נזק ראייתי במשפט האזרחי והפלילי - הלכה למעשה
הפרקים שבספר:
ענייני משפחה
1. אי-שיתוף פעולה עם מומחה מטעם בית-המשפט - תביעה למתן חשבונותב-תמ"ש (יר') 8640/98 {ל' ב' (לבית ש') נ' פ' כ' (לבית ש') ואח', תק-מש 2004(2), 569 (2004)} טענה התובעת כי לאור העובדה כי הנתבע לא הציג מסמכים וחשבונות שונים בפני רואה-החשבון - מומחה מטעמו של בית- המשפט, נגרם לה נזק ראייתי. לאור הנ"ל, על בית-המשפט להפוך את נטלי ההוכחה מכתפי התובעת לכתפי הנתבע.
בית-המשפט קיבל את טענת התובעת והעביר את נטל ההוכחה מכתפי התובעת לכתפי הנתבע, תוך שהוא מסיק לחובתו של הנתבע ובקובעו כי הנתבע לא הציג מסמכים וראיות מהותיות בפני רואה-החשבון שמונה מטעמו של בית- המשפט וזאת בכוונה ברורה שהתיק יישאר עמום.
בית-המשפט הדגיש, כי חמורה עוד יותר היא העובדה, שכאשר הנתבע רצה להביא מידע חיוני להם - עשה זאת במהרה והמציא לבית-המשפט מסמכים וחוזים ישנים, התומכים בגרסתו.
לאור דברים אלו, הגיע בית-המשפט למסקנה כי המדובר ב-"מגמת הסתר" ו-"היא זו אשר הניעה את הנתבע".
הצגת כל המסמכים בפני רואה-החשבון, שמונה מטעמו של בית-המשפט, היתה מקילה על התובעת להוכיח את תביעתה כראוי. משלא המציא הנתבע את המסמכים - אין ספק כי נגרם לתובעת "נזק ראייתי".
נימוק נוסף בפי בית-המשפט הוא, כי לתובעת, במקרה דנן, קושי גדול להוכיח תביעתה שכן המדובר בתובענה למתן חשבונות שאינן בידי התובעת.
ולבסוף, קבע בית-המשפט:
"ח. אמנם, הגיש הנתבע במהלך הדיון מסמכים רבים; אך כפי שאציין להלן, השלבים בהם הוצגו המסמכים והחשד הקשה ביותר שנעשו חלק מהמסמכים האלה לאחר תחילת ההליכים או ששונו במהלך ההליכים, כדי ל-"התאים" אותם לראיות אחרות שהובאו, מצביעים על כך שלו היו המסמכים מובאים בפני המומחה, היו מצדיקים את טענת התובעת באופן מלא.
ט. העולה מהאמור לעיל, הוא כי במקרה זה חל הכלל של היפוך נטל הראיה על הנתבע, בשל סירובו לשתף פעולה עם המומחה, ויש לייחס משקל נוסף לאי-אמינותו של הנתבע (ראו להלן) ולחששו מפני חשיפת האמת בפני בית-המשפט. כלל זה חל ביתר שאת כאמור לעיל שכן במקרה דנן הנתבע שימש שלוח של התובעת וקיבל לידיו סמכויות רחבות ביותר, ומשכך מחוייב היה במשנה תוקף בדיווח, המצאת מסמכים, חובת גילוי נאות וכיוצ"ב."
2. מחיקת תובענה ודחיית טענת "נזק ראייתי"
ב-בש"א (ת"א-יפו) 9568/05 {ב' ג' נ' נ' ח' ואח', תק-מש 2006(1), 302 (2006)} נדונה תובענה למתן חשבונות ומסירת מסמכים כנגד נתבעים מס' 1 ו-2. בבקשה זו עתר נתבע מס' 3 לדחיית התובענה ולחילופין למחיקתה.
על-פי כתב התביעה נתבע מס' 3 גרם לתובע נזק כספי. זאת ועוד. לטענתו של התובע, נתבע מס' 3 גרם לו "נזק ראייתי" בכך שמנע את חשיפת היקפו האמיתי של העזבון. לאור הנ"ל, מבקש התובע כי נתבע מס' 3 ישיב לו סכום של 35,000 דולר.
כב' השופט שאול שוחט בקבלו את הבקשה למחיקה ותוך דחיית טענת התובע ל-"נזק ראייתי" שגרם נתבע מס' 3 קובע כי פקודת הנזיקין איננה מכירה בדוקטרינת ה-"נזק הראייתי" לפיה מקום שהנתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע, ופוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה, היכולה לעזור לו במשפטו, בית-המשפט, במקרה כזה, עשוי להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי-נכונה.
כב' השופט שאול שוחט מוסיף כי גם אם נגרם לתובע "נזק ראייתי" בגין התנהגות הנתבע 3 - אין בכך בכדי לזכות את התובע בסעד לו הוא עותר מן הנתבע 3, השבה של 35,000 דולר, אלא, לכל היותר תקים חזקה עובדתית לפיה, עקב רשלנות הנתבע 3, היו הראיות החסרות תומכות בגרסת התובע ביחס לטענה העובדתית השנויה במחלוקת.
3. תביעה להוכחת אבהות - נזק ראייתי
לא אחת, מוגשת לבית-המשפט לענייני משפחה תביעת אישה, לפיה מבוקש כי בית-המשפט יצהיר כי פלוני הינו אבי הקטין.
ברוב המקרים, תביעה שכזו מוגשת, לא מתוך רצון כן ואמיתי לדעת מיהו אבי הקטין, אלא, מתוך מטרה לתבוע את פלוני במזונותיו של הקטין.
לדעתנו, במקרים בהם בית-משפט ידחה תביעה לאבהות שמוגשת כנגד פלוני, עקב סירובו להיבדק בבדיקת רקמות, ייתכן ותעמוד לתובעת-האימא עילת תביעה מכוחה של דוקטרינת ה-"נזק ראייתי" והמושתת על עוולת הרשלנות. ובמה דברים אמורים.
על-פי דוקטרינה זו, מוטלת אחריות על פלוני, "אביו" של הקטין, כלפי התובעת, אימו וזאת אם התנהגותו של פלוני, מנעה מן התובעת את היכולת להוכיח את התביעה שהגישה, קרי, היכולת להוכיח את תביעת האבהות. ה-"נזק הראייתי" למעשה מתמקד באי-הוודאות העובדתית (האם פלוני הוא אביו של הקטין ואם לאו), לדעת מיהו הגורם לנזק.
אי-ודאות זו, מזכה את התובעת בפיצוי כספי, שווה ערך, לפגיעה. לעניין זה יפים הם דברי כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ב-ע"א 6643/95 {יהונתן כהן נ' קופת-חולים של ההסתדרות, תק-על 99(2), 227, 241 (1999)} שם הציגה את הבעיה נשוא דיוננו, לפיה:
"מתבטא הנזק הראייתי בכך שעקב התנהגותו העוולתית של המזיק, אין הניזוק יכול לדעת כיצד אירעו נזקיו הפיזיים ואין הוא יכול לתבוע פיצוי בגינם."
הרשלנות במקרה זה, יכולה להיות גם בצורה של מחדל והמבחן לקיומה הוא:
"אי-הסבירות של ההתנהגות, והצפיות הנורמטיבית של הנזק 'כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש'."
{דברי כב' השופט י' גייפמן ב-תמ"ש (ת"א) 13840/95 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2000(2), 68 (2000)}
ב-ע"א 2781/93 {מיאסה עלי דעקה נ' בית-החולים "כרמל" - חיפה, תק-על 99(3), 574, 613 (1999)} קבע בית-המשפט כי דוקטרינת ה-"נזק הראייתי" מבקשת למעשה, לפתור את בעיית אי-וודאות בזיהוי הגורם העובדתי לנזק נתון, וזאת על-ידי הפיכת אי-הוודאות עצמה לנזק בר-פיצוי על-פי עוולת הרשלנות.
על-אף האמור, נראה להלן, מספר נימוקים, כפי שהועלו בפסיקת בתי- המשפט, לפיהן לא אומצה הגישה כי אי-הוודאות מזכה את התובע בפיצוי כספי.
ב-ע"מ (ב"ש) 121/99 {פלוני נ' פלונית ואח', תק-מח 2000(2), 8592 (2000)} נדון מקרה בו לטענת האישה-התובעת, ישנם שני אבות פוטנציאלים לקטינה, פלוני ואלמוני, אולם מוגשת תביעה לאבהות רק כנגד פלוני, אזי, נשאלת השאלה האם סירובו של פלוני להיבדק בבדיקת רקמות, מרים את נטל ההוכחה נגדו.
בקבלו את ערעור {תוך קביעת כב' השופט ניל הנדל כי: "זכותו של בית-המשפט להסיק מסקנה ראייתית מסירוב לבדיקה. המחוקק לא קבע סנקציה עונשית בגין הסירוב. כאמור הסירוב לבדיקה הוגדר כזכות של נתבע. מכאן בבוא בית-המשפט לשקול את המשקל אשר יש לתת לסירוב נתבע לבדיקה, מחוייב הוא לבחון את הדבר בכלים של בחינת ראיות."} ה-"אבא" תוך התייחסות לדוקטרינת הנזק הראייתי קובע כב' השופט ניל הנדל כי לקביעה האם פלוני הוא האבא ואם לאו של הקטינה, שתי אפשרויות:
האחת, באם פלוני הינו אביה של הקטינה - ניתן יהא לחייבו חיוב כספי כלפי הקטינה.
השניה, באם פלוני איננו אביה של הקטינה - אזי, לא ניתן יהיה לחייבו חיוב כספי.
לאחר סקירה קצרה של שתי אפשרויות אלו שואל עצמו כב' השופט ניל הנדל האם קיימת אפשרות שלישית? בהשיבו בחיוב קובע כב' השופט ניל הנדל כי אכן קיימת אפשרות שלישית הנעזרת בדוקטרינת ה-"נזק הראייתי". ובמה דברים אמורים?
במקרה הנדון, המערער סירב להיבדק בבדיקת רקמות. סירוב זה, מונע מן הקטינה לדעת האם המערער הוא אביה. בסירובו זה, גורם המערער למצב של אי-ודאות של הקטינה, קרי, נזק ראייתי שכן אין לה כל ודאות האם המערער הינו אביה ואם לאו.
זאת ועוד. במקרה דנן, המערער בחר שלא להיבדק מתוך בחירתו האישית. אין ספק כי עריכת הבדיקה היא המפתח, תוביל לפתרון השאלה האם המערער הוא אביה של הקטינה. לאור הנ"ל, קבע כב' השופט ניל הנדל, כי לאור התנהגותו זו של המערער - יש לקבוע כי המערער ביודעין "מנציח את אי-הוודאות של הקטינה" ולאור התנהגות זו, יש מקום "לחייב את המערער בגין הנזק הראייתי אשר הוא גורם לה".
כב' השופט ניל הנדל מדגיש כי הנזק הנגרם לקטינה הינו עצום ורב עוצמה {לעוצמת הפגיעה ראו דברי כב' השופט הנשיא א' ברק ב-בג"צ 693/91 ד"ר מיכל אפרת נ' הממונה על מרשם האוכלוסין, פ"ד מז(1), 749}. אי-הוודאות שיצר המערער מנע מן הקטינה לקבל מזונותיה, פגע בכבודה ובאוטונומיה שלה {ב-ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית-החולים "כרמל" - חיפה, תק-על 99(3), 574, 613 (1999) קבע בית-המשפט כי פגיעה באוטונומיה של הזולת, עשויה במקרים מסויימים, להיות ראש נזק בנזיקין}.
כב' השופט ניל הנדל חוזר ומדגיש כי המערער בסירובו להיבדק בדיקת רקמות, גורם ביודעין לנזק ראייתי אשר פוגע בקטינה, המערער גרם "בהתנהגותו, כולל באי-נכונותו להיבדק, למצב של אי-ודאות - מצב של נזק ראייתי כלפי הקטינה".
לסיכום, כב' השופט ניל הנדל קובע כי בכדי שיוכל לדון עניינית בתביעה נזיקית המבוססת על נזק ראייתי - יש להגיש תובענה בהליך נפרד. וכדבריו:
"בסופו של דבר, אם תוגש תביעה, העניין יוכרע על בסיס העובדות אשר יוצגו וכן על-פי שיקולים של מדיניות שיפוטית."
חיזוק לגישתו זו של כב' השופט ניל הנדל ניתן למצוא בדברי המלומדים א' פורת ו-א' שטיין {"דוקטרינת הנזק הראייתי: ההצדקות לאימוצה ויישומה במצבים טיפוסיים של אי-ודאות בגרימת נזקים", עיוני משפט כא(2), 191}. לפי גישתם קיים צידוק עקרוני ומעשי להטלת האחריות בגין יצירת מצב של אי-ודאות. כלומר, נתבע שגורם נזק ראייתי לתובע, עשוי לשאת באחריות בשל הנזק.
לעומת זאת, כב' השופט י' פלפל הציע לדחות את הערעור תוך שהוא איננו מסכים עם גישתו של כב' השופט ניל הנדל. ואלה הנימוקים לאי-החלת דוקטרינת הנזק הראייתי במקרה הנדון:
האחד, דוקטורינת הנזק הראייתי "יכולה לעזור למשיבה 1 מקום שלא קיימת חובה, על-פי דין (כוונתי לחובה לבצע בדיקת רקמות) שהמערער הפר אותה".
השני, לא הועלתה כל טענה בדבר נזק ראייתי במהלך המשפט, לא על-ידי המשיבה-התובעת, ולא על-ידי המערער. אין ערכאת הערעור יכולה לקבוע ממצא כלשהו ומשכך, ערכאת הערעור לא יכולה לדון האם הסירוב להיבדק גרם נזק ראייתי לתובעת שכתוצאה מכך לקטינה יש אי-ודאות לגבי אביה.
השלישי, דוקטורינה זו של נזק הראייתי מתייחסת לתחום דיני הנזיקין. פקודת הנזיקין מכילה רשימה סגורה של עוולות, למעט עוולות נוספות שהוכרו על-ידי חוקים אחרים כגון תביעה ללשון הרע. משכך, העוולה שגרם המערער לקטינה, קרי, אי-ודאות, איננה נכללת ברשימה ה-"סגורה" של העוולות.
הרביעי, הקטינה מעוניינת לדעת האם המערער הוא אביה. הפתרון של חיוב המערער בפיצויים איננו יכול להוות תחליף לאבא!!!
כב' השופט י' טימור מצטרף לדעתו של כב' השופט י' פלפל וקובע כי:
"משנקבע שזכותו של אדם, שלא להסכים לבדיקה, הרי שלכאורה אין לראות התנהגותו כהתנהגות עוולתית. כך הדבר אף שניתן, כאמור, להסיק מסקנות מהתנהגותו."
ב-בר"ע (חי') 935/00 {אבנר רונן נ' עמנואל סספורטס, תק-מח 2001(1), 10906 (2001)} קבע כב' השופט מ' נאמן כי:
"התוצאה של סירוב להסכים לבדיקת רקמות כאשר התביעה היא תביעת אבהות ומזונות היא חיוב במזונות. ההיגיון בכך הוא כי הנתבע המסרב לבדיקת רקמות גורם נזק ראייתי לתובע בשיעור דמי המזונות. כאשר אין תביעת מזונות, ספק בעיני אם מותר לו לבית-המשפט להסיק מעצם הסירוב כי המסרב הוא האב."
{בר"ע (ת"א-יפו) 1364/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית ואח', תק-מח 2006(3), 454 (2006), פסקה 61 לפסק-הדין}
וב-בר"ע (ת"א-יפו) 1364/04 {היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית ואח', תק-מח 2006(3), 454 (2006)} קבע כב' השופט י' שנלר כדלקמן:
"עורכי-הדין טענו כי אם המדינה היא זו המתנגדת לעריכת בדיקת הרקמות, תתכבד המדינה ותשלם כעין מזונות זמניים, עד להכרעה סופית של בית-המשפט. אכן, עמדת היועץ המשפטי כפי שבאה לידי ביטוי גם במקרים שלפנינו, מעוררת קושי. אולם גם עמדה זו נובעת מאותה גישה של עיקרון טובת הילד. הגם שאין אנו מקבלים את הגישה הגורפת של היועץ המשפטי, אין לבוא עימו חשבון בשעה שנדרש לו לשמור על טובת הילד, לשיטתו.
ייתכן ואכן יש מקום להסדר חקיקתי בשאלת המזונות במקרים שכאלו, ולמצער, כי בתי-המשפט לאחר שיבחנו את מדרג הראיות הראשון, יגיעו למסקנה לכאורית זו או אחרת, לפיה יש להורות על תשלום מזונות זמניים. דוגמה לכך תימצא באותם מקרים בהם ניצבים בפנינו שני אבות פוטנציאליים אשר יכול ויחוייבו במזונות הילד, תוך קביעה ראשונית בדבר תשלום מזונות על-ידי מי מהם, וכשבסופו של יום, אם ייקבע כי מי שחוייב בתשלומם אינו האב, אזי יחוייב האחר בשיפויו."