botox
הספריה המשפטית
דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה

הפרקים שבספר:

חוזה הפצה בעל-פה

סעיף 23 לחוק החוזים מכיר באפשרות כריתתו של הסכם בעל-פה. נעלה מכל ספק שהוכחת הסכם כזה הינה קשה ולעיתים סבוכה. בית-המשפט נזקק במקרים כאלה לכלים פרשניים שונים כדי לרדת לעומק כוונת הצדדים וההתניות שנקשרו ביניהם. משכך הוא הרי בית-המשפט נאלץ לא אחת להכריע בסכסוכים על-פי אמת-המידה של אמונו באחד הצדדים.

עקביותם הפנימית של דיני החוזים מחייבת כי המסקנה שהוראה חוזית שונתה או בוטלה תושתת על בסיס מוצק וברור, לא פחות מזה הנדרש לשם הסקת עצם קיום היחס החוזי בין הצדדים. גם הצורך במערכת יחסים יציבה וניתנת לחיזוי מראש על-ידי הצדדים, מחייב כי לא בנקל יוסק מהתנהגותם של הצדדים הרצון בשינוי של החוזה ביניהם, ודברים אלו נכונים מקל וחומר כשמדובר בחוזה שלא נקצב לו זמן, ואשר מעצם טיבו הוא חוזה לתקופה ארוכה, כבענייננו. תירגומה המעשי של הדרישה, כי כוונת הצדדים לסטות מהחוזה תבוטא בבירור {לעניין דומה ראה: ע"א 195/84 עיריית נהריה נ' ימין, פ"ד מ(3), 266, 279 (1986)}, יהיה, בחוזים מסוג זה, קיומו של דפוס התנהגות מתמשך לו שותפים שני הצדדים. רק דפוס כזה, במובחן מהתנהגויות אקראיות אשר אין בינן חוט מקשר, יכול לבסס את המסקנה כי הצדדים התכוונו שלא לקיים את החוזה כפי שהוסכם מלכתחילה ביניהם, אם כי עצם קיומו של דפוס כזה איננו מעיד על התוכן הקונקרטי של הסטיה מן החוזה המקורי, אותו יש לקרוא לתוך החוזה בין הצדדים. לשם השוואה יצויין, כי לדרישה זו ניתן הד גם בפסיקה האמריקאית, אשר לא הסתפקה בהפרה מקרית של תניה חוזית כבסיס לשינוי החוזה על-ידי הצדדים, ודרשה רצף התנהגותי המעיד על שינוי כאמור {ע"א 4956/90 פזגז חברה לשיווק בע"מ נ' גזית הדרום בע"מ, תק-על 92(2), 2411 (29.07.92)}.

ב- ע"א 2808/90 {עזר צדוק ואח' נ' KONIGSWINTER ואח', תק-על 93(2), 53 (27.04.93)} נדונה מחלוקת שעניינה בשאלה האם נכרת בין בעלי הדין בענייננו חוזה המעניק למערערים זכויות בלעדיות לייצוג המשיבה מס' 2 ומוצריה בישראל וזאת על סמך הטענה כי נכרת הסכם בעל-פה. בית-המשפט קמא דחה את התביעה בבססו את פסיקתו על אי-האמון בתובעים.

בית-המשפט של ערעור דחה את הערעור בקבעו כי:

"הדרגה הראשונה דחתה את תביעת המערערים, בראש ובראשונה, משום שהשופט המלומד לא האמין למערער, שהיה העד המרכזי מטעם התביעה בעניין זה, ומאידך גיסא, האמין גם האמין למי שהעיד מטעם המשיבים.
וכך קבע בפסק-דינו:
"אינני רואה צורך לדון כאן בכל טענה וטענה שהעלה בא-כוחו המלומד של התובע בסיכומיו המסודרים והערוכים היטב, אף כי קראתים כמובן ושקלתי משמעותם, שכן השתכנעתי גם מצורת עדותו של התובע ומתוכן דבריו שלא ניתן לסמוך על עדותו כעדות אמינה, ומאידך שוכנעתי מאופן עדותם של הנתבעים ומתוכן עדותם שעדותם אמינה."
אולם, לא על-כך בלבד ביסס את ממצאיו העובדתיים והמסקנות הנובעות מכך, שכן ניתוח הראיות וההתייחסות למוצגים השונים שהוגשו לבית-המשפט תוך כדי הדיון, חיזקו את המסקנה כי האמת טמונה בגרסת המשיבים ואיננה מתיישבת עם גרסת המערערים.
אין זו דרכו של בית-משפט זה, כערכאת ערעור, בדרך-כלל, להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הדרגה הראשונה. על-אחת-כמה-וכמה כשאלה מושפעים במידה ניכרת מהתרשמותו הישירה של השופט המלומד מהופעתם של העדים שהתייצבו בפניו ומידת האמינות שניתן לייחס להם."

ב- ע"א 127/86 {יהושע רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3), 114 (10.08.88)} דחה בית-המשפט תביעה לסעדים שונים בהתבסס על-כך שנכרת הסכם הפצה בלעדי. חשיבותו של פסק-הדין בכך שהינו דן אף ביסודות שונים שבהתנהגותו שיש בהם כדי להעיד על כריתת הסכם הפצה בלעדית. קובע כב' השופט שמגר:

"1. בין בעלי הדין שבפנינו התקיימו יחסים מסחריים בין השנים 1983-1981. יחסים אלו הולידו מספר סכסוכים, להם נזקק בית-משפט קמא במסגרת הדיון בשלושה תיקים שהדיון בהם אוחד. בית-המשפט דחה את תביעתו של המערער וקיבל מרבית תביעותיה של המשיבה, ועל-כך מלין המערער שבפנינו.
2. המשיבה - פוליתם - עוסקת ביצור מוצרי טקסטיל, ובהם סדינים העשויים מבד מגבת מודפס, אותם מכרה למערער. המערער הפיצם ושווקם בין לקוחותיו. הקשרים המסחריים בין הצדדים הסתיימו ביולי 1983. המשיבה תבעה את המערער בשני תיקים - הראשון, עניינו תשלום תמורתם הבלתי-מסולקת של מוצרי טקסטיל שהיא סיפקה, לטענתה, למערער; וכן תביעה לפיצויים בשל יצור מוצרים שהוזמנו, לפי הטענה, על-ידי המשיב, אך לא נלקחו על ידו מן המחסנים. התיק השני עניינו תביעה על-פי שני שיקים שנמשכו לפקודתה של המשיבה על-ידי המערער, אך לא כובדו. בתיק השלישי תבע המערער את המשיבה לתשלום פיצויים בגין הפרת חוזה, שהיה לטענתו בין הצדדים. המדובר בחוזה שהעניק, כביכול, למערער סוכנות בלעדית למכירה בכל הארץ של מוצרי המגבת המודפסים שיוצרו על-ידי המשיבה. לתביעתו שלושה ראשים - אובדן רווחים במשך שלוש שנים, אובדן מוניטין והפרת קניין רוחני שהיה לו, לטענתו, על הרעיון והביצוע של שיווק בדי מגבת מודפסים בארץ.
תביעותיה של המשיבה
(א) טענות ההגנה של המערער, באמצעותן ביקש להדוף את תביעותיה של המשיבה בתיק הראשון בגין המוצרים שסופקו ותמורתם לא שולמה וכן בגין המוצרים שהוזמנו ולא נלקחו, הן אלה: רווח מוגזם של המשיבה, משקל חסר של הסחורה שסופקה, חסר שנמצא באחד מן המשלוחים ופגמים שנתגלו במוצרים.
אשר לטענה בדבר הפגמים במוצרים, קבע בית-משפט קמא כי טענותיו של רייכר בעניין זה סתמיות ואינן ראויות לאמון. הוא לא הודיע בכתב למשיבה על דבר קיומם של הפגמים, והוא גם לא יכול היה לנקוב בשמם של אנשי פוליתם שעימם דיבר על-כך בעל-פה. זאת ועוד, פוליתם הודיעה למערער כי היא מוכנה לרכוש ממנו בחזרה את כל מוצריה המצויים אצלו, אך הוא לא ניצל אפשרות זו.
אשר לחסר שהתגלה באחד המשלוחים, טען המערער כי לא קיבל את כל הסחורה שהזמין, אלא את חלקה בלבד. לדבריו, החסר נתגלה והצדדים הגיעו להסדר לפיו ישלם למשיבה סכום כולל של 100,000 שקלים ישנים לסילוק מלא של כל החשבון. בית-המשפט אשר שמע את דברי המערער בעדותו, וכן את גרסת המשיבה מפי העדים שהעידו מטעמה (מנהל המתפרה, החשב ומנהל החשבונות של המשיבה) ביכר את גרסת המערער, ודחה את תביעת פוליתם בראש זה. על קביעה זו אין בפנינו ערעור נגדי מטעמה של פוליתם.
טענת הגנה נוספת מתייחסת לשיעור הרווח של המשיבה. לפי הטענה, הוסכם בין הצדדים על שיעור רווח של 10% בלבד ממחיר עלות הבד. על-כן, טען המערער, יש לחשב את החשבונות לפי שיעור הרווח המוסכם. בית-המשפט קמא העדיף את עדויות אנשי המשיבה, בעניין זה, על פני עדותו של המערער, וקבע כי לא שוכנע בדבר קיום הסכמה על שיעור רווח של 10%. אכן, אנשי המשיבה הראו למערער תחשיב פנימי, ובו נתון של 10% רווח, אך מעולם לא היתה התחייבות כלפי המערער ששיעור הרווח לא יעלה על-כך.
אשר לטענה בדבר המשקל החסר: המערער אמר בעדותו כי המחיר נקבע לפי משקל המוצרים שנמכרו. כן אמר, כי שקל כמה יחידות של סדינים זוגיים שסופקו לו על-ידי המשיבה ומצא שמשקלם נמוך מן המוסכם מראש. גרסת המשיבה היתה כי משקל המוצר הוא אך ורק לצורך "אינדיקציה בלבד", אך הנוהג הוא לייצר ולשווק לפי יחידות, ולכן ניתן לקחת בחשבון תנודות לכאן או לכאן מן המשקל הנאמד.
בית-המשפט העדיף בעניין זה את גרסת המערער, והסתמך, בין השאר, על תחשיב שהוצא בידי פוליתם לפיו מפורטים מחירי הסדינים והציפיות לפי משקלם.
צויין שם במפורש כי "במידה ומשקל הבד ישתנה, המחירים ישתנו בהתאם".
לגוף הטענה, דחה בית-המשפט את גרסת המערער בדבר החסר שהתגלה במשקל הסחורות שסופקו לו. וכך נאמר בפסק-הדין:
"גם אם תוצאות השקילה נכונות, יש לדחות את הטענה של רייכר (המערער - מ.ש.) מנימוק משפטי. ממצאי שקילה אלה הם מקרה מובהק של אי-התאמה בממכר. על-כך חלות הוראותיו של חוק המכר, התשכ"ח-1968. לפי הוראות סעיף 13 לחוק, 'על הקונה לבדוק את הממכר מיד לאחד קבלתו'. לפי סעיף 14(א) לחוק 'על הקונה להודיע למוכר על אי-התאמה מיד לאחר מועד הבדיקה לפי סעיף 13(א) או (ב) או מיד לאחר שגילה אותה, הכל לפי המוקדם יותר'. סעיף 14(ב) בא ומבהיר, שאם "לא הודיע הקונה על אי-ההתאמה כאמור בסעיף-קטן (א), אין הוא זכאי להסתמך עליה. רייכר שקל את הסדינים האחדים לאחר שפרץ הסכסוך בינו לבין פוליתם, בחודש יולי 1983. בחקירתו (פרטיכל, 15-14) הוא אמר ש'נכון הדבר שאני לא הודעתי לפוליתם לאחר פרוץ הסכסוך, ולאחר שמצאתי שמשקלם של הסדינים הוא נמוך מן המשקל המוצהר, לא הודעתי להם על המשקל הנמוך שמצאתי של הסדינים'. רייכר העלה טענה זו, לראשונה בבית-המשפט. כיוון שכך, ומן הטעם שלא ניתן לבסס ממצאים ומסקנות משפטיים על שקילה בהיקף כה מצומצם שנערכה על-ידי רייכר (נשקלו סדינים אחדים בלבד מתוך כמויות גדולות מאוד שסופקו לרייכר, ומתוך הסדינים שנשקלו הוצגו רק שניים - ת/11, ת/12), אני סבור שיש לדחות את הטענה שיש לערוך מחדש את החשבונות שהוגשו לו בעד הסחורות שהוא קיבל מפוליתם."
עד כאן תביעתה הראשונה של המשיבה לפרעון חשבונות בלתי-מסולקים. כמוזכר, התבררה בבית-משפט קמא, במסגרת אותו תיק, תביעה נוספת של המשיבה, שעניינה תשלום פיצויים בגין הזמנת סחורות אשר הושארו, בסופו-של-דבר, במחסניה. טענת ההגנה של המערער היתה כי הסיבה לכך שלא קיבל לידיו את הסחורות היתה, שהן לא תאמו את ההזמנה. בית-משפט קמא העדיף את גרסת המשיבה, כי כל הסחורה יוצרה לפי ההזמנה, וקבע כי המערער הפר את ההסכם שנעשה בין הצדדים בנוגע להזמנת הסחורה, בכך שלא קיבל את פרטי ההזמנה המוכנים. אשר לכך קבע בית-המשפט את נזקה של המשיבה על-פי שווי הסחורה בניכוי הסכומים שקיבלה עת מכרה את הסחורה כ"מלאי מת". כפי שעולה מן החומר שבפנינו, היתה המשיבה מוכנה למכור את הסחורה באותו מחיר שעלה בידיה להשיג.
(ב) תיק שני שהתברר בבית-משפט קמא מתייחס לשני שיקים שנמשכו לפקודתה של המשיבה על-ידי המערער, אך לא כובדו. תמורתם של אותם שיקים כלולה בסכומי החשבונות הבלתי-מסולקים שנדונו בחלק הראשון של התיק הקודם שנסקר לעיל. גם בהקשר זה העדיף בית-משפט קמא את גרסת המשיבה, ולא קיבל את טענת המערער בדבר כישלון התמורה. לטענת המערער, השיקים ניתנו עבור סחורה שבחלקה עתידה היתה להתקבל ולא נתקבלה, ובחלקה נתקבלה. המערער לא יכול היה להבחין בין הסכומים המתייחסים לסחורה שנתקבלה לבין אלו המתייחסים לסחורה שהוזמנה, ולא פירט טענתו מעבר לכך. משום כך קיבל בית-המשפט את תביעת המשיבה גם בתיק זה.
תביעתו של המערער טענת המערער בבית-משפט קמא היתה, כי נכרת בינו לבין המשיבה חוזה שתוכנו הענקת "סוכנות בלעדית" למערער למכירת מוצרי בד המגבת המודפסים שיוצרו על-ידי המשיבה. המערער העיד כי בתחילת ההתקשרות בין הצדדים הוא רכש מן המשיבה סדינים חלקים, בלתי-מודפסים, אלא שנתקל בהפצתם בתחרות מצידם של יצרנים ומשווקים אחרים. לפיכך, עלה בדעתו רעיון לשווק סדינים וציפיות מודפסים. עד אז לא הפיצו בארץ סדיני מגבת מודפסים, אלא רק חלקים.
לדברי המערער בעדותו "כל הסיכון היה עלי ולכן אני ביקשתי ממנהלי פוליתם להיות המפיץ הבלעדי של מוצר חדש זה, והם קיבלו את בקשתי, וכל הייצור של סדיני המגבת המודפסים היה עבורי". עדי המשיבה טענו כי מעולם לא ניתנה למערער בלעדיות, על-אף שבפועל היה היחיד שהפיץ את המוצרים המודפסים. אמר העד צלר:
"לשאלתך איך אני מסביר את דברי שאנחנו לא נתנו לרייכר בלעדיות ומצד שני את דברי בהקלטה (בשיחה מוקלטת) ששם כתוב שאני אמרתי לרייכר שהוא הבלעדי והיחיד בסחורות מודפסות, אני משיב שרייכר פנה אלי מספר פעמים וביקש בלעדיות ואנחנו סרבנו לתת לו זאת, אבל יחד-עם-זאת נכונה העובדה שהוא למעשה היה היחיד שהפיץ סחורות אלה, והיה למעשה הבלעדי שהפיץ סחורות אלה. אנחנו אפשרנו לו זאת, שכן ממילא סחורות אלה לא היו מבוקשות ביותר ולא ניתן היה להגדיר אותן כהצלחה במכירות."
חוזה כתוב בין הצדדים לא היה, וטענתו של המערער, היתה, כאמור, כי בין הצדדים נכרת הסכם בעל-פה שתוכנו זכות הפצה בלעדית של המוצרים המודפסים - בכל הארץ וללא הגבלת זמן. תימוכין לטענתו הביא המערער בראיות הבאות: מכתב סטנדרטי של המשיבה, לפיו היא מאשרת כי המערער "הוא המפיץ הבלעדי של סדיני פרוטה מגבת מודפסים בארץ"; פרסומים שהוציא בהם צויין כי עסקו של המערער מפיץ את מוצרי הטקסטיל האמורים וכן קטעים משיחה מוקלטת בינו לבין שניים ממנהלי המשיבה - העדים צלר ושטייגמן - בה נאמר מפיהם כי המערער היה "בלעדי ויחיד" בדפוס.
מסקנת בית-משפט קמא, לאחר ששמע את העדים ודן בראיות שהוצגו לו, היתה:
"לדעתי, היחסים בין בעלי הדין היו יחסים של מוכר וקונה. בתקופה הנדונה היה רייכר הקונה היחיד. אולם, מצבו כקונה יחיד אינו משקף מעמד משפטי אלא מצב עובדתי נתון, שיכול היה להמשך אך יכול היה גם להשתנות."
את מסקנתו זו ביסס בית-משפט קמא על שורה של נימוקים, ובהם:
א. לפי דבריו של המערער, התחייבותו היחידה היתה לרכישת כמות מינימלית של מוצרים במסגרת ההזמנה הראשונה שהוא ביצע אצל המשיבה. זאת, ותו לאו. מטעם המשיבה העידו שני מנהליה האמורים כי בדרך-כלל משניתנת בלעדיות נקבעת בהסכמה מכסת שיווק מינימלית, שהמפיץ או הסוכן חייבים לעמוד בה.
אומר על-כך בית-המשפט קמא:
"גם אם היה מדובר בהזמנה 'מכובדת' אין די בה כדי לבסס יחסי סוכנות מתמשכים. שכן רייכר לא התחייב לרמת מכירות כלשהי ולא התחייב לרכוש מכסות מסויימות מן המוצרים... מקום שיצרן מבסס את מכירותיו על מערכת שיווק של סוכן בלעדי, צריך שיהיה לו בטחון בכדאיות העסקה ובכדאיות הייצור. אם הסוכן לא יתחייב למכסה מוסכמת ומסויימת, יהיה חוסר ודאות אצל היצרן בדבר מכסות הייצור ובדבר תיפעול מפעלו."
ב. המערער סירב למסור למנהלי המשיבה אינפורמציה בדבר לקוחותיו ודרכי השיווק בהן נקט. מטעם המשיבה העידו כי בנסיבות דומות "אנחנו דורשים קבלת מידע על דרכי השיווק ועל הלקוחות של המפיץ ושל הסוכן". אף-על-פי-כן, סירב המערער לשתף את המשיבה באסטרטגיית השיווק שלו. בית-המשפט קמא סבר כי "הדברים האלה אינם מתיישבים עם קיומה של סוכנות בלעדית. כאשר מפיץ אינו מוכן למסור ליצרן מידע בדבר לקוחותיו או בדבר עניינים אחרים שנוגעים למערך השיווק שלו, אין זאת אלא שהיחסים בין השניים הם יחסים של מוכר וקונה ולא יחסים של יצרן ומפיץ בלעדי".
ג. היקף הרכישות של המערער מן המשיבה בתקופה בה מדובר (1983-1981) היה מצומצם ביותר, יחסית לכושר הייצור של המשיבה. את מירב הייצור הפנתה המשיבה ליצוא, ורק נתח זעיר הופנה לשיווק בארץ (המערער שיווק במשך שנתיים כמות השווה למכסת היצוא החודשית של המשיבה). בהקשר זה, אומר בית-המשפט:
"במתן סוכנות כזו מתקשרת פוליתם לגורם שיווקי שולי לעומת כושר הייצור שלה, ואין בכך מידה של סבירות."
סיכומה של נקודה זו, בית-המשפט מצא כי לא היו בין בעלי הדין יחסים של יצרן וסוכן בלעדי, כי אם יחסים של מוכר וקונה, שעם סיומם, ממילא לא היה להם המשך. אשר-על-כן, לא קמה למערער עילה לתביעת אובדן רווחים ואובדן מוניטין.
נותר לדון בעילה נוספת עליה ביקש המערער להשתית תביעתו, והיא הפרת הקניין הרוחני שקם לו בדמות הרעיון והביצוע המעשי של יצור ושיווק בדי מגבת מודפסים בארץ. בית-משפט קמא מצא כי דין אינו מגן על הרעיון לייצר ולשווק בדי מגבת מודפסים בארץ. הוא המצב לגבי הביצוע המעשי של הייצור והשיווק של מוצרי טקסטיל אלה. יצור סדינים מודפסים איננו רעיון מקורי של המערער, כך גם יצור סדיני מגבת מודפסים. אכן, לפני שהוסכם בין המערער לבין המשיבה על יצור והפצה של מוצרים אלה בארץ, שווקו בארץ סדיני מגבת חלקים מחד גיסא, וסדינים מודפסים שאינם מבד מגבת, מאידך גיסא, אך אין בכך חידוש היוצר זכות מוגנת. על יסוד האמור, דחה בית-המשפט את תביעת המערער גם בנוגע להפרת קניין רוחני.
על-כך הערעור שבפנינו.
3. חיציו של המערער מופנים כנגד קביעותיו העובדתיות וממצאיו של בית-משפט קמא בכל אחד מן הנושאים אשר עמדו על הפרק בבירור מסכת התביעות ההדדיות שבין הצדדים. פסק-דינו של בית-המשפט קמא נסקר לעיל בהרחבה, ולאחר עיון בחומר ובטענות הצדדים לא מצאתי כי נפלו בו פגם או טעות, המצדיקים התערבותה של ערכאת הערעור. קביעותיו של בית-המשפט הן עובדתיות ברובן, ומבוססות היטב בראיות ובדברי העדים שבאו בפניו, והייתי סומך ידי עליהן ועל המסקנות המשפטיות הנובעות מהן.
4. עם-זאת, אני רואה להרחיב בעניין אחד, היא הטענה בדבר הבלעדיות שהוענקה, כביכול, למערער על-ידי המשיבה בכל הנוגע להפצת מוצרי בד מגבת מודפסים בארץ.
בהקשר זה, לא למותר לסקור שוב את הרקע העובדתי עליו מבקש המערער להשתית את טענתו בדבר בלעדיות.
כפי שכבר נסקר לעיל, טענת המערער היא כי היה הסכם בעל-פה בינו לבין המשיבה, לפיו ניתנה לו בלעדיות בהפצת מוצרי בד מגבת מודפסים בכל הארץ וללא הגבלת זמן. המשיבה מכחישה זאת וטוענת כי על-אף שעובדתית היה המערער מפיץ יחיד, אין בכך כדי להסיק מסקנה משפטית בדבר מתן בלעדיות. את עובדת היותו מפיץ יחיד בתקופה הרלבנטית הסבירו עדי המשיבה בכך, שבאותה עת התרכזה המשיבה בעיקר ביצור לשם יצוא לחו"ל. המוצרים אותם שיווק המערער בארץ היו כ- 5% בלבד מסך כל המחזור של המשיבה. "לגבי פוליתם הדבר הזה היה למעשה בטל בשישים", אומר העד שטייגמן. לאחר תקופת מה, פחת היקף היצוא והמשיבה ביקשה להפנות משאבים רבים יותר לשוק המקומי. מנהליה פנו למערער תוך מגמה להסכים עימו על הרחבת מערכת השיווק, גיוונה והוספת מפיץ נוסף, אלא שנתקלו בסירוב מצידו להתאמת מערכת הקשרים העסקיים בין הצדדים לנסיבות המשתנות.
אומר על-כך העד שטייגמן:
"אני הבעתי נכונות להתקשר איתו בחוזה פורמלי (למסד את היחסים בינינו בחוזה פורמלי) אבל בתנאים מסויימים שכוללים בין היתר קבלת מידע על מערכות השיווק, ואסטרטגיית השיווק של מר רייכר, קבלת מידע על לקוחות של מר רייכר, וצורת שיווק. אנחנו לא היינו מוכנים להמשך שיטת השיווק הקיימת, או שהיתה קיימת עד אז, של מר רייכר, שאמנם נתנה לו רווחים טובים, אבל הביאה לירידה במוניטין של הסחורות, וביכולת השיווק של הסחורות."
גרסתו של המערער בהקשר זה היא כדלהלן:
"לפני כן לא היה צורך בחוזה בכתב, שכן אנחנו, פוליתם ואני, היינו קשורים בינינו, והדברים היו ברורים. היה מסוכם בעל-פה שאני המפיץ הבלעדי של המוצר הזה. עובדה היא שבמשך שנתיים הם לא מכרו את המוצר הזה לאף אחד זולתי."
ובמקום אחר:
"אני הייתי בלעדי בהפצה עוד מתחילת הדרך, לא היה הסכם בכתב אבל אני הייתי בלעדי כבר מאז, אני לא ראיתי צורך לדבר על בלעדיות מחדש בתחילת 1983... לא שאני התנגדתי עקרונית לסכם את הדברים האלה בכתב, אבל הדבר פשוט לא יצא."
השאלה היא, האם עמד המערער בנטל ההוכחה הרובץ עליו להוכיח כי אכן הוענקה לו בלעדיות להפצת מוצרי בד מגבת בכל הארץ ובלא הגבלת זמן. השאלה היא שאלה עובדתית, שהנטל להוכיחה מוטל, כאמור, על הצד הטוען לגרסת הבלעדיות (ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל בע"מ, פ"ד לה(1), 51, 53 עד 54 (1980). אנשי המשיבה העידו, כי כאשר הם נותנים זכות בלעדיות למפיץ או לסוכן, הם נוהגים לחתום עימו על חוזה בכתב. חוזה כזה כולל, בדרך-כלל, תנאים בנוגע למשך תקופת ההתקשרות, ונקבעת מכסת שיווק מינימלית שהמפיץ או הסוכן חייב לעמוד בה. כן נדרש המפיץ או הסוכן למסור מידע אודות דרכי השיווק והלקוחות. תנאי נוסף הוא מתן ערבויות כספיות. כאמור, אין בפנינו חוזה בכתב, אלא שהמערער טוען להתקשרות בעל-פה, שתוכנה היא הבלעדיות האמורה. זאת ותו לאו, היינו ללא כל תוספת של תנאים והסדרים משלימים אשר יתוו את מכלול יחסי הצדדים, ואשר מתחייבים לפי ההגיון מעצם הענקת בלעדיות. למעשה, מבקש המערער כי יילמד מן "העובדה שבמשך שנתיים הם לא מכרו את המוצר הזה לאף אחד זולתי", כי הוסכם על בלעדיות בכל תנאי ולתמיד, גם עם השתנות הנסיבות כפי שאירע בענייננו, עם ההרחבה הניכרת של היקף המכירות בארץ.
התנאי היחיד עליו הוסכם, לגרסת המערער, הוא רכישת כמות מוצרים מינימלית ראשונית, ולא הוסכם על מכסת שיווק תקופתית אותה התחייב המערער לרכוש לשם מכירה מידי חודש או תקופת זמן אחרת. סבורני, כי דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם טענה בדבר בלעדיות, שמשמעותה הפצת מוצריו של היצרן באמצעות גורם אחד בלבד. בהתקשרות מעין זו מתחייבת התאמת הייצור לשיווק.
מקום שהיצרן אינו יודע מה היקף המוצרים הצפוי להימכר - כיצד יערך ליצור וכמה ייצר? לפיכך, היעדר הסכמה בדבר מכסת שיווק תומכת בגרסת המשיבה, כי לא הוסכם על בלעדיות.
המערער ביקש לבסס גרסתו גם על העובדה כי פרסם על חשבונו את מוצרי המשיבה. איני סבור כי יש בכך כדי להצביע על בלעדיות ומה גם שהמערער לא מסוגל היה להוכיח מהם הסכומים בהם עמד כהוצאות בגין פרסום, וכן לא זכר אם המדובר בפרסום בעיתון מקומי או ארצי.
עוד סמך המערער על שני אישורים שניתנו לו על-ידי המשיבה, בהם נאמר כי הוא "המפיץ הבלעדי" ובמקום אחר "משווק מורשה" של מוצרי בד המגבת המיוצרים על-ידי המשיבה. עדי המשיבה הסבירו את מתן האישורים האמורים בפנייתו של המערער לקבלתם כדי שיוכל להוכיח לקונים ממנו כי איננו מתווך וכי המחירים בהם הוא נוקב הם הנמוכים ביותר בשוק. הסבר זה נראה הגיוני על פניו. זאת ועוד, ההסבר משתלב במערכת הנסיבות האופפות תיק זה על פיהן המדובר היה ב"בלעדיות" דה פקטו במשך תקופה מסויימת, שאין עימה הסכמה להמשכתה בכל התנאים ובלא הגבלת זמן.
סיכומו-של-דבר, מכל הטעמים שנמנו לעיל, הנני סבור כי אין להתערב במסקנת בית-המשפט קמא לפיה לא הוסכם על בלעדיות ביחסי המערער והמשיבה. אשר-על-כן המערער אינו זכאי לפיצוי עקב הפסקת מערכת היחסים עם המשיבה."