סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• חוזה הפצה - יצירתו - מבוא
• חוזה הפצה בכתב
• חוזה הפצה בעל-פה
• תחום טריטוריאלי של מפיץ
• חוזה להפצה בלעדית - מבוא
• קנייניותה של זכות להפצה בלעדית
• הפסקת חוזה הפצה בלעדית
• עבירותה של זכות הפצה בלעדית
• מעמדו של סוכן מול מעמדו של מפיץ
• עילות תביעה - דיני חוזים - הפרה ותרופות - מבוא
• אכיפת חוזה הפצה
• ביטולו של חוזה ההפצה
• פיצויים
• הגדרת מוניטין
• קנייניות המוניטין
• עילת תביעה בעילת "עשיית עושר ולא במשפט"
• עילות בנזיקין (גרם הפרת חוזה)
• העוולה - יישום והלכה
• עילות בנזיקין (גניבת-עין) - מבוא
• גניבת-עין - יסודות העוולה
• הבעלות במוניטין
• הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עסקו
• יש להוכיח כי הצרכן קושר בין המוצר לעוסק
• עילות בנזיקין (גזל) - כללי
• עילות בנזיקין (גזל) - המפיץ והיצרן
• מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -מבוא
• מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -יחסי יצרן-מפיץ
• גילוי מסמכים
• הגבלים עסקיים ותניית אי-תחרות
• חוק ההגבלים העסקיים
• הגבלת עיסוק - יחסי מפיץ-יצרן
• צו מניעה זמני וקבוע
• סדרי דין וראיות - המצאת כתבי בית-דין
• סמכות מקומית ועניינית - העברת דיון
• הוכחת דין זר
• בוררות

ביטולו של חוזה ההפצה

1. כללי
סעיף 7 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"7. הזכות לביטול
(א) הנפגע זכאי לבטל את החוזה אם הפרת החוזה היתה יסודית.
(ב) היתה הפרת החוזה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה לאחר שנתן תחילה למפר אורכה לקיומו והחוזה לא קויים תוך זמן סביר לאחר מתן האורכה, זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי-צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי-צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.
(ג) ניתן החוזה להפרדה לחלקים והופר אחד מחלקיו הפרה שיש בה עילה לביטול אותו חלק, אין הנפגע זכאי לבטל אלא את החלק שהופר; היתה בהפרה גם משום הפרה יסודית של כל החוזה, זכאי הנפגע לבטל את החלק שהופר או את החוזה כולו."

אי-קיום אחד החיובים בחוזה, דינו כדין אי-קיום החוזה כולו. במידה וחיוב זה יורד לשורשי העסקה כולה, ייראה הוא כהפרה יסודית ויזכה את הנפגע בביטול החוזה, בלא צורך במתן אורכה, הפרה יסודית זו תשלול מן המפר את זכויותיו על-פי החוזה (בכפוף להוראת סעיף 7(ג) לחוק החוזים (תרופות)) העוסקת בדבר ביטול של חלק מן ההוראות בחוזה, כאשר ניתן הוא להפרדה).

כאשר עסקינן בהפרה שאינה יסודית, או אז יחולו הוראות סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות), המחייבות את הנפגע ליתן אורכה בטרם הביטול. עם-זאת, קיימת אפשרות שבית-המשפט ימצא כי הביטול אינו צודק בנסיבות העניין.

נפקות ההבחנה בין הפרה יסודית להפרה שאינה יסודית נוגעת אך לדרך ביטול החוזה.

כאמור, סעיף 7(א) הנ"ל, מזכה את הנפגע לבטל את החוזה, אם הפרת החוזה היתה יסודית, ואילו סעיף 7(ב) הנ"ל, מזכה את הנפגע לבטל את החוזה, אך לאחר מתן אורכה, זאת במקרה שהפרה אינה יסודית. לסוג ההפרה אין נפקות במישור אחר, זולת לאופן הביטול.

חשוב להדגיש, כי החוזה אינו מתבטל אוטומטית, כתוצאה ישירה מהפרת החוזה. כל עוד, הנפגע לא הפעיל את זכאותו ושלח הודעת ביטול למפר, החוזה עודנו שריר וקיים, ויש לפעול על-פי הוראותיו. לכן, כל עוד לא בוטל החוזה, המפר והנפגע מחוייבים לפעול לקיום הוראותיו החוזיות.

בהקשר זה מציין פרופ' א' ידין {"חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי, מהדורה שניה, ג' טדסקי עורך, התשל"ט)}, כדלקמן:

"והמפר מצידו, הרשאי הוא לקיים את החוזה שהופר, כל עוד לא הגיעה אליו הודעת הביטול של הנפגע? נדמה שהתשובה חייבת להיות חיובית. החוק שואף בראש וראשונה לקיום החוזה, וכל עוד לא בוטל, הוא קיים ויש לבצעו, על-אף קיומה של עילת ביטול. רק עם ביטול החוזה פוקעת החובה לקיימו, ויש להניח שבזה פגה גם זכותו של החייב-המפר לקיים את החוזה, ומאותו רגע רשאי הנושה-הנפגע לסרב לקבלת הקיום."

כעת, עולה השאלה, מהו הדין בנסיבות בהן מעוניין המפר לרפא את ההפרה? האם יש בנכונותו זו בכדי לאיין את זכות הביטול?

עונה על-כך פרופ' א' ידין באומרו, כי כאשר המפר מעוניין ב"תיקון" בטרם הפעיל הנפגע תרופה, עשויים סירוב של הנפגע לתיקון והפעלת תרופה על ידיו להיחשב כ"שימוש בזכות" שלא "בדרך מקובלת ובתום-לב", כמשמעותם בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), או "כבלתי-צודקת", במובן סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות).

ב- ע"א 2825/97 {אבו זייד נ' מקל, פ"ד נג(1), 402 (1999), פסקה 31} מתייחס כב' השופט י' אנגלרד, לעמדות השונות ביחס לאופן בו יש להחיל את עיקרון תום-הלב בסוגיית ביטול החוזה. בפסק-הדין לא נזקק כב' השופט להכריע בעמדות השונות, וסוגיה זו נותרה פתוחה:

"החלתו של עיקרון תום-הלב בסוגיית ביטול חוזה טרם זכתה לליבון ולגיבוש הלכתי... יש הגורסים כי 'אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום היעדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה' (פרשת שלום, ע"א 158/80 שלום נ' מוטה, פ"ד לו(4) 793, 812 (1982)), לפי גישה זו, אין בכוחו של המניע להפעלת זכות הביטול לשלול את תום-הלב. יש הגורסים כי עצם העמידה על זכות הביטול, כאשר המפר מעוניין לקיים את החוזה, יכולה להיחשב כחוסר תום-לב (ראה עמדתו של השופט ח' כהן בפרשת גולן, ע"א 409/78 גולן נ' פרקש, פ"ד לד(1), 813, 821 (1979)). ויש הגורסים כי ביטול חוזה מתוך מניע פסול, שרירות-לב או אף שינוי במצב השוק, עשוי להתפרש כחוסר תום-לב (מ' דויטש ביטול חוזה עקב הפרתו (תשנ"ג-1993), 187)."

בהקשר זה יש להביא את דברי פרופ' ד' פרידמן {דיני עשיית עושר ולא במשפט (מהדורה שניה, התשנ"ח-1998), 755-752}, שדן בנסיבות בהן עשוי השימוש בזכות הביטול, להפר את חובת תום-הלב, באומרו:

"... הפעלתה של ברירת הביטול (צ"ל כפופה) לעיקרון תום-הלב. לפיכך ניתן לתאר מקרים יוצאי דופן, שבהם יהיה השימוש בברירת הביטול מנוגד לעיקרון זה. ייתכן שבמסגרת זו ניתן לכלול מצבים שבהם גורם הביטול נזק חמור ביותר לצד השני, זאת, מבלי שיש לבעל ברירת הביטול אינטרס מוצדק שבכוחו להצדיק תוצאה זו. אפשרות דומה, העשויה לגרור את החלתו של עיקרון תום-הלב, היא זו שבה גורם הביטול לחילוט או אובדן בלתי-מוצדק של השקעותיו של הצד שכנגד. מטבע הדברים יהיו אלה מקרים נדירים, ובמסגרתם יובאו בחשבון שיקולים דוגמת חומרת התנהגותו של הצד שהביאה לגיבוש ברירת הביטול (האם היתה הטעיה מכוונת או הפרה זדונית מצידו וכו'), מהות האינטרסים המעורבים וכו'."

ב- ע"א 594/75 {ג'רבי נ' הייבלום, פ"ד ל(2), 673 (1976)} התברר ערעור על פסיקת בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את תביעת הקונה לביצוע-בעין של חוזה מכר מקרקעין, על-סמך הקביעה כי הקונה אשם באי-קיום החוזה.
השאלה המרכזית שנדונה בערעור הקונה היתה, האם זכאית היתה המוכרת להודיע לקונה על ביטול החוזה.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט מ' שמגר (כתוארו אז) פסק, כי כאשר בחוזה מצויים חיובים מקבילים או שלובים, יש, לכאורה, לקיימם בו-זמנית. החיובים המקבילים הינם בחינת תנאים מקבילים, באשר ביצוע החיוב על-ידי צד אחד הוא תנאי, מבחינת השלב והמועד, לביצועו של החיוב על-ידי הצד השני.

בנסיבות בהן מוטל על שני הצדדים לחוזה לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע את רעהו בשל הפרתו של החוזה אלא אם קיים, או לפחות היה נכון לקיים, את חלקו הוא בחיובים המקבילים.

נפסק כי אי-קיום התחייבות חוזית, כאשר אין מן הצד השני לפחות נכונות מקבילה לביצוע ההתחייבות השלובה, איננו "מעשה או מחדל בניגוד לחוזה", ועל-כן אינו בגדר הפרה על-פי חוק החוזים (תרופות).

בנסיבות המקרה דנן, נקבע כי המוכרת היתה זכאית לבטל את החוזה בתגובה לאי-קיום הקונה את חבויותיו השלובות.

כב' השופט מתייחס לאופן ביטול החוזה, הנגזר ממהות ההפרה, בקובעו כדלקמן:
" "הפרה" - לפי סעיף 1 לחוק היא מעשה או מחדל שהם בניגוד לחוזה. משהופר חוזה, זכאי הנפגע לתבוע את אכיפתו או לבטל את החוזה וזכאי הוא לפיצויים בנוסף על אחת התרופות האמורות או במקומן (סעיף 2 לחוק). משמע, כי אם מסתבר כי מעשהו או מחדלו של צד לחוזה עולה כדי הפרת ההתחייבויות המנויות בחוזה - זכאי הצד לחוזה, הרואה עצמו נפגע, לבטל את החוזה. דרכי ביטול החוזה בשל הפרתו מותוות בסימן ב' לחוק: החוק מאבחן בין הביטול של החוזה, כאשר מדובר בהפרה יסודית כהגדרתה בסעיף 6 שבו, לבין ביטולו בעקבות הפרה לא-יסודית. כאשר בהפרה יסודית המדובר, זכאי הנפגע לבטל את החוזה על-אתר, אך זאת בתנאי שההודעה נמסרת תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על ההפרה. היתה ההפרה לא-יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה רק לאחר שנתן למפר תחילה אורכה לקיומו של החוזה, והחוזה לא קויים גם תוך זמן סביר לאחר מתן האורכה, אולם גם אם ניתנה אורכה והחוזה לא קויים, יכול המפר להעלות את הטענה כי בנסיבות העניין יהיה ביטולו של החוזה בלתי-צודק. טענה כאמור לא תישמע אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.
צד לחוזה יכול לבטלו גם אם טרם הופר על-ידי הצד השני: אם גילה צד לחוזה את דעתו שלא יקיימו או שנסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו, זכאי הצד השני לבטל את החוזה גם לפני המועד שנקבע לקיום החוזה (סעיף 17 לחוק). אך מובן הוא כי גם לעניין זה שרירה וקיימת האבחנה - בדבר דרכי ביטול - בין הפרה יסודית לבין הפרה לא-יסודית."

ב- ע"א 604/79 {ברמן נ' יאיר ואח', פ"ד לה(2), 701 (1981), פסקה 11} דובר על חשיבות ההבחנה, בין שני סוגי ההפרות, בכל הנוגע לבטחונו של המבטל בתוצאות מעשיו. הערעור נסב על שאלות שונות, שעניינן ביטול חוזה בגין הפרתו.

בית-המשפט העליון פסק, מפי כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) כי כלל יסודי הוא בדיני חוזים, כי הפרה של צד לחוזה אין בה כדי להביא את החוזה לידי סיום.

גם כשמדובר ב"הפרה יסודית", יש בכוחו של הצד הנפגע לבטל את החוזה, בלי שניתן לשלול כוח זה בשיקולים של צדק או בשיקולים הקשורים באי-יכולת להחזיר את המצב לקדמותו.

אולם, אם ההפרה אינה "הפרה יסודית" נשללת זכות הביטול של הנפגע - לאחר שנתן אורכה כדין לקיום החוזה - אם בנסיבות העניין ביטול החוזה הוא בלתי-צודק.

בנסיבות המקרה דנן, נפסק כי סירוב לחתום על מש"חים בחוזה מכר מקרקעין אינו הפרה יסודית, שכן מדובר בחובה אינצידנטלית, הקשורה בחלק טכני, הנוגע להעברת הבעלות.

הודגש כי הצדדים לקשר החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל בין בעלי חוזה הוגנים. צד לחוזה, המפר בהתנהגותו את הוראותיו והמגלה בהתנהגות החוזית סטיה מכללי תום-הלב, צריך לצפות לכך שביטול החוזה לא ייראה כבלתי-צודק בעיני בית-המשפט.

הוראת סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות), מחייבת את בית-המשפט להתחשב "בנסיבות העניין", ונסיבות אלה כוללות את התנהגותם של שני בעלי החוזה.

במקרה דנן, העובדה, שהמוכרת גילתה בהתנהגותה הססנות רבה, העובדה שהעמידה דרישות, שלא נקבעו בחוזה, וסייעה ליצירת מצב דברים, לפיו מאז חתימת החוזה ועד להגשת התביעה חלפו למעלה משנתיים, ובזמן זה השקיע הקונה כספים רבים - הן עובדות רלבנטיות בשקילת שיקולי הצדק היחסיים שבין המוכרת לבין הקונה. בשקילה זו המסקנה המתבקשת היא, כי הצדק דורש, שהחוזה לא יבוטל אלא יבוצע בהקדם, תוך מתן סיפוק כספי למוכרת, בדרך של פיצויים, על הפרת החוזה על-ידי הקונה.

נפקות ההבחנה בין הפרה יסודית להפרה שאינה יסודית, התבררה גם ב- ה"פ (ת"א) 4418/75 {מזרחי נ' כלף, פ"מ תשל"ה(ב), 437}.

באותו מקרה, מכר המבקש למשיבים מקרקעין במחיר 56,000 ל"י. המשיבים ביודעין לא שילמו את יתרת מחיר הנכס בסך 3,000 ל"י. המבקש דרש מהמשיבים את התשלום ומשלא נענה הודיע על ביטול החוזה. החוזה כלל תניה, לפיה כל סעיפי החוזה הם עיקריים. בעקבות זאת עתר המבקש לפסק-דין הצהרתי, המצהיר כי החוזה בוטל.

בבית-המשפט המחוזי התבררו שתי שאלות עיקריות: האחת, האם הפרת חוזה היא הפרה יסודית, והשניה, באילו נסיבות יהיה ביטול חוזה בלתי-מוצדק.

כב' השופט ש' לוין הצהיר, באופן מסוייג, על ביטול החוזה וקבע, כי הסייג לסעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות), מחייב את המפר רק "להתנגד" לביטול ולאו דווקא להודיע על התנגדותו.

לצורך הסייג לסעיף 7(ב) הנ"ל די בכך שהצד המפר עמד במשך התקופה הרלבנטית על קיום העסקה והדבר היה ידוע לצד המקיים.

הודגש כי לאור ההבדל האפשרי בין תוצאות הפרה יסודית, הרי במקרה של ספק יש לפרש הפרה של חוזה כהפרה לא יסודית.

מותר לראות בהפרת חוזה הפרה לא יסודית, אפילו היא חמורה, מקום שלפי אומד-דעתו של הנפגע, אילו ידע על ההפרה, הוא לא היה רשאי לבטל את החוזה ללא מתן אורכה למפר לקיים את החוזה.

חומרת ההפרה יכול ותשפיע על סבירות אורך תקופת האורכה, אך לא על הקביעה אם ההפרה היא יסודית או לא יסודית.

ובהיעדר תניה מפורשת או משתמעת בחוזה בדבר היותה של הפרת תניה בחוזה הפרה יסודית, יראו הפרת תניה כיסודית בהתקיים שני תנאים:

האחד, מקום שמבחינת אומד-דעתם של הצדדים לחוזה הם לא היו מתקשרים בו אילו ראו מראש את ההפרה ותוצאותיה;

השני, הם לא היו מתקשרים בחוזה אילו ראו מראש קיום הפרה, שאינה ניתנת לתיקון אפילו על-ידי מתן אורכה למפר.

בנסיבות המקרה דנן, נקבע כי העובדה שהמשיבים הפרו את החוזה ביודעין אף לאחר שנתנו להם אורכות, אין בה כדי להעלות או להוריד לעניין הגדרת טיב ההפרה כלא יסודית.

בית-המשפט מציין מהי דרך הפרשנות הראויה בה יש לנקוט, במקרה של ספק לגבי סוג ההפרה בקובעו, כדלקמן:

"בראש ובראשונה אני סבור שנוכח ההבדל האפשרי בין תוצאות הפרה יסודית לבין תוצאות הפרה לא יסודית, מבחינת צדקתו של ביטול החוזה לפי סעיף 7(ב) לחוק התרופות, הרי במקרה של ספק, יש לפרש הפרה של חוזה כהפרה לא-יסודית."

ובהמשך דבריו:

"אפשר איפוא לקבוע ככלל מנחה שבהיעדר תניה מפורשת או משתמעת בחוזה בדבר היותה של הפרת תניה בחוזה הפרה יסודית, יראו את הפרת התניה כיסודית רק מקום שמבחינת אומד-דעתם של הצדדים לחוזה הם לא היו מתקשרים בו אילו ראו מראש את ההפרה ותוצאותיה, והם לא היו מתקשרים בחוזה אילו ראו מראש קיומה של הפרה שאינה ניתנת לתיקון אפילו על-ידי מתן אורכה למפר."

סעיף 7(ב) לחוק החוזים (תרופות) קובע, כי בנסיבות בהן הפרת החוזה היתה לא יסודית, זכאי הנפגע לבטל את החוזה, לאחר שנתן למפר אורכה. הנפגע יהא זכאי לבטל את החוזה, באם החוזה לא קויים תוך זמן סביר, לאחר מתן האורכה, "זולת אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי-צודק; לא תישמע טענה שביטול החוזה היה בלתי-צודק אלא אם המפר התנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול".

נסיבות אלו, בהן עוסק סעיף 7(ב) סיפא לחוק התרופות, נדונו ב- ת"א 652/74 כהן נ' ארביב, פ"מ תשל"ה(ב), 87}, שם התבררה השאלה באילו נסיבות יהא ביטול החוזה בלתי-צודק.

התובעים חתמו על חוזה לקניית דירה מהנתבעים. בחוזה נקבעו תנאי התשלום ומועדיהם. וכן המוכר מתחייב לחתום על ייפוי-כוח נוטריוני בלתי-חוזר לשם הבטחת העברת הנכס לאחר קבלת התשלום השני. שני התשלומים שולמו במועדם. ייפוי-הכוח לא נחתם וההעברה לא בוצעה ועקב כך התשלום השלישי לא בוצע במועדו. הנתבעים שלחו מכתב ובו הם מודיעים כי אי-תשלום התשלום השלישי מהווה הפרה יסודית של החוזה וכי יהיו מוכנים לקבל את הסכום הנ"ל תוך 4 ימים.

הסכום לא שולם ולפיכך ביטלו הנתבעים את החוזה והחזירו את הכספים ששולמו עד אז לתובעים.

בית-המשפט העליון קיבל את התביעה לאכיפת החוזה. בראשית דבריו מבחין כב' השופט בין הפרה יסודית לבין הפרה שאינה יסודית, לעניין הזכות לביטול מידי של החוזה, ומדגיש, כי לא טיב התנאי שהופר הוא שקובע אלא טיב ההפרה.

כאשר מדובר באי-קיום מועד לתשלום שיעור על חשבון המחיר בחוזה מכר מקרקעין, איחור קצר לא יחשב בדרך-כלל כהפרה יסודית, אך פני הדברים עלולים להשתנות כאשר האיחור מתמשך.

אך גם כאשר אי-תשלום במועד לא היתה הפרה יסודית מלכתחילה, יש לצד האחר זכות לביטול החוזה לאחר שנתן אורכה לחייב.

בנסיבות המקרה דנן נפסק, כי אין באי-תשלום שיעור המחיר השלישי במועדו משום הפרה יסודית.

אין לבטל חוזה עקב הפרה שאינה יסודית אם בנסיבות העניין היה הביטול בלתי-צודק. כמו-כן, אין החוזה מתבטל כאשר המפר מתנגד לביטול תוך זמן סביר לאחר קבלת מתן הודעת הביטול.

במקרה דנן נפסק כי הביטול היה בלתי-צודק, שכן הנתבעים על-ידי אי-מילוי התחייבותם גרמו לכך שגם התובעים לא יכלו למלא את המוטל עליהם.

לסיכום

"חוזה אפשר שיתבטל בקרות מאורע מוסכם הגורר אחריו ביטולו או בהגיע המועד, או כאשר ניתנה לאחד הצדדים, או לשניהם זכות לבטל אותו ברצון כל אחד מהם. כן אפשר שחוזה יתבטל בהסכמה הדדית בין מפורשת ובין בהתנהגות."
{ד' קציר, בספרו תרופות בשל הפרת חוזה, 619}

ביטול החוזה המנתק את הקשר החוזי בין הצדדים, מפסיק את העסקה, אולם יתר הוראותיו ממשיכים.

2. דרך הביטול
סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"8. דרך הביטול
ביטול החוזה יהיה בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה; אולם במקרה האמור בסעיף 7(ב) ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה אורכה לקיום החוזה - תוך זמן סביר לאחר שחלפה האורכה."

תרופת הביטול היא סעד עצמי, אוטונומי, וביתרונה זה נעוץ גם חסרונה, כי בעצם הביטול, הנפגע הוא המחליט והמוציא לפועל של הסעד. הנפגע הוא גם זה שרואה הפרה ודורש ביטול וגם זה שהלכה למעשה שולח את הודעת הביטול.

אולם, החסרון הוא שניתן לטעות בקריאת המפה ולחשוב שהנפגע הוא המפר, כשלמעשה הדברים פורשו הפוך, והמפר הוא הנפגע.

באילו נסיבות יוכל צד לחוזה להביא לביטולו?
הוראות סעיפים 6 עד 8 חוק החוזים (תרופות) מסדירות סוגיה זו. חוק זה מבחין בין הפרה יסודית להפרה לא יסודית. בהפרה יסודית הנפגע יכול לבטל את החוזה מייד. בהפרה לא יסודית הנפגע צריך לתת אורכה לביטול החוזה. שוני נוסף, שכאשר עסקינן בהפרה לא יסודית, כפוף ביטול החוזה לשיקולי-צדק.

באילו דרכים ניתן להביא לביטול החוזה?
הוראת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) דנה בדרך בה ניתן להביא לביטול החוזה וקובעת, כי די בהודעת הנפגע למפר תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. ובכל מקרה אחר שהנפגע נתן למפר תחילה אורכה לקיום החוזה תוך זמן סביר, לאחר שחלפה האורכה.

סעיף 8 הנ"ל דורש מהנפגע לתת למפר זמן סביר ולהודיע לו האם ניתנת לו הוראת ביטול או שנדרשת אכיפת החוזה. הסעיף אינו דורש הודעה פורמאלית בכתב, ודי בהודעה בעל-פה.

בנוסף, בתי-המשפט הכירו בעצם הגשת תביעה לביטול הסכם, כגילוי דעת לנקוט בתרופת הביטול.

כך נפסק ב- ע"א 306/85 {Datalab Management נ' פולק אינטרנשיונל ואח', פ"ד מג(2), 309 (1989)}. שם קבע כב' השופט י' מלץ, כי מטרתה של הודעת ביטול החוזה היא ללמד את הצד השני, אשר הפר את החוזה, כי המודיע החליט להסתלק מן החוזה וכי הוא רואה אותו כמבוטל:

"כאשר מצליח צד לחוזה... למסור לצד השני על רצונו לסיים את החוזה ולבטלו, מבלי למסור הודעת ביטול מפורשת, די בכך כדי לקיים את דרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות). במקרה דנן, קבע כב' השופט, ניתן לראות הן בכישלון המשא-ומתן לפשרה והן בהגשת כתב התביעה משום גילוי הרצון לבטל את החוזה מצידה של המערערת."

מה צריכה הודעת הביטול לכלול? האם הודעת הביטול צריכה לכלול נימוקים המבהירים את פישרה?
בפסק-דין רוט נ' דיק {ע"א 262/86 רוט נ' דיק, פ"ד מה(2), 353 (1991)} התעוררה סיטואציה בה נדרש ביטול חוזה מהסיבות הלא נכונות, אך באותו מקרה, במידה והיו מצויינות הסיבות הנכונות, הביטול היה כדין. לדוגמה: פלוני השכיר דירה. לבעל הבית היה נדמה שהדייר לא שילם את שכר הדירה במועד, ולכן דרש את ביטול החוזה. למעשה חלה טעות, שכן הדייר אכן שילם את שכר הדירה במועד, אך בד-בבד הספיק להרוס במזיד את הבית.
בדוגמה הזו ניתן לראות שבעל הבית נימק את הסיבה לרצונו להביא לביטול החוזה, אולם בחר בסיבה הלא נכונה.

מפסק-הדין עולה, כי כאשר עושים שימוש בנימוקים שגויים, נמצאים במצב בעייתי ולא ניתן יהא להביא לביטול החוזה. לכן המסקנה המתבקשת מפסק-הדין, שכאשר יודעים את הסיבות בבירור, יש לציינם, אך ליתר ביטחון יש להוסיף "בין היתר".

בנסיבות בהן אין יודעים את הסיבה לביטול, עדיף להימנע מלכתוב את הנימוק כדי שלא ייווצר מצב בו צויין הנימוק השגוי, ואזי הדרך הראויה היא להודיע על ביטול על-סמך הפרת החוזה, ללא נימוקים.

אם-כן, זמן סביר מהו?
כאמור, סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות) מחייב את הנפגע לתת למפר זמן סביר, בטרם ביטול החוזה.

נשאלת השאלה מדוע מגיעה למפר פריבילגיה זו? ישנן לכך שתי סיבות. הראשונה כדי להעביר מסר חד-משמעי. אם רוצים להעביר למפר מסר ביטול או אכיפה צריך זמן סביר, אחרת זהו אינו מסר חד-משמעי; שניה, למנוע מצב בו הנפגע ינצל את תנודות השוק; שהתנהלות הנפגע לא תהיה אופורטוניסטית; למנוע מתן כוח בלתי-סביר, בידי הנפגע, ולצורך כך נקבע מונח אובייקטיבי, זמן סביר מרגע הפרה, שבסיומו יכול הנפגע להודיע על ביטול החוזה.

ב- ע"א 42/86 {אבידוב נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מג(2), 513 (1989)} הגדיר כב' השופט ת' אור את המונח "זמן סביר" כמשמעותו בסעיף 8 לחוק החוזים (תרופות), בקובעו:
"זמן סביר לעניין הודעת ביטול שונה הוא ממקרה למקרה, ויש לפרשו בהתחשב במהותו ובטיבו של החוזה ובהתנהגותם ובנסיבותיהם של הצדדים. רק על רקע נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ניתן "למדוד" ולקבוע, אם הודעת הביטול ניתנה תוך זמן סביר."

באותו מקרה, פסק כב' השופט ת' אור, כי ביטול חוזה, שנחתם שנתיים לאחר ההפרה, הינו ביטול הנכנס לגדרו של "זמן סביר". אולם, קביעתו זו מסוייגת לנסיבות אותו מקרה, ובפרט, כשבמהלך שנתיים אלו, לא ישבו המערערים (אשר ביקשו לבטל את החוזה) באפס מעשה, אלא אפשרו למשיבה לתקן ההפרה.

במקרה אחר, שנדון ב- ע"א 573/84 {שיכון עובדים בע"מ נ' מלובנציק ואח', פ"ד מא(2), 365 (1987)} נקבע, כי ביטול חוזה לאחר שבע שנים ממועד ההפרה, עשוי להיחשב כביטול תוך זמן סביר, וזאת, כאשר המשיבים - אשר היו הצד המבטל באותו מקרה - סמכו על הבטחות המערערת וציפו כי תיתקן ההפרה.

ואילו בנסיבות שנתבררו ב- ה"פ 1200/04 {ראובן יומטוביאן נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-מח 2007(1), 10468 (2007)}, חלפו כארבע וחצי שנים ממועד ההפרה היסודית ועד לביטול הסכם הפשרה, שנים שבמהלכן לא היה כל מגע בין הצדדים (למעט משלוח מכתב או שניים), ולא הובאה כל ראיה לכך שמי מהצדדים פעל בצורה כלשהי לקידום קיומו של הסכם הפשרה או לתיקון ההפרה. לפיכך, קבע כב' השופט יוסף שפירא, כי בנסיבות המקרה, ניתנה הודעת הביטול שלא במסגרת הזמן הסביר.

ב- רע"א 7956/99 {שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' עיריית מעלה אדומים, פ"ד נו(5), 779 (2002)} התבררה השאלה מהו זמן סביר, לצורך הודעת ביטול. כן נשאלה השאלה האם אי-משלוח הודעת ביטול תוך זמן סביר מלמד על ויתור על זכות הביטול.

באותו מקרה דובר על הסכם שהצדדים לו הם המבקשת (להלן: המערערת) והמשיבה, שלפיו רכשה המשיבה מהמערערת זכויות שימוש והחזקה במשרדים המצויים במרכז מסחרי שהקימה המערערת במעלה אדומים. מחצית התמורה שולמה למערערת, אולם המחצית השניה, שהיה על המשיבה לשלם תוך כמה חודשים, לא שולמה, לפיכך שלחה המערערת, בשנת 1994, מכתב המודיע למשיבה כי אם היתרה לא תשולם, ההסכם יבוטל. המשיבה לא נענתה והמערערת הגישה תביעה לבית-המשפט. הלה דחה את התביעה מן הטעם שהודעת הביטול נשלחה כחמש שנים לאחר ההפרה, ומכאן שחלף הזמן הסביר למתן ההודעה.

בית-המשפט העליון, מפי כב' הנשיא א' ברק פסק, כי על-פי האמור בסעיפים 7 ו- 8 לחוק החוזים (תרופות), כאשר הפרת החוזה היא יסודית, רשאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. משבחר באפשרות זו עליו להודיע לצד המפר על ביטול החוזה. הטעם לכך הוא כי הצד המפר זכאי לדעת אם החוזה בטל לאור הפרתו ולהסתמך על-כך.

כן קבע בית-המשפט, שהודעת הביטול צריכה להינתן תוך זמן סביר לאחר שנודע לו על ההפרה. לעניין המונח "זמן סביר", קבע בית-המשפט, שונה הוא ממקרה למקרה, ויש לפרשו בהתחשב במהותו ובטיבו של החוזה ובהתנהגותם ובנסיבותיהם של הצדדים.

בנסיבות בהן חלף הזמן הסביר להודעת ביטול, אין לבטל החוזה אם ניתן לפרש את חלוף הזמן כוויתור הנפגע על זכות הביטול. לעומת-זאת אם חרף חלוף הזמן הסביר אין הנפגע מוותר על זכות הביטול, כי אז לא רוכש לעצמו המפר חסינות מלאה מפני ביטול. ההלכה הינה כי אם ההפרה בעינה עומדת בזמן שבו הנפגע מבקש לבטל את החוזה, אין כל צידוק להעשיר את המפר על חשבון הנפגע. בכוחו של הנפגע לבטל את החוזה, ובלבד שהוא מעניק למפר אורכה סבירה לקיימו ומבטל החוזה בתוך זמן סביר לאחר מתן האורכה.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט, מהמועד שבו היתה המחצית השניה צריכה להשתלם ועד למשלוח הודעת הביטול חלפו למעלה מחמש שנים, אולם אלה לא ביססו ויתור של המערערת על החוב שחבה לה המשיבה, שכן המערערת לא שקטה על שמריה. נעשו מצידה מאמצים לקיים את ההסכם ולהשיג מימון עבור המשיבה על-מנת שתוכל לשלם חובותיה למערערת. משכך, אף שחלף המועד הסביר למתן הודעת ביטול היה בכוחה של המערערת לבטל את ההסכם לאחר מתן אורכה סבירה לקיומו תוך זמן סביר לאחר מתן האורכה. כך עשתה המערערת.
{ראה גם דיוננו לעיל לעניין הודעה סבירה להפסקת הקשר שבין יצרן למפיץ}

3. חוסר תום-לב בביטול עסקה
3.1 כללי
סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"39. קיום בתום-לב
בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב; והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה."
סעיף 39 לחוק החוזים קובע, כי בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב והוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה {תא"ח (פ"ת) 46689-05-11 אייר-סיון (2004) בע"מ נ' סוהיל מוניר, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.07.11)}.

פסק-דין המעניק תוקף לפשרה בין בעלי דין הוא פסק-דין שיסודו בחוזה, והחובה לנהוג בתום-לב חלה בקיום החיובים שבו ובשימוש בזכויות הנובעות ממנו. עקרון תום-הלב אינו מוגבל לחוזים בלבד, ואינו מחייב צדדים לחוזה בלבד. עקרון תום-הלב הוא עיקרון החולש על כל תחומי המשפט, ומפאת חשיבותו הוא הוגדר כ"עיקרון מלכותי" {ת"א (חי') 12430-07-09 ערן קילשטיין נ' דשנים וחמרים כימיים בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.11)}.

עקרון תום-הלב הוא עיקרון כללי, החל על כל זכות, על כל חיוב ועל כל פעולה משפטית {סעיף 39 לחוק החוזים יחד עם סעיף 61(ב) לחוק החוזים; ראה גם רע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ, פ"ד נב(2), 345 (1998)}. אין כל מניעה להחלתו גם על זכות שטרית. אין כל ייחוד לזכות השטרית שיש בה כדי למנוע את תחולת העיקרון הכללי של תום-לב {אובייקטיבי} בגדרי הזכות השטרית {ראה גם רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4), 804 (1998); ת"ט (חד') 18351-10-11 אינה שיינפלד נ' אהרון שלמה קול, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.01.12); תא"מ (קריות) 3091-04-09 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' נאיף דיאב, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

בקיום של חיוב הנובע מחוזה יש לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב. הוא הדין לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה. משמעותה של החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת היא, כי הצדדים ליחס החוזי חייבים לנהוג זה כלפי זה ביושר, בהגינות ועל-פי המקובל על בעלי חוזה הוגנים. כפי שכבר נאמר, אמת הדבר, אין הצדדים לחוזים מלאכים זה לזה, אך שוב אל להם להיות זאבים זה לזה {ע"א 148/77 שאול רוט נ' ישופה (בניה) בע"מ, פ"ד לג(1), 617 (1979); ת"ק (צפ') 8424-12-09 מאיר וקניין נ' יצחק אורן, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.11)}.

סעיף 39 לחוק החוזים, קובע כי בקיומם של חוזים יש לנהוג בתום-לב ובדרך המקובלת. על יסוד נדבך בסיסי זה של דיני החוזים הוחל במשפט בישראל עיקרון ההסתמכות ובמסגרתו הדוקטרינה בדבר השתק באמצעות מצג. תכליתו של עיקרון זה היא מניעת תוצאות בלתי-צודקות אשר עלולות להתרחש כאשר בעל דין מתכחש למצג אותו הציג בפני בעל דין יריב, לאחר שזה האחרון הסתמך על המצג באופן סביר ובתום-לב ועקב כך שינה את מצבו לרעה. מצג אשר בעטיו שינה הצד האחר את מצבו לרעה, בפרט כאשר יוצר המצג הפיק הנאה מאותו שינוי מצב לרעה, משתיק את יוצר המצג מלטעון טענה הסותרת את המצג. במצב שכזה, העלאת טענה שכזו איננה מתיישבת עם חובת תום-הלב {רע"א 7830/99 צוריאנו נ' חכמוב ואח', פ"ד נז(1), 673 (1999); תא"מ (ת"א) 402-06-10 אהרן מוצרי נ' טלי אהרוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.05.11)}.

החובה לקיים חוזה בתום-לב ובדרך מקובלת, חובה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים, בדומה לחובה לנהוג כך במסגרת משא-ומתן לקראת כריתתו של חוזה, לפי סעיף 12(א) לחוק החוזים, חלה על כל אדם, בין אם הוא עושה כן בשמו ובין אם עושה כן עבור אחר. "הצד" שעליו חלה החובה האמורה יכול שיהיה לא רק "הצד" לכריתת החוזה, אלא גם הצד לניהול המשא-ומתן, והיותו שלוחו של אחר, אינה פוטרת אותו מחובה זו {ת"א (ת"א) 151088/09 אבירם מי-טל נ' עזבון ניסים אלבז ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
פסיקת בתי-המשפט החילה את עיקרון תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים על תביעת מזונות אישה {תמ"ש (נצ') 15219-11-09 ס.ש.א. נ' א.א., פורסם באתר האינטרנט נבו (04.07.12)}.

קיום הסכם התיווך, נתון ככל הסכם, לחובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-הלב. צד המסכל את מאמציו של המתווך לצורך פניה ישירה לצד האחר לעסקה, תוך עקיפתו של המתווך, מפר את חובת תום-הלב המוטלת עליו {ע"א 7247/97 כוכבה יצחקוב נ' מרדכי אבי מפעלי בניה בע"מ, פ"ד נו(1), 842 (1998); ת"ק (נת') 8969-09-11 רויטל לנקובסקי נ' אייל מליון, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.

דיני התיווך הם ענף מדיני החוזים. קשר התיווך הוא קשר חוזי. לכן, חובת תום-הלב חלה במישרין מכוח סעיפים 12 ו- 39 לחוק החוזים. העסקת מתווך קש או השהיה מכוונת - הכל כדי למנוע דמי תיווך - אינם מתיישבים עם עיקרון תום-הלב. במסגרת כללי תום-הלב ניתן יהיה לעקר את תוצאות ההתנהגות הנ"ל, המפרה את החובה לנהוג בתום-הלב {ת"א (ת"א) 15486-09-09 אהרן ברוך נ' יעיר אורבוך, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.01.12)}.

מושכלות ראשונים כי על העובד חלה החובה לקיים את חלקו בחוזה העבודה בתום-לב {ראה למשל ע"ב (ב"ש) 1247/01 ישראלי ידעי נ' איזוטופ בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.04); ס"ע (ב"ש) 50588-08-10 אלעזר כהן נ' חיטים נוי בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.10.11)}.

עקרון תום-הלב מחייב בוודאי מקום שמדובר במערכת יחסים בין בעלי דירות-שותפים - בבית משותף. הן הרוב והן המיעוט חייבים לפעול בדרך מקובלת ובתום-לב. המיעוט והרוב אינם זרים זה לזה. עבותות של קניין מקשרים ביניהם. חוק המקרקעין מעניק לכל אחד מהם כוחות כלפי רעהו. בהפעלת כוחות אלה יש לנהוג בהגינות {ע"א 810/82 זול בו בע"מ נ' יהודית זיידה, פ"ד לז(4), 737 (1983)}.

כל זכות {במובן הרחב} המעוגנת בחוק המקרקעין צריכה להיות מופעלת בתום-לב. כל חיוב המעוגן בחוק המקרקעין צריך להתבצע בתום-לב. תום-הלב אינו מניח "מידת חסידות" {ע"א 148/77 רוט נ' ישופה, פ"ד לג(1), 635 (1979)}.

תום-הלב אינו דורש כי האחד לא יתחשב באינטרס העצמי שלו. בכך שונה עיקרון תום-הלב מעיקרון הנאמנות, החל על דירקטור, שלוח, אפוטרופוס או עובד ציבור {בג"צ 164/97 קונטרם בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נב(1), 289 (1998)}.

עקרון תום-הלב קובע רמת התנהגות של אנשים הדואגים, כל אחד לאינטרס שלו עצמו. עיקרון תום-הלב קובע, כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר.

החובה לנהוג בתום-לב נלמדת אף מחובת תום-הלב שבדיני החוזים. בין אם נראה את תקנון הבית המשותף כהסכם שאז חלה הוראת סעיף 39 לחוק החוזים במישרין ובין אם נראה בתקנון פיקציה הסכמית, אשר חלה מכוח החוק ואינה יונקת את כוחה מהסכמתם של בעלי הדירות, לא יהיה בכך כדי לשלול את תחולת סעיף 39 לחוק החוזים.

לקביעה זו משנה-תוקף, כאשר מדובר ביחסי הגומלין בין השוכנים בצל קורתו של בית משותף. יחסים אלו מאופיינים, בדרך-כלל, בכך שהצדדים להם אינם בוחרים איש את רעהו, והם כאילו נכפים זה על זה באורח אקראי עקב עצם עובדת המגורים.

לעיתים קרובות עשויים יחסים אלו להימשך שנים לא מעטות. הם מתאפיינים, בנוסף לכך, בקירבה פיסית הדוקה בין הצדדים המביאה לכך שפעולתו של האחד משפיעה בהכרח על מצבו של האחר.

לאור מרכיבים אלו, כשהם נראים כמכלול, ברור כי אם, ורק אם, יפעלו בעלי הדירות והדיירים, איש כלפי רעהו, בתום-לב ובהגינות, יוכל הבית המשותף להתנהל בצורה תקינה, לרווחתם המשותפת של יושביו {ע"א 2896/90 יוסף טרוצקי נ' אלפונסו דיין, פ"ד מו(5), 454 (1992)}.

3.2 הגישות השונות
גישת ההלכה הקלאסית קובעת: "השיקולים הבאים לעניין צדקת הביטול, הם שיקולים של התנהגות הצדדים ושל האינטרסים של שניהם. זוהי, ככל הנראה, הסיבה שלא נתקבלה ההצעה לבחון את התנהגות הנפגע לבדו, באמות-מידה של תום-הלב בשימוש הנובעת מחוזה במובן סעיף 39 של חוק החוזים"{ספרו של ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה, חלק ב', 705}.

ב- ע"א 409/78 {דוד גולן ואח' נ' עדנה פרקש ואח', פ"ד לד(1), 813 (18.06.79)} באות לידי ביטוי שתי הגישות:

האחת, גישתו של כב' השופט ח' כהן לפיה בקיום חוזה יש לנהוג בתום-לב - והוא הדין: "לגבי השימוש בזכות הנובעת מחוזה (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). זכות הנובעת מחוזה - אף זכות הביטול במשמע; ואם נעשה שימוש בזכות לבטל חוזה שלא בתום-לב, כי אז יהיה הביטול בלתי-צודק, כמשמעות דיבור זה בסעיף 7(ב) לחוק התרופות. ואימתי נפגם תום-הלב בביטול חוזה, כשמבטלו יודע שהמפר רוצה בכל לבו לקיים את החוזה, שהפרתו לא נבעה מרצונו שלא לקיימו אלא מסיבות שלא היתה לו שליטה עליהן, ושהוא מוכן ומזומן לעשות ככל שביכולתו להביא את ההפרה על תיקונה ולשפות את הנפגע מכל נזק אפשרי".

השניה, גישתה של כב' השופטת מרים בן פורת שהיא גישת ההלכה וכדבריה:
"בעניין זה אין דעתי כדעת חברי הנכבד. לפי השקפתי, סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 אינו שייך לכאן. הזכות לבטל קשר חוזי קבועה בחוק התרופות. אם ההפרה היא יסודית, קמה זכות הביטול על אתר (מכוח סעיף 7(א), שם) וכבר מכאן אתה למד, למיטב הבנתי, שאין בין זכות ביטול זו לבין סעיף 39 הנ"ל ולא כלום. לעומת-זאת, אם ההפרה אינה יסודית, כפופה זכות הביטול, לאחר ההודעה וההמתנה, לשיקול "אם בנסיבות העניין היה ביטול החוזה בלתי-צודק" (סעיף 7(ב), שם). משמע, שגם במקרה זה חוק התרופות הוא הקובע את המבחן החייב להנחותנו. "נסיבות העניין", ההופכות את הביטול לבלתי-צודק, ו"תום-הלב" הנדרש בעת שימוש בזכות הנובעת מחוזה, הם שני דברים נפרדים וביסודם שונים." {ראה גם ע"א 442/85 בו דחה בית-המשפט העליון טענה של ביטול שלא בתום-לב על בסיס ההלכה שבמקרה של חוזה הפצה,לכל צד זכות לבטלו בכל עת והשאלה המתבררת הינה רק סבירות ההודעה בהתאם לנסיבות ובהתאם לכך גם ייקבע גובה הפיצוי}.

שאלה מעניינת היא האם יש לראות את פעולת "חוסר תום-הלב" כאילו התרחשה במשך תקופת קיום הקשר החוזי ואז יחולו הוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 על הוראותיו השונות {גבריאלה שלו, בספרה דיני חוזים, 65}, או שמא לראות זאת באקט לתבוע בעת ההפרה.

לאור הלכה הנ"ל לפיה חוזה הפצה בר-ביטול בכל רגע ובלבד שניתנה אורכה סבירה - נראה שנותרנו ב"שטח אפור" לחלוטין, שכן הפרה אין כאן, ובכל זאת מדובר בתחום תקופת החוזה. אולי נפתחה כאן דלת להחלת כל הגישות שתוארו לעיל וזאת על-פי הנסיבות.

4. השבה
סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 קובע כדלקמן:

"9. השבה לאחר ביטול
(א) משבוטל החוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מה שקיבל על-פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך; והנפגע חייב להשיב למפר מה שקיבל על-פי החוזה, או לשלם לו את שוויו של מה שקיבל אם ההשבה היתה בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה או שהנפגע בחר בכך.
(ב) בוטל החוזה בחלקו, יחולו הוראות סעיף-קטן (א) על מה שהצדדים קיבלו על-פי אותו חלק."

בנסיבות בהן בוטל חוזה, חייב המפר להשיב לנפגע מיידית, את מה שקיבל על-פי החוזה.

חובת ההשבה היא תוצאה מביטול החוזה, ואינה תנאי לזכות הביטול. כלומר, גם אם ברור מראש, שהמפר או הנפגע לא יוכלו להשיב את מה שקיבלו על-פי החוזה, בכל זאת רשאי הנפגע לבטל את החוזה (וההשבה תגולם בשווה כסף). עם-זאת, הצדדים חופשיים להתנות את ביטול החוזה, בהשבה {ע"א 125/73 בג'אלי נ' קסטל, פ"ד כח(1), 315, 320 (1973)}.

ב- ע"א 594/75 {ג'רבי נ' הייבלום, פ"ד ל(2), 673 (1976)} התבררה חוקיותה של הפרת הסכם. כב' השופט מ' שמגר (כתוארו אז) קבע, כי על-פי חוק החוזים (תרופות) כאשר מעשהו או מחדלו של צד לחוזה עולה כדי הפרת ההתחייבויות המנויות בחוזה זכאי הצד הנפגע לבטל את החוזה. קיימת הבחנה בין הפרה יסודית לבין הפרה לא יסודית. בהפרה היסודית זכאי הנפגע לבטל את החוזה מייד ובתנאי שההודעה נמסרה תוך זמן סביר לאחר שנודע לנתבע על ההפרה, ואילו בהפרה לא יסודית צריך הנפגע לתת תחילה אורכה למפר לקיומו של החוזה. אם המפר רוצה להעלות טענה שהביטול איננו צודק הוא צריך לעשות זאת תוך זמן סביר לאחר מתן הודעת הביטול.

צד לחוזה יכול לבטלו גם אם טרם הופר על-ידי הצד השני, אם גילה הצד השני את דעתו שלא יקיימו, או שמסתבר מנסיבות העניין שלא יוכל או לא ירצה לקיימו. גם כאן שרירה וקיימת ההבחנה בדבר דרכי הביטול בין הפרה יסודית לבין הפרה לא יסודית.

בנסיבות המקרה דנן, לא קויים התשלום של 50 אלף לירות שהיה חיוב מקביל לחיוב של העברת הנכס. כאשר יש שני חיובים מקבילים, הם שלובים זה בזה ובאין העברה אין תשלום וכן באין תשלום אין העברה. החיוב המקביל נמשך גם לאחר יום 30.06.72 כאשר המשיבה ויתרה על קיום החיובים של אותו תאריך ולא היתה צריכה לבצע את ההעברה ללא קיום התנאי של התשלום.

מקום בו על שני הצדדים לקיים חיובים מקבילים האחד יכול לתבוע את רעהו בשל ההפרה אם הוא עצמו קיים, או נכון היה לקיים, את חלקו הוא בחיובים המקבילים. המבחן איננו בביצוע ממש אלא מספיקה הנכונות לביצוע. צריך להיות ברור וגלוי כי הצד המקיים הוא עצמו היה נכון לקיים את חלקו המקביל בעסקה במועד הקבוע.

נקבע כי המשיבה הביעה נכונות לקיים את חלקה בהסכם ואילו הצד השני לא היה מוכן במועד. לאור מהותו של העניין, המדובר בהפרת תנאי יסודי בחוזה וזכאית היתה המשיבה כבר בשלב הראשון לבטל את החוזה, אך נקטה בדרך מתונה יותר ונתנה אורכות מפעם לפעם. משהושבו פניה שוב ריקם זכאית היתה לבטל את החוזה.

לעניין שאלת ההשבה, נפסק כי, העובדה שהמשיבה לא החזירה למערער את הסכום של 100,000 ל"י אינה קשורה כלל לשאלת ביטולו של החוזה. אין זיקה בין הזכות לבטל את החוזה לבין עניין השבת הכספים ששולמו כבר על-פי הוראת החוזה.

ב- ע"א 352/80 {צוקרמן נ' צוקרמן, פ"ד לד(4), 689 (1980)} פסקה כב' השופטת בן-עתו, כי חובת ההשבה אינה תלויה בהפרת ההסכם אלא נובעת מעצם ביטולו. משבטל ההסכם חייב כל צד להשיב לצד השני את מה שקיבל על פיו, וזאת בין על-פי הוראות ההשבה שבחוקי החוזים ובין על-פי דיני עשיית עושר שבחוק עשיית עושר ולא במשפט.
עם-זאת, היו מקרים בהם התנה בית-המשפט את ביטול החוזה בהשבה.

לדעת פרופ' מ' דויטש {"נבצרות ההשבה וביטול החוזה" מחקרי משפט ט (תשנ"ב), 257, 268-267}, כאשר נבצר מצד להשיב את אשר קיבל על-פי החוזה, מונע הדבר את ביטול החוזה, אלא-אם-כן ההפרה עצמה היא שגרמה לנבצרות ההשבה. כתימוכין לעמדתו מביא הוא את האמור ב- ע"א 105/83 {מנשה נ' מנשה, פ"ד לח(4), 635 (1985)}, שם נמנע בית-המשפט מלבטל חוזה גירושין, בשל חוסר היכולת להשיב את המצב לקדמותו.

ב- ע"א 80/59 {שירותי תחבורה ציבוריים באר שבע נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828 (1959)} נשאלה השאלה מה הוא הדין בנסיבות בהן נמנע הנפגע מלבטל את החוזה, חרף ההפרה? בית-המשפט העליון פסק, מנקודת הראות של החובה להשתמש בזכות הנובעת מחוזה בתום-לב, מכוח סעיף 39 לחוק החוזים, בקובעו:

"נראה לי שלביטויים "חיוב" ו"זכות" יש ליתן פירוש מרחיב... כך, למשל, אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר - כוח, שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד - מן הדין הוא, כי השימוש בכוח זה ייעשה בדרך מקובלת ובתום-לב...
אך למעלה מזאת, לעיתים מעניק הדין - ולא החוזה - כוח לבעל חוזה לפעול בעניין החוזה, כגון הזכויות הניתנות לצד לחוזה לבטלו בשל פגם שנפל בו או בשל הפרה שהתרחשה בו. אף זכויות אלה יש להפעיל בדרך מקובלת ובתום-לב."

בנסיבות בהן, טרם בוטל החוזה, יעמוד בפני המפר קושי לתבוע השבה, שכן הוא זכאי להשבה רק מעת ביטול החוזה. בנוסף, גם לא תועיל לו תרופת האכיפה, שהרי הוא זה שהפר את החוזה. וכן, אין הוא זכאי לבטל את החוזה, שכן אין לו עילה לכך, שכן הצד השני לא הפר את החוזה.

פתרון אפשרי למצב דברים זה, יהא שהמפר יציע לרפא את ההפרה, ובמידה והנפגע יסרב לקבל זאת, יחשב הוא עצמו למפר. והמפר המקורי יוכל לדרוש השבה או אכיפה כרצונו.

נשאלת השאלה האם הצדדים יכולים להתנות על זכות ההשבה מכוח חופש החוזים?

ב- ע"א 842/79 {משה נס ו- 3 אח' נ' נחום גולדה ואח', פ"ד לו(1), 204 (1981)} קבע כב' השופט ד' לוין, כי חוק החוזים (תרופות) מעניק לנפגע כתוצאה מהפרת חוזה, את הזכות לבטל את החוזה. במידה וההפרה יסודית, הזכות היא מיידית.

לאור הנ"ל, לדעתנו, הצדדים רשאים להסכים מראש האם להתנות על זכות ההשבה אם לאו.

ב- ע"א 156/82 {ליפקין נ' דור הזהב, פ"ד לט(3), 85 (1985)} הובעה גישה מקלה יותר. שם נקבע, כי אין מניעה שצדדים לחוזה יוותרו על ההשבה, כשם שהם יכולים לוותר על תרופה אחרת. ואין צורך שהדברים יאמרו בפירוש בחוזה, אלא אפשר להסיק זאת גם מן הנסיבות, ובלבד שהמשמעות תהיה ברורה וחד-משמעית {ע"א 4606/90 תל מר בע"מ נ' איטה מוברמן ואח', פ"ד מו(5), 353, 369 (1992)}.


נשאלת השאלה מהי מטרת ההשבה?
מטרת ההשבה היא למנוע התעשרות שלא כדין. כל עוד עמד החוזה בתוקפו, החזיק כל צד כדין במה שקיבל על-פי החוזה. משבוטל החוזה, שוב אין צידוק לכך, ועל-כן יש להביא להשבה {ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981) וכן ע"א 33/57 ברעם נ' פרדימן, פ"ד יב 626, 643 (1958).

נשאלת השאלה מה נכלל בגדר חובת ההשבה? האם טובת הנאה או תועלת יש להשיב במסגרת חובה זו?
בית-המשפט העליון ענה על שאלה זו ב- ע"א 260/61 {מייזלס נ' סגל, פ"ד טו 1628 (1961)}. כב' השופט כהן, הסתמך על הדין האנגלי וקבע כי "הלכה פסוקה היא, שאם המוכר מבטל את החוזה לאחר שהקונה כבר קיבל לחזקתו את הנכס הנמכר, אין המוכר זכאי לדמי שימוש או לשכר ראוי".

מטרת ההשבה וטבעה הם למנוע התעשרות שלא כדין. אך מהו שיעורה של ההשבה? כמו בדיני הפיצויים, כן גם בדיני ההשבה, יש להבחין בין העקרונות הקובעים את מסגרת ההשבה, לבין העקרונות, הקובעים את שיעור ההשבה (ראה: ע"א 355/80 ורדי נ' המינהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לה(2), 589 (1981) וכן ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981)}.

אין להצביע על נוסחה אחת הטובה לכל המקרים, אלא יש מקום לקבוע מבחני עזר שונים, המשתנים על-פי הנסיבות, והנגזרים מהעיקרון היסודי בדבר מניעת התעשרות שלא כדין. יש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי הוצאות שהוצאו, ויש ושיעור ההשבה ייקבע לפי ערך ששונה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי טובת הנאה שצמחה, ויש ושיעור ההשבה ייקבע על-פי מבחן סביר אחר.
לסיכום ניתן לומר, כי שיעור ההשבה משתנה על-פי הנסיבות ובהתאם לכך משתנים מבחני העזר, אך עיקרון אחד עומד מאחוריהם, והוא מניעת התעשרות שלא כדין.

מה הדין בנסיבות בהן ההשבה אינה אפשרית או שאינה סבירה בנסיבות העניין?
בנסיבות בהן ההשבה בעין אינה אפשרית, על החייב בהשבה להשיב לזכאי לכך, את שוויו של מה שהוא קיבל על-פי החוזה. לעניין זה אין הבדל בזהות החייב בהשבה, בין אם זה המפר או הנפגע.

השבה שאינה אפשרית תיתכן במקרים בהם הנכס שנמסר על-פי החוזה, אינו קיים עוד, או משום שאבד או משום שהתכלה ואין הוא מצוי עוד ברשותו של החייב בהשבה.

יכולים להיות מקרים בהם, במסגרת החוזה, ניתן נכס שמטבעו לא ניתן להשבה (כגון שירותים שונים). במצב כזה, ברור שאין אפשרות להשבה בעין, וההשבה תבוצע על-פי שווי כספי.

כן נקבע, כי בנסיבות בהן הועבר הנכס לצד שלישי, אין אפשרות לבצע השבה {ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981)}.

מקום שההשבה בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה, נעשית ההשבה בערכים כספיים, המשקפים את השווי של מה שנתקבל. הערכת השווי היא עניין סבוך, וניתן להיעזר במבחנים, שנקבעו לעניין הערכת השווי בתביעת הפיצויים.

עם-זאת, יש לעמוד על השוני בין תביעת הפיצויים לתביעת ההשבה, שכן מטרת הערכת השווי היא למנוע התעשרות שלא כדין. על-כן, אם ראובן קיבל, במסגרת חוזה, נכס, אשר ערכו הולך ועולה, והחוזה בוטל על-ידי שמעון כדין, אילו נעשתה השבה בעין, היה ראובן מעביר את הנכס בערכו החדש. אם ראובן עשה שימוש בנכס, באופן שהשבתו בעין בלתי-אפשרית, פשיטא, שעליו להשיב את שוויו של הנכס בערכים ריאליים - דהיינו, על-פי ערכו ביום ההשבה בפועל, ולא על-פי ערכו בשעת כריתת החוזה או בשעה שקיבלו. רק השבה "ריאלית" יהא בה כדי למנוע התעשרות שלא כדין {ע"א 741/79 כלנית השרון השקעות ובניין נ' רבקה הורביץ, פ"ד לה(3), 533 (1981)}.

לעומת-זאת, אם ערכו של הנכס שהתקבל - והשבתו בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה - הולך ויורד, לא יהא זה צודק להשיב את שוויו על-פי ערכו החדש, שכן השימוש בו נעשה על-פי ערכיו הישנים.

אכן, בשני המצבים גם יחד - הן במקום שערכו של הנכס עולה, והן במקום שערכו של הנכס פוחת - ייקבע השווי על-פי עקרון מניעת ההתעשרות שלא כדין. לעיתים יביא הדבר לאימוץ מועד העברת הנכס על-פי החוזה, ולעיתים יביא הדבר לאימוץ מועד ההשבה בפועל.

ההכרעה בעניין זה לא נעשית על-פי שיקולים ערטילאיים של "ביטול מראש או למפרע", אלא על-פי שיקולים פרגמאטיים בדבר מניעת התעשרות.

נמצא, כי בכל מקרה בו אין השבתו של הנכס בעין אפשרית, יידרש החייב בהשבה ליתן שווי כספי בתמורה לנכס.

סעיף 9 לחוק החוזים (תרופות) נותן עדיפות ברורה לנפגע, בכך שהוא נותן לו את הזכות לבחור בין השבה בעין לבין השבת השווי.

הווה אומר, הנפגע יכול לבחור בהשבת השווי, גם כאשר השבה בעין אפשרית וסבירה {הוראת סעיף 9 הנ"ל שונה בהקשר זה מהוראת סעיף 21 לחוק החוזים (חלק כללי) הדנה בחוזה שבוטל עקב פגמים אחרים ולא בשל הפרה. בסעיף 21 הנ"ל מוטלת חובה על שני הצדדים, להשיב את שקיבלו, ורק אם ההשבה בלתי-אפשרית, לשלם את השווי שקיבלו}.

סעיף 9(א) לחוק החוזים (תרופות) מבחין בין השבה בעין לבין השבת שווי. בהשבה בעין משיב הצד את הנכס, שקיבל מהצד השני, ואין נפקא מינה, אם הבעלות בנכס עברה אם לאו, ומקבל ההשבה זכאי גם לדמי שימוש. מקום שההשבה בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה, נעשית ההשבה בערכים כספיים ריאליים, המשקפים את השווי של מה שנתקבל. משמעות השבת שוויו של נכס בערכים ריאליים היא, שאם ערכו של הנכס עלה, יחושב שוויו על-פי ערכו ביום ההשבה בפועל, ואם ערכו הולך ויורד יחושב שוויו על-פי מועד העברת הנכס על-פי החוזה.

לעניין השבת כספים שנתקבלו קבע בית-המשפט, כי שיקולים החלים בהשבת כסף דומים לאלה החלים בהשבת נכסים ממש. בתקופת אינפלאציה השבה נכונה נעשית על-פי ערכיו הריאליים של הכסף, ויש להצמיד את כספי ההשבה למדד, השומר על ערכו הריאלי מיום קבלת הכסף ועד ליום התשלום בפועל. לערך הריאלי של הכסף יש לצרף גם ריבית נאותה.

נקבע כי העיקרון הנומינאליסטי אינו עיקרון קוגנטי, ואינו משקף את תקנת הציבור. זהו עיקרון המשקף כוונה אפשרית - את כוונת הצדדים בחוזה ואת כוונת המחוקק בחוק - והוא חל במקום שנוצר חיוב תשלום סכום קצוב, המשתלם בזמנו. לכן מקום שהשווי נקבע שלא לפי כוונת הצדדים אלא לפי עקרונות כלליים אחרים, שוב אין מקום לעיקרון הנומינאליסטי, ושוויו של הכסף נקבע על-פי המדיניות המשפטית של הדינים הספציפיים, שבמסגרתם מתעוררת השאלה.

נקבע, כי במסגרת דיני ההשבה, אין מקום לעיקרון הנומינאליסטי, שכן הוא עשוי להביא להתעשרות שלא כדין של אחד הצדדים.

5. ביטולו של חוזה ההפצה בלתי-מוגבל בזמן
סוגיית הביטול של חוזה הפצה שלא מוגבל בזמן מצאה את מקומה אי שם בשדה האפור שבין תניות ההסכם או היעדרן לבין הוראות הדין. רוצה לומר, זכות הביטול, כנלמד לעיל, טבועה מכוח דין או הסכם, וקמה בעת הפרה או מנסיבות אחרות כגון הסכמה או קיום תנייות בהסכם. זכות זו עומדת לנפגע. לגישתנו לעניין חוזה ההפצה הבלעדית שאינו קצוב בזמן נולדה לנו "זכות ביטול מלאכותית" היונקת מן ההנחה התיאורטית-משפטית, שתובהר להלן, לטובת היצרן ולרעת המפיץ. היצרן הוא הנפגע ועבורו נשמרה, למעשה, זכות הביטול ובתנאים החופפים בחלקם את "דרכיה" של הודעת הביטול כמפורט לעיל. מכאן גם נולדה החשיבות של סריקת תהליך הביטול וההלכה הפסוקה שהניבה פסיקה עניפה.

ב- ע"א 442/85 {משה זוהר ושות' נ' מעבדות טרבנול (ישראל), פ"ד מד(3), 661 (11.07.90)} נדונה השאלה האם ליצרן זכות מן הדין לנתק את הקשר החוזי. נפסק כי לכל אחד מן הצדדים זכות להביא את החוזה, בהיותו לתקופה בלתי-מוגבלת בזמן, לסיומו במתן הודעה סבירה לצד השני{לעניין ההודעה הסבירה ראה דיוננו לעיל}.

במקרה דנן בחן בית-המשפט את זכות המפיץ לפיצויים משני אספקטים:

האחד, הזכות לפיצויים בשל עצם ניתוק הקשר החוזי;

השני, הזכות לפיצויים בגלל עצם ביטול החוזה, וכך נאמר בפסק-הדין:

"5. הזכות לפיצויים בשל עצם ניתוק הקשר החוזי בין הצדדים
א) אומד-דעת הצדדים
מערכת היחסים החוזית בין הצדדים היתה בנויה משתי רמות. ברמה הפרטנית נערכו חוזי מכר ספציפיים בין ק.א. (והמשיבה) כמוכרת, ובין המערערות כקונות. למערערות אין טענות או תביעות המתייחסות למערכת זאת. כל העסקות בוצעו לשביעות רצונם של הצדדים.
אולם מערכת זו פעלה במסגרת מערכת חוזית כללית ורחבה יותר. ברמתה של מערכת זו הענקה למערערות זכות הפצה בלעדית בישראל של המוצרים הנדונים והבטיחו להן מחירי הנחה בקנייתם. המערערות מצידן פעלו להחדרה והרחבה של שיווק המוצרים בארץ. האנטרסים של הצדדים במסגרת המערכת החוזית הכללית לא הוגבלו לביצוע מוצלח של עסקות בודדות של מכר כפול. האנטרס המשותף שלהם היה בהקמת שוק קבוע למוצרי המשיבה בישראל ממנו יהנו גם ק.א. (והמשיבה), שמכירותיה תגדלנה, וגם המערערות, שתזכנה בהפרש שבין מחיר הקניה למחיר המכירה, בכל מכירה שתתבצע. זו המתכונת המוכרת של חוזי הפצה. ראה: THE EXPORT TRADE. 7TH ED. STEVENS & SONS C.M. SCHMITTHOFF. (LONDON 1980 (P.153:
"THE SALE DISTRIBUTION AGREEMENT IS NOT A CONTRACT OF SALE OF SPECIFIC GOODS, IT MERELY LAYS DOWN THE GENERAL TERMS ON WHICH INDIVIDUAL CONTRACTS OF SALE WILL BE CONCLUDED."
טענת המשיבה שהמערערות הפיקו רווחים ממכירת המוצרים בתקופת החוזה ואין להן לכן זכות לפיצוי בשל ביטולו, אינה שוללת אפשרות של הסכמה חוזית לפצות את המערערות על אבדן הרווחים הנובעים להן מתוך השוק שהקימו, אם וכאשר יבוטל הסכם המסגרת. דא עקא שבנסיבות המקרה שלפנינו לא ניתן לאמוד את דעת הצדדים בנושא זה. אין בחוזה, אף לא בחומר הראיות, כל אנדיקציה לכוונתם באשר לשאלות שבמחלוקת. מבחינת פרשנותו הצרה של החוזה אין לנו תשובה, לא חיובית ולא שלילית. משנוצר חלל זה רשאים אנו להשלימו על-ידי הפרשנות הרחבה, המסתמכת על הדין, אם הוא נותן לשאלה פתרון לבר-חוזי (ראה ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עזבון המנוח זולוטורוב יצחק ז"ל ואח', פ"ד מא(1), 282, 303 (1987). לכך אחזור בבואי לדון בטענת ההתעשרות שלא כדין.
ב) זכות מן הדין לנתק את הקשר החוזי
אין, כאמור, מחלקת כי לכל אחד מהצדדים, זכות להביא את החוזה לסיומו במתן הודעה סבירה לצד השני...
בית-משפט זה לא נדרש לפסוק בשאלה אך בתי-המשפט המחוזיים אמצו גישה זו באופן עקבי והיא אינה מהווה עוד סלע מחלוקת. ראה: ת"א (נצ') 87/69 חלויה משה נ' המועצה המקומית חצור, פ"מ סט 403, 410 (1969); ת"א (ת"א) 242/79 עזבון המנוח בלכנר ז"ל ואח' נ' פולגת, תעשיות צמר קריית גת בע"מ (לא פורסם); המ' 1584/79 ת"א (ת"א) 469/79 חפץ נ' יצהר, חרושת שמנים ישראלית בע"מ (לא פורסם); המ' (ת"א) 590/83 נורית בע"מ נ' נקה כימיכלים (1952) בע"מ (לא פורסם); ת"א (ת"א) 861-867/85 אלפי משה ואח' נ' יכין חקל בע"מ (לא פורסם).
ואכן, בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נמוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים. ראה פסק-דין MARTIN-BAKER הנ"ל, 583, ואצלנו ב- ת"א (ת"א) 242/79 הנ"ל. כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי-מגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול.
ג) מנהג המערערות לא הוכיחו קיומו של נוהג בין הצדדים, או נוהג המקובל בחוזים מאותו סוג, המזכה בפיצוי בגין עצם ביטול חוזה ליצוג בלעדי כדוגמת החוזה בינן לבין המשיבה (סעיף 26 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973).
יש לכן לדחות את תביעתן לפיצוי בגין עצם ביטול החוזה, להבדיל משאלת הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול, שבה אדון להלן."

ב- ע"א 355/89 {עזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר, פ"ד מו(2), 70 (15.03.92)} נקבע כי:

"חוזה שלא נקצב לו מועד מסויים, אינו ניתן, כעיקרון, לאכיפה. כל אחד מן הצדדים רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד האחר, ובלבד שאותה הודעה ניתנה זמן סביר מראש. ואם אין ניתנת הודעה זמן סביר מראש - זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי מישכו של אותו זמן סביר."
{דיון לעניין ההודעה הסבירה ראה דיונו לעיל}

ב- ע"א 47/88 {מנחם הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2), 429 (1993)} נדונה שאלת סבירות הודעת הביטול שנדונה לעיל ולעניין הודעת הביטול נפסק:

"ההנחה איפוא כי הצדדים שלא קבעו בהסכמה מועד לסיומו לא התכוונו כי הקשר ביניהם יהיה לעולמי עד. אלא כוונתם היא שלכל אחד מהם תהיה הזכות לבטלו בהודעה לצד השני בזמן סביר מראש."

השימוש בכוח הביטול ייעשהה בתום-לב. כך נפסק ב- ע"א 189/89 {קופת חולים מכבי נ' קופת החולים של ההסתדרות, פ"ד מה(4), 817 (01.09.91)}:

"צודק ב"כ המערער בטענתו, שגם אם עמדה למשיבה זכות לבטל את החוזה על-ידי הודעה על-כך זמן סביר מראש, איו זכות זו מיתרת את הצורך לבחון אם הביטול נעשה בתום-לב אם לאו. כפי שאומר השופט ברק ב- בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לה(1), 828 (1980); "אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר-כוח, שכנגדו עומדת הכפיפות של הצד שכנגד - מן הדין הוא, כי השימוש בכוח זה יעשה בדרך מקובלת ובתום-לב" (ראה, שם, 835). יוצא, שאמירתו של בית-המשפט על פיה אין חשיבות לשאלה אם המשיבה נהגה בתום-לב אם לאו אינה מדוייקת. ואולם, לגופו של עניין, אין לקבל את הטענה שכאילו נהגה המשיבה בחוסר תום-לב.
על-פי תנאי החוזה המחייבים בין הצדדים, עמדה למשיבה זכות לביטול החוזה ובלבד שההודעה על-כך תינתן תוך זמן סביר מראש.
בנסיבות כאלה, ההודעה על ביטול החוזה אינה אלא שימוש בזכות שהצדדים הסכימו עליה, מבלי שהותנה שעל המבטל לנמק את שיקוליו או נימוקיו לביטול כזה. יש להניח, שכשנקבע תנאי כזה, צפו הצדדים אפשרות של ביטול החוזה בהסתמך על תנאי זה, והם כלכלו, או צריכים היו לכלכל צעדיהם, בהתאם לכך, ובלבד שתינתן להם הודעה על הביטול זמן סביר מראש. לפיכך, אין לראות את עצם ביטול החוזה תוך הודעה סבירה מראש כהתנהגות שאינה בתום-לב, רק משום שיש בביטול החוזה פגיעה או הכבדה על הצד שכנגד. וכפי שנאמר ב- ע"א 158/80 שלום נ' מוטה ואח', פ"ד לו(4), 793 (1982) על-ידי מ"מ הנשיא, כתארו אז, שמגר לגבי השאלה אם צד שהיה מעוניין להשתחרר מחובתו לפי החוזה נהג בתום-לב אם לאו:
"... אך הבוחן בכגון דא הוא אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום העדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה. עמידה על זכות מפורשת המוסכמת בין הצדדים, ומה גם כאשר מדובר על זכות שאיננה חבויה בין השיטין או על פרשנות מלאכותית... אינה כשלעצמה בגדר פעולה נעדרת תום-לב."
(ראה: שם, 812 מול האות ב'. וכן ראה בעניין זה ע"א 538/86 זמיר ואח' נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, פ"ד מב(4), 433, 437 (1989), וכן האסמכתאות שם).
ברי, שעצם העמידה על זכות חוזית אין בה להוות חוסר תום-לב. כדי להסיק קיומו של חוסר תום-לב, יש להצביע על נסיבות בנוסף על עצם העמידה על הזכות כאמור, מהן ניתן להסיק על קיומו (ראה ר"ע 30/82 מולטוק בע"מ נ' רב בריח בע"מ, פ"ד לו(3), 272, 276 (1982))."

צד לא רשאי לבטל תנאי מסויים מתנאי ההסכם אלא רק ליתן הודעת ביטול לגבי ההסכם כולו כפי שנפסק ב- ע"א 189/89 {קופת חולים מכבי נ' קופת החולים של ההסתדרות, פ"ד מה(4), 817 (01.09.91)}:

"צודק בא-כוח המערערת בטענתו המשפטית, שהמשיבה לא היתה רשאית לבטל תנאי מתנאי החוזה. היא רשאית היתה לבטל את החוזה בהודעה זמן סביר מראש, אך לא תנאי מתנאיו. בחתמם על חוזה, הכולל תנאים מתנאים שונים, מסכימים הצדדים לחוזה לקיום החיובים ההדדיים כפי שמצאו ביטויים בחוזה. לכל אחד מהצדדים יש אינטרס בקיום תנאים מסויימים, כשהחוזה מהווה את האיזון של החיובים והזכויות על פיהם הסכימו הצדדים לכרות החוזה. ביטול תנאי מתנאי החוזה על-ידי אחד הצדדים עלול להפר איזון זה, ולהביא לשינוי חלק במטרות והזכויות להן ציפה הצד האחר לחוזה. הדין אינו מקנה, על-כן, לצד לחוזה את הזכות לבטל חד-צדדית תנאי של חוזה, אם לא הותנה בין הצדדים לחוזה שהוא יהיה רשאי לעשות כן. בהתקיים תנאים מסויימים מוקנית לו הזכות לבטל את החוזה כלו, ובהתמלא התנאים שבסעיף 19 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 לבטלו באופן חלקי, אך אין הוא רשאי לבטל תנאי מתנאיו.
ב- בג"צ 239/83 {מילפלדר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2), 210 (1987)} נידון חוזה ללא שנקבע מועד לסיומו והתעוררה שאלת זכותו של צד לחוזה לשנות מתנאיו. אומר על-כך השופט ברק:
"החוזה הוא יחידה אחת המאגדת בתוכה מכלול של הסדרים. צד לחוזה אינו רשאי ואינו יכול להפריד כרצונו בין חלקי החוזה ולהכניס בו שינויים חד-צדדיים כרצונו. אכן אם צד לחוזה עומד על רצונו להכניס שינוי בתנאי החוזה, עליו להביא תחילה את החוזה כלו לסיומו - כפי שהוא רשאי לעשות. משעשה כן, עליו לכרות חוזה חדש תוך שעליו לשכנע את בעל דברו להסכים לתוכנו של החוזה החדש, שלא יכלול בחובו את התניות אותן מבקשים להשמיט."
(ראה: שם, 215)
מבחינת ההלכה צודקת, איפוא, המערערת בטענתה. אלא שבענייננו לא בביטול תנאי מתנאי החוזה עסקינן. לכל מי שהיה ספק מהי כוונתה של המשיבה, הבהירה זו בהודעה מיום 26.08.87, שכוונתה היא לביטול הסכם האישפוז האזורי על כל נספחיו החל מיום 01.10.87. לכך הוספה נכונות המשיבה להמשיך לתת את השרות במסגרת ההסדר האזורי לאישפוז, מלבד זה הניתן למרפאות חוץ. עולה בעליל מהודעת המשיבה שהיא מבטלת את החוזה, אך מוכנה להסדר חדש של הענקת שרותי אישפוז ללא שרות מרפאות חוץ, ומי אשר מעוניין בכך יכול להעזר בשרותי המשיבה. בנסיבות אלה היה ביטול מלא של החוזה הקודם, אם גם תוך הבעת נכונות להתקשר בהסדר חדש, שונה. אין, על-כן, יסוד לטענה, שהמשיבה כאילו ביטלה רק חלק מתנאי החוזה. היא הלכה ממש באותה דרך שהתווה השופט ברק בקטע המצוטט לעיל. אשר-על-כן, גם הטענה השלישית של המשיבה דינה להידחות."

6. ביטולו של הסכם הפצה מוגבל בזמן
דיני החוזים הרגילים חלים על ביטולו של הסכם המוגבל בזמן. על-כן בהבדל מן הדיון לעיל לגבי חוזה שלא נקצב זמן לסיומו אנו נבחן אחת לאחת סיטואציות שונות בהקשר של ביטולו של הסכם שנקצב זמן לסיומו.

7. חוזה ללא הגבלת זמן כאשר נרכשת זכות ההפצה כנגד תשלום תמורה
ב- ע"א (נצ') 39532-04-13 {החברה לפיתוח קצרין נ' דלק חברת הדלק הישראלית, תק-מח 2014(1), 14651 (10.02.14)}, נקבע:

"ההסכם דנן אינו בגדר חוזה הדדי מתחדש, דוגמת חוזי סוכנות והפצה בהם קיימת הנחה לפיה הצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח. בהקשר זה אוסיף, כי יחסי הגומלין ומערכת ההתחייבויות והזכויות המתחדשות וההדדיות שבין צדדים בהתקשרות שכזו מבססות את ההצדקה, בהתבסס על גמירות-דעת הצדדים, לבחון מחדש מעת לעת, ועל-פי "תחנות זמן" דמיוניות, את המשך ההתקשרות ביניהם."

כדבריו של בית-המשפט ולאחר שניתח את טענות הצדדים:

"30. לאחר בחינה ועיון ראיתי לקבוע, כי ההסכם שבין המערערת למשיבה נותר בתוקפו, וכי המשיבה מחוייבת בתשלום התמורה המוסכמת על פיו, לרבות ביחס לכל התקופה המפורטת בתביעת המערערת ובמסגרת סעדיה.
מסקנות בית-משפט קמא, לפיהן בנסיבות ההתקשרות שבדיון היתה המשיבה רשאית לבטל את ההסכם, זאת בחלוף עשרים שנה מכריתתו (קרי מ- 7/81), כמו גם כי המשיבה, בהתנהלותה, אף הביאה בפועל את ההסכם לכדי סיום וכדין, בסוף שנת 2005, מחייבות התערבות.
31. יודגש כי ההכרעות בפסק-דין זה אינן כוללות, על צד העיקר, השגה כנגד ממצאי העובדה והראיות שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא. פסק-דין זה מתערב במסקנות שנגזרו ממהות ההתקשרות שבין הצדדים וממצאי העובדה הנ"ל, לרבות בהתבסס על ההלכות המשפטיות אשר לכאורה חלות בעניין.
32. אקדים כי תמים דעים אני עם הכרעת בית-משפט קמא, לפיה בין המערערת למשיבות לא נתקיימו יחסי סוכנות. מסקנה זו מבוססת על לשון והוראות ההסכם, על הראיות לרבות העדויות שסקר בית-משפט קמא בהרחבה ובדקדקנות, כולל אלו הנוגעות לשלב המשא-ומתן שהתנהל בין הצדדים קודם להתקשרות בהסכם.
אבהיר עוד, כי על קביעה זו גם לא עומד ערעור ועל-כן היא בבחינת קביעה חלוטה לענייננו.
33. כפועל יוצא מההכרעה לעיל של בית-משפט קמא, בדין אף נדחתה התביעה שכנגד שהגישה המשיבה ואשר התבססה על דרישה לפיצוי, עקב הפסדי רווח שנגרמו למשיבה לטענתה, כתוצאה מאי-קיום התחייבויות המערערת כסוכנת, על-פי ההסכם.
כנגזרת מההכרעה כי לא נתקיימו בין הצדדים יחסי סוכנות גם נקבע, ובדין נקבע, שעמלת הסוכן המאוזכרת בהסכם (סעיף 4 להסכם) משקפת את התמורה החודשית אשר סוכם כי תשולם למערערת בגין חלקה בהתקשרות, זאת כנגזרת מהיקף המכירות בתחנה (דלקים ושמנים), בבחינת הדרך בה ראו הצדדים לקבוע את שיעור התמורה שתשולם וללא כל זיקה מהותית לעמלת הסוכן המשולמת ביחסי המשיבה עם סוכניה.
על-פי אותו הקשר יש הכרח גם לפרש את המונח "כפי המקובל במקרים אלו" הנלווה לקביעת התמורה כאמור, ובשווה לעמלת סוכן. ממונח נלווה זה כשלעצמו לא ניתן ללמוד, כטענת המשיבה ובאופן חלקי מקביעות בית-משפט קמא, על-כך שאם מבוטלת עמלת הסוכן (במסגרת רפורמת הדלק) תבוטל גם התמורה המגיעה למערערת או שהמונח מעגן את זכותה של המשיבה להגביל את זמן ההתקשרות כנגזרת לתוקף עמלת הסוכן.
34. אוסיף כי אין מחלוקת, לרבות מכוח הכרעות בית-משפט קמא, כי המערערת מצידה קיימה זה מכבר את מלוא חיוביה על-פי ההסכם. התחייבות זו כללה את מימון עבודות התשתית שבוצעו לשם הקמת תחנת התדלוק בכניסה לאזור תעשיה קצרין. בהתאם על המערערת לא הוטלו ולא מוטלות על-פי ההסכם כל מטלות עתידיות.
35. זאת ועוד, וכקביעת בית-משפט קמא שהסתמך על לשון ההסכם והראיות שהוצגו, תוקפו של ההסכם אינו מוגבל בזמן.
לציין כי תנאי זה גובש בהסכם, למרות נסיונות המשיבות, בשלבי המשא-ומתן לכריתת ההסכם, להגביל את ההסכם לתקופה קצובה.
בנדון אני רואה להוסיף ולהפנות לעדות מר בר-לב, אשר לעדותו נתן בית-משפט קמא משקל ממשי (לרבות בהיותו העד היחיד מבין כל אלו שהעידו בפניו, אשר נטל חלק פעיל במו"מ שהתנהל בשנים 1981-1980 לקראת כריתת ההסכם). על-פי עדות זו, הנסמכת גם על תיעוד ששוגר בזמן אמת בשלבי המו"מ (ראה נספחים י"ז ו - י"ח לתצהיר פקטה), המערערת עמדה על-כך שההסכם יחול ללא הגבלת זמן ובלא שתהיה למשיבות זכות לביטולו בעתיד.
לשון ההסכם שגובש בסופו-של-יום תאמה עמדה זו, וכלשון סעיף 6 להסכם: "תקופת הסכם זה לא תהיה תלויה בשום אופן ופנים בהסכם הקמעונאי בין החברות לבין... מפעיל תחנת התדלוק... ותחול בלא הגבלת זמן".
36. על בסיס התשתית העובדתית וההסכמות הנ"ל, לא היה נכון ליישם בענייננו את ההלכות הנוגעות והיפות להסכמים מתחדשים שאינם קצובים בזמן ואשר אלו, על-פי-רוב, מתבססים גם על קשר אישי מתמשך ואשר לגביהם הוכרה עקרונית זכותו של מי משני הצדדים להם לבטלם בהודעה לצד השני תוך זמן סביר מראש.
בתנאי ההתקשרות, על-פי ההסכם שבפנינו, יפה דווקא וספציפית ההלכה שנקבעה ב- ע"א 9609/01 מול הים 1978 נ' ד"ר יוסף שגב, פ"ד נח(4), 106 (2004) (להלן: "פסק-דין שגב"), בה לא הוכרה הזכות לביטול חד-צדדי.
על-פי דעת הרוב בפסק-דין שגב ואשר מכוחה נגזרת ההלכה המחייבת בענייננו, בהתקשרות דוגמת זו שבפנינו אין להגביל את אורך תוקפו של ההסכם ואפילו שעה שהוראות ההסכם "שותקות" לשאלת אפשרות הפסקתו או גבולות תוקפו (שלא כבענייננו כאמור לעיל).
ובלשון דעת הרוב בפסק-דין שגב הנ"ל:
"אמנם, קיימת הנחה כללית לגבי חוזה שלא הוגבלה תקופתו, כי החוזה ניתן לסיום, כעבור פרק זמן סביר, על-ידי כל אחד מהצדדים באמצעות הודעה לצד האחר שתינתן פרק זמן סביר מראש (ע"א 2491/90 הנ"ל (12)). אך כלל זה בדבר אפשרות סיומו של חוזה שלא נקבעה לו הגבלת זמן, אינו חל על כל סוגי החוזים. הכלל מתייחס, על-פי-רוב, לחוזים הדדיים "מתחדשים", כגון חוזים לאספקת סחורה או שירותים, חוזי סוכנות והפצה והסכמי שכירות. ההנחה במקרים מסוג זה היא שהצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח (ראו למשל: ע"א 189/89 קופת חולים מכבי נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד מה(4), 817 (1991); ע"א 355/89 עזבון חינאווי נ' מבשל שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2), 70 (1992)). כלל פרשני זה אינו חל על מצב שבו רכש צד אחד זכות קבועה בנכס או באינטרס של הזולת ד' פרידמן "פרשנות החוזה" חוזים (להלן: "פרידמן" (31)), 261). מדובר למשל בחוזים המעניקים זיקת הנאה במקרקעין או חוזים לתשלום תמלוגים בגין זכות יוצרים. דוגמה נוספת שמביא פרידמן היא בעל עסק המוכר את עסקו תמורת התחייבות של הקונה לשלם למוכר בעתיד, לתקופה בלתי-מוגבלת, שיעור מסויים מהכנסות העסק (פרידמן (31), 262).."
37. ההסכם דנן אינו בגדר חוזה הדדי מתחדש, דוגמת חוזי סוכנות והפצה בהם קיימת הנחה לפיה הצדדים לא התכוונו שהחוזה יקשור ביניהם לנצח. בהקשר זה אוסיף, כי יחסי הגומלין ומערכת ההתחייבויות והזכויות המתחדשות וההדדיות שבין צדדים בהתקשרות שכזו מבססות את ההצדקה, בהתבסס על גמירות-דעת הצדדים, לבחון מחדש מעת לעת, ועל-פי "תחנות זמן" דמיוניות, את המשך ההתקשרות ביניהם.
על-פי ההסכם שבין המערערת למשיבה רכשה המערערת, כנגד חלקה בהסכם, שקויים כבר במלואו כאמור מצידה, זכות קבועה ולא מוגבלת בזמן לקבל תמורה מוסכמת מידי חודש, מתוך הכנסות תחנת התדלוק.
ההתקשרות שבפנינו אינה שונה, מההיבטים שצויינו, מאותן התקשרויות שהוצגו כדוגמא בפסק-דין שגב, בו בעל עסק מוכר את עסקו תמורת התחייבות עתידית ולא מוגבלת בזמן לקבל שיעור מסויים מהכנסות העסק, למי שרכש כנגד השקעתו זכויות בנכס הזולת, או שזכאי לתגמולים בגין זכויות יוצרים וכדומה.
ההסכם דנן אינו מתבסס על קשר הדדי מתחדש בין הצדדים ואין בו כפיה להמשך מערכת יחסים אישית בין צדדים. חלקה של המערערת בהסכם הושלם, כשזכותה לקבלת תמורה מנותקת מפועלה של המשיבה. בהסכם קיימת הפרדה ברורה לרבות במועדים בין השלמת חלק המערערת בהסכם (מימון התשתיות) לבין חלקה של המשיבה בהסכם ומועדי תשלום התמורה כפונקציה מהכנסות עתידיות מהתחנה.
באופי ההתקשרות כבענייננו, ובהעדר הוראה מפורשת לכך בהסכם, אין כל סיבה להניח שהצדדים צפו או גמרו-בדעתם שהצד, אשר התחייבויותיו כלפי הצד שכנגד הן אלו שנותרו לקיום, יוכל לכפות את הפסקת ההסכם, באופן חד-צדדי, תוך פגיעה בצד שכנגד שכאמור כבר קיים חלקו בהסכם ומצפה לתמורה המגיעה לו.
נכון הדבר במיוחד לאור הראיות שפורטו לעיל באשר לאומד-דעת הצדדים לעניין תקופת ההסכם, כפי שנתגבש בעניין זה בסופו-של-דבר, על-אף שבמהלך המו"מ ניסתה המשיבה להשיג הסכמת המערערת, ללא הצלחה, לתקופת הסכם קצובה.
38. למותר להוסיף כי דרך התקשרות דוגמת זו שבפנינו, בה צד מקדים השקעות כספיות במיזם, זאת כנגד סיכון ותוך ציפיה לרווחים, לעיתים העולים עשרת מונים על סכומי השקעתו, ועל בסיס הכנסות/רווחים עתידיים מהמיזם, אם יהיו, וללא הגבלת זמן, אינה חריגה בנוף הכלכלי, ואין בה ללמד על פגם כזה או אחר בגמירות-הדעת ו/או כי הצדדים במסגרתו צופים כי הסכם זה יוכל להסתיים בשלב כזה או אחר בעתיד, באופן חד-צדדי, זאת למרות הקבוע בו.
כהיבט נוסף הרלבנטי לסוגיית גמירות-הדעת ולתכלית ההתקשרות, והייחודי להתקשרות דנן, ניתן להפנות למציאות אותה תיאר מר בר-לב, אשר שימש כיו"ר מועצת המנהלים של המערערת בשנות ה- 80', ואשר את גרסתו כעד מפתח אימץ על צד העיקר בית-משפט קמא, כעולה מפסק-דינו.
מר בר-לב תיאר מציאות ששררה בשנות השמונים ברמת הגולן, בה חברות הדלק, ביניהן המשיבות, סירבו מטעמים כלכליים להקים תחנת תדלוק בקצרין. לנוכח מציאות זו ביקשה המועצה להקים באמצעות המערערת תחנת תדלוק חוקית ומסודרת. על-מנת לשכנע את חברות הדלק הוצע, כי המערערת תיקח על עצמה חלק מהסיכון הכרוך בהקמת תחנת התדלוק, וזאת בדרך של מימון עבודות התשתית של התחנה כנגד תגמול ראוי שיבטא את השתתפותה בסיכון.
מר בר-לב גם שלל טענה כי מטרת התגמול היתה להחזיר למערערת את השקעותיה במימון התשתיות והעיד, כי אילו כך היה מוסכם, הרי שהניסוחים של ההסכם היו בהתאם, ובניגוד לאשר נכתב. לגרסתו, מטרת ההתקשרות היתה ליצור מעין שותפות בתחנה לאורך שנים.
39. למותר להבהיר, כי בית-משפט קמא בפסק-דינו לא נדרש ולא בחן את הכדאיות הכלכלית של ההתקשרות מנקודת המבט של הצדדים בכלל ולזמנים הרלבנטיים בפרט.
מכל מקום, בענייננו לא הובאה כל ראיה הסותרת את החזקה לפיה הצדדים משיקוליהם ולרבות כגופים עסקיים בחרו מרצון חופשי, תוך גמירות-דעת ולאחר ששקלו את כלל שיקוליהם וסיכוניהם העסקיים והאחרים, להתקשר בהסכם על כל תנאיו.
40. בהסכם כבענייננו אין כל מקום ותכלית לבחון ובוודאי לקבוע, כי ניתן לבטל את ההסכם תוך זמן קצוב או אחר בניגוד לקבוע בו, תוך הסתמכות על היקף הרווח שנקצב עד לנקודת זמן כזו או אחרת, או על בסיס היקף ההשקעות שהוחזרו, בהתבסס על הערכה כזו או אחרת וכפי שראה לבחון ולקבוע בענייננו בית-משפט קמא (ועוד תוך קביעת היפוך הנטל הראייתי אשר לא מצאתי לו כשלעצמו הצדקה).
בשונה מהסכם שתכליתו התקשרות הדדית מתחדשת, ולפסיקה שאוזכרה בהקשר זה על-ידי בית-משפט קמא, לעניין הערכת היקף הרווח ומידת ההשקעות אין רלבנטיות לענייננו ואין באלה כדי ללמד, מכל וכל, על האפשרות וההצדקה לסיום ההתקשרות בהסכם דוגמת ההסכם דנן.
41. עובדת היותו של ההסכם דנן בגדר חוזה ארוך טווח, אין בה כדי לתמוך במסקנה, כי נכון להורות על ביטולו, כפי שהורה למעשה בית-משפט קמא.
אכן וביחס לחוזה ארוך טווח, יש מקום לעיתים, כפוף לנסיבות הייחודיות של כל מקרה ומקרה, להחיל כללי פרשנות ייחודיים, לרבות עת נדרש בית-המשפט לביטולו, לאחר שעמד על כנו במשך שנות דור, והכל בד' האמות של העילות המוכרות בדין לביטול חוזה.
בהקשר זה לא מן הנמנע כי הצורך בפרשנות, בדגש למתן עדיפות לתכלית האובייקטיבית ככלי השלמה, או בהכרה בשינוי הנסיבות לאורך השנים, כבסיס להתאמת הוראות ההסכם למטרת ההתקשרות וגמירות-הדעת של הצדדים, יהיה נפוץ מהרגיל.
ברם מכאן, ועד למסקנה מרחיקת לכת, לפיה בנקל תוכר זכותו של צד להסכם שכזה להתנער מחיוביו להסכם בשל שינוי נסיבות או הרעה בכדאיותו הכלכלית, בבחינת תשתית שיש בה לבסס עילה של הטעיה או סיכול, הדרך רחוקה.
יתרה-מזאת, לעיתים דווקא ההכרה והתובנה המושכלת של צדדים להסכם, לבחור להתקשר ביניהם בהסכם ארוך טווח, על הנעלמים הצפונים בהתקשרות שכזו, לרבות לאור הקושי לצפות תחזיות כלכליות ואחרות ארוכות טווח, מחייבות מסקנה כי הצדדים במודע גמרו-בדעתם להתחייב להתקשרות גם במקרה של שינוי נסיבות כזה או אחר. על-פי האמור, ידרשו נימוקים ושינויי נסיבות כבדי משקל ביותר, טרם שתוכר זכותו של הצד שנותר מחוייב לקיום חיוביו על-פי ההסכם, להתנער ממנו, כלפי הצד האחר, ובפרט שעה שהאחרון, כבענייננו השלים וקיים את כל חיוביו, זה מכבר.
על דרך-הכלל אוסיף, כי שינוי נסיבות שמקורו בתהפוכות של כדאיות כלכלית או צמצום ברווחים כפי הנטען בענייננו, לא נכון ויוכרו כנימוק וכבסיס להתנערות חד-צדדית מהסכם שכזה.
42. בהקשר לענייננו ומשנקבע כאמור כי עמלת הסוכן שנקבעה בהסכם משקפת אך ורק את הערכת שיעור התמורה הצריכה להשתלם למערערת לאורך תקופת ההתקשרות, הרי להנחה לפיה עמלה זו בוטלה, בהקשר ליחסי חברות הדלק עם סוכניה במסגרת רפורמת הדלק, יכול ותהיה רלבנטיות עקיפה בלבד לענייננו, וזאת לביסוס טענת המשיבה כי רווחיותה מתפעול תחנות הדלק אולי פחתה, בהשוואה לעבר ולתקופה בה בחרה להתקשר עם המערערת.
מכל מקום, צמצום רווחיות שכזו גם אם נהיה נכונים להניחה, אין בה כשלעצמה וכמפורט כדי להצדיק את ביטול ההתקשרות.
על-אחת-כמה-וכמה נכונים הדברים בענייננו שעה שהמשיבה לא טענה באופן ישיר ובוודאי לא הציגה כל ראיות המלמדות כי ככלל רווחיה פחתו ובאופן המצדיק התנערות חד-צדדית מהסכם שאינו מוגבל בזמן.
בהקשר זה ברור כי לבחינת הרווחיות נדרשת בחינה רחבה ומקיפה של פרמטרים שונים ומגוונים, כאשר סוגיית עמלת הסוכן בהקשר זה אינה חזות הכל, לכאורה.
43. מכל מקום, אילו ביקשה המשיבה להתנות את תוקף ההתקשרות עם המערערת ו/או את שיעור התמורה המשולמת לה לאורך השנים בהתאם לשיעור רווחיות כזה או אחר, חזקה כי היתה דורשת קביעת מנגנון מתאים בהסכם שבין הצדדים. באותה מידה, אילו ביקשה המשיבה להתנות את המשך תוקף ההתקשרות או את שיעור התמורה בהמשך תוקפה של עמלת הסוכן במסגרת ענף הדלק, היה עליה לקבוע זאת בהסכם. קביעות שכאלו לא נקבעו בהסכם ולא הוצגו כל נסיבות המצדיקות לכפות תנאים אלו על הצדדים שבפנינו.
44. המפורט לעיל על מסקנת הביניים לפיה המשיבה לא הוכיחה שינוי נסיבות ממשי, מחייב מסקנה כי לא הוצגה עילה המוכרת בדין לביטול ההסכם, בוודאי לא בהתבסס על טענת הסיכול. מסקנה זו מייתרת דיון מעמיק בגבולות טענת הסיכול ומגמות הריכוך במסגרתה, על-פי אחת הגישות שקיבלה ביטוי בפסיקה. להיבטים השונים והתיאורטיים בנושא, אסתפק בהפניה ל- ת"א (יר') 702/06 היוהמ"ש נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.12.11), ולסקירה המקיפה המוצגת שם.
לענייננו די שאקבע כי לא הוצגה כל תשתית לביסוס שינוי נסיבות קיצוני היכול לבוא בגדר טענת סיכול מצד המשיבה, זאת על-פי כל קנה-מידה מרוכך ככל שיהיה.
45. הדברים יפים גם באשר לטענת חוסר תום-הלב שנטענה בעלמא. די בהקשר זה להבהיר כי עמידת צד עסקי על אכיפת התקשרות חוזית מקום בו הצד שכנגד מצידו מרוויח פחות מההתקשרות, אינה בגדר התנהלות בחוסר תום-לב ובוודאי לא בגדר חוסר תום-לב קיצוני כנדרש לענייננו.
46. כאן המקום לפרט כי המשיבות המשיכו ושילמו למערערת תמורה מכוח ההסכם, מעל לעשור שנים, מאוחר למועד בו בוטלה עמלת הסוכן במסגרת רפורמת הדלק (ראה בעניין עדויות פקטה וצדיק מטעם המשיבות). יתרה-מזאת, המשיבה עצמה, לאורך השנים וכפי שיפורט גם לא במסגרת כתבי טענותיה, לא ראתה לטעון כי היא עותרת לביטול ההסכם בשל ביטול עמלת הסוכן או בשל שינוי נסיבות קיצוני כזה או אחר המצדיק את ביטולו.
התנהלות זו מצד המשיבה די בה לענייננו לדחיית המסקנה כי דין ההתקשרות להתבטל, ובמועד בו ראה בית-משפט קמא לקבוע את ביטולה.
47. אני רואה להוסיף ולהדגיש באשר לטיעוני המשיבה, כי המשיבה בכתבי טענותיה לא טענה, ישירות לכל הפחות, כי יש לדחות את תביעת המערערת מהטעם שההסכם בוטל או דינו להתבטל בשל שינוי נסיבות קיצוני העולה כדי סיכול וחוסר תום-לב.
בתמצית טענה המשיבה בכתבי טענותיה כי שולמה תמורה לאורך השנים ובשיעורים המתחייבים. בין הצדדים התקיימו יחסי סוכן-סוכנת וכי משבוטלה עמלת הסוכן סוכל ההסכם ואין על המשיבה חובת תשלום או ששיעורה השתנה.
להדגיש כי טענת הסיכול הנ"ל התמקדה רק בהקשר לרפורמה שמנעה את המשך ההפעלה המשותפת של תחנות התדלוק על-ידי המשיבות, כפי שקבע ההסכם, לכאורה (טענה אחרונה זו כשלעצמה למעשה גם נזנחה בפנינו ומכל מקום נדחתה על-ידי בית-משפט קמא). על-פי האמור יובהר כי טענת סיכול בהקשר לדיון שבפנינו לא נטענה כאמור בטיעוני המשיבה.
יתרה-מזאת, על-פי קו הטיעון שהעלתה לעיל המשיבה, באשר ליחסי סוכנות גם תבעה המשיבה בתביעתה הנגדית בגין מחדלי המערערת שלא קיימה חיוביה כסוכן, תוך ביסוס סכום התביעה על הפסד מכירות שנתי נטען במכפלת כלל השנים (במגבלות ההתיישנות) ועד למועד הגשת התביעה. תביעה כזו אינה מתיישבת עם טענה שההסכם בוטל שנים מוקדם למועד הגשת התביעה.
בחינה משלימה של טענות חברת פז (המשיבה הפורמלית בערעור), בכתב הגנתה מחזקת את האמור לעיל.
48. יתרה-מזאת, בית-משפט קמא בפסק-דינו אף קבע כי אין בנמצא ראיות כלשהן העשויות לשפוך-אור על השיח שהתנהל בין הצדדים לאורך השנים הרלבנטיות.
מבחינתי אוסיף כי אל מול התכתבויות שגרתיות המהוות חלק מהתקשרות שוטפת (דו"חות חישוב עמלות, טענות על רכישות וכד') אין כל ראיה המלמדת כי המשיבה מלינה ולו על שינוי נסיבות או חוסר תום-לב או טוענת כי יש להביא את ההתקשרות לסיום.
49. זאת ועוד, בית-משפט קמא ראה ללמוד ולגזור מהמועדים בהם הפסיקו המשיבות (דלק ופז) לשלם את העמלות למערערת, על קביעת המועד הסביר כמו גם המועד בפועל בו יכלו וביקשו המשיבות להפסיק את ההתקשרות.
דא עקא, מהמועדים בהם הופסקו תשלומי העמלות לא ניתן ללמוד דבר לענייננו.
מהראיות והעדויות (לרבות תצהירי ועדויות אביזמר וצדיק), עולה כי המשיבות קיימו לאורך השנים "רוטציה" בניהול התחנה, זאת עד אשר בשנת 2008 (3/08) מכרה פז את זכויותיה בתחנת התדלוק למשיבה.
במסגרת רוטציה זו, ולענייננו, תפעלה המשיבה את התחנה עד סוף שנת 2005, כאשר פז תפעלה אותה מאותו מועד ועד תחילת 2008 כאמור. לכאורה, כפועל יוצא מתקופות הניהול הנ"ל והתיעוד החשבונאי שהוצג ונותח על-ידי בית-משפט קמא נלמד כי המשיבה שילמה למערערת כספים (אם כי לטענתה בחסר) עד סוף שנת 2005, ואילו פז שילמה מאותה נקודה ועד לתחילת 2008.
משלב זה ואילך הפסיקה המשיבה לשלם כספים והתביעה דנן הוגשה בהמשך לכך בשנת 2009.
לענייננו, אם-כן, אין מקום לקבוע כי העיתוי בו חדלה המשיבה לשלם עמלות, במשתמע משקף גלוי דעת, מרחיק לכת כשלעצמו, על-כך שהיא ביקשה וראתה עצמה זכאית, להביא את ההסכם לסיום, היינו משנת 2005.
כאמור, המשיבה הפסיקה לשלם עמלות, באופן חד-צדדי, רק מתחילת 2008 וזאת סמוך לפני שהמערערת הגישה את תביעתה.
50. על בסיס המפורט ומשעה שבית-משפט קמא עצמו הסיק מהראיות שבפניו כי התנהגות הצדדים לאחר שינוי הנסיבות הנטענות, בחלוף למעלה מעשור לקיום ההסכם, מלמדת כי רב הנסתר על הגלוי, לא היה כל מקום, בנסיבות ההתקשרות שבדיון, כי בית-משפט קמא ומיוזמתו יקבע את המועד (או טווח הזמנים) בו רשאיות היו לשיטתו, חברות הדלק ליתן הודעה על ביטול, זאת על-פי הגדרתו הוא, בהתבסס על השערות של סבירות.
51. על-אחת-כמה-וכמה שלא היה מקום לקבוע מועד כאמור על בסיס הנחה לפיה מטרת ההתקשרות היתה החזר השקעות וקצירת רווח סביר, תוך היפוך הנטל בנקודה זו והטלתו על המערערת עצמה.
מסקנת בית-משפט קמא כי על המערערת היה מוטל להוכיח כי ביטול ההסכם בחלוף עשרים שנה מכריתתו הינו בלתי-סביר וכי היא לא עמדה בנטל זה, הינה מסקנה שגויה בנסיבות ועל בסיס מכלול המפורט לעיל.
52. בנסיבות שפרטנו לא היה מקום לראות במשיבה (שאף לא גילתה דעתה שהיא מבקשת לבטל את ההתקשרות), כמי שזכאית היתה לבטל את ההסכם הבלתי-מוגבל בזמן בו התקשרה.
בענייננו לא הוצגו וכמפורט כל ראיות המבססות שינוי נסיבות קיצוני ביותר העולה כדי סיכול וכמתחייב בנסיבות וכתנאי לקיום דיון בשאלת ביטול ההסכם.
במקרה דנן ולכל היותר, הוצגו טיעון ותשתית ראייתית עקיפה וראשונית, על-כך שרווחיה של המשיבה מהתחנה לאורך השנים ומאז ביטול עמלת הסוכן צומצמה במשהו.
53. על בסיס תשתית כאמור לא היה מקום להורות כי ההסכם בוטל כדין (ובוודאי לא החל מ- 31.12.05).
54. מכלול הראיות והנימוקים שפורטו בפסק-דין זה מחייבים מסקנה לפיה המשיבה מחוייבת על-פי ההסכם, ואין כל מקום לשחררה מחיוביה על פיו.
55. לאור המכלול אמליץ לחבריי לקבל את הערעור.
בזיקה לסעדים הנתבעים בתביעת המערערת אמליץ כי נורה שהמשיבה תשלם למערערת את העמלות על-פי ההסכם זאת עד למועד הגשת התביעה.
56. משעה, וכפי שפרטתי בתחילת פסק-הדין, שגיבשו הצדדים נתונים כספיים מוסכמים למקרה והערעור יתקבל, אמליץ ליתן להסכמות אלו תוקף של פסק-דין.
57. לאור התוצאה, אני סבור כי יש לחייב את המשיבה בשכר-טרחת עו"ד המערערת בסכום של 25,000 ש"ח."

8. ביטולו של זכיון תיווך כאשר קיימות הוראות מפורשות בדבר אפשרות ביטולו
ב- ע"א 5925/06{אלי בלום נ' אנגלו סכסון-סוכנות לנכסים (ישראל 1992) בע"מ, תק-על 2008(1), 2205 (13.02.08)} קיבל בית-המשפט של ערעור את הערעור וקבע כי זכיון התיווך בוטל שלא כדין.

בית-המשפט סקר בשלב ראשון את רצף ההלכות לעניין ביטולו של הסכם לתקופה בלתי-קצובה בקבעו:

"ביטול הסכם לתקופה בלתי-קצובה
36. בית-משפט זה דן לראשונה בשאלת ביטולו של חוזה לתקופה בלתי-קצובה ב- ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1), 477 (1974). באותו העניין, הובעה עמדה המתנגדת לקשר חוזי "נצחי" בין צדדים להסכם שכירות, כדלקמן:
"...לפי ההלכות באנגליה ובארצות-הברית, יש לפרש את ההוראה הנ"ל בחוזה השכירות שבו אנו דנים, באחת משתי הדרכים: או על-ידי בדיקת כוונת הצדדים בזמן שהחוזה נעשה או בדרך שבה היה אדם סביר מבין הוראה כזו לאור כל הנסיבות בזמן עשיית החוזה, ועל-כל-פנים הנטיה היא, שלא לפרש הוראה כזו כמתיימרת ליצור התחייבות לצמיתות, וכמו-כן לתת לחוזה במידת האפשר פירוש המקיים את תקפו."
(שם, 485-484)
37. בהמשך, נדונה השאלה הנ"ל ב- ע"א 442/85 זהר נ' מעבדות טרבנול, פ"ד מד(3), 661 (1990), שם דובר בחוזה הפצה של מוצרים רפואיים שלא נקבע מועד לסיומו. באותו העניין, קבע בית-משפט זה כי זכותו של כל צד לחוזה בלתי-קצוב בזמן להפסיקו, בהודעה זמן סביר מראש לצד האחר:
"בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נמוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים (...) כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי-מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנדרש להודעת הביטול."
(שם, 672-671 וראו גם: רע"א 1516/05 למיט אחזקות בע"מ נ' אלישר, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.05); ע"א 355/89 עזבון המנוח ניקולא חינאווי ז"ל נ' מבשלת שיכר לאומית בע"מ, פ"ד מו(2), 70 (1992); ע"א 47/88 הרשטיק נ' יכין חק"ל בע"מ, פ"ד מז(2), 429 (1993))
38. שאלה זו עלתה שוב ב- ע"א 2491/90 התאחדות סוכני נסיעות נ' פאנל חברות התעופה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.94) (להלן: "עניין התאחדות סוכני נסיעות") שם נדונה שאלת ביטולו של הסכם שלא הועלה על הכתב ולפיכך היתה מחלוקת בנוגע למשכו ולאופן ביטולו. נקבע, כי קיימת חזקה לפיה חוזה אינו נערך לצמיתות ואי-הכללתה של תניה בדבר סיום החוזה אינה שוללת אפשרות לסיום החוזה, לאחר מתן הודעה על-כך זמן סביר מראש:
"ראשית תשובה נעוצה בחזקה (פרזומפציה) שחוזה אינו נערך לצמיתות. אין זו דרכן של הבריות לערוך חוזים על-מנת שיעמדו בתוקפם לעולם ועד. אף אין זו מדיניות ראויה, מבחינה כלכלית או חברתית, להקפיא חוזה כמין מומיה, עד שיבוא אליהו. חוזה נועד לחיות בתוך סביבתו, ולהיות מושפע משינויים שהזמן גרמם. אפשר שהשינויים יהיו מהותיים עד כדי כך שלא יהיו יותר לא טעם ולא תכלית בחיי החוזה. אמנם החוזה אינו אומר במפורש כי במצב כזה עבר זמנו ובטל קורבנו. אולם העובדה שהצדדים לחוזה לא נתנו דעתם לאפשרות שמצב כזה יווצר, ומכל מקום לא קבעו הוראה לגבי סיום החוזה במצב כזה, אין בה כשלעצמה כדי לשלול אפשרות של סיום החוזה (...) כך הדבר במיוחד בחוזים המתבססים על קשר אישי בין הצדדים, כגון, על יחסי אמון או נאמנות. כאלה הם, לדוגמה, חוזי עבודה, שותפות או סוכנות. אם היחסים בין צדדים לחוזה כזה מעורערים, אין תועלת בהמשך הקשר ביניהם." (שם)
יחד-עם-זאת, נקבע כי מדובר בחזקה ראייתית בלבד, חזקה הניתנת לסתירה בראיות אחרות, אשר נועדה לסייע לעמוד על כוונת הצדדים מקום שהיא אינה ברורה ולא לבוא במקומה:
"ודוק: ההלכה אינה קובעת כלל מהותי, אלא רק חזקה, שכוחה יפה כראיה. שתי פנים לחזקה זאת. ראשית, היא אומרת שחוזה לתקופה בלתי-קצובה אינו חוזה לצמיתות. שנית, היא אומרת כי חוזה כזה ניתן לביטול באופן חד-צדדי. אולם, כדינה של חזקה, אף חזקה זאת, על שתי פניה ניתנת לסתירה בראיות. בסופו-של-דבר לא באה החזקה אלא לסייע בידינו לעמוד על כוונת הצדדים, מקום שהכוונה אינה ברורה. אין היא אמורה לבוא במקום כוונת הצדדים, אם ניתן לברר מה היתה הכוונה, ולקבוע אותה על יסוד ראיות. גם אין היא אמורה לפטור מן הצורך לברר מה היתה כוונת הצדדים. אפשר שכוונת הצדדים תעלה באופן ברור מן הנסיבות. או אז לא יהיה צורך או מקום לחזקה. כך, לדוגמה, אפשר שבנסיבות של מקרה מסויים לא יהיה זה נכון לומר, בהתאם לחזקה, כי הצדדים התכוונו לאפשר סיום החוזה באופן חד-צדדי, בכל עת ומכל טעם. הנסיבות עשויות ללמד, למשל, על כוונה שהחוזה יסתיים מעצמו, כאשר יתרחש ארוע מסויים, או שאחד הצדדים יהיה רשאי לסיים את החוזה אם, ורק אם, התקיימו תנאים מסויימים." (שם)
39. לבסוף, ב- ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4), 849 (2000) (להלן: "עניין בן חמו"), נדון הסכם הפצה בלתי-קצוב בזמן אשר כלל תניה ששללה מפורשות מן היצרן את הזכות לבטל את ההסכם, נקבע כי אין בכוחה של התניה האמורה לשלול לצמיתות מן היצרן את זכות הביטול כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות המצדיקות את הביטול:
"מטיבו של ההסכם נגזרת המסקנה, כי שלילה לצמיתות מן היצרן את האפשרות להפסיק את הקשר עם המפיץ, שכמוה ככפיית היצרן לקיים את ההסכם לעד, אינה מתיישבת עם ההגיון המסחרי והמשפטי ועם השכל הישר לא יעלה על הדעת שיצרן יהיה חייב לקיים חוזה הפצה לעולמי עולמים ויהיה קשור בעבותות ההסכם, גם כאשר נוצרות נסיבות מיוחדות החותרות תחת אושיות ההסכם, כגון, שהמפיץ מפר את ההסכם או מועל באמון שניתן בו. פרשנות כזו אינה מתיישבת עם תכלית ההסכם. בדיקת טיב ההסכם ומהותו מלמדת, כי על-פי תכליתו האובייקטיבית, מטרתה של התניה היא לשלול מטנא זכות ביטול ההסכם, כל עוד לא מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות. תניה זו מקבלת משמעות לאור ההלכה הקובעת, כי הסכם הפצה ללא הגבלת זמן ניתן לביטול על-ידי היצרן על-פי רצונו תוך מתן הודעה סבירה. ככלל, עומדת זכות זו ליצרן הקשור בהסכם הפצה עם מפיץ, בכל עת וללא צורך בנסיבות מיוחדות. באה תניה זו, על-פי פרשנותה הראויה, ומחריגה את הכלל, ומונעת ביטול ההסכם על-ידי היצרן ואכיפתו עליו, כל עוד לא מתקיימות נסיבות מיוחדות, כאמור."
40. לאור האמור לעיל, שומה עלינו לסקור את הוראות ההסכם המאפשרות את ביטולו במקרים שונים. מפאת חשיבותן של הוראות אלה, נביא אותן כלשונן.
סעיף 3 להסכם, המסדיר את מטרת ההסכם, מועד תחילתו, זכותו של בלום לסיים את ההתקשרות בין הצדדים וכן זכויותיו של בלום כלפי צדדים שלישיים, קובע כדלקמן:
"(א) החברה מעניקה בזאת למפעיל את הזכיון להפעיל סוכנות לתווך בנכסי דלא ניידי, ולא למטרה אחרת כלשהיא להלן: "הזכיון".
(ב) 1. תקופת הזכיון תחול 01.04.1976 (ההדגשה במקור - י.ד.).
2. מבלי לגרוע מהאמור בהסכם זה, ניתנה בזה למפעיל הזכות לסיים הסכם זה בכל מועד בתנאי שימסור לחברה הודעה מוקדמת של 60 יום על כוונתו לעשות כן, ובמקרה זה יסתיים ההסכם בתום התקופה האמורה של 60 יום.
(ג) מבלי לפגוע באמור בסעיף 3(ב)(2) לעיל, המפעיל מצהיר בזה כי ידוע לו כי הזכיון מוענק לו אישית בלבד. המפעיל לא יהיה רשאי למכור ו/או להעביר ו/או להיפטר מהזכיון או הזכויות המוענקות לו בהתאם ולתנאי (כך במקור - י.ד.) הסכם זה בכל צורה שהיא, ואף לא להרשות לכל אדם ו/או גוף אחר כלשהם להשתמש במושכר (כך במקור - י.ד.) או להשתתף בכל תמורה או אופן (לפי רישיון או כשותף או בכל צורה שהיא בזכיון שהוענק לו על-ידי הסכם זה) אלא, אם תיתן החברה את הסכמתה לכך בכתב. החברה לא תסרב לתת את הסכמתה כאמור, אלא, מטעמים סבירים. במקרה שיתעוררו חילוקי-דעות בין הצדדים, לפי סעיף-קטן זה, ימסר העניין לבוררות בהתאם לאמור בסעיף 21 להסכם זה."
סעיף 6(ד) להסכם, המתייחס לזכותו של בלום להפעיל את הסוכנות באמצעות חברה פרטית והמגבלות החלות על אופן פעילותה של חברה זו, קובע כדלקמן:
"מוסכם בזה מפורשות בין הצדדים כי הפרת תנאי סעיפים-קטנים ב' ו- ג' לעיל על-ידי המפעיל, תעניק לבעל הזכיון זכות אוטומטית לבטל הסכם זה."
לבסוף, סעיף 18 להסכם, קובע את המקרים בהם תהא רשאית אנגלו סכסון לבטל את ההסכם, כדלקמן:
"1. החברה תהיה רשאית, לפי שיקול-דעתה הבלעדי, לסיים הסכם זה ולבטלו בקרות כל אחד מהאירועים הבאים:
א. במקרה של מות המפעיל (...)
ב. במקרה שהמפעיל יוכרז כפושט רגל או בלתי-מסוגל לטפל בענייניו.
ג. אם המפעיל הורשע בעבירה פלילית אשר מטילה ספק באופיו, הגינותו ונאמנותו.
ד. במקרה שהמפעיל מסכן ו/או משתמש לרעה בשם אנגלו סכסון ו/או בסימני המסחר או השירות שלה.
ה. במקרה שהמפעיל אינו מבצע את התשלומים המוסכמים על-פי תנאי הסכם זה.
ו. במקרה שהמפעיל לא יחזיק מערכת שלמה של ספרי הרשומים (כך במקור - י.ד.) מכל העסקות בעסק שלו.
ז. במקרה של הוצאה לפועל נגד המפעיל בגין כל הלוואה ו/או משכנתא ו/או שיעבוד ו/או עיקול נגד המפעיל ואם הליכי הוצאה לפועל הנ"ל אינו מתבטל (כך במקור - י.ד.) תוך 40 יום מיום נקיטתם.
ח. במקרה שעסק הזכיון יהיה סגור 30 ימים רצופים, אם סגירתו אינה נובעת מסיבה של שביתות, הפרעות או כח עליון מעשי מלחמה (כך במקור - י.ד.).
ט. במקרה של הפרת הסכם זה על-ידי אחד מהצדדים להסכם, יהא הצד המפר אחראי לצד המקיים לכל הנזקים, הוצאות והפסדים שנגרמו לצד המקיים וזאת מבלי לפגוע בזכויות הצד המקיים לכל סעד שהוא רשאי לו בהתאם לתנאי הסכם זה או לפי חוק, לרבות הזכויות לדרוש ביצוע בעין של ההסכם.
2. במקרה של קרות אחד או יותר מהמקרים המפורטים בסעיף זה ו/או במקרה של הפרת הסכם זה על-ידי המפעיל, תהיה החברה מחוייבת למסור למפעיל הודעה בכתב לתקן את ההפרה האמורה תוך 15 יום מתאריך המכתב לפני ביטול ההסכם על-ידי החברה, מלבד באותם מקרים בהם הארכת הזמן כאמור לקרום (כך במקור - י.ד.) לחברה נזק חמור. מתן הודעה מוקדמת כאמור, לא תחול לגבי סעיפים-קטנים ב', ג', ז', ד'."
41. עינינו הרואות, ההסכם קובע מספר הוראות המפרטות באופן מפורש את המקרים בהם יהיה רשאי כל צד לבטלו ואף את מועד הביטול בכל מקרה.
42. לאור האמור לעיל, סבור אני כי הגם שבית-המשפט קמא אבחן נכונה בין המקרה נשוא הערעור לבין עניין בן חמו (שם, כזכור, ויתר היצרן מפורשות על זכות הביטול), קביעתו לפיה לא יתכן כי קיים חוסר איזון בין הצדדים באופן שבלום בלבד רשאי לבטל את ההסכם מכל סיבה שהיא בשעה שאנגלו סכסון אינה רשאית לעשות כן, בטעות יסודה.
43. כאמור, ההסכם, אשר נוסח על-ידי אנגלו סכסון (או מי מטעמה), קובע מפורשות את המקרים בהם תהא זכות ביטול לכל אחד מן הצדדים. על-פי הוראות ההסכם, זכאי בלום לבטל את ההסכם מכל סיבה שהיא בשעה שאנגלו סכסון רשאית לעשות כן רק בהתקיים אחד מהמקרים המנויים ברשימת מקרים סגורה. לאחרונה הבעתי את דעתי לפיה כאשר לשון ההסכם היא מפורשת, יש ליתן לה משקל מכריע בפרשנות ההסכם (ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.01.08) (להלן: "עניין לוי")) ואני סבור כי דברים אלו יפים גם לעניין שבפני. יתרה-מכך, להבדיל מן ההלכה שנקבעה בעניין התאחדות סוכני נסיעות, במקרה נשוא ערעור זה קיים חוזה בכתב, הקובע הוראות מפורשות לעניין הביטול. לפיכך, אין צורך להפעיל את החזקה בדבר כוונתם של הצדדים שלא להיות קשורים בהסכם לצמיתות ואף אין צורך לשער מה היתה כוונת הצדדים, הואיל והיא באה לידי ביטוי בצורה מפורשת ומדוייקת בסעיפי הביטול הקבועים בהסכם.
44. יתרה-מכך, לדידי אין כלל צורך בשימוש ב"כלל הפירוש כנגד המנסח" הואיל וסעיפי הביטול שצוטטו לעיל הינם ברורים ומפורשים ומקריאתם ברור לחלוטין מתי ובאלה נסיבות רשאי כל צד לבטל את ההסכם. לא מצאתי בהסכם דו-משמעות או הוראה שאינה מנוסחת בבהירות, ממנה עלול להשתמע כי הזכות לבטל את ההסכם מכל סיבה שהיא נתונה גם לאנגלו סכסון. יחד-עם-זאת, סבור אני כי דווקא העובדה שההסכם נוסח על-ידי אנגלו סכסון (או מי מטעמה) מחזקת את המסקנה לפיה לא מסורה לה זכות ביטול גורפת מקבילה, הואיל ואילו היתה מעוניינת אנגלו סכסון להעניק לעצמה בהסכם זכות דומה, חזקה עליה שהיתה עושה כן. משלא עשתה כן, אל לה לטעון כעת לחוסר איזון בין זכויות הצדדים.
45. לבסוף, בעניין לוי הנ"ל נקבע עוד כי העיקרון לפיו יש ליתן משקל מכריע ללשון ההסכם הברורה, מקבל משנה תוקף שעה שלשון ההסכם מתיישבת עם ההיגיון המסחרי. בדומה, במקרה שבפני, מתן זכות ביטול גורפת לבעל הזיכיון בלבד בשעה שהמזכה רשאי לבטל את ההסכם רק בהתקיים מקרה מבין רשימה סגורה של מקרים, מתיישבת עם ההיגיון המסחרי הפשוט. לפי היגיון זה בהסכמי זכיון בעל הזכיון עמל ומשקיע בפיתוח הזכיון משך שנים רבות, בשעה שהמזכה נהנה מפירות ההשקעה האמורות. אשר-על-כן, מתן זכות ביטול גורפת למזכה, יפחית באופן משמעותי את תמריציו של בעל הזיכיון לפתחו ואף עלול לגרום להימנעות מרכישת הזכיון עקב חשש מתמיד מביטולו.
46. יחד-עם-זאת, במקרה שבפני, אנגלו סכסון אינה כבולה לנצח בהסכם עם בלום. הוראות סעיפים 6(ד) ו- 18 להסכם פותחות בפניה פתח להפסיק את ההתקשרות כל אימת שמתקיים אחד המקרים הקבועים בהם, אשר מעמידים בחשש את המשך קיומו של הזכיון (כגון במקרה של מות הזכיין, פשיטת רגל, הליכי הוצאה לפועל נגד הזכיין שלא בוטלו וכדומה) או אשר פוגעים בה בדרך אחרת (כגון סגירת העסק נשוא הזיכיון למשך 30 יום אשר יגרום לה הפסדים או הפרה אחרת של ההסכם). סעיפים אלו מהווים את האיזון הראוי לזכותו הבלתי-מסוייגת של בלום להפסיק את ההסכם.
47. לאור כל האמור לעיל, סבור אני כי ההסכם אינו מקים לאנגלו סכסון זכות לבטל את ההסכם מכל סיבה שהיא, וככל שביטול ההסכם נעשה מטעם זה בלבד, הרי שההסכם בוטל על ידה שלא כדין. לפיכך, יש לבחון האם התקיים במקרה זה אחד המקרים המצדיקים את ביטולו של ההסכם על-פי סעיפים 6(ד) ו/או 18 להסכם.
ביטול ההסכם עקב הפרתו ו/או עקב אבדן האמון
48. מוכן אני לצאת מנקודת הנחה כי ההסכם אכן דורש יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים כפי שקבע בית-המשפט קמא. יחד-עם-זאת, סבור אני כי שגה בית-המשפט קמא כשקבע כי הפרת ההסכם על-ידי בלום ואבדן האמון של אנגלו סכסון בבלום מהווים עילה לביטול ההסכם, בשעה שאנגלו סכסון חזרה בה מטענותיה בדבר הפרת ההסכם על-ידי בלום וכלל לא טענה לאבדן האמון בו, כפי שיפורט להלן.
49. ראשית, בסעיף 9 למכתבו מיום 18.02.03, ציין בא-כוחה של אנגלו סכסון כדלקמן:
"אשר-על-כן, מובהר בזאת, פעם נוספת, כי מרשתי מחזיקה בעמדתה כי הינה רשאית להפסיק את ההסכם בכל עת על-פי דין..."
בהמשך, בסעיפים 7-6 להודעת הביטול, נכתב כדלקמן:
"6. למרשתי טענות רבות לגבי האופן בו מנהל מרשך את זכיון אנגלו סכסון בהרצליה, וזאת מבלי לגרוע מזכותה להפסקת הסכם הזכיינות, בכל עת, כמפורט לעיל.
7. בהתאם לזכותה כאמור מודיעה בזה מרשתי על הפסקת הסכם הזכיינות. הפסקת ההסכם תיכנס לתוקף ביום 31.12.2003."
בסעיף 9 לבקשה שהגישה אנגלו סכסון בבית-המשפט קמא להצהיר כי ההסכם בוטל כדין, טענה כדלקמן:
"לנוכח סירובו של המשיב, הן לקביעת תקופה קצובה להסכם, והן ליידע את 'הזכיין החדש' ביחס לעמדת המבקשת בקשר עם סיום הסכם זכיינות שאינו קצוב בזמן, ולאור אי-שביעות רצונה של המבקשת מהתנהלות המשיב ואופן ניהול הזכיון על ידו, כאמור, הודיע ביום 02.04.03, ב"כ המבקשת למשיב, על הפסקת הסכם הזכיינות בעוד כ- 9 חודשים - החל מיום 31.12.03."
יחד-עם-זאת, בתשובה שהגישה אנגלו סכסון לתגובתו של בלום לבקשה האמורה, היא הדגישה כי אינה טוענת כי הפסיקה את ההסכם עקב הפרתו על-ידי בלום וכי עיקר המחלוקת הינה ביחס לזכאותה לבטל את ההסכם מכל סיבה שהיא:
"8. ראשית דבר, יצויין כי בניגוד לאמור בתגובת המשיב, סלע המחלוקת בין הצדדים היא זכאות המבקשת להפסיק הסכם הזכיינות הבלתי-קצוב בזמן בהודעה של פרק זמן סביר מראש. דווקא המשיב הוא המבקש להסיט את הדיון מן המחלוקות האמיתיות...
10. עוד יצויין, למען הסדר הטוב, לאור האמור בסעיף 4.5 לתגובת המשיב, כי המבקשת לא טענה בכתב התגובה מטעמה, להפסקת ההסכם בשל הפרה ספציפית של המשיב, ומשכך גם לא היה מקום למתן הודעה למשיב כי עליו לתקן את ההפרה תוך 15 יום, כטענתו... בכל מקרה טענתה המרכזית של המבקשת היא שאין בעילות אלה, ממילא, כדי לגרוע מזכות המבקשת להפסקת ההסכם הבלתי-קצוב בהודעה של פרק זמן סביר. (ההדגשה במקור - י.ד.)...
29. המבקשת תשוב ותבהיר כי איננה טוענת להפסקת ההסכם לאור הפרתו על-ידי המשיב, ומשכך לא נדרשה להתריע בפניו על הצורך בתיקון ההפרה, בהתאם להסכם (ההדגשה לא במקור - י.ד.). עסקינן בהפסקת הסכם בלתי-קצוב בזמן אשר המבקשת נתנה הודעה פרק זמן סביר מראש להפסקתו."
לבסוף, עו"ד עודד גולדשטיין, בא-כוחה של אנגלו סכסון, ציין מפורשות במסגרת ישיבת ההוכחות שהתקיימה בבית-המשפט קמא ביום 09.03.06 כי:
"לא הועלתה טענה לגבי סעיף 18 (המפרט, כאמור, את רשימת המקרים בהם תהא רשאית אנגלו סכסון לבטל את ההסכם - י.ד.)." (ראה פרוטוקול הישיבה מיום 09.03.06, עמוד 40, שורה 8)
50. הנה-כי-כן, אנגלו סכסון חזרה והדגישה כי לא ביטלה את ההסכם עקב הפרתו על-ידי בלום או עקב התקיימותו של איזה מן המקרים המזכים אותה בביטול על-פי סעיף 18 להסכם, אלא עקב זכותה לבטלו מכל סיבה שהיא "בהודעה של פרק זמן סביר". לפיכך, גם אם העלתה אנגלו סכסון בראשית ההליך ובחצי פה טענות כנגד הפרה כביכול של ההסכם על-ידי בלום, הרי שהיא חזרה בה מטענות אלה וביקשה לבסס את תביעתה על הטענה בדבר זכותה לבטל את ההסכם בכל עת. יתרה-מכך, גם במסגרת תגובתה לערעור לא טענה אנגלו סכסון להפרה כאמור, למעט הסתמכותה על קביעותיו של בית-המשפט קמא בדבר הפרת ההסכם עקב אבדן האמון בין הצדדים. לפיכך, משעה שלא נטען וממילא לא הוכח כי בלום הפר את ההסכם, סבור אני כי לא היה מקום לקבוע כי ההסכם הופר ולפיכך רשאית היתה אנגלו סכסון לבטלו וממילא לא היה מקום להציב קביעה זו בבסיס ההחלטה כי ההסכם בוטל כדין.
51. דברים אלו יפים גם ביחס לקביעתו של בית-המשפט קמא כי אנגלו סכסון איבדה את האמון במערער ואובדן האמון כשלעצמו מהווה נסיבות מיוחדות המצדיקות את ביטול ההסכם או, למצער, מהווה הפרה של ההסכם המאפשרת את ביטולו. ראשית, כפי שפורט לעיל, ההלכה שנקבעה בעניין בן חמו לפיה ניתן לבטל הסכם בלתי-קצוב לגביו נשללה זכות הביטול בהתקיים נסיבות מיוחדות, אינה רלוונטית לעניין שבפני. זכות הביטול לא נשללה מאף אחד מן הצדדים להסכם ולפיכך אין כלל טעם לדון בשאלה האם התקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות את הביטול. שנית, גם אם נכונה קביעתו של בית-המשפט קמא לפיה ההסכם דורש מידה של אמון מיוחד בין הצדדים, הרי שאנגלו סכסון כלל לא טענה כי איבדה את האמון במבקש וממילא לא הוכיחה טענה זו. לפיכך, לא היה מקום לבסס את אבדן האמון בין הצדדים כטעם נוסף להצדקתו של ביטול ההסכם.
52. בשולי הדברים יצויין, כי מעובדות הפרשה עולה כי הטעם העיקרי, אם לא היחיד, לביטול ההסכם על-ידי אנגלו סכסון היה סירובה לאפשר את העברת הזיכיון מבלום לצד שלישי בתנאים זהים לאלו שבהסכם בינה לבין בלום. על-פי סעיף 3(ג) להסכם רשאית היא להתנגד להעברה כאמור מטעמים סבירים בלבד אך סוגיה זו לא עלתה כפלוגתא בהליך דנן ומשכך לא ראיתי מקום להידרש אליה.
53. אשר-על-כן, הנני מציע לחבריי לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-המשפט קמא ולקבוע כי אנגלו סכסון ביטלה את ההסכם שלא כדין. לאור תוצאה זו, מתייתר הצורך לדון ביתר טענותיו של בלום, לרבות בשאלה האם הזיכיון הוא קניינו והאם היה על בית-המשפט קמא לאפשר את עדותו של עו"ד רבין. בנוסף, מבלי להכריע בשאלה האם יש מקום לפיצול סעדים כאשר ניתן סעד הצהרתי, ניתן בזאת היתר לפיצול סעדים, באופן שיאפשר לבלום להגיש תביעה כספית.
אנגלו סכסון תשא בשכר-טרחת עורכי-דינו של בלום בשתי הערכאות בסך 80,000 ש"ח וכן בהוצאותיו בשתי הערכאות. סכומים אלו ישאו הצמדה וריבית ממועד מתן פסק-דין זה ועד למועד התשלום בפועל."