botox

שמירת דיני משפחה

סעיף 148 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"148. שמירת דיני משפחה
חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה."

המשפט הישראלי החיל בחוק הירושה על מזונות מן העזבון נורמה אזרחית טריטוריאלית {ע"א 485/70 סייג נ' אזולאי, פ"ד כה(2), 61 (1971); ע"א 466/73 ליטמן נ' בר-אור, פ"ד כח(2), 104 (1974); ת"ע (משפחה ת"א) 3300/99 מחפוד נעמי נ' עזבון המנוח מחפוד עובדיה, תק-מש 2000(1), 274 (2000)}.

סעיף 148 לחוק הירושה מציג באורח פשטני ביותר את עליונות יחסי הממון בין בני זוג או זכויות הנובעות מקשר האישות על דיני הירושה ככל שעולים מחוק הירושה. כלומר, אין בהוראות החוק כדי לפגוע ביחסים משפטיים אלה.

סייג לעליונות זו הינו הכלל כי על זכויות ירושה וזכויות למזונות מן העזבון גוברות הוראות חוק הירושה, מצוות הסיפא של סעיף 148 לחוק הירושה.

ב- עמ"ש (ב"ש) 28507-10-10 {א.צ. ואח' נ' א.מ., תק-מח 2011(3), 13976 (11.09.11); בקשת רשות ערעור שהוגשה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי - נדחתה (בע"מ 7468/11 פלוני ואח' נ' אלמונית, תק-על 2012(3), 177 (2012))} קבע בית-המשפט כי סעיף 148 לחוק הירושה קובע עליונות של חוק הירושה על פני דיני המשפחה בכל הנוגע לזכויות ירושה ומזונות מן העזבון.

במקרה דנן, בית-המשפט קבע כי אין ולא ניתן לקבל את העמדה כי הסכם יחסי ממון מהווה "צוואה" או בלשון אחרת "גובר על חוק הירושה" ובהדגישו כי אין בכוחו של הסכם יחסי ממון להדיר יורש מזכותו בירושה, אלא בצוואה בלבד.

בשל חשיבות פסק-הדין - על-אף שאינו עוסק ישירות במזונות מן העזבון - ראינו לנכון לצרף את פסק-הדין במלואו, שכן ניתן להשליך את עובדות המקרה ומסקנות בית-המשפט גם על מזונות מן העזבון. וכדברי בית-המשפט:

"השופטת ש' דברת, ס' נשיא:
ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה באשדוד ב- ת"ע 330/09 ו- ת"ע 331/09 (כב' השופט פ' אסולין כתוארו דאז) מיום 05.07.10, אשר קבע כי המשיבה יורשת מחצית מעזבון המנוח, א.ס.א ז"ל (להלן: "המנוח").

עיקרי העובדות הדרושות לעניין:
1. המערערים הם ילדיו של המנוח מנישואיו לאימם, אשר נפטרה בשנת 1996. המערערים ויתרו על חלקם בירושת אימם לטובת המנוח וביום 31.07.96 ניתן צו ירושה לפיו המנוח הוא היורש היחיד של עזבון אשתו הראשונה ולו מלוא הזכויות בדירה המצויה ברח'.... באשקלון, אשר נרכשה במהלך נישואיהם (להלן: "הדירה").

ביום 1997 נישאו המשיבה והמנוח בנישואין אזרחיים.

ביום 17.10.99 נחתם הסכם בין המנוח למשיבה שכותרתו "הסכם ממון", אשר לא אושר לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "ההסכם") (נספח ד' להודעת הערעור).

בהסכם נקבע כי הדירה, נשוא המחלוקת, שייכת למנוח "... למשיבה אין לא תהיה כל זכות שהיא לגביה עקב החיים המשותפים שמנהלים שני הצדדים" (סעיף 1 להסכם).

ביום 2008 נפטר המנוח, מבלי שהניח אחריו צוואה.

ביום 20.4.09 הגישה המשיבה בקשה לצו ירושה וביקשה מחצית מעזבונו של המנוח לרבות הדירה. המערערים הגישו התנגדות לבקשה, שהתמקדה בדירה בלבד, בטענה כי המשיבה מנועה מלרשת הדירה נוכח ההסכם שחתמה עם המנוח.

בית-המשפט דחה ההתנגדות וקבע כי המשיבה יורשת גם את זכויות המנוח בדירה.

מכאן הערעור.

עיקרי הערעור
2. טענתם העיקרית של המערערים, היא כי ההסכם שנחתם בין הצדדים הוא הסכם איזון משאבים, כמשמעותו בסעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") ולכן אין המשיבה זכאית לחלק כלשהו בדירת המנוח, לאור הוראות סעיפים 1 ו- 3 להסכם, הקובעים מפורשות כי למשיבה אין חלק בדירה, בין אם יפרדו בני הזוג בעודם בחיים ובין אם ילך המנוח לעולמו. ההסכם ממלא אחר דרישות החוק וצופה פני עתיד בין אם הפרידה בין בני הזוג, היא בחיים ובין במות אחד מהם. קביעת בית-המשפט כי להסכם אין נפקות לצו הירושה ורק הסכם ממון, כמשמעו בחוק, גובר על חוק הירושה הינה שגויה, שכן מדובר בהסכם לאיזון משאבים לפי סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, ובפועל יכול לשמש כתחליף להסכם ממון. בנוסף לחיובים מכוח הסכם ממון, מכיר סעיף 11 לחוק הירושה גם בחיובים מכוח חוק יחסי ממון. הפסיקה קובעת כי הוראות חוק יחסי ממון גוברות על חוק הירושה, ומכירה בהסכמים צופי פני עתיד שנערכו בין בני זוג וכללו גירושין ו/או מוות, כהסכמים מחייבים, גם אם לא אושרו על-ידי בית-המשפט כהסכם ממון (ראה בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2), 529 (2003)). בית-משפט קמא נתפס לכלל טעות כשבחן ההסכם בפן של הסכם ממון או צוואה ולא בחן האפשרות של הסכם לאיזון משאבים.

תגובת המשיבה
3. המבחן בפסיקה הוא, האם הסכם פלוני בין בני זוג הוא הסכם על-פי חוק יחסי ממון, הטעון אישור ערכאה מוסמכת אם לאו. אם ההסכם דן באיזון משאבים בענייני ממון לעת מוות או גירושין, הרי שעסקינן בהסכם ממון, הטעון אישורו של בית-המשפט ויחסה בצילו של סעיף 2 לחוק יחסי ממון. במידה וההסכם נוגע ליחסים קנייניים שוטפים בין בני זוג או לעסקה רגילה בין בני אדם, לאו דוקא בדיני משפחה, יחולו דיני הקניין וההסכם יחסה בצילו של ס' 5(א)(3) לחוק יחסי ממון, הדן באיזון משאבים. ההסכם, נשוא הערעור, צופה פני עתיד ומתייחס למוות או גירושין על כן הינו הסכם ממון, הטעון אישור בית-המשפט. ב- בג"צ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2), 529 (2003), קבעה כב' השופטת חיות כי מקרים בהם חוסה הסכם בין בני זוג תחת סעיף 5(א)(3) לחוק יחסי ממון הם מקרים בהם לא התכוונו הצדדים לאזן ביניהם נכסים ו/או זכויות לעת מוות/ גירושין כי אם עניינים קנייניים שוטפים/ עסקיים.

דיון
4. הוראות ההסכם הרלוונטיות הן כדלקמן:

"1. מוסכם בזה בין הצדדים כי הדירה ברח' *** באשקלון, שהינה בבעלותו של צד א' (המנוח - ש.ד.) ורשומה על-שם צד א' ועל-שם אשתו המנוחה א.ט. ז"ל תהיה שייכת כולה גם בעתיד לצד א' ולצד ב' (המשיבה - ש.ד.) אין ולא תהיה כל זכות שהיא לגביה עקב החיים המשותפים שמנהלים שני הצדדים.
2. אם יחול פירוד בין הצדדים, מכל סיבה שהיא ולא תהיה חשיבות לכך במי מהצדדים נעוצה סיבת הפירוד, לאף אחד מהצדדים לא יהיו טענות או תביעות כשלהן נגד רעהו.
3. אם ילך צד א' לעולמו לפני צד ב' לא תהיה לצד ב' כל זכות שהיא בנכסי צד א'."

5. סעיף 1 לחוק יחסי ממון מגדיר הסכם ממון: "הסכם בין בני זוג המסדיר יחסי ממון שביניהם (להלן: "הסכם ממון"), ושינוי של הסכם כזה, יהיו בכתב".

סעיף 2 לחוק קובע: "(א) הסכם ממון טעון אישור בית-המשפט לענייני משפחה... וכן טעון שינוי של הסכם כזה אישור כאמור".
אין מחלוקת בין הצדדים שלא מדובר בהסכם ממון, שכן ההסכם לא אושר כנדרש בחוק ואין מקום להרבות במילים בנושא זה.

נבחן, איפוא, את זכויותיה של המשיבה בדירה נשוא ההסכם.

בחינת ההסכם מעלה מספר מסקנות: המדובר בהסכם בין בני זוג להסדרת זכויות הדדיות בנכסיהם, ובעיקר הסדרת הזכויות בדירת המנוח, הדירה נשוא הערעור. ההסכם צופה פני עתיד ומסדיר את מערכת היחסים בקשר לדירה לעת פירוד בין בני הזוג או מות המנוח.

6. השאלה העומדת למבחן היא האם על-פי סעיף 5 (א)(3) לחוק יחסי ממון יש תוקף להסכם, אף כי לא אושר כהסכם ממון, באופן המחריג את הדירה מהסדר איזון המשאבים וגובר גם על הוראות חוק הירושה.

בית-משפט קמא בהתייחסו לסעיף 1 להסכם קבע, כי מבלי להתייחס לשאלת תוקפו של ההסכם, הרי שאין בהוראותיו "... כדי להוציא את הזכויות בדירה מהמנוח עצמו ובהמשך, עם מותו, מכלל עזבונו של המנוח" (סעיף 5.ב. לפסק-הדין, ע' 4). בהתייחס לסעיף 3 להסכם קבע בית-משפט כי אין מדובר בקביעה שבאה במסגרת צוואה, וכי "ההוראה האמורה מכוונת לעת פקיעת הנישואין על דרך מותו של המנוח. כיון שכך, הרי שיש לראות הוראה זו בגדר הסכם ממון וככזה הוא טעון אישור כפי הוראת סעיף 2 לחוק האמור" (סעיף ג' לפסק-הדין, 5). בסופו של יום, קבע בית-המשפט כי אין מדובר בהסכם ממון שאושר כדין, וכי אין בהסכם זה כדי לשלול זכותה של המשיבה "... לרשת עזבונו של המנוח, כשעזבון זה כולל לצורך זה גם את זכויותיו בדירה" (סעיף 6 לפסק-הדין, 6).
עוד נקבע כי אף אם הדירה הוצאה מכלל הנכסים שיש לאזן שוויים במסגרת עריכת איזון משאבים, הרי שאין בכך כדי להוציא הדירה מבעלותו של המנוח ועם מותו, נכללת הדירה בעזבונו. מסקנה זו הביאה את בית-משפט לפסוק כי המשיבה זכאית לרשת את עזבונו של המנוח, הכולל גם את זכויותיו בדירה.

ב- בג"ץ 10605/02 גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ''ד נח(2), 529 (2003), נדונה שאלה הנוגעת להסכם לאיזון משאבים שלא אושר כהסכם ממון ונקבע על-ידי כב' השופטת חיות: "במקרה שלפנינו אין בין בני הזוג הסכם ממון, כמשמעותו בחוק יחסי ממון, ועל-כן חל על יחסי הממון שביניהם הסדר איזון המשאבים המפורט בפרק השני לחוק. במסגרת הסדר זה יש להביא בחשבון את ההסכם הכתוב בין הצדדים, שממנו עולה כוונתם שלא לאזן ביניהם את שווי הדירה במקרה של פקיעת הנישואין על-אף רישום הדירה על-שם שני הצדדים, שנעשה לצורכי משכנתה. הסכמה זו תואמת את הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון, ועל-מנת שתקום די בהסכם "סתם", ובלבד שיהא בכתב, ואין צורך באישורם של בית-המשפט או של בית-הדין המוסמך. יפים לעניין זה דבריה של המשנה לנשיא (כתוארה אז) בן-פורת ב- ע"א 169/83 (שרעבי) שי נ' (שרעבי) שי, פ"ד לט(3), 776 (1985), באומרה: "...אין לראות ב'הסכם ממון' את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין 'הסכם ממון' - או בהעדרו, המלא או החלקי, בין הפרק השני של החוק המהווה אז את 'הסכם הממון' - לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי. 'הסכם ממון' חייב להיות דווקא בכתב ולקבל, כתנאי-בלעדיו-אין, את אישורו של בית-המשפט כמפורט בחוק ובתקנות שהותקנו על פיו, מה שאין כן בהכרח... בהסכם אחר... הנה-כי-כן, כדי להוציא (למשל) נכס מסויים ממעגל איזון המשאבים, די בהסכם סתם (ללא אישור בית-המשפט) כנובע מסעיף 5(א)(3) לחוק...". סוף דבר - ההסכם שנקשר בין בני הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון", כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5(א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו על האישה ככל שהוא נוגע לדירה" (סעיף 7-6 לפסק-הדין).

7. ב- בג"צ גמליאל דובר על זוג המצוי בהליכי גירושין, השאלה אם הוראות החוק בדבר איזון המשאבים חלות גם בעת איזון משאבים עם פטירתו של המנוח.

סעיף 5 לחוק קובע - "הזכות לאיזון בפקיעת הנישואין":

"(א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן הזוג (בחוק זה - פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט:
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.
(2) ...
(3) נכסים שבי הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם."

סעיף 5 כולו עוסק בהחרגת נכסים שיובאו בחשבון במסגרת האיזון. סעיף זה, כאמור, מדבר על פקיעת הנישואין עם התרת הנישואין או מותו, של בן הזוג. המנוח והמשיבה הסכימו, תוך צפיית פני עתיד, לאזן את הדירה, באופן שלמשיבה לא יהיו זכויות בה, ועתירתה להכיר בזכויותיה בדירה מרוקנת מתוכן את הסכמת הצדדים ואת המשמעות של איזון המשאבים שבסעיף 5(א)(3). החוק עושה אבחנה ברורה בין סעיף 1 ו- 2 שעניינם הסכם ממון שיש לאשרו לבין סעיף 5 שעניינו איזון משאבים, שאין חובה לאשרו במסגרת הסכם הממון.

חוק יחסי ממון קובע מנגנון של איזון משאבים, המחלק בצורה שווה בין בני זוג את כלל נכסיהם, להוציא חריגים המופיעים בסעיף 5(א). בין החריגים לאיזון המשאבים, בין היתר, נכסים שהיו למי מבני הזוג ערב נישואיהם ונכסים לגביהם הסכימו בני הזוג בכתב כי יוצאו מגדר איזון המשאבים. בעניינינו חלים שני החריגים. אין מחלוקת שבמסגרת איזון המשאבים ויתרה המשיבה על זכות כלשהי בדירה. איזון המשאבים קורם עור וגידים בשני מקרים - עם פקיעת הנישואין עם התרתם או עקב מותו של בן הזוג. בענייננו התחולה לאיזון המשאבים היא עם מותו של בן הזוג משויתרה המשיבה במסגרת ההסכם בינה למנוח על זכות כלשהי בדירה, לא תישמע במותו של המנוח, שזכאית היא לזכויות בדירה כיוון שהדירה הוצאה ממעגל איזון המשאבים.

לא רק זאת, בהסכם יש התייחסות נפרדת וספציפית למצב של פרידה ולמצב של מות המנוח, כאשר בשני מצבים אלה, לא תהיה למשיבה זכות בדירה.

8. מאחר ומדובר בעזבון, נותרה לבחינה שאלה נוספת - האם הוראות חוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובעות מנגנון שונה הרלבנטי לעניין הנדון, ובמידה והתשובה לכך חיובית - האם גוברות הוראות אלה על הוראות חוק יחסי ממון.

חוק הירושה, תשכ"ה-1965 קובע בסעיף 8(א):

"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים."

סעיף 148 לחוק הירושה, שכותרתו "שמירת דיני משפחה" קובע: "חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה".

מכאן עולה, לכאורה, סתירה בין הוראת סעיף 8 לחוק הירושה לבין ההסכם הנדון, המסדיר זכויותיה של המשיבה בנכסי המנוח גם במקרה של מותו של המנוח.

הדעה הרווחת בפסיקה ובספרות היא שיש לפרש את סעיף 8 לחוק הירושה על דרך הצמצום. כך, ב- ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 762 (1975) בפסק-דינו של כב' השופט ח' כהן: "סעיף 8(א) לחוק הירושה מגביל את חופש החוזים: פשיטא שיש לפרשו על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה. המחוקק מבחין היטב בין "ירושה" מכאן לבין "עזבון" מכאן: "הירושה" היא הזכות אשר מכוחה עובר במות המוריש "העזבון" לידי יורשיו (סעיף 1). סעיף 8(א) אינו אוסר עסקאות בעזבון, אלא הוא אוסר עסקאות "בירושה" (שים-לב גם לכותרת השוליים וגם לדיבור "ירושתו" שבגוף הסעיף): מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה- והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי דין ולא על-פי צוואה ככתוב בחוק. המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי עזבון" (סעיף 5 לפסק-הדין; ראה גם ד"נ 39/80 ברדיגו נ' טקסטיל בע"מ, פ"ד לה(4), 197 (1981)).

המלומד אריאל רוזן-צבי התייחס לכך בספרו יחסי ממון בין בני זוג (הוצאת רמות - אוניברסיטת תל-אביב, תשנ"ה): "הסכם ממון אינו בגדר "הסכם בדבר ירושתו של אדם" כמשמעות מונח זה בסעיף 8(א) לחוק הירושה. ראשית, הזכויות המעוגנות בהסכם ממון נובעות מקשר האישות, הן עניין של יחסי ממון בין איש לאשתו וחוק הירושה אינו בא לפגוע בהן. שנית, זכויות אלה מהוות התחייבות תקפה כבר במהלך הנישואין והא ראיה כי ניתן לנקוט אמצעים לשמירתן... ניתן גם לטעון כי חוק יחסי ממון בין בני זוג קובע הסדר מיוחד בהקשר זה לעומת ההוראה הכללית של חוק הירושה" (עמ' 306).

9. ההסכם שבין הצדדים אמנם אינו הסכם ממון, כאמור, אך הינו הסכם לאיזון משאבים.

חוק יחסי ממון כולל בחובו את הזכות המגיעה לבן הזוג על-פי הסדר לאיזון משאבים. סעיף 104 לחוק הירושה, קובע את סדרי העדיפות בחלוקת העזבון. בסעיף 104(א)(4) לחוק הירושה נקבע: "המגיע לבן זוגו של המוריש על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, פרט לכתובה... והמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג... או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק". גם חוק הירושה עושה אבחנה בין המגיע לבן הזוג לפי חוק יחסי ממון לבין המגיע לבן הזוג לפי הסכם ממון. נשאלת השאלה מה המשמעות של "המגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון", בשונה מהמגיע לו על-פי הסכם ממון. משמע, יכול ויגיעו נכסים לבן הזוג מכוח הסכם ממון מאושר, אך יכול ויגיעו לבן הזוג נכסים מכוח חוק יחסי ממון ולעניינינו מכוח האמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון במסגרת איזון המשאבים.

מכאן ניתן ללמוד שגם חוק הירושה מכיר בזכויות של בן הזוג על-פי חוק יחסי ממון. בנוסף, למגיע לבן הזוג מכוח הסכם ממון.

סעיף 104 לחוק הירושה תוקן מכוח סעיף 16 לחוק יחסי ממון, והוא כולל בחובו את המגיע לבן הזוג על-פי הסדר איזון המשאבים, ובעניינו את אשר הוצא במסגרת איזון המשאבים, דהיינו הדירה.

סעיף 7 לחוק יחסי ממון עוסק בהרחבת בסיס האיזון ומתייחס לנכס שבן הזוג הוציא בכוונה לסכל את זכותו של בן זוגו לפי סעיף 5, שעניינו איזון משאבים. במצב זה, לצורך איזון המשאבים, רשאי בית-המשפט, גם במסגרת העזבון, לראות הנכס כאילו הוא עדיין כולו של אותו בן זוג, גם אם נמצא ברשותו של אחר. כך לדוגמה, אם בן הזוג נתן במתנה דירה לאחר במטרה לסכל את זכותו של בן זוגו בעת איזון המשאבים לאחר פטירתו, ניתן להביא הנכס שנגרע בחשבון במסגרת כלל העזבון. אם ניתן להביא בחשבון נכסים שנגרעו, אין מניעה שלא לגרוע נכסים, שהצדדים הסכימו ביניהם שלא יהיו חלק מהעזבון.

לדעתי, זו גם התוצאה הצודקת והנכונה משהמשיבה הסכימה, בעת שחתמה על ההסכם, שהדירה אשר המערערים ויתרו על חלקם בירושה לטובת אביהם, תוחרג מכלל נכסי המנוח ולמשיבה לא יהיו זכויות בה.

9. סוף דבר, לו דעתי משמעת יש לקבל הערעור ולחייב המשיבה בהוצאות הערעור ושכ"ט עו"ד בסכום של 12,000 ש"ח להיום.
השופטת צ' צפת
אני מסכימה לתוצאה אליה הגיע בית-משפט קמא.

המחלוקת בין הצדדים - האלמנה (המשיבה) מצד אחד ושניים מילדי המנוח מנישואיו הראשונים (המערערים) מצד שני - נסבה על דירת מגורים אשר בבעלותו המלאה של המנוח, שאת חציה קיבל מכוח ירושת אשתו הראשונה, אם ילדיו.

לאחר נישואיו השניים ערכו המנוח והאלמנה הסכם יחסי ממון שלא אושר ובו נקבע:

"מוסכם בזה בין הצדדים כי הדירה ברח' *** באשקלון, הינה בבעלותו של צד א' ורשומה על-שם צד א' ועל-שם אשתו המנוחה *** ז"ל תהיה שייכת כולה גם בעתיד לצד א' ולצד ב' אין ולא תהיה כל זכות שהיא לגביה עקב החיים המשותפים שמנהלים שני הצדדים."

ובסעיף אחר נקבע:

"אם ילך צד א' לעולמו לפני צד ב' לא תהיה לצד ב' כל זכות בנכסי א'."

בית-משפט קמא קבע לגבי הסעיף הראשון בהסכם כי אינו אלא שולל את זכות האלמנה לאיזון עקב החיים המשותפים ובאשר לסעיף השני, בחן את תוקף ההסכם הנ"ל שלא אושר ומשהגיע למסקנה כי הוא חסר תוקף, קיבל את תביעת האלמנה ונתן צו ירושה כמבוקש. כאמור, אני מסכימה לתוצאה אולם לטעמי, בדיקת תוקף ההסכם לגבי הסעיף השני אינה רלוונטית כלל, שהרי אין בתביעה בענייננו עתירה לאיזון משאבים אלא בבקשה למתן צו ירושה.

בתמצית יאמר מחד, כי הסכם איזון משאבים יכול וישפיע על היקף העזבון, אולם לאחר שההיקף נקבע, העזבון יחולק ליורשים על-פי חוק הירושה. מאידך, הוראות בדבר ירושה במסגרת הסכם איזון משאבים, הינן חסרות תוקף בהיותן סותרות את חוק הירושה, זאת, בין שההסכם עצמו תקף ובין אם לאו. בענייננו, ההסכם לא גרע מן העזבון ועל כן כל הרכוש הרשום על-שם המנוח הינו חלק מעזבונו ובהעדר צוואה יחולק על-פי חוק הירושה ליורשיו על-פי דין: מחצית האלמנה ומחצית לילדיו.

ובהרחבה: השאלה שהועמדה על הפרק, וטרם נדרש לה בית-המשפט העליון, היא - האם הסכם הממון הנ"ל, אף בהנחה כי תקף (על-אף שלא אושר), מהווה "צוואה" השוללת את זכותה של האלמנה לרשת את נכסי המנוח, או במילים אחרות האם ההסכם "גובר" על הסדרי ההורשה הקבועים בחוק הירושה. התשובה שלילית.


לטעמי, לא קיים כל "מאבק" בין חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") לבין חוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), באשר "אין מלכות (חוק יחסי ממון) נוגעת בחברתה (חוק הירושה) אפילו כמלוא הנימה" (ברכות, מח, ב) - בעוד חוק יחסי ממון והסכמי ממון תוחמים ושולטים על היקף העזבון מכוח החיים המשותפים, לעת פקיעת הנישואין, הרי חוק הירושה קובע את זהות היורשים וחלוקת העזבון, בין בירושה על-פי דין ובין מכוח צוואה. במילים אחרות - חוק יחסי ממון שולט על מרחב חלוקת הנכסים בין בני זוג, לעת פקיעת החיים המשותפים ומכוח החיים המשותפים ואילו חוק הירושה שולט על מרחב חלוקת הנכסים שנותרו בעזבון המנוח לאחר החלוקה עקב החיים המשותפים. פרשנות זו יוצרת הרמוניה חקיקתית המיישבת בין שני החוקים והתאמתם והיא עדיפה על זו הגורסת כי האחד גובר על השני על-אף הסתירה בניהם.

ההלכה בעניין השפעת החיים המשותפים של בני זוג על היקף העזבון התפתחה עוד בזמנה של הלכת השיתוף, אשר שלטה על יחסי הממון בין בני זוג בטרם נכנס חוק יחסי ממון לתוקפו, זאת מכח חקיקה שיפוטית, על-ידי הדוקטרינה של "חזקת השיתוף". עיקרה של הלכת השיתוף הוא בייחוס כוונת שיתוף בנכסי בני זוג שנישאו לפני 1974, כעולה מנסיבותיו של כל מקרה ומקרה.

החזקה שהוחלה תחילה על דירת מגורים משותפת, הורחבה עם התפתחות הפסיקה גם על רכוש עסקי (ע"א 122/83, 129/83 בסיליאן נ' בסיליאן, מ(1), 287 (1986)) ובהמשך על "נכסים חיצוניים", היינו נכס שנרכש על-ידי אחד הצדדים לפני הנישואין או התקבל בירושה, הכל כמובן בהתאם לנסיבות (ע"א 1880/95 דרהם נ' דרהם, פ"ד נ(4), 865 (1997); 2280/91 אבולוף נ' אבולוף, פ"ד מז(5), 596 (1993); ע"א 4151/99, 4181/99 בריל נ' בריל, פ"ד נה(4), 709 (2001)].

משכך נקבע כי "ברישום מעיקרו על-שם אחד מבני הזוג אין - כשלעצמו - כדי לעגן את טענת ההפרדה הרכושית" שהרי כל עיקרה של חזקת שיתוף נכסים נוצרה ובאה למקרה כגון דא, שהרכוש נרשם רק על-שם אחד מבני הזוג" (ע"א 741/82 פיכטבאום נ' פיכטבאום, פ"ד לח(3), 22 (1984); ע"א 234/80 גדסי נ' גדסי, פ"ד לו(2), 645 (1982); ע"א 964/92 אורון נ' אורון פ"ד מז(3), 758 (1993)).

הפועל היוצא - אם לבן הזוג האחד קיימות זכויות על-פי הלכת השיתוף, שהן מטבען בעלות אופי קנייני, הרי שלעת פטירת בן הזוג השני, נכסים אלו יגרעו מעזבונו. משמע - זכותו של בן הזוג לתבוע את הבעלות על הרכוש מכוח החיים המשותפים גם לעת פקיעתם עקב פטירה (5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מח(3), 372 (1994); ע"א 177/87 וינפלד נ' מנהל מס שבח, פ"ד מד(4), 607 (1990)). תביעה שכזו, לאחר פטירת בן הזוג היא תביעה בדבר היקף עזבון, עת מתבקש בית-המשפט לקבוע מה הרכוש השייך לבן הזוג הנותר בחיים מכוח זכותו הקניינית אותה רכש עקב החיים המשותפים, וללא קשר לשאלה אם יש לו זכויות בעזבון אם לאו (אם נניח למשל כי הודר בצוואה), מנגד יקבע מה נותר בעזבון כרכושו של המנוח אשר יחולק על-פי חוק הירושה לזוכים בעזבונו. מכאן שאם המנוח ערך צוואה אין ביכולתו אלא לצוות את חלקו בלבד ברכוש המשותף (תע' (ת"א) 6014/99; 6015/99; 6013/99 עזבון המנוח אפרים בן טובים ז"ל נ' ישראלה יסקין, www.nevo.co.il, תק-מש 2001(3), 3 (2001)).

החל מינואר 74 נשלטים יחסי הממון בין בני זוג על-ידי חוק יחסי ממון אשר החיל את הדוקטרינה של "איזון משאבים" הקובעת שיתוף רכושי דחוי לעת פקיעת הנישואין, בין בשל גירושין ובין בשל פטירת אחד מבני הזוג. אמנם זכותו של בן הזוג על-פי חוק יחסי ממון אינה זכות קניינית אלא זכות אובליגטורית דחויה למועד פקיעת הנישואין, אולם במקרה של פטירה, הזכות לאיזון משאבים הופכת את בן הזוג הנותר בחיים לנושה של העזבון, זכות הזהה במהותה להסדר הקיים לגבי זוגות שחלה עליהם חזקת השיתוף. איזון המשאבים לאחר פטירה, קובע את היקף העזבון - היינו - מהו הרכוש השייך לבן הזוג הנותר בחיים מכוחו עצמו, מכוח החיים המשותפים, בין על-פי ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון ובין על-פי הסדר שנקבע בהסכם בין בני הזוג. רכוש שקיבל בן הזוג הנותר בחיים עקב איזון משאבים, יגרע מהעזבון של בן הזוג הנפטר ויהיה שייך לנותר בחיים, אף אם אין לו זכות בעזבון (אם נניח למשל כי הודר בצוואה), או במילים אחרות, הסדר איזון המשאבים קובע את היקף העזבון אשר יחולק לזכאים לו על-פי חוק הירושה.

בענייננו, ההסכם בין האלמנה למנוח, ככל שהינו בר-תוקף קובע, כי על-פי הסדר איזון המשאבים, אין האלמנה זכאית מכוח החיים המשותפים לזכות כלשהיא בדירה נשוא המחלוקת, דירה זו אינה ברת-איזון, ואינה נגרעת מהעזבון, כולה שייכת לעזבון ותועבר ליורשי המנוח על-פי דין. כך גם נקבע במפורש בהסכם: "לצד ב' אין ולא תהיה כל זכות שהיא לגביה עקב החיים המשותפים שמנהלים שני הצדדים" (הדגשה שלי צ.צ), כך גם יש לקרוא בהתאם את ההוראה הנוספת בהסכם המתייחסת לפקיעת נישואין בשל מוות והקובעת: "אם ילך צד א' לעולמו לפני צד ב' לא תהיה לצד ב' כל זכות שהיא בנכסי צד א'" כהוראה השוללת את זכותה של האלמנה לאיזון משאבים בנכסי המנוח מכח החיים המשותפים בבחינת קביעת היקף העזבון, אך ברי, כי אין בכוחה להדיר את האלמנה מזכותה לירושה ככל שהיא קיימת על-פי חוק הירושה. אינני סבורה שיש להבחין בין שני הסעיפים, בשניהם מדובר על שלילת הזכות לאיזון משאבים, הראשון מתייחס לאיזון במהלך חיי הצדדים והשני מתייחס לאיזון בשל מוות.

אין ולא ניתן לקבל לטעמי את העמדה כי הסכם יחסי ממון מהווה "צוואה" או בלשון אחרת "גובר על חוק הירושה". אין בכוחו של הסכם יחסי ממון להדיר יורש מזכותו בירושה, אלא בצוואה בלבד.

ראשית, די בכך כי סעיף 148 לחוק הירושה קובע עליונות של חוק הירושה על פני דיני המשפחה בכל הנוגע לזכויות ירושה ומזונות מן העזבון:

"חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות; אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון לא יחול אלא חוק זה." (הדגשה שלי - צ.צ.)

שנית, הורשה או שלילת הורשה בדרך של הסכם ממון סותרת לחלוטין את עקרון-העל של דיני ההורשה בישראל והוא "החופש לצוות" הקובע בסעיף 27 לחוק הירושה בהאי לישנא:

"(א) התחייבות לעשות צוואה, לשנותה ולבטלה או שלא לעשות אחת מאלה - אינה תופסת.
(ב) הוראת צוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה - בטלה."

משמעות עיקרון זה מתבטאת בזכותו של כל מצווה לשנות בכל עת את צוואתו, ללא כל תלות בהסכמתו ורצונו של אדם אחר או כל גורם אחר, בעוד ששינויו או ביטולו של הסכם יחסי ממון, ככל הסכם, תלוי בהסכמתו של בן הזוג ואף באישור בית-המשפט.

שלישית, הדרך לצוות קבועה ומוגבלת בהתאם לחוק הירושה אך ורק לאחת מצורות הצוואה הקבועות בחוק הירושה (כתב יד; בעדים; בפני רשות או בעל-פה - סעיף 18-23 לחוק הירושה) ואין דרך אחרת בלתם, כך היא הדרך לבטל צוואה (סעיף 36 לחוק הירושה). בעוד הסכם יחסי ממון אינו נמנה על אחת הדרכים לצוות ומעבר לכך, ביטולו או שינויו אינו תלוי ברצונו של המוריש בלבד אלא כאמור נדרשת הסכמה של הצד השני באופן השולל לחלוטין את עיקרון החופש לצוות וסותר אותו לחלוטין.

רביעית, הוראת סעיף 8 לחוק הירושה הקובעת איסור עריכת הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם וכן שוללת מתנה לאדם אשר תוקנה למקבל לאחר מות המוריש, אלא-אם-כן נעשתה בצוואה. הטעם העיקרי לאיסור הקבוע בסעיף 8 הנ"ל הוא, רצון המחוקק לשמור על חופש הציווי (ע"א 155/73 שרון נ' ליבוב, פ"ד כח(2), 673 (1974)). בענייננו, אף לשיטה הגורסת כי קיימת "תחרות" בין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה, ורואה בהסכם שבענייננו הוראה "צוואתית" ולא איזון משאבים בלבד, הרי הוראת ההסכם הללו מהווים הסכם בדבר ירושתו של אדם באופן המובהק ביותר בהיותם שוללים את זכותה של האלמנה לרשת את המנוח באופן גורף, שלא באמצעות צוואה ועל כן אסורים ובטלים על-פי חוק הירושה. האמור נכון גם בהתייחס להבחנה שבין עסקה מותרת בעזבון לעומת עסקה אסורה בירושה על-פי סעיף 8 הנ"ל, כגון הסכם המתיימר להדיר יורש מירושתו (ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 762 (1975)). לעניין זה נקבע ב- ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1991), כי הסכם בדבר זכות בן ממשיך במשק חקלאי מהווה הסכם בדבר ירושה עתידית והוא בטל מחמת הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה. מקל וחומר הוא הדין גם לגבי הסכם השולל באופן גורף זכות לירושה עתידית בעניינינו.
חמישית, סעיפים 11 ו- 104 לחוק הירושה אשר תוקנו על-פי סעיף 16 לחוק יחסי ממון, מלמדים גם הם כי אין באמור בהסכם כדי לפגוע בזכות הירושה. באופן זה קובע סעיף 11(ג) לחוק הירושה שאין לנכות מתוך חלקו של בן הזוג בעזבון את מה שמגיע לו לפי חוק יחסי ממון וכך קובע סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה, שעניינו פרעון חובות העזבון בטרם חלוקתו בין יורשיו ועל פיו, המגיע לבן זוג על-פי חוק יחסי ממון, או הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק מהווים חוב של העזבון, היינו יוצאים מכלל העזבון. ההוראות הללו בחוק הירושה כמו גם סעיף 148 לחוק שהוזכר לעיל, מלמדים גם הם על ההבחנה שעשה המחוקק בין איזון משאבים עם פקיעת הנישואין הקובע את היקף עזבון - לאמור - ההבחנה היא בין הרכוש הנותר בעזבון לאחר מסירת המגיע לבן הזוג בהתאם למוסכם לגבי איזון משאבים, לבין הזכות בירושה שנקבעת על-פי חוק הירושה ואין בלתו. ולעניין זה ראו גם דיני ירושה ועזבון שאול שוחט, מנחם גולדברג, יחזקאל פלומין, 67-66:

"זכות זו של בן הזוג הנותר בחיים לקבל את שמגיע לו ברכוש המשותף, קיימת בידיו ללא כל קשר למגיע לו מכוח דיני הירושה."

כל האמור לעיל בא ללמדנו כי הסכם יחסי ממון בעל השפעה במרחב היקף העזבון ותו לא. לאחר שנקבע היקף העזבון עוברת השליטה, על זהות היורשים ואופן החלוקה, לחוק הירושה.

התוצאה האופרטיבית במקרה שבפנינו היא, שעל-פי ההסכם בין המנוח לאלמנה, בהנחה שההסכם בר-תוקף, הרי שלאלמנה אין זכות לאיזון משאבים, ההסכם שלל זאת ממנה, וכפי שקבע בצדק בית-משפט קמא, אין לקרוא בהסכם את מה שאין בו, כל שיש בו היא ההסכמה שהאלמנה אינה זכאית לגרוע זכות כלשהיא מעזבון המנוח מכוח החיים המשותפים, ואזי הדירה נשוא המחלוקת, כמו כל רכוש אשר על-שם המנוח בלבד, מהווה חלק מעזבונו ובהעדר צוואה יחולק ליורשיו על-פי דין, הם האלמנה ושלושת ילדיו, בהתאם לצו הירושה כפי תביעתה של האלמנה ב- תמ"ש 330/09. אילו התכוון המנוח להדיר את האלמנה מעזבונו היה עליו לעשות זאת בצוואה ומשלא עשה כן היא אחת מיורשתו על-פי דין.

אשר-על-כן, לו דעתי נשמעת, יש לדחות את הערעור.

לאור הנסיבות ובשל חידושה של הסוגיה, אמליץ לחברי שלא לחייב בהוצאות ושכ"ט עו"ד.

השופטת ר' ברקאי
קראתי את חוות-דעתן של חברותי להרכב בעיון רב ומוצאת אנוכי להצטרף לחוות דעתה של כב' השופטת צ' צפת, הן לנימוקים והן לתוצאה.

אין חולק כי האלמנה הינה יורשת על-פי דין בעזבונו של המנוח.

המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה האם על-אף היות האלמנה יורשת על-פי דין קמה לה זכות לרשת כדי חלקה בעזבון, את הזכויות בדירת המנוח, לאור הסכם יחסי ממון שנחתם בין הצדדים (האלמנה והמנוח) לפיו, אין לה כל זכות בדירה, גם לאחר מות המנוח.

מסכימה אנכי עם קביעתה של השופטת צפת כי אין כל "מאבק" על הבכורה בין חוק הירושה לחוק יחסי ממון בין בני זוג מאחר וכל אחד מן החוקים חולש על תחום אחר לחלוטין. בעוד שחוק יחסי ממון חולש ומתחם את היקף הרכוש/העזבון מכוח היחסים המשותפים בין בני זוג, לעת פקיעת הנישואין (בין במוות ובין בפרידה), חולש חוק הירושה על עצם חלוקת העזבון, לאחר שזה הוגדר ותוחם, וקובע את זהות היורשים.

כמו-כן, מסכימה אנכי עם הקביעה כי הוראות בהסכם איזון משאבים בדבר ירושה הינן חסרות תוקף ומקומן בצוואה בלבד.

במקרה דנן, אין חולק בין הצדדים כי על-פי הסכם איזון משאבים לאלמנה אין כל זכות בדירה ועל כן הדירה בשלמותה הינה חלק מ"מסת" העזבון.

יחד-עם-זאת, מאחר והמנוח לא הותיר אחריו צוואה, ובהעדר נפקות להוראת ההורשה בהסכם איזון המשאבים, קמה לאלמנה הזכות לקבל כדי חלקה בעזבון המנוח, מכוח צו ירושה, לרבות הדירה.

לפיכך, סבורה אני כדעת השופטת צפת כי יש לדחות את הערעור.

הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת צפת."






ב- בע"מ 7468/11 {פלוני ואח' נ' אלמונית, תק-על 2012(3), 177 (2012)} נפסק מפי כב' השופט נ' הנדל:

"החלטה
בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת וכב' השופטות ר' ברקאי ו- צ' צפת) ב- עמ"ש 28507-10-10.

1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' סגנית הנשיא ש' דברת ו- כב' השופטות ר' ברקאי ו- צ' צפת) ב- עמ"ש 28507-10-10, אשר דחה ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה באשדוד ב- ת"ע 30/09 ו- ת"ע 331/09 (כב' השופט פ' אסולין) במסגרתו נקבע כי המשיבה, אשתו השניה של המנוח, זכאית למחצית מעזבונו.

המבקשים הם ילדיו של המנוח מנישואיו הראשונים לאימם אשר נפטרה בשנת 1996. בעת חלוקת ירושת האם, ויתרו המבקשים על חלקם בירושה לטובת המנוח. בעקבות זאת ניתן צו ירושה לפיו המנוח הוא היורש היחיד של עזבון אימם ולו מוקנות מלוא הזכויות בדירה הממוקמת באשקלון, אשר נרכשה במהלך נישואיו עם האם. כשנה לאחר מכן נישא המנוח עם המשיבה בנישואין אזרחיים. בשנת 1999 חתמו המנוח והמשיבה על הסכם ממון אשר לא אושר כנדרש על-פי דין. בהסכם הממון נקבע כי על-אף קיומם של חיים משותפים שמנהלים הצדדים, לא תהיה למשיבה כל זכות בדירה מושא המחלוקת. בחודש דצמבר 2008 נפטר המנוח מבלי שהניח אחריו צוואה. המשיבה הגישה בקשה לצו ירושה במסגרתה עתרה למחצית מעזבונו של המנוח, לרבות הדירה. המבקשים הגישו התנגדות שהתמקדה בהורשת הדירה, תוך שטענו כי המשיבה מנועה מלרשת כל חלק בדירה, לנוכח ההסכם שחתמה עם המנוח.

2. בית-המשפט לענייני משפחה קבע כי הוראות ההסכם אמנם מדירות את זכויותיה של המשיבה בדירה מכוח חייהם המשותפים אך אין בהן כדי להוציא את זכויותיה בעזבונו של המנוח. משאין הסכם ממון תקף, יש להחיל את כלל איזון המשאבים לפי סעיף 5 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"). אין בקביעה כי שוויו של נכס לא יאוזן בין הצדדים כדי להוציא את הנכס מבעלותו של הצד הטוען לכך שאין לאזן את הנכס "ובהמשך, עם מותו, לא יצא אותו נכס מכלל עזבונו מכוח הוראת סעיף 5(א)(3) לחוק האמור". עוד קבע בית-המשפט, כי אין לראות בסעיף בהסכם המורה כי עם פטירת צד אחד לא תהיה לצד האחר כל זכות שהיא בנכסיו של הנפטר משום קביעה אשר באה במסגרת צוואה, שהרי אין ההסכם בגדר צוואה. בנוסף צויין, כי הפסיקה אשר קבעה שיש בהוראות הסכם ממון כדי לגבור על הוראות חוק הירושה מתייחסת למצב בו נקבעה הוראה סותרת לחוק הירושה בהסכם ממון שאושר כדין ולא בהסכם ממון שלא אושר כדין על-פי הוראות סעיף 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג, כבמקרה דנא. לכך יש להוסיף, כי בידי המנוח היתה האפשרות לשלול זכויותיה של המשיבה במסגרת צוואה, דבר אשר לא נעשה על ידו. בהתאם נקבע, כי אין בהוראות ההסכם אשר נכרת בין המנוח למשיבה כדי לשלול את זכותה לרשת את עזבונו, כשעזבון זה כולל גם את זכויותיו בדירה. על פסק-דין זה הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי, אשר נדחה בדעת רוב (כב' השופטות ר' ברקאי וצ' צפת) נגד דעתה החולקת של סגנית הנשיא ש' דברת.

בפסק-דינו, אישר בית-המשפט המחוזי את קביעת בית-המשפט לענייני משפחה כי הסכם הממון חסר תוקף. נקבע כי אף לו היה בר-תוקף, הוא איננו בחזקת "צוואה" השוללת את זכותה של המשיבה לרשת את נכסי המנוח. שכן, אין בכוחו של הסכם ממון להדיר יורש מזכותו בירושה. הדרך לצוות מוגבלת אך ורק לאחת מצורות הצוואה הקבועות בחוק הירושה, בעוד הסכם ממון איננו נמנה על אחת מהן. הודגש כי הוראה שבמהותה היא הסכם בדבר ירושתו של אדם מהווה עסקה אסורה בירושה על-פי סעיף 8 לחוק הירושה. במקרה דנא, ההסכם לא גרע מן העזבון ועל כן כל הרכוש הרשום על-שם המנוח הוא חלק מעזבונו. אמנם, הדירה מושא הערעור אינה בת-איזון ואין המשיבה זכאית לזכות כלשהי בדירה מכוח חייה המשותפים עם המנוח. עם זאת, הדירה איננה נגרעת מהעזבון ומששייכת כולה לעזבון, כי אז תועבר בשלמותה ליורשי המנוח על-פי דין. אילו התכוון המנוח להדיר את המשיבה מעזבונו, שומה היה עליו לעשות זאת בצוואה. משלא עשה כן, קמה זכותה לרשת מכוח דין. לעומת זאת, דעת המיעוט (כב' סגנית הנשיא ש' דברת) סברה כי יש לקבל את הערעור ולהדיר את המשיבה מהירושה של המנוח. הוראות הסכם הממון הן ברורות לפיהן אין למשיבה חלק בדירה. סעיף 7 לחוק יחסי ממון מקנה סמכות לבית-המשפט להרחיב את איזון המשאבים בין בני זוג שעה שבית-המשפט מתרשם כי אחד מבני הזוג ביקש לסכל את זכויות האחר ברכוש מסויים. מכלל הן למדים לאו - היינו, בית-המשפט יכול לגרוע זכויות בנכס לנוכח הוראותיו של הסכם בין בני הזוג על-מנת למנוע את סיכול כוונתו של המנוח שלא ליתן למשיבה חלק בדירה מושא המחלוקת.

3. בבקשה שלפניי טוענים המבקשים כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי "מרוקן מתוכן חלק גדול מהוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג". הפרשנות לפיה חוק יחסי ממון איננו יכול לקבוע בהסכמה בין הצדדים בכתב שרכוש מסויים לא יהווה נושא לירושה של בן הזוג הנותר כאשר נפטר אחד מהם, ואילו רק צוואה יכולה לעשות זאת, "מרוקנת חלק חשוב ממטרתו". הואיל וחוק יחסי ממון נחקק בשנת 1973, הרי שהוראותיו אמורות לגבור על הוראות חוק הירושה אשר נחקק בשנת 1965. עוד הם טוענים, כי שגה בית-המשפט המחוזי עת ערך הבחנה בין פקיעת נישואין על דרך פרידה לבין פקיעת נישואין על דרך מוות של אחד מבני הזוג. זאת בניגוד לאמור בסעיף 5 לחוק יחסי ממון שאיננו מבחין בין שני המצבים. לשיטתם, אם סעיף 5(א) לחוק האמור קובע כי במקרה של מוות או פרידה יש רכוש שלא יאוזן בין הצדדים וסעיף-קטן (ב) קובע כי במקומו של הנפטר יבואו יורשיו, ברור איפוא כי רכוש שיצא מכלל איזון המשאבים יגיע אך ורק ליורשיו של הנפטר שאיננו בן הזוג. בהתאם עותרים המבקשים לשינוי התוצאה באופן שישלול מהמשיבה כל זכות שהיא בדירת המנוח ולא כפי שנקבע כי זו תירש מחצית מעזבונו, לרבות הדירה.

4. לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי-הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה, כי דין הבקשה להידחות. המחלוקת בין דעת הרוב לבין דעת המיעוט בבית-המשפט המחוזי נוגעות לשאלות יפות ועקרוניות באשר ליחס בין חוק יחסי ממון בין בני זוג לחוק הירושה. ברם, על-מנת להכריע בבקשה זו ניתן לצמצם את גדר היריעה או ליתר דיוק להבהיר אותה.

מוסכם על דעת ההרכב המחוזי כולו שהסכם הממון לא אושר ואומת כנדרש לפי סעיף 2 לחוק יחסי ממון. על כן, הוא חסר תוקף כהסכם ממון. משנקבע כאמור, עולה כי המנוח והמשיבה משולים כמי שלא עשו הסכם ממון. אולם, אין זהו סוף פסוק. קיומו של הסכם ממון לפי חוק יחסי ממון לחוד, ותוקפו של "סתם" הסכם כתוב בין בני זוג לחוד. כפי שנפסק ב- בג"ץ 10605/02 יפה גמליאל נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נח(2), 529 (2003) (להלן: "עניין גמליאל"):
"ההסכם שנקשר בין בני הזוג במקרה שלפנינו, הגם שאינו עולה כדי "הסכם ממון", כהגדרתו בחוק יחסי ממון, הרי הוא בר-תוקף במסגרת הסדר המשאבים בין הצדדים, לפי סעיף 5(א)(3) לחוק, וניתן לאוכפו."

גישה זו נשענת על פסיקה קודמת אשר הובאה שם:

אין לראות ב"הסכם ממון" את חזות הכול מבחינת יחסי הממון בין בני זוג, ויש להבדיל הבדל היטב בין "הסכם ממון" - או בהעדרו, המלא או החלקי... לבין הסכם רגיל או הענקת מתנה או עסקה אחרת בין בני הזוג במהלך חיי הנישואין לפי הדין הכללי" (ב- ע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד לט(3), 776 (1985)).

אכן, ההסכם בין הצדדים אינו עונה על דרישות הסכם ממון על-פי חוק יחסי ממון מהטעם שלא אושר על-ידי בית-המשפט (ראו סעיף 2 לחוק יחסי ממון). אולם, ההסכם הכתוב עונה על דרישות הוראת סעיף 5(א)(3) סיפא לחוק יחסי ממון. סעיף זה שעניינו הסדר איזון המשאבים קובע כי "עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווים של כלל נכסי בני הזוג, למעט... נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם". ודוק; "הסכימו בכתב" ולאו דווקא "בהסכם ממון" (ראו עניין גמליאל לעיל). יוצא כי הגם שכאמור אין בפנינו הסכם ממון על-פי חוק יחסי ממון, חוק אחרון זה חל על המקרה לרבות על תוקפו של הסכם בכתב שנערך בין הצדדים. על כן, יחול בעניינם של בני הזוג הסדר איזון המשאבים, בכפוף להסכם הכתוב ביניהם. גישה זו איננה עומדת בסתירה לחוק הירושה אלא משתלבת עימו. סעיף 148 לחוק הירושה מורה כי חוק הירושה אינו גורע מ"יחסי ממון בין איש לאשתו" (וראו גם סעיף 11(ג) וכן סעיף 104(א)(4) לחוק הירושה).

אך גם בכך אין סוף פסוק. יש להבחין בין עריכת הסדר לאיזון משאבים לבין בדיקת עזבונו של בן הזוג שנפטר. אלו הן שתי בדיקות נפרדות. שאלה אחת היא מה היקף הנכסים המצויים בעזבון. שאלה אחרת היא אופן חלוקת העזבון לאחר תחימת היקפו. לשון אחר - מהו תוכן העזבון לעומת מיהו הנהנה ממנו. חוק יחסי ממון עניינו השאלה הראשונה של הגדרת היקף העזבון. חוק הירושה עוסק בסוגיה השניה שעניינה חלוקת העזבון. את שני החוקים האמורים יש להפעיל באופן ששואף ליצירת הרמוניה ביניהם. המטרות והתכליות של שני החוקים אינן חופפות אלו את אלו. כמובן, עניינם של שני החוקים הוא עשיית צדק בחלוקת נכסים. אולם בעוד חוק יחסי ממון קובע כללים לחלוקת הרכוש לנוכח החיים המשותפים של שני בני הזוג על ציר זמן הנישואין עד לפקיעתם, דיני הירושה מתמקדים בנקודת רגע המוות של אחד מבני הזוג תוך קביעת כללים, לצד הכרה באוטונומיה בהיקף זה או אחר של המוריש. הסכם לחלוקת נכסים במהלך חיי הנישואין מציב את בני הזוג במרכז. אי-לכך, עמדת "היחידה הזוגית" בדמות הסכם כתוב בין מרכיביה עשויה להכריע. הסכם כשמו כן הוא - גמירת-דעת בין שני צדדים. אף צוואה המתמקדת במוריש, כשמה כן היא - ציווי המוריש בדבר חלוקת נכסיו. אי-לכך, דעתו על-פי המשטר של דיני הירושה קובעת ביחס לרכושו. רצונו כבודו וכבודו רצונו.

עשיה כמצוותו - כלל גדול היא. בהקשר זה ראוי להפנות לסעיף 8(א) לחוק כותרתו "עסקאות בירושה עתידית" וקובע:

"הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים."

דין הירושה הישראלי אינו מוכן להכיר בהסכמה בין שניים ביחס לגורל הירושה כלפי מי מהם. הסכם כזה בטל, לרבות האפשרות שצד אחד, למשל בן הזוג, יוותר על זכויותיו לרעהו. הגבלת חופש החוזים בגזרת דיני הירושה נועדה, כנראה, להרחיב בצורה ממשית את חופש המוריש להביע את רצונו. אמנם תיתכנה גישות משפטיות אחרות, אך המשפט הישראלי העלה על נס את הכלל לפיו יש לכבד את רצון המת. כבלי הסכם לעניין ירושה עתידית, יגבילו, בצורה ישירה או עקיפה, את יכולתו של המוריש לשנות מצוואתו. ושמא יאמר כי חוק יחסי ממון גובר משום שמאוחר הוא לחקיקת חוק הירושה, אשיבנו כך: חוק הירושה לא קבע חריג בנדון ביחס לחוק יחסי ממון, כפי שידע לעשות ביחס לסעיפים אחרים, בהם הוזכר חוק יחסי ממון במפורש (וראו סעיפים 11(ג); 104(א)(4) וכן עיינו בסעיף 148 לחוק הירושה שהובאו לעיל). לצד חופש החוזים, קיים גם החופש לצוות (ראו סעיף 27 לחוק הירושה, הקובע ש"התחייבות לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה או שלא לעשות אחת מאלה - אינה תופסת").

הרציונאלים השונים העומדים בבסיסם של חוק הירושה וחוק יחסי ממון, כמובן בעלי משמעות מעשית. כך למשל, ייתכן מצב בו בן הזוג הנותר בחיים זכאי למחצית הדירה מכוח החיים המשותפים עם בן הזוג הנפטר (להלן: "המקרה הראשון"). במצב דברים זה, העזבון של בן הזוג שנפטר יכלול רק מחצית הדירה והוראות דיני הירושה ביחס לחלוקה הפנימית בין היורשים יחולו רק לגבי חלק זה. כאן, הסדר איזון המשאבים החריג את הדירה מהאיזון ולכן העזבון כולל את הדירה כולה אשר היא אמורה להתחלק בהתאם לחוק הירושה (להלן: "המקרה השני"). בהנחה שבן הזוג הנותר בחיים זכאי למחצית העזבון, במקרה הראשון הוא יזכה ב-75% מהדירה: 50% מכוח החיים המשותפים ו- 25% נוספים שמהווים מחצית מחלקו של בן הזוג הנפטר. במקרה השני, שהוא הרלוונטי למקרה דנן, בן הזוג שנותר בחיים - היינו, המשיבה - תזכה ב- 50% מהדירה, מחצית העזבון. יושם-אל-לב כי בשתי הדוגמאות אף צד אינו מקבל את מלוא הזכויות בדירה.

לו חפץ המנוח שהמשיבה לא תזכה ב- 50% האמורים, התרופה היתה בידו לערוך צוואה. משלא עשה כן, כללי הירושה על-פי דין יחולו (ראו סעיף 10 ו- 11 לחוק הירושה). לאמור, בעודם בחיים רשאים בני הזוג להסכים על אופן חלוקת הרכוש ביניהם. ברם, משאין עסקינן בהגדרת היקף הרכוש, אלא בשאלת הזוכה בו, הצוואה - מצוות המוריש - היא הקובעת.

לדעתי, המבנה האנליטי-משפטי האמור נכון הוא ותואם את מטרות הדין. יש לשמור על ההבדלים בין חוק יחסי ממון לבין חוק הירושה. כאמור, הסכם בגדרו של הראשון משקף את חופש החוזים של בני זוג, ואילו האחרון מתמקד באוטונומיה של היחיד - הוא לבדו ללא שותפים. אולם, אין להכחיש שהמציאות בשטח עשויה לעורר קשיים משלה. לא ניתן לדעת האם תמיד זוג מודע לאבחנות האמורות. אם כך המצב, ייתכן שהתוצאה הנובעת מהמבנה המיוחד לא בהכרח תשקף את כוונת הצדדים כזוג או כיחידים. הפתרון לכך יבוא בדמות הגברת מודעות בני הזוג להבחנה בין החוקים ולהכרה במסגרות הדין, ולו ברמה הכללית. לצד זאת יש לזכור כי קביעת דיספוזיציה בנכסי המנוח מחייבת הקפדה גם בדרישות צורניות. כלל כיבוד מצוות המת העצים את מעמד הצוואה, החייבת לצלוח משוכות פורמאליות נוקשות. ויתור על מסלול הצוואה תוך הענקת כוח להסכם ממון כתחליף לה אינו יוצא ידי חובתו מבחינה פורמאלית ועלול להגביר את אי-הוודאות וחוסר הביטחון בחתירה לתוצאה המקיימת את רצון המנוח. גם מנקודת מבטה של כוונת בני הזוג, אין להניח ככלל שהסכם ממון שנערך ביניהם נועד לשמש צוואה עבור כל אחד מהם. במישור המעשי, על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה. הנה לנו צידו השני של המטבע, לפיו הבחירה שלא לכתוב צוואה מותירה את החלוקה לירושה על-פי דין. כך בענייננו.

5. המסקנה דלעיל תואמת את התוצאה אליה הגיעו שתי ערכאות קמא. בנסיבות אלו, ובהמשך לנימוקי דלעיל, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית, ללא צו להוצאות."