דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה
הפרקים שבספר:
- חוזה הפצה - יצירתו - מבוא
- חוזה הפצה בכתב
- חוזה הפצה בעל-פה
- תחום טריטוריאלי של מפיץ
- חוזה להפצה בלעדית - מבוא
- קנייניותה של זכות להפצה בלעדית
- הפסקת חוזה הפצה בלעדית
- עבירותה של זכות הפצה בלעדית
- מעמדו של סוכן מול מעמדו של מפיץ
- עילות תביעה - דיני חוזים - הפרה ותרופות - מבוא
- אכיפת חוזה הפצה
- ביטולו של חוזה ההפצה
- פיצויים
- הגדרת מוניטין
- קנייניות המוניטין
- עילת תביעה בעילת "עשיית עושר ולא במשפט"
- עילות בנזיקין (גרם הפרת חוזה)
- העוולה - יישום והלכה
- עילות בנזיקין (גניבת-עין) - מבוא
- גניבת-עין - יסודות העוולה
- הבעלות במוניטין
- הערך המוגן בעוולת גניבת העין נועד לפרוש על אדם את הגנת החוק מפני פגיעה בזכות שרכש במוניטין של עסקו
- יש להוכיח כי הצרכן קושר בין המוצר לעוסק
- עילות בנזיקין (גזל) - כללי
- עילות בנזיקין (גזל) - המפיץ והיצרן
- מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -מבוא
- מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -יחסי יצרן-מפיץ
- גילוי מסמכים
- הגבלים עסקיים ותניית אי-תחרות
- חוק ההגבלים העסקיים
- הגבלת עיסוק - יחסי מפיץ-יצרן
- צו מניעה זמני וקבוע
- סדרי דין וראיות - המצאת כתבי בית-דין
- סמכות מקומית ועניינית - העברת דיון
- הוכחת דין זר
- בוררות
עבירותה של זכות הפצה בלעדית
הזכות המוקנית על-פי חוזה ההפצה כזכות אובליגטורית כפופה אף למגבלות החלות על זכות אישית להבדיל מזכות קניינית. המגבלות על עבירות הזכות הפכו לנטל שקשה להסירו בכל אותם מקרים בהם בעל זכות להפצה בלעדית כגון קווי חלוקה למיניהם לא יכול היה להעביר זכות זו לאחר. הסכמת היצרן היתה תנאי בלעדיו אין על-מנת להעביר את הזכות שהוקנתה לו על-פי ההסכם. אף-על-פי-כן המציאות הכתיבה לעיתים התנהגות גמישה יותר של היצרן כאשר חרף תניות חד-משמעיות בהסכם על איסור העברה נתן הסכמתו להעברת הזכות. כך או אחרת, הפרקטיקה המסחרית הוכתבה על-ידי גישה של היצרן על פיה עם תום תקופת החוזה זכותו של המפיץ פוקעת ושבה ליצרן.מצבי העימות בין היצרן והמפיץ ככל שקיבלו ביטויים בפסיקת בתי-המשפט תוחמו בקבוצות המקרים הבאות:
א. קבוצת החוזים המכילה הוראות ברורות האוסרות על העברת הזכות;
ב. העברה ורכישת הזכות מכוח הסכמת היצרן שבהתנהגות או מכללא;
ג. העברת הזכות בדרך של הורשה-ירושה על-פי דין או על-פי צוואה;
ד. העברה בחיים בין המפיץ האב לבנים תוך הסכמה מכללא של היצרן.
ב- ע"א 355/89 {עזבון המנוח ניקולא חינאווי נ' מבשלת שיכר, פ"ד מו(2), 70 (1992)} נפסק לעניין העברת הזכות לבניו של המפיץ:
"כללם-של-דברים: חומר הראיות מעלה, לדעתי, כי במהלך השנים - לאחר שנת 1980 - נטלו הבנים את רסן השליטה בעסקי ההפצה לא אך כלפי פנים אלא גם כלפי חוץ; כי המשיבות - בדרגים הבכירים - ידעו שהאב אינו משמש אלא בתפקיד של כבוד וכי הבנים הם ה"בעלים" של עסקי ההפצה; ובמהלך כל אלה נכרת הסכם-שבהתנהגות בין הנתבעות לבין הבנים, ולפיו עיסקי ההפצה הפכו משותפים לבנים ולאב. בוודאי לא יימצאו חולקים כי גם בעסקי הפצה - כמותם כבכל נושא שבהסכם - אפשר שייכרת הסכם-שבהתנהגות בין הצדדים המעורבים, וכך היה בענייננו (ראה: פרידמן וכהן חוזים, כרך א', 1991, סעיף 7.95 בעמ' 231, סעיף 7.96 בעמ' 232; שלו דיני חוזים, תש"ן, 142). יכולים היינו להשתית מסקנתנו זו גם על קביעת השתק, אך נעדיף לייסד דברינו על מהות ולא על השתק.
13. משנמצא לנו כי נכרת הסכם-שבהתנהגות בין הבנים לבין הנתבעות, אין צורך כי ניתן דעתנו לשאר טענות שהועלו ואשר בית-משפט קמא הכריע בהן כפי שהכריע (בין השאר, בשאלה אם הבנים קנו זכות קניין בעסקי ההפצה). יחד-עם-זאת אמרנו להעיר בשני נושאים שלדעתנו ראוי לומר בהם דבר. הנתבעות טענו בתוקף ובעוז כי הבנים לא רכשו זכויות מכוח אביהם, ולביסוס טענתן זו תקעו יתד בהוראת סעיף 23 להסכם שמשנת 1970, הקובע וזו לשונו:
"אסור למפיץ להעביר את זכויותיו וחובותיו על-פי הסכם זה, או כל חלק מהן, לכל אדם אחר, במישרין או בעקיפין."
"איסור" זה על העברת זכויות, כך טענו וטוענות הנתבעות, חל גם בין החיים (VIV0S INTER) וגם מחמת מיתה (MORTIS CAUSA), אשר-על-כן לא עלה בידי המנוח ניקולא חינאווי להוריש זכויות לבניו. לדעתנו לא כן דין. אפשר שהסכם יאסור העברת זכויות בין החיים - ובכך יצור, לכאורה, "זכויות אישיות" - אך עם מותו של בעל ההסכם יזכו יורשיו בזכות כלשהי שיסודה בעילה שבעשיית עושר ולא במשפט. השווה: פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט, 254 ,1982, וכן דיני הנזיקין, תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי (1976)), 24 , ה"ש 11). אכן, ניתן להסכים לקביעה כי ניקולא חינאווי לא היה רשאי להעביר בחייו זכויות לצד שלישי אלא בהסכמת הנתבעות בלבד, אך אין להסיק מכאן כי במותו נמוג והיה כלא היה - כמו מעצמו - עסק ההפצה שבנה משך עשרות בשנים, וכי הנתבעות זכו בעסק כמו מן ההפקר. אותו גורם "מעין קנייני" שהוליד את יסוד העשיית עושר ולא במשפט, הוא אף שיתמוך בהעברת אינטרסים מחמת מיתה, ויחזק אותה (ראה: דברי השופטת נתניהו ב- ע"א 442/85 זוהר ושות' ואח' נ' מעבדות טרבנול (ישראל) בע"מ ואח', פ"ד מד(3), 661, 692 (1990)) ואילו אנו, משראינו כי נעשה הסכם במישרין בין הבנים לבין הנתבעות, שוב אין לנו צורך להכריע בעניין זה.
14. לטעמנו, אם-כן, נכרת הסכם במישרין בין הבנים לבין הנתבעות, ותוכנן של הזכויות בנות אותו הסכם הינו, כעיקרון, תוכן הזכויות שהיו לאב כלפי הנתבעות. התוכן נשאר כשהיה, אלא שתחת האב כבעל חוזה של הנתבעות באו האב ושני בניו. מסקנה נדרשת מכאן אינה אלא זו, שמשהלך האב לבית עולמו, נותרו הבנים כבעלי חוזה של הנתבעות, וזכויותיהם כזכויות האב כלפיהן.
הזכאים הבנים לאכיפת זכויותיהם
15. הבנים היו, איפוא, בעלי זכות כלפי הנתבעות - בחוזה מתמשך שמועדו לא נקצב - ומאליה נשאלת עתה שאלה, והיא, אם זכאים הם - כתביעתם - לאכיפת זכויותיהם על הנתבעות. על שאלה זו השיבה הפסיקה בשלילה נחרצת, לאמור, כי אין לכפות קשר אובליגטורי "ניצחי" בין צדדים לחוזה (ע"א 46/74 מורדוב נ' שכטמן, פ"ד כט(1), 477, 482 (1974), ואם כך ככלל לא כל שכן בחוזה המבוסס על יחסי אמון או על קשרים אישיים (בג"צ 239/83 מילפלדר נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(2), 210, 215 (1987). וכך אף נקבע במפורש לגבי חוזה הפצה. אמרה השופטת נתניהו בעניין זוהר ושות', שם, בעמ' 671:
"ואכן, בהתחשב בקצב חיי המסחר, לא ייתכן שחוזה, אף שלא הוגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסים שבין יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נימוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים... כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר, אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו, איננה איפוא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק, שנעשה לתקופה בלתי-מוגבלת בזמן, ניתן לביטול על-ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר, הנדרש להודעת הביטול..."
וראה עוד דברי השופט ברק, שם, 704. משראינו כך, שוב אין צורך שנוסיף ונדון בשאלה אם חוזה הפצה הינו חוזה לשירות אישי - והוא חוזה שאינו בר אכיפה מעיקרו - ואם אין הוא חוזה מעין זה: (ראה סעיף 3(3) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1971, וספרו של ד' קציר תרופות בשל הפרת חוזה (1991), 470).
הודעה על סיום ההסכם
16. חוזה שלא נקצב לו מועד מסויים, אינו ניתן, כעיקרון, לאכיפה. כל אחד מן הצדדים רשאי להביאו לידי סיום בהודעה לצד האחר, ובלבד שאותה הודעה ניתנה זמן סביר מראש. ואם אין ניתנת הודעה זמן סביר מראש - זכאי הנפגע לפיצוי ששיעורו נקבע לפי מישכו של אותו זמן סביר. ומהו משך הזמן הסביר בענייננו? טוען בא-כח הנתבעים כי שאלה זו אינה כלל לעניין, הואיל והצדדים להסכם קבעו מפורשות שבפקוע ההסכם לא יהיו התובעים זכאים לפיצוי. לעניין זה מצביע בא-כוח הנתבעים על הוראות סעיף 18(ד) להסכם משנת 1970, הקובע את לשונו:
"למען הסר ספק מוצהר בזה כמו-כן שבמקרה של אי-חידוש או אי-הארכת ההסכם לתקופה נוספת, בין לאחר יום 31.12.1970, ובין לאחר יום 31.12.1971, הכל לפי העניין, לא תהיה למפיץ כל זכות לבוא בתביעות כלשהן על-כך, בין לפצויים ובין אחרת, מנשר, מחשבי, מהחברות בעלות מפעלי הבירה, או מי מהן."
עינינו הן הרואות, כך מוסיף וטוען בא-כח הנתבעות, שהצדדים להסכם שללו מפורשות תשלום פיצוי למקרה של אי-הארכת ההסכם, אשר-על-כן אין כלל מקום לדיון בשאלת הזמן הסביר והפיצוי העשוי לבוא תחתיו. טענה זו אינה נראית לי. אין צורך להתעמק בפירושו של סעיף 18(ד) להסכם, כדי לברר ולמצוא אם חל הוא על ענייננו - יש יסוד לגרסה כי הוראה זו חלה, מעיקרה, רק על שנה אחת לאחר 31.12.71 - הואיל ולדעתי תש כוחה של אותה הוראה במהלך השנים - אי-שם בשנות השבעים - בלא שנחוייב להצביע על נקודת זמן ספציפית. אין לקבל - ומכל בחינה שהיא - כי הצדדים נתכוונו לשלול לעולם ועד את זכותו של חינאווי לקבלת פיצויים (וזו גרסת הנתבעות): לא מידת הצדק ולא מידת הסבירות ילמדונו כן. בוודאי כך, אם נוסיף ונחיל את הכלל המצמצם בזכויותיו של מנסח ההסכם (CONTRA PROFERENTEM)."