תביעות לפי סדר דין מקוצר ומחיקת כותרת (תקנה 202 לתקנות)

1. מקרים בהם בית-המשפט קיבל את הבקשה למחיקת כותרת והעביר את התביעה לפסים רגילים

ב- תא"ק (שלום – חד') 08-07-1138[16] נפסק מפי כב' הרשמת קרן מרגולין-פלדמן:

"החלטה
בפניי בקשה למחיקת כותרת שהגישו חלק מהנתבעים בתיק זה.
ראוי להקדים ולהבהיר כי המבקשים עתרו, בין היתר, להארכת המועד להגשת בקשת רשות להתגונן מטעמם, מטעמי זהירות, וארכה כאמור ניתנה להם עד חלוף 20 ימים ממתן החלטתי זו.
משכך, טרם חלף המועד להגשת בקשת רשות להגן מטעם המבקשים.
לגופו של עניין טענו המבקשים כי כתב התביעה, כפי שהוגש, אינו מאפשר דיון בסדר דין מקוצר, באשר הוא מכיל עילות שאין מקומן בהליך זה.
המבקשים מפנים לשני סעדים שהתבקשו במסגרת התובענה בעניין זה, ואלו פורטו בסעיפים 19.2. לכתב התביעה ו- 19.3 לכתב התביעה.
במסגרת סעיפים אלו תבעו התובעים, בין היתר, סעד של מתן צו עשה לנתבעים להציג אישור על סילוק חובות למועצה המקומית (להלן: המועצה), וכן חיוב הנתבעים בתשלום שכר-דירה ושכר ראוי עבור התקופה שעד לפינוי בפועל של הנכס.
התובעים אמנם ציינו כי הם מבקשים סעד של פיצול סעדים, אך בקשה כאמור לא הוגשה, ומכאן שלא ניתן להם הסעד האמור – וממילא סעדים הנוגעים לתקופה שלאחר הגשת כתב התביעה הם סעדים תאורטיים שאין לדון בהם כאן, על אחת כמה וכמה במסגרת תובענה בסדר דין מקוצר, כך לטענת המבקשים.
המשיבים טענו בתגובתם כי הם מבקשים פיצול סעדים על-מנת שיוכלו לתבוע בגין נזקים שעלולים לקום להם בשל אי-סילוק חובות למועצה על-ידי הנתבעים, וכן טענו כי הואיל וחוזה השכירות מחיל על החייבים את החיובים המפורטים בכתב התביעה, ומדובר בחיובים שניתן להגיע לסכומם בחישוב אריתמטי פשוט – הרי שמדובר בסעדים שמקומם במסגרת תובענה בסדר דין מקוצר, ודין הבקשה להידחות.
המשיבים טענו בנוסף כי הואיל והחוב הנטען בסעיף 19.3. הוא חוב למועצה מקומית – הרי שאין חובה להוכיחו במסמכים.
טענה נוספת שעלה מפי המשיבים הינה כי בקשת המבקשים אינה מגובה בתצהיר, אך בעניין זה הלכה היא כי בקשה למחיקת כותרת אינה מחוייבת בצירוף תצהיר, שכן ממילא זו נבחנת על-פי כתב התביעה ונספחיו לבדם.
המבקשים השיבו לתגובה ובמסגרת תשובתם מבקשים להדגיש כי חלק מן החיובים הם חיובים כלפי צדדים שלשיים שהמבקשים אינם רשאים לתבוע בגינם, ועוד במסגרת תובענה בסדר דין מקוצר, וכן כי סכום החוב הנטען בסעיף 19.3 (המתייחס לחיובים לטובת המועצה) כלל לא פורש בכתב התביעה. המבקשים גם מלינים על כך שהמשיבים אינם רשאים לעתור, במסגרת תגובתם, לפיצול סעדים, ובמיוחד מקום שסעד זה לא התבקש בהקשר בו עלה בתגובה במסגרת כתב התביעה.
לאחר שבחנתי את טענות הצדדים נחה דעתי כי דין כותרת התביעה להימחק, ואבהיר.
התובעים טענו במסגרת כתב התביעה לזכותם לסעדים תאורטיים, כטענת המבקשים, ובעניין זה מן הראוי לתקן את כתב התביעה ממילא.
אמנם לא נעלם מעיניי כי במסגרת כתב התביעה העמידו התובעים את הסכום הנתבע על ידם עד לשלב הגשת התביעה, אך ניסוח הסעד המבוקש, ככזה המכיל גם חיובים עתידיים שטרם באו אל העולם – דינו להביא למחיקת כותרת התביעה כבר בשלב זה.
זאת ועוד – הגשת תביעה, אף אם היא נסמכת על חוזה וראיות בכתב, ובה סעד המורה למשיב למציא מסמכים, אינה אפשרית במסגרת הליכי סדר הדין המקוצר.
על-כן תביעתם של המשיבים להורות למבקשים לסלק חובותיהם כלפי צדדים שלישיים ולהציג קבלה על כך במסגרת ההליכים כאן, אינה יכולה להתברר בסדר דין מקוצר.
ראוי אולי להזכיר כי ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצר רק באחד מארבעת המקרים הבאים:
תביעה לסכום כסף קצוב שעילתו בחוזה או התחייבות ובלבד שיש עליהם ראיות בכתב;
תביעה לסכום כסף קצוב מכוח חיוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק;
תביעה של רשות מקומית לשלם סכום המדיע לה בחזקת רשות על-פי כל דין כארנונה, היטל, אגרה או דמי השתתפות;
ותביעות לסילוק יד במקרקעין ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.
משכך, תביעה למתן צו עשה או תביעה להורות על תשלום חובות למועצה אינם יכולים להתבע בסדר דין מקוצר על-ידי התובעים כאן, הן בשל זהותם (משאינם בחזקת "רשות") והן בשל הגדרת הסעדים הניתנים לתביעה בסדר דין מקוצר (תביעות לסכומי-כסף או לפינוי וסילוק יד בלבד ולא תביעה לצווי עשה).
הלכה היא כי מקום שחלק מן העילות נשוא כתב התביעה אינן ראויות להתברר בסדר דין מקוצר – יכול בית-המשפט להורות על אחד מהשניים, האחד – מחיקת כותרת התביעה, והשני – להורות על תיקון כתב התביעה כך שיכיל סעדים אשר מתאימים לדיון בסדר דין מקוצר בלבד.
המשיבים לא ביקשו לתקן את תביעתם, ומשכך, אני סבורה כי יש להורות, כאמור לעיל, על מחיקת הכותרת.
יצויין באגב, כי אין לי אלא לאמץ טענות המבקשים בעניין הסעד של "פיצול סעדים" שעלה הן בכתב התביעה, לגבי חלק מהתביעה, והן בתגובה שבפניי.
סעד זה מקומו בבקשה נפרדת, שתובא בפני שופט (בהתאם לסמכותו לדון בה), ואשר תיבחן ותידון בנפרד.
בהערת שוליים אציין, על-כן, כי תמוה בעיניי כיצד זה ראו לנכון המבקשים לעתור למתן פסק-דין בהיעדר הגנה כנגד המבקשים כאן, שעה שבכך סיכנו סגירת הדלת בפני תביעות נוספות שעלולות לקום להם כתוצאה מהסכם השכירות נשוא תביעה זו, שכן טרם ניתן סעד של פיצול סעדים כאן.
לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת הבקשה ומורה על מחיקת הכותרת.
הואיל ונתבע נוסף הגיש בקשת רשות להגן בתיק זה (הקבועה לדיון כאן בימים הקרובים), ומשמצאתי כי דין כותרת התביעה להמחק כאמור, ונוכח העובדה שמסמכותו של בית-המשפט לבחון את כותרת התביעה אף מיוזמתו – אני מורה בזה על מחיקת כותרת התביעה בהתייחס לכל הנתבעים, ואלו רשאים להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מהיום.
הדיון הקבוע על-כן ליום 14.12.08 בתיק זה (בבקשת הנתבע 1) התייתר והוא מבוטל."

ב- ת"א (שלום – רח') 2320/07[17] נפסק מפי כב' הרשמת בונדה דורית:

"החלטה
1. בפני בקשות למחיקת כותרת התביעה ולחילופין למתן רשות להגן מטעם המבקשים 2, 4-7 ב- בש"א 2582/07 וב- בש"א 2583/07, בהתאמה, וכן בקשת רשות להגן מטעם המבקש 1 ב- בש"א 2657/07 ומטעם המבקשת 3 ב- בש"א 2657/07.
2. הבקשות כולן הוגשו מפני תביעה בסעד של סילוק יד, צו עשה ובסעד כספי, בסך כולל של 2,261,703 ש"ח, אשר הוגשה על-ידי קיבוץ גבעת ברנר אגודה שיתופית (להלן: "המשיבה") כנגד המבקשים.
3. לטענת המשיבה, השכירה היא למבקש 1, מר אריה הירשמן ולמבקש 2, מר יצחק לוי, בהסכם שכירות בלתי-מוגן, אשר נחתם בין הצדדים ביום 4.5.98 ואשר המבקשים 3-5, ערבו לקיום התחייבויות המבקשים 1-2 בו, נכס מקרקעין בבעלותה, הממוקם בקיבוץ גבעת ברנר, בשטח של כ-8,500 מ"ר, למשך 20 שנה, לצורך הפעלת גן אירועים (להלן: "ההסכם").
4. לטענתה, המבקשת 6, הגבעה בברנר אירועים בע"מ הינה חברה אשר הוקמה בניגוד להוראות סעיף 49 להסכם, ואילו המבקשת 7, הגבעה בברנר אירועים וכנסים (2006) בע"מ, הינה חברה אשר הוקמה, ככל הנראה, על-ידי מי מהמבקשים, בניגוד להוראות ההסכם, על-מנת לנהל את עסקיהם של המבקשים 1-2 ו- 6.
5. המבקשים, כך טוענת המשיבה, הפרו את ההסכם הפרות יסודיות וביניהן, לא הפקידו ערבות בנקאית בהתאם להוראות סעיף 41 להסכם, יצרו חובות בסך כולל של 2,261,703 ש"ח – בגין דמי שכירות לחודשים ינואר-יולי 2007, הפרשי דמי שכירות לשנים 2005-2006, חשבונות חשמל בלתי-משולמים, חשבונות מים בלתי-משולמים, הפרשי ריבית פיגורים, היטל השבחה, כשאלה, חרף התראות – לא שולמו.
6. התנהגות כוללת זו של המבקשים, עולה כדי הפרה יסודית של ההסכם, בעטיה זכאית המשיבה, לטענתה, לסילוק ידם של המבקשים מהנכס ולחיובם בסכום התביעה וכן לסעד של המצאת מסמכים המעידים על פדיון ביחס לחודשי שנת 2007, בהתאם להסכם והוראותיו.
7. כנגד התביעה הוגשו כאמור שלוש בקשות רשות להגן, בהליכים כמפורט מעלה, כשבבקשות כולן עתרו המבקשים למתן רשות להגן וכן טענו להסכמות מאוחרות לחתימת ההסכם, אותן יש לברר ואשר יש בהן לטענתם ההגנה הנדרשת לצורך מתן הרשות להגן.
8. המבקש 1 בבקשתו, טען להשקעות של מיליוני דולרים בנכס המושכר לצורך הקמת האולם וגן האירועים, נוכח היות הקרקע המושכרת קרקע עזובה.
9. לטענתו במשך השנים ערכה המשיבה הסכמים והסדרי חוב, המאוחרים להסכם. הסדרים אלה הסתיימו ונפרעו, כשגם בנושא הפקדת הערבות הבנקאית הוסכם, כי בשל השקעות הענק תינתן דחיה בהפקדת הערבות ואף צבירה עתידית של סכום הערבות בדרך של ערבויות בנקאיות או פיקדונות קטנים אשר יצטברו עד לסכום הערבות.
10. לטענתו, המשיבה בטוענה להפרת הסכם אינה תמת לב, כשכוונתה האמיתית היא להביא לשינוי ההסכם שנחתם תוך ניסיון לנשל את המבקשים 1-2 מנכס בו השקיעו סכומי עותק.
11. המשיבה לא יידעה אותו, אלא בחודשים האחרונים קודם להגשת התביעה, כי קיימים פיגורים או כי עדיין לא הופקדה הערבות הבנקאית, וממילא לא הביעה כל התנגדות להסדרים אשר נעשו בהסכמה.
12. לטענתו, חודשים ספורים לפני הגשת התביעה, זומן הוא לפגישה עם נציגי המשיבה ובה בקשה המשיבה לשנות את ההסכם, נוכח קיום סעיף 33 להסכם בדבר החזר השקעות בו תחוב המשיבה בתום ההסכם ובו אלמנט פיצוי בגובה מיליוני דולרים. למבקש הובהר, כי בהיעדר הסכמה לשינוי הסעיף תפעל המשיבה לפינויו ונישולו מהרכוש תוך שהמשיבה תשחרר עצמה מהחבויות החוזיות. באותה פגישה אף נתבקש המבקש לחתום על "נספח להסכם השכירות" (צורף לבקשת הרשות להגן), המכיל שינוי לסעיף 33 להסכם ולסעיפים נוספים, אולם הנספח לא נחתם.
13. לטענתו, המשיבה נהגה לערוך הסדרים עם המבקש 2, ולא תמיד ידעה אותו בדבר ההסדרים, אף שהינו צד להסכם עימה ותוך שהיא הסכימה לדחיית תשלומים מבלי ליידע אותו.
14. בקשת רשות להגן נוספת הוגשה על-ידי המבקשת 3 ובה חזרה על טענות המבקש 1 והוסיפה, כי אף שהינה ערבה להסכם, הרי שעה שהמשיבה הגיעה להסכמות מאוחרות להסכם, מבלי שהיתה צד להן ומבלי שהמשיבה יידעה אותה בדבר ההסכמות או קיבלה הסכמתה או עמדתה, הרי שמתבקש לבטל ערבותה.
15. המבקשים 2, 4-7 הגישו בקשת רשות להגן וכן בקשה למחיקת כותרת.
16. את בקשת הרשות להגן תמכו המבקשים בשלושה תצהירים מטעם המבקש 2, תצהיר מיום 20.9.07, תצהיר מיום 29.11.07 ותצהיר מיום 14.1.08.
17. בתצהיר מיום 20.9.07 נטען, כי עקב מצוקה כלכלית כתוצאה מההשקעות אשר הושקעו בנכס, של מיליוני דולרים, נוצר פיגור בשכר הדירה, אולם בחודש מאי 2007 הגיעו הצדדים להסכמה על פריסת החוב והועברו אל המשיבה שיקים בסכומים של מאות אלפי שקלים (864,412 ש"ח, 800,000 ש"ח ו- 800,000 ש"ח), כמפורט בתצהיר, אף בגין היטל ההשבחה, כשנוכח הסכמת המשיבה לקבלת השיקים נכרת הסכם חדש ומאוחר לגבי פירעון החוב, בעטיו אין הצדק לסעד הפינוי.
18. בתצהיר מיום 29.11.07 פרט המבקש 2 את התשלומים אשר נמסרו למשיבה, בהתאם להסכמות הנטענות אליהן הגיעו עם המשיבה, בקשר לפירעון החוב. בהתאם לפירוט זה, המבקשת 6 פרעה על חשבון החוב הנטען ממועד הגשת התביעה ועד ליום 29.11.07 סך של 853,971 ש"ח ואף נמסרו למשיבה שיקים מעותדים בסך של 1,492,000 ש"ח, אשר מועד סיום פירעונם הינו 28.5.08. עד מועד זה לטענת המבקשים, ישולם למשיבה סך כולל של 2,317,510 ש"ח, העולה על סכום התביעה ולא תוותר כל יתרת חוב, וככל שתוותר יתרה זניחה תשלום לאחר התחשבנות הדדית.
19. בתצהיר שלישי מטעם המבקש 2 מיום 14.1.08, נטען כי מבדיקה אשר נערכה לאחרונה על-ידי המבקש, בדבר מערך ההתחשבנות בין המבקש לבין המשיבה, עלה כי תשלומים בסך של 460,431 ש"ח אשר שולמו בגין היטל השבחה ודמי מנהל, לא קוזזו על-ידי המשיבה מדמי השכירות, חרף סעיפים 32.2 ו- 19.2 להסכם.
לטענת המבקש 2, לא היה מודע הוא לכך בעת הגשת בקשת הרשות להגן, שכן היה טרוד בהליך פלילי אשר התנהל כנגדו על-ידי שלטונות מע"מ, מה גם שבשנת 2005 פרצה שריפה במשרדים בהם שכן גנזך המבקשת 6 וחלק נכבד ממסמכי הנה"ח אבד ומשכך אף לא היה ואין בידיו את כלל הנתונים.
20. נטען, כי התשלומים אשר שולמו בגין רכיבים אלה שולמו ביתר, וממילא עד לחודש מאי 2008 כלל השיקים האמורים להפרע לטובת המשיבה על חשבון החוב הינם בסך של 2,345,971 ש"ח (בתיקון התצהיר הקודם בו צויין סכום של 2,317,510 ש"ח).
21. כן נטען, כי בנוסף לכיסוי החוב, יש לקזז מתשלומי הערבות הנדרשת את תשלומי היתר.
22. במקביל לבקשה זו, עתרו המבקשים 2, 4-7 בבקשה נפרדת למחיקת כותרת התביעה.
23. בבקשה זו, טענו המבקשים, כי יש למחוק את כותרת התביעה, שכן אין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר נגד המבקשות 6-7, באשר אין כל מסמך בחתימתן.
24. בקשות הצדדים נקבעו לדיון ליום 2.12.07 במסגרתו עתרו הצדדים לקיומה של ארכה על-מנת להגיע להבנות מחוץ לכותלי בית-המשפט. הדיון נדחה ליום 19.12.07 ובו נתבקשה ארכה נוספת לצורך ניהול משא-ומתן. לבסוף התקיים הדיון בבקשות ביום 17.3.08, במסגרתו נחקרו המבקשים 1 ו- 2 על תצהיריהם. נוכח מצבה של המבקשת 3 ויתר בא-כוח המשיבה בהגינותו על חקירתה.
25. בסיומן של החקירות עתרו הצדדים לקיים דיון נוסף, לאחר הגשת הסיכומים, כשדיון כאמור נקבע ליום 25.6.08.
26. במהלך הדיון עלה, כי השיקים אשר פורטו בתצהיר המבקש 2 מיום 14.1.08 נפרעו כולם, כשנטען בפני, כי לא נותר חוב כספי נכון למועד הגשת התביעה ונותרה עתה התחשבנות המאוחרת לכתב התביעה וכן הסדרת עניין הערבות.
לעניין זה ראוי להפנות לסיכומי הצדדים המאוחרים לדיון, סיכומי המבקשים 2, 4-7, בהם צויין בפתח הסיכומים, כי המבקשים אף הוסיפו ושילמו סכומים נוספים למשיבה, וסך הכל שולם לאחר הגשת התביעה סך של 2,345,971 ש"ח ובנוסף הועברו למשיבה 12 שיקים מעותדים לצורך כיסוי הערבות הנדרשת בהסכם, ומנגד להסתייגות המשיבה בסיכומיה לעניין סכומי הערבות וסכומי החוב הנטענים.
27. במסגרתו של הדיון מיום 25.6.08, עתרו הצדדים למתן ארכה נוספת בת 10 ימים לצורך מתן הודעה בדבר הסדר, ולאחר תום המועד עתרו הם, בבקשות משותפות, למתן אורכות נוספות למיצויי הליכי הפשרה טרם מתן החלטה וראה בעניין זה בקשות הצדדים מיום 15.7.08, 13.8.08, 4.9.08, ומיום 2.10.08 – בה דווח בא-כוח המשיבה על התקדמות של ממש במשא-ומתן תוך החלפת טיוטת של הסכם הפשרה.
28. ביום 27.10.08 הוגשה בקשה למתן ארכה אחרונה למיצוי הליכי פשרה, בה הודיעו הצדדים כי המשא-ומתן ביניהם מצוי בשלבים מתקדמים וכי הצדדים מאמינים כי יגיעו להסדר. לצדדים נתנה ארכה אחרונה עד ליום 7.11.08 אולם לאחריה ובהיעדר הודעה בדבר הסדר הועלה התיק למתן החלטה – החלטתי זו.
דיון
29. משהוגשה על-ידי המבקשים 2, 4-7 בקשה למחיקת כותרת התביעה, בנוסף על בקשת רשות להגן, יש לדון בה תחילה, שכן ככל ותמחק כותרת התביעה, הרי שהתביעה בכללותה כנגד כלל המבקשים תדון בסדר דין רגיל.
30. רק מקום בו ימצא, כי בבקשה זו אין ממש, אעבור לבחינת יתר טענות הצדדים בבקשות הרשות להגן ואבחן האם יש בהן את ההגנה הנדרשת לצורך מתן רשות להגן, נוכח ההלכה בעניין.
31. תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 דנה בתביעות לפי סדר דין מקוצר ומונה אילו הן התביעות אותן ניתן להגיש בסדר דין מקוצר:
'202. ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק.
(2) תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על-פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;
(3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.'
32. בעניינינו כזכור, נתבעו כלל המבקשים לפינויים מהנכס נשוא כתב התביעה ובנוסף נתבעו בחיובים כספיים שונים על-פי הסכם השכירות מיום 4.5.98, אשר נחתם בין המשיבה לבין המבקשים 1-2, ובכלל זה חוב דמי שכירות, ארנונה, חשמל, היטלי השבחה וכו'. כמו-כן נתבע סעד נוסף של המצאת מסמכים על פדיון לשנת 2007.
33. לשיטת המבקשים 2, 4-7, אין התביעה ראויה לידון בסדר דין מקוצר, שכן התביעה אינה מגלה עילה בסדר דין מקוצר כלפי המבקשות 6-7, באשר אין כל מסמך בכתב בחתימתן.
34. לעומתן, סבורה המשיבה, בתשובתה לבקשת המבקשים למחיקת הכותרת, כי אין מקום להורות על מחיקת כותרת, שכן אף שהמבקשות 6-7 אינן חתומות על הסכם השכירות, אין בכך דבר, שכן התקנות מאפשרות הגשת תביעה לסילוק יד ממקרקעין בסדר דין מקוצר ובלבד שיש עליה ראיות בכתב, כשאין כל צורך להראות, כי המבקשות 6-7 חתומות על ההסכם, כי אם די להראות כי קיים הסכם בין המשיבה לבין המבקשות, בין אם במפורש ובין אם מכללא, לתשלום סכום כספי קצוב, ובלבד שיש ביחס להתחייבות זו ראיה בכתב.
35. לטענתה, לכתב התביעה מצורף הסכם השכירות. המבקשת 6 הוקמה בהתאם להוראות סעיף 49 להסכם, כשעת נחתם ההסכם שיוו לנגד עיניהם הצדדים להסכם כי המבקשים 1-2 יבקשו להקים תאגיד אשר יבוא תחתם.
36. אשר למבקשת 7, נטען כי הפעילות ביחס להסכם השכירות הועברה, ככל הנראה אליה, כשמבקשת זו מחזיקה אף היא במושכר.
37. כן טענה המשיבה, כי המבקשות אינן טוענות כי הן אינן מחוייבות על-פי הוראות ההסכם וכל טענתן היא כי אין הן חתומות על ההסכם, כשאף עיון בבקשת הרשות להגן מעלה, כי אין כל הכחשה כי המבקשת 6 מחזיקה במושכר וכי הוראות ההסכם חלות עליה ולעניין המבקשת 7, הרי סוכם מפורשות כי יכול והוראות ההסכם יחולו על תאגיד שיוקם לאחר חתימת ההסכם, כשמשרדי המבקשת 7 אף מצויים בחצרי המשיבה, מבלי שהמבקשת 7 נתנה לכך כל טעם. לפיכך, יש אף בכך כדי להוות ראשית ראיה להתחייבותה לתשלום דמי השכירות הנקובים בהסכם ולו מכללא.
38. בבוא בית-המשפט לבחון את בקשת המבקשים למחיקת כותרת, ואת השאלה האם כתב התביעה ראוי הוא להתברר בסדר דין מקוצר, אין בית-המשפט מתחשב ובוחן אלא את שנאמר בתביעה ולא בהליכים שלאחריה.
וראה לעניין זה:
ע"א (שלום - אי') 1/07 מזרחי דורון נ' מול הים אילת (1978) בע"מ, תק-של 2008(1) 19509: 'הלכה היא כי השאלה האם 'יש עליהן ראיות שבכתב' נבדקת על-פי כתב התביעה: 'כדי לענות על השאלה, אם תביעה פלונית ראויה לדיון בסדר-דין-מקוצר אם לאו, אין להתחשב אלא במה שנאמר בפרשת-התביעה. טענות שבפי הנתבע עשויות להקנות לו רשות להתגונן. אך אפילו נראה בעליל שאותן טענות מצריכות דיון ארוך ומסובך, אין בכך כדי לשלול מהתובע את זכותו לדיון בסדר-דין-מקוצר. ובלבד שהתביעה כשלעצמה מתקיימים בה התנאים לדיון כזה.' (ראה ע"א 267/71 אשדוד אינבסטמנט אסטבלישמנט נ' קי.בי.ע. קבוצת בוני ערים בע"מ, פ"ד כח(1) 263, 264-265). ראה לעניין זה אף בספרו של דודי שוורץ סדר דין אזרחי חידושים, תהליכים ומגמות (הוצאת התשס"ז) 305:
'בקשה למחיקת כותרת מתבססת על המופיע בכתב התביעה עצמו. נתבע, המבקש למחוק את הכותרת, יטען כי מתוך עיון בכתב התביעה עצמו, מתברר שאין מתקיימים תנאי הסף אשר על התובע לעמוד בהם כדי שתביעתו תיחשב מוצקה ולפיכך ראויה להתברר בסדר דין מקוצר.'
39. אשר לסעד הפינוי, נשוא כתב התביעה, המקור החוקי לתביעת המשיבה, כבעלת המקרקעין, את פינוי המבקשים ובכלל זה המבקשות 6-7, הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, בו נקבע, כי:
'16. בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין.'
40. די בהוכחת זכותה הלכאורית של המשיבה במקרקעין, כדי לאפשר הגשת תביעה בסדר דין מקוצר כנגד המבקשים כולם ואף כנגד המבקשות 6-7, אף אם אין הן חתומות על הסכם השכירות ואינן צד לו.
41. בעניינינו צורף לתביעה הסכם השכירות בין המשיבה לבין המבקשים 1 ו- 2, כשאף שלא צורף נסח מלשכת רישום המקרקעין המעיד על זכות המשיבה במקרקעין, הרי שיש בהסכם השכירות כדי להוות ראשית ראיה וראיה בכתב לצורך הכשרת בירור התביעה בהליך זה אף כנגד מי שאינו צד להסכם.
ראה בעניין זה:
ע"א (שלום - אי') 1/07 מזרחי דורון נ' מול הים אילת (1978) בע"מ, שם:
'הלכה היא כי די בהוכחת זכותו הלכאורית של תובע בכדי להכשיר את תביעתו לפינוי להתברר בסדר דין מקוצר. ב- בר"ע (מחוזי-תל-אביב-יפו) 1329/02 הינדי חנה נ' מינהל מקרקעי ישראל מחוז תל-אביב, תק-מח 2003(1) 37112 (14.01.2003)...'
וראה בש"א (שלום - ת"א) 169514/07 מועדון הכדורגל הפועל רמת-גן גבעתיים (2006) בע"מ נ' עמלנו חברה בעלת נכסי הפועלים ברמת-גן, תק-של 2008(1) 19230:
'משהוכיחה המשיבה זכויותיה במקרקעין (זכויות החכירה בהן) הינה זכאית, עקרונית, לדרוש מהמחזיק בהם שלא כדין להחזיר לידיה החזקה בהם מכוח הוראת סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין") שכן בתביעה, כאמור ' ... די לו לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין אשר זכות הבעלות כפופה לה' (ע"א 16482/92 עיריית תל-אביב-יפו נ' גרינשטין, פ"ד
נג(4) 353, 354).'
וכן ראה בש"א (שלום – ת"א) 185496/05 ת.ש. אונו בע"מ נ' עיריית קריית אונו, תק-של 2006(2) 21826.
42. אשר לסעדים החוזיים, הכספיים והאחרים נשוא התביעה, אשר תולדתם והורתם בהסכם השכירות וביחסים החוזיים אשר בין הצדדים, הרי שאין מחלוקת כי המבקשות 6-7 אכן אינן חתומות על הסכם השכירות נשוא התביעה.
43. בבוחני את סעיפים 4-5 לכתב התביעה, בעניין המבקשות 6-7, עולה, כי היתה זו המשיבה אשר טענה ביחס למבקשת 6 כי הוקמה היא בניגוד להוראות ההסכם, ולא על-פי ההסכם, כפי תגובתה המאוחרת, וביחס למבקשת 7 טענה, כי 'ככל הנראה הוקמה... בניגוד להוראות ההסכם'.
וראוי בעניין זה להביא כלשונם את סעיפי התביעה:
אשר למבקשת 6:
'4. הנתבעת 6 הנה חברה בע"מ אשר הוקמה הניגוד (צ.ל. בניגוד – ד.ב.) להוראות סעיף 49 להסכם (כהגדרתו להלן).'
ואשר למבקשת 7:
'5. הנתבעת 7 הנה חברה בע"מ אשר, ככל הנראה, הוקמה על-ידי מי מהנתבעים, בניגוד להוראות ההסכם, וזאת על-מנת לנהל את עסקיהם של הנתבעים 1-2 ו- 6 באמצעותה.'
44. רוצה לאמר, כי לשיטת המשיבה בכתב התביעה, אף שההסכם בין המשיבה למבקשים 1-2 מאפשר הקמת תאגיד לצורך ניהול גן האירועים (וראה לעניין זה סעיף 49 להסכם, על תתי סעיפיו), הרי שהמבקשות 6-7 אינן באות בגדר אותו תאגיד על-פי ההסכם אשר הוראות ההסכם חלות עליו, ואינן יציר ההסכם, אלא הוקמו הן לטענתה בניגוד להוראות ההסכם!!! כך בכתב התביעה, בשונה מטענות המאוחרות לו.
45. משכך, ומשאין עסקינן אף לשיטת המשיבה בתאגיד שהוקם על-פי הוראות ההסכם, הרי שהתביעה לחיוב מבקשות אלה בחיובים חוזיים וכספיים מכוח הסכם אשר אינן צד לו ואינן חתומות עליו ובכלל זה תביעה לתשלום דמי שכירות (בשונה מדמי שימוש ראויים..), תשלום חשמל, מים, היטלי השבחה וכו' אינה ראויה לידון בסדר דין מקוצר, זאת בשונה מסעד הפינוי עצמו, אשר ראוי כאמור לידון כנגדן בסדר דין מקוצר.
לעניין זה, ראה: ת"א (שלום – ת"א) 60930/05 חברת נכסי איזורים (פיתוח) בע"מ נ' ש.ק. דגן תעשיות מזון בע"מ, תק-של 2006(1) 19747:
'4. באשר לנתבעת 3, שלטענת התובעות תפסה חזקה במושכר שלא כדין, הרי שניתן לתבוע אותה בעילה של סילוק יד מן המושכר, אך התובעות אינן מסתפקות בכך ותובעות ממנה גם את חוב דמי השכירות. הואיל ולא נחתם חוזה שכירות בין הנתבעת 3 לבין התובעות, לא ניתן לתבוע ממנה את דמי השכירות על-פי עילה חוזית, אלא יש לתבוע ממנה תשלום שכר ראוי, בעילה של עשיית עושר ולא במשפט. על-כן, ניתן היה למחוק את התביעה הכספית נגדה על-הסף ולהותיר רק את תביעת הפינוי, אך הואיל והכלל הוא שאין מוחקים תביעה שניתן להצילה על דרך של תיקון, ניתנת לתובעות רשות לתקן את כתב התביעה תוך 15 יום בדרך של הוספת עילה של עשיית עושר ולא במשפט כלפי הנתבעת 3. בנוסף, יש למחוק את כותרת התביעה נגד הנתבעת 3 הואיל ולא קיים הסכם שכירות בכתב בינה לבין התובעות. לו היה מדובר בתביעת פינוי בלבד, לא היה מקום למחוק את כותרת התביעה נגד הנתבעת 3, אך כאשר עסקינן בתביעה כספית, שעילתה האמיתית היא עשיית עושר ולא במשפט, הרי שעילה זו מחייבת מחיקת הכותרת. משנמחקה הכותרת ביחס לנתבעת 3, אין מקום להותיר את כותרת התביעה ביחס לנתבעת 1, שהרי עסקינן בתביעה אחת, הכוללת עילות שאינן כשירות להתברר בסדר דין מקוצר (עילות כלפי הנתבעת 3) עם עילות הכשרות להתברר בסדר דין מקוצר (עילות כלפי הנתבעת 1) ועל-כן התביעה כולה אינה יכולה להתברר בסדר דין מקוצר.'
וראה ת"א (שלום – ב"ש) 1224/05 יוסף ארוש נ' זינו מיכאל, תק-של 2005(3) 6821, שם נדונה בקשת למחיקת כותרת ונקבע, כי:
'... בענייננו מדובר כאמור בתביעת פינוי נגד צד שלישי המתגורר בדירה ולא נגד השוכר הישיר על-פי הסכם השכירות. 8. ואולם בנוסף להסכם השכירות כאמור, עולה מנספח ד' לכתב התביעה כי המבקשים הסכימו והציעו למשיב כי ישאו בדמי השכירות, אומנם בסכום מופחת, ולפיכך בעצם הסכמתם לשלם את דמי השכירות ישנה תוספת ראייתית בגדר "ראשית ראיה" בכתב המספקת להגשת תובענה בסדר דין מקוצר. 9. יחד עם זאת, מאחר שמדובר בתובענה לפינוי ותובענה כספית נגד המבקשים המבוססת על דמי השכירות "החוזיים" שמקורם בהסכם השכירות בין המשיב לנתבע 1, וחוזה זה כאמור לא נחתם בין המשיב לנתבע 1, הרי שעילת התביעה הכספית, איננה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר, ומשכך יש להורות על מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר".'
46. ויובהר, ככל שהתביעה היתה לסעד של פינוי בלבד, הרי שדי היה בראיות המצורפות לתביעה, ובכלל זה הסכם השכירות כדי לאפשר דיון בה בסדר דין מקוצר. אולם, משבחרה המשיבה לתבוע סעדים נוספים אף כנגד המבקשות 6-7 עמן לא נחתם הסכם השכירות ולגביהן טוענת היא בכתב התביעה כי לא הוקמו הן בהתאם להסכם, הרי שאין מנוס מלקבוע כי דין כותרת התביעה כולה להימחק, כשאין לצורך ההליך שבפני נפקות לטענה כי המבקשות אינן מתכחשות לתכולת ההסכם, משהמשיבה בתביעתה מתכחשת לכך שהמבקשות הוקמו בהתאם להסכם ולפיכך בירור סוגיה זו אינה כשירה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר.
וראה לעניין זה: בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שמינית) 24, שם:
'יש להימנע מלהוסיף לתביעה עילה שאיננה ראויה להידון בדרך זו, שאז נמצא שהתביעה כולה איננה כשרה לבוא לפני בית-המשפט בסדר דין מקוצר (המ' 609/65 רוזובסקי נ' זבידה, פ"ד כ(1) 236, 242; רע"א 3782/05 עורך-דין מאיר קטן נ' מרדכי תורג'מן, דינים עליון עג 971).'
וראה, גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 371-372, שם:
'הבא לנסח כתב תביעה בסדר דין מקוצר חייב לשקול היטב את מעשיו. להימנע מלהוסיף עילה, שאינה ראויה להידון בדרך זו. כאשר התביעה מבוססת על עילה אחרת הנתמכת ב"ראשית ראיה" בכתב, ועל עילה שניה, נעדרת ראיה בכתב, 'נמצא שהתביעה כולה אינה כשרה לבוא לפני בית-המשפט בסדר דין מקוצר.'
47. המבקשים 2, 4-7 בסיכומיהם טענו לראשונה, טענה נוספת בגינה יש לטעמם למחוק את כותרת התביעה, והיא כי התביעה כוללת בסעיף 37.3 סעד שאינו ראוי להתברר בסדר דין מקוצר – הוא הסעד של המצאת מסמכים לעניין הפדיון ביחס לשנת 2007. טענה זו לא בא זכרה בבקשתם המקורית או בתצהירים הנוספים וראוי למבקשים כי לא היו מעלים הטענה בשלב זה.
48. יחד עם זאת, וכיוון שבית-המשפט מוסמך וגם חייב לבדוק אם התביעה על פניה עונה אחר הדרישות אשר נקבעו בתקנה 202 לתקסד"א וכיוון שיש בטענת המבקשים ממש בעניין זה, לא מצאתי לנכון להתעלם מטענה חדשה זו, כשאכן אף הסעד המבוקש בסעיף 37.3 לתביעה אינו ראוי להתברר בגדרו של הליך בסדר דין מקוצר.
וראה בעניין זה: גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית) 371-372 וכן ראה ע"א 7/78 קמחי נ' איצקוביץ, פ"ד לג(1) 421, 422-423 שם:
'הרשם אינו מנוע – ואוסיף ואומר שהוא חיב – לבדוק אם התביעה ממלאת על פניה אחרי הדרישות של תקנות 269 ו-270, גם אם הנתבע לא ביקש רשות להתגונן. תביעה הלקויה מבחינה זו אינה עוברת אף את המפתן לקראת מתן פסק-הדין בסדר דין מקוצר. אין זה עניין בין התובע והנתבע אלא בין התובע ובית-המשפט או הרשם, החיב לשמור על הדרישות שהתקנות קובעות לשם מתן פסק-דין בסדר דין מקוצר.'
49. אלא שמנגד המשיבה עתרה בסיכומיה למחיקת הסעיף, ככל שאינו ראוי להתברר בסדר דין מקוצר, ומכאן ממילא אין מקום להידרש שוב לטענה חדשה זו של המבקשים, מה גם שנוכח התוצאה אליה הגעתי, הרי שמסקנתי היא שיש למחוק את כותרת התביעה דווקא מטעם קודם אותו ציינו המבקשים.
50. משמצאתי כי יש מקום למחוק את כותרת התביעה כפי בקשת המבקשים 2, 4-7, הרי שיש מקום למחוק את כותרת התביעה גם ביחס ליתר המבקשים, כשהתביעה בכללותה אינה כשרה לידון בסדר דין מקוצר.
51. סוף דבר, אני מורה על מחיקת כותרת התביעה ועל בירורה בסדר דין רגיל.
52. פתוחה בפני הצדדים הדרך להמשך המשא-ומתן, כשתקווה אני כי הצדדים ימשיכו במאמציהם המשותפים על-מנת להגיע להסכמות אשר ייתרו הצורך בדיון בגוף התביעה, זאת בין היתר נוכח התשלומים אשר בוצעו עד כה, לאחר הגשת התביעה, וכן נוכח הנכונות הרבה אשר התגלתה במהלך הדיונים ואף בהודעות מאוחרות, אשר שותפים לה הצדדים כולם, במטרה להסדיר המשך היחסים בין הצדדים ולהביא לסיום המחלוקות, בסיוע בא-כוח הצדדים, אשר פעלו במשותף מראשית ההליך, על-מנת לסייע לצדדים.
53. התיק יועבר למזכירות לצורך קביעת המשך ההליכים.
54. הוצאות ושכר-טרחה בסך של 3,500 ש"ח בתוספת מע"מ, בהתאם לתוצאות התיק העיקרי."

ב- ת"א (שלום – נצ') 08-05-6369[18] נפסק מפי כב' השופטת עירית הוד:

"החלטה
רקע ותמצית טענות הצדדים
1. לפניי בקשה לסילוק התובענה על-הסף ולחילופין בקשה למחיקת כותרת.
2. עסקינן בתובענה כספית על סך 6,850 ש"ח אשר הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, במסגרתה עותר המשיב לחייב את המבקשת בגין חיוב יתר בו חייבה אותו בגין הוצאות פעולות אכיפה המבוצעות על ידה והכל בניגוד למוסכם בין הרשות המקומית כפר כנא והמבקשת, חברת גביה פרטית אשר הועסקה על-ידי הרשות המקומית כפר כנא לשם גביית חובותיהם של התושבים המתגוררים בשטח שיפוטה של הרשות המקומית.
3. מכתב התביעה עולה, כי ביום 27.12.07 הגיע גובה מטעם המבקשת לבית המשיב לשם גביית חוב לרשות המקומית. המשיב טוען, כי הסביר לגובה שאיננו חייב כספים למבקשת למרות זאת, התעקש הגובה, כי המשיב ישלם את החוב הנטען בתוספת הוצאות פעולות העיקול ברישום ולא, יפעל למימוש הפעולה אשר לשמה בא. בנסיבות אלו, טוען המשיב, שילם את החוב הנטען בתוספת 600 ש"ח בגין הוצאות הגביה. לטענת המשיב, גובים מטעם המבקשת הגיעו לביתו בשני מועדים נוספים וגבו ממנו חובות נטענים בתוספת הוצאות פעולות העיקול. לטענת המשיב, שילם למבקשת בגין פעולות העיקול בשלושת המקרים סך של 2,150 ש"ח בעוד שהיה אמור לשלם 100 ש"ח בעבור כל פעולת העיקול. לפיכך תובע המשיב כי המבקשת תשיב לו סכום של 1,850 ש"ח אשר גבתה ממנו ביתר. בנוסף עותר המשיב, כי בית-המשפט יחייב את המבקשת לפצותו בגין עגמת נפש אשר נגרמה לו בגין התנהלותה בסך 5,000 ש"ח.
4. לטענת המבקשת, יש לסלק את התובענה על-הסף ולחילופין יש למחוק את כותרת התובענה. המבקשת טוענת, כי מכתב התביעה עולה שלטענת המשיב, המבקשת הפרה חוזה אשר נכרת בינה ובין הרשות המקומית כפר כנא. כמו-כן, המשיב מעלה טענות לפיהן הקפיד על תשלום חובותיו לרשות המקומית. בנסיבות אלו, הרשות המקומית הינה בעל דין נחוץ וחשוב ומשלא צורפה לתובענה יש להורות על מחיקת התובענה.
5. המבקשת טוענת, כי סעיף 318 לפקודת העיריות קובע חזקה משפטית באשר לתקינות ונכונות החיובים והשומות הרשומים לחובת מחזיק בנכס בפנקסי הרשות המקומית. המשיב לא צירף לכתב תביעתו מסמך כלשהו אשר יש בו בכדי לסתור חזקה זו. בנסיבות אלו טוענת המבקשת, כי כתב התביעה איננו מגלה עילה. עוד טוענת המבקשת, כי חלף הזמן במסגרתו יכול היה המשיב להגיש השגה התוקפת את החיוב הכספי שבשומות שנעשו לו, לפיכך, שומות אלו הפכו חלוטות.
6. המבקשת טוענת, כי הרשות המקומית היא המוסמכת לקבוע את חיוביו של המשיב ולכן אין למשיב עילה בעניין זה כנגד המבקשת ואין יריבות בינו לבינה. עוד טוענת המבקשת, כי קיימת חזקה באשר לתקינות וחוקיות פעולותיה של רשות מקומית וכי, כוחה של חזקה זו גובר ככל שחולף הזמן ממועד ביצוע הפעולה. לטענתה, בתובענה אשר נדונה בבית-המשפט המחוזי בנצרת ביושבו כבית-משפט לעניינים מינהליים נקבע, כי הליכי האכיפה אותם מבצעת המשיבה תקינים וחוקיים וכך גם החיוב הכספי המוטל על התושבים לשם כיסוי הוצאות האכיפה. המבקשת טוענת, כי בא-כוח המשיב היה צד לתובענה הנזכרת ואף-על-פי-כן, בחר להסתירה מבית-המשפט.
7. לטענת המבקשת, התובענה הוגשה בשיהוי ללא הסבר המצדיק את הגשתה במועד בו הוגשה. לטענתה, מהשיהוי ניתן ללמוד על ויתור המשיב על זכות התביעה. כמו-כן טוענת המבקשת, כי לאור העובדה שהמשיב בחר שלא לצרף את הרשות המקומית כצד לתובענה הרי שויתר על טענותיו כנגד הרשות. המבקשת טוענת, כי משויתר המשיב על טענותיו כנגד השולחת שלה הרי שיש לראות בו כמי שויתר על טענותיו כנגדה.
8. המבקשת טוענת, כי התובענה נשוא הבקשה שלפני אינה ראויה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר. המבקשת טענה, כי בכתב התביעה ציין המשיב, כי התובענה מוגשת בסדר דין מקוצר בהתאם להוראות תקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"). לטענת המבקשת, התביעה נשוא הבקשה שלפני איננה נופלת בגדר תקנה זו. בנוסף טוענת המבקשת, כי היות והמשיב תובע פיצוי בגין עגמת נפש הרי שאין עסקינן בתביעה לסכום קצוב.
9. לטענת המבקשת, הסכם ההתקשרות אשר נכרתה בינה ובין הרשות לא צורף לכתב התביעה ולטענתה, ההסכם בפועל שונה מן ההסכם אשר צורף לכתב התביעה. עוד טוענת, כי ההסכם יוצר זכויות וחובות בין המבקשת והרשות ולא כלפי צד שלישי. לטענת המבקשת, המשיב לא צירף לכתב התביעה מסמך רלבנטי, עדכון תעריפי הוצאות האכיפה אשר ייגבו מן החייבים. לטענתה, בעשותו כן נהג המשיב בחוסר תום-לב.
10. המשיב מתנגד לבקשה וטוען, כי דינה להידחות. לטענת המשיב, גביית היתר נעשתה על-ידי המבקשת ללא התערבות המועצה המקומית. לטענתו, ההסכם אשר נכרת בין המועצה והמבקשת ברור ואין צורך בצירופה של המועצה המקומית כצד לתובענה על-מנת להכריע בה. המשיב טוען, כי לא ברור בגין איזו עילה תצורף המועצה המקומית ומהם הסעדים אשר יתבקשו ממנה. המשיב טוען, כי על-אף טענתו לפיה לא היה לו חוב למועצה המקומית הוא לא עתר לסעד בעניין זה. עילת תביעתו הינה גביית יתר אשר בוצעה לכאורה על-ידי המבקשת. בנסיבות אלו, המועצה איננה צד דרוש. עוד טוען, כי במידה והמבקשת טוענת שפעלה בהתאם למוסכם בינה ובין המועצה הרי שעליה להוכיח טענה זו.
11. לטענתו, התובענה הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר היות והיא נסמכת על ראיות בכתב והסעד המבוקש הינו החזר כספים אשר שולמו ביתר.
12. עוד טוען המשיב, כי לא בנקל ייעתר בית-המשפט לבקשה לסילוק תובענה על-הסף שכן, היעתרות לבקשה כאמור תנעל את שערי בית-המשפט בפני תובע בלי שניתן לו יומו בבית-המשפט.
13. המשיב טוען, כי לא עלה בידי המבקשת להצביע על טענות הגנה ולא עלה בידה להוכיח, כי פעלה בהתאם למוסכם בינה ובין המועצה המקומית. על-כן, לטענתו, אין להיעתר לבקשה.
דיון ומסקנות
14. לאחר עיון במכלול טענות הצדדים מצאתי, כי דין הבקשה להתקבל בחלקה כפי שיפורט.
15. לבקשה לא צורף תצהיר התומך בעובדות הנטענות בה כנדרש בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי. אמנם, לבקשה למחיקת כותרת אין חובה לצרף תצהיר היות ועסקינן בטיעון משפטי. עם זאת, במסגרת הבקשה שלפניי עתרה המבקשת, בין היתר, לסילוק התובענה על-הסף. לבקשה כאמור יש לצרף תצהיר התומך בעובדות הנטענות בה. מטעם זה כשלעצמו דין הבקשה, ככל שהיא איננה עוסקת בבקשה למחיקת כותרת, להידחות.
16. לטענת המבקשת משלא צורפה המועצה המקומית כצד לתובענה יש לסלק את התובענה על-הסף. טענה זו איננה מקובלת עליי. במסגרת התובענה שלפניי לא עותר המשיב לקבל סעד בגין תשלומים אשר שילם לכיסוי חובותיו הנטענים למועצה. הסעד המבוקש הינו החזר כספים אשר נגבו ממנו ביתר, לטענתו, על-ידי המבקשת בפעולות הגביה שביצעה. מצאתי, כי המועצה המקומית איננה בעל דין דרוש בתובענה ולפיכך לא נפל פגם באי-צירופה לתובענה.
17. המבקשת טוענת לקיומו של הסכם חדש בינה לבין המועצה אשר במסגרתו עודכנו סכומי הכסף אותם היא רשאית לגבות מתושבי המועצה בגין פעולות הגביה. המבקשת לא צירפה עותק מן ההסכם וכאמור לא תמכה טענותיה בתצהיר. בנסיבות אלו, לא עלה בידי המבקשת להוכיח קיומו של הסכם נטען זה.
18. לטענת המבקשת, אין למשיב עילת תביעה כנגדה על-כן יש להורות על סילוק התובענה. הלכה היא, כי סילוק תביעה על-הסף הינו אמצעי חמור אשר לא בנקל יטה בית-המשפט לאפשרו. ככלל אין בהיעדר עילה בכדי להביא לדחיית תובענה על-הסף. עם זאת, יש בכך בכדי להביא למחיקת התביעה על-הסף כאמור בתקנה 100 לתקנות. מחיקת תובענה מחמת היעדר עילה הינה אמצעי חמור בו יש לנקוט רק במקרים בהם ברור, כי לאיעלה בידו של התובע לקבל את הסעד המבוקש אף אם יוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה (ראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 136). מצאתי כי לא הוכח בפניי כי המקרה בו עסקינן מצדיק הפעלת הסעד האמור.
19. בין הצדדים לתובענה נתגלעה מחלוקת באשר לגובה הסכומים אותם רשאית היתה המבקשת לגבות מהמשיב בגין הוצאות הגביה. ראוי, כי מחלוקת זו תיפתר בין כותלי בית-המשפט.
20. לאור האמור לעיל אינני נעתרת לבקשה לסילוק התובענה על-הסף.
21. מסעיף 16 לכתב התביעה עולה, כי המשיב עותר לפיצוי בגין עגמת נפש אשר נגרמה לו, לטענתו, עקב פעולות המבקשת. הסכום הנתבע בגין עגמת נפש איננו מהווה סכום קצוב. המונח סכום קצוב מתייחס לסכום אשר ניתן לחישוב אריתמטי ללא צורך בשומה או הערכה (ע"א 410/88 רותם חברה לביטוח בע"מ נ' כוכב בע"מ, פ"ד מג(4) 761). דמי נזק אשר נדרש לאמוד בהתאם לנזק אשר נגרם לצד אינם ראויים להתברר בהליך של סדר דין מקוצר. הלכה היא כי כאשר התביעה כוללת עילות הכשירות להתברר בסדר דין מקוצר ביחד עם עילות שאינן כשירות להתברר בדרך זו, צירוף עילות זה פוסל גם את העילה הכשירה להתברר בסדר דין מקוצר (ראה: זוסמן, לעיל, עמ' 657. א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, 2003) 307). לפיכך, מקובלת עליי טענת המבקשת לפיה, יש למחוק את כותרת התובענה ולהעבירה לפסים של תובענה רגילה.
22. צודקת המבקשת בטענתה לפיה התובענה האמורה איננה נופלת בגדר תקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בתביעות במקרקעין. ברי כי נפלה טעות בכתב התביעה שכן על-אף שצויין, כי התביעה הוגשה בהתאם לתקנה האמורה הרי שמכתב התביעה עולה, כי עסקינן למעשה בתביעה לפי תקנה
202(1)(א). עם זאת, לאור קביעתי, כי עסקינן בתובענה אשר איננה ראויה להתנהל בהליך של סדר דין מקוצר הרי שאין צורך להכריע בסוגיה זו.
23. לאור האמור לעיל, אני מורה על מחיקת הכותרת בתובענה נשוא הבקשה שלפניי. התביעה תעבור להתנהל בפסים רגילים.
24. מורה למבקשת להגיש כתב הגנה בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטה זו.
25. הוצאות בקשה זו ילקחו בחשבון עם סיום ההליך."

ב- בש"א (שלום – י-ם) 12555/08[19] נפסק מפי כב' הרשמת תמר נמרודי:

"החלטה
1. המשיבים הגישו נגד המבקשת תביעה בסד"מ לפינויה מנכס הנמצא בהחזקתם מזה עשרות שנים, לאחר שלטענתם המבקשת פלשה אליו בחודש 04/2007.
לכתב התביעה צורפו מספר חשבונות חשמל, מים וארנונה של הנכס נשוא התביעה.
2. המבקשת הגישה בקשה למחיקת כותרת ובקשת רשות להגן, אותן תמכה בתצהירו של עובד מטעמה, חליל דוג'באג.
המשיבה הגישה תגובתה לבקשה למחיקת כותרת ולהלן החלטתי.
3. המבקשת טענה כי תקנה 202(3) מתירה הגשת תביעה בסד"מ לסילוק יד ובלבד שיש עליה ראיה בכתב.
לטענת המבקשת, המסמכים המצורפים לתביעה אינם מלמדים דבר אודות הטענות המועלות בתביעה ו/או אינם קושרים את המבקשת למעשים האמורים בה ו/או אינם מצביעים על הקשר בינם לבין הנכס נשוא התביעה.
לטענת המבקשת, לא צורף לתביעה מסמך כלשהו התומך בטענת המשיבים לגבי זכויות בנכס (החזקה ו/או בעלות). כמו-כן, לא צורפו מסמכים המצביעים על זיקה בין המשיבים לבין הנכס נשוא התביעה.
4. המשיבים טענו כי הבקשה לא נתמכה בתצהיר.
טענה זו אינה נכונה, שכן צורף לבקשה תצהיר התומך גם בטענות לעניין מחיקת הכותרת.
יתרה מכך, בקשה למחיקת כותרת מבוססת על טענות משפטיות ואין היא מצריכה צירוף תצהיר.
5. לגופו של עניין, תביעה לסילוק יד מנכס מקרקעין שאין חוק הגנת הדייר חל עליו, ראויה להתברר בסד"מ ובלבד שצורפה לו ראיה בכתב.
בפסיקה נקבע, כי ניתן לצרף הסכם ו/או התחייבות, אולם די במסמך המעיד על זכויות התובע/ת בנכס.
כן נקבע, כי בית-המשפט בוחן האם התביעה ביום הגשתה היתה ראויה להתברר בסד"מ.
המשיבים טענו בכתב התביעה כי הם מחזיקים בנכס נשוא התביעה מזה עשרות שנים.
המשיבים לא פרטו מכוח מה הם מחזיקים בנכס, ממתי בדיוק וכו'.
המבקשים אף לא צרפו מסמך המעיד על זכויות כלשהן בנכס נשוא התביעה.
נספחי התביעה הם חשבונות שונים אשר רובם אינם מתייחסים למי מהמשיבים ורובם אף אינם מתייחסים לנכס נשוא התביעה.
לא די במסמכים אלה כדי להעיד על זכות כלשהי של מי מהמשיבים בנכס, שכן ייתכן כי זכות הבעלות של המקרקעין היא של המבקשת והמשיבים היו רק המחזיקים, אשר פקעה זכותם להחזיק בנכס.
מכל מקום, אין במסמכים כדי להכשיר את התביעה להתברר בסד"מ.
6. אשר-על-כן הנני קובעת כדקלמן:
א. אני נעתרת לבקשה למחיקת כותרת.
ב. המבקשת-הנתבעת תגיש כתב הגנה ותמציא העתק ישירות לצד השני בתוך 30 ימים.
ג. הוצאות הדיון בבקשה תלקחנה בחשבון בסופו של ההליך בתיק העיקרי."

ב- בש"א (שלום – ב"ש) 3826/08[20] נפסק מפי כב' הרשמת עירית קויפמן:

"החלטה
1. בפני בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מכתב התביעה.
2. טענת המבקשת היא כי המבקש לא ציין מהי העילה המפורשת להגשת כתב תביעתו בסדר דין מקוצר. לעניין זה נטען כי התביעה אינה עונה להגדרת תקנה 202(1), שכן אין מדובר בתביעה על "סכום כסף קצוב", וכי אין כל התחייבות או חוזה בין המבקשת למשיב.
בנוסף נטען, כי אין מדובר בתביעה מכוח תקנה 202(1) (ב), 202(2) ו- 202(3).
3. המשיב בתגובתו טוען כי לכתב התביעה צורף העתק קבלה/חשבונית המעיד על שווי הנזק הכספי שנגרם לרכבו של התובע, וכי חשבונית זו עונה על דרישת סכום קצוב.
כן נטען, כי קיימת הוראת חיקוק (סעיף 235 לפקודת העיריות) המחייבת את המבקשת לשמור על תקינות הרחובות, ואי-עמידה בהוראת חיקוק זו מהווה למעשה הפרת הוראה חקוקה או הפרת הסכם בין הצדדים הנובע מתשלום הארנונה.
4. המבקשת בתשובתה ציינה כי המשיב לא ציין מהי העילה המפורשת להגשת תביעתו בסדר דין מקוצר. כן נטען כי אין מדובר בתביעה על סכום כסף קצוב, אין כל התחייבות או חוזה וסכום התביעה בגין הנזק לא נקבע מראש בחוזה. עוד נטען, כי אין מדובר בתביעה שיש עליה ראיות שבכתב. בנוסף נטען כי בהוראת סעיף 235 לפקודת העיריות אין מדובר בחיוב לשלם סכום כסף קצוב.
5. תביעת המשיב הינה תביעה בגין נזק שנגרם לרכבו עת קרס הכביש בו נסע, כנטען. המשיב מבסס את סכום התביעה על חשבונית תיקון ומציין בכתב התביעה כי על הנתבעת לפצותו בגין נזקיו אשר אירעו בגין רשלנותה הבלעדית של הנתבעת.
המשיב אינו מפרט בכתב התביעה מכוח מה מוגשת התובענה בהליך של סדר דין מקוצר.
6. לאחר עיון בטענות הצדדים, לא מצאתי כי מתקיימת אחת מן החלופות של תקנה 202 להגשת תובענה בסדר דין מקוצר.
תקנה 202(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי תביעות כשירות להתברר בסדר דין מקוצר כשמדובר בתביעות לסכום כסף קצוב:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק.
7. בענייננו אין מדובר בסכום קצוב.
סכום הנסמך על חשבונית שהוצאה על-ידי המוסך בגין תיקון אינו סכום קצוב, שכן הנזק שנגרם דורש שומה או הערכה.
בנוסף, אין מדובר בתביעה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא שיש עליהן ראיות שבכתב, ולו בשל העובדה שלא צורפה לתובענה כל ראיה בכתב כנדרש.
כמו-כן, לא קיימת הוראה מפורשת של חיקוק לשלם סכום כסף קצוב, מה גם שטענה כאמור לא נטענה בכתב התביעה.
8. משכך, התובענה אינה כשירה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר ואני נעתרת לבקשה למחיקת כותרת ומורה כי הכותרת "בסדר דין מקוצר" תימחק מכתב התביעה.
9. נוכח סכום התובענה, יתאים התובע כתב תביעתו להליך של סדר דין מהיר תוך 30 יום. כתב הגנה בסדר דין מהיר יוגש 45 יום לאחר מכן.
הוצאות הבקשה בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ ישולמו על-ידי המשיב למבקשת."

ב- תא"ק (שלום – עפ') 08-03-2126[21] נספק מפי כב' הרשמת ג'מילה ג'בארין כליפה:

"החלטה
בפני בקשה למחיקת כותרת ו/או למתן רשות להתגונן.
התובעים הגישו כנגד הנתבעת כתב תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום הוצאות הייצוג המשפטי שלהם כנגד הקיבוץ בהתאם לקבוע בסעיף 66 לתקנון הקיבוץ ובהתאם לקבוע בהוראות סעיף 3, 5 לתקנות האגודות השיתופיות (יישוב סכסוכים בקיבוץ), 2005.
הנתבע הגיש בקשה למחיקת כותרת בטענה שהסכום אינו קצוב, ולחילופין למתן רשות להתגונן בטענה שאין תקנות יישוב הסכסוכים חלות על נושא התביעה שבנדון כמו-כן תקנות יישוב הסכסוכים נכנסו לתוקף רק ביום 20.12.05 לאחר הגשת התביעה נגד הנתבע מס' 1 ואין בתקנות כל הוראה המחילה אותן רטרואקטיבית.
בא-כוח התובעים הודיע לבית-המשפט כי הינו מוותר על חקירת המצהירים ועל-כן ניתנה החלטה על הגשת סיכומים.
הצדדים הגישו סיכומים בכתב.
דיון
תקנות 202 ו- 203 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והפסיקה הענפה תוחמים איזה תביעה ראויה להיות מוגשת בסדר דין מקוצר.
לפי תקנה 202(1) ניתן להגיש תביעות על סכום קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.
(ב) תביעות מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק.
סימן ההיכר של התביעות כאמור לעיל הינו הסכום הקצוב של התביעה.
מחיקת כותרת
מדובר בטענה משפטית שאין חובה לאמתה בתצהיר ועל-כן אין רלבנטיות לטענה שבתצהיר התומך לבקשה אין התייחסות לאי-התאמת התביעה לסדר דין מקוצר.
טענתם של התובעים כי בסיכומי הנתבע יש משום הרחבת חזית בעניין הטענה והעילה החוזית המבוססת על תקנון הקיבוץ דינה להידחות. שכן, גם באין בקשה לרשות להתגונן או למחיקת כותרת רשאי בית-המשפט לבדוק אם התביעה ממלאת על פניה אחר הדרישות של תקנה 202.
כדי לענות על השאלה האם התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר, אין להתחשב אלא במה שנאמר בכתב התביעה. בית-המשפט מתבונן בכתב התביעה ובמסמכים שצורפו אליה ובודק האם מתקיימים התנאים להגשת התביעה בהליך זה בהתאם לחלופות בתקנה 202.
לטענת התובעים הרי התביעה ראויה לדיון בסדר דין מקוצר, לאור סעיף 66 לתקנות הקיבוץ הקובעת את חובתו של הקיבוץ לספק לחבריו את צרכיהם החומריים.
תקנה 66 לתקנון הקיבוץ קובעת:
'הקיבוץ יספק את הצרכים החומריים, החברתיים והתרבותיים של חבריו בהתאם ליכולתו ובהתחשב בצרכי משק הקיבוץ ופיתוחו וקיום יתר חובות הקיבוץ...'
גם אם יש לראות בתקנון הקיבוץ כחוזה בן הקיבוץ לבין כל אחד מחבריו הרי אין בסעיף הנ"ל כל התחייבות מפורשת או מכללא שהקיבוץ ישא בהוצאות המשפטיות של חבר לקיבוץ בנסיבות כמפורט בתביעה ואין לראות בתקנון זה כראיה בכתב לכל התחייבות כזו, מה גם שאין המדובר בסכום קצוב, כפי שיפורט להלן.
לטענת התובע הרי זכותו להוצאות ייצוגו מעוגנת מפורשות בהוראת סעיף 3 לתקנות יישוב הסכסוכים אשר קובעת:
'נתגלע סכסוך בין חבר לבין הקיבוץ, והקיבוץ בחר להיות מיוצג בהליך הבוררות על-ידי עורך-הדין או שסירב לקיים בוררות הקבועה בתקנונו, ישתתף הקיבוץ בהוצאות הייצוג המשפטי של החבר בבוררות או בבית-המשפט, בשיעור הוצאות דומה להוצאות הקיבוץ ובשים-לב למקורות הכספיים של החבר...'
כמו-כן, לטענת התובעת 2 הרי זכותה להוצאות ייצוגה מעוגנת בסעיף 5 לתקנות יישוב סכסוכים, הקובע:
'נקבע בהליך ליישוב הסכסוכים כי הקיבוץ הפר את תקנונו, והקיבוץ לא תיקן את ההפרה, יהיה הקיבוץ חייב לשאת בהוצאות הייצוג המשפטי של החבר, המבקש לאכוף את הוראות התקנון בענייננו, בסכום סביר, בהתאם לנסיבות.'
שני הסעיפים הנ"ל אינם ממלאים אחרי הדרישה של הוראות תקנה 202(1)(ב) שכן אין מדובר בחיוב לשלם סכום קצוב.
על פניו ומהוראות הסעיפים הנ"ל, אין מדובר בסכום קצוב אלא מדובר, אם בכלל, בחיוב לתשלום הוצאות הייצוג המשפטי בסכום סביר בהתאם לנסיבות העניין לפי תקנה 5 ובשיעור הוצאות דומה להוצאות הקיבוץ ובהתחשב במקורות הכספיים של החבר לפי תקנה 3.
תנאי עיקרי לבירור תביעה בהליך של סדר דין מקוצר הוא שהתביעה תהיה על סכום כסף קצוב, משמע-סכום כסף שניתן לקביעה על-ידי חישוב ארתימטי פשוט, ללא צורך בשומה או בהערכה. מאידך, תביעה לתשלום הוצאות משפט או שכר-טרחת עורך-דין הטעונה הוכחה בראיות ונתונה לשומה של בית-המשפט, אינה נופלת בגדרה של תקנה 202 הנ"ל.
ראה ד' בר-אופיר סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שמינית) 148.
התובעים מבקשים בתביעתם לחייב את הנתבע לשלם להם הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בהתאם לחשבוניות שהגישו.
ברור כי סכום זה אינו בבחינת סכום קצוב, הניתן לקביעה על-ידי חישוב ארתימטי פשוט, אלא, מדובר בסכום המהווה הערכה גרידא של התובעים.
קביעת סכום ההוצאות המשפטיות בהם יחוייב הנתבע לשלם, אם בכלל, דרוש הערכה ושומה מטעם בית-המשפט בהתאם לנסיבות המיוחדות והספציפיות של הצדדים ואין המדובר בפיצוי מוסכם או קבוע בחוק או בהסכם.
בתקנון הקיבוץ או בתקנות ליישוב הסכסוכים לא נקבעו תעריפים להשתתפות הקיבוץ בהוצאות המשפטיות ועל-כן ומאחר וההסכם או החיוב בעניין תשלום שכר-טרחת עורך-דין או ההוצאות המשפטיות שנוי במחלוקת אין המדובר בסכום קצוב ומן הטעם הזה התביעה אינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר.
הנתבע ובבקשה שהגיש לא ביקש סילוק התביעה על-הסף אלא מחיקת כותרת ולחילופין מתן רשות להתגונן, בן היתר, בטענה שהוראות תקנות יישוב הסכסוכים אינן חלות על המקרה שבנדון.
אכן בית-המשפט מוסמך לתת החלטה בטענה משפטית בשלב הרשות להתגונן, אך מאחר וההחלטה אם התקנות הנ"ל חלות על עניינם של התובעים הינה החלטה המצריכה קביעת עובדות, טענות אלה יישמעו במהלך הדיון הרגיל.
אני מורה, איפוא, עלמחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר" ועל העברתה לפסים של סדר דין רגיל.
כתב ההגנה מטעם הנתבעים יוגש בתוך 30 ימים ממועד קבלת החלטה זו לידיהם.
אני מחייבת את התובעים לשלם לנתבע, ביחד ולחוד, הוצאות בקשה זו בסך של 1,000 ש"ח.
המזכירות תמציא החלטתי זו לצדדים."

ב- תא"ק (שלום – נצ') 08-08-299[22] נפסק מפי כב' השופט אחסאן כנעאן:

"החלטה
1. בפני בקשה למחיקת כותרת "סדר דין מקוצר" ולדחיית התביעה על-הסף כנגד המבקשים מס' 2 ו- 3.
2. ביום 11.11.08 הגישה במשיבה תגובה בה הודיעה כי הצדדים הגיעו להסכמה על מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" וכן על התנגדותה לדחיית התביעה על-הסף כנגד המבקשים 2-3.
3. על-פי כתב התביעה המבקשים הזמינו מהמשיבה עבודות דפוס. המשיבה הגישה תביעה כספית בגין יתרת חוב שנותרה בגין עבודות שביצעה.
4. המבקשים 2-3 הנם בעלי מניות ומנהלים במבקשת מס' 1. כתב התביעה מגולל כנגד מבקשים 2-3 טענות של חבות אישית מכוח דיני הנזיקין, דיני החברות לרבות הרמת מסך ועילות חוזיות לרבות ביצוע חוזה בחוסר תום-לב.
5. המבקשים טוענים בבקשתם כי המשיבה העלימה מעיני בית-המשפט את העובדה כי המדבקות שסופקו למבקשת הוחזרו אליה בשל טענת פגם. עוד טוענים המבקשים 2-3 כי שמם שורבב לכתב התביעה על-מנת ללחוץ עליהם והתשלומים נעשו בין החברות בלבד ללא מעורבות אישית שלהם.
6. על-פי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, רשאי בית-משפט לדחות תובענה על-הסף או למחוק תובענה על-הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.
7. תקנה 101 מיועדת 'לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית-המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת'. וראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי, פ"ד יא 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח', פ"ד נד(4) 464, 478.
8. מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על-הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית-משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לעניין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 155-156.
9. אם כך, סילוקה על-הסף של תובענה הוא צעד דראסטי, אשר יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה (ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מא(1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה(4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד(2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668).
10. המבקשים מס' 2-3 עתרו למחיקת התביעה על-הסף בשל היעדר יריבות בינה לבין המשיבה. מחיקה מפאת חוסר יריבות היא בכלל מחיקה מחוסר עילה, שכן משמעה כי לא נתקיימה עילת תובענה כלפי נתבע כלשהו (ראו ע"א 465/74 קיפניס נ' חברה חיפאית למחסנאות בע"מ, פ"ד כט(1) 699).
11. לצורך מחיקת כתב תביעה בשל היעדר עילת תביעה יש להתייחס לנטען בכתב התביעה כאילו הוכח. המחיקה תתחייב רק אם סבור בית-המשפט, שגם לאחר הוכחת כל הנטען בכתב התביעה, לא יזכה התובע בסעד המבוקש על ידו. אין הכוונה למסקנות המשפטיות הנובעות מהעובדות, שכן המסקנות הללו אינן חלק מהמכלול העובדתי, ולכן אין חובה על התובע לפרטן בכתב טענותיו (לעניין זה ראו ת"א (חי') 1295/70 היינריך נ' זולטן ואח', פ"מ התשל"ד(א) 395, 399). כל שעליו להראות הוא כי אם ימציא ראיות התומכות בטענות העובדתיות שבכתב התביעה יעניק בית-המשפט את הסעד המבוקש על ידו, ובלבד שסעד זה זכה לברכת המחוקק בהסתמך על העילה הנורמטיבית שהיתה בבסיס הסעד המבוקש. בשלב הדיון בבקשה לסילוק על-הסף אין התובע נדרש להראות אם יש לו ראיות או אין, ההתייחסות היא לעובדות כפי שנטענו ולא לעובדות שיוכח, אם יוכחו.
12. כדי לקבוע אם כתב התביעה מגלה עילה, אין להידרש לטענות חיצוניות, או לטענות הגנה אפשריות, או לטענות שלא נזכרו בכתב התביעה. השאלה העומדת בפני בית-המשפט היא אם כתב התביעה על-פי נוסחו הנתון, מגלה עילה, דהיינו צירוף של עובדות אשר הוכחתן תזכה את התובע בסעד המבוקש על ידו.
13. בעניינינו אם המשיבה תוכיח את האמור בכתב התביעה, אזי תזכה לסעד המבוקש על ידה. דבר זה מצריך בירור עובדתי, ועל-כן לא ניתן למחוק את התביעה על-הסף בשלב זה.
14. בשלב זה של בקשת הסילוק על-הסף, אין מקום לבחון את הראיות של הצדדים ולהכריע גרסתו העובדתית של מי מהצדדים היא הגרסה הנכונה.
15. בעיקרון ניתן לחייב אישית נושא משרה בתאגיד בגין ניהול משא-ומתן בחוסר תום-לב או ביצוע בחוסר תום-לב (ראה: ע"א 2792/03 יצהרי נ' טל אימפורט (מוצרי יער) בע"מ, תק-על 2006(4) 4060) וכן ניתן לחייב נושא משרה באופן אישי בגין ביצוע עוולה על ידו באופן אישי גם אם פעל בשם החברה (ראה: ע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(5) 253).
16. כתב התביעה סעיף 20-23 מעלה טענות עובדתיות – משפטיות אשר אילו הוכחו מזכות את המשיבה בסעד המבוקש על ידה כנגד המבקשים 2-3. המצהיר מטעם המבקשים נכנס לגופו של עניין והנטען בתצהירו דורש ליבון עובדתי אשר מקומו אינו בבקשה לדחיה על-הסף ואין להתחשב באמור בתצהיר בבדיקת הטענה אם כתב התביעה מגלה עילה.
17. לאור זאת אני מורה על מחיקת הכותרת כמוסכם בין הצדדים.
18. אני דוחה את בקשת המבקשים לדחיית התביעה על-הסף כנגד המבקשים 2-3.
19. המבקשים ישלמו הדדית הוצאו משפט למשיבה בגין בקשה זו בסך של 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ."

ב- ת"א (שלום – כ"ס) 2395/05[23] נפסק מפי כב' הרשם בנימין יזרעאלי:

"החלטה
האם טענות המבקשת, כפי שנטענו בתצהיריה ובסיכומיה, מקימות לה הגנה ראויה בפני התביעה, או שמא מדובר בהגנה שהופרכה?
זו השאלה העומדת להכרעה בתיק זה.
בטרם אסקור בקצרה את ההליכים ואת טענות הצדדים, יצויין למען הסדר הטוב, כי בקשת הרשות להגן מטעם המבקשת לא הוגדרה, ככל הנראה עקב טעות טכנית, כבש"א נפרדת. מלכחתחילה הוגשה על-ידי המבקשת בקשה למחיקת כותרת ו/או למתן רשות להתגונן ו/או דחיית התביעה (בש"א 3704/05), ולאחר מכן הוגש בהסכמה, ביום 24.6.07, תצהיר נוסף אשר הוסכם כי יהווה חלק בלתי-נפרד מבקשת הרשות להגן.
להלן בקצרה טענות הצדדים וסקירת התנהלות הדיון, במיוחד לאור המועד בו הוגשה התביעה והתמשכות ההליכים:
1. התביעה בתיק זה הוגשה לבית-המשפט ביום 10.5.05, כתביעה בסדר דין מקוצר, כנגד חברת נ.ה. שחקים ואחזקות בע"מ (להלן: "החברה"), כנגד מר ניסים נגר וכנגד המבקשת.
התביעה הוגשה על סך של 390,330 ש"ח.
בהתאם לנטען בכתב התביעה, חתמה החברה ביום 25.9.01 על הסכם הלוואה עם המשיב. על-פי סעיף 5 לחוזה ההלוואה ערבו הנתבעים 2 ו-3 לחובות החברה.
על-פי הנטען בכתב התביעה, פתח המשיב תיק הוצאה לפועל למימוש נכס מקרקעין של החברה, אשר משמש כבטוחה לפירעון החוב. עוד נטען כי החברה חתמה על חוזה שכירות להשכרת הנכס לחברת יורוקום שיווק (1998) בע"מ, ללא הסכמת המשיב, לתקופה של 10 שנים. המשיב פעל למימוש הנכס, אך לאור פנייתה של חברת יורוקום לבית-משפט השלום בתל-אביב, ניתן צו מניעה זמני והליכי המימוש עוכבו.
משכך, טוען המשיב כי הנתבעים נותרו חבים לו את סכום התביעה.
2. ביום 7.9.05 הוגשה על-ידי המבקשת (נתבעת 3) בקשה למחיקת כותרת ו/או למתן רשות להתגונן ו/או דחיית התביעה.
ביום 24.11.05 הוגשה תגובת המשיב בכתב לבקשה הנ"ל.
הדיון בבקשה הנ"ל נדחה מספר פעמים, זאת בהסכמת הצדדים, בעיקר עקב כך כי הליכי מימוש הנכס, ששימש כביטחון להחזר הלוואה, טרם הושלמו ולאור ההשלכה האפשרית של מכירת הנכס על סכום התביעה.
לאחר מכן נדחה הדיון מספר פעמים נוספות, הן עקב בקשות דחיה מטעם המבקשת והן עקב המשך הליכי מימוש של הנכס הנ"ל.
ביום 19.11.06 הוגשה הודעה מוסכמת על-ידי הצדדים כי לאור העובדה שהנכס כבר נמכר וכי לא היה בתמורתו כדי לסלק את מלוא החוב בהלוואה, הרי שהמשיב יהיה רשאי להגיש כתב תביעה מתוקן, זאת לאחר שישולמו כל התשלומים אשר על-פי דין חלים על קוּפת הכינוס, ומאידך, תהיה רשאית המבקשת להגיש בקשה מתוקנת בתוך 30 יום מהגשת כתב התביעה המתוקן.
ואכן, ביום 12.3.07 הוגש כתב תביעה מתוקן, כאשר סכום התביעה הועמד על סך של 1,642,164 ש"ח.
לאור האמור והמוסכם לעיל, הוגשה על-ידי המבקשת, ביום 24.6.07, הודעה ובקשה לצירוף תצהיר משלים ודיון בבקשה נקבע בהתאם.
יצויין כי גם דיון זה נדחה מספר פעמים ובסופו של דבר התקיים דיון ראשון רק ביום 9.3.08, כאשר בדיון זה הועלתה אפשרות למציאת פתרון לסכסוך מחוץ לכתלי בית-המשפט ומשכך, ניתנה לצדדים ארכה לצורך האמור.
ביום 11.5.08 התקיים דיון נוסף ולאחר שלא הושגה הסכמת הצדדים לגופו של עניין, הוסכם כי יוגשו לבית-המשפט מספר מסמכים ולאחר מכן יוגשו סיכומים בכתב לצורך הכרעה בבקשה.
המסמכים הוגשו וסומנו בהתאם לאמור בפרוטוקול הדיון מיום 11.5.08.
ביום 4.8.08 הוגשו סיכומי המבקשת. ביום 10.9.08 הוגשו סיכומי המשיב.
3. יצויין עוד כי כנגד החברה וכן כנגד הנתבע 2, מר ניסים נגר, ניתן פסק-דין בהיעדר הגנה כבר ביום 10.10.05.
4. להלן טענות המבקשת:
(א) בעת מתן ערבותה של המבקשת להלוואה החזיקה היא ב-50% ממניותיה של החברה, אך כבר ביום 13.3.02 העבירה את כל מניותיה בחברה לידי מר ניסים נגר, נתבע מס' 2.
(ב) למעשה מי שטיפל באופן בלעדי בעניינים הכספיים של החברה, לרבות בעסקה הנדונה ובהלוואה, היה מר ניסים נגר, בעוד המבקשת הוחתמה על ערבות מבלי שהוסבר לה דבר על מהות העסקה, מבלי שנמסר לה דבר אודות העובדה כי יש בנק מלווה לפרוייקט אשר קיים שיעבוד ראשון לטובתו על הנכס ומבלי שנאמר לה דבר וחצי דבר אודות העובדה כי עשוי להתעורר מצב שלמשיב לא יהיה נכס להיפרע ממנו, על-אף שמדובר בהלוואה המובטחת במשכנתה.
(ג) בסמוך לחודש דצמבר 2002 קיבלה המבקשת מכתב התראה לפיו החברה אינה משלמת את החזרי ההלוואה. המבקשת פנתה טלפונית לסניף המשיב בתל-אביב ושוחחה עם גברת בשם אליס אשר מסרה כי העניין מוסדר על-ידי מר ניסים נגר וכי הוא הגיע להסכם עמם.
(ד) לאחר ינואר 2003, לאחר שראתה שמבוצעים שיפוצים במקרקעין וכי הוצב שלט של חברת יורוקום במקום, פנתה המבקשת שוב לגברת אליס הנ"ל והפנתה את תשומת ליבה לכך שהנכס הושכר. נאמר לה, לטענתה, כי החוב מוסדר בהסדר תשלומים על-ידי החברה וכי מר נגר מטפל בכך. לטענת המבקשת, מאז ועד סוף מרץ 2004 לא שמעה מהמשיב דבר נוסף. לאחר פניה נוספת שקיבלה מהמשיב בסמוך לסוף חודש מרץ 2004, השיבה כי היא מסכימה למכירת הנכס.
(ה) לטענת המבקשת, כפי שטענה אף בתצהירה מיום 2.10.06, לאחר סיומי הליכי מכירת הנכס התברר למשיב, את שידע או שהיה עליו לדעת טרם העמדת הלוואה לחברה, כי החברה לא שילמה לכאורה את מלוא התמורה עבור רכישת הנכס וכי הנכס משועבד לבנק דיסקונט בע"מ בשיעבוד קודם, הגובר על השיעבוד לטובת המשיב.
המשיב הסכים כי מתוך כספי התמורה יועברו לידי בנק דיסקונט לישראל, אשר לוֹ שועבדו כלל הזכויות בפרוייקט, סך של 704,089 ש"ח, כנגד שחרור הנכס מהשיעבוד הנוסף.
(ו) לטענת המבקשת, יתרת החוב, ככל שהיתה קיימת בבנק דיסקונט, נמוכה מהסך שהועבר ורובו מורכב מתשלום קנס של 500,000 ש"ח. לטענת המבקשת, למשיב היה אסור להסכים להסדר שכזה.
(ז) המבקשת טוענת כי לוּ ידעה על האמור לעיל, לא היתה מסכימה לחתום על הערבות וכי עקב כך נגרמו לה נזקים ממשיים אותם יש לקזז מסכום החוב הנתבע.
(ח) עוד טוענת המבקשת כי הנכס הושכר בתקופות שונות לחברת יורוקום, אשר שילמה דמי שכירות לחברה באמצעות מר נגר. ממסמכים שצירף מר נגר לבית-המשפט במסגרת הליך פשיטת רגל עולה כי דמי השכירות בסך העולה על 660,000 ש"ח שולמו לחברה עבור השכרת הנכס. בסכום זה ניתן היה לפרוע חלק ניכר מההלוואה ולהקטין את החוב למשיב, באופן שזקיפת התמורה מהמכר של הנכס, היה בו כדי להביא לסילוק מלוא החוב.
(ט) לטענת המבקשת, המשיב התרשל בעת העמדת ההלוואה בכך שלא דרש לקבל מכתב החרגה מהבנק המלווה וכן בכך שלא פיקח אחר הנעשה בנכס ולא פעל במועד לאכיפת השיעבוד לטובתו, תוך שהוא מניח לחברה לעשות ככל שבדעתה בדמי השכירות, כאשר באותו זמן ההלוואה כבר לא נפרעה, ובמיוחד נוכח העובדה שהמבקשת מסרה למשיב על השכרת הנכס עוד בינואר 2003.
(י) זאת ועוד, טוענת המבקשת, כי לוּ לא היה היה המשיב פועל לסלק את חברת יורוקום מהנכס, הרי שניתן היה לכסות את התשלומים השוטפים של ההלוואה מדמי השכירות שהיו מתקבלים מהנכס במשך 5 שנים נוספות ובכך ייתכן אף שהיתה מתייתרת מכירת הנכס.
(יא) מאידך גיסא, לוּ החליט המשיב למכור את הנכס, הרי שעליו היה לפעול בעניין זה מוקדם ככל הניתן, במיוחד נוכח הסכמתה של המבקשת למכירת הנכס שניתנה עוד ביום 30.3.04.
לטענת המבקשת, סכום ההלוואה צבר בתקופה זו ריביות ופיגורים בסכומים אדירים, עד כדי כך שבמועד מכירת הנכס בסופו של יום, ובהתעלם מהסכום שהועבר לבנק המלווה, לא היה בתמורה די כדי לכסות את יתרת ההלוואה.
(יב) המשיב ידע, והסכים לכך, שכספי ההלוואה יופקדו על ידיו לחשבון הליווי, בטרם שילמה החברה את הסכום שהיה עליה לממן ממקורותיה העצמיים ובכך חשף עצמו לסיכון שהוא יקלע למחלוקת עם הבנק המלווה, וזאת בניגוד למקובל ולנהוג בעסקאות מסוג זה.
5. להלן טענות המשיב
(א) אין לקבל טענתה של המבקשת כי אינה בעלת מניות בחברה וכי הנתבע מס' 2 נטל על עצמו את כל התחייבויות החברה, שכן המבקשת לא הודיעה, ואף לא ביקשה, מהמשיב להשתחרר מהערבות ומשנמנעה לעשות כן, אין היא יכולה להטיל את האשמה למחדליה, על המשיב.
(ב) המבקשת חתמה על הסכם הרכישה, על נספח התשלומים וכן על יפוי-כוח בלתי-חוזר ולפיכך לא ניתן לקבל טענתה כי לא היתה מעורבת בעסקת הרכישה.
(ג) הסכם הפירוק והעברת המניות בין המבקשת לבין נתבע מס' 2, אשר אף לא הובא לידיעת המשיב, אינו פוטר את המבקשת מערבותה, זאת לאור סעיף 15 לחוק הערבות וכן לאור לשונו של סעיף 6 להסכם ההלוואה (נספח א' לכתב התביעה).
(ד) לא ניתן לקבל את טענת המבקשת כי לא ידעה על קיומו של בנק מלווה, כאשר בהסכם הרכישה גופו, עליו היא חתומה, מצויין מפורשות על קיומו של בנק מלווה וכי הנכס משועבד לבנק זה.
(ה) בנספח ב' להסכם התשלומים נקבעו מועדי התשלומים עבור רכישת הנכס כאשר ממנו עולה בבירור כי לא שולמו כל התשלומים עבור רכישתו שכן חלק ממועדי התשלומים טרם הגיעו.
(ו) אין ממש בטענת המבקשת לפיה היה על המשיב לדאוג לקבלת מכתב החרגה מהבנק המלווה. גם לוּ היה ניתן מכתב שכזה הדבר לא היה מועיל, שכן בפועל החברה לא שילמה את כל התשלומים המחוייבים על-פי הסכם הרכישה ואם כן – מכתב ההחרגה לא היה נכנס לתוקף. בכל מקרה, הסכם הרכישה נעשה ביום 12.6.01, כאשר הסכם פירוק השיתוף נעשה ביום 13.3.02, דהיינו 9 חודשים לאחר רכישת הנכס. מכאן, כי התשלומים עבור הרכישה היו אמורים להסתיים כבר במועד חתימת הסכם הפירוק ולפיכך היה על המבקשת חובה לבדוק כי אכן מלוא התמורה שולמה, כך שלא תתעורר בעיה לאחר מכן.
(ז) אין לקבל את טענת המבקשת כי המשיב התרשל בכך שלא גבה את דמי השכירות עבור הנכס, שכן המשיב לא היה יכול לפעול בעניין כאשר קיבל הודעה על כך רק לאחר חתימת הסכם השכירות.
(ח) אין לקבל את טענת המבקשת בדבר השיהוי במימוש הנכס, שכן המבקשת עצמה טוענת מנגד כי המשיב נהג בחוסר תום-לב כאשר בחר לממש את הנכס באופן מיידי (סעיף 29 לתצהיר המשלים).
(ט) הסיכון אותו נטלה המבקשת על עצמה התגבש בעת החתימה על הערבות וכל האירועים שאירעו לאחר מכן הינם תוצאה של רשלונתה של המבקשת ולא ממחדל כלשהו של המשיב.
6. ההלכה הידועה והעקבית הינה כי בשלב של בקשת רשות להתגונן, אין בית-המשפט בוחן את אמינות גרסת המבקש אלא אך ורק אם גרסתו, ככל שתוכח, מקימה הגנה ראויה מפני התביעה, ולו בדוחק. כל עוד לא נסתרה או הופרכה כליל, גרסתו של המבקש וכל עוד אין המדובר ב"הגנת בדים", הרי שיש לאפשר למבקש להוכיח את גרסתו וליתן לו את יומו באופן שהתביעה תתנהל בסדר דין רגיל, תוך שמירת זכותו היסודית והחוקתית של הנתבע להביא את מלוא ראיותיו.
כידוע בשלב זה של הדיון, אין חובה על המבקש לצרף את ראיותיו וניתן אף להעלות טענות בעל-פה כנגד מסמך בכתב.
מאידך, אין ספק כי על הבקשה להיות מפורטת ולהעלות הגנה ראויה, שכן אם לא עולה הגנה ראויה מתוך הבקשה, אין מקום למתן רשות להגן.
7. במקרה זה ויתר המשיב על זכותו לחקור את המבקשת. לעניין זה משמעות נכבדה שכן, בהיעדר חקירה יש לקבל את גרסתה של המבקשת ככזו שלא נסתרה.
משמעות האמור הינה כי כל שנותר לבדוק הוא האם הגרסה מעלה הגנה ראויה.
8. סבורני כי אין לקבל את טענת המבקשת בעניין "הפטר" מערבותה עקב העברת המניות בחברה לידי הנתבע מס' 2. טענה זו אינה מגלה הגנה ראויה, ולוּ בדוחק, שכן אין מחלוקת – ואף לא נטען אחרת – כי בעקבות העברת המניות הסכים המשיב להפטיר את המבקשת מערבותה.
בהתאם לסעיף 6 להסכם ההלוואה, הרי שדרושה היתה הסכמתו של המשיב, בכתב ומראש, לכל שינוי במנהלי החברה ו/או בעלי מניותיה. כאמור במקרה זה, לא התקבלה הסכמת המשיב לשינוי בעלי המניות בחברה ואף לא הוסכם על הפטרת המבקשת מערבותה.
כמו-כן אין לקבל את טענות המבקשת בדבר היעדר מעורבותה בניהול החברה, שכן אין מחלוקת כי המבקשת חתמה על הסכם הרכישה וכן על כתב הערבות. טענות המבקשת בעניין זה נטענו באופן סתמי וכללי ובצורה שאינה מגלה הגנה ראויה.
אשר-על-כן, דין טענות אלו להידחות.
9. מאידך, סבורני, כי יתר טענות המבקשת ובעיקר טענותיה בדבר רשלנותו ו/או חוסר תום-ליבו של המשיב בכל הנוגע למימוש הנכס ולאפשרות של הקטנת החוב באמצעות גביית דמי השכירות, מקימות הגנה ראויה מפני התביעה.
איני מתעלם מהשאלות והתהיות אותן העלה בא-כוח המשיב בסיכומיו. יחד עם זאת אין המדובר בהפרכת הגרסה או בטענות השומטות את ההגנה האפשרית. כל טענות המשיב בעניין זה, אשר הינן טענות עובדתיות, דינן להתברר במסגרת ההליך הרגיל.
10. אין ספק כי צודק בא-כוח המשיב כי המבקשת היא זוּ שנטלה על עצמה את הסיכון בחתימתה על הערבות. יחד עם זאת אין באמור כדי לשמוט, או לשלול, את האפשרות שאירועים שאירעו לאחר מתן ההלוואה, ובעיקר בכל הנוגע לשיהוי במכירת הנכס ולאפשרות של גביית דמי השכירות, יש בהם כדי להגן על המבקשת מפני התביעה, או לפחות להקטין את גובה החוב, בעיקר בכל הנוגע לריביות שהצטברו במשך התקופה הארוכה עד למימוש הנכס.
11. סיכום
לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל בכל הנוגע לטענות הנ"ל בלבד, כפי שהועלו בסעיפים 1 עד 10 בתצהיר המבקשת מיום 23.10.06 וכן בסעיפים 4ב עד 30 לתצהיר המשלים של המבקשת מיום 24.6.07.
תצהירי המבקשת, בהתאם לאמור לעיל בלבד, ישמשו כתב הגנה.
התיק מועבר לדיון בסדר דין רגיל.
לאור התוצאה הנ"ל אין מקום, בשלב זה, לפסיקת הוצאות אך העניין יישקל על-ידי בית-המשפט בהמשך ההליך ובהתאם לתוצאותיו."

ב- ת"א (מחוזי – ת"א) 2689/07[24] נפסק מפי כב' הרשם אילן בורנשטיין:

"החלטה
1. לפני בקשות נתבעים ביחס לתביעה שהגיש נגדם המשיב, תאגיד בנקאי שמצוי בהליכי פירוק (להלן: "הבנק"), בסדר דין מקוצר, לתשלום סך 5,955,133.56 ש"ח ובנוסף 303,109.75$ של ארה"ב, ובסך הכל 7,125,440 ש"ח, שהוא סכום יתרת החוב הנטען בחשבונותיה של המבקשת 1 (להלן: "ליעד") אצל הבנק, בגין שלוש הלוואות שהועמדו לה ואשר לא נפרעו על ידה במועדי הפירעון המוסכמים.
בפתח הדברים אציין כי בשונה מתביעת בנק רגילה, נדרש בית-המשפט למהימנות מסמכים של בנק אשר התגלתה בו מעילה בהיקף ניכר, יחסית להונו העצמי, והשפעתה של זו על יכולת הבנק להגיש תביעות בהליך של סדר דין מקוצר.
2. כעולה מכתב התביעה, ליעד נטלה מאת הבנק הלוואה על סך 400,000 דולר (להלן: "ההלוואה הדולרית") בהתאם ל"בקשה לקבלת אשראי במטבע חוץ" מיום 10.6.99, ולהסכם "תנאי ניהול חשבונות דיביטוריים במטבע חוץ" (נספחים א וב' לכתב התביעה בהתאמה).
כמו-כן העמיד הבנק לליעד שתי הלוואות נוספות האחת על-סך 800,000 ש"ח מיום 1.7.99 והשניה על-סך 3,200,000 מיום 9.12.99 (להלן: "ההלוואות השקליות") בהתאם ל"בקשה לקבלת אשראי צמוד מדד בריבית קבועה" מיום 1.7.99 ו"בקשה לקבלת אשראי צמוד מדד בריבית קבועה" מיום 9.12.99 – נספחים ג'-ד' בהתאמה). זאת, כעולה מבקשתה של ליעד, לצורך רכישת חלק מנכס מקרקעין בבני ברק וכנגד רישום משכנתה על נכס זה לטובת הבנק (להלן: "הנכס").
3. בנוסף לקרן ההלוואות, סכום התביעה המצויין לעיל כולל ריבית בשיעורים שהוסכמו בהסכמי ההלוואות, כמפורט בסעיפים 3-4 לכתב התביעה ועל-פי טבלאות תחשיבים שצורפו על-ידי הבנק לתביעתו (נספחים ו'-ט'). כן צויין, כי מסכום התביעה נוכו תשלומים ששולמו על חשבון החוב עד למועד הגשתה.
4. ליעד, חברה פרטית שעיסוקה בין היתר בנדל"ן, הינה בבעלותה המלאה של המבקשת 2 (להלן: "ליאורה"). ליאורה, כמו גם בעלה באותה העת, המבקש 4 (להלן: "בני"), ערבו לבנק להבטחת פירעון התחייבויותיה של ליעד, כאמור בא-כוחתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" מיום 29.11.99.
5. המבקשת 5 (להלן: "ט.ב.ל"), חברה פרטית שמחצית מניותיה רשומות על-שם בני ומחציתן רשומות על-שם ליאורה ומצויה בניהולם המשותף של השניים, ערבה אף היא להתחייבויותיה של ליעד, וזאת בא-כוחתב ערבות מתמדת ללא הגבלה בסכום" מיום 28.11.99.
6. התביעה נשוא הבקשות הוגשה על-ידי הבנק כנגד ליעד מכוח התחייבויותיה וכנגד המבקשים ליאורה בני וט.ב.ל. מכוח ערבויותיהם להתחייבויותיה, כאמור לעיל.
7. המבקשים הגישו בקשות למחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר" והעברתה לבירור בסדר דין רגיל (25219/07; 25217/07; 7261/08), בד-בבד ולחילופין, הוגשו בקשותיהם למתן רשות להתגונן (בש"א 25218/07; בש"א 25220/07; בש"א 9561/08), הן הבקשות שלפניי.
יוער, כי עקב סכסוך אישי בין בני לבין ליאורה אשר התגרשו בשנת 2005, ובהיותם מחזיקים במניותיה של ט.ב.ל. בחלקים שווים כאמור לעיל, הגיש כל אחד מהם בנפרד את בקשתו למחיקת כותרת גם בשם חברה זו.
מחיקת הכותרת
טענות המבקשים
8. טענותיהן של ליעד, ליאורה וט.ב.ל. (להלן: "המבקשות") בבקשתן למחיקת כותרת זהות בעיקרן לטענות שהעלו בני וט.ב.ל. בבקשותיהם בעניין זה. לעמדת כלל המבקשים, התביעה דנן אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר שכן לא מתקיים התנאי ההכרחי הנדרש לשם כך בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") והוא קיומה של ראיה בכתב לסכום הכספי הקצוב הנתבע.
לטענתם, התחשיבים אשר צורפו על-ידי הבנק לכתב התביעה כראיה ליתרת החוב הנטענת בחשבונה של ליעד אינם אלא מסמכים פנימיים אשר כלל לא ידוע על-ידי מי הוכנו ונערכו, והם אינם נתמכים בראיה חיצונית כלשהי ממנה ניתן ללמוד על אמינות הנתונים והעובדות ששימשו בסיס לתחשיבים אלו. כמו-כן, לא צורפו לתחשיבים רצף תדפיסי חשבון הבנק של ליעד.
9. עוד נטען, כי מהתחשיבים ואף מתביעת הבנק לא ניתן ללמוד דבר על דרך איסוף הנתונים נשוא התחשיבים ואופן עריכתם, והבנק אף לא ניסה לטעון כי התחשיבים מהווים רשומה מוסדית כהגדרתה בסעיף 35 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), שכן הם אינם עונים על התנאים הנדרשים לשם כך בסעיף 36 לפקודת הראיות. לפיכך, נטען, לא ניתן לקבלם כראיה לאמיתות תוכנם.
10. יתירה מכך, טענתם העיקרית של המבקשים הינה כי נוכח העובדה שמדובר בבנק שקרס ומצוי בהליכי פירוק עקב מעילה רבת היקף שבוצעה בחשבונותיו – לא ניתן לקבל את הרישום בספריו כראיה בכתב לצורך ביסוס תביעה בסדר דין מקוצר (ראה בר"ע (ת"א) 1642/04 קחטן נ' הבנק למסחר בע"מ (בפירוק), תק-מח 2004(3) 9040, 9041 (להלן: "פרשת קחטן"); בר"ע (ת"א) 2007/06 בנק למסחר בע"מ בפירוק נ' קלאסיקה פוד יבוא ושיווק בע"מ (1995), תק-מח 2007(2) 6122) (להלן: "פרשת קלאסיקה פוד").
קיים חשש כבד שהמעילה השפיעה על חשבונותיה של ליעד וכי היתרה הנטענת אינה היתרה הנכונה. לפיכך, יש למחוק את הכותרת ולדון בתביעת הבנק בהליך של תביעה בסדר דין רגיל, במהלכה יוכיח הבנק את אמיתות הרישום בספריו בדבר יתרת החוב הנטענת של ליעד.
טענות הבנק
11. בתגובתו לבקשה דנן טען הבנק כי כתב התביעה ממלא אחר שלושת התנאים הקבועים בתקנה 202 לתקנות לצורך הגשת תביעה בסדר דין מקוצר. אין חולק כי התביעה הינה לתשלום סכום כסף קצוב וכי עילתה בחוזי הלוואה בהן התקשרה ליעד עם הבנק. תנאי אחד בלבד שנוי במחלוקת והוא קיומן של ראיות בכתב לגובה החוב. לטענת הבנק הללו קיימות בדמותם של הסכמי ההלוואה שנחתמו על-ידי ליעד וכתבי הערבות שנחתמו על-ידי יתר המבקשים.
12. בהתייחסו לפסק-הדין בפרשת קחטן הנ"ל, עליו נשענו המבקשים בבקשתם, טען הבנק כי יש לאבחן בינו לבין המקרה דנן הואיל ודובר שם בנסיבות שונות מאלו שבענייננו, כדלקמן.
מקור החוב בתביעות כנגד קחטן היה ביתרת חובה בחשבון עובר ושב על-פי תדפיס מתוך ספרי הבנק המשמש כרשומה מוסדית בהתאם לסעיף 36 לפקודת הראיות, ובהקשר זה נקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי כי בשל מעשי המעילה שהתגלו לא ניתן לסמוך על אמינותו של פלט המחשב עליו נסמכה התביעה.
בענייננו, טען הבנק, אין המדובר בתביעה "בנקאית" שנזקקת לפלט מחשב מהימן על-מנת שישמש כרשומה מוסדית, אלא תביעה של מלווה כנגד לווה שאינה נסמכת על פלט מחשב או על ספרי הבנק אלא על תחשיבים שיש לראותם כחישובים שנכללים בכתב התביעה עצמו, והמבוססים על סכומי ההלוואות בהסכמי ההלוואה בצירוף ריבית בשיעור שהוסכם עליו עם ליעד.
13. בהקשר זה, הפנה בא-כוח הבנק לפסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב ב- ת"א (ת"א) 20471/06 בנק למסחר בע"מ (בפירוק) נ' זכוכית בידודית 18 בע"מ ואח', תק-של 2006(2) 13461 (להלן: "פרשת זכוכית בידודית"), אשר דחה טענת הנתבעים הדומה לטענת המבקשים דנן ולפיה בהסתמך על הלכת קחטן אין הבנק יכול לתובעם בסדר דין מקוצר לנוכח המעילה שהתבצעה בחשבונותיו.
אף באותו מקרה דובר בתביעה מכוח הסכם הלוואה וסכום התביעה נבע מהסכום הנקוב בהסכם ההלוואה בצירוף תחשיב שצורף כנספח לכתב התביעה, ובית-המשפט קיבל טענת הבנק לפיה המסמכים שצורפו לכתב התביעה אינם שונים מהמסמכים שיש לצרף לתביעה בסדר דין מקוצר של מלווה כנגד לווה וכי 'הבנק אינו מבקש ליהנות מן המעמד המיוחד שיש לתאגיד בנקאי הרשאי להגיש תביעות בסדר דין מקוצר על יסוד דף חשבון אחרון'.
יצויין כי רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה נמחקה בהסכמה.
תשובת המבקשים לתגובת הבנק
14. בתגובתם לתגובת המשיב, טענו בני וט.ב.ל, בין היתר, כי קיבלו מהבנק רק חלק מהמסמכים שביקשו, כאשר אחד מהם, דו"ח תנועות לפי ערך חשבון, שהופק ביום 30.9.07, מהווה דוגמה נוספת לכך שהבנק אינו יכול לתבוע בסדר דין מקוצר. לטענתם, בדו"ח הנ"ל – הכולל שיחזור החשבון של ליעד מיום 1.1.02 ועד ליום 10.12.06, ומונה 6 דפים בסה"כ – נפלו פגמים חמורים והוא אינו משקף את פעולות הזכות והחובה כפי שהתבצעו בחשבון. כך למשל, פעולת קיזוז סך 734,358 ש"ח מיום 2.4.04, נרשמה עם תאריך ערך של 2.9.02.
15. בתשובתן של המבקשות ליעד, ליאורה וט.ב.ל, נטען כי אין כל ממש באבחנה שמבקש הבנק לעשות בין המקרה שבפנינו להלכת קחטן. ראשית, על-פי תנאי ההלוואות נשוא תיק זה סוכם כי פירעונן ייעשה באמצעות חשבון העובר ושב של ליעד אשר התנהל בבנק ודי בכך כדי לשמוט הקרקע מתחת טענת הבנק כי ענייננו בתביעה "רגילה" של מלווה כנגד לווה ולא בתביעה "בנקאית".
שנית, עובדה היא שהבנק מצא לנכון לצרף לתביעתו תדפיסים שהפיק, עובר לקריסתו, בדבר מצבת הלוואות (נספחים ג'-ד' לכתב התביעה) וגם בכך יש כדי לקעקע הטענה הנ"ל. משעשה כן, ובהינתן המעילה החמורה שבוצעה בו, אין התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר ואין זה ראוי להציב משוכה בדרכם של המבקשים להתגונן (טענה זהה הועלתה גם בתגובתם של בני וט.ב.ל).
16. לא זו אף זו, האבחנה שמבקש הבנק לאמץ, בין תביעות המבוססות על יתרת חוב בחשבון עובר ושב לבין תביעות המוגשות על ידו בקשר עם חוב הנובע מהלוואה כבר הועלתה על ידו ואף נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי (כב' השופט דותן) בהחלטה ב"פרשת קלאסיקה פוד".
לטענת המבקשות, בהתחשב בכך שהרקע העובדתי נשוא המקרה ב- בר"ע הנ"ל דומה מאוד לענייננו ובכך שמדובר באותו בא-כוח המייצג את הבנק בהליכים הללו, תמוהה התנהלות הבנק אשר העלים מבית-המשפט את דבר ההליך הנ"ל ותוצאתו ויש לחייבו בגין כך בהוצאות ראויות.
דיון
17. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ולאור יישום ההלכה הפסוקה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למחיקת כותרת להתקבל, שכן התביעה אינה ממלאה אחר דרישת הראיה בכתב שנקבעה בתקנה 202 ולפיכך אינה ראויה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר.
18. אכן, כטענת המבקשים, אינני סבור כי ניתן לראות בתחשיבים שצורפו על-ידי הבנק לכתב התביעה משום ראיה בכתב, ותוך אימוץ קביעת בית-המשפט ב"פרשת קחטן", אשר קבעה באופן מפורש כי נוכח המעילה בעטיה קרס הבנק – ספריו אינם יכולים שוב להיחשב באופן "אוטומטי" כמשקפים נכונה את מצב החשבון הרלבנטי.
19. וכך נפסק בעניין זה מפי כב' השופט (כתארה אז) גרסטל:
'ההלכה הפסוקה קבעה, שלשם הגשת תובענה בסדר דין מקוצר על-ידי בנק נגד לקוח לתשלום יתרת חובה בחשבון, די לצרף לכתב התביעה את הסכם תנאי החשבון ופירוט היתרה הסופית (ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133, 137). הלכה זו נקבעה בהסתמך על נקודת המוצא שמסמכיו השוטפים של הבנק, בדרך עסקיו הרגילה, משקפים נאמנה את מצב החשבון של הלקוח הרלבנטי. הפסיקה לא התייחסה ולא צפתה מצב בו בוצעה מעילה רבת היקף כגון המעילה שהתבצעה בבנק המשיב, וסביר להניח שלא היתה מאפשרת, בנסיבות אלו, את ההקלה שניתנת לבנקים בדרך של סדר דין מקוצר.
אותה הקלה הניתנת לבנק בדמות תביעה בסדר דין מקוצר המסתפקת בדף תנאי ניהול חשבון ובתדפיס חשבון, יוצאת מנקודת הנחה שניתן לסמוך על אותו תדפיס חשבון. משקיים ספק בדבר אמינות אותו פלט מחשב, הרי שעוד טרם שנבדקת קבילותו כראיה, יש לבחון אם ראוי לראות בו ראשית ראיה לצורך המסלול של סדר דין מקוצר.
מקובלת עלי טענת המבקשים, שלפיה עצם המעילה שהתרחשה בבנק, לנוכח היקפה הרחב, אינה מאפשרת לבנק להגיש תובענות בסדר דין מקוצר דוגמת התובענות דנן. יחד עם זאת, אין חולק כי הטענות שהעלו המבקשים בנוגע לאפשרות שהמעילה השפיעה גם על חשבונותיהם... מהוות טענות המצריכות בירור עובדתי, ובית-המשפט יידרש להן, ככל שימצא לנכון, במסגרת ההוכחות.'
20. הגם שבפרשת קחטן אכן מדובר היה בתביעה בקשר עם יתרת חוב בחשבון עובר ושב על-פי פלט מחשב של דף חשבון אחרון, ולא בתביעה על-פי הסכם הלוואה כבענייננו, אין בכך, לטעמי, כדי לסייג את ההלכה שיצאה מפרשה זו ולצמצמה אך ורק לתביעות מאותו סוג. אינני מקבל את האבחנה שביקש בא-כוח הבנק לאמץ בהפנותו לפסק-הדין בעניין "זכוכית בידודית", שם נפסק מפי כב' השופט ברנר:
'אינני סבור כי החלטת בית-המשפט המחוזי בפרשת קחטן הנ"ל נועדה לשלול מהבנק בכל מקרה ובכל תנאי את הזכות הדיונית העומדת לרשותו של כל נושה, לאו דווקא תאגיד בנקאי, להגיש תביעות בסדר דין מקוצר. ההחלטה נועדה אך ורק לשלול מהבנק את היתרון היחסי שהיה לו מכוח הפסיקה בהיותו תאגיד בנקאי, הרשאי להסתמך על דף חשבון אחרון.'
21. העובדה שלא מדובר בתביעה על-פי דף חשבון אחרון אינה מעלה או מורידה מהתנאי המחייב קיומה של ראשית ראיה מהימנה בכתב לסכום הנתבע, וכזו לא ניתן לומר שקיימת, שעה שגובה החוב הנטען והסכומים הנתבעים נסמכים על רישום בלתי-מדוייק וספרים בלתי-מהימנים של הבנק דנן.
קביעה זו, יש להדגיש, איננה בבחינת יישום בעלמא של הלכת קחטן בנוגע לבנק דנן, אלא שיש לה על מה להישען באופן קונקרטי במקרה שבפנינו. כפי שיפורט להלן, המבקשים העלו טענות שיש בהן ממש, על פניהן, בנוגע לפגמים שנפלו ברישומי הבנק, ואשר מכל מקום הן טעונות בדיקה והוכחה בהליך תביעה רגיל. בהתחשב בנסיבות המיוחדות של הבנק על פרשת המעילה שבוצעה בו, סבורני שדי אפילו בגילוי של טעות אחת ברישום כדי לערער את היכולת להסתמך על הנתונים הלקוחים מספרי הבנק לצורך תביעה בסדר דין מקוצר. הנה כי כן, הלכת קחטן רלבנטית וישימה גם במקרים של תביעות על-פי הסכם הלוואה.
22. לעניין הסתמכות התביעה על תחשיב בלתי-מאומת שצורף כנספח לכתב התביעה, קבע השופט ברנר בהחלטתו בעניין "זכוכית בידודית" כי אין בכך משום טעם למחיקת הכותרת של סדר דין מקוצר. לעמדתו:
'... באותה מידה ממש יכול היה הבנק להעתיק אל גוף התביעה את הנתונים שהופיעו בנספח הנ"ל, כדי להסביר כיצד חושב סכום התביעה. כידוע, כאשר עסקינן בתביעות בסדר דין מקוצר בגין הפרת חוזה הלוואה, די לו לתובע בכך שהוא מצרף את הסכם ההלוואה בחתימת הנתבע, ואת פירוט האופן בו חושב החוב. לא מוטלת עליו החובה לצרף ראיה בכתב בחתימת הנתבע לצורך אימות החישוב. כך נהג הבנק במקרה דנן. בנסיבות אלה גם לא נדרש אישור של הבנק כי היתרה הנתבעת היא אכן נכונה, שכן אין עסקינן בתביעה לפי דף חשבון אחרון.'
23. דעתי שונה גם בעניין זה.
מעבר לעובדה שהתחשיבים במקרה דנן אינם מהווים מסמכים רשמיים של הבנק ולא ידוע כלל על-ידי מי נערכו, הרי שהם נסמכים על נתונים מתוך ספרי הבנק ומכאן שהפגמים המתגלים ברישום בספרים משליכים באופן ישיר על מהימנות התחשיבים ושוללים מהבנק את היכולת לבסס עליהם תביעה בסדר דין מקוצר.
אכן, מובן שאין צורך בחתימתם של הנתבעים לצורך אימות החישוב כמצוטט בפסק-הדין לעיל, אולם, ברי, מנגד, כי אם ישנן טענות מבוססות לכאורה כנגד אמינות ונכונות הרישומים בספרי הבנק שעל בסיסם הוכנו התחשיבים, הרי שלא ניתן עוד לומר כי צירוף התחשיבים מקיים את דרישת הראיה בכתב של תקנה 202.
24. יפים בהקשר זה דבריה של כב' השופטת דותן, בפרשת "קלאסיקה פוד", עת דחתה בקשת רשות ערעור שהוגשה על-ידי הבנקעל החלטת כב' השופט צ' כספי למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מכתב תביעה שהגיש הבנק. כעולה מהחלטת כב' השופט דותן, בא-כוח הבנק העלה בבקשת רשות הערעור את טענת האבחנה הזהה לטענתו במקרה שלפנינו.
'בהחלטה בעניין קחטן נקבע באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי אין באפשרות המבקש להגיש תובענות בסדר דין מקוצר וזאת בעקבות המעילה שהתרחשה בין כתליו. משהמבקש לא ערער על קביעה זו, מצאתי שבדין פעל בית-המשפט קמא משנעתר לבקשה למחיקת כותרת, שכן החלטתו עולה בקנה אחד עם החלטת בית-המשפט המחוזי, וזאת בהתאם להוראות סעיף 20 לחוק יסוד: השפיטה. די בטעם זה על-מנת לדחות את הבקשה.
מעבר לדרוש אציין, כי חזרתי ועיינתי בבקשת רשות הערעור ובנספחיה, ומצאתי כי האבחנה שהמבקש מנסה ליצור בין ההחלטה בעניין קחטן לענייננו היא מלאכותית. לא יכולה להיות מחלוקת שמעמדם המיוחד של ספרי הבנק המבקש נפגע, ועובדה זו רלבנטית גם למקרה שבפני. בשולי הדברים יוער, כי המבקש עשוי לזכות בתביעתו אף אם תתנהל במתכונת הרגילה ולא במתכונת של סדר דין מקוצר.'
25. אציין כבר עתה טענה שהעלו המבקשות ליעד, ליאורה וט.ב.ל. בבקשתן למתן רשות להתגונן אשר נתמכה בתצהירה של ליאורה, שכן מעבר להיותה טענת הגנה המצריכה בירור עובדתי, יש להידרש אליה גם בהקשר זה של מחיקת הכותרת. זאת, לנוכח העובדה שמדובר ברישום שגוי בספרי הבנק, אשר אף הבנק אינו חולק עליו, והמצביע בבירור על כך שלא ניתן להתבסס על הרישומים בדפי החשבון השונים של הבנק בהליך של סדר דין מקוצר השולל מהנתבע את זכותו האוטומטית להתגונן.
26. אין חולק כי ביום 16.5.06 הפקידה ליעד באמצעות ליאורה סך של 1,300,000 ש"ח לבנק על חשבון החוב, וזאת באמצעות המנהל המיוחד של הבנק. סוכם, כי כנגד תשלום זה תבוטל חלק מהמשכנתה שהיתה רשומה לטובת הבנק על הנכס ויושהה חיוב הריבית בגין החוב הנטען בחשבון ליעד לפרק זמן של חמישה חודשים – עד למחצית חודש ספטמבר 2006.
כעולה מנספח ו' לבקשתן של ליעד, ליאורה וט.ב.ל, ניתן אישור בכתב של הבנק מיום 22.5.06 הן בנוגע לתשלום וסכומו והן בנוגע להסכמה שגובשה בין הצדדים.
27. דא עקא, שלטענת המבקשות הבנק לא הפחית את התשלום הנ"ל מסכום התביעה ואף לא פעל בהתאם לסיכום שהושג בעניין השהיית חיובי הריבית למשך חמישה חודשים. בחקירתה הנגדית של ליאורה על-ידי בא-כוח הבנק הוצג לה נספח לתחשיבי יתרת החוב של ההלוואות השקליות, אשר מפרט תשלומים ששולמו על חשבון החוב ובו רישום אודות תשלום על סך 1,298,900 ש"ח בלבד, מיום 16.5.06.
28. למותר לציין, כי מצב דברים שבו מכתב מאת המנהל המיוחד של הבנק לבא-כוח המבקשות מאשר תשלום 1.3. מיליון ש"ח, בעוד שתחשיב האמור לבסס את התביעה דנן נוקב בסכום אחר לחלוטין, הגם שהינו "קרוב" אליו, קרי, 1,298,900 ש"ח, אינו מצביע על מהלך תקין של רישום פעולות על-ידי הבנק, וזאת בלשון המעטה. לשאלת בית-המשפט כיצד ננקב בתחשיב סכום של 1,298,900 ש"ח לא היתה בפי בא-כוח הבנק תשובה ואף הוסיף כי ייתכן שיש ליתן רשות להתגונן על ההפרש בסך 1100 ש"ח (עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 21-22).
נמצא איפוא, כי תחשיב שהוכן באופן פרטי על-ידי מאן דהוא, ואשר מכיל רישום שגוי, לא זו בלבד שמערער את מהימנות יתר התחשיבים וספרי הבנק עליהם הוא מתבסס, אלא אף אין בו כדי להוות ראיה מהימנה לכך שאותו סכום, כ-1,300,000 ש"ח, אכן הופחת מסכום התביעה דנן.
ממכלול הטעמים האמורים באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה למחיקת הכותרת להתקבל וכך אני מורה.
29. מצאתי לנכון להתייחס בהחלטתי זו גם לגופן של טענות הצדדים בבקשתם החלופית למתן רשות להתגונן, זאת בשים-לב ששמעתי את חקירות הצדדים על תצהיריהם ולאור מסקנתי כי למבקשים טענות הגנה כנגד התביעה אשר מאוששות את המסקנה לפיה אין במסמכי הבנק, שצורפו לכתב התביעה כדי לאפשר את הגשתה בהליך של סדר דין מקוצר.
לעניין מתן רשות להתגונן כנגד התביעה לגופה
30. ההלכה הפסוקה מורה כי על המבקש מבית-המשפט רשות להתגונן מוטל הנטל להוכיח כי מתקיימת הגנה לכאורה. תפקידו של בית-המשפט בשלב מקדמי זה אינו לבחון כיצד יוכיח הנתבע הגנתו, אין מדקדקים בטיב ראיותיו, אין שוקלים מהימנות גרסתו ואין קובעים ממצאים (ראה לעניין זה ע"א 518/87 ליאור פטלז'אן ואח' נ' בנק איגוד לישראל ואח' בע"מ, תק-על 93(3) 1337; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ נ' הבנק למסחר בע"מ, פ"ד מז(5) 133; ע"א 9654/02 חברת האחים אלפי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נט(3) 41, וכן ספרו של כב' הנשיא גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, סיגא – הוצאה לאור בע"מ).
כן נפסק:
'... מקום שבו מתברר לבית-המשפט מתוך תצהירו של מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר כי הגנתו אינה אלא "הגנת בדים"... או כאשר הגנתו של המבקש מתבדית מניה וביה בחקירה נגדית, לא תינתן רשות להתגונן (ראו: עניין אלפי, (ע"א 9654/02 אלפי נ' בל"ל, פ"ד נט(3) 41); עניין זהבי, (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית, פ"ד מב(1) 721); עניין אוזן, (ע"א 3374/05 אוזן נ' בנק איגוד, תק-על 2006(2) 1474); ... אך אם יש בידי מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר להראות כי בפיו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על בית-המשפט להסתפק בכך בשלב ראשוני זה ולאפשר את ההתגוננות כנגד ההליך. לצורך כך אין בודקים כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מה טיב ראיותיו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את הגנתו.' (ע"א 471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' רואה-חשבון יאיר רבינוביץ, תק-על 2008(1) 3873).
31. בענייננו, לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ושמעתי חקירותיהם של המבקשים על תצהיריהם, שוכנעתי כי הגנתם אינה הגנת בדים וכי טענותיהם ראויות להידון לפני בית-המשפט. מאחר שמדובר בדיון שהינו למעלה מן הצורך, לא מצאתי לנכון לפרט את מלוא הטענות שהועלו על-ידי המבקשים לעניין זה, ולהלן יובאו בתמציתן טענות ההגנה העיקריות בלבד.
יתרת חוב "מנופחת" כתוצאה מהפרות סיכומים על-ידי הבנק
32. כעולה מתצהירה של ליאורה, הושגו סיכומים שונים בין הבנק באמצעות מנהלו מר ליבוביץ לבין ליעד באמצעותה, באשר לאופן ניהול החשבון של ליעד ובכלל זה שיעורי ריבית, מועדי החזר הלוואות וכיו"ב.
בין היתר, הוסכם כי פירעון ההלוואות יהיה במקביל למועדים בהם משולמים לליעד דמי שכירות ממשרד הביטחון לו הושכר הנכס, כאשר דובר על שני תשלומים בשנה בחודשים ינואר ומאי (עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 16-17), לתקופה של 10-13 שנים וזאת למרות שעל-פי מסמכי הבנק (נספחים א ו-ג' לכתב התביעה) סילוק ההלוואה אמור להתבצע על פני תקופה קצרה יותר – שבע שנים.
וכעולה מחקירתה של ליאורה על-ידי בא-כוח המבקשים בני וט.ב.ל:
נכון שההחזרים השוטפים בגין ההלוואות שמרשי ערב להן, היו אמורים להיות מכוסים על-ידי אותו שכר דירה ממשרד הביטחון ויותר?
'באופן עקרוני, לפי ההסכם ההלוואה ל- 7 שנים לא היה בדמי השכירות סיפק כדי לפרוע את ההלוואה, אך היה סיכום עם הבנק שההלוואות תתפרסנה לתקופה יותר ארוכה, ואז היה בדמי השכירות כדי לכסות את ההלוואות.' (עמ' 8 לפרוטוקול)
עוד הוסכם, כך לטענתה, כי למרות שחשבון ליעד יחוייב מידי חודש בתשלומי החזר המשכנתה שנרשמה על הנכס לטובת הבנק, לא תיגבה ריבית פיגורים על יתרת חוב בחשבון ליעד, ויתרת חוב כנ"ל תכוסה בעת תשלום דמי השכירות כמצויין לעיל.
33. ואכן, תימוכין לדבריה הנ"ל של ליאורה ניתן למצוא בנספחים ג1, ג2 אשר צורפו לבקשתה – העתקי "דו"ח מצב חשבונות-הלקוח (אובליגו)" של ליעד, מתאריכים 15.11.00 ו- 30.12.99, מהם עולה כי למרות שחשבון ליעד היה מצוי ביתרות חובה, לא חייב הבנק את החשבון בריבית פיגורים.
34. אולם, כל זאת, לטענת ליאורה בתצהירה, פסק בחודש ינואר 2001 או סמוך לכך, עת החל הבנק להפר הסיכומים הנ"ל, הפרות אשר ליאורה ובני התוודעו אליהן לקראת סוף שנת 2001, ואשר לטענתה "ניפחו" והעלו באופן ניכר את יתרת החובה בחשבון ליעד. כך למשל, הבנק העביר כספים שקיבל מליעד לאחר חודש ינואר 2001 לכיסוי חובות ליעד לפי ראות עיניו ובניגוד לסיכומים ביניהם. הבנק החל לקבל החלטות על דעת עצמו ובאופן חד-צדדי כי דמי השכירות ישמשו לתשלום הריבית בלבד ולא להחזר קרן ההלוואה ואף החל לחייב את ליעד בריבית פיגורים בניגוד למוסכם, בהעבירו את יתרת החובה בחשבון ליעד לחשבון בנק בשם "חשבון פיגורים" (ראה גם דו"ח תנועות בחשבון מש/2). זאת, בעוד שעד למועד ההפרה היה נהוג בין הצדדים כי בכל עת שמתקבלים תשלומי דמי השכירות ממשרד הביטחון, מתקבלת החלטה משותפת של הבנק ושל ליעד בנוגע לאופן השימוש בכסף וניתובו.
35. בנסיבות אלו פנתה ליעד באמצעות ליאורה לבנק בכתב ובעל-פה (ראה נספח ד' לתצהיר, מכתב מיום 30.10.01), על-מנת להעמידו על הפרתו את הסיכומים שהושגו ביחס לחשבון ליעד ואף נפגשה עם מר ליבוביץ כשלוש פגישות בהן הלה הודיע לה כי הבנק יזכה את החשבון בגין חיוב בריבית פיגורים בניגוד למוסכם בין הצדדים. ליאורה הצהירה כי הגם שמכתבה הנ"ל לא נענה על-ידי הבנק בכתב, בשיחות בעל-פה שקיימה עם מנהל הבנק לא התכחש הלה לטענותיה של ליעד.
36. כאמור, בית-המשפט אינו נדרש בשלב זה לבחינת מהימנות ודי בכך שעדותה של ליאורה לא נסתרה בחקירתה הנגדית כדי להתיר את הרשות להתגונן.
37. אוסיף, כי עמדת הבנק לעניין החיוב לכאורה שלא כדין בריבית פיגורים ולא בריבית רגילה, היא כי המבקשים לא פירטו בבקשתם מהו שיעור הריבית הנכון שבו היה צריך לחייבם ובהיעדר פירוט ותחשיב נגדי מצידם של המבקשים, כך נטען, אין מקום ליתן רשות להתגונן.
38. בנסיבות המקרה, סבורני כי דין הטענה להידחות.
הנטל להציג ראשית ראיה מהימנה בכתב לגובה החוב מוטל על הבנק, ומשנמצא כי למבקשים יש טענות הגנה כנגד גובה החוב, ולו בדוחק, די בכך על-מנת להיענות לבקשתם להתגונן כנגד ההליך. שיעור הריבית הנכון שבו היה צריך לחייב את המבקשים הוא שיעור הריבית אשר עליו הוסכם עם ליעד, בין כמפורט בהסכם ההלוואה ובין אם בהתאם לסיכומים אחרים שהיו בעל-פה בין הצדדים. כך או כך, אין כל הכרח בקבלת פירוט או תחשיב נגדי מצידם של המבקשים מעבר להצבעתם על עצם חיובם בריבית גבוהה ביחס לאשר הוסכם עמם, קרי, ריבית פיגורים, כל עוד הטענה לא קרסה בחקירה. הדברים נכונים ביתר שאת במקרה דנן, שבו נראה על פניו כי מצב הדברים בכל הנוגע לתחשיבים ולבסיס הנתונים שלהם אינו בהיר וברור אף לבנק בעצמו.
39. הוא הדין גם ביחס לטענה לפיה הבנק הפר את הסיכום בינו לבין ליעד בעניין סדר זקיפת התשלומים על חשבון החוב. בעניין זה הפנה בא-כוח הבנק לסעיף 2(ד) ל"תנאי ניהול חשבונות דביטוריים במטבע חוץ" (נספח ב' לכתב התביעה) הקובע:
'כל הסכומים שייזקפו לזכות החשבון, ישמשו – ראשית, לסילוק הוצאות, שנית לסילוק עמלות, שלישית, לסילוק הריבית והפיצוי הנזכר בסעיף 4 להלן ולבסוף לסילוק קרן האשראי או לפי כל סדר אחר שהבנק יבחר בו.'
40. ואולם, לטענת המבקשות הן הסיכום והן הנוהג בין הצדדים היה שונה מהרשום בהסכם ההלוואה. העובדה שטענות ליאורה אינן מגובות במסמכים בכתב, ולמצער בחלקן, אין בה כדי למנוע את מתן הרשות להתגונן, במיוחד שעה שעסקינן בתביעה שאינה נסמכת על רשומה מוסדית.
ההלכה הפסוקה מורה כי היעדרם של מסמכים בכתב, אין בה כשלעצמה לשלול את סיכויי הטענה. בהקשר זה אפנה לדברי בית-המשפט העליון ב- ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, תק-על 2006(2) 1474:
'משכך, הגנתו של המערער המבוססת בעיקרה על הטענה כי סוכם בינו לבין הבנק כי ערבותו תהיה מותלית בביצוע עסקת הנדל"ן היא הגנה אפשרית שאם תתקבל יהיה בה די כדי לדחות את תביעתו של הבנק. אמנם בשלב זה נראה כי מרבית טענותיו של המערער מועלות כנגד מסמכים בכתב, וכן לא ברור האם יש תמיכה ראייתית חזקה דיה בטענותיו, אך כאמור אין בכך כדי למנוע מתן רשות להתגונן. כל השאלות והתמיהות יתבררו במהלך המשפט עצמו.'
תשלומים על חשבון החוב הנטען אשר לא הופחתו מסכום התביעה דנן
41. טענה הגנה נוספת בגינה מצאתי כי יש ליתן רשות להתגונן הינה סכומים אשר לטענת המבקשים שולמו על חשבון החוב ובכל זאת לא הופחתו מסכום התביעה דנן, כך אליבא דידם. התשלום הראשון, על סך 734,358.60 ש"ח נכון ליום 2.9.02, כך על-פי רישומי הבנק (מש/2), קוזז על-ידי הבנק בין יתרת הזכות שהיתה בחשבון משותף שפתחו ליאורה ובני בבנק לבין יתרת החובה בחשבון של ליעד שעמדה באותה עת על 184,808 ש"ח. לטענת המבקשים מבדיקה שערכו עולה כי הבנק לא הפחית את סכום הקיזוז הנ"ל מהתביעה דנן. עוד הוסיפו כי עולה מן המסמך מש/2 שרישום פעולת הקיזוז נעשה על-ידי הבנק רק כשנתיים לאחר ביצועה, באפריל 2004, אם כי לפי המסמך נחזה שהקיזוז נעשה על-פי ערך של שנת 2002 כעמדת הבנק, אך גם עניין זה יש לברר במהלך שמיעת הראיות.
עניינו של התשלום השני, מחודש מאי 2006, על סך 1.3 מיליון ש"ח, פורט לעיל בסעיף 26-28 להחלטתי זו, ואין מקום לחזור על הדברים.
42. המבקשים לא פירטו כיצד בוצעה בדיקתם ומניין מסקנתם לפיה הסכומים הללו לא הופחתו. יחד עם זאת, קבלת טענתם הנ"ל ככזו שיש ליתן בגינה רשות להתגונן נובעת מסימני השאלה המרחפים מעל נכונותם ואמינותם של התחשיבים שצורפו לכתב התביעה, כמפורט בהחלטתי לעיל בדיון הנוגע למחיקת הכותרת. לאור האמור, גם שאלת הפחתת הסכומים הנ"ל מסכום התביעה מוטלת בספק מסויים, או למצער טעונה בירור עובדתי החורג מסדר דין מקוצר ואשר בגינו יש לאפשר למבקשים להתגונן כנגד התביעה.
43. עוד יוער, כי סכום הקיזוז הנ"ל הועבר לחשבון ליעד מפיקדון בסך 680,000 ש"ח שהופקד בחשבונם המשותף של בני וליאורה. טענה נוספת של המבקשים בהקשר זה הינה כי חשבונם המשותף זוכה בריביות נמוכות משמעותית ביחס למוסכם ואף ביחס למקובל במקרים דומים, ואף בכך יש כדי להשפיע על התביעה דנן (ראה מכתבי בא-כוחן של ליעד וליאורה למנהל המיוחד של הבנק – נספח ה1 ה2 לתצהיר ליאורה).
טענות נוספות
44. נטען כי לליאורה נגרמו נזקים רבים כפועל יוצא מהתנהלות הבנק, אשר יש לקזזם כנגד התביעה. כך, שנה לפני קריסת הבנק חשה ליאורה שדברים אינם מתנהלים כשורה וביקשה לקבל מסמכים לבדיקה ולא נענתה. לאחר שפתחה במהלך לעזיבת הבנק ולהעברת החשבון לבנק ירושלים אשר הציע תנאי הלוואה נוחים יותר עבור ליעד, דרש הבנק עמלת פירעון מוקדם בסכומים גבוהים במידה שהפכה את המעבר לבלתי-כדאי כלכלית עבור ליעד. זאת, לטענת ליאורה, בניגוד לסיכום שהיה בינה לבין מנהל הבנק לפיו הינה רשאית לבצע פירעון מוקדם בהלוואות שקיבלה ללא תשלום עמלת פירעון מוקדם.
ודוק, אין המדובר בסיכום בעל-פה בלבד, כי אם בנוהג אשר כבר בא לידי ביטוי בפועל, במקרים בעבר שבו נפרעו הלוואות קודם זמנן ללא תשלום קנס גבוה בגין כך (ראה נספח יב1 יב2 לתצהירה של ליאורה).
45. ליאורה לא ציינה בתצהירה ולא צירפה מסמך המצביע על גובה הקנס שנדרש ממנה באותה עת, ובא-כוחה טען בסיכומיו כי גובה הקנס יפורט בהליך העיקרי הגם שכבר נטען בעל-פה במהלך חקירתה של ליאורה (עמ' 16 לפרוטוקול).
כאשר הופנתה על-ידי בא-כוח הבנק לנספח י"ב לתצהירה ובו מופיע רישום של חיובים בעמלת פירעון מוקדם, אישרה ליאורה כי אכן חוייבה כאמור, אולם מדובר בחיובים נמוכים בסך 80 ש"ח בלבד 'ולא ב-30 או 40 אלף דולר קנס בגין פירעון מוקדם' (עמ' 6 לפרוטוקול).
46. מנגד, ובהקשר זה, ראויה להתברר גם טענת הבנק לפיה גם אם היתה הפרה והמבקשת מעוניינת לתבוע פיצויים בגין נזקים, כי אז יש להגיש חשבון ברור של גובה הנזק, ולפרט את טענת הקיזוז בהתאם (ע"א 579/85 משה אריאן ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מ(2) 765). על כל פנים, אין בהיעדר הפירוט בשלב זה למנוע מתן הרשות להתגונן, בהיות הטענה אך מצטרפת לטענות אחרות כאמור.
47. לא התעלמתי מטענת הבנק לפיה חדלה ליאורה להעביר את דמי השכירות לכיסוי ההלוואה עת קרס הבנק, אך גם טענה זו דינה להתברר בראיות.
48. לאור התוצאה אליה הגעתי, אינני מוצא לנכון לדון בטענות נוספות שהועלו לרבות בבקשתו של בני, לרבות הטענות בדבר היותו ערב משני לעומת ליאורה, רשלנות הבנק בגביית החוב מהחייבת העיקרית ליעד, והימנעותו ממימוש שיעבודים שעמדו לרשותו ועוד. כל אלה, מחייבות אף הן את מתן הרשות להתגונן.
סוף דבר
49. לאור כל האמור לעיל דין הבקשות דנן להתקבל. הכותרת בסדר דין מקוצר תמחק. המבקשים יגישו תוך 30 יום, כתב הגנה. קדם משפט ייקבע סמוך לאחר מכן.
הוצאות
50. נתתי דעתי לשאלת ההוצאות. קיימת מחלוקת בשאלה, האם יש מקום להשית הוצאות במסגרת החלטות בבקשה למחיקת כותרת ובבקשה לרשות להתגונן או שמא להתנות את ההוצאות בתוצאה בתיק העיקרי באם נמחקת הכותרת או ניתנת רשות להתגונן.
לאחרונה ניתן בבית-המשפט המחוזי בירושלים פסק-דין בערעור על החלטת בית-משפט השלום שהשית על התובע הוצאות במסגרת קבלת בקשת רשות להתגונן (בר"ע (י-ם) 465/08 המוסד לביטוח לאומי נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2008(3) 11411. בית-המשפט, כב' השופט סולברג, קיבל את הערעור וביטל את ההוצאות שהשית בית-משפט השלום על התובע שכן לטעמו אין מקום לחייב בהוצאות אם מתקבלת הרשות להתגונן, זאת בין היתר מחמת שאחרת משמע שהגשת התביעה בסדר דין מקוצר היתה שגגה ולא כך הם פני הדברים. אציין כי השופט סולברג הסתייג מדעתו של השופט ענבר בתיק אחר בבית-המשפט המחוזי בירושלים, שעה שלא ראה מקום להתערב בפסק-דין של בית-משפט השלום שדן באותו עניין.
אין דעתי כדעתו. סבורני כי שעה שהוגשה בקשת רשות להתגונן והתובע עומד על בירור הבקשה, ולפיכך מתקיים דיון ובכללו אף חקירות ולאחריהן סיכומים, ובית-המשפט מגיע לידי מסקנה כי יש לקבל את הבקשה, אזי כנהוג בבקשות ביניים, יש לחייב את הצד המפסיד בהוצאות, בהתאם לעקרונות המתווים בהלכה הפסוקה. בהקשר זה אפנה לעקרונות הדרושים לעניין כפי שצויינו על-ידי כב' השופט רובינשטיין ב- רע"א 1975/08 על רד הנדסת מעליות בע"מ נ' נציגות הבית המשותף מרח' ברקת 16 חולון, תק-על 2008(2) 649:
'התעריף המינימלי כרף תחתון; התנהגות הצדדים להליך, לרבות דרך ניהול ההליך; היקף הסכום השנוי במחלוקת; מורכבות התיק והזמן שהושקע בהכנתו; וחשיבות העניין לבעלי הדין, לרבות האינטרס הציבורי.'
איני סבור שיש מקום לאבחן החלטה בבקשת ביניים למתן רשות להתגונן לעומת בקשות אחרות. הצדדים הגישו כתבי טענות, התקיים דיון, הוגשו סיכומים ובית-המשפט נדרש להכרעה. לכן יש לחייב בהוצאות את הצד המפסיד. איני רואה בטעם עליו הצביע השופט סולברג כמצדיק התליית הוצאות בתוצאות שכן על התובע לכלכל צעדיו מראש ואם הוגשה בקשת רשות להתגונן שעל פניה מגלה רשות, עליו לשקול האם אין מקום להסכים למתן הרשות ללא צורך בדיון והכבדת הוצאות על הנתבע ובמקרה זה יהיה אכן מקום שלא לחייב בהוצאות אלא להתנותן בתוצאות. זאת ועוד, הטעם הנוסף עליו מצביע השופט סולברג לפיו הגשת התביעה בסדר דין מקוצר ממקדת את בקשת רשות להתגונן לאותה חזית במקום להידרש לכלל טענות התביעה אילו היתה מוגשת בסדר דין רגיל, אינה מהווה דרך-כלל הפחתה ניכרת ומשמעותית של עלויות ההליך וההגנה, שכן ממילא נדרש הנתבע לפרט את הגנתו, ומכל מקום אינה שקולה לטעם של אי-פסיקת הוצאות.
עוד אקשה, הרי אין חולק שאם בקשת רשות להתגונן נדחית, מזכה בית-המשפט את התובע בהוצאות הבקשה, בנוסף לפסיקת הוצאות התובענה עצמה, המושתות בפסק-הדין הניתן סמוך לאחר מכן. במסגרת האיזונים, איני סבור שיש להפלות בין נתבע שבקשת רשות להתגונן שלו התקבלה ולמנע ממנו את ההוצאות בגין הבקשה האמורה, לבין תובע לזכותו נפסקות הוצאות, שעה שבקשה כאמור נדחית.
לכן, לטעמי יש לחייב את המשיב שלפניי, קרי, התובע בהוצאות לטובת המבקשים, הן באשר לבקשה למחיקת כותרת והן בבקשה לרשות להתגונן, לפי שהמבקשים נדרשו לשתיהן והמשיב עמד על בירורן של אלה, ובכלל זה חקירות וסיכומים.
בשים-לב לבקשות ומהותן, הדיון והסיכומים, וכמתחייב על-פי העקרונות עליהן עמדתי, יושתו על המבקש הוצאות לטובת המבקשים 1 ו-2 בסך 7,500 ש"ח בצירוף מעמ וכן סך 7,500 ש"ח בצירוף מעמ לטובת המבקש 4. לא ראיתי לפסוק הוצאות לטובת המבקש 3, נוכח הייצוג על-ידי כל אחד המבקשים ועל-מנת למנוע פתיחת חזית נוספת ביניהם. הוצאות אלה, הן חלק מהוצאות הפירוק של המשיב ולכן מצופה שאלה ישולמו ומבלי שהמבקשים יידרשו לכל הליך בעניין."

ב- ת"א (שלום – חי') 07-20156[25] נפסק מפי כב' השופט יהושע רטנר:

"החלטה
1. לפני בקשת התובעת למחיקת כותרת ולסילוק התובענה שהוגשה כנגדה (התביעה שכנגד) על-הסף.
2. עניינה של התביעה שהוגשה על-ידי מועדון הכדורגל אפק (להלן: "המבקשת"), כנגד הנתבעת גנים טורס בע"מ (להלן: "המשיבה"), הינה טענתה של המבקשת כי הזמינה מהמשיבה שרותי תיירות פנים לצורך ארגון וניהול טורניר כדורגל לילדים. לטענתה השירותים, להם התחייבה המשיבה בהסכם, סופקו באופן חסר ו/או לקוי תוך כדי הפרת ההסכם. לפיכך תובעת המבקשת מהמשיבה פיצויים בסך 300,000 ש"ח.
3. המשיבה מתנגדת לאמור בכתב התביעה. כמו-כן הגישה המשיבה תביעה שכנגד בהליך של סדר דין מקוצר, כנגד המבקשת. לטענתה המבקשת חבה לה כספים רבים, והתביעה דנן הוגשה לאחר פתיחת תיק הוצאה שנפתח על-ידי המשיבה כנגד המבקשת. עניינה של התביעה שכנגד הינו שיק על-סך 260,247 ש"ח, שנתנה המבקשת למשיבה בעבור תשלום חובותיה, אך בוטל על ידה במועד מאוחר יותר. לטענתה חובה של המבקשת עומד היום על סך של כ 500,000 ש"ח.
4. כאמור, המבקשת הגישה בקשה למחיקה על-הסף של התביעה שכנגד ו/או בקשה למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר. לטענתה כתב התביעה שכנגד אינו מראה עילת תביעה ואיננו עומד בכללים הקבועים בתקנות על-כן יש להורות על מחיקה על-הסף. המבקשת מוסיפה כי כתב התביעה אינו מכיל את העובדות המהותיות ולא מפרט את עילות התביעה באופן ברור. בנוסף טוענת המבקשת, כי אין אפשרות שהתביעה העיקרית תוגש בהליך של סדר דין רגיל בעוד התביעה שכנגד תוגש בהליך של סדר דין מקוצר. על-כן מבקשת המבקשת, להורות על מחיקת הכותרת "בסדר דין מקוצר".
5. המשיבה מתנגדת לבקשה. בתגובה מפרטת המשיבה את מסכת העובדות הנוגעות לחובותיה של המבקשת. כמו-כן טוענת המשיבה טענה מקדמית לפיה יש לדחות את הבקשה על-הסף בהיעדר תצהיר תומך בבקשה.
דיון
6. סילוקה על-הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. המלומד אורי גורן, בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 139 מציין כי:
'המדיניות השיפוטית הרצויה היא כי מחיקת תובענה על-הסף היא 'אמצעי הננקט בלית ברירה'. די אם קיימת אפשרות, אפילו קלושה, שעל-פי העובדות המהוות את עילת התביעה יזכה התובע בסעד המבוקש, כדי שהתביעה לא תמחק באיבה' (ע"א 35/83 חסין נ' פלדמן, פ"ד לז(4) 721) שכן ברור כי במחיקת התובענה לא יבוא הסכסוך על פתרונו, ולפיכך יש להעדיף תמיד את הדיון הענייני וההכרעה בסכסוך לגופו של עניין.'
7. הפגם של היעדר עילה הוא משמעותי בשני מקרים, כפי שמציין ד"ר יואל זוסמן, בספרו סדר דין אזרחי, עמ' 393:
'א. כאשר החסיר התובע עובדה מהותית כמשמעותה בתקנה 71(א) לתקסד"א, ובלעדיה זכותו אינה זכות.
ב. אפילו אם יוכיח התובע את כל העובדות המהותיות, לא יזכה בדין, משום שעובדות אלה אינן מולידות לו זכות, אין לצידו חוק, המטיל על הנתבע את החובה, עקב העובדות המפורשות בכתב התביעה, להיענות לתובע.'
8. השימוש בסמכות המחיקה מחמת היעדר עילה, ייעשה רק במקרים בהם התובענה איננה ניתנת לתיקון, ע"א 556/84 קומפני פריזיין דה נ' שמואל פלאטו שרון, פ"ד לט(2) 529:
'כשאנו מונחים על יסוד הכלל שאם אך ניתן להציל תובענה מכיליון על דרך של תיקון אין מוחקים כתב תביעה על-הסף.'
9. כתב התביעה שכנגד מעלה עילת תביעה כנגד המבקשת.
10. אשר-על-כן, הבקשה למחיקת התביעה שכנגד על-הסף נידחת.
11. בעניין בקשת המבקשת למחיקת הכותרת בסדר דין מקוצר.
12. בתגובת המבקשת לתשובת המשיבה, מצרפת המבקשת את בש"א 26434/06 סולארג'י בע"מ נ' פלציב עין הנציב אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, תק-מח 2007(4) 10384, שניתן על-ידי כב' הרשם איתן אורנשטיין בו נקבע כי לא ניתן להגיש כתב תביעה שכנגד בהליך של סדר דין מקוצר.
13. וכך פסק בית-המשפט המחוזי ב-א 26434/06 סולארג'י בע"מ נ' פלציב עין הנציב אגודה חקלאית שיתופית בע"מ, תק-מח 2007(4) 10384:
'הגשת תביעה שכנגד מוסדרת בתקנות 52-53 לתקנות (להלן: "התקנות"). מהתקנות עולה כי נתבע רשאי אגב ההליך המתנהל כנגדו לקזז כל זכות ותביעה אשר קיימת לו כנגד תביעתו של התובע בהליך, לחילופין, עומדת לנתבע הזכות להעלות את תביעתו בפני בית-המשפט בהליך של תביעה שכנגד. מהקבוע בתקנות עולה כי איפוא תכליתו של ההליך דנן לאפשר לבית-המשפט לאחד את הדיון בשתי התביעות ובהמשך ליתן במאוחד, פסק-דין סופי הן בתביעה המקורית והן בתביעה שכנגד. קבלת עמדת המשיבה, מאיינת את התכלית האמורה, שכן תחילה יש לברר אם ליתן למבקשת רשות להגן וכן לאחריה וכפוך להחלטה בתיק, יאוחדו ההליכים. זאת ועוד, תובע אשר כנגדו מוגשת תביעה שכנגד קמה לו הזכות להגיש כתב תשובה לתביעה שכנגד, שהינו למעשה כתב ההגנה של התובע בתביעה שכנגד; אין התקנות מסדירות אפשרות של הגשת תביעה שכנגד בסדר דין מקוצר, אחרת היתה נקבעת הוראה המעניקה אפשרות להגשת התביעה שכנגד בסדר דין מקוצר. זאת ועוד, מהותו של ההליך הינו הליך משפטי קצר, שבאמצעותו יתאפשר לתובע, במספר מקרים המוגדרים בתקנה 202, להגיש את תביעתו, הנתמכת בתצהיר ובמסמכים, לבית-המשפט כאשר הנתבע אינו זכאי להגיש כתב הגנה, ברם נשמרת לו הזכות להגיש בקשה לבית-המשפט על-מנת לקבל רשות להתגונן. הכשרת הגשת התביעה שכנגד בסדר דין מקוצר, משמעה שלא תהיה אפשרות בידי הנתבע שכנגד, להגיש כתב תשובה כזכותו על-פי תקנות, בהיעדר אפשרות לאחד התובענות בניגוד לתכלית הגשת תביעה שכנגד.'
ועל-כן, הגיע בית-המשפט המחוזי למסקנה כי:
'טעמיה של המשיבה אינם דרים בכפיפה אחת עם תכלית התקנות; הגשת התביעה בהליך של "סדר דין מקוצר" נועדה לקצר בירור תובענות העונות על דרישת התקנות כאשר ליכולת להגיש הליכים הנתמכים על ראיות וסכומים קצוב שמטבע הדברים בירורן אינו מסובך. התקנות לא נועדו לאפשר "עקיפת" הסמכות העניינית של בית-המשפט על-ידי הגשת תביעה שכנגד בסדר דין מקוצר.'
14. נראה כי מסקנות בית-המשפט לעיל נכונה גם למקרה זה.
15. אני דוחה את בקשת המבקשת לסילוק התביעה שהוגשה כנגדה על-הסף. עם זאת אני מקבל את בקשתה למחיקת כותרת.
16. כתב ההגנה לתביעה שכנגד יוגש על-ידי המבקשים תוך 30 יום מהיום. מאחר שהבקשה התקבלה בחלקה ונדחתה בחלקה אין צו להוצאות."

ב- בש"א (שלום – י-ם) 5341/08[26] נפסק מפי כב' הרשמת תמר נמרודי:

"החלטה
1. המשיבה הגישה נגד המבקשת (הנתבעת 2) ונגד נתבע נוסף, המרכז לחינוך קהילתי על-שם חיים ציפורי (הנתבע 1), תביעה בסד"מ לתשלום הסך של 9,256 ש"ח.
לטענת המשיבה, הנתבע 1 מתעסק בחינוך והדרכה, כאשר המבקשת-הנתבעת 2 ממונה על תפעולו.
לטענת המשיבה, לפי הזמנת הנתבע 1, התובעת ביצעה השתלמות ומלאה התחייבותה, אך לא קיבלה תשלום מהנתבע 1.
2. המבקשת הגישה בקשה למחיקת התביעה על-הסף ולחילופין בקשה למחיקת כותרת.
המשיבה הגישה תגובתה לבקשה ולהלן החלטתי.
3. הבקשה למחיקת התביעה על-הסף
המבקשת טענה כי יש למחוק את התביעה על-הסף בהיעדר עילה.
לטענת המבקשת, בכתב התביעה לא פורטו העובדות המתייחסות למבקשת, קל וחומר עובדות המקימות עילת תביעה. כן טענה, כי כתב התביעה אינו מפרט את התשתית העובדתית ו/או המשפטית ביחס למבקשת.
המשיבה טענה בתגובה, כי המבקשת היא שמפעילה את הנתבע 1 וכך נטען בכתב התביעה.
לתגובתה צורף העתק עיתון של המבקשת המופץ באינטרנט, המראה באופן מפורש את היחס והקשרים העסקיים בין המבקשת לבין הנתבע 1.
כן טענה, כי המבקשת פנתה אליה בהצעת פשרה לתשלום החוב.
על-פי הפסיקה, המבחן לאי-מחיקת התביעה על-הסף הינו – שבהנחה שהתובע יוכיח את העובדות המפורטות בתביעתו, הוא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו.
כאמור, בכתב התביעה לא פורטו העובדות המקימות עילת תביעה נגד המבקשת, פרט לציון העובדה כי היא המפעילה של המבקשת.
אף אם יוכח כי המבקשת היא המפעילה של הנתבע 1, לא די בכך כדי להקים עילת תביעה נגדה, שכן לא נטען ולא הובאה ראשית ראיה לכך שהמבקשת אחראית על תשלומים להם מתחייב הנתבע 1.
המסמך שצורף אין בו כדי להעיד על האמור.
בנסיבות אלה, יש למחוק את התביעה על-הסף.
אולם, על-פי הפסיקה, על-מנת לאפשר למשיבה ניהול התביעה ועל-מנת שלא לחסום דרכה, ניתן לאפשר לה לתקן את הפגם שנפל בכתב התביעה.
4. הבקשה למחיקת כותרת
תביעה כספית ראויה להתברר בסד"מ אם היא נתמכת בראיה בכתב לעילת התביעה (הסכם או התחייבות) ובראיה בכתב לסכומה הקצוב.
לכתב התביעה לא צורפה ראיה בכתב המעידה על התחייבות ישירה של המבקשת כלפי המשיבה לעסקה כלשהי ו/או לתשלום כלשהו.
לא צורפה גם ראיה בכתב המעידה על הקשר בין המבקשת לבין הנתבע 1, כמו מימון הנתבע 1 על-ידי המבקשת או אחריות על תקציבו.
כמו-כן לא צורפה ראיה בכתב לסכום הקצוב. החשבונית שצורפה לכתב התביעה נערכה על-ידי המשיבה והיא אינה חתומה על-ידי המבקשת ו/או הנתבע 1.
לאור האמור יש למחוק את כותרת התביעה.
5. אשר-על-כן הנני קובעת כדלקמן:
א. אני נעתרת לבקשה למחיקת כותרת.
ב. בתוך 14 ימים תגיש התובעת לבית-המשפט ותמציא העתק לצד השני כתב תביעה מתוקן, בסדר דין מהיר, המתייחס להחלטת בית-המשפט.
ג. אם התובעת לא תעשה כן, תמחק התביעה נגד המבקשת על-הסף והתובעת תחוייב בהוצאות.
ד. אם יוגש כתב תביעה מתוקן, לאחר הגשת כתבי הטענות, התיק יועבר לשופט והוצאות הדיון בבקשות תלקחנה בחשבון בסופו של ההליך בתיק העיקרי."

2. מקרים בהם בית-המשפט דחה את הבקשה למחיקת כותרת והשאיר את התביעה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר

ב- בש"א (שלום – אש') 983/08[27] נפסק מפי כב' הרשמת עפרה גיא:

"החלטה
לפניי בקשה למחיקת כותרת.
המדובר בתביעת פינוי ותביעה כספית.
התובעת היא בעלת הזכויות במבנה סככה ובמיכון של מכון רישוי, המשמש כמכון לטסטים והמצוי בצד תחנת הדלק ברח' צה"ל באשקלון.
המכון הושכר למבקש החל מיום 1.4.99 ותקופת השכירות הוארכה כל פעם, בתחילה הוארכה תקופת השכירות לחמש תקופות של שנה ולאחר מכן לתקופה של שלוש שנים ולתקופה של חמש שנים באמצעות נספחים להסכם משנת 1989.
סעיף 12ב להסכם מיום 1.4.89 קובע, כי לשוכר (הוא המבקש) קיימת אופציה להאריך את תוקפו של ההסכם ל- 12 חודשים נוספים מתום תקופת תוקפו של ההסכם ובלבד שיודיע על כך בכתב. להסכם בכתב נערכו שמונה נספחים להסכם שהאריכו כאמור את תקופת השכירות.
בין הצדדים נתגלעו מחלוקות והמשיבה הגישה ע.מ לבית-משפט המחוזי אשר עדיין מתנהלת בין הצדדים.
במקביל הודיעה המשיבה למבקש, במכתב ביום 4.2.08, כי תקופת השכירות ביניהם מסתיימת ביום 31.3.08 מועד תום השכירות וכי עליו לפנות המושכר.
לטענתה, שבועיים לפני תום השכירות הגיש המבקש תביעה בבית-משפט השלום באשדוד ובמסגרתה ביקש מבית-המשפט, כי יורה למשיבה לחדש את הסכם השכירות לשנה נוספת, וכן יקבע דמי שימוש ראויים למקרקעין.
במסגרת התובענה בבית-המשפט באשדוד, התבקש סעד זמני של צו מניעה ולפיו מתבקש בית-המשפט להורות למשיבה להימנע מלהשכיר הנכס לכל אדם אחר, צו מניעה ניתן ובמסגרת דיון, הגיעו הצדדים להסכמה, כי יינתן צו פינוי כנגד המבקש ליום 31.01.09 בכפוף להפקדת סך של 81,000 ש"ח כולל מע"מ ואין בהסכמה זו בכדי לקבוע מסמרות באשר לטענות הצדדים בעניין שכר-טרחה ראוי. לאחר הסכמה זו, נמחקה התובענה בבית-המשפט באשדוד.
לטענת המבקש, יש למחוק הכותרת מכתב התביעה מאחר ולמבקש עמדה אופציה להארכת הסכם השכירות והיא מומשה בהתאם לתנאיה ומשכך, נושא האופציה, קיומה או אי-קיומה אינם כשירים להתברר בסדר דין מקוצר אלא בסדר דין רגיל.
לטענתו, לא ניצל האופציה מעולם, מאחר וחוזה השכירות הוארך מפעם לפעם מבלי שהאופציה הגלומה בסעיף 12ב להסכם השכירות מומשה.
כן טען המבקש, כי הפיצויים המוסכמים החלים הם אלו המוזכרים בהסכם השכירות, מאחר ונספח 9 להסכם המקורי אינו כולל פיצויים מוסכמים וצויין בו, כי תוספת זו מהווה חלק בלתי-נפרד מההסכם ולפיכך הסכם השכירות משתנה אך בעניינים אליהם מתייחס הנספח באופן מפורש, ולכן, ככל שיחול פיצוי מוסכם, יחול בהתאם לאמור בהסכם המקורי, סך של 75$ ליום ולא סך של 280$ ליום כאמור בנספח 8 להסכם השכירות.
מנגד טענה המשיבה, שאין מחלוקת, כי תביעת הפינוי ראויה להידון בסדר דין מקוצר כאמור בהוראות תקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").
לטענתה, טענות המבקש באשר לגובה הפיצוי המוסכם, ראויות להשמע במסגרת בקשת רשות להתגונן, מאחר ומדובר בתביעה לסכום כסף קצוב ומבוססת על ראיות בכתב.
דיון
בתקנה 202 לתקנות, נקבע:
'ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית, או בלי ריבית, הבאות:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק.
(2) ...
(3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, חל עליו, ובלבד שיש עליו ראיות שבכתב.'
בעניין הנדון, הרי שנתבעו סעד כספי וכן סעד של פינוי והגם שמדובר בעניין אקדמי בלבד בשים-לב לכך, שבמסגרת ההליך בבית-המשפט באשדוד, ניתן סעד של פינוי, אין מחלוקת בין הצדדים, כי סעד זה המבוקש, נכלל במסגרת ניהול ההליכים בסדר דין מקוצר והמחלוקת היא רק לגבי הסעד הכספי.
אין אף מחלוקת בין הצדדים, כי המדובר בתביעה מכוח חוזה עליה יש ראיות בכתב, בהתחשב בכך שהסכם נערך בין הצדדים ובכל עת שהגיע לקיצו נערך בין הצדדים נספח נוסף להסכם.
המחלוקת בין הצדדים היא לעניין גובה הפיצויי המוסכם שעל המבקש לשלמו, ככל שיידרש לעשות כן ועל קיומה של האופציה, האם מומשה אם לאו.
כבר נקבע לעניין מחיקת כותרת, כי:
'הכלל הוא שעניין כשירותה של התביעה להתברר בסדר דין מקוצר צריך וייבחן לפי האמור בכתב התביעה ונספחיו...' (ראה ספרו של ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 665)
המאפיין תביעות בסדר דין מקוצר הוא הסכום הקצוב של התובענה, והמחלוקת האם הפרשנות הראויה שיש ליתן להסכם היא בהתייחס לגובה פיצוי של 280 $ או של 75 $ על-פי ההסכם או נספחיו, היא שאלה פרשנית בהתייחס להסכמים עליהם חתמו הצדדים ולמחלוקות העובדתיות ביניהם, ובוודאי שאין בה בכדי לשלול את היותו של הסכום סכום קצוב, המונע היות התביעה כשירה להידון בסדר דין מקוצר.
כך גם באשר לשאלת מימושה של האופציה. המדובר בשאלה פרשנית העולה מההסכם ונספחיו. ככל שייקבע כי טרם מומשה האופציה או כי מומשה זה מכבר, הרי שבשלב זה של הבקשה למחיקת כותרת, גם שאלה פרשנית עובדתית זה נובעת מקיומו של החוזה ונספחיו שנערכו בין הצדדים ואף ככל שיקבעו מסמרות בעניין, ויקבע סכום כלשהו לחיוב, יכלל הוא באמור בהסכם ובנספחיו, ולפיכך המדובר בסכום קצוב.
לא זו אף זו, כבר נקבע בפסיקה לא אחת, כי כתנאי לנקיטת הליך בסדר דין מקוצר יש צורך בראיה בכתב והכוונה היא למסמך בכתב הקשור לנתבע. בעניין הנדון אין מחלוקת כי מסמך כזה קיים.
וכן נקבע, כי:
'אין צורך במערכת מלאה של ראיות בכתב "וראשית ראיה" – מספקת ניתן לתבוע בסדר דין מקוצר את השבתו של סכום כסף ששולם על-פי חוזה, בטענה שהחוזה הופר, אף על-פי שההפרה אינה מוכחת בכתב. זאת בתנאי שהסכום הוא קצוב וניתן להוכחה בראיות חיצוניות.' (ראה ספרו של כב' השופט אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 303)
משכך, ובאין מחלוקת באשר לראיות בכתב וסכום התביעה קצוב, הרי שכל טענה בדבר מימושה או אי-מימושה של תקופת האופציה וגובה הפיצוי המוסכם, הללו שאלות פרשניות עובדתיות הנובעות ממערכת היחסים בין הצדדים ומתייחסות לבחינת השאלה האם הופר ההסכם בין הצדדים אם לאו. ככל שיחוייב המבקש בתשלום, הרי שמדובר בשאלה פרשנית בלבד מהו ההסכם לפיו יש לפעול, ומהו סכום פיצוי, ככל שיקבע.
ובוודאי שאין בטענות אלו בכדי למחוק הכותרת, ועל הטענות הללו להתברר במסגרת בקשת הרשות להגן, בשים-לב לכך שמדובר בטענות הגנה ואין בהן כשלעצמן להצדיק מחיקת כותרת.
לאור האמור לעיל, אני דוחה את בקשת המבקש למחיקת הכותרת.
המבקש יישא בהוצאות המשיבה בסך של 1,000 ש"ח + מע"מ כחוק.
בנוסף, תועבר בקשת רשות להגן לתגובת הצד שכנגד תוך 20 יום, במסגרת תגובתו, יודיע המשיב האם מבקש לחקור המצהיר אם לאו."

ב- תא"ק (שלום – נצ') 08-05-101[28] נפסק מפי כב' הרשמת רגד זועבי:

"החלטה
1. זוהי בקשה למחיקת התובענה על-הסף בשל היעדר עילה ולחילופין – למחיקת כותרת התביעה ב"סדר דין מקוצר".
2. התביעה עסקינן הינה תביעת המשיבה כנגד המבקשת לתשלום יתרת חוב בסך של 75,000 ש"ח בגין עבודות וחומרים אותם סיפקה המשיבה, על-פי הנטען, למבקשת, וזאת בהתאם להסכם שנחתם בין הצדדים ביום 5.9.05 (להלן: "ההסכם"). המשיבה צירפה לתביעתה העתק של ההסכם, אישורי עבודה מאושרים וחתומים, חשבון מאושר, חשבונית מס ומכתב דרישה.
הבקשה למחיקת התובענה על-הסף
3. המבקשת מבססת את בקשתה למחיקת התובענה על-הסף, על המופיע בכתב התביעה ונספחיו. לטענתה, ההסכם עליו מסתמכת התביעה קובע, כי המשיבה לא תהא זכאית לכל תשלום אלא רק בהתקיים שלושה תנאים מתלים ומצטברים: אישור המפקח שהעבודה הסתיימה, הגשת חשבון סופי המאושר על-ידי המפקח והמצאת ערבות בנקאית. משלא הציגה המשיבה ראיה להתקיימות שלושת התנאים הנ"ל ואף לא טענה בכתב התביעה כי התנאים הנ"ל התקיימו, נעדרת התביעה כל עילה. המבקשת מוסיפה וטוענת, כי לא רק שהמשיבה לא הציגה ראיות לעניין התקיימות התנאים, אלא שלגבי התנאי הראשון של הגשת חשבון סופי, המשיבה הציגה ראיה הסותרת באופן מוחלט את טענתה, שכן החשבון שצורף לכתב התביעה הינו חשבון חלקי ולא סופי, כטענת המשיבה בכתב התביעה.
4. בתגובתה לבקשה טוענת המשיבה, כי במקרה בו מעיון בכתב התביעה לא ניתן לשלול התגבשות עילה אין לחסום את דרכו של התובע ויש להותיר את בירורן של הגרסאות הנגדיות לשלב הבאת הראיות. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי מעיון בבקשה, נראה, כי היא מעלה מסכת עובדתית נגדית לכתב התביעה וטענות הגנה שטרם הועלו בדרך המקובלת על דרך הגשת בקשת רשות להתגונן, ושאינן נתמכות בתצהיר, על-כן דין הבקשה להידחות. לטענת המשיבה, בין הצדדים סוכם בעל-פה ובניגוד להסכם בכתב אשר הוסב למשיבה (ההסכם נחתם תחילה בין המבקשת לבין קבלן אחר – חברת בני ח'אלדי 2000 בע"מ), כי המפקחת "חברת יערה הנדסה" תגיש חשבון חלקי בהתאם לסיום שלבי עבודה, חשבון זה הינו מאושר היות ומוגש על-ידי המפקח מטעם המבקשת. כמו-כן, טוענת, כי סוכם שאין המשיבה חייבת לספק למבקשת ערבות בנקאית היות והתשלומים יבוצעו על-ידי המבקשת בתשלומים לפי שלבי ביצוע ובהתאם לחשבון חלקי אשר יערך על-ידי מפקח מטעם המבקשת ולא בחשבון סופי בסיום העבודות. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי החשבון נשוא התביעה שבנדון הינו חלקי ולא סופי, כך שאין חובה לקיום התנאים הנטענים בבקשה. בד-בבד עם תגובתה, הגישה המשיבה בקשה לתיקון כתב התביעה, במסגרתה היא עותרת לתקן בסעיף 6(א) לכתב התביעה את המילים "חשבון סופי" ל"חשבון חלקי".
5. בתשובת המבקשת לתגובת המשיבה, טוענת המבקשת, כי הכלל קובע שאין כל צורך בצירוף תצהיר בתמיכה לבקשה למחיקה על-הסף. לטענת המבקשת, על בית-המשפט להכריע בבקשה מעין זו על יסוד העובדות הכלולות בכתב התביעה. הבדיקה הנעשית בשלב זה היא טכנית פורמאלית בלבד, ללא התייחסות לעובדות חדשות אשר אינן מופיעות בכתב התביעה. חרף זאת, טוענת המבקשת, מצאה המשיבה לנכון להעלות טענות עובדתיות חדשות.
6. לעניין התיקון כחלופה למחיקה, טוענת המבקשת בתשובתה, כי אמנם על התובע המבקש כי תביעתו הנעדרת עילה לא תמחק, לטרוח ולהגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, כדי שבית-המשפט יעדיף את החלופה של תיקון על פני מחיקה, ברם, בענייננו אין בתיקון המבוקש כדי להכשיר את התובענה וכדי לתקן את הפגם המצוי בה.
7. ההלכה הפסוקה בשאלת סילוק התביעה על-הסף קובעת כי בית-המשפט ישתמש בסמכות זו במשורה לבל תיפגע זכות הגישה לערכאות, וזאת תוך העדפת האפשרות של תיקון התביעה על פני מחיקתה.
יאים לענייננו דברי כב' השופט א' רובינשטיין ב- רע"א 8263/08 אריאל שגיא נ' אנטוני רוט ובניו בע"מ, תק-על 2008(4) 1664 (27.10.08):
'המדיניות השיפוטית הנוהגת נוקטת משנה זהירות בסילוק תביעה על-הסף, על-מנת שלא לפגוע בזכות הגישה לערכאות ... על-כן, במקרים בהם עשוי התובע לזכות בסעד אם יוכיח את העובדות להן הוא טוען, ואפילו יהא עליו לתקן לשם כך את כתב תביעתו – ולעיתים יכול בית-המשפט להביע דעתו בהקשר אחרון זה – אין למהר לסלק את התביעה על-הסף (ראו גורן, שם; זוסמן, בעמ' 392�,393). אטעים גם כאן, כי טרדה ונזק הנגרמים לבעל דין שכנגד ניתנים במידה רבה לתיקון בפסיקת הוצאות.'
יפים לעניינו גם דברי השופט יואל זוסמן, בספרו סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, בעריכת שלמה לוין, 1995) 387:
'בהשתמשו בכוח למחוק כתב תביעה מחמת חוסר עילה, כשנתבקש לעשות כן – כל שכן כשלא התבקש – חייב בית-המשפט לנהוג משנה זהירות, כי המחיקה שוללת מהתובע את זכותו להביא את עניינו, כפי שנטען, לפני בית-המשפט; ולפיכך מקום שקיימת אפשרות, אפילו היא קלושה, שהתובע יזכה בסעד שתבע, אין נועלים את שערי בית-המשפט לפניו.'
8. המבחן שנקבע בפסיקה לעניין היעדר עילה, הוא כי כתב התביעה ייחשב כלא מגלה עילה, אם התובע, בהנחה שיוכיח את העובדות הכלולות בו, לא יהיה זכאי לקבל את הסעד המבוקש על ידו. כך, שעל בית-המשפט להניח, כי העובדות המונחות בפניו בכתב התביעה הנן נכונות, ותחת הנחה זו לבדוק האם הסעד מגיע לתובע.
9. אכן, בענייננו, עיון בכתב התביעה, על נספחיו (לרבות ההסכם) מגלה כי אף אם תצליח המשיבה להוכיח את כל הנטען בכתב התביעה, עדיין לא תהא זו זכאית לסעד המבוקש על ידה, שכן ללא התקיימות התנאים המצטברים שבהסכם, לא קמה לה זכות לקבלת כל תשלום מהמשיבה, זאת בהתאם לתנאי סעיף 10 להסכם. מכאן עולה לכאורה, כי בדין הוגשה בקשת המבקשת ומן הראוי להורות על מחיקת התביעה בהיעדר עילה. אלא מאי? בתגובתה של המשיבה, מוסיפה זו טענות עובדתיות חדשות (שלא נתמכו בתצהיר) לפיהן בניגוד להסכם בכתב אשר הוסב למשיבה הוסכם בעל-פה בין הצדדים כי המפקחת "חברת יערה הנדסה" תגיש חשבון חלקי בהתאם לסיום שלבי עבודה, חשבון זה יאושר על-ידי המפקח מטעם המבקשת. עוד סוכם בין הצדדים שאין המשיבה חייבת לספק למבקשת ערבות בנקאית היות והתשלומים יבוצעו על-ידי המבקשת בתשלומים לפי שלבי ביצוע ובהתאם לחשבון חלקי אשר יערך על-ידי מפקח מטעם המבקשת ולא בחשבון סופי בסיום העבודות.
10. זה המקום לציין, כי לא ברור מדוע בחרה המשיבה להגיש את תביעתה כפי שהוגשה, ללא ציון העובדות הנ"ל שהינן מהותיות לכתב התביעה. מהעובדות המפורטות בתגובתה של המשיבה, עולה כי בניגוד להסכם בכתב שנחתם בין הצדדים, קיימות הסכמות בעל-פה אשר סותרות את תוכנו של ההסכם בכתב ועל הסכמות אלו מבקשת המשיבה לבסס את תביעתה.
11. הגם שהעובדות הנ"ל לא נתמכו בתצהיר, דומה כי ככל שהמשיבה תצליח להוכיח את העובדות הנ"ל היא תהא זכאית לקבלת תשלום מהמשיבה. משכך, על רקע ההלכה הפסוקה שצוטטה לעיל, אני מורה למשיבה לתקן את כתב התביעה על-ידי הוספת העובדות הנ"ל לכתב התביעה.
12. לא למותר לציין כי התיקון המבוקש על-ידי המשיבה, תיקון המתמצה בהחלפת המילה חשבון סופי לחשבון חלקי, אין בו כדי לרפא את הפגם שנפל בכתב התביעה. על המשיבה לתקן, איפוא, את כתב התביעה באופן יסודי יותר, המתייחס להסכם בכתב והתנאים הקבועים בו וכן להסכמות בעל-פה שהושגו לאחר מכן, הכל כפי שבא לידי ביטוי בתגובה שהוגשה מטעמה.
הבקשה למחיקת כותרת
13. הגם שקבעתי לעיל כי על המשיבה לתקן את כתב תביעתה, אדון להלן בבקשה למחיקת כותרת המתייחסת לתביעה בטרם תיקונה. במאמר מוסגר אציין כי, לדידי, אין בתיקון התביעה כדי לשנות את ההכרעה לעניין כשירות התביעה להתברר בסדר דין מקוצר.
14. לעניין הבקשה למחיקת כותרת, טוענת המבקשת כי הראיה בכתב אשר עליה נשענת התביעה, קובעת במפורש כי עילת התביעה מותנית בהתקיימות שלושת התנאים המתלים המצטברים וללא ראיה להתקיימות התנאים הללו הרי שאין ראיה לעילה המשמשת יסוד לתביעת המשיב, לפיכך אין די בחוזה ההתקשרות או ביתר הנספחים שצורפו כדי לענות על דרישת הכתב ולהכשיר את התביעה בסדר דין מקוצר.
15. בתגובתה של המשיבה לבקשה זו, היא טוענת שהתביעה הנה תביעה לסכום קצוב הנתמכת בראיות בכתב, והיא מדגישה כי תביעתה לא נשענת על ההסכם בלבד כפי שנטען על-ידי המבקשת אלא על-ידי כל אחד מהמסמכים הנוספים שצורפו לכתב התביעה ואשר די בכל אחד מהם כדי להכשיר הגשת התביעה בהליך של סדר דין מקוצר.
16. המבקשת בתשובתה לתגובת המשיבה טוענת, כי טענת המשיבה כאילו מדובר בתובענה לכאורה המוכחת על פניה עומדת בסתירה מוחלטת לכל יתר הטענות העובדתיות שהיא מעלה בתגובתה, שהרי המשיבה טענה כי ההסכם החתום, עליו נשען כתב התביעה המקורי, שונה בהסכמות בעל-פה והוא אינו משקף את ההסכמות אשר הלכה למעשה מחייבות את הצדדים.
17. תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), שעניינה בתביעות שניתן להגישן בסדר דין מקוצר, קובעת כהאי לישנא:
מיום 25.7.1999
תקנה (מס' 2), התשנ"ט-1999
ק"ת התשנ"ט מס' 5985 מיום 25.6.1999, עמ' 1000
הנוסח הקודם:
'סימן א': תובענה רגילה
202. ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות —
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק; ...'
18. הלכה פסוקה היא, כי הדרישה לכתב הקבועה בתקנה 202 לתקנות, פירושה כי המסמכים הדרושים אמורים להיות ראשית ראיה בכתב בלבד, ואין הראיה חייבת להיות ראיה למלוא עילת התביעה.
19. ב- רע"א 6135/05 ציון שילוח נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2005(4) 3407 (19.12.05) נקבע כי:
'יש טעם בטענת המבקש לפיה בתביעה לסכום קצוב שעניינה הפרת חוזה די בהבאת ראיה בכתב לחוזה עצמו ואין צורך להביא ראיה בכתב אף לעניין הפרת החוזה כתנאי מוקדם לתביעה בסדר דין מקוצר (ראו ר"ע 104/86 ביטון נ' פרץ, פ"ד מ(1) 787).'
20. לכתב התביעה שהגישה המשיבה צורפו המסמכים הבאים: הסכם לביצוע עבודות, העתק אישורי עבודה מאושרים וחתומים על-ידי המבקשת או מי מטעמה, העתק מהחשבון החלקי המאושר, העתק חשבוניות מס והעתק מכתב הדרישה.
21. מסמכים אלה עונים על הדרישה של ראיה בכתב, וזאת בהתאם להלכה הפסוקה ובהתאם לדברי כב' השופט מלץ ב- ע"א 886/89 הילולים (אריזה ושיווק) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, 196:
'דעתי היא כדעתו של השופט ש' לוין: לצורך התקנות 202(1)(א) ו- 203 די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית, ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו, שיפרטו כיצד חושב הסכום אותו הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון, שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה. כמובן, עדיף שיצורפו כל המסמכים הדרושים כדי לסייע לנתבע להתגונן הגנה ראויה, אך אם אלו לא צורפו, אין מניעה מהנתבע לפנות לתובע ולבקש את מסירת פירוט החשבונות והמסמכים לידיו.'
22. לאור האמור לעיל, אני רואה לנכון לדחות את הבקשה למחיקת התובענה על-הסף, כמו-כן, לדחות את הבקשה למחיקת כותרת, אך תחת זאת אני מורה למשיבה לתקן את כתב תביעתה באופן יסודי כמבואר לעיל.
23. כתב תביעה מתוקן יוגש על-ידי המשיבה תוך 15 ימים מהיום.
24. המשיבה תשא בהוצאות המבקשת בסך של 2,000 ש"ח + מע"מ. סכום זה ישולם תוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין."

ב- בש"א (שלום – רח') 2427/08[29] נפסק מפי כב' הרשמת יוכבד גרינוולד:

"החלטה
1. בפני בקשה למחיקת כותרת (להלן: "הבקשה").
2. התביעה, נשוא תיק זה, הינה תביעה, שהוגשה בהליך של סדר דין מקוצר, כאשר בכותרתה נרשם כדלקמן:
'מהות התביעה – כספית חוזית, עשיית עושר ולא במשפט, הפרת הסכם אכיפה.
סכום התביעה – 99,780.20 ש"ח.'
3. לטענת המבקשת, ניסוח כתב התביעה אינו עומד בדרישות תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שעניינה תביעה בסדר דין מקוצר, שכן, ניסוח כתב התביעה, חורג מהתנאים הנקובים בתקנה הנ"ל, ואשר-על-כן יש להורות על מחיקת הכותרת והעברתה להליך של סדר דין רגיל.
4. בפי בא-כוח המבקשת הטענה, כי לא ניתן לנהל בהליך של סדר דין מקוצר, תביעה, שעניינה אכיפת הסכם ו/או תביעה בעילה של עשיית עושר שלא במשפט.
5. כמו-כן מפנה בא-כוח מבקשת, לסעיף 17 לכתב התביעה בו צויין כי:
'בעקבות חוב המבקשת/המשיבה, נאלץ מנהל התובעת למכור ניירות ערך, אשר החזיק, על-מנת לשלם לספקי הברזל את שווי הברזל, אשר רכש, על-מנת לייצר את העמודים עבור הנתבעת.'
וטוען, כי גם עילה זו אינה ניתנת להתנהל בהליך של סדר דין מקוצר, שכן היא אינה באה בגדר התנאים הנקובים בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
6. לטענת המשיבה, יש לדחות את הבקשה למחיקת כותרת, שכן עיון בתיק עצמו ובכתב התביעה מעלה, כי התובעת/המשיבה תבעה בפועל סכומים וכספים הנובעים מיתרת חוב של המבקשת בספריה, בגין העסקה כמפורט בכתב התביעה וכי כל יתר העילות המנויות בכותרת לא "זכו" לסכום כלשהו, המצויין בכתב התביעה ואשר-על-כן, העובדה כי עילות אלה ננקבו בכתב התביעה וללא שנתבעו כספים בגינם, הינה זניחה לחלוטין.
7. בנסיבות אלה, טוען בא-כוח המשיבה, כי גם סעיף עגמת הנפש, שנגרמה לה כתוצאה מהתנהלות המבקשת וכן הנזק הכספי שצויין בסעיף 17 לא "כומתו" לכלל סכומים בעין ואשר-על-כן יש להתרכז בעילה הכספית בלבד, אשר מגובה במסמכים, בהתאם לנדרש בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ואשר-על-כן יש להורות על ניהולו של ההליך בסדר דין מקוצר.
8. לאחר שבחנתי את כלל הנתונים, אני סבורה, כי יש מקום לדחות את הבקשה וזאת מהנימוקים כדלקמן:
א. המסגרת הנורמטיבית הדנה בסוגיה שבפני, הינה הוראת תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אשר זו לשונה:
'202. ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;
(ב) מכוח חיוב לשלם סכום כסף קצוב שעילתו בהוראה מפורשת של חיקוק.
(2) תביעות של רשות מקומית לתשלום סכום כסף קצוב המגיע לה בחזקת רשות מקומית על-פי כל דין כארנונה, כהיטל, כאגרה או כדמי השתתפות;
(3) תביעות לסילוק יד ממקרקעין, או לפינוי מושכר שאין חוק הגנת הדייר (נוסח משולב), התשל"ב-1972, חל עליו, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.'
ב. הסעיף הרלבנטי לעניינינו הינו סעיף 202(1)(א), הנוקט בלשון
'תביעות על סכום כסף קצוב... הבאות... מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.'
ג. בספרו סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה (מהדורה שמינית, 2006) קובע כב' השופט בר-אופיר כדלקמן:
'תביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר צריכה למלא שלוש דרישות המנויות בתקנה 202(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי.
1. תביעה על סכום קצוב.
2. תביעה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא.
3. תביעה שיש עליה ראיה בכתב (ע"א 587/69 מכוניות הדר נ' ליכטנשטיין, פ"ד כד(1) 542.
אם נתקיימו שלושה תנאים אלו, רשאי התובע לתבוע בסדר דין מקוצר...
במקרה שלא התקיימו התנאים האמורים או אחד מהם, התביעה איננה בת סדר דין מקוצר והשופט חייב למחוק את הכותרת, סדר דין מקוצר.
פירוש הדבר הוא שהנתבע רשאי להתגונן לפי שיקוליו ללא הגשת תצהיר המאשר את הגנתו...' (שם, בעמ' 4)
ד. עיון בכתב התביעה ובפרק, אשר כותרתו "עיקרי העובדות" מעלה, כי עניינה של התביעה, עסקה שנעשתה בין הצדדים, על פיה, לטענת התובעת, היא ייצרה עבור הנתבעת עמודי ברזל, בהתאם להזמנתה של זו, וכי בגין עסקה זו, נותרה הנתבעת חייבת לתובעת סך של 99,780.20 ש"ח (סעיפים 3-13 לכתב התביעה).
ה. לתביעה צורפו נספחים, אשר הינם תעודות משלוח וחשבוניות, שהוצאו לנתבעת על-ידי התובעת, בגין עסקה זו (נספחים "א" – "ח").
ו. בנסיבות אלו אני סבורה, כי המצאת המסמכים, אשר צורפו לכתב התביעה, עונה על הדרישה הנקובה בתקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לעניין היותה של התביעה "תביעה על סכום קצוב" הבאה מכוח 'חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא'... ו'שיש עליהם ראיות בכתב' ומשום כך, בדין היא הוגשה בהליך של סדר דין מקוצר.
ז. אני דוחה את טענתו של בא-כוח המבקשת, כי נקיבת עילות התביעה, עשיית עושר, הפרת הסכם אכיפה, יש בהן כדי לפסול התביעה בהליך של סדר דין מקוצר.
אני סבורה, כי המבחן שיש לעשות בעניין זה, הינו מבחן ענייני, תוך כדי קריאת כתב התביעה ובחינתו, בהתאם לדרישות תקנה 202 שלעיל.
ח. הבחינה המהותית היא זו, שקובעת ולא הבחינה הצורנית החיצונית, אשר אין בה עניין של ניסוח בלבד.
ט. לעניין הגישה בדבר בחינה מהותית של הדברים, ולא בחינה חיצונית, אני מפנה בין היתר לפסק-דינו של כב' השופט כספי מיום 06.11.2008 (ת"א 60941/05 בנק המזרחי טפחות נ' סביאטקובסקי ואח' (פורסם באתר נבו)) שם נאמר כי:
'העובדה שהנתבע נקרא בהסכם "לווה" אינה משנה את מעמדו "כערב", בהיותו באופן מהותי כזה, שכן רצונם האמיתי של הצדדים ולא החזות החיצונית שנתנו להסכם, הוא שקובע.'
י. אכן תקנות סדר הדין האזרחי, נתנו בידי התובע יתרון דיוני לצורך הגשת תביעתו, בהליך של סדר דין מקוצר, ואשר-על-כן נקבעו הדרישות הלא מתפשרות בעניין זה.
יא. עם זאת, משעמד תובע בדרישות הסעיף, ובא בגדרן של התנאים הנקובים בו, לעניין היות התביעה תביעה בכתב, שהיא מכוח חוזה או התחייבות וצירף אליה ראשית ראיה בכתב, כפי שנעשה במקרה דנן, הוכשרה התביעה להתנהל בסדר דין מקוצר.
9. אשר-על-כן, אני דוחה את הבקשה למחיקת כותרת ומחייבת את המבקשת בהוצאות ההליך, בסך של 1,000 ש"ח + מע"מ, אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום, ללא כל קשר להליך העיקרי."

ב- בש"א (שלום – י-ם) 11275/08[30] נפסק מפי כב' הרשמת תמר נמרודי:

"החלטה
1. המשיב הגיש נגד המבקש תביעה בסד"מ לתשלום הסך של 205,200 ש"ח.
המבקש פנה למשיב והתעניין ברכישת דירה שבבעלות אשת המשיב. סוכם כי המבקש ירכוש את מרבית תכולת הדירה תמורת הסך של 205,200 ש"ח ואילו את הדירה תרכוש חברה בבעלות המבקש (להלן: החברה).
התביעה הוגשה לאחר שהמבקש לא שילם את התמורה עבור תכולת הדירה.
לכתב התביעה צורף מסמך התחייבות של המבקש מיום 8.5.2008 לשלם למשיב את הסך של 205,200 ש"ח. כן צורף הסכם המכר בין אשת המשיב לבין החברה.
2. המבקש הגיש בקשה למחיקת כותרת (בש"א 11275/08) ובקשה למחיקת התביעה על-הסף (בש"א 11276/08).
3. המשיב הגיש תגובתו לבקשות, המבקש הגיש תגובתו לתגובת המשיב ולהלן החלטתי.
4. הבקשה למחיקת התביעה על-הסף
המבקש טען כי יש למחוק את התביעה על-הסף בהיעדר עילה.
לבקשה למחיקת התביעה על-הסף לא צורף תצהיר מטעם המבקש, התומך בעובדות המפורטות בבקשה. לכן ניתן למחוק את הבקשה על-הסף.
לגופו של עניין, המבקש טען כי מסמך התתחייבות (נספח א' לתביעה) נחתם ביום 8.5.2008 ואילו הסכם מכר הדירה (נספח ב' לתביעה) נחתם ביום 5.6.2008.
בהסכם המכר נקבע כי הוא מגבש את כל ההבנות וההסכמות שהושגו בין הצדדים לפניו. לכן, לטענת המבקש, אין לנספח א' לתביעה תוקף מחייב.
כן טען המבקש, כי התמורה ששולמה על-פי חוזה המכר כוללת את התמורה עבור המיטלטלין.
מבחן הפסיקה לאי-מחיקת תביעה על-הסף הינו – שבהנחה שהתובע יוכיח את הטענות בכתב התביעה, הוא יהא לסעד המבוקש על ידו.
דהיינו, אם המשיב יוכיח כי המבקש התחייב לשלם לו עבור המיטלטלין בדירה, הוא יהא זכאי לסעד הכספי המבוקש על ידו.
על-כן אין מקום למחוק את התביעה על-הסף.
כל טענות המבקש לגבי תקפו של ההסכם ולגבי הכללת האמור בו בהסכם המכר (אשר נערך בין צדדים אחרים) הן טענות הגנה בלבד הראויות ברור.
5. הבקשה למחיקת כותרת
המבקש טען כי ההתחייבות עליה מבוססת התביעה בוטלה והיא אינה תקפה.
בית-המשפט בוחן האם תביעה ראויה להתברר בסד"מ ביום הגשתה.
תביעה כספית ראויה להתברר בסד"מ אם היא נתמכת בראיה בכתב לעילת התביעה (הסכם או התחייבות) ולסכומה הקצוב.
התביעה נתמכת במסמך התחייבות של המבקש לשלם למשיב.
במסמך אף נקבע סכום קצוב ומדוייק.
אם למבקש טענות בדבר תקפו של ההסכם, יש לבררן במסגרת הגנתו, אך אין בטענות אלה כדי לקבוע שהמסמך אינו "ראיה בכתב".
לכן התביעה ראויה להתברר בסד"מ.
6. אשר-על-כן הנני קובעת כדלקמן:
א. אני דוחה את הבקשה למחיקת התביעה על-הסף (בש"א 11276/08).
ב. אני דוחה את הבקשה למחיקת כותרת (בש"א 11275/08).
ג. הוצאות הדיון בבקשות תלקחנה בחשבון בסופו של ההליך.
ד. המבקש יגיש בקשת רשות להגן לבית-המשפט וימציא העתק ישירות לצד השני בתוך 14 ימים."

ב- תא"ק (שלום – עפ') 08-03-2734[31] נפסק מפי כב' הרשמת ג'מילה ג'בארין כליפה:

"החלטה
לפני בקשת הנתבעת מס' 2 למחיקת כותרת התביעה "בסדר דין מקוצר".
התובע הגיש כתב תביעה בסדר דין מקוצר נגד הנתבעת מס' 1 עבור חוב בגין יתרת חובה בחשבון החח"ד ובחשבון ההלוואה, ונגד הנתבעים 2 3, ו-4 בגין ערבותם לחובות הנתבעת מס' 1.
לטענת הנתבעת מס' 2 התביעה אינה ראויה לידון בסדר דין מקוצר ובעיקר מהנימוקים להלן:
1. לא צורפו מסמכי הבקשה להלוואה.
2. הנתבעת הפסיקה לפעול בשנת 2000, החתימה על בקשת ההלוואה נספח ג' היא מזוייפת.
3. לנתבעת שלא היתה פעילה לא היה צורך בהלוואה.
4. טופס החשבון שהוצג כנספח א' הינו מצג שווא ונחתם במועד מאוחר בחתימה המצויינת.
5. הנתבעת מס' 2 הינה ערבה יחידה.
6. אין פירוט בסעיף 22 לכתב התביעה לגבי הסכום שנתקבל ממימוש הנכסים המשועבד.
7. שיהוי בהגשת התביעה.
8. מעשה בית-דין שכן התובע ביקש להפעיל את שטר המשכון ותביעה זו באה על אותו חוב.
הבקשה הועברה לתגובת התובע אשר מבקש לדחותה הואיל ומדובר בבקשה סתמית.
דיון
יש לציין כי מרבית טענותיה של הנתבעת אינן לעניין הבקשה למחיקת כותרת ומיקומן להישמע במסגרת הדיון בבקשה למתן רשות להתגונן. אבל גם באין בקשה למחיקת כותרת רשאי בית-המשפט לבדוק אם התביעה ממלאת על פניה אחר הדרישות של תקנה 202.
תקנות 202 ו- 203 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 והפסיקה העניפה תוחמים איזה תביעה ראויה להיות מוגשת בסדר דין מקוצר.
בענייננו התביעה מוגשת מכוח תקנה 202(1)(א) לתקנות הנ"ל, התנאי המתנה את היותה של התביעה תביעה לסכום כסף קצוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא שיש עליהן ראיות בכתב.
כדי לענות על השאלה האם התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר, אין להתחשב אלא במה שנאמר בכתב התביעה ובנספחיו. בית-המשפט מתבונן בכתב התביעה ובמסמכים שצורפו אליה ובודק האם מתקיימים התנאים להגשת התביעה בהליך זה.
התובע צירף לכתב התביעה, טופס פתיחת חשבון, דף חשבון לעניין יתרות החוב בהלוואה ושיעורי הריבית, הסכם הלוואה אשר ניתנה לנתבעת מס' 1' וכתב ערבות חתום על-ידי הנתבעת מס' 2.
הראיה שבכתב, אשר דרושה לפי התקנה הנ"ל איננה חייבת להיות ראיה למלוא עילת התביעה אלא די בראשית ראיה בלבד.
לפי ההלכה הפסוקה הרי לצורך התקנות 202(1)(א) ו- 203, די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית, ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו, שיפרטו כיצד חושב הסכום אותו הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון, שאיננו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה.
ראה ע"א 688/89 הילולים נ' בנק המזרחי, פ"ד מה(3) 188.
על-כן עמד התובע בדרישת הראיה בכתב.
המבחן לקביעת הסכום הקצוב הוא כי הסכום ניתן לחישוב ארתמטי פשוט, ללא צורך בשומה או בהערכה. למותר לציין כי סכום התביעה חייב להיות אמנם קצוב אך איננו חייב להיות מוסכם. כפירתו של הנתבע בפרט זה או אחר של החשבון תהיה טעונה בירור בשעת הדיון, אם תינתן רשות להתגונן, אך איננה פוסלת התביעה מלהיות בת סדר דין מקוצר.
לתביעה צורפו מסמכים המעידים על סכום הערבות, סכום ההלוואה, יתרת החוב ושיעור הריבית.
דרישת התקנות והפסיקה ביחס לסכום הקצוב איננה כוללת מתן פירוט בדבר דרך התהוותו של החוב הנתבע וודאי אין התובע חייב לצרף את כל תדפיסי התנועות בחשבון עד ליום התביעה, אלא יש לצרף המסמכים המביאים את הנתונים העובדתיים והמרכיבים החיוניים לצורך חישוב הסכום הקצוב. ובכך גם עמד התובע.
טענותיה של הנתבעת מס' 2 לעניין זיוף בחתימה, מצג שווא, שיהוי, מעשה בית-דין ובגין כל יתר הטענות האחרות, מיקומן להישמע ולהידון במסגרת הבקשה למתן רשות להתגונן.
במידה וחסרים לנתבעת מסמכים הדרושים לה בכדי לסייע לה להתגונן כראוי, אין מניעה שהיא תפנה לתובע ותבקש את מסירת פירוט החשבונות והמסמכים לידיה. אם לא יענה התובע לבקשה כזו תוכל לקבל רשות להתגונן שתחייב את התובע להוכיח את תביעתו.
לאור כל האמור לעיל, הבקשה למחיקת כותרת בסדר דין מקוצר נדחית בזאת.
הנתבעת מס' 2 תגיש בקשה למתן רשות להתגונן בתוך 30 ימים מיום קבלת החלטה זו."

ב- בש"א (שלום – ת"א) 170126/08[32] נפסק מפי כב' השופט מֹשה סובל:

"החלטה
התביעה
1. הנתבעת פנתה אל התובע על-מנת שייצג אותה כנגד עורך-הדין חוגי וברק (להלן: "עורך-הדין") לקבלת כספים המוחזקים בידם ואשר הנתבעת סברה כי מגיעים לה וזאת משום שעורך-הדין בקשו לקבל שכר-טרחה שנראה היה לה מופרז ובניגוד להסכם שכר-טרחה שהיה ביניהם.
הכספים הגיעו לידי עורך-הדין במסגרת ייצוגה של הנתבעת כנגד צד שלישי. יצויין כי כיום חזרו עורך-הדין לייצג את הנתבעת כנגד תביעתו של התובע.
2. הנתבעת חתמה ביום 20.11.07, על התחייבות לשלם לתובע שכר-טרחה (מש/2) בשיעור של 15% שהיה מותנה בתוצאה של הפחתת סכום שכר-טרחה שדרשו עורך-הדין, ואולם נקבע מפורשות כי אם מסיבה כלשהי ייפסק טיפולו של התובע טרם לקבלת הכספים, או אם תתפשר הנתבעת עם עורך-הדין ללא ידיעת התובע או בניגוד לדעתו, אזי תשלם שכר-טרחה על בסיס תעריף של 350 דולר לשעת עבודה בתוספת מע"מ.
יצויין כי הסכם שכר-טרחה תוקן ביום 6.12.07, באופן ששיעור שכר-טרחה במקרה של השגת תוצאה הועלה מ- 15% ל- 25% (נספח א' לבקשת רשות להתגונן) בשל הכוונה להגיש תביעה משפטית נגד עורך-הדין.
3. טוען התובע כי הנתבעת החלה לפעול בניגוד לדעתו ולהמלצותיו באופן שעלול היה להביא לטמיון את העבודה הרבה שהשקיע בעניינה ובמצב דברים זה חשש כי שכרו ירד גם הוא לטמיון כאשר כבר השקיע כ-268 שעות עבודה, וביקש להבטיח את שכרו בגין עבודתו עד לאותו שלב, על בסיס שכר שעתי שנקבע בהסכם.
4. בהמשך לאמור לעיל חתמה הנתבעת ביום 12.3.08 על התחייבות לשלם לתובע 93,800$ בתוספת מע"מ בגין שעות עבודתו של התובע ומשרדו עד לאותו מועד (להלן: "ההתחייבות").
נראה כי עיקר המלצתו של התובע היתה שלא להגיש תביעה משפטית כנגד עורך-הדין, ואילו הנתבעת עמדה בתוקף על הגשת תביעה ובמסמך מש/5 אישרה את כל האמור לעיל, וכי החליטה לנקוט בהליך המשפטי תוך לקיחת הסיכון מחד וההתחייבות לשלם לתובע שכר-טרחה מאידך.
עוד הוסיפה הנתבעת במסמך בכתב ידה: 'אני מגישה את התביעה מחר אתך ובלעדייך'.
5. לאחר חתימת המסמך הגישה הנתבעת את התביעה בעצמה והודיעה לתובע על הפסקת הייצוג, מש/9 ולא שלמה לו את סכום ההתחייבות, או כל חלק ממנו ובשל כך הוגשה התביעה.
הגנת הנתבעת
6. הנתבעת הגישה בקשה בכתב למתן רשות להתגונן הכוללת עתירה למחיקת הכותרת, לחילופין לסילוק התביעה על-הסף ולחלופי חילופין למתן רשות להתגונן.
בתצהירה חוזרת הנתבעת ומפרטת את השתלשלות העניינים שהביאו אותה לחתימת התחייבות לשלם לתובע שכר-טרחה בגין טיפולו המשפטי, שאמור היה להפחית את שכר-טרחתם של עורך-הדין ובכך להשיג לנתבעת סכום כסף גדול יותר ממה שהתקבל מצד שלישי וממה שהיו מוכנים להעביר לה עורך-הדין.
טוענת הנתבעת כי חתמה על ההתחייבות לאחר שהתובע הבטיח להשיג את התוצאה של הפחתת סכום שכר-הטרחה תוך שבועיים.
בחלוף הזמן לא השיג התובע את התוצאה האמורה בעוד שבעת החתימה על ההתחייבות אמר התובע כי במידת הצורך ינקוט בהליכים משפטיים כנגד עורך-הדין.
7. עוד טוענת הנתבעת כי התובע הפר את החסיון שבין עורך-הדין ללקוח ופגע בשמה בכך שכתב בבקשה שהגיש בשמה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בקשר לאיסור פרסום כי הורשעה בפלילים ושמה ידוע בקרב אנשי העולם התחתון, עובדות בלתי-נכונות.
לאחר 3 חודשים ללא תוצאות אמרה הנתבעת לתובע שיקפיא את פעולותיו ובכוונתה לפנות ישירות לעורך-הדין, ואם לא יסכימו לדרישותיה תלך למס הכנסה ולטענתה התובע לא מחה ולא ניסה למנוע ממנה לפעול כך.
מוסיפה הנתבעת וטוענת כי איימה בפועל על עורך-הדין ועדכנה את התובע במעשיה והתובע נתן הסכמתו בשתיקה וגם בכך התרשל כלפיה.
8. בסופו של דבר הכין התובע את התביעה שהוגש על-ידי הנתבעת ללא ייצוג ושלח עמה את המתמחה שלו כדי להגישה למזכירות בית-המשפט.
הנתבעת מתרעמת על כך שהתובע נרתע מהגשת התביעה בשמו, בניגוד להתחייבותו לנקוט בהליכים משפטיים, אם יהיה צורך.
לטענת הנתבעת הודיעה לה התובע כי אינו מעוניין בהגשת התביעה מחשש שהוא עלול להיות חשוף לתביעות אישיות מצד עורך-הדין.
בסופו של יום חתמה הנתבעת על ההתחייבות, והגישה את התביעה לבית-המשפט בשמה.
9. באשר לחתימה על ההתחייבות מיום 12.3.08, טוענת הנתבעת כי אשרה בחתימתה כי משרדו של התובע השקיע 268 שעות עבודה והיא מתחייבת לשלם לו 93,800$.
ואולם הוסבר על-ידי התובע שהמסמך לא עומד בפני עצמו אלא קשור להסכם שכר-הטרחה עליו חתמה באופן שהתשלום תלוי בתוצאה וישולם רק אם וכאשר תשיג תוצאה שכ- 25% ממנה יעלו על הסך של 93,800$ ואם לא תצליח לא תשלם.
כן נטען כי לא קבלה פירוט של השעות ואינה יודעת אם אכן הושקעו כל השעות הנטענות ולמען הזהירות מבקשת לקבל פירוט השעות והמועדים.
10. בחקירתה אשרה הנתבעת כי החליטה להגיש את התביעה כנגד עורך-הדין למרות שהתובע המליץ לה שלא לעשות זאת (עמ' 5, שורות 17-24 לפרוטוקול).
בעמ' 6, שורה 15 מבהירה הנתבעת את גרסתה מדוע אינה צריכה לשלם לתובע 'אני טוענת שמכיוון שלא הוגשה תביעה לא זכאי עורך-דין בננסון לשכר-טרחה'. ובהמשך: '... מכיוון שלא הגיש הוא לא זכאי לשכר-טרחה'.
בהמשך חוזרת הנתבעת ומבהירה בעמ' 6, שורות 21-23:
'... הוא לא הסכים להגיש ואני הודעתי שאגיש בעצמי ולכן הוא לא זכאי לשכר-טרחה.'
באשר לחתימה על המסמך סבורה הנתבעת כי המסמך נועד לכסות את התובע בפני תביעות עתידיות, אך מאשרת בשורה 27 לעמ' 6 'קראתי מה כתוב במסמך לפני שחתמתי'.
דיון והכרעה
11. הלכה פסוקה משכבר הימים כי די למבקש רשות להתגונן שיציג הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על-מנת שתינתן לו רשות להתגונן.
ראה, למשל, ע"א 168/84 אלקלאי נ' בנק אוצר החייל, פ"ד מ(2) 335.
יחד עם זאת על המבקש רשות להתגונן להיכבד ולהכנס לפרטי הגנתו ולהציג הגנה שיש בה, על פניה, ממש בהבדל מטענות בלתי-רלבנטיות לתביעה או טענות הנסתרות מניה וביה אל מול מסמכים או הגיון הדברים.
ראה למשל ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק מזרחי, פ"ד מה(1) 66, 70:
'... כשם שלא יתן בית-המשפט רשות להתגונן כשטענתו העובדתית של המבקש חסרת ממשות על פניה או שהיא הגנת בדים.' (ע"א 594/85 זהבי נ' מגרית, פ"ד מב(1) 721)
על בסיס ההלכות האמורות יש לבחון את הגנתה של הנתבעת כפי שהיא עולה מתצהירה ומתשובותיה בחקירה הנגדית.
סילוק על-הסף ומחיקת כותרת
12. בבקשתה כוללת הנתבעת שתי עתירות מקדמיות האחת סילוק התביעה על-הסף והשניה מחיקת הכותרת.
לטענת הסילוק על-הסף לא מצאתי התייחסות בסיכומים ומכאן שהטענה נזנחה, ומכל מקום אין בה כל ממש והשאלה האמיתית היא האם זכאית הנתבעת לקבל רשות להתגונן.
באשר לעתירה למחיקת הכותרת מהטעם שסכום התביעה איננו קצוב, גם דינה של טענה זו להידחות. התביעה מבוססת על מסמך ההתחייבות החתום על-ידי הנתבעת והנוקב בסכום מדוייק לתשלום, סך של 93,800$ שתחשיבו 268 שעות עבודה כפול 350$ לכל שעה.
התביעה לחיובה של הנתבעת לשלם את הסכום שנקבע בהתחייבות מהווה למעשה תביעה למימוש ההתחייבות הכספית בסכום קצוב ואף יש עליה ראיה בכתב.
שעות העבודה אינן צריכות להיות מוסכמות כמו גם סכום התביעה יכול ויהיה שנוי במחלוקת, אך אין זו טענה במישור הדיוני אלא במישור המהותי של ההגנה.
התביעה כפי שהוגשה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר ולכן נדחית הבקשה למחיקת כותרת, כמו גם נדחית הבקשה לסילוק התביעה על-הסף.
טענת החסיון
13. בא-כוח הנתבעת מרחיב בסיכומיו לעניין חובת הסודיות והחסיון ולא מצאתי כי סוגיה זו יש לה קשר של ממש למחלוקת שבתיק.
הנתבעת עצמה מודה כי עמדה בתוקף על הגשת התביעה נגד עורך-הדין ובכך "חשפה" את מה שכביכול טעון חסיון ובנוסף היא זו שמשכה את הבקשה למתן צו איסור פרסום שהגישה. הנתבעת אף מאשרת כי התובע התנגד להגשת התביעה, ובכך וודאי שלא פעל כנגד החסיון ולא חיבל בו.
הגשת העתק של כתב התביעה בתיק זה אין בה כדי לפגוע בחסיון בשל העובדה שכתב התביעה כבר הוגש על-ידי הנתבעת לבית-המשפט בתביעתה כנגד עורך-הדין.
בנוסף, עיינתי בכתב התביעה, מש/7, ולא מצאתי שכולל דבר העלול לפגוע בחסיון בהתייחס לזהותו של אותו צד שלישי או לגבי פרטי ההסכם שבין הנתבעת לצד השלישי.
הטענה בדבר נזקים
14. טוענת הנתבעת, ולא מפרטת, כי התובע גרם לה לנזקים בשל התנהגותו כלפיה ובשל התרשלותו בטיפול בעניינה ובכוונתה להגיש נגדו תביעה (סעיף 43 לתצהיר).
הנתבעת לא מפרטת מהם הנזקים שנגרמו לה אף לא מכמתת את הנזקים לסכום כספי כלשהו ואף אין תחשיב של הנזקים שאת סכומם מבקשת לקזז או לתבוע בתביעה שכנגד.
הלכה פסוקה שלא תינתן רשות להתגונן רק משום שהנתבעת רוצה להגיש תביעה שכנגד. ראה למשל האסמכתאות שהובאו בסיכומיו של בא-כוח התובע.
פתוחה בפני הנתבעת הדרך להגיש כנגד התובע כל תביעה משפטית שתמצא לנכון ואולם לא נתנה לה רשות להגן בגין טענה זו.

חתימה על ההתחייבות באילוץ
15. בסיכומיו של בא-כוח הנתבעת נטען כי התובע איים על הנתבעת שאם לא תענה לתביעותיו יחשוף את הפרטים החסויים.
לא מצאתי תשתית עובדתית לטענה לא בתצהיר ולא בחקירה הנגדית.
הנתבעת טוענת כי חתמה על ההתחייבות כדי לקבל את כתב התביעה ולהגישה לבית-המשפט, אך לא טוענת את מה שמייחס לה בא-כוחה בסיכומים.
בתצהיר כלל לא טענה הנתבעת כי אולצה לחתום על ההתחייבות אלא טוענת כי התובע אמר לה שהמסמך הינו חלק מהסכם שכר-הטרחה. רק בחקירתה הנגדית טענה לראשונה כי אלמלא חתמה על ההתחייבות לא היתה מקבלת את כתב התביעה כדי להגישו לבית-המשפט.
יחד עם זאת אישרה הנתבעת כי קראה את תוכן המסמך לפני שחתמה עליו ואף הוסיפה משפט בכתב ידה.
16. הטיעון בחקירה הנגדית הינו בבחינת עדות כבושה, טענה שלא נטענה בתצהיר.
בנוסף, מה שמציגה הנתבעת בתור "אילוץ" כלל איננו אילוץ שכן כל מהותו של המסמך הינו התחייבות לשלם שכר-טרחה ודרישה לקבלת תשלום איננו יכול להיחשב לאילוץ.
בנוסף, אם אכן היה אילוץ בגינו יש לפסול ולבטל את ההתחייבות הרי שלא פעלה הנתבעת לביטולו כאמור בסעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי). משלא נקטה הנתבעת בסעד שהחוק נותן לה, לבטל הסכם שנכפה עליה, לטענתה, הרי שההסכם תקף וקיים ואף מחייב.
הטענה בדבר כפיה ואילוץ נדחית.
הפסקת הייצוג
17. נטען כי בשל הפסקת הייצוג פטורה הנתבעת מתשלום שכר-טרחה, ואין ממש בטענה.
הנתבעת הודתה כי בטלה את ייפוי-הכוח של התובע להמשיך ולייצגה ואף שלחה הודעה בכתב על כך, מש/9.
הנתבעת לא קיבלה את המלצותיו המקצועיות של התובע, ובעיקר שלא להגיש את התביעה כנגד עורך-הדין ועל רקע זה הפסיקה את הייצוג.
טוען בא-כוח הנתבעת כי עוד טרם משלוח מש/9 הודיע התובע כי איננו מייצג את הנתבעת, גם אם נכונה הטענה אין בכך משום הגנה לנתבעת, שכן סכום התביעה מתייחס לשכר-טרחה בגין עבודה משפטית אשר בוצעה בפועל בעבר ולא להמשך טיפול משפטי.
שכר-הטרחה על-פי ההתחייבות מבוסס על מה שנקבע עוד בהסכם שכר-הטרחה הראשון, דהיינו שכר על בסיס של שעות עבודה בפועל.
נדחית הטענה כי בשל הפסקת הייצוג פטורה הנתבעת מתשלום.
סירוב התובע להגיש תביעה
18. אין מחלוקת כי התובע ייעץ לנתבעת ואף ניסה לשכנעה שלא להגיש תביעה משפטית כנגד עורך-הדין, למרות שכתב התביעה הוכן על-ידי התובע.
אף אין מחלוקת כי הנתבעת עמדה על דעתה בתוקף להגיש את התביעה כנגד עורך-הדין, אשר היום מייצגים אותה כנגד התובע.
הנתבעת אף מצאה לנכון לרשום ולהדגיש בכתב ידה על גבי ההתחייבות כי תגיש את התביעה 'מחר אתך ובלעדייך'.
ברור כי בין הצדדים התגלו חילוקי דיעות לגבי אופן המשך ההתנהלות מול עורך-הדין שהביא בסופו של דבר להפסקת הייצוג המשפטי.
19. מצב דברים זה צפו הצדדים כבר בהסכם שכר-טרחה הראשון וקבעו '... היה ומכל סיבה יופסק טיפול עורך-הדין טרם קבלת הכספים... ישולם שכר-טרחה על בסיס התעריף השעתי...'.
בשל חילוקי-הדעות בין הצדדים ועל בסיס האמור בהסכם שכר-הטרחה נערך ונחתם מסמך ההתחייבות.
הנתבעת אישרה כי קראה את האמור במסמך טרם חתמה עליו ואינה טוענת כי לא הבינה את תוכנו.
תוכנו של המסמך ברור ותואם את הסכם שכר-הטרחה.
נדחית הטענה כי בשל אי-הגשת התביעה על-ידי התובע אין לשלם לו שכר-טרחה.
הסכם ההתחייבות
20. כפי שציינתי לעיל הסכם ההתחייבות כתוב בצורה ברורה פשוטה ומובנית ומפרטת את התנהלות העניינים בין הצדדים לאותו מועד.
במפורש נרשם כי התובע השקיע 268 שעות עבודה וכי הנתבעת פועלת בניגוד להמלצותיו ולכן שכרו לפי שעות עבודה על בסיס התעריף שנקבע בהסכם שכר-הטרחה הינו 93,800$ בצירוף מע"מ.
בחתימתה על גבי המסמך אישרה הנתבעת את האמור בו והתחייבה במפורש לשלם לתובע את סכום שכר-הטרחה הרשום.
במצב דברים זה מה לנתבעת כי תלין?
21. את טענתה של הנתבעת בסעיף 48 לתצהיר כי ההתחייבות כרוכה בהצלחה יש לדחות משום "הגנת בדים", טענה המנוגדת להסכמים, לרוח הדברים ולהגיון.
אכן ההתחייבות לא עומדת בפני עצמה שהרי כבר בהסכם שכר-טרחה נקבע מנגנון של תשלום לפי שעות עבודה ואולם מנגנון זה מנותק לחלוטין מתשלום שכר-טרחה לפי הצלחה.
אין ליתן רשות להגן בטענה זו רק משום שנטענה כאשר ניתן לראות בעליל שאין יסוד ובסיס לטענה, אפילו לא בדוחק.
בדיקת שעות העבודה
22. בין יתר הטענות טוענת הנתבעת שיש ליתן לה רשות להגן משום שיש לבדוק את היקף שעות העבודה שכן הסכום נראה לה מופרז ומוגזם.
הנתבעת לא מציינת מהו ההיקף והסכום הנראים לה סבירים וראויים.
אם אכן ביקשה לבדוק את היקף השעות צריכה היתה לדרוש פירוט בזמן אמת, עובר לחתימתה על ההתחייבות ולא כיום בדיעבד.
בנוסף אשרה הנתבעת עת חתמה על ההתחייבות את נכונות הסכום והיקף השעות, ועל-כן מנועה היום מלהתכחש לחתימתה, לגביה אין לה טענה.
הסכום מחושב לפי סה"כ שעות עבודה כפול שכר עבודה מוסכם לכל שעה בסך של 350$.
אין מקום למתן רשות להגן בטענה של בדיקת היקף שעות העבודה.
סיכום
23. לאור כל האמור לעיל לא מצאתי שיש ליתן לנתבעת רשות להתגונן כנגד התביעה באף לא אחת מהטענות שהעלתה בבקשתה.
אשר-על-כן נדחית הבקשה על כל עתירותיה.
הנתבעת תשלם לתובע את הוצאות הבקשה בסך של 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ.
פסק-דין
24. משנדחתה הבקשה ניתן כנגד הנתבעת פסק-דין המחייבה לשלם לתובע את סכום התביעה בסך 377,236 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 11.6.08 ועד לתשלום המלא בפועל.
כמו-כן אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הוצאות המשפט ובנוסף שכר-טרחת עורך-דין שיחושב על-פי תעריף המומלץ של לשכת עורכי-הדין.
בא-כוח התובע יגיש פסיקתא מתאימה לחתימה.
המזכירות תמציא העתקים לבא-כוח הצדדים."

ב- בש"א (שלום – ת"א) 173164/08[33] נפסק מפי כב' השופטת סיגל רסלרֿ-זכאי:

"החלטה
לפני בקשה למחיקת כותרת.
ראשיתו של ההליך בתביעה על-סך 21,712 ש"ח, אשר הוגשה על-ידי המשיבה, חברה העוסקת בין היתר בפיתוח אתרי אינטרנט. התביעה הוגשה לאור הטענה כי המבקשת הפרה את הסכם בניית אתר האינטרנט אשר נערך בין הצדדים.
המבקשת טוענת כי התביעה נשוא הליך זה אינה מתייחסת לסכום שהתחייבה לשלם מכוח ההסכם הנטען. לטענתה אינה חתומה על הסכם כלשהו אשר נערך בין הצדדים ו/או על סעיפי ביטול המתייחסים אליו.
עוד טוענת המבקשת כי מאחר ולא נחתם חוזה בין הצדדים, המשיבה לא צירפה לכתב התביעה התחייבות עליה מתבססת תביעתה. לטענתה, לכל היותר המדובר בהצעת מחיר כטופס יחיד ללא כל נספחים נלווים. טוענת כי במסגרת מסמך זה לא מופיעים סעיפי ביטול כנטען, לא מופיעה כתובת העסק, מספר ח"פ ואף לא מתנוססת על גבי המסמך חותמת העסק.
לטענת המבקשת הוסבר לה שחתימה על טופס הצעת המחיר הינו תנאי להמשך ניהול המשא-ומתן בין הצדדים, שלאחריו תוצג מערכת ניהול בהתאם לצורכיה. עוד נטען כי נמסר לה על-ידי המשיבה שחתימה על המסמך אינה מהווה התחייבות כלשהי.
יתרה מכך, טוענת המבקשת כי המשיבה דרשה ממנה לעמוד בתנאי נוסף ולפיו עליה להסדיר תנאי התשלום, אשר יתבצע לאחר ה- testing הכולל גם בדיקת מערכת ניהול האתר.
במעמד ה- testing התברר למבקשת כי המדובר במערכת מסובכת, ולפיכך הודיעה למשיבה כי המערכת אינה מתאימה לצורכיה ולכן אין בכוונתה להתקשר עימה בהסכם כלשהו.
המשיבה מצידה טוענת כי בין הצדדים נחתם ההסכם נשוא הליך זה ביום 29 אוגוסט 2007. לטענתה, החתימה על ההסכם התבצעה לאחר שלוש פגישות שנערכו בין הצדדים. במעמד החתימה העבירה המשיבה לידי המבקשת את המסמכים בהם מפורטים אפיוני האתר וזאת לפי בקשותיה וצרכיה של המבקשת.
לטענת המשיבה בהתאם להסכם שנערך בין הצדדים על המבקשת היה לשלם למשיבה 10,000$ + מע"מ עבור עבודת בניית האתר, וכן סך של 3,750$ + מע"מ עבור התקנה חד-פעמית ואיכסון האתר למשך שנתיים. מחיר זה הינו לאחר הנחה שניתנה למבקשת.
ביום 11 ספטמבר 2007 שלחה המבקשת מכתב חתום למשיבה ובו הינה מבקשת לשנות תנאי התשלום. לפי מכתב זה התחייבה המבקשת לשלם מקדמה מיידית בסך של 15,000 ש"ח והיתרה ב-3 תשלומים שווים. בהתאם להודעת המבקשת נשלחה חשבונית בגין סכום זה, אולם התחייבות זו לא קויימה על-ידי המבקשת.
המשיבה מפנה לעמ' 17 להסכם, אשר צורף לכתב התביעה. בהתאם לתנאי ההסכם 'במקרה של ביטול עסקה באופן חד-צדדי על-ידי אחד הצדדים, ישלם הצד המבטל דמי ביטול בסך של 25% מערך העסקה וכן כל העלויות בפועל של הצד השני'. לפי חישובי המשיבה על המבקשת לשלם למשיבה סך של 21,712 ש"ח בתוספת מע"מ.
דיון והכרעה
בית-המשפט רשאי ואולי אף חייב, להעביר תובענה שהוגשה בסדר דין מקוצר לפסים רגילים, אם ברור שאין מקומה בסדר דין מקוצר (ע"א 7/78 קמחי נ' איצקוביץ', פ"ד לג(1) 421, 422; ר"ע 192/84 חברת אבגד בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד לח(2) 581, 585. כשירות התביעה להתברר בסדר דין מקוצר תיבחן לפי האמור בכתב התביעה ובנספחיו (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 665). זאת ועוד, די בכך שחלק מהתביעה אינו בר-תביעה בסדר דין מקוצר, כדי שכל התביעה לא תהיה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 307).
תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי תנאי-בלעדיו-אין לבירור תביעה בסדר-דין מקוצר הוא, שהתביעה תהא על סכום כסף קצוב, ושיש עליהם ראיות בכתב.
'ואלה תביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב בריבית או בלי ריבית הבאות
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב;'
המשיבה צרפה לכתב התביעה את מסמך אישור הזמנת האתר עליו חתום נציג מטעם המבקשת, את מסמכי האפיון לבניית אתר האינטרנט למבקשת ואת הצעת המחיר על כל פרטיה ונספחיה.
בנוסף צורף מכתב מטעם המבקשת ובו מפרטת את תנאי ביצוע התשלום, בהתאם למכתב זה צירפה המשיבה את החשבונית אשר נשלחה אל המבקשת.
לפיכך, אין ממש בטענות המבקשת כי המשיבה לא צירפה הסכם אשר נערך בין הצדדים. אני מוצאת כי המסמכים עליהם המשיבה מסתמכת בתביעתה עונים על הדרישה הקבועה בסעיף 202(1)(א) לעיל.
בעמ' 17 למסמכי האפיון לבניית אתר האינטרנט קיים סעיף הקובע כי:
'במקרה של ביטול עסקה באופן חד-צדדי על-ידי אחד הצדדים, ישלם הצד המבטל דמי ביטול בסך 25% מערך העסקה וכן כל העלויות בפועל לצד השני.'
במסמך אישור הזמנת אתר מפורטים התשלומים עליהם התחייבה המבקשת. המשיבה פירטה החישוב כאמור במסמך גם במסגרת כתב התביעה.
בהתאם לכתב התביעה, התחייבה המבקשת לשלם 10,000$ + מע"מ עבור עבודת בניית האתר, וכן סך של 3,750$ + מע"מ עבור התקנה חד-פעמית ואירוח האתר למשך שנתיים.
לטענת המשיבה, במצב של ביטול העסקה יש לעשות חישוב של 25% מערך העסקה הכולל, דהיינו, ערך העסקה בלא ההנחה אשר ניתנה למבקשת, המדובר בחישוב אריתמטי פשוט.
המבחן לקביעת סכום קצוב הוא כי הסכום ניתן לחישוב אריתמטי פשוט, ללא צורך בשומה או בהערכה. תביעה הטעונה הוכחה בראיות ונתונה לשומת בית-המשפט, איננה נופלת בגדר תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי. אולם כאשר הבסיס העובדתי מונח במלואו לפני בית-המשפט, ומאפשר ביצוע החישוב, כי אז יכולה תביעה מעין זו להתברר בסדר דין מקוצר (ראה לעניין זה ע"א 734/83, ר"ע 449/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ (שותפות רשומה), פ"ד לח(1) 613).
לפיכך, לאור האמור לעיל, אני דוחה הבקשה למחיקת כותרת.
אני מוצאת כי לא היה מקום להגיש הבקשה. כל שיש בטענות המבקשת הינם טענות נגד התביעה, טענות אשר יש להעלותן במסגרת בקשת רשות להגן.
המבקשת תשא בהוצאות הבקשה, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי בסך של 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ כדין."

ב- ת"א (שלום – נת') 4081/08[34] נפסק מפי כב' הרשם לרנר צוריאל:

"החלטה
1. בפני בקשה למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן, שהוגשו על-ידי המבקשת, הגב' נטלי אוחנה, נגד תביעה לסילוק יד, שהוגשה לפי סדר דין מקוצר על-ידי המשיב, קיבוץ משמר השרון.
2. על-פי כתב התביעה, שהוגש ביום 21.5.08, למשיב זכויות במבנה בשטח של 230 מ"ר ("המושכר"), ובשטח נוסף של 380 מ"ר הסמוך למושכר ("המושכר הנוסף"). שני אלה נמצאים בשטח המשיב. בחודש מאי 2005 נחתם הסכם שכירות על פיו הושכר המושכר למבקשת עד ליום 31.12.2008, וביום 22.8.05 נחתמה תוספת להסכם השכירות, על פיה הושכר גם המושכר הנוסף למבקשת עד ליום 31.12.2008. ניתנה אופציה ל-3 שנים נוספות.
שיקים שמסרה המבקשת על חשבון דמי השכירות לא נפרעו, והחוב נכון ליום הגשת התביעה עומד על למעלה מ-80,000 ש"ח. בעקבות דרישת המשיב, באו הצדדים בדברים, והגיעו להסכמות שהועלו על הכתב בסיכום דברים שצורף כנספח ד' לכתב התביעה ("נספח ד'"), על פיו התחייבה המבקשת לסלק את חובות העבר עד ליום 29.2.08, אחרת תסלק ידה מהמושכר ומהמושכר הנוסף; לשלם את התשלומים עבור חודשים ינואר ופברואר 2008 עד ליום 15.3.08, עבור חודש מרץ 2008 עד ליום 1.4.08, ומאותו מועד ואילך, באופן שוטף; אם לא תעשה כן, תסלק ידה מהמושכר ומהמושכר הנוסף. על-פי נספח ד', הועמדו דמי השכירות על סך של 18,998 ש"ח לחודש, לשנת 2008 בלבד, בצירוף מע"מ. עוד הוסכם שם, כי המבקשת חותמת באותו מעמד על הסכם פשרה, הכולל פסק-דין לסילוק יד, שיוחזק בנאמנות בידי בא-כוח המשיב, ויוגש לבית-המשפט במקרה של הפרת ההסכם על-ידי המבקשת (העתק הסכם הפשרה ופסק-הדין לא צורף לכתב התביעה). המבקשת לא עמדה בסיכום הדברים על-פי נספח ד', ולא סילקה ידה מהמושכר ומהמושכר הנוסף, ומכאן התביעה.
3. ביום 16.7.08 הגישה המבקשת את בקשתה, ובה עתרה למחיקת התביעה על-הסף, מהטעם שכתב התביעה אינו מפרט את טיבו של המשיב, האם הוא תאגיד, ומה מספרו; למחיקת כותרת התביעה, בשל היעדר מסמכים המעידים על זכות המשיב במושכר ובמושכר הנוסף, והיעדר כרטסת החשבון המתעדת את החוב שנצבר, לטענת המשיב; וכן לרשות להתגונן, מהטעמים שיפורטו.
ראשית הובהר, כי הרוח החיה מאחורי עסק המבקשת הוא אביה, מר רפי אוחנה (להלן: "אוחנה"), והוא גם זה שנתן תצהיר מטעמה.
התביעה נגועה בחוסר תום-לב; המבקשת קיבלה את המושכר כשהוא במצב מוזנח והרוס, ושימש בעבר כאורווה וכמפעל, השקיעה בו ממון רב (כ-300,000 ש"ח, על-פי פירוט), והתבססה על הבטחות המשיב, כי במקום תיבנה כיכר, וכן מרכז מסחרי, כי אוטובוסים לא יעברו במקום, ותהיה תנועה חופשית של מבקרים. הכיכר והמרכז המסחרי אמנם ניבנו, אך באיחור, ועד סוף שנת 2007 הבין גם המשיב, כי קיימת בעייתיות בתנאי העסקה, ולפיכך התחשב במבקשת במועדי תשלום דמי השכירות, ואף בסכומם.
בסוף שנת 2007 התחלפה האידיליה במצוקה קשה, וזאת לאור תחילת עבודות בניה בגן אירועים סמוך, שקיומו של המושכר היה לצנינים בעיניו. המשיב שיתף פעולה עם גן האירועים, והחל להצר את צעדי המבקשת בדרכים שונות, כמפורט בבקשה, כשעיקר הבעיה היא עבודות הבניה הנרחבות, הגורמות מטרד קשה למבקשת, ומקשות על ביקור לקוחות בעסק המבקשת. בהתאם, ירד אף מחזור המכירות. פניות המבקשת בעניין זה למשיב לא נענו.
החוב הנטען אינו נכון, ונספח ד' שצורף לכתב התביעה אינו משקף את ההסכמות. לבקשה צורף נספח ג' (להלן: "נספח ג'"), שהוא העתק זהה של נספח ד', למעט שינוי קל בכתיבת התוספת בכתב יד לכותרת המסמך, וכן שינוי מהותי בדמי השכירות המוסכמים לשנת 2008 – 10,000 ש"ח לחודש, במקום 18,998 ש"ח לחודש (בשני המסמכים כתוב סכום דמי השכירות בכתב יד). דמי השכירות המוסכמים שולמו, אם כי בפריסה קצת ארוכה מהמוסכם (וחלקה "שולם" בשיקים שהיו מעותדים בעת הגשת בקשת הרשות להתגונן). התשלומים התעכבו, בין היתר, גם בשל סירוב המשיב לקבלם.
לפיכך, לשיטת המבקשת, יש לתת לה רשות להתגונן בפני התביעה.
4. הבקשה למחיקה על-הסף ולמחיקת כותרת הועברה לתגובת המשיב, ותגובתו הועברה לתגובת המבקשת. לשיטת המשיב, אין למחוק את התביעה על-הסף, שכן פרטיו המלאים של המשיב מופיעים בנספח א' לכתב התביעה, ואין למחוק את כותרת התביעה, שכן אין צורך בצירוף כל הראיות לכתב התביעה, ודי בראיות המקימות את עיקר העילה. המבקשת הגישה תגובה, וטענה כי מאחר שהתביעה לסילוק יד מבוססת על החוב הכספי, היה על המשיב לצרף את המסמכים המוכיחים כי ישנו חוב כספי כנטען.
5. ביני לביני, הגישה המבקשת "הודעה על צירוף חוות-דעת", בצירוף חוות-דעת של מהנדס ושמאי מקרקעין, המתיימרת להעריך את דמי השימוש הראויים במושכר ובמושכר הנוסף. למעשה, מדובר בבקשה לתקן את בקשת הרשות להתגונן על-ידי הוספת חוות-הדעת, וככזו העברתיה לתגובת המשיב. המשיב מתנגד לצירוף חוות-הדעת, מהטעם הכפול, שאין הסבר לכך שלא צורף מלכתחילה לבקשה, ומשום שאין בה ממילא כדי לתמוך בטענות ההגנה המהותיות.
6. בדיון שהתקיים בפני ביום 24.9.2008, נחקר אוחנה על תצהירו. בחקירתו העיד כי האיחורים בתשלומים על-פי נספח ג' ("תאומו" הלא-זהה של נספח ד') היו בהסכמת נציגי המשיב או בעטיים. הוא גם אישר מכתבים בחתימתו, מהם עולה כי היו בעיות בתשלום דמי השכירות, אולם לא צויין בהם דבר לגבי טענות כלפי המשיב (מש/1 ו-מש/2), וכן כי מש/5 שהוצג לו והוגש הוא ההסכם שאמור היה להיות נספח לנספח ד'.
7. הצדדים סיכמו טענותיהם. המבקשת חזרה על טענותיה, ועמדה על בקשתה למחיקת כותרת. נראה כי זנחה בקשתה למחיקה על-הסף. המשיב הפנה לאמור בסעיף 3ג לנספח ג' (אותו מסמך הדומה לנספח ד'), שם נקבע, כי אם לא תעמוד המבקשת בהסכם, יחזרו דמי השכירות להיות כפי שהיו על-פי ההסכם המקורי, כך שאין משמעות לשאלה מהם דמי השימוש הראויים. עוד טען המשיב, כי המכתב מש/2 מראה כי כל טענות המבקשת לעניין חוסר תום-הלב של המשיב לא הומצאו אלא לצורך ההליך, וכי הוכח כי יש חוב, והפרה בוטה של ההסכמות שהועלו על הכתב בנספח ג' (או ד'). המשיב מבקש לדחות את הבקשה, ולחילופין להתנות את קבלתה בערובה גבוהה.
8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, ועיינתי במסמכים שהוגשו, סבורני שדין הבקשה למחיקת כותרת להידחות. התביעה ראויה להיות מוגשת לפי סדר דין מקוצר, באשר צורפו לה די ראיות לביסוס העילה, ובראשן: הסכם השכירות והתוספת לו, וההסכמות שהועלו על הכתב כנספח ד'. אציין בהקשר זה, כי בבחינת ההצדקה לכותרת התביעה, בוחנים את כתב התביעה כמות שהוא, ולפיכך לעניין זה אינני מתייחס לשוני שבין נספח ד' לנספח ג' לבקשה. כבר נפסק, כי אין צורך בהבאת ראיות לכל פרט ופרט שבכתב התביעה, וניתן להוכיח מקצת מעובדות כתב התביעה (ואפילו עובדות מהותיות), בראיות חיצוניות.
9. באשר לבקשת הרשות להתגונן, הרי שדינה של זו להתקבל. אמנם, בא-כוח המשיב המלומד השכיל להצביע על בעייתיות בגרסת המבקשת, כפי שעולה מהמסמכים שאושרו על-ידי אוחנה בחקירתו; ברם, אין בכך די כדי להביא לדחיית הבקשה למתן רשות להתגונן. ראשית, עצם קיומו של נספח ג', השונה מהותית מנספח ד' הדומה לו כל כך, מעורר תהיות שראוי לבררן; כאשר נוטלים נספח זה ביחד עם טענתו העקבית של אוחנה, כי כל האיחורים בתשלומים, גם לאחר חתימת המסמך, היו על דעת נציגי המשיב – די בכך כדי לקבוע, כי לפחות לכאורה, ייתכן שהמבקשת לא הפרה את ההסכמות האחרונות, ואם כך הוא המצב – הרי שאין כל עילה לפנותה מהמושכר ומהמושכר הנוסף, כל עוד ממשיכה היא לעמוד בהסכמות.
10. ברור, כי ייתכן ואין ממש בגרסת המבקשת, ואולי אף סביר יותר שאין בה ממש, שכן קשה להאמין שנציגי המשיב יתנו את הסכמתם הנטענת במצב הדברים אליו הגיעו היחסים בין הצדדים; אולם אין די בכך שהגרסה היא בלתי-סבירה כדי להביא לדחייתה. מושכל יסוד הוא, כלשון בית-המשפט העליון, ב- ע"א 465/89 בן צבי נ' בנק המזרחי, פ"ד מה(1) 66, 69, מפי כב' השופט (כתוארו אז) דב לוין, כי:
'לא במהרה ייעשה שימוש ותוכרע תובענה בסדר דין מקוצר על-פי כתב התביעה ונספחיה בלי לתת לנתבע רשות להתגונן, זאת משום ש'סדר הדין המקוצר משמש את המטרה למנוע דיון בתובענה רק אם ברור הדבר ונעלה מספק, שאין לנתבע כל סיכוי להצליח בהגנתו...' ... ולעניין זה, 'אין לקבוע שהעניין הוא כך אלא אם תצהיר הנתבע לא גילה "הגנה לכאורה"'... מכיוון שכך: 'די לו (לנתבע – ד' ל') להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית-המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה גופה והנתבע יצא מקופח'...'
'הגנה אפשרית... ולו רק בדוחק' יש כאן, ועל-כן אני נותן רשות להתגונן בפני תביעת הפינוי, באופן שתצהירו של אוחנה ישמש כתב הגנה.
11. עם זאת, ברור כי רשות זה חייבת להיות מותנית בכך שדמי השכירות המוסכמים (ושאינם שנויים במחלוקת – בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ לחודש לשנת 2008, ובסכום החוזי לשנת 2009 ואילך) ישולמו בפועל. לפיכך, תנאי להמשך דיון בתובענה הוא, שהמבקשת תשלם את דמי השכירות האמורים עבור החודשים אוקטובר 2008 ואילך, מדי חודש בחודשו (לעניין חודש אוקטובר 2008, יש לראות גם תשלום בחודש נובמבר 2008 כמהווה עמידה בתנאי), בחודש השכירות.
תשלום בפועל של דמי השכירות, כאמור לעיל, יהווה תנאי מתמשך להמשך בירור התובענה. אי-עמידה בתנאי זה, בכל עת, תהווה עילה להפסקת בירור התובענה ומתן פסק-דין לסילוק יד על אתר.
מובן כי אין בתנאי האמור כדי להוות קביעת מסמרות כלשהם באשר לדמי השכירות הנכונים על-פי ההסכם, או תשלומם בפועל, גם לגבי התקופה הקודמת למועד מתן החלטה זו.
12. בשולי הדברים, ולאור התוצאה, אין צורך במתן החלטה בשאלת צירוף חוות-הדעת שהמבקשת התיימרה לצרף לבקשתה, כאמור לעיל, אולם ברור כי גם לגוף העניין אין מקום להיעתר לבקשת-התיקון, ככל שהכוונה אכן היתה לבקש לתקן את בקשת הרשות להתגונן. לאותה הודעה בדבר הצירוף לא צורף תצהיר תומך, ולא הובאו בה נימוקים כלשהם מדוע יש להיעתר לה.
13. הוצאות הבקשה, בסך של 2,400 ש"ח בצירוף מע"מ, תשולמנה בהתאם לתוצאות ההליך העיקרי לרבות במקרה של מתן פסק-דין לסילוק יד עקב אי-עמידת המבקשת בתנאי הנקוב לעיל."

ב- בש"א (מקומיים – מ"א) 7/08[35] נפסק מפי כב' השופט יואל צור:

"החלטה
1. החלטה זו ניתנת באשר לבקשה בש"א 7/08 שהיא בקשה מטעם הנתבעת ש- 3 ראשים לה:
א. לדחות את התביעה ו/או למחוק את התביעה על-הסף
ב. למחיקת כותרת
ג. למתן רשות להתגונן.
התובעת הגיבה בכתב לבקשה זו והנתבעת הגיבה בכתב על תגובת התובעת. התובעת לא ביקשה לחקור את מצהיר הנתבעת, כך שהחלטה זו ניתנת בהתבסס על טיעוני הצדדים.
2. התביעה ב- ת"א 25/08 היא תביעה כספית בסד"מ לתשלומי ארנונה ותשלומי חובה אחרים בגין נכס של הנתבעת הנמצא בתחומי התובעת. סכום התביעה נכון ליום הגשתה הועמד על-סך 1,082,544 ש"ח והיא מתייחסת לשנים 2004-2007.
3. בבקשתה נשוא דיון זה העלתה הנתבעת טענות למכביר שהעיקריות שבהן היו כדלהלן:
א. בין הצדדים מתנהלים הליכים משפטיים בנוגע לחיובי ארנונה לשנת 2007 וכן חיובים רטרואקטיביים אחרים, בכללם לשנים 2004-2006 והם מתייחסים לסמכותה של עיריית מעלה אדומים להטיל חיובי ארנונה וכן לעניין גודל השטחים וסיווגם.
ב. אף כי התביעה מתייחסת לשנים 2004-2007 עולה ממסמכי התובעת שהחיוב כולל סכום של חוב נטען לשנים קודמות בסך של 19,222.5 ש"ח ללא פירוט.
ג. הנתבעת פרעה את חובותיה ואף שילמה ביתר, והנתבעת מעוניינת להגיש תביעה שכנגד ולחילופין קיזוז על תשלומי היתר ששילמה. הסכום שטוענת לו הנתבעת הוא על-סך 182,583.4 ש"ח.
ד. לגבי חיוב הארנונה לשנת 2007 גבתה התובעת תשלומי יתר.
ה. לגבי אגרת השמירה – הגביה היא בלתי-סבירה בשל האבחנה בין נכסים המצויים בתוך העיר עצמה ונכסים באיזור התעשיה ויש בה משום אפליה. נטענו גם טענות משפטיות כנגד תוקף האגרה וכנגד הסכום שנדרש בגינה. הנתבעת טענה שעליה לשלם בגין אגרת שמירה סכום של 420 ש"ח לשנה בלבד ולכן היא זכאית להשבת עודף של 469,762 ש"ח.
ו. באשר לתשלום אגרת מים וביוב – כל חיובי המים והביוב שולמו כדין והנתבעת זכאית להחזר בגין סכומים שנגבו ביתר. הסכום העודף שטענה לו הנתבעת בהקשר זה הוא על-סך 64,697.56 ש"ח.
ז. באשר לאגרת פינוי אשפה – נטען שהיא חסרת פירוט עובדתי. כמו-כן נטען שהתובעת חייבה את הנתבעת בגין אגרת פינוי אשפה למרות שבפועל לא בוצע פינוי והנתבעת שילמה לפי מספר הפעמים בהם פונתה האשפה בפועל.
ח. באשר לאגרות והיטלים אחרים נטען שהתביעה חסרת פירוט עובדתי.
ט. התובעת מפלה בין הנתבעת שהיא בעלת מפעל תעשייתי לבין בעלי בתים פרטיים. בעוד שהראשונים פטורים מארנונה בגין, למשל, גינה וחניה, אין היא פוטרת את הנתבעת. זו התנהגות פסולה ולא שוויונית.
4. להלן התייחסות לכמה טענות שהעלתה הנתבעת בבקשתה:
א. באשר לטענה שעניינה קיום תביעה כשבמקביל אליה מתקיימים הליכי ערר – אכן נכון הוא שבמישור העקרוני הליכי הערר לא מעכבים את הגשת התביעה, אך כדי למנוע את בזבוז זמנו של בית-המשפט בשמיעת הוכחות שייתכן והן מיותרות, ימשיכו להתנהל בתיק זה ההליכים המקדמיים בלבד במקביל להליכי הערר; ולאחר מכן לא ייקבע התיק להוכחות אלא לאחר סיום הליכי הערר. המתנה לסיום הליכי הערר בטרם ההוכחות יש בה כדי לייעל את הדיון במובן זה שתוצאות הערר יכולות לייתר את כל או חלק מהתביעה. מאידך, ההליכים המקדמיים המתנהלים במקביל להליכי הערר יש בהם כדי לקדם את הדיון בתביעה, כאשר הזמן השיפוטי היחסי המוקדש להליכים אלו איננו ארוך כאורך ההוכחות.
ב. הנספחים לכתב התביעה מהווים חלק מכתב התביעה. אין כל מניעה להשתתת התביעה על האמור בנספחיה אשר ממלאים גם אחרי הדרישה של ראשית ראיה.
ג. רשות מקומית לא חייבת לפרט בכתב התביעה כיצד חושב החוב הנתבע. די בכך שהיא מציינת את יתרת החוב כדי שיהיה בכך מילוי אחר הדרישה של ראשית ראיה בכתב. עם זאת, כאשר עובר התיק לשלב ההוכחות, מוטל הנטל על התובעת לפרט את החיוב ולהוכיחו.
ד. לעניין בקשת הנתבעת לקזז תשלומים שלטענתה שילמה ביתר, אין לעשות זאת אל מול תשלומי ארנונה שהם חיובים מכוח הדין. אמנם אין לחסום את הנתבעת מלהגיש תביעה כנגד התובעת בגין תשלומי יתר, ככל שיש כאלה, אך מן הראוי יהיה להמתין לתוצאותיה של תביעה זו ולהגיש לאחר מתן פסק-הדין תביעה עצמאית ולא לסבך תביעה זו על-ידי הגשת תביעה שכנגד.
ה. לעניין אגרת השמירה – הנתבעת לא תוכל להיבנות מטענת "חוסר סבירות" ו"הפליה" שהעלתה באשר לאגרה זו בשל שיהוי כבד שיש בהעלאת הטענות. טענות כאלה היה מקום להעלות בסמוך לאחר חקיקת חוק העזר ולא לאחר שרבים שילמו ומשלמים אגרה זו. בה במידה אין לטעון כל טענה בעניין תחשיב אגרת השמירה לאחר שהיא אושרה על-ידי הממונה על היישובים באיו"ש, מר ריקרדו ולא עתרה כנגד האישור בסמוך לאחר חקיקת חוק העזר. הנתבעת במסמך ה"התגובה לתגובת המשיבה" ציטטו קטע מ-ע"א 6805/99 ת"ת עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נז(5) 433, אלא שאין הנדון כאן דומה לראיה. איננו עוסקים בטענת שיהוי הנטענת כטענת הגנה לתביעה אזרחית, אלא בטענת שיהוי שמעלה התובעת באשר לטענת הגנה שמעלה הנתבעת בה היא מבקשת לתקוף חוק עזר שקיים מזה זמן לא קצר ורבים שילמו ומשלמים אגרות לפיו. טענות כאלו אין לשמור לעת מצוא. כשיש שיהוי רבבתקיפתו של חוק עזר (כפי שקורה במקרה שלפנינו), הנזק לרשות המקומית אם יבוטל חוק העזר, הוא אינהרנטי.
ו. לעניין אגרת מים וביוב-התובעת הודתה בטיעוניה בכתב (3) שהחיובים בגין אגרות מים וביוב שולמו אלא שיש יתרות שמקורן בחיוב הפרשי ריבית והצמדה בגין הפיגורים. טענה זו יהיה על התובעת להוכיח אך גם כאן לא ניתן יהיה להעלות טענות כנגד חוק העזר בשל שיהוי ניכר בהעלאת הטענות.
ז. לעניין אגרת פינוי אשפה הסכימה התובעת (4) (אף כי לחילופין) למחוק את סכומי ההפרשים בסך
2,181.4 ש"ח ובנסיבות אלה, הם נמחקים בזה.
5. לאחר עיון בתביעה, בבקשה שלפנינו, בתגובת התובעת לטענות שבבקשה ובתגובת הנתבעת לטענות התובעת הנני מחליט שאין מקום לדחות את התביעה ו/או למחוק את התביעה על-הסף ואף אין מקום למחיקת כותרת. עם זאת, ובשל כמה טענות שראוי לבררן בראיות, הנני מחליט ליתן לנתבעת רשות להתגונן באשר לכמה מטענות הנתבעת שמוזכרות בסעיף 3 דלעיל. הטענות שבגינן ניתנת רשות להתגונן הן אלא שבסעיפים 3(ג) ו- 3(ד) (הנטל להוכיח את הטענות שבסעיפים הללו יהיה מוטל על הנתבעת); וכן ניתנת רשות להתגונן באשר לסעיפים 3(ב) (בכל הנוגע לחיובי הריבית וההצמדה כמוזכר בסעיף 4(ו) דלעיל) וכן סעיף 3(ח). באשר לאלו האחרונים, הנטל להוכיחם יהיה מוטל על התובעת. התצהיר הנספח לבקשה שלפנינו ישמש ככתב הגנה באותם נושאים שלגביהם ניתנה רשות להתגונן שהם טעוני הוכחה. אין צו להוצאות בשלב זה. אלה ייפסקו בעת מתן פסק-הדין בתביעה ולפי תוצאותיו.
6. הצדדים יעדכנו את בית-המשפט בכתב באשר להתקדמות ו/או סיום הליכי הערר וזאת עד ליום 1.12.08. התיק נקבע לעיון ללא הצדדים ליום 2.12.08."

ב- בש"א (שלום – אשד') 1774/08[36] נפסק מפי כב' הרשם יניב בוקר:

"החלטה
1. בפני בקשתו של המבקש, מר אילוז דני, כי אורה על מחיקת המילים "בסדר דין מקוצר", מכותרת כתב התביעה אשר הגישה כנגדו המשיבה, חברת כנות אחזקות פ.ר. בע"מ, במסגרת ת"א 737/08 בבית-המשפט השלום באשדוד.
2. כידוע ההלכה היא כי:
'הכלל הוא שעניין כשירותה של התביעה להתברר בסדר דין מקוצר צריך ויבחן לפי האמור בכתב התביעה ונספחיו; טעות היא להתיר לתובע לחקור את הנתבע על תצהירו ורק לאחר מכן לפסוק על מחקירת הכותרת "בסדר דין מקוצר".' (ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 665)
3. לפיכך, תידון בקשתו זו של המבקש תחילה.
4. בכתב התביעה טוענת המשיבה כי היא חברה המאוגדת כדין בישראל, אשר השכירה לנתבע משרד לצורך הפעלת עסקו ובין הצדדים נחתם הסכם שכירות בלתי-מוגנת מיום 28/2/1999.
5. בכתב התביעה טוענת המשיבה כי המבקש הינו שוכר בעייתי המסרב לשלם מיסי ועד בית כבר למעלה משנתיים וחצי ואף אינו משלם דמי שכירות במועד כבר למעלה משישה חודשים תוך עשיית דין לעצמו ופיזור הבטחות אינספור לפירעון חובותיו.
6. על-פי כתב התביעה, הרי שהסכם השכירות החל ביום 1.4.1999 והוא כולל בחובו שלוש תקופות אופציה להארכת השכירות, המסתיימות, שלושתן, ביום 31.3.2009.
7. עוד על-פי כתב התביעה הרי שהחל מחודש ינואר 2006 הפסיק המבקש, באופן חד-צדדי, לשלם את מיסי ועד הבית והחל מחודש נובמבר 2007 אף הפסיק לשלם את דמי השכירות.
8. על-פי כתב התביעה פנתה המשיבה למבקש במכתב התראה והלה השיב כי הוא מכחיש את היקף חובו למשיבה שכן לטענתו גובה דמי השכירות הוא 500 דולר לחודש ולא כקבוע בהסכם השכירות, קרי, 620 דולר לחודש.
9. ביום 4.3.2008, כך על-פי כתב התביעה, הסכימה המשיבה, לפנים משורת הדין, להפחית באופן זמני את דמי השכירות לסך של 500 דולר (כאמור במכתבה מיום זה) ואף ציינה כי נעתרה והפחיתה את דמי השכירות לתקופות קצובות גם בעבר וזאת ללא כל חובה מצידה אלא מתוך רצון טוב.
10. כמו-כן נטען בכתב התביעה כי בתחילת שנת 2007 קיבלה המשיבה החלטה למכור את המושכר והודיעה על כך למבקש.
11. על-פי הנטען בכתב התביעה, המבקש הודיע כי אין בכוונתו לפנות את המושכר וברצונו לדבוק בחוזה השכירות ולפיכך הודיע נציג המשיבה למבקש כי גם בדעתה לדבוק בהסכם ככתבו וכלשונו ולכן עליו לשלם 620 דולר לחודש ולא 500 דולר כפי שהופחת באופן זמני.
12. על-פי הנטען בכתב התביעה, חלף האמור לעיל הודיעה המשיבה למבקש כי היא מוכנה להסדר לפיו יפרע את כל חובו על בסיס של 500 דולר לחודש וכן תשלום דמי ועד הבית באופן מיידי וכל התשלומים ישולמו לפי שער שלא יפחת מ- 4 ש"ח לדולר, כפי שנקבע בהסכם השכירות וכן כי בתום תקופת השכירות וקודם לפינוי המושכר על-ידי המבקש יעשו קיזוזים באשר לשער הדולר.
13. בא-כוח המבקש הודיע כי יש מקום למשא-ומתן בין הצדדים ואף ביקש כי המשיבה תגיע לקבל שיקים על סך של 500 דולר לחודש והיא סירבה לעשות כן, כך על-פי כתב התביעה, שכן הדבר הותנה בתנאים נוספים.
14. על-פי כתב התביעה מסרה המשיבה למבקש את פרטי חשבון הבנק שלה על-מנת שיבצע הפקדות ולו על הסך של 500 דולר לחודש וגם זאת לא נעשה על ידו.
15. ביום 29.4.2008, על-פי כתב התביעה, הפקיד המבקש שיק רק עבור שכר הדירה (ולא עבור דמי ועד הבית) בגין החודשים נובמבר 2007 – אפריל 2008.
16. לאור כל האמור לעיל טוענת המשיבה כי המבקש הפר את הסכם השכירות הפרה יסודית ולפיכך זכאית היא הן לדמי השכירות בגין חודש מאי 2008 (אותם חישבה על בסיס של 500 דולר), הן לפיצויים בגין הפרה יסודית בסך של 15,000$ (60,000 ש"ח לאור החישוב של 4 ש"ח לדולר) וכן את הסכום של 24,988 ש"ח בגין דמי ועד הבית ודמי פיגורים.
17. עוד ביקשה המשיבה להורות על סילוק ידו של המבקש מן המושכר.
18. ביום 25.8.2008 הגיש המבקש בקשה משותפת שכותרתה "בקשת רשות להתגונן ומחיקת כותרת".
19. בבקשתו עולים בערבוביה טיעונים עובדתיים שונים ואין זה ברור כלל ועיקר בגין אילו מהם מתבקשת מחיקת הכותרת.
20. בתחילתה של הבקשה טוען המבקש כי יש למחוק את הכותרת ולהעביר את ההליך לסדר דין רגיל:
'מאחר ותביעה זו יש לברר ברמה העובדתית לאור תצהיר המבקש המצ"ב לפיו עולה כי המבקש מילא את חלקו בהסכם בהתאם לנוהג לאורך כל שנות השכירות ומי שהפר הנוהג הינה המשיבה.'
21. זו, בכל הכבוד, אינה טענה המצדיקה את מחיקת המילים "בסדר דין מקוצר" מכותרת כתב התביעה.
22. השאלה האם יש למבקש טענה עובדתית הראויה להתברר ולהישמע, אם מכוח נוהג ואם מכוח טענה בעל-פה כנגד מסמך בכתב, היא שאלה הראויה לבירור במסגרת בקשת רשות להגן.
23. בהליך של מחיקת כותרת כתב התביעה אין כל משמעות לטענות ההגנה של המבקש אלא ההלכה היא כי:
'כידוע, 'הכלל הוא שעניין כשירותה של התביעה להתברר בסדר דין מקוצר צריך ויבחן לפי האמור בכתב התביעה ונספחיו';' (ד"ר יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995 665)
24. בתצהירו מעלה המבקש טענות עובדתיות שונות בנוגע למשא-ומתן בין הצדדים ולשינויו של הסכם השכירות, בהסכמים שונים בעל-פה, במהלך שנות השכירות.
25. כל אלה אינן טענות המצדיקות את מחיקתה של הכותרת אלא טענות לגופם של דברים ולביסוס הגנה כנגד התביעה, קרי, מקומן במתן הרשות להתגונן בלבד.
26. הטענה היחידה הנוגעת לכשירותו של כתב התביעה עצמו להידון בסדר דין מקוצר נוגעת לגובה הפיצוי המוסכם הנתבע.
27. על-פי סעיף 61 לבקשתו של המבקש הרי שלפי הסכם השכירות בין הצדדים היה אמור הפיצוי המוסכם להיות מחושב לפי שער הדולר היציג ולפיכך דרישתה של המשיבה, בכתב התביעה, לתשלום סכום של 60,000 ש"ח (על-פי שער של 4 ש"ח לדולר) ולא 50,625 ש"ח (על-פי השער היציג בעת הגשת התביעה) היא ליקוי בכתב התביעה עצמו.
28. אלא שגם טענה זו דינה להידחות.
29. בסעיף 2.3 להסכם בין הצדדים מוגדר המונח "שער יציג" לצורכי הסכם השכירות בין הצדדים.
30. בשלהי סעיף זה נרשם כי:
'מוסכם בזאת במפורש שהשער היציג לצורכי הסכם זה בכל מקרה לא יפחת מ- 4 ש"ח לכל דולר אחד של ארה"ב.'
31. סעיף 18.1 להסכם השכירות, בדבר שאלת הפיצוי המוסכם, מפנה במפורש להגדרה זו, בסיפא שלו כהאי לישנא: '(לפי הגדרת השער היציג כאמור לעיל)'.
32. לפיכך, אופן חישובו של הסכום הקצוב, ככל שהדבר נוגע לפיצויים המוסכמים, נובע מן הראיות בכתב.
33. טענה זו, כאמור לעיל, היא הטענה היחידה הנוגעת לכשירותו של כתב התביעה עצמו.
34. שאר טענותיו של המבקש בבקשתו אין מקומן בבקשה למחיקת כותרת שכן הן בבחינת טענות עובדתיות של המבקש עצמו בדבר הגנתו ו/או טענות בעל-פה שיש לו כנגד המסמכים בכתב ולפיכך, לכל היותר, יוכלו לשמש לשם קבלת רשות להתגונן בפני התביעה.
35. אין הן מעלות כל טענה כנגד כתב התביעה ונספחיו ובדבר כשירותו להידון בסדר דין מקוצר.
36. בתשובתו לתגובת המשיבה מעלה המבקש טיעון חדש לפיו יש צורך בראיות נוספות מעבר לחוזה השכירות בין הצדדים וזאת לאור העובדה כי מכתב בתקנה 202:
'ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.'
לטענת בא-כוח המבקש לו היה נרשם "עליהם" ולא "עליהן" ניתן היה להסתפק בחוזה השכירות בלבד.
37. דין טענה זו להידחות.
38. המילה "עליהן" בתקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נסבה על המילה "תביעות" שברישא לסעיף-קטן זה.
39. רוצה לומר, ניתן להגיש תביעות לסילוק יד ובלבד שיש עליהן, קרי, על אותן תביעות, ראיות שבכתב.
40. אם כוונתו של בא-כוח המבקש היתה כי משנאמר "ראיות" (בלשון רבים) אין להסתפק בחוזה בלבד – כראיה יחידה, הרי שיש לעיין בעניין זה בסעיף 5 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 לפיו: 'האמור בלשון יחיד – אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך'.
41. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את בקשתו של המבקש למחיקת המילים "בסדר דין מקוצר" מכותרת כתב התביעה ב- ת"א 737/08.
42. המבקש ישלם למשיבה את הוצאות הדיון בבקשה ושכר-טרחת עורך-דין בסך 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ."

ב- בש"א (שלום – ב"ש) 3299/08[37] נפסק מפי כב' הרשמת עירית קויפמן:

"החלטה
1. בפני בקשה למחיקת כותרת "בסדר דין מקוצר" מתובענה על סך 283,237 ש"ח שהוגשה כנגד המבקש בגין חוב הנובע מערבותו האישית לחובותיה של חברת שירותי ליסינג בנגב (ש. ל.ב) בע"מ (להלן: "החברה"), הנובעים מהלוואות שהעמידו התובעים לרשות החברה.
2. טענות המבקש בבקשה למחיקת כותרת הן בתמצית כדלקמן:
א. כתב התביעה אינו נשען על הסכם ברור הנוקב בסכום קצוב שהנתבע לכאורה ערב לו. בכתב התביעה מצויינים 4 סכומים שונים להם לכאורה ערב הנתבע.
ב. סכום התביעה כולל ריבית והפרשי הצמדה אך שיעור הריבית אינו קצוב שכן בכתב התביעה נטען כי ההלוואה נושאת ריבית של 11 אחוז לשנה בעוד שנקבע מנגנון משתנה לחישוב הריבית על-פי שיעור הריבית הניתן בבנקים לתוכניות חיסכון צמודות למדד המחירים לצרכן, מוכפל ב- 2 ובתוספת 2 אחוז וכי לכל צד הרשות לעדכן את הריבית אחת ל- 3 חודשים.
ג. היקף הערבות אינו ברור ואינו מגובש. כתב התביעה מתייחס ל- 4 הלוואות שונות שרק לחלקן ערב התובע וגם זאת בהיקף משתנה. עצם הערבות ובוודאי היקפה, אינו מגובש ואינו קצוב.
ד. בנספחים לתביעה ליקויים רבים – חלקם חסרים וחלקם אינם חתומים.
3. טענות המשיבים בתגובתם הן בתמצית כדלקמן:
א. דין הבקשה להידחות על-הסף משום שאינה נתמכת בתצהיר כדין אלא רק בתצהיר "בגצ"י".
ב. דין הבקשה להידחות לגופה שכן התביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר וטענות המבקש מקומן בבקשת רשות להתגונן.
ג. טענת המבקש כי סכום התביעה אינו קצוב שכן, לטענתו, במספר מקומות בכתב התביעה מופיעים מספרים שונים בכל הקשור לחובה של החברה, אינה נכונה.
על-פי כתב התביעה, סכום התביעה הינו שליש מן הסכום המצטבר שהלוו התובעים לחברה. מדובר בסכום קצוב המתקבל מחישוב אריתמטי פשוט של חלוקת המספר 720779 ש"ח ב- 3 ובצירוף ריבית.
ההבדלים בין הסכומים נובעים מרבית ומע"מ.
ד. באשר לטענה בעניין ריבית, נטען כי הטענה אבסורדית שכן באם תתקבל הטענה, לא יוכלו תובעים (לרבות בנקים) להגיש תביעות בסדר דין מקוצר בהן נתבעת גם ריבית בנוסף לסכום הקרן.
עוד נטען כי תקנה 202(1) לתקנות מדברת על 'תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית'. ריבית מעצם טיבה וטבעה, הינה לעולם סכום הניתן לחישוב אריתמטי פשוט.
ה. הטענה שעניינה היקף הערבות, אינה נוגעת לכשירות התביעה להידון בסדר דין מקוצר. זו טענת הגנה שמקומה בדיון בבקשת רשות להגן.
ו. הטענה שעניינה ליקויים בנספחי כתב התביעה, אינה עוסקת בכשירות התביעה להידון בסדר דין מקוצר. זו טענת הגנה שמקומה בדיון בבקשת הרשות להגן.
4. טענות המבקש בתשובתו הן בתמצית כדלקמן:
א. מדובר בעובדות הנקובות בכתב התביעה ועל-כן יש לדחות את טענת המשיבים לעניין התצהיר.
ב. סכום התביעה אינו ניתן לחישוב אריתמטי שכן פירטו סכומים שונים ולא הציגו כל חישוב אריתמטי של אותם מרכיבים.
ג. לעניין הריבית, לא הוצג חישוב של ריבית ולכן סכום הריבית בכתב התביעה, אינו קצוב.
ד. לעניין היקף הערבות, היה על התובעים להציג היקף ערבות לכל הלוואה בנפרד, להראות את יתרתה ולחשב את סכום התביעה.
ה. התביעה נסמכת על אישור כוזב של רואה חשבון.
דיון ומסקנות
5. אין לקבל את טענת המשיבים בעניין התצהיר שצורף לבקשה. טענה לפיה כתב התביעה אינו כשיר להתברר בהליך של סדר דין מקוצר, הינה טענה משפטית המסתמכת על האמור בכתב התביעה ונספחיו וממילא, אין מקום בבקשה כאמור לטענות עובדתיות ואין צורך בתצהיר.
6. לגופו של עניין, תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כי תביעות כשירות להתברר בסדר דין מקוצר כשמדובר בתביעות לסכום כסף קצוב מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא ובלבד שיש עליהן ראיות בכתב.
7. המבקש אינו טוען כי אין ראשית ראיה בכתב לתביעה וטענתו, בעיקרה, היא כי התביעה אינה לסכום קצוב.
8. כוונת המונח "סכום קצוב" היא שחישוב הסכום יהא עניין אריתמטי גרידא, ללא צורך בשומה או בהערכה, ואין במחלוקת באשר לשיעור החיוב כדי למנוע מן התובענה להתברר בהליך של סדר דין מקוצר (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 657-658).
9. הסכום הנזכר בכתב התביעה מבוסס על אישור רואה חשבון שצורף כנספח לכתב התביעה.
מדובר בסכום קצוב שכן הוא נובע מחישוב אריתמטי.
טענות המבקש שעניינן מקור הסכום, שיעורו ואופן חישובו, מקומן בבקשה למתן רשות להתגונן.
10. גם חישוב ריבית הינו חישוב אריתמטי.
טענות המבקש שעניינן שיעור הריבית ואופן חישובה, מקומן בבקשה למתן רשות להתגונן.
11. יתר טענות המבקש לרבות טענתו לעניין היקף הערבות וטענתו לעניין אישור רואה החשבון, מקומן בבקשה למתן רשות להתגונן.
12. על-כן הבקשה למחיקת כותרת נדחית.
בקשה למתן רשות להתגונן תוגש תוך 30 יום.
המבקש ישלם למשיבה הוצאות הבקשה בסך 1,000 ש"ח בתוספת מע"מ."

ב- בש"א (שלום – י-ם) 9869/08[38] נפסק מפי כב' הרשמת תמר נמרודי:

"החלטה
1. המשיב הגיש נגד המבקשת תביעה בסד"מ לתשלום הסך של 11,509 ש"ח, בגין יתרת חובה בחשבונה שמספרו 274462.
2. המבקשת הגישה בקשה לסילוק התביעה על-הסף ובקשה למחיקת כותרת.
הבקשה אושרה בתצהירו של ארז גולדמן, בעלה של המבקשת.
3. המשיב הגיש תגובתו לבקשה, המבקשת הגישה תגובתה לתגובה ולהלן החלטתי.
4. הבקשה למחיקת התביעה על-הסף
ראשית יש לציין, כי לא צורף תצהיר המבקשת בתמיכה לבקשה למחיקה על-הסף. התצהיר שצורף (של בעלה) הוא תצהיר על דרך ההפניה.
על-פי הפסיקה, תצהיר מסוג זה הינו פסול.
לגופו של עניין, המבקשת טענה כי יש למחוק את כתב התביעה על-הסף בהיעדר עילה, שכן הוא אינו כולל את המרכיבים המהותיים הנדרשים להוכחת התביעה, כלומר: הסכם תקף ומחייב בין הצדדים.
טענה זו מהווה בעצם נימוק הראוי להתברר במסגרת בקשה למחיקת כותרת.
עילת התביעה הינה חוב של המבקשת כלפי המשיב. המבקשת לא טענה כי לא פתחה חשבון אצל המשיב ו/או את החשבון הספיציפי.
מבחן הפסיקה לאי-מחיקת תביעה על-הסף הינו – שבהנחה שהתובע יוכיח את העובדות הכלולות בתביעתו, הוא יהא זכאי לסעד המבוקש על ידו.
במקרה שלפני, אם המשיב יוכיח (ובשלב זה אין בודקים כיצד) כי למבקשת חוב כספי בחשבונה אצל המשיב, הוא יהא זכאי לסעד הכספי המבוקש על ידו.
לאור האמור, אין מקום למחוק את התביעה על-הסף.
5. הבקשה למחיקת כותרת
המבקשת טענה כי לתביעה בסד"מ יש לצרף הסכם, בו התחייבה המבקשת בחיובים משפטיים שונים ומסמך כזה לא צורף.
תביעה כספית של בנק ראויה להתברר בסדר דין מקוצר אם מצורפים לה הסכם בין הצדדים (בדרך-כלל הסכם ניהול החשבון) וכן דף חשבון הכולל את יתרת החוב האחרונה.
לכתב התביעה צורף טופס פתיחת החשבון, כשהוא חתום על-ידי המבקשת, וכן דף חשבון המפרט את הפעילות במהלך מחצית השנה שלפני הגשת התביעה.
מסמך פתיחת החשבון מהווה ראיה להתקשרות בין הצדדים.
למרות האמור, הוריתי למשיב לצרף את הסכם ניהול החשבון והוא עשה כן ואף העביר העתק למבקשת.
אף אם נפל פגם בעת הגשת התביעה, על-פי הפסיקה, רשאי היה בית-המשפט לאפשר תיקון הפגם, על-מנת לאפשר ברור התביעה בסד"מ וכך נעשה.
המבקשת טענה גם כי לא הוכחה הפרה של הסכם מצד המבקשת.
בהתאם לפסיקה, במקרה של הפרת הסכם אין צורך בהגשת ראיות לעניין ההפרה ודי בצירוף ההסכם שתנאיו הופרו.
מהאמור עולה כי אין מקום למחוק את כותרת התביעה.
6. יש לציין, כי בא-כוח המבקשת טען בתגובתו כי יש לדחות את תגובת המשיב, שכן בא-כוח המשיב לא צרף לתגובתו תצהיר.
אין לקבל טענה זו, שכן בא-כוח המשיב אך הגיב לטענות המשפטיות של המבקשת.
7. אשר-על-כן הנני קובעת כדלקמן:
א. אני דוחה את הבקשה למחיקת התביעה על-הסף ואת הבקשה למחיקת כותרת.
ב. המבקשת תגיש בקשת רשות להגן לבית-המשפט ותמציא העתק ישירות לצד השני בתוך 21 ימים.
ג. הוצאות הדיון בבקשות תלקחנה בחשבון בסופו של ההליך."

ב- תא"ק (שלום – נצ') 08-07-9661[39] נפסק מפי כב' הרשמת רגד זועבי:

"החלטה
1. זוהי בקשה למחיקת הכותרת ב"סדר דין מקוצר" ולמתן צו למסירת מסמכים או פרטים מדוייקים אודות התביעה.
2. הבקשה דנן הוגשה על-ידי המבקשת במסגרת תביעה כספית של בנק דיסקונט לישראל בע"מ (להלן: "המשיב") שהוגשה נגדה יחד עם 5 נתבעים נוספים על סך של 500,000 ש"ח.
3. כתב התביעה מתייחס ליתרת חוב בחשבון הנתבעת 1, חברה בשם רהק יבואנים בע"מ (להלן: "החברה"). הנתבע 2 והנתבע 3, שהינו עזבונו של אברהם רהק ז"ל (להלן: "המנוח") הינם בעלי מניות בחברה, מורשי חתימה בה, מנהליה בפועל וערבים כלפי המשיב לחיוביה. הנתבע 2 והנתבעים 4-6 הינם יורשיו של המנוח. הנתבעת 4, היא המבקשת בבקשה עסקינן, הינה אלמנתו של המנוח.
4. התביעה עסקינן הוגשה לאחר שהחברה לא עמדה בהתחייבויותיה כלפי המשיב ויתרת חובה בחשבון עמדה על סך של 950,544 ש"ח, נכון ליום 25.2.08.
5. על-פי הנטען בכתב התביעה, התביעה הוגשה כנגד המבקשת ויתר היורשים בהיותם חבים בחוב המנוח מכוח חוק הירושה, התשכ"ה-1965, וזאת בגין החוב שלא סולק כדי שוויו של העזבון ולאור העובדה כי נכסי המנוח חולקו בין היורשים ונרשמו על שמם.
הבקשה למחיקת כותרת
6. המבקשת טוענת כי התביעה אינה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר, מאחר וכתב התביעה אינו מייחס לה חתימה על חוזה או התחייבות כלשהי כלפי המשיב, אם כי התביעה מוגשת נגדה מכוח חוק הירושה בהיותה יורשת של המנוח אשר היה ערב לחובות החברה ועל-כן יש למחוק את הכותרת.
7. המשיב בתגובתו טוען כי התביעה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר בהיותה מבוססת על הראיות וההסכמים בכתב שנערכו עם המנוח בזמנו, אשר העזבון ו/או היורשים, לרבות המבקשת, הינם חליפיו. ההסכמים הנ"ל, מהווים על-פי הנטען "חוזה" ו"ראיה בכתב" כנגד העזבון וכנגד היורשים, אשר באים בהקשר זה בנעליו של המוריש.
8. תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, עניינה בתביעות שניתן להגישן בסדר דין מקוצר.
להלן לשון התקנה:
'202. תביעות לפי סדר דין מקוצר
ואלה התביעות שהתובע יכול להגישן לפי סדר דין מקוצר:
(1) תביעות על סכום כסף קצוב, בריבית או בלי ריבית, הבאות:
(א) מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובלבד שיש עליהן ראיות שבכתב.'
על-פי תקנה 202(1)(א) שלושה הם התנאים המצטברים הדרושים לשם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר:
א. סכום כסף קצוב.
ב. קיומם של חוזה או התחייבות.
ג. ראיה שבכתב.
הדרישה לראיה בכתב
10. הלכה פסוקה היא, כי הדרישה לכתב הקבועה בתקנה 202 לתקנות, פירושה הוא כי המסמכים הדרושים אמורים להיות "ראשית ראיה" בכתב בלבד, ואין הראיה חייבת להיות ראיה למלוא עילת התביעה.
ב- ע"א 886/89 הילולים (אריזה ושיווק) נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד מה(3) 188, 194, נאמר לעניין זה, כדלקמן:
'הגישה העולה מפסיקה זו בכל הנוגע להיקף המסמכים הדרושים הינה מקילה ומכוח מטרת הדרישה לצירוף המסמך, כמפורט לעיל, עמדת בית-משפט זה היא, כי מדובר בדרישה מינימלית.'
באותו פסק-דין, התיחס כב' השופט מלץ למסמכים הדרושים לתמיכה בתביעת בנק בסדר דין מקוצר נגד לקוח, באומרו:
'דעתי היא כדעתו של השופט ש' לוין: לצורך התקנות 202(1)(א) ו- 203 די בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית, ואין חובה על התובע לצרף את כל ספריו, שיפרטו כיצד חושב הסכום אותו הוא תובע. זהו שלב מקדמי לדיון, שאינו מצריך כניסה לכל פרטי הראיות ובחינה מדוקדקת של התשתית הראייתית המקפת שמצויה בידי התובע להוכחת תביעתו על כל פרטיה. כמובן, עדיף שיצורפו כל המסמכים הדרושים כדי לסייע לנתבע להתגונן הגנה ראויה, אך במידה ואלו לא צורפו, אין מניעה מהנתבע לפנות לתובע ולבקש את מסירת פירוט החשבונות והמסמכים לידיו.'
11. במקרה דנן צירף המשיב לכתב התביעה, עותק מכתבי הערבות עליהם חתומים הנתבעים 2 ו-3, טופס פתיחת חשבון על-שם החברה ותנאי ניהול החשבון, דו"ח מרשם החברות אודות פרטי החברה, טבלת חישוב הריבית ודף חשבון המראה את התנועות האחרונות ויתרת החוב הסופית בחשבון.
12. אין ספק כי אילולא צירופם של הנתבעים 4-6 לתביעה, לא היתה מתעוררת כלל שאלת כשירותה של התביעה להתברר בסדר דין מקוצר, שכן לאור ההלכה הפסוקה דלעיל, ניתן לראות במסמכים שצורפו לכתב התביעה כ"ראשית ראיה" בכתב כנגד הנתבעים 1-3, המספקת לצורך תקנה 202(1) לתקנות.
13. המבקשת סומכת את בקשתה למחיקת הכותרת על היעדר קיומם של חוזה או התחייבות החתומים על ידה. בהיעדרם של אלה, כך טוענת המבקשת, לא מתקיימת הדרישה בדבר ראיה בכתב הקושרת אותה לחוב נשוא התביעה. אין בידי לקבל טענה זו, שכן המבקשת אינה נתבעת מכוח חיוב עצמאי שלה כלפי המשיב, אלא כיורשת על-פי חוק על-מנת שהמשיב יוכל להיפרע מעזבון המנוח, אשר הוא כשלעצמו אינו אישיות משפטית הניתנת להיתבע. למותר לציין, כי המבקשת אינה חולקת על היותה יורשת על-פי דין של המנוח.
14. התביעה עסקינן, הינה, איפוא תביעת המשיב כנגד החברה, הערבים והעזבון של המנוח, שהינו ערב לחובות החברה, באמצעות היורשים על-פי דין. משכך, ברור כי המבקשת (כמו גם הנתבעים 5ו-6) אינה נתבעת כלל ועיקר באופן אישי ועל-כן המשיב נדרש להראות ראשית ראיה בכתב כנגד עזבון המנוח ולא כנגד היורשים באופן אישי. דרישה זו בהחלט קויימה על-ידי המשיב כמפורט לעיל.
15. נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי משקויימה הדרישה כלפי העזבון, הרי שהיורשים נכנסים בנעלי העזבון ולא נדרשת בתביעה דנן ראשית ראיה נגדם באופן אישי.
ראה לעניין זה: בש"א (מחוזי-ת"א) 5714/05 אורי ויואל רונן חב' לבניין בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד (פורסם בנבו); ת"א (מחוזי-ת"א) 1850/04 רוה קופילר נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (פורסם בנבו).
הדרישה לסכום קצוב
13. המבחן להיותו של סכום קצוב על-פי הפסיקה הינו כי 'הסכום ניתן לחישוב אריתמטי פשוט ללא צורך בשומה או בהערכה'
ראה לעניין זה: ע"א 734/83 חברת החשמל לישראל בע"מ נ' שפיר דוידוביץ, פ"ד לה(1) 617,613; י' זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית) 657.
המבחן הקובע הינו, איפוא, כי הסכום יהווה עניין אריתמטי גרידא, ואין נפקא מינה לקושי של חישוב אריתמטי זה.
בענייננו, המבקשת לא העלתה טענה כלשהי כנגד קציבות הסכום ומעיון בכתב התביעה, על נספחיו, ברי כי הסכום נשוא התביעה הינו "סכום קצוב", כדרישת תקנה 202(1)(א) לתקנות.
לגבי הדרישה בדבר קיומם של חוזה או התחייבות, דרישה זו קויימה משצורפו המסמכים שפורטו לעיל. בהקשר זה, אדגיש כי לא נדרשים חוזה או התחייבות מטעם היורשים באופן אישי ולצורך הכשרת התביעה נגדם כיורשים על-פי דין, די בצירוף כתב ערבותו של המנוח נוסף ליתר המסמכים שצורפו לתביעה.
משנתקיימו שלוש הדרישות בתקנה 202, הרי שהתביעה ראויה להידון בסדר דין מקוצר – דין הבקשה למחיקת כותרת להידחות.
הבקשה למתן צו למסירת פרטים
16. במסגרת בקשה זו, המבקשת עותרת לחייב את המשיב למסור לה פרטים או מסמכים מדוייקים אודות התביעה.
17. עובר להגשת הבקשה נעשתה פניה מטעם בא-כוח המבקשת לבא-כוח המשיב להמצאת דפי חשבון מלאים מיום 1.2.02 ועד יום הגשת התביעה וכן דפי חשבון ההלוואה שהוזכרה בסעיף 7.2 לאותה תקופה. המשיב הסכים להמצאת המסמכים הנ"ל למבקשת כנגד התחייבותה של זו לשאת בעלות הפקת המסמכים. האחרונה נתנה התחייבות כאמור, אך משקיבלה דרישה לשאת בעלות הפקת המסמכים בסך של 17,000 ש"ח, דרישה שלא יכלה לעמוד בה, הוגשה הבקשה בה עסקינן.
18. עניין גילוי המסמכים המוקדם בתביעות בסדר דין מקוצר נדון זה מכבר בפסיקת בתי-המשפט. ב- בש"א (ת"א) 14218/03 בנק הפועלים בע"מ נ' עזבון המנוח הבי ז"ל, תק-מח 2003(4) 5417, נפסק כי:
'הנתבע אינו זכאי בשלב מוקדם זה שלפני בקשת הרשות להתגונן אלא לקבל מסמכים מסויימים שיש בהם כדי להסביר את דרך חישוב סכום התביעה וכן מסמכים מיוחדים אחרים, שלכל אחד מהם על הנתבע לפרש את הרלבנטיות שלו ואת הצורך בו, ולשכנע את בית-המשפט בקושי שהוא ניצב לפניו בבואו לבקש רשות להתגונן מבלי שהוא יכול לעיין באותו מסמך.'
לא די, איפוא, בעצם הגשת הבקשה לגילוי, ויש לפרט מה הרלבנטיות של המסמכים הדורשים ומדוע הם נדרשים לצורך בדיקת חישוב סכום התביעה. בנוסף, יש להראות כי המסמכים הדרושים אכן אינם מצויים בידי הנתבע, שכן תכלית הגילוי אינה להכביד על התובע, אלא לאפשר לנתבע לכלכל את הגנתו.
19. בענייננו, המבקשת טוענת בתצהירה כי מעולם לא היה לה קשר לחברה ואף לא היה לה מידע על פעילותה הכספית ומעולם לא היתה לה נגישות לדפי הבנק של חשבון החברה. בנסיבות אלה, כך טוענת המבקשת, אין בידה כל דרך לערוך בדיקה לנכונות טענות הבנק לקיום יתרת חוב בחשבון. כאן המקום לציין כי המבקשת עותרת לקבל דפי חשבון לתקופה שתחילתה במועד בו המנוח היה שרוי בתרדמת, תקופה שלטענתה רלבטנית לטענות שבהן היא עתידה להתגונן בפני התביעה.
20. מאחר ועסקינן בתביעה הנוגעת לחשבון עובר ושב של חברה בו מתבצעות, מטבע הדברים, אלפי פעולות של חיוב וזכות, אין ספק כי לצורך בדיקה נכונות היתרה הסופית דרושים למבקשת דפי החשבון המבוקשים על ידה. חובת הגילוי הנ"ל נובעת הן מעצם הגשת התביעה בסדר דין מקוצר עם יתרה סופית בלבד והן מחובות האמון והגילוי הרחבות החלות על הבנקים כלפי לקוחותיהם.
21. אשר לעלות הפקת המסמכים, אני סבורה כי בצדק נדרשה המבקשת לשאת בעלות הפקת המסמכים ושחזורם, שכן מדובר בדפי חשבון המתנהל על-שם חברה, שאמנם לא היה למבקשת יד בניהולה, ברם, יהא זה סביר להניח כי החברה קיבלה לידיה את דפי החשבון לאורך תקופת ניהול החשבון והמבקשת אף יכלה בשקידה סבירה להשיג חלק מדפי החשבון המבוקשים עתה על ידה. בנסיבות אלה, לא יהא זה צודק להטיל את הוצאות הפקת המסמכים על כתפי המשיב.
22. אל מול זכותו החוקתית של המשיב להגנה על קניינו, ניצבת זכותה של המבקשת להתגונן בפני התביעה הנגזרת מזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות מעין חוקתית. באיזון הראוי בין שתי הזכויות הנ"ל, הראויות להגנה, אני סבורה כי דרישת הבנק לתשלום סך של 17,000 ש"ח בתמורה להפקת המסמכים יש בה משום הכבדה יתרה על המבקשת.
23. יחד עם זאת, בהיעדר פירוט לגבי מספר העמודים שנכללו בחישוב העלות והתעריף שבהתאם לו חושבה אותה עלות, אין בידי לקבוע את הסכום הראוי שעל המבקשת לשאת בו.
24. לפיכך, אני מורה למשיב לפרט, תוך 7 ימים מהיום, את דרך חישוב העלות אותה נדרשה המבקשת לשלם, לרבות מספר העמודים שנדרשה הפקתם וכן התעריפים אותם נתבקשה המבקשת לשלם עבור כל עמוד.
25. המועד להגשת בקשת רשות להתגונן מטעם המבקשת מוארך ב-30 ימים ממועד קבלת המסמכים.
26. בשים-לב לתוצאה, אין צו להוצאות.
27. התיק יובא לעיוני ביום 10.9.08."

ב- בש"א (שלום – י-ם) 7604/06[40] נפסק מפי כב' השופט מ' בן-עטר:

"החלטה
1. זוהי בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מהתביעה, שהגיש המשיב נגד המבקשות בתיק העיקרי ובקשה להארכת המועד להגשת בקשות רשות להתגונן.
2. בתביעה בתיק העיקרי תובע המשיב מהמבקשות שיפוי בגין גמלאות ששילם וישלם למר אייסו פקדה (להלן: הנפגע), אשר נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 26.06.99 בהיותו נוסע ברכב שהיה מבוטח אצל המבקשות (להלן: תאונת הדרכים). התביעה נסמכת על הסכם בכתב, אשר נחתם בין הצדדים ואשר מכיל התחייבות של המבקשות לפצות את המשיב על גמלאות שישלם לנפגע בתאונת דרכים באותם המקרים בהם המבקשות עשויות להיות אחראיות לפי הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ו/או לפי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970 לפצות את הנפגע על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים בגינה משתלמות הגמלאות לנפגע.
3. לטענת המבקשות, התביעה אינה ראויה להגשה בסדר דין מקוצר מאחר והיא אינה ממלאת אחר שניים מהתנאים שהתקיימותם דרושה לשם הגשת תביעה בסדר דין מקוצר, והם:
א. שהתביעה תהיה על סכום כסף קצוב;
ב. שהתביעה היא מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא.
תביעה על סכום כסף קצוב
4. בעיקרו של דבר טוענות המבקשות כי התביעה אינה על סכום כסף קצוב מאחר וקיימת מחלוקת בעניין שיעור נכותו של הנפגע (לטענתן, המשיב מבקש להסתמך על שיעור נכות משוקללת של 52%, כפי שנקבע לנפגע על-ידי ועדה רפואית הפועל במסגרת חוק הביטוח הלאומי (להלן: הוועדה הרפואית), ואילו המבקשות מבקשות להסתמך על שיעור נכות משוקללת של 14.5%, כפי שעולה מהנכויות שנקבעו על-ידי מומחים שמונו על-ידי בית-המשפט במסגרת תביעת הנזיקין של הנפגע נגד המבקשות), ומאחר ואין קשר סיבתי בין התאונה לבין הנכות בשיעור שנקבע על-ידי הוועדה הרפואית.
5. אף אם אכן קיימת מחלוקת בעניין שיעור הנכות ובעניין הקשר הסיבתי בין הנכות, לו טוען המשיב, לתאונה, אין במחלוקת זו כדי לגרום לכך כי התביעה אינה תביעה על סכום קצוב. ההכרעה בשאלה אם תביעה היא על סכום קצוב, נעשית על בסיס בחינת כתב התביעה, ולא על בסיס בחינת הפלוגתאות העולות נוכח טענות ההגנה המועלות.
כך, למשל, תביעה של נגר לקבלת התמורה החוזית, שסוכמה בעת יצירת ההתקשרות, בגין ארון שיצר הינה תביעה על סכום כסף קצוב, אף אם תועלינה על-ידי הנתבע טענת הגנה כי קיימים ליקויים בעבודת הנגר וכי צריך להפחית מסכום התמורה המוסכמת את עלות תיקון הליקויים, שהיא דבר הטעון הערכה.
תביעה על סכום קצוב, אין פירושה שסכום התביעה מוסכם.
6. לפי ההסכמים בין הצדדים, תשלמנה המבקשות למשיב 80% מהגמלאות שהמשיב שילם או ישלם, אם הנפגע אינו הנוהג ברכב, כמו במקרה דנן. המשיב אכן תובע מהמבקשות 80% מהגמלאות ששילם ו-80% מסכום היוון מהגמלאות שהוא עתיד לשלם. סכום הגמלאות ששילם הוא סכום ידוע ומסויים והיוון הגמלאות העתידות להיות משולמות הוא תוצאה של חישוב אריתמטי, אף אם המדובר בחישוב מורכב. משכך, התביעה היא על סכום קצוב, אף אם בסופו של דבר ייאלץ בית-המשפט, במסגרת בירור התובענה, להיזקק לשומה ולהערכה לשם קביעת הסכום שייפסק, נוכח טענות הגנה שתועלינה.
תביעה מכוח חוזה
7. טענת המבקשות בעניין זה היא כדלקמן: לא צורפו לתביעה מסמכים המצביעים על קשר סיבתי כלשהו בין תשלום הגמלאות לנפגע לבין התאונה נשוא התובענה; לפיכך, לא מתקיימות הוראות סעיף 3 להסכם שבין הצדדים, המחייב את המבקשות בשיפוי רק כאשר הגמלאות משלתמות "בגין" התאונה; מאחר ולא מתקיים הוראות סעיף 3 להסכם, אין תחולה להסכם שבין הצדדים ולא ניתן לומר שהתביעה הינה מכוח חוזה.
8. גם בטענה זו, אשר יש בה עירוב בין הדרישה לקיומו של חוזה לבין הדרישה שתהיה ראיה בכתב, אין בה ממש.
9. כלל אין חובה לצרף לכתב התביעה מסמכים המעידים על קיום קשר סיבתי בין תשלום הגמלאות לנפגע לבין התאונה נשוא התביעה (ואצא מתוך ההנחה כי אין באבחונים הרפואיים וחוות-הדעת, אשר צורפו לכתב התביעה, כדי להצביע על קשר הסיבתי האמור, אף שבפועל, עקב היעדר צורך, לא נבדק הדבר על-ידי בשלב זה). לשם הגשת תביעה בסדר דין מקוצר דרוש כי התביעה תהיה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא וכן דרוש ראיה בכתב לתביעה, אך לא דרוש כי תהיה ראיה בכתב לקיומו של כל אחד מהתנאים, אשר קבועים בחוזה ואשר רק בהתקיימותם זכאי תובע לסעד הכספי הנתבע על ידו. די בראיה בכתב באשר לחוזה עצמו (ואין חולק כי ראיה כאמור קיימת, משום שהחוזה בין הצדדים נערך בכתב).
10. סעיף 3 להסכם בין הצדדים אינו דורש קיומו של מסמך בכתב להוכחת קשר סיבתי בין התאונה לבין תשלום הגמלאות הנפגע על-ידי המשיב, ותחולת ההסכם אינה מותנית בקיומו של מסמך בכתב בעניין הקשר הסיבתי. לפיכך, אין כל בסיס לטענת המבקשות כי בהיעדר מסמך בכתב להוכחת הקשר הסיבתי, לא מתקיימות הוראות סעיף 3 להסכם בין הצדדים ואין תחולה להסכם.
סוף דבר
11. לאור כל האמור, הבקשה למחיקת כותרת נדחית. המבקשות תשלמנה למשיב את תהוצאות הבקשה בסך 3,000 ש"ח בצירוף מע"מ.
המועד להגשת בקשת רשות להתגונן מוארך עד לחלוף 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו אל משרד בא-כוח המבקשות."

ב- בש"א (שלום – י-ם) 4533/02[41] נפסק מפי כב' השופט מ' בן-עטר:

"החלטה
1. זוהי בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מהתביעה, שהגיש המשיב נגד המבקשות בתיק העיקרי.
2. בתביעה בתיק העיקרי תובע המשיב מהמבקשות שיפוי בגין גמלאות ששילם וישלם למר דוד לוי זלטה (להלן: הנפגע), אשר נפגע בתאונת דרכים שאירעה ביום 17.11.94 עת נהג בדרך חזרה לביתו, בסיום-יום עבודתו, ברכב שהיה מבוטח אצל המבקשות (להלן: תאונת הדרכים). התביעה נסמכת על חוזה בכתב, אשר נחתם בין הצדדים ואשר מכיל התחייבות של המבקשות לפצות את המשיב על גמלאות שישלם לנפגע בתאונת דרכים באותם המקרים בהם עשויות המבקשות להיות אחראיות לפי הוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 ו/או לפי הוראות פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970 לפצות את הנפגע על נזקי גוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים, שבגינה משתלמות הגמלאות לנפגע.
3. המבקשות פרסו יריעה רחבה מדי והעלו בבקשה טענות רבות שאינן רלבנטיות לבקשה למחיקת כותרת "סדר דין מקוצר". כך, למשל, טענו בסעיף 2 לבקשה כי דין התביעה להימחק על-הסף מאחר שאינה מגלה עילה; ובסעיפים 3, 4 ו-6 עד 10 לבקשה הן העלו טענות המתייחסות לגוף התביעה. לא אתעכב בכל הטענות האמורות ואתייחס אך לטענות הרלבנטיות לבקשה למחיקת כותרת.
4. הלכה למעשה כוללת הבקשה שתי טענות רלבנטיות לבקשה למחיקת כותרת: האחת – כי התביעה אינה ראויה להגשה בסדר דין מקוצר מאחר ועילת התביעה אינה חוזית; והשניה – כי סכום התביעה אינו קצוב. בהמשך נברר טענות אלה לפי הסדר.
מהות עילת התביעה
5. אחד התנאים הדרושים להגשת תביעה בסדר דין מקוצר הוא כי התביעה באה מכוח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא. לטענות המבקשות, עילתה של התביעה דנן היא סטטוטורית, ולא חוזית. לטענתן, הדין, ולא חוזה, מקים את עילת התביעה, זאת משום שלפי טענתן, אם אין חובה על המבקשות לשפות את המשיב על-פי הדין (סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 – להלן: "חוק הביטוח הלאומי"), גם אין תחולה לחוזה בין הצדדים ולא ניתן לתבוע על פיו.
6. אף שנכון שברקע החוזה, שנכרת בין הצדדים, עומד השיפוי הסטטוטורי לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, אין זה נכון כי עילת התביעה אינה חוזית. בעניין זה די להפנות לדברים שנאמרו ב- דנ"א 10114/03 המוסד לביטוח לאומי נ' "אררט" חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2006(1) 252 (סעיף 12 לחוות-דעתו של כב' השופט ריבלין):
'כלומר, אף שברקע ההסכם עומדת זכותו הסטטוטורית של המל"ל לשיפוי מאת חברת הביטוח בגין גמלאות שהוא נושא בהן – זכות של תחלוף – אין ההסכם נשאר נאמן לה לכל אורך הדרך, והוא משקף בחירה מוסכמת של הצדדים להסדיר בדרך של 'קח ותן' את מערך החובות והזכויות ביניהם. ודוק: 'באין תחולה להסכם, חל העיקרון הכללי של זכות שיפוי סטטוטורית של המוסד לביטוח לאומי כלפי בעלי האחריות ובעלי החבות בשל תאונת דרכים' (ע"א 3013/01 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד נז(1) 135). ואולם ככל שההסכם חל, יש לקיימו, אף מקום בו הוא סוטה מן הדרך המותווית בסעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי. מסכים אני, איפוא, לדבריה של חברתי השופטת חיות, כי '… ההסדר החוזי יצר משטר אחר בכל הנוגע לזכות השיפוי המוקנית למל"ל בגין הגמלאות ששילם. הסדר זה, סוטה באופן משמעותי מהסדר השיפוי הסטאטוטורי והוא נעדר כמעט לחלוטין את הסממנים המאפיינים סוברוגציה', ומסכים אני למסקנתה של חברתי, כי 'עילת התביעה לשיפוי, המוקנית למל"ל כלפי המבטחים על-פי ההסכמים שבנדון, איננה אלא עילה חוזית'.'
תביעה על סכום כסף קצוב
7. ניתן להגיש תביעה בסדר דין מקוצה רק אם היא על סכום כסף קצוב. הטענה השניה של המבקשות היא, כאמור, כי סכום התביעה אינו קצוב. הבסיס לטענה זו הוא טענה כי תקרת סכום השיפוי, לו זכאי המשיב, נגזר מסכום הפיצוי שהנפגע זכאי לקבל מהמבקשות בגין התאונה, ומאחר וסכום הפיצוי שלו זכאי הנפגע אינו סכום קצוב, משום שהוא טעון הערכה ושומה ואינו ניתן לקביעה על-ידי חישוב אריתמטי, טוענות המבקשות כי מטבע הדברים גם סכום תביעת המשיב לשיפוי, בהיותו נגזר מסכום הפיצוי לו זכאי הנפגע, אינו על סכום קצוב.
8. טיעוניהן של המבקשות נכונים למקרה של תביעת שיפוי סטטוטורית (לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי), מקום שהחוזה בין הצדדים אינו חל. אין הם נכונים בתביעה הנסמכת על החוזה שבין הצדדים, 'אשר יצר משטר אחר בכל הנוגע לזכות השיפוי המוקנית למל"ל בגין גמלאות ששילם', כאמור בקטע שצוטט לעיל מתוך דנ"א 10114/03.
9. סעיף 3 לחוזה שבין הצדדים חותם את זכאותו של המשיב על-פי החוזה ל-55% מסכום הגמלאות ששילם וישלם המשיב לנפגע בגין התאונה (זה השיעור החל כשהנפגע הוא הנוהג ברכב, כמו במקרה דנן, וכשהנפגע אינו הנוהג ברכב השיעור הוא 80%). סכום הגמלאות ששילם המשיב הוא סכום ידוע ומסויים, והיוון הגמלאות העתידות להיות משולמות הוא תוצאה של חישוב אריתמטי, אף אם המדובר בחישוב מורכב, ובפעולה חשבונית פשוטה ניתן לחשב 55% מהסכומים האמורים. משכך, התביעה הוא על סכום כסף קצוב, דהיינו סכום הניתן לקביעה בחישוב אריתמטי.
10. בכל הנוגע לתביעות לפי ההסכם, ניתק הסכם השיפוי בין הצדדים, במידה רבה, את התלות, הקיימת בסוברוגציה הסטטוטורית, בין זכאות הנפגע לפיצוי לבין זכאות המשיב לשיפוי. התלות היחידה שנותרה היא זו אשר קבועה בהסכם, והיא – חבות המבקשות לפצות את הנפגע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בתאונה. לא נותרה תלות באשר לסכום השיפוי, שאינו נגזר מסכום הפיצוי לו זכאי הנפגע ואינו כפוף לתקרת סכום הפיצוי לו זכאי הנפגע. גם בעניין זה אפנה לדברים שכתב כב' השופט ריבלין ב- דנ"א 10114/03 הנ"ל (בסעיף 13):
'עובדת היותו של ההסדר החוזי הסדר כולל וקבוע מראש, העומד על רגליו שלו ואיננו תלוי בצלע האחרת במשולש – זו הנמתחת בין הניזוק למזיק – היא העמודת בבסיס יעילותו והיא המגשימה את תכליתו. עצמאותו של ההסדר המשתקפת, למשל, באחוז המופחת שהמל"ל זכאי לו כשיפוי, ובכך שחברת הביטוח אינו חבה בפיצוי המל"ל מקום בו סכום התביעה אינו עולה על 2,000 ל"י (סעיף 5(א) להסכם). מנגד, השיפוי אינו מותנה בתקרת סכום הנזק שנפסק לניזוק, או ייפסק לו, בהליך שבינו ובין המזיק, ואין המזיק יכול להעלות, כלפי המל"ל, טענות ההגנה העומדות לו כלפי הניזוק (זולת הטענה בדבר היעדר כיסוי ביטוחי).'
סוף דבר
11. לאור כל האמור, הנני דוחה את הבקשה למחיקת כותרת ומחייב את המבקשות לשלם
למשיב הוצאות בסך 3,000 ש"ח בתוספת מע"מ."

[16] תא"ק (שלום – חד') 08-07-1138 דה-כהן בע"מ נ' 1 ראובן כהן, תק-של 2008(4) 19216 (2008).
[17] ת"א (שלום – רח') 2320/07 אריה הירשמן נ' קיבוץ גבעת ברנר, אגודה שיתופית, תק-של 2008(4) 14283 (2008).
[18] ת"א (שלום – נצ') 08-05-6369 חברת ביצורית בע"מ נ' כמיל ח'שיבון, תק-של 2008(4) 14515 (2008).
[19] בש"א (שלום – י-ם) 12555/08 הקסטודיה די טרה סנטה נ' בהיג'ה עוואד, תק-של 2008(4) 13412
(2008).
[20] בש"א (שלום – ב"ש) 3826/08 עיריית באר שבע נ' אילן סטריז', תק-של 2008(4) 9638 (2008).
[21] תא"ק (שלום – עפ') 08-03-2126 אליהו ליש נ' קיבוץ כנרת אגודה שיתופית בע"מ, תק-של 2008(4) 14796 (2008).
[22] תא"ק (שלום – נצ') 08-08-299 איי טו יו וונצ'רס בע"מ נ' איילון אופסט בע"מ, תק-של 2008(4) 14585 (2008).
[23] ת"א (שלום – כ"ס) 2395/05 הלמן כרמלה נ' בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ, תק-של 2008(4) 2383
(2008).
[24] ת"א (מחוזי – ת"א) 2689/07 ליעד נכסים בע"מ נ' בנק למסחר בע"מ (בפירוק), תק-מח 2008(3) 14455 (2008).
[25] ת"א (שלום – חי') 07-20156 מועדון כדורגל אפק נ' גנים טורס בע"מ, תק-של 2008(3) 18072 (2008).
[26] בש"א (שלום – י-ם) 5341/08 החברה למתנ"סים נ' ד"ר דיאב חנסאא, תק-של 2008(3) 20702 (2008).
[27] בש"א (שלום – אש') 983/08 משה ביטון נ' תחנת שירות לאוטומבילים אשקלון בע"מ, תק-של 2008(4) 22564 (2008).
[28] תא"ק (שלום – נצ') 08-05-101 מטמונת עברון בע"מ נ' כאלדי עאטף בע"מ, תק-של 2008(4) 21814
(2008).
[29] בש"א (שלום – רח') 2427/08 דרך חדשה בתנועה בע"מ נ' מסגריית משה ובניו, תק-של 2008(4) 18315 (2008).
[30] בש"א (שלום – י-ם) 11275/08 ז'אן כהן נ' רוני (אהרון) סיני (סינהי), תק-של 2008(4) 13875 (2008).
[31] תא"ק (שלום – עפ') 08-03-2734 בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' בשן – חברה קבלנית לבניה, שיקום, שיפוץ, איטום וצבע בע"מ, תק-של 2008(4) 8026 (2008).
[32] בש"א (שלום – ת"א) 170126/08 עורך-דין בננסון טל נ' רונית בוקרה, תק-של 2008(4) 7762 (2008).
[33] בש"א (שלום – ת"א) 173164/08 דרונט בע"מ נ' ד. אקהאוס, תק-של 2008(4) 7781 (2008).
[34] ת"א (שלום – נת') 4081/08 קיבוץ משמר השרון נ' אוחנה נטלי, תק-של 2008(4) 3192 (2008).
[35] בש"א (מקומיים – מ"א) 7/08 עיריית מעלה אדומים נ' אקסל בע"מ, תק-של 2008(4) 2738 (2008).
[36] בש"א (שלום – אשד') 1774/08 אילוז דני נ' כנות אחזקות פ.ר. בע"מ, תק-של 2008(4) 3578 (2008).
[37] בש"א (שלום – ב"ש) 3299/08 אלעזר פרברי נ' יוסף הולצמן, תק-של 2008(4) 2163 (2008).
[38] בש"א (שלום – י-ם) 9869/08 שרה גולדמן נ' בנק המזרחי טפחות בע"מ, תק-של 2008(3) 13020
(2008).
[39] תא"ק (שלום – נצ') 08-07-9661 רהק אנה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2008(3) 12480 (2008).
[40] בש"א (שלום – י-ם) 7604/06 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-של 2008(3) 10051 (2008).
[41] בש"א (שלום – י-ם) 4533/02 1 כלל (אררט) חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-של 2008(3) 10062 (2008).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תביעות לפי סדר דין מקוצר ומחיקת כותרת (תקנה 202 לתקנות)