בקשה לסעד זמני (תקנה 362 לתקנות)

1. קבלת בקשה לעיקול זמני

ב- בש"א (ת"א-יפו) 13373/08[44] נפסק מפי כב' הרשם איתן אורנשטיין:

"החלטה
1. לפניי בקשה להטלת עיקול זמני להבטחת תביעה לתשלום שכר-טרחת עורכי-דין, שהגישו המבקשים, בסך 5,387,400 ש"ח כנגד המשיבים בנוגע לפרוייקט מקרקעין הנמצא בנצרת.
2. תמצית העובדות הדרושות לעניין
2.1 המבקשת 1 הינה שותפות רשומה של עורכי-דין (להלן: "המבקשת"), והשותפים בה הינם המבקשים 2-7 העוסקים בעיקר בתחום המקרקעין, תכנון ובניה, ייזום פרוייקטים והליכים משפטיים הכרוכים בכך.
2.2 המשיבה 1 (להלן: "המשיבה"), הינה חברה שנוסדה ב- 16.8.93 למטרת פרוייקט בניה, כפי שיפורט בהמשך ההחלטה. המשיבים 2-3 הינם בעלי השליטה והמנהלים של המשיבה (להלן: "המשיבים").
2.3 הפטריארכיה היוונית האורתודוכסית בירושלים (להלן: "הכנסיה") הינה הבעלים הרשום של חלקת קרקע בשטח של כ-400 דונם והידועה כחלקות 1, 10 ו-12 בגוש 16557 בנצרת (להלן: "הקרקע").
2.4 ביום 20.8.93 נחתם בין הכנסיה לבין המשיבה הסכם קומבינציה על חלק מהקרקע ולפיו התחייבה המשיבה לבנות על הקרקע פרוייקט שיכיל שטחי מגורים, מסחר, משרדים, ועוד (להלן: "הסכם הקומבינציה"). בהתאם להסכם, הוטל על המשיבה לבנות את הפרוייקט בשלמותו, על חשבונה ובתמורה תמסור לכנסיה 28% מהשטחים שיבנו בשטח התחתון של הפרוייקט המיועד בעיקרו למסחר ולמשרדים ו-18% מהשטחים שיבנו בשטח העליון המיועד למגורים ולמלונאות ובנוסף ישולם סכום במזומן.
2.5 את העסקה ליווה משרד עורך-דין סוכובולסקי-הרטבי (להלן: "השותפות") שהיתה שותפות רשומה. עורך-דין סוכובולסקי ז"ל, ייצג את הכנסיה במשך שנים רבות והלך לעולמו בשנת 1995. לאחר פטירתו, הועברו זכויות השותפות ובכללן נשוא התובענה למבקשת.
3. עמדת המבקשים בקליפת האגוז
3.1 השותפות היא שיזמה את ההתקשרות בהסכם הקומבינציה, לאחר תקופה ארוכה של פעילות בעניין כאשר במסגרת זו הוסכם כי מכירת והשכרת השטחים בפרוייקט תיעשה על-ידי השותפות. לעניין זה מסתמכים המבקשים על הקבוע בהסכם הקומבינציה, כמו גם על כתב התחייבות שנחתם באותו יום (להלן: "כתב ההתחייבות"). ממסמכים אלה, כך עולה לטענת המבקשים התחייבו המשיבים למסור לטיפולם את המכירות וההשכרות של השטחים בפרוייקט כנגד תשלום בשיעור 1.5% מתמורת המכירות או ההשכרות וזאת בנוסף לתשלום כספי בסך 100,000 דולר.
3.2 המבקשים טוענים כי במהלך השנים שחלפו מאז חתימת הסכם הקומבינציה, הם השקיעו ממיטב כישוריהם, יכולתם וזמנם לצורך מימוש הסכם הקומבינציה, לרבות הליכים משפטיים רבים וממושכים עד שהושגה התוצאה. לעניין זה מפרטים המבקשים בכתב התביעה את ההליכים השונים להם הם נדרשו בעניין ובכלל זה תביעות משפטיות, בין היתר של גורמים שטענו לזכויות בקרקע, פינויים ועוד.
3.3 לעמדתם, המשיבים התנערו באופן חד-צדדי וללא כל הצדקה מההתחייבויות כמפורט לעיל והמשיבה החלה בהשכרת שטחים בפרוייקט שלא באמצעות המבקשת ותוך הפרת התחייבות מפורשת כלפיהם.
3.4 המבקשים מוסיפים ומפרטים כי הסתבר להם מכתב ההגנה כי המבקשת העבירה את זכויותיה בשטח הקרקע של הפרוייקט המיועד למסחר לצד ג', "מרכז מסחרי בכניסה לנצרת בע"מ" (להלן: "חברת המרכז המסחרי"). בעלי המניות של המרכז המסחרי הינם המשיבה המחזיקה ב- 63% הימנה והיתרה מצויה בידי חברת "ביג מרכזי קניות (2004) בע"מ" (להלן: "ביג בע"מ"). העברת הזכויות מהמשיבה לחברת המרכז המסחרי נעשתה במסגרת מסכת הסכמים מיום 16.2.06 כאשר במסגרת זו הועברו הזכויות של המשיבה לחברת המרכז המסחרי, כאשר חברת ביג היא שאמורה לבצע את ניהול הפרוייקט, לרבות הפעלתו וגביית דמי השכירות מהשכרת השטחים ובכלל זה גם הסדרת הטיפול המשפטי הכרוך בכך.
3.5 המבקשים גורסים כי מאחר והמשיבה וכל הנעבר ממנה התנער מהתחייבותו לשלם את שכר-טרחתה, יש לחייב את המשיבים בתשלום שכר-טרחה ולפיכך הגישו את התביעה נשוא הבקשה שלפניי.
3.6 הבקשה לעיקול זמני המונחת לפני הוגשה, כשנה מחלוף הגשת התביעה, וזאת מאחר שלטענת המבקשים נמסרו להם מלוא הפרטים בקשר להתקשרות שבין המשיבה לבין המרכז המסחרי ולבין ביג בע"מ, רק סמוך לפני בקשת העיקול וזאת במסגרת תשובות להליכי ביניים. במסגרת הבקשה לעיקול זמני נטען כי קיים חשש להכבדה מחמת שהמשיבה המחתה את כל חובותיה וזכויותיה בשטח המסחרי לאחר, ומכאן שלא יהיה למבקשים אפשרות להיפרע שעה שינתן פסק-דין לטובתם. עוד נטען כי קיים חשש להכבדה גם מעצם ההמחאה של הזכויות כאמור, שעה שהדבר נעשה ללא שיידעו את המבקשת על כך ותוך פגיעה בזכויותיה. בנוסף נטען כי קיימים שיעבודים על זכויות המשיבה וחברה קשורה, דבר המעצים את החשש להכבדה.
הבקשה נתמכה בתצהירה של המבקשת 3.
4. עמדת המשיבים בקוף המחט
המשיבים טוענים כי התביעה מושתת על אדנים רעועים וכי דין הבקשה לעיקול זמני להידחות. את טענתם הם משתיתים על מספר טעמים;
4.1 בפתח הדברים נטען כי הבקשה לוקה בשיהוי ניכר מחמת חלוף הזמן שבין הגשת התביעה לבין הגשת הבקשה וכאמור בסעיף 4 לתגובה אשר פירוט לה מצוי בסעיף ב' לתגובה.
4.2 לגופו נטען כי גם אם המשיבה אכן המחתה לחברת המרכז המסחרי את חיוביה כלפי המבקשים, טענה המוכחשת אליבא דמשיבים, הרי שהמחאת חבות על-פי הדין טעונה הסכמת הנושה, קרי, המבקשת, ולפיכך בידי המבקשת נתונה הברירה האם לאשר המחאה זו ולהימצא מול חברת המרכז המסחרי כחייבת חדשה או שלא לאשר ההמחאה וממילא יוותר מצב הדברים כפי שהיה ערב הגשת התביעה בעינו. כלומר, המשיבה היא הנושאת בחבות, ככל שזו קיימת, לתשלום שכר-טרחה המגיע למבקשת.
4.3 לעמדת המשיבים, לא קיים חשש להכבדה והמבקשים לא עמדו בנטל להוכחת עניין זה כקבוע בהלכה.
4.4 המשיבים גורסים כי אין ראיות מהימנות לעילת התביעה כנדרש כדי להיעתר לבקשה. לעניין זה מעלים המשיבים שלל טענות. כך נטען שאין לייחס למסמכים עליהם משתיתים המבקשים את עילת התביעה, בגדר "התחייבות לתשלום שכר-טרחה". לדידם של המשיבים, ההתחייבות קדמה להסכם הקומבינציה ומכאן שאין בה כדי לחייב, כאשר הם סבורים כי קיימים מספר נוסחים של כתב ההתחייבות. זאת ועוד, כתב ההתחייבות ניתן בשם המשיבים ולא בשם המשיבה ומכאן שאינה מחוייבת לו. אף אין קשר בין האמור בהסכם הקומבינציה בנוגע לטיפול של השותפות לבין האמור בכתב ההתחייבות במיוחד שלא נקבע בהסכם כי יש לראות את כתב ההתחייבויות כחלק ממנו. הסכם הקומבינציה אף קובע כי עורך-דין נוסף פרט לשותפות יטפל בענייני הפרוייקט. לעמדת המבקשים, ההתחייבות ניתנה לשותפות ולא למבקשת שנוסדה בשלב המאוחר מחתימת הסכם הקומבינציה כמו גם כתב ההתחייבות. מוסיפים וטוענים המבקשים כי לא קיימת התחייבות ברת-תוקף שלהם כלפי המבקשים או מי מהם, שכן זו בכל מקרה פקעה עם מותו של עורך-דין סוכובולסקי ולא הוענקה בהמשך למבקשת או מי מהמשיבים. לעמדתם, עסקינן בהתחייבות לשירות אישי שאין לאכוף אותה. מכאן שאין ראיות מהימנות לקיומה של עילת תביעה. המשיבים אף טוענים כי אין לקרוא את המסמכים האמורים באופן לו עותרים המבקשים. אציין כי חלק מטענות המשיבים לא הופיע בתגובתם ובצדק טען בא-כוח המבקשים כי העלאת הטענות מהווה הרחבת חזית אסורה.
תשובת המשיבים לא נתמכה בתצהיר מטעמם באשר לטענת בא-כוחם, אין הכרח בנסיבות המקרה לתמוך את התגובה בתצהיר.
5. לבקשת בא-כוח המשיבים, נחקרה המצהירה על תצהירה ולאחר מכן סיכמו הצדדים טענותיהם.
6. כידוע, שעה שמונחת לפני בית-המשפט בקשה לעיקול זמני, עליו לבחון האם יש בחומר האמור כדי להקים את התשתית הלכאורית הדרושה וכקבוע בתקנות 363 ו- 374 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") וההלכה הפסוקה. בהקשר זה על בית-המשפט לבחון אם קיימות ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התביעה, וקיום חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין. עוד מצווה בית-המשפט לבחון שני שיקולים: האחד, הנזק שיגרם למבקש אם לא ינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב, והשני, מבחן המידתיות (רע"א 5242/95 סיגנל שירותי אלקטרוניקה נ' דנבאר בע"מ, תק-על 95(3) 787, 786). בית-המשפט העליון ב- רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ ((פורסם בנבו) 5.12.07), דן בתנאים הרלבנטיים לצו עיקול, בהתאם לתקנות וקבע:
'תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת, כי על המבקש סעד זמני להציג ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה וכן לשכנע את בית-המשפט כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי, שהנזק שייגרם לו אם לא יינתן הסעד הזמני גדול מהנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד. עוד קובעת התקנה, כי על המבקש להציג ראיות לכאורה ל'קיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש'. 'ההוראה המיוחדת' הנוגעת לעניין עיקול זמני מצויה בתקנה 374(ב), ולפיה על המבקש להוכיח, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, 'כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין'. הדגש במתן צו העיקול הזמני מושתת איפוא על הצורך למנוע שינוי לרעה במצבו של המבקש עד למועד פסק-הדין (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789 (1997). לעניין זה רלבנטית האפשרות שהמשיב יבריח את נכסיו או יעשה מעשה אחר העלול להכשיל את ביצוע פסק-הדין (ראו עניין מרגליות, וכן רע"א 6614/06 כפרית תעשיות (1993) נ' ICC Industries (פורסם בנבו), שם פורטו שיקולים באשר להכבדה. לעיתים אף גובה סכום התביעה ייחשב כשיקול רלבנטי למתן הצו, זאת 'כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען' (רע"א 903/06 דלק – חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס (פורסם בנבו) (השופט גרוניס)). למותר לציין, כי שיקולים אלה יש לבחון בהקפדת יתר שלא לפגוע מעבר להכרחי בזכות הקניין של המשיב (גורן, 543, וראו להרחבה פרשת כפרית).'
מן הכלל אל הפרט
7. ראיות מהימנות לכאורה
השאלה הראשונה הדרושה לבחינה הינה האם המבקשים עומדים בנטל של קיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה, כנדרש בתקנות ובהלכה הפסוקה.
לטעמי, ולאחר ששמעתי את עדות המשיבה 3 ובהיעדר גרסה עובדתית נוגדת של המשיבים, אשר בחרו שלא להגיש תצהיר התומך בתגובתם, ולאחר שתצהירה של המשיבה 3 לא זו בלבד שלא נסתר אלא גרסת המבקשים אף התעצמה, הונחה גם הונחה תשתית מספקת לקיומן של ראיות מהימנות לכאורה בעילת התביעה.
בעניין זה מן הראוי להפנות בראש ובראשונה למסמכים שהונחו לפני בית-המשפט ועליהם משתיתים המבקשים את עילת התביעה. מסמך אחד הינו הסכם קומבינציה עצמו ומסמך שני הינו כתב ההתחייבות. מפאת חשיבותם של המסמכים האמורים אביא את חלקם הרלבנטי כלשונו:
7.1 בסעיף 14.4 להסכם הקומבינציה נקבע כדלקמן:
'הטיפול ברישום הזכויות על-שם הרוכשים מהחברה ומהכנסיה יעשה על-ידי משרד עורך-דין סוכובולסקי-הרטבי בתל-אביב ועורך-דין כאמל דאהר או מי שיבוא במקומו, בהוצאותיהם בקשר לפעולות אלו, ישולמו על-ידי רוכשי היחידות.'
7.2 כתב ההתחייבות הינו מסמך החתום על-ידי המשיבים והמופנה לשותפות שכותרתו הינה התחייבות לתשלום שכר-טרחה. בכתב ההתחייבות נאמר כי המשיבים מתחייבים לשלם את שכר-טרחה השותפות, המגיע לה מהכנסיה בקשר עם עריכת ההסכם. בנוסף צויין בכתב ההתחייבות כי השכר האמור הינו תשלום במזומן בסך של 100,000 דולר ובנוסף:
'... אנו נמסור לטיפולכם את עריכת החוזה השכירות; החכירה; המכר; לרוכשים שירכשו מאיתנו שטחים בפרוייקט והרוכשים ישלמו את שכר-טרחתם בשיעור 1.5% בצירוף מע"מ מהתמורה על-פי חוזה המכר שבינינו לבין הרוכשים.' (המילים: שכירות; החכירה; הוספו בכתב יד – א.א.)
לשונם המפורשת של סעיף 14.4 להסכם הקומבינציה וכן כתב ההתחייבות מביאים לידי מסקנה לפיה המשיבים התחייבו לכאורה למסור לשותפות את הטיפול המשפטי הכרוך במכירת ו/או השכרת שטחים בפרוייקט כנגד תשלום שכר-טרחה בשיעור של 1.5% בצירוף מע"מ, מתמורת המכירות וההשכרות.
לא ניתן לטעמי לפרש באופן אחר את המסמכים האמורים שלשונם ברורה היא, ולמעשה אינה נדרשת פרשנות ודוק, סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 מורה כי הסכמים יש לפרש כפי שהדבר משתמע מהחוזה. כל פרשנות אחרת, ככל שקיימת וכנטען על-ידי המשיבים, עומדת לכאורה בסתירה לאמור במסמכים אלה ודינה להתברר, אם בכלל, במסגרת הראיות ותוך שמירת הכלל של "עדות בעל-פה" כנגד מסמך בכתב. אמנם, לפי מבחן הפרשנות הדו שלבי, פרשנות תכליתית, וכקבוע ב- ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון וייזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 ו- ע"א 2553/01 ארגון מגדלי הירקות נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5) 481 לא ניתן לשלול לחלוטין פרשנות אחרת, אך עניין זה הוא לשמיעת ראיות ולאחר שתינתן גרסה של המשיבים בתצהיר כי הפרשנות לפי לשון הסכם הקומבינציה וכתב ההתחייבות שונה היא.
נתתי דעתי לטענת המשיבים, לרבות אלה שיש בהן הרחבת חזית, ולא ראיתי בכל אלה כדי לשנות את המסקנה.
7.3 דין הטענה לפיה התחייבות ניתנה עוד בטרם נחתם ההסכם קומבינציה ולפיכך היא חסרת כל תוקף, להידחות. טענה זו הועלתה רק בתגובה, בלא שתיתמך בתצהיר ועומדת בסתירה מוחלטת לתאריך הנקוב בכתב ההתחייבות שהינו מועד ההסכם. אמנם, בא-כוח המשיבים הצביע על קיומו של כתב התחייבות ללא תאריך כדוגמת הצרופה נספח ל"א לכתב התביעה, אך הסברה של המצהירה בעניין (עמ' 4, שורות 23-29) שיכנע את בית-המשפט לשלב זה, כי מועד חתימת הסכם הקומבינציה ומועד חתימת כתב ההתחייבות, נעשו בעת ובעונה אחת. אלה נרשמו על-ידי מתמחה של השותפות, מר לבונטין שמחמת היסח הדעת, שכח לציין באחד העותקים את התאריך וכפי שהבהירה המצהירה מפורשות בעניין. מכל מקום, לא ראיתי בהיעדר תאריך בנוסח אחד של כתב ההתחייבות כדי לשלול, לפי שעה, את משקל כתב ההתחייבות, במיוחד שאין כל הבדל בגוף הנוסח עצמו של כתב ההתחייבות, הנושא את תאריך שבו נחתם הסכם הקומבינציה לבין הנוסח הנעדר תאריך. נתתי דעתי גם לכך שהמצהירה במכתב אחר מיום 13.9.06 נספח כ"א לתביעה, ציינה ברישא כי כתב ההתחייבות נחתם במועד אחר, 18.7.93 אך גם כאן ניתן הסבר מספק על-ידי המצהירה בחקירתה שעה שהשיבה כי התאריך האמור נלקח משולי כתב ההתחייבות, הוא מועד הדפסת המסמך, ולא מועד חתימתו וכפי שהיה מקובל במועדים האמורים (ראה האמור בעמ' 5, שורה 8 לפרוטוקול).
7.4 אמנם, כפי שטען בצדק בא-כוח המשיבים, כתב ההתחייבות אינו חתום על-ידי המשיבה אלא רק על-ידי המשיבים, אך אין בכך כדי לגרוע מהיותו ראיה מהימנה לכאורה בעילת התביעה לצורך הטלת העיקול הזמני גם באשר לנכסי המשיבה. אין חולק כי את שכר-הטרחה בסך 100,000 דולר הנזכר בכתב ההתחייבות, שילמה המשיבה ולא המשיבים. מכאן שיש לראות את המשיבה כמי שמחוייבת בכתב ההתחייבות. זאת ועוד, בסעיף ב' לכתב ההתחייבות צויין כי הטיפול במכירת השטחים בפרוייקט יימסר לשותפות. ברור כי השטחים בפרוייקט נבנים על-ידי המשיבה, ולא על-ידי המשיבים. לכן לא ניתן לקבל פרשנות לפיה אין המשיבה מחוייבת לכתב ההתחייבות, לא כל שכן המשיבים הם בעלי המניות של המשיבה, חתומים על הסכם הקומבינציה עצמו.
7.5 אין ממש בטענת המשיבים כי משקלם של המסמכים האמורים אינו מגיע לנדרש מחמת שאין קישור ביניהם כגון אימוץ כתב ההתחייבות במסגרת הסכם הקומבינציה. מהמסמכים עצמם ברי כי אלה קשורים האחד למשנהו; עסקינן במסמכים המתייחסים לאותו פרוייקט, נחתמו בעת ובעונה אחת, בין אותם צדדים ו/או מי מטעמם, הוכנו על-ידי אותו משרד עורכי-דין ולפיכך כל הקריטריונים הדרושים לראות את שני המסמכים כקשורים האחד בשני התקיימו, ואין לראות בעובדה שלא נקבע בהסכם הקומבינציה כי יש לראות את כתב ההתחייבות כחלק ממנו, משום שמיטת הקרקע תחת משקלו של האחרון.
7.6 לא התעלמתי מטענת בא-כוח המשיבים שנוכח החשש עליו העידה המצהירה לפיו המשיבה
לא תעמוד בהתחייבותה, ועל-מנת לעגן את קבלת השכר, מצאה השותפות להחתים את המשיבים על ההתחייבות וכי זו אינה התחייבות מספקת וברורה דיה באופן המקובל והנדרש תוך שמפנה לפסק-הדין ב- ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עורך-דין יצחק יחיאל, פ"ד נח(5) 20. אין הנדון דומה לראיה. במקרה האמור, לא הוכן הסכם שכר-טרחה סדור על-ידי משרד עורכי-הדין ובית-המשפט ראה לזקוף זאת לחובת עורכי-הדין. לא כך הוא בעניינו, שכן ישנם שני מסמכים המסדירים את נושא הטיפול המשפטי ושכר-הטרחה.
8. בחנתי בקפידה את טענת המשיבים לפיה אין בהעברת הזכויות של המשיבה לחברת מרכז מסחרי, כדי להוות פגיעה או הפרה בזכויות המבקשים, אך אין בידי לקבלה, וזאת לשלב זה של ההליך, ואבהיר בדוגמה: אם קיימת התחייבויות של ראובן כלפי שמעון בקשר לפרוייקט מסויים, וראובן ממחה את זכויותיו בפרוייקט ללוי, מבלי שלוי מקבל על עצמו את ההתחייבויות של ראובן כלפי שמעון, עלול הדבר לפגוע בזכויות שמעון. כך, אם בסופו של דבר, לא יעמוד ראובן בהתחייבויות כלפי שמעון מחמת שנקלע לקשיים, אזי יצא שמעון וידיו על ראשו מחמת שלוי לא מחוייב כלפיו שכן לא נטל עליו את ההתחייבויות של ראובן. אמנם המחאת חיוב אינה תקפה אם לא ניתנה לה הסכמת הנושה, כטענת בא-כוח המשיבים, אך לא יעלה על הדעת, שצד ימחה זכויות שיש לו לאחר, תוך התעלמות מהצורך להעביר גם את ההתחייבויות שיש לו בקשר לנשוא ההמחאה.
9. נתתי דעתי גם לטענת המשיבים לפיה ההתחייבות ניתנה רק לשותפות במתכונתה דאז, דהיינו בעת שעורך-דין סוכובולסקי ז"ל, היה בחיים והיא פקעה עם מותו, ומכל מקום לא הועברה למבקשת. גם בכך איני רואה עין בעין עם המשיבים. חייב אינו יכול ליהנות מפטירת נושה, שכן התחייבויותיו ממשיכות להיות תקפות גם לאחר הפטירה. לא זו אף זו, בענייננו ניתנו ההתחייבויות לשותפות רשומה, אשר בהמשך הועברו למבקשת והכל מבלי כל מחאה מצד המשיבה, ומכל מקום, הסתייגות כאמור לא הונחה לפניי.
10. מעל ומעבר, התנהגות הצדדים במהלך השנים, כמתואר בתצהיר המבקשת 3, שלא נסתר, אף מחזקת את עמדת המבקשים לפיה לא חלקו המשיבים או מי מהם על תוקפה של ההתחייבות כלפי המבקשת גם לאחר פטירתו של עורך-דין סוכובולסקי והקמת המבקשת. לעניין זה אפנה לפעילות הענפה של המבקשת בענייני הפרוייקט ובכלל זה גם עבור המשיבה, והכל תוך שיתוף פעולה ויידוע המשיבים עצמם. המבקשת ייצגה את הכנסיה בתביעה שהוגשה ב- ת"א 509/03 בבית-המשפט המחוזי בנצרת ובהמשך בערעור בבית-המשפט העליון בתביעה לביטול הזכויות של הכנסיה בקרקע. המשיבה 3 טיפלה בעצמה בתביעה, הן בחייו של עורך-דין סוכובולסקי והן לאחר פטירתו. אמנם המשיבה היתה מיוצגת בהליך על-ידי פרקליט מטעמה אך בכל השנים הרבות של ההליך, לא נשמעה כל הסתייגות באשר למעמד המבקשים, בכל הנוגע לפרוייקט.
11. מעל ומעבר, המשיבה אף נאותה לשאת בשכר-טרחה של המבקשים שהגיע להם מהכנסיה וכעולה מנספחים ט' וי' לכתב התביעה. זאת ועוד, המבקשים ייצגו הן את הכנסיה והן את המשיבה עצמה ב- ת"א 1266/02 בבית-המשפט המחוזי בנצרת כנגד תעשיות רכב נצרת, ריבוע כחול ישראל ואח', בקשר עם הפרוייקט. המשיבה אף הסמיכה את המבקשים להגיש בשמה תביעות פנוי של פולשים בקרקע, ואלו לא כל ההליכים.
12. כל הטענות האמורות גובו במסמכים שצורפו לכתבי הטענות ומאוששים, לצורך השלב שלפניי את עמדת המבקשים, ואף התאשרו בעדותה של המבקשת 3 (ראה עמ' 7, שורה 14). אוסיף כי המבקשים אף טיפלו בהליכים התכנוניים השונים בנוגע לקידום הפרוייקט על הקרקע וכמפורט בהרחבה בכתב התביעה. על-מנת לסבר את האוזן בדבר קלישותה של הטענה אפנה למכתב המשיבים עצמם מיום 27.7.98, דהיינו בחלוף מספר שנים מאז פטירת עורך-דין סוכובולסקי. המכתב מופנה למשיבה וכן למשיב 1 ובו מציינים המשיבים כי המשיבה משמשת כבאת-כוח הכנסיה בכל הנוגע להסכם הקומבינציה. ממשיכים המשיבים ומוסיפים במכתבם הנ"ל, כי לפי הוראות ההסכם שימשו עורך-דין סוכובולסקי ז"ל ורואה-חשבון נסאר בוררים, ונוכח פטירתו של עורך-דין סוכובולסקי הם שואלים האם מונה בורר אחר ואם כן מיהו. בהמשך מונה המבקש 2 כבורר והמשיבים עצמם אימצו פסיקתו.
לטעמי, מהאמור מתבקשת מסקנה לפיה המשיבים ראו במבקשת, המשך וחלק בלתי-נפרד של השותפות, והכל מבלי כל הסתייגות באשר להיעדר מחוייבות לפי הסכם הקומבינציה כמו גם כתב ההתחייבות, נוכח פטירתו של עורך-דין סוכובולסקי, טענה שהועלתה רק עם פרוץ הסכסוך בין הצדדים ולא נשמעה ולו במרומז במהלך השנים שחלפו בהן טיפלה המבקשת בפרוייקט, ולמצער לא הובאה כל ראיה אחרת בעניין.
13. דוחה אני את טענת המשיבים לפיה על-פי הסכם הקומבינציה, עורך-דין דאהר אמור היה לבצע מחצית הטיפול המשפטי ולפיכך זכאית המבקשת לכל היותר למחצית המגיע. הסכם הקומבינציה אינו מחייב את המסקנה האמורה. מכל מקום, כתב ההתחייבות טופח על הטענה שכן אם כגרסת המשיבים, היה מצופה שבכתב ההתחייבות יהיה ביטוי לכך שמחצית השכר תשולם לעורך-דין דאהר אך לכך אין כל ביטוי.
14. בדומה, גם הטענה לפיה עסקינן בהתחייבויות לשירות אישי ולכן אין ראיות מהימנות לצורך העיקול – דינה להידחות. בית-המשפט העליון קבע כי גם אם התביעה היא בקשר למתן שירות אישי כלשון סעיף 3 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1971, אין בכך כדי למנוע מהצד הנפגע לקבל פיצויי קיום, וכאמור ב- ע"א 8854/06 חיים קורפו, עורך-דין ואח' נ' משה סורוצקין ואח'. תק-על 2008(1) 4818, הלכה שנשתנה ב- רע"א 82/08 נחם מושב עובדים של הפועל המזרחי אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ואח' נ' משה באדר, עורך-דין, תק-על 2008(2) 4509.
15. שיהוי
המשיבים טוענים כי הבקשה לוקה בשיהוי ודי בטעם זה לדחותה. אמנם ההלכה הפסוקה מורה כי שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני, עומד בעוכרי המבקש. אפנה ל- רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433, 445, נקבע כי השיהוי בהגשת הבקשה:
'יש בו משום ראיה להשלמת המבקשים עם קיום מצב שבו תמשיך תרבות לעם בהפצת המילונים עד לחיסול המלאי שנרכש על-ידיה לפני מתן פסק-הדין.'
כאמור הבקשה הוגשה בחלוף שנה מאז הגשת התביעה. דא עקא, לאחר הדיון וקבלת תגובת המשיבים, שכאמור לא נתמכה בתצהיר, הגעתי לידי מסקנה כי אין בטענה כדי לעמוד למבקשים לרועץ, בנסיבות המקרה.
המבקשת 3 הצהירה כי הפרטים המלאים בדבר הקניית הזכויות בקרקע מהמשיבה לידי חברת מרכז מסחרי נודעו לה רק לאחר קבלת תצהיר תשובות לשאלון שניתן על-ידי המשיב 2 והתקבלו בידה ביום 28.5.08. אמנם, כבר בסעיף 42 לכתב ההגנה טענו המשיבים כי הזכויות הומחו לחברת מרכז מסחרי, אך לא ניתן לשלול כי הפרטים המלאים בעניין אכן ניתנו רק במסגרת התשובות לשאלון ורק אז למדו המבקשים על היקף הקניית הזכויות לרבות ההתחייבויות הנטענת כלפי המבקשים. מכל מקום, המבקשת 3 כלל לא נשאלה בחקירתה על כך, ולא ניתן שלא לקבל את גרסתה בעניין. טעם נוסף לדחיית הטענה הוא בכך ששיהוי ככלל מקשה על התובע או המבקש לפי המקרה, שעה שהצד השני משנה את מצבו לרעה על סמך התנהגות התובע או המבקש, שיושב בחיבוק ידיים. במקרה שלפני, אין כל טענה לפיה המשיבים או מי מהם לרבות חברת מרכז מסחרי, הסתמכו על התנהגות המבקשים בעניין שלא נקטו בסעד זמני, לא כל שכן, טענה כאמור, אם היתה נטענת, היה על המשיבים לתמוך אותה בתצהיר וכזאת לא נעשה.
13. הכבדה
מהראיות שלפני בית-המשפט, עולה כי קיים חשש מבוסס לכאורה, שאם לא יוטל עיקול, יעמדו המבקשים בפני שוקת שבורה עת יבואו לממש את פסק-הדין, אם יינתן לטובתם.
אפנה להלכה הפסוקה בהקשר זה כאמור ב- רע"א 10076/07 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ICC Industries Lnc, תק-עך 2007(4) 3108:
'בית-המשפט רשאי ליתן צו עיקול זמני 'אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין' – יסוד ההכבדה. יסוד זה נבחן על רקע נסיבותיו הפרטניות של כל מקרה תוך התחשבות, בין היתר, בסכום התביעה, ביכולתו הכלכלית של הנתבע ובחשש, אם אכן קיים כזה, מפני הברחת נכסים מצידו (ראו למשל: גורן, בעמ' 520-522; ר"ע 246/85 ארד חברה לביטוח נ' מ.ב.י בע"מ, פ"ד מא(1) 586, 587 (1985); רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789, 800 (1997); רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר (טרם פורסמה, 29.1.07) (להלן: עניין גב ארי)). יצויין, כי תוחלת ההכבדה שיש להוכיחה בגדרי העיקול הזמני, היא 'הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים.' (דודי שוורץ סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות 429-431 (תשס"ז), וראו גם עניין גב ארי)
יסוד ההכבדה נטען בבקשה ובתצהיר התומך. לעניין זה אפנה לכך שבתצהיר המבקשת 3, שלא נסתר, נטען כי המשיבה המחתה את כל זכויותיה בשטח המסחרי בפרוייקט לחברת מרכזי מסחר, כך שהיא התרוקנה מנכסיה אלו. אף המשיבים לא חולקים על נכונות טענה זו אך לטעמם המשיבה מחזיקה בחלק ניכר ממניות חברת מרכזי מסחר, אך בכך לא די. עסקינן בחברה נפרדת, בעלת אישיות משפטית עצמאית, שהמשיבה אף אינה בעלת מניותיה היחידה ומי לידינו יתקע כף, כי בעתיד לא תעביר המשיבה את יתרת אחזקותיה לצד ג', כפי שכבר נהגה. חשש ההכבדה מתעצם במיוחד נוכח טענת המשיבים כי הם אינם רואים מתום בכך שהימחו לחברת מרכזי מסחר את זכויותיהם בשטח המסחרי של הפרוייקט אך לא את חובותיהם כלפי המבקשים. התנערות זו עומדת איפוא בעוכריהם ומשפיעה בכל הנוגע להכבדה.
המבקשים גם מפנים לקיום שיעבודים ניכרים על חברה של המשיבים ועוד.
גם סכום התביעה הגבוה כשלעצמו מהווה אינדיקציה ליסוד ההכבדה וראה רע"א 9569/07 עמי רוזנברג, עורך-דין נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2008(2) 3758, והאמור בסעיף 15 להחלטה.
לעניין זה נתתי דעתי לטענת בא-כוח המשיבים לפיה הוכחת ההכבדה מוטלת על מבקש העיקול ומבלי שהמשיב נדרש להגיש תצהיר בעניין תוך הפניה לפסק-הדין ב- רע"א 5935/97 רוני סיני ואח' נ' יעקב גלנץ ואח', פ"ד נב(1) 193. אמנם באותו מקרה, קבע כב' השופט אור (כתארו אז), שאין חובה על משיב להגיש תצהיר בתמיכה לתגובה לבקשת עיקול זמני, והגיע לידי מסקנה כי יסוד ההכבדה לא הוכח, אך זאת מחמת שמתצהיר מבקש העיקול עלה כי המשיבים, קרי, הנתבעים, חיים ברמת חיים גבוהה ואין חשש כי לא יוכלו לכבד את פסק-הדין אם יינתן וכאמור בסעיף 6 לפסק-הדין. לא כך במקרה שלפני. נהפוך הוא, המצהירה בחקירת הנגדית, השיבה לשאלת בא-כוח המשיבים כי שמעה שמצבו הכלכלי של המשיב 2 הינו קשה (עמ' 6, שורה 26) אם כי הבהירה, ברוב הגינותה, שמקור האמור הוא בשמועה. עם זאת, בנסיבות העניין, שעה שהועלו טענות עובדתיות בדבר החשש להכבדה, שלא פרטתי את כולן, היה חובה על המשיבים להגיש תצהיר ובו להפריך את הטענות האמורות ולא להשליך את יהבם על קריסת טענות המבקשים בעניין זה.
14. סכום העיקול
שאלה נוספת הדרושה לבחינה הינה סכום העיקול.
המבקשים תמכו את סכום התביעה בחוות-דעת של שמאי בדבר היקף השטחים בפרוייקט ושווים הבנוי, חלקה של המשיבה בהם, ומהתוצאה, גזרו את שכר-טרחתם. לפי האומדנים האמורים, שווי חלק המשיבה בשטחים מגיע לסך של 87,600,000 דולר, ומכאן ששכר-הטרחה לו היו זכאים המבקשים לו עמדו המשיבים בהתחייבויות כלפיהם, כנטען, מגיע ל 1,314,000 דולר ובצירוף מע"מ שהם 5,387,400 ש"ח. המשיבים בחרו שלא להגיש חוות-דעת נגדית מטעמם ולכן אין לו לבית-המשפט אלא את חוות-הדעת מטעם המבקשים.
עם זאת, יש לזכור כי אם יחסך מהמבקשים לבצע את העבודה, מחמת שתתבצע על-ידי אחר, אזי יש להפחית את העלויות שיחסכו מהם (ראה ע"א 8854/06 קורפו הנ"ל בסעיף 21 סיפא לפסק-הדין). בהקשר זה, ניתן להסתמך על עדות המבקשת 3, שעורך-דין דאהר שנזכר לעיל, היה אמור לבצע את העבודה הטכנית של החתמת החוזים, לאור היותו דובר את השפה הערבית ובהינתן שמשרדו בעיר נצרת. עבור עבודתו היה מקבל עורך-דין דאהר שכר של כרבע אחוז, וכאמור בעמ' 8, שורה 4. לפיכך, לצורך סכום העיקול, יופחת שיעור זה שיכול ויחסך מהמבקשים. מכאן שהסכום לעיקול יחושב לפי 1,095,000 דולר כערכם ליום הגשת התביעה 4,489,500 ובצירוף מע"מ, בסך הכל 1,095,000 דולר כערכם ליום הגשת התביעה 4,489,500 ובצירוף מע"מ, בסך הכל 5,185,372 ש"ח.
להשלמת נקודה זו, אציין כי בא-כוח המשיבים טען שלכל היותר זכאים המבקשים לשיעור של 1.5% מתמורת הקרקע בלבד שהמשיבה העבירה בהבדל משווי הבנוי. לטעמו כל פרשנות אחרת משמע שהמשיבה תאלץ לבנות את הפרוייקט, אף אם רצונה למכור את שטח הקרקע בלבד, וזאת רק על-מנת לעמוד בהתחייבויות כלפי המבקשים. אף לדידי, אין לחייב את הלקוח לבנות את הפרוייקט רק מחמת שיתאפשר בידו לשלם את שכר-הטרחה לו הוא מחוייב כלפי עורך-הדין. לפי ההתחייבויות אותן פרטתי לעיל, זכאים המבקשים לכאורה לשכר שייגזר משווי השטחים המבונים ולא משווי הקרקע, שאז התמורה היא פחותה במידה ניכרת. את הבעיה עליה הצביע בא-כוח המשיבים ניתן לפטור על-ידי תשלום ההפרש לידי המבקשים. לא ניתן לטעמי לפטור את המשיבים מהתחייבויות רק מחמת שרצונם יסכל את המגיע מהם, ועליהם ככל צד לחוזה, לכבד את התחייבויותיהם במלואן ואם אלה אינן ניתנות לביצוע במדוייק, יעשה זאת בקירוב, ולענייננו על-ידי השלשת היתרה לידי המבקשים.
15. גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים. העיקול מבוקש על המגיע למשיבה מחברת מרכז מסחרי כמו גם מחברת ביג. איני סבור, כי יהיה בעיקול האמור כדי להכביד על המשיבה מעבר לדרוש, שכן אין עסקינן בעיקול על כספים שיש בו כדי להקשות על ניהול עסקים באופן יום יומי, אם בכלל. במיוחד נכון הדבר שממילא נכסיה של המשיבה משועבדים, כך שהעיקול הוא רק לאחריהן. בנוסף, אין כל טענה כי העיקול המבוקש יהיה בו כדי להכביד על המשיבה מעבר לדרוש, לא כל שכן, גם טענה מסוג זה חובה לתמוך בתצהיר.
16. לאור כל הטעמים האמורים, הגעתי לידי מסקנה כי דין הבקשה להתקבל. לפיכך, ניתן בזאת צו עיקול זמני עד לסך 5,185,372 ש"ח, המגיע למשיבה 1 מהמחזיקים כמצויין בבקשה. תוקפו של הצו מיידי ובלבד שעל המבקשת להמציא תוך שבעה ימים כתב התחייבות עצמית וכן ערבות בנקאית או פיקדון כספי בסך 50,000 ש"ח להבטחת כל נזק שייגרם, אם ייגרם, למשיבים כתוצאה מהצו, לרבות הוצאות.
המשיבים יישאו בהוצאות הבקשה בסך 10,000 ש"ח בצירוף מע"מ."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 161348/08[45] נפסק מפי כב' השופטת נועה גרוסמן:

"החלטה
בפני ערעור על החלטת כב' הרשם משה כהן מיום 6.4.08, שם נעתר לבקשה להטלת עיקול להבטחת התביעה שבכותרת, אשר הוגשה על-ידי המשיבות כנגד המערערות.
רקע
רקעה של התביעה העיקרית, אותה הגישה המשיבות, הינה עסקה של רכישת מקרקעין בגוש 6911 חלקה 4 בין המשיבות לבין הנתבעת 1 בתיק העיקרי דש"י חברה לבניין בע"מ (להלן: "דש"י").
לטענת המשיבות, בכתב התביעה העיקרי במסגרת אותה עסקה, הן שילמו לדש"י סך של 100,000 דולר. ברם, לאחר ביטולה של עסקת המכר, הוחזרו להם 40,000 דולר בלבד ודש"י נותרה חייבת להן, לטענתן, סך של 60,000 דולר.
המקרקעין האמורים, נרכשו בסופו של דבר מדש"י, על-ידי המערערות.
לגרסת המשיבות, נערכה המחאת זכות בינה לבין דש"י ובמסגרתה קם חיוב המטיל על המערערות את תשלום הכספים המגיעים מהמערערות לדש"י, לידי המשיבות.
זוהי עילת התביעה כנגד המערערות.
ביום 15.2.08 הוגשה בקשה לצו עיקול זמני, אשר אושרה על-ידי כב' הרשם משה כהן ביום 18.2.08.
הבקשה לביטול צו עיקול הוגשה יום 13.3.08.
בבקשה זו ניתנה החלטת כב' הרשם משה כהן מיום 6.4.08, לפיה יוותר העיקול על כנו. זוהי ההחלטה נשוא הערעור.
עמדות המערערות
המערערות טוענות, כי לא היה מקום להשארת העיקול על כנו.
לטעמן:
התביעה כולה אוינה, והתברר, כי המשיבות קיבלו את כל כספן, כך שאין עוד עילה להטלת העיקול; ההסכם נשוא התביעה מיום 21.9.95 אינו קיים; עד המשיבות מר אלאלוף, הודה בחקירתו כי כל הכספים כבר שולמו למשיבות; הוצג מסמך המעיד על השבת הכספים מדש"י למשיבות; המערערות אינן חייבות מאומה לדש"י; להיפך, דש"י היא זו החייבת כספים למערערות;
המערערות מציינות, כי בסמוך לאחר חתימת הסכם המכר בינן לבין דש"י, מתברר כי לדש"י סכסוכים רבים עם בעלי הקרקע, רשויות המס, מינהל מקרקעי ישראל ועוד. מצב זה גרם למערערות להיגרר לאורך השנים, להליכים משפטיים שונים, אשר נפתחו כנגד דש"י.
בסופו של דבר, נאלצו המערערות להגיע להסכם פשרה עם דש"י.
הסכם זה מוכיח לטענתן, כי אין חוב כלשהו כלפי דש"י; להיפך, המערערות אינן חייבות עוד כספים לדש"י, אלא שדש"י חייבת כספים להן.
לכן, לשיטתן, לא קיימת עילת תביעה של המשיבות נגדן.
זאת ועוד, כתב ההמחאה מכוחו הוגשה התביעה כנגד המערערות, נוצר רק לאחר שהועברו הכספים לידי דש"י כעולה ממוצג 12.
לאחר תאריך כתב ההמחאה, כל העברות הכספים מצד המערערות היו לרשויות השונות בגין חובותיה של דש"י, אשר עלו בסכומם על סכומים להן התחייבות המערערות על-פי הסכם המכר, ולכן לא נותרו עוד כספים לגמר ההתחשבנות.
על-כן, סבורות המערערות, כי לא קיימת כלל עילת תביעה.
אשר לסוגיית ההכבדה, גורסות המערערות, כי המשיבות לא הוכיחו שם מתן צו העיקול הכביד על ביצוע פסק-הדין, לא הוכח כי אמצעיהם הכספיים של המערערות אינם מספיקים לצורך תשלום סכום התביעה.
עמדת המשיבות
המשיבות התנגדו לבקשה.
המשיבות טענו, כי הוגשה תביעה לסילוק על-הסף על-ידי המערערות, בטענת היעדר עילה נגדן.
אולם, בקשה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט עוד ביום 21.5.08.
המשיבות גרסו, כי אין אמת בטענת המערערות לפיה, אין לדש"י חוב כלפי המשיבות בתיק העיקרי.
המשיבות ציינו, כי אין ממש בטענה לפיה, הסך של 100,000 דולר הושב למשיבות על-ידי עורך-דין קונפורטי. היא מצביעה על פרוטוקול החקירה המלא בפני כב' הרשם, ומדגישה כי שם מצוינת העובדה שהשיק שהושב על-ידי עורך-דין קונפורטי הוסב בחזרה לדש"י באופן מיידי, כך שלמעשה, הכסף שולם ישירות בו ביום לדש"י.
גם במסגרת חקירתו של מר אלאלוף, לא ניתן לראות את אשר מבקשות המבקשות לראות, היעדר עילת תביעה כנגד דש"י.
לגרסת המשיבות, מר אלאלוף בחקירתו ציין, כי מה שהיה לפני שהעביר את הכסף לדש"י ישירות, אינו חלק מעילת התביעה.
בכל מקרה, הכספים ששולמו לדש"י לא הושבו, למעט סך של 40,000 $ אשר בגינם אין מחלוקת והם אף לא נתבעו במסגרת תביעה זו.
גם דש"י היא נתבעת בתביעה העיקרית, אך היא לא טענה מעולם כי הסך של 100,000$ לא הועבר אליה. לטענתה, חובת התשלום למשיבות חלה על המערערות, בהתאם להמחאת הזכות.
המשיבות מפנות לכך, שעורך-דין קונפורטי מסר את השיק להן ביום 30.11.95.
מכאן, שאילו דש"י לא היתה מקבלת את השיק, לא היתה חותמת על הסכם הביטול וההתחייבות והמחאת הזכות מיום 24.1.96.
לשיטתן, אין ממש בטענת הקנוניה, שמעלות המערערות.
הראיה, כתב התביעה המקורי משנת 2004, הוגש כנגד דש"י ומנהלה בלבד ואין בו מאומה כנגד המשיבות.
המשיבות, מפנות לחקירתו של מר ג'וליו חסן בדיון בפני כב' הרשם כהן.
לגרסת המשיבות, מעדותו עלה, כי המערערות ידעו על קיומה של המחאת הזכות אלא ניסו לטעון כי היא נטולת תוקף מחייב, מאחר ולא נחתמה על-ידי כל השותפים.
ברם, מהראיות אשר הובאו בפני כב' הרשם כהן עלה, לטענת המשיבות, כי המערערות ידעו היטב על קיומה של המחאת הזכות כבר ביום 24.1.96.
כל שנותר הוא לבדוק האם הועברו כספים מהמערערות לדש"י לאחר תאריך זה.
כיום אין כל משמעות לכך שדש"י חייבת, או לא חייבת, כספים למערערות.
הקבלות שהמערערות עצמן הגישו, מעידות לטענת המשיבות, על כך שהמערערות שילמו לדש"י עצמה ולא לצדדי ג' סכומים רבים מעבר ל- 60,000$ אותם היו המערערות להעביר למשיבות.
אליבא דהמשיבות, יש לדחות איפוא את טענת המערערות, כביכול מדובר בכתב המחאה חדש.
לאחר שמר חסן הודה, כי הוא קיבל את כתב המחאת הזכות וחתם עליו, יש לחייב את המערערות בכספים ששולמו בניגוד לו.
גם את הטענה, כי כתב המחאת הזכות סויג עד לסיום ההתחשבנות, בין המערערות לבין דש"י, יש לדחות.
על-פי חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969, אין מקום לסייג כזה ללא הסכמת המערערות.
המשיבות מוסיפות וטוענות, כי גם החלטת כב' השופטת סירוטה עליה נסמכו הצדדים, אינה גורעת מזכויותיהן, שכן לא היו צד לאותו הליך.
אי-לזאת, סבורות המשיבות כי שלא כפי שקבע כב' הרשם, קיימת כאן עילת תביעה לכאורית המצדיקה הטלת העיקול.
אשר לשאלת ההכבדה, טוענות המשיבות כי אם לא יוטל העיקול המבוקש, יכבד עליהן לבצע את פסק-הדין.
ראשית, למערערות יתרה שלילית בבנק.
שנית, התנהלות המערערות המנסות להתנער מהמחאת הזכות, מצביעה על חמקנותן.
שלישית, המערערות נתפסו בהצהרות שווא, כאשר הצהירו על קיום מקרקעין רבים, ולאחר מכן הכחישו זאת.
אשר-על-כן, טוענות המשיבות, כי יש לדחות את הערעור.
הכרעה
בבואו של בית-המשפט להכריע בהטלת עיקול זמני, עליו לשקול שני אלמנטים:
א. סיכויי התביעה.
ב. הכבדה בביצוע פסק-הדין במידה ולא יוטל העיקול.
כב' הרשם סבר, כי קיימת כאן עילת תביעה לכאורית, וכי קיים סיכוי להכבדה בביצוע פסק-הדין, ומשכך נעתר לבקשה להטלת העיקול.
יש לבחון את שתי הסוגיות.
סיכויי התביעה
בשלב ראשוני זה של הטלת עיקול זמני, בעוד התביעה תלויה ועומדת, מוקדם לקבוע מסמרות באשר לסיכויי התביעה.
התנאי של סיכויי התביעה, הינו תנאי ראשוני להטלת עיקול זמני, כקבוע בתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'362. בקשה לסעד זמני (תיקון התשס"א (מס' 7))
(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית-המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) האם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.'
דהיינו, על הצדדים להציג ראיות מהימנות לכאורה, לקיום עילת תביעה.
ע"א 277/62 נאצר נ' כורי, פ"ד טז 2669; רע"א 7130/96 טריגוב נ' בנק טפחות, פ"ד נא(2) 661, 662.
יצויין, כי בשלב הבקשה לסעד זמני, אין בית-המשפט מנתח את הראיות לעומק.
אין הוא דן לגופו של עניין.
הסעד הזמני ניתן, שלא על יסוד מערכת ראיות שלמה ומקפת.
שיקול-הדעת מופעל, רק לצורך קביעה לכאורה של הזכות, ולא לצורך ממצא סופי בתובענה.
כאמור, המשיבות גרסו, כי נחתם חוזה מכר ובעקבותיו המחאת זכויות שעל פיו יתרת הכספים שטרם שולמו, ישולמו על דרך של המחאת זכות.
הדיון בפני כב' הרשם כהן, נסב על תקפותה של המחאת הזכות, ועצם קיומה.
נמצא, כי לכאורה היתה קיימת בתקופה הרלבנטית, המחאת זכות תקפה המקימה למשיבות זכות תביעה. הצדדים אף נהגו לפיה.
כב' הרשם כהן, התייחס בהחלטתו לעדויות שנשמעו בפניו ולמהימנותן, ככל שהדבר נוגע להליכי העיקול הזמני.
ראו למשל: פסקה 11 להחלטתו מיום 6.4.08, עמ' 16.
ישנה חשיבות, להתרשמות הישירה של הערכאה אשר שמעה את העדים, ויש לאמץ את מסקנותיה במישור זה.
סעיף 53 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971:
'53. משקלה של עדות
ערכה של עדות שבעל-פה ומהימנותם של עדים הם עניין של בית-המשפט להחליט בו על-פי התנהגותם של העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים במשך המשפט.'
ע"א 61/84 יוסף ביאזי נ' אברהם לוי, פ"ד מב(1) 446, דברי כב' השופט בך בעמ' 463:
'עיקרון בסיסי של שיטת המשפט שלנו הוא, כי מהימנותם של עדים היא דבר המסור לקביעתם של שופטי בית-המשפט, לאור התרשמות מהעדים ושקילת כל יתר הגורמים הרלבנטיים.'
אשר-על-כן, בסוגיה הראשונית והמהותית של עילת תביעה, יש לקבוע, כי המשיבות הרימו את הנטל המוטל עליהן בדיון בפני כב' הרשם והראו כי קיימת עילת תביעה לכאורית.
זה המקום לציין, כי בקשה לסילוק על-הסף, שהוגשה בתיק העיקרי בטענה של היעדר עילה, נדחתה ביום 21.5.08 במסגרת בש"א 160003/08.
כב' השופטת אביגיל כהן, קבעה בהחלטתה דנן:
'לא מצאתי כי במקרה דנן יש לנקוט בצעד הקיצוני של דחיית התביעה על-הסף. מטיעוני בא-כוח הצדדים עולה כי קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים. גם אם בא-כוח המבקשות (המערערות דכאן – נ.ג.) טוען כי גרסת המשיבות חסרת בסיס וחסרת הגיון (סעיף 9 לתשובה) המסכת העובדתית תתברר בעת הדיון בתובענה העיקרית ואין הצדקה לסילוק על-הסף.'
מכאן, כי שני מותבים אשר נדרשו לסוגיית העילה והיעדרה:
גם כב' הרשם כהן אשר שמע עדויות בהרחבה וגם כב' השופטת כהן אשר בפניה קבוע התיק העיקרי סברו כי בשלב הדיוני המקדמי, אין לומר כי התביעה מחוסרת עילה, ויש לקדם את הדיון בה על בסיס הראיות שהוצגו.
אני קובעת איפוא, כי היסוד הראשון הנחוץ להטלת עיקול זמני, והוא קיום עילת תביעה הנתמכת בטענות לכאורה, התקיים בענייננו.
יש לאמץ את פסיקותיו של כב' הרשם כהן, ולאשר את החלטתו בסוגיה זו.
הכבדה
היסוד השני החשוב לצורך הטלת עיקול זמני, הוא השאלה האם היעדר הטלת עיקול יכביד על ביצוע פסק-הדין לכשיינתן.
במישור זה, ראוי לערוך איזון נאות, בין זכותו הקניינית של הנעקל – בענייננו אלה המערערות – לבין זכותו הפוטנציאלית של התובע לממש את פסק-הדין בבוא היום.
ראו הוראות התקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'374. צו עיקול זמני (תיקון התשס"א (מס' 7))
(א) לא יינתן צו עיקול זמני אלא בתובענה לסכום כסף; ואולם, בתובענה לדבר שבעין רשאי בית-המשפט או הרשם לצוות על עיקול הנכס הנתבע.
(ב) בית-המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.
(ג) אין לעקל נכס הפטור מעיקול אותה שעה.
(ד) הומר נכס שעוקל בערובה של המשיב, יחולו על הערובה הוראות סימן זה.'
עוד ראו: ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל זיכרון יעקב, פ"ד לח(2) 645, 652; ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל נ' הסתדרות הרבנים באמריקה, פ"ד מט(1) 177, 196; ע"א 533/87 ארגון מושבי הפועל המזרחי נ' וולך, פ"ד מג(2) 873.
כב' הרשם ראה לנכון לקבוע, כי קיימות ראיות שונות לביסוס יסוד ההכבדה.
נמצא, כי חשבונן של המערערות בבנק, היה ביתרת חובה גדולה מאוד.
עד כדי כך, שמרבית התמורה של מכירת הנכס לצד ג' הועברה לבנק לכיסוי החוב.
מסקנתו של כב' הרשם, מן החקירה הנגדית שנשמעה בפניו היתה, כי עד המערערות סתר את עצמו בטענות באשר לנכסי המערערות. ראו סעיף 16 להחלטתו מיום 6.4.08 עמ' 18.
כב' הרשם סבר, כי התנהלות המערערות במקרה הנוכחי, היתה בעייתית, הצביעה על חוסר תום-לב ויצרה בסיס לקיום חשש הכבדה בביצוע פסק-הדין לכשינתן.
לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים בערעור שבפני, לא מצאתי לנכון להתערב בשיקול-דעתו של כב' הרשם, אשר שקל את הנתונים כפי שהובאו לנגד עיניו, ואת עדויות בעלי הדין.
מקובלת עלי קביעתו של כב' הרשם, כי נוכח מצבן הכלכלי של המערערות, והיעדר נכסים למימוש מהיר, או נכסים נזילים אחרים, קיים חשש להכבדה לביצוע פסק-הדין, אם וכאשר יינתן.
סיכום
מן המקובץ לעיל אני דוחה את הערעור.
החלטת כב' הרשם משה כהן מיום 6.4.08 תישאר על כנה."

ב- בש"א (חי') 8084/08[46] נפסק מפי כב' הרשמת ת' שרון-נתנאל:

"החלטה
בקשה להטלת עיקול זמני על מחצית הדירה ברח' צבי גרינברג 8 בחיפה (דירה 2), הידועה כחלקה 111/1 בגוש 10796 (להלן: "הדירה") והרשומה על-שם המשיבה מס' 2.
בפתח הדברים אציין, כי בטעות קולמוס נרשם בפרוטוקול הדיון מיום 29.6.08, שהדיון נעשה על-ידי כשופטת, בעוד שברי כי מדובר בדיון והכרעה המצויים בסמכותי כרשמת.
לפיכך, אני מורה על תיקון טעות קולמוס זו.
העובדות וההליך
1. המשיב 1 (להלן: "החייב") והמשיבה 2 (להלן: "האישה" או "אשתו"), נשואים זה לזה והם מתגוררים, יחדיו, בדירה, אשר נרכשה על ידם.
ביום 25.10.07 העביר החייב את זכויותיו במחצית הדירה, לאשתו, ללא תמורה, והערת אזהרה מתאימה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין.
2. החייב חתום כערב, על שטר חוב, אשר נעשה על-ידי חברת וינטראוב-ברקו כוכב הצפון בע"מ (להלן: "החברה"), לטובת המבקשת (להלן: "שטר החוב").
3. עם החתימה על שטר החוב נחתם גם כתב ערבות, לפיו ערב החייב לחובות החברה כלפי המבקשת (להלן: "כתב הערבות").
בכתב הערבות נרשמו פרטים על הערבים ובנוגע לחייב נרשם, שתפקידו בחברה הינו מנהל וכן שהוא בעלים של הדירה.
החייב אישר, בחתימתו, נכונות פרטים אלה והתחייב להודיע למבקשת, בכתב, על כל שינוי בהם.
ביום 1.5.08 הגישה המבקשת את שטר החוב לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בהרצליה, בתיק הוצל"פ מס' 6-08-04459-26 (להלן: "תיק ההוצל"פ"), לאחר שהיא מילאה בשטר את סכום החוב שלטענתה חייבת לה החברה – סך של 115,958 ש"ח.
4. בתובענה העיקרית, דנן, עותרת המבקשת, מכוח סעיפים 34(ב) ו- 35 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ" או "החוק"), למתן פסק-דין הצהרתי, אשר יצהיר, כי הזכויות במחצית הדירה שייכות לחייב וכן למתן צו עיקול קבוע על זכויות אלה. סעד העיקול הזמני, המבוקש בבקשה דנן, נועד לתמוך בתובענה עד להכרעה סופית בה.
5. ביום 15.5.08 ניתן על-ידי, במעמד צד אחד, צו עיקול זמני, כמבוקש והחלטה זו ניתנת לאחר דיון שנערך המעמד הצדדים, בעקבות בקשת החייב לביטול הצו הזמני (בש"א 10189/08).
טענות המבקשת
6. המבקשת טוענת, כי עסקי החברה קרסו בסוף שנת 2007, המחאותיה החלו לחזור בהיעדר כיסוי והיא נותרה חייבת לה את הסכום שנרשם בשטר החוב. לטענתה, בשל כך בלבד ועל-מנת שהמבקשת לא תוכל להיפרע ממנו, העביר החייב, אשר ידע שהוא צפוי לתביעות ולעיקולים על רכושו, את זכויותיו במחצית הדירה על-שם אשתו.
7. המבקשת טוענת, שהעובדה שהחייב הסתיר ממנה את העברת זכויותיו בדירה לאשתו, בניגוד להתחייבותו, אשר בכתב הערבות, להודיע לה על כל שינוי בפרטים הרשומים בו מעידה על כוונתו זו.
לטענתה, קיים חשש רב, כי אם לא יוטל העיקול תבוצע דיספוזיציה בדירה ותסוכל אפשרותה להיפרע מהחייב, אשר ממשיך להתגורר בדירה ואשר, לטענת המבקשת, נוסע ברכב יוקרתי, בליסינג, ולא נמצא רכוש אחר הרשום על שמו.
8. כן טוענת היא, כי מאחר שמדובר בעיקול ברישום בלבד, אשר אינו מונע שימוש בדירה ולעומת זאת – בחשש שמא היא לא תוכל להיפרע חובה, נוטה מאזן הנוחות לטובתה.
בא-כוח המבקשת מפנה לטענת החייב, בתצהירו, לפיה העיקול פוגע בקניינו ולכך שאשת החייב לא הגישה תצהיר. לטענתו, מצביע הדבר על כך שהעברת הדירה איננה העברת אמת.
טענות החייב
9. בתצהירו, שצורף לבקשה לביטול העיקול טען החייב, כי אין ראיות מהימנות לקיומה של עילת התביעה, כי אין כנגדו תביעות נוספות וכי הוא איננו חדל פירעון ולכן 'אין חשש להכבדה על פסק-הדין', כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכן כי המבקש נוהג בחוסר תום-לב ופוגע בזכויותיו ובקניינו.
בדיון בפניי הועלו על-ידי בא-כוח החייב טענות נוספות, אשר לא הועלו בבקשה לביטול העיקול, כדלקמן:
א. המונח "זוכה", בו עושה סעיף 34 לחוק ההוצל"פ שימוש, מוגדר בסעיף 1 לחוק, כ: 'מי שפסק-דין ניתן לזכותו, לרבות חליפיו'. לטענתו, שטר איננו פסק-דין ולכן אין סעיף 34 לחוק חל על מי שמגיש שטר לביצוע.
ב. שטר החוב לא מולא כראוי, שכן הסכום נרשם רק בספרות, ולא נרשם במילים במקום המיועד לכך בשטר, הכולל את התחייבות החייב (לאחר המילים: 'אני מתחייב לשלם כנגד שטר זה לפקודת מדי פישר בע"מ'), כך שלמעשה, אין התחייבות של החייב על-פי השטר, שניתן להגישה להוצאה לפועל.
ג. בא-כוח המבקש אינו חתום על הבקשה לביצוע השטר ובטופס הבקשה לא נרשם מי חתם על השטר ומי ערב לו.
ד. החייב אינו בעלים של החברה ואינו מנהל בה ולפיכך היה צריך להגדיר את ערבותו בסכום.
10. לגופו של עניין טען בא-כוח החייב, כי ההליך בו נקטה המבקשת אינו ברור, לאור כך שהוגשה בקשה לפסק-דין הצהרתי וכן לעיקול קבוע.
כן טוען הוא, שהתובענה קנטרנית, שכן החברה החזירה סחורות לספקים ושילמה חובותיה לבנק ממנו קיבלה אשראי וכי כל חובותיה (גם על-פי דו"ח החקירה שנערך מטעם המבקשת), מסתכמים ב- 50,000 ש"ח בלבד.
11. לעניין אי-התייצבות האישה לדיון ואי-הגשת תצהיר מטעמה, טוען בא-כוח החייב, כי ברור שזכות הקניין הינה שלה, אולם מאחר שאין בכתב התביעה סעד היכול להביא לכך שהיא חייבת למכור את חלקה בדירה, הרי פסק-הדין, גם אם יינתן, אינו יכול לפגוע בה מבחינה משפטית.
12. עוד טוען הוא, כי, כפי שעולה מרישומי רשם החברות, החייב אינו מנהל ואין בכך שהוא הציג עצמו כמנהל ולא כלום. לתמיכה בטענתו זו מפנה בא-כוח החייב לפסק-דין זבולונוב (ת"א (מחוזי-תל-אביב-יפו) 1536/02 הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ נ' יגאל זבולונוב, תק-מח 2005(2) 9681 (2005)).
דיון
13. צודק בא-כוח המבקשת בטענתו, לפיה חורגות טענותיו של בא-כוח החייב, אשר הועלו בדיון, בנוגע לתקפותו של השטר ואופן הגשתו לביצוע, מאשר נטען בבקשה לביטול העיקול ולפיכך יש לדחות טענות אלה על-הסף.
14. עם זאת אבהיר כי, גם לגופו של עניין, דינן דחיה;
מהשטר ברור לחלוטין, שהתחייבותו של החייב הינה לשלם את הסכום הנקוב בו. יתירה מזו – המבקשת הינה אוחזת בשטר וכפי שמכח אחיזתה היא מילאה את סכום החוב (סכום השטר), בספרות, כך יכולה ורשאית היא, למלא את הסכום במילים, במקום המיועד לכך בגוף השטר. בנסיבות אלה אין לראות בחסר זה, משום פגם היורד לשורש תוקפו של השטר.
חסרון החתימה והפרטים, אשר בטופס בקשת הביצוע, נרפא בתצהיר אשר צורף לבקשה לצו עיקול ברישום, אשר הוגשה לתיק ההוצל"פ, ביחד עם בקשת הביצוע, בו מפורטים כל הפרטים החסרים בטופס בקשת הביצוע.
15. ממילא, כלל הוא, כי לא במהרה ימחק בית-המשפט תביעה על-הסף וככל שכתב התביעה ניתן לתיקון יאפשר בית-המשפט תיקונו. ראו, למשל, ע"א 716/75 גל בר-אור נ' דוד בר-אור, פ"ד ל(2) 253, 255-256. בג"צ 254/73 צרי חברה פרמצבטית וכימית בע"מ, ואח' נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד כח(1) 372, 377-378.
נכון להחיל כלל זה, שבסדרי דין, גם על בקשה לביצוע, המוגשת ללשכת ההוצאה לפועל.
16. לא אוכל לקבל את טענת בא-כוח החייב, לפיה סעיפים 34 ו- 35 לחוק אינם חלים על שטרות, כל עוד לא עבר המועד להגשת התנגדות (ככל שלא הוגשה התנגדות), או כל עוד לא נדחתה ההתנגדות (ככל שהוגשה).
פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד לא עם לשון חוק ההוצאה לפועל, לא עם מטרתו בכלל ואף לא עם מטרת הסעיפים הנ"ל, בפרט.
סעיף 81 לחוק ההוצאה לפועל מחיל את הוראות החוק (בשינויים המחוייבים), בין היתר, על מסמכים שנקבע לגביהם בכל דין כי יש לבצעם כמו פסק-דין של בית-משפט וזו לשונו:
'81. חיוב שדינו כפסק-דין
משכנתאות רשומות על מקרקעין, וכן החלטות, צווים, פסקי-דין ומסמכים שנקבע לגביהם בכל דין כי יש לבצעם כמו פסק-דין של בית-משפט, יחולו עליהם הוראות חוק זה, בשינויים המחוייבים...'
סעיף 81א לחוק, הדן בהוצאה לפועל של שטרות, קובע, כי שטר חוב ניתן לביצוע כמו פסק-דין, ובסעיף-קטן (ג) הוא אף מתייחס למי שכנגדו הוגש השטר לביצוע, במונח "חייב":

'81א. הוצאה לפועל של שטרות
(א) שטר חליפין, שטר חוב ושיק כמשמעותם בפקודת השטרות (בחוק זה – שטר) ניתנים לביצוע כמו פסק-דין של בית-משפט ...
(ב) המבקש ביצועו של שטר יגיש ללשכת ההוצאה לפועל בקשה על כך, והוראות סעיף 7(ב) יחולו עליה כאילו היתה בקשה לביצוע פסק-דין.
(ג) החייב רשאי להגיש התנגדות לביצוע הבקשה, שתהא נתמכת בתצהיר ובו יפורטו העובדות ונימוקי ההתנגדות, ומשהוגשה ההתנגדות יעכב ראש ההוצאה לפועל את הביצוע ויעביר את העניין לבית-המשפט...'
17. הנה כי כן, שטר חוב, המבוצע בהוצאה לפועל, כמוהו כפסק-דין, בכל הנוגע להליכי הוצל"פ.
אמנם, על-פי סעיף זה, עם הגשת התנגדות מעוכב הביצוע והעניין מועבר לבית-המשפט, אולם אין בו קביעה, כי יבוטלו עיקולים שהוטלו ברישום.
ממילא משמועבר העניין לבית-המשפט, מוקנית לבית-המשפט סמכות להטיל עיקולים, מכוח תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
18. מדובר בהסדר משולב, המאפשר למי שפותח בהליכי הוצל"פ, לקבל סעד זמני, אשר יבטיח פירעון החוב בגינו נפתחו הליכי ההוצל"פ, תחילה – סעד בהליכי ההוצל"פ ובהמשך, עם העברת העניין לבית-המשפט (ככל שכך מחייב ההליך) – קבלת סעד זמני מבית-המשפט.
19. פרשנותו של בא-כוח החייב, לפיה לא ניתן להטיל עיקולים ברישום כאשר מוגש שטר לביצוע (אלא רק לאחר דיון בהתנגדות), אינה מתקבלת על הדעת, שכן היא יוצרת "וואקום", בו לא ניתן להבטיח זכויות הזוכה ומעמידה את הזוכה בהוצל"פ (אשר, על פני הדברים, זכויותיו, לכאורה, "חזקות" מאלה של מי שמגיש תביעה "רגילה"), במצב נחות לעומת מצבו של מי שמגיש תובענה לבית-המשפט.
אין להניח שזו היתה כוונתו של מתקין תקנות ההוצאה לפועל.
מטרתו הברורה של סעיף 34(ב), היא הגנה על נושים מפני הברחת נכסים על-ידי חייבים בהוצאה לפועל (ראו: בר-אופיר הוצאה לפועל הליכים והלכות (מהדורה חמישית) 378.
הגנה זו עלולה להיות מסוכלת, אם לא תתאפשר הטלת עיקול על הנכס החשוד כמוברח, מייד עם פתיחת ההליך בלשכת ההוצאה לפועל ובאופן רציף (בין בעוד ההליך מצוי בלשכת ההוצל"פ ובין בעת שהוא מצוי בבית-המשפט), עד לסיום ההליך.
20. השאלה אם החייב הינו מנהל בחברה תידון בהליך ההתנגדות (ככל שתוגש התנגדות). בשלב זה, די בהצהרת החייב בכתב הערבות, לפיה הוא מנהל, כדי שיוענק לו הסעד הזמני המבוקש.
לגופו של עניין
21. סמיכות הזמנים בין קריסתה של החברה ובין העברת זכויותיו של החייב בדירה לאשתו, ללא תמורה, כאשר לא ניתן הסבר להעברה זו, כמו גם העובדה שהחייב, לא הודיע למבקשת על שינוי במצב הבעלות בדירה, למרות התחייבותו, בכתב הערבות, לעשות כך, אכן מעלה חשד, כי אין מדובר בהעברה "תמימה", אלא בהעברה שמטרתה מניעת המבקשת מלרדת לנכסיו.
לכך יש להוסיף את העובדה שהאישה לא הגישה תצהיר ודווקא החייב הוא זה אשר טוען, בתצהירו, לפגיעה בקניינו הוא.
בנסיבות אלה יש ממש בתמיהה אשר העלה בא-כוח המבקשת – הכיצד גורם העיקול לפגיעה בקניינו של החייב, אם אמנם העברת הדירה לאשתו הינה העברה "אמיתית", תמיהה אשר לחייב לא היתה לה תשובה סבירה.
22. גם מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשת.
החייב לא הראה קיומם של נכסים כלשהם, מהם תוכל המבקשת להיפרע. מנגד – מדובר בעיקול ברישום בלבד ואין בפניי תצהיר מטעם האישה, אשר יצביע על נזק כלשהו שנגרם לה כתוצאה מכך.
23. סופו של דבר, אני נעתרת לבקשה וקובעת, כי צו העיקול הזמני, אשר ניתן על-ידי ב- בש"א 8084/08 יעמוד בתקפו עד להכרעה בתובענה העיקרית – ה"פ 136/08.
המשיבים ישלמו למבקשת הוצאות בקשה זו בסך 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק, ללא קשר לתוצאות ההליך העיקרי."

2. דחייתה של בקשה להטלת עיקול

ב- בש"א (ת"א-יפו) 7013/08[47] נפסק מפי כב' הרשם אבי זמיר:

"החלטה
לפניי בקשה להטלת עיקול על נכסי הנתבעים. בהחלטתי מיום 30.3.08 קבעתי כי איני רואה לנכון ליתן צו עיקול במעמד צד אחד, בשלב שבו מצוי ההליך, והפניתי את הבקשה לתגובת הנתבעים.
התביעה הוגשה ביום 26.2.07, ואילו הבקשה למתן צו עיקול הוגשה ביום 30.3.08, ולאור זאת טוענים הנתבעים, כי צו העיקול מבוקש תוך שיהוי ניכר.
האופן שבו נבחנת טענת שיהוי נדונה ב- רע"א 8630/05 ניר שיתופי – אגודה ארצית להתיישבות עובדים עבריים בישראל בע"מ נ' עיריית הוד השרון, תק-על 2007(2) 276 (10.4.07):
'כאשר נטען כי תביעה הוגשה תוך שיהוי בוחן בית-המשפט את ההשתהות שבהגשת התביעה – קרי, את משך הזמן שחלף מהמועד בו קמה עילת התביעה ועד המועד שבו הוגשה התביעה. במובן זה דומה בדיקת טענת השיהוי בהגשת תביעה לבדיקת השאלה האם התיישנה התביעה... אף כאשר נטען שיהוי בגדרה של בקשה למתן סעד זמני בוחן בית-המשפט את יסוד ההשתהות. ואולם, המועד ממנו נבדקת ההשתהות בהגשת בקשה למתן סעד זמני אינו המועד בו קמה עילת התביעה, אלא המועד בו קם הצורך בסעד זמני. אעיר, כי פעמים רבות המועד בו קמה עילת התביעה והמועד בו קם הצורך בסעד זמני חד-הם, אך אין אלו פני הדברים תמיד. חשיבותו של המועד בו התעורר הצורך בסעד זמני נובעת מאופייה של בקשה למתן סעד זמני. ככלל, נדונה בקשה למתן סעד זמני בטרם נתבררה התביעה לגופה וממילא בטרם קבע בית-המשפט כי עומדת לתובע הזכות לה הוא טוען. משכך, לא ייעתר בית-המשפט לבקשה, אלא אם המבקש שכנעו כי דוחק הנסיבות מחייב התערבות מוקדמת על דרך של מתן סעד זמני. מבקש שהשהה בקשתו יתקשה לשכנע את בית-המשפט כי אכן קיימת בה דחיפות המצדיקה מתן סעד זמני (ראו, רע"א 5240/92 חלמיש חברה ממשלתית עירונית לשיקום הדיור בתל-אביב-יפו בע"מ נ' אשרז עיבוד נתונים בע"מ, פ"ד מז(1) 45; רע"א 6872/05 קייזמן נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-על 2005(3) 2541; רע"א 920/05 חסין אש תעשיות בע"מ נ' קוניאל אנטוניו (ישראל) בע"מ, תק-על 2005(1) 4171). מטעם זה, בעת בירור טענת שיהוי בהגשת בקשה לסעד זמני יסתפק לעיתים בית-המשפט בעצם קיומה של השתהות ולא ידרוש יסוד נוסף, כגון אלה הנדרשים לשם קבלת טענת שיהוי בהגשת תביעה. כך למשל, גם מקום בו ההשתהות בהגשת בקשה לסעד זמני לא גרמה למשיב נזק, עשויה הבקשה להידחות בשל שיהוי (ראו, רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, פ"ד נה(4) 433, 444). אציין, כי יש הרואים בטענת השיהוי משום טענת מניעות, לפיה מבקש שהשתהה בהגשת בקשתו לסעד זמני מושתק מלטעון כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין לכשיינתן (ראו, ד' שוורץ סדר דין אזרחי: חידושים, תהליכים ומגמות (תשס"ז) 405; והשוו, פרשת תלמוד תורה, 447).'
מאחר שהבקשה הוגשה למעלה משנה לאחר הגשת התביעה, הרי שקיים יסוד של ממש לטעון כי היא מאופיינת בשיהוי. יסוד השיהוי הוא מרכזי בענייננו, אך אינו ניצב בפני עצמו, ומושפע מהתקיימותם של שלושת התנאים המרכזיים המעוגנים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 – ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א)) וקיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין (תקנה 374(ב)), הרלבנטי בעיקר כאשר קיימת אינדיקציה לכך שהנתבע מעתד להבריח את נכסיו או כאשר מיוחסים לנתבע מעשי תרמית (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789
(31.7.97); רע"א 228/99 אוחנה נ' מזור, תק-על 99(1) 217 (15.3.99)).
שאלת קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה
על פני הדברים, נראה שהעובדות המרכזיות המקימות את עילת התביעה אינן שנויות במחלוקת, והן נסבות על נסיבות עריכת עסקת מסויימת לעריכת מניות. השאלה העובדתית שתידרש בדיון המהותי בתביעה היא האם קיימת בעייתיות כלשהי בעסקה הנדונה, והאם התובע אישר את עריכת העסקה במועד הרלבנטי לכך.
העובדות הרלבנטיות מתוארות בתביעה באופן הבא:
בשנת 2001 נערך הסכם הקצאה בין חברת פורמולה מערכות (1985) בע"מ לבין הנתבעות 1 ו-2, במסגרתו הוקצו לחברת פורמולה 87% ממניות חברת רומטק אלקטרוניקה בע"מ, שהיתה בשליטת הנתבעים 3 ו-4. חברת פורמולה "שילבה" לתוך חברת רומטק את פעילותה של חברת פורסופט בע"מ, שהיתה בשליטתה, ושמה שונה לחברת מטריקס אי.טי בע"מ. במסגרת עסקה זו, התחייבה חברת פורמולה לגרום לכך שהתובע יעמיד לנתבעות 1 ו-2 הלוואות שונות לצורך מימון חלקם ב"עסקת מטריקס" (ההסכם צורף כנספח ד' לתביעה).
לאור זאת, העמיד התובע החל מחודש דצמבר שנת 2001 הלוואות בסך 8,300,000$ (נספחים ה' ו-ו'), כשהנתבעות 1 ו-2, באמצעות הנתבעים 3 ו-4, חתמו על הסכמי הלוואה וכן על אגרות חוב המסדירה את הבטוחות להלוואות ואת זכויות וחובות הצדדים (נספחים ה'-ח' לתביעה). יש לציין, כי במסגרת סיכומיו טען התובע כי גם מר עופר דן היה צד להסכמי ההלוואות. התובע הדגיש, כי על-פי סעיף 6(א) לאגרת החוב, התחייבו הלווים שלא להעביר את המניות המשועבדות, כולן או חלקן, ללא קבלת אישור מראש ובכתב מהתובע, וזאת למעט העברה בתמורה שתופקד בחשבונות הנתבעות 1 ו-2 אצל התובע, ותשמש לצורך פירעון ההלוואות.
התובע טוען, כי מדובר בהלוואות NON RECOURSE, במסגרתן הוסכם להגביל את הביטחונות לפרעונן לערבויות ולשיעבוד מניות חברת מטריקס, ששועבדו למטרה זו, ללא זכות חזרה ללווים. הוסכם בין הצדדים, כי המועד האחרון לפירעון ההלוואות הוא 27.12.04, ובמועד זה תעמוד לתובע הזכות להיפרע מהמניות המשועבדות ומתמורת המניות שנמכרו, ככל שנמכרו. בין הצדדים נקבע מנגנון לפיו, ככל ששווי המניות יחד עם תמורתן יעלה על סכום ההלוואות, תועבר היתרה ללווים (הנתבעות 1 ו-2) ואילו ככל שהסכום האמור לא יכסה את סכום ההלוואות, הרי שמניות חברת מטריקס ישועבדו לצורך הבטחת תשלומן, ובנוסף, חברת פורמולה תהיה ערבה לתשלום ההפרש כבטוחה שיורית. התובע מציין, כי בסעיף 13 לאגרות החוב נאמר שהוא רשאי לקזז או למכור ניירות ערך מכל אחד מחשבונות הלווים, גם בגין חובות לבנק הקיימים בחשבונות הלווים האחרים.
העסקה שטיבה שנוי במחלוקת, נערכה ביום 7.12.04, כלומר כשלושה שבועות לפני מועד פירעון ההלוואות, ובמסגרתה נמכרו 1,600,000 מניות משועבדות של חברת מטריקס ללקוח מסויים, בעסקה חוץ בורסאית ובמחיר של 8.88 ש"ח למניה, וזאת בעקבות הוראה שניתנה על-ידי הנתבע 3.
התובע טען, כי מחיר מניית חברת מטריקס באותו מועד, היה בין 11.85 ש"ח – 12.25 ש"ח, ומכאן שהמניות נמכרו במחיר הנמוך בכ-26% ממחיר מנייה ממוצע בבורסה (המתבטא בכ-5,000,000 ש"ח).
לטענת התובע, מכירת המניות במחיר הנמוך באופן משמעותי ממחיר המניה בבורסה, הובילה לירידה משמעותית בשווי הביטחונות שברשות התובע, וכתוצאה מכך, מימוש המניות שנותרו בפקדונות לא הוביל לתשלום מלוא סכומי ההלוואות, בעוד שאילו המניות לא נמכרו בסכום כה נמוך, הרי ששווי המניות ותמורתן היה מספיק בכדי לפרוע את מלוא סכום ההלוואות, ואף היה נותר סכום עודף. בסופו של דבר, הוסכם בין התובע לבין מר עופר דן כי מרבית הסכום בחשבונו (1,700,000 ש"ח) ישמש להקטנת חובם של הנתבעים לתובע.
התובע טען, כי יתרת החוב בגין ההלוואות מסתכמת ב- 2,985,978 ש"ח (דפי החשבון צורפו כנספח י' לתביעה).
הבקשה למתן צו עיקול מבוססת על הטענה לפיה מחיר המניות בפועל (8.88 ש"ח למניה) הוא מחיר פיקטיבי, שאינו משקף את שווי השוק שלהן, ועסקת המכר מפרה את ההסכם עם התובע, תוך פגיעה באמון התובע. לטענת התובע, ביום 8.11.06 המחתה לו חברת פורמולה את הזכות לקבלת כספי ההפרש בין מחיר המניות בפועל לבין ערכן האמיתי, המעוגנת בסעיף 4.4.3 להסכם פורמולה (המחאת הזכות צורפה כנספח י"ג לבקשת העיקול), ומכאן זכותו לקבלת סכום ההפרש בין שווי המניות האמיתי לבין השווי שבו הן נמכרו בפועל.
לטענת התובע, מכירת המניות באופן האמור, נעשתה תוך הטעייה, מירמה והברחת נכסים מצד הנתבעים, ותוך הפרת חובת הנאמנות החלה על הנתבעים כלפי התובע.
התובע טען, כי יש לבצע הרמת מסך ולחייב את כל הנתבעים בתשלום הנזק ולחילופין להטיל אחריות אישית גם על הנתבעים 3 ו-4.
כחיזוק לסיכויי התביעה, מציין התובע, כי לאחרונה הנתבעים הודו במפורש, כי המניות הועברו לחשבון בבנק אחר, וכי מלכתחילה לא היה בכוונתם שהמניות יכסו את יתרת ההלוואות, ושהם פעלו להברחת תמורתן המלאה של המניות מהתובע.
מעיון בטיעוני הצדדים, ניתן להיווכח כי קיימות שתי סוגיות משנה השנויות במחלוקת:
(א) מודעות התובע לכך שהמניות נמכרות במחיר הנמוך באופן משמעותי משוויין הריאלי;
(ב) מהותה של הערבות שניתנה מטעם חברת פורמולה – האם מדובר בערבות שיורית, המשנית לשיעבוד מניות חברת מטריקס, או שמא מדובר בערבות עיקרית, שמטרתה לייתר את חיובם הלכאורי של הנתבעים לשלם את הפרש השווי, במקרה שבו המניות נמכרות במחיר הנמוך משוויין האמיתי.
לכאורה, נראה שגם לשיטת הנתבעים עצמם, המנגנון שנקבע בהסכם ההלוואה נועד לאפשר יצירת מעין-בטוחה לצורך פירעון ההלוואה. בחקירת הנתבע 3 נאמרו הדברים הבאים:
'ש: ... יהיה נכון לומר שלפי הסכם העמדת ההלוואה, אתם תהיו רשאים למכור את המניות המשועבדות, כולן או חלקן, לאורך חיי ההלוואה, ובלבד שהתמורה תישאר בחשבון, לצורך פירעון ההלוואה, ורק היתרה, אם תהיה יתרה, תעבור לרשותכם?
ת: כן.'
עם זאת, מייד לאחר מכן, הבהיר הנתבע 3 כי מחיר המנייה אינו מהווה תנאי כלשהו כלפי התובע:
'ש: ... האינטרס שלכם הוא לפקח על המניות ולמכור אותן במועד שמתאים לכם מבחינת שערי המניות בבורסה, שאז תקבלו את הסכום הגבוה ביותר עבור המימוש, נכון?
ת: לא, המחיר מניה לא היה בשום נייר תנאי כלפי הבנק.' (עמ' 40 לפרוטוקול)
השאלה היא, כאמור, האם מכירת המניות בסכום הנמוך משויין הריאלי, התבצעה בידיעת התובע, והאם ננקטו האמצעים הדרושים על-מנת להביא לידיעתו את נתוני המכירה הרלבנטיים.
ראשית, חשוב לציין כי המצהיר מטעם התובע, מר שוקי רוזנקר, הבהיר בפתח דבריו בחקירה הנגדית, כי הידע המצוי ברשותו בהקשר לעסקה נשוא התביעה אינו מצוי בידיעתו האישית:
'ת: ... כל הידע שיש לי בהקשר הזה, הוא, זאת אומרת הוא לא מידיעה אישית. אני אומר שוב, אני מניח שהפעולה הזאת, השיחה הזאת היתה מול הפקיד שביצע טכנית את הפעולה, ששמו חן.
ש: ... זאת אומרת שאם אני אשאל אותך כמה זמן ערכו המגעים בקשר לאותה עסקה?
ת: אין לי מושג.' (עמ' 8 לפרוטוקול)
לטעמי, קיים טעם לפגם בהעלאת טענות כה משמעותיות וחמורות כנגד הנתבעים, במסגרת תצהיר, מבלי שהן יהיו בידיעתו האישית של המצהיר, או לפחות ברמת ידיעה הקרובה לכך.
מדבריו של מר רוזנקר בחקירתו הנגדית, עולה כי משום מה, הוא אינו מבחין בבעייתיות מעין זו (עמ' 15 לפרוטוקול).
בנוסף, מחקירתו הנגדית של מר רוזנקר עולה, כי חן, פקיד הבנק שביצע את פעולת המכירה, טעה בכך שהוא, כביכול, אישר את פעולת המכירה, וזאת לאחר שהוטעה על-ידי הנתבעים (עמ' 13-14 לפרוטוקול).
טענה זו של מר רוזנקר (באופן דומה לעמדתו בכללותה) אינה קוהרנטית לעמדתו, כפי שהובעה במסגרת הליך הבוררות שהתנהל בשנת 2005 (פרוטוקול הדיון צורף כנספח א' לתגובה):
'הבורר: ... כאשר הועברו המניות מחשבון פרמה סל לחשבון האחר ואמרת שניתנה לכם בטוחה מסויימת, ידעתם שהכסף שתמורת ההעברה הזאת יגיע, והוא אכן הגיע. כאשר העברתם את המניות, ידעתם באיזה שער אתם אמורים לקבל את תמורת ההעברה?
ת: כן.
הבורר: וזו התמורה שבפועל קיבלתם?
ת: זו התמורה שבפועל קיבלנו.
הבורר: לי זה מספיק.
ת: אבל חשוב להבין שזה היה נכון ונקי אם הפעולה היתה נעשית בבנק דיסקונט. בעצם העובדה שהפעולה הועברה לבנק אחר במחיר הזה ולאחר מכן בוצעה מכירה במחיר השוק, זה אומר שהוצא כאן כסף.' (עמ' 7 לפרוטוקול הדיון בבוררות)
לאחר מכן, אישר מר רוזנקר כי מכירת המניות אושרה מטעם התובע במחיר הנמוך ממחיר השוק (עמ' 11 לפרוטוקול הדיון בבוררות). בהמשך הדברים, אישר מר רוזנקר כי חברת פורמולה השיגה על כך שהתובע אישר את העסקה, באופן ובתנאים שבהם בוצעה (עמ' 12-13 לפרוטוקול).
מעורבות חברת פורמולה בעסקה אוזכרה גם בדבריו של הנתבע 3 בחקירתו הנגדית:
'... ביום שעשינו הלוואה מול הבנק, שמונה פסיק שלוש, זה מספר שפורמולה רצתה אותו, אנחנו לא נהנינו מהכסף, באותו היום שקיבלנו את הכסף, הכסף הזה הלך בסופו של דבר לפורמולה...' (עמ' 38 לפרוטוקול)
בהמשך, נשאל הנתבע 3 לגבי אופן החישוב של שער המניות שנמכרו במסגרת העסקה, וטען:
'אנחנו לא עשינו דין לעצמנו, אני גם זוכר שיחה עם חן... והוסבר לו על שמונה שמונים ושמונה.
ש: מה אתם הסברתם לחן על שמונה שמונים ושמונה?
ת: בדיוק מה שאני אומר לך כאן, שזה השער הממוצע שצריך להימכר היום כדי להביא לאיזון בין כל הדברים... והוא קיבל את הדברים.'
מייד בהמשך, טען הנתבע 3 כי ההסבר לפקיד הבנק ניתן לו רק בפעם אחת, אלא ברצף של תכתובות ושיחות (עמ' 60 לפרוטוקול). אמנם, קיימת עמימות מסויימת בנוגע למודעות פקיד הבנק ליתרת ההלוואה בחשבון הבנק, אך הנתבע 3 טען בחקירתו הנגדית, ואני מסכים עימו, כי מטבע הדברים, אמורה היתה להיות לו נגישות למידע מעין זה.
הרושם הכללי שמתקבל מדבריו של הנתבע 3 בחקירתו הנגדית, בצירוף עם דבריו של מר רוזנקר בדיון שהתקיים במסגרת הבוררות, הוא שגורם כלשהו (או מספר גורמים) מטעם התובע, היו מודעים למהות עסקת מכר המניות, ועל סמך מידע זה הם אישרו אותה. גורם זה אינו מר רוזנקר עצמו.
למסקנה עובדתית זו ישנן שתי נפקויות עיקריות:
(א) העובדה שמר רוזנקר עצמו, המצהיר מטעם התובע, אינו הגורם שהיה מעורב באופן ישיר העריכת העסקה, מפחיתה באופן משמעותי מהמשקל הראייתי שניתן לייחס לטענות שבתצהירו.
(ב) מודעות גורמים מסויימים מטעם התובע לפרטי עסקת המכר, וביניהם, מחיר המנייה, מפחיתה ממשקל טענות התובע כעת בדבר תרמית מצד הנתבעים. המסקנה בדבר עצם קיומה של מודעות מעין זו מתחזקת בעיקר על רקע הדברים שנאמרו על-ידי מר רוזנקורן בדיון בהליך הבוררות.
אין בכוונתי לדון כעת במשמעות השלכות אלה על סיכויי התביעה העיקרית, אך מה שברור הוא, שלצורכי הבקשה הנוכחית, התובע אינו יכול להיבנות מטענות היוצאות כנגד אופן התנהלותם של הנתבעים שעה שהוא עצמו היה מודע לפרטי העסקה ואישר אותה (אני משער, אם כי בזהירות מה, כי מעורבותה החיצונית של חברת פורמולה בעסקה השליכה באופן כזה או אחר על עמדת התובע בהליך העיקרי).
בנוסף, וחשוב מכך, הנתבעים הציגו מסמך ביקורת פנימית של התובע, שלא הוצג לפניהם מלכתחילה, ושלכאורה, לפחות לטענתם, אינו מגביל אותם בחשבונות הלוואת נון ריקורס (המכתב צורף כנספח ו' לתגובת הנתבעים).
מעיון במכתב ניתן להיווכח, כי מדובר במכתב תשובה שנשלח ליחידה לפניות הציבור, לאחר פנייתו של מר דן עופר אליה. מנוסח הדברים, ניתן להסיק כי לשיטת התובע, לפחות כפי שהוצגה במסגרת המכתב האמור, אין בעייתיות כלשהי באופן עריכת עסקת מכר המניות ותנאיה.
למעשה, מתקבל הרושם כי מבחינת התובע, מר גד גולדשטיין, מנכ"ל חברת פורמולה, היה גורם מרכזי בעסקה, ובקביעת תנאיה, ולצורך ביצועה, הוא פנה אל התובע וביקש שיסכים לתת הלוואה בתנאי NON RECOURSEלשותפיה של חברת פורמולה בעסקה (הנתבעים 3 ו-4 ומר דן עופר). תמורת ההלוואה שימשה לצורך מימון התשלום שהגיע לשותפים בגין הסכמתם-לביצוע העסקה ביוזמת חברת פורמולה. על-פי האמור במכתב, לאחר שהתובע נענה לפנייתו של מר גולדשטיין, הודיעו השותפים כי הם ימציאו לתובע בטוחות וערובות מסוגים שונים שיאפשרו לתובע לגבות את החוב מאותם מקורות.
בנוסף, עולה מהמכתב כי לצורך הבטחת פירעון ההלוואה הוקצו מספר בטוחות:
'הובהר לבנק על-ידי גולדשטיין והשותפים, במסגרת ההסכמה המוקדמת כאמור, כי בכל מקרה ונסיבות שהם, ובהתחשב בכך שההלוואה ניתנת בתנאי NON RECOURSE – החוב לבנק יוחזר בשלמותו על-ידי גולדשטיין והשותפים, בין אם מתוך תמורת המניות המשועבדות, או הערבויות הצולבות או ערבות פורמולה מערכות בע"מ, או הפיקדון הכספי המיוחד.'
מנוסח הדברים קשה להסיק מהו המשקל היחסי הראוי שיש לייחס לכל אחת מהבטוחות, אך מה שברור הוא, כי השיעבוד שהוטל על המניות אינו ניצב בפני עצמו, ובמקביל אליו קיימות בטוחות נוספות, שתוקפן ומשקלן אינו פחות.
עם זאת, אני חייב לציין, שהנתבעים מנסים לייחס למכתב האמור משמעות שאני בספק רב אם אכן ניתן לייחס לו. הנתבעים מתיימרים לטעון, כי במסגרת המכתב דובר על "חופש פעולה" שניתן להם במסגרת ניהול חשבונות הבנק, אך לאחר עיון במכתב, נוכחתי כי הדברים נאמרו כמעין "השגה" על אופן התנהלות הנתבעים:
'ייתכן, שאלמלא המערכת ההסכמית המיוחדת שבין השותפים וגולדשטיין, שהקנתה לכל אחד מהם חופש פעולה מלא במימוש מניותיו, ואילו השותפים עצמם היו נוקטים אמצעי זהירות ומגבילים זה את זה בצורה כלשהי באשר למימוש המניות – היה נמנע מעשה התרמית והפעולות שבוצעו כתוצאה מכך בנסיבותיו המיוחדות של מקרה זה. לאור חופש הפעולה המוחלט שניתן לשותפים ביחסים בינם לבינם, נמנע הבנק מלהגביל על דעת עצמו את הפעילות בחשבון, והשותפים גם לא יכולים היו לצפות שהבנק יעשה כן במקומם.'
אני מסכים עם הנתבעים בכך שהתמונה העובדתית המתקבלת מהמכתב שהופנה על-ידי התובע, שונה במקצת מזו שתוארה בכתב התביעה. ההבדל העיקרי מתבטא במעורבותה הנטענת של חברת פורמולה במסכת העובדתית נשוא התביעה (שמאוזכרת במכתב באופן ברור, בעוד שבכתב התביעה היא עמומה למדי).
אציין, כי הסבר אפשרי לכך עשוי להיות המחאת זכויותיה של חברת פורמולה לתובע, שלכאורה, הקנתה לו את זכות התביעה העקרונית (נספח י"ג), אך מכל מקום, מישור היחסים בין חברת פורמולה לתובע, ככל שהוא אינו משליך על חבות הנתבעים, אינו רלבנטי להליך הנוכחי.
אמנם, המכתב אינו מגלם עמדה שונה באופן מהותי מזו שהוצגה בכתב התביעה, ובמסגרת המכתב, עומד התובע על דעתו לפיה הנתבעים פעלו בתרמית, אך עם זאת, המערכת הנסיבתית המלאה, המועלית במסגרת המכתב (בעיקר ככל שהיא נוגעת למעורבות חברת פורמולה) אינה מגולמת במלואה על פני כתב התביעה והבקשה להטלת עיקול.
היעדר הפירוט המלא בבקשה, יחד עם אי-גילוי הדברים שנאמרו במסגרת הליך הבוררות, על-ידי המצהיר מטעם התובע, מפחיתים במידת רבה ממידת ההצדקה שבמתן צו העיקול, התלויה, בין היתר, בגילוי נאות של מלוא הנתונים הרלבנטיים לבקשה, על-ידי מבקש העיקול (רע"א 8113/00 שפר נ' תרבות לעם (1995) בע"מ, תק-על 2001(2) 435 (13.6.01).
בשלב זה, אין תשובה חד-משמעית שאלת תוקפו ומעמדו של השיעבוד שהוטל על המניות, ביחס לערבות חברת פורמולה.
מעיון באגרות החוב ובתוספת להן (נספחים ח' ו-ט' לבקשה), ניתן להיווכח, כי להבטחת פירעון ההלוואה שועבדו כח הכספים או ניירות הערך שמופקדים או יופקדו לטובת הנתבעות 1 ו-2, ובכל מקרה שמסיבה כלשהי הכספים יועברו לחשבון או פיקדון אחר, ימשיכו לחול תנאי אגרת החוב גם ביחס לחשבון או לפיקדון האחרים.
בנוסף, אין מחלוקת, כי תלויה ועומדת גם ערבותה של חברת פורמולה להתחייבויות כלפי התובע, ובשלב הנוכחי, טרם נעשתה פניה כלשהי לצורך מימושה, וכפי הנראה, פירעון הערבות עתיד להתבצע לאחר פירעון יתר הבטוחות על-פי שוויין הנאות (כך עולה מעדותו של מר רוזנקר, עמ' 19-22 לפרוטוקול).
איני סבור כי הכרעה בסוגיית משקל הבטוחות השונות היא חיונית לצורך הכרעה בשאלת הצורך בעיקול, אך עם זאת, בהחלט היה מקום להעלות את עובדת קיומה של הערבות הבנקאית, ולציין מהו סדר הקדימות של מימוש הבטוחות השונות, במסגרת כלל הנתונים שגילויים נדרש לצורך עמידה בתנאים המקדמיים של בקשה לצו עיקול.
התובע מפנה לחוסר קוהרנטיות מסויים בעמדות הנתבעים בהליכים קודמים לעומת ההליך הנוכחי. כך לדוגמה, טוען התובע כי בהליך קודם להטלת עיקול זמני על נכסי מר עופר דן (בבית-המשפט המחוזי בחיפה), הצהיר הנתבע 3 כי השיעבוד נועד להבטיח שכל סכום רווח שינבע ממימוש המניות, יגיע לידי הנתבעת 2, או אלה שזכאים עימה, ביחד ולחוד, על-פי החוזה (התצהיר הוגש כמב/1). הנתבע 3 טען, כי קיים חשש שמר דן יגרוף לכיסו את הרווח הצפוי באופן שהנתבעת 2 לא תוכל להתחקות אחריו. בנוסף, טען הנתבע 3 במסגרת התצהיר האמור, כי מטרתו של הסכם ההלוואה היא לאפשר לנתבעות 1 ו-2 ליהנות, למשך תקופת ההלוואה מהסיכוי ששערי המניות של חברת רומטק יעלו, ומכירת המניות תניב רווח. מהנאמר בתצהיר, עולה לכאורה, כי הנתבע 3 צפה כי המניות המשועבדות צפויות להניב רווחים, וכי קיים חשש שמר דן ימכור את המניות באופן שיקטין את כמותן הקיימת לצורך קבלת ההלוואה מהתובע.
לעומת זאת, במסגרת חקירתו הנגדית בהליך הנוכחי, הביע הנתבע 3 עמדה נחרצת הרבה פחות:
'ש: ... חצי שנה בערך לפני האירוע כאן, לפני האירוע נשוא התביעה, עוד ציפיתם שיישאר לכם רווח ממכירת המכירות (צ"ל המניות)?
ת: חצי שנה לפני מה?
ש: לפני מכירת המניות נשוא התביעה?
ת: ב-2004?
ש: כן. אתם ציפיתם לסיים את ההלוואה הזו ברווח?
ת: אני לא יודע, לא עלה לנו, וגם לא ניסינו למכור באותה התקופה, זה לא עלה לנו במחשבה לא עלה בכלל.' (עמ' 45 לפרוטוקול)
אני מסכים עם התובע בכך שעמדה זו אינה לחלוטין קוהרנטית לעמדתו של הנתבע 3 במסגרת התצהיר הקודם, שהוגש לפני בית-המשפט המחוזי בחיפה, והקודם מבחינה כרונולוגית להליך הנוכחי.
בנוסף, התובע מפנה לחוסר קוהרנטיות בטיעוני הנתבעים בהליך הנוכחי. כך לדוגמה, טוען התובע, כי ניסיון הנתבעים להיבנות מערבות פורמולה מהווה מעין "הודאה" בעצם חבותם, ואני סבור, כי אכן קיים היגיון בטענה זו.
עם זאת, כאמור, חוסר קוהרנטיות מובהק אף יותר קיים בעמדותיו המהותיות של התובע, כפי שהוצגו בהליך הנוכחי ובהליכים קודמים, ולפיכך, ומאחר שנטל השכנוע בבקשה למתן צו עיקול מוטל תמיד על התובע-מבקש העיקול, הרי שאין מקום להשגות כלשהן מצידו כלפי אופן התנהלותו הדיונית של הנתבע 3.
הרושם הכללי שמתקבל הוא, כי אמנם אין אינדיקציה ראייתית המפריכה את טענות התביעה, אך מנגד, ובאותה מידה, גם אין תמיכה ראייתית של ממש למסכת העובדתית הנטענת, ולמעשה, מצב הדברים העובדתי מעורפל למדי ואינו מאפשר להכריע באופן חד-משמעי בדבר התגבשותה של עילת תביעה וסיכוייה. עירפול זה נובע, בין היתר, מהצגת עמדות עובדתיות בלתי-אחידות מצד התובע והנתבע 3 גם יחד.
בנוסף, יש להביא בחשבון גם את השיהוי הניכר המאפיין את הבקשה הנוכחית, ופוגם באופן ניכר מהמשקל שניתן לייחס לטענת ה"דחיפות" שבמתן צו העיקול, וזאת בהתאם לעקרונות שהובעו ב- רע"א 8630/05.
לפיכך, לא ניתן לקבוע כי קיימות ראיות מהימנות לכאורה לביסוס עילת התביעה, כמשמעה בתקנה 362(א), ובאופן דומה, לא ניתן גם לקבוע כי מאזן הנוחות נוטה לטובת התובע, או כי מתקיימים התנאים המקדמיים האחרים המעוגנים בתקנה 362(ב).
לפיכך, ומאחר שהקריטריונים של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה וחשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין, הם תנאים מצטברים, הרי שמתייתר הצורך לדון בתנאי השני (תקנה 374(ב)), אך מאחר שהצדדים התייחסו גם אליו בטיעוניהם, אתייחס לכך מעבר לנדרש.
חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין
בתשובתו לתגובה, העלה התובע נתונים שונים, שחלקם מופיעים בידיעות עיתונאיות שונות, שלשיטתו, מגבשים חשש לגבי יכולתם ונכונותם של הנתבעים לקיים את פסק-הדין (נספח ו' לתשובה לתגובה).
כך לדוגמה, צורפה ידיעה עיתונאית אודות הליך פלילי המתנהל כנגד הנתבעים 3 ו-4, בחשד לקבלת דבר במירמה, הפרת אמונים, מירמה ועבירות דיווח, וכל זאת בחשד שהם הוציאו במירמה מחברת מטריקס מיליוני דולרים לצורך רכישה פרטית של נכסיה. על-פי ידיעה עיתונאית אחרת, בנק הפועלים הגיש כנגד חברת רומטק והנתבע 3 תביעה כספית בסך 4,500,000 ש"ח, בגין חוב כלפיו (שלפרעונו ערב הנתבע 3). בנוסף, התנהל הליך משפטי אחר בין בנק לאומי לנתבע 4, שהסתיים בהסכם פשרה, לפיו שילם הנתבע 4 לבנק לאומי סכום של כ-3,300,000 ש"ח וכן נתן לו אופציות לאחוזים ממניות חברה מסויימת שהקים.
בנוסף, מפנה התובע לכך שהנתבע 3 נעצר בהוראת בית-המשפט השלום בחיפה, בחשד להשמטת הכנסות וניהול ספרי חשבונות כוזבים (נספח ז' לתשובה לתגובה).
בחקירתו הנגדית, נשאל הנתבע 3 כנגד מי מהנתבעים מתנהלים הליכים פליליים, והשיב כי לא מתנהלים כנגדו הליכים פליליים, אך מתנהלות חקירות. הנתבע 3 העדיף שלא להתייחס לקיומם של הליכים פליליים כנגד הנתבע 4 (עמ' 66 לפרוטוקול).
התנהלותם של הליכים משפטיים (גם אם הליכים אזרחיים) כנגד הנתבעים 3 ו-4 אכן מפחיתות ממידת הוודאות של פירעון עתידי של חיוב עתידי, ככל שייפסק לטובת התובע בסופו של ההליך. עם זאת, לא הובאו נתונים עובדתיים קונקרטיים המעידים על מצב כלכלי בלתי-יציב של הנתבעים 3 ו-4, שכפי הנראה הם אנשי עסקים פעילים המעורבים בעסקאות שונות.
בנוסף, אמנם המעשים המיוחסים לנתבעים הם בעלי אופי "תרמיתי", אך כאמור, קיימות תהיות לא פשוטות בנוגע לאופן עריכת העסקה נשוא התביעה, ומודעות התובע לפרטיה ומחיר המניות, באופן שלא מתגבשות ראיות לכאוריות לקיומה של עילת תביעה. בהתאם לכך, לא ניתן לבסס גם את יסוד החשש להכבדה בהסתמך על טענות תרמית אלה.
טענת התובע בדבר הברחת המניות מהחשבון המשועבד לחשבון בנק אחר, לא נתמכה בנתון ראייתי של ממש, ועל פני הדברים, היא אינה עולה בקנה אחד עם אופן הצגת הדברים במכתב מטעם התובע (נספח ו' לתגובה).
הבקשה נדחית. אני מחייב את התובע בהוצאות בסך 20,000 ש"ח + מע"מ."

ב- בש"א (י-ם) 1655/08[48] נפסק מפי כב' הרשמת חופית גרשון-יזרעאלי:

"החלטה
הבקשה וטענות הצדדים
1. בפני בקשה למתן צו עיקול זמני על נכסי המשיבה, לרבות זכויות וכספים המצויים בידי המחזיקים כמפורט בבקשה, עד לסכום של 546,929.1 ש"ח, להבטחת תביעת המבקש. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, אשר התנגדה לבקשה ופירטה נימוקיה, המבקש הגיש תשובתו בכתב בהתייחס לנימוקי ההתנגדות.
2. בתביעתו העיקרית של המבקש, שהוגשה נגד המשיבה ומנהלה ביום 3.2.2008, הוא טען כי עבד אצל הנתבעת החל מחודש פברואר 2004 ועד לפיטוריו מעבודתו בנתבעת בחוסר תום-לב בחודש פברואר 2007. המבקש טוען בתביעתו כי קמה לו זכות לסעדים העיקריים הבאים:
א. הפרשי שכר בגין כל תקופת עבודתו בסך 285,000 ש"ח ופיצויי הלנה.
ב. שכר בגין חודש העבודה האחרון בסך 15,000 ש"ח.
ג. פיצוי חלף הודעה מוקדמת בגין שלושה חודשים בסך 45,000 ש"ח.
ד. פיצויי פיטורים בסך 45,000 ש"ח ופיצויי הלנה.
ה. עמלות ממכירות תוכנה עבור כל תקופת העבודה בסך 65,000 ש"ח.
ו. 25% מההון המונפק של המשיבה.
ז. דמי הבראה בסך 5,406 ש"ח.
ח. החזר הוצאות נלוות בסך 6,523 ש"ח.
ט. פיצויים נזיקיים.
3. המשיבה הכחישה במסגרת כתב ההגנה את טענותיו של המבקש וזכאותו לזכויות הנתבעות. לטענת המשיבה, הרקע להגשת התביעה הינה תביעה המתנהלת בין הצדדים בבית-משפט השלום, בקשר עם מכירה ושיווק תוכנה המסייעת למגמגמים להתגבר על קשיי דיבור, במסגרתה ניתן כנגד המבקש צו מניעה זמני. בתמצית, טוענת המשיבה כי הבקשה הינה ניסיון חסר תום-לב של המבקש לקבל בדרך עקלקלה את הסעד המבוקש בכתב התביעה.
4. ואלה הן טענותיו העיקריות של המבקש במסגרת הבקשה למתן צו עיקול זמני:
א. למבקש עילת תביעה הנתמכת בראיות מהימנות, בין היתר צורפה לתביעה טיוטת הסכם עבודה ומסמך הבנות המצביע לטענתו על ההסכמות שבין הצדדים ותלושי שכר המעידים לעמדתו על תשלום שכר הפחוּת מהמוסכם.
ב. המשיבה נוהגת בחוסר תום-לב ולא הותירה למבקש כל אפשרות, פרט לפניה לבית-הדין. הטלת עיקול זמני בנסיבות העניין הינה צודקת וראויה ואף מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקש.
ג. מתוך היכרות של המבקש עם המשיבה והתנהלותה ניתן לומר כי אי-מתן צו העיקול עלול להכביד ואף לסכל את ביצוע פסק-הדין. המשיבה הפסידה כספים רבים בשנים 2004-2005 בעקבות ניהול בזבזני ורשלני.
ד. עולה חשש כבד כי מנהל המשיבה מרוקן את החברה מתכולתה. מנהל החברה מחלק משכורות מיותרות לעצמו ולקרובי משפחתו שלא היו פעילים בחברה; החברה שוכנת במשרד בביתו של מנהל המשיבה אולם הוא גובה שכר דירה בסך 4,600 ש"ח לחודש; המנהל רכש רכב ומחזיקו בעלות של מעל 118,000 ש"ח, כשליש מהכנסות החברה.
5. המשיבה מתנגדת מכל וכל לבקשה להטלת העיקול הזמני, מן הנימוקים העיקריים הבאים:
א. הבקשה לעיקול הוגשה בשיהוי כבד, אף שהעובדות העומדות בבסיסה היו ידועות למבקש מזה זמן רב. הדו"חות הכספיים עליהם מסתמך המבקש היו בידיעתו מתוקף תפקידו כסמנכ"ל בכיר בשנים 2004-2007 ולכל המאוחר הגיעו הדו"חות לידיו במהלך בחודש ינואר 2008, מועד בו הוגשו על-ידי המשיבה בהליך שמתנהל בין הצדדים בבית-משפט השלום.
ב. מדובר בבקשת סרק טורדנית שמטרתה האמיתית סיכול צו שיפוטי של בית-משפט השלום, אשר אוסר על המבקש להתחרות בעסקיה של המשיבה והסבת נזקים כבדים למשיבה.
ג. הטלת צו עיקול הינה סעד חריג וקיצוני, הניתן במשורה.
ד. סיכויי התביעה להתקבל קלושים. המבקש לא תמך תביעתו בראיות מהימנות להוכחת עילת תביעה לכאורה. המבקש מנסה להסתמך על חוזה שאינו חתום בעניין השכר הנטען. ההסכמה בדבר קבלת 25% מהון המניות של המשיבה הותנתה בעמידה באבני דרך ובתנאים שיקבעו.
ה. המבקש לא הצליח להראות כי אי-מתן העיקול יכביד על ביצוע פסק-הדין. בתביעתו, טוען המבקש כי המשיבה התעשרה על חשבונו ומנסה לבסס את שגשוגה. המבקש מציג גרסאות סותרות ביחס למצבה הפיננסי של המשיבה. בניגוד לטענות המבקש, מנכ"ל המשיבה מושך לעצמו שכר חודשי זעום בלבד של כ-4,000 ש"ח בממוצע. אביו ואשתו ממלאים תפקידים בחברה ומקבלים שכר שאינו גבוה. הרכב אליו התייחס המבקש שימש אותו עצמו בעבודתו במשיבה ולאחר מכן את המנכ"ל, אין המדובר ברכב פאר בעלות גבוהה. אף הפעילות מביתו של המנכ"ל נועדה לחסוך בעלויות. מכל מקום, תשלום משכורות מינימום למנכ"ל חברה ולמנהל הכספים אינו נחשב כהברחת נכסים. אין כל ראיה בדבר עירוב נכסיו האישיים של המנכ"ל עם נכסי החברה.
ו. מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המשיבה. המבקש לא הוכיח ולו לכאורה כי יגרם לו נזק אם תדחה בקשתו, לעומת זאת הטלת העיקול תגרום למשיבה ולעובדיה נזקים כבדים ובלתי-הפיכים שאינם ניתנים לפיצוי כספי – נזקי פגיעה בקניין, פגיעה במוניטין ובחופש העיסוק וזכות הקניין של עובדי המשיבה.
6. בתשובתו של המבקש לטענות המשיבה, הוא חזר על טענתו לפיה קרובי משפחתו של מנכ"ל המשיבה אינם מועסקים בחברה בפועל ותשלום המשכורות נועד להתעשרות על חשבון החברה. כן טען המבקש, בין היתר, לעניין סיכויי התביעה כי טיוטת החוזה המדובר יצאה מטעמה של המשיבה וכי המשיבה אינה מכחישה כי לא שילמה את שכר המבקש לחודש ינואר 2007 וכי המבקש זכאי ל 5% עמלה ממכירת התוכנה. לעניין טענת השיהוי טוען המבקש, כי בהתאם לפסיקה תתקבל טענת שיהוי בתביעה אזרחית בתוך תקופת ההתיישנות רק מקום שיוכח שהתובע זנח את זכות התביעה ובמשך הזמן שינה הנתבע מצבו לרעה עקב כך.
7. החלטה זו ניתנת בהסתמך על טיעוני הצדדים בכתב לאחר שניתנה לצדדים הזדמנות להביע עמדתם בשאלת הצורך בדיון, המשיבה ביקשה שלא לקיים דיון והמבקש הותיר את הנושא לשיקול-דעת בית-הדין.
המצב הנורמטיבי
8. בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעניין מתן צו עיקול זמני, אשר הוחלו בבית-הדין לעבודה לפי תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991, על המבקש צו עיקול זמני לשכנע את בית-הדין בהתקיימות שני תנאים מצטברים:
ראשית, יש להוכיח קיומה של תובענה לסכום כסף הנתמכת בראיות מהימנות לכאורה. זאת, בהתאם לתקנות 362(א) ו- 374(א) לתקנות סדר הדין האזרחי. שנית, בהתאם לתקנה 374(ב) יש לשכנע את בית-הדין, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.
9. קיימת פסיקה עניפה בנוגע לשיקולי בתי-המשפט ובתי-הדין במתן צו עיקול. בפסיקה מן התקופה שלאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נפסק כי באיזון שבין האינטרס של התובע לממש את זכויותיו בהתאם לפסק-דין, לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תפגע, יש ליתן מעמד עדיף לאינטרס הנתבע. עדיפות זו נובעת הן מכך שעל התובע נטל ההוכחה והן מן המעמד החוקתי של זכות הקניין.
ראו לעניין זה: בש"א 2249/94 עמנואל סלומונוב נ' משה שרבני, פ"ד מט(3) 479; רע"א 5242/95 סיגנל שירותי אלקטרוניקה נ' דנבאר בע"מ דינים עליון מג 456.
דיון והכרעה
10. לאור כל האמור לעיל, ולאחר בחינת הבקשה המונחת בפני למתן צו עיקול זמני, מצאתי כי דינה להידחות, וזאת מן הנימוקים הבאים:
א. הכבדה על ביצוע פסק-הדין – בהקשר זה טענותיו העיקריות של המבקש הינן בדבר התנהלות בזבזנית של המשיבה ובפרט, בדבר משיכת הוצאות בלתי-סבירה של מנכ"ל המשיבה. עוד טוען המבקש כי התנהלות זו גרמה למשיבה להפסדי כספים ניכרים משנת 2004.
בטענות אלה אין די כדי לבסס את יסוד ההכבדה על ביצוע פסק-הדין.
ראשית, נכונה טענת המשיבה כי המבקש עצמו בכתב התביעה (סעיף 18), טוען כי למשיבה היו רווחים ניכרים של למעלה מ- 1,300,000 ש"ח במהלך תקופת עבודתו, אותה תקופה הנזכרת כתקופת ההפסדים בבקשתו. המבקש מבסס את תביעתו לעמלות בגין הכנסות המשיבה ממכירת התוכנה על סכום הרווח הנטען שהוזכר לעיל (סעיף 68.6 לתביעה). טענות אלה של המבקש מעוררות לכל הפחות תמיהות בסוגיית מצבה הכלכלי האמיתי של המשיבה.
שנית, תפקידו של בית-הדין בבואו לבחון את החשש בפני הכבדה על ביצוע פסק-הדין, אינו לפקח ולבקר התנהלות חסכנית או בזבזנית של חברה אלא לבחון האם קיים יסוד לחשש ממשי לכך שביום מתן פסק-הדין, ככל שתתקבל התביעה בחלקה או במלואה, יוותר התובע מול שוקת שבורה. בהקשר זה לא שוכנעתי כי הטענות בדבר משיכת משכורות מוגזמות או תשלום דמי שכירות גבוהים מן הנחוץ יש בהן כדי לסכן באופן ממשי את האפשרות למימוש פסק-דין. לשם הדוגמה בלבד, לא הוצגו בפני כל ראיות לכאורה בדבר עיקולים או שיעבודים המוטלים על החברה בשל מצב כלכלי רעוע, שיש בהם כדי לסכן את המשך פעילותה באופן מיידי וממשי.
זו אף זו, בטענת המשיבה בדבר שיהוי ממשי בהגשת הבקשה, יש ממש. תביעתו של המבקש נוגעת, כאמור, לתקופה שמחודש פברואר 2004 ועד לחודש פברואר 2007. התביעה העיקרית בתיק הוגשה כשנה לאחר מועד סיום העבודה והבקשה למתן צו עיקול זמני, שהינה דחופה במהותה, הוגשה בחודש יוני 2008. המסמכים שהוגשו במסגרת הבקשה למתן צו העיקול מצויים היו בידי המבקש חודשים רבים קודם למועד הגשת הבקשה ונוגעים להתנהלות המשיבה בשנים האחרונות ולאו דווקא במהלך התקופה סמוך לפני הגשת הבקשה.
יצויין, כי לשאלת השיהוי משקל וחשיבות שאינה מבוטלת באשר מדובר בבקשה לסעד זמני. האסמכתאות אליהן הפנה המבקש בנוגע לטענת השיהוי, עניינן הליך עיקרי בתביעה אזרחית ואין להשליך מהן לעניין צווים זמניים.
השיהוי בו נקט המבקש ללא כל הסבר סביר, לכאורה, יש בו כדי להטות את הכף לכיוון המסקנה כי דין הבקשה להידחות.
ב. ראיות מהימנות לכאורה לעילות התביעה – די בכל האמור לעיל כדי לדחות את הבקשה למתן צו עיקול זמני. למעלה מן הצורך יצויין עוד, כי ספק אם המבקש הציג ראיות לכאורה ברמה מספקת כדי לבסס עילת תביעה לכאורה כנדרש לצורך מתן צו עיקול זמני, בשלב מקדמי זה של בירור התביעה.
המבקש סומך יתדותיו בתביעתו על שני מסמכים עיקריים, הראשון, מזכר הבנות מיום 28.1.2004 (נספח א' לתביעה) אשר המבקש אינו צד לו באופן אישי והצדדים לו הינם המשיבה וחברת אס. טי. אס. מערכות ריפוי דיבור בע"מ. בנסיבות אלה, מתעוררת השאלה האם מצמיח מסמך זה עילת תביעה אישית למבקש בבית-הדין לעבודה, שיסודה בקיום יחסי עובד ומעביד שכן, על פניו, מזכר ההבנות האמור עניינו התקשרות עסקית בין שתי חברות.
המסמך המרכזי השני עליו מסתמך המבקש בתביעתו הינו טיוטת חוזה העסקה בין הצדדים אשר אין חולק כי מעולם לא נחתם בפועל (נספח ד' לתביעה). בפי שני הצדדים טענות לרוב בדבר פרשנות מסמכים אלה, מעמדם ומשמעותם בנוגע לרכיבי התביעה, אשר המקום לבררן הינו במסגרת בירור ההליך העיקרי בתיק.
11. לסיכום, הבקשה למתן צו עיקול זמני נדחית. המבקש ישא בשכר-טרחת עורך-דין המשיבה בסך 2,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 4779/08[49] נפסק מפי כב' השופטת צדיק רוית:

"החלטה
1. בפני בקשת הגב' ציבולסקי לודמילה (להלן: "המבקשת") למתן צו עיקול זמני על כל מטלטלי חברת יהושע נפחי בע"מ (להלן: "המשיבה") לרבות כספים, חשבונות בנקים, זכויות במוסדות בנקאים וחברות ביטוח, וכן צו עיקול זמני על חלקי החילוף המצויים בידי המשיבה.
בנוסף מבוקש עיקול ברישום על כל כלי הרכב הרשומים על-שם המשיבה.
עוד מבוקש למתן צו הגבלת שימוש בנכס המורה למשיבה להימנע בעצמה או באמצעות אדם מטעמה מלעשות כל שימוש בכל זכות או נכס המגיע לה מידי חברת HEIDELBERG.
2. המשיבה הינה נציגתה הבלעדית של חברת מכונות הדפוס HEIDELBERG (להלן: "החברה").
ביום 4.9.08 הודיעה החברה כי סיימה פעילותה באופן מידי ולאלתר עם המשיבה.
הוסיפה החברה והבהירה כי פרטים בדבר נציג חדש יועברו בעוד מספר שבועות.
3. ביום 21.9.08 מונתה חברת "נוי מערכות" כנציגתה החדשה של החברה.
4. המבקשת הועסקה אצל המשיבה מזה 17 שנים ו-23 ימים. ביום 31.7.08 פוטרה מידית מעבודתה וזאת בשל המצב הכלכלי בו מצויה המשיבה. לטענת המבקשת מקור הכנסת המשיבה הינו הקשר עם החברה ובלעדיו תוותר היא ללא כל מקור הכנסה.
5. משלא שולם שכר עבודתה לחודשים אפריל – יולי 2008 ובשים-לב לפיטוריה המידיים ומצבה הפננסי של המשיבה עתרה המבקשת ביום 28.9.08 למתן הצווים המפורטים לעיל.
כב' הרשמת ש' וולך דחתה הבקשה למתן צווי עיקול זמני במעמד צד אחד מן הטעם כי נעדרת היא כתב התחייבות עצמית לשיפוי בגין כל נזק. הבקשה למתן צו הגבלת שימוש בנכסים הועברה למותב.
לאחר שעיינתי בבקשה, נספחיה והתצהיר התומך בה להלן החלטתי:
1. סעד זמני מיועד בעיקר לשמירת המצב הקיים אשר עשוי להשתנות שעה שלא ינתן הצו. מטרתו לשמר מערכת נסיבות קיימת עת מוגשת התובענה ועד ליום מתן פסק-הדין וזאת בכדי למנוע מצב על פיו ביום מתן פסק-הדין ימצא התובע "בפני שוקת שבורה" (ראה ע"א 1226/90 בנק לאומי – הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177).
היענות לבקשה למתן סעד זמני נתונה לשיקול-דעת בית-המשפט.
במסגרת איזון האינטרסים שבין זכות התובע לשמר המצב הקיים אל מול אינטרס הנתבע והפגיעה בזכות הקניין בוחן בית-המשפט האם הוכיח מבקש הסעד עילת תביעה רצינית המבוססת על זכות לכאורית הקנויה לו; באם קיימים שיקולים שלא להיעתר לבקשה קרי, האם הוגשה הבקשה ביושר ובנקיון כפיים; בנוסף בוחן בית-המשפט מהו הנזק אשר עשוי להיגרם לכל אחד מבעלי הדין תוך איזון בין אינטרס המבקש לבין הפגיעה האפשרית במשיב.
2. תקנה 365ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") מחייבת הגשת הבקשה בצירוף התחייבות המבקש לפיצוי מי שאליו מופנה הצו בגין כל נזק שיגרם לו על-ידי הצו הזמני באם תפסק התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת.
בית-המשפט לא יתן סעד זמני אלא בכפוף להמצאת התחייבות עצמית כנזכר בתקנה 365ב לתקנות.
3. בעניינו משלא הוגשה ההתחייבות הנדרשת בהתאם לתקנות בדין נדחתה הבקשה למתן צו עיקול זמני במעמד צד אחד.
4. אשר לבקשה למתן צו מרווה – (Mareva Injuction) קובעת תקנה 383 לתקנות כדלקמן:
'(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, בכפוף להוראות סימן א' להורות למשיב להימנע בעצמו או באמצעות אדם מטעמו, מלהוציא נכסים מרשותו או מרשות מחזיק, למכרם, לשעבדם, או לשנות את מצבם או את זכויותיו בהם, אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין.
(ב) בתקנה זו נכסים לרבות נכסים המצויים מחוץ למדינה.'
בית-המשפט הבהיר כי "צו מרווה" הינו צו הפונה אל הגברא (In Persnam) ולא כלפי חפצא (In Rem).
ניתן לאסור על מאן דהוא הכפוף לסמכות בית-המשפט לפעול בכל הקשור לרכושו אף אם הוא מצוי מחוץ לתחום שיפוטו.
היסודות הנדרשים למתן הצו הם קיום ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה; קיומו של ראיות מהימנות לכאורה כי אי-מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק-הדין; בחינת הנזק אשר יגרם לצדדים ככל שינתן הצו תוך בחינת תום-הלב של הצדדים והיות הסעד ראוי ומוצדק בנסיבות העניין.
5. בעניינו עתרה המבקשת למתן צו מרווה המורה למשיבה להימנע בעצמה או באמצעות אדם מטעמה מלעשות כל שימוש בכל זכות או נכס המגיע לה מאת החברה.
בפתח החלטתי אציין כי משהבקשה נעדרת כתב התחייבות עצמית דינה להידחות.
ברם, בשים-לב לנסיבות מקרה זה כעולה מתצהיר המבקשת, מצאתי מקום להתייחס לגוף הבקשה ונימוקיה.
לא אחת נפסק כי בית-הדין לעבודה אינו נוהג לתת "צו מרווה", אלא-אם-כן שוכנע כי אין בידי מבקש הצו אפשרות להגדיר ולסמן זכות או נכס בדרך אחרת כגון צו עיקול. בעניינו מדובר בנכסים המצויים מחוץ לגבולות המדינה וככל שמבוקש למנוע פעולה בנכסים אלה ידרש בית-הדין לצו.
עם זאת משהוגשה בקשה למתן צו עיקול זמני אולם נדחתה בשל פגם פרוצידורלי קרי, אי-הגשת התחייבות לשיפוי בכין כל נזק, סבורני כי ככל שיוגש המסמך הנדרש הרי שצו העיקול אשר יוטל, ככל שיוטל על נכסי המשיבה המפורטים בבקשה, ישיג המטרה המבוקשת.
יתרה מכך, המבקשת לא הוכיחה ולו לכאורה כי קיימת אפשרות כי הנכסים יועלמו לפני שיתקיים דיון במעמד הצדדים. חשש התובעת הוא בלבד אינו בגדר נימוק המעיד על "הכבדה ממשית" בעטיו ינתן "צו מרווה". לפיכך לא מצאתי כי בשלב זה יש לקבל הטענה כי אי-מתן הצו יסכל ביצוע פסק-הדין שעה שינתן.
6. סוף דבר – לאור הטעמים אשר פורטו לעיל, בהיעדר כתב התחייבות לשיפוי בגין כל נזק, בשים-לב לסיבה בעטיה נדחתה הבקשה למתן צו עיקול זמני אשר באמצעותו תושג המטרה המבוקשת ומשלא שוכנעתי כי קיים חשש שהמשיבה תעלים נכסים המגיעים לה מהחברה, דין הבקשה להידחות.
7. המזכירות תעביר ההחלטה לבא-כוח המבקשת בלבד."

ב- בש"א (חי') 2324/08[50] נפסק מפי כב' השופטת אילת שומרוני-ברנשטיין:

"החלטה
1. בפניי בקשת המבקש (התובע) להטיל עיקול זמני על כספי המשיבה בסך 80,000 ש"ח הנמצאים אצל צדדים שלישיים (המחזיקים) (להלן: הבקשה).
2. הבקשה הוגשה לאחר הגשת כתב תביעה מטעם המבקש במסגרתו הוא טוען, כי המשיבה לא שילמה לו פיצויי פיטורים, שכר וזכויות.
3. לטענת המבקש המשיבה נתונה בקשיים ותלוי ועומד נגדה תיק איחוד תיקים בגין חובות של עשרות מילונים.
4. ביום 6.5.08 התקיים דיון בבית-הדין במסגרתו ניתנה למשיבה אפשרות להגיש תגובה ולמבקש להגיב לתשובת המשיבה.
5. ב-22.6.08 התקבלה תגובת המשיבה. לטענת המשיבה היא רשות ציבורית ונמצאת בתוכנית הבראה ואין סיכון להברחת נכסים באם יינתן הצו. כמו-כן נטען, כי לא יגרם נזק למבקש היה ולא ינתן הצו.
לא התקבלה תשובת המבקש לתגובת המשיבה.
6. לאחר עיון בבקשת המבקש ובכתב התביעה, לא מצאתי לנכון להיעתר לה.
הדיון המשפטי
7. תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) (אשר חלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969) קובעת כדלקמן:
'(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית-המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) האם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.'
8. תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:
'בית-המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.'
9. בפסיקה נקבע, כי עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, יש ליתן משקל רב לזכות הקניין של הנתבע כאשר עורכים איזון אינטרסים עת דנים בבקשת עיקול זמני (1).
כן נקבע (2):
'ליבה של הוראה זו הוא בצורך להוכיח הכבדה על ביצוע פסק-הדין, אשר תיגרם למבקש אם לא יינתן הצו המבוקש. מהי משמעותה של אותה "הכבדה"?
(2) מצב נפוץ של הכבדה הוא מקרה, בו הנתבע עשה או מתכוון לבצע מעשי הברחה של נכסים או מעשים אחרים, העלולים למנוע או לסכל את מימושו של פסק-הדין: 'הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק-הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו לרעה עד למועד פסק-הדין. לעניין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין' (רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789, 800 (המשנה לנשיא ש' לוין); ראו גם גורן, בעמ' 513). עם זאת, הוכחת מעשי הברחה אינה הדרך היחידה לבסס טענת הכבדה, ואף לשון התקנה (שהוספה לאחר שניתן פסק-הדין בעניין מרגליות) אינה מגבילה עצמה להברחת נכסים דווקא. כך נפסק, כי לעיתים גובה סכום התביעה עשוי להוות אינדיקציה לקיומה של הכבדה, זאת 'כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען' (רע"א 903/06 דלק – חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס, תק-על 2006(1) 3788 (השופט גרוניס)).'
10. בעניין סיני, קבע כב' השופט אור:
'זאת ועוד, בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק-הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע כשאין הצדקה לכך. במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע, עוד קודם שזכה בפסק-דין לטובתו; וכן, שזכות הקניין הינה זכות חוקתית אשר כל רשות מרשויות השלטון – ובכלל זה בית-המשפט – חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).'
11. נקבע עוד, כי במסגרת שיקול-דעתו של בית-המשפט, כאשר בא הוא להכריע בבקשה להטלת עיקול זמני, יש להתחשב, בין היתר, ביכולתו הכלכלית של הנתבע, דהיינו, ביכולתו הכספית לפרוע את החוב מכוח פסק-הדין, אם אכן יינתן נגדו.
מן הכלל אל הפרט
12. לאורן של התקנות וההלכות, כפי שפורטו לעיל, בחנתי האם קיימות ראיות לכך, שמצבה של המשיבה עלול להשתנות, היה ולא יינתן צו עיקול נגדה, ובכך יפגע המבקש.
13. לא מצאתי, כי למבקש ראיות כלשהן, לפיהן צפוי מצבה הכלכלי של המשיבה להשתנות בעתיד, ובמיוחד כי קיים חשש סביר שהמצב הקיים עלול להשתנות אם לא יינתן הצו הזמני או כי המשיבה עלולה לנצל לרעה את תקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין בתובענה.
ההפך הוא הנכון – דווקא השתכנעתי שמצבה הכלכלי של המשיבה עלול להשתפר בעתיד, לאור תוכנית ההבראה.
14. יתרה מכך, הואיל ומדובר במועצה מקומית, לא השתכנעתי, כי היה והעיקול לא יוטל היום, הקושי להטיל עיקול במסגרת הליכי הוצאה לפועל לאחר מתן פסק-דין, היה ויהיה צורך בכך, יהיה גדול יותר.
15. במצב דברים זה, ולאור ההלכה, איני מוצאת מקום לפגוע בזכות הקניינית של המשיבה.
16. אשר-על-כן, דין הבקשה להידחות."

ב- בש"א (נצ') 3670/08[51] נפסק מפי כב' הרשמת סלווא שאמי:

"החלטה
1. לפניי בקשה להורות על הטלת עיקול זמני על נכסי המשיבה (להלן: "הנתבעת"), לרבות על שלוש מכונות ציוד בדיקה בתחום ה- RF אלקטרוניקה, אשר פרטיהן צויינו בסעיף 27 לבקשה, וכן על המיטלטלין המצויים במפעלה של הנתבעת (להלן: "הבקשה").
2. לאחר עיון בבקשה, על נספחיה, כמו גם בכתב התביעה, הריני דוחה את הבקשה, בין היתר מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.
3. הבקשה אינה מוגשת כדין.
לבקשה לא מצורף תצהירו של המבקש (להלן: "התובע") לאימות העובדות עליהן נסמכת הבקשה, כהוראת תקנה 365(א) ו- 365(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"), החלות בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית-הדין לעבודה").
לבקשה גם לא צורף כתב התחייבות עצמית מטעם התובע, לכיסוי כל נזק אשר ייגרם לנתבעת עקב מתן הצו, כהוראת תקנה 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה.
4. הבקשה אינה נתמכה בראיות מהימנות לכאורה אשר יש בהן כדי להעיד על קיומה עילת תביעה בידי התובע כנגד הנתבעת, לרבות תלושי שכרו של התובע, פירוט מטעם קרן ההשתלמות, קרן הפנסיה (מבטחים) או קרן הפיצויים לעניין הסכומים אשר הופרשו (ככל שהופרשו) על-ידי הנתבעת עבור התובע, לרבות הפיגורים אשר נוצרו בקרנות אלו, כטענת התובע.
אי-לכך, לא שוכנעתי כי הובאו בפניי ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, כהוראת תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי.
5. כך, גם לא שוכנעתי בקיומו של חשש סביר כי אי-מתן צו העיקול הזמני, בשלב זה, יכביד על ביצוע פסק-הדין, לכשיינתן בתביעה נשוא התיק העיקרי כהוראת תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
לעניין זה יצויין כי אין די באמירה כללית וערטילאית ולפיה 'התובע חושש כי הנתבעת מחבלת ו/או תחבל בזכויותיו ותערוך דיספוזיציה בנכסיה ו/או כספיה ...' (סעיף 24 לבקשה).
על התובע להתכבד ולפרט על מה נסמך 'החשש הכן והרציני' (סעיף 26 לבקשה) שהנתבעת תבריח נכסים, כספים ו/או ציוד השייכים לה.
ויודגש, כי ההלכה הפסוקה קבעה בשורה ארוכה של פסקי-דין כי הדגש עבר, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, מן הצורך לייחד כספים ו/או נכסים מהם ניתן להיפרע את הסכום אשר ייפסק לטובת התובע, ככל שייפסק, בתום ההליך, אל הצורך למנוע הברחת נכסים ו/או כספים של הנתבע, כאשר הנטל להוכיח כי הנתבע מתכוון ו/או עומד להבריח נכסיו ו/או כספיו כאמור מוטל על התובע, העותר למתן צו עיקול זמני.
כאמור, למעט טענה ערטילאית בדבר חששו של התובע שמא תפעל הנתבעת להברחת נכסיה לא הובאה בפניי כל ראיה, אף לא לכאורה, אשר יש בה כדי להעיד על קיומו של חשש להכבדה כאמור.
6. סוף דבר, סכום התביעה עומד על סך של 47,381 ש"ח בלבד, מקום שהתובע מציין כי העלות של כל אחת משלוש המכונות עליהן עותר להטיל עיקול זמני (סעיף 27א עד ג' לבקשה) עומד על סך של כ-20,000 $ עד 35,000 $ ליחידה.
כמובן, הטלת עיקול זמני על רכוש שעלותו עולה בכמה וכמה מונים מסכום התביעה אינה עומדת בקנה אחד עם מטרת העיקול ויש בה כדי להוות פגיעה ממשית בזכות הקניין של הנתבעת והכבדת-יתר, ועל התובע לבחור בנכס/ים שעלותם אינה חורגת באופן דרסטי מסכום העיקול (או לבחור באחד מאלה שצויינו בבקשה).
7. לאור כל האמור לעיל, הריני דוחה את הבקשה."

ב- בש"א (נצ') 2717/08[52] נפסק מפי כב' הרשמת סלווא שאמי:

"מבוא
1. לפניי בקשה להטלת עיקול זמני, עד לסכום של 324,392 ש"ח, על הכספים המגיעים ו/או אשר יגיעו למשיבה מס' 1 (להלן: "הנתבעת" או "המועצה", לפי ההקשר), המוחזקים ו/או אשר יוחזקו ברשות המחזיקה (להלן: "הבקשה").
2. הבקשה נקבעה לדיון במעמד הצדדים. בא-כוח הנתבעת ויתר על חקירת המבקש (להלן: "התובע") על תצהירו אשר צורף לבקשה, זאת מבלי שהדבר יתפרש כהודאה בכל טענה ו/או עובדה שצויינו בתצהיר.
באי-כוח הצדדים סיכמו טענותיהם בעל-פה.
3. יצויין, כי מטעם המבקש הוגשה בקשה קודמת להטלת עיקול זמני (בתיק בש"א 2432/07) אשר נדחתה על-ידי בית-הדין (מפי כב' השופט מירון שוורץ), מאחר ובית-הדין לא שוכנע כי יש חשש של ממש להכבדה על ביצוע פסק-הדין. במסגרת החלטתו קבע בית-הדין כי התובע יהא רשאי להגיש בקשה נוספת להטלת עיקול זמני, ככל שימצא לנכון לעשות כן, לאחר הגשת כתבי הגנה מטעם הנתבעות, מהם ניתן יהא ללמוד אודות המצב לאשורו.
דיון והכרעה
4. לאחר עיון בבקשה ונימוקיה, כמו גם בתצהירו של התובע, ולאחר ששמעתי את בעלי הדין ו/או באי-כוחם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.
להלן אפרט את דבריי.
5. אין חולק כי התובע היה עובד רשות החינוך המקומית והועסק על-ידי הנתבעת, עד לפיטוריו. כך, גם אין חולק כי לבית-הדין לעבודה נתונה הסמכות הייחודית והבלעדית להורות על הטלת עיקול על הכספים המוחזקים בחשבון החינוך המתנהל על-שם הנתבעת ברשות המחזיקה. יחד עם זאת, בטרם ייעתר בית-הדין לבקשה להטלת עיקול זמני עליו לבחון אם התקיימו התנאים הקבועים בתקנות למתן צו עיקול זמני כאמור.
המסגרת הדיונית
6. תקנה 129(1) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית-הדין לעבודה") מפנה את בית-הדין, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, אל תקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין").
7. תקנה 362 לתקנות סדר הדין מורה כדלקמן:
'(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית-המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות לפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.'
8. תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין, קובעת במפורש כי:
'בית-המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ... ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.'
9. מעיון בהוראות התקנות אשר הובאו לעיל, אנו למדים כי בית-הדין יבחן, טרם מתן הצו, אם הצליח המבקש (התובע) להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד המשיב (הנתבע). בנוסף, על המבקש מוטל הנטל להצביע על כי אי-מתן הצו יגרום להכבדה על ביצוע פסק-הדין, לכשיינתן בתביעה נשוא התיק העיקרי. כאמור, על המבקש – העותר למתן הסעד הזמני מסוג עיקול זמני – מוטל נטל הראיה והנטל לשכנע את בית-הדין כי יש לו עילת תביעה כנגד המשיב (הנתבע) וכי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.
10. ויודגש כי נטל הראיה המוטל על המבקש, העותר למתן צו עיקול זמני, הוחמר בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית הטעונה הגנה. בהקשר זה יפים דבריו של כב' השופט אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 435-436:
'מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש להקפיד הקפדת-יתר במתן סעדים זמניים העלולים להתנגש עם עקרונותיו של חוק היסוד. על הסעד, שעניינו עיקול זמני, כבר נתנה הפסיקה את דעתה. נקבע, כי אין ליתן צו עיקול זמני "על דרך שגרה". עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, שומה על בית-המשפט לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בבקשת העיקול ולכמותן.
בבקשה למתן צו-עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק-הדין, אם זכויות אלה יוכרו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף. עדיפות זו נובעת משתי סיבות: האחת, התובע נושא בנטל ההוכחה, והשניה, זכות הקניין היא זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע, עוד קודם שזכה בפסק-דין לטובתו; וכן שזכות הקניין הינה זכות חוקתית, אשר כל רשות מרשויות השלטון – ובכלל זה בית-המשפט – חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).'
11. ויובהר, כי התכלית העומדת ביסוד מתן סעד זמני מסוג עיקול זמני עברה בשנים האחרונות מן הצורך לייחד כספים ו/או נכסים של המשיב (הנתבע), מהם ניתן יהא להיפרע את הסכום הפסוק, לכשיינתן פסק-הדין בתובענה בתיק העיקרי אל הצורך למנוע הברחת כספים ו/או נכסים, כאמור, באופן אשר עלול לסכל את ביצוע פסק-הדין.
בהקשר זה, על המבקש, העותר למתן סעד מסוג עיקול זמני, להתכבד ולפרט את העובדות ולהביא בפני בית-הדין את הראיות (לכאורה) אשר יש בהן כדי להעיד על רצונו ו/או כוונתו של המשיב להבריח כספיו ו/או נכסיו, כאמור.
אקדים אחרית לראשית.
הכבדה על ביצוע פסק-הדין
12. התובע סומך את בקשתו, בין היתר, על העובדה שהנתבעת שרויה במצב כלכלי קשה, עליה רובצים חובות בסכומי עותק ונמצאת בגרעון מתמשך, כשאין בידי הנושים השונים להיפרע את חובותיהם מאת הנתבעת.
לעניין זה, התובע ו/או בא-כוחו אישרו כי על-שם הנתבעת מתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בנצרת תיק איחוד.
התובע מדגיש כי הנתבעת אינה מקיימת את החלטות בית-הדין ואינה פועלת בהתאם לפסקי-דין אשר ניתנו נגדה, בהם חוייבה לשלם לנושיה סכומים מסכומים שונים.
התובע מוסיף ומציין כי למרות שניתן לזכותו, נגד הנתבעת, פסק-דין לפיו חוייבה הנתבעת לשלם לתובע פיצוי הלנת שכר (תיק ד"מ 1501/01), הנתבעת טרם שילמה לתובע את הסכומים אשר נפסקו לטובתו, זאת למרות שפסק-הדין ניתן עוד ביום 31.3.03.
זאת ועוד, התובע מפנה לאמור בכתבי ההגנה אשר הוגשו מטעם הנתבעות 2, 3 ו- 4 בתיק העיקרי מהם עולה כי ההליכים אשר ננקטו על-ידי נתבעות אלו, ובפרט על-ידי "מבטחים" ו- "רשף", לא הועילו בידי הנתבעות 2 עד 4, וכי למעט סכומים זעומים, יחסית, אשר נגבו במסגרת תיק האיחוד לא עלה בידי הנתבעות הללו לגבות את חובותיה של הנתבעת כלפיהן, העומדים על סכומים בלתי-מבוטלים המגיעים לכדי עשרות ואף למאות אלפי שקלים.
מכאן, טוען התובע כי אי-מתן צו העיקול הזמני, בשלב זה, עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין לכשיינתן בתובענה נשוא התיק העיקרי.
13. בית-הדין יקדים ויציין כי ער הוא למצבה הכספי העגום ולמצוקתה של הנתבעת, כמו רשויות מקומיות רבות אחרות, בפרט במגזר הערבי. בית-הדין ער, גם ער להליכי הגביה האיטיים, יחסית, במסגרת תיק/י האיחוד המתנהל/ים על-שם הנתבעת.
ואולם, אין באמור, לכשעצמו, כדי להוות טעם המצדיק הטלת עיקול זמני על כספי הנתבעת בחשבון החינוך, והכל בטרם נידונה התובענה לגופה ובטרם נתן בית-הדין את דעתו לטענות הצדדים ופסק את דברו בעניין זכויותיהם ו/או חובותיהם של הצדדים.
14. כלל ידוע והלכה פסוקה היא שצו עיקול זמני לא נועד לשמש אמצעי לגביית חובו של הנתבע כלפי התובע מראש. לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו:
'הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק-הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק-הדין. לעניין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין ושומה על בית-המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב.' (רע"א 8420/96 דן מרגלית נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פדאור 97(3) 769)
15. מטעם התובע לא הוצגה כל ראיה לכך שהנתבעת מתכוננת, בדרך זו או אחרת, להבריח את נכסיה ו/או להעביר את כספיה לצדדים שלישיים באשר יהיו. יתרה מזו, טענה כאמור אף לא נטענה מפורשות מפי התובע.
בהקשר זה מופנית שימת לב הצדדים לפסיקה הענפה ולפיה רשות מקומית, להבדיל מן הפרט או מתאגיד, לדוגמה, הינה גוף ציבורי המתוקצב באופן מתמיד על-ידי משרדי הממשלה, כשאין סכנה כי כספיה ו/או נכסיה יוברחו ו/או יועברו לצדדים שלישיים. משכך, איני רואה כל הצדקה, בשלב מקדמי זה, להורות על הטלת עיקול זמני על כספי הנתבעת, כמבוקש.
16. לעניין זה יצויין כי לא מצאתי מקום לקבל, בשלב זה, את טענת התובע ולפיה מן האמור בכתבי ההגנה אשר הוגשו מטעם הנתבעות 2, 3 ו- 4 ניתן ללמוד כי הנתבעת עשתה ו/או עושה שימוש לא כדין בכספים שבחשבון החינוך, ואשר נועדו למטרות חינוך כהגדרתן בחוק הרשויות המקומיות (ייעוד כספי הקצבות למטרות חינוך), התש"ס-2000 (להלן: "החוק").
ראשית יצויין, כי מטעם התובע לא הוצגה כל ראיה אשר יש בה כדי להעיד על כי הנתבעת עשתה שימוש בכספי חשבון החינוך למטרות שאינן מטרות חינוך.
שנית, העובדה שהנתבעת לא הפרישה, בפועל, למבטחים, קרן השתלמות או רשף את הסכומים המתחייבים והאמורים להיות מופרשים לגופים אלה חמורה אמנם לאין שיעור, אך אין בה כדי ללמדנו, בהכרח, על כי כספים אלה שימשו למטרות זרות שאינן מטרות חינוך.
אי-הפרשת הסכומים המתחייבים לקופות גמל ו/או לקרנות אלו יש בה כדי להעיד, בנוסף, על כך שהכספים המוקצבים עבור הנתבעת על-ידי משרדי הממשלה למטרות חינוך, והמופקדים בחשבון החינוך אינם עונים על הדרישות לכיסוי ההוצאות הכרוכות בניהול רשות החינוך, וככל הנראה אין בהם כדי לכסות את הגרעון המתמשך, אשר הצטבר מזה שנים בחשבון החינוך.
17. לדברים האמורים לעיל מתווספת הצהרתו של בא-כוח הנתבעת ולפיה החל מחודש 12/06, ובעקבות הפעלת תוכנית הבראה אשר אושרה על-ידי משרד הפנים, הנתבעת עומדת בתשלום השכר השוטף לעובדיה, לרבות ההפרשות לקרנות ולקופות הגמל השונות.
הצהרתו זו אושרה על-ידי בא-כוח הנתבעת מס' 4 (רשף), במעמד הדיון אשר התקיים בפני כב' השופטת עידית איצקוביץ', אשר טען שמבדיקה שערך עולה כי הנתבעת הפרישה עבור התובע את הסכומים הנדרשים החל מחודש 12/06 ועד סיום העסקתו בחודש 8/07, למעט חודשים בודדים (12/06, 6/07 ו- 7/07).
18. נוכח האמור לעיל, לא שוכנעתי כי הובאו בפניי ראיות מהימנות לכאורה המעידים על קומו של חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, לכשיינתן בתיק העיקרי.
מאזן הנוחות
19. אמנם די באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשה. ואולם, מצאתי לנכון להוסיף כמה מילים לעניין מאזן הנוחות והאינטרסים של הצדדים.
20. אין חולק כי התובע זכאי, ובוודאי שהוא רשאי לפעול כמיטב יכולתו על-מנת להבטיח את זכויותיו על-פי פסק-הדין, לכשיינתן בתביעה שהוגשה מטעמו נגד הנתבעת.
מאידך, זכותה של הנתבעת לקניין היא זכות חוקתית, המוגנת על-פי חוקי היסוד, ואין לפגוע בה אלא על-פי הוראה שבחוק ובמידה הנדרשת.
באשר לתובע, דחיית הבקשה להטלת עיקול זמני על כספי הנתבעת בחשבון החינוך משמעה, לכל היותר, הצטרפותו של התובע, ככל שיזכה בתביעתו (כולה או חלקה), לתיק האיחוד המועדף וגביית הסכום אשר ייפסק לטובתו לשיעורים ובאופן יחסי להיקף חובותיהם של יתר נושי הנתבעת במסגרת תיק האיחוד המועדף, שכן אין מייחדים לזכותו כספים על-פי צו עיקול זמני במסגרת תיק זה.
הטלת עיקול זמני על כספי הנתבעת בחשבון החינוך, מאידך, משמעה פגיעה, אפילו ממשית, בניהול ובתפקוד השוטפים של הנתבעת, ויש בכך אף כדי למוטט את מוסדות החינוך שבתחומה המוניציפלי של הנתבעת, לעכב תשלום שכרם של עובדי החינוך של הנתבעת ו/או הגמלה של גמלאיה, לטרפד ולסכל פרוייקטים הנוגעים לחינוך ו/או למוסדות חינוך עבורם יועדו כספים במסגרת חשבון החינוך, דבר אשר עלול לגרור הגשת תובענות נוספות נגד הנתבעת לתשלום שכר עבודה ופיצוי הלנת שכר וזכויות נוספות.
לא זו אף זו, הטלת עיקול זמני על כספי הנתבעת בחשבון החינוך יש בו אך כדי לעכב ו/או למנוע הפרשת כספים לקופות הגמל ו/או הקרנות השונות עבור עובדים אחרים הנמנים על רשות החינוך המקומית של הנתבעת.
הלכה למעשה, הטלת עיקול זמני על כספי הנתבעת בחשבון החינוך, כמבוקש, מהווה העדפת נושים אסורה, ויש בה כדי לפגוע בזכויותיהם השוטפות של יתר עובדי החינוך.
זאת ועוד, הטלת עיקול זמני על כספי הנתבעת בחשבון החינוך עשוי, גם עשוי לפגוע ביכולתה של הנתבעת לעמוד בתנאי תוכנית ההבראה אשר אושרה על ידה, דבר העלול לסכל את תוכנית ההבראה ולהביא לביטול המענקים ו/או התקציבים המגיעים לנתבעת ממשרדי הממשלה, דבר אשר יש בו רק כדי להחמיר את מצוקתה של הנתבעת.
21. מן המקובץ לעיל, אנו למדים כי הפגיעה והנזק אשר ייגרמו לנתבעת ולעובדיה עקב הטלת צו עיקול זמני, כמבוקש, אינה שקולה ואף עולה לאין שיעור על הפגיעה בתובע עקב דחיית בקשתו להטלת עיקול זמני, כאמור.
סיכום
22. לאור האמור לעיל, הריני דוחה את הבקשה."

ב- בש"א (חי') 5609/08[53] נפסק מפי כב' הרשמת שגית דרוקר:

"החלטה
1. הובאו בפניי שתי בקשות של המבקשים (התובעים), האחת להטיל עיקול זמני על כספי המשיבים 3 ו- 4 הנמצאים אצל צדדים שלישיים (המחזיקים) ובקשה נוספת למתן צו לעיכוב יציאה מהארץ של משיבים אלה (להלן: הבקשות).
2. הבקשות הוגשו בד-בבד עם הגשת כתב תביעה מטעם המבקשים אשר הוגש כנגד המשיבים 3 ו- 4 וכנגד המשיבים 1 ו- 2 במסגרתו הם טוענים, כי המשיבים כולם לא שילמו להם הפרשי שכר, פדיון חופשה, דמי הבראה ופדיון חגים.
לטענת המבקשים המשיבים 3 ו- 4 שימשו כבעלי מניות/מנכ"ל בהתאמה למשיבים 1 ו- 2 והמשיב 3 אף התחייב באופן אישי לפרוע חובות המשיבה 1 וכי לאור אופן התנהגותם כלפי המבקשים ומתן המחאות שעניינם תשלום שכר עבודה בידיעה כי אלה יחוללו על-ידי הבנק, יש מקום להרמת מסך ההתאגדות גם נגד המשיבה 4.
3. בבסיס הבקשות להטלת עיקול ולעיכוב יציאה מהארץ של המבקשים כנגד המשיבים נשוא הבקשה, עומדת טענת המבקשים כי יש להרים במקרה זה כאמור את מסך ההתאגדות של המשיבות 1 ו- 2 ולחייב לאור האמור את המשיבים 3 ו- 4, כאמור, המשיבים נשוא הבקשה.
הסיבות בעטין טענו המבקשים כי יש להרים את מסך ההתאגדות של המשיבות 1 ו- 2 שהן הנתבעות הנוספות בתיק זה, אשר המשיבים 3 ו- 4 שימשו כבעלי מניות בהם ומנכ"ל לא הוכחו לכאורה, מה גם שלא הובאו ראיות לכאורה לעניין מצבם הכלכלי של המשיבים 3 ו- 4 ו/או ראיות כלשהם לכך כי בכוונת משיבים אלה להבריח נכסיהם. כל הטענות שהועלו על-ידי המבקשים לעניין האמור הועלו באופן לקוני ולא הובאו כל ראיות/הוכחות לכאוריות בצידן.
באשר לבקשה להטלת עיקול
4. הדיון המשפטי
תקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) (אשר חלה בבית-הדין לעבודה מכוח תקנה 129 לתקנות בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969)...
תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כדלקמן:
'בית-המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ברשות המבקש או ברשות מחזיק, בכפוף להוראות סימן א', ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.'
בפסיקה נקבע, כי עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, יש ליתן משקל רב לזכות הקניין של הנתבע כאשר עורכים איזון אינטרסים עת דנים בבקשת עיקול זמני... (רע"א 903/06 דלק – חברת הדלק הישראלית נ' אטיאס, תק-על 2006(1) 3788 (השופט גרוניס)).'
בעניין סיני, (רע"א 5935/97, 5937/97 סיני נ' גלנץ, פ"ד נב(1) 193) קבע כב' השופט אור:
'זאת ועוד, בבקשה למתן צו עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק-הדין לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע כשאין הצדקה לכך. במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע, עוד קודם שזכה בפסק-דין לטובתו; וכן, שזכות הקניין הינה זכות חוקתית אשר כל רשות מרשויות השלטון – ובכלל זה בית-המשפט – חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).'
נקבע עוד, כי במסגרת שיקול-דעתו של בית-המשפט, כאשר בא הוא להכריע בבקשה להטלת עיקול זמני, יש להתחשב, בין היתר, ביכולתו הכלכלית של הנתבע, דהיינו, ביכולתו הכספית לפרוע את החוב מכוח פסק-הדין, אם אכן ינתן נגדו.
5. משכך, לצורך בחינת השאלה האם לכאורה קיימת עילת תביעה למבקשים כנגד המשיבים נשוא הבקשה לצורך דיון בבקשה להטלת עיקול יש לדון תחילה בשאלה האם מתקיימות נסיבות המצדיקות הרמת מסך ההתאגדות וחיוב המשיבים 3 ו- 4 באופן אישי.
קביעת אחריותם האישית של המשיבים נשוא הבקשה נובעת, לטענת המבקשים מכך שהחברות (הנתבעות 1 ו- 2) חדלות פירעון ואין להן נכסים וכן מהתחייבות אישית כאמור מפורשת של המשיב 3 לשלם את חובותיה של הנתבעת 2.
העילה להרמת המסך כלפי המשיב 3, לטענת המבקשים, קמה לאור העובדה כי משיב זה הקים את הנתבעות 1 ו- 2 מתוך כוונה להפיק רווח כלכלי מהיר על חשבונן של המבקשים והקים תחילה את הנתבעת 1 תוך ידיעה כי זו אינה יכולה לעמוד בהתחייבויותיה כלפי המבקשים ועל-כן הפסיק פעילותה והקים חברה אחרת תחת שם אחר ופעל שוב תוך ידיעה כי גם הנתבעת הנוספת (הנתבעת 2) לא תוכל לפרוע חובותיה.
העילה להרמת מסך כלפי המשיבה 4, לטענת המבקשים, קמה לאור העובדה כי משיבה זו כהנה כמנכ"ל מטעם המשיבה 1 כשלה בתפקידה ובחובותיה כלפי משיבה זו וכלפי המבקשים וידעה כי המשיבה 1 לא תוכל לשלם שכר למבקשים ובכל זאת לא התריע על כך בפני אלה.
אלא שטענות אלה של המבקשים נטענו בעלמא ולא הובאה כל ראיה בצידן.
6. חוק החברות, התשנ"ט-1999 מאפשר לבית-המשפט על-פי שיקול-דעתו להרים את מסך ההתאגדות ולייחס חובות של חברה לבעל מניה בה בתנאים המפורטים בסעיף 6 לחוק. העילה הקלאסית להרמת מסך היא השימוש לרעה במסך ההתאגדות. יסודה של חברה למטרות תרמית, ערבוב נכסי החברה עם הנכסים הפרטיים של בעלי המניות, מימון עצמי קטן ביותר, יחס מינוף גדול במיוחד, הברחת נכסים מן החברה אל בעלי המניות ללא תמורה ראויה או התערבות בחיי החברה המונעת ממנה לתפקד כמוקד רווחים עצמאי, נחשבים ל"שימוש לרעה" במסך ההתאגדות המצדיק את הרמת המסך (ראה ד"ר א' חביב-סגל דיני חברות לאור חוק החברות החדש, עמ' 253).
לצורך הרמת המסך אין צורך בהצטברות כל העילות יחדיו, די במקצתן, ובלבד שעולה תמונת מצב של שימוש באישיות המשפטית הנפרדת של החברה למטרות בעלי העניין בחברה, תוך ניצול וקיפוח הנושים ותוך פגיעה בעשיית הצדק (ע"ע 1201/00 יהודית זילברשטיין – ערב חדש (עתונות) – אילת בע"מ ואח'). מעמדו המיוחד של העובד כמתקשר עם החברה יוצר רמת אחריות מיוחדת ומוגברת של החברה כלפיו שמקורה בחובת תום-הלב המוטלת על החברה במסגרת היחסים החוזיים עם העובד, כמתקשר מיוחד עם החברה. בצד הכלל הבסיסי הנותן תוקף לאישיות המשפטית הנפרדת של חברה, ניתן לייחס חובותיה לבעלי מניותיה ולעיתים אף לבעלי תפקידים בחברה (ע"ע 1170/00 מרים פרידמן – יוניוב ירחמיאל ובניו חב' קבלנית לבניין בע"מ ואח', תק-אר 2000(3) 1679 (מיום 27.11.00)).
7. במקרה דנן, לא הובאה בשלב מקדמי זה ראיה מהימנה לכאורה לעירוב נכסים, כטענת המבקשים.
זאת ועוד, אין תשתית ראייתית לכאורה בשלב הטרומי של הדיון, כאמור, לשימוש לרעה של המשיבים נשוא הבקשה במסך ההתאגדות למטרות תרמית.
המבקשים מתבססים בנוסף על התחייבותו האישית של המשיב 3 כלפיהם, בהתאם לשיק ביטחון על סך 180,000 ש"ח משוך על-שם המשיבה 2 עליו חתם המשיב 3 על גב ההמחאה כראיה לערבותו האישית אלא שמסמך זה לא הוצג לבית-הדין, גם טענות המבקשים ביחס לחבות המשיבה 4 לפיהם האחרונה היתה ערה לכך כי המשיבה 1 לא תוכל לשלם למבקשים את שכרם ובכל זאת לא התריעה על כך בפני מאן דהו והעלימה עין, ומשכך כשלה בתפקידה ובחובותיה כלפי המשיבה 1 וכלפי המבקשים כמו גם הטענות כי משיבה זו פעלה במשך חודשים תוך מתן גיבוי להתנהלות המשיב 3 מבלי שניסתה למנוע המשך רמיה ומצג שווא הינן טענות שנטענו בעלמא מבלי שהובאה ראשית ראיה בצד טענות אלה.
גם הטענה בדבר ההבטחה לשלם למבקשים סכום ההמחאות שחוללו נטענה בעלמא מבלי שהובאה כל ראיה בצידה.
לאור האמור, מתעורר ספק לכאורה בסיכויי התביעה כנגד המשיבים נשוא הבקשה בנסיבות העובדות נשוא תיק זה אין להרים את מסך ההתאגדות כנגד אלה וזאת בהיעדר ראיות מספיקות על-מנת לקשור את המשיבים באופן אישי.
ערה אני לאפשרות של קיום חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין לכשיינתן הואיל ובהיעדר כספים במשיבים 1 ו- 2 הדרך היחידה להפרע היא באמצעות הטלת עיקול על כספי המשיבים נשוא הבקשה.
8. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים אני קובעת:
הטלת עיקול מהווה פגיעה יתירה ובלתי-מידתית על-פי הכלל כי גם אם נתמלאו התנאים הנקובים בתקנות, עדיין מסור לבית-המשפט שיקול-הדעת אם להיעתר לבקשה למתן צו עיקול אם לאו. הראיות המהימנות צריכות להניח את דעתו של נותן הצו. אפילו מולאו כל היסודות בתקנות בעניין מהות התביעה והתמיכה הראייתית – אין בית-המשפט חייב ליתן צו עיקול. הנושא הוא בגדר סמכותו ועליו לשקול אם להפעילה (ראה ד"ר י' לובוצקי סדר הדין במשפט העבודה, פרק 18, עמ' 26), קל וחומר בהיעדר קיומם של התנאים המצטברים הנדרשים למתן צו עיקול.
הרמת מסך מהווה חריג לכלל של הפרדת האישיות המשפטית בין חברה ומנהלה. אוסיף כי לא התרשמתי מקיומן של נסיבות, אשר מצדיקות הטלת עיקול על כספי ו/או נכסי המשיבים.
זאת ועוד גם דו"ח החקירות שצורף לבקשת המבקשים מעיד על כך כי קיימים למשיבים נכסים בבעלותם ולא הובאה כל ראיה כי בכוונת המשיבים להבריח נכסים אלה, גם המידע המשפטי שצויין בדוח זה ביחס לכל אחד מהמשיבים נשוא הבקשה מצביע על כך כי אומנם נפתחו נגד המשיבים תיקים בבתי-משפט, אולם תיקים אלה אינם תלויים ועומדים.
משכך, אני קובעת כי אינטרס המשיבים שזכות הקניין שלהם לא תיפגע מיידית בעקבות הטלת עיקול גוברת על פני פגיעה עתידית אפשרית במבקשים.
באשר לבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ
9. מאז תיקון מספר 6 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשס"א-2001 (להלן: "התקנות"), נמצאים הכללים הנוגעים לצו עיכוב יציאה מן הארץ בתקנה 384, כאשר ככלל 'לא ינתן צו עיכוב יציאה מן הארץ אלא-אם-כן עלה השווי התובענה על 50,000 ש"ח...'. יחד עם זאת, ניתן ליתן צו עיכוב יציאה מן הארץ בתובענה ששוויה פחות מן הסכום האמור לעיל וזאת רק אם קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים זאת.
10. בשלב מקדמי זה, עולה שווי התביעה על סך של 50,000 ש"ח.
11. משכך, לצורך הכרעה בבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ כמו גם לצורך הכרעה בבקשה למתן צו עיקול זמני, עלי להשתכנע בקיומה של עילת תובענה נגד המשיבים נשוא התובענה.
בהקשר לאמור אין לנו אלא לחזור על אשר נאמר כבר בהקשר לבקשה להטלת עיקול זמני שכן המבקשים לא הביאו ראיות לכאורה בעטין יורם מסך ההתאגדות במקרה זה תוך חיוב המשיבים נשוא בקשה זו.
משכך, לא שוכנעתי בשלב זה כי יש להרים מסך ההתאגדות נגד המשיבים נשוא הבקשה.
12. עת שדנים בבקשה למתן צו עיכוב יציאה מן הארץ, חובה לשקול שיקולים חוקתיים, להשתמש בצו זה במשורה ותוך כדי הימנעות מפגיעה בזכות היסוד של המשיב מכוחו של סעיף 6(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו הקובע, כי:
'כל אדם חופשי לצאת מישראל.'
13. מעבר לאמירה כללית בבקשה, כי אם יוודע דבר התביעה ומהותה למשיבים 3 ו- 4 ינסו אלה להימלט מהארץ על-מנת להשתמט מתשלום זכויות המבקשים לא הניחו המבקשים את דעתי, כי המשיבים עומדים לצאת מן הארץ לצמיתות, או לתקופה ממושכת, וכי היעדרם מן הארץ עלול להכביד על ברור המשפט, או על ביצוע פסק-הדין.
14. בהתחשב בעובדה, שיש בעיכוב יציאה מן הארץ, משום הגבלת חופש התנועה ופגיעה בזכות חוקתית, נמנעים בתי-הדין לעבודה, בדרך-כלל, ממתן סעד כזה, בטרם נבחנות קיומן של דרכים אחרות, פחות דראסטיות כדי למנוע הכשלת הליך מצד המשיבים.
15. לא שוכנעתי מן הנימוקים המפורטים בבקשות כי אי-מתן הצווים יכביד על ביצוע פסק-הדין בסופו של יום ו/או כי קיימת עילת תביעה לכאורה כנגד המשיבים נשוא הבקשה וזאת לאור הכלל כי הרמת מסך מהווה חריג לכלל של הפרדת האישיות המשפטית בין החברה לבין מנהליה ו/או בעלי מניותיה דבר אשר לא הוכח לכאורה בנסיבות הבקשה ו/או כי אלה נמצאים במצב כלכלי קשה ו/או כי בכוונתם להבריח נכסים, כל טענות המבקשים ביחס לאמור הועלו באופן כללי ולאקוני ואינו מהווה ראיה מהימנה לכאורה באשר לסיבות בעטין יורם במקרה זה מסך ההתאגדות ו/או באשר למצב המשיבים ובדבר כוונתם להבריח את נכסיהם, שכן לא די באמירות כלליות לפיהן קיים חשש כאמור.
לאור האמור, ולאחר שאיזנתי בין האינטרסים השונים, לא מצאתי שבקשות אלה נמנות על אותם מקרים בהם קיימת הצדקה לפגוע בזכות הקניינית של הנתבעים נשוא הבקשה ועל-כן, דין הבקשות להידחות."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 13227/08[54] נפסק מפי כב' השופטת ד"ר מיכל אגמון-גונן:

"החלטה
בפניי בקשה לצו עיקול זמני של חברה (בפירוק), על נכסי המשיבים שלטענת המפרק הבריחו נכסים כאשר היו נושאי משרה בחברה, עד לסכום התביעה הנאמד בסך של כתשעה מיליון ש"ח.
1. רקע הדברים
המבקשת היא התובעת בתיק העיקרי חברה בפירוק (פש"ר 1461/03), שעסקה בייבוא, הרכבה ושיווק של מוצרי מיזוג אוויר, המיוצגת על-ידי מפרקה, עורך-דין ברוך חכים (להלן: "המבקשת" או "החברה" ו"המפרק"), שמונה למפרק החברה ביום 13.1.05.
המשיבים 1, 3 ו-4 עבדו בחברה; המשיב 1 הוא חותנו של מר עוז ניצן, הנתבע 1 בתיק העיקרי (להלן: "מר ניצן"), שימש כמנהל הרכש של החברה. המשיבה 2 היא אשתו של המשיב 1. המשיב 3 עבד בחברה מאז 9.4.01, כמנהל המפעל וכמנהל הייצור. המשיבה 4 עבדה בחברה מיום 7.5.01 כמזכירת הייצור.
החברה נקלעה לקשיים, ובנק הפועלים בע"מ, שהיה נושה מובטח, נקט בהליך לאכיפת אגרת חוב לטובתו. במסגרת זו מונה לבקשתו ביום 23.3.03 כונס נכסים לחברה, עורך-דין שוכטוביץ. הכונס המשיך להפעיל את עסקי החברה ובכלל זה המשיך והעסיק את המשיבים 1, 3 ו-4 בתפקידם. ביום 9.7.03 ניתן צו פירוק לחברה והמפרק מונה (בתחילה למנהל מיוחד) שיחקור בנסיבות קריסתה וחשדות כי נכסיה הוברחו.
ביום 29.10.03 מכר הכונס את נכסי החברה ופעילותה לצד שלישי, חברה בשם "כחול לבן בע"מ" (להלן: "הקונה" או "כחול לבן"). ביום 12.11.03 התקבל אישור בית-המשפט של פירוק לעסקת המכר, על-אף התנגדותו של המפרק למכירה. המפרק התנגד לעסקה עם "כחול לבן" נוכח חשדות כי "כחול לבן" אינה אלא חברת קש של המשיבים שהבריחו את רכוש החברה לקונה. בדיעבד, התברר ששיקים שמסרה "כחול לבן" על חשבון התמורה חוללו.
לטענת המפרק, במהלך תקופת הכינוס, ניהלו המשיבים פעילות עסקית מתחרה לפעילות החברה. לטענתו המשיבים עשו לצורך כך שימוש במתקניה של החברה, בפס הייצור שלה, ובעובדיה. בנוסף, לטענתו, מכרו לצדדים שלישיים ציוד של החברה (מזגנים וחלקי מזגנים), מאחורי גבו של הכונס וללא הסכמתו, כאשר התמורה הגיעה לכיסם ולא לקופת הכונס.
לטענת המפרק, מר ניצן הוא שעמד מאחורי עסקת המכר, וביצע עסקה סיבובית באופן שנכסי החברה נמכרו ל-"כחול לבן" שהיא למעשה חברת קש, תוך שימוש באנשי קש שהתיימרו להיות בעלי השליטה בה.
בנסיבות אלה, הגיש המפרק ביום 6.12.04 בקשה לבית-המשפט של הפירוק לחייב את המשיבים בחובות החברה בסך של כ-30 מיליון ש"ח לפי סעיפים סעיפים 373-374 לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"). הבקשה (בש"א 25116/04) נדונה לפני כב' סג"נ השופטת אלשייך. בדיון המליץ בית-המשפט למפרק להגיש תביעה נפרדת בעניין נוכח הראיות הדרושות לבירור. הבקשה להגשת התביעה הוגשה ביום 29.5.07, וביום 13.6.07 נתן בית-המשפט של הפירוק אישור להגשת התביעה, לאחר שהתקבלה עמדת כונס הנכסים הרשמי, הממליצה על הגשתה. ביום 18.7.07 הגיש המפרק את התביעה מטעם החברה (להלן: "התביעה" או "התיק העיקרי").
ביום 3.7.08 (כשנה לאחר הגשת התביעה), הגיש המפרק בקשה זו למתן צווי עיקול זמניים מטעם החברה. המפרק טוען כי דחיפות הבקשה נובעת מכך שמספר ימים עובר להגשתה, נודע למפרק על נקיטת פעולות של הברחת נכסים על-ידי המשיב 1, כאשר הוא מכוון למהלך מכירת הדירה שהיתה בבעלות משותפת שלו ושל אשתו, המשיבה 2. וזאת כאשר הנתבע 1 – מר ניצן, שניתן נגדו פסק-דין, ככל הנראה יצא מן הארץ. מכאן הבקשה שבפניי.
2. טענות הצדדים
המפרק טוען, כי בתוקף תפקידו כמפרק (ולפני כן כמנהל מיוחד), ערך חקירות רבות אודות חשדות להברחת נכסי החברה על-ידי נושאי המשרה בה, וכי במסגרת חקירות אלה נחשפה מסכת ארוכה ומפותלת של הברחת נכסי החברה על-ידי המשיבים 1,3 ו-4. המפרק טוען כי המשיבים 1,3 ו-4
הבריחו את נכסי החברה בעת שכהנו כנושאי משרה בחברה, וזאת תוך שימוש בשתי חברות קש שהוקמו לצורך כך, הנמצאות בשליטתם של הנתבעים 1 ו-2, הן הנתבעות 5 ו-6 בתיק העיקרי קבוצת היי טק יצרני מיזוג אוויר (2004) בע"מ, וקבוצת היי טק יצרני מיזוג אוויר ומוצרי צריכה בע"מ (להלן: "חברות קבוצת הייטק").
על-כן מבקש המפרק מבית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו מכוח תקנות 362 ו-364 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולהורות על מתן צו עיקול זמני כנגד כל אחד מהמשיבים עד לסך של 8,798,997 ש"ח (סכום התביעה). בנוסף, מבקש המפרק לחייב את המשיבים 1 ו-2 לחשוף את פרטי מכירת ביתם שבשכונת "המשתלה" בתל-אביב ואת מקום הימצאות הכספים שהתקבלו מכוח המכירה שהתבצעה לאחרונה, שנודע עליה למפרק רק לאחרונה – ביולי 2008.
המשיבים 1 ו-2 טוענים כי המשיבה 2 היא אשתו של המשיב 1 שעבד בחברה, אולם היא אינה צד לתביעה העיקרית כלל ולכן לא ניתן לבקש להטיל עליה עיקול זמני. לטענתם, יש להראות כי מי שמתבקש עיקול על נכסיו תרם לנזק שנגרם לתובע, מה שלגבריהם לא נטען וממילא לא הוכח לגבי המשיבה 2.
המשיב 1 טוען כי מאז שמונה כונס נכסים לחברה, ביום 23.3.03, לא היה נושא משרה בחברה, שכן מרגע שמתמנה כונס נכסים לחברה, כונס הנכסים הוא זה שמנהל את החברה. עוד טוען המשיב 1 כי כחצי שנה לאחר מינוי הכונס, ביום 18.9.03, פוטר מעבודתו בחברה על-ידי הכונס, בשל צמצומים. לטענתו, כל האירועים נשוא התביעה התרחשו לאחר מינוי הכונס בחודשים אוקטובר-דצמבר 2003. זאת כאשר על-פי הוראות סעיפים 373-374 לפקודה, נדרש כי במועד ביצוע הברחת הנכסים מבצען יהא נושא משרה בחברה. עוד טוענים המשיבים 1 ו-2, כי לאחרונה מכרו את דירתם, וזאת לאחר כארבע שנים מיום שהוגשה הבקשה הראשונה שהגיש המפרק ביום 6.12.04, ושנה לאחר הגשת התביעה, וללא קשר אליה, וכי מאחר ולא הוטלו עיקולים על נכסיהם, לא ראו מניעה מלעשות כן.
המשיבים 3 ו-4 טוענים כי היו עובדים שכירים בחברה, וכי מעולם לא קיבלו מן החברה או מהנתבע 1 (הנתבע 1 בתביעה העיקרית – מר עוז ניצן, שהיה מנהל ובעל השליטה בחברה כאמור) כל תמורה למעט שכר עבודתם. עוד הם טוענים כי מאז שנת 2003 לא ביצעו כל דיספוזיציה בנכסיהם, למעט החלפת ושדרוג הרכב של המשיב 3, ולכן אין מקום להטלת עיקולים זמניים על נכסיהם.
3. התנאים למתן צו עיקול זמני
על המבקש צו עיקול זמני לעמוד בארבעה תנאים מצטברים: קיומה של עילת תביעה טובה; עמידה במאזן הנוחות, כמותווה בתקנה 362(ב)(1) לתקנות; תום-לב ומידתיות והוכחה לקיום חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין. להלן אעמוד על תנאים אלו.
בפתח הדברים, ובטרם שאעמוד על התנאים האמורים, אציין כי המבקש לא ביקש לחקור את המשיבים, למעט המשיב 3 שנשאל אם יש בידו לפרוע את החוב אם וככל שיינתן נגדו פסק-דין, והמשיב 3 השיב בשלילה וטען כי הנכסים היחידים שברשותו הם ביתו ורכבו הפרטיים. מכאן שהמפרק אינו חולק על הטענות העובדתיות של המשיבים בתצהיריהם.
(א) עילת תביעה
המפרק טוען כי המשיב 1 שימש כנושא משרה בחברה, בתוקף תפקידו כמנהל רכש, וכי הינו חותנו של מר ניצן הנ"ל, מי שהיה מנהל ובעלים בחברה טרם פירוקה וניתן נגדו פסק-דין בהיעדר הגנה בתביעה דנן. במסגרת כינוס הנכסים, ולאור החשיבות הרבה שהציג מר ניצן לתפקידו של המשיב 1, המשיך כונס הנכסים להעסיקו בחברה. לטענת המפרק, לאחר שגילה כונס הנכסים כי משכורתו של המשיב 1 גדלה ב-400% באופן פתאומי, מייד בסמוך לפני מתן צו הפירוק, ולאחר שהתברר לכונס הנכסים כי הדבר נעשה כדרך להבריח כספים מהחברה על-ידי חתנו, מר ניצן, פוטר המשיב 2. בעקבות הליכים שניהל המפרק כנגד המשיב 1 בעניין הכספים ששולמו לו ביתר במשכורת, חוייב המשיב 1 ביום 17.3.05 להשיב לקופת הפירוק סך של 55,000 ש"ח (בש"א 22085/03).
המשיבים 1 ו-2 טוענים כי לא הוכח שהוברחו נכסים מהמבקשת, וכי הטענות נגדם בתביעה הן טענות כלליות, סתמיות, ונעדרות תשתית עובדתית לכאורית. המשיבה 2 היא אשתו של המשיב 1 שעבד בחברה, אולם היא אינה צד לתביעה העיקרית, ולכן כלל לא ניתן לבקש להטיל עליה עיקול זמני. המשיב 1 טוען, כי מאז שמונה כונס נכסים לחברה, ביום 23.3.03, לא היה נושא משרה בחברה, וכחצי שנה לאחר מכן, ביום 18.9.03, פוטר מעבודתו בחברה על-ידי הכונס. לטענתו, כל האירועים נשוא התביעה התרחשו לאחר מינוי הכונס בחודשים אוקטובר-דצמבר 2003. זאת כאשר על-פי הוראות סעיפים 373, 374 לפקודה, נדרש כי במועד ביצוע הברחת הנכסים מבצען יהא נושא משרה בחברה. עוד טוען המשיב 1 כי לא היה בעל מניות בחברה ולא היה דירקטור בחברה. הוא לא מילא כל תפקיד ניהולי ולא היו לו כוחות וסמכויות בחברה.
עוד טוען המשיב 1 כי הוא לא היה מעורב ברכישת נכסי החברה ופעילותה על-ידי "כחול לבן" ולא עמד מאחורי כחול לבן כנטען בתובענה. לטענתו, לא חלה עליו כל הגבלה חוזית או חוקית שלא להתחרות בעסקי החברה או להקים חברה שתעסוק בתחומי עיסוקה של החברה.
ביום 29.1.04 ייסד המשיב 1 חברה בשם "קבוצת היי טק יצרני מיזוג אויר (2004) בע"מ" שנוסדה ארבעה וחצי חודשים לאחר שהמשיב 1 פוטר מעבודתו ו-3 חודשים לאחר שבוצעה העסקה בין כונס הנכסים לקונה – חברת "כחול לבן". לטענתו, לא החזיק ולא השתמש בשום שלב או מועד בסחורה או בציוד של החברה.
המשיבים 3 ו-4 טוענים להיעדר עילת תביעה נגדם, היות וטענותיו של המפרק בכתב התביעה נגדם מתמצות בכך שהם, כמו מספר רב של עובדים אחרים, המשיכו לעבוד בחברות קבוצת הייטק (הנתבעות 5, 6 כאמור), כי המשיב 3 נסע ברכב של החברה שהיה בין הציוד שנמכר לחברת "כחול לבן" וכי הנתבעת 4 הנפיקה חשבוניות של חברת אי.סי.אם הפיקטיבית. הם טוענים, כי אכן נעתרו לבקשת בעלי חברת "כחול לבן" לעבוד עבורם, ולאחר מכן לבעלי חברות קבוצת הייטק. עוד הם טוענים, כי ביום 30.8.05 נתן הכנ"ר את תגובתו לבקשת המפרק לחייב את המשיבים 3 ו-4 על-פי הבקשה שהוגשה במסגרת תיק הפירוק, כאמור, בה ציין כי לא נראה שהמשיבים 3 ו-4 היו נושאי משרה וכי יש עילה נגדם מכוח סעיפים 373 ו- 374 לפקודה. עוד טענו, כי אם לא ננקטו נגדם הליכי עיקול כאשר הסיכון היה גבוה יותר, כאשר סכום התביעה עמד על כ-30 מיליון ש"ח, אין מקום לעשות זאת היום, כשסכום התביעה עומד על כ-9 מיליון ש"ח.
במקרה שלפניי עניין עילת התביעה חשוב פחות כתנאי לעיקול, כיוון שהגשת התביעה אושרה על-ידי בית-המשפט לפירוק.
עם זאת, לגבי המשיבה 2 – אני מקבלת את הטענה לפיה מאחר שהיא אינה צד לתביעה העיקרית, ויתרה מכך – מעולם לא עבדה בחברה (כל שכן לא היתה יכולה להיות נושאת משרה בחברה), ולא נטען וממילא לא הוכח שהיתה שותפה להברחת נכסים כלשהי – ולכן לא ניתן להטיל עליה עיקול זמני.
בפסק-דין מרגליות (רע"א 8420/96 דן מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789), נקבע כי לאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בקניין כזכות חוקתית, יש להכיר בחשיבותה של זכות זו, וכי צו עיקול זמני שניתן ללא יסוד ראייתי, עשוי לפגוע שלא כדין בקניינו של הנתבע. וכך נכתב שם בעניין זה:
'המפנה חל עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית (סעיף 3), הסב את תשומת-הלב גם לשיקולים שעל בית-המשפט לשקול בבואו לתת צו זמני...
הצו הזמני, שניתן מעצם טבעו, שלא על יסוד ראיות מלאות, עשוי לפגוע שלא כדין בקניינו של הנתבע, בעוד שהסעד הסופי ניתן לאחר בירור מלא של זכויות בעלי הדין. גברה ההכרה שבתי-המשפט נדרשים ליתר זהירות מבעבר במתן צווים זמניים, וכמו בסוגיות אחרות, נדרשים עתה בתי-המשפט לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי-מלאה.'
לאור האמור יש לבחון את התשתית הראייתית לעניין זה לגבי כל אחד מהמשיבים.
כלפי המשיבה 2 לא נטען וממילא לא הוגשו ראיות על היותה מעורבת ועל-כן ניתן לדחות את הבקשה כנגדה כבר בשלב זה.
אשר למשיב 1 – ייתכן שקיימות ראיות לכאורה כנגד המשיב 1, שהיה קרוב משפחה של מר ניצן, הנתבע המרכזי בתיק, שהיה מנהל ובעלים בחברה טרם פירוקה, שניתן נגדו פסק-דין, וכן לאור העובדה שחוייב להשיב כספים לקופת הפירוק כאמור. לאור האמור, ולאור העובדה שבית-המשפט לפירוק איש את הגשת התביעה יש להמשיך ולבחון לגביו האם מתקיימים התנאים האחרים.
אשר למשיבים 3 ו-4 – לא הובאו כל ראיות ולו לכאורה לקשר שלהם להברחת הנכסים, גם אם היתה כזו. כמו-כן, בתגובת הכנ"ר לבקשת המפרק לחייב את המשיבים 3 ו-4 שהוגשה במסגרת תיק הפירוק, ציין כי לא נראה שהמשיבים 3 ו-4 היו נושאי משרה וכי יש עילה נגדם מכוח סעיפים 373 ו- 374 לפקודה. כבר אז, ציין הכנ"ר בתגובתו כי 'טוב יעשה המפרק לו יגיש בקשות המתייחסות לכל משיב ומשיב בנפרד, ויגולל מסכת הטענות המופנות כלפי אותו משיב, והסעד המבוקש לגביו' (סעיף 8 לתגובה).
אולם, כיוון, שכאמור, אישר בית-משפט של פירוק את הגשת התביעה גם נגד משיבים אלו, אבחן גם לגביהם את היסודות האחרים הנדרשים לשם הטלת עיקול זמני.
(ב) חשש להכבדה ומאזן הנוחות
המפרק טוען כי אי-מתן הצו כעת יכביד על ביצוע פסק-הדין אם וככל שהתביעה תתקבל, ולו בשל סכומה הגבוה (כ-9 מיליון ש"ח), שכן כיום למיטב ידיעתו של המפרק, אין בידי מי מהמשיבים כדי לפרוע את כל סכום התביעה, וספק רב אם בידי כולם ביחד לעשות כן. לטענתו, הדחיפות נובעת מכך שלפני מספר ימים קיבל המפרק מידע ממקור חסוי כי לפני מספר חודשים מכר המשיב 1 את ביתו בשכונת "המשתלה" בתל-אביב, ועבר להתגורר בדירתם של מר ניצן ואשתו (אשתו של מר ניצן היא כאמור בתו של המשיב 1).
המשיבים 1 ו-2 טוענים, כי לאחרונה מכרו את דירתם, וזאת לאחר כארבע שנים מיום שהוגשה הבקשה הראשונה שהגיש המפרק ביום 6.12.04, וכשנה לאחר הגשת התביעה, וללא קשר אליה. לטענתם, מאחר ולא הוטלו עיקולים על נכסיהם, לא ראו מניעה מלעשות כן או צורך לבקש אישור כלשהו למכירת הדירה.
המשיבים 3 ו-4 טוענים גם הם כי אין מקום לבקש עיקול כיום, כאשר זה לא התבקש קודם לכן, בעיקר שבמקרה שלהם לא היה כל שינוי במצב הדברים. לדבריהם, שלא נסתרו, מאז שנת 2003 לא ביצעו כל דיספוזיציה בנכסיהם, למעט החלפת ושדרוג הרכב של המשיב 3.
איני מקבלת את טענות המפרק לעניין עיתוי הגשת הבקשה והצורך בהטלת עיקולים. לאור חוק היסוד, גם לעניין זה יש צורך בראיות ואין די באמירות כלליות. מיום הגשת הבקשה שהוגשה במסגרת תיק הפירוק שהתנהל בפני השופטת אלשייך לחייב את המשיבים 1,3 ו-4 לפי סעיפים 373-378 לפקודה (6.12.04), ועד להגשת הבקשה דנן, חלפו קרוב לארבע שנים. גם אם נקבל את טענת המפרק, לפיה היו דרושים אישורים כאלה ואחרים עד שאושרה בקשתו להגיש נגד המשיבים תביעה הנפרדת, התביעה עצמה הוגשה ביולי 2007, ואילו הבקשה הוגשה רק ביולי 2008, דהיינו – למעלה משנה מיום הגשת התביעה.
בפסק-דין מרגליות הנ"ל נקבע כי:
'לא די בכך שהמבקש צו עיקול יסמוך את תובענתו ב'מסמך או בראיות מהימנות', אלא שומה עליו גם לשכנע את בית-המשפט או הרשם, 'כי אי-מתן הצו עלול להכביד על ביצוע פסק-הדין'. הדגש במתן צו העיקול עבר איפוא מהצורך לייחד נכסים לשם ביצוע עתידי של פסק-הדין, לצורך למנוע שינוי מצבו של המבקש לרעה עד למועד פסק-הדין. לעניין זה רלבנטית השאלה אם אמנם עומד המשיב להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין, ושומה על בית-המשפט לבחון את מאזן הנזקים ולשקול את מאזן האינטרסים הקיים בין המבקש לבין המשיב.'
איני סבורה כי מכירת דירתם של המשיבים 1 ו-2 קרוב לארבע שנים מיום שנודע להם על בקשת המפרק לחייבם, ושנה לאחר שהתביעה נגדם הוגשה, מהווה ראיה כנדרש ל- "הברחת נכסים" כפי שטוען המפרק. אם המפרק היה סבור כי דירה זו עשויה להוות מקור לפירעון חובם של המשיבים 1 ו-2 אם יפסק כזה, וסבור היה כי הם עלולים למכור דירה זו, היה עליו להגיש בקשה לעיקולים כבר עם הגשת הבקשה לבית-משפט של פירוק, אז נחשפו המשיבים, לראשונה, לסיכון כי יחוייבו בתשלום, ולכל הפחות עם הגשת התביעה. בנוסף, כאמור, כמפרק לא חקר את המשיבים שטענו שמכירת הדירה נעשתה ללא כל קשר להליך המתנהל ועל-כן יש לקבל את דבריהם לעניין זה.
כמו-כן, אף בעניין זה היה ראוי להפריד בין המשיבים 1 ו-2 לבין המשיבים 3 ו-4 שלא ביצעו כל דיספוזיציה בנכסיהם, למעט שדרוג הרכב של המשיב 3, כאמור. בחקירת המפרק על-ידי בא-כוח המשיבים 3 ו-4 השיב המפרק כי לא נתגלו לו שום עובדות חדשות לגביהם מיום הגשת הבקשה הראשונה לחייבם לבית-המשפט של פירוק:
'ש. הגשת בקשה ביום 6.12.04 לחייב המשיבים 3-4 על-פי סעיפים 373-378 לפקודת החברות.
ת. נכון.
ש. מהיום שהגשת הבקשה עד היום נודעו לך עובדות חדשות לגבי המשיבים 3-4.
ת. לא.' (עמ' 4, שורות 23-28)
גם ביחס לדחיפות הבקשה, הודה המפרק בחקירתו כי אין דחיפות מיוחדת בהטלת עיקולים זמניים, לפחות לגבי המשיבים 3 ו-4:
'ש. לגבי בקשה מ-6.12.04 – אז ביקשת עיקולים זמניים.
ת. לא.
ש. כלומר מאז ועד היום הם יכלו להבריח את כל הנכסים. אז מה הדחיפות היום.
ת. היום יש לי פסק-דין כנגד עוז ניצן שברח מהארץ. הגיע אלי מידע לגבי הברחת נכסים של עוזי אבידן (המשיב 1) ולכן יכולת הפירעון והגביה שלי השתנתה.' (עמ' 5, שורות 13-17)
מכאן, שהבקשה דנן הוגשה לא משום שישנו חשש שהמשיבים יעשו מעשה שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין, כך אף לגישת המפרק – לפחות לגבי המשיבים 3 ו-4 שלא עשו דיספוזיציה בנכסיהם כאמור, אלא משום שיכולת הגביה של המפרק השתנתה לאחר שהנתבע 1 שניתן נגדו פסק-דין כפי הנראה יצא את הארץ.
על-כן, איני סבורה כי המשיבים או מי מהם עשה מעשה שיש בו כדי להכשיל את פסק-הדין, ולכן אין חשש להכבדה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבים, שהטלת עיקול זמני על נכסיהם תפגע בזכות הקניין שלהם, על-אף שלא עשו דבר המצביע על ניסיון להברחת נכסים, אלא משום שהנתבע 1 בתביעה העיקרית, שהוא כפי הנראה הנתבע המרכזי בתיק, שאף ניתן נגדו פסק-דין, יצא מן הארץ – דבר המקשה על המפרק לגבות את החוב, כדבריו. לאור זאת, אין מקום להמשיך ולבחון את יתר התנאים.
4. סוף דבר
לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחית.
המבקשת תשא בהוצאות המשיבים ושכר-טרחת עורך-דין כדלהלן:
לגבי משיבים 1 ו-2 תשא המבקשת בתשלום של 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ כדין. לגבי משיבים 3 ו-4, כיוון שבית-המשפט בפתח הדיון המליץ למבקש למחוק את הבקשה נגדם בהיעדר כל ראיה או טענה להכבדה, תשא המבקשת בתשלום של 30,000 שקלים בצירוף מע"מ כדין. שני הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 1045/08[55] נפסק מפי כב' הרשם אבי זמיר:

"החלטה
התובעים עותרים למתן צו עיקול על שני נכסי מקרקעין של הנתבע 1 וכן למתן צו עיקול על הכספים שיתקבלו לידי הנתבע 1 בהליך מקביל בבית-משפט השלום בתל-אביב (ת"א 54272/05). התובעים עותרים להורות לנתבעים 1-3 להימנע בעצמם או באמצעות מי מטעמם מלהוציא כספים מכספי חשבון הליווי של הפרוייקט המצוי בבנק הבינלאומי הראשון.
התובעים מבקשים צו המורה לנתבע 3 להימנע בעצמו או באמצעות מי מטעמו מלהוציא כספים השייכים לנתבע 1 באופן ישיר או עקיף והמוחזקים בחשבון פיקדונות המנוהל בבנק הפועלים, וכן ליתן צו המורה לנתבע 3 להימנע בעצמו או באמצעות מי מטעמו מלהוציא כספים מכספי חשבון ההתאגדות או הנאמנות המצוי בבנק דיסקונט או בכל חשבון אחר המנוהל על-ידי הנתבע 3 עבור ההתאגדות.
בנוסף, מבקשים התובעים להורות כי הכספים המצויים בחשבון הנאמנות של הפרוייקט בבנק דיסקונט ישמשו כערבון לבקשה.
בהחלטתי מיום 1.1.08 קבעתי כי אין מקום למתן הצו במעמד צד אחד, והפנתי את הבקשה לתגובות הנתבעים.
הנתבעים הגישו את תגובותיהם, התובעים הגישו תשובה לתגובת כל אחד מהנתבעים ולבסוף הוסכם על מתן החלטה ללא חקירות נגדיות של המצהירים.
מסעיף 36 לסיכומים עולה, כי נכסי המקרקעין שהוכפפו לעיקול הם בית מגוריו של הנתבע 1 וקרקע חקלאית מסויימת בתל-אביב. במסגרת סעיף זה, מסכימים התובעים לצמצם את היקף העיקול ולהחילו רק על הקרקע החקלאית (מה שלא ייתר את התנגדות הנתבעים לעיקול).
בכתב התביעה ובבקשה פורטו העובדות הרלבנטיות כך:
על-פי הנטען, התובעים הם הבעלים של חלק ממגרש מסויים, והם התאגדו על-פי הוראות בית-המשפט בקבוצה יחד עם הנתבע 1 ואחרים, לשם בניית בניין מגורים על המקרקעין.
הנתבע 1 הוא הבעלים של חלק מהזכויות במקרקעין שהתאגד על-פי הוראות בית-המשפט ביחד עם התובעים וגורמים נוספים, לצורך בניית בניין מגורים, ומונה כראש ההתאגדות, הנתבע 2 הוא הבנק המלווה של הפרוייקט והנתבע 3 ייצג את ההתאגדות בענייני הפרוייקט משנת 2004 ועד למועד הגשת התביעה.
הזכויות בקבוצה ובבניין אמורות היו להתחלק כך שמחצית הזכויות הוקנו למנוחה חסיה דוברין ז"ל, רבע מהזכויות הוקנו לנתבע 1, שמינית מהזכויות הוקנו לתובע 1 ושמינית מהן לתובע 2.
כל השותפים בקבוצה זו החליטו לבנות עבור עצמם דירות מגורים בבניין, ולשם כך נזקקו למימון בנקאי. לצורך קבלת המימון הבנקאי להקמת הבניין, מינתה הקבוצה והסמיכה את הנתבע 1 לשעבד את המגרש לטובת הבנק שילווה את הפרוייקט, להתקשר עם קבלן מבצע, ובתום הבניה לחלק את הדירות או תמורתן בין חברי הקבוצה ולהחזיר את ההלוואה (ייפוי-הכוח צורף כת/1 למוצגי התובעים).
הנתבע 1 התקשר בהסכם מימון עם הנתבע 2 ולהבטחת החזר המימון, שיעבד את המגרש לנתבע 2 (הסכם המימון צורף כת/2), וכן התקשר עם חברת אלדר צוראל, כקבלן מבצע, להקמת הבניין בעלות כוללת של 1,800,000$ (ת/3).
הנתבעים טוענים, כי הם מעולם לא חתמו על הסכם שותפות עם הנתבע 1, ולא סוכמו בין הצדדים תנאי ההתקשרות, למעט ההסכמה לפיה זכויותיהם בדירות שייבנו בבניין יהיו בהתאם לחלקם היחסי במגרש, והם יפנו לנתבע 2 לקבלת ליווי בנקאי.
בפתח כתב התביעה וכן בפתח הבקשה נטען בכלליות, כי הנתבע 1 ניצל לרעה את האמון שנתנו בו התובעים, ועשה שימוש לרעה בייפוי-הכוח שניתן לו, ובין היתר, חייב את חשבון ההתאגדות בהוצאות אישיות או דמי ניהול, בניגוד להרשאה שניתנה לו על-ידי התובעים, ובניגוד לחובות הנאמנות שלו כלפיהם.
לאחר מכן, טענו התובעים כי הם זכאים לסעד של מתן חשבונות, וזאת לאור התהיות שהתעוררו אצלם אודות גורלם של הכספים שבחשבון ההתאגדות.
תהיות אלה, התעוררו, בין היתר, בעקבות "דו"ח האפס" מיום 7.3.95 שערך מר דן אורמן, השמאי מטעם הנתבע 2, ולפיו בסיכומו של הפרוייקט, אמור היה להיוותר רווח בסך 3,393,000$ (ת/5), ובנוסף, אמור היה החשבון להיות מזוכה בדמי שכירות, שהתקבלו בגין השכרתן של חלק מהדירות, ובכללן דירותיהם של התובעים, שמפאת סירוב הנתבעים ליתן דו"ח מפורט, לא ניתן לכמתם.
בנוסף, טוענים התובעים כי קיימות להם 25% מהזכויות והחובות בפרוייקט, ובהתאמה הם קיבלו שלוש דירות שנמכרו במחיר כולל של 1,250,000$. לטענתם, על-פי הערכת מר אורמן בדו"ח האפס, העלויות בגין הקמת שלוש הדירות אמורות היו להסתכם ב- 729,250$, כך שאמורה היתה להיות לתובעים יתרת זכות בסך של 520,750$, לכל הפחות. למרות זאת, טוענים התובעים, כי ממועד תחילת הפרוייקט ועד למועד הגשת הבקשה, הם קיבלו סכום של 70,529$ בלבד (על-פי הפירוט שבסעיף 31 לבקשה).
התובעים טוענים, כי פניותיהם לנתבע 1 בבקשה לקבלת דפי החשבון לא נענו עד כה, והנתבע 1 הפנה אותם לנתבע 2 שסירב להעביר אליהם מסמכים אלה, בטענה שמדובר בחשבון פרטי.
בנוסף, טוענים התובעים, כי הם פנו לנתבע 1 בבקשה לקבל דו"ח בנוגע להוצאות הפרוייקט ותקבוליו, אך הוא התחמק מדרישותיהם, בטענה שטרם נערכה התחשבנות מסודרת. בשלב מסויים, הסכים הנתבע 3 לערוך פגישה עם התובעים במשרדו, במהלכה מסר להם מסמכים חלקיים, וביניהם דו"ח ביניים ליום 17.4.00, ללא נספחים (ת/9) שהומצא להם לראשונה בפגישה האמורה (אציין, כי מועד הפגישה לא אוזכר).
התובעים טוענים, כי לצורך קבלת נספחי הדו"ח הם הופנו לרואה-חשבון שמעון וייזר, אך טרם הועברו אליהם הנספחים.
התובעים טוענים, כי בהתאם להערכות השמאי, ובהתחשב בכך שההלוואה שניטלה מהנתבע 2 נפרעה בחודש מרץ שנת 2000, הרי שחשבון ההתאגדות אמור היה להיות ביתרת זכות, אלא שכאמור, לא ברור מה עלה בגורלם של הכספים.
מכאן ואילך, מתייחסים התובעים לעילות התביעה הנטענות המופנות כלפי כל אחד מהנתבעים. אציין, כי על-אף חלקו הנטען של הנתבע 2 במסכת העובדתית, צו העיקול לא התבקש על נכסיו, אלא התבקש רק צו המורה, בין היתר גם לו, להימנע מלהוציא כספים מחשבון הליווי של הפרוייקט המצוי בבנק הבינלאומי הראשון.
התובעים מייחסים לנתבע 1 מספר מעשים, המהווים, לשיטתם, הפרה של חובת הנאמנות:
(א) התובעים טוענים, כי הנתבע 1 לא הקדיש מזמנו לצורך טיפול בענייני ההתאגדות, אלא המשיך בעיסוקיו השונים תוך שהוא מזניח את ניהול ענייני ההתאגדות. טענה זו נטענה בכלליות, ללא ביסוס ראייתי מינימלי, ולכן היא בפני עצמה אינה יכולה לבסס את הצורך בעיקול (תקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות")). בנוסף, אציין, כי טענה זו אינה לחלוטין מתיישבת עם טענת התובעים בסעיף 32 לסיכומיהם, לפיה הנתבע 1 לא הראה כי קיים לו מקור פרנסה אחר מלבד כספי הפרוייקט.
(ב) לטענת התובעים, הנתבע 1 המשיך לגבות דמי ניהול בסכומים גבוהים מחשבון ההתאגדות, למרות שהוא לא טיפל בענייניה ומעולם לא ניתנה לו הרשאה כלשהי לגבות דמי ניהול. התובעים מסתמכים על טענה שנטענה בתביעה מקבילה שהוגשה על-ידי מי שתיפקד כבא-כוח ההתאגדות בין סוף שנת 1996 לבין סוף שנת 2003, שבסעיף 162 בה נטען כי כל הכנסותיו של הנתבע 1 נבעו ממשיכת כספים מחשבון הליווי הבנקאי של הפרוייקט (ת/11). בנוסף, טוענים התובעים, כי הנתבע 1 חייב את חשבון ההתאגדות בהוצאות פרטיות, כדוגמת הוצאות משפטיות בהן חוייב במסגרת הליכים משפטיים שאינם קשורים לפרוייקט התפלת המים שיזם, כשגם בהקשר זה, מנסים התובעים להיבנות מהתביעה שהגיש עורך-דין היכל כנגד הנתבע 1.
(ג) התובעים טוענים, כי חשבון ההתאגדות חוייב בחיובי מס שבח של הנתבע 1 או של עזבון המנוחה חסיה דוברין ז"ל, למרות שהם הביעו את מחאתם בעניין, תוך טענה כי חיובי מס שבח הם חיובים אישיים. לטענתם, העמסת חיובי מס השבח של הנתבע 1 על חשבון ההתאגדות פגעה באופן קשה ברווחיות הפרוייקט וגרמה ליתרת חובה בחשבון ההתאגדות.
לטענת התובעים, הם זכאים לסעד של מתן חשבונות, לבירור הפעולות שנעשו בחשבון ההתאגדות. התובעים צירפו את הפניות לנתבעים 1 ו-3 (ת/15 א'- ת/15כ'), שטרם נענו.
התובעים טוענים, כי הנתבע 2 חייב את חשבון ההתאגדות בעמלות וריביות שחרגו מהתחייבויות הצדדים עם פתיחת חשבון הליווי של הפרוייקט, וזאת ללא ידיעתם. לטענתם, פניותיהם לנתבע 2 בבקשה להמצאת תדפיסי הבנק, נענו מצידו בשלילה או בדרישה לתשלומים מופרזים שאין ביכולתו לעמוד בהם, ותוך שלילת זכאותם הבסיסית לקבלת דיווח על הנעשה בחשבונם.
כאמור, הנתבע 2 אינו "מעורב" בבקשה להטלת עיקול, כך שהטענות המיוחסות לו פחות רלבנטיות לענייננו.
התובעים טוענים, כי חלק מההוצאות המשפטיות והאישיות של הנתבע 1 שולמו מחשבון ההתאגדות בידיעתו של הנתבע 3, שהפר בכך את חובת הנאמנות כלפי הנתבעים (בהקשר זה, מפנים התובעים שוב ל-ת/8 האמור).
בנוסף, טוענים התובעים כי הנתבע 3 הגיש תביעה בשם ההתאגדות כנגד עורך-דין היכל, שסכומה 112,608 ש"ח, וחייב את הנתבעים בשכר-טרחה בסך 81,258 ש"ח, כלומר סכום גבוה במיוחד ביחס לסכום התביעה, המעורר תמיהה בהתחשב בכך שהנתבע 3 ייצג את הנתבע 1 בעניינים שונים כ"לקוח מועדף".
לטענת התובעים, לשם בחינת האופן שבו נוהל חשבון ההתאגדות, קיים צורך בקבלת המסמכים החשבונאיים הרלבנטיים מהנתבע 3.
טענות אלה, המיוחסות לשלושת הנתבעים בהתאם לאמור, מגבשות, לשיטת התובעים, את הצורך בסעד של מתן חשבונות. בנוסף לצו מתן חשבונות, עתרו התובעים לחייב את הנתבעים בסכום של 1,552,884 ש"ח, בגין התקבולים מהפרוייקט שנמנעו מהתובעים בשל אופן התנהלותם של הנתבעים, וכן בסכום של 100,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני.
בבקשה הנוכחית, טוענים התובעים, כי קיים חשש סביר לכך שהנתבע 1 ינסה להבריח נכסים, וזאת לאור הנסיבות שתוארו קודם לכן ובשל העובדה שהנתבע 1 אינו עובד ואין לו נכסים נוספים מעבר למקרקעין נשוא הבקשה.
התובעים טוענים, כי מתקיימים התנאים של קיום ראיות מהימנות לכאורה לביסוס עילת התביעה וחשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, וכן כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם, שכן הנזק שייגרם להם במידה שלא יינתן צו העיקול, עולה על הנזק שייגרם לנתבעים בעקבות צו העיקול.
הנתבעים 1 ו-3 טוענים, כי התביעה כנגדם אינה מבוססת כנדרש, לא קיימות ראיות מהימנות לכאורה להוכחת התביעה ולא מתקיים חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין.
כטענה מקדמית, טוען הנתבע 1, כי תביעה למתן חשבונות אינה יכולה להצדיק מתן עיקולים או צו מניעה, וזאת לאור אופי התביעה, ובהתחשב בתקנה 374(א) לתקנות, לפיה צו עיקול יינתן רק בתובענה לסכום כסף, או בתובענה לדבר שבעין (תוך עיקול הנכס הנתבע).
בנוסף, מעלה הנתבע 1 בתגובתו ובסיכומיו, שתי טענות מקדמיות נוספות:
(א) חוסר סמכות עניינית – התובעים טוענים, כי הסמכות העניינית מוקנית לבית-משפט זה, מאחר שמדובר בתביעה הנוגעת לשותפות עסקית שהיתה קיימת בין הצדדים (ובאה לידי ביטוי בהקמת ההתאגדות), וכידוע, אינה מותנית ברישום. הנתבע 1 טוען, כי לאור סכום התביעה, הסמכות העניינית מוקנית לבית-משפט השלום, ואם אכן היה מדובר בתביעה בין שותפים בשותפות עסקית, הרי שהיה על התובעים להליך את כל השותפים, וביניהם גם עזבון המנוחה. לטענתו, משלא צורפו כל השותפים להליך, אין סמכות עניינית לבית-משפט זה.
(ב) התיישנות – הנתבע 1 טוען בתגובתו, כי התביעה התיישנה, ובשל כך תוגש בקשה נפרדת. בסיכומיהם, טוענים התובעים כי דו"ח הביניים מיום 17.4.00 נמסר לידיהם לראשונה במהלך שנת 2005, ומרבית עילות התביעה מתייחסות לשנים 2004 ואילך, כך שהתביעה טרם התיישנה (התובעים מתייחסים בסיכומיהם לתאריכים הרלבנטיים לעילות התביעה השונות, ומסבירים כיצד, לשיטתן, הן טרם התיישנו).
לטעמי, שתי סוגיות מקדמיות אלה אכן טעונות הגשת בקשה נפרדת, ודווקא לאור תוצאתן האפשרית, לא ניתן להידרש להן ללא עריכת דיון למהות העניין. לפיכך, אין בכוונתי להכריע בסוגיות אלה כעת, והבקשה הנוכחית להטלת עיקול תידון רק לאורו של המתווה הרלבנטי לעניין הטלת עיקול.
אציין, עם זאת, כי על פני הדברים, אכן קיים טעם לפגם בכך שהתובעים לא צירפו גם את עזבון המנוחה לתביעה, בהיותה שותפה נוספת (ועיקרית) לזכויות בפרוייקט, והשלכת אי-הצירוף (לעניין הסמכות העניינית ועצם קיומה של עילת תביעה) תתברר בהמשך, בכפוף להגשת בקשה מתאימה.
כידוע, השיקולים הרלבנטיים לקיומו של צורך במתן צו עיקול הם קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה (תקנה 362(א) לתקנות), קיומו של חשש סביר להכבדה עתידית על ביצוע פסק-הדין, ככל שיינתן לטובת מבקש העיקול (תקנה 374(ב) לתקנות) והטיית מאזן הנוחות לטובת מבקש העיקול (תקנה 362(ב) לתקנות).
לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו עבר הדגש במתן צו עיקול מהצורך לייחד נכסים לשם הבטחת ביצוע עתידי של פסק-הדין, לצורך למנוע את שינוי מצבו של מבקש העיקול לרעה עד למועד מתן פסק-הדין, תוך בחינת השאלה, האם הנתבע עומד להבריח את נכסיו או לבצע פעולה העלולה להכשיל ביצוע עתידי של פסק-הדין (רע"א 8420/96 מרגליות נ' בנק הפועלים למשכנתאות, פ"ד נא(3) 789).
ב- רע"א 7513/06 גב ארי פיתוח והשקעות בע"מ נ' גייר, תק-על 2007(1) 1306 נקבע בנוסף:
'כבר נפסק, כי הכבדה איננה אך הוכחת כוונה להברחת נכסים... ולעיתים אף גובה סכום התביעה עשוי להיות אות לקיומה, כגון 'כאשר עלה בידי מבקש צו העיקול להראות כי אמצעיו הכספיים של הנתבע אינם מספיקים כדי לשלם את החוב הנטען' (רע"א 903/06 דלק נ' איטאס, תק-על 2006(1) 3788 (השופט גרוניס); ראו גם רע"א 6614/06 כפרית תעשיות נ' Icc Industries, תק-על 2007(1) 81). תוחלת ההכבדה שיש להוכיחה בגדרי עיקול, כפי שמציין המלומד דודי שוורץ (סדר דין אזרחי, חידושים תהליכים ומגמות סעיף 17.17 בעמ' 430-431), היא 'הנמוכה ביותר לעומת תוחלת ההכבדה של הסעדים הזמניים האחרים'. לדידו, על המבקש עיקול זמני להראות "חשש סביר" להכבדה על ביצוע פסק-הדין, בכפוף לסיכויי התביעה גופה... אוסיף, כי לא בכל מקרה ניתן להלום את הטענה, שבעידן של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, נוכח מעמדה החוקתי של זכות הקניין, זכויות הנתבע, בעל הנכס, מקבלות עדיפות (פרשת מרגליות נ' משכן הנזכרת (עמ' 799); בש"א 4459/94 סלמונוב נ' שרבני, פ"ד מט(3) 479, 482-483 (השופטת דורנר)).'
כמו-כן, נקבע כי לעיתים קיימת חפיפה בין יישום יסוד קיומן של ראיות לכאוריות לביסוס עילת התביעה לבין יסוד החשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, וזאת כאשר עולות תהיות לגבי אופן התנהלותו של הנתבע (בש"א (ת"א-יפו) 10873/07, ת"א 2426/06 Newsco Investors LLC נ' בן צבי, תק-מח 2007(3) 8759).
השאלה היא, האם התובעים הניחו תשתית ראייתית להתקיימותם של שני יסודות אלה.
למעשה, התובעים מייחסים לנתבע 1 נטילת כספים שלא כדין מחשבון ההתאגדות, וטוענים כי הנתבע 3 היה מודע לכך שכספים אלה ניטלו, אך לא עשה דבר.
לאור טיב המעשים ואופיים, ניתן להסיק, כי מבחינת התובעים, הנתבעים 1 ו-3 התנהלו באופן שלחלוטין אינו תקין, כך שאופן התנהלותם, כשהוא בפני עצמו, מגבש חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין.
עם זאת, מסקנה פוזיטיבית בדבר קיומו של חשש מעין זה, המצדיק הטלת עיקול, תלויה בקיומן של ראיות לכאוריות המבססות, על פני הדברים, את גרסתם העובדתית של התובעים לגבי אופן התנהלות הנתבעים 1 ו-3.
הנתבעים 1 ו-3 טוענים, כי המעשים המיוחסים להם נטענו בכלליות ובאופן סתמי, ללא כל תשתית ראייתית לביסוסם.
הנתבע 1 טוען, כי הוא פעל בהתאם להסכמות שהושגו וההרשאות שניתנו לו, הוא פעל בחריצות וביושר על-מנת שהפרוייקט יהיה רווחי, ובכל מקרה, ככל שהפרוייקט לא הניב רווחים, הרי שהפסדו היה כפול מהפסדי הנתבעים 1 ו-3 גם יחד (סעיף 39 לתגובת הנתבע 1).
הנתבע 3 טוען בתגובתו, כי עיקר תביעתם של התובעים מיוחסת לאירועים שאירעו בין השנים 1990-2004, בעוד שהוא עצמו קיבל את ייצוג ההתאגדות בשנת 2004, כלומר רק לאחר 14 שנים בהן ייוצגה ההתאגדות על-ידי עורך-דין אחר, ולפיכך, מרבית המעשים הנטענים אינם רלבנטיים אליו.
בנוסף, טוען הנתבע 3 כי התובעים חתמו על ייפוי-כוח בלתי-חוזר, לפיו הנתבע 1 אמור לייצגם באופן מוחלט בכל ענייני ההתאגדות, הם מעולם לא ביטלו ייפוי-כוח זה, ולפיכך הנתבע 1 והוא בלבד רשאי לתת הוראות לנתבע 3 בנוגע לניהול ענייני ההתאגדות.
בסיכומיהם, עומדים התובעים על עמדתם העובדתית, לפיה חשבון ההתאגדות חוייב בהוצאות אישיות של הנתבע 1 על-ידי הנתבע 3.
התובעים מפנים לנספחים מסויימים שלשיטתם מבססים טענה עובדתית זו, שחלקם אוזכרו גם בכתב התביעה עצמו (וצויינו קודם לכן):
(א) התובעים משווים בין דו"ח גמר הפרוייקט מיום 16.6.98 של מר דן אורמן, השמאי מטעם הנתבע 2 (ת/6) ובין דו"ח שערך הנתבע 3 לגבי תקבולי הפרוייקט, שהתקבלו ממכירת הדירות (ת/7). לטענת התובעים, על-פי ת/6 הוצאות הפרוייקט, נכון למועד השלמתו, הסתכמו בסך 12,678,261 ש"ח, בעוד ששווי תקבולי הפרוייקט הוא כ-20,623,000 ש"ח (5,030,000$). לטענתם, לא ברור להיכן "נעלמו" 8,000,000 ש"ח. התובעים מוסיפים, כי גם אם ניתן לקבל את האמור בחוות-הדעת שערך רואה-חשבון שמעון וייזר (ת/10), לפיו ההוצאות מסתכמות ב- 15,204,468 ש"ח, הרי שעדיין קיים הפרש משמעותי של כ-5,000,000 ש"ח בין התקבולים להוצאות הפרוייקט (התובעים מביעים הסתייגות מסויימת מחוות-דעת זו, בין היתר, מאחר שלטענתם, מסמכים אלה מעולם לא הומצאו להם). עיינתי בת/6, ב-ת/7 וב-ת/10 והתרשמתי כי ספק האם נכונה צורת חישוב הפרש הסכום, שננקטה על-ידי התובעים, אך בכל מקרה, על-פי כל דרך חישוב אפשרית, קיים הפרש ניכר ומשמעותי בין התקבולים ממכירות הדירות לבין ההוצאות שהוצאו במסגרת בניית הפרוייקט, ולא ברור מה עלה בגורלו. עם זאת, לצורך הוכחה ראייתית לכאורית של טענה עובדתית זו, לא ניתן להסתפק בעצם התהייה הקיימת לגבי גורלו של סכום ההפרש, ועל התובעים מוטל הנטל להראות, גם אם באופן לכאורי ביותר, כי אופן התנהלותם של הנתבעים 1 ו-3 הוא הסיבה ל"היעלמותו". בנתונים החשבונאיים שצורפו, לא מצאתי אינדיקציה לכאורית לכך שזהו אכן המצב.
(ב) התובעים טוענים בסיכומיהם, כי ממסמכים שהגיעו אליהם לאחר הגשת התביעה, עולים חשדות כבדים בדבר כספים ששולמו לנתבע 1 באופן בלתי-תקין ("מתחת לשולחן" כהגדרתם, סעיף 26 לסיכומים), במסגרת מכירת הדירות בפרוייקט, כך שמחירי הדירות המוצהרים (במסגרת דו"חות ההתאגדות ודו"חות שהוצגו אל מול רשויות המס) הם אינם המחירים בהן נמכרו הדירות בפועל. התובעים מסתמכים בטענה זו, על טענות חברת אלדר-צוראל, החברה הקבלנית של הפרוייקט, שהיתה הנתבעת בהליך בוררות שננקט על-ידי הנתבע 1. טענה זו לא מצאה את ביטויה בבקשה לביטול עיקול, וספק עד כמה ניתן להסתמך עליה, בייחוד שעה שהיא הובעה במסגרת הליך אחר לחלוטין, שהתנהל בין הנתבע 1 לבין החברה הקבלנית, ובמסגרתו ייצג הנתבע 1 את האינטרסים של התובעים עצמם.
(ג) התובעים מסתמכים על כתב התביעה שהוגש על-ידי עורך-דין היכל (בא-כוח ההתאגדות בין המועדים 12/1996-12/2003) כנגד הנתבע 1, ובו טען עורך-דין היכל כי הכנסתו של הנתבע 1 באה מכך שהוא נטל כספים מחשבון הליווי הבנקאי של הפרוייקט (ת/11, סעיף 162 לכתב התביעה). בנוסף, טענו התובעים, כי הנתבע 1 "העמיס" את כל שכרו והכנסותיו על חשבון ההתאגדות של הפרוייקט, ועלויות אלה, בצירוף הריבית ששולמה בגינן והפרשי שערים, גרמו להפסדים ניכרים. איני סבור כי הטענות שנטענו בתביעה האמורה (תביעת שכר-טרחה) עשויות לבסס באופן כלשהו את טענות התובעים בהליך הנוכחי, לגבי אופן התנהלותו של הנתבע 1. במילים אחרות, עמדת עורך-דין היכל לגבי אופן התנהלותו של הנתבע 1 ונטילת הכספים מחשבון ההתאגדות, היא "שוות-ערך" לחלוטין, מבחינת משקלה, לעמדתם העובדתית של התובעים בהליך הנוכחי, ומאחר ששתיהן, נטולות גיבוי ראייתי ממשי, הרי שאין אפשרות להסתמך עליהן לצורך הבקשה הנוכחית.
(ד) התובעים מסתמכים על מכתבו של הנתבע 3 מיום 26.12.05, שהופנה אל הנתבע 1, ובו נטען, כאמור: 'הנני להזכירך כי בסכום ששולם לבנק קיימים סכומים אותם יש לנכות בגין היותם הוצאות אישיות שלך, וטרם קיבלתי ממך את הפירוט בעניין זה למרות מספר רב של תזכורות' (ת/8). התובעים טוענים בבקשתם, כי מדובר בהודאת בעל דין, בדבר חיוב חשבון ההתאגדות בהוצאות אישיות של הנתבע 1, בידיעת הנתבע 3, ובכך הם מנסים לבסס את אחריותם הנטענת של הנתבעים 1 ו-3 גם יחד. לטעמי, נתון זה אכן מהווה יסוד מסויים לטענת התובעים בדבר חיוב חשבון ההתאגדות בהוצאותיו האישיות של הנתבע 1, אך בהיעדר תשתית ראייתית לכאורית נוספת, אין בו בפני עצמו, לגבש עילת תביעה לכאורית המצדיקה הטלת עיקול.
(ה) התובעים טוענים, כי חשבון ההתאגדות חוייב בחיובי מס השבח של הנתבע 1, בגין הדירות שנמכרו על ידו או על-ידי עזבון המנוחה חסיה דוברין ז"ל (שכאמור, אינו צד להליך), וזאת למרות שמדובר בחיובים אישיים ש"העמסתם" על חשבון ההתאגדות אינה מוצדקת ופוגעת ברווחיות הפרוייקט. בהקשר זה, צירפו התובעים את פרוטוקול ישיבת ההתאגדות מיום 7.6.06 (ת/13), בו הובעה התנגדות לגבי חיוב חשבון ההתאגדות במס שבח. אני סבור, כי התנגדותם של התובעים לחיוב החשבון בגין מס שבח של דירות שנמכרו על-ידי הנתבע 1 או עזבון המנוחה דוברין, כשהיא בפני עצמה, אינה מעידה על כך שעצם החיוב בוצע שלא כדין, ובהיעדר נתון פוזיטיבי המעיד אחרת, הרי שגם טענה זו אינה מגבשת עילת תביעה לכאורית, המצדיקה עיקול.
(ו) לטענת התובעים, מכתב התביעה שהגיש הנתבע 1 כנגד עורך-דין היכל באמצעות הנתבע 3, עולה כי שולם לנתבע 3 שכר-טרחה בסך 61,347 ש"ח עבור טיפולו בענייני מס השבח של הנתבע 1, ולטענתם, על הנתבע 1 להשיב להם סכום זה, ששולם מחשבון ההתאגדות שלא כדין וללא הרשאה. מסעיף 4.3 לכתב התביעה האמור (ת/14) עולה כי הנתבע 1 אכן שילם לנתבע 3 שכר-טרחה בסך 61,347 ש"ח, אך אין שום אינדיקציה ראייתית לכך שכר-הטרחה שולם מחשבון ההתאגדות.
(ז) התובעים מפנים למכתבים שונים שהופנו לנתבעים 1 ו-3 בבקשה לקבלת פירוט להוצאות השונות בהן חוייב חשבון הפרוייקט (ת/15א'-ת/15כ'). מכתבי פניה אלה, אינם אלא אמצעי נוסף לביטוי עמדת התובעים, ומבחינת משקלם הראייתי, הם שקולים לטענות שבתביעה, או בבקשה הנוכחית.
(ח) עילת התביעה כנגד הנתבע 3, נבנית, במידה רבה, על מכתבו לנתבע 1 (ת/8 האמור), שכאמור, הוא אחד הנתונים היחידים שאכן מבססים מבחינה עובדתית את הטענה, בדבר התנהלותו הבלתי-תקינה של הנתבע 1. מבחינה זו, קיים יסוד מסויים לטענה, לפיה המכתב האמור מעיד על כך שהנתבע 3 היה מודע לכך שהנתבע 1 נטל כספים, שלא כדין, מחשבון ההתאגדות, ואולי גם אישר את המהלך. עם זאת, לא ראוי לבסס את היסוד המעוגן בתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תוך הסתמכות כמעט בלעדית על מכתב זה, בהיעדר נתונים קונקרטיים אחרים המעידים על כך שהתנהלותו של הנתבע 1 היתה בלתי-תקינה, מבחינות כלשהן (וזאת, כאמור, להבדיל מחסרונם הלכאורי של רווחים כלשהם בחשבון ההתאגדות, לאחר קבלת התקבולים ממכירת הדירות בפרוייקט). בנוסף, בכל הנוגע להתנהלותו של הנתבע 3, מסתמכים התובעים על תכתובות מסויימות, במסגרתן הם ביקשו לקבל מסמכים והבהרות, הנתבע 3 הודיע כי איסוף המסמכים ייארך זמן, אלא שבפועל, הוא העביר לתובעים מסמכים חלקיים בלבד ונמנע מלהמציא דפי חשבון של חשבון הנאמנות וליתן הבהרות לחיובים תמוהים שעלו מהמסמכים (התכתובות בין התובעים לנתבע 3 צורפו כת/17-ת/19). התובעים טוענים, כי בהתנהלות זו, הפר הנתבע 3 את חובת הזהירות וחובת הנאמנות בהן חב לתובעים. לטענתם, המסמכים המעטים שהועברו אליהם, מעידים על אופן ניהול בלתי-תקין של חשבון ההתאגדות במשך השנים.
אני סבור, כי גם אם קיים פגם מסויים באופן התנהלותו של הנתבע 3, בכך שלא העביר את כל (או מרבית) המסמכים שנדרשו אל התובעים, הרי שגם בכך אין בכדי להעיד על נטילת כספים שלא כדין, מחשבון ההתאגדות על-ידי הנתבע 1, בידיעתו ואישורו של הנתבע 3.
לאור האמור, המסקנה היא, כי אין כמעט אינדיקציה ראייתית לנטילת כספים שלא כדין כאמור (למעט המכתב שצורף כת/8), ולכן לא מתגבשת הענייננו הוראת תקנה 362(א) לתקנות.
חשוב להבהיר, כי אין בכוונתי להביע עמדה מהותית כלשהי בעניין מהות התביעה וסיכוייה, ובהחלט ייתכן, כי בסופו של יום, לאחר בירורן הראייתי, יתקבלו טענות התובעים (כולן או חלקן), וזאת בייחוד בהתחשב בכך, שהדו"חות הכספיים שצויינו קודם לכן (וייתכן שגם דו"חות כספיים נוספים שיתבררו בהמשך הדרך) אכן מעידים על פער כספי מסויים בין סכום התקבולים לבין סכום ההוצאות, שכאמור, אינו נמצא בחשבון ההתאגדות (שאלת תקפו של ייפוי-הכוח שניתן לנתבע 1 תידון גם היא בהמשך הדרך).
מכל מקום, ללא קשר למהות התביעה, ובשלב המקדמי הנוכחי, ולצורכי הבקשה להטלת עיקול, אין תשתית ראייתית מספקת המצדיקה הטלת עיקול.
מאחר שטענות התובעים כלפי הנתבעים 1 ו-3 נושאים אופי של הטעייה ותרמית, ולאור היעדר הוכחתן הלכאורית בשלב זה, הרי שממילא לא ניתן לטעון, כי מדובר בסיטואציה שבה עילות התביעה הנטענות עצמן, מעידות על קיומו של חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, ככל שיינתן לטובת התובעים.
באופן עקרוני, ייתכן מצב שבו יתקיים חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין, למרות היעדר אינדיקציה לתרמית או הטעייה, וזאת כאשר הרושם הוא שהנתבע נתון במצב כלכלי קשה ושלא יהיה באפשרותו לפרוע את סכום החיוב הכספי, ככל שיוטל עליו.
התובעים טוענים, כי הנתבע 1 אינו עובד, אין לו נכסים למעט המקרקעין נשוא הבקשה, הוגשה כנגדו תביעה בסכום של כ-690,000 ש"ח על-ידי עורך-דין היכל והוא חוייב בסכומים גבוהים בגין מס שבח.
הנתבע 1 טוען בתצהירו (שצורף לתגובה) כי הוא מדען פעיל ושותף בפרוייקט מצליח של התפלת מים. טענה זו לא נסתרה, בין היתר, מאחר שלא נערכה חקירה נגדית.
בנוסף, לא נטענה טענה כלשהי בדבר מצבו הכלכלי של הנתבע 3, ולכן ההנחה היא, כי התובעים לא ייתקלו בקושי כלשהו לגבות ממנו את סכום החיוב, ככל שיוטל עליו.
מכאן, כי לא מתגבש בענייננו התנאי השני בדבר חשש סביר שאי-מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק-הדין, כהגדרתו בתקנה 374(ב) לתקנות.
בהתאם לכך, ניתן לקבוע גם כי הנזק שצפוי לנתבעים 1 ו-3 בעקבות צו העיקול, הוא משמעותי יותר מהנזק שצפוי לתובעים בהיעדר צו העיקול.
הבקשה נדחית. המבקשים ישלמו למשיב 1 ולמשיב 3 הוצאות בסך 7,500 ש"ח + מע"מ לכל אחד."

ב- בש"א (נצ') 2331/08[56] נפסק מפי כב' הרשמת סלווא שאמי:

"החלטה
מבוא
1. המבקש מס' 1, מר ז'יבליק דן, הגיש תובענה נגד המשיבים (תיק עב 1655/08) לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים (הפרש) וזכויות סוציאליות בסכום כולל של 177,952 ש"ח.
המבקש מס' 2, מר סעאידה עלי, הגיש תובענה נגד המשיבים (תיק עב 1653/08) לתשלום שכר עבודה, פיצויי פיטורים (הפרש) וזכויות סוציאליות בסכום כולל של 93,009 ש"ח.
המבקש מס' 3, מר זועבי אברהים, הגיש תובענה נגד המשיבים 1 ו- 2 (תיק דמ 1612/07), לתשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות בסכום כולל של 32,912 ש"ח.
2. מטעם המבקשים הוגשו בקשות 'להטלת עיקול זמני ו/או הפקדת ערובה בקופת בית-הדין להבטחת תשלום פסק-הדין', כדי סכום התביעה אשר הוגשה מטעם כל אחד מהם נגד המשיבים ו/או מי מהם.
3. הבקשות נקבעו לדיון במעמד הצדדים.
טענות מקדמיות: סמכותו של בית-הדין לדון בבקשות/בתובענות ומעמדו של המשיב 3
4. במעמד הדיון בבקשה נטען מפי המשיב מס' 2, עורך-דין תדהר צור, כי אין לבית-דין זה הסמכות העניינית לדון בבקשות למתן צו עיקול זמני, לרבות בתובענות אשר הוגשו מטעם המבקשים.
עורך-דין צור טען כי מרגע שנתמנה מפרק לחברה, המשיבה מס' 1 (להלן: "החברה"), הסמכות לדון בתביעותיהם של עובדי החברה כנגד החברה נתונה בידי בית-המשפט הדן בפירוק.
עורך-דין צור טען כי מונה לתפקיד מפרק זמני של החברה. ואולם, במסגרת דיון אשר התקיים בפני בית-המשפט המחוזי נטען על-ידי בעלי המניות, שהמבקש מס' 1 נמנה עליהם, כי מסכימים הם למינויו של עורך-דין צור כמפרק זמני, אם כי תחת להגדירו כמפרק זמני עדיף לכנותו "מנהל מיוחד", זאת מחשש שמא החברה תיפגע ככל שייוודע לצדדים השלישיים ולגופים השונים העובדים עם החברה דבר מינוי "מפרק זמני" לחברה.
לשאלת בית-הדין אם ניתן צו בדבר פירוק החברה, השיב עורך-דין צור כי טרם ניתן צו פירוק וכי הבקשה לפירוק עודנה תלויה ועומדת בפני בית-המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט עאטף עילבוני).
עורך-דין צור הרחיב את היריעה ופרש בפני בית-הדין עובדות מעובדות שונות, הנוגעות לניהול תיק הפירוק, לרבות בקשות ותובענות הדדיות אשר הוגשו על-ידי המנהל המיוחד, עורך-דין צור, נגד בעלי השליטה בחברות אשר מונה כמנהל מיוחד שלהן, כמו גם בקשות ו/או תובענות שהוגשו על-ידי בעלי השליטה ו/או בעלי המניות כנגד המנהל המיוחד.
5. באת-כח המבקשים התנגדה לטענה זו. לשיטתה, בית-הדין לעבודה הוא הערכאה היחידה והבלעדית בידיה נתונה הסמכות לדון בתביעותיהם של המבקשים כנגד המשיבים, בהדגישה כי עסקינן בתובענות של עובדים אשר עבדו בשירות החברה ולא קיבלו את שכרם, פוטרו ולא קיבלו את מלוא זכויותיהם, לרבות פיצויי הפיטורים אשר הגיעו להם בעד תקופות העסקתם במלוא שיעורם וזכויותיהם הסוציאליות.
באת-כח המבקשים הדגישה כי משלא ניתן צו פירוק בעניינה של החברה, המשיבה 1, אין מקום לטענה שהסמכות לדון בתביעותיהם של עובדי החברה נתונה בידי בית-המשפט הדן בפירוק.
באת-כח המבקשים הוסיפה והדגישה כי עורך-דין צור מכהן בתפקיד "מנהל מיוחד" ומינויו בתור "מפרק זמני" בוטל. החברה היא חברה "חיה" ופעילה, זאת להבדיל מחברה חדלת פירעון. ככל שעורך-דין צור סבור היה כי נכון הוא לפרק את החברה, כי אז היה עליו להתנגד למינויו כמנהל מיוחד ולעמוד על המשך מינויו בתור מפרק זמני.
לאור האמור לעיל, דין טענתו בדבר היעדר סמכות עניינית להידחות.
6. עורך-דין עדוי, אשר התייצבה לדיון מטעם עורך-דין אסלן – כונס הנכסים, הצטרפה לדברי עורך-דין צור, לעניין הסמכות העניינית.
עורך-דין עדוי הוסיפה וטענה כי עורך-דין אסלן, מתוקף תפקידו ככונס נכסים, בודק תביעות חוב המוגשות נגד החברות בכינוס, אך אין זה תפקידו לנהל תובענות המוגשות נגד חברות אלו. אי-לכך, יש להורות על דחיית הבקשה ככל שהיא נוגעת לכונס הנכסים.
7. בעקבות הדיון, הודיעה באת-כח המבקשים כי לאחר עיון בבקשתו של עורך-דין אסלן, אשר הוגשה במסגרת תיק הפירוק, במסגרתה עתר לביטול מינויו ככונס נכסים של המשיבה 1, מסכימה היא למחוק את עורך-דין אסלן מן הבקשות להטלת עיקולים זמניים, בהן עסקינן.
8. לאור האמור בהודעה שהוגשה מטעם באת-כח המבקשים, הריני מורה על מחיקת הבקשות ככל שהן מתייחסות למשיב 3, עורך-דין ערן אסלן, ללא צו להוצאות.
9. באשר לטענה בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית-דין זה לדון בבקשות להטלת עיקול זמני ו/או בתובענות נשוא התיקים העיקריים, אקדים ואציין כי הסמכות לדון בטענה מקדמית זו, וההכרעה בה, נתונה אך ורק בידי המותב אשר ידון בתיקים העיקריים, ואין בידי ח"מ, במסגרת הבקשות להטלת עיקול, כדי להכריע בשאלת סמכותו או חוסר סמכותו של בית-דין זה לדון בתובענה.
אי-לכך, כל אשר ייאמר להלן אין בו כדי להוות הכרעה בטענה זו, ומביע אך את עמדתה של הח"מ, לצורך הדיון בבקשות להטלת עיקול זמני, ותו לא.
10. אין חולק כי עסקינן בתובענות של עובדי החברה (המשיבה 1) נגד החברה.
לעניין זה, קובע סעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק בית-הדין לעבודה") כדלקמן:
'24. סמכות בית-דין איזורי
(א) לבית-דין איזורי תהא סמכות ייחודית לדון:
(1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומעביד ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין (נוסח חדש);'
החוק מוסיף וקובע, בסעיף 24(א1) כי:
'(א1) האמור בסעיף-קטן (א) אינו בא לגרוע מהוראת כל דין לעניין השיפוט בהליכי פשיטת רגל, פירוק חברה או פירוק אגודה שיתופית.'
11. מאידך, קובעת פקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "פקודת החברות"), בסעיף 267 לפקודה, בזו הלשון:
'67. צו פירוק מעכב הליכים
משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית-המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע.'
12. עיינתי, ושבתי ועיינתי בדבריו של עורך-דין צור ובדבריה של באת-כח המבקשים, כמו גם במסמכים ובהחלטות השונות אשר הוצגו בפניי, ובחנתי את ההלכה הפסוקה והגעתי לכלל מסקנה כי טענותיו של עורך-דין צור בדבר חוסר סמכותו העניינית של בית-דין זה לדון בתובענה – דינן להידחות.
13. מעיון בפקודת החברות, כמו גם בחוק החברות החדש, עולה כי המחוקק נתן את דעתו למקרים השונים בהם נקלעת חברה למצוקה וקבע, בלשון נחרצת שאינה ניתנת לפרשנות, כי רק מקום בו ניתן צו פירוק או מונה מפרק זמני, יוקפאו כל ההליכים המתנהלים נגד החברה, ותביעותיהם של עובדי החברה נגד החברה בכללם, והסמכות להכריע בתביעות השונות תעבור מהערכאות המוסמכות השונות לבית-המשפט הדן בפירוק החברה או לידי המפרק אשר ימונה מטעם בית-המשפט במסגרת תיק הפירוק.
14. תהיינה הסיבות אשר הביאו את הצדדים לידי הסכמה לבטל את מינויו של עורך-דין צור כמפרק זמני ולמנותו, תחת זאת, כמנהל מיוחד, אשר תהיינה – אין בסיבות ו/או בטעמים אשר פורטו על-ידי הצדדים במסגרת הדיון מיום 9.5.07 אשר התקיים בתיק בש"א 1897/07 (בתיק פש"ר 1255/04) כדי לשנות את המצב לאשורו.
מינויו של עורך-דין צור כמפרק זמני של החברה, המשיבה 1, בוטל בהחלטת בית-המשפט המחוזי (כב' השופטת גבריאלה (דה-לאו) לוי) מיום 10.5.07.
עורך-דין צור מונה כמנהל מיוחד של החברה.
בידי עורך-דין צור ניתנו כל הסמכויות הדרושות בכדי לנהל את החברה, לרבות בדיקת נכסיה, בחינת זכויותיה וחובותיה, עריכת דו"חות אודות מצבה, פתיחת חשבונות בנק ... וכיוצ"ב, הכל למעט הסמכות לפרק את החברה.
15. במצב הדברים המתואר לעיל, בהיעדר הליכי פירוק הננקטים בעניינה של החברה, משלא ניתן צו פירוק (דבר אשר נאמר מפיו של עורך-דין צור) וכל אימת לא מונה מפרק זמני, ההוראה בדבר "עיכוב הליכים" נשוא סעיף 267 לפקודת החברות אינה חלה במקרה דנן.
לפיכך, הסמכות הבלעדית והייחודית לדון בתובענות אשר הוגשו מטעם המבקשים, עובדי החברה, כנגד החברה, נתונה בידי בית-הדין לעבודה, ובידיו בלבד.
16. לעניין זה אוסיף כי בהליכים נשוא התיקים בהם עסקינן אף לא נטען, מפי מי מהצדדים, כי ניתן בעניינה של החברה צו להקפאת הליכים בהתאם לסעיף 350(ב) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות"), הניתן מקום בו ננקטים הליכים להבראת החברה.
17. לאור האמור לעיל, משלא ניתן צו פירוק בעניינה של החברה, ובשים-לב לכך שהסמכויות אשר ניתנו בידי עורך-דין צור נועדו לסייע בידיו בניהול החברה, אך לא לפרקה, ובהיעדר כל הוראה אחרת המורה על הקפאת ההליכים התלויים ועומדים נגד החברה – אין מקום לקבל את טענתו של עורך-דין צור בדבר חוסר סמכותו של בית-הדין לדון בתובענות דנן. נהפוך הוא, הסמכות הייחודית והבלעדית לדון בתובענות אשר הוגשו על-ידי המבקשים נגד החברה, לרבות בבקשות להטלת עיקול זמני, נתונה בידי בית-דין זה, ובידיו בלבד.
הבקשות להטלת עיקול זמני
18. באשר לבקשות להטלת עיקולז מני ו/או להפקדת ערובה להבטחת פסק-הדין, לאחר עיון בבקשות על נספחיהם, ולאחר עיון במסמכים, בהודעות ובתגובות אשר הוגשו מטעם הצדדים, ולאחר ששמעתי את הצדדים ו/או באי-כוחם, נחה דעתי כי דין הבקשות להידחות, זאן מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.
המסגרת הדיונית
19. תקנה 129(1) לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1991 (להלן: "תקנות בית-הדין לעבודה") מפנה את בית-הדין, בבואו לדון בבקשה למתן סעד זמני, אל תקנות 360 עד 387 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין").
20. תקנה 362 לתקנות סדר הדין מורה כדלקמן:
'(א) הוגשה בקשה למתן סעד זמני במסגרת תובענה, רשאי בית-המשפט ליתן את הסעד המבוקש, אם שוכנע, על בסיס ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת התובענה ובקיום התנאים המפורטים בהוראות המיוחדות לפרק זה, הנוגעים לסעד הזמני המבוקש.
(ב) בהחלטתו בדבר מתן הסעד הזמני, סוג הסעד, היקפו ותנאיו, לרבות לעניין הערובה שעל המבקש להמציא, יביא בית-המשפט בחשבון, בין השאר, שיקולים אלה:
(1) הנזק שייגרם למבקש אם לא יינתן הסעד הזמני לעומת הנזק שייגרם למשיב אם יינתן הסעד הזמני, וכן נזק שעלול להיגרם למחזיק או לאדם אחר;
(2) אם הבקשה הוגשה בתום-לב ומתן הסעד צודק וראוי בנסיבות העניין, ואינו פוגע במידה העולה על הנדרש.'
21. תקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין, קובעת במפורש כי:
'בית-המשפט או הרשם רשאי לתת צו עיקול זמני על נכסים של המשיב שברשותו, ... ואם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה כי קיים חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.'
22. מעיון בהוראות התקנות אשר הובאו לעיל, אנו למדים כי בית-הדין יבחן, טרם מתן הצו, אם הצליח המבקש (התובע) להצביע על ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה נגד המשיב (הנתבע). בנוסף, על המבקש מוטל הנטל להצביע על כי אי-מתן הצו יגרום להכבדה על ביצוע פסק-הדין, לכשיינתן בתביעה נשוא התיק העיקרי. כאמור, על המבקש – העותר למתן הסעד הזמני מסוג עיקול זמני – מוטל נטל הראיה והנטל לשכנע את בית-הדין כי יש לו עילת תביעה כנגד המשיב (הנתבע) וכי אי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.
23. ויודגש כי נטל הראיה המוטל על המבקש, העותר למתן צו עיקול זמני, הוחמר בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אשר הכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית הטעונה הגנה. בהקשר זה יפים דבריו של כב' השופט אורי גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 435-436:
'מאז חקיקתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, יש להקפיד הקפדת-יתר במתן סעדים זמניים העלולים להתנגש עם עקרונותיו של חוק היסוד. על הסעד, שעניינו עיקול זמני, כבר נתנה הפסיקה את דעתה. נקבע, כי אין ליתן צו עיקול זמני "על דרך שגרה". עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקניין כזכות חוקתית, שומה על בית-המשפט לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בבקשת העיקול ולכמותן.
בבקשה למתן צו-עיקול זמני יש לאזן בין האינטרס של התובע להגשים את זכויותיו כפי שייקבעו בפסק-הדין, אם זכויות אלה יוכרו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות הקניין שלו לא תיפגע. באיזון זה מוענק לאינטרס של הנתבע מעמד עדיף. עדיפות זו נובעת משתי סיבות: האחת, התובע נושא בנטל ההוכחה, והשניה, זכות הקניין היא זכות חוקתית המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.
במסגרת עריכת איזון זה, יש לזכור, ראשית, שהתובע מבקש להקדים את הפגיעה בזכויות הנתבע, עוד קודם שזכה בפסק-דין לטובתו; וכן שזכות הקניין הינה זכות חוקתית, אשר כל רשות מרשויות השלטון – ובכלל זה בית-המשפט – חייבת לכבד אותה (סעיף 11 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו).'
הבקשה אינה נתמכת בתצהיר
24. כפי שציין עורך-דין צור, אף לא אחת מהבקשות לעיקול אשר הוגשו לא נתמכה בתצהיר מטעם המבקשים לאימות העובדות אשר נטענו בבקשות. לשיטתו של עורך-דין צור, די בעובדה זו בכדי להביא לדחיית הבקשות.
25. לא זו אף זו, המבקשים 2 ו- 3 אף לא טרחו להתייצב לדיון בבקשותיהם. רק המבקש מס' 1, מר דן ז'יבליק, נכח בדיון!
26. תקנה 365 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה בזו הלשון:
'365. הגשת בקשה לסעד זמני
(א) בקשה לסעד זמני תוגש והדיון בה יתנהל כאמור בסימן א' של פרק כ', ובכפוף להוראות פרק זה.
(ב) ...
(ג) בתצהיר המצורף לבקשה יפרט המבקש את כל העובדות הנוגעות לבקשה.'
27. פרק כ' לתקנות סדר הדין האזרחי דן בבקשות בכתב, כאשר תקנה 240 לתקנות קובעת שכל בקשה תוגש בכתב, אם אין הוראה בתקנות או בכל דין אחר המורה אחרת.
תקנה 241(א) לתקנות סדר הדין האזרחי מוסיפה וקובעת כדלקמן:
'241. הגשת בקשה בכתב והדיון בה
(א) בבקשה בכתב יפרט בעל הדין את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה; תצהיר שלא צורף לבקשה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית-המשפט.'
28. בבקשות בהן עסקינן נטען כי לבקשות לא צורפו תצהירים 'לנוכח זאת כי עובדותיה עולות מתוכה ו/או מנספחיה ו/או מנספחי כתב התביעה שהגיש המבקש בסמוך לבקשה זו'.
29. בכל הכבוד, אין בידי לקבל טענתה זו של באת-כח המבקשים.
מעיון בבקשות להטלת עיקול זמני אנו למדים כי הבקשות נסמכות, לאורכן, על טענות עובדתיות מטענות שונות, החל בטענות בדבר פיטוריהם של המבקשים, אי-תשלום שכרם וזכויותיהם, וכלה בטענות מטענות שונות בדבר ריקון החברה מכספיה על-ידי המשיבים, ו/או על-ידי המשיב 2 (עורך-דין צור) בפרט, והעדפת נושים. בקשתו של המבקש 1 אף מפרטת טענות מטענות שונות בדבר מימון החברה על-ידי המבקש 1, מר ז'יבלין דן, מכספו והונו האישי.
כל אלו הן טענות עובדתיות הטעונות אימות בתצהיר ערוך כדין, ואין די בהפניה כללית לאמור בכתב התביעה ונספחיו. בוודאי ובוודאי שאין מקום לסמוך טענות עובדתיות אלו על "תרשומת" אשר נערכה על-ידי באת-כח המבקשים בעקבות שיחה טלפונית עם עורך-דין העובד במשרדו של עורך-דין צור (נספח ב/2 לכתב התביעה). הדברים אמורים בפרט נוכח העובדה שמעיון באותה תרשומת לא ניתן ללמוד, כהוא זה, על זכויותיהם של המבקשים, למעט, אולי, הודאה (בחצי פה) בכך ששכרם ויתר זכויותיהם של המבקשים, עובדי החברה, לא שולמו נכון למועד בו נערכה התרשומת, זאת לדברי באת-כח המבקשים וכפי שהבינה את תוכן השיחה עם אותו עורך-דין ממשרדו של עורך-דין צור!
הדברים מקבלים משנה-תוקף נוכח האמור במכתבו של עורך-דין צור (נספח ב/3 לכתב התביעה), במענה למכתבה של באת-כח המבקשים, בו מבקש עורך-דין צור פירוט מדוייק אודות חובות החברה כלפי המבקשים, לשיטת האחרונים.
ממכתבו של עורך-דין צור עולה כי אין מקום לטענה שמדובר בחובות "מוסכמים", ובכל מקרה לא ניתן ללמוד ממכתבו של עורך-דין צור על הודאה בחבותה של החברה כלפי המשיבים בסכומים מוגדרים כאלה או אחרים.
לאור האמור לעיל, מן הראוי היה על המבקשים לפעול על-פי תקנות סדר הדין האזרחי, ולפרט את טענותיהם בתצהירים ערוכים כדין, בהם יפרשו את טענותיהם ויפרטו את שכרם ויתר זכויותיהם המגיעים להם, לשיטתם.
כך, גם לעניין הטענה כי עורך-דין צור פועל לריקון החברה ו/או נוקט בשיטת האיפה ואיפה ומעדיף נושים על פני עובדי החברה. טענה זו, אף היא, מן הראוי היה לפרטה כדבעי בתצהירים ערוכים כדין של המבקשים ו/או מי מהם, ואין לומר כי די בהפניה לכתב התביעה ונספחיו.
במאמר מוסגר יצויין כי מעיון במסמכים אשר צורפו לכתב התביעה לא ניתן ללמוד, כהוא זה, על טענותיהם של המבקשים כנגד עורך-דין צור, ואין במסמכים האמורים כדי לתמוך בטענה בדבר העדפת נושים.
30. מכל המקובץ לעיל עולה כי הבקשות הוגשו בניגוד להוראות התקנות, ללא פירוט העובדות המקימות בידי המבקשים עילת תביעה כנגד המשיבים, ומבלי שהבקשות נתמכו בתצהירים ערוכים כדין, כשהמבקשים 2 ו- 3 לא טרחו אף להתייצב לדיון אשר נקבע, בהוראת בית-הדין, במעמד הצדדים, ובכך ניתן לראותם כמי שוויתרו על בקשותיהם, ומבלי שנתמכו בראיות לכאורה אשר יש בהן כדי להעיד על קיומה של עילת תביעה נגד המשיבים, למעט הפניה כללית וסתמית לאמור בכתב התביעה ונספחיו, כשאין בנספחים אלה (למעט תלושי השכר) כדי ללמדנו על עילת התביעה העומדת לרשות המבקשים כנגד המשיבים בכלל, וכנגד המשיבים 2 ו- 3 בפרט.
חשש להכבדה על ביצוע פסק-הדין ושיקולי יושר
31. לכאורה, די היה באמור לעיל כדי להביא לדחיית הבקשות.
יחד עם זאת, ראיתי לנכון להתייחס לטענותיהם של הצדדים, כפי שהובאו בפניי, תוך התייחסות לתום-לבם של הצדדים ונקיון כפיהם.
32. כאמור, הן בבקשות להטלת עיקול זמני שהוגשו מטעם המבקשים והן במעמד הדיון אשר התקיים בפניי נטענו טענות מטענות שונות כנגד עורך-דין צור, כשהמבקשים מטיחים בו כי פעל ופועל הוא לרוקן את החברה מכספיה, תוך העדפת נושים מנושים שונים, והנושה המובטח בראשם (בנק הפועלים בע"מ), על פני עובדי החברה (המבקשים), תוך התעלמות מזכויותיהם שהן בדין קדימה.
בנוסף, נטען על-ידי באת-כח המבקשים כי מר ז'יבליק שילם מכספו האישי עבור חובותיה של החברה, לרבות לעובדים זרים ואחרים, דבר אשר מוטל היה על המנהל המיוחד, עורך-דין צור.
33. לאחר ששמעתי את הצדדים, ולאחר עיון במסמכים אשר הוצגו בפניי, נחה דעתי כי טענותיהם אלו של המבקשים בכלל, וטענותיו של מר ז'יבליק בפרט, דינן להידחות.
34. מעיון במסמכים אשר הוגשו ו/או הוצגו בפניי עולה כי מטעם בעלי המניות ו/או בעלי השליטה בחברה (המשיבה 1) ו/או בחברת טרקטורים תבור בע"מ הוגשו, במסגרת תיק הפירוק, בקשות למתן הוראות, במסגרתן נתבקש בית-המשפט המחוזי לחייב את המנהל המיוחד, עורך-דין צור, לשלם סך של כ-400,000 ש"ח, בתואנה כי סכומים אלה שולמו על-ידי בעלי המניות עבור החברה ולכיסוי חובותיה, מקום שחובת התשלום מוטלת היתה על המנהל המיוחד.
עורך-דין צור עתר, במקביל, למחיקת הבקשות על-הסף.
בית-המשפט המחוזי (מפי כב' השופט עילבוני) הכריע בבקשות שהוגשו מטעם הצדדים והורה על דחיית הבקשה למתן הוראות שהוגשה מטעם בעלי המניות, בציינו כי טענותיהם של אלה אין מקומן להידון ולהתברר במסגרת "בקשה למתן הוראות", וכי פתוחה בפניהם הדרך לפתוח בתובענה מתאימה בפני הערכאה המוסמכת. בית-המשפט הוסיף והעיר כי:
'ברמה העקרונית, מרגע מינויו של בעל תפקיד, מופקעות סמכויות המנהלים ובעלי המניות בחברה, ואינם עוד בני חורין להוציא הוצאות בשם החברה, אלא באישור המנהל המיוחד ו/או בית-המשפט.'
זאת ועוד, מעיון במסמכים נוספים אשר הוצגו בפניי עולה כי מר ז'יבליק הוסיף לפעול בשם החברה, על דעת עצמו, אף לאחר מינויו של עורך-דין צור כמנהל מיוחד, ומבלי ליטול את רשותם /או הסכמתם של עורך-דין צור ו/או של בית-המשפט, וביצע פעולות מפעולות שונות, לרבות מכר סחורה וגביית התמורה בעדה, מבלי שטרח לעדכן את עורך-דין צור בפרטי העסקה ומבלי שנטל את הסכמתו המוקדמת לכך, ואף מבלי שהתמורה הופקדה בקופת החברה.
בית-המשפט, בהחלטתו מיום 13.6.07, התריע בפני מר ז'יבליק מביצוע כל פעולה בשם החברה ו/או בקשר אליה, בקבעו כל פעולה כאמור הינה אסורה וטעונה אישור בכתב מאת המנהל המיוחד, עורך-דין צור, ו/או מבית-המשפט.
בית-המשפט הורה לעורך-דין צור לזמן את מר ז'יבליק לבירור מצבה הכלכלי של החברה, לרבות חובותיה וזכויותיה, והורה למר ז'יבליק לשתף פעולה עם המנהל המיוחד.
35. מכל המקובץ לעיל, ונוכח האמור במסמכים אשר הוצגו בפניי, מסקנתי היא כי בקשותיהם של המבקשים, ובקשתו של מר ז'יבליק בפרט, הוגשו בחוסר תום-לב ובחוסר נקיון כפיים, תוך גילוי טפח והסתרת טפחיים.
כידוע, העותר למתן סעד זמני, עותר, למעשה, למתן סעד מן היושר. אי-לכך, על העותר הבא בשערי בית-הדין להוכיח תום-ליבו ונקיון כפיו בפנייתו בבקשה למתן סעד מן היושר.
טענותיהם של המבקשים, וטענותיו של מר ז'יבליק בפרט, כנגד עורך-דין צור, תוך הטחת האשמות מהאשמות שונות בדבר ניהול לא תקין, בלשון המעטה, וניסיון לרוקן את החברה מכספיה ו/או נכסיה תוך נקיטה במדיניות של העדפת נושים, תוך ניסיון להסתיר, מאידך, את פעולותיו של מר ז'יבליק בעצמו ואת ההחלטות אשר ניתנו על-ידי בית-המשפט המחוזי בעניינו, לרבות דחיית בקשות מבקשות שונות אשר הוגשו מטעמו כנגד עורך-דין צור ואף חיובו (מר דן ז'יבליק) בבזיון בית-המשפט ובהוצאות אישיות לטובת עורך-דין צור, שומטות את הקרקע מתחת לטענות אלו ואף מעידות על חוסר תום-לב משווע מצידו ועל אי-נקיון כפיו.
36. באשר לטענות אשר נטענו כנגד עורך-דין צור, לגופן, ייאמר מייד כי לא מצאתי כל תימוכין ו/או סימוכין לטענה כי עורך-דין צור פועל, בין במזיד ובין שלא במזיד, לריקון החברה. כך גם לא מצאתי תימוכין לטענה כי עורך-דין צור נוקט בהעדפת נושים. בהקשר זה יצויין, כי ככל ששולמו כספים לבנק הפועלים בע"מ, שהוא נושה מובטח על-פי אגרת חוב, הרי כספים אלה שולמו על-פי דין, תוך מתן הדעת לזכויותיו של הבנק המובטחות, כאמור, באגרות חוב ובשיעבוד צף, ובאישור בית-המשפט הדן בפירוק.
בכל מקרה, לא הובאה בפניי כל ראיה אשר יש בה כדי להעיד על כי עורך-דין צור פעל בניגוד לדין ו/או בניגוד להוראות בית-המשפט הדן בפירוק. לעניין זה אין ברשימת החובות אשר הוגשה מטעם באת-כח המבקשים ו/או ביתר המסמכים אשר הוצגו מטעמה כדי ללמדנו על העדפת נושים. מעיון ברשימת החובות עולה, לכאורה, כי אין עסקינן בחובות מדין קדימה (למעט שכר העובדים), וכי החובות כלפי הספקים ו/או נותני השירותים המנויים ברשימה הם בהחלט נדחים מפני חובו של בנק הפועלים בע"מ, המובטח על-פי אגרת חוב ושיעבוד.
37. לאור האמור לעיל, משלא הובאה בפניי כל ראיה אשר יש בה כדי להעיד על כי המשיבים ו/או מי מהם פעלו ו/או פועלים לרוקן החברה מנכסיה ו/או כספיה, כטענת המבקשים, ומשלא הוכח בפניי כי המשיבים בכלל, ועורך-דין צור בפרט, נוקטים במדיניות של העדפת נושים בניגוד לדין, הריני קובעת כי לא הובאו לפניי ראיות מהימנות לכאורה אשר יש בהן כדי להעיד על קיומו של חשש סביר שאי-מתן הצו יכביד על ביצוע פסק-הדין.
סיכום
38. לאור האמור לעיל, הריני דוחה את הבקשות לעיקול זמני ו/או להפקדת ערובה אשר הוגשו מטעם המבקשים."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 8854/08[57] נפסק מפי כב' הרשם אבי זמיר:

"החלטה
לפניי בקשה להטלת עיקול זמני אצל המחזיק – הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ, על כל הכספים המגיעים או שיגיעו למשיבים (הנתבעים 1-3), בהתאם להחלטות שיינתנו ב- ת"א 08-07-5532, ת"א 2025/02 או ב- ת"א 2219/03, או בכל הליך נוסף המתנהל בין הצדדים. לא נעתרתי לבקשה במעמד צד אחד.
בהחלטתי מיום 9.6.08 הוריתי לצדדים להודיע האם ניתן לתת החלטה בבקשה ללא דיון. ביום 29.6.08 הודיע המבקש כי הצדדים אכן הגיעו להסכמה לפיה אין צורך בעריכת דיון בבקשה, וניתן ליתן החלטה בבקשה על-פי הכתוב.
המבקש הגיש תביעה כנגד המשיבים, בסך 5,000,000 ש"ח, בגין חובה של המשיבה 1, לו ערבים המשיבים 2 ו-3. המשיבים הגישו כתב תביעה שכנגד, שנסב על התנהלותו של המבקש במסגרת הליך כינוס הנכסים.
ביום 8.1.04 ניתן צו עיקול זמני על נכסי המשיבים, בגובה סכום התביעה.
ביום 14.6.06 ניתן צו עיקול זמני על הכספים המגיעים למשיבים, כהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין, במסגרת החלטתה של כב' השופטת דותן ב- ע"א 1112/06 (הערעור שהוגש (ונדחה) על החלטת כב' השופט שמואל ברוך, בה ניתנה רשות להתגונן).
כידוע, על-פי תקנה 362 ו-374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, הקריטריונים למתן צו עיקול זמני הם קיומן של ראיות מהימנות לכאורה לקיומה של עילת תביעה, קיומו של חשש סביר להכבדה על ביצוע פסק-הדין, בין היתר, בשל הברחת נכסים פוטנציאלית מצד הנתבע והטיית מאזן הנוחות לטובת מבקש העיקול.
ב- רע"א 8420/96 מרגליות נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ, פ"ד נא(3) 789, הובא המתווה הרלבנטי לבקשה למתן צו עיקול, ונקבע, בין היתר, כי עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הוכרה זכות הקניין כזכות חוקתית, וכי צו העיקול הזמני, מעצם טיבו, עשוי לפגוע שלא כדין בקניינו של הנתבע, וזאת בהתחשב בכך שהסעד הסופי ניתן לאחר בירור מלא של זכויות בעלי הדין. בנוסף, נקבע כי יש לערוך איזון בין האינטרס של התובע שהנתבע לא יכשיל בעת מתן פסק-הדין את ביצועו, לבין האינטרס של הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי-מלאה. האיזונים הרלבנטיים נערכים על רקע השאלה, האם הנתבע מתכוון להבריח את נכסיו או לעשות מעשה אחר שיש בו בכדי להכשיל את פסק-הדין.
(ראו בנוסף רע"א 1641/01 בוטנר נ' קיבוץ חפציבה, תק-על 2001(2) 659; רע"א 9736/07 קראוס נ' הראל בית השקעות בע"מ , תק-על 2007(4) 4340 (5.12.07); בש"א (י-ם) 8109/07 ראבד נ' רבין, תק-מח 2008(1) 4720).
מכאן, כי השאלה הרלבנטית בענייננו, היא האם קיימת אינדיקציה לכך שהמשיבים מתכוונים להבריח את נכסיהם או לבצע מעשה כלשהו, העלול להכשיל את ביצוע פסק-הדין.
מעיון בבקשה הנוכחית, ניתן להיווכח, כי היא מבוססת על מצבם הכלכלי של המשיבים, כפי שבא לידי ביטוי, בין היתר, בבקשותיהם למתן פטור מתשלום אגרה, ולעומת זאת, לא קיימים נתונים ראייתיים משמעותיים המעידים על מעשה עתידי מצידם, העלול להכביד על ביצוע פסק-הדין, ככל שיינתן לטובת המבקש.
המבקש טוען, כי בבקשותיהם למתן פטור מאגרה, טענו המשיבים 2 ו-3 כי הם נתונים במצב כלכלי קשה. המבקש צירף לבקשתו את אחת מהבקשות למתן פטור מאגרה, שנתמכה בתצהירו של המשיב 2 (נספח ח' לבקשה).
בתצהיר האמור טען המשיב 2, בין היתר:
'מצבי הכלכלי אינו מאפשר לי לעמוד בהפקדת האגרה, שסכומה גבוה ביותר (כ-428,489 ש"ח). כתוצאה מקריסת החברה, הוגשו נגדי תביעות כספיות ונפתחו נגדי הליכי הוצאה לפועל בהיקף נרחב, בין היתר, מתוקף ערבויות אישיות ו/או שטרי חוב, שנטען שחתמתי לטובת החברה. כיום מתנהלים נגדי תיקי הוצאה לפועל בסכום כולל של כ-3,900,000 ש"ח ... הוכרזתי כחייב מוגבל באמצעים והנני משלם מדי חודש סך של 600 ש"ח לתיק איחוד, שנפתח לצורך כך, בלשכת ההוצאה לפועל בתל-אביב. בנוסף, נכון להיום, מתנהלים נגדי הליכים בתיקים, שהוגשו לבתי-משפט, מכוח טענות לערבויות אישיות, שחתמתי לטובת החברה... סך החובות הכולל הנטען בתיקים הנ"ל עומד על סך של 17,601,078.36 ש"ח, נכון ליום הגשת התביעות, ומאז – הסך הנ"ל הולך וטופח עקב חיובי ריבית.'
הבקשה נדחתה בהחלטתו מיום 5.4.06 של כב' השופט שמואל ברוך, וביום 16.5.06 הגישו המשיבים ערעור לבית-המשפט העליון, וגם במסגרת הליך הערעור התבקש פטור מהפקדת אגרה וערבון בגין הערעור (מנוסח הדברים בבקשה לא ניתן להסיק מהו מצב הדברים הדיוני).
הטעם לבקשה להטלת עיקול על כספים שיתקבלו עבור המשיבים אצל המחזיק, אוזכר בסעיף 21 לבקשה. המבקש טען, כי נודע לו שהבנק הבינלאומי לישראל בע"מ והמשיבים מנהלים הליכי משא-ומתן לסיום ההליכים בפשרה, שייתכן כי יניבו להם כספים רבים. לטענתו, העלמת מידע זה במסגרת הליכי פטור מאגרה, הוא בבחינת ניסיון חסר תום-לב להברחת נכסים.
ראשית, הליך מקביל המתנהל בין המשיבים לבין צד ג' (הבנק הבינלאומי) אינו רלבנטי לתביעה הנוכחית, וממילא אי-גילוי התנהלותם של הליכי המשא-ומתן לפשרה, אינו מגבש חשש להברחת נכסים.
מצבם הכלכלי הקשה של המשיבים, כפי שתואר קודם לכן, אינו מעיד על הברחת נכסים פוטנציאלית. המשיבים טענו בתגובתם, באופן פוזיטיבי, כי הם מעולם לא הבריחו נכסים ואין בכוונתם לעשות כן. טענה זו נטענה גם בתצהירו של המשיב 2 (שצורף לתצהיר), והיא לא הופרכה על-ידי המבקש.
מכאן, כי לא הוכח, גם לא באופן לכאורי, קיומו של חשש להברחת נכסים. בנסיבות העניין, מצבם הכלכלי הבלתי-יציב של המשיבים אינו מעיד על הכבדה אפשרית על ביצוע פסק-הדין, ולכן לא מתקיים בענייננו הקריטריון המעוגן בתקנה 374(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי.
מעבר לכך, מתגובת המשיבים עולה, כי הנזק שייגרם להם ככל שיוטל צו עיקול, עולה על הנזק שייגרם למבקש, ככל שהבקשה למתן צו עיקול תידחה, ובמילים אחרות, מאזן הנוחות נוטה לטובתם (תקנה 362(ב)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי).
המשיבים טענו בתגובתם (שנתמכה בתצהירו של המשיב 2), כי ככל שיתקבלו ברשותם כספים בעקבות אישורו של הסדר הפשרה, הרי שהם ייועדו למספר מטרות – תשלומי אגרה לבית-המשפט והחזר התשלום לפרקליטות, מימון תביעת המשיב 2 בסך 30,000,000 ש"ח והגדלת סכום תביעתה של המשיבה 3.
בנוסף, נטען בתגובה, כי המשיב 2 מוכרז כחייב מוגבל באמצעים ומתנהלים כנגדו תיקים בהיקף של למעלה מ-3,000,000 ש"ח, המאוחדים במסגרת תיק איחוד בלשכת ההוצל"פ בתל-אביב, כך שכל סכום שיקבל המשיב 2 מהסדר הפשרה, יועבר לתיק האיחוד. המשיב 2 הצהיר כי הוא מוכן לתת התחייבות כי כל סכום שיתקבל אצלו במסגרת הסדר הפשרה שיושג עם המחזיק, יועבר לתיק האיחוד לצורך חלוקתו בין כלל הנושים, וזאת על-מנת שלא יווצר מצב של העדפת נושים בין המבקש לבין נושים אחרים.
מכאן, כי ככל שיתקבלו אצל המשיבים סכומים מסויימים בעקבות אישורו של הסדר הפשרה (שכאמור עתיד להיות מושג במסגרת הליכים מקבילים שאינם קשורים להליך הנוכחי), הרי שאין סכנה כי הם יוברחו מפני המבקש, ומנגד, הטלת עיקול על סכומים אלה עלול לגרום נזק מהותי למשיבים, המטה את מאזן הנוחות לטובתם.
בנוסף, המשיבים טוענים, כי בעבר הוטלו עיקולים זמניים על נכסיהם, והם נמנעו מלהתנגד לעיקול. היות שנראה כי אין מחלוקת שעיקולים אלה נותרו על כנם, הרי שהאינטרס של המבקש, למנוע הברחת נכסים ולשמור על מצב הדברים הקיים בנכס, מתגשם גם באמצעותם, באופן שאינו מצריך ואינו מצדיק הטלת עיקולים על כספים שייתכן כי צפויים להתקבל במסגרת הליכים מקבילים.
אציין, כי צו עיקול חל רק על זכויות הקיימות במועד מתן צו העיקול, גם אם מימושן עתידי, ואינו חל על זכויות עתידיות (רע"א 1821/98 ניקו בדים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נד(1) 773; ת"א (חי') 287/04 דלק בלסקי שותפות לשיווק דלקים ושמנים נ' ריאן, תק-מח 2007(1) 369). מאחר שעל-פי הנטען, הסכם פשרה טרם הושג, הרי שזכויות המשיבים בכספים כלשהם מכוח הסכמי הפשרה, הן זכויות עתידיות ובלתי-מגובשות, שאינן נתונות לעיקול.
הבקשה נדחית."

[44] בש"א (ת"א-יפו) 13373/08 הרטבי-בורנשטיין-בסון, משרד עורך-דין ואח' נ' ארמון ההגמון (קסר אל מוטראן) בע"מ ואח', תק-מח 2008(3) 13378 (2008).
[45] בש"א (ת"א-יפו) 161348/08 קאסה איטליאנה בע"מ ואח' נ' ד.ע.א דון עוז בניה ייזום והשקעות בע"מ ואח', תק-של 2008(3) 1942 (2008).
[46] בש"א (חי') 8084/08 מדי פישר בע"מ נ' וינטראוב רונן ואח', תק-מח 2008(3) 5651 (2008).
[47] בש"א (ת"א-יפו) 7013/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' פרמה סל בע"מ ואח', תק-מח 2008(4) 681 (2008).
[48] בש"א (י-ם) 1655/08 אריה פרידמן נ' פלואנטק בע"מ, תק-עב 2008(4) 146 (2008).
[49] בש"א (ת"א-יפו) 4779/08 ציבולסקי לודמילה נ' חברת יהושע נפחי בע"מ ואח', תק-עב 2008(3) 8825 (2008).
[50] בש"א (חי') 2324/08 יוסף נג'ם נ' המועצה המקומית ראמה, תק-עב 2008(3) 8851 (2008).
[51] בש"א (נצ') 3670/08 אברהם רוני נ' סלטרא בע"מ, תק-עב 2008(3) 7754 (2008).
[52] בש"א (נצ') 2717/08 ספדי ח'אלד נ' מועצה מקומית עילוט ואח', תק-עב 2008(3) 7786 (2008).
[53] בש"א (חי') 5609/08 וספיה סיף ואח' נ' אינסייד-אנאאוט בע"מ ואח', תק-עב 2008(3) 4650 (2008).
[54] בש"א (ת"א-יפו) 13227/08 אי.סי.אמ. יצרני מיזוג אויר בע"מ (בפירוק) נ' מר עוזי אבידן ואח', תק-מח 2008(3) 6606 (2008).
[55] בש"א (ת"א-יפו) 1045/08 טגנסקי יצחק ואח' נ' פרופ' אבישי אפרתי ואח', תק-מח 2008(3) 3239
(2008).
[56] בש"א (נצ') 2331/08 ז`יבליק דן ואח' נ' אחים זיו ז'יבליק בע"מ (בניהול מיוחד) ואח', תק-עב 2008
(3) 2980 (2008).
[57] בש"א (ת"א-יפו) 8854/08 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' די. הידור (2001) בע"מ ואח', תק-מח 2008(3) 1502 (2008).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

בקשה לסעד זמני (תקנה 362 לתקנות)