botox
הספריה המשפטית
סדר הדין האזרחי - הלכה למעשה (חלק שישי)

הפרקים שבספר:

סמכותו של בית-המשפט השלום (סעיף 51 לחוק בתי-המשפט)

"51. הסמכות (ב/28) (תיקונים: התשמ"ה, התשנ"ב(2), התשנ"ג, התשנ"ד, התשנ"ה(3), התשס"א(4), התשס"ג(2), התשס"ח
(2))
(א) בית-משפט שלום ידון באלה:
(1) (א) עבירות שעונשן קנס בלבד או מאסר לתקופה שאינה עולה על שבע שנים; למעט העבירות המנויות בחלק א' של התוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה של חמש שנים או יותר, אם החליט פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט מחוזי למעט עבירה לפי חוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, ולמעט עבירה לפי סעיף 3 לחוק מאבק בארגוני פשיעה, התשס"ג-2003.
(ב) עבירות המנויות בחלק ב' לתוספת השניה, שעונשן מאסר לתקופה העולה על שבע שנים, אם החליט פרקליט המדינה או פרקליט מחוז להעמיד עליהן אדם לדין לפני בית-משפט שלום, ובלבד שלא יוטל עונש מאסר לתקופה העולה על שבע שנים.
(2) תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין;
(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית-משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין;
(4) תביעה-שכנגד לתביעה אזרחית שנושאן אחד או שהן נובעות מאותן הנסיבות, יהיה שוויו של נושא התביעה-שכנגד אשר יהיה.
(5) בענייני משפחה כמשמעותם בחוק בתי-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995, וזאת על-אף האמור בפסקאות (2) ו-(3).
(ב) שר המשפטים, בהתייעצות עם נשיא בית-המשפט העליון ובאישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי בצו להגדיל את הסכום הנקוב בסעיף-קטן (א)(2); בצו כאמור ניתן לקבוע, לכלל בתי-המשפט או לבית-משפט מסויים, כי עניין שהגדלת סמכות כאמור הוסיפה לבית-משפט השלום ושהוגש לפני תחילתו של הצו לבית-משפט מחוזי יידון בבית-משפט השלום, ובלבד שטרם הוחל בו בשמיעת עדים.
(ג) בעניינים המפורטים בפסקה (5) בסעיף-קטן (א) ידון בית-משפט שהוסמך כאמור בחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995."


2. הסמכות העניינית לבטל את המשכון על הזכויות הבלתי-רשומות של התובעים בדירה

ב- בש"א (שלום – נת') 4133/08[70] נפסק מפי כב' השופטת הדס עובדיה:

"החלטה
התביעה והסעדים הנתבעים
1. התובעים עותרים למתן פסק-דין הצהרתי בדבר בטלות המשכון שנרשם לטובת הנתבע (להלן: "הבנק") על זכויות התובעים בדירת המגורים שברחוב השחר 13/1 בהוד השרון, הידועה כגוש 6456 חלקה 397/18 (להלן: "המקרקעין").
2. לטענת התובעים עומדת להם זכות קיזוז כנגד הבנק בגין החוב אשר להבטחת פירעונו נרשם המשכון, ולפיכך יש להורות לפי הנטען על סגירת תיק ההוצאה לפועל שנפתח בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב-יפו שמספרו 0130596974.
3. בנוסף עותרים התובעים למתן סעד הצהרתי על פיו הריבית החלה על ההלוואה נשוא המשכון היא בשיעור 0% ללא ריבית פיגורים, ואינה בשיעור 6% בצירוף ריבית פיגורים בגובה 21.7%.
4. הסעדים המבוקשים בתובענה כמפורט לעיל, צויינו לפי בסדר בו התבקשו בכתב התביעה, ולהבנתי גם לפי מידת החשיבות שמייחסים להם התובעים. התנהלות התובעים אשר הגישו התביעה שבפני, אך כעשור לאחר פתיחת תיק ההוצאה לפועל, וזאת לאחר שנקבע מועד לפינויים מהמקרקעין, מצביעה אף היא לכאורה על כי החוב, גובהו, ופירעונו, בדרך קיזוז או בדרך אחרת, אינם בראש מעיניהם.
הבקשה
5. הבקשה שבפני היא בקשת הנתבעים לדחיית התביעה על-הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, ולחילופין להעברת התביעה לבית-המשפט המוסמך.
6. יצויין בשולי הדברים כי טענות הנתבעים בדבר היעדר סמכות עניינית לבית-משפט זה לדון בתובענה הועלו על-ידי הנתבעים עוד לפני כשנה, בסמוך למועד הגשת בקשת התובעים למתן צו מניעה זמני (ראה בש"א 4374/07). הטענות לא נדונו ולא הוכרעו משהצדדים ביקשו מעת לעת לדחות מועד הדיון בבקשת התובעים למתן צו מניעה זמני, לצורך ניהול משא-ומתן לסיום כל המחלוקות בין הצדדים בהסכמה, על-פי הצעתי כמפורט בהחלטה מיום 31.12.2007.
7. להפתעתי, הגם ששני הצדדים קיבלו את ההצעה, לא הסתיימו ההליכים בהסכמה, מסיבות שלכאורה נראה כי היו תלויות בתובעים. חזרנו איפוא לנקודת הפתיחה, ולשאלה המקדמית והיא האם מוסמך בית-משפט זה מבחינה עניינית לדון בתובענה.

טענות הצדדים
8. טענת הנתבעים היא כי הסמכות העניינית היא לבית-המשפט המחוזי, משמדובר בתביעה הנוגעת למקרקעין, בעניינה נקבע בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק"), כי לא תידון בבית-משפט השלום. לנתבעים טענות נוספות בהן לא ראיתי לנכון להכריע לאור התוצאה אליה הגעתי.
9. עמדת התובעים היא כי משזכויות התובעים במקרקעין לא נרשמו על שמם, נקבעת הסמכות על-פי שווי המקרקעין, שהוא בגבולות סמכות בית-משפט זה.
10. התובעים טוענים כי הסעד בדבר בטלות משכון הוא אך פועל יוצא מתביעתם להצהיר כי יש לסגור תיק ההוצאה לפועל בהיעדר חוב, על יסוד קיזוז שביצעו.
11. בא-כוח התובעים הודיעו כי לא יתנגדו להעברת התובענה לבית-המשפט המחוזי.
זכויות התובעים ביחס למקרקעין
12. מעותק רישום מפנקס הבתים המשותפים שצורף לתביעה עולה כי הזכויות נשוא המשכון, עליו נרשמה הערת אזהרה לטובת הבנק, הן זכויות התובעים, עליהן נרשמה הערת אזהרה לטובתם, במקרקעין הרשומים בבעלות מר מוסקוביץ יוסף.
13. התובעים טוענים כי רכשו את הדירה, אך זכויותיהם טרם נרשמו על שמם בפנקסי רישום המקרקעין, טענה עליה אין הבנק חולק. לשם הדיוק יצויין כי לא הובא לעיוני הסכם המכר נשוא זכויות התובעים והערת האזהרה שנרשמה לטובתם.
דיון
14. השאלה הטעונה הכרעה היא לפיכך, האם נתונה הסמכות העניינית לבטל את המשכון על הזכויות הבלתי-רשומות של התובעים בדירה, כעתירתם.
15. שאלה זו ושאלות מזירות דיונים דומות הינן נשוא פסיקה סותרת של בתי-המשפט המחוזיים, והן טרם הוכרעו לגופן בפסק-דין מחייב של בית-המשפט העליון.
16. סקירה מקיפה וממצה של הפסיקה הובאה בהחלטה שניתנה לאחרונה על-ידי כב' השופט יצחק עמית ב- בש"א (חי') 6576/08 שרה שוייצר ואח' נ' אילן רפאל (2008), תק-מח 2008(3) 1027. דעת כב' השופט עמית היא כי הסמכות העניינית לדון בתוקפו של משכון על דירת מגורים לא רשומה היא לבית-המשפט המחוזי, ולא לבית-משפט השלום על-פי שווי הנכס הממושכן.
17. עיקר ההנמקה בהחלטה נסמך על שיקולי מדיניות משפטית – הצורך בוודאות בדבר זהות בית-המשפט המוסמך, המצדיקים לדעתו אימוץ מבחן הסעד לקביעת זהות בית-המשפט המוסמך, במיוחד לאור הכרסום שחל בפסיקת השנים האחרונות באבחנה בין זכות במקרקעין לזכות חוזית; לשון הוראת סעיף 51(א)(3) סיפא לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 והדיבור 'תביעות אחרות הנוגעות למקרקעין', שהוצאו מתחום סמכות בית-משפט השלום; והשאיפה להרמוניה בין הסמכות המקומית לסמכות העניינית ביחס לתובענות שבמקרקעין.
18. סבורתני כי נימוקים אלה, אשר לא ראיתי לנכון להביא אלא מקצתם ובתמצית הקיצור, שלא למנוע הצורך במקרא ההחלטה בשלמותה, יפים אף בעניין שבפני, ומן הראוי כי ינחוני במתן החלטתי.
19. אעיר בנוסף כי בנסיבות מסויימות שבהן בתחרות בין עסקאות נוגדות נרשמה הערת אזהרה לטובת בעל העסקה השניה, נקבע על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה כי 'את מקום רישום זכות הקניין יתפוס רישום הערת אזהרה'. ראה: פסק-דין כב' השופטת פרוקצ'יה ב- ע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולוניאל חברה בע"מ ואח', פ"ד נז(2) 385 (2003).
אעיר כי פסק-דין כב' השופטת פרוקצ'יה ניתן בהתחשב בהנחה בדבר אימוץ הפסיקה את הדעה לפיה הערת אזהרה איננה "זכות במקרקעין" במחלוקת שנדונה בעניין זה.
לצורך העניין שבפני אעיר כי יכול וברישום הערת אזהרה על זכויות התובעים יש כדי לחזק את המסקנה אליה הגעתי, גם אם תיבחן שאלת הסמכות על יסוד מהות זכות התובעים ולא על-פי מבחן הסעד הנתבע.
20. לאור כל האמור לעיל ראיתי לנכון להעביר התובענה לבית-המשפט המחוזי (מחוז מרכז).
משהתובעים לא התנגדו לבקשה החלופית של הנתבעת להעברת התביעה לבית-המשפט המוסמך, לא ראיתי לנכון לחייבם בהוצאות."


2. תביעות בעניין זכויות חכירה לדורות נדונות בבית-המשפט המחוזי

ב- בש"א (מחוזי – ת"א) 23487/07[71] נפסק מפי כב' הרשם אבי זמיר:

"החלטה
הנתבעים מבקשים להורות על סילוק התביעה על-הסף מפאת חוסר סמכות עניינית, ובטענה שהסמכות העניינית מוקנית לבית-משפט השלום.
במסגרת התביעה, עתר התובע להצהיר כי אין כל תוקף למשכון שנרשם ביום 17.2.04 לטובת הנתבעים 1 ו-2, להורות על מחיקת המשכון, וכן להצהיר כי אין כל תוקף ליפוי-הכוח שניתן לנתבעים 1 ו-2 לגבי הנכס.
המשכון על הנכס נרשם במסגרת הסכם לפירוק שותפות שנערך ביום 18.11.03 בין הנתבעים לנתבעים הפורמליים (הוריו של התובע) לקיום חלק מהתחייבויות התובע כלפי הנתבעים. יפוי-הכוח לנתבעים, ניתן גם הוא לצורך הגשמת המטרה האמורה.
בכתב התביעה מתואר סדר הדברים העובדתי, לאחר פירוק השותפות.
לטענת התובע, לנתבעים הפורמליים חובות בסך של כ-20,000,000 ש"ח. כפועל יוצא מהערבויות שנתנו התובע ואחיו להתחייבויות אלה, הם נותרו חייבים סכום של כ-10,000,000 ש"ח. התובע ביקש להכריזו כפושט רגל, ואחיו הוכרז כחייב מוגבל באמצעים וניתן צו לאיחוד תיקיו במסגרת הליכי הוצאה לפועל (אציין, כי במסגרת קדם המשפט שהתקיים לפניי ביום 7.1.09, נטען כי התובע מצוי בהליך פשיטת רגל).
בשלב מסויים, הנתבעים הפורמליים קיימו את התחייבויותיהם מכוח הסכם השותפות. מכתב התביעה עולה כי ככל שקיימות התחייבויות אחרות מכוח הסכם הפירוק, הרי שהנתבעים הפורמליים והתובע (כערב) פטורים מהן לאור כניסתן של החברות שהרכיבו את השותפות, לחדלות פירעון. בהתאם לכך, טוען התובע, כי על הנתבעים להשיב לו את כלל הבטוחות שניתנו להם לצורך הבטחת ביצועו של הסכם פירוק השותפות.
מכאן, טוען התובע, כי יש למחוק את המשכון מרשם המשכונות ולהשיב לו את מקור יפוי-הכוח שניתן לנתבעים.
התביעה הנוכחית הוגשה ביום 20.9.07.
בין הצדדים מתנהלת תביעה מקבילה בבית-משפט השלום בתל-אביב (ת"א 25837/06), שהוגשה ביום 11.4.06 על-ידי הנתבעים כנגד התובע והנתבעים הפורמליים. ההליך האמור נסב על עניינים דומים לאלה שניצבים ביסוד ההליך הנוכחי, ובמסגרתו טענו הנתבעים, כי נגרמו להם נזקים חמורים עקב הפרות של הסכם פירוק השותפות מיום 18.11.03 (כלומר ההסכם נשוא התביעה הנוכחית). במסגרת התביעה האמורה, טענו הנתבעים, כי לאחר פירוק השותפות, הם פנו לממש את הבטוחה, והתברר להם שהזכויות בדירה אינן רשומות במרשם כלשהו, והיא מושכרת לצד ג'. הנתבעים עתרו להורות על מימוש המשכון.
במילים אחרות, התביעה המקבילה הנדונה בבית-משפט השלום, היא תמונת ראי לתביעה הנוכחית – הצדדים לה הם אותם הצדדים לתביעה הנוכחית (רק במהופך), הרקע העובדתי לה הוא זהה לחלוטין והטענות העובדתיות והסעדים המתבקשים בה מייצגים את עמדת הנתבעים לטענות ולסעדים שבתביעה הנוכחית.
לכך מתווספת העובדה, שסוגיית הסמכות העניינית הועלתה גם בתביעה המקבילה, אלא שהפעם, מטבע הדברים, מצד התובע והנתבעים הפורמליים, שטענו כי הסעדים הנכללים בה מצויים בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי.
הבקשה נדונה ונדחתה בהחלטתה מיום 19.11.07 של כב' השופטת נועה גרוסמן, שקבעה כי מדובר בתביעה להבטחת זכויות חוזיות במקרקעין, וככזו, היא נתונה בסמכותו העניינית של בית-משפט השלום.
בניגוד לטענת בא-כוח הנתבעים במהלך הדיון מיום 7.1.09, איני סבור כי התביעה מהווה מעין ערעור על פסק-דינה של כב' השופטת גרוסמן, וזאת לאור העובדה הפשוטה, שהתביעה הוגשה בספטמבר 2007, כלומר חודשיים לפני שניתנה החלטתה.
בנוסף, גם למהות העניין, אני שותף לעמדת התובע.
התביעה הנוכחית, להצהרה בדבר היעדר תוקף משפטי למשכון ומתן הוראה אופרטיבית למחיקתו, כמוה ככל תביעה למתן הצהרה הקשורה לזכויות במקרקעין לא רשומים, כזכויות אובליגטוריות.
הסמכות העניינית לדון בתוקפן של זכויות אלה נדונה לאחרונה בהרחבה בהחלטתו של כב' השופט יצחק עמית ב- ה"פ (חי') 119/08, בש"א 6576/08 שוייצר נ' רפאל, תק-מח 2008(3) 1027 (6.7.08), תוך שצויינה העובדה, שעד כה, לא קיימת הלכה מכרעת של בית-המשפט העליון. כב' השופט עמית סקר את הפסיקה (הלא אחידה) בנושא זה, וקבע כי הוא תומך בעמדה לפיה הסמכות העניינית מוקנית לבית-המשפט המחוזי, וכלשון ההחלטה:
'המבחן הפשוט, היעיל והברור ביותר לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, והפסיקה חזרה על הכלל לפיו הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד – ראה, לדוגמה, ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 12 (1983); ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534 (2004). קריאה זהירה של סעיף 51(א)(3) מעלה כי בענייני מקרקעין, מצא המחוקק לחלק את הסמכויות בין בתי-המשפט לא לפי טיבם של המקרקעין (זכויות רשומות או זכויות אובליגטוריות) אלא לפי הסעדים. סעדים שעניינם חזקה/שימוש/חלוקה מנותבים לבית-משפט השלום, בין אם המקרקעין רשומים ובין אם לאו, בין אם שווי המקרקעין עולה על הסמכות הכספית של השלום ובין אם הוא בגדר הסמכות הכספית של השלום. כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין, כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או היעדר זכות במקרקעין וכיו"ב – כל אלו מנותבים לבית-המשפט המחוזי. ובקיצור, המבחן הוא מבחן הסעד ללא קשר אם התביעה היא לגבי מקרקעין רשומים או לגבי זכויות אובליגטוריות במקרקעין.'
לסיכום פסק-הדין קבע כב' השופט עמית – 'סופו של דבר, שאני סבור שהסמכות העניינית לדון בתוקפו של משכון רשום על זכויות חוזיות לגבי דירה לא רשומה, נתונה לבית-המשפט המחוזי. כך גם כל תביעה שעניינה מקרקעין, בין רשומים ובין אם לאו, שהסעד שנתבע בה אינו חזקה/שימוש/חלוקה'.
להחלטה זו מתווספות האסמכתאות שצורפו לתגובת התובע, וכן ההחלטה שהוגשה במהלך הדיון, ב- רע"א 4/97 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' כהן, תק-על 97(2) 650 (15.6.97), במסגרתן הובע עיקרון דומה.
בהתאם לכך, הסמכות העניינית מוקנית לבית-משפט זה.
אעיר, כי אני מצטרף לעמדתו העקרונית של השופט עמית, וזאת לאור נוסחו של סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, וכן בהתחשב בכך, שהצהרה בדבר תוקף של משכון, הגם שנסב על זכויות אובליגטוריות, עשוי להוביל באופן כזה או אחר לשינוי במצב הזכויות בנכס, שבענייננו הן זכויות חכירה לדורות (ועל-פי סעיף 51(א)(3) האמור, גם תביעות בעניין זכויות חכירה לדורות נדונות בבית-המשפט המחוזי). כלומר, תביעות הנסבות על תוקפו של משכון, הן בעלות אופי מעין קנייני, למרות שהמשכון נועד להבטחת זכויות אובליגטוריות.
לאור זאת, הבקשה נדחית. הוצאותיה, בסך 7,500 ש"ח + מע"מ – לפי תוצאת פסק-הדין.
אני מודע לכך, שתוצאה זו מובילה לחוסר אחידות מסויים אל מול ההליך המקביל המתנהל בבית-המשפט השלום. על-מנת ליישב מצב זה, אני מציע לצדדים לשקול מהלך מוסכם של מחיקת התביעה המתנהלת בבית-משפט השלום והגשת תביעה שכנגד בהליך הנוכחי (מהלך הגיוני בהתחשב בזהות הצדדים והרקע העובדתי שביסוד ההליכים)."


3. המבחן שאומץ בפסיקה לקביעת הסמכות העניינית בהליכים אזרחיים, הוא מבחן הסעד. לצורך כך, יש לבחון מהו הסעד הנדרש בכתב טענותיו של התובע, ובהתאם לכך לבחון לאילו מבין הוראות סעיף 51 לחוק בתי-המשפט הוא נופל

ב- ת"א (שלום – עכ') 3423/01/09[72] נפסק מפי כב' השופטת ג'ני טנוס:

"החלטה
1. עניינה של החלטה זו הוא בבקשת המבקשת, עיריית אלשאג'ור, ליתן צו עשה זמני לפיו יורה בית-המשפט למשיבה לאפשר למבקשת להוריד במדיה מגנטית את כל הנתונים השייכים למבקשת והנמצאים במאגרי ובמסופי המידע של המשיבה, וכן לאפשר גישה חופשית למערכות ומאגרי המידע של העבר ועד לסוף חודש ינואר 2009 – והמתייחסים לנושאים המפורטים להלן נתוני גביה; נתוני שכר; נתוני הנהלת חשבונות; מלוות; תקציבים בלתי-רגילים; מערכת החינוך; מערכת הרווחה; רישום תלמידים לגני הילדים והעברת הטפסים וההנחיות שקשורים לביצוע הרישום; ולבסוף, אספקת תלושי שכר, דו"חות שכר לחודשים אוקטובר עד דצמבר 2008 וכן טפסי 106 לשנת 2008.
לחילופין, המבקשת עותרת לכך כי הסעד הזמני יתייחס לפתיחת מערכות והדפסה מקומית של דו"חות במערכת הממוחשבת כפי שהיה נהוג בעבר.
הצדדים להליך
2. המבקשת היא עיריית אלשאג'ור, רשות מקומית שהוקמה מכוח חוק התוכנית להבראת כלכלת ישראל (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2003 ו-2004) (מס' 2), התשס"ג-2003 (להלן: "חוק האיחוד").
עיריית אלשאג'ור היא איחוד של שלוש מועצות מקומיות שהיו קיימות ערב חקיקתו של החוק הקודם בישובים מג'ד אל כרום, דיר אל אסד, ובענה.
3. המשיבה היא החברה לאוטומציה במנהל השלטון המקומי שהינה חברה ציבורית מעורבת כמשמעות המונח בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975, כאשר הממשלה מחזיקה ב- 40% ממניות היסוד של המשיבה, מרכז השלטון המקומי מחזיק ב- 60% ממניות היסוד, ואילו המניות הרגילות מוחזקות בידי גופים שונים.
טענות הצדדים וגדר המחלוקת
טענות המבקשת
4. במסגרת בקשה ארוכה ומפורטת, שטחה המבקשת בפני בית-המשפט את נימוקיה לבקשה, ובכלל זה מדוע הסעד הזמני נחוץ לה ומה מידת הנזק שיגרם לה אם לא יושט לה הסעד המבוקש.
בתמצית אומר, כי המבקשת תארה מערכת התקשרות רבת שנים בינה לבין המשיבה, שהחלה עוד לפני האיחוד של המועצות המקומיות. במהלך שנים אלו, העניקה המשיבה שירותי מחשוב ואגירת מידע שמתבסס על נתונים שהוזרמו לה על-ידי המבקשת ועל-ידי המועצות המקומיות קודם לאיחודן. כנגד שירות זה, שולמה למשיבה תמורה בהתאם להסכמי ההתקשרות שהיו עמה מעת לעת. בנקודה זו טוענת המבקשת, כי המשיבה ניצלה את מעמדה בתור הגוף הבלעדי בארץ שהעניק שירותים מסוג זה לרשויות המקומיות, וגבתה תעריפים גבוהים במיוחד ללא הצדקה וללא פרופורציה לשירות שהוענק בפועל. עם שינוי המגמה ובחינה מחודשת של כל מערך ההתקשרות עם המשיבה, בהתאם להנחיות משרד הפנים וחוזרי מנכ"ל, פעלה המבקשת להוצאת מכרז לצורך קבלת הצעות מגופים מתחרים להענקת אותו שירות שהעניקה המשיבה.
5. במכרז שהתקיים במחצית שנת 2008 (תאריך מדוייק לא ידוע) זכתה חברה בשם מטרופולינט בע"מ, שדרשה תמורה העומדת על כשליש מהתעריף של המשיבה בגין אותם שירותים ממש. ההתקשרות עם החברה החדשה נכנסה לתוקף בתחילת שנת 2009, אולם עבודתה של האחרונה מסוכלת בשל חסימת הנתונים שבידי המשיבה.
לטענת המבקשת, עם היוודע דבר רצונה לבחון אפיק התקשרות אחר, החלה המשיבה לשבש לסירוגין את שירותי הצגת המידע לעובדי המבקשת עד שלקראת סוף שנת 2008 חסמה לחלוטין כל גישה למאגר הנתונים, למעט פתיחת ערוצי תקשורת לשעות ספורות מידי פעם, וחסימתם באופן סופי בסמוך ליום 5.1.09.
6. במסגרת בקשתה תיארה המבקשת באמצעות המצהירים מטעמה את הקושי שמעוררת חסימת התקשורת על-ידי המשיבה. לדידה, היא מעניקה שירותים מוניציפאליים ליותר מ- 30,000 תושבים, אלא שכיום מתן שירותים מוניציפאליים ביחס לתחומים שפורטו בסעיף 1 לעיל, אינו מתאפשר בשל חסימת הנתונים על-ידי המשיבה.
7. עוד טוענת המבקשת, כי חסימת הנתונים בתחומים הנ"ל מסכלת ביצוע פעולות נחוצות לצורך פיזור איחוד המועצות המקומיות ופירוקה של המבקשת לפי חוק הרשויות המקומיות (ביטול איחוד המועצות המקומיות מג'ד אל כרום, דיר אל אסד, ובענה), התשס"ט-2008 (להלן: "חוק ביטול האיחוד").
בהקשר זה טענה המבקשת, כי עם כניסת החוק הנ"ל לתוקף ב- 1 לדצמבר 2008 היא נדרשת לשורה ארוכה של דיווחים שנוגעים, בין השאר, לנכסיה, זכויותיה, חובותיה, נתונים לגבי העובדים, והכנת תקציבים לשנת 2009 הן לעיריה (המבקשת) והן לכל אחת מהמועצות המקומיות בנפרד – בהתאם לדרישות המפורטות במכתבים מטעם משרד הפנים ורואה החשבון שמונה לצורך כך.
8. לגוף העניין טענה המבקשת, כי אין למשיבה זכות עיכבון על הנתונים שהיא מעכבת תחת ידיה וחוסמת כל גישה אליהם, שכן המבקשת לא חבה לה דבר אלא להיפך, המשיבה היא זו שחייבת בהשבת כספים ששולמו לה ביתר. בנוסף טענה המבקשת, כי גם אם יתברר שקיים חוב כלפי המשיבה, הרי שאין בדבר כדי להצדיק את העיכבון מאחר שמדובר בחוב שמתייחס לשנים קודמות, ולמרות החוב הנטען המשיכה המשיבה ליתן את מלוא השירותים הנדרשים. ואם לא די בכך, הרי שהאינטרס הציבורי הגלום בהענקת שירות לתושבים, מחד גיסא, וקיום הוראות חוק ביטול האיחוד בדבר פירוקה של המבקשת מאידך גיסא, עולה לאין ערוך על האינטרס הכלכלי הצר של המשיבה.
לשיטת המבקשת, גם אם נאמר כי נתונה למשיבה זכות עיכבון, הרי שהשימוש בה במקרה דנן גובל בחוסר תום-לב וניצול לרעה של מעמדה, תוך הפעלת לחץ פסול על המבקשת.
טענות המשיבה
9. מנגד טענה המשיבה, כי אין כל הצדקה למתן הסעד המבוקש, הן לגוף העניין והן בשל טענותיה המקדמיות שהעלתה במהלך הדיון בפניי.
המשיבה טענה שתי טענות מקדמיות: הראשונה, כי בית-משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בהליך ככל שהוא נוגע לסעד של מתן צו קבוע – סעד שזהה למעשה לסעד הזמניהמבוקש בגדרה של הבקשה – מאחר שלא ניתן להעריך את שוויו. באשר לסעד השני, הסעד הכספי, הסכימה המשיבה כי העניין יידון בפני בית-משפט השלום לאור גובה הסכום הנתבע שעומד על 89,000 ש"ח.
טענה שניה מתייחסת לשאלת היריבות וכשרותה המשפטית של המבקשת לנקוט בהליך זה. המשיבה טענה, כי כשרותה המשפטית של המבקשת לנקוט בהליכים משפטיים ובכלל זה ההליך דנן, פגה מן העולם עם כניסתו לתוקף של חוק ביטול האיחוד. טענה זו נסמכת על הוראת סעיף 4 לחוק הנ"ל שקובע מפורשות, כי עד תום תקופת המעבר הרשות המאוחדת, קרי, המבקשת, תמשיך להיות אישיות משפטית הכשרה לכל חובה. משלא צויין כי היא כשרה לכל זכות, משמע כי כשרותה לתבוע ניטלה ממנה.
זה המקום לציין, כי המבקשת חלקה על המשיבה בשתי השאלות המקדמיות וטענה כי הסמכות העניינית מסורה לבית-משפט זה, וכי כשרותה המשפטית טרם נשללה.
10. לגוף הבקשה טענה המבקשת, כי משלא מתקיימים התנאים שנקבעו בפסיקה ביחס לסעדים זמניים, אין להושיט למבקשת את הסעד הזמני המבוקש על ידה. טרוניית המשיבה נוגעת למספר רבדים, שכוללים שיהוי בהגשת הבקשה, העלמת עובדות מבית-המשפט, אי-צירוף כתב התחייבות, זהות מוחלטת בין הסעד הזמני לסעד העיקרי והיקף הנזק שייגרם לה בעטיו של הצו המבוקש.
לשיטתה של המשיבה, מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתה בהיותה נושה של המבקשת לגבי חוב שעולה על 3 מיליון ש"ח. אי-שמירה על זכות העיכבון כאמצעי לחץ לגביית החוב יש בה כדי לשמוט את הקרקע מתחת לסיכוייה לגבות את החוב בשל שני נימוקים שלובים: ראשית, נוכח מצבה הכלכלי העגום של המבקשת. ושנית, נוכח הבאת האינטרסים הכלכליים – עסקיים של הצדדים לקצם עם כניסת החברה הזוכה לנעליה של המשיבה.
11. עד כאן טענות הצדדים. אגש כעת למלאכת הדיון, ולצורך כך אפתח במחלוקת שנוגעת לשאלות המקדמיות.
שאלת הסמכות העניינית
12. כידוע, המבחן שאומץ בפסיקה לקביעת הסמכות העניינית בהליכים אזרחיים, הוא מבחן הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561; ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669; ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 (להלן: "עניין אלדרמן")). לצורך כך, יש לבחון מהו הסעד הנדרש בכתב טענותיו של התובע, ובהתאם לכך לבחון לאילו מבין הוראות סעיף 51 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 הוא נופל. במסגרת בדיקת כתב התביעה, אין להיזקק לטענות הנתבע בכתב טענותיו:
'מבחן הסעד הינו מבחן פשוט יחסית. על פיו נדרשים אנו לבחון את כתב-הטענות שהגיש התובע (או המבקש) עם פתיחתו של ההליך. הא ותו לא. על-פי הסעד הנקוב שם נדע אם ההליך הוגש לבית-המשפט המוסמך, או שמא היתה חובה להגישו לבית-משפט אחר. אין צורך כלל להידרש לטענותיו של הנתבע (או של המשיב) בכתב-הטענות שהגיש הוא בתגובה. במילים אחרות, קביעת הסמכות נעשית על-פי האמור בכתב-התביעה, ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות במקרה רגיל.' (דברי כב' השופט גרוניס בעניין אלדרמן, בעמ' 534)
13. על-מנת לבחון כיאות את הטענה בדבר היעדר סמכות עניינית, הוריתי למבקשת להגיש כתב תביעה עד למחרת יום הדיון, מאחר שהבקשה לסעד זמני הוגשה לפני פתיחת ההליך העיקרי.
כעת משהוגש כתב התביעה, למדים אנו כי נתבעו שני סעדים: סעד של צו קבוע שחופף לחלוטין לצו הזמני, וסעד כספי לתשלום סך של 89,000 ש"ח. סדר הסעדים כפי שצויינו כאן הוא לפי סדר הבאתם בכותרת כתב התביעה.
אזכיר רק, שהמחלוקת בשאלת הסמכות העניינית נסבה סביב סמכותו של בית-משפט זה לדון בסעד הראשון, ולא בסעד הכספי – לגביו הסכימה המשיבה כי הוא בגדר סמכותו של בית-משפט השלום לאור הסכום הנתבע.
14. הוראת סעיף 51(א)(2) לחוק בתי-המשפט, מורה לנו, כי בית-משפט השלום מוסמך לדון ב:
'תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין.'
בהתאם לאמור נשאלת השאלה האם נופל הסעד המבוקש – מתן צו להעברת מידע – לגדרו של סעיף 51(א)(2) הנ"ל?
אקדים ואומר כי אין התייחסות מפורשת בכתב התביעה לסוגיה זו. בסעיף 79 לכתב התביעה נטען, כי לבית-משפט זה הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה – מבלי לפרש מדוע מוקנית לו סמכות זו, אף שחובה עליה לעשות כן בהתאם לתקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. אין בדעתי להקשות עם המבקשת, לפיכך אפנה לבחינת טיעוניה בסוגיה כפי שפורטו בסיכומים מטעמה ועל יסוד הטענות שבכתב התביעה.
15. במהלך הדיון שהתקיים לפניי טענה המשיבה, כי לא ניתן להעריך את שוויו של הסעד שבמחלוקת, ולפיכך יש להעביר את הדיון בו לבית-המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית לפי סעיף 40(1) לחוק בתי-המשפט. במסגרת סיכומיה – לאחר שכתב התביעה היה מונח לפניה – טענה המשיבה כי גם לדידה של המבקשת הסעד אינו ניתן להערכה, ולצורך כך הפנתה לנטען בסעיף 47 לסיכומי המבקשת, שם נטען כי המידע המבוקש אינו ניתן להערכה כספית.
הנה כי כן, גם המבקשת שותפה לדעה כ המידע המבוקש אינו ניתן להערכה כספית, שכן מבחינתה הוא "לא יסולא בפז" לעומת זאת 'הוא חסר ערך בשוק החופשי שכן הוא יכול לשמש רק את המבקשת' (סעיף 47 לסיכומי המבקשת).
16. מלבד להודאתה של המבקשת כי המידע המבוקש 'איננו ניתן להערכה כספית' (שם), הרי שגם אם ננסה להתחקות אחר אופיו של סעד זה, ברור שאין לבחון אותו במשקפיים כספיות, מפני שבחינה זו מובילה לתוצאות קוטביות שאינן ניתנות לגישור. כך למשל, לא ניתן להעריך את שוויו של המידע בערכי שוק מאחר שאין לו 'שוק'. הוא בעל ערך כלפי המבקשת בלבד ולא כלפי אף גוף אחר. יתרה מכך, יהיה זה אבסורדי להעריך את שוויו של המידע לפי ערך הנייר שיודפס עליו או לפי ערכו של האמצעי האלקטרוני בו הוא יאוחסן, שכן ברור כי קריטריון זה מתעלם מהשירות שהעניקה המשיבה לאיסוף המידע, עיבודו ושמירתו. אם כך, האם יש להעריך את שוויו של המידע לפי טענותיה של המשיבה לגבי גובה החוב שעובר את ה-3 מיליון ש"ח (קריטריון בעייתי כשלעצמו מאחר שהוא מגלם בחובו בחינה של טענת הגנה שאין זה המקום לבדוק אותה), או שמא לפי השווי החודשי של השירות שהוענק – ואם כן לכמה חודשים – או אולי יש להעריכו "בפז" כפי שסבורה המבקשת?
עצם העובדה כי ניתן להגיע לתוצאות שונות ומשונות לאותה שאלה, מצביע על כך כי הסעד המבוקש של מתן צו להעברת מידע, אינו ניתן לכימות או הערכה.
17. יחד עם זאת, שותפה אני לדעתה של המבקשת, כפי שהובעה במסגרת סיכומיה (עמ' 3 לסיכומים), לפיה הסעד הנ"ל נלווה לסעד הכספי הנתבע.
כבר נפסק שאם כתב התביעה כולל מספר סעדים, וכאשר אין הסעדים כולם מצויים בסמכותו של בית-משפט אחד, אין מנוס מניהול כמה הליכים בהתאם לסמכויות שלפי הסעדים (ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1457; ועניין אלדרמן, בעמ' 535). לעיתים התגברו בתי-המשפט על הצורך בניהול מספר הליכים בבתי-משפט שונים באמצעות הכלל בדבר גרירת הטפל אחר העיקר. במקרים אלה נקבע, כי בית-המשפט המוסמך ליתן את הסעד העיקרי ידון גם בסעד הטפל (עניין אלדרמן, שם).
במקרה דנן ניתן להימנע מן הצורך בפיצול ההליכים בין בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי, על-ידי היזקקות לדוקטרינה הנ"ל בדבר כריכת הסעד הנלווה עם הסעד העיקרי.
בנקודה זו אבקש להעיר, כי לא נעלם מעיניי שרוב העמודים בכתב התביעה, 15 במספר, הוקדשו לדיון בצו הקבוע, למעט שני עמודים לערך שנוגעים לסעד הכספי. ברם, יש לזכור כי הצו הקבוע קשור בטבורו לסעד הכספי, וברור שאם יקבע בית-המשפט בבוא היום כי על המשיבה להשיב כספים ששלמה ביתר, אזי המסקנה היא כי לאחרונה לא עומדת זכות העיכבון.
18. בחינה מדוקדקת של טענות המבקשת בכתב התביעה (וגם בבקשה ובסיכומים מטעמה) מגלה, כי כל הסעד המבוקש במסגרת הצו הזמני והצו הקבוע נסמך על שלילת זכות העיכבון מידי המשיבה. ואילו זכות העיכבון לה טוענת המשיבה מתבססת על החוב הכספי אותו חבה המבקשת. ברי אם כן שהכרעת בית-המשפט בשאלת הסעד הכספי תשליך הישר לגורלו של הסעד השני ככל שתתקבל התביעה, והרי אם המבקשת זכאית להשבה של תשלומים ששולמו למשיבה ביתר, אזי ברור שאין חוב כלפי המשיבה, ובהיעדר חוב אין עיכבון. לפיכך, אני קובעת כי הסעד העיקרי בתובענה הוא הסעד הכספי.
כפי שהחבל הולך אחרי הדלי, ילך העיכבון אחר החוב, והטפל ילך אחר העיקר. משנמצא הסעד למתן צו להעברת נתונים טפל או נלווה לסעד העיקרי אזי מסורה הסמכות העניינית לבית-משפט זה לדון בתביעה.
כשרותה המשפטית של המבקשת
19. המשיבה טענה כי המבקשת נעדרת כשרות משפטית לנקוט בהליך זה נוכח הוראות חוק ביטול האיחוד. בהקשר זה מפנה המשיבה לסעיף 4 לחוק זה שמורה, כי:
'4. בכפוף להוראות חוק זה, הרשות המאוחדת תמשיך להיות אישיות משפטית הכשרה לכל חובה, מיום התחילה ועד לתחילת כהונתם של המועצות המקומיות וראשי המועצות המקומיות, לפי המועד המאוחר מביניהם (בחוק זה – תקופת המעבר).'
בסעיף 1 לחוק הוגדרה "הרשות המאוחדת" כאל עיריית שגור (כך במקור – ג' ט'), ואילו "יום התחילה" – כיום תחילתו של החוק הנ"ל. לפי סעיף 18 לחוק, תחילתו של החוק הוא ביום 1.12.08.
בסעיף 5 לחוק נקבע כי 'בתום תקופת המעבר (בחוק זה – יום הביטול) תבוטל הרשות המאוחדת ותחדל להיות אישיות משפטית'.
20. לדידה של המשיבה, מנוסח החוק ניתן ללמוד בבירור כי המבקשת, קרי, הרשות המאוחדת, ממשיכה להיות אישיות משפטית הכשרה לכל חובה אך לא כשרה לזכות. המחוקק ראה לסייג את כשרותה המשפטית של המבקשת בהיותה אישיות שעומדת בפני קצה המתקרב ובא.
21. לעומת זאת טענה המבקשת כי היא אישיות משפטית לכל דבר ועניין. לגרסתה, אין זה הגיוני כי המחוקק ישלול ממנה בתקופת המעבר זכות לנקוט בהליכים משפטיים, וודאי שלא מקום בו מדובר בסעד דחוף ממדרגה עליונה.
לטענת המבקשת, בתקופת המעבר חלה על הרשות המאוחדת כל חובה הנדרשת מרשות מקומית ובכלל זה חובתה לפעול לשם עמידה על זכויותיה, ביניהם הזכות וגם החובה לתבוע בבית-משפט כספים המגיעים לה.
לטענתה, באותם מקרים בהם בחר המחוקק להחריג או לסייג פעילות כלשהי מפעולותיה של הרשות המאוחדת הוא עשה זאת בלשון מפורשת, כגון בסעיפים 12 ו-13 לחוק ביטול האיחוד. מכאן מסיקה המבקשת, שהמחוקק ראה במעמדה של הרשות המאוחדת בתקופת המעבר כמי שחלות עליה כל החובות, לרבות 'כל חובה' לעמוד על זכויותיה.
22. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בשאלה זו מצאתי כי הדין עם המשיבה. מספר טעמים עומדים ביסוד המסקנה לפיה נעדרת המבקשת כשרות משפטית לכל זכות. אמנה להלן את כל הטעמים לכך.
אפתח בכך, כי אבן יסוד בכללי הפרשנות הנהוגים בשיטתנו הוא שהמחוקק אינו משחיט את מילותיו לריק. לפי האמור, אם התכוון המחוקק כי המבקשת (הרשות המאוחדת) תהיה בעלת כשרות משפטית לכל דבר ועניין (לזכות ולחובה) – חזקה עליו כי לא היה משתמש בביטוי "לכל חובה" כפי שעשה בסעיף 4 לחוק ביטול האיחוד, אלא היה נוקט באותה לשון בה נקט בסעיף 5 כאשר קבע כי בתום תקופת המעבר היא 'תחדל להיות אישיות משפטית'. משלא עשה כן, ברור כי אכן התכוון לסייג את כשרותה המשפטית.
23. אפנה כעת לתהייה שמעלה המבקשת אודות היווצרותו של ואקום משפטי – ככל שתתקבל פרשנותה של המשיבה.
גם נימוק זה עליו הצביעה המבקשת אין בו ממש. עיון מדוקדק בסעיפי חוק ביטול האיחוד מלמד כי אין כל ואקום משפטי. סעיף 2 לחוק זה מתייחס להשבת מעמדן של המועצות המקומיות מג'ד אל כרום, דיר אלאסד ובענה, תוך החלת כל הוראות הדין שחלו עליהן ערב הקמתה של הרשות המאוחדת (היא המבקשת), וזאת כבר מיום תחילתו של החוק. המסקנה המתבקשת היא, כי בתאריך 1.12.08 (ביום תחילתו של חוק ביטול האיחוד) שבו שלוש המועצות המקומיות הנ"ל למעמדן וכשרותן המשפטית שהיו להן לפני האיחוד ולפני הקמתה של עיריית אלשאג'ור. ובתור שכאלה, החל מיום 1.12.08 מוענקת הכשרות המשפטית "לכל זכות" לשלוש המועצות המקומיות הנ"ל, ולא למבקשת.
24. מסקנה זו מתיישבת לא רק עם לשון סעיף 2 לחוק ביטול האיחוד, אלא גם עם האמור בסעיף 12 לאותו חוק – עליו שמה המבקשת את יהבה. להקלת הדיון אביא להלן את סעיף 12 כלשונו:
'12. החל ביום פרסומו של חוק זה, לא יתקשרו הרשות המאוחדת וכל אחת מהמועצות המקומיות, בהתקשרות אשר תקופתה, ביצועה והזכויות והחיובים על פיה הם מעבר ליום שנקבע לבחירות במועצות המקומיות לפי חוק זה, אלא באישור מראש מאת השר.'
לטעמי, אזכור המועצות המקומיות בסעיף 12 כמוסמכות להתקשר כבר עתה בהתקשרויות המפורטות באותו סעיף, מלמד כי כבר עתה הן בעלות כשרות משפטית מלאה.
25. אחזור כעת לטענת המבקשת לפיה אישיותה המשפטית אינה מוגבלת וכי היא כשרה גם לכל זכות. לטענתה, מסקנה זו נלמדת מהוראת סעיף 12 הנ"ל שמקנה לה סמכות להתקשר בהתקשרויות חוזיות המפורטות שם.
אין בידי לקבל פרשנות זו של המבקשת. התשובה לטענתה מצויה בהוראת סעיף 4 לאותו חוק. סעיף 4 פותח במשפט 'בכפוף להוראות חוק זה', ללמדנו כי המחוקק ביקש לצמצם את תחולת הסייג שמסייג את הכשרות המשפטית לכל חובה, באופן שהסייג לא יחול על פעולות ספציפיות ומוגדרות שפורטו בחוק ביטול האיחוד, כגון הפעולה המנויה בסעיף 12 הנ"ל, ובהמשך, בסעיף 13 שעניינו העסקת עובדים חדשים (בכפוף לאשור שר הפנים).
26. מכאן, שלשון חוק ביטול האיחוד לא מותירה ספק אודות מעמדה המוגבל של המבקשת כיום. עניין לנו בעיריה שאינה כשרה עוד לנקוט בהליכים משפטיים, מאחר שכשרותה המשפטית סויגה לכל חובה בלבד. התכלית הקיימת בהותרת כשרות משפטית 'לכל חובה' נועדה בעיקר כדי לשמר אינטרסים של צדדים שלישיים שחפצים בנקיטת הליכים משפטיים נגד העיריה, הא ותו לא.
27. למעלה מן הצורך אוסיף כי השוואת הוראות חוק ביטול האיחוד עם הוראות חוק האיחוד, מכוחו אוחדו המועצות המקומיות בשנת 2003 (חוק האיחוד אוזכר בסעיף 2 להחלטתי), מובילה למסקנה זהה.
בחוק האיחוד נקבע מפורשות, כי המועצות המקומיות שהיו קיימות ערב חקיקת החוק, ימשיכו להיות אישיות משפטית לכל זכות ולכל חובה גם בתקופת המעבר שמסתיימת עם הקמתה של הרשות המאוחדת (סעיף 12(א)). בחוק האיחוד נקבע, כי מעמדה המשפטי של הרשות החדשה, היא הרשות המאוחדת (המבקשת), יחל עם עריכת הבחירות המקומיות בתום תקופת המעבר (סעיפים 9(א), 10(א), 12(א)).
לעומת זאת, עם ביטול האיחוד, בחר המחוקק לנקוט גישה אחרת. כיום, חדלה הרשות המאוחדת מלהיות אישיות משפטית לכל זכות מייד עם תחילת החוק, עוד בראשיתה של תקופת המעבר, ולכן הושב מעמדן המשפטי של המועצות המקומיות מייד עם תחילת החוק.
28. לסיכום, אין למבקשת, עיריית אלשאג'ור כשרות משפטית לנקוט בהליך זה. משכך, אין בכוחה לבקש מבית-המשפט להושיט לה סעד כלשהו.
אחרית דבר
29. נוכח ממצאי בפרק הקודם אני קובעת שאין למבקשת כשרות משפטית לתבוע את המשיבה לדין. בימים כתיקונם תוצאה זו היה בה כדי להוביל למחיקת התביעה. אולם כדי שלא אותיר את הצדדים ללא הכרעה לגוף הבקשה, ובשל הדחיפות הנטענת בבקשה, אני מתירה למבקשת לתקן את כתב התביעה ואת הבקשה על-ידי הגשת ההליך באמצעות הגוף הכשיר לכך.
30. זה המקום לציין, כי לא נתתי את דעתי עד תום לשאלה אם יש צורך בקבלת אישור או הוראה מאת שר הפנים לצורך נקיטת הליכים חדשים וחלוקת הזכויות בין המועצות המקומיות – כאמור בסעיף 8 לחוק ביטול האיחוד. אותיר זאת לבדיקתו של בא-כוח המבקשת, שחזקה עליו כי יברר זאת לפני הגשת הבקשה המתוקנת.
31. מייד עם הגשת הבקשה המתוקנת וכתב התביעה המתוקן, יועבר עותק מהם לידי בא-כוח המשיבה לצורך הגשת תגובה – ככל שיחפצו בכך כמובן. התגובה תוגש תוך 24 שעות מעת קבלת הבקשה. פרק הזמן הקצר שנקצב להגשת התגובה נעוץ בעובדה כי הצדדים הביאו כבר בפני בית-המשפט את כל טיעוניהם לגבי כל השאלות השנויות במחלוקת.
על-מנת למנוע אי-הבנות בין בא-כוח הצדדים (דוגמת ההודעה שקבלתי היום מאת בא-כוח המבקשת אודות אי-קבלת הסיכומים), על כל צד לדאוג לביצוע מסירה כדין באופן שניתן יהיה להתחקות אחר מועד המסירה באופן ברור. לצורך הליך זה אני מתירה המצאת כתבי טענות בפקסימיליה (עם אישור טלפוני מתאים).
32. זה המקום להדגיש, כי לא אדון בבקשה המתוקנת אם לא יצורף אליה כתב התחייבות עצמית חתום ומאושר כדין.
33. עם הגשת כל האמור לעיל, אכריע בבקשה לגופה."


4. כאשר הסעד הנוסף או החלופי הנתבע, בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין, הוא סעד כספי, קובעת ההלכה הפסוקה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על-פי שווי הסעד הכספי. אפילו היה בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה לצו עשה, לא היתה לו סמכות עניינית לדון בסעד הכספי החלופי, אשר על-פי סכומו בא בגדר סמכותו העניינית של בית-משפט השלום

ב- בש"א (מחוזי – נצ') 2747/08[73] נפסק מפי כב' השופט יונתן אברהם:

"החלטה
רקע
בתביעה העיקרית נתבקשו סעד כספי בסכום הנמצא בסמכותו של בית-המשפט המחוזי וכן סעד לסילוק יד ממקרקעין.
בפניי בקשה לסילוק על-הסף של התביעה לסעד סילוק היד מחמת היעדר סמכות עניינית.
טענות המבקשות
לטענת המבקשות, היה על המשיב לפצל את תביעתו ולהגישה כשתי תביעות שונות שכן אחד הסעדים המבוקשים הינו בסמכות בית-המשפט המחוזי והשני בסמכות בית-משפט השלום.
לטענתן, הלכה היא כי הסמכות העניינית נקבעת על-פי מבחן הסעד ולא על-פי מהות הסכסוך.
בכתב התביעה נדרשו שני סעדים.
האחד, סילוק יד/פינוי מקרקעין שבסמכות בית-משפט השלום על-פי סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: "החוק").
השני, סעד כספי בסך של 6,779,843 ש"ח עבור דמי שימוש ו/או שכירות ראויים שהנו בסמכות בית-המשפט המחוזי מכוח סמכותו השיורית לדון בתביעות מעל 2,500,000 ש"ח לפי סעיף 40(1) לחוק.
לטענתן, כאשר נתבעים שני סעדים שאחד מהם כספי והשני אינו כספי וכל אחד מהסעדים הוא בסמכות עניינית של בית-משפט אחר, הלכה היא כי יש לפצל את התביעות לשני בתי-משפט שונים וכך יש לעשות בנסיבות מקרה דנן.
תשובת המשיב
לטענת המשיב, אין כל הגיון לפצל את הדיון לשתי תביעות שונות ולבית-המשפט זה יש את הסמכות העניינית לדון בתביעה זו משתי סיבות.
האחת, המבקשות בעצמן טוענות כי קיימת בין הצדדים מחלוקת מהותית לגבי זכות הבעלות ויש לברר מחלוקת זו ועל-כן התביעה היא בסמכות בית-המשפט המחוזי.
השניה, שמדובר בשני סעדים המושתתים על אותה מסכת עובדתית ועל-כן ראוי שהתביעה תדון כמקשה אחת על-ידי אותה ערכאה למען היעילות, מניעת בזבוז זמן שיפוטי ומניעת הכרעות סותרות בין בתי-המשפט השונים.
נטען כי בבקשתן טוענות המבקשות כי 'הן רכשו 50% מזכויות הבעלות בשטח תחנת התדלוק' קרי, המבקשות טוענות לזכויות בעלות בקרקע, בניגוד לנטען בכתב התביעה.
כמו-כן בכתב הגנתן טוענות המבקשות כי קיימות זכויות חכירה ומשכנתה של שטח תחנת התדלוק וכי זכויות אלה גוברות על זכויות התובע, ככל שקיימות. כן טענו הנתבעות כי הליך רכישת זכויות התובע במסגרת ההוצל"פ נעשה שלא כדין וללא ידיעת המבקשות.
לטענת המשיב, משיש לברר את טענת הבעלות הנטענת קנה בית-המשפט סמכות לדון בשני הסעדים המבוקשים בכתב התביעה.
לחילופין, נטען כי אם יגיע בית-המשפט למסקנה כי הוא נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה אזי עליו להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 79(א) לחוק ולהעביר את הדיון לבית-המשפט המוסמך, בית-משפט השלום בנצרת.
דיון
לעניין בחינת הסמכות העניינית חלו תחילה בהלכה הפסוקה זה בצד זה שני מבחנים. האחד, כפי שכונה, "מבחן הסעד " והשני, "מבחן העילה" או "מבחן טיב הסכסוך".
ב- ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 אומץ כפי הנראה כהלכה מחייבת מבחן הסעד תוך דחייתו של מבחן העילה ובעניין זה נאמרו הדברים הבאים מפי כב' השופט גרוניס:
'המבחן המקובל לעניין קביעת הסמכות העניינית בתחום האזרחי, בכל הנוגע לבתי-המשפט שחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט) עוסק בהם, הינו מבחן הסעד (ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 (להלן: עניין רפאלי); ע"א 472/83 אריאלי נ' אריאלי, פ"ד מא(3) 200, 208; רע"א 483/88 מפעלים פטרוכימיים בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(3) 812, 815; ע"א 4796/95 אלעוברה נ' אלעוברה, פ"ד נא(2) 669 (להלן: פרשת אלעוברה); ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה, תק-על 2003(2) 1478 (להלן: עניין מחאג'נה)). משאומץ מבחן הסעד לעניין הסמכות העניינית, נדחה בעת ובעונה אחת מבחן אחר שהוצע, והוא – מהות הסכסוך (עניין רפאלי; ראו דעת המיעוט של השופט מ' עציוני). נעיר, כי לעיתים מדובר על מבחן העילה ולא על מהות הסכסוך, אך דומה שאין הבדל ממשי בין השניים.'
יש אם כן, נוכח ההלכה הנ"ל לבחון את שאלת הסמכות העניינית, על-פי הסעדים להם עתר המשיב בכתב תביעתו.
בכתב התביעה נתבעו שני סעדים.
האחד, סעד של סילוק יד. השני, סעד כספי.
סעד סילוק יד נכנס לגדר "חזקה או שימוש במקרקעין", עניין המסור לסמכותו הייחודית של בית-משפט השלום, לפי סעיף 51(א)(3) לחוק, ואילו הסעד הכספי הינו בסמכות בית-המשפט המחוזי לפי סעיף 40(1) לחוק (הסמכות השיורית לדון בתביעות שהן למעלה מ-2,500,000 ש"ח).
הנה אם כן, בפנינו שני סעדים המצויים בסמכות בתי-משפט שונים.
ב- ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מומחד אגבאריה ו-2 אח', תק-על 2003(2) 1478, 1482 אבחנה ההלכה בין תביעה בה נתבעים מספר סעדים (לא כספיים) הנוגעים כולם למקרקעין (אפילו הם בסמכות בתי-משפט שונים), לבין תביעה בה רק חלק מן הסעדים נוגע למקרקעין והאחר הוא כספי, באופן הבא:
'אכן, מקום בו נתבעים מספר סעדים, אשר כולם נוגעים לעניינים שבמקרקעין, חלה ההלכה לפיה הטפל הולך אחר העיקר ובית-המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי מוסמך לדון גם בסעד הטפל (ע"א 148/58 ח. קלקודה נ' אגד (א.ש.ד) בע"מ, פ"ד יג 268, 260). כך למשל, כאשר נלווית לתביעת בעלות במקרקעין תביעה לחזקה בהם, או עניין אחר הנוגע לשימוש בהם (ראו ע"א 635/76 משה טייבר נ' חיים טייבר, פ"ד לא(2) 742 וכן פרשת אלעוברה הנ"ל, בעמ' 674).'
לעומת זה, כאשר הסעד הנוסף או החלופי הנתבע, בצד הסעד הנוגע לעניינים שבמקרקעין, הוא סעד כספי, קובעת ההלכה הפסוקה כי הסמכות העניינית לדון בסעד נוסף זה, נקבעת על-פי שווי הסעד הכספי (ראו ע"א 29/58 לוי נ' עקריש, פ"ד יב 1458, 1457, ע"א 588/87 כהן נ' שמש, פ"ד מה(5) 297, 313; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 165 הערת שוליים 251; וכן השווה עם רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים וקלטות בע"מ נ' רחל שוורץ, פ"ד נג(1) 670). על-כן, אפילו היה בית-המשפט המחוזי מוסמך לדון בתביעה לצו עשה, לא היתה לו סמכות עניינית לדון בסעד הכספי החלופי, אשר על-פי סכומו בא בגדר סמכותו העניינית של בית-משפט השלום.
כן ראה לעניין זה זוסמן סדר הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 54-55:
'למרבה הצער מוגבלת הוראה זו (סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט לתביעת המיטלטלין הכרוכה בתביעת החזרת מקרקעין או בתביעת שימוש, ולא נקבע כך גם כאשר נתבע תשלום כסף, למעלה מסך של 1,000,000 ש"ח נוסף על החזקת המקרקעין או הסעד בשל שימוש בהם. בעניינים אלה אין לתובע ברירה. הוא חייב לפצל את תביעתו ולהביא דברו בפני שני בתי-משפט.'
במקרה דנן הוגשה תביעה למספר סעדים אחד מהם נוגע למקרקעין, אך אינו בסמכות בית משםט זה, והאחר הכספי נמצא בסמכות בית-משפט זה.
על-כן, ונוכח ההלכה הנ"ל סבורני כי לא ניתן לכרוך בינהם ואין מנוס מפיצול התביעה.
סבורני כי אין בסיס גם לטענות הנוספות שהעלה המשיב בתגובתו, ואפרט מדוע.
לטענת המשיב, מבחינת הטענות בכתב ההגנה עולה כי ישנה מחלוקת באשר לבעלות במקרקעין ומאחר שיש להכריע בשאלה זו אזי הסמכות היא לבית-המשפט המחוזי.
המשיב אף הביא בתגובתו אסמכתאות שסבר שתומכות בטענתו.
סבורני, כי בעניין זה נתפס המשיב לכלל טעות שכן, כפי שקבעתי לעיל, אין בוחנים את הסמכות העניינית לפי מהות הסכסוך לו טוענים הצדדים אלא על-פי מבחן הסעד הנתבע בכתב התביעה ואף אם נטענות בכתב ההגנה טענות הנוגעות לשאלת הבעלות עדיין בחינת הסמכות תעשה על-פי הסעד הנדרש בכתב התביעה בלבד (ראה לעניין זה ע"א 27/77 טובי נ' רפאלי, פ"ד לא(3) 561 וכן ע"א 2846/03 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529 שם נקבע כי אין כלל צורך להידרש לטענות הנתבע בכתב הטענות וכי קביעת הסמכות נעשית כל פי האמור בכתב התביעה ואין בטענותיו של הנתבע כדי לשנות זאת).
זאת ועוד, אף אם תועלנה בפני בית-משפט השלום שאלות שעניינן בעלות באותם מקרקעין במסגרת התביעה לסילוק יד, יהיה הוא מוסמך לדון בהן לצורך ההכרעה באותו עניין במסגרת סמכותו הנגררת מכוח סעיף 76 לחוק בתי-המשפט והכרעה בשאלת הבעלות לא תהווה מעשה בית-דין (ראה ע"א רפאלי הנ"ל).
באשר לטענה כי שיקולי יעילות מחייבים השארת התביעה לסלוק היד בבית-המשפט המחוזי, אף טענה זו יש לדחות שכן האינטרס הציבורי של יעילות ובזבוז זמן שיפוטי אינו גובר על חלוקת סמכויות שקבע המחוקק.
יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב- ע"א 2618/03 פי.או.אס (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' נחום ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 519-520 (2004):
'כאשר הכלים הפרוצידוראליים אינם מאפשרים לבעל-הדין למצות את זכויותיו תחת קורת-גג אחת של התדיינות, אין לבוא אליו בטרוניה כאשר הוא חוזר אל בית-המשפט פעם נוספת, כדי להשלים את שהחסיר בהזדמנות הקודמת.' (זלצמן, בעמ' 15; ראו גם בעמ' 115-124)
כמו בדיני מעשה-בית-דין, אף בסדרי הדין של בתי-משפט אזרחיים, ברור כי הסמכות שקבע המחוקק גוברת על צירוף עילות: '... כל אימת שהתקנות מתירות לצרף עילה לעילה, נקבע סייג לדבר: אין לצרף עילה לעילה ולתבען ביחד בכתב תביעה אחד, אלא אם היו שתי העילות נתונות לשיפוטו של אותו בית-המשפט' (זוסמן, בעמ' 184; ראו גם גורן בעמ' 92). כך, כאשר מוגש לערכאה שיפוטית כתב תביעה הכולל עניינים שבסמכותה לצד עניינים כאמור שאינם בסמכותה, אין מנוס (בכפוף לסעיף 76 לחוק בית-המשפט, במקרה של שאלה המתעוררת דרך אגב) אלא לפצל את ההליך: 'פעמים נכרכים בכתב תביעה אחד שני עניינים ביחד, האחד הוא בסמכותו של בית-המשפט והשני חורג מגדר סמכותו. במקרה כזה, יפצל בית-המשפט את המשפט, יעביר את העניין שאינו בסמכותו לבית-המשפט המוסמך וימשיך לדון בעניין שבסמכותו' (זוסמן, בעמ' 91). תובע אינו מחוייב, באופן כללי, לרכז את כל עילותיו בתביעה אחת (זוסמן, בעמ' 168, 170; גורן, בעמ' 100). הוא אף אינו יכול לרכז בתביעתו עניינים שאינם בסמכות בית-המשפט שבפניו נדונה התביעה (ראו: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', פ"ד נז(5) 166 – בקשה לדיון נוסף נדחתה – דנ"א 7139/03 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-על 2003(4) 961; ע"א 372/85 פרץ נ' פרץ, פ"ד מ(4) 781, 785; זוסמן, בעמ' 170).'
מהמקובץ לעיל עולה כי היה על המשיב לפצל את תביעתו ולהגיש את התביעה לסילוק יד לבית-משפט השלום.
סוף-דבר
לאור האמור לעיל, באתי לידי מסקנה כי הצדק עם טענות המבקשות וכי אין מנוס מפיצול הדיון
ועל-כן דין הבקשה להתקבל.
אני מורה על-כן על מחיקת סעד סילוק היד מכתב התביעה שבפניי.
התביעה הכספית תעמוד על כנה.
המשיב יהיה רשאי להגיש כתב תביעה נפרד בעניין סילוק היד לבית-המשפט המוסמך לדון בכך, בית-משפט השלום.
ככל ששולמה אגרה בגין סעד סילוק היד היא תוחזר למשיב."

5. תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות בית-המשפט המחוזי, משום שאין מדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס

ב- בש"א (שלום – ת"א) 178462/08[74] נפסק מפי כב' השופט אטדגי יונה:

"החלטה
1. המשיב הוא בעל הזכויות להרשם כבעלים של בניין מגורים.
המבקש הוא אחד מדיירי הבניין.
על-פי המתואר בכתבי הצדדים, המבקש הרחיב את מרפסת דירתו על-ידי העמדת קונסטרוקציה המונחת על עמודי ברזל.
לטענת המשיב הדבר נעשה ללא קבלת היתר בניה על-פי חוק. המבקש לא הכחיש זאת.
בתובענה זו עותר המבקש למתן צו הריסה למרפסת שנבנתה.
בבקשה זו טוען המבקש כי הסמכות העניינית ליתן צו הריסה כמבוקש נתונה לבית-המשפט המחוזי ולא לבית-משפט זה, והוא מפנה לפסיקה בנדון.
המשיב טוען כי ישנה גם פסיקה אחרת וכן שהמדובר למעשה במיטלטלין.
2. גם אם בעבר נשמעה דיעה, לפיה בית-משפט זה מוסמך לתת צו הריסה הנוגע למקרקעין, הרי שכיום קיימת פסיקה מחייבת של בית-המשפט העליון: רע"א 7166/02 אלגריה נ' אברמוב, פ"ד נז(1) 337.
כב' השופטת דורנר קבעה (עמ' 339), כי אמנם בית-משפט השלום הוא המוסמך לדון בתביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין, כאמור בסעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי-המשפט), ואולם מדובר רק בתביעות לשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס. תביעה להריסת חלק במקרקעין הינה בסמכות בית-המשפט המחוזי, משום שאין מדובר בשימוש במקרקעין תוך שמירה על גוף הנכס.
כב' השופטת דורנר הוסיפה עוד (שם) שכאשר עצם מציאות המבנה הלא חוקי של צד אחד היא הפוגעת בשימושו של הצד האחר בנכס שלו ולא השימוש שעושה הצד הראשון באותו מבנה, הרי שהסמכות היא בידי בית-המשפט המחוזי.
אמנם, כאשר סעד ההריסה המבוקש טפל לסעדים מבוקשים אחרים, כמו: תביעת פינוי או תביעת פיצויים, יוכל גם בית-משפט השלום לדון בתביעה מכוח הכלל של טפל ההולך אחר העיקר (ראו, למשל: החלטותיהם של כב' השופט רובינשטיין ב- רע"א 3189/06 וולפינגר נ' ראובני, תק-על 2006(3) 2757 (2006) ושל כב' השופט דנציגר ב- רע"א 10889/07 קנאזע נ' הנזירות הפרנסיסקניות של הלב הטהור של מריה, תק-על 2008(2) 1130 (2008)), לא כן כאשר המדובר בסעד עיקרי ויחיד.
3. בענייננו, סעד ההריסה הוא אכן הסעד היחיד שהתבקש בתובענה.
כמו-כן, הפגיעה הנטענת במשיב היא עצם מציאותה של המרפסת הנדונה כמות שהיא ולא השימוש שעושה בה המבקש.
לכן, ובהתאם להלכה הנ"ל, הסמכות העניינית לדון בתובענה היא של בית-המשפט המחוזי.
4. באשר לטענת המשיב כי הקונסטרוקציה הנדונה אינה "מקרקעין".
חוק בתי-המשפט עצמו אינו מגדיר מהם "מקרקעין" בהקשר לקביעת הסמכות העניינית (סעיף 51(א)(3)), ולכן ההגדרה שתחול היא זו שבסעיף 3 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981, מכוח סעיף 1 לחוק זה.
וזו ההגדרה:
'מקרקעין – קרקע, כל הבנוי עליה והנטוע בה וכל דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע, זולת מחוברים הניתנים להפרדה.'
הגדרה זהה מופיעה גם בפקודת הפרשנות (נוסח חדש) (סעיף 1) ובחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (סעיף 1).
5. הקו המפריד בין 'דבר אחר המחובר אליה (לקרקע – י.א.) חיבור של קבע', שהגדרת מקרקעין חלה עליו, ובין 'מחוברים הניתנים להפרדה' שהגדרה זו אינה חלה עליהם, איננו על-פי מבחן טכני בלבד, אלא מבחן מורכב המכיל בתוכו מספר מבחני משנה, כגון: מבחן הכוונה – האם מי שחיבר אותו דבר התכוון לכך שישאר מחובר לצמיתות או לתקופה ארוכה או שמא לתקופה קצרה בלבד; מבחן התקופה שבה היה אותו דבר מחובר למעשה; מבחן המאסיביות של אותו דבר – האם מדובר בדבר שניתן בקלות להפרידו ולטלטלו או שמדובר בדבר שמשקלו ואופן חיבורו מקשים על הפרדתו וטלטולו, ומבחנים אחרים נוספים שניתן לדעתי לכנותם בשם אחד כולל: מבחן השכל הישר.
קו מפריד זה הוא שיבדיל, למשל, בין מעקות קבועים, דלתות וחלונות הבית שייחשבו כחלק מהמקרקעין, ובין נדנדה המונחת בגינת הבית או ארון בגדים נייד, שלא ייחשבו כחלק מהם, וכן יפריד קו זה בין מכולה ניידת המונחת לתקופה קצרה וקצובה לצורך מסויים (לא תחשב למקרקעין) ובין מכולה נייחת וקבועה שהושמה לתקופה קבועה או ארוכה (תחשב כמקרקעין).
לדיון בסוגיה זו, ראו: פרופ' יהושע ויסמן דיני קניין, חלק כללי 131-144.
לדיון והתלבטות בסוגיה דומה, סוגיית הגדרתו של "בניין" בחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ראו: ע"פ 697/85 גולדשטיין נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לוד, פ"ד מ(4) 57.
6. דעתי היא, שהקונסטרוקציה הנדונה עונה לכל המבחנים המתאימים ל'דבר אחר המחובר אליה חיבור של קבע'.
מדובר בהתקנה מאסיבית, שאינה ניתנת לפירוק והפרדה בנקל, שהוקמה שלא בכוונה לפרקה לאחר זמן קצר, ובפועל היא כבר קיימת שנים רבות, ולמעשה היא משמשת לכל דבר, גם אליבא דמשיב, כהמשכה של המרפסת הקיימת.
המדובר אם כן ב"מקרקעין" לצורך סעיף 51(א)(3) לחוק בתי-המשפט.
7. לפיכך, ובהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט, אני מורה על העברת התובענה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו."

6. הסעד ההצהרתי שעניינו שיוך הדירה ורישומה על-שם התובע הינו בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי

ב- ת"א (שלום – נצ') 282/07/08[75] נפסק מפי כב' השופט ערפאת טאהא:

"החלטה
רקע
1. התובע היה חבר קיבוץ מנרה (להלן: "הקיבוץ") בתקופה מיום 1.7.1970 ועד 1.3.08 עת החליט לעזוב את הקיבוץ. התובע הגיש נגד הנתבע תביעתו דנן, במסגרתה הוא עותר לחייב את הקיבוץ לשלם לו סכום של 400,000 ש"ח בגין דמי עזיבה. כמו-כן תבע התובע מבית-המשפט להצהיר שהוא זכאי-לכך שהדירה שבה התגורר ערב עזיבתו את הקיבוץ, תשויך ותרשם במינהל מקרקעי ישראל על שמו, ולחילופין להורות לקיבוץ לפדות בכסף את שווי זכויות התובע בדירה בסכום שווי ההטבה המגולמת בשיוך הדירה על שמו, בסכום שלא יפחת מ-350,000 ש"ח.
בנוסף לסעדים אלה תבע התובע מבית-המשפט צו לחייב את הקיבוץ לחתום על כתב התחייבות לתשלום קצבה ולהמחות לו את הזכויות לקבל כל תקבול או קצבה מכל קרן או קופה שבה מופקדים כספים המיועדים להבטחת פנסיה לחברי הקיבוץ.
2. הקיבוץ הגיש בקשה לעיכוב ההליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968. בטרם מתן החלטה בבקשה, ביקשתי מהצדדים להתייחס לשאלת סמכותו העניינית של בית-משפט זה לדון בסעד ההצהרתי שעניינו "שיוך" הדירה ורישומה על שמו של התובע.
הסמכות העניינית
טענות הצדדים
3. לטענת התובע, הוא אינו טוען לזכויות קנייניות בדירה, וכי שיוך הדירה על שמו אינו מקנה לו זכויות כאלה. לטענתו, קיימת התחייבות חוזית אשר מחייבת את הקיבוץ, ושעל פיה זכאי התובע לשיוך הדירה ורישומה על שמו. מאחר שמדובר בהתחייבות אובליגטורית של הקיבוץ לכלול את שמו בין אלה הזכאים לשיוך דירת מגורים, יש לבית-משפט זה סכמות לדון בסעד זה.
4. הקיבוץ טוען מנגד, כי הסעד ההצהרתי המבוקש בתביעה מהווה תביעה לזכויות קנייניות בדירה, ועל-כן הוא בסמכותו של בית-המשפט המחוזי.

דיון והכרעה
5. ביום 27.2.96 קיבלה מועצת מקרקעי ישראל החלטה 751, אשר דנה בשינויים במבנה הארגוני ובהקצאת קרקע בקיבוצים. בהתאם להחלטה זו התאפשר לחברי הקיבוצים, בתנאים מסויימים, לרכוש את זכויות החכירה בדירה ולרשום זכויות אלה על שמם. לצורך רישום הזכויות בדירה על-שם החברים, על הקיבוץ לקבל החלטה, אשר קובעת את שמות החברים הזכאים לשיוך הדירה ולרישום זכויות החכירה בה על שמם (להלן: "החלטת השיוך"). החלטת השיוך, כשלעצמה, אינה מקנה לחברים זכויות מיידיות בדירה, אך תאפשר להם, בעתיד ולאחר שיתמלאו התנאים הדרושים לכך, לרשום את הזכויות בדירה על שמם.
6. הלכה פסוקה היא מימים ימימה, ששאלת סמכותו העניינית של בית-משפט אזרחי נבחנת בהתאם לסעד המבוקש בכתב התביעה. אם הסעד המבוקש הוא בסמכותו של בית-המשפט, קנה אותו בית-משפט סמכות עניינית לדון בתובענה, גם אם עילת התביעה, ברגיל, אינה בסמכותו. מאחר שקיימת חשיבות מכרעת לסעד הנתבע, אביא אותו כלשונו:
'41 לאור כל המתואר לעיל, יתבקש בית-המשפט הנכבד להזמין את הנתבע לדין, ולהורות כדלקמן:
41.1 ...
41.2 ליתן צו הצהרתי המורה כי התובע זכאי שהדירה שבה התגורר ערב עזיבתו את הקיבוץ, תשויך ותירשם במינהל מקרקעי ישראל על שמו; כי לקיבוץ לא תהא זכות להתנות את הפניית התובע לחתימה על חוזה חכירה במנהל, אלא בתשלום שווי המבונה שעל המגרש והוצאות פיתוח וזאת בכפוף לכך שהקיבוץ קיבל החלטה חוקית בהתאם, וכי שווי המבונה והוצאות הפיתוח ייקבעו על-ידי שמאי שיהא חייב להתבסס בין היתר על הפחת שנרשם בספרי הנהלת החשבונות של הקיבוץ ביחס לדירה האמורה.'
הנה כי כן, על-פי האמור בכתב התביעה עותר התובע למתן צו הצהרתי, לפיו הוא זכאי-לכך שהדירה תשויך ותירשם על שמו, וכי לקיבוץ לא תהייה כל זכות להתנות את הפנייתו לחתימה על חוזה חכירה במינהל, אלא בתשלום סכום מסויים. במסגרת הסעד ההצהרתי מבקש בעצם התובע לבטל את זכויות החכירה של הקיבוץ בדירה ולהעבירם, כפוף למילוי תנאים מסויימים, על שמו הוא.
7. סעיף 51 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, קובע כדלקמן:
'(א) בית-משפט שלום ידון באלה:
(1) ...
(2) תביעות אזרחיות – למעט תביעות הנוגעות למקרקעין – כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה...
(3) תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שוויו של נושא התביעה אשר יהיה; אך בית-משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין...'
סעד הצהרתי שעניינו זכויות בעלות או חכירה במקרקעין אינו בסמכותו של בית-משפט השלום, אלא בסמכותו השיורית של בית-המשפט המחוזי. כפי שציינתי קודם, משמעות הסעד הנתבע בתביעה דנן הוא ביטול זכות החכירה של הקיבוץ בדירה והעברתה על-שם התובע. מדובר בסעד הצהרתי שעניינו זכויות חכירה במקרקעין, ועל-כן אינו בסמכותו של בית-משפט זה.
8. אינני מקבל את טענת התובע, כי במקרה דנן מדובר בהצהרה על זכות חוזית-אובליגטורית, ולכן הסמכות לתת סעד זה נקבעת בהתאם לשווי הסעד. כפי שציינתי קודם, משמעות מתן הסעד ההצהרתי, היא העברת זכויות החכירה בדירה, בקיום תנאים מסויימים, משמו של הקיבוץ ורישומן על-שם התובע. המקרה דומה לעסקת חכירה, לפיו התובע מבקש להצהיר, כי הסכם החכירה שנחתם בינו לבין המוכר תקף, ועל-כן הוא זכאי להירשם כבעל זכויות החכירה בנכס. לא צריכה להיות מחלוקת, כי על-אף שלתובע במקרה זה זכות אובליגטורית (הרי זכותו על-פי הסכם החכירה טרם נרשמה), הסעד המבוקש הינו בסמכותו של בית-המשפט המחוזי ולא בסמכות בית-משפט השלום.
ב- בש"א (מחוזי-חיפה) 1045/05 קיבוץ נחשולים נ' יניב איציק, תק-מח 2005(2) 1211, קבע כב' השופט נאמן, כי הסמכות לדון בסעד הצהרתי של שיוך דירה על שמו של חבר הקיבוץ נתונה לבית-המשפט המחוזי, מאחר שמשמעות השיוך היא 'כריתת חוזה חכירה לדורות מהוון ישיר בין מינהל מקרקעי ישראל לבין כל חבר בגין בית המגורים המוקצה לו על-ידי הקיבוץ'.
ב- ת"א (מחוזי-חיפה) 819/06 זהבה רתם נ' קיבוץ שדות ים, תק-מח 2002(2) 338 דנה כב' השופטת וילנר בזכויות השיוך הנטענות, מבלי שהתעוררה כלל שאלת סמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי לדון בסעדים הנוגעים לשיוך הדירה. החלקים המצוטטים מפסק-הדין על-ידי בא-כוח התובע נאמרו בהקשר שאינו נוגע לסוגיית הסמכות העניינית, אלא לזכאותו של התובע בהתבסס על החלטת השיוך של הקיבוץ.
9. בא-כוח התובע מסתמך בטיעוניו על פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט העליון ב- ע"א 8130/01 מוחמד מחאג'נה נ' מוחמד אגבריה, תק-על 2003(2) 1478, שם נקבע כי תביעה למתן צו עשה, המחייב את הנתבעים לרכוש מהמנהל חלקות מסויימות עבור התובע הינה תביעה בגין התחייבות אובליגטורית, ולא בגין זכויות במקרקעין, ולכן הסמכות נקבעת בהתאם לשווי הסעד. מאחר ששווי ההתחייבות באותו מקרה היתה בסמכות בית-משפט השלום נקבע, כי גם הסמכות למתן צו עשה נתונה לבית-משפט השלום. כך נקבע גם בפסק-הדין שניתן ב- רע"א 7868/05 יו"ש השקעות במקרקעין ופיתוח בע"מ (בפירוק) נ' עזבון המנוח משה קובל ז"ל.
פסקי-הדין הנ"ל אינם רלבנטיים לענייננו. בפרשת מחאג'נה הנתבעים, אשר התחייבו כלפי התובע למכור לו את החלקה, לא היו הבעלים של המקרקעין, ולא היתה להם כל זכות באותם מקרקעין. כב' השופטת חיות ציינה עובדה זו במפורש וקבעה, כי התחייבות הנתבעים היא 'התחייבות אובליגטורית במהותה, שכן המערערים, אשר להם מיוחסת אותה התחייבות, אינם בעלי הזכויות במקרקעין נשוא ההתחייבות, והם אמורים לרכוש את המקרקעין עבור המשיב מידי המינהל, כמי שמנהל אותם עבור האפוטרופוס'. כך היה המצב גם בפרשת עזבון המנוח קובל ז"ל, הנתבע שיוחסה לו ההתחייבות למכור את המקרקעין, לא היה הבעלים, ולכן התחייבותו הינה התחייבות אובליגטורית.
10. בענייננו המצב שונה לחלוטין. הקיבוץ הינו בעל זכויות החכירה בדירה, ומכוח החלטה 751 ניתנה לחברי הקיבוץ האפשרות להעביר את זכויות החכירה בדירות ישירות על שמם. על-כן, הסעד ההצהרתי של שיוך הדירה על-שם התובע, אשר משמעותו הפקעת זכות החכירה של הקיבוץ והעברתה על-שם התובע, אינה בגדר התחייבות אובליגטורית, אלא בגדר שינוי זכויות החכירה בדירה, ועל-כן אין המדובר בהתחייבות אובליגטורית.
סיכומם של דברים, הסעד ההצהרתי שעניינו שיוך הדירה ורישומה על-שם התובע הינו בסמכותו העניינית של בית-המשפט המחוזי.
11. בפסק-דין שניתן ב- רע"א 7589/98 הפדרציה הישראלית לתקליטים נ' רחל שורץ, פ"ד נג(1) 670, נקבע על-ידי בית-המשפט העליון, כי 'כאשר נתבעים סעדים כספיים וסעדים שאינם כספיים והסעדים הנתבעים הם בסמכותם של בתי-משפט שונים יש להפריד את התביעות'.
מאחר שהסעד ההצהרתי אינו בסמכותו של בית-משפט זה והסעדים הכספיים כן בסמכותו של בית-משפט השלום, אין מנוס מהפרדת התביעות.
אשר-על-כן, אני מורה על מחיקת הסעד ההצהרתי המבוקש בסעיף 41.2 לכתב התביעה בשל היעדר סמכות עניינית. לא הוריתי על העברת הדיון לבית-המשפט המחוזי משני טעמים: הראשון, כתב התביעה כולל טענות עובדתיות ומשפטיות שנוגעים לסעדים הכספיים המבוקשים ולאו דווקא לסעד ההצהרתי, ועל-כן העברת הדיון בסעד ההצהרתי לבית-המשפט המחוזי על סמך כתב התביעה כפי שהוא, עלולה לסרבל את הדיון ולהכביד על בירור התובענה שם. שנית, בכתב התביעה טען התובע לסעד כספי חלופי, שהוא בסמכות בית-משפט זה. ייתכן שאם התובע יזכה בסעד זה, הדבר ייתר את הצורך בהגשת תביעה לבית-המשפט המחוזי.
הבקשה לעיכוב הליכים
12. כאמור, הנתבעת הגישה בקשה לעיכוב הליכים לפי סעיף 5 לחוק הבוררות. לטענתה, סעיף 113 לתקנון הקיבוץ קובע כי 'כל סכסוך שבין הקיבוץ לבין חבר לשעבר של הקיבוץ, הנובע מחברותו בקיבוץ או הקשור בכך יימסר להכרעתם של מוסדות התנועה שנקבעו על-ידיה, אם נתן אותו חבר לשעבר את הסכמתו לכך בכתב על-ידי חתימה על שטר בוררין בנוסח שהתנועה תקבע. לא הושגה הסכמה כזו, ימסר הסכסוך להכרעת משפט חברים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל בהתאם לתקנון משפט חברים זה, ודין הוראה כזו כדין שטר בוררין שנחתם כחוק על-ידי הקיבוץ ועל-ידי החבר לשעבר של הקיבוץ. הוראות תקנון זה תחייבנה בכל בירור או משפט חברים כאמור'.
משקבע תקנון האגודה – הקיבוץ הסדר בוררות מן הראוי, כך נטען, שבית-המשפט 'יעשה שימוש בסמכותו הקבועה בסעיף 5(א) לחוק הבוררות וייתן תוקף להסדר זה'.
13. התובע מתנגד לבקשה ובפיו שלוש טענות. ראשית, הוראת סעיף 113 לתקנון קובעת, כי סכסוך בין הקיבוץ לבין חבר לשעבר של הקיבוץ יימסר להכרעת 'משפט חברים של ההסתדרות הכללית', מוסד שאינו קיים, ולכן לא ניתן להעביר את הסכסוך למוסד זה. שנית, עניינה של התובענה הוא בהגנה על זכויות חברי הקיבוץ, ולכן הוא אינו ראוי להתברר בבוררות. שלישית, הקיבוץ לא הביא ראיה כלשהי המצביעה על נכונותו לקיים את הבוררות.
14. אקדים ואומר, כי הקיבוץ לא השיב על טענת התובע, לפיה המוסד 'משפט החברים של ההסתדרות הכללית' אינו קיים עוד ולכן לא ניתן להעביר את הסכסוך למוסד זה. מקריאת סעיף 113 לתקנון הקיבוץ עולה, כי סכסוך בין חבר קיבוץ לבין הקיבוץ יימסר להכרעת מוסדות התנועה, אם נתן החבר הסכמה לכך בכתב, ובהיעדר הסכמה יימסר ל"משפט החברים". הקיבוץ לא הציג מסמך כלשהו המעיד על הסכמת התובע למסור את הסכסוך למוסדות התנועה, ולכן בהתאם לסעיף הבוררות יימסר הסכסוך ל"משפט החברים". מאחר שמוסד זה אינו קיים, לא ניתן להעביר את הסכסוך לבוררות, ודין הבקשה להידחות מטעם זה בלבד.
15. גם טענתו השניה של בא-כוח התובע מקובל עלי. סעיף 52(1) לפקודות האגודות השיתופיות קובע, כי 'רשאית אגודה רשומה לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין על-ידי הרשם או באופן אחר...'. סעיף זה הינו קוגניטיבי והקיבוץ אינו רשאי להתנות עליו (רע"א 1139/99 כפר מחולה – מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופים בע"מ נ' בית שאן חרוד – אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ, פ"ד נד (4) 262, 269. על-כן, אם סעיף 113 לתקנון מתיימר 'להרחיב את תחום הבוררות מעבר לעסקי האגודה, הוא חסר תוקף בשל סתירתו את סעיף 52(1) לפקודה' (ראה סעיף 9 לפסק-הדין בפרשת כפר מחולה שהובא לעיל).
על-כן, השאלה שיש לדון בה היא, האם זכויותיו ההוניות של חבר קיבוץ (הזכות לדמי עזיבה, הזכות לקבל את טובת ההנאה הגלומה בשיוך הדירה על שמו והזכות לקצבה) הם נושאים הנוגעים לעסקי האגודה, שניתן להעבירם להכרעת בורר.
16. בית-המשפט העליון התייחס בשורה ארוכה של פסקי-דין לפרשנות המונח 'סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה', וקבע את ההבחנה בין "סכסוכים פנימיים" שהם סכסוכים הנובעים מניהול העסקים של האגודה עם חבריה, אשר נכנסים לגדר הוראת סעיף 52(1), לעומת סכסוכים "חוקתיים" כגון חוקיות מוסדות האגודה וחוקיות פעולותיה של האגודה, שאינם נכנסים לגדר הוראת סעיף 52(1) ואינם ראויים להתברר בבוררות.
כפי שהוסבר בפרשת כפר מחולה, הפסיקה 'הרחיבה את המושג "סכסוך חוקתי" מעבר לגדריו הצרות המסורתיים' וכללה בו 'עניינים המעוררים שאלות לגבי חוקיותן של פעולות האגודה... תוקפן של נורמות שנוצרו על-ידיה, כגון תקפותן של הוראות תקנוניות'. כמו-כן נכללו במושג זה 'עניינים אשר לגביהם קיים, בשל אופיים העקרוני, טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים, וזאת במובן הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות'.
17. בפרשת כפר מחולה, הסכסוך בין בעלי הדין נגע לשאלת דרך החישוב של פדיון הזכויות של חבר קיבוץ בעת פרישתו מן האגודה. כב' השופט אנגלרד קבע, כי בירור זכויות אלה מעורר שורה של שאלות משפטיות סבוכות, כגון פרשנות הוראות התקנון, סתירה אפשרית בין הוראות התקנון להוראות הפקודה והתקנות שהותקנו על פיה. שאלות אלה, כך נקבע, אינן ראויות לדיון בבוררות.
כך הוא המצב בענייננו. הסכסוך בין התובע לקיבוץ נוגע לזכויותיו של התובע לדמי עזיבה, טובת הנאה המגיעה לו עקב שיוך הדירה על שמו וזכותו לקצבה. נושאים אלה מעוררים שאלות משפטיות הנוגעות לפרשנות ותוקף הוראות התקנון, ואינם ראויים להתברר בבוררות.
18. בפסק-דין שניתן ב- בר"ע (מחוזי-ת"א) 2180/01 קיבוץ גבעת חיים מאוחד נ' אוסנת עין דר-נהרי קבע כב' השופט ארבל, כי מחלוקת בין קיבוץ לחבר קיבוץ בעניין סכום "דמי העזיבה" אינה בגדר סכסוך הנוגע לעסקי האגודה, ולכן אין היא נתפסת בגדר סעיף 52(1) לפקודה. עוד נקבע באותו פסק-דין, כי שאלה זו הינה בעלת אופי חוקתי ציבורי, שיש בפתרונה כדי להשפיע על כלל חברי הקיבוץ.
נימוקים אלה מקובלים עלי והם יפים אף לענייננו. הקביעות המשפטיות בתיק זה עלולות או עשויות להשפיע על כלל חברי הקיבוץ ומטעם נוסף זה, אין זה ראוי להעביר את בירור התובענה לבוררות.
19. טעם נוסף מביא אותי לדחיית הבקשה נעוץ בסיפא של הוראת סעיף 5(א) לחוק הבוררות אשר קובעת, כי בית-המשפט יעכב את ההליכים בין בעלי הדין כאשר קיים הסכם בוררות, 'ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך'.
ב- רע"א 254/88 קיבוץ קדרים נ' מורד ואח', פ"ד מב(3) 74, נקבע כי על-מנת שבית-המשפט יורה על עיכוב הליכים על מבקש העיכוב להציג ראיה, שיש בה כדי להראות שהוא מוכן לעשות את כל הדרוש לשם קיום הבוררות והמשכה.
הקיבוץ לא צירף כל ראיה, בין אם מדובר בתצהיר ובין אם מדובר בראיה אחרת, שיש בה כדי להראות שהוא מוכן לעשות את כל הדרוש לשם קיום הבוררות או המשכה. גם בגוף הבקשה לא טען הקיבוץ, כי הוא מוכן לעשות את כל הדרוש לשם קיום הבוררות. יתרה מכך, הקיבוץ לא הגיב ולא התמודד עם טענת התובע, כי מוסד הבוררות "משפט החברים" אינו קיים עוד, ולכן ממילא לא ניתן לקיים את הבוררות.
סוף דבר
20. הסעד ההצהרתי המבוקש סעיף 41.2 לכתב התביעה אינו בסמכות בית-משפט זה, אלא בסמכותו של בית-המשפט המחוזי. מהשיקולים שפירטתי בסעיף 13 להחלטתי זו אני מורה על מחיקת סעיף זה מכתב התביעה.
אני דוחה את הבקשה לעיכוב ההליכים בתיק.

[70] בש"א (שלום – נת') 4133/08 קביסה ציון נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות, תק-של 2009(1) 5319, 5320 (2009).
[71] בש"א (מחוזי – ת"א) 23487/07 יעקב קרקו נ' רן רמו, תק-מח 2009(1) 2245, 2247 (2009).
[72] ת"א (שלום – עכ') 3423/01/09 עירית אלשאג'ור נ' החברה לאוטומציה במינהל השלטון המקומי בע"מ, תק-של 2009(1) 4862, 4864 (2009).
[73] בש"א (מחוזי – נצ') 2747/08 סונול ישראל בע"מ נ' סרוג'י מישיל, תק-מח 2009(1) 1375, 1377 (2009).
[74] בש"א (שלום – ת"א) 178462/08 אהרון חיים אדל נ' זבולון סופיוב, תק-של 2008(4) 26971 (2008).
[75] ת"א (שלום – נצ') 282/07/08 משה שושן נ' מנרה אגודה שיתופית, תק-של 2008(4) 27722, 27724
(2008).