botox

פסיקת בתי-המשפט

1. מה דינה של הוראה בהסכם גירושין לפיה הקצבה החודשית של הבעל מצה"ל תשולם לאישה {גרושתו} אם היא תהיה בחיים בעת פטירת הבעל ותשולם לה כל ימי חייה, והמנוח חי לאחר הפירוד, עם בת זוג אחרת כ- 16 שנים עד לפטירתו, בת זוג שהיא הזכאית על-פי חוק הגמלאות, לקבל את הקצבה מצה"ל ואמנם מקבלת אותה מאז פטירתו
ב- ת"ע (חי') 4022/06 {ש. ע. ג. נ' ג. ס. ואח', תק-מש 2011(2), 684 (2011)} קבע בית-המשפט:

"תמצית העובדות וההליכים
1. התובעת הגישה תביעה למזונות מעזבון המנוח, ד. ש. ז"ל ממנו התגרשה, נגד הנתבעת שהיתה בת זוגתו של המנוח ויורשת של העזבון.

התביעה הוגשה בהתבסס על סעיף 5א' להסכם גירושין אשר נחתם בין התובעת למנוח, ביום 8.12.91 וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-המשפט המחוזי ביום 1.1.92 (להלן: "הסכם הגירושין").

2. בהתאם לסעיף 5 "להסכם הגירושין", התחייב המנוח כי הקצבה החודשית שלו בצה"ל (להלן: "הקצבה") תועבר לתובעת באם תהיה בחיים בעת פטירתו.

3. עם פטירת המנוח, ביום 10.07.06, פנתה התובעת בתביעה לצה"ל לקבלת הקצבה החודשית מתוקף ההסכם ופסק-דין. בהחלטה מיום 23.08.06 דחה הממונה על הגמלאות את תביעת התובעת בהיותה בניגוד לחוק. ערעורה של התובעת לוועדת הערעורים לפי חוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות) (נוסח משולב), התשמ"ה-1985 (להלן: "חוק הגמלאות") נדחה ביום 14.12.08. גם ערעורה לבית-משפט המחוזי בירושלים נדחה ביום 08.07.09.


4. יש לציין, כי הדיון בתביעת התובעת שבפני התעכב לבקשת התובעת, עד לבירור הערעורים כמצויין. משנדחו כל הערעורים, ביקשה התובעת לחדש הדיון בתביעה נגד הנתבעת בטענה כי זכאית למזונות מן העזבון בגובה סכום הגימלה שמקבלת הנתבעת מצה"ל בעקבות פטירת המנוח.

5. התובעת והמנוח נישאו ביום 62 והתגרשו כאמור על-פי הסכם הגירושין מיום 8.12.91, לאחר 30 שנות נישואין. לאחר פירוד המנוח מהתובעת ועד לפטירתו באופן פתאומי ביום 10.7.06 חי המנוח עם הנתבעת במשך כ- 16 שנה.

טענות התובעת
6. לטענת התובעת, לאור המצויין בסעיף 5 ל"הסכם הגירושין" אין צורך בפירוט תביעת המזונות מן העזבון בנוסח המקובל, מאחר והתביעה נסמכת על ההסכם לפיו המנוח הכיר בזכותה ובהזדקקותה לקבל את "הקצבה" אחרי פטירתו כגמלאי צה"ל.

7. לטענתהּ, הסתמכה בתום-לב על ההסכם, אשר קיבל תוקף של פסק-דין, ומן הראוי להגן על "אינטרס ההסתמכות", כמקור לפנסיה לזקנתה ותכנון חייה לאורך השנים גם לאור גילה המבוגר (התובעת ילידת 1938).

8. התובעת טוענת, כי יש לדחות טענת הנתבעת לפיה לא ידעה את פרטי ההסכם ולא ראתה אותו עד לאחר מות המנוח וזאת לאור העובדה כי היתה בת זוגתו של המנוח למעלה מ- 16 שנה והיתה הגורם לגירושין בין התובעת למנוח. הנתבעת העידה כי היא זו ששילמה את דמי המזונות לתובעת עד לגירושין ומכאן ברור כי ידעה על ההסכם.

9. הנתבעת באה בנעליו של המנוח ועליה לקיים את הסכם. מכוח עקרון תום-הלב, ודוקטרינת המניעות, אין זה מוצדק כי המנוח, אשר חתם על ההסכם ופעל על פיו ונהנה מפירות ההסכם, עזבונו לא יעמוד בנדרש מההסכם ובהתחייבויות על פיו.

10. זכותה של בת הזוג לשיתוף בנכסים ובהם גם זכויות סוציאליות. זכותה לפנסיה הינה זכות חוקתית קניינית בלתי-ניתנת לפגיעה ומוגנת על-ידי חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. פגיעה בזכות זו מהווה פגיעה בתקנת הציבור. ההכרה בזכויות הפנסיה כחלק מהמשאבים המשפחתיים העומדים לחלוקה בין בני הזוג, הינה אבן יסוד בתורת השיתוף, הן לגבי זוגות שנישאו לפני 1974 לגביהם חלה חזקת השיתוף והן לגבי זוגות שנישאו לאחר 01.01.74, עליהם חל הסדר איזון המשאבים שנקבע בחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973.

11. הלכה מושרשת היא, כי זכויות פנסיה שצבר בן זוג בעבודתו במהלך חיי הנישואין הינם נכסים ברי-איזון והקצבה הנ"ל יש לראותה כזכויות פנסיה של המנוח. זכותה של התובעת בפנסיה של המנוח נקנית מכוח הלכת השיתוף. זוהי זכות קניינית הראויה להגנה מכוח סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

12. התובעת היתה נשואה למנוח למעלה מ- 30 שנה. נולדו להם שני ילדים. התובעת הסתמכה על ההסכם שהבטיח לה את תשלום הקצבה החודשית של המנוח לאחר פטירתו לכל ימי חייה. התובעת נותרה ללא מקורות הכנסה כלשהם והגיעה לפת לחם.

התובעת מציינת את מצבה הבריאותי הקשה, חלתה "במחלת הסרטן" ומצויה תחת השגחה רפואית מתמדת וכן את מצבה הכלכלי הקשה לפיו מתקיימת מקצבת זקנה מהמל"ל בסך של 1,400 ש"ח לחודש. וכן סכום של 1,425 ש"ח אשר מקבלת בגין מחצית דמי שכירות עבור מחצית דירה שירשה מהוריה. התובעת טוענת כי מצויה ביתרת חובה של כ- 40,000 ש"ח. למעט המצויין אין לה כל נכסים.

13. התובעת מתבססת על פסקי-הדין של כב' השופט רובינשטיין ב- ע"א 7654/06 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, תק-על 2007(4), 5052 (2007) ו- בע"מ 4870/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, תק-על 2008(1), 5559 (2008), בו הביע כב' השופט רובינשטיין את דעתו על הקושי שנוצר מבחינת שיקולי הצדק הבסיסי, בנסיבות בהם הוראות תקנון הקרן מביאים לתוצאה משפטית השוללת את הזכויות בקצבה, במקרים כמו של התובעת.

14. התובעת תובעת החזר סך של 582 ש"ח ששילמה לחב' "איגמי בע"מ" עבור ביטול הקלטה לדיון שנקבע, עקב אי-הופעת הנתבעת לדיון בבית-המשפט.

15. לפיכך, מבקשת התובעת לחייב את הנתבעת, מכוח היותה חליפתו של המנוח ו/או כיורשת של כל עזבונו, לשלם לה מזונות מן העזבון בגובה מלוא סכום הגמלה אותה מקבלת מצה"ל עקב פטירת המנוח.

טענות הנתבעת
16. המנוח שירת בצה"ל בין השנים 1980-1957, דהיינו במועד הגירושין בשנת 1991 כבר היה המנוח "פנסיונר של צה"ל" מזה עשר שנים ועבד במקום אחר.

17. הנתבעת והמנוח, מאז פרידת המנוח מהתובעת ועד לפטירתו ביום 10.07.06, במשך כ- 16 שנה חיו חיי שיתוף מלאים תחת קורת גג אחת וכבני זוג לכל דבר ועניין. המנוח ערך צוואה בשנת 1993, לפיה הנתבעת הינה יורשתו היחידה. הנתבעת הוכרה כידועה בציבור של המנוח ומקבלת את גמלת השאירים על-פי "חוק הגמלאות".

תביעת התובעת על-פי "חוק הגמלאות" נדחתה כאמור.

18. טענת התובעת כי צוואת המנוח, לפיה העביר לנתבעת את הזכויות בגמלה מצה"ל מוטעית וחסרת כל בסיס, מאחר והצוואה כלל אינה מתייחסת לגמלת השארים אלא רק לגמלה אותה מקבל המנוח עקב נכותו.

19. הנתבעת הוכיחה כי לא ידעה כלל על "הסכם הגירושין" אלא באופן כללי ולפיכך אין מקום לחייבה כאילו באה בנעלי המנוח. התובעת היתה מיוצגת בעת עריכת "הסכם הגירושין" על-ידי עו"ד יעקובי והיתה רשאית לזמנו לחקירה ומשלא עשתה כן יש לזקוף זאת לרעתה. התובעת הסתמכה על ייעוץ משפטי מוטעה שקיבלה מעורכי-דינה ואין לה להלין על הנתבעת.

20. הזכות לגמלאות כמצויין בסעיף 62 ל"חוק הגמלאות" וחוסר עבירותה, היתה זהה במועד חתימת ההסכם למצב כיום וכן לגבי תנאי הזכאות לגמלת שאירים. לפיכך במועד עריכת ההסכם לא היה כל תוקף לסעיף 5א' להסכם הגירושין מאחר ולא היתה למנוח הזכות להורות מה ייעשה בקצבתו לאחר מותו, שכן זכויותיו על-פי חוק הגמלאות פקעו עם מותו ומועברות על-פי חוק בלבד לשארים המוכרים על-פי החוק.

21. התנאי המתלה לקיומו של סעיף 5א' להסכם הגירושין הוא מותו של המנוח לפני התובעת. בהתאם לסעיף 8ב' לחוק הירושה, אין תוקף להקניה של אדם לאחר מותו, אלא אם נעשתה בצוואה, מאחר וסעיף 5א' להסכם אינו צוואה אין לו כל תוקף.

22. התובעת הסתמכה על הייעוץ המשפטי של עורך-דינה ולאו דווקא על תשובת צה"ל. לפיכך טענתה כי לא היתה מתגרשת, אילולא סעיף 5א' להסכם הגירושין, אינה מתקבלת על הדעת. מה עוד שהמדובר בסעיף שאין לדעת אם יתקיים אי-פעם, כאשר אף אחד מהצדדים והתובעת בכללם, לא יכלה היתה לדעת מי מהשניים יילך לעולמו ראשון, כמצויין בהחלטת כב' השופטת רביד בוועדת הערעורים (בעמ' 7 ש- 16-20).

23. התובעת אינה יכולה להיחשב כשאירה של המנוח, שכן אינה עונה על התנאים המצויינים בסעיף 21(1) לחוק הגמלאות ובסעיף 25(א)(1) לחוק, לפיהם הקצבה מגיעה לבן זוג אשר היה לפחות שלוש שנים שקדמו לפטירת המנוח בן זוגו או שנולד להם ילד.

24. במקרה זה, להבדיל מהמקרים המצוטטים בסיכומי התובעת, אין המדובר בכספי פיצויי פיטורין ופנסיה השייכים לשני בני הזוג על-אף שהתגרשו. אין המדובר בנכסים וזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים ולא אוזנו. זכויותיו של המנוח בצה"ל נצברו בחלקם עוד טרם נישואיו לתובעת ועיקר זכויותיו קיבל משפרש מהשירות, בעודו נשוי לתובעת. במשך תקופה של כ- 10 שנות פנסיה שקיבל המנוח מצה"ל, חלק אותם עם התובעת עד שהתגרשו.

לאחר מכן במשך 16 שנה, חי המנוח עם הנתבעת וחלק עימה את כספי הפנסיה ואין חולק כי לא העביר אותם לנתבעת ולא העביר לה כל כספים אחרים.

25. תכליתה של גמלת השארים היא סוציאלית במטרה שכספי הגמלה ישמשו לקיום צרכי מי שהיו סמוכים לשולחנו של הנפטר עובר למותו - ובמקרה זה היא הנתבעת בלבד.

לתובעת אין ולא היתה לה כל זכות לקבל מהמנוח מזונות עובר לפטירתו לא על-פי חוק הגמלאות ולא על-פי חוק הירושה.

מלוא הזכויות הכספיות והרכושיות בין המנוח לתובעת אוזנו עם תום הנישואין, למעט תשלום מזונות בסך 1,000 ש"ח שנקבעו למשך 24 חודשים לאחר הגירושין, אשר הסתיימו כ- 14 שנה טרם פטירת המנוח.

26. לעניין מצבה הכלכלי של התובעת - טוענת הנתבעת כי טענות התובעת נסתרו.

התובעת הינה הבעלים של דירה בנו"ש בחיפה, באיזור יוקרתי ללא כל משכנתא. בנוסף בבעלותה דירה נוספת יחד עם אחותה אותה ירשה מהוריה, ממנה מקבלת מחצית דמי שכירות. כמו-כן מקבלת דמי שכירות מדירה נוספת שלטענת התובעת שייכת לבתה אך הכספים מופקדים בחשבון התובעת. בנוסף, מחזיקה ברכב פרטי ולרשותה מאות אלפי ש"ח בחסכונות ופקדונות בסך של 250,000 ש"ח (מוצג נ/5). בנוסף מקבלת קצבת מל"ל ועובדת בעבודות מזדמנות.

27. התובעת התקיימה כל התקופה מאז הגירושין בשנת 1991 ועד לפטירת המנוח בשנת 2006 כ- 16 שנה ממקורותיה היא ולא סביר שדווקא במועד פטירת המנוח, שהיה באופן פתאומי ולא צפוי הגיעה ל"פת לחם" כטענתה. התובעת לא הוכיחה כלל את מצבה הכלכלי, נהפוך הוא התגלו סתירות בעדותה. התובעת הסתירה מבית-המשפט חיסכון של כרבע מיליון ש"ח (נ/5). לא היתה לתובעת כל כוונה להסתמך על כספי גמלת השארים של המנוח, היא חיה ברווחה ולא חסרו לה ואף כיום לא חסרים לה אמצעים. בידה הכנסה של לפחות 7,000 ש"ח לחודש, בבעלותה דירה ועוד מחצית דירה עם אחותה, בעלת רכב וחסכונות.


28. לתובעת אין זכות קניינית בגמלה, לאור העדר העבירות כמצויין בסעיף 62 לחוק הגמלאות. במועד הגירושין אוזנו בין התובעת והמנוח גם זכויות התובעת בגמלת המנוח, שהיה כבר אז פנסיונר של הצבא וקיבל פנסיה חודשית מצה"ל. סיכויי התובעת בהתאם להסכם לקבלת הגמלה הינם רק אם המנוח ימות לפניה, דהיינו 50% סיכוי שלא תקבל כלל את הגמלה.

29. לעניין הוצאות ההקלטה - לא הודע לנתבעת על קיום הדיון במועד על-ידי התובעת ולפיכך לא הגיעה לדיון ואין לחייבה בהוצאות.



דיון
30. התובעת והמנוח נישאו כאמור ביום 62 והתגרשו בהתאם להסכם גירושין מיום 08.12.91 אשר קיבל תוקף פסק-דין בבית-משפט המחוזי ביום 01.01.92. המנוח חי לאחר הפירוד מהתובעת עם הנתבעת עד לפטירתו ביום 10.07.06 - כ- 16 שנה. הנתבעת כאמור הוכרה כידועה בציבור של המנוח ומקבלת את קצבת גמלת השארים מצה"ל. התובעת לא הוכרה כזכאית לקבל את גמלת השארים ותביעתהּ נדחתה כאמור.

31. עניינה של תביעה זו הינה בשאלה, מה דינה של הוראה בהסכם גירושין (סעיף 5) לפיה הקצבה החודשית של הבעל מצה"ל תשולם לאישה (גרושתו) אם היא תהיה בחיים בעת פטירת הבעל ותשולם לה כל ימי חייה, והמנוח חי לאחר הפירוד, עם בת זוג אחרת (עם הנתבעת) כ- 16 שנים עד לפטירתו, בת זוג שהיא הזכאית על-פי חוק הגמלאות, לקבל את הקצבה מצה"ל ואמנם מקבלת אותה מאז פטירתו.

32. לאור חשיבות העניין אצטט להלן נוסח סעיף 5 "להסכם הגירושין":

"הקצבה החודשית של הבעל מצה"ל (להלן: "הקצבה") שהיתה משתלמת לאישה אילו היתה אשתו בפועל בעת פטירתו, תשולם לאישה אם היא היתה בחיים בעת פטירת הבעל, ותשולם לה כל ימי חייה. ואולם אם האישה תמות חס וחלילה לפני הבעל או לאחר מותו, הרי הקצבה תשתלם למי שהבעל יורה. הבעל מצהיר בזאת שביום אישור הסכם זה כפסק-דין אין שום הוראה במשרד הביטחון הסותרת הוראות סעיף זה. הבעל מתחייב שלא ליתן הוראה הסותרת את האמור והמתחייב על ידו בסעיף זה."

בסעיף 5ב' נקבע:

"אישור הסכם זה כפסק-דין מהווה צו מניעה החלטי האוסר על הבעל בכל צורה לשנות את הוראות סעיף זה וכל נסיון לשינוי כזה לא תהא לו שום נפקות משפטית."

בית-המשפט המחוזי נתן צו מניעה בהתאם לסעיף 5ב' להסכם.

33. נשאלת השאלה מהו תוקפו של סעיף 5 להסכם הגירושין לעניין "הקצבה החודשית של הבעל מצה"ל"?

האם סעיף זה אשר קיבל תוקף של פסק-דין, מקנה לתובעת זכות תביעה נגד צה"ל?

האם דחיית התביעה על-ידי צה"ל מקנה לתובעת זכות תביעה נגד עזבון המנוח ו/או נגד הנתבעת כיורשת העזבון?

נדון תחילה בשאלה הראשונה.

התביעה מצה"ל - לפי "חוק הגמלאות"
34. ביום 24.7.06 לאחר פטירת המנוח אמנם הגישה התובעת תביעה לקבלת קצבת השארים של המנוח לפי חוק הגמלאות נגד צה"ל, בהתאם להסכם הגירושין. ביום 23.8.06 נדחתה התביעה.

ביום 10.12.06 הוכרה הנתבעת על-ידי צה"ל כידועה בציבור, וכזכאית לקצבת השארים של המנוח, קצבה אשר שולמה ומשולמת לה עד היום.
התובעת הגישה ערעור על החלטת צה"ל הדוחה את תביעתה לוועדת הערעורים על-פי חוק שירות הקבע בצה"ל (גמלאות), התשמ"ה-1985. ביום 14.12.08 נדחתה תביעתה בהחלטה בה נפסק לעניין טענת הזכות הקניינית של הגרושה בגמלה כדלקמן (נספח "ו" ל-ת/1):

"בית-משפט העליון בפסק-דין צה"ל דחה את הטענה כי הלכת השיתוף בנכסים מקנה לאישה זכות קניינית בגמלה, אשר גוברת על ההגבלה של עבירות הגמלה הקבועה בסעיף 62 לחוק הגמלאות. מכאן אין עוד כיום אפשרות לטעון כי לגרושה קיימות זכויות בגמלה שאינן מכוח הוראות החוק".

ובהמשך בסעיף 37 להחלטה, נקבע על-ידי כב' השופטת רביד:

"זכותו של משרת קבע לגמלה, תנאיה וגבולותיה נקבעה על-ידי המחוקק בחוק. המחוקק אף הסביר את זכויותיהם של שארי זכאי לגמלה שנפטר לאחר פרישתו מן השירות. סעיף 21 לחוק קובע מי הם הזכאים לקצבה במותו של הגמלאי או משרת הקבע (אישה או ידועה בציבור, ילדים שאינם עומדים לרשות עצמם, נכד שאינו עומד ברשות עצמו שכל פרנסתו עליו, תלוי) ואילו סעיף 25 לחוק מסביר את השיעורים שישתלמו מהקצבה לכל אחד משארי הנפטר. אין ספק שההסדר על-פי החוק הינו הסדר ספציפי וכחוק ספיציפי גובר על דיני הירושה. מכאן נובע שהזכאים לגמלה ושיעור הזכאויות נקבעים על-ידי החוק בלבד ולא יכולים להקבע על-ידי הזכאי לקצבה. התכלית הינה תכלית סוציאלית כך שכספי הגמלאות ישמשו לקיום צורכי מחיה של מי שככלל היו סמוכים לשולחנו של הנפטר בעודו בחיים."


ובהמשך סעיף 40 להחלטה:

"המנוח לא יכול היה לחייב את המשיבה (צה"ל - א.מ.) לפעול בניגוד לחוק ולכן גם המערערת הבאה בעניין זה וטוענת מכוח זכותו של המנוח, אינה יכולה לחייב את המשיבה לפעול בניגוד לדין".

לפיכך הערעור נדחה.

התובעת הגישה כאמור ערעור על ההחלטה לבית-המשפט המחוזי בירושלים ואף ערעור זה נדחה ובהמלצת כב' השופטת מרים מזרחי חזרה בה התובעת מערעורה ביום 8.9.09 (נספח "ז" ל-ת/1)

יוצא כי בהתאם לעמדת צה"ל קצבת השארים משולמת לזכאים לקצבה אשר נקבעים בהתאם לסעיף 21 ו- 25 ל"חוק הגמלאות" בלבד ולא יכולים להיקבע ו/או לשנותם על-ידי המנוח. הזכות הינה זכות סטטוטורית על-פי החוק בלבד ואינה ניתנת להתנאה על-ידי הצדדים בהסכם.

לעניין היות הזכות סטטורית ראה: ב- בע"מ 10916/03 צה"ל - מדינת ישראל נ' פלונית ואח', דינים עליון פ"ג 880.

יתרה מזאת, סעיף 62 ל"חוק הגמלאות" קובע:

"העברת זכות לגימלה
זכות לגימלה אינה ניתנת להעברה, לערבות, לשעבוד או לעיקול בכל דרך שהיא, אלא לשם תשלום מזונות המגיעים מהזכאי לגימלה לפי פסק-דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך."
דהיינו הזכות לגמלה היא זכות אישית ואינה ניתנת להעברה.

ראה: דנ"א 6618/07 פלונית נ' צה"ל- מדינת ישראל, תק-על 2008(2), 1374, 1375 (2008).

ע"מ (מחוזי ת"א) 1176/08 פלונית נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-מח 2010(1), 2130, 2131 (2010).

בע"מ 10916/03 צה"ל - מדינת ישראל נ' פלונית ואח', דינים עליון פ"ג 880.

לפיכך, חוק הגמלאות גובר על ההתניה הספציפית בסעיף 5 להסכם בין הצדדים.

המנוח לא היה רשאי לכרות הסכם שיטיל על צה"ל חיוב כלשהו שאינו עולה בקנה אחד עם "חוק הגמלאות".

התביעה למזונות מן העזבון
35. משנדחתה זכותה של התובעת לתבוע ישירות את צה"ל, לאור העובדה כי סעיף 5 בהסכם נוגד את "חוק הגמלאות" וכי הוראות "חוק הגמלאות" גוברות על ההסכם, התובעת מיצתה זכויותיה נגד צה"ל ונשאלת השאלה האם זכאית התובעת לתבוע ישירות את עזבון המנוח ו/או הנתבעת כיורשת העזבון, מכוח סעיף 5 להסכם.

36. התשובה לשאלה זו תלויה במהות הגדרת הזכות של אותה קיצבה, כהגדרתה בסעיף 5 להסכם:

"קצבה חודשית של הבעל מצה"ל שהיתה משולמת לאישה אילו היתה אשתו בפועל בעת פטירתו, תשולם לאישה אם היא תהיה בחיים בעת פטירת הבעל, ותשולם לה כל ימי חייה..."

נשאלת האישה האם מדובר במקרה זה בזכויות פנסיוניות שצבר בן הזוג במהלך חיי הנישואין ולפיכך הינם נכס בר איזון כטענת התובעת והנה זכאית לקבלם בהתאם להסכם, או שמא המדובר ב"גמלת שארים" שהנה זכות סטטוטורית אשר קמה מכח החוק, אשר קובע את תנאי הזכאויות ואת הזכאים לזכות, כמצויין בסעיפים 21 ו- 25 לחוק הגמלאות, לפיהם הזכות לקצבה, קמה רק לזכאי לקצבה, שבמקרה זה הינה הנתבעת ולה בלבד. לפיכך, אין לתובעת כל זכויות בקצבה זו כטענת הנתבעת.

37. לעניין מטרת "קצבת השארים" נקבעו דברים מפורשים בפסק-הדין בעניין כץ (ע"א 233/98 כץ נ' קרן מקפת, פ"ד נד(3), 493, 502 (2000)):

"אין כל ספק שאחת המטרות החשובות של קרן הפנסיה הוא המטרה הסוציאלית של רווחת העובד ושאיריו. כמו-כן, אין גם להטיל ספק בכך שהזכאות היא פונקציה של חישובים אקטואריים וכי אין להרשות לחבר בקרן להגדיל באופן חד-צדדי את חבותה של הקרן תוך כדי סטיה מקביעת הזכאים המצויה בתקנות. לכן, אין להתיר לחבר בקרן הפנסיה לקבוע בתור מוטב הזכאי לפנסיה לכל ימי חייו, אדם שאינו נמנה על השארים כהגדרתם בתקנות."

כאמור, התובעת אינה נמנית על השארים כהגדרתם בסעיף 21 ו- 25 לחוק הגמלאות.

שאלה האם זכאית התובעת לדרוש מהנתבעת לקיים את התחייבות המנוח בהסכם הגירושין.

38. על-מנת להשיב על שאלה זו יש לבחון האם קצבת הבעל מצה"ל הינה זכותו של המנוח או זכותה של הנתבעת. אם הזכות לקבלת הקצבה הינה זכות המנוח כי אז רשאי היה להתחייב כמצויין בסעיף 5 להסכם אך אם הזכות אינה זכותו, שכן אז המנוח לא היה זכאי להתחייב להעברת זכויות שאינן שלו ולא יכל להעניק יותר משהיה לו. יש לזכור כי הנתבעת לא היתה צד להסכם ולא התבקשה מעולם לוותר על זכויותיה.

בפסק-דין בעניין שאוה ע"א 540/04 אביבה שאוה נ' אוניברסיטת ת"א, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.01.06) (להלן:"פסק-דין שאוה") נקבע כי:

"הזכות לקבלת גמלה מתגבשת במועד קרות האירוע המזכה, לאמור: שעה שאשת החבר הופכת ל"אלמנה"."

חובת צה"ל לתשלום הקצבה לנתבעת נבעה רק מהעובדה כי הנתבעת במועד פטירת המנוח ענתה על תנאי "שארי המנוח" כידועה בציבור. במידה ולא היתה למנוח ידועה בציבור העונה לתנאי "שארים" לא היתה כל חובה לתשלום הקצבה החודשית לא לתובעת ולא לכל אדם אחר.

39. יתר-על-כן "חוק הגמלאות" קובע הוראה קוגנטית בסעיף 62 לאי-עבירות הזכות לגמלה כשם שצויין.

יוצא שהזכות לקצבה לא היתה חלק מזכויות המנוח בחייו, להבדיל מתשלומי הפנסיה אותם קיבל בחייו, והיא התגבשה רק לאחר הפטירה בהתאם לתנאי "חוק הגמלאות" למי שזכאי לקבלה - ובמקרה זה הנתבעת.

יש לציין כי דווקא זכות הגרוש בפנסיה אותה כבר קיבל כאמור במועד עריכת ההסכם עם התובעת, ניתן היה להעבירה במלואה ו/או חלקה לנתבעת, אך הצדדים נמנעו מלקבוע זאת בהסכם, דבר המעיד על התייחסותם לעצם זכאותה של התובעת בפנסיה ואם בכלל.

40. נשאלת השאלה האם מקום שנקבע כי הזכות לקצבה קמה רק לנתבעת יש מקום לחייבה לוותר על זכותה ולהעבירה לתובעת בהתאם להסכם.

בפסק-דין שאוה הנ"ל נקבע:

"המנוח בחייו לא יכל היה להעניק למערערת זכות אשר תקנוני קרנות הפנסיה, אינן מעניקות לה, שכן אין הזכות כשבקרן הפנסיה חלק מנכסי העזבון. זכאות לפנסיית שארים מתגבשת על-פי המצב המשפטי של שאירי המנוח, החבר ביום פטירתו (ההדגשה שלי - א.מ.) לפיכך בחייו של המנוח, שהיה חבר בקרנות הפנסיה, כלל לא קמה לאיש זכות לקבלת פנסיית שאירים וסעיף 36(ב) לחוק החוזים כלל אינו נבחן."

יוצא כי הזכות לקצבה החודשית כלל לא היתה חלק מזכויותיו של המנוח בחייו והיא צמחה רק לאחר פטירתו והיא זכותה של הנתבעת המקיימת לבדה את הגדרת "שאירים" שבחוק הגמלאות ולפיכך לא יכל היה המנוח להתחייב להעביר זכות שלא היתה לו במועד עריכת ההסכם.
41. התובעת טענה לפגיעה בזכות הקניין שלה ופגיעה בהתאם לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ברכושה וקיפוח זכויותיה מכח הלכת השיתוף.

אין מחלוקת כי הפסיקה הכירה בזכויות הפנסיוניות כנכס משותף בין בני זוג אשר חזקת השיתוף חלה עליהם וכנכס בר-איזון בין בני זוג שחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 חל עליהם. זכויות פנסיוניות הינם נכסי עתודה כלכלית חשובים המבטיחים מקור פרנסה לעובד ולבן זוגו וההלכות הרבות בעניין זה ידועות.

ראה: 841/87 רון נ' רון, פ"ד מה(3), 793 (1991);

ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1), 602, 605, 611-609 (1992);

רע"א 964/92 אורון נ' אורון, פ"ד מז(3), 758, 768 (1993);

תמ"ש 12131/97 טיקוצ'ינסקי נ' שרון, תק-מש 2000(4), 12 (2000);

רוזן צבי דיני משפחה בישראל בין קודש לחול, (תש"ן) 490-489;

כב' השופט גייפמן "זכויות פנסיה ונכסי פרישה אחרים", הפרקליט י"א 105, 117.

מטרת פנסיית השארים הינה להקנות לבן הזוג הנותר בחיים אמצעי מחיה מתוך כספי הפנסיה שנצברו במאמץ משותף במשך החיים המשותפים.

אין ספק כי ראוי כי בן הזוג הגרוש, לא תקופח זכותו ויגדע מקור פרנסתו עקב הפטירה וחרף העובדה כי היה שותף לצבירת הזכויות לצורך קבלת קצבת שארים.

השאלה הנשאלת היא האם במקרה זה עלינו לפרש את סעיף 5 להסכם ככולל זכויות פנסיוניות של התובעת מכוח הלכות אלה.

התובעת אמנם היתה אשתו של המנוח במשך כ- 30 שנה אך עד לפטירתו עברו 16 שנה נוספים בהם חי עם הנתבעת. את זכות הקניין של התובעת בנכסים המשותפים, לרבות זכות הקניין בזכויות הקיצבה החודשית שצבר המנוח, היה על התובעת למצות במסגרת הסכם הגירושין ולהבטיח כי אמנם לא תקופח. על התובעת היה לבדוק אם קיימת לה הזכות לקבלת הקצבה החודשית בעת פטירת הגרוש, בהתאם לתקנוני הקופה ו"חוק הגמלאות". התובעת לא בדקה זאת וסמכה על עורכי-דינה הן בחתימת ההסכם והן בתקופה של 16 שנה לאחר מכן ולמעשה לא עשתה דבר ואין לה אלא להלין רק על עצמה.

לו היתה התובעת בודקת את המצב המשפטי יכלה לבקש שינוי הסכם ו/או יישום סעיף 5 להסכם בדרך אחרת ו/או מימוש במשך התקופה של 16 שנה שעברו עד לפטירה.

42. הימנעות התובעת בנסיבות דנן למימוש זכויותיה בפנסיית המנוח מעלה ספק באם אמנם המדובר בנסיבות העניין בזכויות פנסיוניות המגיעות לתובעת מעבר לזכויות אותם קיבלה התובעת במסגרת הסכם הגירושין.

43. לצורך כך, יש לעיין בהסכם הגירושין אשר צורף כנספח א' לתצהיר התובעת (ת/1) ולנסות להבין את כוונת הצדדים.
לעניין פרשנות הסכם, יפים הדברים המובאים על-ידי כב' השופט אנגלרד ב- ע"א 233/98 שושנה כץ (בעמ' 500):

"בבוא בית-המשפט לפרש הסכם עליו להתחקות אחר תכליתו, תוכנו והגיונו המשפטי והכלכלי. בית-המשפט יביא בחשבון את אופיו ומהותו של ההסכם שנקשר בין הצדדים ומטרות הצדדים לו, הן מן ההיבט הכלכלי והן מהיבטים מקצועיים, חברתיים ואחרים. על סמך אמות-המידה שפורטו לעיל אבחן את הסכם שבפני."

מעיון בהסכם הגירושין שנחתם בין הצדדים עולה כי אוזנו הזכויות בין הצדדים, כדלקמן:

א. המנוח העביר לתובעת את כל זכויותיו בדירה המשותפת כך שהדירה במלואה הועברה לבעלות התובעת (סעיף 3ב' להסכם).

ב. בנוסף, התובעת קיבלה סך של 200,000 ש"ח (סעיף 4 להסכם).

ג. התובעת קיבלה מזונות עד הגירושין בסך של 1,500 ש"ח (סעיף 6ג' להסכם).

ד. בנוסף, קיבלה התובעת מזונות בסך של 1,000 ש"ח לחודש, במשך 24 חודשים לאחר הגירושין (סעיף 6א' להסכם).

ה. המנוח קיבל בהתאם להסכם את הרכב הפרטי שלו (סעיף 7א') (צויין על-ידי הנתבעת כי המנוח קיבל סך של 200,000 ש"ח).

ו. כמו-כן, כאמור, בהסכם הגירושין (בסעיף 5) הסדירו בני הזוג את זכותה של התובעת לקבלת הקצבה החודשית, רק במקרה בו התובעת תהיה בחיים בעת פטירת הבעל (יש לציין כי לא היה סעיף דומה לעניין זכויות הבעל בפנסיה ולא קצבה כלשהי של האישה).

על פניו ההסכם מיצה את כל זכויות הצדדים ואיזון המשאבים בין הצדדים כאשר יש יתרון לזכויות אותם קיבלה התובעת.

44. המנוח כבר היה פנסיונר במועד חתימת ההסכם ואישורו וקיבל גמלת פנסיה כ- 10 שנים טרם חתימת ההסכם. דהיינו, התובעת נהנתה מכספי הפנסיה במשך כ- 10 שנים עד הגירושין וסביר להניח כי היתרה אוזנה במסגרת העברת הזכויות בדירה לתובעת, בנוסף לסכום שהועבר לתובעת בסך של כ- 200,000 ש"ח בהתאם להסכם.

יש להניח כי לו היתה לתובעת זכות נוספת בפנסיה של המנוח, היתה דואגת למימוש הזכות הלכה למעשה, מיום חתימת ההסכם ובמשך חייו של המנוח ולא רק ממועד פטירתו, אשר אירע באופן פתאומי לאחר כ- 16 שנה. העובדה שהתובעת לא קיבלה כל כספים מהמנוח בחייו במשך 16 שנה (למעט מזונות במשך 24 חודשים), מחזקת את המסקנה כי אין המדובר ביתרת איזון כספי הפנסיה, אלא מעין "תוספת" לזכויות שקיבלה התובעת בהסכם, שייתכן והיתה התובעת מגיעה למימושם, אך באותה מידה אף ייתכן שלעולם לא, מאחר והיתה תלויה בפטירת המנוח טרם פטירתהּ. סביר יותר להניח כי במידה ואכן מדובר בזכויות התובעת בפנסיה של המנוח, היתה זכות זו מעוגנת בהסכם הלכה למעשה עוד בחייו של המנוח ומן היום בו נפרדו, דבר שלא נעשה.

בפסקי-הדין שצוטטו בסיכומי התובעת כולל פסק-דין של כב' השופט רובינשטיין ב- בע"מ 4870/06, היה מדובר בכספים משותפים של בני זוג ששולמו לגרושה עוד בחיי המנוח. לאחר פטירת המנוח התעוררה השאלה לעניין המשך התשלום לגרושה לאחר הפטירה. במקרים אלה, אמנם, מתעורר קושי רב ב"מונחי צדק בסיסי" כדברי כב' השופט רובינשטיין בכך "שמאמצים משותפים של בני זוג לאורך שנים רבות אינם יכולים לקבל את ביטויים הכלכלי הראוי למרות הסכם בין הצדדים". במקרה זה ב- בע"מ 4870/06 היה מדובר בבני זוג שחיו כ- 37 שנים יחד וכשנה לאחר הגירושין נפטר הבעל וזאת לאחר שנשא אישה עמה חי פחות משנה אשר הוכרה כזכאית לקצבה. בהסכם הגירושין במקרה זה נקבע כי הגרושה תקבל מזונות בחיי המנוח מדי חודש בחודשו ועם יציאתו לפנסיה תקבל מחצית מן הפנסיה.

אין הדבר דומה למקרה דנן, בו התובעת נהנתה מהפנסיה של הבעל ב- 10 השנים האחרונות לחייהם המשותפים ולאחר מכן חי הבעל עם אישה אחרת 16 שנה בהם לא התחייב לשלם לתובעת סכום כלשהו, מעבר להסכם שנחתם בין הצדדים. המנוח התחייב רק במקרה מיוחד, כמצויין בסעיף 5 להסכם, דהיינו רק במקרה בו ילך לעולמו טרם פטירת התובעת, תהיה התובעת זכאית לקצבה החודשית מצה"ל.

לפיכך, ספק רב אם אמנם המדובר באיזון זכויות פנסיה וספק זה מתחזק לאור העובדה כי התובעת לא דאגה להבטיח את עצמה בחיי המנוח לקבלת חלקה כמצויין. מדוע רק לאחר מותו? ואם חלילה תלך לעולמה לפניו לא היו מגיעים לה זכויות בפנסיה של המנוח? האם ויתרה עליהם בחייו? יוצא כי אין לתובעת אלא להלין על עצמה שלא דאגה להבטיח את הזכויות להם טוענת כי זכאית בהתאם להסכם עוד בחיי המנוח או כשם שעולה כי מלוא הזכויות של התובעת כולל זכויותיה בגמלת המנוח אוזנו ונקבעו בהסכם בין הצדדים והמדובר כאמור ב"תוספת" מסויימת ובלתי-ודאית שלא נבדקה עד תומה על-ידי התובעת.

45. ומכאן לשאלה האם זכאית התובעת לתבוע מהנתבעת מזונות מן העזבון?

כמצויין, התובעת לא הגישה תביעת מזונות מהעזבון בנוסח המקובל בהתאם לפרק הרביעי "מזונות מן העזבון" לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, אלא הסתמכה על ההסכם בלבד ולא בכדי.

46. בהתאם לסעיף 56 לחוק הירושה, הזכות למזונות קיימת בהתאם לסעיף כדלקמן:

"הניח המוריש בן זוג, ילדים או הורים והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון לפי הוראות פרק זה, בין בירושה על-פי דין ובין בירושה על-פי צוואה."

גדרי הזכות למזונות הוגדרו בסעיף 57 לחוק:

"57. (א) הזכות למזונות היא:
(1) לבן זוגו של המוריש - כל זמן אלמנותו, אולם רשאי בית-המשפט לתת מענק חד-פעמי לאלמנת המוריש הנישאת בשנית אם נראה לבית-המשפט לעשות כן בנסיבות העניין ובשים-לב לזכויות ילדי המוריש...
(ב) בן זוג שערב מות המוריש נשללה ממנו זכותו לקבל מזונות ממנו אינו זכאי למזונות מעזבונו."

כאמור, התובעת לא נכנסת לגדר "בן זוג" ולפיכך אינה עונה על תנאי הזכאים למזונות מן העזבון. לתובעת לא היתה כל זכות למזונות מהמנוח ערב פטירתו ולפיכך חל סעיף 57(ב) ואינה זכאית למזונות מהעזבון.

זאת ועוד, בהתאם לסעיפים 56 ו- 57 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 זכאות תובעת למזונות מהעזבון תמומש עם קביעת נזקקות למזונות תוך בחינת אמות-המידה המנויות בסעיף 59 לחוק. מזונות מהעזבון יינתנו אך ורק אם הטוען למזונות אינו יכול לספק את צרכיו ההכרחיים.

ראה: ע"א 616/87 אנגלמן נ' אנגלמן, פ"ד מז(1), 621 (1993);

ע"א 632/89 סעדון נ' סעדון, תק-על, 90(3), 681 (1990);

ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון לויט, תק-על 94(2), 563 (1994);

ת"ע (משפחה ת"א) 5070/00 תמ"ש (ת"א-יפו) 90990/00 יהשוע מנור נ' עזבון המנוח בן עמי מנור ז"ל - על-ידי היורשת דינה מנור, תק-מש 2002(3), 16, 17 (2002);

ת"ע (משפחה ת"א) 6100/01 עזבון המנוח א' ד' ז"ל פ' ק' נ' עזבון המנוח א' ד' ז"ל, תק-מש 2003(2), 53, 54 (2003);

עז' (משפחה ת"א) 105791/04 ע.ש. (חסוי - פסול דין) נ' עזבון המנוח ש.ש. ז"ל, תק-מש 2006(3), 416, 417 (2006).

דומה כי התובעת אינה עומדת במבחן השיוך המשפחתי ולא במבחן הנזקקות למזונות כשם שיבואר בהמשך.

47. יש לזכור כי תשלום הקצבה החודשית הנדונה נכנס לגדר סעיף 147 לחוק הירושה לפיו סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על-פי חברות בקופת קצבה אינם בכלל העזבון זולת אם הותנה כי מגיעים לעזבון וכלשון סעיף 147 לחוק הירושה:

"סכומים שיש לשלם עקב מותו של אדם על-פי חוזה ביטוח, על-פי חברות בקופת קצבה או בקופת תגמולים או על-פי עילה דומה, אינם בכלל העזבון זולת אם הותנה כי הם מגיעים לעזבון"

ב- ע"א 1966/07 עמליה אריאל נ' קרן הגמלאות של חברי אגד בע"מ, תק-על 2010(3), 2143, 2161 (2010) נקבע:

"אכן, כיוון שמצויים אנו במישור הלבר-עזבוני ׁראו: סעיף 147 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965; ד' שורץ "כספי ביטוח חיים, קופות גמל ודומיהם כמשאבים מלבר עזבון" עיוני משפט יח 235, 238-243 (1993)ׂ, המוסדר במישור החוזי, הרי שעיקרון כיבוד רצון המת אינו חזות הכל אלא נמצא במתח אל מול מגבלות שונות."

כמו-כן בעב' (אזורי יר') 1266/07 ד"ר תמה דינור - קופת הפנסיה לעובדי הדסה בע"מ (בניהול מיוחד), תק-עב 2009(3), 8832 , 8839 (2009) נקבע:

"כט. פירושו של דבר, כי קצבת השאירים איננה נכס מנכסי עזבונו של המנוח ואיננה זכות מזכויותיו, אלא זכות עצמאית של השאירים, כפי שהוגדרו בתקנון והמתגבשת עם פטירת העמית-מנוח בקרן הפנסיה (בג"ץ 6460/02 אליאב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.02.06)). על כן, לכאורה, אין בהוראות צוואתו של המנוח בכדי להעלות או להוריד לזכותו של מאן דהוא בקצבת השאירים."

במקרה דנן אין כל הוראה בהסכם בין הצדדים כי כספים אלה מגיעים לעזבון ואין אף כל הוראה אחרת לפיה העזבון יהיה חייב לתובעת את הסכום שנקבע בסעיף 5א' להסכם. לפיכך, אין לתובעת זכות לתבוע את הנתבעת ו/או העזבון לתשלום מזונות מכח ההסכם.

מצבה הכלכלי של התובעת
48. התובעת מתייחסת בסיכומיה לעניין מצבה הרפואי והכלכלי הקשה, כנראה לצורך טענת הנזקקות לעניין המזונות מן העזבון.

לעניין מצבהּ הרפואי - התובעת לטענתה חלתה במחלת הסרטן והיא נאלצה להשתיל קוצב לב ומצויה בהשגחה רפואית מתמדת.

לעניין מצבה הכלכלי- לטענתה, מקבלת קצבת זקנה מהמל"ל בסך של 1,400 ש"ח וכן סך של 1,425 ש"ח מדמי שכירות של דירה שבבעלותה המשותפת עם אחותה ובנוסף לטענתה מקבלת כ- 200 ש"ח בממוצע לחודש מעבודה עונתית כמשגיחה בבחינות בגרות בבתי ספר ולטענתה נמצאת במינוס בחשבון הבנק.

מאידך, אין להתעלם מהעובדות הבאות העולות מהעדויות והמסמכים שהוגשו:

א. התובעת הינה בעלים של דירה בשכונת נו"ש בחיפה ללא משכנתא. כאמור, המנוח העביר לאישה את כל זכויותיו בדירה בהתאם להסכם.

ב. בנוסף, התובעת הינה הבעלים של מחצית דירה יחד עם אחותה אותה משכירה ומקבלת דמי שכירות בסך של 1,425 ש"ח.

ג. בנוסף, הוכח כי נכנס לחשבונה של התובעת סכום של כ- 2,850 ש"ח לחודש. לטענת התובעת המדובר בדמי שכירות עבור שכ"ד של בתה ולטענתה מועבר לחשבון אחר וכדברי העדה בחקירתה (עמ' 10 לפרוטוקול):

"ש. בתוך החודשיים של החשבון יש עוד סכום כסף של 2,850 ש"ח.
ת. אני אמרתי שזה הכסף של הבת שמקבלת עבור שכ"ד שלה ואני מעבירה את זה לחשבון אחר בבנק לאומי.
ש. יש כאן פירוט של חודשיים שתי הכנסות כאלו ואין אף העברה לחשבון אחר.
ת. אבל אני גם לא השתמשתי בחשבון הזה.
ש. אני רואה שהחשבון הזה הוטמע בחשבון שלך.
ת. יכול להיות שהייתי צריכה לשלם משהו לדירה שלה. אני לא יכולה להגיד. אני יכולה להראות שאני מעבירה לבת את שכ"ד שלה."

לא הומצאה כל הוכחה להעברת הכספים ומאידך הוכח כי הכספים נכנסים לחשבון התובעת בלבד.

ד. לתובעת רכב בבעלותה.

ה. לתובעת חסכון בסך של מעל ל- 200,000 ש"ח (מוצג נ/5). לטענת התובעת סכום זה נמוך יותר ומשמש אותה כביטחון להוצאות רפואיות.

התובעת לא הצליחה לשכנע את בית-המשפט לעניין מצבה הכלכלי הקשה וישנו קושי רב אף בקבלת טענתהּ כי הינה על סף "פת לחם" מאחר והסתמכה על הפנסיה אותה התחייב המנוח להעביר אליה לאחר מותו. נשאלת השאלה כיצד זה התקיימה התובעת במשך 16 השנים טרם פטירת המנוח? וכיצד זה יכלה לצפות את מותו של המנוח ולהסתמך על כך? גם אם היתה זכאית התובעת למזונות מן העזבון (דבר שלא הוכח) ספק רב עם היתה עומדת בתנאי הנזקקות הנדרשים לקבלת מזונות מן העזבון בהתאם לחוק.

טענת ההסתמכות
49. לטענת התובעת, הסתמכה בתום-לב על ההסכם ובמיוחד סעיף 5 הנדון. לטענתה, מן הראוי להגן על אינטרס ההסתמכות שלה על הפנסיה שתקבל לעת זקנתה ותכנון חייה לאורך השנים בהתאם לכך. התובעת מבקשת לקבוע כי הסתמכותה על הקצבה הינה אינטרס הראוי להגנה.

התובעת מפנה לפסיקה:

ע"א 7654/06 רוזנשטראוך נ' קרן הגמלאות של חברת אגד, תק-על 2007(4), 5052 (2007);

בג"צ 5060/96 קהלני נ' ראש הממשלה, פ"ד נד(3), 270 (2000);

רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, תק-על 2005(2), 3289 (2005).

לטענתהּ, אילולא סעיף 5 להסכם לא היתה מתגרשת. לטענתה, אין לקבל את טענת הנתבעת כי לא ידעה את פרטי ההסכם ולא ראתה אותו עד לאחר מות המנוח. הנתבעת חיה עם המנוח בתקופת ההסכם והיתה הגורם לגירושין בין התובעת למנוח ומנועה מלטעון כי לא ידעה על ההסכם. חזקה על הנתבעת כי קשרה קשר עם המנוח מתוך ידיעה כי התובעת לא תהיה זכאית לגמלה אחרי מותו ולפיכך יש לחייבה בקיום התחייבות המנוח.

50. הנתבעת טוענת כי ההסתמכות היחידה אותה ניתן לראות כהסתמכות אמיתית מצידה של התובעת היא הסתמכותה על עורך דינה דאז עו"ד פנחס יעקובי והייעוץ המשפטי שקיבלה ממנו.

51. מעיון בהסכם עולה כי אמנם שני הצדדים היו מיוצגים על-ידי עורכי-דין במו"מ לעריכת ההסכם כמצויין בסעיף 13 להסכם:

"הצדדים מאשרים שקראו את הסכם זה, הבינו את תוכנו וקיבלו ייעוץ משפטי על כל הנאמר בו ועל כל נפקותיו המשפטיות והרי הם חותמים עליו מרצונו הטוב והחופשי."

התובעת היתה מיוצגת על-ידי עו"ד יעקובי ואילו המנוח היה מיוצג על-ידי עו"ד טסלר ועו"ד ש. ברגר (כיום שופטת בית-משפט למשפחה) מעיון בחקירת התובעת עולה כי התובעת אמנם הסתמכה על הייעוץ המשפטי שקיבלה מעורכי-דינה ולא על ההסכם עצמו.

בחקירתהּ בפני בית-המשפט מעידה התובעת (בעמ' 8 לפרוטוקול):

"ש. אני מפנה גם לשורה 17 ב-נ/2. את אומרת שיתכן ועו"ד מטעמך עו"ד יעקובי קיבל תשובות אחרות מהצבא?
ת. אז לא הודיעו לי שיש תשובות אחרות. עו"ד גרובר בדק ואמר שלא היו תשובות. לא הייתי צריכה לשאול את עו"ד יעקובי אם יש עוד תשובות זה תפקידו להגיד לי.
ש. בשורה 17 את טוענת שהוא אמר לך במשך 14 שנים שאין לך מה לדאוג.
ת. אני לא אומרת 14 שנים. איפה כתוב 14 שנים ? בזמן החתימה הוא אמר לי שלא לדאוג, כפי שאמרה עו"ד של הצד השני וגם השופט. לכן לא דאגתי."

ובהמשך (בעמ' 12 לפרוטוקול):

"ש. ... לצורך העניין לא מיצית את ההליך, למה לא תבעת את המדינה?
ת. לי יש עו"ד. מה שהוא אומר לי אני עושה. אני פועלת בהתאם ליעוץ שאני מקבלת מעו"ד. אם הייתי חכמה ויודעת הכל לא הייתי צריכה עו"ד, הייתי עושה הכל לבד."

גם בדיון בוועדת הערעורים לפי "חוק הגמלאות" (מוצג נ/2) הצהירה התובעת (בעמ' 8) כאשר נשאלה לעניין הסתמכותה על ההסכם:

"ש. מה נכתב בתשובה? (תשובת צה"ל - א.מ.)
ת. שהדבר נמצא בטיפול.
ש. נמסר שהיא הועברה לגורם מטפל, כיצד זה יכול להביא להסתמכות כאילו הפניה שלך התקבלה ואושרה?
ת. אני לא עו"ד. העו"ד שלי אמר לי שהוא עשה כל מה שצריך שאין לי מה לדאוג."

בהמשך:

"ת. לא. העו"ד שלי אמר לי שאין לי מה לדאוג ואני לא דאגתי.
ש. האם זה יותר מדוייק להגיד שלא הסתמכת על תשובת מנהל התשלומים אלא על מה שאמר לך העו"ד שלך כאילו המצב הוסדר וסוכם?
ת. אמרתי שאני לא עו"ד ולא ידעתי למה אני צריכה לצפות ומה אני צריכה לעשות. אני בסך הכל אזרחית תמימה. גם השופטת וגם העו"ד ועוד העוזרת של העו"ד שאמרו לי כולם שיש לי הסכם מצויין. זה מה שאני יודעת."

בהחלטת ועדת הערעורים נקבע על-ידי כב' השופטת רביד (בעמ'7):

"לעניין זה חשוב להדגיש כי גם אם היתה מתקבלת טענת ההסתמכות, לא היה בה להועיל למערערת, היות וקביעת זכאותה לקצבה עומדת בניגוד להוראות החוק הקובע את הזכאות לגמלה. כפי שנקבע על-ידי בית-משפט העליון כי אין לתקן הפליה על-ידי הענקת זכות שאינה מגיעה על-פי דין כך אי-אפשר להסתמך על טענת הסתמכות שנותנת זכאות שנוגדת את הוראות הדין."




ובהמשך:

"מחקירתה הקצרה של המערערת עלה כי היא מעולם לא הסתמכה במישרין על תשובת צה"ל, אלא היא הסתמכה על תשובת עורך הדין שלה שאמר לה שהוא עשה כל מה שצריך וכי אין לה מה לדאוג, כפי שאמרה בחקירתה הנגדית וכן על אנשים נוספים, שאמרו לה שיש לה הסכם מצויין עם המנוח. לפיכך צודקת המשיבה בטענתה כי המערערת הסתמכה על הייעוץ המשפטי שקיבלה."

ובסעיף 33 להחלטה נקבע על-ידי כב' השופטת רביד:

"טענת המערערת כי לא היתה מתגרשת אילולא סעיף זה אינה מקבלת על הדעת, מדובר בסעיף שאין לדעת את מועד קיומו ואם יתקיים אי-פעם כאשר איש לא ידע במועד החתימה על ההסכם מי מן השניים ילך לעולמו ראשון. מכאן שמדובר היה בסעיף שיכול היה וכלל לא היה מתקיים ולכן טענת המערערת כי היה זה סעיף עליו הסתמכה בהסכם הגירושין אינה מתקבלת על הדעת כאמור."

52. מכל המקובץ, מעדויות התובעת בכל הערכאות ומחקירתהּ עולה כי התובעת הסתמכה בעיקר על עורכי דינה ופעלה על-פי עצתם. אין זה סביר להניח כטענת התובעת כי לולא סעיף 5 לא היתה חותמת על ההסכם. לפיכך, אין לקבל את טענת ההסתמכות שלה ויפים דבריו של כב' השופט רובינשטיין ב- בע"מ 4870/06:

"בשולי הדברים נשוב ונטעים בכל לשון, כי יש במקרה דנא לקח לכורתי הסכמי גירושין ולעורכי-דינם, שראוי כי יבדקו היטב היטב בטרם חתימה באשר לזכויות עתידיות לגמלאות."

עולה מהדברים כי התובעת ובאי-כוחה לא בדקו עד תום את זכויות התובעת במועד המתאים ולו היו בודקים זאת במועד היתה התובעת מודעת למצב לאשורו ולפיו נוקטת בהליך המתאים ואין לה להלין אלא על עצמה.

53. התובעת נמנעה מלהעיד את עורך-דינה דאז עו"ד יעקובי לביסוס טענותיה ולמעשה לא הביאה לעדות אף לא עד אחד לתמיכה בטענותיה. ההלכה ידועה היא כי אי-העדת עד רלוונטי ו/או אי-הבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה כאשר מתחייבת המסקנה שאילו הובא העד ו/או הראיה היה בכך כדי לתמוך בגרסת התובעת.

ראה: יעקב קדמי על הראיות - הדין בראי הפסיקה, כרך ג' (מהדורה משולבת ומעודכנת תשס"ד-2003), 1649-50;

ע"א641/87 קלוגר נ' החב' הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ, פ"ד מד(1), 239 (1990).

54. לפיכך, טענת ההסתמכות של התובעת נדחית. וכדברי כב' השופט רובינשטיין ב- בע"מ 4870/06 לא בכל מקרה בו נגרמת פגיעה ניתן לקבל סעד משפטי.

"בעולם המשפט העברי ישנם מצבים שבהם אף שנגרמת פגיעה מוסרית, אין חיוב משפטי."
(ראה בעמ' 200)
55. יש לזכור כי בית-המשפט לא נתן צו מניעה המחייב את הנתבעת אשר חיה עם המנוח עד למותו לפעול בהתאם להסכם הגירושין. הצדדים בהסכם לא הטילו על הנתבעת כל חיוב שהוא. הנתבעת לא היתה צד להסכם ולא הוכח כי היתה מודעת לסעיפי ההסכם.

לסיכום
56. מכל המקובץ עולה כי הזכות לקצבה החודשית של המנוח נקבעת בהתאם ל"חוק הגמלאות" ולפיכך אין התובעת זכאית לקבלה. הזכות לקבלת קצבת שארים לא היתה חלק מזכויות המנוח בחייו אלא צמחה רק לאחר פטירתו ולפיכך לא יכל היה להתחייב על העברתה לתובעת.

ההסכם שנחתם בין הצדדים ממצה את חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים בין הצדדים כאשר יש יתרון לזכויות אותם קיבלה התובעת. לתובעת, בהתאם להסכם, לא היו מגיעים כספים כלשהם במסגרת איזון המשאבים בחיי המנוח (למעט מזונות בסך של 1,000 ש"ח למשך 24 חודשים) אלא רק במקרה והמנוח ילך לעולמו טרם פטירתה. במשך כ- 16 שנה לא קיבלה התובעת כל סכום לאיזון זכויותיה בקצבת הפנסיה כטענתה ולא היה בכך כדי לפגוע בקיום מחייתה דבר המוכיח כי לא היתה תלויה בכספים אלה ועובדה כי התובעת לא נקטה בצעד כלשהו לשינוי המצב.

התובעת אינה עונה על כל התנאים הנדרשים ממי שזכאי לתבוע מזונות מן העזבון בהתאם לחוק הירושה כמצויין ולפיכך דין תביעתה להידחות.

57. לעניין בקשת התובעת להחזר הוצאות בגין תשלום הקלטת הדיון מיום 2.12.09 בסך 582 ש"ח אשר בפועל לא התקיים - לאחר עיון בטענותיה וטענות הנתבעת כי לא ידעה על הדיון הריני קובעת כי הנתבעת תישא במחצית ההוצאה הנ"ל.

58. לפיכך, תביעת התובעת למזונות מן העזבון נדחית.

59. בנסיבות העניין התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בסך של 3,000 ש"ח + מע"מ (בניכוי מחצית מהוצאות התשלום בגין הקלטת הדיון)."

2. מהם השיקולים שיעמדו בפני בית-המשפט בבואו לפסוק מזונות מן העזבון?
ב- עז' (חי') 192/98 {אנג'לה חיימוביץ נ' עזבון המנוח יעקב חיימוביץ, תק-מש 2001(3), 313 (2001)} קבע בית-המשפט:

"1. ביום 24.11.98 הוגשה תביעת מזונות מן העזבון על-ידי המבקשת.

2. ביום 15.9.99 הוגשה תביעה למזונות זמניים מהעזבון על-ידי המבקשת, וביום ,18.7.00לאחר שמעית עדויות וטענות בסיכומים נפסקו על-ידי מזונות זמניים בסך של 2,000 ש"ח לחודש (עמ' 34-32 לפרוטוקול).

3. על החלטה זו הוגשו לבית-המשפט המחוזי בקשות רשות ערעור מטעם שני הצדדים, ולמיטב בדיקתי נדחו הבקשות בבית-המשפט המחוזי.

4. בתאריך 5.11.00 התקיימה ישיבה נוספת בית-המשפט לצורך חקירת המבקשת באשר לגובה המזונות הזמניים מן העזבון שלהם היא זקוקה ולצורך קבלת דיווח ממנהל העזבון ולהצגת מסמכים על-ידי הצדדים.
המבקשת נחקרה אודות לימודיה בתחום נטורופטיה וכן על אורח חייה והוצאותיה לפני פטירתו של המנוח ולאחר מכן.

5. תמצית עדות המבקשת:

א. אני גרה בנהריה וישנה אך ורק בביתי.

ב. עוד לא סיימתי ללמוד את לימודיי - נטורופט וד"ר בנטורופטיה, ועשיתי רק חלק מהסטאז'.

ג. יש לי תואר בכלכלה, לא מהארץ, ולא עסקתי בתחום בישראל.

ד. אני נוהגת ברכב מסוג מאזדה. אני משלמת כ- 500 ש"ח לחודש עבור דלק.

ה. השתמשתי ברכב גם כשהמנוח חי.

ו. יש לי חשבון בנק בבנק הפועלים סניף נהריה, יש לי שם רק חובות לא כספים. אני מפקידה את כל הכנסותיי המסתכמות ב- 3,300 ש"ח (1,200 ש"ח מביטוח לאומי ו- 2,000 ש"ח דמי מזונות זמניים).

ז. אין לי הכנסה נוספת. לא ידוע לי מה שעור ההנחה בארנונה.

ח. המנוח ואני נסענו לחו"ל מספר פעמים, כמו-כן בילינו חופשות בארץ. היינו בבתי מלון בעקבות מחלתו של המנוח, לצורך טיפולים.
ט. לאחר פטירת המנוח הייתי מספר פעמים בחו"ל.

י. לאחר שהמנוח נפטר קיבלתי מבנותיו סכום של 3,000 ש"ח.

יא. הכסף שקיבלתי מהצוואה בסכום של 40,000 דולר ארה"ב הוצא לתשלום חובות, שכר הלימודים ותשלום שכר טירחה לעו"ד בחו"ל.

יב. עובר למותו של המנוח הוצאתי בשנה יותר מ- 15,000 ש"ח עבור בגדים ונעליים.

היום אני כבר לא צריכה לקנות נוספים.

יג. לא היתה לי זכות חתימה בחשבונו של המנוח אולם תמיד השתמשתי בכרטיס הויזה שלו.

יד. היינו מוציאים בממוצע בחודש 20,000 ש"ח.

טו. אני גרה לבד, אין לי הכנסות ואין לי בבנק תוכניות חיסכון.

טז. את בסמה בריינה מכפר פרדיס אני מכירה כי עשיתי אצלה סטאז' במשך חודש וחצי.

לי לא היתה קליניקה.

יז. אני מכירה את משה ברכה ונתתי לו סכום של 10,000 דולר ארה"ב כי הוא הבטיח לעזור לי בכספים.

יח. אני לא מקבלת לקוחות משום שאין לי קליניקה, לא בגלל המשפט. אין לי כסף לשלם את הביטוח.

יט. מנחם טננבוים הוא חבר של בעלי ואין ביננו קשר רומנטי.

כ. צ'יצ'ו קורנליו הוא קרוב משפחה שלי. לפעמים אני מטפלת בילדה שלו. אין ביננו קשר רומנטי.

כא. הלימודים שלי בקולג' הם עד ה- 04.12.00, שכר הלימוד הוא 20,000 - 15,000 ש"ח לשנה. אני אוכל להתחיל לעבוד.

כב. לימודי הדוקטורט אמורים לעלות לי בערך 20,000 ש"ח במשך שנתיים.

כג. יש לי חוב ארנונה של 6,000 ש"ח.

כד. נסעתי לחו"ל עם המנוח ובלעדיו ותמיד הוא נתן לי אלפי דולרים לנסיעות.

לבנותיו של המנוח תמיד היו תלונות על כך.

כה. השנה לא היה לי כסף לשלם ביטוח משלים לרכב.

טענות הצדדים
6. טענות המבקשת
א. המנוח היה איש עשיר מאוד והותיר אחריו נכסים רבים.

ב. המנוח כלכל ופירנס את המבקשת משך כל חייהם המשותפים, דאג לכל מחסורה וקיימה באורח חיים גבוה. לאחר מותו נשארה המבקשת ללא כל רכוש, ובעקבות כך נקלעה לחובות כבדים.

ג. הסכום החודשי לו נזקקת המבקשת על-מנת לשמור על רמת החיים לה הורגלה הוא 10,700 ש"ח.

ד. כמו-כן המבקשת נזקקת לסכום חד פעמי בסך 100,000 ש"ח על-מנת להכשירה למשלוח יד.

7. טענות המשיבות
א. דין הבקשה להדחות מכיוון שרמת חייה של המבקשת לא רק נשארה במותו של המנוח אלא אף עלתה.

ב. היקף העזבון אינו רב כפי שטוענת התובעת.

ג. המבקשת זכתה בחלק נאה מן הירושה: סכום כספי, דירה אשר בה יכולה להתגורר עד סוף ימיה, כולל תכולת הדירה. יתרה מכך זכתה בבעלות ברכב חדיש. המבקשת אף קיבלה סכומי כסף שונים מהמשיבות.

ד. המשיבות טוענות כי המבקשת לא חיה ברמת חיים כה גבוהה עובר למותו של המנוח כפי שהיא טוענת, במיוחד לאור תלונות המבקשת כי המנוח עובר למותו קימץ ידו כלפיה.

ה. המבקשת עובדת מזה זמן רב ומשתכרת סכומים ניכרים.

ו. מטרת המזונות הזמניים לשמר מצב שהיה קיים עובר למותו של המנוח. במקרה הנדון רמת חייה של המבקשת לא השתנה לרעה, לכן אין צורך בהפרשת מזונות זמניים מן העזבון.

דיון
8. סעיף 56 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע למי הזכות למזונות:

"הניח המוריש בן זוג, ילדים או הורים והם זקוקים למזונות, זכאים הם למזונות מן העזבון לפי הוראות פרק זה, בין בירושה על-פי דין ובין בירושה על-פי צוואה."

9. כפי שהוסבר בספרו של עו"ד בועז קראוס דיני ירושה ועזבון (תוספת שישית, תשס"א- 2000), 278:

"המחוקק הישראלי ריסן את חופש ההורשה בקביעת מוסד המזונות מן העזבון, על פיו כאשר המצווה לא דאג לבני משפחתו במידה מספקת בצוואה, ניתן לפסוק להם מזונות מהעזבון. המגמה הסוציאלית במזונות מן העזבון דורשת לבחון את צרכי התלויים במקום את רצון המוריש. זכויות התלויים עדיפות על זכויות היורשים ואין מניעה שהעזבון עד תומו ישמש לסיפוק המזונות."

10. סעיף 57 לחוק הירושה קובע מהם גדרי הזכות למזונות כמפורט להלן:

"(א) הזכות למזונות היא - (1) לבן זוגו של המוריש - כל זמן אלמנותו, אולם רשאי בית-המשפט לתת מענק חד-פעמי לאלמנת המוריש הנישאת שנית אם נראה לבית-המשפט לעשות כן בנסיבות העניין ובשים-לב לזכויות ילדי המוריש; ...
(ב) בן זוג שערב מות המוריש נשללה ממנו זכותו לקבל ממזונות ממנו, אינו זכאי למזונות מעזבונו.
(ג) איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, זכאי הנשאר בחיים למזונות מן העזבון כאילו היו נשואים זה לזה."

הוראת סעיף 57(ב) שוללת את זכאותו של בן הזוג הנותר בחיים למזונות מן העזבון, כאשר זכאות זו נשללת ממנו, עובר למותו של בן הזוג. שלילת הזכאות עשויה לנבוע מסיבות שונות. ב- ע"א 134/70 שרלוטה לוי נ' עזבון המנוח יוסף לוי, פ"ד כד(2), 720 (1970), כב' השופט קיסטר הבחין בין שלושה מצבים בהם נשללת הזכות למזונות:

1. כאשר ניתן פסק-דין השולל את זכאות בן הזוג למזונות, המהווה מעשה בית-דין.

2. כאשר הוכרזה האישה כמורדת, ועברה התקופה בה יכלה לשוב בה ממרידתה.

3. אישה שעזבה את הבית או שהוכרזה כמורדת, אולם טרם חלפה התקופב בה זכאית היא לשוב ממרידתה.

בענייננו המבקשת היתה בת זוגו של המנוח בין על-פי סעיף 57(א)(1) ובין על-פי סעיף-קטן 57(ג).

באשר לסעיף-קטן 57(ב) אין המבקשת נכנסת גדר המצבים המפורטים לעיל אי-לכך לא נשללה זכותה למזונות.

11. סעיף 59 לחוק הירושה קובע את הזכאות למזונות:

"בקביעת הזכות למזונות ומידתם יתחשב בית-המשפט, בין השאר:
(1) בשווי העזבון;
(2) במה שהזכאי למזונות עשוי לקבל מן העזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה;
(3) ברמת החיים של המוריש ושל הזכאי למזונות כפי שהיתה ערב מות המוריש, ובשינוי שחל בצרכיו של הזכאי עקב מות המוריש;
(4) ברכושו של הזכאי למזונות;
(5) בהכנסתו של הזכאי מזונות מכל מקור שהוא, ובלבד שלגבי בן זוגו של המוריש לא יתחשב בית-המשפט בהכנסתו מעבודתו או ממשלח-ידו אלא במידה שהכנסה כזאת שימשה גם ערב מות המוריש לפרנסת המשפחה או לפרנסת בן הזוג;
(6) במזונות שהזכאי יכול לקבל על-פי הסעיפים 2או 3 לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), תשי"ט-1959;
(7) לגבי בן זוגו של המוריש - במה שמגיע לו על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, לרבות מה שהאשה מקבלת על-פי כתובה."

12. עו"ד קראוס בספרו בעמ' 281 מבהיר את השימוש בהוראות הסעיף לעיל:

"ביישום הוראות הסעיף "קביעת הזכות למזונות", יש לתת את הדעת להקשר הכללי, ובין היתר, לנקודת המוצא המשפטית, כפי שהוסברה בסעיף 56 לחוק.
מכאן כי המילים "קביעת הזכות למזונות" מקפלות בתוכן גם את ההחלטה, אם בן המשפחה זקוק למזונות, ורק בעקבות התשובה לשאלה זאת, קמה ועולה הזכות למזונות."

על-פי חוק הירושה, בכדי לזכות במזונות מן העזבון יש לעמוד בשני מבחנים מצטברים:

מבחן רשימת הזכאים ומבחן הנזקקות.

המבקשת עומדת במבחן הראשון באשר היא נכנסת לגדר סעיף 57 כפי שהוסבר לעיל.

המבחן השני הוא מבחן הנזקקות הבוחן את רמת החיים ערב מות המוריש והשינוי שחל בצרכים של הזכאי בעקבות מות המוריש, רכושו של הזכאי למזונות והכנסתו מכל מקום שהוא.
13. השיקול הראשון בו יש לדון הוא שווי העזבון
א. על בית-המשפט לא חלה, כנראה, חובה לתת לזכאי את כל צרכיו אפילו אם אפשר לעשות זאת בהתחשב עם היקף העזבון. בית-המשפט חייב לקחת בחשבון "בין השאר" את שווי העזבון. לבית-המשפט שיקול-דעת לתת לתובע מזונות פחות ממה שנזקק, בהתחשב עם שווי העזבון.

ב. בספרו של ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, חלק שני (הוצאת נבו - 1995), 57 מצויינת דעתו של המחבר באשר לכמות המזונות אותם יש לספק לזקוק.

לפיו יש לספק את צרכי הזקוק למזונות עד תום או כמעט עד תום.

ג. אין חולק כי שווי העזבון הוא רב, וישנם די נכסים וכספים על-מנת לחלק מזונות באם יידרש הדבר.

דברי עו"ד רז בתפקידו כמנהל עזבון, עמ' 39 לפרוטוקול:

"הנכסים הכספיים של העזבון מסתכמיים ב- 1,300,000 ש"ח ובנוסף להם יש נכסי מקרקעין ששווים להערכתי, בהערכה מאוד גסה בסביביות 550,000 דולר, כמובן שזה לא כולל מיסוי אם זה יימכר."

14. השיקול השני הוא מה המבקשת קיבלה על-פי הצוואה
בספרו של מ' גולדברג דיני ירושה ועזבון (מהדורה חמישית (1993)), 42, נכתב כדלקמן:

"אם ימצא בית-המשפט, כי הזכאי עומד לקבל מן העזבון סכום ניכר, יהיה המבקש זכאי לסכום קטן יותר של מזונות, ויוכל להיעזר בפירות ההכנסה מנכסי העזבון שירש. לעומתו, זכאי שלא יזכה בירושה כלל או שיזכה בסכום פעוט, יהיה זכאי לדמי מזונות נכבדים יותר."

מכתבי הטענות והעדויות עולה כי המבקשת קיבלה זכות שימוש בדירה, בעלות ברכב חדיש, סך של 40,000 דולר ארה"ב וזכות שימוש בתכולת הדירה.

בין אם המצויין לעיל מהווה "סכום ניכר" מן העזבון או "סכום פעוט", המבקשת עשויה להיות זכאית למזונות מן העזבון.

15. השיקול השלישי הנדרש היא רמת החיים של המבקשת והמנוח טרם פטירתו
החוק אמנם קובע מפורשות כי יש להתחשב ברמת החיים שהיתה קיימת עובר למותו של המוריש, אולם יש לקחת בחשבון גם שינויים החלים עקב מות המוריש, כמפורט בספרו של מ' גולדברג בעמ' 42, ובספרו של ש' שילה בעמ' 58.

"אין צורך להכביר מילים על שינויים אפשריים בכל הנוגע לצרכיו של הזכאי למזונות עקב המוות של בן זוגו. בתחומים מסויימים ההוצאות פוחתות בחצי או אפילו ביותר עקב מותו של בן הזוג, אך יש הוצאות קבועות שכמעט ואינן משתנות - "נר לאחד נר למאה"."

המבקשת העידה כי היא והמנוח טסו לחו"ל, נפשו בארץ, כאשר היתה טסה לבד היה מצייד אותה המנוח בסכומי כסף לא מבוטלים, כן דאג להחזקת רכבה ולתשלום הוצאותיה.

המשיבות טוענות כי כל חייו חי בחסכנות ובצמצום.

התובעת לא הצליחה להרים את נטל ההוכחה באשר לסכומים הנטענים על ידה. כמו -כן עדותה של המבקשת בעניין זה לא היתה אמינה עליי ויש לציין כי הסכומים עליהם העידה, נראים על פניהם מוגזמים.

16. השיקול הרביעי הוא רכושה של המבקשת
בקביעת גובה המזונות יובא בחשבון לא רק מה שהזכאי עשוי לקבל מן העזבון כיורש אלא גם רכושו שלו, באשר הוא יכול להיעזר בפירות או בקרן הרכוש לצורך מחייתו.

רכושו של אדם הינו המרכיב החשוב ביותר הקובע את הזדקקותו למזונות.

הנכס היחידי השייך למבקשת הוא הרכב אשר זכתה בו על-פי הצוואה, באשר לדירת המגורים כל שיש לה הן זכויות למדור ולשימוש בתכולת הדירה וכן חובות כספיים.

טענת המשיבות כי לתובעת יש הנחות שונות וכי התובעת הופיעה במיטב המלבושים אינה יכולה להכנס גדר נכסי המבקשת ורכושה.


17. השיקול החמישי הוא הכנסתה של המבקשת
כפי שמפורט בסעיף הנ"ל, זכאי המקבל משכורת או פנסיה וכיוצא באלה - יובא סכום ההכנסה לצורך קביעת גובה המזונות, אולם, הכנסות המבקשת יילקחו בחשבון רק אם הם שימשו גם ערב מותו של המוריש לכלכלת המשפחה.

המבקשת לא עבדה בתקופה אשר קדמה למותו של המנוח וקיבלה דמי אבטלה משך שנה.

18. הוצאות להכשרה מקצועית
סעיף 58 לחוק הירושה קובע כי הוצאות להכשרה מקצועית של זכאי דינם כדין מזונות מן העזבון.

"מזונות מן העזבון - לרבות הוצאות הכשרתו של הזכאי למשלח יד."

בספרו של ש' שילה בעמ' 53 נכתב כי:

"המחוקק אינו רוצה להשאיר כל ספק בדבר, והוא מדגיש בסעיף זה שמזונות אינם רק סיפוק צרכי מחייה שוטפים של הזכאי, אלא יש במזונות משום השקעה על-מנת שבעתיד מקבל המזונות יוכל לפרנס את עצמו...
לכאורה זכות זו אינה עומדת במקרה שאדם בעל מקצוע רוצה להחליף את מקצועו וללמוד מקצוע אחר, שהינו מכניס יותר, או מעניין יותר. אדם זה שיכול להתפרנס ממקצועו הנוכחי, אינו זכאי למזונות מן העזבון...
לאור מגמת החוק... המרחיבות את המונח "מזונות", ראוי שבית-המשפט יפרש פירוש רחב את המונח "הכשרתו... למשלח יד"."

בענייננו המבקשת לא עסקה במקצועה מאז שהגיע לארץ בשנת 88'. אפשר לראותה כבעלת השכלה של כלכלנית אולם אין לראותה כבעלת מקצוע ככלכלנית.

הלימודים שבחרה המבקשת ללמוד בתחום הנטורופטיה אינם קשורים במקצועה ככלכלנית ונראים יותר כתחביב. יתר-על-כן בסכום המזונות הזמניים שנפסק יש גם התחשבות בתשלום שכר הלימוד.

19. שיקולים נוספים
ב- ע"א 181/78 עינת שלומית דורון נ' עזבון המנוח אליעזר נחום דורון, פ"ד לב(3), 537, 533 (1978) נכתב כדלקמן:

"בנקטו לשון "יתחשב" ביקש המחוקק לבטא את חוסר התלות שבין סוגי המשאבים הכספיים המנויים בסעיף 59 לבין התוצאה הסופית אליה יגיע בית-המשפט, לפי שיקול-דעתו, בין באשר להענקת המזונות ובין באשר לשיעורם. החוק מחייב תשומת-לב לנתונים המנויים בסעיף 59, אך אינו קובע זיקה שבחובה בין הנתונים לבין ההכרעה השיפוטית."

בספרו של ש' שילה בעמ' 25 נכתב כי:

"המונח מזונות אינו מכוון לתשלום עבור הצרכים הבסיסיים בלבד, אלא לתשלום המאפשר חיים ברמה שהמבקש היה רגיל לחיות בה לפני מותו של המוריש."

לאור עדותה של המבקשת קשה לדעת מה רמת החיים שבה רגילה היתה המבקשת לחיות, אולם יש להניח כי לא התקיימה מסכום של 3,300 ש"ח. סכום זה מספיק אך ורק לצרכים הבסיסיים ולכן אינו מתיישב עם הפרשנות הרחבה של המונח מזונות.


הנתונים המנויים בסעיף 59 לחוק אינם מהווים רשימה סגורה, ובית-המשפט רשאי לתת דעתו אף לעניינים אחרים שאינם מצויינים בסעיף זה.

בענייננו יש להתחשב בגילה של המבקשת, בפרק הזמן בו המבקשת והמנוח היו ביחד, הן מבחינת משך הזמן והן מבחינת איכותו - המנוח חלה זמן לא רב לאחר נישואיהם.

20. סוף דבר
לאור בחינת חמשת השיקולים שלעיל ולאור גילה של המבקשת, משך הזמן שבו היתה המבקשת עם המנוח והתקופה הקשה והממושכת של מחלתו, אני קובע כי המבקשת זכאית וזקוקה למזונות מן העזבון.

לאור האמור לעיל אני קובע כי דין הבקשה להתקבל.

אני פוסק למבקשת מזונות זמניים מן העזבון בסך 3,000 ש"ח לחודש החל מיום ,1.11.00כאשר עד אותו יום תחול ההחלטה הקודמת מיום 18.7.00.

אני מציע לצדדים לאמץ את ההחלטה כפסק-דין סופי בתיק זה..."

ב- עז' (חי') 1010/99 {מינה פייביש נ' עז' המנוח אפרים, תק-מש 2000(3), 145 (2000)} קבע בית-המשפט:

"פסק-דין
1. בתאריך 03.01.99 הוגשה לבית-משפט זה תביעה למזונות מן העזבון על-ידי התובעת מינה פייביש. הנתבע 1 הוא עזבונו של בעלה שנפטר, הנתבעת מס' 2 היא בתו של המנוח מנישואים קודמים והנתבע מס' 3 הוא אחיו של המנוח. בתאריך 21.03.99 הוגש כתב הגנה על-ידי הנתבעים. קדם המשפט הראשון נערך בתאריך 18.05.99 ובו טענו הצדדים טענות משפטיות והעניין נקבע להוכחות בתאריך 28.11.99. בתאריך זה הסכימו הצדדים להצעת בית-המשפט לפיה וויתרו על השמעת עדים והגישו סיכומי טענות בצירוף מסמכים לשם קבלת פסק-דין. בתאריך 12.12.99 הוגשו סיכומים מטעם התובעת. הנתבעים הגישו סיכומיהם בתאריך 04.05.2000 לאחר שהארכתי להם את המועד להגשת סיכומים פעמיים (בקשה ראשונה מתאריך 13.01.2000 ובקשה שניה מתאריך 24.2.2000).

השתלשלות העניינים
2. תובעת נולדה בתאריך 03.02.1910. התובעת היתה נשואה למנוח פייביש אפריים כאשר אלו היו נישואים שניים לכל אחד מהם. נישואיהם נמשכו עד מותו של המנוח בתאריך 29.07.94. המנוח הותיר צוואה בה חילק את נכסיו בין ביתו מנישואיו הקודמים (ברטה (בתיה) כהן) לבין שתי בנותיה של אישתו (חנה בראון ואסתר בנבניסטי) אשר אינן נתבעות על-ידי אימן. לגבי דירת בני הזוג קבע המנוח במפורש בצוואתו כך:

"הדירה הידועה כחלקה 42/34 בגוש 10917 רח' יצחק שדה 2 חיפה תתחלק בין הזוכות באותו יחס היינו שליש כל אחת, אולם כל עוד אישתי בחיים זכותה לגור בדירה."
(להלן: "הדירה")

3. בני הזוג גרו בדירה מאז 02.05.71 ועד לפטירת המנוח. לאחר פטירתו, בתאריך 01.08.94, עזבה התובעת את דירת בני הזוג ועברה לבית הורים בית דינה שבנווה שאנן עקב הידרדרות מצבה הבריאותי, לטענתה.

4. בתאריך 21.9.95 הגישה התובעת לבית-המשפט המחוזי בחיפה בקשה בדרך המרצה למזונות מן העזבון ומזונות זמניים עד גמר הבירור בבקשה (עז' 2155/94 בז' 1150/95).

5. הצדדים הגיעו ביניהם להסכם שקיבל תוקף של פסק-דין על-ידי כב' השופט פיזם בתאריך 31.1.96. הוסכם כי תמורת מכירת הדירה תשולם לתובעת (המבקשת שם) על חשבון דמי המזונות שהיא תבעה. עוד הוסכם כי עורך-דינה ישמור על הכסף בנאמנות ומידי חודש ישלום למוסד "בית דינה" בו היא שוהה סך 3,000 שח צמוד למדד. סעיף 5 להסכם הותיר פתח לתובעת להגיש תביעה נוספת למזונות במידה ותמורת מכירת חלקה בדירה תאכל וזאת בכפוף לוויתור של הנתבעים על טענת איחור בהגשה (התיישנות).

6. בתאריך 25.08.98 הגישה התובעת לבית-המשפט המחוזי בחיפה "בקשה להרחבת העזבון לצרכי מזונות". בתאריך 09.02.99 התקיים דיון ובו ביקש ב"כ התובעת (המבקשת שם) לבטל את הבקשה וזאת לאור המלצת כב' השופט פיזם בדיון הקודם שנערך (כפי הנראה בעל-פה כי לכך אין זכר בפרוטוקול הדיון) להגיש את התביעה לבית-המשפט לענייני משפחה (בש"א 4379/98) השופט פיזם החליט כך:

"אני מפסיק את הבקשה לאור הטיעון בעל-פה והבקשה בכתב."

טענות הצדדים
7. א. התובעת טוענת כי על-פי הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק-דין נשמרה לה הזכות לפנות לבית-המשפט בתביעת מזונות לאחר שכספי תמורת הדירה יתכלו והנתבעים מנועים מלהעלות טענת התיישנות. התובעת מבקשת להרחיב את עזבון המנוח על-פי סעיף 63 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"). לדבריה המנוח העביר במתנה לנתבעים 2 ו- 3 סכומי כסף שונים לפני מותו לפי הפירוט הבא:

א. סכומי כסף במזומן ובניירות ערך שהיו למנוח בבנק הלאומי לישראל.

ב. קופת גמל שיאון שמספרה 3016/09 אשר התנהלה בבנק לאומי לישראל ואשר הנהנים בה היו הנתבעים 2 ו- 3.

ג. הלוואה שנתן לנתבע 3 ע"ס 30,000 ש"ח אשר מעולם לא נפרעה.

התובעת טוענת כי אין באפשרותה לממן את שהותה בבית האבות בית דינה, בעלות של 5,000 ש"ח לחודש, מאז נגמרו כספי תמורת הדירה. לפיכך היא מבקשת מבית-המשפט לפסוק לה מזונות מן העזבון.

ב. הנתבעים טוענים כי אין הם מנועים מלהעלות את טענת ההתיישנות. לדברם, הפשרה הושגה מבלי להודות בטענות התובעת וזה אף מצויין במפורש ובכך לא וויתרו על טענת התיישנות לגבי עצם זכאותה של התובעת למזונות מן העזבון. לטענתם, התובעת כלל לא היתה זכאית למזונות מן העזבון מאחר והגישה את התביעה כשנה וחודשיים לאחר מות המנוח וזאת בניגוד להוראות סעיף 60 לחוק הירושה. כל שקיבלה עד כה היה לפנים משורת הדין ואין היא זכאית ליותר מכך.

באשר לבקשת הרחבת העזבון, לטענתם התובעת אינה עומדת בתנאי סעיף 63 לחוק הירושה. טענתם היא כי המתנה היחידה אשר הוכיחה התובעת היא קופת הגמל וזו נפתחה כחמש שנים לפני מותו של המנוח ולפיכך תנאי סעיף 63 אינם מתקיימים. לגבי המתנות האחרות להן טוענת התובעת וההלוואה לנתבע 3, הנתבעים מכחישים את דבר נתינתם וטוענים כי התובעת אף לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בעניין זה.

הנתבעים מוסיפים כי לתובעת יש הכנסה חודשית מקצבת זקנה ושאירים וכספי פנסיה מקרן נתיב. כן, החובה לממן את שהותה בבית דינה, לטענתם, חלה על ילדיה ובייחוד על בנותיה שגם הן היו מוטבות בצוואה.

הנתבעת 2 מתריעה על כך שלא קיבלה דבר מהעזבון מאז מות המנוח וזאת חרף הוראות צוואתו.
8. טרם אדון בגופה של תביעת המזונות עלי לסלק מן הדרך עניין מקדמי. זוהי שאלת סמכותו של בית-משפט זה לדון בתובענה. שאלת הסמכות העניינית מוסמך להעלות בית-המשפט מיוזמתו אף אם הצדדים לא חלקו על כך. יותר מכך, ניתן להעלות שאלה זו בכל שלב של הדיון ואף בשלב הערעור.

(ראו ע"א 613/77 פאני לאה אדלר נ' שומרי אמונים בע"מ ואח', פ"ד לב(1), 788, 792 (1978); בג"צ 6103/93 לוי ואח' נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(4), 591, 616 (1994); ע"א 510/82 רינה חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3), 1, 10-9 (1983)).

9. מאחר והחלטה הניתנת בחוסר סמכות בטלה מעיקרא (ע"א 255,300/89 ד' פדרו ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5), 641, 656 (1992)), ולמען הסר כל ספק, מצאתי לנכון לציין כי אני רואה בהחלטת השופט פיזם מיום 09.02.99 משום העברת התיק אל בית-המשפט זה לפי סעיף 79 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. על-פי סעיף-קטן (ב) לסעיף הנ"ל לא ניתן להעביר עוד את התיק ועצם ההעברה מהווה מעשה בית-דין ומקנה סמכות לבית-המשפט הנעבר. (ראו זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית), 1995), 89). לפיכך, לבית-משפט זה הסמכות לדון בתביעה.

הזכאות למזונות מן העזבון - סעיף 60 לחוק הירושה
10. סעיף 60 לחוק הירושה, שכותרתו "בקשה לקביעת המזונות" קובע כי:

"(א) בקשה לקביעת מזונות תוגש לבית-המשפט לפני חלוקת העזבון; אולם בית-המשפט רשאי להיזקק לבקשה שהוגשה תוך שישה חדשים לאחר חלוקת העזבון אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת.
(ב) בית-המשפט רשאי לפסוק מזונות למפרע החל ממות המוריש; וכן רשאי הוא לפסוק מזונות זמניים עד לגמר בירור הבקשה.
(ג) בית-המשפט הדן בעזבונו של פלוני רשאי לפסוק מזונות לפי פרק זה, אף אם לא הוגשה לו בקשה לכך, אם ראה שהנסיבות מצדיקות זאת."

על-פי הסעיף, המועד הקובע הוא חלוקת העזבון ולא מות המוריש, כפי שטענו הנתבעים. לזמן שעבר מאז מות המוריש ועד הגשת התביעה למזונות מן העזבון אין רלוונטיות לעניין הזכאות למזונות. בית-המשפט העליון אף קבע כי שיהוי בהגשת תביעת מזונות מן העזבון (וכל עוד אינו מגיע לכדי התיישנות) אינו מספיק לשם שלילת הזכות (ראו ע"א 383/68 ג' צ' בכרך בתור מנהל עזבון דוד גייגר ואח' נ' מיכאל גייגר ואח', פ"ד כב(2), 799, 802 (1968).

בענייננו הצדדים שניהם מסכימים כי העזבון טרם חולק, אם עקב חבות המזונות ואם מסיבה אחרת. ממילא לא ניתן היה לחלק את העזבון עד גמר תשלום המזונות לתובעת כפי שהוסכם בפשרה בין הצדדים (ראו סעיף 107(א) לחוק הירושה).

המסקנה היא כי התובעת זכאית למזונות מן העזבון והטענה כי תנאי סעיף 60 אינם מתקיימים נדחית.

הרחבת העזבון - סעיף 63 לחוק הירושה
11. סעיף 63 לחוק הירושה, שכותרתו "הרחבת העזבון לצרכי מזונות", קובע כי:

"(א) לא היה בעזבון כדי סיפוק מזונות לכל הזכאים להם, רשאי בית-המשפט לראות כחלק מן העזבון מה שנתן המוריש בלי תמורה נאותה תוך שנתיים לפני מותו, למעט מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין.
(ב) בית-המשפט רשאי לחייב את המקבל להחזיר לעזבון או לשלם מזונות כדי שוויו של מה שנשאר בידו בזמן מות המוריש, ואם קיבל שלא בתום-לב - כדי שוויו של מה שקיבל.
(ג) המקבל רשאי להפחית את התמורה שנתן או שוויה ממה שעליו להחזיר או לשלם."

מהסעיף עולה כי לבית-המשפט שיקול-דעת לצרף לעזבון ולראות כחלק ממנו מתנות שנתן המוריש עד שנתיים טרם מותו.

12. מכל המסמכים אשר צורפו לסיכומי טענות התובעת ולתיק בית-המשפט הצליחה התובעת להוכיח רק את עניין קופת הגמל "שיאון" אשר המנוח פתח עבור הנתבעים. אין זכר למתנות האחרות שעל-פי טענת התובעת ניתנו לנתבעים על-ידי המנוח. דפי החשבון מראים על התנועות בקופת הגמל. מלבד זאת, ישנו דף חשבון המראה על הפעולות בחשבון המשותף של התובעת והמנוח. על-פי הפירוט מרבית הכסף נמשך דווקא לאחר מות המנוח ועל-ידי שיקים, כך שנראה שהתובעת היא שמשכה את כספים אלו. בכל מקרה, אין כל זכר למשיכה גדולה של כספים לפני מות המנוח בדף חשבון זה. המסקנה היא כי המנוח פתח קופת גמל אשר המוטבים בה הם הנתבעים 2 ו- 3, זו המתנה היחידה שהוכחה.

13. הנתבעים טוענים כי תנאי סעיף 63 אינם מתקיימים מאחר וקופת הגמל נפתחה בתאריך 28.12.89, כחמש שנים טרם מות המנוח ולא שנתיים כפי שדורש הסעיף. מהמסמכים עולה כי כספי קופת הגמל נמשכו על-ידי הנתבעת 2 בתאריכים 04.10.94 ו- 02.11.94 ועל-ידי הנתבע 3 בתאריך 30.09.94.

14. לדעתי תנאי סעיף 63 לחוק הירושה חלים בענייננו. אני רואה בקופת הגמל מעין מתנה מתמשכת עד למימושה עם קבלת הכספים המגיעים ממנה. המתנה אינה רק הזכות לכספים מקופת הגמל אלא, ובייחוד, ההנאה מפירותיה. לפיכך, ניתן לראות כתאריך קובע לעניין תנאי סעיף 63 הנ"ל את מועד משיכת הכספים ולא את מועד פתיחת קופת הגמל בלבד. לאור זאת, ניתן להרחיב את העזבון ולכלול בו את כספי קופת הגמל כפי ערכם ביום פטירת המנוח, היינו 103,387 ש"ח.

גובה המזונות
15. סעיף 59 לחוק הירושה קובע שורה של שיקולים מנחים בהם בית-המשפט יתחשב כאשר הוא דן בעניין המזונות מן העזבון. מלשון הסעיף עולה כי רשימת השיקולים אינה סגורה. רשימת השיקולים הנ"ל ממלאת תפקיד כפול: ראשית, שיקולים לעצם קביעת הזכאות למזונות. שנית, שיקולים המשמשים אמות-מידה או נקודות ציון לקביעת גובה המזונות.
(ראו ע"א 393/93 פלוני נ' עזבון ישראל לויט ז"ל, תק-על 94(2), 564 (1994)).

התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה שהוטל עליה ולא הביאה ולו מסמך אחד שיעיד על יכולותיה הכספיות, על יכולתה לספק את צרכיה ההכרחיים. לעומת זאת, הנתבעים הצליחו להוכיח כי לתובעת ישנה הכנסה חודשית.

מהמסמכים עולה כי התובעת זכאית לגמלת נכות כללית, ומאז מות המנוח מקבלת היא פנסיה חודשית וגמלת זקנה ושאירים. בתצהירה משנת 1995 אותו צרפה לתביעת המזונות הראשונית (נשוא הפשרה) הודתה התובעת כי היא מקבלת קצבה מהמוסד לביטוח לאומי בסך 780 ש"ח ופנסיה לאחר מות בעלה בסך 1270 ש"ח. על-פי המכתב מקרן הפנסיה נתיב, נכון למרץ 2000 מקבלת התובעת 1,898.50 ש"ח. באשר לגמלת הזקנה והשאירים, על-פי המסמך מהמוסד לביטוח לאומי, נכון לתאריך דצמבר 1999 מקבלת התובעת 1225 ש"ח (לפני ניכוי דמי ביטוח בריאות).

מהאמור לעיל עולה כי טענת הנתבעים שהתובעת משתכרת מהכנסות אלו כ- 3,000 ש "ח לחודש נכונה היא.

16. יסוד מרכזי בדיני הירושה הוא קיום דברי המת. מצוואתו של המנוח עולה כי רצונו היה לדאוג לאישתו לשארית חייה לאחר מותו, למקום מגורים. מאחר והתובעת החליטה לעבור לגור בבית אבות, והסיבה אינה רלוונטית, "עברה" זכות המגורים שלה בדירה לבית דינה. מכאן ששלילת מזונות לתובעת אשר יהוו מימון לשהותה בבית האבות נוגדת את רצון המנוח. עם זאת, לאור השיקולים השונים ונסיבות העניין לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבעים בעלות מלוא שהותה של התובעת בבית דינה.

אביא כמה מן השיקולים העיקריים שהובילו אותי למסקנתי:

א. הכנסת התובעת כאמור לעיל.

ב. צרכיה של התובעת ובייחוד לאור גילה.
ג. שווי העזבון.

עלי לציין כי לקחתי בחשבון את העובדה שעו"ד וקסמן, מנהל העזבון, לא הגיש דו"ח ראוי של כספי העזבון וניהולו.

ד. העובדה כי הנתבעת מס' 2 לא זכתה לכספי העזבון למרות זכותה על-פי צוואת המנוח.

17. מאחר ועברו כחמש וחצי שנים מאז משכו הנתבעים את כספם מקופת הגמל ולאור השיקולים לעיל, אני מוצא לנכון להורות כך:

א. הנתבעים ידאגו לשלם מידי חודש, בראשון לכל חודש, לידי בית האבות בית דינה סך של 1,500 ש"ח (750 ש"ח כל אחד מן הנתבעים) צמוד למדד, עד ליום פטירתה, חו"ח, של התובעת או עזיבתה את בית דינה, המוקדם מביניהם.

ב. הנתבעים יהיו זכאים לקבל חזרה את הכספים שיוותרו מכספי קופת הגמל לאחר גמר התשלום לתובעת לפי פסק-דין זה.

ג. אינני מחייב את הנתבעים בתשלום רטרואקטיבי לתובעת, בשל העובדה שמהותה של תביעת מזונות מן העזבון היא סיפוק צרכי קיום של התובע, ואולם מחייב אני אותם לשאת בחובה של התובעת במקומה ל"בית דינה" בגין כל סכום שהיא נותרה חייבת.

18. אין צו להוצאות משפט."

3. אמות-המידה המנויות בסעיף 59 לחוק הירושה משמשות, הן לקביעת הזכות למזונות והן לקביעת מידת המזונות, מקום ונקבעה הזכאות למזונות
ב- ת"ע (ב"ש) 1622/07 {ס.ע נ' עזבון המנוח ע.ס ז"ל ואח', תק-מש 2011(1), 967 (2011)} קבע בית-המשפט:

"החלטה
בפניי תביעה שהוגשה על-ידי התובעים, באמצעות אימם הגב' פ.ק, למזונות מן העזבון שהוגשה כנגד עזבון אביהם המנוח.

תמצית הנסיבות
1. אם הקטינים והמנוח לא נישאו מעולם וחיו חיים משותפים בין השנים 1992- 2007, מחייהם המשותפים נולדו להם שני הקטינים, התובעים.

דרכם המשותפת של הורי הקטינים הסתיימה וביום 13.03.2006 הגישה אם הקטינים לבית-המשפט לענייני משפחה בב"ש, תביעה למזונותיהם.

ביום 27.7.2006 חוייב האב בתשלום חד-פעמי למזונות הקטינים בסך 6,000 ש"ח וביום 18.3.2007 חויב במזונותיהם הזמניים של הקטינים בסך 3,000 ש"ח לחודש.

ביום 24.07.2007 שם המנוח קץ לחייו.

בדיון שהתקיים בבית-המשפט ביום 09.09.2007 נקבע כי ההחלטה בדבר המזונות הזמניים תיוותר על כנה עד למועד פטירת המנוח.

בעניין עזבון המנוח התנהלו מספר הליכים הן בבקשה למתן צו קיום צוואה והן בבקשה למתן צו ירושה וביום 17.7.2008 ניתן צו ירושה בעניין עזבון המנוח.

על-פי צו הירושה ילדי המנוח הם ארבעת יורשיו על-פי דין, שניים מהם התובעים ושני ילדים נוספים, בגירים, הנתבעים 2, 3 בתובענה שבפני.

2. תמצית טענות התובעים
א. התובעים הינם מתחת לגיל 15 ועל כן המנוח היה מחוייב בכיסוי צרכיהם ההכרחיים של הקטינים.

ב. לטענת התובעים, אין להם כל רכוש או הכנסה והם סמוכים על שולחנה של אימם אשר מתקשה לכלכל אותם בשל הכנסתה הדלה.

ג. אם הקטינים טוענת כי הוצאות הקטינים עומדות על 4,100 ש"ח עבור כל אחד מהם ומבקשת לפסוק עבורם מזונות זמניים בסך 5,000 ש"ח לחודש.

ד. כמו-כן טוענים התובעים כי הם זכאים להוצאות רפואיות חריגות ולהוצאות הכשרה מקצועית במסגרת המזונות מן העזבון.

ה. בנוסף עותרים התובעים לפסיקת מזונות למפרע מיום פטירתו של המנוח, סך של 61,500 ש"ח.
ו. כן נטען כי אמנם על-פי צו הירושה, הקטינים זכאים לרבע מן העזבון, אולם טרם התברר היקף העזבון ומהו המועד בו יזכו לקבל הכספים לידיהם.

ז. בדיון מיום 30.1.11 הוסיף וטען ב"כ התובעים כי לא נלקחו בחשבון הוצאות של אם התובעים וכן הלוואות שהיא משלמת לבדה.

כן נטען כי מאחר ואבי הקטינים אינו בין החיים יש להביא בחשבון כי אין מי שיחלוק עם האם בנטל הגידול והטיפול בקטינים והסכום שמתקבל בגין קיצבת שארים יש בו כדי להביא לביטוי את תרומת האב המנוח, לו היה בחיים.

3. תמצית טענות הנתבע 1
א. אין לקבל את עתירת התובעים למזונות מן העזבון וזאת נוכח השיקולים בהם על בית-המשפט להתחשב בבואו לדון בשאלת זכותם של הקטינים למזונות מן העזבון ומידתם. בין השיקולים נכללים שווי העזבון, רמת החיים של המוריש ושל הזכאי למזונות כפי שהיתה ערב מות המוריש, מה שהזכאי עשוי לקבל כיורש ועוד.

ב. לטענת הנתבע, על-שם המנוח רשומות מלוא הזכויות בבית מגורים בבאר שבע. על הבית לא רובצת משכנתא ושוויו מוערך בלמעלה מ- 1,600,000 ש"ח. יורשי המנוח, התובעים והנתבעים 3-2, יהיו זכאים למחצית משווי הבית, כך שזכויותיו של כל יורש בבית נאמדות בכ- 200,000 ש"ח.

ג. עוד טוען הנתבע כי התובעים, כיורשים, עתידים לקבל כספים בגין חלקו של המנוח בדירה באילת וכספים שנצברו למנוח במקום עבודתו.
לדברי הנתבע, הכספים להם זכאים התובעים כיורשיו של המנוח, די בהם כדי לספק את כל צרכיהם.

ד. בנוסף טוען הנתבע כי אם התובעים זכאית למחצית הזכויות בבית שתמורתו גבוהה ועל כן מצבה הכלכלי טוב יותר מכפי שתואר בכתב התביעה.

ה. עוד טוען הנתבע כי המנוח לא שילם את מזונות הקטינים בצורה סדירה טרם מותו ולא ניתן לטעון כי הוא פרנס את התובעים עד לפטירתו.

ו. הנתבע מציין כי עד כה לעזבון המנוח הצטברו חובות בסך כ- 145,000 ש"ח.


ז. בדיון מיום 30.1.11 הוסיף וטען כי כאשר נפסקו מזונות ע"ס 3,000 ש"ח לא היתה לקטינים קיצבת שארים ובצרוף קיצבת הילדים מדובר בסכום של 2,000 ש"ח שעומדים לרשות הקטינים.

כן חזר וטען כי הקטינים צפויים לרשת סכום לא מבוטל מתוך זכויות העזבון, אם כי אין חולק כי הכספים אינם עומדים לחלוקה כבר בשלב זה.

יש לפסוק מזונות בשים-לב לכך שאין הוצאות מדור ולפסוק מזונות קבועים רק לאחר שיתחוור היקף נכסי העזבון.



4. תמצית טענות הנתבעים 3-2
א. הסכומים הנתבעים הינם מופרזים ולא תואמים את רמת החיים של המנוח טרם פטירתו ואת רמת חייהם של התובעים.

ב. אם ייקבע כי מותרות כגון אינטרנט, נופש ועוד נכללים בתשלום המזונות, הרי שעל אם התובעים מוטלת החובה לשלם מחצית מהוצאות אלה.

ג. התובעים מקבלים קצבת שארים וקצבה מביטוח לאומי.

ד. כן נטען בכתב ההגנה כי עזבונו של המנוח דל בזכויות שכן על הדירה רובצת משכנתא (טענה זו יש למחוק כאשר לא רובצת עוד משכנתא על הדירה) .

ה. הנתבעים מציינים כי הם אמנם בגירים, אך נמצאים בראשית דרכם כאנשים עצמאיים ויש להביא בחשבון את היזקקותם לחלק מעזבון אביהם המנוח. בנוסף הם מציינים כי הם לא קיבלו מאביהם כל סיוע בהכשרה למשלח יד ואין כל הצדקה להיעתר לתביעת התובעים להוצאות בגין הכשרה מקצועית על חשבון סיכויים של הנתבעים לקבל חלק כלשהו מעזבון אביהם.

ו. בדיון מיום 30.01.11 נטען בנוסף כי אחד השיקולים שיש להביא בחשבון הוא מה סיפק האב לילדים בחייו ומאחר והוא לא שילם בפועל את מזונות הילדים יש להביא זאת בחשבון.

נטען כי הקטינים מתגוררים בדירה השייכת לעזבון, אשר אין בגינה משכנתא ויש להביא בחשבון כאילו הקטינים מקבלים את תשלום מדורם בדרך זו, מן העזבון.
5. דיון
א. זכאותם העקרונית של התובעים למזונות מן העזבון נקבעת על-פי הוראות סעיפים 56 ו- 57 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה").

אמות-המידה המנויות בסעיף 59 לחוק הירושה משמשות, הן לקביעת הזכות למזונות והן לקביעת מידת המזונות, מקום ונקבעה הזכאות למזונות.

זכות התובעים למזונות
ב. זכאותם של הקטינים למזונות מאביהם בדין היא.

התובעים כילדיו הקטינים של המנוח, זכאים היו לקבלת מזונותיהם מאביהם ונוכח מה שהונח בפני עד כה, אף אין כל סיבה לחלוק על זכאותם העקרונית לקבל מזונותיהם מן העזבון, למעט בשאלת היקף המזונות להם הם זכאים ובהתחשב באמות-המידה המנויות בסעיף 59 לחוק הירושה.

שיעור המזונות
ג. מידת המזונות תקבע על-פי אמות-המידה המנויות בסעיף 59 לחוק הירושה.

בחינת אמות-המידה המפורטות בסעיף 59 לחוק הירושה מלמדת, כי בקביעת הזכות למזונות ומידתם יתחשב בית-המשפט בין השאר בנתונים הנוגעים לצרכיהם של התובעים.

ד. צרכים אלו של התובעים יש להוכיחם ובשלב זה של תביעת מזונות קטינים מהעזבון בדומה לפסיקת מזונותיהם הזמניים של קטינים בהיות החייבים במזונותיהם בחיים - יש לפוסקם על דרך האומדנא ומבלי לקבוע מסמרות ואך ורק על-מנת לאפשר להם להתקיים עד להוכחת ופסיקת המזונות הקבועים.
ה. לא נסתר מעיני כי יש להביא בחשבון לעניין גובה המזונות את המקורות העומדים לרשותם של התובעים לסיפוק צרכיהם ולרבות קיצבת השארים ומה שהם עשויים לקבל מהעזבון וכמובן בשווי העזבון. יחד-עם-זאת היקף העזבון טרם הוגדר וכן עוד תחלוף תקופה עד שניתן יהיה להעמיד לרשות התובעים את חלקם בעזבון.

ו. יתר-על-כן המחוקק לא קבע סדר עדיפות בין אמות-המידה השונות ומשקלן היחסי, כמו גם את הזיקה בין אמת-מידה אחת לרעותה, המשתנה בכל מקרה, על-פי נסיבותיו.

זאת ועוד, החוק נוקט בלשון "התחשבות" באמות-המידה הללו ואינו קובע חובה להכריע על-פי נתונים אלו.

ז. אין חולק כי התובעים זכאים לקבלת סכום של 900 ש"ח בעבור כל אחד מהם כקיצבת שארים המשמת לסיפוק חלק מצרכיהם.

יחד-עם-זאת ברור כי אין בסכום של 900 ש"ח לחודש כדי סיפוק צרכיו של קטין , לא כל שכן קטין יתום מאביו, בנסיבות טראגיות, ויש להניח ולתאר כי עולה הצורך לספק לו צרכים מיוחדים.

ח. לא השתכנעתי כי מסכום של 1,800 ש"ח (קצבת השארים) תוכל אם התובעים לדאוג כדי כיסוי צרכיהם בכל חודש וזאת על-אף שאין מחלוקת כי אין תשלום שוטף בגין המדור בו עושים שימוש הקטינים ועל-אף שלסכום זה מצטרף סכום של 200 ש"ח המשולם לה כקיצבת הילדים מהמוסד לבטל"א.

יחד-עם-זאת אף לא השתכנעתי כי נחוצים לכל אחד מהקטינים סכום של 4,100 ש"ח לחודש ובסה"כ 8,200 ש"ח לחודש למזונותיהם.

6. סוף דבר
א. בשלב זה ונוכח מה שבא בפניי אני פוסקת כי נדרשים למזונותיהם הזמניים של הקטינים סך של 1,600 ש"ח לכל קטין, כולל מזונותיהם ואחזקת מדורם ובסה"כ 3,200 ש"ח לחודש.

מסכום זה יש לקזז הסכום המשולם לקטינים כקיצבת שארים בגין פטירתו של אביהם בסך של 1,800 ש"ח .

ב. אשר-על-כן נפסק כי מעזבון המנוח ישולם לתובעים סכום של 1,400 ש"ח כהשלמת מזונותיהם.

ג. בנוסף תשולם קצבת הילדים המשולמת על-ידי המוסד לביטוח לאומי אל ידי אם התובעים.

ד. סכום זה ישולם החל מיום 01.02.2011 ועד להחלטה אחרת ובכל מקרה לא יאוחר ממלאת 18 שנים לכל אחד מהקטינים.

ה. מנהל העזבון ישלם סכום המזונות הזמניים שנפסק בהחלטה זו לידי אימם של התובעים החל מיום 01.02.2011 ובכל 1 לחודש שלאחר מכן.

ו. בקשת התובעים לפסוק מזונותיהם מיום פטירת המנוח ועד מועד פסיקת המזונות הזמניים בסך של 61,500 ש"ח תתברר במסגרת פסק-הדין ולאחר שייקבעו מזונות קבועים.

עד למתן הכרעה בעניין מזונות העבר, מיום פטירת המנוח ועד ליום פסיקת המזונות הזמניים, ישולם על-ידי מנהל העזבון סך של 24,000 ש"ח ב- 6 תשלומים שווים על חשבון חוב מזונות העבר.

התשלום הראשון בגין חוב מזונות העבר ישולם ביום 01.04.2011, אף הוא ישירות לידי אם התובעים."