מזונות מן העזבון בבית-המשפט לענייני משפחה ובבית-הדין הרבני
הפרקים שבספר:
- מבוא
- סדרי דין בתביעה למזונות מן העזבון
- הזכות למזונות
- גדרי הזכות למזונות
- הוצאות הכשרה למשלח יד
- קביעת המזונות
- בקשה לקביעת המזונות
- דרכי סיפוק המזונות
- גילוי עובדות ושינוי נסיבות
- הרחבת העזבון לצרכי מזונות
- סדר העדיפות בין הזכאים
- עסקאות בזכות למזונות
- סדר עדיפות בין חובות העזבון
- בירורם וסילוקם של חובות
- מועד החלוקה
- נושא החלוקה
- שמירת דיני משפחה
- אפוטרופסות לענייני משפחה
- שיפוט בתי-דין דתיים
- מזונות מן העזבון בבית-הדין הרבני
- פסיקת בתי-המשפט
שיפוט בתי-דין דתיים
סעיף 155 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:"155. שיפוט בתי-דין דתיים (תיקונים: התשמ"א, התשנ"ח)
(א) על-אף האמור בסעיפים 66(א) ו- 151 מוסמך בית-הדין הדתי שהיה לו שיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש, לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסמכתם לכך.
(א1) נתן בית-הדין צו ירושה או צו קיום צוואה לפי סעיף זה, יועבר העתק הצו לרשם לענייני ירושה לשם רישום לפי סעיף 73ד.
(ב) היה בין הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה קטין, פסול-דין או נעדר שאין לו אפוטרופוס, רשאי בית-הדין הדתי למנות לו אפוטרופוס לעניין מתן הסכמה לשיפוט בית-הדין הדתי ולעניין ייצוגו לפניו.
(ג) בעניין שהובא בפני בית-דין דתי בהתאם לסעיף-קטן (א) מוסמך בית-הדין הדתי, על-אף האמור בסעיף 148, לנהוג לפי הדין הדתי הנוהג בו, ובלבד שאם היה בין הצדדים קטין או מי שהוכרז פסול-דין, לא יהיו זכויות הירושה שלו, אם על-פי דין ואם על-פי צוואה, וזכויותיו למזונות מן העזבון פחותות ממה שהיו לפי חוק זה.
(ד) בעניין שהובא לפני בית-דין דתי בהתאם לסעיף-קטן (א), מוסמך בית-הדין הדתי גם למנות מנהל עזבון ולחלק נכסי העזבון, ויחולו סימנים א' עד ה' לפרק השישי, למעט סעיפים 105 ו- 106, ובכל מקום בסימנים אלה שמדובר בבית-המשפט יראו כאילו מדובר בבית-דין דתי.
(ה) סעיף-קטן (א) אינו בא לפגוע בסעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
(ו) בסעיף זה "בית-דין דתי" - בית-דין רבני, בית-דין שרעי, בית-דין של עדה נוצרית ובית-דין דרוזי."
סעיף 151 לחוק הירושה, קובע כי בית-המשפט המוסמך לדון בענייני ירושה הוא בית-המשפט לענייני משפחה. אלא שאין זו חזות הכל. המחוקק בסעיף 155(א) לחוק הירושה הקנה את הסמכות ליתן צו ירושה ו/או צו קיום צוואה, לרבות מזונות מן העזבון, לבית-הדין הדתי שקנויה לו סמכות השיפוט בענייני המעמד האישי של המוריש בכפוף להסכמה בכתב של כל הצדדים הנוגעים בדבר {ה"פ (יר') 16255-11-10 פאיז אבו שמסייה נ' סמייה אבו עלקאם, תק-של 2013(2), 87955 (2013)}.
לאור לשון החוק, דרושה הסכמה פוזיטיבית לשם הקניית סמכות לבית-הדין הדתי. כלומר, די בכך שנוגע בדבר לא הביע הסכמה בכתב, כדי שהסמכות של בית-הדין הדתי לא תקום ולא תתגבש כלל, ואין צורך בהתנגדות מפורשת {בג"צ 7962/09 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול ואח', תק-על 2009(4), 1023 (2009)}.
מה נפקא מינא? בהיעדר הסכמה, צו הירושה משולל כל תוקף. משולל כל תוקף אך אינו בטל {Void}.
על הטוען להיעדר הסכמה לסמכותו של בית-הדין הדתי, נדרש לעתור לביטול צו הירושה בפני בית-הדין אשר נתן את הצו.
סמכותה הייחודית של הערכאה שנתנה את צו הירושה לבטלו או לתקנו מעוגנת בסעיף 72 לחוק הירושה. הרציונל לכך נעוץ בעיקרון כיבוד הדדי של הערכאות. מעבר לכך, בידי הערכאה שנתנה את הצו מלכתחילה מצויים הכלים לבירור סוגיית ההסכמה אשר במהותה הינה שאלה עובדתית.
יתר-על-כן, במהותה מתייחסת לעובדה שניתן למקמה בציר הזמן שתחילתו עובר להליכים שהתנהלו בפני אותה הערכאה וסופו עם מתן צו הירושה, כך שפשיטא כי ראוי לבררה בפני הערכאה בפניה התנהל ההליך שבסופו ניתן צו הירושה.
לאחר שמוצו ההליכים בפני בית-הדין הדתי, קנויה בידי הצדדים הסמכות לעתור לבג"צ מהטעם שבסמכותו להכריע בגדרי סמכויותיהם של בתי-הדין הדתיים {בג"צ 4122/02 גרוני נ' בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, פ"ד נז(1), 537 (2002); בג"צ 973/89 משולם נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5), 594 (1991); בג"צ 2117/99 מנצור נ' בית-הדין השרעי, פ"ד נד(1), 211 (2000)}.
סעיף 155(א) לחוק הירושה אינו מתייחס אלא לשלוש סוגיות: מתן צו ירושה, מתן צו קיום צוואה, וקביעת זכויות למזונות מן העזבון בעוד שאין כל הענקה של סמכות בנושאים קנייניים ורכושיים הקשורים לביצוע של צוואה או של חלוקת העזבון בין היורשים, לרבות בכל הקשור להחלת חזקת השיתוף.
סעיף 155(א) לחוק הירושה עצמו דורש הסכמת כל המעוניינים בדבר, ובכל זאת קובע רשימה סגורה של שלושה נושאים בלבד שבהם ניתן לבית-הדין לדון בהם בהסכמת הצדדים. הווי אומר, שבנושאים אחרים, בהם לא העניק המחוקק סמכויות לבית-הדין, אף הסכמת הצדדים לא תועיל {תמ"ש (משפחה יר') 11681-03 ש. נ' י., תק-מש 2011(3), 370, 372 (2011)}.
ב- רע"א 3154/94 {עאסי נ' עאסי, פ"ד מט(2), 250 (1995)} קבע בית-המשפט כי ה"נוגע בדבר" לצורך סעיף 155 לחוק הירושה הוא מי שטוען לזכות הנאה "ישירה" בעזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה, בעוד שה"מעוניין בדבר" {לצורך סעיף 67 לחוק הירושה} יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור.
נציין כי בפרשת עאסי נפסק - בניגוד לדעת הרוב בפרשת משולם - כי ישנו שוני בין המונחים צד "נוגע בדבר" לבין צד "מעוניין בדבר" {ראה גם בג"צ 7962/09 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2009(4), 1023, 1025 (2009)}.
ש' שילה בספרו {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, כרך שלישי (התשס"ב), 436} גורס:
"סעיף 155 דן בהסכמת "הצדדים הנוגעים בדבר", ואילו בחוק הירושה שכיח דווקא השימוש במונח "מעוניין בדבר"... למרות דברי הנשיא לשעבר מ' שמגר (ב- בג"צ 673/89 משולם נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5), 594, 603 (1991)) שלכאורה אינם מבחינים בין שני ביטויים אלה, נדמה דווקא שבהקשר של סעיף 155 יש להצביע על הבדל בין השניים. כבר ראינו כי לא רק יורשים הם מעוניינים בדבר וצדדים הנוגעים בדבר, אלא הלכה פסוקה היא כי גם נושי המוריש והעזבון נכנסים בגדרי קטגוריות אלה. לכן, לדעתי, למען הקניית סמכות שיפוט לבית-הדין יש לשאול גם את פיהם של נושיו של המוריש ושל העזבון. אולם נדמה כי די בכך ואין להרחיב את מעגל "הצדדים הנוגעים בדבר" - בייחוד בהקשר של סעיף 155 - מעבר לכך. על-כן אף שניתן לכלול בביטוי "הצדדים הנוגעים בדבר" גם נושה של יורש, נדמה כי נושה של יורש איננו נכלל בביטוי צד הנוגע בדבר לעניין סעיף 155.
ועל שום מה ההבחנה? נראה לי כי לנושה של מוריש יש עניין ישיר בעזבון - לא ניתן לחלק את העזבון בין היורשים כל עוד הנושה לא קיבל את המגיע לו. שונה המצב לגבי נושה של יורש..."
{ראה גם בג"צ 8550/06 פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, תק-על 2006(4), 5051 (2006); ת"ע (משפחה ת"א) 104641/07 עזבון המנוח ש. ק. ז"ל נ' ש. ק., תק-מש 2008(2), 127, 129 (2008)}.
בית-הדין השרעי יהא מוסמך לדון בהוצאת צו ירושה רק אם כל הצדדים הנוגעים בדבר נתנו את הסכמתם לכך שהעניין יידון בבית-הדין השרעי וזאת לפי הוראות סעיף 155(א) לחוק הירושה {ת"ע (משפחה קר') 120/08 א. נ. נ' יורשי המנוח ח. מ. ע. והמנוחה פ. ס. א., תק-מש 2008(2), 77, 79 (2008)}.
לאישה יהודיה קיימת עדיפות על יורשים אחרים בבחירת הערכאה שתדון בסוגיית מזונותיה מן העזבון. אישה יהודיה זכאית לתבוע מזונות מן העזבון בבית-הדין הרבני, ללא הסכמת יתר היורשים, ואף אם כל ענייני העזבון נדונים בבית-המשפט. אך זכות בחירה זו מוקנית רק לאישה ולא לבעלי דין אחרים {ראה סעיף 155(ה) לחוק הירושה; תיק מס' 6798-64-1 (רבני) פלוני נ' פלונית, תק-רב 2008(2), 115, 116 (2008)}.
בתיק מס' 926618-1 {פלונים נ' אלמונית, תק-רב 2013(2), 134 (01.05.13)} קבע בית-הדין:
"החלטה
האם בית-הדין הרבני מוסמך לדון בהתנגדות לבקשה לצו קיום צוואה אם המתנגד לא נתן את הסכמתו לסמכות בית-הדין? זאת השאלה הניצבת לפני בית-הדין.
(פלוני) ז"ל (להלן: "המנוח"), יהודי אלמן וערירי, ערך צוואה בתאריך 09.08.02 ובה ציווה לאחר מותו את כל רכושו לשלושת אחיו בשווה, והוסיף בצוואתו: "אני מביע את רצוני ומשאלתי כי יורשי לא יגיעו לעימות על חלוקת העזבון". בתאריך 28.12.06 ערך המנוח צוואה חדשה המבטלת "כל צוואה אחרת הקודמת לה" ובה צווה את כל כספו לגב' (אלמונית) (להלן: "המתנגדת") ואת דירתו לאחיו (ש' ח'), "וזאת מכיוון שטיפלה בי במשך שתים-עשרה השנים האחרונות וממשיכה לטפל בי, והיא בעלה וילדיה, היו לי כמשפחה", כדברי המנוח בסעיף 3 לאותה צוואה. בתאריך 17.01.13 חזר המנוח והוציא צוואה נוספת, שלישית, המבטלת כל צוואה קודמת, ובה הוא ציווה את כל רכושו כולל הדירה בחזרה אל שלושת אחיו בשווה. יום למחרת עשיית צוואה זו, בתאריך 18.01.13, בהיותו בן 88 נפטר המנוח לבית עולמו. בתאריך 04.02.13 הוגשה על-ידי אח המנוח, (ש' ח'), בקשה לבית-הדין לקיום צוואתו האחרונה של המנוח. בתאריך 12.03.13 הגישה המתנגדת אל בית-הדין את התנגדותה לקיום הצוואה האחרונה משום שלטענתה הצוואה זוייפה ונעשתה שלא כדין. עוד הוסיפה המתנגדת כי יש לראות בה כ"נוגע בדבר" על-פי חוק הירושה, ומכוח זאת היא מודיעה כי היא אינה מסכימה לסמכות בית-הדין לדון בעניין הצוואה, וכי היא מבקשת להעביר את הדיון בבקשה ובהתנגדות אל בית-המשפט לענייני משפחה.
השאלה המשפטית העומדת לפנינו היא, האם המתנגדת לצוואה אכן נחשבת ל"צד הנוגע בדבר" אשר לפי סעיף 155 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה") הסכמתו נדרשת לסמכות בית-הדין לדון בכך, והאם היא נחשבת כ"מעוניין בדבר" אשר לפי סעיף 67 לחוק הירושה ראשי להגיש אל הערכאה הדנה בעניין התנגדות לקיום הצוואה, ומהו היחס בין שני מונחים אלו.
למעשה בנושא הגדרת ה"נוגע בדבר" לעניין סמכות בית-הדין וה"מעוניין בדבר" לעניין הגשת ההתנגדות, בית-המשפט העליון כבר נתן את החלטתו, - רע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי ואח', פ"ד מט(2), 250 (1995). אמר שם השופט י' קדמי:
"ה"נוגע בדבר" הוא, לשיטתי, מי שטוען לזכות הנאה "ישירה" בעזבון כיורש על-פי דין או כזוכה על-פי צוואה, בעוד שה"מעוניין בדבר" יכול שיהיה גם מי שטוען להנאה "עקיפה" מן העזבון מכוחו של יורש או זוכה כאמור. ברם, גם זה וגם זה הם הנהנים עצמם, וזכותם להנאה הינה זכות "קיימת", להבדיל מ"ציפיה" לזכות בעתיד... "נוגע בדבר" ו"מעוניין בדבר" הם איפוא רק אלה, שאם מתקבלת גירסתם - הם עצמם נהנים "מיד" מן העזבון, ולא כלול מי שמצפה לרשת אותם, תהא "ציפייתו" סבירה ככל שתהא." (ההדגשה הוספה)
כעמדתו זו חזר ונקט בית-המשפט העליון ב- בג"ץ 8550/06 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, תק-על 2006(4), 5051 (2006), ובכך צמצם את הפרשנות המרחיבה שנתן הנשיא שמגר להגדרת ה"נוגע בדבר" ב- בג"ץ 673/89 משולם נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מה(5), 594 (1991), ותמך בפרשנות שהציע פרופ' ש' שילה, בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה, 436:
"סעיף 155 דן בהסכמת "הצדדים הנוגעים בדבר", ואילו בחוק הירושה שכיח דווקא השימוש במונח "מעוניין בדבר"... למרות דברי הנשיא לשעבר שמגר שלכאורה אינם מבחינים בין שני ביטויים אלה, נדמה שדווקא בהקשר של סעיף 155 יש להצביע על הבדל בין השניים. כבר ראינו כי לא רק יורשים הם מעוניינים בדבר וצדדים הנוגעים בדבר, אלא הלכה פסוקה היא כי גם נושי המוריש והעזבון נכנסים בגדרי קטגוריות אלה. לכן, לדעתי, למען הקניית סמכות שיפוט לבית-הדין יש לשאול גם את פיהם של נושיו של המוריש ושל העזבון. אולם נדמה כי די בכך ואין להרחיב את מעגל "הצדדים הנוגעים בדבר" - בייחוד בהקשר של סעיף 155 - מעבר לכך."
לאחרונה חזר והעלה בית-המשפט העליון נושא זה, בדרך אגב, ב- בג"ץ 7962/09 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול, תק-על 2009(4), 1023 (2009). מרכיבי המקרה שבאותה עתירה נראים די דומים לאלה שלפנינו, בו המנוח ערך שתי צוואות אשר האחרונה מבטלת את הראשונה, והזוכה בצוואה הראשונה טען כי הצוואה השניה נעשתה במירמה, ובנוסף גם התנגד לסמכות בית-הדין. אלא ששם ההתנגדות היתה ביחס לצוואה אחרת, שערכה אשתו של המנוח, לכן הדיון בהגדרת "נוגע בדבר" לא היה רלוונטי לאותה עתירה.
פירוש זה של בית-המשפט העליון בפסק-דין עאסי וב- בג"ץ 8550/06 מתיישב למעשה גם עם לשונו של סעיף 155(א) לחוק הירושה, הקובע כי:
"מוסמך בית-הדין הדתי... לתת צו ירושה וצו קיום צוואה ולקבוע זכויות למזונות מן העזבון, אם כל הצדדים הנוגעים בדבר לפי חוק זה הביעו בכתב הסכמתם לכך."
הצדדים היחידים "לפי חוק זה", חוק הירושה, המוגדרים בו כמי שנוגעים מבחינה משפטית ב'דבר' - היינו ב'צוואה', על-פי סעיף 2 לחוק הירושה, הם רק שניים - "היורשים הם, יורשים על-פי דין או זוכים על-פי צוואה". הגדרה זו למושג "נוגעים בדבר" שבחוק הירושה נתקבלה ונתקבעה גם בפסקי-הדין הרבניים, ראה: תיק ערעור 8693-24-1 (2006) ותיק אזורי 819272/3 (2012).
בעניין שלפנינו, אכן נראה כי המתנגדת נכללת במסגרת הגדרת "מעוניין בדבר", לפי סעיפים 67 ו- 153 לחוק הירושה, מאחר שאם תתקבל התנגדותה לצוואה האחרונה הרי שהצוואה הקודמת תיהפך לצוואה כשרה על-פי החוק, וממילא באופן ישיר היא תזכה בחלקה בעזבון כזוכה מכוח אותה צוואה. ראה ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (2002), 44-39. עם זאת, לגדר "צד הנוגע בדבר" עדיין המתנגדת לא נכנסה, מאחר שאינה לא יורשת על-פי החוק ולא זוכה על-פי הצוואה הנוכחית. שהרי "צוואה" על אותו נכס יכולה להיות רק אחת, הצוואה האחרונה שאותה עשה המצווה, וכל עוד לא תיפסל חזקת הכשרות של אותה צוואה אחרונה, הרי שהקודמת לה כלל אינה נחשבת ל"צוואה" לפי החוק (ראה סעיף 36 לחוק הירושה, ו- דנ"א 7818/00 יוסף אהרן נ' אמנון אהרוני, פ"ד נט(6), 653 (2005)).
המסקנה העולה מכלל הדברים היא, כי המתנגדת רשאית להגיש את התנגדותה אל בית-הדין לקיום צוואה, אך אינה נחשבת ל"צד הנוגע בדבר" אשר צריך את הסכמת בכתב לסמכות בית-הדין לדון בעניין."