botox

בנקים

1. כללי

חובה על בנק לשמור על מסמכים. במקרה והבנק מתרשל בשמירה עליהם, ייתכן, ובמקרים מסויימים, ייגרם נזק ראייתי ללקוח, שכן איננו יכול להוכיח את תביעתו.

על-אף חובתם לעשות כן, לעיתים קרובות, רואים אנו כי הבנקים אינם מעבירים העתק מן המסמכים, עליהם חתם הלקוח, בזמן אמת ובמקרה של מחלוקת, אין הלקוח יכול להוכיח את טענותיו, שכן, לא קיבל מן הבנק העתק מן המסמכים.

מקרה אחר הוא כי הבנק שולח ללקוח את המסמכים עליהם חתם, באמצעות הדואר, תוך שהינו נמנע מלברר האם קיבל הלקוח את המסמכים.

לאור הנ"ל, ייתכנו מקרים בהם, בהיעדר שמירה על המסמכים - ייגרם נזק לתובע, שיהיה בו בכדי להעביר את נטל הראיה או את נטל הבאת הראיות אל כתפי הבנק.

גם כאן, כל מקרה ייבחן לגופו.



2. רישום שיקים חוזרים במחברת

ב-ת"א (ת"א-יפו) 71499/96 {יוסף בלולו נ' בנק לאומי לישראל בע"מ סניף האורגים, תק-של 2002(4), 4762 (2002)} נפסק מפי כב' השופט צבי כספי:

"מאידך, הוברר שהבנק היה רושם את השיקים החוזרים במחברת ובעת מסירתם ללקוח, בעל החשבון שבו הופקדו שיקים וחזרו, היה מחתים את בעל החשבון בדף המחברת ליד השיק שהוחזר לו (ראו תצלום דף אחד שנותר מהמחברת הרלוונטית, נספח ו' לתצהירו של חיים פז); המחברת הנ"ל לא נשמרה וגם מסמכים אחרים שהיו אמורים להימצא אצל הבנק לא נמצאו כמו טופסי הפקדת שיקים וטופסי החזרת שיקים לא נמצאו או לפחות לא נעשה על-ידי הבנק חיפוש מלא ורציני אחריהם.

יתכן ובהיעדר שמירה על המסמכים הנ"ל נגרם לתובע "נזק ראייתי" שיש בו, לפחות (אין טענה אחרת בפי באת-כוח התובע) כדי להעביר את נטל הראיה או את נטל הבאת הראיות אל הבנק (ראו ע"א 3263/96 קופת- חולים הכללית נ' ינון שבודי, פ"ד נב(3), 817, 825-823; ע"א 6643/95 יהונתן כהן נ' קופת-חולים של ההסתדרות הכללית לעובדים בארץ ישראל, דינים עליון נה 993; מאמרם של המלומדים אריאל פורת ואלכס שטיין, "דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט נא(2), 191, בעמ' 212 עד 214 וכן בעמ' 243 ואילך).

בא-כוח הבנק סובר שאין באובדן המחברת כדי גרימת נזק ראייתי לתובע הואיל ואי-היכולת להוכיח את החזרת השיקים לתובע, בהיעדר המחברת, פוגע בראיות הבנק (סעיף 10 לסיכומי טענות הבנק); גישה זו, מניחה אם כן מראש מצב לפיו על הבנק נטל הראיה באשר לשאלת החזרת השיקים, או לפחות נטל הבאת ראיות שהועבר אליו בהתחשב בעדות התובע לפיה הוא לא קיבל את השיקים מהבנק.

כל אלה שאלות שאין בדעתי להידרש להן הואיל ומצאתי שלא הוכח הנזק שנגרם לתובע ועל-כן מוקמת לבנק הגנה על-פי קו ההגנה השני שהותר לו בשלב הליכי מתן הרשות להתגונן, לרבות שלב הערעור...

בסיכומי טענותיה הפנתה אותי באת-כוח התובע לפסק-דינו של כב' השופט דר בבית-משפט השלום בחיפה (ת"א (חי') 3523/91 בנק הפועלים בע"מ נ' עודד קפלן ואח', תק-של 98(2), 133 (1998)) לפיו, כביכול, היעדר אפשרות לקבוע מהו סכום שניתן לגבות משיקים שחזרו, פועל לטובת לקוח הבנק ויש להניח לטובתו כי סכום זה הוא כסכום השיקים.

דומני כי פסק-הדין הנ"ל אינו תומך בגישתה ולמעשה יש בו גילוי של הגישה ההפוכה המקובלת עלי.

באותו מקרה מדובר היה בתביעה של הבנק נגד הלקוח, כשהגנת הלקוח היתה שהוא מסר לבנק שיקים לגביה.

בית-המשפט שם מסכים כי אין אפשרות כלשהי לקבוע אמדן של הסכומים שניתן היה לגבות על-פי השיקים אולם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, כאשר הבנק גרם לנתבע "נזק ראייתי" הואיל ובידי הבנק היו הנתונים והראיות בכל הנוגע לאפשרויות הגביה של השיקים (סעיף 36 לפסק-הדין), מצא בית-המשפט שם כי יש מקום להניח לטובת הלקוח את ההנחה האמורה לעיל.

בבסיס גישת בית-המשפט שם (סעיף 35 לפסק-הדין), כמו גישתי, עמדה ההנחה שאין אפשרות להעריך את הסכום שניתן היה לגבות על-פי השיקים בדרך אמדן מחד, וכי ערך סכומי השיקים כשלעצמם, אין בהם כדי להצביע על גובה הנזק שנגרם מאובדנם (וראו גם דברי כב' השופטת גרסטל ב-"החלטת הבר"ע" בעמ' 6 פסקה 8 להחלטה הנ"ל).

לאור האמור לעיל, דין התביעה להידחות.

בנסיבות העניין, כאשר הבנק הוכיח אוזלת-יד בשמירת מסמכיו, כאשר דרך רישום החזרי שיקים ללקוחות היתה ממש פרימיטיבית בהתחשב באמצעי המיכון המשרדי הקיימים היום (וגם בשנים 1992-1991) וכן בהתחשב בדרך ניהול ההליך בפניי, כאשר הגנת הבנק כללה שורה של חקירות והבאת נתונים שכל מטרתם היתה יצירת מסך ערפל מעל העובדות הרלוונטיות, הבלתי-נוחות לבנק, אני קובע שכל צד יישא בהוצאותיו."


3. אי-הזמנת פקידים ליתן עדות

ב-ת"א (ת"א-יפו) 83096/99 {בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' בן-גל יאיר, תק-של 2005(4), 24611 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת נורית רביב:

"1. ב-2.1.97 פתח הנתבע חשבון בסניף היהלום של הבנק התובע (להלן: "הבנק"). בחשבון נצבר חוב שליום 31.8.99 עמד על 59,247 ש"ח; דרישות הבנק מהנתבע לפרוע את החוב לא נענו, ובספטמבר 1999 הוגשה תביעה זו...

"כתחליף", ולמרות שהנתבע מסתמך רק על מיטב זכרונו, הוא קובע שאותה התחייבות 'מצויה אצל התובע ואף נכללה במסגרת הדרישות למסמכים, אולם לא גולתה' (סעיף 46 לתצהירו). באי-גילויה, גרם לו הבנק, לטענתו, נזק ראייתי (סעיף 31 לסיכומי הנתבע)...

הבנק הסתפק, איפוא, בעדותה של מנהלת הסניף, הגב' שטמפפר אשר נכנסה לתפקידה מספר חודשים לאחר שנפתח החשבון נשוא התביעה כאן, וגם בעניין זה טוען הנתבע לנזק ראייתי. לדעתו, היה על הבנק לזמן את פקידי הבנק שבהנחייתם חתם על מסמכי פתיחת החשבון, ומשלא עשה כן, גרם לו הבנק נזק ראיתי שאותו יש לזקוף לזכותו.

לי נראה שהנתבע עושה שימוש יתר ושלא במקומו בדוקטרינה של נזק ראייתי. בהקשר זה, לא מדובר במסמכים כי אם בעדים בשר ודם שניתן לזמנם ואשר שמותיהם ידועים לנתבע, הן מתוך המסמכים אשר נחתמו על ידו והן כפי שעולה מהשאלות שהפנה בא-כוחו לגב' שטמפפר (פרוטוקול מ-3.11.04, עמ' 11). להזכיר, מסמכי פתיחת החשבון חתומים על-ידי הנתבע, ולא על-ידי אף אחד אחר זולתו, ונטל הראיה שהמסמכים הללו אינם משקפים את הכוונה האמיתית המשותפת לצדדים, רובץ עליו."


4. שיהוי בהגשת שיק לביצוע שטר וטענת נזק ראייתי

ב-ת"א (עכו) 3583/04 {בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' דהאמשה מנצור בע"מ, תק-של 2007(4), 15677 (2007)} נדונה תביעת בנק, המחזיק בשיק שנמשך בידי הנתבעת ושחולל עקב הגבלת חשבונה. השאלה שהועמדה לדיון במקרה זה, נסובה על סחרותו של השיק.

הנתבעת טענה כי יש לדחות התביעה מחמת התיישנות ולחילופין מחמת השיהוי הרב בהגשת השיק לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל. כתוצאה מהנ"ל, טענה הנתבעת, נגרם לה "נזק ראייתי".

אשר לטענת ההתיישנות - כב' השופטת ג'ני טנוס קבעה כי יש לדחות טענה זו מחמת העובדה כי השיק הוגש לביצוע לפני חלוף 7 שנים מתאריך הנקוב בו.

אשר לטענת שיהוי - כב' השופטת ג'ני טנוס קבעה כי הנתבעת הצליחה להציג את מלוא טענותיה וראיותיה לבית-המשפט. משכך, לא נגרם לה "נזק ראייתי" כפי שטענה. בשים-לב, כי בשל כך החליטה כב' השופטת טנוס להימנע מלהשית על הנתבעת ריבית על סכום הקרן וההוצאות הנלוות.


5. תביעה שיטרית - שיהוי בהגשת התביעה

ב-ת"א (ת"א-יפו) 53151/05 {בנק המזרחי המאוחד נ' קליין יום טוב, תק-של 2007(4), 2424 (2007)} נדונה תביעה כספית של בנק. במקרה דנן, אחת מטענות הנתבע היתה כי נגרם לו נזק ראייתי מחמת שהתביעה הוגשה על-ידי התובע כ-6 שנים לאחר שהשיקים נשוא תיק דנן, בוטלו. בהקשר זה, טוען הנתבע כי נשכחו ממנו פרטים הקשורים לתיק דנן וכי איננו יכול לזכור בחלוף זמן כה רב. יש לבוא בטענות בעניין זה כלפי הנתבע ואין לתובע אלא להלין על עצמו שבחר להמתין שנים כה רבות עם הגשת התביעה וזאת ללא כל הסבר של ממש. באותו עניין נפסק מפי כב' השופט אבי פורג:

"טענת השיהוי כנגד התובע והשלכותיה

לנתבע טענות של ממש כנגד התובע בגין העובדה שתיק ההוצאה לפועל לגבי השיקים נשוא התביעה נפתח ביום 23.2.05, תקופה של למעלה מ-5 שנים לאחר מועדי פירעון השיקים.

בהקשר זה, טוען הנתבע כי משך כל התקופה הנ"ל לא פנה אליו איש ולא נשלחה אליו כל התראה בגין החוב כביכול לתובע. כמו-כן, התובע נמנע מלפעול כנגד מר פייבוש, שמצבו היה איתן במהלך התקופה הנ"ל ולעניין זה מפנה הנתבע אל קבלת האשראי בסך 340,000 ש"ח שקיבל מר פייבוש מהתובע וכן, לדו"ח החקירה הכלכלי שצורף על-ידי התובע, המעיד לטענת הנתבע על הנכסים שהיו למר פייבוש ויכלו לשמש לתשלום חובותיו לתובע.

לטענת הנתבע, לא עלה על דעתו כי התובע מחזיק בשיקים שהנפרע טען בפניו שהושמדו. לו הנתבע היה יודע על מצב הדברים, היה פונה למר פייבוש ודורש את השיקים חזרה ו/או מגיש תובענה כנגד מר פייבוש. העובדה שהנתבע לא ידע על מצב הדברים יצרה מצג שגרם לנתבע לשנות את מצבו לרעה. לנתבע נגרם נזק בגובה השיקים, הוא אינו יכול לתבוע את הנזק ממר פייבוש, שעזב בינתיים את הארץ בשנת 2001. התובע פעל בניגוד לעיקרון תום-הלב כאשר השתהה תקופה כה ארוכה וגם במהלך ניהול המשפט. רשלנות התובע גרמה לנזק בגובה סכום השיקים נשוא התביעה.

צודק הנתבע, כי התובע לא נתן הסבר של ממש לשיהוי בהגשת התביעה. מר שטאובר, שהוא נתן את התצהיר מטעם התובע, העיד כי אינו מכיר כלל את מר פייבוש וכי הוא מצוי בסניף מתאריך 29.7.03, כלומר, כ-4 שנים לאחר הפקדת השיקים נשוא התביעה. התובע לא הביא למתן עדות עדים נוספים מפקידי הבנק שעבדו בתקופה הרלוונטית בסניף. למר שטאובר לא היה הסבר מדוע לא הוגשה תביעה נגד מר פייבוש (פרוטוקול 5.11.06, עמ' 11) וגם לא ידע להגיד היכן היו השיקים נשוא התביעה במשך התקופה שלא הוגשה תביעה. לטענתו, כאשר הגיע כמנהל חדש לסניף ראה שיש חוב בטיפול משפטי והעביר את השיקים למשרד עורכי- הדין בתחילת שנת 2005 (פרוטוקול 5.11.06, עמ' 14).

עם זאת, משקלן של טענות הנתבע בדבר הנזק שנגרם לו מהשיהוי בהגשת התביעה נגדו בגין השיקים ובנקיטת ההליכים מול פייבוש, נפגע כתוצאה מטענתו שלו בתצהיר עדות ראשית מטעמו כי כבר בשנת 1999 נודע לו שמר פייבוש בקשיים (סעיף 14 לתצהיר עדות ראשית של הנתבע). טענה זו אינה עולה בקנה אחד עם טענת הנתבע בדבר מצבו האיתן כביכול של מר פייבוש בחלוף הזמן משנת 1999 ואילך. בנוסף, הנתבע התרשל בעצמו כאשר לא דרש ממר פייבוש את השיקים חזרה והסתפק בהודעתו של מר פייבוש כי השיקים הושמדו על ידו. במידה והנתבע היה עומד על החזרת השיקים ממר פייבוש, כאשר נוכח טענת כשלון התמורה וידיעתו על קשיים של מר פייבוש, היה לו את כל הסיבות לעמוד על החזרת השיקים, אזי - התביעה נשוא עניינו לא היתה נולדת לאוויר העולם.

לנתבע טענות נגד דרך פעילותו של התובע כנגד מר פייבוש וזאת, בין היתר, בהסתמך על דו"ח החקירה שנשלח אל התובע בתאריך 30.9.01 לגבי מר פייבוש. אמנם, בדו"ח החקירה נכתב בסעיף 7, כי אותרו זכויות נכסי נדל"ן על-שמם של מר פייבוש ואחרים, אולם, מעיון באותו דו"ח עולה, כי למר פייבוש היו חובות רבים באותו מועד ובנוסף, מעיון בנסחים של הנכסים שהוצגו בבית-המשפט עולה, כי היו הערות אזהרה בסכומים גבוהים על הנכסים. כך או כך, לא ניתן להסיק ממצאים חד-משמעים מהנסחים מאחר ושווי הנכסים לא ידוע.

אין ספק, שלנתבע טענות של ממש כנגד התנהלותו של התובע שבחר לפעול נגד הנתבע לאחר מספר שנים רב וכאשר בוודאי שאין כל אפשרות לפעול נגד מר פייבוש. דרך פעילותו של התובע העמידה את הנתבע במצב של נחיתות, הן מבחינה ראייתית והן מבחינת האפשרויות שלו לפעול כנגד מר פייבוש. למעשה, התובע שלל את אפשרות הבחירה של הנתבע לפעול נגד מר פייבוש, ככל שהיה מוצא לנכון לעשות כן, במידה והתביעה בגין השיקים היתה מוגשת נגדו תוך זמן סביר.

השתהותו של התובע, שלא ניתנה לה כל הסבר, חמורה במיוחד בנסיבות נשוא עניינו, כאשר התביעה מוגשת נגד צד שלישי, שלכאורה עד מועד הגשת התביעה נגדו, אף לא ידע על עילת התביעה שעומדת לתובע כנגדו בגין השיקים שהוסבו על-ידי מר פייבוש לתובע. הימנעות מהגשת התביעה תקופה כה ארוכה בהחלט יכלה ליצור מצג אצל הנתבע, כי מר פייבוש אכן השמיד את השיקים כפי שאמר לו, וכי הוא לא צפוי להיתבע בגין השיקים הנ"ל.

מצב הדברים על פיו התובע, שהוא בנק, נמנע מלהגיש במשך מספר שנים תביעה שטרית נגד מושך השיקים שאתו לא היה לו קשר עסקי ישיר אינו סביר. במיוחד, כאשר התובע לא נותן הסבר של ממש לדרך הילוכו. אני סבור שבנסיבות עניינו וכאשר לא ניתן הסבר על-ידי התובע לשיהוי הרב בהגשת התביעה השטרית, גובלת התנהגותו של התובע נגד הנתבע בחוסר תום-לב בניהול הליכי משפט.

לנתבע נגרם נזק במובן זה שנשללה ממנו כל אפשרות פעולה נגד מר פייבוש כתוצאה ישירה מהעובדה שהתובע השתהה בהגשת תביעתו נגד הנתבע. מצד שני, אין אפשרות לקבוע את היקף הנזק הספציפי שנגרם לנתבע כתוצאה מההשתהות בהגשת התביעה. הנזק הראייתי שנגרם ואשר מונע אפשרות של ממש להעריך את היקף הנזק שנגרם לנתבע בגין השיהוי בהגשת התביעה נגדו, נגרם על-ידי התובע.

סיום

לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת מאחר והתובע הוכיח שהוא אוחז כשורה בשיקים.

עם זאת, נוכח השיהוי של התובע בהגשת התביעה והנזק שנגרם לנתבע, שהוא צד שלישי רחוק, בשלילת יכולת הפעולה שלו כנגד הנפרע על-פי השיקים, מר פייבוש, אני פוסק שהנתבע ישלם לתובע את הסכומים הנקובים בשיקים בצירוף הפרשי הצמדה בלבד שיחושבו החל מתאריכי הפירעון של השיקים, וזאת בתוך 21 יום מהיום.

בנוסף, נוכח השיהוי של התובע בהגשת התביעה, שגובל בחוסר תום-לב בניהול הליכי משפט, אין מקום לפסוק לטובת התובע הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין."


6. טענת בנק לנזק ראייתי שגרמה חברת ביטוח

ב-ת"א (ת"א-יפו) 1516/89 {בנק צפון אמריקה בע"מ נ' אסורנס גנרל דה פרנס ואח', תק-מח 2007(2), 7224 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת רות רונן:

"נימוקי חברת הביטוח במכתב הדחיה

5. בטרם נדון בשאלות אלה, תידון טענה מקדמית שהועלתה על-ידי הבנק, לפיה חברת הביטוח מנועה מלהעלות כיום טענות שלא הועלו על ידיה במכתב הדחיה ששלחה ביום 19.8.85 (שיכונה להלן: "מכתב הדחיה").

הבנק טען כי על-פי הפסיקה, ועל-פי הנחיות המפקח על הביטוח, חברת הביטוח מחוייבת למסור למבוטח בכתב את כל הנימוקים לדחיית תביעתו. אם לא עשתה כן - היא תהיה מנועה מלהעלות במועד מאוחר יותר נימוק שניתן היה להשמיעו בהזדמנות הראשונה.

הבנק הוסיף וטען כי העלאת טענותיה של חברת הביטוח בדיעבד גרמה לו נזק ראייתי.

6. לטענת חברת הביטוח, נימוקי הסירוב שבמכתב הדחיה פורטו לאור המידע שהועבר לחברת הביטוח בהודעה לחברת הביטוח שנמסרה על-ידי בנק ישראל. מאחר שבמועד זה טרם הוצגה בפני חברת הביטוח מסכת האירועים העובדתית המלאה, טרם היו בידיה מלוא הנתונים הרלוונטים לבחינת חבותה הנטענת. נתונים אלה הובאו בפניה רק עם הגשת כתב התביעה על-ידי הבנק.

7. ביום 16.8.85, הודיע בנק ישראל לחברת הביטוח אודות:

'אי-סדרים המראים על אפשרות למעילה בסכומים גדולים בסניף ירושלים של בנק צפון אמריקה. הדבר נמצא עדיין בבדיקה של בנק ישראל והנהלת בנק צפון אמריקה. במידה ויתבררו פרטים נוספים, נודיעכם.'

ביום 19.8.85, שלושה ימים לאחר קבלת ההודעה, שלחה חברת הביטוח את מכתב הדחיה, בו נאמר כי:

'בהמשך למכתבכם שבנדון, הרינו מפנים את תשומת-לבכם כי תוקף הפוליסה האמורה פג ביום 7.8.85, ומתאריך זה ואילך לא נערכה פוליסה בנקאית לטובת בנק צפון אמריקה בע"מ, בחברתנו. גם הפוליסה שתוקפה פג כאמור, אינה מכסה את הנזק שנגרם לבנק, אם נגרם, בהתאם לתנאיה.'

8. ראשית, כפי שיובהר בפסק-דין זה להלן, נימוק הדחיה המצויין במכתב מטעם חברת הביטוח - לפיו תוקפה של הפוליסה פג עוד ביום 7.8.85 הוא הנימוק שבבסיס ההכרעה בפסק-דין זה - היינו, כי לבנק לא היה כיסוי ביטוחי לנזק מושא התביעה, שכן הנזק התגלה לאחר שתוקפה של הפוליסה פג. האמור להלן מתייחס למעלה מן הצורך לנימוקים נוספים שהעלתה חברת הביטוח במסגרת התביעה הנוכחית, ולא הועלו במכתב הדחיה.

9. מההלכה הפסוקה עולה כי הכלל המחייב את חברת הביטוח לפרט את נימוקי דחית התביעה, הוא כלל מסויג. אחד הסייגים לכלל הוא כי חברת הביטוח זכאית להעלות טענות שהיא לא יכלה לדעת אודותיהן במועד מתן התשובה השלילית למבוטח (ראו בש"א (חי') 12838/02 הכשרת היישוב חברה לביטוח נ' גידולי שדה נטופה אגודה שיתופית, תק-מח 2004(4), 2366 (2002)). מפסק-הדין שניתן ב-רע"א 10631/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין (לא פורסם); (להלן: "עניין אסולין"), עולה כי המפקח על הביטוח קבע חריג דומה (בהנחייתו מיום 25.9.02).

בעניין אסולין קבע בית-המשפט העליון כי ייתכנו נסיבות שיצדיקו העלאת טענות נוספות בבית-המשפט מעבר לנטען בתשובת מבטחת למבוטח, כגון במקרה שבו נטען למרמה של המבוטח.

10. בענייננו, נוסח מכתב הדחיה, כאמור, על רקע הפרטים הראשוניים שנמסרו לחברת הביטוח על-ידי בנק ישראל. במועד הנ"ל לא היו בידי חברת הביטוח מכלול הנתונים הרלוונטים לבחינת חבותה. לכן, אין לשלול ממנה את האפשרות להעלות בפני בית-המשפט טענות נוספות מעבר לאלה שהועלו במכתב הדחיה (יצויין כי בכך מקרה זה שונה מהפסיקה שהובאה על-ידי הבנק בסעיף 8 לסיכומי התשובה מטעמו).

דרישת הנימוק מצד חברת הביטוח, נועדה כדי שתהיה בפני המבוטח עמדה ברורה של המבטחת בנוגע לתביעתו, על-מנת שהוא יעריך את כדאיות הגשת התביעה בבית-המשפט. אני סבורה כי לאור מכתב הדחיה, יכול היה הבנק להעריך את עמדתה של חברת הביטוח בנוגע לדחיית התביעה שהוגשה על ידיו (יצויין כי בכך מקרה זה שונה מהפסיקה שהובאה על-ידי הבנק בסעיף 9 לסיכומי התשובה מטעמו). איני סבורה כי הבנק הוכיח מהו ה-"נזק הראייתי" שנגרם לו לטענתו כתוצאה מהעלאת טענות נוספות על-ידי חברת הביטוח בשלב מאוחר יותר. כך, הבנק לא טען כי נמנעו ממנו ראיות, או כי הוא נמנע מלהשתמש בראיות מסויימות לאור עמדת הנתבעות.

לאור האמור לעיל, אינני סבורה כי יש מקום לקבל את טענת הבנק בהקשר זה."


7. מכתבים הנחזים למכתבי התראה - המצאתם כעבור שש שנים

ב-בש"א (ת"א-יפו) 7632/07 {שמעון דה האז ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-מח 2007(2), 4679 (2007)} נפסק מפי כב' השופט ד"ר עמירם בנימיני:

"1. המשיב (להלן: "הבנק") הגיש תביעה בסדר דין מקוצר כנגד הנתבעים 1 ו-2 (החייבים העיקריים), וכנגד הנתבעים 3 ו-4 (הערבים), שהם המבקשים בבקשה שבפניי. התביעה הוגשה בשל חוב נטען של החייבים העיקריים, שלו ערבים המבקשים...

3. במסגרת תצהירי הבנק שהוגשו כעדות ראשית צורפו העתקי מכתבים הנחזים על פניהם להיות כמכתבי התראה שנשלחו אל המבקשים בשנת 1998 ובשנת 2000 (נספחים ט"ו-ט"ז לתצהיר עמר). טענת המבקשים היא כי אין להתיר לבנק לצרף מסמכים אלו, או להעלות טענות בתצהירים המתייחסים למסמכים אלו, משום שהם לא גולו על-ידי הבנק בהליכי גילוי המסמכים, ולא התבקשה כלל רשות בית-המשפט להגישם כראיה על-פי תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984... זאת ועוד, מדובר במסמכים מהותיים שהבנק היה צריך לצרפם לכתב התביעה. כמו-כן טוענים המבקשים כי מסמכים אלו הוסתרו מהם במשך שש שנים, וכיום הם אינם יכולים לבדוק האם אכן התקבל אצלם מכתב; הבנק, במחדלו, גרם להם נזק ראייתי.

4. על פני הדברים נראה כי טענת המבקשים שהבנק לא הודיע להם במשך שנים על הפיגור בהחזר ההלוואות, איננה אחת מן הטענות שבהן ניתנה רשות להגן (ראו סעיף 7 להחלטה מיום 9.11.03). לכן, גם ספק אם יש רלוונטיות למסמכים שצירף הבנק לתצהיריו בעניין טענה זו. אך הואיל והבנק לא העלה טענה זו, ואף טרח להתייחס בתצהיריו לטענת המבקשים בעניין ההתראות שקיבלו, לא אדחה את הבקשה מטעם פרוצידוראלי זה.

5. הבקשה לגילוי מסמכים נעשתה בפניה של בא-כוח המבקשים אל בא-כוח הבנק ביום 13.7.05, אף שבקשת הרשות להגן ניתנה כבר ביום 9.11.03. בבקשה זו התייחס בא-כוח המבקשים באופן מיוחד למכתבים של הבנק שנשלחו למבקשים בעניין הערבות ובעניין חובותיהם של הלווים העיקריים. בא-כוח הבנק הודיע בתגובה למכתב זה, כי אין בידי הבנק מסמכים שלא צורפו לכתב התביעה, או שלא נמסרו לבא-כוח המבקשים, ואף אישר כי יש לראות במכתב זה תחליף לתצהיר גילוי מסמכים. כמו-כן נתבקש הבנק להשיב על שאלון, שחלק מן השאלות בו התייחסו להודעות ששלח הבנק למבקשים על כך שהלווים אינם מקיימים את התחייבויותיהם. בתשובה לשאלון הפנה הבנק אך ורק למכתב התראה מיום 5.6.00, ולא לכל מסמך אחר.

6. העובדות דלעיל אינן שנויות במחלוקת. לטענת הבנק המסמכים נשוא בקשה זו התגלו לבנק בעת הכנת תצהירי עדות ראשית, בעקבות דברים שאמר אחד העדים לבנק, ושהובילו לחיפוש בארכיב ולמציאת המסמכים. כך עולה מתצהירו של עורך-דין יצחק גולדשטיין התומך בתגובת המשיב. כאשר התגלו המסמכים, הודיע על כך בא-כוח הבנק לבא-כוח המבקשים במכתב שנלווה לתצהירים שהוגשו ביום 25.10.06. כחצי שנה לאחר-מכן הוגשה הבקשה שבפניי. בא-כוח הבנק מדגיש כי לא היה לבנק כל אינטרס להסתיר מסמכים אלו, אשר תומכים בעמדת הבנק.

7. המסמכים נשוא הבקשה אינם בהכרח "מסמך מהותי" שהיה צורך לצרפו לכתב התביעה. מדובר בראיות שנועדו להזים את טענת המבקשים, שהועלתה בבקשת הרשות להגן, כי הבנק לא הודיע להם על הפרת ההתחייבויות של הלווים. בכל מקרה, מסתבר שמסמכים אלו לא היו בידי הבנק בעת שהוגשה התביעה, ואף לא בעת שנשלח המכתב שהיה תחליף לתצהיר גילוי מסמכים. לא ברורה טענת המבקשים כי מציאת המסמכים באיחור גרמה להם נזק ראייתי. השאלה אם המבקשים קיבלו או לא קיבלו את המכתבים נשוא הבקשה תתברר במסגרת הראיות שיישמעו. אם בשל חלוף הזמן יהיה קשה יותר למבקשים להוכיח את טענותיהם, תובא טענה זו בחשבון. עניין זה מתייחס לטענת המבקשים כי דואר ישראל הודיע להם כי מסמכי המסירה מושמדים לאחר 18 חודשים. למעשה, גם לו היו מסמכים אלו חלק מתצהיר גילוי המסמכים, לא היה הדבר משנה הרבה מבחינת המבקשים, שכן רק בשנת 2005 הם ביקשו גילוי מסמכים..."



8. איבוד שיק על-ידי הבנק

ב-בר"ע (ת"א-יפו) 2697/06 {ברנס משה נ' בנק לאומי לישראל, תק-מח 2007(2), 338 (2007)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לתביעות קטנות לפיו נדחתה תביעת המבקש לחייב את הבנק לשלם לו פיצוי בגין אובדן שיק. למבקש ניתנה הרשות לערער.

בקבלה את הערעור בחלקו קובעת כב' השופטת שבח יהודית:

"עסקינן בשיק מעותד על סך 4,400 ש"ח שנמשך לפקודתו של התובע על-ידי אדם מסויים שזהותו לא נודעה ואשר על-פי הטענה רכש את עסקו של התובע, בזמן פירעון 14.7.04. השיק הופקד למשמרת ביום 30.6.04, ובהגיע מועד פירעונו לא נפרע לחשבונו של המבקש.

המבקש טוען כי המשיב, ברשלנותו, איבד את השיק ובכך גרם לו לנזק המתבטא בסכום השיק, דהיינו 4,400 ש"ח.

המשיב מצידו טוען כי יום לפני מועד הפירעון הוחזר השיק למבקש, וזאת על-פי בקשתו.

השיק לא הוגש לבית-המשפט קמא שכן על-פי הנטען, עקבותיו נעלמו.

כן לא הוצגה בפני בית-המשפט קמא כל אסמכתה שהיא ממנה ניתן יהיה להסיק כי המבקש אכן ביקש את השיק חזרה ואמנם קיבל אותו בפועל.

כמו-כן אין מחלוקת, כך טוען המשיב והמערער מסכים לכך, כי חשבונו של מושך השיק לא חוייב בגין סכום השיק.

בית-המשפט קמא דחה את התביעה בסוברו כי גרסת המבקש, בהכחישו באופן גורף את קבלת השיק, נסתרה מחמת גרסאותיו הסותרות.

כן ביסס בית-המשפט את דחיית התביעה על ההסדר הכספי שנערך בין המבקש לבין המשיב לצורך הסדרת החוב שנוצר בחשבון בגין יתרת החובה, בו אישר המבקש כי אין לו ולא תהיינה לו כל טענות ביחס ליתרות החוב או ביחס לחיובים אחרים בחשבונו, מבלי שטרח לסייג הסכמתו זו בעניין השיק נשוא המחלוקת.

אינני סבורה כי צדק בית-משפט קמא בביקורת שמתח על עדותו של המבקש, שכן בהיעדרה של כל אסמכתה שהיא, אף לא קצה קצהה של ראיה, שתוכיח החזרת השיק לידי המבקש, הרי גרסתו לפיה לא קיבל את השיק בחזרה לחזקתו - לא נסתרה.

יחד עם זאת, לא חצה המבקש את המשוכה בכל הנוגע להוכחת נזקו.

על-מנת שבית-המשפט יחייב את הבנק בתשלום מלוא סכום השיק, היה על המבקש להוכיח כי אכן נגרם לו נזק בסכום השיק, דהיינו, כי פנה למושך השיק והלה סירב לשלמו בטענת חלוף הזמן, או בטענה אחרת כלשהי.

המערער לא פנה כלל למושך השיק, ולא ניסה לדרוש את התשלום המגיע לו בגין עסקת היסוד.

כאמור, אין חולק כי חשבונו של המושך לא נפרע כלל בסכום השיק, ומשכך, באם השיק אכן ביטא חוב הנובע מעסקת יסוד כלשהי, היה על המושך לשלם את סכום השיק בדרך אחרת.

משהמערער לא טרח לפנות למושך, לא הוכיח כדבעי את נזקו.

יחד עם זאת, עולה מן החומר שהונח בפני בית-המשפט קמא, כי למבקש נגרם נזק ראייתי.

המבקש קיבל עבור עסקו שיקים מעותדים שאחד מהם אבד, ככל הנראה, מחמת מחדלי הבנק. מקובל עליי כי לא היתה למבקש כל סיבה לטעון כי השיק לא נמשך על ידו לו אכן נמשך, שהרי אין סיבה לחשוב שעשה כן מחמת חששו כי השיק לא יפרע, שעה שהוכח כי השיק האחר שהופקד למשמורת באותו מועד - נפרע גם נפרע.

אף תמוה בעיני כיצד לא מצויה ברשות הבנק כל אסמכתה שהיא להוכחת הטיעון לפיו השיק שהופקד למשמורת הוחזר למבקש.

משכך לא נותר אלא להסיק כי השיק אבד באופן כלשהו במשרדי הבנק.

בהיעדרו של השיק, נגרם למבקש נזק ראייתי.

לבית-המשפט הסמכות להעריך נזק לפי אומדן, בהינתן הנסיבות המתאימות. הנזק הראייתי שנגרם למבקש בגין אובדן השיק הוא אכן נזק שיש לשום אותו באומדן.

אני מקבלת את הערעור ומבטלת את פסק-דינו של בית-המשפט קמא.

אני מחייבת את המשיב לשלם למבקש סך של 2,200 ש"ח וזאת תוך 30 יום מהיום."

רואים אנו, כי כב' השופטת שבח יהודית הכירה למעשה בפן הנזיקי-מהותי לפיו ניתן לפסוק פיצויים בגין נזק ראייתי.



9. טענות כנגד כתב ערבות אשר מועלות כעבור זמן רב

ב-בש"א (ת"א-יפו) 151316/07 {הני בי שיווק בע"מ ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2007(1), 20353 (2007)} קבע כב' השופט מ' סובול כי:

"הטענות האחרות המיוחסות למשיב מתמצות בנסיבות החתימה על כתבי הערבות. הטענות נטענו באופן כללי ביותר, טענות שגרתיות ולא מפורטות אשר בהיותן מועלות באיחור כה רב אף גרמו למשיב נזק ראייתי ביכולת להתמודד איתן כיום."



10. סירוב הבנק ליתן מידע ללווים

ב-ת"א (ת"א-יפו) 33046/01 {בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' כהן סקאלי אברהם ואח', תק-של 2006(4), 20133 (2006)} נפסק מפי כב' השופט אטיאס אריה:

"נזק ראייתי

הנתבעים טוענים לנזק ראיתי אותו הם אומדים בסך של 100,000 ש"ח (סעיף 31ז לסיכומי הנתבעים וכן פירוט בטבלה בעמ' 134 במסגרת פרק: "חישוב הנזקים שנגרמו ללווים ו/או היתרה הבלתי-מסולקת הנכונה"). זאת נוכח העובדה שהבנק סרב למסור מידע ללווים וכן נוכח העובדה שמידע שהגיע מהבנק הגיע לאחר 18 חודשי המתנה (עדות המומחה בפני בית-המשפט, עמ' 27 לפרוטוקול).

בעדותו בפני בית-המשפט (עמ' 27 לפרוטוקול), חוזר בו למעשה המומחה מקביעתו ביחס להיקף הנזק הראייתי והוא קובע, כי ראוי שבית-המשפט יחליט על ההיקף בהקשר זה.

בהקשר לראש נזק זה יש לציין כי, בית-המשפט כבר קבע (כב' השופט מ' יפרח בהחלטתו מ-2 נובמבר 2004), כי:

'להסרת ספק, אין עוד מקום להמצאתם של מסמכים נוספים על-ידי הבנק התובע.'

זאת ועוד, הנתבעים הטוענים לנזק ראייתי שנגרם להם על-ידי הבנק לא ביססו קביעה זו בעובדות וממילא לא הוכיחו לבית-המשפט כיצד נאמד על ידם הנזק הראייתי.

במצב דברים זה אני דוחה את טענת הנתבעים בהקשר לנזק הראיתי שנגרם להם."


11. ביעור תיק בית-משפט - נזק ראייתי לבנק - אי-פירעון הלוואה

ב-בש"א (ת"א-יפו) 190282/04 {זבידאת חזנה נ' בנק לפיתוח ולמשכנתאות, תק-של 2006(3), 5793 (2006)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר כתב הגנה וכן בקשה למתן אורכה להגשת כתב הגנה ובקשה לעיכוב הליכי ביצוע בתיק דנן.

פסק-הדין אליו מייחסת הבקשה ניתן ביום 27.6.88, למעלה מ-15 שנה ממועד הבקשות. התביעה הוגשה כנגד מספר נתבעים בגין אי-פירעון הלוואה שהעמיד לרשותם הבנק. המשיב-הבנק טוען כי נגרם לו נזק ראייתי עצום הנעוץ בקושי לאתר המסמכים הרלוונטים.

כב' הרשמת ד' ורד, בקבלה את טענת הבנק, קובעת כי "משחלפו להן למעלה מ-15 שנים ומשבוער תיק בית-המשפט" אין כל צל של ספק כי לבנק נגרם נזק ראייתי משמעותי.


12. נזק ראייתי לבנק באיתור עדים חיוניים ובראיות

ב-בש"א (ת"א-יפו) 156871/06 {שקד הילה נ' בנק לאומי - הסניף המרכזי, תק-של 2006(2), 9980 (2006)} נפסק מפי כב' הרשמת לימור בן-שמן:

"מנגד, אינטרס ההסתמכות של המשיב ברור ומובהק לנוכח היותו של פסק-הדין השני אשר ניתן בתיק משנת 2003, כאשר על המשיב יהא להוכיח מחדש את תביעתו שהינה באשר למעשים אשר התרחשו בשנת 1997 ואילך.

היה ואיעתר לבקשה להארכת מועד, יגרם לו נזק ראייתי ממשי המתבטא באיתור עדים חיוניים ובראיות אשר לא ניתן לדעת האם השתמרו והאם הן בהישג-יד.

לפיכך במקרה זה אינטרס ההסתמכות מקבל משנה תוקף.

אינני סבורה כי ניתן יהא במקרה זה לאזן את הנזק הראייתי הממשי בפסיקת הוצאות לטובת המשיב.

ראו בעניין זה רע"א 1645/03 יפעת עמידן נ' בנק לאומי, תק-על 2003(2), 1986 (2003), בו נקבע כי:

'יש אמנם לתמוה על השנים הרבות שחלפו מאז מתן פסק-הדין ב-1990 ועד לאכיפתו כנגד המבקשת אולם מדובר על פעולות הוצאה לפועל של פסק-דין בתוך תקופת ההתיישנות הקבועה לעניין הוצאה לפועל של פסקי-דין. מצד שני, קיים קושי מבחינת הבנק לרכז כיום, לאחר מעבר השנים, את הראיות ביחס לאישורי המסירה המעידים על הזמנת המבקשת לדיון בתביעה לפני 13 שנים. קושי זה אינו צריך לשמש אבן נגף, כאשר טיעוניה של המבקשת ונסיבות התנהגותה אינם מצביעים על תום-לב.'

לצד אינטרס ההסתמכות מתקיים אינטרס הסופיות וכן אינטרס ציבורי כי משפטים יתקיימו ביעילות."