דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה
הפרקים שבספר:
- חוזה הפצה - יצירתו - מבוא
- חוזה הפצה בכתב
- חוזה הפצה בעל-פה
- תחום טריטוריאלי של מפיץ
- חוזה להפצה בלעדית - מבוא
- קנייניותה של זכות להפצה בלעדית
- הפסקת חוזה הפצה בלעדית
- עבירותה של זכות הפצה בלעדית
- מעמדו של סוכן מול מעמדו של מפיץ
- עילות תביעה - דיני חוזים - הפרה ותרופות - מבוא
- אכיפת חוזה הפצה
- ביטולו של חוזה ההפצה
- פיצויים
- הגדרת מוניטין
- קנייניות המוניטין
- עילת תביעה בעילת "עשיית עושר ולא במשפט"
- עילות בנזיקין (גרם הפרת חוזה)
- העוולה - יישום והלכה
- עילות בנזיקין (גניבת-עין) - מבוא
- גניבת-עין - יסודות העוולה
- הבעלות במוניטין
- הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עסקו
- יש להוכיח כי הצרכן קושר בין המוצר לעוסק
- עילות בנזיקין (גזל) - כללי
- עילות בנזיקין (גזל) - המפיץ והיצרן
- מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -מבוא
- מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -יחסי יצרן-מפיץ
- גילוי מסמכים
- הגבלים עסקיים ותניית אי-תחרות
- חוק ההגבלים העסקיים
- הגבלת עיסוק - יחסי מפיץ-יצרן
- צו מניעה זמני וקבוע
- סדרי דין וראיות - המצאת כתבי בית-דין
- סמכות מקומית ועניינית - העברת דיון
- הוכחת דין זר
- בוררות
חוזה להפצה בלעדית - מבוא
זכות ההפצה הבלעדית היא זכות חוזית ועיגונה הוא בחוזה ההפצה שבין היצרן למפיץ. משמעותה היא כי היצרן מתחייב לשווק את סחורתו בתחום טריטוריאלי מוגדר, אך ורק דרך המפיץ הבלעדי. משמע, הוא מתחייב להימנע מלמכור את מוצריו, בתחום הטריטוריאלי האמור, לגורמים אשר אינם המפיץ הבלעדי {רע"א 371/89 אילן ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בעמ ואח', פ"ד מד(2), 309 (18.01.90)}.קשר מיוחד זה בין יצרן ומפיץ יצר במרוצת השנים פסיקה עניפה שדנה במיגוון מערכות יחסים הקשורות לקשר זה.
האחת, מערכת יחסים יצרן מפיץ אשר הולידה תביעות הדדיות בנושאים כגון:
א. תביעות מפיץ נגד יצרן בגין הפרת תנאי ה"בלעדיות";
ב. תביעות מפיץ נגד יצרן בגין הפסקת חוזה הפצה;
ג. תביעות מפיץ נגד יצרן בגין פיצויים, פיצויי פטורין, דמי חופשה, וכיוצא באלה מזכויות עובד (ראה גם דיוננו להלן על מעמדו של המפיץ);
ד. תביעות יצרן נגד מפיץ בגין הפרת תנאי הסכם ההפצה כגון: שיווק מוצרים מתחרים, אי-עמידה בהיקף מכירות.
השניה, מערכת יחסים בין מפיץ לבין מפיץ אחר אשר הולידה תבעיות לצווי מניעה ,פיצויים ועוד.
השלישית, מערכת יחסים בין יצרן לבין מפיץ או מפיץ בלעדי שהולידה תביעות בעילות של "גניבת-עין", הפרת פטנט, פגיעה בזכות יוצרים ועוד.
ב- ת"א (חי') 44719-02-10 {חברת אחים עאמר מרצפות ושיש בע"מ נ' סירפה ס.ל. חברה ספרדית, תק-של 2014(1), 31576 (14.01.14)} נקבע כי:
"מקורה של זכות ההפצה הוא בקיום הסכם בין צדדים, ומעמדה נגזר מהסכם כזה {ע"א 2850/99 בן חמו נ' טנא נוגה בע"מ, פ"ד נד(4), 849, 857 (1999)}.
בפסיקה נקבעו מספר קריטריונים לשם הוכחת קיומו של הסכם להפצה בלעדית. על-מנת להוכיח קיומו של הסכם הפצה בלעדי על הטוען לו להוכיח: מהם התנאים ביחס למשך תקופת ההתקשרות, מכסת שיווק מינימאלית, מסירת אינפורמציה על-ידי המשווק באשר לדרכי השיווק והלקוחות, אזור הפצה מוגדר ועיקרון ההדדיות. יחד-עם-זאת, אין מדובר ברשימה סגורה {ע"א 3592/98 מוניב נסר אל דין נ' מרבק בית מטבחיים בע"מ, תק-על 99(3), 487 (1999); ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3), 114 (1988)}.
נקבע כי הנטל להוכיח כי קיים הסכם בלעדיות הוא על הטוען לקיומו {ראה: ע"א 127/86 רייכר נ' פוליתם בע"מ}, אשר צוטט לעיל.
בענייננו לא קיים הסכם בכתב המסדיר את יחסי הצדדים או מקנה בלעדיות וכל אשר הציגה התובעת לעניין זה הינו טיוטת הסכם אשר לטענתה בשלה לכלל הסכם מחייב בין הצדדים.
בהעדר הסכם בכתב החתום בידי שני הצדדים, יש להתחקות תחילה אחר כוונת הצדדים מהתנהגותם ומנסיבות חיצוניות ולבחון האם אכן נכרת ביניהם הסכם מחייב {בע"מ 4870/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, תק-על 2008(1), 5559 (2008)}.
חוזה, מבטא מפגש רצונות בין הצדדים לו. הסכמת הצדדים להתקשר בחוזה מחייב ושכלולן של הסכמותיהם לכדי חוזה משפטי תקף, תלויים בקיומם של שני יסודות מצטברים: גמירות-דעת ומסויימות. בהתקיים שני יסודות אלה, יחסי הצדדים הבשילו לכדי חוזה מחייב, אשר נסיגה ממנו תהווה הפרה. אולם, במצב שבו אחד מן היסודות אינו מתקיים, לא ניתן יהיה לומר שהסכמות הצדדים התגבשו לכדי חוזה מחייב והן נותרות בגדר משא-ומתן שלא הבשיל {ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' מרדכי דוד, תק-על 2010(3), 545 (2010)}.
המבחן להתקיימות יסוד "גמירות-הדעת" הוא אובייקטיבי ועל בית-המשפט לשאול את עצמו האם אדם סביר היה לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים {ע"א 440/75 אשר זנדבנק נ' מלכה (מלי) דנצינגר ו- 5 אח', פ"ד ל(2), 260 (1976)}.
כדי להסיק גמירות-הדעת, יש לבחון את גילויה החיצוני {ע"א 5332/03 רמות ארזים חברה לבניין והשקעות בע"מ נ' יהודה שירן, פ"ד נט(1), 931 (2004); ע"א 620/89 סלחה חושנג'י נ' חיה אמגר, פ"ד מו(1), 588 (1992)}.
אשר ליסוד המסויימות, נדרש כי הפרטים החיוניים והמהותיים בעסקה יהיו מוסכמים. בעבר נקבע כי הצעה היא מסויימת מספיק במידה והיא "מלאה ומדוייקת במידה מספקת עד שניתן לראות באמור בה עם קיבולה, חוזה מלא ובר-ביצוע, ללא צורך במשא-ומתן משלים נוסף {ע"א 440/75 אשר זנדבנק נ' מלכה (מלי) דנצינגר ו- 5 אח', פ"ד ל(2), 260 (1976)}.
דרישת המסויימות רוככה עם השנים והפסיקה הכירה במסויימותו של חוזה גם כאשר לא נכללו בו כל הפרטים החיוניים לעסקה, אך זאת במידה שפרטים אלה ניתנים להשלמה על-פי הדין או על-פי הנוהג. עם-זאת, השלמת פרטים בהסכם לא תיעשה מקום שבו לא היתה בין הצדדים הסכמה לגבי אותם תנאים, בין באופן מפורש ובין באופן משתמע {ע"א 3380/97 תמגר נ' גושן בלהה ואח', פ"ד נב(4), 673 (1998)}.
לעניין הקשר שבין שני היסודות, נקבע: "שני התנאים המצטברים הנדרשים להתגבשות הסכם מחייב - גמירות-דעת ומסויימות - הינם תנאים נפרדים אך קיימים ביניהם קשרי גומלין חזקים (ראו עניין תמגר, 682; פרידמן וכהן, 292). לעיתים, העדה חזקה על גמירות-דעת נתפשת כפיצוי על מסויימות חסרה או פגומה (השוו: רע"א 4976/00 בית הפסנתר נ' מור, פ"ד נו(1), 577, 588 (2001)). מנגד, היעדר מסויימות - בדגש על היעדר הסכמה לגבי פרט עיקרי - עשוי להעיד על פגם בגמירות-דעתם של הצדדים. לעניין זה יפים דבריהם של פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן אם מסכימים הצדדים כי עליהם להגיע להסכמה לגבי פרט עיקרי, קיימת הנחה כי לא נכרת חוזה, שכן היעדרו של הפרט העיקרי וחשיפתו של רצון להגיע להסכמה קונקרטית לגביו, מונעים שכלולו של חוזה. ההנחה היא כי ההסכם להסכים לגבי הפרט העיקרי מהווה תנאי לכריתתו של חוזה מחייב בין הצדדים, אפילו לא נתגלעה מחלוקת לגביו בעת עריכתו של ההסכם הראשוני." {פרידמן ו- כהן חוזים, 303; ע"א 7193/08 מנחם עדני נ' מרדכי דוד, תק-על 2010(3), 545 (2010)}
ב- ת"א (ת"א) 458/98 {החברה ליבוא ויצוא מוצרי ואביזרי טבק בע"מ נ' בריל סיגרים בע"מ, פורסם באתר האיטרנט נבו (08.10.01} עמדה השופטת ד"ר פלפל על הנפקות בהגדרת מפיץ, כמפיץ בלעדי כדלקמן:
"הן הזכות להפצה והן הזכות להפצה בלעדית הן זכויות אובליגטוריות שנובעות מהסכם בין ספק למפיץ בו הספק מעניק למפיץ את הזכות. עם-זאת זכות להפצה בלעדית היא הרחבה מבין השתיים. היא כוללת את הזכות להפצה ובנוסף מכילה גם אגד רחב יותר של זכויות וחובות משפטיות שהן בעלות משמעויות כלכליות. ספק המעניק זכות הפצה בלעדית למפיץ, מטיל על עצמו מגבלה ניכרת על חופש עיסוקו וחירות ההתקשרות שלו. התמורה בה מחוייב המפיץ באה לביטוי בהיקף החובות שלו כלפי הספק בכל הקשור לפיתוח, שמירה ואיכות השוק לו זכה, בחובת אמון ובסטנדרט תום-לב המתאים לצדדים שכרכו את גורלם העסקי זה בזה."
הנטל להוכחת הטענה בדבר היות מפיץ מפיץ בלעדי מוטל על התובע {ראו: ע"א 325/79 דנינו נ' פקסטרפיל חברה בע"מ, פ"ד לה(1), 51, 53-54 (1980)}.
בהלכה הפסוקה נקבעו מספר קריטריונים לשם הוכחת קיומו של הסכם להפצה בלעדית. כך, על-מנת להוכיח קיומו של הסכם הפצה בלעדי על הטוען לו להוכיח: מהם התנאים ביחס למשך תקופת ההתקשרות; מכסת שיווק מינימאלית; מסירת אינפורמציה על-ידי המשווק באשר לדרכי השיווק והלקוחות; אזור הפצה מוגדר; עקרון ההדדיות. יחד-עם-זאת, אין מדובר ברשימה סגורה {ראו: ע"א 3592/98 מוניב נסר אל דין נ' מרבק בית מטבחיים בע"מ, תק-על 99(3), 487 (1999); ע"א 127/86 יהושע רייכר נ' פוליתם בע"מ, פ"ד מב(3), 114 (1988)}.