סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• בירור הסכסוכים בין האזרח לרשות המקומית - סמכות בתי-המשפט
• סעדים זמניים בהליכים בין הרשות המקומית והאזרח
• מכרזים של הרשות המקומית והאזרח
• ארנונה - סכסוכי ארנונה בין הרשות המקומית והאזרח
• רישוי עסקים
• תכנון ובניה
• הפקעה
• נזיקין

בירור הסכסוכים בין האזרח לרשות המקומית - סמכות בתי-המשפט

1. כללי
מטריית בתי-המשפט המכסה את כל מערכת היחסים שבין האזרח לרשות הינה מורכבת, מעניינת ומבוזרת. את בירור הסכסוכים ביחסי האזרח והרשות במסגרת המשפט הפרטי חובקת מערכת בתי-המשפט הכללית והרגילה. את תחום היחסים במסגרת המינהלית חובקים בית-המשפט הגבוה לצדק ומערכת בתי-המשפט המינהליים. את תחומי אכיפת חוקי העזר וחקיקת העזר המוניציפלייים חובקת מערכת בתי-המשפט לעניינים מקומיים הפרושה בכל רשות ורשות. החלטות הרשות בתחומים של ארנונה, היטל השבחה ועוד נתונות לערעור והחלטה מחדש במסגרת ועדות הערר העירוניות הפרושות אף הן בתוך הרשות עצמה. אין ספק שהכרת המערכת השיפוטית החולשת על יחסים משפטיים אלה היורדת לפרטי חייו האישיים של כל אזרח הינה מורכבת ומחייבת את היכרותה על-ידי איש המקצוע.
2. בתי-המשפט הרגילים
ערכאות השיפוט הכלליות החולשות על כל מערכות היחסים שבין האדם לחברו, חולשת אף על תחומי יחסי האזרח עם הרשות בכל הנוגע לעניינים שהן נושאי המשפט הפרטי. לאמור, תחומי החוזים, הנזיקין, המקרקעין ועוד כדומה נדונים במסגרת בתי-המשפט הרגילים לכל ערכאותיהם. כל אלה בכפוף לדיני החסינות מהם נהנים עובדי הרשות במסגרת יחסיהם עם האזרח ועוד הגבלות שונות המתועדות בחקיקה בה דנו לעיל. מן הראוי להדגיש את העובדה שנורמות ההתנהגות הנדרשות מן הרשות אף במסגרת פעולותיה במסגרת המשפט הפרטי הינן חמורות ומוגברות.

3. בתי-משפט מינהליים
בחודש ינואר 1997, הוגשה לכנסת, ואושרה בקריאה ראשונה, הצעת החוק המקורית לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, אך רק לאחר שלוש וחצי שנים, שבמהלכן הוגשה לכנסת שלוש פעמים, זכתה הצעת החוק לאישור סופי.
לבסוף, נחקק חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 {להלן: "חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים"}, אשר הסמיך את בית-המשפט המחוזי לישב כבית-משפט לעניינים מינהליים בהתאם למפורט בו. בהצעת החוק שב וחזר המחוקק על הנסיבות בשלן מוצע החוק. כך נכתב כי מאחר שהכל מסכימים כי העברת סמכויות בדרך של פסיקה אינה הדרך הרצויה והמועדפת, ומאחר שרצוי לרכז את השיפוט בעניינים מינהליים בבית-המשפט המחוזי, במסגרת מחלקה מיוחדת לכך, מוצע בזה חוק אשר יקבע את העקרונות, ההסדרים והמנגנון להעברת סמכויות בצורה הדרגתית ומבוקרת, ובו ייקבע, כי בתי-המשפט המחוזיים יוסמכו לדון בעניינים מינהליים שיפורטו בתוספות לחוק.

עוד נכתב כי החוק בא להבטיח כי ההעברה תיעשה בצורה הדרגתית ומבוקרת ותוך שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני, כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקה רבת השנים של בג"צ {הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, הצ"ח התש"ס, 2}.
אם-כן, החוק נועד להחליף הפרקטיקה השיפוטית בהסדר חקיקתי, כולל ושיטתי, של העברת השיפוט בעניינים מינהליים מבג"צ לבתי-המשפט המחוזיים - הסדר אשר גם יקל על העומס הכבד בבית-המשפט העליון וימנע {או לפחות יצמצם} את אי-הוודאות הגדולה שבשאלת תיחומן של סמכויות השיפוט העניינים המינהליים. כל זאת, תוך הבטחת הצורך כי העברת השיפוט בעניינים מינהליים מבג"צ לבתי-המשפט המחוזיים תיעשה בצורה שיטתית ומבוקרת ואשר לא תהיה כרוכה בפגיעה באופי הייחודי של השיפוט המינהלי והתכליות שהוא נועד לשרת.
ועוד, ברי כי בעקבות החוק, בית-המשפט העליון לא יוסיף עוד "להעביר" עניינים מינהליים לסמכות בתי-המשפט האזרחיים במתכונת כפי שנעשתה בענייני המכרזים וענייני התכנון והבניה, שכן משהתווה המחוקק דרך סטטוטורית ל"העברה" כזו, אין לנקוט עוד העברה "הלכתית" {מ' מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל - חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000", משפט וממשל (תשס"א), 233, 247}.
בחוק נקבע כי בית-המשפט המחוזי ישב כבית-משפט לעניינים מינהליים בהתאם להוראות החוק, וכי שופטי בית-משפט לעניינים מינהליים יהיו נשיא בית-המשפט המחוזי ושופטים אחרים של בית-המשפט המחוזי, שיקבע נשיא בית-המשפט המחוזי, על-פי הנחיות אשר קבע נשיא בית-המשפט העליון לעניין זה{י' בהט סמכויות (הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה בע"מ)}.
עם חקיקתו של חוק בתי-משפט מינהליים, נפתחה הדרך לפעול באופן שיטתי ומסודר על-מנת להקנות סמכות מקבילה לבתי-משפט אלה בעניינים בהם היתה נתונה סמכות ייחודית בידי בג"צ. יש לזכור כי הליכה בדרך שהיתווה חוק בתי-משפט מינהליים אינה מביאה לשלילת סמכותו של בג"צ אלא נוצר מצב של סמכות מקבילה. כמובן, שמבחינה עקרונית עדיף המסלול שסלל חוק בתי-משפט מינהליים על פני המסלול השיפוטי להכרה בסמכות המקבילה.
חקיקת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים באה להפריד בין השיפוט האזרחי לבין השיפוט המינהלי. השיפוט המינהלי נמסר לידי בית-משפט לעניינים מינהליים. חוק זה מונה במפורש ובמדוייק, כאמור בתוספות לחוק, את העניינים הספציפיים שבסמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים.
החוק גם קובע את הדרך להוספת עניינים חדשים לעניינים שנמסרו לשיפוט בית-המשפט לעניינים מינהליים. עניין בחינת תוקפן של הפקעות מכוח פקודת הקרקעות אינו נמנה על עניינים שבסמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים, ולכן הוא אינו בסמכותו. עובדה זו אף שוללת את האפשרות כי המחוקק התכוון שבתי-משפט אזרחיים ידונו במקביל בעניינים מינהליים מובהקים בידי שופטים אזרחיים ובהליכים אזרחיים{בש"א 527/03 שר האוצר נ' אבני דרך בע"מ, פדאור 03(8), 372 (2003)}.
מטרת הקמתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים היתה לרכז בידיו את הסמכות להפעיל ביקורת שיפוטית כנגד החלטות מסויימות של רשויות המינהל {בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1), 121, 131-130 (2002)}.
לא היתה שום כוונה שהעברת הסמכויות מבית-המשפט הגבוה לצדק ומבתי-משפט אחרים לבית-המשפט החדש תיעשה בבת-אחת. סעיף 1 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, קובע במפורש שמטרת החוק היא "להסמיך באופן הדרגתי את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים...". ואכן, מאז חקיקתו של החוק הוא תוקן מספר פעמים באופן שהוקנו לבית-המשפט לעניינים מינהליים סמכויות נוספות {חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים (תיקון מס' 15), התשס"ה-2005, ס"ח 2020, מיום 08.08.05 וכן עם חקיקת חוק תובענות ייצוגיות הרי תביעות ייצוגיות (על-פי סעיף 5ב2 לחוק זה) הינן בסמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים}.
בין יתר סמכויות רשאי בית-המשפט לעניינים מינהליים להעביר תחת שבט ביקורתו החלטות של רשויות מקומיות {פרט 8 לתוספת הראשונה לחוק, וכן הוראות נוספות בתוספת הראשונה שאינן מתייחסות לזהות המחליט, אלא לנושא ההחלטה, ושלפי אופיו המחליט הוא רשות מקומית}. לפיכך, כאשר אדם מעוניין בביטולה או בשינויה של החלטה שנתקבלה על-ידי רשות מקומית, ובהיעדר הסדר מיוחד, עליו לפנות לבית-המשפט לעניינים מינהליים.
שונים הם פני הדברים כאשר הסעד המבוקש הינו סעד כספי. יש לאבחן מקרה זה ממקרה בו נתבקש סעד של ביטול או שינוי החלטה מינהלית. ניתן לראות זאת בבירור משבוחנים את התוספת השלישית לחוק. בתוספת זו {יחד עם סעיף 5(3) לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים} נקבע, כי לבית-המשפט לעניינים מינהליים יש סמכות לדון בתובענה לפיצויים שעילתה במכרז.
זהו המקרה היחיד בו בית-המשפט לעניינים מינהליים הוסמך, לעת הזו, לדון בהליך נגד רשות מינהלית כאשר הסעד הנתבע בו הינו סעד כספי. אף אם נבחן את העניין מן ההיבט הדיוני, נמצא שאין יסוד לטענה שבית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתביעת השבה המוגשת נגד רשות מקומית.
הנושא של סדרי דין בבתי-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. תקנה 29 לתקנון הנ"ל מורה, כי תובענה מינהלית, היינו תובענה לפי התוספת השלישית לחוק, תוגש על דרך כתב תביעה והדיון בה ייערך בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן גם: "התקסד"א"}, "אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה". מכאן, שכאשר מוגשת תובענה כספית שעילתה במכרז ציבורי, הרי שבאופן עקרוני היא תידון, מן הפן הדיוני, ככל תובענה כספית המובאת לפני בית-משפט אזרחי.
תקנה 3(ב) לתקנות הנ"ל קובעת, כי בהיעדר מועד בדין לעניין הגשתה של עתירה, הרי יש להגישה "בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מ-45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה, או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם". נתאר לעצמנו שאדם מקבל דרישה מרשות מקומית לתשלום היטל כלשהו. בדרישה נאמר, כי עליו לשלם ההיטל תוך 60 ימים מקבלת הדרישה. עוד נניח, כי מקבל הדרישה מעוניין לתקוף את הדרישה מטעמים שונים. הסעד המבוקש הינו ביטול הדרישה. ההוראות שבתקנות לעניין שיהוי יחולו במקרה זה. נשנה מעט את הנתונים ונניח, כי מקבל הדרישה משלם את הסכום שהוא נדרש לשלמו. במקרה רגיל ובהיעדר הסדר מיוחד, רשאי הוא להגיש תביעה להשבה תוך תקופת ההתיישנות (אם כי ייתכן שאורכה של התקופה שחלפה מאז התשלום ועד למועד הגשת התביעה יהא אחד השיקולים שישפיעו על ההכרעה בשאלה האם זכאי הוא להשבה{רע"א 6590/05 עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פדאור 05(31) 788 (2005); ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו(2), 297, 331-327 (2001)}.


3.1 הסמכות המקומית והעניינית של בית-המשפט לעניינים מינהליים
3.1.1 הסמכות המקומית
הכלל של הסמכות המקומית במקרה של עתירה מינהלית מעוגן בסעיף 2 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 {להלן: "תקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין)" או "תקנות סדרי דין"} ולפיו יש להגיש עתירה מינהלית לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו ניתנה החלטת הרשות.

3.1.2 הסמכות העניינית
על-פי החלופה הראשונה - סעיף 5(1) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים - הסמכות העניינית מורכבת משני נדבכים מצטברים.
א. הנדבך הראשון
מיהות המשיב לעתירה {"נגד החלטה של רשות"}. רשות מוגדרת כ"רשות מרשויות המדינה וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין" {סעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים}. הגדרה זו זהה בחלקה הרלבנטי לסעיף 15(ד)(2) לחוק-יסוד: השפיטה, אשר מסמיך את בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק "לתת צווים לרשויות המדינה ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על-פי דין".
אכן, הדמיון במהות בעל הדין נגדו מוגשת העתירה אינו מקרי והוא נגזר מהמטרה שעמדה ביסוד הקמתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים - העברת השיפוט בעניינים מינהליים מסויימים מבית-המשפט הגבוה לצדק לבית-המשפט המחוזי {סעיף 1 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים; מ' מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל", משפט וממשל ו (תשס"א), 233, 239; א' גורן ומ' בירנהק "בית-המשפט לעניינים מינהליים", משפט וממשל ד (תשנ"ז), 243, 247}. כמובן, אין "בהעברה" זו כדי לשלול את סמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק המעוגנת בחוק-יסוד: השפיטה. יש בכוחה של "העברה" זו ליצור "סעד חלופי" לכל עותר הפונה לבית-המשפט הגבוה לצדק{בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1), 121 (2002)}.
ב. הנדבך השני במסגרת סעיף 5(1) לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים הוא עניינה של העתירה {"בעניין המנוי בתוספת הראשונה"}
חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים מונה רשימה של עניינים מתחום המשפט המינהלי, עליהם הוא חולש. בין עניינים אלה מצויות עתירות כנגד סירוב "רשות ציבורית" {כהגדרתה בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע")} למסור מידע למבקשו {ראו סעיף 2 לתוספת הראשונה של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים}.
על-פי החלופה השניה - סעיף 5(4) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים {להלן: "החוק"} - סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים קמה מכוחו של "חוק אחר". כך, למשל חוק חופש המידע הינו "חוק אחר", המקנה לבית-המשפט לעניינים מינהליים סמכות לדון בסירובה של "רשות ציבורית", כהגדרתה בסעיף 2 לחוק חופש המידע, למסור מידע {ראו סעיף 17(א) לחוק חופש המידע}.
מכאן שיש חפיפה בין הנדבך השני של החלופה הראשונה {סעיף 5(1) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים} לבין מקור הסמכות שבסעיף 5(4) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים. זאת מאחר שסעיף 5(1), בדומה לסעיף 5(4) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים - מפנה לחוק חופש המידע.
נמצא, כי בין שהסמכות היא מכוח סעיף 5(1) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים ובין שהיא מכוח סעיף 5(4) לחוק זה, על המשיב לעתירה להיות "רשות ציבורית" כאמור בחוק חופש המידע. עם-זאת, החלופה השניה {סעיף 5(4) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים} אינה מחייבת כי המשיב לעתירה יכנס להגדרת "רשות" בסעיף 2 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים {הנדבך הראשון} {עע"מ 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ, פדאור 05(4), 424 (2005)}.
בית-המשפט לעניינים מינהליים דן, בעיקר, בשלושה הליכים: עתירה מינהלית, ערעור מינהלי ותובענה מינהלית {סעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000}. כן יכול הוא לדון בעניין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בו.
מדובר איפוא, בהליכים נפרדים, הנבדלים זה מזה הן במהותם, בהיותם מוקדשים לעניינים שונים, והן בצורתם, בהיותם שונים זה מזה מבחינת סדרי הדין הנהוגים בכל אחד מהם. במקרה שמדובר בעתירה מינהלית {עניינים הנמנים בתוספת הראשונה לחוק}. מהותה של זו, מבחינה תכנית וצורנית, דומה לעתירות המוגשות לבג"צ.
ודוק: קודם לחקיקת החוק חלק ניכר מעניינים אלה אכן נדונו בבג"צ, וזאת להבדיל מהעניינים המנויים, למשל, בתוספת השניה, הדנה בערעור מינהלי, שחלקם נדונו בעבר בבתי-המשפט המחוזיים. כך גם עובר לחקיקת החוק, החלטות מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952, שעניינן ברשיונות לישיבת קבע, נדונו בבג"צ.
תכליתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לא היתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית. מטרתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים היתה "להסמיך... את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק" {סעיף 1 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים}.
הצורך בחוק והתמריץ לחקיקתו, נבע, בין היתר, מהעומס שהוטל על בית-המשפט העליון, אשר ריכז את השיפוט בעניינים מינהליים כערכאה ראשונה. עם הזמן נתברר כי בעניינים רבים לא נתקיימה הצדקה לריכוזיות זו. מלכתחילה, הסיבה לכך היתה היסטורית, ונבעה מאימוץ מודל השיפוט המינהלי הבריטי על-ידי השלטון המנדטורי בישראל שאומץ בתורו בחקיקה ישראלית {מ' מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל", משפט וממשל ו (2001), 233, 235; א' גורן, מ' ד' בירנהק "בית-המשפט לעניינים מינהליים - אגב פרק י'1 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ותקנות התכנון והבניה (סדרי דין בעתירות לבית-משפט לעניינים מינהליים), התשנ"ו-1996", משפט וממשל ד (1997), 243; הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-1999, ה"ח 2821 בעמ' 2}.
בחוקקו את החוק החדש, כיוון המחוקק ל"שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני, כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקתו רבת השנים של בג"צ"{הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-1999, ה"ח 2821 בעמ' 2 (1999)}. לפיכך, נקבע כי הדיון יתנהל "בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בשינויים המחוייבים" {סעיף 8 לחוק}.
על-כן, גם סדרי הדיון והראיות שבפני בית-המשפט המינהלי הינם דומים לאלה הנהוגים בבג"צ, וברגיל יתמצו ההליכים בהגשת תצהירים מבלי לשמוע עדים ולנהל הליכי חקירה שכנגד {תקנה 15 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין)}.
יחד-עם-זאת, רשאי בית-המשפט, לבקשת בעל דין, או מיוזמתו שלו, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה ואף להרשות השמעת עד שאינו מצהיר {תקנה 15(א) ו- 15(ה) לתקנות}. בהעברת סמכויות לבית-המשפט המחוזי ביקש איפוא המחוקק לשמור על ייחודו של המשפט המינהלי, השונה באופיו מהמשפט האזרחי{סעיף 40 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984; עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 688, 696 (1983); בר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' עין דור, פ"ד נח(4), 754, 766 (2004); מ' מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל - חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000", משפט וממשל (תשס"א), 250}.
בעיקרון, הדין המינהלי {המהותי והדיוני} הנוהג בבית-המשפט לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית הוא הדין המינהלי הנוהג בבג"צ. משמע, בית-המשפט המחוזי, בעתירות מינהליות, יפעיל את עילות הביקורת במשפט המינהלי, ולא יפעל כבית-משפט אזרחי רגיל. אכן, לא מן הנמנע כי ייתכנו מקרים בהם יידרש בית-המשפט המינהלי הדן בעתירה מינהלית לבחון באופן עצמאי את הראיות שעמדו בפני הרשות המינהלית, לשמוע עדויות ולקבוע ממצאים לגביהן.
כך, למשל, בדונו בענייני מכרזים לפי סעיף 5 לתוספת הראשונה בחוק, נדרש בית-המשפט לא אחת לשמיעת ראיות ועדויות ולקביעת ממצאים עובדתיים בעניינים הנוגעים לתוקף המכרז ולהערכת ההצעות המוגשות. תקנה 15 לתקנות מאפשרת, עקרונית, לבקשת בעל דין או ביוזמת בית-המשפט, שמיעת עדויות וראיות בהליך של עתירה מינהלית, ובתוך כך היא מבחינה בין סדרי הדין הנהוגים בהליך זה לבין סדרי הדין הנהוגים בערעור מינהלי ובתובענה מינהלית, עליהם חלים דינים אחרים, שעיקרם לקוחים מתקנות סדר הדין האזרחי {ראו תקנות 28 ו- 29 לתקנות בתי-המשפט המינהליים; עע"מ 10811/04 מוחמד עבדאללה סורחי נ' משרד הפנים, פדאור 05(4), 801 (2005); עע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' אילן שבדרון, פדאור 05(5), 133 (2005); ת"ק 1436/05 ענת זקס נ' עיריית נשר (חוק עזר), פדאור 05(23), 326 (2005). כמו-כן ראה הוראות חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים בסעיף 5 שבו, וכן תוספת ראשונה ושלישית המצוטטים בשער זה בפרק א' לעיל}.
על תכליתו של חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים עמד כב' הנשיא א' ברק ב- ב- בג"צ 8071/01 {ראובן יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1), 121 (2002)}:
"בית-המשפט המינהלי אמור להפוך לערכאה המרכזית בה נדונים ומוכרעים עניינים מינהליים (ע"א 8366/99 גדעון עפרת נ' שר הפנים, פ"ד נו(1), 155 (2001)). אכן, 'המטרה היא הפרדת השיפוט המינהלי מהשיפוט האזרחי לשם יצירת התמחות אשר תבטיח איכות ויעילות של השיפוט המינהלי. בצד שימור ייחודו מבחינת תכליותיו, השיקולים והאיזונים הכרוכים בביקורת השיפוטית על פעולות רשויות השלטון והשפעותיה על תפקוד מערכות השלטון' (מ' מזוז "רפורמה בשיפוט המינהלי בישראל", משפט וממשל ו (תשס"א), 233, 242-241).
עם-זאת אין אנו רשאים להתעלם מדבר המחוקק אשר קבע מפורשות שבתביעה כספית, להבדיל מעתירה מינהלית לסעד הצהרתי, סמכות בית-משפט לעניינים מינהליים נתונה אך ורק ל'תובענה לפיצויים שעילתה במכרז'. מכאן שהמחוקק עצמו, לצד הכוונה הרחבה של ריכוז הבקרה השיפוטית על המינהל הציבורי, נתן בידי הערכאה שהקים למטרה זו כלים מוגבלים המאפשרים מימוש חלקי בלבד של הכוונה האמורה.
ב- רע"א 11224/04 (המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, פ"ד נט(5), 473 (2005)) נקבע אמנם כי דרישת תשלום ששלחה הרשות המקומית בגין היטל סלילה, אגרת הנחת צנרת והיטל ביוב מהווה 'החלטה של רשות מקומית' כאמור בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, אך כב' השופט גרוניס הדגיש בפסקה 5 לפסק-דינו כי 'אין עסקינן במקרה בו הסכום הנדרש שולם לרשות המינהלית והמשלם עותר להשבתו'."

יפים דבריה של כב' השופטת א' חיות ב- ת"א (מחוזי ת"א) 1070/96{אלי רוני ואבי יוזמה ופתוח בע"מ נ' עיריית ראשון-לציון, תק-על 2002(2) 5299 (2002)}:
"... מקום שבו גובה רשות מקומית תשלומי חובה ביתר, אין משתיקים את הנישום רק בשל העיקרון של סופיות השומה, ובהחלט יתכנו מקרים ראויים באם יאפשר בית-המשפט לתבוע השבה, על-מנת שלא להותיר את תשלומי היתר בידי הרשות כהתעשרות שלא כדין. בש"א 2681/05 עיריית בת ים נ' מ.מ.א.ל. מעגלים מודפסיםאלקטרוניים בע"מ, פדאור 05(22), 812 (2005)."
ב- רע"א 3748/05{בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, פדאור 05(31), 230 (2005)}נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס כי בתקיפת החלטות שרים שהפעילו סמכות שלטונית, הסמכות היא לבג"צ ולא לבית-המשפט המחוזי. כאשר בית-המשפט מעביר נושא לדיון בבג"צ מחוסר סמכות, עדיף למחוק את התביעה ואזי להגיש עתירה חדשה לבג"צ.
ב- ה"פ (אש') 32/08 {חלפט יונתן נ' עיריית אשקלון ואח', תק-של 2008(4), 6887 (2008)}בית-המשפט קבע כי:
"לא מצאתי להורות על העברת הדיון (התיק) לבית-המשפט לענייניים מינהליים בבאר-שבע מכוח הוראת סעיף 79(א) לחוק בתי-המשפט. סבורני כי ראוי בענייננו ללכת בדרך שהתווה בית-המשפט העליון ב- רע"א 3748/05 בזק חברה ישראלית לתקשורת נ' שרת התקשורת, תק-על 2005(2), 1447 (2005) ולהורות על מחיקת התובענה על-הסף, כאשר אף בסיטואציה זו חל הכלל של לא יעבירנו עוד."
ב- בש"א (חי') 1578/08{עמיר לב נ' הוועדה לנושאים תכונניים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובניה, תק-מח 2008(3), 11674 (2008)} קבע בית-המשפט כי:
"בהסתמך על עמדתו דלעיל של העותר, אני מוחק את העתירה, ללא מתן צו בדבר הוצאות. אינני רואה מקום להעברת הדיון לבית-המשפט הגבוה לצדק וזאת גם בשים-לב לדברים שאמר שופט בית-המשפט העליון ב- רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת נ' שרת התקשורת, תק-על 2005(2), 1447 (06.05.05), סעיף 8."
ב- עמ"ה 473/02 {מאג'ד סעאבנה נ' נאזיה מסארווה, תק-מח 2003(2), 7014 (2003)} נפסק כי:
"הנשיא ברק עמד על-כך כי חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים נחקק על רקע מגמה כוללת של העברת עניינים מסויימים לדיון מבית-המשפט העליון לבית-המשפט המחוזי, במסגרתה נקבע כי מכוח סמכותם המקבילה של בתי-המשפט המחוזיים ומכוח דוקטרינת הסעד החלופי יידונו עניינים מסויימים על דרך העיקרון בפני בית-המשפט המחוזי (למשל ענייני מכרזים, פסלות כהונה ברשויות מקומיות, תכנון ובניה).
הנשיא הוסיף כי לצד ההכרה שביתרון בדיון בפני בית-המשפט המחוזי בסוגיות מסויימות, עמדה גם תכלית כוללת יותר של ריכוז הדיון בעניינים מינהליים בפני ערכאה שיפוטית אחת בעלת סדרי דין ושיפוט ייחודיים למשפט המינהלי. מגמה אחרונה זו, ריכוז העניינים המינהליים בפני ערכאה עיקרית אחת, הוליכה אף היא לפרשנות שנבחרה.
בעניין יעקובוביץ (בג"צ 8071/01 יעקובוביץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(1), 121 (2002)) הוסיף כב' הנשיא וציין כי הפרדה בין הדיון בהוראותיו הספציפיות של חוק התכנון והבניה המצויות בסמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים לבין טענות לגבי הפעלת סמכויות האכיפה שבחוק זה איננה רצויה. כב' הנשיא מציין כדלקמן:
'... אכן, ההיגיון והטעם בריכוז ענייני התכנון והבניה תחת קורת גג דיונית חלים גם על הצורך בריכוז הטענות שעניינן שיקול-הדעת של רשויות האכיפה בהפעלת סמכויותיהן על-פי חוק התכנון והבניה, בבית-המשפט לעניינים מינהליים. שאלת הפעלתו הראויה של שיקול-הדעת בענייני אכיפה היא שאלה מינהלית באופיה, שככל שהיא עוסקת ממילא בתחום המצוי בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים - כאמור בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק - ראוי הוא כי תידון ותוכרע אף היא על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים.'
(שם (1), בעמ' 132-131)
כב' הנשיא ברק לא קיבל את הטענה המועלית בפניי על-ידי המשיבה 2, ולפיה לאור האמור בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים אין לדון בבית-המשפט לעניינים מינהליים בעתירה שעניינה אי-אכיפת חוק התכנון והבניה.
כב' הנשיא ציין כי סיוג הסמכות של בית-המשפט לעניינים מינהליים, כאמור בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, לא בא אלא להבהיר כי עניינים המסורים בפרק י' לחוק התכנון והבניה לבית-משפט השלום ולבית-המשפט לעניינים מקומיים יישארו בסמכותם ולא יידונו על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים.
כב' הנשיא הוסיף כי אין יסוד לטענה לפיה מסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים נובע כי הסמכות לדון בטענות שעניינן אכיפת חוק התכנון והבניה מצויות בסמכות בג"צ דווקא. עוד ציין הנשיא כי קיים הבדל יסודי בין שיקול-הדעת באכיפה לבין האכיפה עצמה.
כב' הנשיא הבחין בין החלטה מינהלית לעשות שימוש בסמכות שבחוק התכנון והבניה ולהעמיד פלוני לדין בגין ביצוע עבירה פלילית לבין כתב האישום עצמו והדיון בו, בין החלטה עקרונית בדבר מדיניות אכיפה מינהלית של הסמכויות הקבועות בחוק התכנון והבניה לבין חוקיותו של צו ספציפי שהוצא במקרה זה או אחר.
הנשיא ציין כי ההבדל בין הפעולות המשפטיות השונות מצדיק גם דיון בפני ערכאות שונות, כאשר בית-המשפט לעניינים מינהליים ידון בהפעלת שיקול-הדעת המינהלי שבאכיפה, ואילו בית-משפט השלום או בית-המשפט לעניינים מקומיים ידון בפרטי האישום או הצו הקונקרטי לפי העניין (שם (1), 133).
מסקנת הנשיא היתה כי יש לראות את בית-המשפט לעניינים מינהליים כמוסמך לדון בעתירות שעניינן אי-אכיפת חוק התכנון והבניה על-ידי מוסדות התכנון. במצב זה קיים סעד חלופי לדיון בבג"צ ועל-כן הורה כי הדיון בעתירות מעין אלה יהיה בבית-המשפט לעניינים מינהליים.
ברור מכאן כי הסמכות לדון בעתירה כנגד אי-אכיפת הוראת סעיף 27 לחוק התכנון והבניה, טענה שהעלתה הוועדה המקומית, קיימת בידי בית-המשפט לעניינים מינהליים ואני דוחה את טענת הוועדה בעניין זה.
המצב זהה ביחס לסמכות לדון באי-אכיפת הוראת סעיף 20 לחוק רישוי עסקים. בעניין זה המדובר הוא בפירוש הראוי לסעיף 7 לתוספת הראשונה לחוק. סעיף 7 לתוספת הראשונה שעניינו רישוי עסקים מפרט ומורה כי לבית-המשפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון ב'ענייני מתן רישיון או ביטול רישיון, היתר זמני או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, וכן צו לסגירת מקום לפי סעיף 229 לחוק העונשין, התשל"ז-1977'.
נוסח זה רחב דיו כדי שנכון יהיה לומר כי אותם השיקולים שעמדו בבסיס ההחלטה שניתנה בעניין יעקובוביץ הנ"ל לצורך פירוש סעיף 10(א) לתוספת הראשונה, שעניינו תכנון ובניה, הם המחייבים פירוש דומה ביחס לסעיף 7 לתוספת הראשונה שעניינו בענייני רישוי עסקים, מה גם שסעיף 7 לתוספת אינו כולל סיוג דומה לזה הקיים בסעיף 10 לתוספת.
משכך, מוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון גם בעתירות שעניינן אכיפת חוק רישוי עסקים."
ב- עת"מ (חי') 3349/06 {ארגון סוכנים ובעלי תחנות הדלק בישראל (אגודה עותמנית) נ' מועצה מקומית עראבה ואח', תק-מח 2007(4) 15355 (2007)} קבע בית-המשפט כי:
"28. בתי-המשפט התייחסו מפורשות גם להימנעות הרשויות מהפעלת הסמכות על-פי חוק רישוי עסקים. ב- עת"מ 473/02 סעאבנה מאג'ד נ' נאזיה מסארווה, תק-מח 2003(2), 7014 (2003), סברה השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב כי על 'ראש המועצה המקומית חובה לפעול בסבירות לשמירת החוק בתחום סמכותו', ובהתאם קבעה כי עליו להפעיל את סמכותו על-פי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים כנגד הפעלתה של תחנת תדלוק ללא רישיון. כך גם ב- עת"מ 1406/03 צרפתי נ' ראש המועצה המקומית מעיליא, תק-מח 2007(4) 11832 (2007), הורה השופט מ' נאמן לרשויות להפעיל את הסמכות המוענקת להן מכוח סעיף 20 לחוק רישוי עסקים וליתן צו הפסקה מינהלי.
29. עם-זאת יש להבחין בין הסמכויות השונות של הרשויות. בתי-המשפט נרתעים מלהתערב בשיקול-דעת הרשות בהפעלת הסמכות להעמדה לדין."


ב- עת"מ (ב"ש) 358/05{אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ועדת הערר לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ואח',תק-מח 2006(1), 6654, 6655 (2006)} נפסק כי:
"מוסכם בין הצדדים כי המפתח לשאלת הסמכות העניינית מצוי בסעיף 10(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים. וזו לשונו: 'ענייני תכנון ובניה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, למעט לפי פרק י': עבירות ועונשין, ולמעט החלטות שעניינן תכנית מיתאר ארצית או מחוזית והחלטות שר הפנים'. כלל ולצידו היוצאים מן הכלל. ענייני תכנון ובניה לפי חוק תכנון ובניה יישמעו בבית-המשפט המינהלי. זאת פרט לארבע אלו: א) עבירות ועונשין לפי פרק י'; ב) החלטות שעניינן תכנית מתאר ארצית; ג) החלטות שעניינן תכנית מתאר מחוזית; ד) החלטות שר הפנים.
מוסכמה נוספת בין הצדדים הינה שעסקינן בהחלטה בעניין תכנית מתאר מחוזית. לכאורה, הסמכות לדון בעניין אינה נתונה לבית-משפט זה. ואולם, העותרת מסתמכת על דברי כב' השופט זמיר בעניין אחר: 'כדי שעתירה תצא מגדר הסמכות של בית-המשפט המחוזי, על יסוד סעיף 255א(ב), צריך שהעתירה תהיה מכוונת נגד תכנית מתאר ארצית, כלומר שתתקוף את חוקיות התכנית' (בג"צ 2899/97 אדם טבע ודין נ' השר לתשתיות לאומיות, פ"ד נא(3), 417 (1997)).
לטענת העותרת לא מדובר בתקיפת חוקיות התכנית. בנוסף, נשענת העותרת על הטענה שמגמה ברורה היא להעביר עניינים מינהליים מבית-המשפט הגבוה לצדק לבתי-המשפט המינהליים. העותרת מדגישה שאין לה עניין בדבר הפורום בו תידון העתירה אך רצונה וחובתה לפעול על-פי דין.
המשיבים מדגישים כי ההחלטה נשוא העתירה אינה אלא החלטה בעניינה של תכנית מתאר מחוזית. החלטת ועדת הערר הינה מהותית ונוגעת לתכנית המחוזית עצמה. עוד מוסכם בין הצדדים שהפסיקה המתייחסת לסעיף 255א(ב) לחוק תכנון ובניה יפה אף לסעיף 10(א) לתוספת הראשונה. זאת הואיל והסעיף הראשון בוטל אך מילותיו מופיעות בסעיף האחרון שנחקק לאחר-מכן.
3. אכן סוגיית הסמכות העניינית בנושאים מינהליים בכלל וענייני תכנון ובניה בפרט, עברה תהפוכות בעשור האחרון. מגמת השינוי הינה כידוע העברת תיקים מבית-המשפט הגבוה לצדק לבית-המשפט המינהלי. בשלב הראשון, הועברו עניינים שונים בדרך של פסיקת בתי-המשפט הגבוה לצדק.
משנת 2000, מועד חקיקת חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, מלאכת קביעת ענייני הסמכות נערכת על-ידי המחוקק באופן שיטתי. מאז כניסת החוק לתוקף, בא המחוקק והוסיף תיקון על תיקון. זו היתה תכנית העבודה המוצהרת ממועד הקמת בתי-המשפט לעניינים מינהליים בשנת 2000. חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים כולל, בניגוד למקובל, סעיף מטרה.
סעיף זה שהינו הראשון בחוק מודיע שמטרת החוק נועדה להסמיך באופן הדרגתי את בית-המשפט המינהלי לדון בנושאים מינהליים. הצעת החוק קובעת: 'מטרת החוק המוצע להוות מנגנון להעברת סמכויות מבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק... לבתי-המשפט המחוזיים, אשר בדונם בעניינים אלה יישבו כבתי-משפט לעניינים מינהליים... החוק בא להבטיח כי ההעברה תיעשה בצורה הדרגתית ומבוקרת ותוך שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני... (המבוא להצעת החוק התש"ס, 282, עמ' 2 ו- 4)'. עיון בתוספת הראשונה לחוק מגלה שנערכו 12 תיקונים בחמש השנים האחרונות.
לעניות דעתי, יתרונות רבים לשיטה זו של סמכות עניינית מתפתחת. ניתן לשקול, לבחון, לפקח ולהערך. תוצאה נגזרת מהמצב המשפטי האמור, הינה שיש להתמקד מיקוד של ממש במילות החוק. כמובן כל סעיף סמכות דורש פרשנות.
אך הנכונות לערוך שינויים מעת לעת מאפשר למחוקק לבחון את מילותיו בצורה רחבה ובמידת הצורך להבהיר אותן. מכאן לא הייתי מקבל את עמדת העותרת שראוי היום לפרש את התוספת בצורה רחבה.
הייתי מציע להעניק משקל רב למשמעות הטבעית של המילים והמונחים שמופיעים בתוספת הראשונה לחוק. כמובן וכאמור קיימת מגמה ברורה בסוגיית הסמכות ואין מקום לצמצם את הפרשנות בצורה מלאכותית ובניגוד לתכלית המחוקק.
עם-זאת, הייתי נזהר, בשלב הזה של התפתחות הדין ממצב בו בית-המשפט המינהלי מקדים את המאוחר או ממלא תפקיד לא לו. כשלעצמי, הייתי מציע שהמונח "עניין" שחולש על אורכה של התוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים יפורש בצורה עניינית.
כוונתי היא זו. המחוקק קבע שהחלטות שעניינן תכנית מתאר מחוזית לא תידונה בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. לכן יש לבדוק האם מבחינה מהותית מדובר בהחלטה שעניינה תכנית מתאר מחוזית. כך נהג בית-המשפט העליון בעניין מייזליק.
כב' השופט זמיר בחן את החריג של ענייני תכנון ובניה - "עתירה נגד החלטת שר הפנים". צויין: 'לא די בכך שהחלטה של השר תהיה מעורבת בעניין נושא העתירה. עתירה נגד החלטת השר פירושה עתירה המעלה טענה שהחלטת השר עצמה נגועה בפגם' (בג"צ 4381/97 מייזליק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה פתח תקווה, פ"ד נא(5), 386 (1997)).
4. ומן הכלל אל היישום. על-פי לשון התוספת, בית-משפט זה לא ידון ב'החלטות שעניינן תכנית מתאר מחוזית'. במקרה דנא, העותרת מסתייגת מהליך של ערר לפיו בוטל תנאי המחייב מימוש התחדשות עירונית. זהו נושא תכנוני מובהק.
המחוקק קבע, או ליתר דיוק, קובע בשלב הזה של החקיקה שמוטב שאף החלטות בעניין תכנית מחוזית תידונה לא בראיה המקומית של בית-המשפט המינהלי במחוז זה או אחר אלא, בראיה הרחבה והמקצועית של בית-המשפט הגבוה לצדק.
זאת ועוד. העותרת תוקפת את הערר משני כיוונים. האחד, כי מגיש הערר אינו רשאי לערער משום שהוגש על-ידי חבר בוועדת השמירה. האחר, שוועדת הערר אינה מוסמכת לדון בערר. נטען איפוא, כי הערר לא הוגש כדין ולא נידון כדין.
קרי, העותרת תוקפת את חוקיות תכנית המתאר. אומנם עסקינן בשאלות דיוניות אך מהותן רבה היא. במילים אחרות, אם סבור המחוקק שההחלטות שעניינן תכנית מתאר מחוזית תדונה בפני בית-המשפט הגבוה לצדק, מתבקשת המסקנה שמדיניות משפטית ראויה היא שאותו בית-משפט ידון בשאלות משפטיות צרופות כגון מי רשאי להגיש ערר ומי מוסמך לדון בו.
יוצא שהעותרת סבורה שנפלו שני פגמים בהחלטה שהובילה לביטול תנאי בתכנית. בנסיבות אלו, אין בידי לקבוע שבית-המשפט המינהלי הוא הגורם המוסמך לדון בעתירה שתוקפת את ההחלטה האמורה בדרך שהוצגה לעיל.
המדינה ביקשה שהיה ובית-משפט זה יגיע למסקנה שאינו מוסמך לדון בעתירה, ראוי שהעתירה תידחה ולא תועבר לבית-המשפט הגבוה לצדק.

זאת בהסתמך על דברי כב' השופט גרוניס בעניין בזק: 'נראה... כי שעה שבית-משפט מחליט כי עניין שהובא בפניו אינו בסמכותו, אלא בסמכות בית-המשפט הגבוה לצדק, עדיף שיסלק את התובענה ולא יורה על העברתה... (רע"א 3748/05 בזק נ' שרת התקשורת, תק-על 2005(2), 1447 (2005)).

גישה זו נותנת ביטוי לשוני בדרישות הדיוניות בהליכים בבית-המשפט המינהלי לעומת בית-המשפט הגבוה לצדק. הייתי מוסיף שגישה זו נותנת ביטוי גם למעמדו המיוחד והבכיר של בית-המשפט הגבוה לצדק בשיטתנו המשפטית.

5. סוף דבר, החלטתי לדחות על-הסף את העתירה כפי שהוגשה מחמת חוסר סמכות עניינית לבית-משפט זה."

ב- עע"מ 3096/06 {אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' ועדת הערר לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים ואח', תק-על 2006(3), 2295 (2006)} הוגש ערעור על פסק-הדין שלעיל עת"מ 358/05. בית-המשפט דן בסמכות בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות שעניינן תכנית מיתאר מחוזית או ארצית.
עובדות הערעור: ועדה מחוזית, הפועלת לפי חוק התכנון והבניה, המליצה בפני המועצה הארצית לתכנון ולבניה לאשר תכנית מיתאר מחוזית. המועצה הארצית התנתה את הפקדת התכנית באישורה של הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית ושטחים פתוחים. זו האחרונה התנתה את אישורה בכך שיתווסף תנאי כלשהו לתכנית.
ועדת ערר, המוסמכת לדון בעררים על החלטתה של הוועדה לקרקע חקלאית, החליטה לבטל את התנאי שקבעה הוועדה לקרקע חקלאית. המערערת הגישה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבאר שבע עתירה כנגד החלטתה של ועדת הערר. בית-המשפט המחוזי פסק, כי הסמכות לדון בעתירה אינה נתונה לו, אלא לבית-המשפט הגבוה לצדק. בית-המשפט דחה את הערעור.

3.2 העברת דיון בעתירה מינהלית
ב- בג"צ 2371/04 {מיכאל וולף נ' רשות שדות התעופה בישראל, פדאור 04(4), 106 (2004)} בית-משפט לעניינים מינהליים מצא, לבקשת בעל דין, היועץ המשפטי לממשלה, או מיוזמתו, כי עתירה מינהלית שבפניו מעלה עניין בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת, רשאי הוא, לאחר שקיבל את תגובת בעלי הדין, להורות על העברת הדיון בעתירה לבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק {סעיף 6 חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים} {ראה תקנה 21 לתקנות בית-משפט לעניינים מינהליים (סדרי-דין), התשס"א-2000}.
הסמכות אשר הוענקה בחוק לבתי-המשפט לעניינים מינהליים לא גרעה מסמכותו של בית-המשפט הגבוה לצדק. על-כן, מבחינה עקרונית, מוסמך בית-משפט זה לדון בעתירה דנא, אף שהעניין נתון גם לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.
עם-זאת, כאשר עסקינן בעניינים הנתונים לסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, דרך המלך הינה פניה לאותו בית-משפט. בהקשר זה יש להזכיר את סעיף 6 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, המאפשר העברתה של עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק אם מעלה היא עניין "בעל חשיבות, רגישות או דחיפות מיוחדת".
על בית-המשפט לעניינים מינהליים לעשות שימוש בסמכות הנזכרת במשורה. יוער, כי סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים להעביר את הדיון לבית-משפט זה מתייחסת אך לעתירות מינהליות, ואינה חלה על סוגי הליכים אחרים הנדונים בפניו. אמנם, אין באמור לעיל כדי לשלול מבעל דין את האפשרות לעתור ישירות לבית-המשפט הגבוה לצדק.
ברם, רק במקרים חריגים ונדירים ביותר ייזקק בית-משפט זה לעתירות בנושאים המצויים בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. הטעם לכך הוא, בין היתר, כי פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בעתירה מינהלית נתון ממילא לערעור בפני בית-משפט זה בשבתו כבית-משפט לערעורים. המקרה דנא אינו נמנה על אותם מקרים יוצאי דופן.

3.3 עילות, סמכויות וסעדים
3.3.1 כללי
בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי {סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים}.
ב- בג"צ 1540/06{פאבל לאמוש נ' מדינת ישראל ואח', תק-על 2006(1), 2961 (2006)} עניינה של העתירה בבקשת העותר, אזרח סלובקי, כי תאושר כניסתו לישראל. הוא נתון במשמורת והמדינה מבקשת לשלחו מתחומה. בית-המשפט קבע כי אין להיעתר למבוקש.
"(2) העותר אכן נמנע מלהביא בעתירתו את מלוא הפרטים הנוגעים לעניין, ובהם את הנסיבות שבהן ניתנה לו האשרה שבעזרתה ביקש להיכנס ארצה. העותר אף מציין כי נכנס בעבר לישראל ושהה בה כדין, אך אינו מזכיר כי שהה תקופה ארוכה שלא כדין.
אין צורך להכביר מילים על חוסר נקיון הכפיים שבאי-הצגת עובדות אשר חשיבותן לצורך בירור העתירה נהירה, ודי היה בטעם זה לבדו שלא להיעתר לעתירה (בג"צ 5979/91 וקס נ' ראש המועצה המקומית אבן יהודה, פ"ד מו(1), 645, 646 (1992) (המשנה לנשיא אלון); בג"צ 5911/05 נובה נ' שר הפנים, תק-על 2005(3), 3312 (2005) (השופטת ארבל)). אוסיף, כי גם אם לא קיבל העותר לידיו את דרישת משרד הפנים כי יעזוב את הארץ, ידע לאשורן את העובדות באשר לרקע לקבלת האשרה, ואף-על-פי-כן לא ציינן.
(2) בדין טוענים המשיבים כי לעותר סעד חלופי בדמות פניה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לפרט 12 לתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים שעניינו אשרות כניסה ורשיונות ישיבה בישראל, שכן כאמור, העותר מבקש כי תינתן לו אשרת כניסה לישראל אך בקשה לעניין זה לא הוגשה על-ידי רעייתו החדשה (בג"צ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5), 950, 958 (2002) (הנשיא ברק); בג"צ 11819/04 אל אלאה נ' שר הפנים, תק-על 2004(4), 3380 (2004); בג"צ 6972/05 חמדה נ' שר הפנים, תק-על 2005(3), 3646 (2005) (השופט ג'ובראן); בג"צ 5903/05 בשארה נ' שר הפנים, תק-על 2005(3), 656 (2005)). בהתקיים הסעד החלופי, אין מקום לעתירה זו.
(3) לעיצומם של דברים, פשיטא כי אין מקום להתיר כניסתו של בן זוג זר לישראל על דרך של קביעת עובדות בהגעה ארצה, בלא בקשה מתאימה; דרך המלך היא הסדרת הכניסה בהתאם ל'נוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי', המתווה דרך מסודרת וקצובה בזמן לעניין זה.
(4) העתירה נדחית. עם דחייתה, בטלה החלטת הביניים מיום 19.02.06."

3.3.2 זכות העמידה
סוגיית מעמדו של עותר לקבלת סעד במסגרת המשפט המינהלי והחוקתי היוותה מאז ומתמיד תנאי-סף לפתיחת שעריו של בית-המשפט הגבוה לצדק. משהחל בעשור האחרון תהליך העברתן של סמכויות בסוגיות שונות בתחום העניינים המינהליים לבתי-המשפט האזרחיים, תהליך שהגיע לשיאו עם חקיקתו של חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, עברו לבתי-משפט אלה גם כללי שיקול-הדעת שהונהגו בבג"צ, ואשר עימם נמנים כללי המעמד בדין, השיהוי ונקיון הכפיים.
מקורה של זכות העמידה הוא בהשקפה שעל העותר לקבלתו של סעד להראות כי יש לו אינטרס אשר עלול להיפגע כתוצאה מפעולת הרשות שעל חוקיותה הוא משיג. ביסוד דרישה זו עומדת בעיקר הרתיעה מפני הצפת בתי-המשפט בעתירות טורדניות, שכרוכה בהן הגברת העומס הרובץ על מערכת המשפט וכתוצאה מכך נגררת גם פגיעה בעשיית הצדק. ביטא זאת כב' השופט י' כהן ב- בג"צ 394/72{פרנק היל הוטל קורפורשיין נ' הוועדה המקומית, פ"ד כז(2), 325, 335 (1973)}:
"הטעם השגור המובא להצדקת ההגבלות בעניין זכות העמידה הוא - החשש בפני הצפת בית-המשפט על-ידי עתירות של טרדנים. אין לזלזל בחשש זה במציאות שלנו, שבה הביקורת השיפוטית על מעשי מינהל מרוכזת במידה רבה בבית-משפט אחד, שהפניה אליו איננה כרוכה במעמסה כספית כבדה, וריבוי העתירות המובאות לבית-משפט זה - יוכיח."
ברם החשש מהצפה בעתירות אינו הטעם היחיד שביסוד זכות העמידה. לטעם זה מצטרף אופיו של ההליך השיפוטי, הנתפס בעיקר ככלי להכרעה בסכסוכים מוגדרים בין אדם לזולתו ובין הרשות לפרט, ומכאן ההשקפה שתפקידו של בית-המשפט אינו להחליט החלטות עקרוניות שמאחוריהן אין סכסוך מוגדר בין מתדיינים.
עניין נוסף העומד מאחורי זכות העמידה היא ההנחה שאדם אשר אינו צד למחלוקת והוא נעדר אינטרס ישיר בהחלטת הרשות, יתקשה לשפוך אור על המחלוקת העומדת להכרעה, ואף קיים חשש שהוא לא יוכל לייצג נאמנה את עמדת הנפגעים האמיתיים, אם יש כאלה, מפעולת הרשות והחלטותיה.
עם-זאת השיקולים שנימנו אינם חזות הכול, הואיל ומולם ניצב אינטרס הציבור להבטיח את קיומו של שלטון החוק גם ברשויות המינהל. אינטרס זה בא לידי ביטוי בהרחבת הביקורת השיפוטית על פעולות המינהל, בין היתר, באמצעות הרחבת גבולותיה של זכות העמידה. הרחבת זכות זו נתפסת כמטפחת את טוהר המידות ברשות המינהלית, מחזקת את שלטון החוק, ובטווח הרחוק מגבירה את אמון הציבור הן במערכת השיפוטית הן במערכת המינהלית.
האיזון בין האינטרסים השונים הוא אשר משרטט את גבולותיה של זכות העמידה. עיון בפסיקת בית-המשפט הגבוה לצדק מעלה מגמה נמשכת של הרחבת גבולותיה של זכות זו, וכדברי כב'השופט מ' חשין ב- בג"צ 2148/94 {גלברט אמנון נ' כב' נשיא בית-המשפט העליון, פ"ד מח(3), 573, 595 (1994)}:
"לא כימים ההם ימינו אלה. אכן, קנקן בימינו הוא כקנקן של אותם ימים: רק עותר בעל 'זכות עמידה' יבוא בשערי בית-המשפט - כך רשום על הקנקן מלבר - אלא שתוכו של קנקן נשתנה, וקהל בעלי זכות העמידה הפך ממניין לעם רב: הנחל הפך נהר והנהר נשפך אל ימה.
אפשר נדייק יותר אם נאמר, כי ביקורת בשערי בית-משפט כמעט שהוסרה לעניינן של עתירות ציבוריות ראויות, ונמצא המעמד, בתורת שכזה, אינו עוד בעל מעמד כבימים עברו... אכן, בעוד אשר בעבר שאלו עותר שעל מפתן: 'מאין באת' - מה היא זכותך ותישמע - הנה בימינו שואלים עותר הבא בשערי בית-המשפט: 'לאן אתה הולך' - לאן מועדות פניך, מה עוולה מבקש אתה לתיקון.
כיום מכירים אנו, להלכה ולמעשה, ב'עותר ציבורי' כבעל זכות מעמד לתבוע את עלבון הפרת החוק, ובלבד שלא נראה בו טרדן-לתיאבון, שאין עתירתו אלא לטורח על הציבור. לבי שלם עם הלכה כל-מרחיבה זו, ואינני חושש מעם-רב זה של בעלי זכות עמידה. יש בכלל מאתיים מנה, ואין בכלל מנה מאתיים. הרחבנו את זכות העמידה ונוכל לבור את הבר מן התבן; לו הצרנו אותה כי אז אפשר היינו מוצאים עצמנו חסרי אונים בעתירות ראויות."
לבסוף נזכיר כי מגמת הרחבה זו ניכרת בכל תחומי המשפט החוקתי והמינהלי, לרבות דיני המכרזים.
אותה מגמה של הרחבה והגמשה בזכות העמידה לא פסחה על דיני התכנון והבניה, עקב היותם חלק מהמשפט המינהלי ולנוכח ההכרה בהם כמכשיר רב-עוצמה לקידום מטרות חברתיות, כלכליות, אקולוגיות ואסתטיות. חוק התכנון והבניה מסדיר את כללי העמידה באשר לעניינים הנדונים בפני מוסדות התכנון, והוא מגדיר מי זכאי להגיש התנגדות לתכנית.
אך בכך לא היה די, הואיל ולפעולתן של רשויות התכנון השלכות חברתיות רחבות היקף, וכך לדוגמה תכנית המייעדת שטח ירוק לבניה עשויה, מחד, לתרום לפיתוח הכלכלה, אולם מאידך, היא עלולה להסב נזק לטבע, לנוף ולבריאות הציבור. מכאן, ולאור השלכותיהן של פעולות התכנון, טרח המחוקק, ובעקבותיו ההלכה הפסוקה, לבצר את זכות ההתנגדות, וכמתחייב מכך גם את זכות העמידה. על חשיבותן של זכויות אלו עמד בית-המשפט העליון ב- ע"א 2962/97 {ועד האומנים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה,פ"ד נב(2) 362, 379 (1998)}:
"לא פעם, הגשמתן של מטרות כלל-חברתיות רצויות על-ידי השלטון עלול להסב פגיעה קשה לפרטים החיים במעגל ההשפעה של פעולות אלה. זכות ההתנגדות מאפשרת לאותם פרטים לנקוט פעולה אקטיבית כדי למנוע פגיעה בלתי-נחוצה בהם או להקטינה. היא משפרת גם את תהליכי קבלת ההחלטות התכנוניות בדרך של שיתוף האזרחים הנפגעים מהן.
מבחינה זו, מאפשר מכשיר ההתנגדות 'לחדד ולגבש, בדרך של יצירת 'סכסוך' (lis) בין גורמים מעוניינים שונים, את עיקר הבעיתיות, באופן שהגוף המחליט יוכל לראות את הבעיה על השלכותיה השונות ובכך, להגיע להחלטה ראויה ומאוזנת' (כדברי השופט ברק בעניין שפירא (ע"פ 768/80 ש' שפירא ושות' נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1), 337, 364 (1981)).
ניתן לסכם איפוא ולומר כי מדובר בזכות דיונית חשובה מאוד, שיש לשמור עליה מכל משמר'... התוצאה היא, כי טענה המלמדת לכאורה על שלילה שלא כדין של זכות זו מצדיקה הכרה במעמדו בדין של הטוען (עת"מ 8193/02 מקס ראובן נ' פז חברת נפט בע"מ, פ"ד נח(2), 153, 163-160 (2003))."

3.4 שיהוי
המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין). תקנה 3(א) מורה כי "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין", ותקנה 3(ב) מוסיפה כי אם "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".
תקנה 4 היא מאותו תחום, והיא קובעת כי "בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)".
על תכליתה של תקנה 3 נאמר ב- ע"א 6365/00 {אברהם בר-אור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו(4), 38 (2002):
"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהילכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק.
כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים. עיקרון זה הוחל על בתי-משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות.
לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים.
זאת ועוד, מלשון התקנה עולה כי בנסיבות מסויימות יהיה בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט (ראה גם תקנה 4 לתקנות החדשות) (עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, פ"ד נח(1), 490, 493 (2003))."
תקנה 3 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), קובעת כי ככלל, ובהיעדר מועד הקבוע בדין, תוגש עתירה מינהלית "... בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם".
תקנה 4 לתקנות מאפשרת לבית-המשפט לעניינים מינהליים לדחות עתירה מינהלית, אם בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה. זאת, אף במקרה בו הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים. תכליתו של ההסדר האמור הינה, בין היתר, להחיל בדרך מיוחדת, בבית-המשפט לעניינים מינהליים, את עקרונות השיהוי הנוהגים בבית-המשפט הגבוה לצדק{רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, פדאור 05(2), 298 (2005)}.
ב- עת"מ 20801/04 {אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית בנימינהואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004)} מבהיר בית-המשפט באשר לתכלית התקנה:
"התכלית העומדת ביסוד התקנה היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית. תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט הגבוה לצדק.
כידוע אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות, זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור כרוך היה בפגיעה באינטרסים של אחרים.
עיקרון זה הוחל על בתי-המשפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות, לא חלוף הזמן לכשעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים (עת"מ 283/04 חטאב נוריאל נ' עיריית אשקלון, פדאור 05(18), 453 (2005); עע"מ 1099/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.03); עת"מ (חי') 2248/04 לוי שי נ' שיקמונה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04), (כב' השופט גרשון)."

3.5 נקיון כפים
סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, קובע כי: "בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בעתירה מינהלית ובערעור מינהלי בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, בשינויים המחוייבים לגבי עתירה מינהלית ולגבי ערעור מינהלי".
ואכן, מכוח סעיף זה, נקבע, למשל, כי החובה לבוא לבית-משפט בידיים נקיות, שמקורה בבג"צ, חלה גם על בית-משפט לעניינים מינהליים.
בתי-המשפט המינהליים הינם, למעשה, בג"צ לכל דבר, שכן מטרת החוק, כלשון מציעיו, היא "... להוות מנגנון להעברת סמכויות מבית-המשפט... גבוה לצדק... לבתי-המשפט המחוזיים, אשר בדונם בעניינים אלה יישבו כבית-משפט לעניינים מינהליים" {הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-1999, בעמ' 2; עמ"נ 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה, רשות הרישוי, פ"מ סג 145, 170-164 (2003)}.
"אין זה מתפקידו של העותר להחליט אלו מסמכים אכן רלבנטים לידי הכרעה בסוגיה, אלא יש להותיר זאת לידי שיקול-דעתו של בית-המשפט". בעניין זה מציין כב' הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר ב- בג"צ 421/86{אשכנזי נ' שר התחבורה, פ"ד מא(1), 409 (1987)}:
"כלל גדול מנחה בית-משפט זה מאז ומתמיד והוא כי מחובתו של הפונה אל בית-המשפט הגבוה לצדק לגלות לבית-המשפט את כל העובדות הרלבנטיות, ומי שמסתיר עובדות אשר להן משמעות לגבי העתירה איננו ראוי לכך שבית-המשפט יושיט לו סעד."
דבריו של כב' הנשיא מ' שמגר המכוונים לפניה לבג"צ יפים גם כאשר מדובר בפניית עותרים לבית-המשפט לעניינים מינהליים.
על-כן השמטת מסמכים, העלמתם או אי-הצגתם בפני בית-המשפט יכולה לגרור צעדים מרחיקי לכת ובכלל זה אף מחיקת העתירה או דחייתה על-הסף{עת"מ 1090/05 ג.ג. מרגנית בע"מ נ' עיריית כרמיאל, פדאור 05(16), 749 (2005)}.

3.6 הסמכות למנות מומחים
בספרות העוסקת בבתי-המשפט המינהליים לא נמצא דיון ספציפי בסמכות בית-משפט מינהלי למינוי מומחים. בספרות העוסקת בסדרי הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק מצאנו דיון כללי על סמכויות העזר של בית-המשפט הגבוה לצדק, אך גם שם לא היתה התייחסות ספציפית למינוי מומחים {ראה רענן הר-זהב בספרוסדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, 98 ואילך}, רואה בתקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, "צינור" לייבוא מתקנות סדר הדין האזרחי לבג"צ, שכן התקנה בתקנות סדר הדין בבג"צ קובעת כי "בכל עניין שלא נקבע בתקנות אלה רשאי בית-המשפט, לפי שיקול-דעתו, אם ראה צורך בכך לעשיית צדק, לנהוג כדרך שנוהגים במשפט לפני בית-משפט מחוזי". ובהמשך, מובאות דוגמהות בתחום סדרי הדין, כגון: הארכת מועד; פסיקת הוצאות; מתן פסק-דין הצהרתי.
ב- בג"צ 884/86 {הוועד המקומי נוה זוהר ואח', נ' שר הפנים ואח', פ"ד מב(4), 441 (1989)} קובע בית-המשפט העליון (מפי כב' השופט א' גולדברג, לו הסכימו המשנה לנשיאכב' השופט מ' אלוןוכב' השופטת ש' נתניהו) כי באמצעות תקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבג"צ ניתן להפעיל את תקנה 123(א) לתקסד"א ולהורות על עריכת חקירה, כולל מינוי חוקרים, ככל שיראה לבג"צ{ראה הר-זהב סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, שם}.
מינוי מומחה, דומה מאוד למינוי חוקר, ואף מוצדק יותר, שהרי מדובר במומחה מתחום הרפואה ו- ..." אך הגיוני היה שבית-המשפט יבקש להסתייע במומחה מטעמו על-מנת לפלס את דרכו בסבך חוות-הדעת הנוגדות שהונחו בפניו על-ידי בעלי הדין, ואשר עוסקות בסוגיה רפואית שבירורה דורש ידע מקצועי ומיומנות שאינם נחלתו של כל שופט".
ראוי להזכיר כי בעבר מינוי מומחה מטעם בית-משפט היה מותנה בהסכמת בעל הדין. דרישת ההסכמה, בתקנות סדר הדין האזרחי בוטלה, וכיום, בתחום המשפט האזרחי, מוסמך גם מוסמך בית-המשפט למנות מומחה, על-פי שיקול-דעתו, ובמיוחד לצורך הכרעה בין מומחים שכל צד הביא כדי לתמוך בדעתו.
להשלמת התמונה נזכיר כי בתחום אחד - פיצויים בגין תאונות דרכים - מומחה ממונה רק על-ידי בית-המשפט, ולצדדים אין אפשרות להביא מומחים מטעמם {סעיף 6א לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (מומחים), התשמ"ז-1986; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי, 499, 540-502}.
מצאנו את הדרך הטכנית - סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים ותקנה 20(ב) לתקנות סדר הדין בבג"צ - המאפשרת למנות מומחים בבית-המשפט לעניינים מינהליים. אך מקובל כי הכלל הפרשני המרכזי הוא החתירה לתכלית החקיקתית ולא הפרשנות המילולית.
עמדתנו היא כי אם אכן יש כוונה להעביר את השיפוט מינהלי לערכאות השיפוטיות הרגילות, מן הראוי לתת להם את הכלים הדיוניים להכריע בנושאים שבפניהם, בדומה ליתר המשפטים אשר בהם עוסק בית-המשפט המחוזי. אחת ממטרות-המשנה של העברת סמכויותיו בתחום המשפט המינהלי מבג"צ לבית-המשפט המחוזי הוא לאפשר במסגרת ההליך המינהלי לחקור עדים ולשמוע ראיות, דברים שבג"צ אינו נוהג לעשות {על-אף שיש לו סמכות פורמאלית לכך}.
כדי להשיג מטרה זו אין די בזכות לחקור חקירה נגדית את המצהירים. לעיתים מינוי מומחה מטעם בית-משפט הוא כלי עזר חשוב ואף חיוני להכרעה של בית-המשפט. מכאן, שהמדיניות השיפוטית הראויה והצורך להכריע בסכסוך, במיוחד כאשר יש בפני בית-משפט חוות-דעת מקצועיות סותרות, מחייבות להטות את הכף הפרשנית לעבר מתן הסמכות לבית-המשפט למנות מומחים.
על-כן נראה כי בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך למנות מומחה מטעמו. כמו-כן, במקרה בו קיימות חוות-דעת הסותרות באופן קוטבי זו את זו, מן הראוי להיזקק לחוות-דעתו של מומחה בשיעור קומה, אשר יוכל לסייע לבית-המשפט{עמ"נ 210/02 פלונית נ' משרד התחבורה, רשות הרישוי, פ"מ סג 145, 170-164 (2003)}.

3.7 קיומו של "דיון מוקדם" במסגרת ההליך המינהלי
"דיון מוקדם" בעתירה מינהלית איננו בגדר "קדם-משפט" בהליך אזרחי. לבעלי דין ישנה לעיתים ציפיה שבעקבות "דיון מוקדם" שבית-המשפט לעניינים מינהליים הורה עליו יתקיים עוד דיון, לאחר שבית-המשפט יורה על הגשת כתבי תשובה. לא כך הוא, וראוי להעמיד דברים על דיוקם:
סדרי הדין הנוהגים בבתי-המשפט לעניינים מינהליים דומים בעיקרם לסדרי הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק. כדי לדחות עתירה על-הסף אין הכרח כלל בקבלת תגובה מקדמית. ועוד: ניתן גם לדחות עתירה או למחוק אותה, כולה או מקצתה, בעקבות דיון מוקדם {תקנה 8(3)}.
לעניין זה אין בית-המשפט נזקק להסכמת הצדדים כלל ועיקר. לעומת-זאת כדי לקבל עתירה בעקבות דיון מוקדם בלא שהוגש כתב תשובה יש צורך בהסכמת המשיב. ודוק, נדרשת הסכמת המשיב, ולא הסכמת העותר.
במקרים רבים, רבים עד למאוד, הבאים בפני בתי-המשפט לעניינים מינהליים, נדחות עתירות בעקבות דיון מוקדם בדיוק כשם שעתירות רבות בפני בית-המשפט הגבוה לצדק נדחות בלא שבית-המשפט הוציא צו על תנאי והורה על הגשת תצהיר תשובה.
על העותרים לבית-משפט לעניינים מינהליים לכלכל איפוא צעדיהם כך שמלוא התשתית הנדרשת להכרעה תיכלל בעתירתם מראש. עליהם לצפות את האפשרות השכיחה שלפיה "הדיון המוקדם" יהיה גם הדיון הסופי, או אפילו שהעתירה תידחה על-הסף בלא דיון מוקדם ובלא הגשת כתב תגובה {עת"מ 7801/02 יצחק (אקא) מזרחי נ' מלון חוף רון בע"מ, פ"ד נח(4), 728, 737-733 (2004)}.

3.8 מהו גוף הממלא תפקיד ציבורי על-פי דין
הלכה היא, כי מוסד להשכלה גבוהה, כדוגמת אוניברסיטה, אינו ממלא תפקיד ציבורי על-פי דין{בג"צ 474/73 פודים נ' המוסדות להשכלה גבוהה, פ"ד כח(1), 354, 355 (1973); בג"צ 4126/94 גזית-כהן נ' המועצה להשכלה גבוהה, תק-על 94(3), 15 (1994); בג"צ 2295/97 אופק תא סטודנטים נ' האוניברסיטה העברית, תק-על 97(2), 853 (1997); בג"צ 5682/97 אטרי נ' רקטור אוניברסיטתחיפה, תק-על 97(3), 89 (1997); בג"צ 2182/97 מאור נ' האוניברסיטה הפתוחה, תק-על 98(1), 327 (1998); בג"צ 4187/00 להב נ' אוניברסיטת תל-אביב, תק-על 2000(2), 144 (2000); בג"צ 5485/01 אבנר נ' המכללה האקדמית אשקלון, תק-על 2001(3), 564 (2001); ר' הר-זהב, ב' מדינה דיני השכלה גבוהה (תש"ס), סעיף 11.18}.
הלכה זו, אשר נפסקה בנוגע לסמכותו של בית-הדין הגבוה לצדק, יפה גם לשאלת סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים {בר"ם 657/03 עיריית רהט נ' אלפראונה, פ"ד נז(3), 26, 29 (2003); עע"ם 639/03 מפעל הפיס נ' גורן, תק-על 2003(3), 1796 (2003); ש' וסרקרוג "סמכותם העניינית של בתי-המשפט לדון בעניינים מינהליים", משפט וממשל ז (תשס"ד), 381, 386}.
מסקנה זו מעוגנת בתכלית הקמתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים כגוף אליו מועברות, בהדרגה, סמכויותיו של בית-המשפט הגבוה לצדק. אכן, "בית-המשפט לעניינים מינהליים... הוסמך לפעול בצלמו ובדמותו של בית-המשפט הגבוה לצדק."
אין בכך כדי לשלול מבית-המשפט המוסמך את החלתן של נורמות מהמשפט המינהלי על גוף, באם יתברר כי הוא גוף בעל מאפיינים ציבוריים. השאלה המוסדית של הסמכות לחוד ושאלת הדין המהותי לחוד{עע"מ 7151/04 הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל נ' ליאור דץ, פדאור 05(4), 424 (2005)}.
אי-צירוף משיב נחוץ לעתירה מהווה גם הוא, בפני עצמו, טעם למחיקת העתירה, זאת, בהתאם לסעיף 6 לתקנות בית-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), וראה למשל דברים שנאמרו ב- עת"מ 1481/02 {חיימי עזרי נ' עיריית רעננה, תק-מח 2003(2), 31244 (2003)}:
"תקנה 6 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2001 מאפשרת לבית-המשפט למחוק עתירה במקרה שלא צורף כמשיב, צד שראוי היה לצרפו. בעניין דידן, לא ראה העותר לנכון לצרף כמשיב את מי שהיה (או היו) הבעלים של החלקה ערב אישור התכנית. אין לכך כל הסבר מצדיק... לפיכך, ברור לי שהיה עלי למחוק את העתירה... (עת"מ (ת"א) 1383/02 דוד ליפשיץ נ' מועצה האיזורית עמק חפר ואח', תק-מח 2003(4), 207 (2003))."
תכליתו של צו זמני היא בדרך-כלל לשמור על המצב הקיים, עד להכרעה בזכויות לגופן, זאת על-מנת להבטיח כראוי את מימוש זכותו של המבקש, אם יצליח בתביעתו. עם-זאת, בין הצו הזמני ובין העתירה העיקרית נדרשת קורלאציה, באופן שהצו הזמני יתאם לנושא העתירה העיקרית {י' זוסמן סדריהדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך), 578; רע"א 1780/97 גינזברג נ' מינהל מקרקעי ישראל, דינים עליון נא 669 (1997); ראה גם דיוננו בפרק 3 "סעדים זמניים בהליכים בין הרשות המקומית והאזרח" להלן} האם בית-משפט מוסמך ליתן את הצו הזמני המבוקש, שכן בבואו לדון בעתירה מינהלית מכוח סעיף 17 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, אין בידו ליתן צווי ביניים המתייחסים לגוף המחלוקת האחרת שבין הצדדים?
ככל שהדברים אמורים בנושא הסמכות ליתן את הצו, מעבר לסמכות הכללית הנתונה בסעיף 75 לחוק בתי-המשפט, התשמ"ד-1984, מוסמך בית-משפט זה ליתן צווי ביניים מכוח הוראות סעיף 9 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, ותקנה 9 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, זאת גם כאשר המדובר בעתירות שנושאן מימוש זכויות לפי חוק חופש המידע. עניין לנו איפוא ביישום שיקול-הדעת הצריך לנושא הקונקרטי, לאמור, בחירה בין חלופות שונות שכולן חוקיות {בש"א 8394/01 איגוד בתי אבות א.ב.א נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פדאור 01(6), 624 (2001)}.
ב- בש"א (חי') 1197/06 {קרטוניץ מערכות אריזה בע"מ ואח' נ' מילגם שרותיםלעיר בע"מ ואח', תק-מח 2006(1), 5976 (2006)} נפסק מפי כב' סגן הנשיא גדעון גינת:
"1. לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובבקשה לצו ביניים בהתאם לסעיף 9 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התשס"א-2000, אחרי שהשתכנעתי כי התקיימו התנאים למתן צו ארעי לפי תקנה 9(ה) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ומבלי לקבוע דבר באשר למחלוקות שבין בעלי הדין, ניתן בזאת צו ביניים כמבוקש בעתירה בבקשה 1197/06. התחייבות עצמית של העותרים לפי תקנה 9(ו) לתקנות הנ"ל לפיצוי כל נזק שייגרם למי מהמשיבים מהוצאת צו הביניים, עד לסך 50,000 ש"ח להיום.
2. לאחר עיון בעתירה אני קובע, בהתאם לתקנה 7(5) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (ק"ת 6070 התשס"א עמ' 170), דיון מוקדם בעתירה (כולל בבקשה לסעד ביניים) במעמד הצדדים ליום: 05.04.06 שעה 09.20, בתנאי שתבוצע מסירה של העתירה על נספחיה וההחלטה הנוכחית עד שעה 17.00 היום לכל המשיבים. תגובה בכתב של המשיבים (בצירוף ייפוי-כוח מאושר כדין, מקור ולא פקס) לעתירה עד יום 15.03.06. העתק במישרין לכל בעלי הדין שכנגד, תוך ציון העובדה שהדבר נעשה ומתי במסמך המוגש לבית-המשפט. ככל שמי מבעלי הדין מגיש תצהיר/ים הרי יוגשו אלה לתיק במקור בלבד, כאשר המצהיר חותם גם בשולי כל אחד מעמודי התצהיר על נספחיו.
3. אני מציע לצדדים לשקול, תוך שמירה על כל זכויותיהם וטענותיהם, הסדר דיוני לפיו יראו את התשלומים שבוצעו על-ידי העותרים בפועל כתשלומים תחת מחאה, והעותרים יהיו זכאים לתבוע את השבתם בבית-משפט השלום המוסמך, כאשר במסגרת תובענה כזאת, יהיו העותרים רשאים לחזור גם על כל טענותיהם בעתירה הנוכחית והמשיבים מצידם לא יכפרו בסמכותו העניינית או המקומית של בית-משפט השלום. אם אקבל הסכמה בכתב מאת בעלי הדין, אתן החלטה בהתאם, ואורה על החזר אגרות לפי התקנות."

3.9 סדרי הדין בבתי-המשפט המינהליים
3.9.1 כללי
סעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כדקלמן:
"5. סמכות בית-המשפט (תיקון: התשס"א(2), התשס"ה(8))
בית-משפט לעניינים מינהליים ידון באלה:
(1) עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן: "עתירה מינהלית");
(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן: "ערעור מינהלי");
(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן: "תובענה מינהלית");
(4) עניין מינהלי או עניין אחר שנקבע בחוק אחר כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק."
בית-המשפט לעניינים מינהליים דן, בעיקר, בשלושה הליכים:
1. עתירה מינהלית;
2. ערעור מינהלי;
3. תובענה מינהלית.
כן יכול הוא לדון בעניין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בו.
מדובר איפוא, בהליכים נפרדים, הנבדלים זה מזה הן במהותם, בהיותם מוקדשים לעניינים שונים, והן בצורתם, בהיותם שונים זה מזה מבחינת סדרי הדין הנהוגים בכל אחד מהם{עע"מ 10811/04 מוחמד עבדאללה סורחי נ' משרד הפנים, פדאור 05(4), 801 (2005)}.
סעיף 40 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, מגדיר את סמכותו של בית-המשפט המחוזי וקובע שסמכותו היא סמכות שיורית לעניינים אשר אינם בסמכות ייחודית של בית-משפט אחר. לבית-המשפט לעניינים מינהליים הוענקה בחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 סמכות ייחודית שתכליתה ריכוז כל ענייני המשפט המינהלי במסגרת אחת הבקיאה בתחום זה, סמכות הגורעת מסמכות בתי-המשפט האזרחיים {ראו גם ת"א (מחוזי מר') 18038-01-09 הוועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ' אמנון נגר, תק-מח 2009(2) 13357 (2009)}.

3.9.2 סדרי הדין בעתירה מינהלית
כאשר מדובר בעתירה מינהלית {עניינים הנמנים בתוספת הראשונה לחוק}. מהותה של זו, מבחינה תכנית וצורנית, דומה לעתירות המוגשות לבג"צ. ודוק: קודם לחקיקת החוק חלק ניכר מעניינים אלה אכן נדונו בבג"צ, וזאת להבדיל מהעניינים המנויים, למשל, בתוספת השניה, הדנה בערעור מינהלי, שחלקם נדונו בעבר בבתי-המשפט המחוזיים.

3.9.3 המועד להגשת עתירה {תקנה 3, 4 לתקנות (סדרי דין)}
תקנות 3, 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות כדלקמן:
"3. המועד להגשת עתירה
(א) עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
(ג) בית-המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות-משנה (א) ו- (ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך.
4. שיהוי
בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)."
רואים אנו כי המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות 3 ו- 4 לתקנות (סדרי דין).
תקנה 3(א) לתקנות (סדרי דין) מורה כי "עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין", ותקנה 3(ב) לתקנות (סדרי דין) מוסיפה כי אם "לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם" {ראה גם רע"א 11224/04 המועצה המקומית פרדסיה נ' מוריס בלונדר, פדאור 05(2), 298 (2005)}.
העיקרון המונח ביסוד הגבלת המועד להגשת עתירה מינהלית על-פי תקנה 3 לתקנות (סדרי דין), הוא עיקרון שיהוי ולא התיישנות. בכך עיגן הדין החל על בתי-המשפט לעניינים מינהליים את עקרונות השיהוי, השאובים מהלכותיו של בית-המשפט הגבוה לצדק {ראה עע"מ (מינהליים) 2376/06 חנה דרויש נ' מדינת ישראל - מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2007(3), 4750 (2007); עת"מ (מחוזי יר') 1470/09 יעקב ראובן נ' ועדה מיוחדת -מינהלת סל"ע, תק-מח 2010(1), 2618, 2624 (2010)}.
נדגיש כי בניגוד להחלטה שיפוטית, אין ההחלטה המינהלית הופכת חלוטה, והרשות המינהלית יכולה ככלל לחזור בה ולשנות את החלטתה בכל עת, בכפוף למגבלות שונות {רענן הר-זהב המשפט המינהלי הישראלי (שנהב 1996), 217}. בהתאם לכך הפרט נשוא ההחלטה המינהלית יכול תמיד לתקפה בעתירה, בכפוף לעמידתו במבחני השיהוי.
התכלית העומדת ביסוד תקנה 3 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 {להלן: "תקנות (סדרי דין)"} היא זירוז ההליכים בעתירות מינהליות במטרה להגיע להכרעה מהירה במחלוקת שנפלה בין הפרט לרשות המינהלית {בש"א (מחוזי חי') 31233/05 איימן חואשי נ' ועדת ערר מחוזית, משרד הפנים,מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 7995, 7997 (2006)}.
תכלית עיקרית נוספת היא הרצון לעגן בתקנה את עקרונות השיהוי השאובים מהלכותיו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-המשפט הגבוה לצדק. כידוע, אחד הכללים להפעלתו של שיקול-הדעת השיפוטי בעתירות מינהליות הוא זה שעניינו שיהוי בהגשת העתירה. על-פי כלל זה, רשאי בית-המשפט לדחות עתירה על-הסף בשל איחור בהגשתה מקום שנוכח לדעת כי האיחור היה כרוך בפגיעה באינטרסים של אחרים. עיקרון זה הוחל על בתי-משפט לעניינים מינהליים מכוח סעיף 8 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 {ע"א 6365/00 אברהם בר-אור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נו(4), 38 (2002)}.
ודוק, העיקרון המונח ביסוד התקנה הוא עיקרון של שיהוי ולא של התיישנות. לא חלוף הזמן כשלעצמו הוא המכריע, אלא העובדה שעניין זה גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור בכללותו, הן של הרשות המינהלית והן של צדדים אחרים.
זאת ועוד, וכפי שנראה להלן, בנסיבות מסויימות יהיה בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לדחות עתירה שחל שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד שנקבע בתקנות או בהחלטת בית-המשפט {עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, פ"ד נח(1), 490, 493 (2003); עת"מ 20801/04 אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית בנימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004); עת"מ 283/04 חטאב נוריאל נ' עיריית אשקלון, פדאור 05(18), 453 (2005); עע"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.03); עת"מ (חי') 2248/04 לוי שי נ' שיקמונה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.04)}.
תקנה 4 לתקנות (סדרי דין) היא מאותו התחום והיא קובעת כי "בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג)" {ראה גם עת"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, תק-על 2003(3), 1191 (2003)}.
שילובן של התקנות הנ"ל {תקנה 3 ו- 4 לתקנות (סדרי דין)} מחמירות ומקלות גם יחד עם דרישות מועד ההגשה. מחד גיסא, הוסמך בית-המשפט להאריך את המועד אם ראה הצדקה לכך. מאידך גיסא, רשאי בית-המשפט לדחות העתירה אם היה שיהוי בהגשתה, אפילו העתירה הוגשה תוך 45 יום {עמ"ה 242/03 נארימן כבוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו, תק-מח 2005(1), 8515 (2005)}.
אומנם תקנות 3 ו- 4 לתקנות (סדרי דין) הן משנת 2000 ולכן חלות רק לגבי עילות שהתגבשו משנת 2000 ואילך, אך גם טרם לתקנות אלו נקבעה מסגרת זמן לתקיפה בהליך שיפוטי את מעשי והחלטות הרשות השלטונית.
לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- בג"צ 453/84 {איתורית שירותי תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת ואח', פ"ד לח(4), 619, 621 (1985). ראה גם דברי כב' השופט ר' שפירא ב- עת"מ (מחוזי חי') 3017/06 פנינת הברון בע"מ נ' המועצה המקומית בנימינה, תק-מח 2006(4), 4981, 4983 (2006)} לפיהם "בבסיסו של השיהוי עומדת העובדה, כי עבור הזמן גרם לשינוי המצב ולפגיעה באינטרסים ראויים להגנה. בין אם אלה אינטרסים של הרשות השלטונית, בין אם אלה אינטרסים של אדם אחר, ובין אם זהו אינטרס הכלל; ובאיזון הכולל, השמירה על אינטרסים אלה חשובה היא יותר מהשמירה על האינטרס של העותר, שעתירתו נדחית בשל השיהוי... מכאן, כי 'אין לקבוע כלל נוקשה בנוגע למקרים בהם יהווה אחור מכשול על דרך מבקשים סעד מבית-משפט זה'... והכול תלוי בנסיבות העניין. לעיתים ימים אחדים בלבד דיים כדי להוות שיהוי, ולעתים אין בחלוף חודשים כדי להוות שיהוי.
אכן, 'השיהוי הוא פונקציה של הדחיפות'... דיני השיהוי אין עניינם חוסר תום-לב סובייקטיבי של העותר, אפילו פעל העותר בתום-לב מבחינתו שלו, עדיין יש שעתירתו השתהתה יתר על המידה, ובאיזון הכולל יש להתחשב יותר באינטרסים הראויים להגנה של הרשות השלטונית, של צד שלישי, או באינטרס הכלל" {ראה גם בג"צ 3057/93 בסטי נ' שר החינוך, פ"ד מז(3), 525 (1993); בג"צ 2632/94 דגניה נ' שר החקלאות, פ"ד נ(2), 715 (1996); בג"צ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד מח(5), 632 (1994)}.
לנושא המועדים נודעת חשיבות ממעלה ראשונה {ראה גם עת"מ (מחוזי יר') 1660/09 ארסיניה דלוס סנטוס נ' משרד הפנים, תק-מח 2009(4), 617, 618 (2009)} לעניין הגשתן של עתירות מינהליות. ימינו אלה אינם עוד כימים שבעבר. בעבר היו נושאי משפט מינהלי באים לדיון ולהכרעה לפני הבג"צ, ובכפיפות להוראות חוק ספציפיות לא שלטה במועדי עתירות לבג"צ אלא מלכת השיהוי בלבד.
הגשת עתירה לאחר עבור חודשים מיום היווצר העילה, לעיתים חודשים לא מעטים, לא עצרה בעד עותרים אלא אם שינו משיבים את מצבם לרעה וגם כך לא תמיד צלחה טענת שיהוי. עידן זה חלף-עבר ככל שהמדובר הוא בנושאי משפט מינהלי המצויים בסמכותו של בית-המשפט המחוזי בישיבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים {עת"מ (מינהליים ת"א) 1095/03 המועצה המקומית שהם נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז, תק-מח 2007(3), 5139, 5144 (2007)}.
משהותקנו תקנות סדרי הדין ומשנקבע מועד ספציפי ומיוחד להגשתה של עתירה לבית-משפט זו הדרך בה שומה עלינו ללכת ואלה מועדים הוטל עלינו לכבדם. יחד-עם-זאת, בית-המשפט רשאי להאריך את התקופה להגשתה של עתירה ואולם, כלשונה של תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין), כך יעשה בית-משפט "אם ראה הצדקה לכך" {עע"מ 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פדאור 02(1), 340 (2002)}.
יודגש כי אין מדובר בדקדוקי עניות פורמליים, אלא בשיקול מהותי. לא בכדי נקבעו בתקנות (סדרי דין) מועדים קצובים, ואין הצדקה להעמיס את הרשויות השונות בטיפול בעניינים שזמנם עבר, על חשבון עניינים שזקוקים ושראויים לטיפול יעיל {דברי כב' השופט נעם סולברג ב- עת"מ (מחוזי יר') 8516/08 עוואד מירפת נ' הלשכה האיזורית למינהל האוכלוסין, תק-מח 2008(3), 5761 (2008)}.
ובמילים אחרות, קיימת חשיבות עליונה לעמידה במועד הקובע להגשתה של עתירה מינהלית, וכי יש לכבד את המועדים הקבועים בתקנות (סדרי דין) {דברי כב' השופטת ש' גדות ב- עת"מ (ת"א-יפו) 1851/07 ניו אלי בנמל בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח', תק-מח 2009(2), 7906 (2009); ראה גם עת"מ (מחוזי חי') 9326-09-09 ברנד תעשיות בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-מח 2009(3), 11809, 11814 (2009)}.
לא אחת נקבע בפסיקת בתי-המשפט כי התכתבויות וניהול משא-ומתן אל מול רשות אינם עוצרים את הזמן המוקצב על תקנות (סדרי דין), להגשת עתירה. ועתה נבהיר. הכלל הוא שהתכתבות של עותר עם הרשות המינהלית לאחר מתן החלטתה, במטרה לנסות ולשכנע את הרשות לחזור בה מההחלטה, אינה מסוגלת למתוח את התקופה להגשת עתירה למימדים בלתי-סבירים.
עותר לא יכול להתגבר על טענת שיהוי בכך שהוא מתעקש, אינו מוכן לראות בסירוב שהוא מקבל סוף פסוק, וממשיך להתכתב עם הרשויות. דבר זה נכון הוא במקום שהפניות הן חד-צדדיות. אך דבר זה נכון גם במקום שהרשויות באדיבותן משיבות לפונה שוב ושוב, כי אין בידן לשנות החלטתן. במשא-ומתן שכזה מגיע רגע מסויים, אשר ממנו ואילך מחד גיסא, פניות נוספות הן מיותרות ואינן מועילות מבחינת החובה הראשונית לפנות לרשות לפני פניה לבית-משפט זה, ומאידך גיסא, ממנו מתחילה לרוץ תקופת שיהוי שתעמוד בעוכרי העותר ברצותו לפנות לבית-משפט זה {בג"צ 410/78 מילס ישראל בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד לג(1), 271 (1971)}.
התכתבות בין צדדים, אשר נמשכה תקופה ארוכה, אין בה כדי להצדיק השיהוי, שאם לא תאמר כן, יוכל כל עותר ליצור מועדים יש מאין באמצעות התכתבות המתפרשת על פני שנים ארוכות.
ב- עת"מ (מינהליים יר') 8404/08 מכון מעיינות ללימודי יהדות נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-מח 2008(3), 322, 325 (2008)} קבע כב' השופט משה סובל כי "במקרה שבפנינו, התקופה להגשת העתירה חלפה כבר במועד הפנייה הראשונה של העותרת אל המינהל בדרישה לשינוי ההחלטה שלא לבחור בהצעתה, רוצה לומר: משלוח המכתב מיום 07.02.08. אולם גם לוּ היה מקום להצדיק את השתהות העותרת עד למשלוח מכתב זה, הרי ההצדקה הסתיימה ביום 13.02.08, בו יו"ר ועדת המכרזים השיב לעותרת במכתב הדוחה בצורה ברורה וסופית את עמדתה ומבהיר לה כי המינהל עומד על ההחלטות שהתקבלו לגבי המכרז הראשון והמכרז השני. מועד מתן תשובה זו של יו"ר ועדת המכרזים הינו אותו "רגע מסויים" אשר ממנו והלאה לא היתה העותרת רשאית להשהות את עתירתה לבית-המשפט, גם לא תחת איצטלא של המשך התכתבות עם המינהל. בפועל, העתירה הוגשה למעלה משלושה חודשים לאחר מכתב-התשובה הנזכר של יו"ר ועדת המכרזים".
ב- עת"מ (מחוזי חי') 3792-03-09 {אלי אזולאי, נ' משרד הבטחון/חשבות, תק-מח 2009(2), 5643, 5644 (2009)} קבע כב' השופט רון שפירא כי כל התכתבות נוספת שהיתה בין הצדדים וניסיונות לנהל משא-ומתן באשר לזכויותיו של העותר לא יכולה היתה לעכב את המועד להגשת העתירה בנושא מעבר לקבוע על-פי דין ולכן היה על העותר להגיש עתירתו תוך 45 ימים ממועד ההחלטה כאמור בתקנה 3(ב) (סדרי דין).
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1855/07 {מתן שירותי אחזקה וניהול בע"מ נ'עיריית ראשון לציון - מחלקת גביה, תק-מח 2008(2), 8637, 8646 (2008)} טענה העותרת כי בינה לבין העיריה התנהל משא-ומתן שבגינו נמנעה העותרת מלהגיש את העתירה.
כב' השופטת מיכל רובינשטיין בדחותה טענה זו קבעה כי "אין בטענה זו כדי לסייע לעותרת. ככל העולה מהמסמכים המצורפים, עמדתה של העיריה לעניין מקור חיובה של העותרת לשלם אגרה נותרה עקבית ויציבה כבר מהפניה הראשונה של העותרת במרץ 2005. יתר-על-כן, גם במשך אותן שנים לא פעלה העותרת באופן רצוף לבירור טענותיה. כך למשל בין הפניה ראשונה שלה לעיריה במרץ 2005 לבין הפניה השניה שלה במרץ 2006 חלפה שנה שלמה במהלכה העותרת לא חלקה על תשובתה של העיריה ולא פעלה לשינויה. אין ספק שהמועדים המתוארים לעיל חורגים באופן ניכר מהמועדים הקצובים להגשת עתירה מינהלית...".
עוד נקבע כי במקרה דנן, ניהולו של משא-ומתן בין הצדדים אינו יכול לייתר את חובתה של העותרת להגיש עתירה בהקדם האפשרי כל עוד עמדתה של הרשות אשר לסעד המרכזי המתבקש עומדת על כנה מזה תקופה ארוכה.
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1275/07 {קוק אלי נ' מועצה מקומית רמת השרון, תק-מח 2008(1), 9290, 9292 (2008)} קבעה כב' השופטת שרה דותן כי "העותר, אשר היה מיוצג על-ידי עורך-דין סמוך לקבלת התזכורת, פנה לעיריה בדרישה לבירור מקור החוב. משהוברר לו כי אין בכוונת העיריה לוותר על התשלום, היה עליו לפעול על-פי הוראות תקנה 3...".
כפי שנראה להלן, במקרים מסויימים, בית-המשפט יקבל הטענה בדבר התכתבויות כסיבה להגשת עתירה באיחור/שיהוי. לעניין זה נפסק מפי כב' השופט יצחק כהן ב- עת"מ (מחוזי נצ') 164/08 {חברת הנסיעות והתיירותנצרת בע"מ נ' מועצה מקומית כעביה - טבאש - חג'אג'רה, תק-מח 2009(4), 4298, 4306 (2009)}:



"ז. דיון:
1. ראש וראשון נדרש אני להכרעה בטענה המקדמית, לפיה יש לדחות העתירה על הסף בשל שיהוי. נטען, כי כבר ביום 21.08.07 החליטה המועצה לראשונה על התקשרות עם מעיין טורס, כאשר במהלך אותה שנה סיפקה החברה שירותי הסעות לתלמידים בקווים אל החטיבה העליונה. כן נטען, כי אין בפירוט המועדים על-ידי העותרת כדי להצדיק את חלוף הזמן.
עוד טוענים המשיבים 2-1, כי אף אם נתייחס ליום 31.08.08 כמועד הרלבנטי, הרי שהעתירה לוקה בשיהוי.
לעניין המועד להגשת עתירה, קובעות תקנות 4-3 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א- 2000 (להלן: "התקנות המינהליות")...:
העותרת מפרטת בעתירתה את המועדים הרלבנטיים השונים עד להגשת העתירה על ידה.
לטענת העותרת, רק ביום 29.08.08 נודע לה, באקראי, במסגרת שיחה שיזמה עם ראש המועצה, כי כעביה-טורס זכו בהליך מכרזי לביצוע הסעות תלמידים באותו איזור בו פועלים קווי התחבורה הציבורית המופעלים על-ידי העותרת.
בהמשך לכך, התקיימה ביום 03.09.08 פגישה בין העותרת לבין ראש המועצה, במהלכה מסר האחרון לעותרת, כי המועצה פנתה אל מרכז השלטון המקומי כדי שזה יבחר, באמצעות הליך מכרזי, מסיע שיבצע את ההסעות, במקום ההסעות בתחבורה הציבורית.
משכך, פנתה העותרת ביום 04.09.08 בדרישה לקבל את עמדת המועצה בעניין ואת העובדות לאשורן, והציעה למועצה לקבל החלטה המבטלת כל התקשרות שנעשתה ו/או התחייבות שניתנה, כן דרשה העותרת לאפשר לנציגיה לעיין בחומר הרלבנטי ולצלמו (ראה: נספח יא' לכתב-העתירה).
בהמשך, שוחח בא-כוח העותרת ביום 07.09.08 עם יועצה המשפטי של המועצה, עורך-דין סלאח נסאר, אשר הודיע לבא-כוח העותרת, כי ביום 08.09.08 צפויה להתקיים ישיבה במועצה, בהשתתפות ראש המועצה והחשב המלווה, וכי בהתאם להחלטה שתתקבל, יישלח על ידו, בשם המועצה ומטעמה, מכתב-תשובה מסודר.
ביום 11.09.08 שוחח בא-כוח העותרת פעם נוספת עם עורך-דין סלאח נסאר, שמסר כי שתי ישיבות מועצה קודמות שאמורות היו להתקיים במהלך אותו שבוע, נדחו, וכי ישיבת מועצה בעניין פניית העותרת מיום 04.09.08, מתוכננת ליום 15.09.08, כאשר לאחר קיומה תימסר לעותרת עמדת המועצה.
משלא התקבלה אצל העותרת כל התייחסות מטעם המועצה, הודיעה העותרת לעורך-דין נסאר, ביום 15.10.08, כי לא תמתין עוד להתייחסות המועצה ותפעל למימוש זכויותיה (ראה: נספח יב' לכתב-העתירה).
עתירת העותרת הוגשה ביום 23.10.08, כלומר, 54 יום לאחר המועד בו נודע לעותרת לראשונה על ההתקשרות עם כעביה טורס, הוא יום 29.08.08, אלא שלא ניתן לומר כי העותרת ישנה על זכויותיה מעת שנודע לה, כי אם פעלה כמפורט לעיל כל העת, לצורך קבלת עמדת המועצה בנדון ומיצתה הליכים בטרם פנתה למוצא האחרון, הוא הגשת עתירה לבית-המשפט.
נראה שיש להתייחס ליום 15.09.08, הוא היום בו היתה אמורה להתקיים ישיבת המועצה בעניין פניית העותרת, כאל המועד המכריע לצורך תחילת המניין בהתאם לתקנות 4-3 לתקנות המינהליות, שכן ממועד זה ועד ליום 15.10.08 לא פעלה העותרת ושקטה על שמריה, אולם ממועד זה ועד להגשת העתירה טרם חלפו 45 ימים ואין לראות בזמן שחלף, שיהוי מצד העותרת. יתרה מכך, בנסיבות כאן, כאשר עולה חשש ממשי להתנהלות בלתי-סבירה ואף בלתי-חוקית מצד המועצה, לא ראוי לדחות העתירה על הסף בנסיבות המועדים כאן."
ב- עת"מ (מחוזי יר') 8591/08 {מרדכי רובינשטיין נ' משרד החינוך, התרבותוהספורט, תק-מח 2008(4), 10303, 10309 (2008)} קבע כב' השופט נעםסולברג כי "על-פי תקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, היה על העותר להגיש את עתירתו בתוך 45 יום מיום מתן ההחלטה, או מיום שנודע לו עליה. גם אליבא דטענתו-שלו הוא ידע על ההחלטה כבר בינואר 2008, ולפיכך הגשת העתירה רק כעבור חצי שנה לוקה לכאורה בשיהוי כבד. אלא שלא יהא זה מן המידה לפקוד על העותר את עוון השיהוי. לליקוי הנ"ל בדרך התנהלותו של משרד החינוך, יש 'תרומה' משמעותית לכך שהעותר נמנע מלהגיש ערעור או עתירה במועד. הוא מנע מן העותר את המידע שהיה זקוק לו על-מנת לכלכל את צעדיו. העותר פנה שוב ושוב אל משרד החינוך, כדי לקבל את המידע ואת המסמכים הרלוונטיים. אילו קיבל העותר במועד את ההודעה בכתב, ואת הדוחות, כמתחייב, או אז היה מקום להתחיל במניין ימי השיהוי. אך לא כך היה. על הליקוי באופן פעולתו של משרד החינוך, אין ניתן לבסס טענת שיהוי לחובתו של העותר".
בבוא בית-המשפט לקבוע אם חל שיהוי ובאם לאו, עליו לבחון שלושה יסודות:
האחד, שיהוי סובייקטיבי - אופי התנהגות העותר, האם חלוף הזמן מצביע על-כך שהעותר ויתר על זכויותיו.
השני, שיהוי אובייקטיבי - האם מחדלי העותר פגעו באינטרסים ראויים של המשיבים.
השלישי, מידת הפגיעה בעיקרון שלטון החוק באם טענת השיהוי תתקבל.
נבהיר כי שני היסודות הראשונים {סובייקטיבי ואובייקטיבי} הם מצטברים לצורך קבלת טענת שיהוי במשפט הציבורי. במקרה עת"מ (מחוזי יר') 982/07 {מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)} הוכח היסוד הסובייקטיבי ולא הוכח היסוד האובייקטיבי, דין טענת השיהוי להידחות וחוזר חלילה.
נטל ההוכחה רובץ על הטוען טענת השיהוי {עת"מ (מחוזי יר') 982/07 מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)}. מנגד לשני יסודות אלה, עומד מבחן הפגיעה בשלטון החוק {יסוד שלישי}, אשר ביכולתו לשלול טענת שיהוי {דברי כב' השופטת אסתר הלמן ב- עת"מ (מחוזי נצ') 129/08 יהודה בר נ' הוועד המקומי כפר יהושע, תק-מח 2010(1), 7173, 7175 (2010)}.
יחד-עם-זאת, כפי שנראה להלן, על-פי פסיקת בתי-המשפט, היחס בין שלושת היסודות הנ"ל, נקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבות הספציפיות של כל עניין ועניין ואין מדובר בנוסחה מתמטית.
שאלת השיהוי נתונה לשיקול-דעתו השיפוטי של בית-המשפט, ואין כללים נוקשים ביחס לאופן הפעלתו {עע"מ (מינהליים) 2273/03 אי התכלת שותפות כללית (המערערת בעע"ם 2273/03) נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(4), 3390 (2006)}.
באשר לאיזון בין השיקולים השונים נקבע ב- עע"מ 7142/01 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673 (2002)} כי "היחס בין שלושת היסודות הרלוונטיים לשיהוי ייקבע על-פי משקלו היחסי של כל אחד מהשיקולים בנסיבותיו של כל עניין. בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל, איפוא, בית-המשפט מערכת איזונים על פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק" {ראה גם עע"מ (מינהליים) 8412/07 חברת מלון ומלוןסוויטות אפ.אס.אר בירושלים בע"מ נ' שימי הורן, תק-על 2009(1), 3090 (2009)}.

נציין כי סילוקה של עתירה בשל שיהוי איננה החלטה טכנית המיושמת באופן אוטומטי כל אימת שחלף המועד להגשתה על-פי תקנה 3(ב) לתקנות (סדר דין) {עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה-חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673 (2002)}.
ההכרעה בטענת שיהוי מוכרעת, איפוא, על יסוד איזון בין שלושת היסודות האמורים, תוך מתן משקל יחסי לכל אחד מהם, בהתחשב במכלול הנסיבות {עת"מ (יר') 1032/06 דניאל גרטנר, עורך-דין ואח' נ' משרד הפנים - ועדתהמכרזים ואח', תק-מח 2006(4), 6155 (2006)}.

3.9.3.1 שיהוי סובייקטיבי - יסוד ראשון
השיהוי הסובייקטיבי עניינו אופן ההתנהגות של העותר והשאלה אם חלוף הזמן מלמד שויתר על זכויותיו {עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728, 733 (2004)}. ובמילים אחרות, תנאי זה בוחן את התנהגותו של העותר והאם ניתן ללמוד ממנה כי ויתר על פניה לערכאות.
על-מנת "לסתור" יסוד זה, על העותר להסביר לבית-המשפט מדוע נמנע מלהגיש עתירה ו/או ליתן הסבר המצדיק את השיהוי הארוך. ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1529/07 {שאול בנימין נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2008(1), 6238, 6240 (2008)} קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין כי "שיהויו הברור של העותר בהגשת העתירה כמו גם חוסר יכולתו להסביר או להצדיק את השיהוי הארוך מהווים סיבה מספקת לדחייתה של העתירה על-הסף".
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 117/08 {רשף ביטחון (1993) בע"מ נ' עיריית עפולה, תק-מח 2008(4), 962, 969 (2008)} קבע כב' השופט ארבל בנימין כי במקרה דנן, לא מצא כי העתירה נגועה בשיהוי, המצדיק סילוקה על-הסף, שכן, היא לא נגועה בשיהוי סובייקטיבי וזאת מן הסיבה כי העתירה הוגשה מספר ימים ספורים לאחר החלטת העיריה, לפיה המשיבה 2 היא הזוכה ובטרם הודע על-כך פורמאלית לעותרת, ובטרם קיבלה מענה לפנייתה לעיריה, תוך שהיא מעניקה אורכה סבירה בת 7 ימים להשיב על פנייתה.
ב- בש"א (מחוזי נצ') 1058/07 {איתן גרוס נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוזצפון, תק-מח 2007(2), 1222, 1227 (2007)} קבעה כב' השופטת מוניץ נחמה כי "בענייננו, ברור כי, התנהגות העותר לוקה בשיהוי סובייקטיבי, שהרי המידע עליו הוא מבקש לבסס בקשתו לתיקון כתב העתירה, היה ידוע לו עוד לפני הגשת העתירה המקורית. על-כן ברור כי, לאחר הגשת העתירה המקורית בה לא נכללו טענות אלה, וגם לאחר מתן ההחלטה בצו הזמני, לא נתבקש תיקון כתב-העתירה, או דיון מחודש ובפרט לאור ההחלטה אשר בה נקבע כי, המשיבים 4 ו- 5, ימשיכו בבניה על סיכונם והם לא יוכלו לטעון 'מעשה עשוי', לא באה מפי המבקש כל טענה לתיקון העתירה, אלא לאחר חודשים כה ארוכים. כל אלה מלמדים כי העותר ויתר על זכותו לטעון טיעונים אלה".
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התכנית. כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה.
אשר לשיהוי סובייקטיבי נקבע "למרות שהעותרת ידעה שהתכנית החדשה אושרה על-ידי הוועדה המקומית והמחוזית עוד בשנת 2003, ועל-אף הטענות הרבות שבפיה כפי שפורטו בעתירה, ועל הנזק שלטענתה ייגרם לה אם התכנית לא תבוטל, הרי היא לא עשתה מאומה על-מנת לבטלה, ואף לא גילתה בפני המשיב כל טענה בעניין "דרך 14" והסתמכותה, כביכול, עליה, ודווקא הציגה מצג שאין לה כל טענות בקשר לדרך זה {ועובדה היא ההתחייבות לפינוי הכביש הנ"ל}, וחיכתה למעלה מחמש שנים עד שהגישה את העתירה דנן. סבור אני, כי אי-עמידתה של העותרת על זכויותיה למעלה מחמש שנים, מאז שנודע לה לראשונה על התכנית החדשה, יש לראותה כמי שוויתרה על זכויותיה".

3.9.3.2 שיהוי אובייקטיבי - יסוד שני
השיהוי האובייקטיבי עניינו שינוי המצב לרעה ופגיעה באינטרסים ראויים של הרשות המינהלית או של צדדים שלישיים, שנגרמה בעקבות האיחור בהגשת העתירה {עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728, 733 (2004)}.
כאשר עסקינן בשיהוי אובייקטיבי, במובן זה שהשיהוי בהגשת העתירה גרם נזק שלא היה נגרם אילולא השיהוי, או גרם לשינוי המצב או לסיבוכו באופן שלא ניתן להשיבו לקדמותו בנקל, שיהוי כזה יצדיק, דרך-כלל, דחיית העתירה על הסף {בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ואח', פ"ד מח(5), 630 (1994); עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזיתלתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)}.
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 129/08 {יהודה בר נ' הוועד המקומי כפר יהושע, תק-מח 2010(1), 7173, 7177 (2010)} דחתה כב' השופטת אסתר הלמן את טענת השיהוי וקבעה כי המשיב לא הצביע על פגיעה העלולה להיגרם כתוצאה מקבלת העתירה, בשל השיהוי בהגשתה, להבדיל מהנטל שייפול על כתפי הועד אם יחוייב לאפשר עיון מקיף במסמכים, וזאת ללא קשר לעיתוי בו הוגשה העתירה.
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדההמחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התכנית.
כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה. אשר לשיהוי אובייקטיבי נקבע כי "המשיבה 4 - חברת אלבר הסתמכה על אישור התכנית, שכרה את הקרקע והשקיעה בה השקעות שונות לצורך עסקיה. העותרת שידעה על התכנית הרבה זמן לפני שהמשיבה 4 שכרה את הקרקע מהמשיב לא עשתה מאומה, ועל-אף שהעותרת ידעה על שכירות זו, ועל תכנית המשיבה 4 להקים את עסקה שם לא עשתה העותרת מאומה, והיא אף התקשרה עם המשיבה 4 בחוזה שכירות-משנה לעניין "דרך 14" {שגם עניין זה מלמד על אי-הסתמכותה של העותרת על דרך זו כפי שהיא מציגה את התמונה}, ולא יידעה את המשיבים 3 ו- 4 אודות טענותיה בעניין זה. אוסיף, כי על-פי הראיות שהוצגו על-ידי המשיבים 3, 4 שלא הופרכו על-ידי העותרת, הרי בעת הגשת העתירה, כבר הושלמו העבודות על-ידי חברת אלבר, כך שהבניה על החלקה היתה בבחינת "מעשה עשוי".
חברת אלבר השקיעה כספים רבים בהתאמת המגרש לעסקה, עלויות אלה נאמדות על-ידי חב' אלבר למעלה ממליון ש"ח. אין כל ספק כי עלויות אלה יכלו היו להיחסך לו הגישה העותרת את עתירתה במועד ולפני שהחלה חב' אלבר בהוצאת השקעותיה. אוסיף, כי מעיון בצילומים בנספח "יד" לתגובת המשיב עולה, כי חברת אלבר הקימה מבנה על גבי המגרש של המשיב, בנוסף ליישור השטח וגידורו".

3.9.3.3 מידת הפגיעה בעקרון שלטון החוק - יסוד שלישי
על בית-המשפט לבחון את שאלת התקיימותו של מבחן השולל שיהוי והוא מידת הפגיעה בשלטון החוק ובאינטרס הציבורי המתגלה מתוך המעשה המהווה נושא העתירה. מבחן שולל זה מבטא את העיקרון לפיו בית-המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם משמעות הדבר היא כי עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק ובאינטרס ציבורי חשוב.
עיקרון כאמור חל מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי {עת"מ (מחוזי יר') 1470/09 יעקב ראובן נ' ועדה מיוחדת - מינהלת סל"ע, תק-מח 2010(1), 2618, 2624 (2010); עת"מ (מינהליים ת"א) 1022/06 ד"ר חוסני סעאדה נ' רשם המהנדסים והאדריכלים, תק-מח 2007(2), 2552, 2556 (2007)}.
על-פי מבחן זה, בית-המשפט לא ידחה עתירה מחמת שיהוי אם עקב כך תיגרם פגיעה חמורה בשלטון החוק או באינטרס ציבורי חשוב. כלומר, מבחן זה מחייב דחיית טענת השיהוי "מקום שמשקל הרעה הצפויה מהמעשה נשוא העתירה גובר באופן ממשי על הנזק העלול להיגרם בהיזקקות לעתירה הנגועה בשיהוי, ובהינתן פגיעה אפשרית בצדדים שהסתמכו על מצב דברים נתון עד לפתיחתו של ההליך השיפוטי" {עע"מ (מינהליים) 2273/03 אי התכלת שותפות כללית (המערערת בעע"ם 2273/03) נ' החברה להגנת הטבע, תק-על 2006(4), 3390 (2006)}.
ב- בג"צ 3/04 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה צפת נ' שר הפנים, תק-על 2005(4), 3563 (2005)} ניסח בית-המשפט את המבחן כלהלן: עד כמה כרוכה ההשלמה עם המעשה המינהלי הפגום, בפגיעה בשלטון החוק, שהרי אפשר שדחיית העתירה בשל שיהוי תשאיר בתוקפה החלטה מינהלית שאיננה כדין.
יש להדגיש כי לא כל פגם מינהלי יש בו כדי לגבור על טענת שיהוי כי אם רק במקרים מיוחדים בהם הפגם חמור במיוחד {עע"מ (מינהליים) 2408/05 הושעיה ישוב קהילתי כפרי של אגוד המושבים של הפועל המזרחי נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-על 2007(1), 1257 (2007); עע"מ (מינהליים) 3189/09 החברה להגנת הטבע נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, תק-על 2009(3), 91 (2009)}.
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1751/07 {חב' גווני-בר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים, תק-מח 2008(1), 2623, 2626 (2008)} בדחותה את טענת השיהוי קבעה כב' השופטת שרה דותן כי "הותרת המצב לפיו ממרה הוועדה המקומית ביודעין את פי ועדת הערר ופועלת בניגוד להחלטתה, מהווה פגיעה חמורה בשלטון החוק ובסדרי הממשל, בעיקר לנוכח האמירה הברורה בהחלטת ועדת הערר כי הוועדה המקומית הפלתה בין העותרות למגישי תכנית 439. בנסיבות אלה, גם אם שגו העותרות בפנייתן לוועדת הערר במקום לבית-משפט זה, אין הדעת סובלת שסוגיה זו לא תתברר ויישלל מן העותרות הסעד לו הן זכאיות, רק בשל האיחור בהגשת העתירה" {ראה גם עע"מ 8723/03 עיריית הרצליה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חוף השרון ואח', פ"ד נח(6), 728 (2004)}.

4. הגשת עתירה בערכאה לא מתאימה וטענת שיהוי
ב- עת"מ (מחוזי יר') 597/05 {ג'רוזלם גולד הוטל בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2007(3) 8610, 8612 (2007)} טענה המשיבה כי יש לדחות את העתירה שהוגשה מחמת שיהוי בהגשתה. כב' השופטת מוסיה ארד בדחותה טענה זו קבעה כי "אכן, ההליך של המרצת פתיחה שבו בחרה העותרת לתקיפת חיובה בהיטלי סלילה ותיעול, היה מוטעה. העותרת צריכה היתה לפנות בעתירה לבית-משפט לעניינים מינהליים בסמוך לאחר קבלת דרישת התשלום מהמשיבה, ובהתאם למועדים הקבועים בתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים. ואולם, המשיבה לא הכחישה את טענת העותרת לפיה משהוגשה התובענה לבית-משפט השלום היא לא טענה שם כי מדובר בהליך לא מתאים וכי יש לסלק את ההמרצה על הסף בגין חוסר סמכות או שיהוי ואף המתינה למעלה משנה בטרם הגישה כתב הגנה. רק לאחר שנושא הסמכות הועלה בבית-משפט השלום ביוזמת בית-המשפט, הגיעו הצדדים להסכמה על העברת הדיון לבית-משפט זה, תוך שהמשיבה שמרה לעצמה את טענת השיהוי (שלמעשה לא הועלתה על ידה לפני שלב זה). המשיבה גם לא ציינה כי נקטה, לאורך התקופה שבין הטלת ההיטל להגשת העתירה הנוכחית, בהליכים כלשהם לגביית החוב. נוכח זאת, לא ניתן לקבל את טענת המשיבה לפיה נפל שיהוי אובייקטיבי בהתנהלות העותרת. בנסיבות אלו, ולאור אופיו של הפגם שנפל, בהתנהלות המשיבה, כפי שיפורט להלן, יש לדחות את טענת השיהוי ולדון בעתירה לגופה".

4.1 הגשת עתירה כעבור 3 שבועות
ב- עת"מ (מחוזי חי') 678-08 {עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה נ'עיריית חיפה, תק-מח 2009(1), 13587, 13589 (2009)} קבעה כב' השופטת יעלוילנר כי "העתירה דנן הוגשה ביום 17.09.08, כשלושה שבועות לאחר מתן החלטת העיריה מיום 28.08.08 נשוא עתירה זו, ולפיכך, העתירה הוגשה במועד הקבוע לכך בחוק... ללא כל שיהוי בהגשתה".

4.2 הגשת עתירה כעבור 88 ימים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 1770/09 {יתרב - חברה לשירות סיעוד ורווח בע"מ נ'המוסד לביטוח לאומי, תק-מח 2009(4), 3137, 3140 (2009)} הועלתה טענת שיהוי. כב' השופטת מוסיה ארד בדחותה את העתירה קבעה כי "במקרה הנוכחי החלטת המשיב בדבר תוצאות המכרז התקבלה ופורסמה ביום 16.06.09 ואילו העתירה הוגשה רק ביום 12.10.09, קרי, רק לאחר שחלפו שמונים ושמונה ימים מיום מתן ההחלטה. די בכך כדי להביא לדחיית העתירה".

4.3 הגשת עתירה כעבור 3 חודשים
ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 1635/08 {ארוטיוניאן חצ'יק נ' מדינת ישראל - משרדהפנים, תק-מח 2009(1), 12468, 12471 (2009)} דחתה כב' השופטת גדות שרה את העתירה מחמת העובדה כי החלטתה האחרונה של המשיבה ניתנה ביום 08.01.08 ואף-על-פי-כן, העתירה הוגשה רק ביום 10.04.08 ומכאן, כי דין העתירה להידחות.

4.4 הגשת עתירה כעבור 4 חודשים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 449/07 {ורד לוי נ' לשכת עורכי-הדין, תק-מח 2007(3), 1575, 1576 (2007)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי "דין העתירה להידחות על-הסף מחמת שיהוי. ההודעה על ההחלטה נשוא העתירה נשלחה לעותרת ביום 16.01.07 ואולם רק ביום 01.05.07 הגישה העותרת עתירה זו. העותרת לא עמדה בהוראת תקנה 3(ב) לתקנות... ואף לא הגישה בקשה להארכת מועד להגשת העתירה ולא ציינה כל נימוק המצדיק מתן ארכה כאמור. זאת ועוד, העתירה הוגשה בחלוף חודש מן המועד בו הותר לעותרת להירשם כמתמחה...".

4.5 הגשת עתירה כעבור 6 חודשים
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1851/07 {ניו אלי בנמל בע"מ נ' אוצר מפעלי יםבע"מ, תק-מח 2009(2), 7906, 7908 (2009)} קבעה כב' השופטת גדות שרה כי דין טענת השיהוי להתקבל וכדבריה:
"במכתב מיום 18.01.07, המופנה אל בא-כוח אמ"י, מציין בא-כוח העותרת כי ביום 15.01.07 נודע לעותרת על חתימת חוזה הרשאה בין אמ"י לסקאפה, "לתקופה שתחל עם סיום תקופת החוזה שבין מרשתי למרשתך" (סעיף 4 לנספח יח לעתירה).
עוד טענה העותרת במכתב זה כי יש בהתקשרות בין אמ"י לסקאפה "הפרה גסה של כללי המשפט המינהלי, באשר מרשתך הינה חברה ממשלתית עירונית, ובתור שכזו שומה עליה לפרסם מכרז לשימוש בנכס הנ"ל, וזאת רק בתום תקופת האופציה של מרשתי ביום 31.08.10".
ממכתב זה עולה כי כבר ביום 15.01.07 ידעה העותרת על ההתקשרות נשוא העתירה, וכי התקשרות זו נעשתה בלי מכרז.
אף-על-פי-כן, הגישה העותרת את העתירה רק ביום 23.07.07, היינו, כחצי שנה מאוחר יותר, ובשיהוי ניכר.
12. תקנה 3(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת כי "בית-המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות-משנה (א) ו- (ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".
בענייננו לא הוגשה בקשה להאריך את המועד להגשת העתירה, והעותרת גם לא הציגה כל נימוק או הצדקה להגשת העתירה באיחור.
גם משום כך דין העתירה להידחות מחמת שיהוי."
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 142/09 {ראובן מיקסנר נ' ראש עיריית עפולה, תק-מח 2009(3), 2407, 2408 (2009)} טענו המשיבים כי העתירה הוגשה בשיהוי. כב' השופט ארבל בנימין שיהוי בקבלו הטענה קבע כי "נראה, כי כבר ביום 06.06.08 שלחה העירייה מכתב לעותר ובו הבהירה לו כי הוועדה לחובות עבר דנה בבקשתו שוב ושוב ולא אישרה מתן הנחה. זאת, מאחר ובבעלותו בית פרטי. עתירה זו הוגשה ביום 07.04.09. כ- 10 חודשים לאחר תשובתה של העיריה".
עוד נקבע כי "במקרה דנן, הוגשה העתירה באיחור רב ללא כל הסבר או סיבה מוצדקת. התוצאה היא כי העתירה לוקה בשיהוי, ומשום כך, דינה להידחות על-הסף".

4.6 הגשת עתירה לאחר 4 שנים
ב- עע"מ (מינהליים) 7986/06 {דורי דרורי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה יזרעאלים, תק-על 2008(1), 517-516 (2008)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי "מבחינת נסיבות העניין עולה, כי צדק בית-המשפט המחוזי לכשקבע שדין העתירה להידחות בשל איחור ושיהוי שנפלו בהגשתה.
עתירת המערערים לבית-המשפט המחוזי הוגשה רק ביום 05.09.05, קרי, כארבע שנים לאחר שעברו להתגורר בישוב וכשש שנים לאחר מתן היתר הבניה למגרש הכדורסל.
בנסיבות אלו, אין מנוס מן המסקנה שהגשת העתירה אינה עומדת במסגרת הזמנים הקבועה בתקנה 3(ב) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קרי, 45 ימים מיום שנודע לעותר על ההחלטה. אין ספק, כי לכל המאוחר ידעו המערערים על קיום מגרש הכדורסל מיום שעברו לביתם ביישוב. לא ניתן לקבל את טענתם, כי לא ידעו עד למועד מאוחר יותר שנתקבלה החלטה ליתן היתר להקמת המגרש, מקום שלא טרחו הם לברר את העניין".

4.7 הגשת עתירה למעלה מ- 5 שנים
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 152/08 {בני משה ביטון ד.א.י.ש. בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה - מחוז צפון, תק-מח 2010(1), 7776 (2010)} העתירה הוגשה בשיהוי ניכר, אחרי למעלה מ- 5 שנים מאז שהעותרת ידעה על התכנית. כב' השופט זיאד הווארי קיבל את טענת השיהוי ודחה את העתירה.

4.8 הגשת עתירה כעבור 7 שנים
ב- עת"מ (מחוזי יר') 982/07 {מלכה אליהו נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2008(4), 10452, 10454 (2008)} העתירה הוגשה כמעט 7 שנים לאחר מתן ההחלטה המותקפת. כב' השופט יהונתן עדיאל לא קיבל את טענת השיהוי שהעלו המשיבים וקבע כי "בנסיבות העניין שלפנינו, אין חולק שבהתנהלותו של העותר נפל שיהוי סובייקטיבי כבד, שכן לא היתה כל מניעה להגשתה של עתירה זו בסמוך לקבלת ההחלטה, כפי שעשו העותרים בעתירה הקודמת, או למצער לאחר שניתן פסק-דין סופי בעניינם של העותרים האחרים. עם-זאת, המשיבים, שעליהם נטל ההוכחה בעניין זה, לא הוכיחו קיומו של שיהוי אובייקטיבי".

4.9 הארכת מועד להגשת העתירה - תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין)
על-פי תקנה 3(ג) לתקנות (סדרי דין), לבית-המשפט שיקול-דעת להאריך את המועד "אם ראה הצדקה לכך". אין צורך בקיומו של "טעם מיוחד". מדובר במבחן גמיש יותר מהמבחן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, {בש"א (מחוזי חי') 31233/05 איימן חואשי נ' ועדת ערר מחוזית, משרד הפנים, מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 7995, 7997 (2006)}.
השיקולים אותם שוקל בית-המשפט, בין היתר, הינם סיבת העיכוב בהגשת העתירה, התנהגות הצדדים, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין וכדומה. יש לזכור כי סדרי הדין נועדו לא רק לשם שמירת הסדר אלא גם לשם הגנה על אינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו {ע"א 6061/03 גלעד סופרין ואח' נ' חפציבה חברה לבניין עבודות ופיתוח בע"מ, תק-על 2004(2), 315 (2004); בש"א (חי') 20801/04 אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית ביניימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004); עע"מ 1981/02 קיסר-הנדסה ופתוח בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הביטחון, פדאור 02(1), 340 (2002)}.
את הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית יש להגיש בצירוף תצהיר. במקרה והבקשה להארכת מועד לא תיתמך בתצהיר אנו סבורים כי די באי-צירוף התצהיר כדי להביא לדחייתה של הבקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית {ראה גם עת"מ (מחוזי חי') 6933-08-09 עאטף שלבי נ' רשות הרישוי, משרד התחבורה, חיפה, תק-מח 2009(4), 6264 (2009) שם דחה בית-המשפט את הבקשה להארכת מועד מחמת היעדר תצהיר תומך לבקשה}.
ב- בש"א (מחוזי חי') 3536/06 {המועצה איזורית מטה אשר נ' שטראוס מחלבות בע"מ, תק-מח 2006(2), 5372, 5374 (2006)} קבעה כב' השופטת חני הורוביץ כי "שלא כמו בפסקי-הדין שאליהם הפנתה המשיבה, כאן אין הצדקה להעברת התיק לבית-המשפט המוסמך לאור השתהותה הניכרת בהגשת התובענה. דחיית הבקשה והעברת הדיון לבית-משפט לעניינים מינהליים תעקר מתוכן את תקנה 3(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, לפיה רק בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי להאריך המועד הקבוע להגשת עתירה מינהלית".
ב- בש"א (מחוזי יר') 891/09 {פטרו אליאס נ' משרד הפנים, תק-מח 2009(4), 4939 (2009)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית. כב' השופט דוד חשין בקבלו את הבקשה קבע:
"6. המבקש אמנם לא הציג הוכחות חותכות לכך שלא ויתר על זכותו לפנות לערכאות, לאחר שההחלטה השניה של הוועדה הומצאה לו, והוא אף ניסה לצאת את הארץ בחודש מאי 2009. ברם, מבחינה אובייקטיבית, לא נראה כי היענות לבקשה תפגע באופן ממשי באינטרס של המשיב.
זאת, הן בשל העובדה שהוועדה השתהתה במתן ההחלטה בעניינו של המבקש, בעודו ממשיך לשהות בארץ ללא היתר במשך כשנה, מבלי שהדבר יגרום למשיב להחיש את מתן החלטתו; והן בשל כך שהמשיב, האמון גם על הסדרי היציאה מישראל, לא מימש את צו הגירוש, חרף החלטת רשם ההוצאה לפועל מיום 01.06.09 (נספח אחרון לבקשה).
בנוסף, למקרא החלטת יו"ר הוועדה אל מול החומר המצורף לבקשה, עולה חשש שמא נפל פגם מסויים במעשה המינהלי, ולו פגם בהפעלת שיקול-הדעת, המצדיק הכשרתה של הגשת עתירה, כמבוקש, חרף השתהותו של המבקש.
הספק מתעורר בעיקר באשר להנחותיו העובדתיות של יו"ר הוועדה לגבי מהות הקשר בין המבקש לילדתו (השוו: עת"מ (יר') 8977/08 אבולאמה נ' שר הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.02.09)). לכך יש להוסיף כי בהתאם להנחיית הפסיקה, בעת הפעלת נוהל הטיפול בהפסקת הליך להסדרת מעמד לבני זוג של ישראלים (מס' 5.2.0017), יש מקום לאפשר בחינה אינדבידואלית של הבקשה, מעבר לקריטריונים המנויים בנוהל (בג"צ 4711/02 הלל נ' שר הפנים, תק-על 2008(4), 197 (2008)), החלטה מיום 12.10.08 ופסק-דין מיום 02.08.09).
לנוכח האמור, ובהינתן שהפניה לבית-משפט זה בעתירה מינהלית היא בגדר מוצא אחרון למבקש, בטרם יהא חשוף לסכנת מעצר וגירוש מן הארץ, ראיתי לנכון לאפשר לו להגיש את עתירתו לעת הזאת. ככל שהקשר החדש שנרקם בין המבקש לבין בת-זוגו הנוכחית (שעובדת קיומו צויינה בנספח י' לבקשה) משפיע על הסעד המבוקש בעתירה, יידון העניין בפני המותב שידון בעתירה לגופה.
8. לסיכום, הבקשה מתקבלת. המועד להגשת העתירה מוארך עד ליום 01.12.09. בנסיבות הכוללות של העניין אין צו להוצאות."
ב- בש"א (מחוזי יר') 420/09 {אלקטרוניק דאטה סיסטמס (אי.די.אס) ישראל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים (משיבה מס' 1), מלם מערכות בע"מ (משיבה מס' 2), תק-מח 2009(1), 6590 (2009)} קבע כב' השופט דוד חשין כי לאחר שעיין "בבקשה, בתגובת המשיב, המתנגד לה, בתגובת המבקשת לתגובתו, ובתגובת המשיבה 2, שהוכרזה כזוכה במכרז ומתנגדת אף היא לבקשה, ובתגובת המבקשת לתגובתה, באתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה. זאת, לאו דווקא מחמת נימוקי הבקשה, שספק אם היה בהם כשלעצמם כדי לשכנעני להאריך את המועד, כי אם מפאת העובדה שבינתיים נעתרתי לבקשה של משתתפת אחרת במכרז (טלדור אי.טי בע"מ), והארכתי את המועד להגשת עתירה על ידה, בעניין אותו מכרז, עד ליום 05.02.09, שבו אכן הוגשה עתירתה. בנסיבות אלה, ראיתי הצדקה לאפשר למבקשת להיכנס דרך אותו פתח ולהאריך את המועד להגשת העתירה".
ב- בש"א (מחוזי חי') 591/08 {אילנית מ. לשיקום בע"מ נ' מועצה מקומית פרדס חנה-כרכור, תק-מח 2008(1), 13925 (2008)} נפסק מפי כב' השופט רון סוקול:
"8. לאחר שעיינתי בטיעונים הגעתי למסקנה כי יש להיעתר לבקשה. המשיבה הפנתה את המבקשת להגיש ערר לשר הפנים, והמבקשת עשתה כן. שר הפנים סבר כי העניין אינו בסמכותו, ודומה שאיש מבעלי הדין אינו תוקף עמדה זו. יוצא שהמשיבה הטעתה את המבקשת והפנתה אותה, בהודעת הדרישה, לנקוט הליך מיותר...
11. העילה להארכת המועד נעוצה בשניים; הפנייה המיותרת לשר הפנים והיעדר פרטים נדרשים. דומני כי בנסיבות שנוצרו ונוכח ההטעיה שבדרישה, יש לִמנות את המועד להגשת העתירה רק מרגע שהמבקשת קיבלה את תשובת השר, דהיינו מתבקשת ארכה קצרה יחסית.
אין ספק גם כי לשם ייעול ההליך ראוי שהמבקשת תוכל להשלים את איסוף הנתונים לפני הגשת העתירה, לרבות קבלת המידע מהמשיבה.
12. אשר-על-כן הנני נעתר לבקשה ומאריך למבקשת את המועד להגשת העתירה עד ליום 01.04.08."
ב- עמ"ה 388/01 {אפיק רום הערוץ הישראלי החדש בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, תק-מח 2001(2), 1180 (2001)} נפסק כי:
"ב- בג"צ 2285/93 אוסי נחום נ' גיורא לב ו- 6 אח', פ"ד מח(5), 630 (1994) אמר השופט י' זמיר, שגם אם נניח שקיים פגם משפטי בהחלטת הרשות המינהלית, אין פגם זה גובר על השיהוי.
'בדרך-כלל השיהוי משמש לדחיית עתירה על-הסף, על-אף הטענה שההחלטה המינהלית לוקה בפגם משפטי. רק במקרים מיוחדים עשויה הטענה בדבר פגם משפטי להגיע לדרגת חומרה הגוברת על הנזק הנובע מן השיהוי.'
זאת ועוד, במקרה הזה לא הובאו נימוקים עובדתיים לשיהוי. נכון שאין לייחס משקל רב לשיהוי הסובייקטיבי, אך משלא הובא כל נימוק לכך שהגישו את העתירה רק ביום 03.06.01, לאחר שהמסמכים הרלבנטים התקבלו במשרד העותרת השניה כבר ביום 06.05.01, יש לקבל את טענת השיהוי.
הטענה היחידה של בא-כוח העותרת השניה היא כי 'לקח זמן לשקול את העניין' (עמ' 49 לפרוטוקול מיום 13.06.01). נראה שבכך "ישן על זכויותיו" ולא פעל בערנות. ראו: ת"א (יר') 1755/96 ל.נ.ע. סחר ועבודות מיוחדות בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, תק-מח 2000(1), 515 (2000); עת"מ (ת"א) 1056/00 מטר מטר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב, תק-מח 2000(3), 2571, (2000) פסקאות 14-13.
בסופו-של-יום טוענת העותרת השניה לפגיעה באינטרס כלכלי-כספי שלה. הפגם הנטען אינו עולה כדי פגיעה חמורה בשלטון החוק המחייב דיון בו לגופו, אפילו מתקיימות נסיבות של שיהוי אובייקטיבי וסובייקטיבי כבענייננו. העותרת השניה לא הגישה את עתירתה "בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין" כמצוות תקנה 3(ב) רישה לתקנות, ומכיוון שכך נחרץ עתירתה לשבט.
לאור כל האמור לעיל אני דוחה את העתירה השניה ומקבל את טענת השיהוי."
ב- עמ"ה 223/01 {קומפאק מחשבים ישראל בע"מ נ' אלתא תעשיות אלקטרוניות, תק-מח 2001(2), 2591 (2001)} נפסק כי:
"מודע אני לכך שבתקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 כתוב: 'לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין...'. קומפאק ישראל הגישה את העתירה תוך כשבועיים מהמועד שהודע לה שלא זכתה במכרז.
ברם אין עוסקים אנו בשיהוי במובן הצר של תקנה 3. הטענה אינה כי היה על קומפאק ישראל להגיש בקשה להארכת מועד. השיהוי הינו מהותי. משקל הפגם הינו רב. ייתכן מצב שבו קיים שיהוי שאינו מלווה בחוסר תום-לב, למשל: עותר אשר איחר את המועד להגשת עתירה מינהלית בשל רשלנות או בשל נסיבות אישיות. מנגד, קיים מצב שבו השיהוי וחוסר תום-הלב הולכים יד ביד. על בית-המשפט לתת משקל רב יותר לשיהוי מעין זה. הוא המצב לפנינו."
ב- עת"מ 10996/02 {עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ, תק-על 2003(3), 1191 (2003)} נפסק כי:
"באשר לטענת השיהוי - המועד להגשת עתירה מינהלית בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. תקנה 3(א) מורה כי 'עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין', ותקנה 3(ב) מוסיפה כי אם 'לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם'. תקנה 4 היא מאותו תחום, והיא קובעת כי 'בית-המשפט רשאי לדחות עתירה אם ראה כי בנסיבות העניין היה שיהוי בהגשתה, אף אם הוגשה בתוך המועד של ארבעים וחמישה ימים כאמור בתקנה 3(ב) או הוארך המועד להגשתה לפי תקנה 3(ג).'"
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 200561/06 {אייל גור מזון איכות בע"מ נ' מפעלי בית עמנואל ואח', תק-של 2007(1), 4132 (2007)} קבע בית-המשפט כי:
"דברי כב' השופט א' א' לוי ב- ע"א 6365/00 בר-אור נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון ואח', פ"ד נ(4), 38, 47-46 (2002): '... אין לראות במאמצי הפרט למצות את ההליכים המינהליים העומדים לרשותו כיוצרים שיהוי הפועל לטובתו'.
וב- עע"מ 10996/02 עיריית קריית גת נ' אבישי כ"ץ בע"מ ואח', פ"ד נח(1), 490 (2003) דחה בית-המשפט העליון טענת שיהוי עקב הצהרת בא-כוח הרשות כי 'טרם התקבלה החלטה', וכאשר העותר המתין עד שתתברר ההחלטה.
לאור זאת, ודאי שלא היה מקום לטעון, כי היה על גור להגיש את התובענה סמוך לאחר ישיבתה הראשונה של הוועדה ביום 22.02.06, כאשר בא-כוחה של מב"ע הודיע לגור, כי תגובתו לפנייתה תינתן לאחר החלטת הוועדה בנדון, וכאשר החלטה זו הודעה לגור רק במכתב מיום 02.05.06.
כן, אין מקום לטעון, כי היה על גור להגיש את התובענה בסמוך לאחר קבלת החלטת הוועדה על הזוכות במכרז ביום 30.04.06, כאשר בא-כוחה של מב"ע הודיע ביום 29.05.06 לבא-כוח גור כי טרם התקבלה החלטה על הזוכות.
גם המתנתה של גור לכך שמב"ע תאפשר לה עיון במסמכי המתחרות בטרם תשקול צעדיה, סבירה בנסיבות העניין."
ב- עמ"ה 536/02 {גילי ויואל עזריה בע"מ נ' מדינת ישראל, משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2003(3), 8219 (2003)} נפסק:
"באופן פורמאלי הוארך לעותרת המועד להגשת העתירה, שכן לפי תקנה 3(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, יש להגיש עתירה כלפי החלטה מינהלית '... (ו)לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם...' מכיוון שהעותרת לא עמדה בתנאי זה, היא נזקקה להגיש בקשה להארכת מועד אשר כאמור נענתה בחיוב.
עם-זאת, אין בכך כדי לאפשר לעותרת להעלות עתה, זמן ניכר לאחר פרסום תוצאות המכרז הראשון, כל טענה שיש לה כלפיו. 'לא היו לנגד עיני העותרת הנתונים לגבי המחירים, כפי שהם מקובלים על המשיבים עצמם, כמפורט במכרז החדש'. לפיכך, לא ראוי לחסום את דרכה לטעון את טענותיה בנושא משנתגלה לה הדבר (השוו באנלוגיה לתחילת מירוץ התיישנות, בנסיבות שבהן העובדות לא היו בידיעת הצד שכנגד, עם האמור בסעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958).
ואולם, כל טענה שהעותרת מעוררת ואשר באופן סביר היא יכלה או צריכה היתה להעלות לאחר המכרז הראשון (כל שכן אם היתה צריכה להעלותה לפני פתיחת המעטפות), אין להתיר לה לטעון עתה. אלה הם פני הדברים, למשל, בכל הנוגע לטענות בדבר פינוי הפסולת מהאתר, כאשר מלכתחילה לא היתה מניעה כלשהי להעלותן כלפי המכרז הראשון.
כך בדומה גם לגבי טענתה, לפיה מחירי כתב הכמויות הנקובים במכרז הראשון נמוכים באופן ניכר ואף תמוה משיעור העלויות לפי מחירון שנת 2001, אשר שימש בסיס לעריכתו. טענה זו אינה נובעת מנתוני המכרז החדש והמחירון, והפרטים הכלולים בו היו גלויים וידועים גם אז.
בנסיבות אלו צריך היה להעלותה כבר בשעתו, לפני פרסום תוצאות המכרז הראשון וכל שכן מייד לאחריו. עוד חלים הדברים הנ"ל על המידע שלטענת העותרת הגיע לידי מינהליה, על אודות התאמה מלאכותית של המחירים במכרז הראשון לתקציב שעמד אז לרשות המשיבה 1 לצורך ביצוע הפרוייקט. בין טענה זו לבין מועד פרסום המכרז החדש אין ולא כלום.
10. נותר איפוא לדון בטענה המרכזית, לגבי אי-סבירות התמחור במכרז הראשון, כפי שבא לידי ביטוי בהשוואה עם המחירים שננקבו בכתב הכמויות במכרז החדש, ואשר גרם להחלטה לבטל את המכרז האמור."
ב- עת"מ 3874/02 {עיריית חדרה נ' חברת שיקרצ'י תעשיות (1995) בע"מ, פ"ד נח(5), 877, 885-884 (2004)} נפסק:
"תקנה 47 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים מחילה את התקנות על כל עתירה מינהלית שהוגשה לאחר תחילתן, קרי, לאחר 12.12.00 (תקנה 46 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים). לכאורה, לפי לשונן, חלות התקנות, ובכללן תקנה 3, על עתירתה של המשיבה, שהוגשה ביום 15.01.01.
ניתן לכאורה לפרש לשון זו כמחילה בדיעבד את התקנות באופן שמניין הימים הנקובים בתקנה 3 יחל זמן רב קודם להיכנסה לתוקף. עם-זאת סבורני כי פרשנות גורפת שכזו לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים אינה ראויה. עתירתה של המשיבה הוגשה פחות מ- 45 ימים לאחר שנכנסו התקנות לתוקפן, ואין מקום למנוע ממי שכלכל צעדיו לפי הדין שקדם להן להגיש עתירתו לבית-המשפט (ראו והשוו ע"א 1130/90 חברת מצות ישראל בע"מ נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד מו(4), 778 (1992), שם קיצר חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית) (תיקון מס' 2), התשמ"ז-1987 את המועד להגשת השגה על הודעת תשלום ארנונה כללית).
מכל מקום, אין ספק שנתקיימו כאן נסיבות שהיו מצדיקות הארכת מועד, אילו אכן היא נדרשה. יש איפוא לבחון את טענות השיהוי של העיריה לאור כללי השיהוי שקדמו לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים.
שאלת השיהוי נבחנת לאורם של שלושה יסודות: היסוד הראשון הינו "השיהוי הסובייקטיבי", קרי, אם יש בהתנהגות העותרת כדי לרמז על שוויתרה על זכויותיה. היסוד השני הינו "השיהוי האובייקטיבי", שבמסגרתו נבדקת הפגיעה באינטרסים ראויים של הרשות הציבורית או של צדדים שלישיים. היסוד השלישי עניינו במידת הפגיעה בשלטון החוק שיש במעשי הרשות, נושא העתירה (ראו: בג"צ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קריית גת, פ"ד מב(1), 678 (1988) (להלן: "בג"צ אסולין"), בעמ' 695-694; עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673, 679-678 (2002)).
בענייננו כאמור הלינה המשיבה על צווי הארנונה לשנים 1998-1997 לאחר קבלת הודעות החיוב בארנונה לאותן שנים. כשלושה חודשים בלבד חלפו בין פסק-דינו של כב' השופט ביין לבין הגשת העתירה נושא ערעור זה. בנסיבות אלה לא די בתקופה שחלפה כדי לרמז על ויתור מצידה של המשיבה.
אל מול היעדרו של השיהוי הסובייקטיבי יש להעמיד את השיהוי האובייקטיבי, ובענייננו הפגיעה באינטרס של העיריה לתקצב את פעילותה מראש ולהטיל מיסים בהתאם. בחינת היסוד השלישי, הפגיעה בעיקרון שלטון החוק, היא המכריעה את הכף לטובתה של המשיבה. גביית מס שאינה מתיישבת עם הוראות החוק, מהווה חריגה מסמכותה של הרשות המקומית ופגיעה חמורה בשלטון החוק שהשיהוי האובייקטיבי נסוג מפניה (ראו: בג"צ אסולין, בעמ' 695 הנ"ל). בנסיבות אלה דין טענת השיהוי להידחות."
ב- עמ"ה 242/03 {נארימן כבוב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו, תק-מח 2005(1), 8515 (2005)} נפסק כי:
"2. כוחה של טענת השיהוי הינה שדי בקבלתה בכדי להביא לדחיית העתירה המינהלית. תקנות 3 ו- 4 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 מתוות דרך מיוחדת בנושא שיהוי הגשת עתירה. תקנה 3 לתקנות קובעת כי העתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין. באם לא נקבע מועד מפורש 'תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות העניין ולא יאוחר מ- 45 ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין...'.
התקנות מחמירות ומקלות גם יחד עם דרישות מועד ההגשה, מחד גיסא, הוסמך בית-המשפט להאריך את המועד אם ראה הצדקה לכך, מאידך גיסא, רשאי בית-המשפט לדחות העתירה אם היה שיהוי בהגשתה, אפילו הוגשה תוך 45 יום."
ב- בש"א (חי') 31233/05 {איימן חואשי נ' ועדת ערר מחוזית, משרד הפנים,מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 7995 (2006)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת עתירה מינהלית על החלטתה של ועדת הערר המחוזית למחוז חיפה שניתנה במסגרת ערר 084/05 ביום 21.07.05. המבקש מבקש להאריך את מועד הגשת העתירה המינהלית למועד של 45 ימים שימנו לאחר קבלת כל החלטה סופית של המועצה הארצית לתכנון ובניה. נפסק מפי כב' השופט ר' שפירא:

"לבית-המשפט שיקול-דעת להאריך את המועד "אם ראה הצדקה לכך". אין צורך בקיומו של טעם מיוחד. מדובר במבחן גמיש יותר מהמבחן הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי"). השיקולים אותם שוקל בית-המשפט, בין היתר, הינם סיבת העיכוב בהגשת העתירה, התנהגות הצדדים, תוצאות ההחלטה לגבי כל אחד מבעלי הדין וכו'. יש לזכור כי סדרי הדין נועדו לא רק לשם שמירת הסדר אלא גם לשם הגנה על אינטרסים לגיטימיים של בעלי הדין ושל הציבור בכללותו.
ראה: ע"א 6061/03 גלעד סופרין ואח' נ' חפציבה חברה לבניין עבודותופיתוח בע"מ, תק-על 2004(2), 315, 316 (2004); בש"א (חי') 20801/04 אביטן עמרם ואח' נ' המועצה המקומית בינימינה ואח', תק-מח 2004(3), 3917 (2004).
סבור אני כי ההליך שאת קיומו עותר המבקש לאפשר הוא שלא לצורך. למעשה, גם דחייתה של הבקשה להארכת מועד לא תפגע באינטרס לגיטימי של המבקש באפשרותו להעלות טענותיו בהמשך, בין אם במסגרת הוועדות לתכנון ובניה ובין אם בעתירה מינהלית. לאחר שיגיש המבקש בקשתו למועצה הארצית ותתקבל החלטה שם, תדון הוועדה המקומית שוב בבקשתו לאור החלטתה של המועצה הארצית.
כשתינתן החלטתה הסופית של הוועדה המקומית תקום למבקש זכות ערר על אותה החלטתה. ואם יחלוק המבקש על החלטתה של ועדת הערר, הרי שיוכל להגיש עתירה כנגד החלטה זו. על-כן, במצב הדברים שנוצר, איני רואה מדוע יזקק המבקש להגשת עתירה על החלטתה האחרונה של ועדת הערר.
יחד-עם-זאת, ומאחר וממילא יוכל המבקש להגיש עתירתו בעתיד, ממילא אין בהעתרות לבקשה זו שבפני כדי לפגוע במשיבות. העניין תלוי ועומד במסגרת הליך אחר, הבקשה בפני המועצה הארצית. ישנה אפשרות שלבסוף לא יעלה בידו של המבקש למצות הליכים בפני המועצה הארצית. בנסיבות אלו סבור אני כי במקרה זה לא יגרם נזק ממשי למשיבות או לאינטרס הציבורי אם תיענה בקשתו של המבקש להארכת מועד להגשת העתירה בחיוב.
כמו-כן, במקרה זה, לאור התנהגותם של הצדדים, מצד אחד ועדת הערר, אשר נתנה החלטתה כאשר ידעה כי המבקש טרם סיים למצות ההליכים במסגרת הוועדה המקומית, ומהצד השני המבקש, אשר סיפק הסבר סביר לבקשתו לדחיית מועד הגשת העתירה, סבור אני כי יש להיעתר לבקשתו של המבקש להארכת מועד.
סיכום
אשר-על-כן החלטתי להיעתר לבקשה. אני מאריך למבקש את המועד להגשת העתירה למועד של 45 ימים, שימנה מיום קבלת החלטה סופית של המועצה הארצית לתכנון ובניה בעניין בקשתו של המבקש להתיר לו שימוש חורג למכולת במבנה המצוי במקרקעין, הידועים כגוש 11281 חלקה 27.
לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי צורך להתייחס לכל טענותיו של המבקש הנוגעות להליכים שהתקיימו בפני ולהחלטות הדיוניות שניתנו על-ידי בית-משפט זה במהלך הדיון בבקשה.
אוסיף עוד כי אם מבקש מי מהצדדים שההכרעה הסופית במחלוקת שבין הצדדים לא תתעכב - יפנה בבקשה מתאימה לוועדה הארצית כדי שזו תחיש את הדיון בפניה ותחליט את החלטתה.
בנסיבותיו של המקרה לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות הדיון. כל צד יישא בהוצאותיו."

5. כתב העתירה {תקנה 5 לתקנות (סדרי דין)}
5.1 כללי
תקנה 5 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"5. כתב-עתירה
(א) עתירה תיפתח במסירת כתב-עתירה לבית-המשפט.
(ב) בכתב-העתירה ייכללו כל אלה:
(1) שם העותר, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג - שם עורך דינו ומענו;
(2) המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין, ועניינו של כל אחד מהמשיבים בנושא העתירה;
(3) תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו פורסמה כדין, או שבו קיבל העותר הודעה על ההחלטה או שבו נודע לעותר עליה, לפי המוקדם;
(4) העניין של העותר בנושא העתירה;
(5) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה;
(6) נעשתה פניה מוקדמת בכתב לרשות - יצורפו העתקים של ההתכתבות לעניין זה; לא נעשתה פניה מוקדמת - הנימוקים להגשת העתירה בלא פניה מוקדמת;
(7) פירוט הסעד שמבקש העותר.
(ג) כתב-עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת והעובדות שבו יאומתו בתצהיר אשר יצורף לו ושיהיה ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו.
(ד) לכתב-העתירה יצורפו, ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין."
תקנה 5(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי עתירה תיפתח ב"מסירה" של כתב העתירה לבית-המשפט.
תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) למעשה קובעת את הפרטים שעל העותר "לגלות" לבית-המשפט כגון: שם העותר, פרטים אודות המשיבים לעתירה, תיאור ההחלטה עליה עותרים ופירוט הסעד המבוקש על-ידי העותר. עמידה בתנאי תקנה זו, תעניק לבית-המשפט מידע רב הנוגע לעתירה ותקל עליו במתן החלטתו. ובשים-לב, כי אי-עמידה בתנאי תקנה זו, כפי שנראה להלן, תביא למחיקתה של העתירה.
תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי על העותר לצרף לעתירתו תצהיר תומך. בתצהיר זה, על העותר להפריד בין עובדות שהן בידיעתו האישית לבין עובדות הידועות לו לפי מיטב ידעתו ואמונתו ולגביהן יציין העותר את מקור ידיעתו ואמונתו.
תקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי על העותר לצרף לעתירתו העתק צילומי, ככל שניתן, הנוגע להחלטה נושא העתירה לרבות העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.




5.2 הפרטים שיכללו בעתירה - תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין)
בעתירות העוסקות בהרחקת העותר מן הארץ, אנו סבורים כי על העותר לפרט את העניינים הבאים: שם העותר, ללא שיבושים; מספר הדרכון; מועד הכניסה לארץ; סוג האשרה ותוקפה; אם שהה העותר בארץ לאחר תום תקופת האשרה יש לבאר מדוע עשה כן ומהי העילה המשפטית למניעת הרחקתו מן הארץ {ב- עמ"ה 430/03 גבריאלא קריסטינה אורקא נ' שר הפנים, תק-מח 2003(1), 1221 (2003) קבע בית-המשפט כי את העילה כנגד ההרחקה יש לפרט בעתירה ואין להשאירה בעלמא}. עוד יש לפרט, כמצוות תקנה 5(ב)(3) לתקנות (סדרי דין) את התאריך והשעה שבהם נמסר צו ההרחקה לעותר. כמו כן, אנו סבורים כי על העותר לפרט גם את מועד הטיסה המשוער, אם הוא ידוע, והן האם מתנהלים או התנהלו הליכים אחרים בבתי-משפט אחרים.
ב- בש"א (מחוזי יר') 668/09 {הילאלא רבחי שתאיי נ' שר הפנים, תק-מח 2009(2), 10849, 10850 (2009)} קיבלה כב' השופטת יהודית צור את טענת המשיב לפיה העתירה שהוגשה לבי-המשפט איננה עומדת בהוראות תקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) בהיותה בלתי-מפורטת ונעדרת תצהיר לתמיכה בטענות העובדתיות שהועלו בה. אי-עמידה בהוראות התקנה כאמור הביאה למחיקתה של העתירה.
ב- בש"א (מחוזי יר') 873/08 {עודה סמיר נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2008(4), 6102 (2008)} מחקה כב' השופטת יהודית צור את העתירה שהוגשה לה מחמת העובדה כי העותר, חרף ההזדמנות שניתנה לו, לא תיקן את עתירתן כדבעי ולא פירט בעתירתן כפי שנדרש בתקנה 5(ב) לתקנות (סדרי דין) כגון: מהם הסעדים המבוקשים בה; לא ברורה השתלשלות העניינים העובדתית; מה היו החלטות הרשות בעניינם של העותרים; מהם הפניות העדכניות ובכלל שהגישו העותרים אל הרשות בעניינם; מהן העילות להתערבותו של בית-המשפט בהחלטת הרשות.
בעקבות אי-קיום ההזדמנות שניתנה לעותר, הגישה המדינה בקשה לסילוק העתירה על-הסף בנימוק כי העותר לא כיבד את החלטת בית-המשפט ולא המציא עתירה מתוקנת. בית-המשפט נתן הזדמנות נוספת תוך שהוא קובע כי בהיעדר תגובה ו/או התייחסות, תימחק העתירה. העותר לא הגיש תגובתו לבקשת המדינה למחיקת העתירה ומשכך לא נותר בידי בית-המשפט, אלא, למחוק את העתירה.
ב- בש"א (מחוזי חי') 2546/07 {שון לוי נ' המועצה האיזורית זבולון, תק-מח 2007(4), 7043 (2007)} המבקשים מבקשים להצטרף כעותרים כנגד המשיבים. בדחותו את הבקשה קבע כב' השופט א' קיסרי מסתמך על תקנה 5(ב)(4) לתקנות (סדרי דין). מן הבקשה ברור כי למבקשים אין עניין בעתירה שהגישו העותרים, שהרי גם אם יזכו עותרים אלה בעתירתם לא תצמח מכך כל תועלת למבקשים.
ב- בש"א (מינהליים יר') 2913/07 {קונקס תחבורה לישראל בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד התחבורה, אגף התחבורה הציבורית, תק-מח 2008(1), 8012, 8020 (2008)} כב' השופט משה סובל לא מצא לנכון להתיר לעותרת להעלות את אותן טענות חדשות ולהגיש את חוות-הדעת.
באותה פרשה נקבע כי עותר התוקף החלטה מינהלית, לא כל שכן החלטה שעניינה מכרז, מחוייב לכלול בעתירתו את כל הטענות המצויות בפיו נגד ההחלטה, ואין הוא רשאי להעלות טענות חדשות בדבר פגמים נוספים בהחלטה, אותן יכול היה להעלות מלכתחילה, רק לאחר קבלת התגובות לעתירה, וזאת במסווה של תגובה לאותן תגובות.
כב' השופט משה סובל הדגיש בהחלטתו כי תקנה 5(ב)(5) לתקנות (סדרי דין), מחייבת לכלול בכתב-העתירה את "פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת העתירה". כל נימוקי העובדה והחוק המיועדים לקעקע את ההחלטה המינהלית חייבים להופיע בכתב-העתירה.
ב- עת"מ (מחוזי חי') 1149/05 {עומר אחמד בדארנה נ' מועצה מקומית"עראבה", תק-מח 2005(2), 7792, 7804 (2005)} קבע כב' השופט ר' ג'רג'ורה כדלקמן: "אשר לבקשת העותרים לאסור על המשיבים לנהל תעמולה "בניגוד לתקנות" במטרה לשכנע הורים לרשום את ילדיהם בגני הילדים של המועצה, הרי דין העתירה לסעד זה להידחות מאחר ובא-כוח העותרים לא פירט בכתב-העתירה את הוראות התקנות הרלוונטיות, בניגוד לחובתו לפי תקנה 5(ב)(5) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, לפיה חובה על העותרת לפרט בכתב-העתירה את הנימוקים שבעובדה ובחוק עליהם מתבסס כתב-העתירה ובנוסף, כפי שכבר ציינתי, לא צירף אף "כרוז תעמולה" כטענתו לביסוס הטענה בדבר קיומה של תעמולה אסורה".

5.3 צירוף תצהיר - תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין)
תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי התצהיר יהיה "ערוך לפי טופס 2 שבתוספת; בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". התצהיר יצורף לעתירה לשם תמיכה בעובדות שנפרסו בעתירה.
אין כל פגם בעצם הכללת "עובדות מפי השמועה" בתצהיר, ובלבד שיצויין בתצהיר מקור הידיעה והאמונה לעובדות אלו. ב- עע"מ (מינהליים) 3493/06 {עמי אלראי נ' קרן הגימלאות של חברה אגד בע"מ, תק-על 2007(2), 2062, 2068 (2007)} קבע כב' השופט ע' פוגלמן כי "עיון בתצהיר מטעם קרן הגמלאות מעלה כי התצהיר נערך כדין, והוגש בהתאם להחלטת בית-המשפט מיום 25.09.05. התצהיר כולל הפרדה בין העובדות שהן בידיעה אישית ובין העובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר; התצהיר כולל {בשונה מן הנטען על-ידי המערערים} הפניה למקור הידיעה של המצהיר לגבי עובדות שאינן בידיעתו האישית".
ב- עת"מ (מינהליים יר') 8617/08 {מאיר רחמן נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2008(4), 7072, 7078 (2008)} קבע כב' השופט משה סובל כי מאחר שעתירה איננה נתמכת בתצהיר לאימות העובדות הנטענות בה, בניגוד למתחייב מתקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין), ממילא אין לגרסה שהועלתה בה לראשונה כל ערך הוכחתי.
ב- בג"צ 2148/94 {גלברט אמנון, עורך-דין נ' כב' נשיא בית-המשפט העליוןויו"ר ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, השופט מאיר שמגר, פ"ד מח(3), 573, 606-605 (1994)} נפסק מפי כב' השופט א' ברק:
"2. ראשית, לא פעם מאפשרים אנו לעותר, אשר לא הניח את מלוא התשתית העובדתית, להשלים את שהחסיר. איננו מקפידים על קוצו של יוד. לנגד עיננו עומדים דבריו של הנשיא הראשון של בית-משפט זה (הנשיא זמורה) אשר הדגיש במשפט פלילי כי ראוי וחשוב הוא "שהעם יראה ששופטיו נכנסים לטרקלין שבו דנים על החטא ועונשו, ואין נשארים עומדים בפרוזדור ודנים על כתב-האשמה בלבד אם הוא שלם, או אם הוא פגום, או אם הוא בטל" (ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד א(1), 5 (1948)). ואם כך הוא במשפט פלילי (ובפגם שנפל בכתב-האישום המוגש על-ידי השלטון) על אחת כמה וכמה שכך הוא במשפט מינהלי (ובפגם שנפל בעתירה של אדם פרטי). עותר שנכשל ומבקש דחיית-מה על-מנת לתקן את עתירתו, מן הראוי להיענות לבקשתו.
נוקטים אנו בגישה זו - וזהו טעמי השני לגישתי כי יש להיעתר לבקשת האורכה של העותרים - שכן לנגד עינינו עומד עיקר תפקידנו: הכרעה בסכסוך לגופו, על-מנת לקבוע (אגב ההכרעה בסכסוך) את הדין.
חשובות הן הדרישות הדיוניות, אך לעולם אין לשכוח כי באות הן לשרת את המשפט המהותי. כך הוא בדרך-כלל. כך הוא בוודאי בבית-המשפט הגבוה לצדק. תפקידנו הוא להכריע בסכסוך המינהלי, ואגב כך להבטיח את שלטון החוק (ראה בג"צ 910/86 רסלר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(2), 441, 462 (1988).
בית-משפט זה מהווה - בלשונו של כב' השופט ברנזון - "המעוז הבטוח והאובייקטיבי ביותר שיכול להיות לאזרח בריבו עם השלטון" (בג"צ 287/69 מירון נ' שר העבודה, פ"ד כד(1), 337 (1970). לשם הבטחת תפקידו של בית-המשפט כמבטיח את שלטון החוק בשלטון, עליו לנקוט בגישה "נדיבה", לא פורמליסטית, ולא פדנטית. כמובן, אם עתירה חסרה את העיקר, ואם אין בה תשתית עובדתית וראייתית המבססת "סכסוך", מן הראוי לדחותה (תוך הטלת הוצאות על העותרים).
הוא הדין אם העותר נהג ברשלנות או בזלזול בהכנת העתירה, ואין עניין ציבורי מיוחד בשיפור התשתית העובדתית לצורך הכרעה על-ידי בית-המשפט. לא זה הוא המקרה שלפנינו. רוב רובה של התשתית העובדתית מונחת בפנינו, ומאפשרת לנו - כפי שפסק-דינו של חברי, השופט זמיר, לגוף העניין מלמד - להכריע בסכסוך לגופו. כמובן, הפרטים החסרים חשובים הם. אך העותרים עברו את הסף המינימאלי המצדיק מתן אורכה, ואינו מצדיק דחיה ללא בירור ענייני (ראה גם עת"מ (מחוזי ת"א) 1491/06 לאה ברוך ו- 23 אח' העותרים בעת"מ 1491/06 נ' מינהל מקרקעי ישראל, מחוז מרכז, תק-מח 2007(1) 3363, 3370 (2007))."
ב- עת"מ (מינהליים יר') 758/06 {עיישה חאלד נ' שר הפנים, תק-מח 2006(4), 527, 528 (2006)} קבע כב' השופט משה סובל כי מאחר וטענות העותרים ראויות להישמע, אין מקום לדחות את העתירה על-הסף. בנוסף, ועל-מנת שיהיה ניתן לדון בעתירה לגופה, נדרשים העותרים לצרף לה תצהיר כמתחייב מתקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין).
ב- עת"מ (מחוזי חי') 1058/05 {חיים קליאוט בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה שומרון, תק-מח 2005(4), 613, 619 (2005)} קבעה כב' השופטת שושנה שטמר כי "העותרת לא טענה ואף לא הוכיחה כי בנסיבות העניין קיים פסול בהחלטת הוועדה המקומית לגופם של הנימוקים לעמדתה שאין לה הכרח להיזקק לאישור הולנת"ע. העתירה אינה מתייחסת למאפייני תחנת התדלוק הספציפית שמבקשים גרושקוביץ ופז להקים. טענות עובדתיות לעניין זה, ככל שהועלו {ראה למשל בסעיף 15 לעתירה}, לא נתמכו בתצהיר, וזאת בניגוד לתקנה 5(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000".
ב- עע"מ (מינהליים) 1166/05 {דגון בתי ממגורות לישראל בע"מ נ' חברת נמלי ישראל פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2005(2), 1437, 1441 (2005)} קבע כב' השופט י' עדיאל כי "תצהירו של מנכ"ל המערערת, התולה את מקור ידיעתו ואמונתו בעניין זה ב"מסמכים שנמסרו לעיוני", אינו עומד בדרישותיה של תקנה 5 הנ"ל. גם אם אניח שניתן היה לקבל בעניין זה תצהיר שאינו מבוסס על ידע אישי של המצהיר, היה על האחרון, למצער, לפרט את מקור הידיעה שעליו הוא מבסס "מיטב ידיעתו" ולשכנע את בית-המשפט כי מדובר במקור מידע מהימן. שהרי פסילת הצעתן של המשיבות למכרז, ובעקבות כך פסילת החלטתה של ועדת המכרזים, אינה עניין של מה בכך, והיא אינה יכולה להתבסס על טענות סתמיות המבוססות על מסמכים עלומים, שטיבם, זהות כותביהם ומידת מהימנותם לא הובררו. בהצהרה סתמית מעין זו אין משום גילוי מקור המידע כנדרש בתקנות. בנסיבות אלה, לא עלה בידי המערערת להוכיח טענתה לגבי היעדר קיבולת אחסון מספקת בממגורות שהופעלו על-ידי המשיבות".
ב- עת"מ (מינהליים יר') 1222/04 {אפינגר גיל נ' רשות הרישוי, תק-מח 2005(2) 1544, 1548 (2005)} קבע כב' השופט דוד חשין כי "כטענת העותר, דבריו של מר בוריה במזכר ובכתב-התשובה, מהווים עדות שמיעה. הבאת הדברים תוך ציון מקורם ב"בעלי תפקידים בצה"ל שבמסגרתם הוא (העותר) מילא תפקידים שונים, שלהם זיקה להדרכת נהגים" לא עומדת בדרישת תקנה 5(ג) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000. התקנה מאפשרת אמנם (כמו התקנות בבג"צ) להצהיר גם על נכונותן של עובדות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו של המצהיר (להבדיל מידיעתו האישית), אך זאת בתנאי ש"יציין את מקור ידיעתו ואמונתו" (וראו גם תקנה 10(ג)).
לא כך נעשה בעניינו. בכתב-התשובה חסרים נתונים מהותיים - זהות האנשים עימם שוחח מר בוריה במסגרת שתי שיחות הטלפון שקיים (עמ' 5 לפרוטוקול), מועד הפניה אליהם, ורישומים מן השיחות שנערכו בזמן אמת. בהתייחסה לבקשה ליתן פרטים נוספים (בש"א 1079/05), הודתה המשיבה כי אין בידיה חוות-דעת צה"ליות וגם לא פרוטוקולים הנוגעים להחלטות בעניינו של העותר (עמ' 5 לפרוטוקול)".
ב- עת"מ (מחוזי חי') 2237/04 {סאלח מורשד סלים נ' המועצה המקומית אעבלין, תק-מח 2004(3), 1523, 1525 (2004)} קבע כב' השופט שפירא רון כי דין העתירה להידחות שכן, "העתירה אינה נתמכת בידיעה על עובדות. למעשה מבקש העותר סעד מבלי שיש לו ידיעה של ממש כי נעשים מעשים אסורים, ובמסגרת העתירה הוא מבקש כי המועצה תעמיד לרשותו את ספרי חשבונותיה כדי שיוכל להוכיח את טענותיו. עתירה אינה אמורה להוות מכשיר בידי העותר למסע דיג כדי לאפשר לו לדלות טענות כנגד הרשות המקומית. ניתן ללמוד על היעדר הידיעה על עובדות מנוסח התצהירים שצורפו לעתירה.
העותר טוען כי עובדי חינוך אינם מקבלים שכר ואולם לא הובא תצהיר ולו של עובד אחד כי שכרו לא שולם לו. את תצהירו המשלים המפרט העברות כספים לגורמים שונים מבסס העותר על "מקור מוסמך" לא מזוהה. מדובר אם-כן על תצהיר המבוסס על-שמועה כאשר מקור השמועה אינו ידוע... תצהיר מסוג זה, המציין את מקור הידיעה/אמונה ב'מקור מוסמך' בלתי-מזוהה, אינו מקיים את הדרישות מתצהיר ולא ניתן לראותו כראיה. מכאן שלמעשה אין העתירה נתמכת בתצהיר כנדרש".
ב- עת"מ (מחוזי נצ') 1107/06 {הית'ר מקדונלד בורשה נ' משרד הפנים, תק-מח 2006(3), 12740, 12741 (2006)} נדונה השאלה האם התצהיר שצורף לעתירה צורף כפי שדורשת תקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין). בית-המשפט קבע כי העותרים לא קיימו את הוראת התקנה וכי מעיון בתצהיר שצורף לעתירה עולה כי אין באותו התצהיר אישור של עורך-דין, בדרך שהדין קובע כי ייעשה. ב"אישור עורך-הדין" נאמר:
"אנוכי, עורך-דין..., מאשר, כי ביום 22.08.06 לאחר שזיהיתי ככל האפשר טלפונית את מר חריסתו ברשה... ולאחר שהזהרתיו כי עליו להצהיר... חתם הנ"ל על הצהרתו שלעיל, ואישר את נכונותה לאחר שתורגמה לו לערבית, והעביר לי אותה בחזרה באמצעות הפקס."
בית-המשפט קבע במקרה דנן:
"7. ובכן ראשית נזכיר את סעיף 15 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971 (להלן: "פקודת הראיות"), וזה קובע כך:
"(א) מקום שמותר לאדם על-פי דין, או שנדרש אדם, להוכיח דבר על-ידי תצהיר בכתב, בשבועה או בהן צדק, יהיה תצהירו בכתב-ראיה כשרה, אם הוזהר המצהיר כי עליו להצהיר את האמת וכי יהא צפוי לענשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן.
(ב) האזהרה לפי סעיף-קטן (א) תינתן, ונתינתה תאושר על פני התצהיר, על-ידי אחד מאלה: ...
(4) עורך-דין;"
8. מדברים אלה עולה דרישה כפולה של זיהוי: ראשית, על מקבל התצהיר לזהות את נותן התצהיר, על-מנת שיזהירוֹ בטרם יתן את הצהרתו. שנית, על מקבל התצהיר לוודא, כי נותן התצהיר, משמע מי שחותם עליו, הוא אכן מי שהוזהר על ידו קודם לכן.
להבחנה זו, שדרך-כלל היא בבחינת מובן מאליו (כשהתצהיר נחתם כשמקבל ונותן התצהיר עומדים/יושבים זה מול זה), אנו נדרשים, על שום שבמקרה שלפנינו בחר עורך-הדין לקיים את דרישת הדין על-ידי שיחת טלפון עם העותר, וכך 'זיהה' אותו 'ככל האפשר' בטרם הוזהר, והחתימה על התצהיר לא נעשתה לנגד עיניו של עורך-הדין, שהרי המסמך נשלח אליו באמצעות פקסימיליה. שתי דרישות הזיהוי אינן מתקיימות, איפוא, בענייננו: הזיהוי הקולי בשיחת הטלפון לא די היה בו כדי לזהות את נותן התצהיר בטרם הוזהר; וזיהוי החתימה של נותן התצהיר באמצעות פקס אין בו די כדי לענות על הדרישה, שמקבל התצהיר יוכל לאמר בודאות, כי מי שחתם על התצהיר הוא מי שהוזהר על ידו קודם לכן.
9. בכך לא אמרנו, כי דרישת סעיף 15 לפקודת הראיות אינה יכולה להיענות אלא כשמקבל התצהיר ונותן התצהיר מצויים זה מול זה ובקרבה פיזית ביניהם. האזהרה והחתימה, כשהמזהיר והמוזהר יושבים זה מול זה, היא אמנם דרך המלך. אלא שיכול, ודרישת הזיהוי תתקיים תוך שימוש באמצעים שמעמידה לנו הטכנולוגיה, כאלה שיש בהם כדי לשכנע את מקבל התצהיר (ואחר-כך - את מי שהתצהיר יוגש לפניו, כגון בית-המשפט), וברמת ודאות גבוהה, כי המצהיר הוא אמנם מי שהוזהר בידי המזהיר, והוא שנתן את התצהיר (משמע חתם עליו) ולא אדם אחר.
דרישה זו של זיהוי עשויה להתקיים, למשל, בדו-שיח אור-קולי, משמע כזה, שהמזהיר והמוזהר רואים זה את זה על גבי מרקע כלשהו, וכמובן שומעים זה את זה. דרישת הזיהוי הנובעת מהוראת סעיף 15 לפקודת הראיות אינה מתקיימת, מכל מקום, כאשר המזהיר איננו רואה את המוזהר כי אם שומע את קולו (בטלפון) של מי שהוא סבור כי הוא קולו של המוזהר, ואיננו רואה מיהו החותם על התצהיר (שנשלח אליו בפקס, כבמקרה שלפנינו). (השוו נא לדברים שנאמרו ב-ע"א (מחוזי תל-אביב) 1995/97 דוידוב נ' ממן, תק-מח 99(2), 127, 129 (1999): "בסעיף לא נאמר כי המצהיר ונותן האזהרה חייבים להימצא בקירבה פיזית. מטרת האזהרה והקשר להוראות דיני עונשין מחייבים את המסקנה שלא ניתן לאשר תצהיר על-סמך אזהרה בטלפון ומשלוח המסמך בפקסמיליה.")
10. על החשיבות שבעמידה על הדרישות שמעמיד הדין על הדרך לקבלת התצהיר, ובתוך כך על החשיבות שבדרישת הזיהוי הכפולה (זיהוי המזהיר וזיהוי חתימתו), עמד בית-המשפט העליון ב- בג"צ 202/81 טביב נ' שר הביטחון, פ"ד לו(2), 622, 625 (1981) לאמור:
'לא בכדי דורש המחוקק אימות חתימות המצהירים על תצהיר, שהרי, אם לא חתם המצהיר, אין ערך לתצהיר, ואין מקום לכל הליך משפטי או אחר המבוסס עליו. תצהיר אינו אלא ניסוח בכתב של גרסתו של אדם לגבי עובדות, העשויות להיות שנויות במחלוקת, למען שכל אדם אחר, כולל כל תאגיד ורשות מינהלית וכל ערכאה שיפוטית, יוכל לפעול על פיו, מבלי לשמוע את הדברים במפורש יוצאים מפי המצהיר.
האחריות לתוכן הדברים היא על המצהיר, האחריות לזהותו של המצהיר, דהיינו, לכך שאמנם האדם המתואר כמצהיר הוא שחתם על הדברים, היא על מי שמאשר את זהות החותם. אולם, אין המדובר בזיהוי בלבד אלא גם במתן אזהרה למצהיר, שאם לא יאמר את האמת צפוי הוא לעונש.
לא קיבל המצהיר אזהרה כזו ולא אמר אמת, ודבריו גרמו לתקלה, יכול הוא לאחר-מכן לטעון, כי אינו בר-עונשין, מפני שלא הוזהר כחוק.
אחריות כבדה זו למתן אזהרה למצהיר, הכוללת, כמובן, אחריות לזיהויו, הטיל המחוקק (סעיף 15(ב) לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971) על נושאי משרות שיפוטיות, על היועץ המשפטי לממשלה ובכירי הפרקליטים בשירות המדינה ועל ראשי רשויות מקומיות ועל עורכי-הדין.'
11. דברים כלליים שאמרנו עד כה ביחס לכל תצהיר מקבלים ביטוי מפורש יותר כשהדברים צריכים לתצהיר שיש לצרף בתמיכה לעתירה מינהלית. תקנה 5(ג) לתקנות מורה לנו:
'כתב-עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת והעובדות שבו יאומתו בתצהיר אשר יצורף לו ושיהיה ערוך לפי טופס 2 שבתוספת...'
טופס 2 לתוספת לתקנות כולל נוסח של התצהיר המדובר, ובסופו אישור של מקבל התצהיר, וזהו נוסחו:
'אישור
אני החתום מטה ................, עורך-דין, מאשר בזה כי ביום ............. הופיע בפני ..................... המוכר לי אישית/שזיהיתיו על-פי תעודת זהות מס' .................. ולאחר שהזהרתיו כי עליו לומר את האמת כולה ואת האמת בלבד, וכי יהיה צפוי לעונשים הקבועים בחוק אם לא יעשה כן, אישר נכונות הצהרתו דלעיל וחתם עליה בפני.'
הרישא שבאישור זה דורשת, כי המצהיר יופיע בפני המזהיר. מילים אלה משמען התייצבות חזותית (ויזואלית) של המצהיר בפני המזהיר, לשם הזיהוי. והזיהוי - זה צריך להיעשות מתוך היכרות אישית, משמע היכרות חזותית ולא קולית-טלפונית, או על-ידי תעודת זהות, וגם כאן אנו מדברים על זיהוי חזותי ולא אחר. על-כך יש להוסיף את הסיפא שבאישור הנ"ל שבטופס 2, הדורשת, כי המצהיר יחתום על ההצהרה בפני עורך-הדין, וגם לכך משמעות חזותית, שאינה יכולה להיענות על-ידי זיהוי חתימה של המצהיר מתוך עיון במסמך שנשלח בפקסימיליה, כפי שנעשה בענייננו. במקרה שלפנינו איננו יודעים, ברמת הוודאות הצריכה לעניין, כי העותר הוא אמנם מי שהוזהר בידי עורך-הדין, משום שבין השניים לא נתקיימה אלא שיחה טלפונית, ואיננו יודעים, כי העותר הוא אמנם מי שחתם על ההצהרה.
12. מן המקובץ אנו מגיעים לכך, כי העתירה לא לוותה בתצהיר, אף כי נפרסו בה עובדות רבות, וכולן צריכות על-מנת לבסס את העתירה. משנשמט הבסיס העובדתי לעתירה - אין לה עוד תקומה, ולכן יש לדחותה."

5.4 צירוף העתק צילומי - תקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין)
ב- בש"א (מינהליים יר') 604/09 {אחמד קרש נ' משרד התחבורה, אגף הרישוי, תק-מח 2009(2), 5213, 5214 (2009)} כב' השופט משה סובל לא מצא לנכון ליתן צו ביניים המורה להשיב לעותר את רישיון הנהיגה שניטל ממנו.

העותר צירף לעתירתו תדפיס הנקודות ממנו עולה כי החלטת רשות הרישוי בדבר הטלת אמצעי התיקון לפי תקנה 549(ג) ניתנה ביום 29.01.08, היינו לפני שנה ו- 4 חודשים. בעניין זה טען העותר כי החלטה זו לא הובאה לידיעתו והיא התקבלה ללא שהתאפשר לו להשמיע את טענותיו בפני הרשות.

כב' השופט משה סובל דחה טענה זו של העותר מן הסיבה כי העותר נמנע מלצרף לעתירה העתק מאותה החלטה, אותו יכול היה להשיג כשם שהשיג ביום 26.04.09 את תדפיס הנקודות. עוד נקבע, כי אילו היתה ההחלטה מצורפת, כמתחייב בין היתר מתקנה 5(ד) לתקנות (סדרי דין), ניתן היה לבחון האם קיימת בה התייחסות לשאלת יידוע העותר.

ב- בר"מ 863/07 {אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2007(1), 1510, 1514 (2007)} קבעה כב' השופטת מ' נאור כי לעניות דעתה "אין לקבל את הטענה שהעלתה המבקשת לפיה צירוף מלוא המסמכים לרבות ההצעה במלואה בתיק מוצגים יביא ל"סירבול" העתירה; נהפוך-הוא. הדבר יסייע בפריסת מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה בבקשה, אף אם מדובר בהליך ביניים".



5.5 המשיבים בעתירה וצירוף משיבים {תקנה 6 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 6 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"6. משיבים בעתירה

(א) המשיבים בעתירה יהיו הרשות שנגד החלטתה מכוונת העתירה, כל רשות אחרת הנוגעת בדבר, וכן כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה.

(ב) בית-המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להורות על מחיקת עתירה אם לא צורף משיב ראוי, או להורות על צירופו של עותר או משיב, וכן על מחיקת משיב או עותר שצורף לעתירה."

על-פי תקנה 6 לתקנות (סדרי דין), המשיבים בעתירה יהיו גם "כל מי שעלוללהיפגע מקבלת העתירה" כאשר בית-המשפט רשאי בכל שלב משלבי הדיון להורות על צירוף משיב. בצירוף כאמור, ולאחר שבית-המשפט שמע את טענותיהם של כל הצדדים הנוגעים לעניין, וכשיש בידו תמונה מלאה שלמה ואמינה, יוכל בית-המשפט לבסס את החלטתו כדבעי {עת"מ (מחוזי יר') 1166/09 עיריית ירושלים (המבקשות) נ' איברהים גודה (העותרים), תק-מח 2009(3), 5121, 5124 (2009); בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994)}.

ההוראה שבסיפא לתקנה 6(א) לתקנות (סדרי דין) מעגנת את הכלל שנקבע בפסיקה, לפיו יש לצרף כמשיב לעתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק את מי שעלול להיפגע מקבלתה. על הכלל, טעמיו והחריגים לו, נאמרו הדברים הבאים מפי כב' השופט י' זמיר {בג"צ 1901/94 לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994); אליעד שרגא ורועי שחר המשפט המינהלי - עילות הסף, 303 עד 316, (2008)}, היפים גם כאשר עסקינן במחיקת עתירה בשל אי-צירוף משיב:

"יש לצרף כמשיבים (לעתירה) גם גופים ואנשים אחרים, שאף כי בית-המשפט אינו מתבקש לצוות עליהם דבר, הם עלולים להיפגע באופן ממשי מצו שייצא, אם ייצא, מאת בית-המשפט.

אלה הם בדרך-כלל גופים ואנשים פרטיים... אכן אין זה כלל של ברזל. בנסיבות מסויימות אפשר שבית-המשפט לא יקפיד עם העותר בעניין זה, כגון, אם הפגיעה בצד שלישי מזערית, אם יש יסוד להניח כי אין הוא מעוניין לטעון לפני בית-המשפט, או אם ברור כי אחד המשיבים יציג באופן מלא וטוב גם את הטענות הנוגעות לאותו צד... אך הכלל הוא כלל, ולא פעם דחה בית-המשפט עתירות שלא קיימו את הכלל... וטעמו של דבר ברור מאליו.

ראשית, חס וחלילה לבית-המשפט לפגוע בזכויותיו של אדם, או להרשות לאחר לפגוע בזכויותיו של אדם, בלי שניתנה לאותו אדם הזדמנות נאותה להציג את עניינו לפני בית-המשפט. ושנית, מי שנוגע לעניין ועלול להיפגע מצו של בית-המשפט, אין כמוהו להציג את הצד שכנגד, כדי שבית-המשפט יוכל לבסס את החלטתו על תמונה שלמה ואמינה של המצב."

לומר, כי אין להידרש לעתירה אלא-אם-כן צורף אליה כמשיב מי שעלול להיפגע מקבלתה {בג"צ 353/67 "אגד" בע"מ נ' שר התחבורה, פ"ד כב(1), 332 (1968)}. טעמו של הכלל כפול. האחד, שאין לפגוע בזכויותיו של אדם מבלי שניתנה לו הזדמנות נאותה להציג את עניינו בפני בית-המשפט. השני, שמי שעלול להיפגע ייטיב מכל אדם אחר להציג את עניינו {בג"צ 1901/94 ח"כ עוזי לנדאו נ' עיריית ירושלים, פ"ד מח(4), 403 (1994)}.

חשוב להדגיש כי על-פי תקנה 6(ב) לתקנות (סדרי דין) יש לבקש את רשותו של בית-המשפט כאשר מעוניינים לצרף משיב או עותר לעתירה, שאם לא יעשו כן, בית-המשפט ימחק את המשיב או העותר שצורף ללא רשות. כך לדוגמה, ב-עת"מ (מחוזי ת"א) 1826/05 {ממן יעקב ואח' נ' עיריית הרצליה, תק-מח 2007(3), 11407, 11412 (2007)} מחקה כב' השופטת דרורה פלפל את העותרים שצורפו לעתירה ללא רשותו של בית-המשפט.

כפי שנראה בפרק זה, כאשר עסקינן בעתירה, המבקשת לקבוע את העותר כזוכה במכרז או המבקשת לבטל את המכרז, מן הדין הוא לצרף את כל המשתתפים במכרז כמשיבים לעתירה {ראה גם עת"מ (מחוזי ת"א) 2074/05 רב נוי חברה לטיפול ואחזקת גנים בע"מ נ' עיריית ת"א יפו, תק-מח 2005(4), 6656, 6660 (2005); עת"מ (יר') 436/02 טרילוג בע"מ נ' הרשות לשמירת הטבע, תק-מח 2002(2), 365 (2002); עת"מ (יר') 686/02 איי אס אס אשמורת נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(3), 1362 (2002); עת"מ (ב"ש) 267/01 המאירי הסעות נ' עיריית אשקלון, תק-מח 2002(1), 2421 (2002)}.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 2687-09 {אלקו נכסים בע"מ נ' שפיר מבנים ונכסים בע"מ, תק-מח 2010(1), 8183, 8184 (2010)} נדונה בקשת הצטרפות לעתירה. כב' השופט קובי ורדי בדחותו את בקשת ההצטרפות קבע כי בנסיבות המפורטות הוא לא מצא שאלקו עלולה להיפגע מהעתירה ולכל היותר אם תתקבל העתירה יחזור ההיתר שהיה לעמוד על כנו.

עוד נקבע כי היענות לבקשה תביא להכבדה על בירור העתירה וסירבולה, מה גם שלכאורה סיכויי הבקשה והעתירה גבוהים. זאת ועוד. צירוף אלקו לא יאפשר לבית-המשפט לפסוק ולהכריע ביעילות ובשלמות במחלוקות הכרוכות בתובענה, כאשר בעניין זה יש לשקול את שאלת היעילות הדיונית ובין היתר המועד בו הוגשה הבקשה וההכבדה על ניהול ההליך {ראה לעניין זה גם רע"א 9572/06 שירותי בריאות כללית נ' ליאון קורלנד, תק-על 2007(2), 5306 (2007)}.

ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 2613/08 {מוסה סאלם נ' עיריית ראש העין, תק-מח 2009(3), 13967, 13972 (2009)} קבעה כב' השופט שרה ברוש כי "על העותרים היה לצרף לעתירה כמשיבים את הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה וכן את בעלי הזכויות בחלקות 100 ו- 101 השוכנות דרומית לחלקה 117, אשר עלולים היו להיפגע אם תוואי הדרך יוזז דרומית ב- 4 מטרים, היתה מתקבלת". משלא עשו כן, נקבע כי זהו טעם נוסף לדחיית העתירה.

ב- עת"מ (מחוזי יר') 8600/08 {מלונות שלום בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, תק-מח 2009(1), 2822, 2825 (2009)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי "מן הראוי היה שהעותרת, שטענה כי במקרקעין מבוצעות עבודות ללא היתר, לא תימנע מלצרף לעתירה גם את תנאי המחלקה לאיכות הסביבה שצורפו להיתר ואשר בין השאר, מתירים לעמותה להפנות חלק מעודפי העפר 'לתשתית כביש חדש באיזור על-פי אישור מנהל מח' הדרכים. כמו-כן, היה על העותרת לפרט בעתירתה את מלוא התשתית העובדתית הנוגעת לעניין, ובכלל זה את העובדה כי הגישה ערר נגד החלטת הוועדה המקומית ליתן היתר בניה לעמותת שלו"ה וכי ערר זה נדחה. זאת ועוד, מן הראוי היה שהעותרת תצרף מלכתחילה כמשיבה לעתירה את עמותת שלו"ה, שאין כל ספק כי הינה בגדר 'מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה'".

ב- עת"מ (מחוזי יר') 1046/07 {נביל עיסא נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים, תק-מח 2008(4), 12048, 12049 (2008)} {להלן ייקרא: "פרשת נביל עיסא"} הצדדים ניהלו משא-ומתן ולאור זאת נמנע כב' השופט נעם סולברג מלמחוק את העתירה על-הסף בשל אי-צירוף משיבים הנוגעים בעניין נושא העתירה.

במקרה דנן, העותר לא איפשר מתן פתחון-פה למשיבים הכרחיים בעתירה זו לפי נושאה, גם לא חודשים ארוכים לאחר שהועמד על הצורך לעשות כן. ולכן, משראה כב' השופט נעם סולברג כי העותר לא עשה כל מאומה בקשר לצירוף האמור, הורה הוא על מחיקתה של העתירה על-הסף.

ב- עת"מ (מחוזי יר') 8459/08 {אחמד עפאנה נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח 2008(3), 9822 (2008)} {להלן ייקרא: "פרשת אחמד עפאנה"} החליט כב' השופט יהונתן עדיאל למחוק את העתירה על-הסף בשל אי-צירופה של הוועדה המקומית לתכנון ובניה כמשיבה נוספת בעתירה.

ההבדל בין פרשת אחמד עפאנה לפרשת נביל עיסא היא בכך שבפרשת אחמד עפאנה סברו העותרים כי לא היה מקום לצרף משיבים נוספים. לעומת-זאת, בפרשת נביל עיסא העותר הסכים למעשה כי היה צריך לצרף משיבים נוספים לעתירתו, ואף-על-פי-כן, נמנע מלעשות מעשה לשם כך.

ב- בש"א (מחוזי חי') 1317/08 {אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' פאר וייסנר - יו"ר מפלגת הירוקים, תק-מח 2008(3), 10179, 10181 (2008)} נפסק מפי כב' השופט א' קיסרי:

"לכאורה, יש אמנם טעם בטענת המשיב 9 שלפיה תקנה 6 לתקנות המינהליות אינה מתאימה למקרה, שכן אט"ד אינה מי שיכולה להיפגע מקבלת העתירה. משום כך, מתקבל על הדעת שאט"ד גם אינה בגדר "משיב ראוי", הנזכר בתקנה 6(ב) לתקנות המינהליות, אשר אי-צירופו יכול להביא למחיקת העתירה.

עם-זאת, נראה לי שהפירוש שיש לתת לתקנה 6(ב) לתקנות המינהליות, המאפשרת לבית-המשפט לצרף עותר או משיב, הוא כזה המאפשר לקבל את הבקשה ולהורות על צירופה של אט"ד כמשיבה.

תקנה 6(ב) מאפשרת לבית-המשפט להורות, בכל שלב של הדיון, על צירוף עותר או משיב או על מחיקתם של אחד מאלה. הפירוש שלפיו צירופו של משיב אפשרי רק כאשר מדובר במי שעלול להיפגע מקבלת העתירה אולי מתיישב עם לשון תקנה 6(א), אולם אם הייתי מקבל פירוש זה ייתכן שהיה עלי לשקול אפשרות צירופה של אט"ד כעותרת, דבר שגם אותו מאפשרת לי תקנה 6(ב) לתקנות המינהליות. עם-זאת, כיוון שאט"ד ביקשה להצטרף כמשיבה, ניתן להניח שאלה זו לעת מצוא.

בנוסף, ניתן להשקיף על טענותיה של אט"ד, התומכת בעתירה, כעל טענות שהן בבחינת תוספת (או תיקון) לכתב-העתירה. דומה, שאין מי שיחלוק על-כך שלבית-המשפט סמכות להרשות תיקון של כתב-טענות כל אימת שהדבר דרוש לשם בירור יעיל של המחלוקת (כפוף לכך שהצד האחר לא ייפגע עקב התיקון, ואין טענה כי זהו המקרה כאן - למעט עניין השיהוי שאליו אתייחס להלן), ולכן גם בכך יש משום נימוק כדי להרשות את צירופה של אט"ד כמבוקש.

לכך אוסיף כי עיון בפסק-הדין ב- עע"מ 6523/07 אדם טבע ודין ואח' נ' צוקי ארסוף בע"מ ואח', תק-על 2007(3), 3842 (2007)) אינו מביא למסקנה ברורה לכאן או לכאן. באותו עניין החליט בית-המשפט לאפשר את צירופה של אט"ד כמשיבה דווקא ונראה, כי שאלת פרשנותה של תקנה 6(ב) לא עלתה כלל על הפרק.

כך או כך, לא נראה לי שתקנה 6(ב) של התקנות המינהליות מהווה מכשול לצירופה של אט"ד, ונותרו טענות השיהוי שהעלו המשיבים 10-3.

בנסיבות העניין נראה לי כי אין בטענה זו כדי להצדיק את ההתנגדות לבקשה. ראשית, מפני שטענת השיהוי הועלתה על-ידי המשיבים גם כלפי העותרים המקוריים. לכן, אם יהיה בה כדי להועיל לדחיית העתירה עצמה, אזי ממילא היא תהיה טענה מועילה כלפי אט"ד ולכן אין צורך שטענה זו תחסום את אט"ד מלהביא את דברה בגדר העתירה. שנית, גם אם במידה פחותה של חשיבות, אם טענת השיהוי מתייחסת לפער הזמנים שבין הגשת העתירה לבין הגשת הבקשה הנוכחית, הרי שמדובר בפרק זמן של חודש ימים אשר אני מתקשה לראותו כשיהוי שיהווה טעם מספיק לדחיית הבקשה.

סיכומו-של-דבר, אני נעתר לבקשה ומורה על צירופה של המבקשת כמשיבה מס' 9 בעתירה שבעת"מ 538/08."

ב- עע"מ (מינהליים) 9168/05 {מלכה (אמא) ורוני טווקולי נ' שוטה חובל, מנהל אגף רישוי ופיקוח בעיריית תל-אביב-יפו; הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב, תק-על 2008(2), 2403, 2406 (2008)} קבע כב' השופט ע' פוגלמן כי "די היה באי-צירופו של ענבר כמשיב לעתירה כדי להביא למחיקתה. ממילא, גם דין הערעור בעניין ההיתר שניתן לענבר לפתיחת הדלת לחצר (שגם במסגרתו לא התבקש צירופו כמשיב - וראו החלטת כב' השופטת ע' ארבל מיום 27.11.05) להידחות".

ב- עת"מ (מחוזי יר') 672/07 {אורי יואלי בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים, תק-מח 2007(4), 2226, 2230 (2007)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי "דין העתירה להידחות גם בגין אי-צירוף בעליה הנוספים של החלקה כמשיב לעתירה. העותרים לא חלקו על טענות המשיבים לפיהן הבעלים הנוסף של החלקה מתנגד לתכנית בטענה כי היא אינה עולה בקנה אחד עם הקביעות שנתנו בהליך המשפטי שניהלו הצדדים בנוגע לפירוק השיתוף בחלקה.

בנסיבות אלו, היה על העותרים לפעול בהתאם להוראות תקנה 6 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ולצרף את הבעלים הנוספים של החלקה כמשיב לעתירה, כמי שקבלת העתירה עלולה לפגוע בו. משלא צורף הבעלים הנוסף כמשיב לעתירה, דין העתירה להידחות אף מהטעם הזה".

ב- עת"מ (מחוזי חי') 4195/07 {איברהים אידריס נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה מבואות אלונים, תק-מח 2007(3), 3227, 3232 (2007)} קבע כב' השופט ר' שפירא כי "אשר לטענתו של העותר בדבר פגיעת התכניות החלות על האיזור גם בתושבים אחרים של אעבלין, הרי שהיה עליו לצרף כצדדים לעתירה את אותם תושבים אשר לטענתו נפגעים גם הם ויש באי-צירוף צדדים העלולים להיפגע טעם למחיקת העתירה".

ב- בג"צ 702/05 {בצרה, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' המועצה הארצית לתכנון ובניה,תק-על 2007(2), 2641, 2643 (2007)} קבע כב' השופט ד' חשין כי במקרה דנן, בו מבקשת העותרת את ביטולה של התכנית באיחור של כשנה מאז שאושרה, צירופם של מי שעלולים להיפגע מקבלתה נדרש, ולורק כדי לברר את השאלה האם חל שינוי במצבם במשך הזמן שחלף מאז כניסתה לתוקף ועד להגשת העתירה, ואם חל שינוי כזה - מהו היקפו.

עוד נקבע כי "במקרה זה, דרישה לצירופם של כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה, בשל היקף הנפגעים הפוטנציאליים, מציבה קשיים טכניים וכלכליים, ולפיכך, עמידה על צירופם של כל מי שהמשיבות ביקשו לצרף, עלולה לסכל את הגשת העתירה. לאור ההכרה בזכות הגישה לערכאות כזכות בסיסית ויסודית, בין אם היא בעלת מעמד חוקתי ובין אם לאו... אין לסכלה על-ידי דרישה לצירוף כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה".

לבסוף, נקבע כי "בעתירה עתירת נפגעים פוטנציאליים, כמו זו שבפנינו, צריך היה, למצער, לצרף את הוועדות המקומיות והרשויות המקומיות {מקום שאין חפיפה ביניהן}, או לפחות להודיע להן על הגשת העתירה ועל תוכנה, כדי ליתן להן הזדמנות להחליט אם ברצונן להצטרף כמשיבות לעתירה אם לאו... משעה שהעותרת לא עשתה כן, גם לא לאחר שהמשיבות העלו את הטענה, יש לקבל את טענתן, ולדחות את העתירה על-הסף".

ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 1840/06 {לשכת המסחר תל אביב / הארגון הארצי לשירותי כוח אדם בישראל נ' מכבי שירותי בריאות, תק-מח 2007(1), 9554, 9556 (2007)} נדונה בקשה למחיקת העתירה מחמת אי-צירוף משיבים לעתירה. לטענת המשיבה, החברות הזוכות "עלולות להיפגע מקבלת העתירה" ומשלא צורפו לעתירה יש להורות על מחיקתה.

בדחותה את הבקשה למחיקת העתירה קבעה כב' השופטת נורית אחיטוב כי "קבלת כל אחד מהסעדים המבוקשים בעתירה עשויה לפגוע בחברות הזוכות. עם-זאת - ובפרט לנוכח השלב הראשוני בו מצוי בירור העתירה - ניתן להורות על צירופן של החברות הזוכות כמשיבות לעתירה. לא בנקל ימחק בית-משפט עתירה אם הפגם ניתן לתיקון". לאור קביעה זו, צורפו החברות הזוכות במכרז, כמשיבות לעתירה.

ב- עת"מ (מחוזי יר') 1077/06 {כוח עצמה בע"מ נ' קרן קיימת לישראל, תק-מח 2007(1), 8082, 8084 (2007)} איפשרה כב' השופטת יהודית צור לעותרת להגיש עתירה מתוקנת תוך צירוף החברה שזכתה במכרז כמשיבה נוספת.

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 1125/06 {אדיוסיסטמס בע"מ נ' המועצות המקומיות כעביה, טבאש, תק-מח 2007(1), 9737, 9743 (2007)} טענו המשיבות, כי עתירת העותרות נפגמה בכך שלא כל הצדדים העשויים להיפגע מקבלת העתירה צורפו לה כמשיבים, כמצוות תקנה 6 לתקנות (סדרי דין), שכן במכרז השתתפו שתי מציעות נוספות, ואותן לא צרפו העותרות כמשיבות.

כב' השופט אברהם אברהם בדחותו טענה זו קבע כי טענה זו של המשיבות אין לקבל, "על שום ששתי המציעות שלא צורפו כמשיבות בעתירה נפסלו בידי ועדת המכרזים, ולכן לא באו כלל בחשבון. אילו רצו שתי מציעות אלה להתמודד עם פסילתן על הסף בידי ועדת המכרזים - היה בידיהן לעשות כן בהליך נפרד. מן ההליך בו פתחו העותרות בעתירתן שלפנינו אין שתי המציעות שנפסלו עשויות להיפגע כלשהו, משכבר נפגעו על-ידי פסילת הצעותיהן במכרז".

ב- עת"מ (מחוזי יר') 958/05 {טלמור אופיס (1960) בע"מ העותרת בעת"מ 958/05 נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(3), 621, 633 (2006)} קבע כב' השופט י' נועם כי "דין עתירתה של טלמור אף להיות מסולקת על-הסף מחמת אי-צירופה של הראל, שזכתה כספק חלופי במכרז, כמשיבה בעתירה, וזאת בניגוד להוראת תקנה 6 לתקנות... הראל לא עתרה כנגד זכייתה של טלמור הואיל והזכיה בוטלה על-ידי ועדת המכרזים. משביקשה טלמור לבטל את ההחלטה בדבר ביטול הזכיה, היה עליה לצרף את הראל כמשיבה לעתירתה, על-מנת שתינתן לה האפשרות להשמיע טענותיה נגד הזכיה המקורית - טענות שלא הושמעו על ידה מחמת ביטול הזכיה".

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 1101/05 {אהליאב מראד העותרים בעת"מ 1101/05 נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה - מחוז צפון המשיבים בעת"מ 1101/05, תק-מח 2006(2), 5528, 5531 (2006)} נפסק מפי כב' השופט אברהם אברהם:

"... ראשית נציין, כי תקנה 6(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 נותנת בידי בית-המשפט להורות, 'בכל שלב משלבי הדיון', 'על צירופו של עותר או משיב'. התקנה אינה קובעת את הנסיבות בהן ראוי לצרף עותר (או משיב).

נראה, כי הצירוף צריך שייעשה, כל מקום שהוא עשוי להועיל לבירורה של עתירה, או - במקרה של צירופו של משיב - כאשר אותו משיב 'עלול להיפגע מקבלת העתירה' (את זאת אנו גוזרים מן הסיפא לסעיף-קטן 6(א), הקובע את המבחן לצירופו של משיב לעתירה).

ככל שהדברים נוגעים לצירופם כמשיבים לעתירה, המבקשים אינם עשויים להיפגע כתוצאה מקבלתה של עתירה, שהרי הם מבקשים לתמוך בה, ולבטל את התכנית בה עסקינן. את בקשתם (החליפית, יש לומר) להצטרף כמשיבים לעתירה יש לדחות, איפוא.

ואשר לבקשתם להצטרף כעותרים: אמרנו, כי את הצירוף ראוי לעשות, מקום שהוא עשוי לסייע לבירור העתירה. לא ראינו, כי צירוף המבקשים כעותרים עשוי היה להוסיף דבר על הטענות שהעלו מראד ומזרחי בעתירתם.

נשים-לב, כי בא-כוחם (עורך-דין בן גל) הוא גם בא-כוחם של העותרים מראד ומזרחי. בעתירתם של האחרונים הוא פרס את כל שהמבקשים טוענים לו בבקשת הצירוף. צירוף המבקשים, על-מנת שיטענו אותן טענות כפי שטוענים מראד ומזרחי, ומפיו של אותו עורך-דין, לא עשוי היה להוסיף דבר לבירור העתירה."

ב- עת"מ (מחוזי יר') 316/06 {אדריכל ישראל גודוביץ' נ' משרד האוצר - החשב הכללי, תק-מח 2006(2), 301, 305 (2006)} קבעה כב' השופטת יהודית צור כי אותם צדדים שלישיים שהגישו את ההצעות במכרז לא צורפו לעתירה, בניגוד לתקנה 6(א) לתקנות (סדרי דין), המחייב את העותרים לצרף לעתירה "כל מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה".

לפיכך, "יש לדחות את טענת העותרים כי אין פגיעה בזכויותיהם של המציעים שהגישו הצעות במכרז. העותרים מבקשים מבית-המשפט סעד של ביטול המכרז ובנסיבות אלה אך ברור הוא כי כל מי שהגיש הצעה במכרז ויש לו ציפיה סבירה לזכות בו, עשוי להיפגע אם העתירה תתקבל. גם מטעם זה לא ניתן להעניק לעותרים את הסעד המבוקש".

ב- בש"א (מחוזי יר') 1190/06 {איגוד יבואני הרכב נ' ענף חלקי חילוף רכב ואביזרים בלשכת המסחר תל-אביב, תק-מח 2006(1), 9179, 9180 (2006)} נדונה בקשה להורות על צירופו של המבקש כמשיב לעתירה, וזאת בהתאם לתקנה 6 לתקנות (סדרי דין). בקבלו את הבקשה קבע כב' השופט דוד חשין כי לדידו "די במעורבותו של האיגוד {המבקש} הן בשלב אישור הצו המוסכם והן בשלב המגעים עם הממונה לתיקון הצו המוסכם בנושא הסכמי תחזוקה, כדי להצדיק את צירופו של האיגוד כמשיב ובכך לאפשר לו להשמיע את קולו בעתירה זו. זאת, על-אף שהמבקש עצמו אינו צד לצו המוסכם ועל-אף שלא היה צד לעתירה הקודמת. בהקשר זה אציין כי מוצא אני ממש אף בטענתו הנוספת של האיגוד, ולפיה גם מטעמים של הגינות שיפוטית, יש לאפשר את צירופו להליך זה, בהינתן שהעותר 1, גוף המאגד את יבואני וסוחרי החלפים בישראל".

ב- בש"א (מחוזי יר') 8188/04 {בועז תמיר נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2005(1), 595, 596 (2005)} נדונה בקשתו השניה של המבקש למחוק את העתירה על-הסף, בשל אי-צירופו כמשיב לה ולחילופין, להורות על צירופו כמשיב לעתירה. בקבלו את הבקשה לצירוף המבקש כמשיב לעתירה קבע כב' השופט דוד חשין כי מהחומר שבפניו "עולה, לכאורה, כי המבקש אכן עלול להיפגע מקבלת העתירה, ולא רק משום ההתדיינות הקודמת בעניין מטרד הרעש כתוצאה מהפעלת דיסקוטק בנכס {ולו גם בשם עסק אחר ובין צדדים אחרים}, אלא גם ובעיקר, משום שהפניית המבקש להתדיין עם העותרים בפני בית-המשפט האזרחי בעילה של מטרד נזיקי, כפי שמציעים העותרים, עלול ליצור סתירה בין פסיקתו של בית-משפט זה לבין פסיקתו של בית-המשפט האזרחי".

ב- בש"א (מחוזי יר') 7881/04 {א.ד.ם אקספרס (אירועים) בע"מ נ' המועצה המקומית מבשרת ציון, תק-מח 2004(3), 5375, 5377 (2004)} קבע כב' השופט דוד חשין כי "בניגוד לטענת העותרת, קבלת העתירה אכן תפגע בזכות של המבקשת. שכן, אם תתקבל עתירתה של העותרת, חרף הפגם שנפל בהצעתה, יהיה בכך משום פגיעה בזכותה של המבקשת לשוויון בהליכי המכרז, שהרי כאמור, הצעת העותרת כהצעת המבקשת נפסלה בשל אותו הפגם. ובלשונה של המבקשת עצמה: 'כנטען בבקשה, עניינה של המבקשת עלול להיפגע מקבלת העתירה, שכן העותרת, כמו גם המבקשת, לא עמדה בתנאי-הסף של המחיר המירבי שנקבע במכרז... ואין להתיר מצב שבו העותרת תזכה במכרז לבדה, תוך קיפוח המבקשת' {סעיף 6 לתגובת המבקשת}. לפיכך, על-פי תקנה 6(א) לתקנות, כמי שעלולה להיפגע, יש לצרפה כמשיבה לעתירה זו".

ב- בש"א (מחוזי יר') 7944/03 {סלים גבר נ' יוסוף אבראהים, תק-מח 2003(3), 16320, 16321 (2003)} קבע כב' השופט יהונתן עדיאל כי "במקרה שלפנינו, המבקשים אינם בגדר 'מי שעלול להיפגע מקבלת העתירה'. שהרי, העתירה אינה מתייחסת למבקשים אלה ולא מתבקש בה סעד כלשהו נגדם. עצם העובדה שלמבקשים, כמי שמתמודדים בבחירות, עניין בתקינות הפנקס או במניעת מחיקתם של אנשים כאלה או אחרים מפנקס הבוחרים, אין בה די כדי להקנות להם מעמד בהליך זה כמי שעשויים להיפגע מקבלת העתירה".

5.6 עיון בעתירה ודיון מוקדם {תקנות 7, 8 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 7 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"7. עיון בעתירה
עתירה תובא, בהקדם האפשרי, לעיון בית-המשפט, והוא רשאי:
(1) להורות למשיב להגיש תגובה מקדמית לעתירה או לעניינים שקבע, בתוך מועד שקבע;
(2) למחוק או לדחות עתירה - כולה או מקצתה - על-הסף, על-פי כתב-העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית-המשפט;
(3) להחליט בבקשה להארכת מועד לפי תקנה 3(ג);
(4) להורות לעותר להגיש תצהיר משלים או הודעה משלימה בעניינים שקבע, או להגיש נוסח מתוקן של העתירה באופן שהורה;
(5) לקבוע כי יתקיים דיון מוקדם בעתירה במעמד הצדדים, ומשעשה כן, יגישו המשיבים את תגובתם לעתירה או לעניינים שקבע (להלן: "כתב-תגובה"); כתב-התגובה יוגש לבית-המשפט ויומצא לשאר בעלי הדין במועד שקבע בית-המשפט; לא קבע מועד, יוגש כתב-התגובה לבית-המשפט ויומצא לשאר בעלי הדין לא יאוחר מארבעה ימים לפני מועד הדיון;
(6) לקבוע כי משיב יגיש כתב-תשובה לפי תקנה 10 (להלן: "כתב-תשובה"); ורשאי הוא להגדיר את העניינים הטעונים תשובה."
הסמכות המסורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים בדונו בעתירה מינהלית רחבה היא. כך, למשל, רשאי בית-המשפט אף לדחות את העתירה על-פי כתב-העתירה בלבד וללא בקשת תגובת המשיב כאמור בתקנה 7(2) לתקנות (סדרי דין) {עע"מ (מינהליים) 210/08 פרויס הסגיל והדי נ' משרד הבינוי והשיכוןירושלים, תק-על 2008(4), 4484, 4487 (2008)}.
זאת ועוד. נראה להלן, כי תקנות 7(2) ו- 7(5) לתקנות (סדרי דין) הינן התקנות השימושיות ביותר.
על-פי תקנה 7(2) לתקנות (סדרי דין), בית-המשפט מוסמך למחוק או לדחות עתירה, כולה או מקצתה, על-הסף, על-פי כתב-העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית-המשפט.
אם-כן, נשאלת השאלה מהם אותם המקרים בהם יקבע בית-המשפט כי העתירה "אינה מגלה עילה להתערבות". מסקירת הפסיקה להלן, נוכל ללמוד מהן אותן עתירות בהן בית-המשפט לא יתערב מחמת שהעתירה איננה מגלה עילה.
כאשר עתירה שהוגשה הינה גלגול שני של ניסיון העותר לקבל את מבוקשו ולאחר שעתירה מינהלית קודמת וזהה אותה הגיש העותר לבית-המשפט נדחתה, יש בכך כדי לקבוע כי עסקינן בעתירה שאינה מגלה עילה להתערבות {עת"מ (מינהליים יר') 1848/09 רוסתם מנוקיאן נ' מדינת ישראל - משרד הפנים, תק-מח 2010(1), 875 (2010)}.
ב- בש"א (מינהליים יר') 736/09 {הרב יוסף קירש נ' ציון גבאי - יו"ר הוועד המקומי צור הדסה, תק-מח 2009(3) 502 (2009)} קבע כב' השופט משה סובל באשר לסעד השני שנתבקש בעתירה כי "מתן אפשרות להפעלת קייטנת 'שורשים' במבנה בית הספר 'הדסים' - מהווה ניסיון להשיג באמצעות העתירה הנוכחית את מה שלא עלה בידי העותרים להשיג באמצעות העתירה הקודמת, אותה הגישו ביום 23.06.09 ובה ניתן פסק-דין בהסכמת הצדדים ביום 30.06.09. פסק-דין זה סיים את ההתדיינות בסוגיית מקום הפעילות של הקייטנה, ולא ניתן לפותחה שוב".
ב- עת"מ (מחוזי חי') 20199-06-09 {אחמד נעימה נ' משטרת ישראל, תק-מח 2009(2), 17815 (2009)} נדונה עתירה לפיה נתבקש בית-המשפט להורות למשטרה לקבוע תנאים לרישוי עסקו של העותר וזאת בתוך 48 שעות, דבר שהוא בלתי-סביר בעליל ואינו מצריך כל תשובה מצד מי מהמשיבות, כדברי כב' השופט א' קיסרי.
בדחותו את העתירה קבע כב' השופט א' קיסרי כי הסמכות למתן רישיון עסק נתונה לעיריה, אשר עליה לפעול בעניין זה בהתאם לחוות-הדעת שהיא תקבל מן הגורמים השונים המעורבים בתהליך הרישוי ובהם גם המשטרה. במקרה וסירבה העיריה, על יסוד חוות-דעת של המשטרה לתת רישיון עסק, יכולה החלטתה לעמוד לביקורת שיפוטית של בית-משפט זה, אלא שבמקרה הנוכחי הדבר כבר קרה ועתירת העותר נדחתה ופסק-הדין שניתן כבר על-ידי בית-המשפט מפורט ומנומק.
עוד נקבע כי אם דעתו של העותר אינה נוחה מן התוצאה שאליה הגיע בית-המשפט אזי פתוחה בפניו הדרך להשיג על פסק-הדין והעתירה הנוכחית אינה יכולה לשמש תחליף להשגה כזאת. העתירה נדחתה מבלי לבקש תשובה מאיזה מן המשיבות.

ב- בש"א (מינהליים יר') 1015/09 {קופי פבריס נ' שר הפנים, תק-מח 2009(4) 3642, 3643 (2009)} כב' השופט משה סובל מחק עתירה בהסתמכו על תקנה 7(2) לתקנות (סדרי דין) תוך שהוא קובע כי "במענה לפניית בא-כוח העותרים בעניינם, השיבה ממונה ביקורת גבולות במשרד הפנים ביום 27.10.09 כי 'כל מקרה נבחן לגופו באופן פרטני תוך תשומת-לב למכלול הנסיבות'; היינו, שטרם התקבלה החלטה פרטנית בעניין הרחקה או משמורת של העותרים. בנסיבות אלה, העתירה בעניינם של עותרים 5-2 מוקדמת בכל מקרה. היה ויינתן לגבי מי מהם צו הרחקה, כי אז יוכלו העותרים לתקוף את הצו בבית-המשפט".
ב- עת"מ (מחוזי יר') 998/07 {אבו סעד ג'ורג' נ' הלשכה האיזורית למינהל אוכלוסין, תק-מח 2008(1), 3037 (2008)} קבע כב' השופט יהונתן עדיאל כי "משהעתירה הוגשה כחמישה חודשים בלבד לאחר הגשת הבקשה ובטרם נתן המשיב החלטה בבקשה, מקובלת עלי עמדת המשיב שהעתירה הינה מוקדמת ויש למחוק אותה על-הסף, מחמת אי-מיצוי ההליך המינהלי".
ב- בש"א (מחוזי יר') 2919/07 {רוזארו פרנקלין נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, תק-מח 2007(4), 14162 (2007)} דחה כב' השופט יהונתן עדיאל את העתירה על-הסף בין היתר מפני שהעותר לא פנה אל המשיבים קודם להגשת העתירה וביקש להוציא לו אשרות ישיבה בישראל.
ב- עת"מ (מחוזי חי') 3319/06 {רוזלי (לי) רוזנטל נ' ועדת ערר לתכנון ובניה - מחוז חיפה, תק-מח 2006(4) 1941, 1942 (2006)} נפסק מפי כב' השופט גדעון גינת:
"2. קיבלתי תגובה בכתב מאת המשיבים 2, 3 ו- 4 וכן קיבלתי ביום 23.10.06 הודעה נוספת מאת העותרים בתגובה להחלטת ביניים שניתנה על-ידי ביום 18.10.06. לאחר עיון בתיעוד הכתוב שהוגש בשלב זה, החלטתי, לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) תשס"א-2000, למחוק את העתירה, שכן, אין היא מגלה עילה להתערבות בית-המשפט בשלב זה.
3. ועדת הערר המחוזית החזירה את הדיון לוועדה המקומית. דיון זה מתקיים במעמד העותרים. העותרים יכולים להביא את כל טענותיהם העובדתיות והמשפטיות כאחת בפני הוועדה המקומית, קודם למתן החלטה בעניין. בנסיבות אלה, אינני רואה טעם מעשי בדיון בבית-המשפט בשלב זה בהחלטה של ועדת הערר, שרק החזירה את העניין לערכאה הדיונית.
אם, בסופו של ההליך בפני רשויות התכנון, יהיו העותרים בדעה שיש מקום לביקורת שיפוטית לגבי ההחלטה הסופית, הרי יוכלו, במסגרת זו, גם לתקוף את החלטת ועדת הערר המחוזית מתאריך 06.07.06 נשוא העתירה הנוכחית.
לקחתי בחשבון, שאפשר והתוצאה האופרטיבית של הדיון בפני הוועדה המקומית, במעמד כל הנוגעים בדבר, תייתר את המשך ההליכים המשפטיים בעניין זה. ברור, שאין בהערותיי כאן כדי להשפיע על שיקול-דעתן של רשויות התכנון והבניה בעת הדיון בהליכים בפניהם."
ב- עת"מ (מחוזי חי') 18103-05-09 {תיאטרון אלמידאן נ' משרד החינוך התרבות והספורט, תק-מח 2009(2) 17808 (2009)} נפסק מפי כב' השופט א' קיסרי:
"העותר הגיש עתירה שבה התבקש בית-המשפט 'להורות למשיב להעביר ללא כל דיחוי את סכום התמיכה שעליו התחייב המשיב' כלפי העותר.
לאחר עיון בעתירה התבקש העותר להגיש טיעון משלים המבהיר על איזה עובדות ניתן לבסס את סמכותו של בית-משפט זה לדון בעתירה, ובעקבות כך הגיש העותר ביום 01.06.09 הודעה ובה הוא טוען כי ביסוד העתירה עומדת התחייבותו של המשיב להעניק לעותר מענק או תמיכה, וכי התחייבות זו הינה בגדר התחייבות שלטונית שעליה הסתמך העותר עת תכנן את תקציבו לשנת 2008.
בהחלטה נוספת מיום 10.06.09 התבקש העותר להגיש, תוך 10 ימים, הבהרה נוספת שבה יציין לאיזה מן הסעיפים בתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התשס"א-2000 ניתן לייחס את סמכותו של בית-משפט זה.
מטעם כלשהו לא הוגשה עד עתה הבהרה כזו ועל-פי הסמכות הנתונה לי לפי תקנה 7(2) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, אני מורה על מחיקת העתירה."
ב- עת"מ (מחוזי חי') 4728-11-08 {שאכר זרעיני בע"מ נ' מחלקה לשרותים חברתיים - אעבלין, תק-מח 2008(4), 14520 (2008)} קבע כב' השופט א' קיסרי כי "בדיון שהתקיים ביום 27.11.08 קיבלה על עצמה העותרת להודיע, תוך שבעה ימים, אם היא עומדת על שמיעת העתירה. הודעה כזו לא נמסרה עד עתה ועל יסוד הסמכות הנתונה לי בתקנה 7(2) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 אני מורה על מחיקת העתירה מחמת שאין היא מגלה עילה להתערבות בית-המשפט".
ב- עת"מ (מחוזי חי') 15532-05-09 {לאפי ח'ורי נ' ועדה מקומית לתכנון ובניה "גבעת אלונים", תק-מח 2009(2), 8342 (2009)} נדונה עתירה לפיה מבוקש מבית-המשפט להורות על ביטול צו ההריסה. עוד נתבקש בית-המשפט ליתן סעד זמני לפיו יורה למשיבה להימנע מלהוציא אל הפועל את הצו עד אשר יינתן פסק-דין סופי בעתירה.

כב' השופט א' קיסרי הורה על מחיקת העתירה מחמת הסיבה כי טענות העותר הן כלליות וסתמיות ואין בהן ולו טענה אחת שהיתה יכולה להביא אותי לשקול את אפשרות ביטולו של הצו בגדר שיקול-הדעת שנקבע בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה.
ב- בש"א (מחוזי יר') 2919/07 {רוזארו פרנקלין נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, תק-מח 2007(4), 14162 (2007)} מבקשים העותרים בעתירתם להורות למשיבים ליתן להם אשרת ישיבה בישראל, להנפיק להם אשרת עבודה ולהסדיר את מעמדו של העותר אצל מעסיק מתאים בעל היתר העסקה. לטענת העותרים משטרת ההגירה החתימה ו/או אילצה את העותר 1 לחתום על מסמך לפיו עליו לעזוב את הארץ.
כב' השופט יהונתן עדיאל בדחותו את העתירה על-הסף קבע כי העתירה אינה ברורה ובאופן בו נוסחה היא אינה מניחה תשתית עובדתית שיש בה כדי להצדיק מתן הסעדים המתבקשים על-ידי העותרים. זאת ועוד. לא ברור מהעתירה על יסוד איזו עילה העותר דורש מהמשיבים ליתן לו אשרת ישיבה בישראל. נימוק נוסף לדחייתה של העתירה הוא שהעותר לא פנה אל המשיבים קודם להגשת העתירה וביקש להוציא לו אשרות ישיבה בישראל.
ב- עת"מ (מחוזי יר') 1004/08 {שירוקי ליובוב נ' המשרד לאיכות הסביבה, תק-מח 2009(2), 3044 (2009)} נדונה עתירה שעניינה בטענת העותרת כי בחדר מגוריה במלון דיפלומט בירושלים ובמקומות ציבוריים נוספים, ישנה קרינה במידה העולה על המותר. כב' השופט דוד חשין הורה על מחיקת העתירה מחמת הסיבה כי מצא כי "הסבריהם של המשיבים כמספקים, ועיון בתוצאות הבדיקות השונות שבוצעו מלמד באופן חד-משמעי כי רמת הקרינה במקום מגוריה של העותרת במלון דיפלומט הינה תקינה ואין בה כל סיכון".
ב- עת"מ (מחוזי חי') 727-08 {שריף חברה למסחר והשקעות בע"מ נ' עיריית חיפה, תק-מח 2009(1) 9997 (2009)} קבע כב' השופט א' קיסרי כי נראה לו "שהעיריה צודקת גם בטענותיה האחרות לפיהן אין העניין נשוא העתירה בא בגידרה של סמכותו העניינית של בית-משפט זה. נכון הדבר שלפי סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, מוסמך בית-משפט זה לדון ב'ענייני ארנונה לפי כל דין' אלא שהוראה זו אינה מאפשרת לעותרת לעקוף את חובתה להגיש ערר לפי חוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, כפי שאינה מאפשרת נקיטת הליכים שתכליתם לשמש תחליף לערר על החלטות סופיות בהשגות שנטען כי העותרת הגישה והן נדחו".
ב- עת"מ (שלום נצ') 196/08 {המועצה הדתית יבנאל נ' המועצה המקומית יבנאל, תק-של 2009(1) 12404, 12408 (2009)} עסקינן בתביעה כספית בה מבוקש להורות למשיבה לשלם לעותרת כספים בגין חלקה של המשיבה בתקציב העותרת, כמתחייב מההחלטות שר הדתות, ועדת השרים והחלטת הממשלה. כב' השופטת מוניץ נחמה בדחותה את העתירה מחמת חוסר סמכות, קובעת כי עסקינן בתביעה כספית זהה לתביעה שכבר הוגשה בעבר על-ידי העותרת, בתוספת סכומים שעל-פי הנטען חייבת המשיבה בגין חלקה בתקציב העותרת לשנים 2008-2002.
לאור הנ"ל, הורתה כב' השופטת מוניץ נחמה על דחיית העתירה על-הסף וזאת מחוסר סמכות עניינית ובציינה כי על העותרת להגיש את התביעה לסעד כספי בבית-המשפט האזרחי המוסמך לכך ולא בבית-המשפט לעניינים מינהליים.
ב- עת"מ (מחוזי יר') 8085/08 {רמי חדד נ' משרד התחבורה, תק-מח 2008(2), 1348, 1349 (2008)} קבע כב' השופט יהונתן עדיאל כי העתירה שבפניו אינה נופלת במסגרת סמכותו העניינית. עוד נקבע, כי "משמערכת היחסים בין הצדדים מוסדרת בחוזה, השאלה האם העותר זכאי לקבלת אורכה לבצע התחייבות שקיבל על עצמו בחוזה, אם לאו, היא שאלה מתחום מערכת היחסים החוזית שבין הצדדים, שאינה נופלת בגדר 'ענייני מכרזים' כמשמעותו של מונח זה בתוספת הראשונה של החוק. גם העובדה שמקורו של החוזה שנכרת בין הצדדים במכרז אינה הופכת את נושא הדיון ל'ענייני מכרזים'".
ב- עת"מ (מחוזי יר') 930/07 {רימא יעקוב נג'אר נ' מדינת ישראל - שר האוצר, תק-מח 2007(4), 7234, 7235 (2007)} קבע כב' השופט יהונתן עדיאל כי "בין אם טוענת העותרת כי הליכי ההפקעה עצמם בוצעו שלא כדין ובין אם טוענת היא כי ההפקעה בטלה בגין שיהוי במימושה או בעריכת הליכי הסדר מקרקעין ותכניות בניה, הסמכות לדון בעתירתה אינה מסורה לבית-משפט זה... על-פי הפסיקה" {רע"א 3748/05 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' שרת התקשורת, תק-על 2005(2), 1447 (2005)}.
ב- עת"מ (מחוזי חי') 4156/07 {ע.ס.א. רשת גנים בע"מ נ' משרד החינוך, תק-מח 2007(2), 7171, 7172 (2007)} קבע כב' השופט גדעון גינת כי "הנימוק הנוסף המצדיק דחייתה של העתירה בשלב הנוכחי הוא היות הסעד המהותי העיקרי הנתבע בה, סעד כספי... סעד כספי מעין זה רשאית העותרת לתבוע בבית-משפט השלום המוסמך".
ב- עת"מ (מינהליים יר') 290/07 {שלמה מור (מואס) נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2007(1), 9735 (2007)} קבע כב' השופט משה סובל כי "משעה שעמדת העיריה נתקבלה על-ידי בית-המשפט, ההחלטה שגיבשה את החיוב הכספי אינה עוד שלה אלא של בית-המשפט. ממילא, ובהתאם לדיני מעשה-בית-דין, כל עוד פסק-הדין בתוקף, חובת התשלום על פיו עומדת על רגליים עצמאיות ואינה תלויה יותר במסירת שומת היטל השבחה על-ידי העיריה או בנכונותה של שומה כזאת, ככל שנמסרה.
בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו ערכאת ערעור על החלטותיו של בית-משפט השלום; ואם העותר סבור כי נפל משגה בפסק-הדין או בהחלטה של בית-משפט השלום שלא לבטל את הפסק, עליו לפעול בהתאם לאפיקים המותווים למצבים כאלה בדיני הפרוצדורה האזרחית".
ב- עת"מ (מחוזי חי') 1195/05 {שמואל זליקסון נ' עיריית חיפה משרד מהנדס העיר האגף לרישוי ופיקוח על הבניה, תק-מח 2005(2), 7758 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת שושנה שטמר:
"העותר מבקש כי נבטל את היתר הבניה שהוציאה עיריית חיפה ביום 23.09.04 למר ישראל פדר. העותר הוא בעל דירה בבניין לגביו ניתן היתר הבניה האמור, והוא מבקש להפסיק את עבודות הבניה, הכוללות סגירת מרפסות ופתיחת פתח בגג הבניין.
סבורה אני כי דין העתירה להימחק על-הסף, וזאת מכוח תקנה 7(2) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2001.
2. העתירה הוגשה בשיהוי ניכר. היתר הבניה המדובר לא הוצג לפני, ועל-פי כתב-העתירה הוא ניתן בתאריך הנקוב לעיל. תקנה 3 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2001, קובעת כי עתירה המכוונת נגד החלטה של רשות מינהלית תוגש בלא שיהוי, ולא יאוחר מ- 45 ימים לאחר שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.
העותר צירף מכתב אשר נשלח אליו ממשרד מהנדס העיר חיפה בתאריך 25.01.04. מן המכתב ניתן להבין כי ההחלטה על היתר הבניה היתה ידועה לעותר חודשים רבים לפני הוצאתו של ההיתר בפועל. העותר התנגד להוצאת ההיתר לפני הרשויות המוסמכות, וקיבל הודעה כי הוועדה התחשבה בטענות המתנגדים בחלקן, וכן שהיא משהה את הוצאת ההיתר למשך 30 יום על-מנת לאפשר לעותר לפנות לערכאה השיפוטית המוסמכת.
משלא עשה כן במועדים הקבועים, אלא באיחור של למעלה משנה וחצי, מוצאת אני לנכון למחוק את הבקשה על-הסף."
{להרחבה על טענת השיהוי ותנאיה ראו בפרק 2 בשער שני לעיל העוסק בתקנה 3 ו- 4 לתקנות (סדרי דין)}
על-פי תקנה 7(2) לתקנות (סדרי דין) בסמכותו של בית-המשפט לבקש מן המשיב תגובה מקדמית בטרם ימחק או ידחה את העתירה על-הסף. מסקירת הפסיקה עולה כי במקרים העוסקים בגירוש העותר מן הארץ, בית-המשפט ביקש מן המשיב ליתן תגובה מקדמית לעתירה {כב' השופט יהונתן עדיאל ב‑ בש"א (מחוזי יר') 7423/04 כטארי השאם נ' מנהל הלשכה האיזורית למנהלהאוכלוסין, תק-מח 2004(2) 11139 (2004); בש"א (מחוזי יר') 8103/03 ג'יהאן פריז מוסא חרובי נ' שר הפנים, תק-מח 2003(4) 8483 (2003); בש"א (מחוזי יר') 7979/03 פאטמה עאשור שחאדה קואזבה נ' שר הפנים, תק-מח 2003(4), 5401 (2003)}.
תקנה 7(5) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בסמכותו של בית-המשפט לקבוע כי יתקיים דיון מוקדם בעתירה במעמד הצדדים. משעשה כן, על המשיבים להגיש את תגובתם לעתירה או לעניינים שקבע בית-המשפט. כתב-התגובה כאמור, יוגש לבית-המשפט ויומצא לשאר בעלי הדין במועד שקבע בית-המשפט. במקרה ובית-המשפט לא קבע מועד להמצאת כתב-התשובה, יוגש כתב-התגובה לבית-המשפט ולשאר בעלי הדין לא יאוחר מ- 4 ימים לפני מועד הדיון הקבוע.
ב- עע"מ (מינהליים) 7131/03 {מרדכי גבריאלי נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז ירושלים, תק-על 2004(3), 707, 708 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת א' חיות:
"1. פסק-דינו של בית-משפט קמא ניתן על בסיס העתירה ותגובות המשיבים בכתב, אך מבלי שבעלי הדין הוזמנו לדיון ומבלי שניתנה להם הזדמנות להישמע. מהלך של הכרעה בעתירה מינהלית בלא דיון, אפשרי על-פי תקנה 7(2) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, הקובעת, כי בית-המשפט רשאי "למחוק או לדחות עתירה - כולה או מקצתה - על-הסף, על-פי כתב-העתירה בלבד או לאחר שקיבל תגובה מקדמית, אם, על פניה, אינה מגלה עילה להתערבות בית-המשפט".
דא-עקא, מתוך פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ומתוך נימוקיו עולה כי העתירה דנן הוכרעה לגופם של דברים ואין מדובר בדחיית העתירה על-הסף. אי-לכך יש, לכאורה, טעם בטענה המקדמית שהעלו המערערים בערעור שבפנינו ולפיה ראוי היה לזמנם לדיון ולשמוע את טיעוניהם בטרם תוכרע העתירה ומשלא נעשה כך לא ניתן להם יומם בבית-המשפט.
2. יחד-עם-זאת, מן הטיעונים לגופו של עניין שהעלו המערערים במסגרת הערעור שבפנינו בכתב ובעל-פה ספק רב בענייננו האם מבחינה מהותית יש בפי המערערים טענות נוספות על אלה שטענו באופן מפורט בעתירה, אשר בכוחן לשנות מן התוצאה שאליה הגיע בית-משפט קמא, ומתעורר החשש כי המערערים נאחזים בטענה הפרוצדוראלית, המוצדקת לעצמה, על-מנת להאריך את הדיון ולסבכו בלא שיש בכך צורך אמיתי. אשר-על-כן, אנו מורים על החזרת הדיון לבית-משפט קמא על-מנת שיזמן את בעלי הדין לדיון בפניו, ישמע את טענותיהם בהתאם לסדרי הדין הנוגעים לעניין ועל-מנת שישוב ויבחן את הכרעתו לנוכח טענות אלה."
ב- עת"מ (מינהליים יר') 1589/09 {All nations convection Jerusalem ע"ר 58029662 נ' שר הפנים, תק-מח 2009(3), 4294, 4295 (2009)} נפסק מפי כב' השופט משה דרורי:
"1. בפניי בקשה לקביעת דיון דחוף בפגרה בעתירה של העותרים, בעניין הסדרת מעמדם של ארבעה עובדים זרים לקבלת מעמד של ישיבת ביקור מסוג ב/1 במסגרת העסקתם אצל העותרות 1 ו- 2, אשר לטענת העותרים הם מוסדות המוכרים כמוסד דתי על-ידי המשרד לענייני דתות.
2. בעתירה מפורטת תרומתם ופעילותם של העותרות 1 ו- 2, אשר פועלות בעניינים הומאניטריים ועוסקות "בהבאת צליינים לישראל ובהחדרת אהבת ישראל וערכיה לליבותיהם של מאמיניה" (סעיף 1 לעתירה).
3. לדברי העותרים, בבסיסם של הארגונים הנ"ל, עותרות 1 ו- 2 "עומדים ערכים יהודיים ראשונים במעלה, מהווים אבן היסוד ביחסים בין ישראל לאומות העולם, ותורמים תרומה ממשית לקידום האינטרס היהודי" (סעיף 3 לעתירה).
4. העובדים הזרים ששמם מופיע בעתירה, נחוצים לצורך פעילות העותרות 1 ו- 2, והבאתם ארצה זכתה להמלצת מר אברהם לוין, מנהל המחלקה ליחסים בין לאומיים במשרד הרווחה והשירותים החברתיים, כנטען בסעיף 6 לעתירה.
5. הבקשות שהגישו העותרות להענקת אשרת שהייה לעובדים הזרים, נדחו על-ידי משרד הפנים, "מחשש להשתקעות" (נספח א' לעתירה).
6. בא-כוח העותרים מסביר בעתירתו, כי יש דחיפות בדיון בעתירה, וזאת, כלשונו "על-מנת למנוע התמשכות הפגיעה בזכויותיהם של העותרים ובתפקודם" (עמ' 1 לעתירה).
7. לאחר שעיינתי בעתירה, נחה דעתי כי אכן מוצדק במקרה זה לפעול על-פי תקנה 7(5) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, ולקבוע דיון מוקדם בעתירה."
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1543/05 {אלון כרמלי נ' עיריית הרצליה, תק-מח 2005(4), 3814, 3815 (2005)} נפסק מפי כב' השופט עמירם בנימיני:
"6. הואיל והתגובה המקדמית של המשיבות 2-1 איננה נתמכת בתצהיר, לא אתייחס לטענות שהן מעלות לגופה של העתירה, וגם לא לטענה בדבר אי-גילוי נאות והיעדר נקיון כפיים. טענות אלו דורשות תצהיר. למעשה, גם הטענה של שיהוי שמעלות המשיבות 2-1 מצריכה תצהיר, שכן כידוע טענה זו איננה מוכרעת אך ורק על-פי המבחן הסובייקטיבי, קרי: התנהגות העותרים, אלא גם על-פי מבחן אובייקטיבי הנוגע לתוצאה שנגרמה לרשות ולצדדים שלישיים כתוצאה מהשיהוי (ראה: ע"א 1054/98 חוף הכרמל נופש ותיירות בע"מ נ' עמותת אדם טבע ודין, פ"ד נו(3), 385, 398-397 (2002)).
בנוסף יש לבחון גם את הגורם השלישי הרלוונטי לעניין השיהוי: חומרת הפגיעה בשלטון החוק (בג"צ 3939/99 קיבוץ שדה נחום נ' מינהל מקרקעי ישראל, פ"ד נו(6), 25, 40-39 (2002); עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה נ' החברה להגנתהטבע, פ"ד נו(3), 673, 678 (2002); ע"א 6805/99 תלמוד תורה הכללי בישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז(5), 433, 448 (2003)). בנקודות אלו דרושה תשתית עובדתית, שלא ניתן להניחה בהיעדר תצהיר.
ככלל, וכך יש לדעתי להנחות, מן הראוי שתגובה מקדמית לעתירה תהא נתמכת בתצהיר לאימות העובדות הכלולות בה, למרות שתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 דורשות תצהיר רק בכתב-תשובה, ולא בכתב-תגובה המוגש לקראת הדיון המוקדם בעתירה (ראה: תקנה 7(5) למול תקנה 10(ג)). יש מעט מאוד עתירות, שניתן להכריע בהן לגופן, או במסגרת טענות-סף, בלא כל תשתית עובדתית מצד המשיבים."
תקנה 8 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"8. דיון מוקדם בעתירה

בדיון מוקדם רשאי בית-המשפט:

(1) לתת כל הוראה שרשאי הוא לתת לפי תקנה 7;

(2) בהסכמת המשיב, לדון ולהכריע בעתירה כאילו הוגש בה כתב-תשובה;

(3) למחוק או לדחות את העתירה, כולה או מקצתה;

(4) להורות כל הוראה אשר יש בה כדי לייעל את הדיון, ובכלל זה להורות על ניהול הדיון בעתירה בדרך של סיכום טענות בכתב."

תקנה 8(1) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בדיון מוקדם שנערך בעתירה, רשאי בית-המשפט ליתן כל הוראה לפי תקנה 7 לתקנות (סדרי דין). כלומר, בית-המשפט בדונו בדיון מוקדם רשאי להורות על מחיקת העתירה או דחייתה כאמור בתקנה 7(2) לתקנות (סדרי דין); להורות לעותר להגיש לבית-המשפט תצהיר משלים או הודעה משלימה בעניינים שקבע כאמור בתקנה 7(4) לתקנות (סדרי דין).

תקנה 8(2) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בהסכמת המשיב, רשאי בית-המשפט לדון ולהכריע בעתירה שהוגשה לו כאילו הוגש בה כתב-תשובה. מן הוראות התקנה למדים אנו כי כדי לדון בעתירה גופה, בדיון שנקבע לדיון מקדמי, נדרשת הסכמתו של המשיב לקיום הדיון כאמור.

הוראות התקנה הנ"ל לא עוסקת בהסכמת או אי-הסכמת העותר לדיון כאמור. הסכמתו של העותר לקיום הדיון לגופה של העתירה אינה נדרשת מחמת הסיבה כי המחוקק יצא מנקודת הנחה כי מטרתו של העותר לקיים את הדיון לגופה של העתירה במהירות המירבית ואל לו "לסחוב" את הדיון בפרט כאשר המשיב נתן הסכמתו.

ב- עת"מ (מחוזי נצ') 107/08 {סימי בטיטו נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז הצפון, תק-מח 2008(3), 14516, 14517 (2008)} קבע כב' השופט אברהם אברהם כי:

"המשיבים השיבו לעתירה, מקצתם - בתשובה מפורשת לעתירה גופה, מקצתם נתנו את תשובתם לבקשה ליתן צו ביניים. מכל מקום, בפתח הדיון היום, שנועד להיות דיון מקדמי בעתירה, שאלתי להסכמת המשיבים לקיומו של דיון בגופה של עתירה עוד היום, וההסכמה ניתנה.

על-כן הוריתי, בגדר סמכותי שלפי תקנה 8(2) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, כי הדיון בעתירה יתקיים היום, חרף התנגדות בא-כוח העותרים, הגם שלא יכולתי לראות כל פגיעה דיונית שעשויים אלה לסבול כתוצאה מקיומו של הדיון עוד היום, הנחה שנתבררה לי כנכונה בדיעבד לאחר ששמעתי את טיעוני בא-כוח העותרים, שידע לטעון היטב לגופה של עתירה."

תקנה 8(3) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בדיון מוקדם בית-המשפט רשאי למחוק או לדחות את העתירה, כולה או מקצתה. הרציו בתקנה זו, הינו שאם אין טעם או הצדקה להמשיך בהליך כאשר כבר ברור בשלב המקדמי שלא קיימת עילה שתצדיק מתן פסק-דין לטובת העותר. המבחן יהיה בדיקת העתירה עצמה שכן, היה וקיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים שהיא נחוצה להכרעה, למשל, העניין אינו מתאים לדחיית או מחיקת העתירה על-הסף {דברי כב' השופט ניל הנדל ב- עת"מ (מחוזי ב"ש) 301/06 אייל מסיקה נ' עיריית נתיבות, תק-מח 2006(3), 981 (2006)}.

זאת ועוד. כב' השופט א' גורן מבהיר בספרו {סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית), 768} כי על-פי תקנה 8(3) לתקנות (סדרי דין), לבית-המשפט המינהלי יש סמכות לדחות או למחוק עתירה על הסף, כולה או מקצתה, כאשר הנימוקים, הם בדרך-כלל נימוקים שהיו ניתנים על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק, כמו היעדר עילה ראויה להתערבות, שיהוי והיעדר נקיון כפיים. בית-המשפט המינהלי אינו מוגבל בסמכותו לדחות על-הסף עתירה מינהלית והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 1178/05 {אייזינגר יחיאל ואח' נ' ממשלת ישראל, תק-מח 2006(1), 1784, 1788 (2006)} קבע כב' השופט מנחם נאמן כי די היה לו "בכך שהעתירה אינה מגלה כל עילה ראויה להתערבותי בנסיבות הקיימות, כדי להביא לדחיית העתירה, אם כי גם טעמים נוספים נראים לי כמצדיקים דחייתה... הטעם הנוסף שמצדיק בעיני את דחיית העתירה הוא היעדר זכות עמידה לעותרים מחמת 'מעשה עשוי' ".

ב- עת"מ (מחוזי חי') 147/00 {אדר' שמואל גלבהרט נ' המועצה הארצית לתכנון ולבניה, תק-מח 2001(2), 1783, 1786 (2001)} קבעה כב' השופטת ב' גילאור כי "באשר לפן הדיוני, אני דוחה את ההשוואה לתקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן על-פי תקנה 8(3) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) התשס"א-2000, מוקנית לבית-המשפט המינהלי סמכות לדחות או למחוק עתירה על הסף כולה או מקצתה, כאשר הנימוקים, הם בדרך-כלל נימוקים שהיו ניתנים על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק בהיעדר עילת התערבות ראויה, מחמת שיהוי והיעדר נקיון-כפיים, ובית-המשפט המינהלי אינו מוגבל בסמכותו לדחות על הסף עתירה מינהלית והוא רשאי לעשות כן מכל נימוק ראוי".

תקנה 8(4) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בסמכותו של בית-המשפט, בדיון מוקדם, להורות כל הוראה אשר יש בה כדי לייעל את הדיון, ובכלל זה להורות על ניהול הדיון בעתירה בדרך של סיכום טענות בכתב.

ב- עע"מ (מינהליים) 5128/04 {עיריית תל-אביב-יפו נ' פרידמן חכשורי חברה להנדסה ולבניה בע"מ, תק-על 2008(2), 2824, 2826 (2008)} עסקינן בערעור על החלטת כב' השופטת ש' דותן לפיה נדחתה בקשתה של המערערת להגשת כתב-תגובה לעתירה חרף הסכמתה להגיש סיכומים בכתב מבלי שיהיה צורך לקיים דיונים נוספים בין הצדדים וחרף העובדה כי העותרות/המשיבות הגישו כבר את סיכומיהן על-פי ההסכמה כאמור. להסכמה זו הגיעו הצדדים בדיון מוקדם בעתירה שנערך בבית-המשפט כאמור בתקנה 8 לתקנות (סדרי דין).

בבקשה נטען כי "עם לימוד התיק הגיעו לידיעת עורך בקשה זו נתונים רבים ונוספים אשר לא היו ידועים לבא-כוח העיריה שעה שזו הגישה תגובתה בתיק, נתונים ועובדות אשר יש בהם כדי לשפוך אור שונה לגמרי על הליך זה". עוד נטען כי העובדות האמורות שעניינן, בעיקר, במגעים שהיו בין הרשויות השונות בעניין הפרוייקט, משליכות על פרשנות הסכם הפטור. כמו-כן, עולה מהבקשה עמדת העיריה כי חיוב החברות בתשלום היטל הנחת צינורות נועד לממן את חלקן בעלות כלל תשתיות העל המשרתות את המתחם, ובכך יש להשליך על חוקיות גבייתו.

כב' השופטת ש' דותן בדחותה את הבקשה קבעה כי:

"כאשר הגיע זמן האמת והיה על העיריה להגיש את סיכומיה נזכרה לפתע והגישה בקשה לתיקון כתב-התגובה. מעיון בבקשה עולה, כי המשיבה אשר החליפה את באי-כוחה מבקשת להעלות טענה עובדתית חדשה לפיה מינהל מקרקעי ישראל והעיריה הגיעו להבנות אלה או אחרות באשר לחיוב בהיטלים ובאגרות נשוא העתירה.

מעבר לטענה התמוהה שאיש מטעם העיריה לא ידע על הבנות אלה עד להגשת הבקשה, אני סבורה שגם לגופו של עניין, הסכמות אלה אינן רלוונטיות למחלוקת שבפני מאחר שהעותרת לא היתה צד להן. מעבר לבקשה התמימה לכאורה להוספת עובדות מסתבר כי מאחורי הבקשה מסתתר ניסיון לעשות תפנית בכל טיעוני המשיבה ולטעון כי מעבר לחיוב בהיטלים ובאגרות הנוגעים לפיתוח השכונה מגלמים ההיטלים חיוב כלל עירוני שנועד לשמש להוצאות פיתוח מעבר לשכונה המסויימת טענה זו היתה ידועה לבאי-כוח העיריה והיה עליהם להעלותה בעת הגשת התגובה. אני סבורה שיש מידה רבה של (חוסר) תום-לב בניסיון להגניב טיעון משפטי חדש באיצטלה של הוספת עובדות אשר לגביהן כבר קבעתי שאינן רלוונטיות... לאור האמור לעיל אני דוחה את הבקשה."

כב' השופט ע' פוגלמן בקבלו את הערעור קבע:

"10. מן הכלל אל הפרט: במקרה שלפנינו הוגשה הבקשה להגשת כתב-תגובה מתוקן בשלב מאוחר. אין גם מחלוקת כי הנתונים והטענות אותם ביקשה העיריה להציג בכתב-התגובה המתוקן לא נולדו לאחר הגשת כתב-התגובה המקורי, וניתן היה להציגם במסגרתו.

בצד האמור, לתיקון המבוקש חשיבות ניכרת לבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים. עניינו של התיקון המבוקש לא רק בשאלת פרשנות מסמכי המכרז, באופן שישליך על השאלה אם תחוייבנה החברות בתשלום היטלים לקופת הציבור בסכום ניכר (כפי הנטען על-ידי הצדדים, המחלוקת ביניהם נסבה על תשלום היטלים בסך של כעשרים מליון ש"ח), אלא גם בשאלת עצם סמכותה החוקית של העיריה לגבות את ההיטל האמור בנסיבות המקרה. מן העבר השני ניצב הנזק שעלול להיגרם למערערות כתוצאה מקבלת התיקון.

במקרה שלפנינו, לא מצאנו כי היעתרות לבקשה תשלול מן החברות טענה העומדת להן, או תפגע בזכויותיהן הדיוניות. היעתרות לבקשה מחזירה, אמנם, את הדיון בעתירה לשלב שלאחר הגשת כתב-התגובה, ובכך ייגרם עיכוב בבירורה. אולם, כפי שנפסק, "...עבירת הזמן, כשהיא לעצמה, אין לה השפעה מכרעת, אם לא התחיל בינתיים הבירור והמשפט התקדם..." (עניין דנגור), (רע"א 2345/98 דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב(3), 427, 431 (1998), 432, שם מצוטט האמור אצל זוסמן, בעמ' 354-353).

זאת ועוד. במקרה שלפנינו, מכוח הסכמת הצדדים, התבררה העתירה בדרך של סיכומים בכתב, ומבלי שננקטו הליכים נוספים. לפיכך, אין לומר כי העתרות לבקשה - אשר מחייבת לחדש את בירור העתירה - תגרום להכבדה ניכרת או לסרבול של ממש. ער אני לכך כי החברות הגישו את הסיכומים מטעמן, קודם למועד הגשת הבקשה לתיקון כתב-הטענות.

עם-זאת, לא נטען כי עצם הגשת הסיכומים גרמה לפגיעה דיונית כלשהי בחברות, ועל הטרחה שנגרמה להן ניתן לפצותן בדרך של הטלת הוצאות על העיריה. החברות טענו בנוסף כי עצם חלוף הזמן פוגע בהן, שכן עליהן לקבל תשובה סופית בדבר חיובן בהיטל הנחת צינורות ובאגרות בניה. גם אם נקבל טענה זו של החברות, אין בה לגבור על מכלול השיקולים שהוצגו, בנסיבות בהן התיקון חיוני לבירור השאלות השנויות במחלוקת.

סיכום

11. על יסוד הטעמים עליהם עמדנו, סבורים אנו כי היה מקום להיעתר לבקשה לתיקון כתב-תגובה. לפיכך, אנו מקבלים את הערעור במובן זה שהחלטת בית-המשפט לעניינים מינהליים, שדחתה את הבקשה, מבוטלת. העיריה תהא זכאית להגיש כתב-תגובה מתוקן כמבוקש על ידה, וזה יוגש לבית-המשפט לעניינים מינהליים בתוך 30 יום מהיום. המשך הדיון בעתירה יהיה לפי הוראותיו של בית-המשפט לעניינים מינהליים.
בנסיבות אלה, על-מנת לאפשר המשך דיון בעתירה ומבלי שאנו נוקטים עמדה לגופה, מבוטל גם פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. משכך, מתייתרים ערעורי הצדדים על פסק-הדין והם נמחקים בזה. כפי שהודגש, אין אנו מחווים דעה בטענות הצדדים לגופן, ואלה שמורות להם."

5.7 צו ביניים {תקנה 9 לתקנות (סדרי דין)}

תקנה 9 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"9. צו ביניים

(א) בקשה למתן צו ביניים תוגש בנפרד מן העתירה, במועד הגשת העתירה או לאחר-מכן; בבקשה יפורטו העובדות והנימוקים התומכים בה, ויכול שתפנה לעובדות ולנימוקים שבעתירה (להלן: "כתב-הבקשה"); העובדות בכתב-הבקשה יאומתו בתצהיר כאמור בתקנה 5(ג).

(ב) בית-המשפט רשאי לדחות את הבקשה על-הסף.

(ג) ראה בית-המשפט מקום לברר את הבקשה, רשאי הוא להורות למשיב להגיש תגובה במועד שקבע, וכן רשאי הוא לקבוע מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים.

(ד) בית-המשפט רשאי להחליט בבקשה על יסוד כתב-הבקשה והתגובה בלבד, או על יסוד הדיון במעמד הצדדים.

(ה) ראה בית-המשפט כי השהיית ההחלטה בבקשה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא ליתן צו ארעי על יסוד הבקשה בלבד (להלן: "צו ארעי"); ומשנתן צו ארעי, יקבע בו מועד למתן תגובה על-ידי המשיב או לדיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום עשרה ימים ממועד מתן הצו.

(ו) בית-המשפט רשאי להתנות מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך שיראה בית-המשפט לנכון, בנסיבות העניין.

(ז) צו ארעי או צו ביניים שניתן שלא במעמד המשיב יהיה בתוקף עם המצאתו בהתאם לתקנה 35, למשיב שאליו הוא מכיוון, בצירוף עותק העתירה, אם טרם נמסרה לו."

ב- עת"מ 8188/03 {חן המקום בע"מ נ' התעשיה האווירית לישראל בע"מ, פ"ד נט(1), 529, 532 (2004)} נפסק כדלקמן:

"4. ההליך שבפניי הינו הליך של ערעור עתירה מינהלית. על הליך זה חולשות תקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "תקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים"). תקנה 43(ב) לתקנות אלה קובעת כי 'בית-המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו'. תקנה 43(ג) מוסיפה ומחילה על העניין את הוראת תקנה 9, אשר סעיף-קטן (ו) שלה קובע כי 'בית-המשפט רשאי להתנות מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך שיראה בית-המשפט לנכון, בנסיבות העניין'.

5. תקנות סדר הדין האזרחי, ובהן תקנה 371, אינן חלות באופן אוטומטי על הליכי ערעור בעניינים מינהליים. לעניין זה קובעת תקנה 34 לתקנות סדרי הדין בעניינים מינהליים כי 'הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה'. תקנה 371 אינה מצויה בפרק ל' האמור בתקנות סדר הדין האזרחי, וכבר מבחינה זו מתעורר קושי בהחלתה בעניינים מינהליים."

ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 1162/07 {המועצה מקומית ירוחם נ' אדם טבע ודין אגודה ישראלית להגנת הסביבה, תק-מח 2007(4), 11019, 11020 (2007)} קבעה כב' השופטת דברת שרה כי לעניות דעתה לבקשה להצטרף כצד להליך יש להתייחס כמו לבקשה למתן צו ביניים, ועל-פי הוראת תקנה 9 לתקנות (סדרי דין), רשאי בית-המשפט, בין היתר, לדחות הבקשה על-הסף או להחליט בבקשה על יסוד הבקשה והתגובה.

תקנה 9(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בקשה למתן צו ביניים תוגש בנפרד מן העתירה, במועד הגשת העתירה או לאחר-מכן.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 17505/01 {מירב ק. הכרכרה הסעים (1999) בע"מ נ' מועצה איזורית גזר, תק-מח 2001(3), 67184 (2001)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי אין מקום להתייחס לבקשה לצו ביניים כל עוד לא הוגשה עתירה כאמור ברישא תקנה 9(א) לתקנות (סדרי דין). היה והעתירה לא תוגש עד ליום 23.08.01 - תימחק הבקשה.

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 17437/01{כהן עזרא נ' משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2001(3), 66836 (2001)} נדחתה בקשה למתן צו ביניים מחמת העובדה כי כאשר הוגשה הבקשה לצו ביניים לא היתה עתירה כלשהי בפני בית-המשפט כאמור ברישא תקנה 9(א) לתקנות (סדרי דין). כב' השופט א' גרוניסמדגיש כי במידה והמבקשים, במקרה דנן, יגישו העתירה, יהא מקום להתייחס לבקשה לצו ביניים. היה ולא תוגש עתירה עד ליום 21.08.01 - תימחק הבקשה.
ב- בש"א (מחוזי ת"א) 25807/01 {אדם טבע ודין - אגודה ישראלית להגנת הסביבה נ' שר הפנים, תק-מח 2002(1), 69605, 69606 (2002)} נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס:

"2. העתירה עצמה הוגשה ביום 16.12.01. בגידרה של העתירה נתבקש צו ביניים. ביום 18.12.01 קבעה עמיתתי הנכבדה, כב' השופטת א' קובו, כי לעניין הבקשה לצו ביניים יש לפעול בדרך הנקובה בתקנה 9 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, היינו, יש להגיש את הבקשה לצו ביניים בנפרד מן ההליך העיקרי ולא כחלק ממנו. כב' השופטת קובו קבעה עוד, כי הדיון המקדמי יערך בפניה ביום 05.03.02. הבקשה הנפרדת לצו ביניים הוגשה ביום 27.12.01. הצדדים הגיעו להסכמות בכל הנוגע למתן ארכות לעניין התגובות. במהלך הדברים אף הגישו המשיבות 3 ו- 4 בקשה לסילוקה על-הסף של העתירה בשל חוסר סמכות עניינית (בש"א 1819/02). רק עתה בשלה הבקשה למתן צו ביניים להחלטה."

זאת ועוד. על-פי תקנה 9(א) לתקנות (סדרי דין), בבקשה למתן צו ביניים יפרט המבקש את העובדות והנימוקים התומכים בה. המבקש יכול להפנות בבקשתו למתן צו ביניים לעובדות ולנימוקים שבעתירה שהוגשה על ידו. העובדות בבקשה למתן צו ביניים יאומתו בתצהיר כאמור בתקנה 5(ג). ב- בש"א (מינהליים ת"א) 31974/08 {יעקב מליח "חי" בע"מ נ' מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(3), 12256, 12258 (2008)} בדחותו את הבקשה, ציין כב' השופט יהודה זפט במאמר מוסגר כי התצהירים שצורפו לבקשת המבקשת אינם ערוכים בהתאם להוראות תקנות 9(א), 5(ג) וטופס 2 לתקנות (סדרי דין).

ב- בש"א (מינהליים יר') 1499/06 {שימי הורן נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח 2006(3), 4918, 4919 (2006)} נפסק מפי כב' השופט משה סובל:

"א. לבקשה לא צורף תצהיר, אך נאמר בה כי העותר חוזר לצורכיה על כל טענותיו בכתב-העתירה. נמצא כי התצהיר המצורף לעתירה אמור לשמש גם תצהיר הנדרש מבקשה לצו ביניים על-פי תקנה 9(א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "תקנות סדרי דין").

דא עקא, שתקנה 9(א) מורה כי התצהיר יהא "כאמור בתקנה 5(ג)". תקנה 5(ג) אומרת: "בתצהיר תהיה הפרדה בין עובדות שהן בידיעתו האישית של המצהיר לבין עובדות הנכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו, שלגביהן יציין את מקור ידיעתו ואמונתו". תצהיר העותר המצורף לעתירה אינו כולל הפרדה כאמור, אלא נאמר בו (בסעיף 3) כי כל העובדות שבעתירה נכונות לפי מיטב ידיעתו ואמונתו.

יוצא איפוא כי אף עובדה שבעתירה אינה מצויה בידיעתו האישית של העותר, לרבות טענתו (בסעיפים 46 ו- 58 לעתירה עליהם חוזר סעיף 5 לבקשה לצו ביניים) כי הצורך בהגשת התנגדות לתכנית שהופקדה יאלץ אותו להשקיע "כספים רבים" ולהיקלע ל"הוצאות כבדות לשווא". טענה כזו אינה יכולה להיות מבוססת על מיטב הידיעה והאמונה אלא חייבת להיסמך על ידיעה אישית של העותר, שדבר לא מנע בעדו לבוא בדברים עם אנשי מקצוע, לקבל מהם הצעות מחיר ולברר עמם מהי העלות הכספית (הנוספת) שתידרש ממנו לצורך הכנת ההתנגדות (שהרי מסעיף 48 לעתירה עולה כי אנשי מקצוע מטעם העותר החלו כבר בבדיקות של התכנית המופקדת). בהיות טענת ההוצאות המיותרות עילה מרכזית, אם לא יחידה, לבקשה להארכת המועד להגשת ההתנגדות, די בחוסר תקינות התצהיר התומך בה כדי לדחותה."

ב- עע"מ 3275/06 {מנורה איזו אהרון בע"מ נ' מ.ע.צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, תק-על 2006(2), 987, 988 (2006)} נפסק מפי כב' השופט א' גרוניס:

"3. עיינתי בבקשה לסעד זמני ובתגובה לה. נחה דעתי כי דין הבקשה להידחות. צודקת המשיבה בטענתה כי חלק מהטענות המושמעות בבקשה לסעד הזמני, למצער אלו הנוגעות לעובדות המתייחסות למאזן הנוחות, ראוי היה להן שתתמכנה בתצהיר (ראו תקנה 43 ותקנה 9 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

עם-זאת, כנגד קבלתה של הבקשה לא עומד פגם דיוני זה בלבד. על-מנת לזכות בסעד זמני בערעור על המבקשת להוכיח, מלבד סיכויים טובים לזכות בערעור, כי גם מאזן הנוחות נוטה לטובתה {ע"א 1242/04 ש. גמליאל חברה לפיתוח בע"מ נ' ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ, תק-על 2006(3), 4095 (2006)}.

המבקשת טוענת כי אי-מתן הסעד הזמני יגרום לביטולו של המכרז, במידה והערעור יתקבל, ובכך ייגרמו נזקים כבדים לכל הנוגעים בדבר. לעומת-זאת, גורסת המבקשת, אין נזק משמעותי בהקפאתם של הליכי המכרז עד להכרעה בערעור. זאת, נוכח האפשרות העומדת למשיבה, ואף מיושמת על ידה, להאריך חוזי אחזקה קיימים.

המשיבה טוענת, לעומתה, כי התקשרויות זמניות מעין אלו נעשות, מטבע הדברים, בתנאים נחותים מבחינתה ועולות לה בממון רב. עוד טוענת המשיבה, כי אי-קידום הליכי המכרז בעת הזו עלול לגרום לביטולו של המכרז כליל בשים-לב לתקופת ההתקשרות העומדת בבסיסו ולפקיעתן של ערבויות בנקאיות שהוגשו בגדרו (אירוע הצפוי לקרות בחודש מאי הקרוב).

כלומר, מתן הסעד הזמני המבוקש יגרום בוודאות לנזק משמעותי למשיבה ואף לביטול המכרז. טיעוני המשיבה עדיפים בעיני על אלה של המבקשת, במיוחד בכל הנוגע למאזן הנוחות והתוצאה המתחייבת מתבקשת מאליה."

תקנה 9(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בסמכותו של בית-המשפט לדחות את הבקשה על-הסף. במקרה ובית-המשפט ראה מקום לברר את הבקשה, רשאי הוא, בהסתמכו על תקנה 9(ג) לתקנות (סדרי דין), להורות למשיב להגיש תגובה במועד שקבע, וכן רשאי הוא לקבוע מועד לדיון בבקשה במעמד הצדדים.

תקנה 9(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט רשאי להחליט בבקשה למתן צו ביניים, על יסוד הבקשה והתגובה בלבד או על יסוד הדיון במעמד הצדדים. ב- עת"מ (מינהליים יר') 1758/09 {תרשם מרסיה ו- 133 אח' נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח 2009(4), 2253, 2254 (2009)} קבע כב' השופט משה סובל כי בנסיבות המקרה ראה לנכון "להחליט בבקשה על יסוד כתב-הבקשה והתגובה בלבד" כאמור בתקנה 9(ד) לתקנות (סדרי דין).

עוד נקבע על ידו כי לא מצא הצדקה לסטות מהוראה זו ולהתיר לעותרים להשיב לתגובות שהוגשו {השוו בר"מ 2517/06 מידף שירותי קייטרינג ואירוח בע"מ נ' המרכז הזואולוגי תל אביב רמת גן בע"מ, תק-על 2006(2), 240, 242 (2006); בר"מ 6764/06 גאזי עומר - גאזי עומר בניה ותשתיות נ' ראש מועצה מקומית זמר - ד"ר פתחי דקה, תק-על 2006(3), 2841, 2843 (2006)}.

ב- בר"מ 6764/06 {גאזי עומר - גאזי עומר בניה ותשתיות נ' ראש מועצה מקומית זמר - ד"ר פתחי דקה, תק-על 2006(3), 2841, 2843 (2006)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי שניתנה על-ידי כב' השופט ע' מודריק לפיה נדחתה בקשת המבקש למתן צו ביניים בעתירה שהגיש כנגד המשיבים. בקבלה את הבקשה קבעה כב' השופטת מ' נאור:

"9. אכן, לבית-המשפט לעניינים מינהליים סמכות להכריע בבקשה לצו ביניים על יסוד הבקשה והתגובה בלבד (תקנה 9(ד) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). בית-המשפט אף מוסמך לדחות את הבקשה על-הסף (תקנה 9(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000). ואולם, השופטת גדות החליטה להעניק למבקש את ה"זכות" להשיב לתגובת המשיבים ולא נטען לפני כי לא היתה לה סמכות לעשות כן. לפיכך, משנתן כב' השופט מודריק את החלטתו בטרם התאפשר למבקש להשיב לתגובת המשיבים נשללה מן המבקש זכות דיונית - זכות שהוענקה לו על-ידי בית-המשפט עצמו.

די בטעם זה כשלעצמו, מבלי להידרש ליתר טענות בעלי הדין, כדי לקבל את הערעור ולהשיב את הדיון לבית-המשפט קמא (ראו והשוו: רע"א 9154/05 סנקרי חברה להשקעות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2005(4), 2398 (2005); רע"א 7681/05 פישר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, תק-על 2005(4), 2275 (2005); רע"א 202/04 בן עמי נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2005(1), 1429 (2005))...

11. סוף דבר: הערעור מתקבל והחלטת כב' השופט מודריק מבוטלת. המבקש יגיש לבית-המשפט קמא תוך 3 ימים את תשובתו לתגובת המשיבים לבקשה לצו ביניים והוא רשאי כמובן להקדים תשובתו. ימי הפגרה יבואו במניין. עם קבלת התשובה יפעל בית-המשפט קמא כחוכמתו.

כמו-כן ניתן בזה צו ארעי המונע מהמשיבים להתקשר בחוזה בעניין העבודות נשוא המכרז וכן מונע את ביצוע העבודות אם כבר נקשר החוזה. צו ארעי זה יעמוד בעינו עד החלטה אחרת של בית-המשפט קמא. בנסיבות העניין לא יעשה צו להוצאות וכך גם מתייתר ההליך בעניין הערובה."

ב- בש"א (מינהליים יר') 977/09 {ציון לוי ואח' נ' עיריית ירושלים ואח', תק-מח 2009(4), 1419 (2009)} קבע כב' השופט משה סובל כי בהתאם לתקנה 9(ד) רישא לתקנות (סדרי דין), "תוכרע הבקשה לצו ביניים על יסוד כתבי הבקשה והתגובות. תגובת משיבה 1 {עיריית ירושלים} הוגשה היום. משיבה 2 {המדינה} ביקשה ארכה בת יומיים להגשת תגובתה. משכך תתייחס ההחלטה שלהלן לצו הביניים המתבקש נגד משיבה 1. עם קבלת תגובת משיבה 2 תינתן החלטה גם בבקשה לצו ביניים נגדה".

ב- בר"מ 3848/08 {שלום חדד נ' מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר, תק-על 2008(2), 1121, 1122 (2008)} קבעה כב' השופטת מ' נאור כי לאחר עיון בבקשה ובתגובות שהוגשו לבית-משפט קמא, היא הגיעה לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות. לדבריה:

"אין לקבל את טענת העותר לפיה לא היה מקום לדון בבקשה לצו ביניים. אכן בפתח הדיון ביום 03.04.08 הסכימו הצדדים לדון בעתירה לגופה אך הסכמה זו אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט לדון בבקשה לצו ביניים.

סעיף 9(ד) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובע כי בית-המשפט רשאי להחליט בבקשה למתן צו ביניים "על יסוד כתב-הבקשה והתגובה בלבד, או על יסוד הדיון במעמד הצדדים". דהיינו, אין הכרח לערוך דיון על-פה בבקשה לצו ביניים ובית-המשפט פעל כסמכותו עת החליט בבקשה לצו ביניים על בסיס הבקשה והתגובות שהוגשו לה."

ב- בר"מ 2517/06 {מידף שירותי קייטרינג ואירוח בע"מ נ' המרכז הזואולוגי תל אביב רמת גן בע"מ, תק-על 2006(2), 240, 242 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"7. המבקשת טוענת כי בית-המשפט המחוזי טעה בהחלטתו, שכן ראשית, לא איפשר לה להשיב לטענה שהועלתה נגדה, כי נפל לכאורה פגם בהצעתה שלה. שנית, ולגופו של עניין, הערבות שצירפה היא טובה ומתאימה. את הטענה הראשונה יש לדחות: אין חובה על בית-המשפט המחוזי במסגרת הליך של בקשה לצו ביניים לקבל את תשובת המבקשת לתגובת המשיבות (ראו תקנה 9(ד) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, לפיה רשאי בית-המשפט להחליט בבקשה על יסוד הבקשה והתגובות בלבד).

מעבר לכך ניתנה כעת למבקשת, במסגרת ההליך שלפני, הזדמנות לשטוח את מלוא תשובתה לטענה שהועלתה נגדה, ולבאר כי הערבות שצירפה היא ערבות טובה. משכך, אתייחס לטענתה השניה של המבקשת, וזאת במסגרת הערכת סיכויי הטענות ההדדיות בעניין פגמים בערבות. ודוק: הערכת הסיכויים תהא ברמת הלכאורית בלבד, ואולם זו מתחייבת משעה שהמשיבות עדכנו, כי הדיון בעתירה העיקרית טרם נקבע."

ב- בר"מ 8584/04 {אשד - ניהול נכסים (1993) בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, תק-על 2004(3), 3298, 3299 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת ד' בינייש:

"אחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה הגעתי לכלל מסקנה כי דינה להידחות. כאמור, המבקשת טוענת בבקשתה כי המשיבות העלו בתגובותיהן טענות עובדתיות בלתי-נכונות וטענות אלו הביאו את בית-המשפט קמא לדחות את בקשתה לסעד זמני. המבקשת טוענת כי מן הראוי היה שבית-המשפט קמא יאפשר לה לסתור את טענות המשיבות על-ידי הגשת תגובה מטעמה או על-ידי קיום דיון וחקירת המצהירים מטעם המשיבות.

אכן, מקום בו קיימת מחלוקת עובדתית קוטבית בין בעלי הדין וגרסאותיהם העובדתיות מכחישות זו את זו ניתן, באמצעות בקשה להגשת תגובה, לעיתים אף תגובה הנתמכת בתצהיר, לברר את המחלוקת בצורה טובה יותר. במקרה כזה מסור לבית-המשפט שיקול-הדעת להחליט כיצד לברר את המחלוקות העובדתיות הרלוונטיות להליך הביניים ולהחליט, בנסיבות המתאימות, לקיים דיון במעמד הצדדים (ראו: תקנה 9(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000).

במקרה שלפנינו כלל לא התבקש בית-המשפט קמא לאפשר למבקשת להגיב בדרך כלשהי לטענות המשיבות. לאחר שהוגשה תגובת המשיבה 1 (ביום 26.08.04) ולאחר שהוגשה תגובת המשיבה 2 (ביום 31.08.04) לא פנתה המבקשת לבית-המשפט קמא בבקשה לקיים דיון או, למצער, להגיש תגובה לטענות המשיבות אלא המתינה כשבוע להחלטתו של בית-המשפט, שניתנה ביום 08.09.04.

זאת, למרות שתגובות המשיבות הכילו, לכאורה, טענות עובדתיות הסותרות את טענות המבקשת. אם אכן ביקשה המבקשת לסתור את טענותיהן העובדתיות של המשיבות שומה היה עליה לפנות לבית-המשפט ולבקש ליתן לה הזדמנות להגיב, אך זאת לא עשתה. בנסיבות אלו, משסבר בית-המשפט כי, לכאורה, גרסתן של המשיבות עדיפה, וכן בהתחשב בכך שהחוזה בין המשיבות נחתם למעלה מחודש לפני שהוגשה העתירה מטעם המבקשת, הרי שבדין נדחתה בקשת המבקשת לסעד זמני.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית."

תקנה 9(ה) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במידה ובית-המשפט ראה כי השהיית ההחלטה בבקשה עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, רשאי הוא ליתן צו ארעי על יסוד הבקשה בלבד. משהוענק צו ארעי כאמור, בית-המשפט יקבע מועד למתן תגובה על-ידי המשיב או לדיון במעמד הצדדים בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום עשרה ימים ממועד מתן הצו.

תקנה 9(ו) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט רשאי להתנות את מתן צו ארעי או צו ביניים בערובה או בתנאי אחר שיקבע, לפיצוי נזק שייגרם למשיב מהוצאת הצו, או לכל צורך שיראה בית-המשפט לנכון, בנסיבות העניין.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 12541-07-09 {איי.או. עזרא אלקטרוניקה 2002 בע"מ נ' רפאל - רשות לפיתוח אמצעי לחימה בע"מ, תק-מח 2009(3), 2725 (2009)} נפסק מפי כב' השופט גדעון גינת:

"1. לאחר עיון בבקשה ובשים-לב לנימוקיה, ואחרי שבשלב זה נראה לכאורה כי התמלאו התנאים הקבועים בתקנה 9(ה) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 ובתקנה 362 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ניתן בזאת צו מניעה ארעי בהתאם לעתירות 1 ו- 2 שבבקשה.

התחייבות עצמית של המבקשת בהתאם לתקנה 9(ו) לתקנות הנ"ל ולתקנות 364(א), 365(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תצורף לתיק בית-המשפט עד יום 20.07.09, שעה 12:00. עוד אני מורה על הפקדת עירבון (במזומן או בערבות בנקאית בלתי-מוגבלת בזמן ומופנית למשיבים), על-סך 20,000 (עשרים אלף) ש"ח, להיום, לפי תקנה 9(ו) הנ"ל ותקנה 364(ב) לתקנות סד"א הנ"ל עד יום 20.07.09, שעה 12:00."

ב- בש"א (מחוזי יר') 1662/05 {עורך-דין דניאל גרטנר נ' מדינת ישראל-משרד התחבורה, תק-מח 2005(3), 5465, 5467 (2005)} נפסק מפי כב' השופט משה דרורי:

"16. צו זה הינו צו ארעי, כמשמעותו בתקנה 9(ה) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, וזאת לאחר שהשתכנעתי כי השהיית ההחלטה בבקשה, עלולה לגרום נזק שאין לו תקנה או נזק חמור, ולכן ניתן צו זה במעמד אחד, על יסוד הבקשה בלבד. על-פי האמור בהמשך התקנה, נקבע בזה דיון בפני השופט התורן, ביום 21.08.05 בשעה 10:00."

ב- בש"א (מחוזי יר') 439/09 {טלדור אי.טי. בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד המשפטים, תק-מח 2009(1), 6415 (2009)} קבע כב' השופט נעם סולברג כי בהתאם לתקנה 9(ו) לתקנות (סדרי דין), תפקיד העותרת בתיק בית-המשפט התחייבות עצמית לא מוגבלת בסכום וערבות בנקאית בסך של 200,000 ש"ח וזאת עד ליום 12.02.09, שאם לא כן יפקע הצו.

5.8 כתב תשובה {תקנה 10 לתקנות (סדרי דין)}

תקנה 10 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:

"10. כתב-תשובה

(א) הורה בית-המשפט על הגשת כתב-תשובה לעתירה, יוגש כתב-התשובה בתוך שלושים ימים אם לא קבע בית-המשפט מועד אחר.

(ב) בכתב-התשובה יפורטו אלה:

(1) מען המשיב להמצאת כתבי טענות;

(2) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת התשובה;

(3) עמדת המשיב באשר לסעד המבוקש בעתירה.

(ג) כתב-התשובה יהיה ערוך לפי טופס 3 שבתוספת, והעובדות שבו יאומתו בתצהיר או תצהירים אשר יצורפו אליו, כאמור בתקנה 5(ג).

(ד) לכתב-תשובה יצורפו, ככל שניתן, העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.

(ה) משיב שלא הגיש כתב-תשובה כאמור, לא יהא רשאי להשמיע את טענותיו בדיון בעתירה אלא ברשות בית-המשפט."

תקנה 10(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט הורה על הגשת כתב-תשובה לעתירה, על המשיב יהא להגיש את כתב-תשובתו בתוך 30 ימים אלא אם בית-המשפט קבע אחרת.

ב- עע"מ (מינהליים) 3436/04 {משרד הפנים - מדינת ישראל נ' אנדריי איון, תק-על 2004(3), 1792 (2004)} הסכים בא-כוח המשיבים לקבלת הערעור ולביטול פסק-דינו של בית-המשפט קמא מן הטעם שבית-המשפט הכריע בגופה של העתירה מבלי שהורה למערערת להגיש כתב-תשובה ומבלי שקיבל את הסכמתה לקיום הדיון בעתירה לגופה על יסוד כתב-התגובה לעתירה שהוגש מטעמה. בית-המשפט שלערעור קיבל את הערעור והחזיר את הדיון לבית-משפט קמא להשלמת הדיון בעתירה ולאחר שישקול ויחליט אם להורות למערערת להגיש כתב-תשובה לעתירה בהתאם לתקנה 10 לתקנות (סדרי דין).

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 30761/02 {בוכנר גילה נ' הוועדה המקומית לתו"ב תל-אביב-יפו, תק-מח 2004(2), 10060, 10063 (2004)} נדחתה טענת העותרים לפיה יש למחוק את בקשות המשיבים למחיקת העתירה על-הסף מאחר ואינן נתמכות בתצהירים בכל הקשור לטענות העובדתיות שנכללות בהן. כב' השופט אברהם טל מדגיש בהחלטתו כי הבקשות נשוא החלטה זו הוגשו במסגרת הדיון המוקדם בעתירה ולא חלה בשלב זה על המשיבים חובה לתמוך אותן בתצהיר שכן חובה זו חלה על מי שבית-המשפט הורה לו להגיש כתב-תשובה בהתאם לתקנה 10 לתקנות (סדרי דין), ואילו המשיבים טרם הגישו כתבי תגובה לגופה של העתירה.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 2423/04 {ליגד השקעות ובניין בע"מ נ' עיריית נהריה, תק-מח 2005(1), 12050 (2005)} נפסק מפי כב' השופט נאמן מנחם:

"3. לפי תקנה 10(א) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, אם הורה בית-המשפט על הגשת כתב-תשובה לעתירה, יוגש כתב-התשובה בתוך 30 יום.

4. עד היום לא ניתן כתב-תשובה וגם לא התבקשה הארכת מועד לכך.

5. אשר-על-כן ניתן בזה צו ביניים האוסר על המשיבה לפעול לגביית כל חוב ארנונה מהעותרים."

על-פי תקנה 10(ב) לתקנות (סדרי דין) על המשיב לפרט בכתב-תשובתו לעתירה את מענו להמצאת כתבי טענות; פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבססת התשובה; עמדתו באשר לסעד המבוקש בעתירה.

ב- עת"מ (מחוזי חי') 1149/05 {עומר אחמד בדארנה נ' מועצה מקומית "עראבה", תק-מח 2005(2), 7792, 7799 (2005)} קבע כב' השופט ר' ג'רג'ורה כי על-פי תקנה 10(ב)(2) לתקנות (סדרי דין), "על המשיב היה לפרט בכתב-התשובה את הנימוקים שבחוק עליהם מבוססת תשובתו. אי-העמידה בחובה זו גרמה לעבודה מיותרת לבית-המשפט. אין להסכים עם מצב לפיו יוגשו כתבי טענות ללא פירוט התשתית החוקית לביסוס הטענה. בא-כוח המשיבים אינו מפנה להוראות החוק בעניין סמכותה של המועצה לרשום את הילדים בגני העותרת ולהוראות בעניין העברת תלמידים במהלך שנת הלמודים, לאחר הרישום.

כמו-כן, בא-כוח המשיבים מפנה "לחוק חינוך חובה והתקנות על פיו", חוק שכלל אינו קיים וכנראה הכוונה לחוק הלימוד והתקנות על פיו. בנסיבות אלו מן הראוי היה לדחות את טענות בא-כוח המשיבים על-הסף, בשים-לב לכמות ולסביכות ההסדרים הקיימים בענייני חינוך, המופיעים בהוראות חוקים ותקנות שונות ומרובות. למרות זאת, החלטתי להתייחס לטענות אלה כדי להכריע בשאלות שבמחלוקת".

תקנה 10(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי כתב-התשובה יהיה ערוך לפי טופס 3 שבתוספת, והעובדות שבו יאומתו בתצהיר או תצהירים אשר יצורפו אליו, כאמור בתקנה 5(ג) לתקנות (סדרי דין).

ב- עת"מ (מחוזי יר') 1032/02 {הפקות מגוונות ומיוחדות בע"מ נ' שר הפנים, ח"כ אלי ישי, תק-מח 2003(3), 14528, 14531 (2003)} העלו המשיבים, בדיון בעל-פה שנערך, נימוק חדש שכלל לא נזכר בכתב-תשובת המשיבים. כב' השופט יהונתן עדיאל בדחותו את הטענה החדשה שהועלתה קבע כי היה על המשיבים לציין הנימוק החדש בכתב-התשובה כאמור בתקנה 10 לתקנות (סדרי-דין) וכשהיא נתמכת בתצהיר.

ב- עת"מ (מחוזי יר') 1084/03 {ועד הישוב מוצא עילית נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה - מטה יהודה, תק-מח 2004(4), 360, 367 (2004)} נפסק מפי כב' השופטת יהודית צור:

"תצהיר משותף למשיבים 1, 2 ו- 3

30. העותרים טוענים, כי התשובה המשותפת למשיבים 1, 2 ו- 3 אינה ראויה. התשובה נתמכת בתצהיר של מתכננת המחוז, הנמנית בין חברי הוועדה המחוזית, המשיבה 2. מתכננת המחוז ייצגה את משיבה 2 בפני משיבה 1, כמשיבה לערר שהגישו העותרים. לפיכך, לטענת העותרים, תצהירה אינו יכול לשמש את המשיבה 1 המשמשת כמוסד תכנון, המבקר את המשיבה 2, בשל ניגוד עניינים.

העותרים טוענים כי גם הכללת המשיב 3 בכפיפה אחת עם המשיבה 1 אינה ראויה. המשיב 3 מנהל מקרקעין הכלולים בשטח תחולתה של תכנית 876 וכן היה מעורב בעסקה מסחרית שנכרתה עם משיבה 5, והוא אף עתיד לזכות במספר יחידות מגורים שייבנו במסגרת הפרוייקט. לטענתם, יש לראות בכתב-התשובה של המשיבים 1, 2 ו- 3 ככתב-תשובה מטעם משיבה 2 בלבד.

המשיבים טוענים כי העותרים נתפסו לכלל טעות. התצהיר נועד לתמוך בעובדות עליהן נסמך כתב-התשובה. כל עוד המצהיר מסוגל לאמת את כל העובדות, המצויות בידיעתו האישית או נטענות למיטב ידיעתו ואמונתו, מיהות המצהיר אינה חשובה. טיעוני העותרים בעניין זה, דינם להידחות.

בהתאם לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (תקנה 10(ג)), התצהיר נועד לאימות העובדות המשמשות יסוד לכתב-התשובה. כך, נועד התצהיר גם להוות בסיס לבירור העובדות בדרך של חקירה נגדית. יצויין כי חקירת עדים בעתירות מינהליות נחוצה לעיתים רחוקות בלבד, ובענייננו מטרת התצהיר מתמצה בתמיכת העובדות המופיעות בכתב-התשובה.

נוכח עיסוקה של המצהירה (הגב' בינת שוורץ, מתכננת מחוז ירושלים) והאמור בתצהירה נראה, כי אין כל בסיס לטענות שהעלו העותרים נגד התצהיר. לא היתה כל מניעה לתמיכת העובדות המצויינות בכתב-התשובה בתצהירה של מתכננת המחוז, אשר הצהירה על העובדות מתוך ידיעתה האישית או למיטב ידיעתה.

המשיבים מציינים, כי מתכננת המחוז נטלה חלק בקבלת החלטת הוועדה המחוזית, היא השתתפה בדיוני ועדת הערר של המועצה הארצית כצד להליך וטענה בפני הוועדה. לכן, העובדות שביסוד תשובת המשיבים ידועות לה מידיעה אישית, או מעיון במסמכים רלוונטיים וכן בשל מומחיותה כמתכננת המחוז. אין כל מניעה כי התצהיר ישמש לתמיכה בעובדות הרלוונטיות גם לתשובת משיבים אחרים, בלבד שהעובדות משקפות את האמת ומצויות בידיעתה של המצהירה."

תקנה 10(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי לכתב-התשובה יצורפו, ככל שניתן, העתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין.

ב- עת"מ (מינהליים יר') 1280/09 {שלמה אזולאי נ' הוועדה המיוחדת שלפי סעיף 137 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005, תק-מח 2009(3), 9666, 9668 (2009)} נדונה בקשה לפיה מבוקש ליתן פסק-דין כנגד המשיב בהיעדר הגשת כתב-תשובה. כב' השופט משה סובל בדחותו את הבקשה קבע כי הסנקציה על אי-הגשת כתב-תשובה אינה, כמו בסדר הדין האזרחי, מתן פסק-דין על יסוד העתירה, אלא, כאמור בתקנה 10(ד) לתקנות (סדרי דין) לפיה משיב שלא הגיש כתב-תשובה, לא יהא רשאי להשמיע את טענותיו בדיון בעתירה אלא ברשות בית-המשפט.

יודגש כי, תקנה 10(ה) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי משיב שלא הגיש כתב-תשובה, לא יהא רשאי להשמיע את טענותיו בדיון בעתירה אלא אם קיבל את רשותו של בית-המשפט.

5.9 פרטים נוספים {תקנה 11 לתקנות (סדרי דין)}

תקנה 11 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדקלמן:

"11. פרטים נוספים

(א) עותר רשאי, בתוך חמישה-עשר ימים מיום שהומצא לו כתב-התשובה של משיב, לדרוש ממנו בכתב מידע או מסמכים (בתקנה זו: "פרטים נוספים") לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק, הנזכרים בכתב-התשובה או הנוגעים להם.

(ב) משיב רשאי לדרוש בכתב מהעותר פרטים נוספים לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק, הנזכרים בעתירה, או הנוגעים להם, לא יאוחר מחמישה-עשר ימים לאחר שהורה בית-המשפט על הגשת כתב-תשובה.

(ג) בעל דין שקיבל דרישה למתן פרטים נוספים, ישיב עליה בתצהיר לא יאוחר מחמישה עשר ימים מיום קבלת הדרישה.

(ד) לא קיבל בעל דין פרטים נוספים שדרש במועד כאמור, רשאי הוא, בתוך שבעה ימים מתום המועד להמצאת הפרטים הנוספים, להגיש לבית-המשפט בקשה בכתב לצוות על מתן הפרטים הנוספים, ובית-המשפט או הרשם רשאי, לאחר דיון במעמד הצדדים, לצוות על מתן אותם פרטים נוספים שיראה לנכון ובתוך המועד שקבע; לא יצווה בית-המשפט או הרשם על מתן פרטים נוספים אם אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה.

(ה) הועלתה טענה בדבר חיסיון או בדבר סייג למסירת מידע או מסמך, תידון הבקשה לפי תקנה 13.

(ו) בעל דין שניתנו לו פרטים נוספים, בין לבקשתו ובין לפי צו בית-המשפט או הרשם, רשאי, בתוך שבעה ימים מהיום שבו הגיעו אליו הפרטים הנוספים או בתוך המועד שקבע בית-המשפט או הרשם, להגיש תצהיר נוסף לתיקון או להשלמת האמור בעתירה או בכתב-התשובה, לפי העניין, ככל שהדבר נובע מאותם פרטים ונדרש בנסיבות העניין."

תקנה 11 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי כל צד חייב להביא לפני בית-המשפט את העובדות המלאות הנוגעות לעניין. אם הצד שכנגד סבור, שאחד מהנימוקים, הן של חוק והן של עובדה, בתצהיר של הצד שכנגד לא הובא בצורה מושלמת או שטעון הוא פירוש נוסף, יכול הוא לבקש מהמצהיר את השלמת הנימוק או את פירושו, וזאת אך ורק על-ידי השימוש בפרטים הנוספים, אשר יביאו להצגת מסכת העובדות הנוגעות לעניין כשהן שלמות ומפורשות.

הפרטים הנוספים הם המכשיר היחידי, שבאמצעותו יכול בעל הדין לברר את העובדות, אולם עלינו לזכור, שמטרתם היא הבהרה וצמצום של העובדות שבעתירה ולא הרחבתן עד כדי פרישת היריעה המכסה כל הנושא ובוודאי שלא יתקבל על הדעת, שבאמצעות מכשיר הפרטים הנוספים יוכל המבקש להכות את הצד שכנגד ולהוציא ממנו את שיכול היה לקבל, אילו יכול היה לחקור אותו חקירה נגדית {ראו בשג"צ 58/86 מורגנשטרן נ' מורגנשטרן, פ"ד מ(2), 246 (1986)}.

מטרת ההליך של פרטים נוספים היא לסייע בבירור המחלוקת על-ידי התייחסות לעיקר. הפרטים הנוספים מאפשרים לדרוש תוספת של נתונים במקום בו התשובה היא כללית. המבחן הרווח הוא שניתן לבקש פרטים רק על טענות "שפורשו בעתירה", להבדיל מעניינים "אשר זכרם לא בא בכתבי הטענות". גם אם נניח שמבחן זה הוא נוקשה מדי, לא ניתן לפתח מודל בו יהפוך המכשיר של פרטים נוספים למעין זכוכית מגדלת שתפקידה להצביע על החסר הקיים בתצהיר המשיב.

עם חסר כזה יש להתמודד בדרך של טיעון. אם החסר הוא מהותי, אפשר שהוא ישפיע על ההכרעה לגופה. כך, אם לדעת העותר המשיב אינו מסביר את טעמיו או שתשובתו אינה תשובה, הרי אין צורך בפרטים נוספים ודי להצביע על-כך שהתשובה חסרה, מקוטעת או לא משכנעת {דברי כב' השופט ב' אוקון ב- בג"צ 7015/02 עג'ורי ואח' נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית ואח', תק-על 2002(3), 811 (2002)}.

אם-כן, התכלית העומדת בבסיס מנגנון הבאת הפרטים הנוספים היא כפולה. היא נועדה לצמצם ולתחום את המחלוקת אשר בין בעלי הדין. כך, כאשר נטענה טענה כללית בכתב-הטענות, הבאת פרטים נוספים עשויה לצמצם את הטענה הכללית, לטענות-משנה מוגדרות. כמו-כן, היא נועדה להבהיר טענה עמומה ומעורפלת של מי מבעלי הדין {דברי כב' השופטת ד"ר דרורה פלפל ב-בש"א (מינהליים ת"א) 30695/03 דוד מעברי נ' רנית חמצני מנהלת מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון, תק-מח 2003(3), 16425 (2003)}.

ממקרא תקנה 11 לתקנות (סדרי דין) עולה כי דרישת העותר למתן פרטים נוספים צריכה לעמוד במספר תנאים עיקריים. ואלה הם:

1. הדרישה תיעשה בתוך 15 ימים מיום שהומצא לעותר כתב-התשובה של המשיב, שאם לא יעשה כן, תידחה בקשתו לקבלת פרטים. כך לדוגמה, ב-בש"א (מחוזי ת"א) 30987/04 {שוש זיסר ואח' נ' יו"ר הוועדה המחוזית לתיכנון ובניה-מחוז תל-אביב, תק-מח 2004(2), 10497 (2004)} קיבל כב' השופט אברהם טל את טענת המשיבים ודחה את הבקשה למתן פרטים נוספים ומבלי לדון בבקשה לגופה, מחמת העובדה כי הדרישות למתן פרטים נוספים הוגשו לאחר חלוף המועד של 15 יום הקבוע בתקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין).

2. הדרישה תיעשה בכתב.

3. הדרישה תהא למטרת השלמה או הבהרה של נימוקים עובדתיים או משפטיים הנזכרים בכתב-התשובה או הנוגעים להם.
נוסחה של תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) רחב יותר מזה של תקנה 11 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984, לפיה, "העותר והמשיב רשאים לדרוש מבעל דינם, במכתב בדואר רשום, פרטים נוספים ומפורטים יותר לנימוקים, שבעובדה או שבחוק, שפורשו בעתירה או בתצהיר התשובה, הכל לפי העניין" {ראו גם בש"א (מחוזי חי') 21327/04 מחצבי אבן בע"מ נ' עיריית נשר, תק-מח 2004(4), 3229 (2004); עת"מ (מחוזי יר') 1019/04 עווד רבאייעה נ' מנהל הלשכה האיזורית למינהל אוכלוסין, תק-מח 2005(1), 4749 (2005)}.
ההרחבה מתבטאת בכך שבתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים כולל המושג "פרטים נוספים" גם מסמכים בעוד שבתקנות סדר הדין בבג"צ מדובר על פרטים נוספים ומפורטים יותר רק "לנימוקים, שבעובדה או שבחוק".
אכן, הנטיה להשוות בין סדרי הדין הנוהגים, לעניין פרטים נוספים, בבית-המשפט הגבוה לצדק עם אלה הנוהגים בבית-המשפט לעניינים מינהליים, הינה טבעית וזאת משום שבית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל, במסגרת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, חלק מן הסמכויות שהיו מצויות, עד לחקיקתו, בידי בית-המשפט הגבוה לצדק.
יחד-עם-זאת, נראה בבירור שהמחוקק לא התכוון להחיל על בית-המשפט לעניינים מינהליים את סדרי הדין הנהוגים בבג"צ ועובדה היא, שהמחוקק ראה להתקין תקנות סדרי דין נפרדות ושונות, בין היתר, בשל הכוונה שבית-המשפט לעניינים מינהליים יוכל לברר את העתירות המובאות בפניו כערכאה ראשונה.
ההבדלים כאמור לעיל מובילים אותנו למסקנה כי אין להחיל את הפירוש שניתן למושג "פרטים נוספים" בבית-המשפט הגבוה לצדק על המושג האמור בבית-המשפט לעניינים מינהליים. יחד-עם-זאת, ניתן ללמוד מן האופן שבו פורש המושג האמור על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק, גם באשר לאופן שבו יש לפרש את המושג האמור על-ידי בית-המשפט לעניינים מינהליים.
יובהר כי, במושג "פרטים נוספים" נכללים גם מסמכים אולם, "גילוי מסמכים" על-פי תקנה 112 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 עוסק במסמכים הרלוונטיים לסכסוך כעולה מיריעת המחלוקת הבאה לידי ביטוי בכתבי הטענות שהוגשו על-ידי כל הצדדים. במקרה זה, בית-המשפט רשאי, על-פי התקנה האמורה, לחייב בעל דין לגלות לבעל הדין יריבו את כל המסמכים המצויים או שהיו מצויים ברשותו או בשליטתו "הנוגעים לעניין הנדון" ושאותרו על ידו לאחר חקירה ודרישה.
לעומת-זאת, ה"פרטים הנוספים" שבעל דין רשאי לדרוש מבעל הדין יריבו על-פי תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) מתייחסים, מלכתחילה, לתחום צר יותר. על-פי תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) המבחן אינו מבחן הרלוונטיות. המבחן כאן הוא אם הפרטים הנוספים דרושים "לשם הבהרה או השלמה" של הנימוקים שבעובדה או שבחוק הנזכרים בכתב-התשובה.
ויודגש כי תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) נועדה להביא להבהרתה או להשלמתה של טענה כללית או סתמית שבעובדה או שבחוק שהובאה בכתב-תשובה שכנגדה הוגשה העתירה. נראה שכוונת המחוקק היתה לאפשר, באמצעות כלי זה, לצמצם את יריעת המחלוקת על-ידי הגדרה מדוייקת יותר של הטענה שבכתב-התשובה, מצד אחד, ולאפשר לבעל הדין המבקש לדעת כיצד עליו לכלכל את צעדיו לאור טענות המשיב, מצד שני.
ברור הוא כי האמצעי של "פרטים נוספים" כאמור בתקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין) לא נועד כדי להכביד על בעל הדין שכנגד. במקרה ונראה מן הבקשה כי הסעד המבוקש בה מתבקש רק כדי להכביד על המשיב או בכדי לסרבל את ההליכים הרי שדי יהיה בכך כדי להביא לדחיית הבקשה.
יובהר כי פרטים נוספים אינם שאלון ומטרתם היא הבהרה וצמצום העבדות שבעתירה ובתשובה לה {ראו גם עת"מ (מחוזי יר') 1019/04 עווד רבאייעה נ' מנהל הלשכה האיזורית למינהל אוכלוסין, תק-מח 2005(1), 4749 (2005); בג"צ 9733/03 המוקד להגנת הפרט מיסודה של ד"ר לוטה זלצברגר נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(4), 842 (2004)}.
כך לדוגמה, ב- עת"מ (מחוזי יר') 211/07 {מוניות חי בע"מ נ' משרד התחבורה, תק-מח 2007(4), 3419 (2007)} קבע כב'השופט יהונתן עדיאל כי במקרה דנן חלק גדול מהפרטים המבוקשים לא נועדו, כאמור בתקנה 11(א) לתקנות (סדרי הדין), "לשם הבהרה או השלמה של נימוקים שבעובדה או שבחוק הנזכרים בכתב-התשובה או הנוגעים להם", והם מהווים למעשה שאלון ולא בקשה למתן פרטים נוספים.
ב- בש"א (מחוזי חי') 1436/08 {פאר וייסנר - יו"ר מפלגת הירוקים נ' שר הפנים - מר מאיר שטרית, תק-מח 2008(3), 10812 (2008)} נדונה בקשה הנסמכת על תקנה 11(א) לתקנות (סדרי דין). כב' השופט א' קיסרי בקבלו את הבקשה קובע כי "במצב עניינים זה יש בסיס לבקשת העותרים לפרטים הנוספים שכן, לכאורה, קיים פער עובדתי בין מה שניתן להסיק מנספח י"ד לעתירה (וטענות העותרים בקשר אליו) לבין הנטען בתשובת המשיבה 8 בעניין היותה של הבניה חוקית. פער עובדתי זה מצדיק שהמשיבה תמציא את הפרטים המבוקשים, וכך אני מורה".
ב- עת"מ (מחוזי יר') 1141/04 {אוסמה תמימי נ' שר הפנים, תק-מח 2005(1), 3200 (2005)} קבעה כב' השופטת יהודית צור כי במקרה הנדון הבקשה כוללת רשימה ארוכה של 35 שאלות ובקשות שהפנו העותרים למשיב ושאלות אלה, אינן מסבירות אילו שאלות אכן נדרשו לעותרים לשם הבהרה או השלמה של נימוקים - בעובדה או בחוק - המפורטים בכתב-התשובה.
עוד נקבע כי הפרטים המבוקשים בבקשה, אינם דרושים לצורך הכרעה בעתירה שהוגשה. לבסוף נקבע, כי עסקינן בשאלות, שמטרתן אינה הבהרה או השלמה של נימוקים, המפורטים בכתב-התשובה וחלקן אף דומה יותר לשאלות של חקירה נגדית או מעין "מסע דיג" מכביד ומיותר מצד העותרים.
ב- עת"מ (מינהליים יר') 673/07 {דיגל השקעות ואחזקות בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה ירושלים, תק-מח 2009(1), 14499 (2009)} העותרת העלתה טענה בתצהירה המשלים ומבלי שהעותרת חזרה עליה בעיקרי הטיעון. כב' השופט משה סובל קבע כי דין הטענה להידחות, באשר היא לא נובעת מהפרטים הנוספים אלא מתצהירי המשיבים שצורפו על-ידי העותרת לעתירה עצמה ולכן, לאור הקבוע בתקנה 11(ו) לתקנות (סדרי דין), העותרת לא היתה רשאית להעלות טענה זו לראשונה בתצהירה המשלים.

5.10 הגשת מסמך לבית-המשפט {תקנה 12 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 12 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"12. הגשת מסמך לבית-המשפט
(א) ראה בית-המשפט כי מסמך דרוש לשם הכרעה בעניין שלפניו, רשאי הוא להורות לבעל הדין שהמסמך ברשותו להגישו לבית-המשפט במועד שיקבע.
(ב) בעל הדין יגיש את המסמך לבית-המשפט ולבעלי הדין האחרים; בעלי הדין רשאים להגיש את הערותיהם בכתב, ככל שהדבר נובע מהגשת המסמך, במועד שקבע בית-המשפט.
(ג) התנגד בעל הדין להגשת המסמך, יודיע לבית-המשפט, במועד שנקבע, את טעמי התנגדותו.
(ד) החליט בית-המשפט לדחות את ההתנגדות יחולו הוראות תקנת-משנה (ב)."
תקנה 12(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט ראה כי מסמך דרוש לשם הכרעה בעניין שלפניו, רשאי הוא להורות לבעל הדין שהמסמך ברשותו להגישו לבית-המשפט במועד שיקבע.
תקנה 12(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בעל הדין יגיש את המסמך לבית-המשפט ולבעלי הדין האחרים בתוך המועד שנקבע בתקנה 12(א) לתקנות (סדרי דין). עוד קובעת התקנה כי בעלי הדין רשאים להגיש את הערותיהם בכתב, ככל שהדבר נובע מהגשת המסמך, במועד שקבע בית-המשפט.
אולם, במקרה ובעל הדין מתנגד להגשת המסמך, עליו להודיע לבית-המשפט, במועד שנקבע, את טעמי התנגדותו כאמור בתקנה 12(ג) לתקנות (סדרי דין). במקרה ובית-המשפט החליט לדחות את ההתנגדות שהוגשה לו, קובעת תקנה 12(ד) לתקנות (סדרי דין) כי יחולו הוראות תקנה 12(ב) לתקנות (סדרי דין).
ב- עת"מ (מחוזי יר') 428/04 {אחמד חג' יחיא עורך-דין נ' מדינת ישראל-משרד התחבורה, תק-מח 2004(1), 6374, 6377 (2004)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי לדעתה אין מקום להיעתר לבקשת העותר לגילוי מסמכים, שעניינה טיוטות ומסמכי הכנה שונים שכן, מסמכים אלה לא נתבקשו לשם הבהרה או השלמה של נימוקים הנזכרים בכתב-התשובה {כאמור בתקנה 11 לתקנות (סדרי דין)} והם אף אינם נחוצים לשם הכרעה בעניין הנדון בפניה {כאמור בתקנה 12 לתקנות (סדרי דין)}.
5.11 סייג למסירת מידע ומסמכים על-פי תקנות 11, 12 {תקנה 13 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 13 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"13. סייג למסירת מידע ומסמכים
(א) החובה למסור מידע ומסמכים לפי תקנות 11 ו- 12 כפופה לסייגים ולהוראות לעניין גילוי מידע ומסמכים לפי כל דין, לרבות הוראות חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, בשינויים המחוייבים.
(ב) הועלתה טענה בדבר סייג או חיסיון כאמור לגבי גילוי מידע או מסמך, רשאי בית-המשפט לקיים את הדיון לפי תקנה 11 או 12 בדלתיים סגורות, וכן רשאי בית-המשפט לקבל את המידע או המסמך המבוקשים, לעיין בהם, ולקבל הסברים מנציג היועץ המשפטי לממשלה או מנציג הרשות הנוגעת בדבר, אף בהיעדר יתר בעלי הדין.
(ג) הדיון יתקיים לפני בית-המשפט הדן בעתירה, אלא-אם-כן ביקש בעל הדין שהבקשה תידון על-ידי שופט אחר של בית-המשפט.
(ד) לא יורה בית-המשפט על מסירת מידע או מסמכים העלולים לפגוע בזכויות צד שלישי, אלא לאחר שנתן לצד השלישי הזדמנות להשמיע את טענותיו, בדרך שיקבע.
(ה) הוצאה לגבי מידע או מסמך תעודת חסיון לפי סעיף 44 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, יתקיים הדיון בפני שופט של בית-המשפט העליון לפי סעיף 46 לפקודה האמורה."
ב- בש"א (מחוזי יר') 6266/02 {פאתנה ג'מיל גאביר נ' שר הפנים, תק-מח 2002(3), 66431, (2002)} קבע כב' השופט יהונתן עדיאל כי "נכון הדבר, שאם יידרשו המשיבים לפרט את נימוקיהם, בין בדרך של חקירת המצהיר מטעמם (כאשר יוגש תצהיר בתשובה לעתירה), ובין בדרך של דרישה למתן פרטים נוספים, הם לא יוכלו להימנע מלפרט את נימוקיהם בלא להוציא תעודת חסיון. אין צריך לומר, שבקשה להסרת החסיון, צריך שתוגש, לאור אופיו של המידע החסוי, לשופט בית-המשפט העליון (ראה תקנה 13(ה) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000)".
ב- עמ"ה 786/02 (יר') {Electro Data Systeme נ' מדינת ישראל - הנהלת בתי-המשפט, תק-מח 2002(3), 6901 (2002)} הסכום שהציעה העותרת במסגרת המכרז הנדון היה גבוה מהסכום שהסכים משרד האוצר להקצות לפרוייקט. לאור זאת החליטה ועדת המכרזים לדחות את הצעת העותרת משיקולי תקציב. העותרת מבקשת להורות למשיבה למסור לעיונה את כל המסמכים הנוגעים למכרז.
בית-המשפט פסק כי זכות העיון במסמכי הרשות יונקת ממספר מקורות. המקור העיקרי עליו מבססת המשיבה את סירובה, הוא חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998. חוק זה מקנה לכל אזרח או תושב ישראל זכות לקבל מידע מרשות ציבורית גם בהיעדר אינטרס אישי.
אולם, לזכות הרחבה הציב המחוקק סייגים, ובמקרה דנן סומכת המשיבה את התנגדותה על הסייג שבסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, המקנה לרשות הגנה מסוייגת מגילויו של מידע בדבר דיונים פנימיים, תרשומות של התייעצויות פנימיות, דברים שנאמרו במסגרת תחקיר פנימי וכן חוות-דעת, טיוטה, עצה או המלצה שניתנו לצורך קבלת החלטה, למעט התייעצויות הקבועות בדין.
המקור השני לזכות העיון הוא בדין הכללי, ולפיו יש לאזרח זכות לקבל מידע במקום שיש לו "עניין לגיטימי" בידיעת המידע. על-פי ההלכה, "העניין הלגיטימי" הוא עניינו של "נוגע בדבר". אין האמור רק במי שמעורב בהתדיינות משפטית בקשר להחלטה מינהלית, אלא גם במי שעשוי להיפגע מהחלטה מינהלית שתינתן לגביו, וגם מי שיש לו עניין לגיטימי אחר בדבר. בהקשר של דיני מכרזים נקבע בפסיקה כי מי שהגיש הצעה למכרז הינו "נוגע בדבר" שיש לו אינטרס לגיטימי לעיין במסמכי המכרז.
מקור נוסף לקבל מידע מצוי בתקנה 21(ה) לתקנות חובת המכרזים.
בעניין בהיקף הזכות, העותרת זכאית, בעיקרון, לעיין במסמכי המכרז, הן מכוח חוק חופש המידע, והן בהיותה נוגעת בדבר, והשאלה נוגעת להיקפה של זכות העיון. בית-המשפט קבע כי אין לקבל את טענת העותרת לפיה ההלכה שנקבעה בבית-המשפט העליון שוללת את תחולת הסייג שבסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. חרף הלשון הרחבה של הלכה זו, אין לראותה כקובעת הלכה שלפיה משתתף במכרז רשאי לעיין בכל מסמך שנמצא בידי הרשות ונוגע למכרז, ובכלל זה מידע פנימי, כאמור בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, שנחקק לאחר מתן פסק-הדין.
ראשית, ההלכה מתייחסת לעיון בפרוטוקול הדיון בוועדת המכרזים שבו התקבלה ההחלטה להתקשר עם החברה הזוכה, ובית-המשפט לא התייחס באותו הקשר באופן מפורש לעיון במסמכים נוספים, וודאי לא לדרישה כללית וגורפת כמו במקרה דנן. שנית, אותה הלכה לא התייחסה באופן מפורש לנושא של מידע פנימי, וקבעה שזכות העיון כפופה לזכויות חסיון מוגדרות.
הגבלת הזכות לעיון במסמכים פנימיים חלה כלפי ה"נוגע בדבר" שנפגע מהחלטת הרשות, כפי שנקבע בסעיף 30(ב)(5) לחוק בתי-דין מינהליים, התשנ"ב-1992. גם תקנה 13(א) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 מגבילה את היקף הגילוי האמור בחוק חופש המידע.
המסקנה היא, שבעיקרון עשוי לקום למדינה מעין חסיון מפני גילויים של המסמכים נושא המחלוקת, על-פי סעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע. עם-זאת, הסייג שבסעיף זה הוא יחסי, ובית-המשפט רשאי לאפשר, חרף עמדתה של הרשות, את העיון במידע מסוג זה.
בעניין נטל השכנוע כי האינטרס של המשיבה בחיסוי המידע גובר על האינטרס של העותרת בגילויו מוטל על המשיבה, וזאת משום שהמשיבה היא אשר טוענת לחיסוי המידע. עם-זאת, כאשר טוען מבקש המידע לאינטרס בגילוי המידע, עליו להצביע על קיומו ועוצמתו של אינטרס זה ולהוכיחו.
אמנם הזכות לגילוי מידע על-פי חוק חופש המידע אינה מחייבת את המבקש להצביע על אינטרס כאמור, אולם מכאן אין ללמוד שלעניינו של המבקש במידע אין כל חשיבות מקום שהרשות מסרבת למסור את המידע על יסוד עילה מעילות הסירוב הקבועות בחוק.
בעניין איזון האינטרסים, במקרה בו עסקינן האינטרס של המשיבה מעוגן בצורך להגן על חופש הביטוי המלא והכן של עובדי הרשות באופן שאלה לא יהיו נתונים ללחצים ויוכלו למלא את תפקידם תוך ניהול דיונים והחלפת דעות, כשהם משוחררים מהמגבלות הכרוכות בפרסום הדברים ברבים. במישור העקרוני-מושגי, הפגיעה באינטרס זה מתקיימת גם במקרה דנן. עם-זאת, לא נטען במקרה דנן לחשש קונקרטי לפגיעה בשל גילוי הדברים.
באשר לאינטרס של העותרת, בהיותה "נוגעת בדבר" קמה לה הזכות לעיין במסמכי המכרז. זכות זו משתרעת על כל מסמכי המכרז שאותם חובה להעמיד לעיונו של משתתף באשר הוא משתתף במכרז {החלטת ועדת המכרזים, פרוטוקולים של ועדת המכרזים, חוות-דעת שהוגשו לוועדה וכיוצא באלו}.
המצב שונה כאשר מדובר במעגל הרחב יותר של המסמכים, שאין להם קשר ישיר להחלטת ועדת המכרזים. יש להבחין בין שתי קבוצות של מסמכים - הקבוצה הראשונה היא מסמכים הנוגעים לנושא התקציב של הפרוייקט ובקבוצה השניה מצויים יתר המסמכים.
אין לעותרת עניין במסמכים שאינם נוגעים לנושא התקציב, שכן הצעת העותרת נדחתה משיקולי תקציב בלבד. המסמכים הנוגעים לסבירות האומדן וההצעה של העותרת מבחינת המחיר יוצאים מן הכלל, ואותם יש להציג לעיון העותרת. הן שאלת סבירות האומדן והן שאלת סבירות ההצעה עשויים לעמוד במחלוקת בעתירה העיקרית.
יש להכיר בעניינה של העותרת באשר למסמכי התקציב. ההחלטה בעניין התקציב לא היתה החלטתה של ועדת המכרזים, אלא החלטה שנתקבלה על-ידי משרד המשפטים ומשרד האוצר. החלטות אלה אינן בגדר מידע פנימי כמשמעו בסעיף 9(ב)(4) לחוק חופש המידע, שכן האמור בהחלטות סופיות שוועדת המכרזים לא מילאה בהן כל תפקיד, ומבחינתה האמור בהחלטות שחייבו אותה לדחות את ההצעה.
ההחלטות הסופיות כוללות גם את נימוקיהן. באשר למסמכים אחרים בנושא התקציב שאינם נוגעים להחלטות הסופיות, יש לקבל את עמדת המשיבה שלא לגלותם. ההחלטה על היקף התקציב שיועמד לפרוייקט היא החלטה של המדינה שלעותרת אין מעמד לגביה. ההחלטה הנוגעת לגובה התקציב שראוי לגייס לפרוייקט אינה רלבנטית למכרז. הפררוגטיבה לקבוע את מסגרת התקציב לפרוייקט נתונה בידי המשיבה.
בית-המשפט קבע שאין להיעתר לצו הביניים שביקשה המשיבה. ככלל, אין מקום ליתן צו זמני, אלא בצמוד לתובענה אותה הוא בא לשרת. במקרה דנן, צו הביניים לא נועד לשרת את העתירה הנוכחית, שעניינה עיון במסמכים, אלא את העתירה הבאה של העותרת - העתירה העיקרית.
כמו-כן, בית-המשפט ייתן סעד זמני לפני הגשת תובענה רק בנסיבות יוצאות מהכלל, אם ראה שהתערבותו המיידית דרושה, בטרם היה סיפק בידי התובע להגיש את תביעתו. במקרה דנן אין כל ביטחון שעתירה עיקרית אכן תוגש. אם יש בידי העותרת מידע המאפשר לה לתקוף את החלטתה של ועדת המכרזים לא היה מקום לדחות את הגשת העתירה העיקרית עד לסיום הדיון בעתירה הנוכחית, שכן ככל שדרושים לעותרת מסמכים נוספים, יכולה היתה להשיגם באמצעות ההליכים הדיוניים המקובלים, במהלך העתירה העיקרית.
האפשרות האחרת היא שבשלב זה אין בידי העותרת מידע מספיק לשם הגשת העתירה, ובמצב דברים כזה לא יהא זה נכון ליתן את צו הביניים. בכל מקרה, נראה כי טענות העותרת לגופה של העתירה העיקרית אינן מצביעות, לכאורה, על קיומה של עילה לתקיפת ההחלטה, ואינן מצדיקות מתן צו ביניים כה גורף.
התוצאה היא שיש להעמיד לעיונה של העותרת את ההחלטה הסופית שנפלה לגבי תקציב הפרוייקט במשרד המשפטים ואת תשובתו או הנחייתו הסופית בנושא זה של האוצר, ככל שזו קיימת אצל המשיבה בכתובים. בנוסף, על המשיבה להציג לעיונה של העותרת את המסמכים שבידה הנוגעים לסבירותו של האומדן ולסבירותה של הצעת העותרת מבחינת המחיר. העתירה לעיון במסמכים האחרים נדחתה. כמו-כן נדחתה הבקשה לצו ביניים.
ב- בר"ע (ת"א-יפו) 3077/05{אברהם יוסף נ' משהב"ט-אגף השיקום - קציןתגמולים, תק-מח 2006(1), 5708 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת שרה דותן כי:
"זוהי בקשת רשות ערעור שהוגשה כנגד החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (להלן: "חוק הנכים") (כב' השופטת עינת רביד) מיום 21.03.05, לפיה נדחתה בקשה לחשיפת תיק משפטי שמספרו 104476.
המבקש מנהל מזה עשרים שנה הליכים נגד המשיב בשל דחיית תביעתו להכרה בזכות על-פי חוק הנכים.
כיום מתמקדת המחלוקת בין הצדדים בשאלה האם חלה על עניינו של המערער הוראת סעיף 36א לחוק הנכים, השולל אפשרות של קבלת תשלומים על-פי החוק בנוסף על פיצויים לפי חוק אחר.
בתאריך 20.12.04 הורתה יו"ר הוועדה, כב' השופטת רביד, על סדר הגשת הסיכומים בהליך שבפני הוועדה.
בתאריך 27.02.05 הגישה באת-כוח המשיב את סיכומיה בעניין סילוק הערעור על-הסף מחמת בחירה בזכויות בביטוח הלאומי.
בתגובה הגיש המבקש, בתאריך 08.03.05, בקשה מחודשת לחשיפת התיק המשפטי.
בסעיפים 12 ואילך לבקשה נטען כי המשיב מעלים מהמערער את תיקו המשפטי תוך הפניה למסמכים אלה או אחרים, אשר להשקפת המבקש הוצאו באופן סלקטיבי מאותו תיק.
המשיב ביקש לדחות בקשה זו מן הטעם שהפרקליטות אינה נוהגת להעביר את תיקיה הפנימיים לעיון הצד שכנגד.
בהחלטתה מיום 21.03.05 דחתה כב' השופטת רביד את הבקשה בקובעה:
'צודקת בא-כוח המשיב, כי כעיקרון אין מקום לחשיפת מסמכים המהווים 'חומר פנימי' כאמור בסעיף 30 לחוק בתי-דין מינהליים, התשנ"ב-1992 (להלן: "החוק"). למרות שסעיף 30(ג) לחוק, מאפשר לוועדה לקבל לידיה גם מסמכים המהווים 'חומר פנימי' וזאת לעיונה בלבד, הרי שבשלב זה, ובטרם התקבלו סיכומי המערער במלואם, הוועדה אינה מוצאת לנכון להורות על צו שכזה, הוועדה תשקול את עמדתה שוב לאחר שתקבל את סיכומי המערער ותבחן את כל החומר הרב המצוי בידיה. היה והוועדה תסבור, כי על-מנת להגיע לחקר האמת בתיק זה לצורך החלטתה, נדרש לה גם 'חומר פנימי' שכזה היא תורה על-כך.'
בדיון שבפני טענה באת-כוח המשיב כי לא ברור לאיזה תיק משפטי מכוון המבקש, מאחר שהתיקים הרפואיים נמסרו לעיונו, תיקו האישי אינו רלבנטי להליך ובאשר לתיקים הפנימיים חזרה עורכת-דין פורגש על העמדה לפיה מדובר בחומר פנימי שאין חובה למסרו לצד שכנגד אלא בהתקיים הוראות סעיף 30 לחוק בתי-דין מינהליים.
בתשובתו לתגובת המשיב מצהיר המבקש כי אינו מעוניין בתיקו הרפואי ובתיקו האישי במינהל הסגל, אלא בתיק האישי שהפרקליטות מסרבת לגלותו ואותו הוא מגדיר כתיק משפטי ומבהיר מהי המטרה שלשמה הוא זקוק לתיק זה.
יצויין כי עיון בבקשה שהוגשה לוועדה מעלה כי טענות אלה לא נטענו בפני יו"ר הוועדה.
מכל מקום, גם בהנחה שהמבקש זקוק לחומר הנטען לצורך ההליך המסויים אותו הוא מנהל עתה ובהנחה שהחומר אכן מצוי בידי המשיב, אין אני סבורה כי נפלה טעות בהחלטת השופטת רביד.
סעיף 30 לחוק בתי-דין מינהליים מכיר בזכותו של מי שהגיש ערר על החלטת רשות מינהלית, לעיין במסמכים שבידי הרשות הנוגעים להחלטה, אולם בסעיף 30(ב)(1) נקבע כי זכות העיון לא תחול על מסמכים שאין להם נגיעה להחלטה שעליה עוררים ובסעיף-קטן (5) הוחרגו מסמכים המכילים חומר פנימי, כגון: רשומות מדיונים פנימיים, דיווח לממונים, הצעות וטיוטות של החלטות; יחד-עם-זאת הוענקה לבית-הדין סמכות הפיקוח על החלטות הרשות המינהלית שלא למסור לעיון מסמכים ובסעיף 30(ג) נקבע:
'בית-דין רשאי להחליט, ביוזמתו או לפי בקשת העורר, כי התיק ימסר לבית-הדין, למעט מסמכים אשר מסירתם עלולה לפגוע בבטחון המדינה או ביחסי החוץ שלה, או מסמכים אחרים שלדעת בית-הדין אין זה מן הראוי בנסיבות העניין שימסרו לו.'
לבקשת העורר רשאי בית-הדין לאפשר את העיון על-פי שיקול-דעתו.
בהחלטתה פעלה כב' השופטת רביד על-פי הוראותיו של סעיף 30 הנ"ל, בכך שהורתה על הגשת סיכומי הצדדים על-מנת שתובהר הרלבנטיות של המסמכים המבוקשים למחלוקת בערר.
לאחר שתיבחן סוגיית הרלבנטיות תחליט הוועדה האם לפעול על-פי הוראת סעיף 30(ג) ולקבל לעיונה את המסמכים.
אין אני סבורה שיש להקדים את המאוחר ולהורות לוועדה שלא לפעול על-פי הוראת סעיף 30 ולהימנע מבחינת הבקשה בשלבים כמצויין לעיל.
לאור האמור לעיל, החלטתי לדחות הבקשה."

5.12 עיקרי טיעון {תקנה 14 לתקנות (סדר דין)}
תקנה 14 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"14. עיקרי טיעון
(א) הוגש כתב-תשובה ונקבע מועד לדיון בעתירה, יגיש כל בעל דין את עיקרי טיעונו לבית-המשפט וימציא עותקים מהם במישרין לשאר בעלי הדין, ארבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון.
(ב) עיקרי טיעון יכללו באופן תמציתי את עיקרי טענותיו של בעל הדין בעניינים שהוא רשאי לטעון בהם, וכן את האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן; ואולם רשאי בעל דין להגיש עיקרי טיעון על דרך ההפניה לטיעוניו כפי שפורטו בכתבי הטענות שהגיש, בצירוף האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן; היתה האסמכתא פסק-דין שלא פורסם בדפוס בפרסום רשמי, יצורף עותק מצולם שלו לעיקרי הטיעון.
(ג) בדיון יהא כל בעל דין רשאי לטעון בפני בית-המשפט על-סמך עיקרי הטיעון; רצה בעל דין להוסיף טענה או להביא אסמכתא נוספת, יוכל לעשות זאת רק ברשות בית-המשפט; אולם אם הגיש עיקרי טיעון אין צורך ברשות בית-המשפט אם היו הטענה הנוספת או האסמכתא הנוספת תשובה לעיקרי הטיעון של בעל הדין שכנגד."
בהליכים אזרחיים ומינהליים שונים, מוטלת על הצדדים חובה אוטומטית להגיש את עיקרי טיעוניהם עובר לדיון. כך בערעורים אזרחיים {תקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984}; בערעורים לבית-הדין הארצי לעבודה {תקנה 102 לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1992)}; בעתירות לבית-המשפט הגבוה לצדק {תקנה 16 לתקנות סדר הדין בבית-המשפט הגבוה לצדק, התשמ"ד-1984}; בעתירות מינהליות {תקנה 14 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000)}.
ובשים-לב כי בהליכים פליליים ומשמעתיים אין חובה סטטוטורית להגשת עיקרי טיעון ובאין הוראה אחרת, אין הצדדים להליך הפלילי או המשמעתי חייבים להגיש עיקרי טיעון לקראת הדיון {דברי כב' השופטת מ' נאור ב-בש"מ 4638/05 לשכת עורכי-הדין בישראל נ' ברי בל, תק-על 2005(3), 418 (2005)}.
תקנה 14(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה והוגש כתב-תשובה ונקבע מועד לדיון בעתירה, על בעלי הדין להגיש את עיקרי טיעונו לבית-המשפט תוך המצאת עותק מהם במישרין לשאר בעלי הדין וכל זאת ארבעה ימים לפחות לפני המועד שנקבע לדיון בעתירה.
תקנה 14(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בעלי הדין יכללו בעיקרי טיעון את עיקר טענותיו של בעל הדין באופן תמציתי ובעניינים שהוא רשאי לטעון בהם.
בנוסף, בעלי הדין יצרפו לעיקרי טיעון מטעמם את כל האסמכתאות שבדעתם להסתמך עליהן בשעת הדיון בבית-המשפט. נבהיר כי בעל דין רשאי להגיש עיקרי טיעון על דרך ההפניה לטיעוניו כפי שפורטו בכתבי הטענות שהגיש, בצירוף האסמכתאות שבדעתו להסתמך עליהן. במקרה ובעל הדין מסתמך בעיקרי טיעון מטעמו על פסק-דין שלא פורסם בדפוס בפרסום רשמי, עליו לצרף עותק מצולם של פסק-הדין לעיקרי הטיעון מטעמו.
תקנה 14(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי הדיון בעתירה יהיה על-סמך כתבי הטענות שבעלי הדין הגישו ועל-פי עיקרי הטיעון שהוגשו מטעמם.
במקרה ובעל הדין מעוניין להוסיף טענה ו/או אסמכתא יהא עליו לקבל את רשותו של בית-המשפט. ללא רשות מבית-המשפט, לא יוכל בעל הדין להוסיף טענה ו/או לצרף אסמכתא. יחד-עם-זאת ובשים-לב, כי אין צורך לקבל את רשותו של בית-המשפט כאשר עסקינן בטענה נוספת או אסמכתא נוספת הבאה ליתן תשובה לעיקרי הטיעון של בעל הדין שכנגד.
ב- עת"מ (מחוזי יר') 8270/08 {נאדר סב לבן נ' שר הפנים, תק-מח 2009(4), 3502 (2009)} קבע כב' השופט י' נועם כי איננו "נדרש להכריע בנסיבות המקרה דנן בשאלה, האם יש מקום להיעתר לבקשת העותרים להגשת 'תשובה לתשובת המשיב', ומה המסגרת הדיונית לכך, אם בכלל; שכן החלטתי לקבל את המסמך האמור כעיקרי-טיעון, לפי תקנה 14 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי-דין), התשס"א-2000, זאת כבקשתה החלופית של בא-כוח העותרים בהודעתה מיום 21.10.08. עם-זאת, מובן כי בגדרו של המסמך האמור, בין אם מדובר בעיקרי טיעון, ובין - בתגובה בכתב, לא ניתן להעלות נימוקי עתירה חדשים אשר לא הועלו בכתב-העתירה; וכי אין לאפשר, באמצעותו, תיקונו של כתב-עתירה והרחבת חזית מעבר לזו שנתגבשה בכתב-העתירה ובכתב-התשובה".

5.13 ראיות {תקנה 15 לתקנות (סדרי-דין)}
תקנה 15 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"15. ראיות
(א) בית-המשפט ידון בעתירה על-פי ראיות שיובאו בתצהירים, ואולם רשאי הוא, לבקשת בעל דין, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה.
(ב) בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית-המשפט, לא יאוחר מארבעה-עשר ימים לפני מועד הדיון, ותפרט את הנושאים שעליהם מתבקשת החקירה; המבקש יציין בבקשה את עמדתו של בעל הדין שמטעמו הוגש התצהיר, לעניין הבקשה, וכן יצרף את תגובתו של אותו בעל דין, אם נתבקש לכך על ידו.
(ג) לא דחה בית-משפט את הבקשה, יורה על התייצבותו של המצהיר לחקירה במועד הדיון, אך רשאי הוא לדחות את מתן החלטתו למועד הדיון בעתירה; החליט בית-המשפט במהלך הדיון בעתירה להתיר את חקירת המצהיר, רשאי הוא להורות על חקירתו לאלתר, אם הוא נוכח בדיון, או לקבוע את המועד לקיום החקירה.
(ד) לא התייצב המצהיר בהתאם להחלטת בית-המשפט, לא ישמש תצהירו כראיה אלא ברשות בית-המשפט.
(ה) ראה בית-המשפט שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה, רשאי הוא, לאחר שנתן לשאר בעלי הדין הזדמנות להגיב לבקשה, ומטעמים מיוחדים שיירשמו, להרשות השמעת עד שאינו מצהיר בנושא ובהיקף שיקבע בית-המשפט."
תכליתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים לא היתה הקמה של ערכאה דיונית שתפקידה לקבוע ממצאים עובדתיים בסכסוכים בין הפרט לרשות המינהלית. מטרתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים היתה להסמיך את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק.
זאת ועוד. בחוקקו את החוק החדש, כיוון המחוקק ל"שמירת ייחודו של המשפט המינהלי, המהותי והדיוני, כפי שעוצב וגובש בדין ובפסיקתו רבת השנים של בג"צ" {ראו הצעת חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-1999, ה"ח 2821, עמ' 2 (1999)}.
לפיכך, נקבע כי הדיון יתנהל "בהתאם לעילות, לסמכויות ולסעדים שלפיהם דן בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק בשינויים המחוייבים" {כאמור בסעיף 8 לחוק}. על-כן, גם סדרי הדיון והראיות שבפני בית-המשפט המינהלי הינם דומים לאלה הנהוגים בבג"צ וברגיל יתמצו ההליכים בהגשת תצהירים מבלי לשמוע עדים ולנהל הליכי חקירה שכנגד {דברי כב' השופט א' ברק ב- עע"מ 10811/04 סורחי נ' משרד הפנים, פ"ד נט(6), 411 (2005); ראו גם עת"מ (מינהליים ת"א) 1687/07 יואב מזרחי נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ, תק-מח 2007(4), 16061 (2007)}.
ובמילים אחרות, על-פי סדרי הדין הנוהגים בעתירות מינהליות, בית-המשפט אינו שומע ראיות אלא במקרים חריגים במיוחד {דברי כב' השופטת מוניץנחמה ב- בש"א (מחוזי נצ') 1060/05 אקים ספקטור נ' הוועדה העליונה של משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2005(2), 1024 (2005)}.
יובהר כי תפקידו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הוא לקיים ביקורת על החלטת הרשות המינהלית. בית-משפט לעניינים מינהליים בוחן את החלטת הרשות המינהלית ועמידתה בדרישות המשפט הציבורי. בכלל זה על בית-המשפט לעניינים מינהליים לבחון האם החלטת הרשות, על רקע הנתונים שעמדו לפניה, היא סבירה. בית-המשפט אינו שם עצמו במקום הרשות, ולכן, ברגיל, הוא אינו אוסף נתונים חדשים שלא עמדו בפני הרשות ואינו מכריע בעתירה על בסיס נתונים מעין אלו.
כפי שנראה להלן, תקנה 15 לתקנות (סדרי דין) מאפשרת לבית-המשפט לעניינים מינהליים ליתן הוראות באשר לאופן גביית הראיות {ראו גם בש"א (מחוזי חי') 18249/01, עת"מ (חי') 467/01 יצחק אביעד נ' עיריית חיפה, תק-מח 2001(4), 1576 (2001)}.
תקנה 15(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט בבואו לדון בעתירה המונחת בפניו, ידון בעתירה על-פי הראיות שהובאו בתצהירים ובשים-לב, כי לבקשת בעל דין, רשאי בית-המשפט, להתיר חקירת מצהיר של בעל הדין שכנגד, אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה.
דרכם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים, אינה להרבות בשמיעת עדים. מלשון ההוראה הנ"ל ולפי דרכם של בתי-המשפט לעניינים מינהליים, שמיעת עדים אינה נעשית בפניהם כדבר שבשיגרה או על-פי זכות הקנויה לבעלי הדין {ראו גם ת"א (שלום יר') 16212/08 פרזות חב' ממשלתית עירונית לשיכון יר' בע"מ נ' שאול יעקב, תק-של 2009(1), 21447 (2009)}.
ב- עת"מ (מינהליים חי') 328-08 {עורך-דין צבי רודין נ' הוועדה המקומיתלתכנון ובניה חדרה, תק-מח 2008(4), 13966 (2008)} נדונה בקשה למתן רשות לחקור את מצהיר המשיבה על תצהירו. כב' השופט אלכס קיסרי דחה את הבקשה בשל היותה של הבקשה ארוכה ומקריאתה, הגם שהוגשה באיחור ניכר, לא ניתן היה להימנע מן הרושם שהעותר בחר לנצלה כדי להתפלמס עם טענות המשיבות ולא כדי להסביר בצורה עניינית את הצורך בחקירת המצהיר שבלעדיה לא ניתן להכריע בעתירה.
ב- עת"מ (מחוזי חי') 214/05 {סימה סין משה נ' גלעד אמיר, מנהל ביה"ס ליד האוניברסיטה, תק-מח 2005(2), 1302 (2005)} קבעה כב' השופטת יהודית צור, בדחותה את הבקשה כי לא מצאה "כי לצורך הכרעה בעתירה נדרשת חקירה של המנהלת האדמיניסטרטיבית של בית הספר או של יועצת בית הספר בית הכרם. אין גם הצדקה להתיר הצגת הקלטה שערכה העותרת שלא הוגשה על-פי הכללים המשפטיים המקובלים, מה גם שעניין זה אינו נדרש לצורך הכרעה בעתירה".
ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 2730/03, עת"מ (ב"ש) 306/03 {פטריק קונורס נ' משרד הפנים-ממונה ביקורת הגבולות, תק-מח 2003(3), 4825 (2003)} קבע כב' השופט ח' עמר כי נקודת המוצא בדיון בעתירות מינהליות, היא כי בית-המשפט מכריע בהן, על יסוד התצהירים והמסמכים שבפניו, בלבד, ובלא חקירה נגדית על התצהירים כאמור ברישא לתקנה 15(א) לתקנות (סדרי דין) וכי חקירה נגדית על תצהיר שהגיש בעל דין, תתאפשר רק אם ביקש זאת בעל הדין שכנגד, ואם בית-המשפט "ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה" כאמור בסיפא לתקנה הנ"ל.
תקנה 15(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת את המועד בו תוגש בקשה לחקירת מצהיר והאופן בו תוגש בקשה. על-פי תקנה זו, בקשה לחקירת מצהיר תוגש בכתב לבית-המשפט, ולא יאוחר מארבעה-עשר ימים לפני מועד הדיון הקבוע לעתירה.
בבקשה לחקירת מצהיר על המבקש לפרט את הנושאים שעליהם מתבקשת החקירה ולציין בבקשתו את עמדתו של בעל הדין שמטעמו הוגש התצהיר, לעניין הבקשה, וכן לצרף את תגובתו של אותו בעל דין, אם נתבקש לכך על ידו.
תקנה 15(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט לא דחה את הבקשה, יורה הוא, על התייצבותו של המצהיר לחקירה במועד הדיון.
יודגש כי על-פי התקנה כאמור, בית-המשפט רשאי לדחות את מתן החלטתו למועד הדיון בעתירה. במקרה ובית-המשפט החליט במהלך הדיון בעתירה להתיר את חקירת המצהיר, רשאי הוא להורות על חקירתו לאלתר, אם הוא נוכח בדיון, או לקבוע את המועד לקיום החקירה.
תקנה 15(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי במקרה והמצהיר לא התייצב לחקירתו כפי שקבע בית-המשפט, תצהירו לא ישמש כראיה בדיון בעתירה, אלא, ברשות בית-המשפט.
על-פי תקנה 15(ה) לתקנות (סדרי דין) בית-המשפט מוסמך, במידה וראה שהדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה ולאחר שנתן לשאר בעלי הדין הזדמנות להגיב לבקשה ומטעמים מיוחדים שירשמו, להרשות השמעת עד שאינו מצהיר. חקירתו של העד כאמור תהא בנושא ובהיקף שיקבע בית-המשפט.
ב- עת"מ (מחוזי יר') 750/07 {שלג לבן (1986) בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד הבריאות (המחלקה לנכסים ולשירותים), תק-מח 2007(4), 14637 (2007)} עסקינן בבקשה לזימונו של יו"ר דירקטוריון מכון התקנים הישראלי, למתן עדות בעתירה המינהלית שבמסגרתה הוגשה הבקשה.
לטענת העותרת עדותו של יו"ר דירקטוריון מכון התקנים נוגעת ישירות לסוגיה שהיא מהותית ביותר בעתירה. לטענתה, עדות זו תאפשר לבית-המשפט להכריע בטענותיהם הסותרות של הצדדים לעניין זה, ולכן היא נדרשת לצורך הכרעה בעתירה. מנגד, משיבה 2 מתנגדת לבקשה ולטענתה, בית-המשפט לעניינים מינהליים אינו נזקק, ברגיל, לשמיעת עדויות.
כב' השופטת מוסיה ארד בדחותה את הבקשה קובעת כי המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר המקרים המיוחדים בהם בית-המשפט מאפשר חקירת עד. זאת ועוד. "ככל שסברה העותרת כי עדותו של יו"ר דירקטוריון מכון התקנים הנה רלוונטית לצורך ההכרעה בשאלה האם היה לה אישור ISO בתוקף במועד הרלוונטי, היה עליה להציג את דבריו במסגרת הדיון בוועדה ולא להמתין עד לדיון בעתירה".
ב- בש"א 221/02 {א. ביטחון אזרחי בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.05.02)}נפסק כי:
"הטעם הדיוני נעוץ בהוראות תקנה 15(א) לתקנות. התקנה אומרת כי בית-המשפט ידון בעתירה על-פי ראיות שיובאו בתצהירים. חקירת מצהיר היא החריג, ובית-המשפט יורה על-כך רק אם ראה כי הדבר דרוש לשם הכרעה בעתירה. איני רואה כל טעם להורות כן לא בעתירה עצמה לכשתתברר, לא כל שכן בבקשה לצו ביניים.
אני ער לכך שהעותרת חולקת על המסקנות והמימצאים העומדים בבסיס ההחלטה, אך איני רואה כל מקום וצידוק שבית-משפט זה, האמור לפסוק בעניינים מינהליים, ישמע ראיות וייתן פסק-דין במחלוקת שהיא אזרחית גרדא.
מתוך כלל החומר שהוגש לעיוני נראה לי כי על פני הדברים החלטת המשיבה התקבלה על יסוד ראיות מינהליות טובות לכאורה. דיני הראיות הרגילים שלאורם מכריע בית-משפט בסכסוכים שבפניו אינם חלים על החלטותיה של רשות מינהלית (סעיף 60 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971).
היא רשאית להסתפק בראיה מינהלית שלא תמיד עומדת במבחני הקבילות והרלבנטיות הנוהגים בבתי-המשפט. הלכה היא כי "בהיעדר כבלי הקבילות של דיני הראיות הכלליים רשאית הרשות לבנות את תשתיתה העובדתית על כל ראיה 'בעלת ערך הוכחתי'' (ב' ברכה משפטמינהלי, כרך ב' 287).
מתוך החומר שהוצג לעיוני לא הייתי אומר כי הראיות שעל סמכן החליטה המשיבה שלא לחדש את החוזה הן "שמועות בעלמא", "תחושות או סברות", "השערות בלתי-בדוקות" או "רכילות בעלמא" וכיוצא בזה ראיות שרשות מינהלית סבירה לא היתה מסתמכת עליהן.
על פני הדברים נראה לי כי היו בידי המשיבה די ראיות מינהליות ואחרות להצדקת החלטתה. אין בידי בית-המשפט המינהלי לא כלים ולא סמכות להתערב בהחלטות מסוג זה של רשות מינהלית.
אינני רואה כי אי-הענקת צו ביניים מקפחת את העותרת. לפי שיטתי, יש בידיה אפשרות לתבוע כל סעד שתמצא לנכון בגין מה שנראה לה כפגיעה באינטרס הציפיות שלה, הפרת חוזה בידי המשיבה, שימוש בזכות על-פי חוזה שלא בתום-לב ועוד כהנה וכהנה עילות וסעדים במישור המשפט האזרחי. אחרי הכול, מדובר בחוזה, ודינו של חוזה להתברר בבית-המשפט האזרחי הרגיל.
לכן בהיעדר עילה מבוררת לדרוש שהחוזה יוארך, לא מצאתי כל מקום ליתן צו המקפיא את הליכי המכרז החדש או מעכבם. מאזן הנוחות בעניין זה נוטה, לדעתי, לצדם של המשיבה ומשתתפי המכרז החדש, ולא לצדה של העותרת. זו יכולה עדיין לשמור על זכויותיה כאמור לעיל, מה גם ששמעתי מפי מנהלה כי העותרת עצמה השתתפה במכרז החדש ואפשר שתזכה בו שוב.
מכל האמור לעיל הנני דוחה את הבקשה למתן צו ביניים ומחייב את העותרת לשלם למשיבה הוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח נכון להיום."





5.14 סדר הטיעון {תקנה 16 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 16 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"16. סדר הטיעון
(א) העותר יטען תחילה והמשיב יטען אחריו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט סדר טיעון אחר; היו כמה עותרים או כמה משיבים, יקבע בית-המשפט את סדר הטיעון ביניהם.
(ב) בית-המשפט רשאי להתיר לבעל דין טיעון נוסף בתשובה לטענות בעל הדין שכנגד.
(ג) התיר בית-המשפט חקירת מצהיר או חקירת עד שאינו מצהיר, תיערך חקירתו לפני שמיעת טענות בעלי הדין, ואולם רשאי בית-המשפט, אם ראה טעם לכך, להתיר חקירת מצהיר בשלב אחר של הדיון; המצהיר מטעם העותר ייחקר תחילה, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט סדר אחר; היו כמה עותרים או כמה משיבים, יקבע בית-המשפט את סדר חקירת המצהירים ביניהם.
(ד) בית-המשפט רשאי להורות על השלמת טיעונים בכתב בעניינים שקבע, במקום טיעון בעל-פה."
ב- עת"מ (מינהליים חי') 1398/03 {חסקל חיים נ' מדינת ישראל-משרד הבינוי והשיכון, תק-מח 2005(1), 262 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת ש' וסרקרוג:
"10. לעניין ההסדר הדיוני בבית-משפט קמא: אבהיר כבר בשלב זה, כי אם אמנם ביקשו העותרים להסתמך על שמיעת עדים, ראוי ונכון היה להקדים ולברר את המחלוקות העובדתיות במסגרת התביעה בבית-משפט השלום, שהיא הערכאה הדיונית המתאימה לצורך זה.
בנסיבות העניין, ספק אם היה מקום לאשר את ההסדר הדיוני כפי שנעשה בבית-משפט השלום. בבית-משפט זה, לא ראיתי לנכון להורות על שמיעת ראיות, במיוחד כאשר ניתן להכריע במחלוקות על-פי הצגת הראיות, וללא צורך בחקירת עדים.
לעניין אחרון זה, ראוי לחזור ולהדגיש, כי חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000... מורה כי המחוקק קיבל את הגישה שהדיונים בעתירה בבית-משפט זה, צריכים להיות בהתאמה לאלה שנערכו בבית-משפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק (סעיף 8 של החוק). גם סדרי הדין בעתירה מינהלית (סעיף 13(2)), תואמים לאלה הקיימים בבג"צ, ולכן חקירת עדים על תצהיריהם, אינה אלא בהיתר (ראה גם תקנה 16(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000...
התכלית העומדת מאחורי סדרי דין אלה היא, לאפשר סעד מהיר ויעילות בדיון.
לכן, ככל שהמחלוקות העובדתיות נוגעות לבית-משפט זה, וככל שניתן להכריע בהן על-סמך המסמכים והראיות שהוצגו, לא היה מקום להורות על חקירת עדים, במיוחד כאשר לא רק שלא הוגשה בקשה לעניין זה, אלא אף הוגש הסדר דיוני."

5.15 פסק-דין {תקנה 17 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 17 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"17.פסק-דין
בתום הדיון, או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות העניין, ייתן בית-המשפט פסק-דין בעתירה; בפסק-הדין מוסמך בית-המשפט לדחות את העתירה או לקבלה - כולה, מקצתה או בשינויים - או להחזיר את העניין עם הוראות לרשות."
תקנה 17 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בתום הדיון, או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות העניין, ייתן בית-המשפט פסק-דין בעתירה.
זאת ועוד. בית-המשפט מוסמך בפסק-דינו לדחות את העתירה או לקבלה כולה או חלקה או להחזיר את העניין עם הוראות לרשות.

5.16 אי-התייצבות {תקנה 18 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 18 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"18. אי-התייצבות
(א) נמסרה הודעה בדבר דיון, לרבות דיון מוקדם, רשאי בית-המשפט:
(1) אם לא התייצב איש מבעלי הדין - למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד אחר;
(2) אם התייצב העותר והמשיב לא התייצב - לקיים דיון בעתירה בהיעדר המשיב או לדחות את הדיון למועד אחר;
(3) אם התייצב המשיב והעותר לא התייצב - למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד אחר.
(ב) ניתנה החלטה לפי תקנה זו, רשאי העותר או המשיב, לפי העניין, לבקש את ביטולה או שינויה בתוך שבעה ימים מיום המצאתה, ורשאי בית-המשפט לבטלה או לשנותה בתנאים שייראו לו, ובין השאר לעניין הוצאות."
תקנה 18(א) לתקנות (סדרי דין) עוסקת במקרים בהם מי מבעלי הדין לא התייצבו לדיון בעתירה וכן בסמכותו של בית-המשפט לדון בעתירה במקרה כאמור. תקנה זו מונה 3 "תרחישים" אפשריים, שיפורטו להלן:
במקרה ואיש מבעלי הדין לא התייצב לדיון {תקנה 18(א)(1) לתקנות (סדרי דין)}. במקרה זה, בית-המשפט רשאי למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד נדחה אחר.
במקרה והעותר התייצב והמשיב לא התייצב {תקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין)}. במקרה זה, בית-המשפט יקיים דיון בעתירה בהיעדר המשיב או ידחה את הדיון למועד נדחה אחר.
ב- עת"מ (מחוזי חי') 4298/07 {עתליה עידן נ' מועצה איזורית זבולון, תק-מח 2008(1), 12443 (2008)} הורה בית-המשפט על הגשת סיכומי טענות בכתב. המשיבה לא הגישה סיכום טענות ואף לא ביקשה אורכה להגשתו.
כב' השופט א' קיסרי קבע כי תקנה 18(א) לתקנות (סדרי דין) אינה כוללת הוראה מקבילה לתקנה 160(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 לפיה "דינו של בעל דין שלא הגיש כתב-סיכומיו במועד הקבוע, כדין בעל דין שלא התייצב במועד שנקבע לדיון, זולת אם הורה בית-המשפט הוראה אחרת", שמכוחה ניתן לראות את מי שלא הגיש סיכום טענות בכתב כמי שלא התייצב לדיון. מטעם זה לא ניתן, לכאורה, לראות באי-הגשת סיכום טענות על-ידי המשיבה-המועצה האיזורית כאילו לא התייצבה לדיון, כאמור בתקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין), ולא ניתן, לכאורה, לדון ולפסוק בעתירה בהיעדרה.
זאת ועוד. טעמו של הדבר הוא שעל-פי תקנה 20(ב) לתקנות (סדרי דין) אין להחיל את תקנות סדרי הדין על עניין שלא הוסדר בתקנות בתי-המשפט המינהליים, אלא לאחר שניתנה לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם.
לעומת כל אלה, קבע כב' השופט א' קיסרי, הוראת תקנה 19 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקום שבית-המשפט משתכנע בקיומו של נימוק המצדיק דחיפות במתן פסק-דין הוא רשאי לדון {וממילא, גם להכריע} בעניין תוך כדי סטיה מההוראות שבאותן תקנות.
כיוון שבכוונתו של כב' השופט היה לקבל את העתירה ולהורות למשיבה לקבל את העותרת כתלמידה בחטיבת הביניים בבית הספר עוד בשנת הלימודים הנוכחית, הוא ראה לנכון סיבה מספקת שלא לנהוג על-פי הוראות תקנה 20(ב) לתקנות (סדרי דין) ובהתאם לכך לא לבקש את תגובת המשיבה בטרם יחיל הוא את תקנה 160(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 תוך שהוא מתייחס למשיבה כמי שלא התייצבה לדיון, ובהתאם לתקנה 18(א)(2) לתקנות (סדרי דין) ידון הוא בעתירה בהיעדרה.
במקרה והמשיב התייצב והעותר לא התייצב {תקנה 18(א)(3) לתקנות (סדרי דין)}. במקרה זה, בית-המשפט רשאי למחוק או לדחות את העתירה או לדחות את הדיון למועד נדחה אחד.
ב- עת"מ (מינהליים (יר') 232-10 {מחמד צוואן נ' הרשות לרישוי, תק-מח 2010(1), 11277 (2010)} מחק כב' השופט יגאל מרזל את העתירה, בהיעדר התייצבות העותר ובהסתמכו על הוראת סעיף 18(א)(3) לתקנות (סדרי דין).
תקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) עוסקת במקרים בהם ניתנה החלטת בית-המשפט שלא בפני בעל דין. במקרה שכזה, קובעת תקנה זו, כי רשאי העותר או המשיב, לפי העניין, לבקש את ביטולה או שינויה של ההחלטה בתוך שבעה ימים מיום המצאתה.
כמובן, שבית-המשפט, בבואו לדון בבקשה רשאי לבטל או לשנות ההחלטה שהוציא תחת ידו, בתנאים שייראו לו ובין השאר לפסוק הוצאות.
ב- בש"א (מחוזי חי') 30575/05 {אנתמאא-תמרה נ' מדינת ישראל - משרדהחינוך, תק-מח 2005(2), 2977 (2005)} נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר התייצבות העותרת. הבקשה לביטול פסק-דין הוגשה לאחר כחודש ממתן ההחלטה.
כב' השופט נאמן מנחם דחה הבקשה בקובעו כי גם אם היה מקבל את טענת המבקשת שאי-ההתייצבות לישיבת התזכורת נבעה מטעות של אי-הבנת החלטת בית-המשפט, לא ניתן על ידה כל הסבר לאי-מילוי אחר הוראת תקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין), לפיה, היה עליה להגיש הבקשה לביטול פסק-הדין בתוך שבעה ימים מיום המצאת פסק-הדין לידיה. היינו, גם אם פסק-הדין הומצא למבקשת רק ביום 13.03.05, הרי שהיה עליה להגיש את בקשת הביטול לא יאוחר מיום 20.03.05 ודי בקביעה זו כדי לדחות את הבקשה.
כב' השופט נאמן מנחם דחה את הבקשה מחמת אי-עמידה במועד הקבוע בתקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) ולנוכח העובדה שעסקינן בהליכים מינהליים, שבהם יש חשיבות להקפיד על תקופות קצרות ולמנוע שיהוי {לעניין זה ראו גם החלטתה של כב' השופטת ד' בינייש ב- בר"ם 1299/02 תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, תק-על 2002(2), 1728 (2002)}.
על-פי תקנה 18(ב) לתקנות (סדרי דין) מניין הימים להגשת בקשת הביטול מתחיל ביום בו הומצא פסק-הדין לצד שלא התייצב לדיון. בעניין זה, עולה שאלה השבה ומטרידה את בתי-המשפט והיא השאלה, האם כאשר נקצבו בתקנות מועדים לנקיטה בהליכים מסויימים, מניין הימים יהיה לעולם מיום ההמצאה או שמא מיום הידיעה בפועל על האירוע שמתחיל את מירוץ הזמן?
הכלל הרגיל בתקנות סדר הדין, בכל הנוגע למירוץ הזמן, מעוגן במועד "ההמצאה" ובעניין זה היתה גם גישה אחרת שבאה לידי ביטוי בהחלטת כב' השופט א' ברק ב- רע"א 1113/97 {מוחמד אסמאעיל נ' חוסין סלימאן ואח', תק-על 97(2), 59 (1997)} לפיה, "הדין הוא כי יש להעדיף את מועד 'הידיעה' על פני מועד 'ההמצאה'. על-פי אותה פסיקה משהמבקש הודה בכך שפסק-הדין נמסר לידיו והוא ידע מה תוכנו עוד לפני מועד ההמצאה בדרך הקבועה בתקנות, הרי שמניין הימים להגשת הערעור התחיל כבר במועד 'הידיעה' ".
נבהיר כי בפרשת אסמאעיל היה מקרה מובהק בו בעל דין לא רק ידע על פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, אלא גם עשה בו שימוש להליכים אחרים שיזם. לפיכך, אין חולק כי יש נסיבות בהן יש להעדיף את מועד "הידיעה" על מועד "ההמצאה".
זאת ועוד. ב- בש"א 1890/00 {מנורה איזו אהרון בע"מ נ' אוליצקי כריה בע"מ, פ"ד נד(2), 840 (2000)} חזר כב' השופט ש' לוין וקבע כי הכלל צריך להישאר כלל ה"המצאה" ולא כלל ה"ידיעה", אולם הוא הכיר במקרים בהם יהא חריג לכלל ה"המצאה" ויועדף כלל ה"ידיעה".
במקרה ומוכח לבית-המשפט כי בעל דין ידע על החלטתו של בית-המשפט, לא יוכל הוא להסתתר מאחורי טענת היעדר המצאה ועל אחת כמה וכמה מוצדקת גישה זו כאשר דנים אנו בהליכים מינהליים, שבהם ישנה חשיבות להקפיד על תקופות קצרות, למנוע שיהוי ולהימנע ממהלכים שעלולים לעכב פעילותם של גופים ציבוריים.
ב- בר"ם 1299/02 {תפנית אורטופדיה בע"מ נ' קופת חולים לאומית, תק-על 2002(2), 1729 (2002)} קבעה כב' השופטת ד' בייניש כדלקמן:
"המבקשת אינה מכחישה כי קיבלה הודעה מהמשיבה 2 על מתן פסק-הדין ובה נאמר כי בית-המשפט דחה את העתירה. המבקשת התעלמה לחלוטין מהנאמר בהודעה, ולא עשתה דבר על-מנת לקבל עותק מפסק-הדין;
בעקבות הידיעה אף ביקשה להצטרף כעותרת נוספת לעתירה אחרת שעניינה אף הוא המכרז נשוא הליך זה. המבקשת אינה יכולה להיבנות ממחדלה זה, ובכך להביא לדחיית תחילת מניין הימים להגשת הבקשה לביטול פסק-הדין. מחדלי המבקשת והאופן בו ניהלה את ענייניה בכל הקשור לעתירה, אינם יכולים להיטיב את מצב המבקשת לעומת מצבה אילו פעלה כראוי.
על המבקש סעד מבית-המשפט לעשות כל שביכולתו על-מנת לקיים את ההליכים בצורה יעילה. בעניין שלפנינו מתקבל הרושם כי המבקשת התעוררה לפעולה רק כאשר חרב ההוצאה לפועל לעניין תשלום ההוצאות בבקשה לסעד ביניים הונחה על צווארה. בנסיבות אלה לא הראתה טעם מוצדק להתערב בהחלטתו של בית-המשפט קמא. אשר-על-כן, הבקשה נדחית."

5.17 דיון דחוף {תקנה 19 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 19 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"19. דיון דחוף
ראה בית-המשפט כי נסיבות העניין מחייבות שלא להשהות את הדיון בעתירה שלפניו, רשאי הוא לדון בה בדחיפות בסטיה מהוראות תקנות אלה, ככל הנדרש."
תקנה 19 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט ראה, כי נסיבות העניין מחייבות שלא להשהות את הדיון בעתירה שלפניו, רשאי הוא לדון בה בדחיפות ובסטיה מהוראות תקנות אלה, ככל הנדרש.
כך לדוגמה, ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 1297/01 {יצחק פרנקו נ' עיריית יבנה, תק-מח 2001(3), 67572 (2001)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי מאחר והעניין המועלה בעתירה מתייחס לשיבוצו של תלמיד בבית ספר בשנת הלימודים הקרובה, העומדת להתחיל ביום 02.09.01, הוא רואה לנכון לקבוע דיון דחוף בעתירה, כפי שקבוע בתקנה 19 לתקנות (סדרי דין). לדידו, בעשותו כן יהיה אף ניתן לחסוך דיון בבקשה לצו ביניים.


5.18 סייג לתחולת תקנות סדר הדין האזרחי {תקנה 20 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 20 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"20. סייג לתחולת תקנות סדר הדין האזרחי
(א) תקנות סדר הדין האזרחי לא יחולו על הליכי הדיון בעתירה; ואולם בעניין שלא הוסדר בתקנות אלה, רשאי בית-המשפט לנהוג בעתירה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחוייבים, אם ראה כי התקיימו כל אלה:
(1) הדבר דרוש לצורך הכרעה בעתירה;
(2) אין בכך דבר שאינו מתיישב עם החוק, עם תקנות אלה או עם מהות ההליך המינהלי;
(3) אין בכך כדי לפגוע בקיום ההליך באופן הוגן ויעיל.
(ב) לא ינהג בית-המשפט כאמור בתקנת-משנה (א) אלא-אם-כן נתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם, ומטעמים שיירשמו."
תקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לא יחולו על הליכי הדיון בעתירה. יחד-עם-זאת, במקרה שלא הוסדר בתקנות אלה, בית-המשפט רשאי לנהוג בעתירה לפי תקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים המחוייבים, אם ראה כי התקיימו התנאים להלן ובמצטבר:
א. הדבר דרוש לצורך הכרעה בעתירה;
ב. אין בכך דבר שאינו מתיישב עם החוק, עם תקנות אלה או עם מהות ההליך המינהלי;
ג. אין בכך כדי לפגוע בקיום ההליך באופן הוגן ויעיל.
כלומר, תקנות סדר הדין האזרחי, אינן חלות מאליהן בבית-משפט לעניינים מינהליים ולפי תקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין), החלתן על עניין המתברר בפני בית-משפט לעניינים מינהליים, מצריכה, בין השאר, שלא יהא בכך סתירה למהותו של ההליך המינהלי.
כך לדוגמה, ב- עת"מ (מחוזי חי') 2960-05-09 {משה קוטלר נ' עיריית חדרה, תק-מח 2009(2), 13072 (2009)} קבע כב' השופט א' קיסרי כי לדעתו הסעד הזמני לו עותרים המבקשים אינו עולה בקנה אחד עם ההליך המינהלי ולכן יש לדחות את הבקשה.
כידוע, הגישה של בתי-המשפט ביחס לתיקון כתבי הטענות היא גישה ליברלית המאפשרת לבעל דין את יומו בבית-המשפט ובלבד שהתיקון יהיה רלוונטי כדי לאפשר הכרעה בשאלות שבמחלוקת, תוך איזון בין הזכויות הדיוניות והמהותיות של בעלי הדין.
לא אחת נפסק כי "כאשר מבקשים לתקן כתב-טענות, ניצבות שתי שאלות נפרדות זו מזו לשיקול-דעתו של בית-המשפט: הראשונה - האם מעמיד הנוסח המתוקן את הפלוגתא האמיתית לדיון; השניה - האם יהיה בתיקון כדי לגרום לצד השני עוול, שפיצוי כספי לא יוכל לתקן.
אם התשובה לשאלה הראשונה היא בחיוב, כי אז הגישה במסגרת השאלה השניה היא מאוד ליברלית, כדי שהטפל לא יכשיל את העיקר" {ראה לעניין זה ר"ע 330/85 מנחם אלבו ואח' נ' רבינטקס תעשיות בע"מ ואח', פ"ד לט(2), 556 (1985)}.
אם-כן, תקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין), מאפשרת פניה מסוייגת אל תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בעניין שלא הוסדר בתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים.
ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 2067/06 {גליק לימור נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניההרצליה, תק-מח 2007(3), 2369 (2007)} נדונה בקשה להגשת עתירה מתוקנת. כב' השופטת דרורה פלפל קבעה כי בנסיבות המקרה דנן, ובהתחשב בעובדה שעסקינן בהליך מינהלי שמטרתו ליתן סעד מהיר ויעיל, היא לא סבורה שיש להיענות לבקשת העותרים לתיקון העתירה והמשך דיון בה שכן, גם על-פי הגישה הליברלית שננקטה בפסיקה בהתייחס לתיקון כתבי טענות בסדר דין אזרחי, אין להתיר תיקון המשנה לחלוטין את בסיס התביעה. לאור קביעות אלה, נמחקה העתירה.
ב- בש"א (מחוזי נצ') 1123/06 {עבדאללה חמאיסי נ' מועצה מקומית ריינה, תק-מח 2006(2), 5692 (2006)} נדונה בקשה לתיקון כתב-העתירה. כב' השופט אהרן אמינוף קבע כי בית-המשפט לעניינים מינהליים רשאי לפנות לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 בהתקיים התנאים שהפורטים בתקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין).
באותו עניין, קבע השופט המלומד, ובקבלו את הבקשה לתיקון העתירה, כי בנסיבות המקרה ובמיוחד לאור סירובה של משיבה 1 להעמיד לרשות העותר את כל המסמכים הרלבנטיים, בטרם התערבותו של בית-המשפט, קבלת הבקשה לתיקון כתב-העתירה לא תגרום לסרבולו של ההליך המינהלי אלא דווקא תעזור לבית-המשפט לחדד את הפלוגתאות ולהכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים.
כך גם, חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים אינו מסדיר את סוגיית סילוק על-הסף ומכאן שיש לשאוב הוראות אלו מתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {בש"א (מחוזי ת"א) 32213/06 מדינת ישראל - משרד האוצר, מינהל נכסי הדיור הממשלתי נ' אם.בי.אם נחלת בנימין אחזקות בע"מ, תק-מח 2006(4), 5881 (2006)}.
תקנה 20(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט לא ינהג כפי שקובעת תקנה 20(א) לתקנות (סדרי דין), אלא אם נתן לבעלי הדין הזדמנות להשמיע את טענותיהם, ומטעמים שיירשמו.

5.19 עתירה נגד החלטת ועדת שחרורים {תקנות 21א -21יג לתקנות (סדרי דין)}
תקנות 21א עד 21ד לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות כדלקמן:
"21א. הגדרות (תיקון התשס"ב)
בפרק זה:
"אסיר" - לרבות אסיר ששוחרר על-תנאי;
"הוועדה" - ועדת שחרורים או ועדת שחרורים מיוחדת, לפי העניין, כהגדרתן בחוק שחרור על-תנאי;
"חוק שחרור על-תנאי" - חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001;
"מידע חסוי" - כמשמעותו בסעיף 17 לחוק שחרור על-תנאי;
"עתירה" - כמשמעותה בסעיף 25 לחוק שחרור על-תנאי, לרבות עתירה לפי סעיף 26 לאותו חוק.
21ב. תחולת הוראות (תיקון התשס"ב)
עתירה, בקשת רשות ערעור וערעור על החלטה בעתירה יוגשו, והדיון בהם יתנהל, לפי הוראות פרק זה, ופרק ז' בשינויים המחוייבים, ובכפוף להוראות חוק שחרור על-תנאי.

21ג. מקום שיפוט (תיקון התשס"ב)
העתירה תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו מוחזק האסיר, ואם שוחרר - בית הסוהר שבו הוחזק ערב שחרורו.
21ד. המועד להגשת עתירה (תיקון התשס"ב)
(א) עתירה תוגש בתוך 30 ימים מיום שניתנה ההחלטה בפני העותר, או מיום שנמסרה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו.
(ב) בית-המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת עתירה כאמור בתקנת-משנה (א); בית-המשפט ייתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה לפני שיחליט בה, אם ראה הצדקה לכך."
ב- בש"א (מחוזי ת"א) 30769/04 {אברושמי יונה נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2004(1), 7420 (2004)} דחה בית-המשפט {כב' השופט יהושע גרוס, כב' השופטת אסתר קובו, כב' השופטת מיכל רובינשטיין} את העתירה שהוגשה לו מחמת העובדה כי העותר הגיש העתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים המיוחדת כחמישה וחצי חודשים לאחר קבלת ההחלטה.
לפנים משורת הדין איפשר בית-המשפט להגיש בקשה להארכת מועד בטרם יחליט בדבר גורל העתירה. לאחר דיון בבקשה להארכת מועד קבע בית-המשפט כי העותר לא הראה כל טעם של ממש וודאי שלא כל טעם מיוחד המצדיק הארכת המועד.
תקנות 21ה - 21יב לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות כדלקמן:
"21ה. כתב-עתירה (תיקון התשס"ב)
(א) עתירה תיפתח במסירת כתב-עתירה לבית-המשפט.
(ב) בכתב-עתירה ייכללו כל אלה:
(1) שם העותר, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג - שם עורך-דינו ומענו;
(2) המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין;
(3) תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו ניתנה בפני העותר, או המועד שבו נמסרה לו, אם ניתנה שלא בפניו;
(4) העניין של העותר בנושא העתירה;
(5) פירוט הנימוקים בעובדה ובחוק שעליהם מתבססת העתירה;
(6) פירוט הסעד שמבקש העותר.
(ג) כתב-עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת ויצורף לו תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לעתירה.
(ד) לכתב-העתירה יצורפו, ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה, והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין, הכל בכפוף להוראות חוק שחרור על-תנאי ותקנה 21י בעניין מידע חסוי.
21ו. משיבים בעתירה (תיקון התשס"ב)
המשיבים בעתירה יהיו הוועדה שנגד החלטתה מכוונת העתירה והאסיר שבעניינו ניתנה ההחלטה או היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין, אולם לצורך טיעון ומתן תשובות בקשר לעתירה יהיו המשיבים האסיר או היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין.
21ז. עיכוב שחרור (תיקון התשס"ב)
הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה נגד החלטת הוועדה לשחרר אסיר על-תנאי, רשאי שופט בית-המשפט או בית-המשפט הדן בעתירה להורות על עיכוב שחרורו של האסיר עד להחלטה בעתירה או עד להחלטה אחרת, וכן רשאי הוא לבטל או לשנות החלטת עיכוב כאמור, כפי שייראה לו בנסיבות העניין.
21ח. דיון בעתירה (תיקון התשס"ב)
העתירה תישמע במעמד העותר והמשיב או באי-כוחם, בכפוף להוראות חוק שחרור על-תנאי ותקנה 21י בעניין מידע חסוי, במועד שקבע בית-המשפט, ורשאי בית-המשפט לצוות על המשיב להשיב תשובה בכתב, בלוויית תצהיר או בלעדיו בתוך זמן שיורה בית-המשפט.
21ט. סדר הטיעון (תיקון התשס"ב)
(א) העותר יטען תחילה והמשיב יטען אחריו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט סדר טיעון אחר; היו כמה עותרים או משיבים, יקבע בית-המשפט את סדר הטיעון ביניהם.
(ב) בית-המשפט רשאי להתיר לבעל דין טיעון נוסף בתשובה לטענות בעל הדין שכנגד.
(ג) בית-המשפט רשאי להורות על השלמת טיעונים בכתב בעניינים שקבע, במקום טיעון בעל-פה.
21י. מידע חסוי (תיקון התשס"ב)
לעניין הצגת מידע חסוי לפני בית-המשפט או בית-המשפט העליון בדונו בעתירה, בבקשת רשות ערעור או בערעור על החלטה בעתירה, יחולו הוראות סעיפים 17 ו- 26 לחוק שחרור על-תנאי, בשינויים המחוייבים.
21יא. פסק-דין (תיקון התשס"ב)
בתום הדיון או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות העניין, ייתן בית-המשפט פסק-דין בעתירה; בפסק-הדין מוסמך בית-המשפט לדחות את העתירה או לקבלה - כולה, מקצתה או בשינויים או להחזירה עם הוראות לוועדה.
21יב. רשות ערעור וערעור (תיקון התשס"ב)
(א) בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט (להלן: "הבקשה") תוגש לבית-המשפט העליון בכתב, בתוך חמישה עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה בפני המבקש או המערער לפי העניין, או מיום שנמסרה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו, ויפורטו בה הנימוקים שעליהם היא מתבססת.
(ב) בית-המשפט העליון רשאי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.
(ג) בית-המשפט העליון רשאי להחליט בערעור על-פי סיכומים בכתב, גם בלא טענות שבעל-פה.
(ד) לצורך טיעון ומתן תשובות בקשר לבקשה ולערעור על החלטה בעתירה יהיו המשיבים האסיר או היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין."
ב- רע"ב 6936/07 {רפי אוחנה נ' ועדת השחרורים שב"ס איילון, תק-על 2007(3), 4711 (2007)} קבע כב' השופט ע' פוגלמן כי "לאחר שמיעת טענות הצדדים, החלטנו כי השאלה המתעוררת במקרה שלפנינו בנוגע ליחס שבין ההחלטה לשחרר את המבקש לחלופת מעצר {בגדרי ההליך הפלילי בו הוא נאשם} לבין ההחלטה שלא לשחררו טרם ריצוי מלוא עונשו, מציגה בעיה משפטית שחשיבותה כללית, המצדיקה מתן רשות ערעור. משכך, החלטנו - מכוח סמכותנו לפי תקנה 21יב לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 - לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור".
ב- רע"ב 9256/05 {א' מ' נ' ועדת השחרורים שליד שרות בתי הסוהר, תק-על 2005(4), 602 (2005)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי דין הבקשה להידחות שכן, הכלל הוא שעתירות אסיר התוקפות את החלטת ועדת השחרורים, יידונו בבית-המשפט המחוזי כאמור בסעיף 25(ב) לחוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001 וכי על החלטות אלו ניתן לערער, ברשות, לבית-המשפט העליון תוך חמישה-עשר ימים מיום מתן ההחלטה או מיום המצאתה לעותר, באם היא לא ניתנה בפניו {כאמור בסעיף 25(ה) לחוק ותקנה 21יב(א) לתקנות (סדרי דין)}.
במקרה הנדון, פסק-הדין ניתן בבית-המשפט המחוזי ביום 06.06.05 בנוכחות בעלי הדין ובקשת רשות הערעור הוגשה לבית-משפט העליון ביום 28.09.05. גם אם נפחית את תקופת הפגרה ממניין הימים {בהתאם לאמור בתקנות 21ב ו- 44 לתקנות (סדרי דין)} עולה, כי הבקשה דנן הוגשה למעלה מחודשיים לאחר מתן פסק-הדין, כלומר באיחור של יותר מחודש וחצי וזאת מבלי שהוגשה לבית-המשפט בקשה להארכת מועד וללא שצויין בגוף הבקשה טעם מיוחד לשיהוי בהגשתה.
תקנה 21יג לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"21יג. סדר דין באין הוראות (תיקון התשס"ב)
בכל עניין של סדר דין שלא נקבע בהוראות האמורות בתקנה 21ב, רשאים בית-המשפט ובית-המשפט העליון לנהוג בעתירה, בבקשת רשות ערעור ובערעור על החלטה בעתירה לפי ההוראות האחרות שבתקנות אלה, בשינויים המחוייבים לפי העניין, ובדרך הנראית להם מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה."
עתירה, בקשת רשות ערעור וערעור על החלטה בעתירה יוגשו, והדיון בהם יתנהל, לפי הוראות פרק זה, ופרק ז' בשינויים המחוייבים, ובכפוף להוראות חוק שחרור על-תנאי {תקנה 21ב לתקנות (סדרי דין)}.
עתירה תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו מוחזק האסיר, ואם שוחרר - בית הסוהר שבו הוחזק ערב שחרורו {תקנה 21ג לתקנות (סדרי דין)}.
עתירה תוגש בתוך 30 ימים מיום שניתנה ההחלטה בפני העותר, או מיום שנמסרה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו. בית-המשפט רשאי להאריך את המועד להגשת עתירה כאמור בתקנת-משנה (א); בית-המשפט ייתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה לפני שיחליט בה, אם ראה הצדקה לכך (תקנה 21ד לתקנות (סדרי דין)}.
עתירה תיפתח במסירת כתב עתירה לבית-המשפט.
בכתב עתירה ייכללו כל אלה:
1. שם העותר, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג - שם עורך-דינו ומענו;
2. המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין;
3. תיאור ההחלטה נושא העתירה והמועד שבו ניתנה בפני העותר, או המועד שבו נמסרה לו, אם ניתנה שלא בפניו;
4. העניין של העותר בנושא העתירה;
5. פירוט הנימוקים בעובדה ובחוק שעליהם מתבססת העתירה;
6. פירוט הסעד שמבקש העותר.
כתב עתירה יהא ערוך לפי טופס 1 שבתוספת ויצורף לו תצהיר לאימות העובדות המשמשות יסוד לעתירה.
לכתב העתירה יצורפו, ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה, והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין, הכל בכפוף להוראות חוק שחרור על-תנאי ותקנה 21י לתקנות (סדרי דין) בעניין מידע חסוי {תקנה 21ה לתקנות (סדרי דין)}.
המשיבים בעתירה יהיו הוועדה שנגד החלטתה מכוונת העתירה והאסיר שבעניינו ניתנה ההחלטה או היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין, אולם לצורך טיעון ומתן תשובות בקשר לעתירה יהיו המשיבים האסיר או היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין {תקנה 21ו לתקנות (סדרי דין)}.
הגיש היועץ המשפטי לממשלה עתירה נגד החלטת הוועדה לשחרר אסיר על-תנאי, רשאי שופט בית-המשפט או בית-המשפט הדן בעתירה להורות על עיכוב שחרורו של האסיר עד להחלטה בעתירה או עד להחלטה אחרת, וכן רשאי הוא לבטל או לשנות החלטת עיכוב כאמור, כפי שייראה לו בנסיבות העניין {תקנה 21ז לתקנות (סדרי דין)}.
העתירה תישמע במעמד העותר והמשיב או באי-כוחם, בכפוף להוראות חוק שחרור על-תנאי ותקנה 21י בעניין מידע חסוי, במועד שקבע בית-המשפט, ורשאי בית-המשפט לצוות על המשיב להשיב תשובה בכתב, בלוויית תצהיר או בלעדיו בתוך זמן שיורה בית-המשפט {תקנה 21ח לתקנות (סדרי דין)}.
העותר יטען תחילה והמשיב יטען אחריו, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט סדר טיעון אחר; היו כמה עותרים או משיבים, יקבע בית-המשפט את סדר הטיעון ביניהם.
בית-המשפט רשאי להתיר לבעל דין טיעון נוסף בתשובה לטענות בעל הדין שכנגד.
בית-המשפט רשאי להורות על השלמת טיעונים בכתב בעניינים שקבע, במקום טיעון בעל-פה {תקנה 21ט לתקנות (סדרי דין)}.
לעניין הצגת מידע חסוי לפני בית-המשפט או בית-המשפט העליון בדונו בעתירה, בבקשת רשות ערעור או בערעור על החלטה בעתירה, יחולו הוראות סעיפים 17 ו- 26 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, בשינויים המחוייבים {תקנה 21י לתקנות (סדרי דין)}.
בתום הדיון או סמוך לאחריו, ככל האפשר בנסיבות העניין, ייתן בית-המשפט פסק-דין בעתירה; בפסק-הדין מוסמך בית-המשפט לדחות את העתירה או לקבלה - כולה, מקצתה או בשינויים או להחזירה עם הוראות לוועדה {תקנה 21יא לתקנות (סדרי דין)}.
בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט {להלן: "הבקשה"} תוגש לבית-המשפט העליון בכתב, בתוך חמישה-עשר ימים מיום שניתנה ההחלטה בפני המבקש או המערער לפי העניין, או מיום שנמסרה לו ההחלטה אם ניתנה שלא בפניו, ויפורטו בה הנימוקים שעליהם היא מתבססת.
בית-המשפט העליון רשאי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור. בית-המשפט העליון רשאי להחליט בערעור על-פי סיכומים בכתב, גם בלא טענות שבעל-פה. לצורך טיעון ומתן תשובות בקשר לבקשה ולערעור על החלטה בעתירה יהיו המשיבים האסיר או היועץ המשפטי לממשלה, לפי העניין {תקנה 21יב לתקנות (סדרי דין)}.
בכל עניין של סדר דין שלא נקבע בהוראות האמורות בתקנה 21ב לתקנות (סדרי דין), רשאים בית-המשפט ובית-המשפט העליון לנהוג בעתירה, בבקשת רשות ערעור ובערעור על החלטה בעתירה לפי ההוראות האחרות שבתקנות אלה, בשינויים המחוייבים לפי העניין, ובדרך הנראית להם מועילה ביותר להכרעה צודקת ומהירה {תקנה 21יג לתקנות (סדרי דין)}.

6. ערעור מינהלי {תקנות 22 עד 28 לתקנות (סדרי דין)}
משקבע המחוקק דרך מיוחדת להשגה ולערר, יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר עקיפתה.
כך, למשל, טענת משיב בדבר סיווג לא נכון של עסקו לצורך חיוב בארנונה, חוסה בגדרו של סעיף 3(א)(2) לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 {להלן: "חוק הערר"} ומצויה בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה. לפיכך דרך המלך לבירורה הנה באמצעות פניה במועד למנהל הארנונה בדרך של השגה, לאחר-מכן הגשת ערר על החלטתו ולבסוף ערעור מינהלי לבית-המשפט לענייניים מינהליים {ת"א 47136/05 לוי בראונשטיין נ' עיריית תל-אביב, פדאור 06(3), 345 (2006)}.
לעניין מיצוי זכות הערעור לבית-המשפט העליון, החוק קובע את העניינים שידונו בפני בית-משפט זה כאשר המערערת מיצתה את ההליכים שקדמו להגשת הערעור ונענתה כדין על-ידי הרשויות השונות. כך גם משזכות הערעור אינה זכות חוקתית וממילא לא שמורה זכות יסוד להביא לדיון נושא שבמחלוקת לפני יותר מערכאה דיונית אחת.
וכך, מערערת שמיצתה את זכות הטיעון והדיון לפני יותר מרשות אחת. ההשגה הוגשה למנהל ארנונה, לאחר-מכן הובא הנושא בפני ועדת הערר, ומשדחתה האחרונה את הערר שהוגש, הגישה המערערת ערעור מינהלי בהתאם לסעיף-קטן (7) לתוספת השניה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים - זהו ההליך הנכון.
לכן, משנתקבל התיק כערעור מינהלי, אין עוד ערעור בזכות, וככל שיידרש תעמוד למערערת, כאמור, הזכות להגיש בקשת רשות ערעור {עמ"נ 304/03 המשביר לצרכן ישראל בע"מ נ' עיריית כרמיאל, פדאור 06(3), 270 (2006)}.
ב- עת"מ 1109/03 {תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ נ' מועצה מקומית קריית טבעון, פדאור 06(3) 407 (2006)} נפסק כי:
"5. לנישום המבקש למחות על חיובו בארנונה, פתוחים שני אפיקים, אשר הבחירה ביניהם מושפעת מאופי העילה לה טוען הנישום. סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 (להלן: "חוק הערר"), קובע כדלקמן:
'(א) מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי ... להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:
(1) הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באיזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;
(2) נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;
(3) הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 269 לפקודת העיריות;
(4) היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק הסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.
(ב) אין באמור בחוק זה כדי להסמיך את מנהל הארנונה או את ועדת הערר לדון או להחליט בטענה שמעשה המועצה של הרשות המקומית בהטלת הארנונה או בקביעת סכומיה היה נגוע באי-חוקיות שלא כאמור בפסקאות (1) עד (3) של סעיף-קטן (א). ...'
סעיף 6 לחוק הערר קובע, כי המוצא עצמו מקופח בהחלטת מנהל הארנונה בהשגתו, רשאי לערור עליה לפני ועדת ערר, וכי על החלטת ועדת הערר ניתן לערער בדרך של ערעור מינהלי לבית-המשפט לעניינים מינהליים (ראה גם סעיף 7 לתוספת השניה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000).
שאר הטענות כנגד חיובי ארנונה, שאינן מן המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר, יובאו לפני בית-המשפט לעניינים מינהליים על דרך של עתירה מינהלית (ראה סעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים).
פיצול הדיונים באופן זה, אף כי ככלל רצוי היה להימנע ממנו, מתחייב מן ההסדר החוקי הקיים (עע"מ 3518/02 רג'בי נ' יו"ר הוועדה המקומית, תק-על 2002(3), 709, 718 (2002)).
העותרת אינה מכחישה, כי חלק מן העילות שהובאו בעתירה דנן הועלו גם בפני ועדת הערר (ראה גם פרוטוקול והחלטת ועדת הערר מיום 29.11.04, אשר צורפו כנספח ג' לסיכומי המשיבה) ועומדות לדיון ב- עמ"נ 284/05.
6. הלכה פסוקה היא כי מקום שהמחוקק קבע דרך מיוחדת להשגה ולערר יש ללכת בדרך זו ולא לאפשר את עקיפתה אלא במקרים חריגים בעלי חשיבות ציבורית מיוחדת (רע"א 2425/99 עיריית נס-ציונה נ' י.ח. יזום והשקעות בע"מ, פ"ד נד(4), 481, 494-493 (2000)).
בהקשר זה, נדרשה הפסיקה לשאלת סמכויותיו של מנהל הארנונה - אם מוגבלות הן לעניינים עובדתיים-טכניים בלבד, או שמא משתרעות גם על עניינים עקרוניים, לרבות אי-חוקיות או אי-סבירות סיווג נכס, והעמדה הרווחת היא שיש לפרש את סעיף 3 לחוק הערר באופן רחב ככל האפשר, 'שהרי יש לפתוח פתח לקיום זכות ההשגה, הערר והערעור ולא לצמצמה' (בג"צ 351/88 טית בית בע"מ נ' עיריית פתח תקווה, פ"ד מב(3), 441, 446 (1988)). יפים לכאן דבריה של השופטת קובו ב- ע"א (ת"א) 2600/00 עיריית הרצליה נ' חבס, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.03):
'... כל קביעה אחרת היתה מובילה לאבסורד במערך הקיים, שכן לא סביר כי 3 ערכאות: מנהל הארנונה (על דרך ההשגה), ועדת הערר (על דרך הערר) ובית-המשפט המינהלי (על דרך הערעור המינהלי) ידונו אך ורק בשאלות טכניות מובהקות... בלא שתהא הסמכות לדון גם במשמעויות ובהשלכות של אותה טעות טכנית לכאורה.'
ובאותו עניין ראו גם עת"מ (חי') 1123/03 ברבור נ' עיריית עכו, תק-של 2005(2), 13403, (2005) סעיף י"ד לפסק-הדין; עת"מ (חי') 1284/03 מקורות נ' מנהל הארנונה במועצה האיזורית מנשה, תק-מח 2003(4), 9958 (2003), סעיף 11-12 לפסק-הדין; עת"מ (חי') 2414/04 סופרגז נ' עיריית ק. אתא, תק-מח 2005(3), 4267 (2005)).
7. יחד-עם-זאת סבורה אני, כי בנסיבות העניין ניתן להידרש במסגרת עתירה זו למרבית טענות העותרת לגופן, וזאת כיוון שהצדדים הגיעו להסכמה דיונית לפיה פסק-דיני יינתן על-סמך סיכומים וללא שמיעת ראיות, לנוכח העובדה כי עיקר השאלות השנויות במחלוקת ביניהם הנן משפטיות במהותן.
לפיכך מצאתי, כי אין בבירור אותן טענות על דרך של עתירה מינהלית, חלף הערעור מינהלי, כדי לקפח זכותם של מי מהצדדים. אך אבקש לסייג את דברי ולציין, כי באותן סוגיות המפורטות בסעיף 3(א) לחוק הערר ושהועלו בעתירה דנן, אשר לגביהן סברתי כי ההכרעה בהן טעונה בירור עובדתי, הרי שהללו לא יוכרעו בפסק-דין זה בהיעדר כלים מתאימים לעריכת הבירור, והכל כפי שיפורט בהמשך פסק-דיני."
ב- ת"פ 3795/04{מדינת ישראל נ' עטיה עמאש, פדאור 05(22), 631 (2005)} נפסק כי:
"מצדיק אני את עמדתה של משטרת ישראל וקובע כי הדרך הנכונה היתה לפנות אל ועדת הערר על-פי סעיף 8 כאמור לעיל. מסתמך אני באופן אנלוגי על פסק-דין שניתן בית-המשפט לערעורים כב' השופט עמית שדן בשאלת הסמכות לתקוף בתקיפה עקיפה, אי-מתן רישיון על-פי חוק רישוי עסקים ושם נקבע כי יש לפנות בדרך המותוות בחוק כדי לתקוף החלטה של גוף מינהלי שמסרב ליתן רישיון. במילים אחרות אין לפנות אל בית-המשפט בתקיפה עקיפה אלא למצות את כל ההליך על-פי הדין. אני מצטט מפסק-הדין ב- ע"פ 2706/01, לאמור:
'סעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 קובע כלהלן:
'בית-משפט לעניינים מינהלים ידון באלה:
(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן: "עתירה מינהלית");
(2) ערעור המנוי בתוספת השניה (להלן: "ערעור מינהלי");
(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן: "תובענה מינהלית");
(4) עניין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בו, ובכפוף להוראות אותו חוק.'
וסעיף 7 לתוספת הראשונה קובע כלהלן:
'רישוי עסקים - ענייני מתן רישיון או ביטול רישיון, היתר זמני או אישור לעסק טעון רישוי, לרבות קביעת תנאים לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, וכן צו לסגירת מקום לפי סעיף 229 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.'
בהתאם לכך, תוקן סעיף 7ד לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 ונוסחו דהיום כלהלן:
'(א) החליטה רשות הרישוי לדחות בקשה לרישיון או להיתר זמני או לבטל רישיון או היתר זמני שניתנו (בסעיף זה: "החלטה"), רשאי הרואה עצמו נפגע לעתור לבית-משפט לעניינים מינהליים (בסעיף זה: "בית-המשפט").'
לפני התיקון, קבע סעיף 7ד לחוק כי הנפגע רשאי לערער על ההחלטה לסרב ליתן רישיון או לבטל רישיון, לבית-משפט השלום או לבית-המשפט לעניינים מקומיים.
רוכלות, אף היא טעונה רישוי, כאמור בסעיף 2א לחוק רישוי עסקים.
פשוטו של מקרא, תומך איפוא במסקנה אליה הגיע בית-המשפט קמא, ולפיה הסמכות העניינית נתונה כיום לבית-המשפט לעניינים מינהליים.
במקרה שנדון בפני בית-משפט לערעורים נעשה ניסיון על-ידי אחד מן הצדדים לפנות ישירות אל בית-משפט כאשר בחוק הותוותה דרך אחרת ובית-משפט לערעורים דחה ניסיון זה על-הסף.
לפסיקה הנ"ל של בית-המשפט לערעורים, כאמור לעיל, יש תימוכין במשפט האמריקאי, כוונתי לכלל מיצוי כל התרופות לאמור: יש למצות את הדיונים בפני המחלקות השונות ברשות הרישוי לפני שבית-המשפט נתבקש להוציא רישיון במקומה של הרשות או בניגוד לרצונה, ראה פסק-הדין בעניין מקרט נ' ממשלת ארה"ב וההסבר שניתן לכך בספרו של Fox, Willianm F. Jr. UnderstandingAdministrativeLaw , page 82.
כלל אדמיניסטרטיבי מינהלי זה, נקרא בארה"ב כלל ה: Exhaustion לאמור, כלל מיצוי כל ההליכים במחלקות המינהליות השונות, וכך נוהג המשפט האדמיניסטרטיבי בעולם המערבי הנאור על-פי הכלל הנ"ל שמשמעותו מפורשת בספר הנ"ל בעמ' 282 בצורה בהירה בתכלית בלשון זו:
'1. As a general rule, if your case is anywhere below level 1, you will have to cope with an exhaustion issue, hecause there are higher echelons of authority within the agency that have not yet acted upon your case. Presumably, they have the authority to review the matter and, if necessary, to reverse a decision made by someone at a lower level, If your case is at levels 4 or t, in all likelihood you will have to continue to pursue your remedies within the agency because it is unlikely, in most agencies, that compunenents sitting that low on the organizational chart have any kind of final decision making authority.'
במילים אחרות, הרשות המינהלית מורכבת ממספר תת-מחלקות, עליך לעבור את כל ההליך הנדרש בכל מחלקה מן המחלקה התחתונה ועד למחלקה שבשורה העליונה!, אולם נוח היה לנאשם לתקוף את החלטת ועדת האבחון, תוך עקיפת ועדת הערר הקיימת על-פי החוק.
דרך זו איננה אלא עקיפה של הכללים שהוזכרו לעיל, ואין בה סדרי מנהל תקין מבחינת המשפט המינהלי.
אזכיר כי נושא שכזה עלה בבית-המשפט העליון לפני כב' השופט לנדאו בפרשת מוסטפא שם ביקש המבקש להצהיר על זכויות במקרקעין מסויימים, בית-המשפט המחוזי סירב ליתן את ההצעה המבוקשת משום שלדעת בית-המשפט המחוזי, ניצל המבקש שלא כדין את בית-המשפט כדי לעקוף את הדרך לרישום עסקאות במקרקעין ולא פעל על-פי החוק דהיינו, הוא עקף את רשם המקרעין.
בית-המשפט כאמור, בערעור אזרחי 178/1 קבע כי בית-המשפט המחוזי צדק וזוהי הלכה לדורות."
ב- עמ"נ 183/04 {מנהל הארנונה של עיריית תל-אביב-יפו נ' דרורי שלומיאירועטי פרסומאים בע"מ, פדאור 05(19), 404 (2005)} נפסק כי:
"היקף התערבות בית-המשפט בהחלטות ועדת הערר
9. שאלת סיווג פעילות המחלקה עולה במסגרת ערעור מינהלי על החלטת ועדת הערר. הלכה פסוקה היא כי הביקורת השיפוטית על החלטת רשות מתמצה בבדיקה האם מצויה היא בתחום הסבירות (בג"צ 4769/95 מנחם רון נ' שר התחבורה, פ"ד נז(1), 235, 269 (2002); בג"צ 1/81 ויקי שירן נ' רשות השידור, פ"ד לה(3), 365, 378 (1981); בג"צ 389/80 דפי זהב נ' רשות השידור, פ"ד לה(1), 421 (1980); בג"צ 376/81 לוגסי נ' שר התקשורת, פ"ד לו(2), 449, 454-453 (1981)).
אף אם מקרה הסיווג דנן הינו מקרה גבולי הנמצא בקצה מתחם הסבירות, בית-משפט זה אינו שם שיקול-דעתו במקום שיקול-דעתה של ועדת הערר. כל שיש לבחון הינו האם החלטת הרשות לסווג את המחלקה בתעריף תעשיה הינה במסגרת ההחלטות הסבירות אותן יכולה היתה לקבל בנסיבות העניין, ואין נפקא מינה אם בית-המשפט היה מגיע להחלטה שונה. האמור ביתר שאת נוכח היותה של ועדת הערר גוף מקצועי, מעין שיפוטי, אשר מעבר לתפקידה בקביעת העובדות, קובעת היא אף קביעות משפטיות ומגיעה למסקנות על-סמך האמור."





6.1 תקנה 22 לתקנות (סדרי דין)
תקנה 22 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"22. מקום שיפוט
(א) ערעור מינהלי יוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית-הדין שעל החלטתו מוגש הערעור.
(ב) הוגשו כמה ערעורים מינהליים בנושא אחד או בנושאים דומים בעיקרם לבתי-משפט שונים, רשאי שופט של בית-המשפט העליון, לבקשת בעל דין, לקבוע כי הערעורים, כולם או חלקם, יידונו במאוחד בבית-המשפט שקבע לכך.
(ג) על בקשה לפי תקנת-משנה (ב) יחולו הוראות תקנה 6א לתקנות סדר הדין האזרחי, בשינויים מחוייבים."
ב- עת"מ (מחוזי יר') 442/05 {קינדה מיקל, (מוגסיה וורקו) נ' משרד הפנים, תק-מח 2005(2), 8203 (2005)} נפסק מפי כב' השופט י' נועם:
"2. בהתאם להוראת סעיף 5(2) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק"), המפנה לפריט 10 לתוספת השניה לחוק ובהתאם לתקנה 22 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות"), על החלטות בית-הדין למשמורת יש להגיש ערעור מינהלי לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי מקום מושבו של בית-הדין שעל החלטתו מוגש הערעור. לאור האמור, ובשים-לב לכך שהחלטות בית-הדין למשמורת ניתנו מחוץ לאיזור שיפוטו של בית-משפט זה, ההליך שבכותרת הוגש בניגוד להוראת התקנות.
3. לאור הוראת סעיף 2 לתקנות, גם באשר לטענות העותר כנגד עצם ההחלטה להרחיקו, אין לבית-משפט זה סמכות עניינית לדון, שכן ההחלטה ניתנה מחוץ לאיזור שיפוטו.
4. זאת ועוד: העילה הנטענת לרכישת מעמד מכוח חוק השבות, אינה מצויה בתחום סמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים."

6.2 תקנה 23 לתקנות (סדרי דין)
תקנה 23 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"23. המועד להגשת ערעור מינהלי
(א) ערעור מינהלי יוגש במועד שנקבע לכך בדין.
(ב) לא נקבע מועד כאמור, יוגש ערעור מינהלי בתוך ארבעים וחמישה ימים."
כפי שנראה להלן, יש המתבלבלים בין המועד להגשת ערעור הקבוע בתקנה 23 לתקנות (סדרי דין), העוסק ב"ערעור מינהלי" לבין המועד להגשת ערעור הקבוע בתקנה 33 לתקנות (סדרי דין), העוסק ב"ערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית".
כך לדוגמה, ב- בש"א 2132/02 {ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' עיריית רמת גן, תק-על 2002(2), 8 (2002)} קבע כב' הרשם ע' שחר כי לא יכול להיות ספק, כי על העניין שבפניו לא חלה הוראת תקנה 23 לתקנות (סדרי דין), כי אם הוראת תקנה 33 לתקנות (סדרי דין).
תקנה 23 לתקנות (סדרי דין) עוסקת בערעור מינהלי על החלטה של בית-דין מינהלי. הדברים ברורים לגמרי מן התקנה, ומן המסגרת החקיקתית בה היא נתונה {ראו סעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000; ראו גם תקנות 22 ו- 27 לתקנות (סדרי דין)}.
על-כן, התקנה היחידה הרלוונטית לעניין היא תקנה 33 לתקנות (סדרי דין), הקובעת את המועד להגשת ערעור על פסק-דין של בית-משפט בעתירה מינהלית. מועד זה חלף בעת הגשת הבקשה, ומכאן כי ישנו צורך מעשי בהארכת מועד לשם הגשת ערעור, ואין מדובר בבקשה מטעמי זהירות גרידא.
ב- בש"א 805/08 {טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד החקלאות ופיתוח הכפר, תק-על 2008(2), 1640 (2008)} נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת ג' לוין שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב. במקרה זה, פסק-הדין הומצא לידי המערערות ביום 16.10.07 וביום 02.12.07 ביקשו המערערות להגיש ערעור על פסק-הדין, אולם מזכירות בית-המשפט העליון סירבה לקבל את הערעור לרישום בשל איחור בהגשתו. האיחור בהגשת הערעור, נבע מטעות של המערערות, אשר סברו שעומדים לרשותן 45 ימים להגשת הערעור, בעוד שלמעשה היה עליהן להגישו בתוך 30 ימים מיום שהומצא להן פסק-הדין.
כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הבקשה להארכת מועד קבע כי מקור הטעות הוא בכך שהמערערות הסתמכו, בשגגה, על תקנה 23 לתקנות (סדרי דין), העוסקת ב"ערעור מינהלי", תחת שיפנו לתקנה 33 לתקנות, העוסקת בערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית. משהתבררה הטעות הגישו המערערות בקשה להארכת מועד.
עוד נקבע כי במקרה הנדון מועדי ההשגה על פסקי-דין של בית-המשפט לעניינים מינהליים הינם בגדר דין מושרש וידוע ועניין זה פועל לחובת המערערות. בהתחשב בכך שמדובר באיחור לא קטן והמערערות לא יידעו את המשיבים על כוונתן להגיש ערעור, וכן בהתחשב ביתר נסיבות העניין, לא ראה לנכון כב' השופט א' גרוניס מקום להתערב בהחלטת הרשמת לפיה לא התקיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד להגיש ערעור.
ב- עמ"נ (מחוזי נצ') 116/09 {מנהל הארנונה של המועצה האיזורית מרום הגליל נ' יקב דלתון בע"מ, תק-מח 2010(1), 5094 (2010)} נדונה הטענה לפיה יש לדחות את הערעור שהוגש מחמת שיהוי בהגשתו. כב' השופט ארבל בנימין בדחותו הטענה קבע כי חישוב מניין הימים מיום 22.09.09 ועד ליום 12.11.09 מגלה, כי המערער עמד למעשה במגבלות הזמן, והגיש את הערעור בפרק הזמן הקבוע בתקנות, כאשר פגרת הסוכות איננה באה במניין הימים.
על-פי סעיף 72(ג) לחוק הרשויות המקומיות (בחירות), התשכ"ה-1965 ערעור יוגש בתוך 14 יום מיום פרסום ההודעה על תוצאות הבחירות. ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 1768/07 {יחזקאל (חזי) דנין נ' אריק חדד ואח', תק-מח 2007(4), 11635 (2007)} קבעה כב' השופטת מיכל רובינשטיין כי אין ספק כי המבקש לא עמד בסד הזמנים המוכתב על-ידי חוק הבחירות ואיחר בצורה משמעותית את המועד הקבוע.
עוד נקבע, כי במקרה הנדון ערעורו של העותר אינו עומד בלוח הזמנים שקובעת תקנה 23(א) לתקנות (סדרי דין), שכן כאמור לא הוגש הערעור תוך 14 יום ממועד פרסום התוצאות. יתירה-מזאת, נמצא כי נוכח שיהויו הבלתי-מוצדק של המבקש בהגשת ערעור הבחירות, כמו גם הטיעונים העומדים בבסיס ערעור הבחירות אותו הגיש, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת ערעור בחירות.
ב- עמ"נ (מינהליים יר') 215/07 {מרגלית קיטאי ויצמן נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2007(2), 11367 (2007)} קבע כב' השופט משה סובל כי ערעור מינהלי ניתן להגיש בתוך 45 ימים מיום קבלת ההחלטה שעליה מערערים כפי שנקבע בתקנה 23(ב) לתקנות (סדרי דין). על-כן, היה על המערערת להגיש את הערעור עוד בסוף שנת 2004, ולכל המאוחר בתחילת שנת 2005 ואין מקום לדון בערעור המוגש שלוש שנים וחצי לאחר מתן ההחלטה ושנתיים וחצי לאחר קבלתה אצל המערערת.
בנוסף, טענתה של המערערת בדבר אי-הכרתה את הוראות הדין הנוגעות לזכות הערעור ולמועדו, אינה יכולה לשמש טעם טוב להארכת המועד ולהתגברות על איחור כה ניכר. כשם שהמערערת עמדה לאחרונה על זכויותיה, כך היה באפשרותה לערוך בסמוך לאחר קבלת ההחלטה את הבירורים הנדרשים באשר לדרכי הפעולה הפתוחות בפניה לצורך תקיפת ההחלטה.
ב- עמ"נ (מחוזי יר') 127/03 {יחזקאל חייט בעמ"נ 126/03 נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2005(2), 10792 (2005)} טענת המשיבים היתה כי היה על המערערים לתקוף את ההחלטה שניתנה ביום 15.10.01 ומשלא תקפו החלטה זו לאחר 45 ימים הם מנועים מלערער עליה. בית-המשפט דחה טענה זו וקבע כי הערעורים שבפניו הוגשו כנגד החלטות הרשם מיום 19.06.03 ומיום 18.05.03 וכי החלטות אלו הינן החלטות נפרדות מן ההחלטה מיום 15.10.01.
ב- בש"א (מחוזי חי') 20235/04 {משרד התחבורה - אגף הרישוי נ' מרץ שרון, תק-מח 2004(1), 12468 (2004)} נדונה בקשה לדחות על-הסף ערעור מינהלי על החלטת ועדת ערר על החלטת הממונה על ענייני נהיגה, אשר החליט לאסור על המערער להחזיק ברישיון נהיגה עד לבדיקה במכון רפואי של משרד התחבורה.
הבקשה נסמכת על הטענה כי הערעור הוגש באיחור ובניגוד לתקנה 23(א) לתקנות (סדרי דין) וסעיף 55(א) לפקודת התעבורה קובע שהמועד להגשת הערעור המינהלי הוא תוך 10 ימים מיום שנודע לעורר על ההחלטה.
במקרה הנדון, לטענת המבקשת, ההחלטה נשלחה למערער ביום 16.11.03 והוא הגיש את הערעור רק חודשיים לאחר-מכן, קרי ביום 26.01.04.
כב' השופט מנחם נאמן בקבלו את הבקשה לדחות את הערעור על-הסף קבע כי בהחלטה נשוא הערעור נכתב במפורש שהמועד להגשת ערעור מינהלי הוא 10 ימים.
עוד נקבע, כי משקיבל בא-כוח המערער את הבקשה לדחיה על-הסף מהטעם של איחור במועד הוא חייב היה בתשובתו לציין את המועד המדוייק בו קיבל את ההחלטה כדי שבית-המשפט יוכל לבחון אם יש או אין איחור. משבחר בא-כוח המערער לכתוב בצורה לאקונית שבשל העיצומים הוא לא קיבל את ההחלטה בסמוך למועד נתינתה אלא בתאריך מאוחר יותר, צריך בית-המשפט לצאת מנקודת הנחה שלכל היותר מדובר במספר ימים לאחר ה- 05.01.04, מועד בו הסתיימו העיצומים.
על-פי תקנה 23(ב) לתקנות (סדרי דין), יש להגיש ערעור מינהלי בתוך 45 ימים. בתקנה 38 לתקנות אלה נקבע כי מועד להגשת ערעור מינהלי לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו. ב- עמ"נ (מחוזי יר') 212/02 {מירון - מושב עובדים רפאל יוסף ואח' נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2002(2), 11463 (2002)} קבעה כב' השופטת מוסיה ארד כי משחלף המועד להגשת הערעור ולא נטען לטעם מיוחד המצדיק את הגשת הערעור לאחר המועד הקבוע, דין הערעור להידחות.
ב- עמ"נ (יר') 333/05 {רינה עמיעד נ' רשם האגודות השיתופיות ואח', תק-מח 2006(1), 2634, 2639 (2006)} נפסק כי:
"תקנה 23 לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; (להלן: "התקנות") קובעת כי יש להגיש ערעור מינהלי תוך 45 יום. על-פי תקנה 39 המועד להגשת הערעור נמנה מיום המצאת ההחלטה כדין.
המועד בו הומצאה למערערת החלטת הרשם (מיום 14.09.05) הדוחה את בקשתה להכיר בה כבעלת מניה שניה, הוא המועד ממנו יש למנות את התקופה הנקובה בתקנות, שכן לפני מועד זה לא היתה למעשה "החלטה של רשות" כמשמעותה בחוק.
יש לדחות טיעון האגודה כי יש למנות את פרק הזמן להגשת ערעור מהמועד בו פנתה המערערת לרשות הדואר וקיבלה את הסכום של 40,000 ש"ח שכן במועד זה היה עליה לדעת כי מדובר בתשלום עבור מניה אחת בלבד.
"המצאה כדין" של החלטה אין משמעה הסקת ידיעה מכוח פרסום כזה או אחר בעיתונות והיה על האגודה להראות כי בתקופה הרלבנטית היה רישום על מספר המניות של חברי האגודה שניתן היה לעיין בו ולהגיש השגה או ערעור. האגודה לא עמדה בנטל זה ולפיכך יש למנות את מועד הערעור מהיום שבו הומצאה למערערת החלטת הרשם בעניינה.
25. זאת ועוד - וזה העיקר - עניין לנו בערעור מינהלי שעליו חלים דיני המינהל הציבורי. חסימת דרכו של מערער - על-הסף - בפני דיון והכרעה בערעורו והוכחת זכויותיו בפני הרשות המינהלית או בית-המשפט אינה נבחנת על בסיס טיעון פורמלי גרידא אלא על בסיס מבחנים מהותיים של שיהוי.
בבחינת טענת השיהוי המרכיב החשוב ביותר הוא זה האובייקטיבי הנוגע לתוצאה שנגרמה עקב השיהוי:
'בבואו להכריע בשאלת השיהוי יפעיל איפוא בית-המשפט מערכת איזונים על פיה יבחן בעיקר את היחס בין הפן האובייקטיבי של השיהוי, היינו מידת הפגיעה באינטרסים ראויים של היחיד או של הרבים, לבין מידת הפגיעה בחוק ובערכי שלטון החוק.'
(עע"מ 7142/01 הוועדה המקומית לתכנון ובניה - חיפה נ' החברה להגנת הטבע, פ"ד נו(3), 673 (2002))
לא חלוף הזמן - כשלעצמו - הוא המכריע, אלא השאלה אם הדבר גרם לשינוי נסיבות ולפגיעה באינטרסים הראויים להגנה, הן של הציבור, הן של הרשות והן של צדדים אחרים.
26. בחינת המקרה בפני מעלה כי לא נפל פגם של שיהוי אובייקטיבי בערעור שהגיש המערער.
חובתו של הרשם לעדכן את פנקס החברים של האגודה כל אימת שהעדכון נדרש כדי לשקף את המצב הנכון לאשורו (סעיף 6 לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973). לפיכך, אם מתברר לרשם כי נפלה טעות בפנקס החברים של האגודה, אין הוא יכול להתעלם ממנה ולהימנע מלתקן את הפנקס.
בענייננו, לא היתה למעשה מחלוקת - והדבר גם לא נבדק לגופו - כי נפלה טעות ברישומי האגודה בכל הנוגע למערערת וכי בבעלותה מניה נוספת שלא נרשמה. בחינת העניין מעלה בבירור כי רכוש האגודה טרם מומש כולו ובידי האגודה כספים רבים שטרם חולקו בין חברי האגודה.
בנסיבות אלה אין כל סיבה לשלול זכויות ממי שרכש את זכויותיו כדין באגודה ולהעשיר, על חשבונו, חברים אחרים. לפיכך, אם יתברר כי למערערת זכות בעלות במניה שניה, יש להעדיף את זכות הקניין שלה במניה, אחרת יצא שאחרים יקבלו למעשה יותר מהמגיע להם או שישארו עודפי כספים שלא יהיה למי לחלקם ובסופו-של-דבר יגיעו (ביתר) רק לאלה הרשומים כיום כחברים בספרי האגודה.
בשקלול האינטרסים ובשים-לב לחשיבותם היחסית, נראה כי הנזק שיגרם למערערת - אם בקשתה תידחה על-הסף - גובר ומנגד לא יגרמו נזקים לחברי האגודה שצפייתם הלגיטימית לקבל את חלקם ברכוש האגודה תתממש ולא תיפגע אם המערערת תקבל את המגיע לה על בסיס הזכויות שרכשה כדין. לפיכך דין הטענות המקדמיות של האגודה להידחות ויש לבחון את הערעור לגופו."






6.3 תקנה 24 לתקנות (סדרי דין)
תקנה 24 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"24. כתב-ערעור מינהלי
(א) ערעור מינהלי יוגש במסירת כתב-ערעור מינהלי לבית-המשפט.
(ב) בכתב-ערעור מינהלי יפורטו כל אלה:
(1) שם המערער, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג -שם עורך-דינו ומענו;
(2) המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין;
(3) שם בית הדין שעל החלטתו מוגש הערעור ומספר התיק שבו ניתנה ההחלטה;
(4) תיאור ההחלטה נושא הערעור, מועד מתן ההחלטה או המועד שבו הומצאו; למערער, לפי העניין;
(5) פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבסס הערעור;
(6) פירוט הסעד שמבקש המערער.
(ג) לכתב-ערעור מינהלי יצורף העתק צילומי של ההחלטה נושא הערעור."
תקנה 24 לתקנות (סדרי דין) עוסקת בפרוצדורה, שלעיתים מהותית, להגשת כתב-ערעור מינהלי. על-פי תקנה 24(א) לתקנות (סדרי דין) ערעור מינהלי נפתח עם מסירת כתב-הערעור לבית-המשפט.
תקנה 24(ב) לתקנות (סדרי דין) עוסקת בפרטים שעל המערער לכלול בכתב-הערעור כגון: שם המערער, מספר זהותו ומענו להמצאת כתבי בי-דין, ואם הוא מיוצג - שם עורך-דינו ומענו {תקנה 24(ב)(1) לתקנות (סדרי דין)}; המשיבים ומענם להמצאת כתבי בי-דין {תקנה 24(ב)(2) לתקנות (סדרי דין)}; שם בית-הדין שעל החלטתו מוגש הערעור ומספר התיק שבו ניתנה ההחלטה {תקנה 24(ב)(3) לתקנות (סדרי דין)}; תיאור ההחלטה נושא הערעור; מועד מתן ההחלטה או המועד שבו הומצאו למערער, לפי העניין {תקנה 24(ב)(4) לתקנות (סדרי דין)}; פירוט הנימוקים שבעובדה ושבחוק שעליהם מתבסס הערעור {תקנה 24(ב)(5) לתקנות (סדרי דין)}; פירוט הסעד שמבקש המערער {תקנה 24(ב)(6) לתקנות (סדרי דין)}.
על-פי תקנה 24(ג) לתקנות (סדרי דין) על המערער לצרף כתב-הערעור העתק צילומי של ההחלטה נושא הערעור. ב- עמ"נ (מינהליים יר') 215/07 {מרגלית קיטאי ויצמן נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2007(2), 2030 (2007)} קבע כב' השופט משה סובל כי אם כוונת המערערת הינה לתקוף החלטה בבקשתה לעדכון פנקס החברים, היה עליה לצרף העתק מאותה החלטה כאמור בתקנה 24(ג) לתקנות (סדרי דין). ההחלטה שצורפה לכתב-הערעור איננה ההחלטה לגוף הבקשה אלא בדבר מינוי חוקר בבקשה. כב' השופט משה סובל אפשר למערער לתקן את מחדלה כאמור.
ב- עמ"נ (מחוזי יר') 314/05 {ברוך פלדמן נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2005(4), 4567 (2005)} קבעה כב' השופטת יהודית צור כי "בכל הנסיבות המתוארות לעיל, עולה בבירור כי במועד שקבע בית-המשפט המחוזי בתל אביב {24.07.03} היה תלוי ועומד 'הליך משפטי שעניינו חברות באגודה'. ההליכים בפני הרשם הינם הליכים משפטיים ולא למותר לציין כי גם הרשם עצמו סובר כי החלטתו: 'ניתנה במסגרת הליך שיפוטי, והרשם נחשב לעניין זה בית-דין, בהתאם לתקנה 22 ולתקנה 24(ב)(3) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000' תגובת הרשם בעמ"נ 233/02, נספח א/3 לעיקרי הטיעון מטעם הרשם בערעור בפני. לפיכך הטענה המקדמית שהעלו המשיבים לפיה מדובר בערעור תיאורטי, נדחית בזה".

6.4 תקנה 25 לתקנות (סדרי דין)
תקנה 25 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"25. המשיב בערעור
המשיב בערעור מינהלי יהיה כל מי שהיה בעל דין להליך לפני בית-הדין, למעט המערער."
תקנה 25 לתקנות (סדרי דין) קובעת מפורשות כי המשיב בערעור מינהלי יהיה כל מי שהיה בעל דין להליך לפני בית-הדין, למעט המערער. עיקר תקנה זו, מצאנו, במקרים בהם המערער צירף לכתב-ערעור את רשם האגודות.
אנו סבורים כי הבלבול נוצר כתוצאה מאי-הבנת התקנות וההבחנה בין עתירה מינהלית לבין ערעור מינהלי. ב- עת"מ (מחוזי ת"א) 1341/01 {הוועדה לתכנון ולבניה רמת השרון נ' אגא וכט, תק-מח 2002(1), 909 (2002)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי בצדק לא צורפה הוועדה לתכנון ולבניה כמשיבה בהליך שכן, עסקינן בערעור מינהלי כאמור בתקנה 25 לתקנות (סדרי דין). לעומת-זאת, במקרה של עתירה מינהלית נגד החלטה של ועדת ערר לדוגמה, חובה לצרף את הרשות המחליטה כמשיבה.
ב- בש"א (מחוזי יר') 368/09 {ליבנה אגודה שיתופית חקלאית להתיישבות קהילתית בע"מ נ' זהבה חיימוביץ, תק-מח 2009(2), 11079 (2009)} קבע כב' השופט דוד חשין כי אי-צירופו של הרשם כמשיב לערעור מתחייב מהדין לאור תקנה 25 לתקנות (סדרי דין). ההליך בו ניתנה החלטתו של הרשם לעניין ביטול החברות הינו הליך שיפוטי באופיו, והחלטתו של הרשם שהתבססה על פרשנות תקנון האגודה הינה אף היא שיפוטית במהותה. בנסיבות אלה, יש לראות ברשם כמי ששימש כ"בית דין" בהליך, ואין לצרפו כצד לדיון בהליכי הערעור על החלטתו.
ב- עמ"נ (מחוזי יר') 520/08 {פנינה קמליאן נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2008(4), 1605 (2008)} נדונה בקשה למחיקת המשיב.
המשיב טוען כי צירופו לערעור נעשה שלא כדין ובניגוד לתקנה 25 לתקנות (סדרי דין). לגישתו הוא עצמו שימש כ"בית הדין" שנגד החלטתו הוגש הערעור, ועל-כן לא ניתן לראות בו כ"בעל דין".
מנגד, המערערת טוענת שההחלטה נשוא הערעור ניתנה במסגרת סמכותו מכוח תקנה 6(א) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 {להלן: "תקנות החברות"}, לפיה "רשאי הרשם לצוות על אגודה לתקן את פנקס החברים שלה לגבי אדם פלוני..." ועל-כן יש לראות בהחלטה כהחלטה שניתנה ב"כובעו השני כרשות מינהלית".
כב' השופט יהונתן עדיאל בקבלו את הבקשה למחיקת המשיב מן ההליך קבע כי תקנה 6(ב) לתקנות החברות קובעת כי "לא יצווה הרשם על תיקון פנקס החברים לפי תקנת-משנה (א) אלא לאחר שנערכה חקירה באגודה לפי סעיף 43 לפקודה בעניינים הדרושים לדעתו למתן הצו כאמור, ונתן לצדדים הזדמנות להשמיע טענותיהם". מתקנה זו עולה, כי ההליך בו ניתנה החלטתו של המשיב נשוא הערעור הינו הליך שיפוטי באופיו, במסגרתו ניתן לבעלי העניין להציג בפני המשיב את טענותיהם וראיותיהם, בהסתמך עליהן ניתנה הכרעת המשיב. בנסיבות המתוארות לעיל, יש לראות במשיב כמי שמשמש כ"בית דין".
ב- עמ"נ (מחוזי יר') 231/07 {עורך-דין משה גרין נ' רשם האגודות השיתופיות עורך-דין אורי זליגמן, תק-מח 2007(4), 6940 (2007)} קבע כב' השופט משה סובל כי נחה דעתו כי "דינו של ערעור זה כדין כל ערעור מינהלי המוגש על החלטת רשם האגודות השיתופיות, שלפי תקנה 25 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000, מוגש נגד הצד השני לסכסוך שהתברר בפני הרשם ולא נגד הרשם עצמו. לפיכך אני מוחק מהערעור את המשיבים 2-1".
ב- עמ"נ (מחוזי יר') 228/07 {חיים פרג'י נ' עורך-דין אורי זליגמן-רשם האגודות השיתופיות, תק-מח 2007(3), 9769 (2007)} הגיש המשיב, רשם האגודות, בקשה למחיקת הערעור על-הסף. מנגד, המערערים התנגדו לבקשה וטענו כי בית-המשפט מוסמך להורות כי הרשם יהיה צד להליך בשל מעמדו כבעל דין נחוץ והכרחי בדיון המשפטי.
כב' השופטת יהודית צור בדחותה את טענת המערערים קבעה כי הרשם קיבל החלטות מעין שיפוטיות שהן מושא הערעור והצדדים היו בעלי דין בפניו. עוד נקבע כי הצדדים הציגו בבית-משפט את ההחלטות, המסמכים הרלבנטיים ומכלול טענותיהם בנוגע לאותן החלטות ולכן אין כל צורך ענייני לצרף לערעורים את הרשם עצמו כדי שיסביר את החלטותיו, מעבר למה שנאמר בהחלטות גופן. לאור הנ"ל, יש לקבל את בקשת הרשם תוך מחיקת שמו כבעל דין בערעורים.
ב- עמ"נ (מחוזי יר') 308/05 {יעקב בן שמחון נ' קו-אופ הרבוע הכחול אגודה לשירותים בע"מ, תק-מח 2007(1), 2106 (2007)} קבע כב' השופט י' נועם כי העתירה המקורית הוגשה כנגד רשם האגודות השיתופיות. לאור בקשת הרשם ובהסכמת בא-כוח המערער, הורה בית-המשפט למחוק את הרשם כמשיב בערעור, הואיל והרשם אינו משיב נכון להליך לפי תקנה 25 לתקנות (סדרי דין).

6.5 תקנה 26 לתקנות (סדרי דין)
תקנה 26 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"26. העברת חומר לבית-המשפט
משהוגש ערעור מינהלי, יודיע מזכיר בית-המשפט לבית הדין על הגשתו, ובית-הדין יעביר לבית-המשפט את תיק בית-הדין בעניין."

תקנה 26 לתקנות (סדרי דין) קובעת למעשה הוראה פרוצדוראלית לפיה כאשר הוגש ערעור מינהלי, על מזכיר בית-המשפט להודיע לבית-הדין כי הוגש ערעור. לאחר הודעת המזכיר, על בית-הדין להעביר לבית-המשפט את מלוא התיק וזאת כדי שבפני בית-המשפט, בבואו לדון בערעור, יהיה התיק בשלמותו, כפי שזה היה בפני בית-הדין.

6.6 תקנה 27 לתקנות (סדרי דין)
תקנה 27 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"27. דיון מקדמי בערעור מינהלי
בית-המשפט רשאי לקיים דיון מקדמי בערעור מינהלי לצורך הכנת הדיון בערעור ובמגמה לייעלו, ולשם כך הוא רשאי לתת כל החלטה הנדרשת לעניין זה; כן רשאי בית-המשפט לבחון אפשרות של סיום הערעור בהסדר מוסכם בין הצדדים, ולתת תוקף של פסק-דין להסדר שהושג בין הצדדים."
תקנה 27 לתקנות (סדרי דין) משאירה לשיקול-דעתו של בית-המשפט באם לקיים דיון מקדמי בערעור מינהלי וזאת לצורך הכנת הדיון ובמטרה לייעלו. לצורך זה, רשאי בית-המשפט שלערעור ליתן כל החלטה הנראית לו, הנדרשת לעניין זה ושיש בה כדי לייעל את הדיון בערעור המינהלי שהוגש.
עוד קובעת התקנה, כי בית-המשפט רשאי, במסגרת הדיון המקדמי, לבחון אפשרות של סיום הערעור שבפניו, בהסדר בין הצדדים. בנוסף, בסמכותו של בית-המשפט שלערעור, ליתן תוקף של פסק-דין להסדר שהושג בין הצדדים ובכך למעשה לסיים את הליך הערעור עוד בשלב המקדמי לו.


6.7 תקנה 28 לתקנות (סדרי דין)
תקנה 28 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"28. הוראות משלימות
הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."
מכוח תקנה 28 לתקנות (סדרי דין) הוחלו על הליכי הערעור המינהלי הוראות פרק ל' של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בתקנות סדר הדין האזרחי יוחדו הוראות נפרדות לערעור המוגש בזכות לבין ערעור שנדרשת רשות של בית-המשפט לשם הגשתו.
ב- עמ"נ (מחוזי חי') 6698-11-08 {הוועדה המקומית לתכנון חיפה נ' אלישע הלל, תק-מח 2009(1), 15332, 15333 (2009)} קבע כב' השופט א' קיסרי כי כיוון שההליך שבפניו אינו בקשה למתן רשות ערעור ומשלא ניתנה למשיבים רשות להגיש ערעור על ההחלטה אזי יש למחוק את ערעורם על-הסף.
ב- עמ"נ (מחוזי חי') 10344-12-08 {עלי הזימה נ' מנהל הבחירות למועצה המקומית אבו סנאן, תק-מח 2009(1), 7019 (2009)} קבע כב' השופט ש' ברלינר כי ערעור שכנגד, אותו ניתן להגיש, כך נראה, על-פי הנובע מן ההוראה שבתקנה 28 לתקנות (סדרי דין), המחילה את פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
ב- עמ"נ (מינהליים יר') 522/08 {עינית מכון למשקפיים ירושלים בע"מ נ' מנהל הארנונה בעיריית ירושלים, תק-מח 2008(2), 12808 (2008)} קבע כב' השופט משה סובל כי בעלי הדין יגישו תיקי מוצגים כמפורט בתקנות 438(1) ו-441 לתקנות סדר הדין האזרחי. זאת נקבע בהסתמך על תקנה 28 לתקנות (סדרי דין).
ב- עמ"נ (מחוזי ת"א) 102/02 {אלכסנדר אכטמן נ' המועצה המקומית כפר שמריהו, תק-מח 2002(2), 132 (2002)} קבעה כב' השופטת דרורה פלפל כי מקור אחר המחייב את המערער בקיום החלטת ועדת הערר היא תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, שחל מכוח תקנה 28 לתקנות (סדרי דין). מכאן, שלאחר שקבעה ועדת הערר את אשר קבעה, חובתו של המערער היתה לשלם את חובו וזאת ללא קשר אם הוגש ערעור לבית-המשפט לעניינים מינהליים, אם לאו.
בין יתר הוראות פרק ל' מצויה גם הוראת תקנה 457 לתקסד"א העוסקת בהבאת ראיות נוספות בערעור. לא מצאנו טעם מיוחד מדוע לא להחיל הוראה זו גם במסגרת ערעורים מינהליים ולאפשר הבאת ראיות נוספות לפחות על-פי אמות-המידה שנקבעו להפעלת התקנה האמורה במסגרת ערעורים אזרחיים.
על-פי תקנה 457 לתקסד"א נדרש בעל דין המבקש להגיש ראיה חדשה בערעור, להראות כי הראיה הינה רלוונטית לעניין הנדון, וכי יהא בצירופה כדי לסייע לו {לעניין זה ראו רע"א 1964/06 יחיא חיריה נ' עיריית לוד, תק-על 2006(2), 4446 (2006)}. כאשר מדובר בראיה הנוגעת לעובדה שאירעה בטרם מתן ההחלטה נשוא הערעור, הרי שניתן להתיר את הגשתה, אם המבקש לא ידע עליה ולא יכול היה לגלותה בשקידה ראויה, ובהנחה שנהג בתום-לב {לעניין זה ראו ע"א 4126/05 סולימאן דרויש חג'אזי נ' עמותת ועד עדת הספרדים, תק-על 2006(2), 4047 (2006)}.
כך לעניין הגשת ראיה נוספת בערעור רגיל, ובערעור מינהלי לא כל שכן. ערעור מינהלי המוגש על החלטת טריבונל מעין שיפוטי, כגון ועדת ערר, שונה מהליך ערעורי רגיל. בית-המשפט המינהלי הינו הערכאה השיפוטית הראשונה הדנה במחלוקות שבין האזרח לרשות.
אמנם אין מקום להפוך את הליך הערעור להליך של "שמיעה מחדש", אולם הואיל ובית-המשפט מבקר החלטה מינהלית, דומה כי צפויה גמישות מסויימת גם בנוגע להגשת ראיות נוספות, ככל שיש בהן כדי לסייע בבחינת ההחלטה של הטריבונל המינהלי. כך לדוגמה, ב- בש"א (מחוזי חי') 909/07 {החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ (המבקשת ב- בש"א 909/07) נ' עיריית כרמיאל - מנהל הארנונה בעיריית כרמיאל, תק-מח 2007(1), 4932 (2007)} נעתר כב' השופט רון סוקול לבקשה להגשת ראיות נוספות.
ב- עמ"נ (מחוזי יר') 319/06 {מפלגת העבודה - מימד נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה- 17, תק-מח 2006(3), 6319 (2006)} נפסק מפי כב' השופט נעם סולברג:
"12. אומנם, לא אחת ולא שתיים מצאנו במשפט האזרחי נכונות של בית-המשפט להתיר בדיעבד צירופם של בעלי דין נכונים שלא צורפו מלכתחילה. כך אפשר גם במשפט המינהלי, אם כי גישתו נוקשה יותר מאשר זו של המשפט האזרחי. הדבר בא לידי ביטוי גם בהבדל שבין נוסח התקנות לגבי צירוף משיבים.
תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א") קובעת כך: 'בית-המשפט שלערעור או הרשם רשאי להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין ולהמציא לו כתב-ערעור מתוקן, ורשאי הוא לדחות בינתיים את הדיון בערעור, בתנאים שייראו לו צודקים, ורשאי בית-המשפט ליתן פסק-דין כאילו היה המשיב שצורף בעל דין מלכתחילה'.
לעומת כן, תקנה 6(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, קובעת כך: 'בית-המשפט רשאי, בכל שלב משלבי הדיון, להורות על מחיקת עתירה אם לא צורף משיב ראוי, או להורות על צירופו של עותר או משיב, וכן על מחיקת משיב או עותר שצורף לעתירה'.
הנה-כי-כן, המשפט האזרחי מעדיף צירוף בדיעבד של משיב ראוי שלא צורף מלכתחילה, העדפה שאינה קיימת במשפט המינהלי.
תקנה 28 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, עניינה בהוראות משלימות, והיא מורה כך: "הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה".
לכאורה איפוא חלה בערעור המינהלי דנן תקנה 425 לתקסד"א, זו שמבטאת מגמה חיובית ביחס לצירוף, ולא תקנה 6(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 הנ"ל, המסוייגת יותר. אך לאור הסיפא של תקנה 28 הנ"ל, יש מקום להרהר בדבר. בנסיבות העניין יכול הדבר הזה להישאר בצריך עיון."
ב- רע"מ 31/04 {נחום קרליץ רשימת נחל 2003 שסימנה "ץ" נ' פקיד הבחירות לעיריית באר שבע 2003, פ"ד נח(4), 101, 105-103 (2004)} נפסק כי:
"3. לטענותיו אלו של המבקש לא אוכל להסכים. אין ספק כי זכותו של אזרח להשיג על תוצאות בחירות הינה זכות חשובה מן המעלה הראשונה, ויש לאפשר את מימושה בידי אזרח גם אם הוא נטול אמצעים. מטעם זה פטר המחוקק בסעיף 72(ה) לחוק הבחירות את המגיש ערעור בחירות מחובת תשלום אגרת בית-משפט.
הלכה למעשה, מבקש מאתנו המבקש כי נגזור פטור דומה גם לעניין חובת הפקדת העירבון. מסקנה אחרונה זו אין לקבל משום השיקולים השונים העומדים בבסיס הפטור מחובת הפקדת עירבון והפטור מהפקדת אגרת בית-משפט. עמד על-כך השופט ד' לוין ב- בש"א 329/90 אברך נ' גרוגר, פ"ד מד(2), 383, 387-386 (1990):
'... קיים שוני משמעותי ומהותי בשיקולים שצריכים להנחות את הרשם בבואו להחליט על דבר הפטור, בין אלה אשר די בהם לפטור מתשלום אגרה לבין אלה הצריכים להתקיים כדי לפטור מהפקדת עירבון. שהרי הפטור מאגרה הוא, בראש ובראשונה, עניין שבין המערער, המבקש לפתוח לפניו את שערי ערכאת הערעור ולאפשר לו לנצל את זכותו לערער בלא לשלם את האגרה, לבין המדינה. ההקלה הניתנת למערער במקרה כזה, אם ניתנת, היא מצד המדינה, המוותרת בשלב זה על האגרה שהיא זכאית לה...
שונה המצב ככל שמדובר בהפקדת עירבון, אשר נועד לא לפתיחת שערי ערכאת הערעור בפני המערער, אלא להבטחת המשיבים, המוטרדים לדיון נוסף בפני ערכאת הערעור, שאם הערעור יידחה, לא יצאו נפסדים בשל חוסר יכולתם לגבות את ההוצאות שייפסקו לטובתם, אם ייפסקו, לכשהערעור יידחה, וזאת על שום שהמערער הופטר מהפקדת עירבון. מטעם זה אין הרשם יכול לפטור את המערער מהפקדת עירבון כפועל יוצא מובן מאליו מהפטור שניתן מתשלום האגרה, ועליו לשקול שיקולים נוספים, לאחר שישמע את עמדת המשיבים.'
מכיוון שלמול האינטרס הציבורי בהקלת הגישה לערכאות ניצב הצורך בהבטחת תשלום ההוצאות אשר ייפסקו לטובת הצד שכנגד אם יידחה הערעור, נדרשת בחינת קיומם של טעמים המצדיקים פטור מעירבון בכל מקרה ומקרה. בין היתר, ישקול בית-המשפט את סיכויי הערעור, חוסר יכולת כלכלית ואי-עמידת המבקש בחיובי הוצאות שנפסקו נגדו בהליך קודם. כפי שעולה מפסק-דינו של בית-משפט קמא, מספר רב של ערעורי בחירות אשר הגיש המבקש נדחו, והוא חוייב בגינם בתשלום הוצאות ולא שילם אותן. חובו, כך הודגש, עומד כיום על 100,926 ש"ח.
לאור כל זאת ונוכח העובדה שלא הונחה תשתית עובדתית מספקת להוכחת היעדר יכולת כלכלית, דין טענתו זו להידחות. גם בטענת הפגיעה ביעילות הדיון עקב עמידה על תנאי-סף אין ממש. הצורך ביעילות הדיון הינו אינהרנטי לכל הליך משפטי, ובו כשלעצמו אין כדי להכריע בדבר מתן הפטור מהפקדת עירבון להבטחת הוצאותיו של המשיב. אכן, בהליך ערעור בחירות המהירות בנקיטת הליכים היא הכרחית, אולם אין בה כדי לקפח זכותו של צד שכנגד לתשלום הוצאותיו אם יידחה הערעור.
אשר לטענתו של המבקש שלפיה ערעור בחירות איננו "ערעור מינהלי" כהגדרתו בסעיף 5 לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, הרי שסעיף 72(ה) לחוק הבחירות קובע כדלקמן:
'ערעור בחירות יידון כערעור מינהלי לפי הוראות חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, בכפוף להוראות חוק זה...'
אמנם, אין סעיף זה מנוי בתוספת השניה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, אולם סעיף 5(4) לחוק האמור קובע כי בסמכותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים כל עניין מינהלי שנקבע בחוק אחר כי בית-משפט לעניינים מינהליים ידון בו, וכזה הוא סעיף 72 לעיל.
אשר-על-כן דין הבקשה להידחות."

7. תובענה מינהלית {תקנות 29, 30 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 29 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"29. תובענה מינהלית
תובענה מינהלית תוגש על דרך הגשת כתב-תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."
התובענה המינהלית {הסקירה להלן, נלקחה מתוך דברי כב' השופט א' רובינשטיין ב- עע"מ (מינהליים) 9660/03 עיריית רחובות נ' אילן שבדרון, פ"ד נט(6), 248 (2005)} מתאפיינת אומנם במאפייניה של תובענה אזרחית על המשתמע במהות, בסדרי דין ובדיני הראיות, ולכך נוגעת זיקתה על-פי דין לתקנות סדר הדין האזרחי. מאידך גיסא, מעצם היותה "מינהלית" ומצויה ב"סביבת עבודה" של יישום הדין המינהלי, מתאפיינת היא במאפיינים מסויימים של הדין המינהלי, שהדעת נותנת כי עם הזמן יוצק לתוכם תוכן.
רעיון זה הוא לכאורה דו-כיווני כשהמדובר בבעלי הדין. מחד גיסא, יינתן מן הסתם משקל מסויים להיותה של התובענה נדונה בבית-משפט מינהלי בכל הנוגע להתנהגותה של רשות מינהלית ולמצופה ממנה, ומאידך גיסא יחול הדבר גם על סממני התנהגות של התובעים {ראו גם יצחק זמיר "מכרזים ציבוריים בבית-משפט אזרחי" משפט וממשל א', 197}.

לא למותר לציין, כי מוסד התובענה המינהלית לא נכלל בגלגול הראשון של הצעת חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, והוסף בגלגולה השני, קרי ניתנה הדעת לרצון להכניס אל תחת קורת גג אחת את מכלול העניינים המינהליים, אם גם בהדרגה. דבר זה מצדיק מבט רחב. לא בכדי, לכאורה, הונחה התובענה המינהלית על-ידי המחוקק בפני שופטים שהתמחותם וחשיבתם מעוגנות בדין המינהלי.
דרך הבאת התובענה המינהלית לבית-המשפט המחוזי הושוותה לדרך הבאת תובענה רגילה. לא נקבע בתקנות (סדרי דין) כי יש להגיש את התביעה המינהלית בטופס מיוחד, ואף לא נקבע כי יש לציין בכותרת כי התביעה מופנית לבית-המשפט לעניינים מינהליים. מכאן, שצורתה של תובענה מינהלית לא צריכה להיות שונה מכל תביעה אזרחית אחרת.
מכאן עולה, כי תפקידה של מזכירות בית-המשפט הוא לנתב את התיק לבית-המשפט המינהלי, ואין לבוא בטרוניה למגיש תובענה מינהלית שלא כתב במפורש כי מדובר בכזו {דברי כב' השופטת מרים מזרחי ב- ת"א (מחוזי יר') 3309/01 רזבר שירותים ועסקאות בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2002(1), 69198 (2002)}.
כלומר, בחינת הוראת התקנות מגלה, כי לא קבוע בהן טופס מיוחד לתובענה מינהלית, ובכלל זה לא נקבע כי יש לציין בכותרת כי התביעה מופנית לבית-המשפט לעניינים מינהליים. נראה איפוא, כי לפי שעה, ועד שלא יתוקן הדבר, הנטל על מזכירות בית-המשפט לנתב את התיק לבית-המשפט המינהלי, ואין לבוא לבעל הדין שלא ביטא מפורשות בתביעתו כי מדובר בתובענה מינהלית, בטענה כי מחדלו גרם לניתוב שגוי {דברי כב' השופטת מרים מזרחי ב- בש"א (מחוזי יר') 7964/01 עיריית ירושלים נ' רם-שן שירותים והשקעות בע"מ, תק-מח 2002(1), 68069, 68072 (2002)}.
ממקרא תקנה 29 לתקנות (סדרי דין) עולה כי למחוקק לא היתה כוונה להגביל את הגשת התובענה המינהלית לזמן קצוב אשר חריגה ממנו תהווה שיהוי, כפי שנעשה מפורשות בתקנות (סדרי דין) לעניין עתירה מינהלית. משנקבע כי הדיון בתובענה מינהלית יתנהל לפי תקנות סדר הדין האזרחי, הרי שיש להפריד בין תובענה מינהלית ובין עתירה מינהלית לעניין טענת השיהוי {ראו לדוגמה עת"מ (מחוזי ת"א) 101/03 עיריית הרצליה נ' ארז עודי, תק-מח 2004(1), 3029 (2004) שם, דחתה כב' השופטת ברון ציפורה את טענת השיהוי שהועלתה}.
בהסתמך על תקנה 29 לתקנות (סדרי דין), תובענה מינהלית מוגשת על דרך כתב-תביעה, והדיון מתקיים בה לפי תקנות סדרי הדין האזרחי, אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה. לאור האמור בתקנה זו, קבעה כב' השופטת ש' וסרקרוג ב- ת"מ (מחוזי חי') 1236-06-09 {רולידר בע"מ נ' יפה נוף תחבורה תשתיות ובניה בע"מ, תק-מח 2009(2), 17934 (2009)} כי על התובע להמציא לנתבעת, עותק מכתב-התביעה לרבות הנספחים. לאחר קבלת כתב התביעה, תגיש הנתבעת את כתב הגנתה.
המחוקק הבחין הבחן היטב בין עתירה מינהלית {התוספת הראשונה לחוק} לבין תובענה מינהלית {התוספת השלישית לחוק}. ב- ת"א (שלום ר"ל) 4184/02 {סקאל דיוטי פרי בע"מ נ' עיריית נס ציונה, תק-של 2003(1), 12287 (2003)} טענה המבקשת כי התביעה דנן צריכה להידון כעתירה מינהלית. כב' השופט אילן ש'שילה דחה טענה זו וקבע כי בפניו תובענה כספית גרידא ולא עתירה, ותובענה שכזו לא נמנתה בתוספת השלישית.
עוד נקבע כי אפיונה של התביעה דנן כעתירה מינהלית הוא מלאכותי ואיננו מתיישב עם הפרשנות המקובלת של המונחים "תובענה" מחד גיסא ו"עתירה מינהלית" מאידך גיסא. גם מחוקק-המשנה הכיר בהבחנה זו בהתקינו את תקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), שקבעו את סדרי הדין בהליכים השונים הנדונים בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים.
ב- בש"א (מחוזי חי') 30125/05 {מועצה איזורית אלונה נ' משתלות יהל בע"מ, תק-מח 2005(3), 10042 (2005)} נדונה בקשה לדחיה על-הסף של תביעה לפיצויים שעילתה במכרז. בית-המשפט קבע כי לאור הקבוע בתקנה 29 לתקנות (סדרי דין) יש לבחון את הבקשה לאור התקנות והמבחנים שנקבעו בפסיקה לעניין הדחיה על-הסף.

ב- ע"א (מחוזי יר') 3110/02 {רם-שן שירותים והשקעות בע"מ נ' עיריית ירושלים, תק-מח 2002(4), 20522 (2002)} טענה המשיבה כי יש למחוק את הערעור מחוסר סמכות עניינית ואין מקום להעביר את הדיון בערעור לבית-המשפט המוסמך שכן המועדים להגשת הערעור חלפו.
כב' השופט צבי זילברטל קבע כי בעניין זה הגיע לכלל מסקנה כי יש בידו לדון בערעור. לגישתו, הוא לא יכול להסכים "לקביעתה של כב' הרשמת לפיה ניתן להתייחס לתובענה כתובענה שהוגשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים. מדובר בבית-משפט נפרד מבית-המשפט המחוזי, ועל המעוניין להגיש "תובענה מינהלית" לבית-משפט זה, לציין זאת במפורש בכתב טענותיו. לפי תקנה 29 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000, "תובענה מינהלית" מוגשת בדרך שמגישים כתב-תביעה והדיון בה מתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. על-פי תקנה 9(1) לתקנות סדר הדין האזרחי יש לכלול בכתב-תביעה פרטים בדבר "שם בית-המשפט שהתובענה מוגשת לו".
על-פי תקנה 9(6) לתקנות הנ"ל, על כתב-התביעה לכלול פרטים בדבר 'העובדות המראות שבית-המשפט מוסמך לדון בתובענה'. עיון בכתב-התביעה שהוגש בת"א 3073/01 מראה, כי בכותרת נרשם שכתב-התביעה מוגש ל'בית-המשפט המחוזי בירושלים' ובסעיף 29 לכתב-התביעה נטען, כי 'לבית-המשפט הנכבד הסמכות העניינית והמקומית לדון בתובענה'. מכאן, שכתב-התביעה מעיד על עצמו בצורה ברורה שהוא מוגש לבית-המשפט המחוזי ולא לבית-המשפט לעניינים מינהליים'.
ב- בש"א (מחוזי חי') 18249/01, עת"מ (חי') 467/01 {יצחק אביעד נ' עיריית חיפה, תק-מח 2001(4), 1576 (2001)} נפסק מפי כב' השופט י' גריל:

"ט. לעניות דעתי, הוראת תקנה 30 של תקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) איננה יוצרת סמכות לדון בהליך של תובענה מינהלית מקום בו סמכות כזו איננה קיימת על-פי הוראות חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים.
משמע: מקום בו הוגשה עתירה מינהלית בענייני מכרזים, לפי סעיף 5 של התוספת הראשונה ש חוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בתקנות 29 + 30 של פרק ד' לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין) ולהמיר הליך של עתירה להליך של תובענה מינהלית, זאת מן הטעם שבית-המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעתירה מינהלית בענייני מכרזים לפי התוספת הראשונה (סעיף 5), ובתובענה לפיצויים שעילתה מכרז (תוספת שלישית), זאת במובחן מן העניין שבפנינו (ענייני ארנונה), שלגבי ארנונה מוסמך בית-המשפט לעניינים מינהליים לדון רק בעתירה מינהלית לפי סעיף 1 של התוספת הראשונה אך לא בתובענה מינהלית.
מכאן שדין הבקשה שבפניי להורות על דיון בעתירה כבתובענה מינהלית - להידחות..."
תקנה 30 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"30. סייג להגשת תובענה מינהלית
לא תוגש תובענה מינהלית יחד עם עתירה מינהלית; ואולם בכל שלב של הדיון בעתירה רשאי בית-המשפט, בהסכמת העותר, להמיר הליך של עתירה להליך של תובענה מינהלית, ולהורות לשם כך על תיקון כתבי הטענות והתאמתם להליך של תובענה מינהלית; הורה כך בית-המשפט, יחולו על המשך הדיון הוראות תקנה 29."
ב- בש"א (מקומיים יר') 57/04 {חברת נ.מ.ר.מ נ' מועצה איזורית "מטה בנימין", תק-של 2005(1), 12078 (2005)} הגישו המשיבים בקשה למחיקה או דחייה חלקית של העתירה. המדובר הוא במחיקת סעד הפיצויים.
העותרת הגישה תגובה לפיה ביקשה לדחות על-הסף את כל הטענות המקדמיות של המשיבות בעתירה העיקרית, וביקשה לשנות את כותרת העתירה המינהלית ל"תובענה מינהלית" בהסתמך על תקנה 30 לתקנות (סדרי דין).
כב' השופט יואל צור בקבלו את הבקשה קבע כי קיים קושי לכרוך ביחד עתירה מינהלית ו"תובענה מינהלית". אומנם, חוק בתי-המשפט המינהליים, ותקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), אינן חלות באיו"ש אך ככל שניתן ללמוד גזירה שווה מאלו, אילו הדיון בתיק זה היה בבית-המשפט לעניינים מינהליים בישראל, לא ניתן היה לדון ב"עתירה מינהלית" וב"תובענה מינהלית" בצוותא חדא והדבר עולה מפורשות מהוראות תקנות 29 ו- 30 לתקנות (סדרי דין).
עוד נקבע כי הרציו העומד מאחורי קביעה זו הוא שלא יהיה ערבוב בין עתירה מינהלית העוסקת במכרזים לבין תביעה לפיצוי כספי. זו האחרונה חלים עליה תקנות סדר הדין האזרחי בעוד שזו הראשונה חלות עליה תקנות (סדרי דין). סדרי הדין בעתירה המינהלית דומים לאלו שחלים בבג"צ ובמקרה הנדון השוני בסדרי הדין מקרין על כל ההליך. יתירה-מזאת, לא רק שיש שוני בסדרי הדין כאמור אלא יש גם שוני בסעדים.
העותרת במקרה דנן, לא יכולה להיבנות מהוראות תקנה 30 סיפא לתקנות (סדרי דין). הסיפא הקובעת ש"בכל שלב של הדיון בעתירה רשאי בית-המשפט, בהסכמת העותר, להמיר הליך של עתירה להליך של תובענה מינהלית" עוסק במצב בו כל העתירה "מומרת" להליך של תובענה מינהלית.
במקרה זה ניתן על דרך של תיקון כתבי הטענות לעשות שימוש בכתבי הטענות והליכי הביניים לצורך התובענה המינהלית שמתבררת כתובענה אזרחית. אלא שבמקרה דנן נעשה שעטנז של הכללת תובענה מינהלית לצד העתירה המינהלית, ולעניין זה קיים דברו של מחוקק-המשנה שקבע ש"לא תוגש תובענה מינהלית יחד עם עתירה מינהלית".
לבסוף נקבע כי במשפט אזרחי, יש צורך לרכז הליכים כדי לא להטריד את היריב אלא שמקום שמדובר בסוג של הליך וסעדים שונים אין מקום לערבבם. כך קבע מחוקק-המשנה לגבי עתירה מינהלית ותובענה מינהלית וזהו גם המצב במקרה הנדון.
תובענה מינהלית תוגש רק בעניינים המפורטים בתוספת שלישית (סעיף 5(3)) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים התש"ס-2000, לאמור: "1. תובענה לפיצויים שעילתה במכרז, כאמור בפסקה 5 לתוספת הראשונה."
התוספת ראשונה אליה מתייחסת התוספת השלישית לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, קובעת כי:
"5. מכרזים - ענייני מכרזים של גוף או רשות המנויים בסעיף 2 לחוק חובת המכרזים, התשנ"ב-1992, וענייני מכרזים של רשות מקומית, שעניינם התקשרות בחוזה לביצוע עסקה בטובין או במקרקעין, לביצוע עבודה או לרכישת שירותים, וכן מכרזים שעניינם מתן רישיון או זיכיון לפי דין."
לגבי תובענה מינהלית נקבע בתקנה 29, כי היא "... תוגש על דרך הגשת כתב תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה".
השם "תובענה" והפנייתה למסלול של סדר הדין האזרחי, תואמים את אופיה "האזרחי" של התובענה המינהלית. זוהי תביעה לפיצויים שעילתה בדיני מכרזים. יצויין גם כי הנזק, בדרך-כלל, אינו מתגבש תוך 45 יום מיום ההודעה על-כך שההצעה נדחתה.
המועד להגשת תובענה מינהלית אינו שונה מהמועד להגשת תובענה אזרחית, כאשר שתיהן יהיו כפופות גם לדיני השיהוי במשפט האזרחי. לעניין השיהוי במשפט האזרחי, הלכה פסוקה היא, שכאשר באים לבחון טענת שיהוי, יש לבחון את טיב התנהגותם של התובעים, אם מלמד חלוף הזמן שויתרו על זכויותיהם {ה"שיהוי הסובייקטיבי"}, אל מול שינוי המצב והפגיעה באינטרסים ראויים שנגרמת בעקבות האיחור בהגשת התובענה {ה"שיהוי האובייקטיבי"}, וכן את חומרת הפגיעה בשלטון החוק המתגלה בתובענה.
דברים אלו נכונים הם גם לתובענה מינהלית, שכאשר תועלה נגדה טענת שיהוי, יעמדו זה מול זה השיקולים המבקשים לאזן בין הפגיעה באינטרס הפרטי של העותר לבין הפגיעה באינטרס הציבורי המורכב המעוגן בצורך להבטיח את תפקודה השוטף והתקין של הרשות, וגם בצורך לשמור על שלטון החוק ועל אמון הציבור {ת"מ 114/02 טמג"ש חב' לניהול פרוייקטים ופיתוח נ' רשות הניקוז קישון, פדאור 05(4), 14 (2005)}.
המחוקק דקדק בלשונו והבחין בין "עתירה" ל"תובענה", ובמשמע ייחד העתירה לתקיפה ישירה של החלטה מינהלית, בעוד, כללית, עניינה של "תובענה" בתחום המשפט הפרטי, אף אם לצורך הכרעה בה יש להיזקק לתקפו של מעשה מינהלי.
האבחנה האמורה נלמדת גם מתקנות סדרי הדין בבית-המשפט לעניינים מינהליים, שלעניין עתירה נקבעו בה הוראות מיוחדות, כולל לעניין מועד הגשתה, תוכנה וסדרי הדין המיוחדים לדיון בה, הדומים בעיקרם לאלו שבבג"צ, כמו גם מפסק-הדין הניתן בעתירה, שבו {על-פי תקנה 17 לתקנות (סדרי דין)} "מוסמך בית-המשפט לדחות את העתירה או לקבלה - כולה או מקצתה או בשינויים - או להחזיר את העניין עם הוראות לרשות". לא כך לעניין "תובענה מינהלית" שבהתייחס אליה קובעת תקנה 29 לתקנות (סדרי דין) כי היא "תוגש על דרך של הגשת כתב תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי".
לפיכך יש לבחון אם התביעה שהוגשה נכנסת לגדרה של "תובענה מינהלית", כהגדרתה בסעיף 5(3) לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים. הגדרה זו כוללת בחובה התנאי של היות התובענה מנויה בתוספת השלישית.
סעיף 1 לתוספת השלישית קובע כי תובענה מינהלית הינה "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז כאמור בפסקה 5 לתוספת הראשונה".
הלכה היא כי בענייני מכרזים "שעניינם התקשרות בחוזה" {ראה הגדרת מכרזים - בפסקה 5 לתוספת הראשונה} ידון בית-המשפט לעניינים מינהליים, כמשתמע מדברי כב' הנשיא א' ברק ב-ע"א 8416/99 {אי.איי.אם אלקטרוניקס מחשבים נ' מפעל הפיס, תק-על 2000(3), 5 (2000)}לאמור:
"דיני המכרזים פותחו מאז שנות השישים, בבית-המשפט הגבוה לצדק. לאחרונה הוכרה, בעניין זה, גם סמכותם (המקבילה) של בתי-המשפט האזרחיים. עם "העברת" הדיון בענייני מכרזים מבית-המשפט הגבוה לצדק לבית-המשפט האזרחי - ובקרוב בבית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים על-פי חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 - עברו עימהם כל דיני המכרזים על פיהם נהג בית-המשפט הגבוה לצדק (ראו סעיף 8 לחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, וכן בג"צ 991/91 פסטרנק נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מה(5), 50 (1991))."
דא עקא, בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, תחום בדל"ת-האמות של עילות ההתערבות של המשפט המינהלי, כפי שאלה נתגבשו בפסיקתו של בית-המשפט העליון. הכוונה היא לעילות כגון היעדר סבירות מהותית, חריגה מסמכות, מטרות זרות, אפליה וכו'.
עוד יש מקום להוסיף כי מקום שגוף ציבורי או פרטי - בין שהוקם על-פי חוק מיוחד ובין שהוקם מכוח דבר חקיקה כללי - מבצע פעולות אזרחיות או מסחריות, כפי שהדבר בתביעה נשוא ענייננו, סמכות השיפוט בעניין הינה לבית-המשפט האזרחי בדרך של תקיפה ישירה של פעולות אלה {בש"א 374/02 החברה לפיתוח מרכזים כפריים נ' ועד מקומי צור הדסה, פדאור 02(7), 875 (2002)}.
כאמור, על-פי חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז" {תוספת שלישית} מסורה לסמכות הייחודית של בית-המשפט לעניינים מינהליים. ואולם, אפילו היה נכון לראות את התובענה כתובענה מינהלית, אין לפקוד לחובת התובעים את העובדה שהדבר לא צויין בתביעה במפורש.
בתקנה 29 לתקנות (סדרי דין), נקבע: "תובענה מינהלית תוגש על דרך הגשת כתב תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סדר הדין האזרחי, אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."
מכאן, שדרך הבאת התובענה המינהלית לבית-המשפט המחוזי הושוותה לדרך הבאת תובענה רגילה. לא נקבע בתקנות כי יש להגיש את התביעה המינהלית בטופס מיוחד, ואף לא נקבע כי יש לציין בכותרת כי התביעה מופנית לבית-המשפט לעניינים מינהליים.
מכאן, שצורתה של תובענה מינהלית לא צריכה להיות שונה מכל תביעה אזרחית אחרת. מכאן עולה, כי תפקידה של מזכירות בית-המשפט הוא לנתב את התיק לבית-המשפט המינהלי, ואין לבוא בטרוניה למגיש תובענה מינהלית שלא כתב במפורש כי מדובר בכזו.
לעניין תובענה מינהלית שראוי, כי תוגש בדרך של המרצת פתיחה, ב- רע"א 92/89 {רע"א 92/89 טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ ואח' נ' עיריית לוד ואח', פ"ד מג(1), 643, 645 (1989)} נקבע כי:
"המקרה שלפנינו הוא מקרה "מינהלי" מובהק, שבו מתבקש בית-משפט מחוזי להצהיר על בטלותה של החלטה מינהלית מחמת חוסר סבירות קיצוני ביותר. לכאורה, ראוי לברר תובענות כאלה על דרך של המרצת פתיחה. ... גישה זו יפה, בדרך-כלל, וביתר שאת באותם מקרים שבהם אין מחלוקת על העובדות, או כשבעלי הדין אינם מבקשים לחקור על התצהירים, או כשמדובר בחקירה מוגבלת לעניינים מסויימים; במקרים כאלה, העובדה, שלפני בית-המשפט מונחים מסמכים ארוכים, אין בה, כשהיא לעצמה, כדי למנוע בירור ההליך על דרך של המרצת פתיחה, ואפילו בית-המשפט הגבוה לצדק יכול היה, במקרים רבים ואף ללא חקירות, להתמודד איתם בכלים המוגבלים שברשותו בלי קושי מיוחד(ע"מ 2058/99 שאול רביע נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה תל-אביב-יפו, פדאור 99(4), 719 (1999)."

ב- בש"א 30142/04 {איגוד ערים דרום השרון המזרחי לביוב נ' א. כרמל את א.בסון בע"מ, פדאור 04(22), 170 (2004)}נפסק כי:
"6. עיון בתובענה, כפי שהועברה מבית-משפט השלום בנתניה לבית-משפט זה, מעלה בבירור שמדובר בתובענה מינהלית, ולא בעתירה מינהלית, שכּן עִניינהּ תביעת פיצויים בגין הפסדים שנגרמו למשיבה, על-פי טענתה, כתוצאה מאי-זכייתה במכרז שהוציא המבקש.
התובענה מצויה בסמכוּת בית-משפט זה על-פי הוראות סעיף 5(3) לחוק, המסמיך אותו לדון בתובענה המנויה בתוספת השלישית לחוק (להלן: "תובענה מינהלית") וּבסעיף 1 לתוספת השלישית נכתב: 'תובענה לפיצויים שעילתה במכרז כאמור בפסקה 5 לתוספת הראשונה'.
תקנה 29 לתקנות קובעת כי 'תובענה מינהלית תוגש על דרך הגשת כתב תביעה והדיון בה יתקיים לפי תקנות סד"א אם אין בעניין הנדון או בהקשר דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה'.
מהוראות תקנה 29 עולה כי תובענה מינהלית, כמו התובענה שבפניי, אינה חייבת להיות נתמכת בתצהיר, כפי שכתב תביעה שמוגש על-פי תקנות סד"א לא חייב להיות נתמך בתצהיר. מהוראות תקנה 29 עולה גם כי הוראות תקנות 3 ו- 4 בכל הקשור למועד פתיחת ההליך, לא חלוֹת על תובענה מינהלית.
7. לאור כל האמור לעיל, תידחה תובענה מינהלית על-הסף מחמת שיהוי רק בהתקיים התנאים שנקבעו בפּסיקה בעניין זה, ככל שהוא מתייחס לתביעה שמוגשת על-פי תקנות סד"א. ב- ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן ואח', פ"ד לו(2), 309, 317 (1982), קובע כב' השופט ד' לוין כי שיהוי אינו חוסם תביעה אלא אם כמוהו כזניחת זכות התביעה, כשמעמד הנתבע הוּרע עקב השיהוי וכשקופחו אפשרויותיו להתגונן עקב השיהוי (ראה גם פסק-דינו של כב' השופט חלימה ב- ע"א 554/84 החברה לשיכון עממי בע"מ נ' מימון ואח', פ"ד מ(2), 802 (1986)). במקרה שבפניי לא מתקיים אף אחד מהתנאים הנ"ל המצדיקים נקיטת הצעד הקיצונית של דחיית התובענה המינהלית על-הסף בשל שיהוי.
8. לאור כל האמור לעיל אני דוחה את הבקשה.
המבקש ישלם למשיבה הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסכום כולל של 5,000 ש"ח, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל."
ב- בש"א 2387/05 {רפאל מדר נ' עיריית נתיבות, פדאור 05(18), 224 (2005)}נפסק כי:
"4. המסגרת הנורמטיבית לדיון בסוגיה שבפנינו מצויה בחוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (להלן: "החוק") המפורטות להלן:
'1. המטרה
חוק זה מטרתו להסמיך באופן הדרגתי את בית-המשפט המחוזי כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בעניינים מינהליים הנדונים בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, על-ידי שופטים של בית-המשפט המחוזי שייקבעו לצורך זה, ולפי סדרי דין מיוחדים שייקבעו.
5. בית-משפט לעניינים מינהליים ידון באלה:
(1) עתירה נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה (להלן: "עתירה מינהלית").
(2) ...
(3) תובענה המנויה בתוספת השלישית (להלן: "תובענה מינהלית").'
בסעיף 1 לתוספת הראשונה לחוק נכללו:
'ארנונות - ענייני ארנונה לפי כל דין, למעט החלטות שר הפנים, שר האוצר או שניהם יחד; לעניין תוספת זו, החלטות - לרבות התקנת תקנות.'."
ב- רע"א 3879/05 {עיריית חדרה נ' חג'ג' אמריקה ישראל בע"מ, פדאור 05(16), 829 (2005)}נפסק כי:
"(2) בחקקו את חוק בתי-המשפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000, הבחין המחוקק - בין השאר - בין עתירות מינהליות לבין תובענות מינהליות. עתירות מינהליות, על-פי סעיף 5(1) לחוק, מופנות נגד החלטה של רשות בעניין המנוי בתוספת הראשונה, קרי, תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית.
תובענה מינהלית, לפי סעיף 5(3), עוסקת בעניין המנוי בתוספת השלישית לחוק, ולעת הזאת היא מצומצמת לעניין אחד - "תובענה לפיצויים שעילתה במכרז" (ראו עע"מ 9660/03 עיריית רחובות נ' שבדרון, פ"ד נט(6), 241 (2005)).
בענייננו אין עסקינן במכרז. לפיכך אין הוא בא בגדר התביעה המינהלית. אך גם בגדר עתירה מינהלית איננו בא, שכן אין כאן תקיפה ישירה של ההחלטה המינהלית, אלא תובענה כספית שההחלטה המינהלית נבחנת אגבית לה. עניין זה מצוי בסמכותם של בתי-המשפט ה"רגילים", בהתאם לגובה התביעה הכספית, ולענייננו - בית-משפט השלום."

ב- עת"מ 2827/04 {מיכל בסיס נ' מועצה איזורית עמק חפר, פדאור 05(11) 128 (2005)} נפסק כי:
"סמכויותיו של בית-המשפט המינהלי הוגדרו בסעיף 5 לחוק בתי-המשפט המינהליים, התש"ס-2000...
המחוקק מצא לנכון להבחין בין "עתירה" ל"תובענה". בענייננו הוגשה "עתירה מינהלית."
האם הסעדים המבוקשים מצויים בסמכותו של בית-משפט זה?
הסעד הראשון המבוקש הינו מתן צו, הדורש מהמשיבים ליתן הנמקה, מדוע החליטו המשיבים לחזור בהם מהדרישות המתוקנות. אמנם על-פי האמור בסעיף 8(א) לתוספת הראשונה לחוק: 'החלטה של רשות מקומית או של נושא משרה או תפקיד בה...'.
היינו במסגרת סמכותו של בית-משפט זה. אולם בחינה של העתירה לגופה מעלה שהעתירה מופנית לעריכת חישובי ההיטל ומתן תוקף להחלטת רשות לאחר שזו הודיעה שהיא שגויה, והמציאה חשבון מתוקן. אין מדובר בכבוד הסכמים אלא בחשבונאות של ההיטל - שככזה אינו נמצא בסמכות בית-משפט זה.
הסעד השני המבוקש הוא, להורות למשיבים להחזיר לעותרת את היטל הביוב העודף, שנגבה ממנה לטענתה. גם סעד זה אינו מצוי בסמכותו של בית-משפט זה, שכן אינו מצוי בתוספת הראשונה לחוק, כמצויין בסעיף (5)(1).
לפיכך, הסעד העיקרי אותו מבקשת העותרת בפועל, הינו השבת כספים שנגבו ממנה. מדובר במעשה עשוי, שעליו אין העותרים יכולים לזכות בסעד ממשי מידי בית-משפט זה (ראו בג"צ 1773/01 בלום נ' שר החקלאות ופיתוח הכפר, פ"ד נו(3), 320 (2002)).
בספרה של המלומדתד"ר ברק ארז, נאמר: 'בג'צ נמנע מלהושיט סעד בנסיבות של מעשה עשוי, כאשר אין עוד דרך לתקן בעין את העוול שנגרם, ועל-כן אין כל ערך בסעד של ציווי' (ד' ברק ארז עוולות חוקתיות (תשנ"ד), 45).
הלכה היא, שעתירה תידחה על-הסף כאשר היא מופנית נגד פעולה מינהלית שהביאה להתגבשותו של מצב עניינים חדש ובלתי-ניתן לשינוי. מקומו של הסעד הכספי המבוקש הוא בבית-המשפט האזרחי המוסמך לדון בכך, ולא בבית-משפט זה. לפיכך, לא מדובר בסעד המצוי בסמכותו העניינית של בית-משפט זה, ודי בכך כדי לדחות העתירה על-הסף."
ב- רע"א 6590/05 {עיריית אשדוד נ' שמעון צרפתי בע"מ, פדאור 05(31), 788 (2005)}נפסק כי:
"4. הנושא של סדרי דין בבתי-המשפט לעניינים מינהליים מוסדר בתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 (להלן: "התקנות"). תקנה 29 מורה, כי תובענה מינהלית, היינו תובענה לפי התוספת השלישית לחוק, תוגש על דרך כתב תביעה והדיון בה ייערך בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, 'אם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה'.
מכאן, שכאשר מוגשת תובענה כספית שעילתה במכרז ציבורי, הרי שבאופן עקרוני היא תידון, מן הפן הדיוני, ככל תובענה כספית המובאת לפני בית-משפט אזרחי. אילו נתקבלה טענתה של המבקשת היה נוצר מצב בו אין בנמצא הסדר דיוני המאפשר לבית-המשפט לעניינים מינהליים לדון בתובענה הכספית להשבה."
ב- עת"מ 1003/03 {אספקה ביטחון בע"מ נ' מועצה מקומית קדימה, פדאור 03(7), 86 (2003)} נפסק כי:
"ו. העותרת כללה בעתירתה סעד כספי כסעד חילופי.
תקנה 30 מורה כי לא תוגש תובענה מינהלית יחד עם עתירה מינהלית.
תקנה 29 מורה כי תובענה מינהלית תוגש על דרך של כתב תביעה.
הדרך הדיונית בה נכללה בעתירה סעד כספי אינה מתיישבת עם ההוראות הנ"ל, ואוסיף כי הכללת הסעד הכספי חייבה את העותרת בתשלום אגרה על מלוא הסכום הנתבע לפי השיעור הקבוע בתקנות בית-המשפט (אגרות), התשמ"ח-1987, ואגרה זו לא שולמה.
כאמור העתירה נמחקת על-הסף."

8. תקנות 31 ו- 32 לתקנות (סדרי דין)
תקנות 31 ו- 32 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות כדלקמן:
"31. ערעור על החלטת רשם
המועד להגשת ערעור על החלטה של רשם הוא עשרים ימים.
32. הוראות משלימות
הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, למעט סימנים ד' ו- ה', יחולו על ערעור כאמור, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."
תקנה 31 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 עוסקת בערעור על החלטת רשם. על-פי תקנה זו, המועד להגשת ערעור על החלטה של רשם הוא עשרים ימים.
זאת ועוד. תקנה 32 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), קובעת כי הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי, למעט סימנים ד' ו- ה', יחולו על ערעור כאמור, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה.

9. המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער, בקשה להארכת מועד {שינוי מועדים} {תקנות 33 ו- 38 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 33 ותקנה 38 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעות כדלקמן:
"33. המועד להגשת ערעור ובקשת רשות לערער
(א) המועד להגשת ערעור בזכות ובקשת רשות לערער על פסק-דין של בית-המשפט הוא שלושים ימים.
(ב) המועד להגשת בקשת רשות לערער על החלטה אחרת של בית-המשפט הוא חמישה-עשר ימים.
(ג) ניתנה רשות לערער, יוגש הערעור בתוך חמישה-עשר ימים.
38. שינוי מועדים
בלי לגרוע מהוראות תקנות 3 ו- 4, רשאי בית-המשפט או הרשם לשנות כל מועד שנקבע לעשיית דבר שבסדר דין; ואולם מועד להגשת ערעור מינהלי, ערעור לבית-המשפט העליון או בקשת רשות לערער לא יוארך אלא מטעמים מיוחדים שיירשמו."
המועד להגשת ערעור בזכות ובקשת רשות לערער על פסק-דין של בית-משפט לעניינים מינהליים בערעור מינהלי הוא שלושים ימים כפי שקבוע בתקנה 33(א) לתקנות (סדרי דין). הארכת המועד, שהינו מועד הקבוע בחיקוק, טעונה "טעם מיוחד". המדובר, על-פי-רוב, בנסיבות חיצוניות שאינן בשליטתו של בעל הדין.
נמצא, כי כדי להצדיק את האיחור חייב המבקש, לכל הפחות, לתמוך את הבקשה בתצהיר ולבאר בו מהי התקלה שארעה במניין הימים וכיצד ארעה. אמירה סתמית בדבר טעות שבתום-לב בספירת הימים אינה משמשת "טעם מיוחד" {המ' 513/77 בוסקילה נ' משרד החינוך והתרבות ואח', פ"ד לא(3), 447 (1977)}.
ב- בש"מ 840/09 {ויטלי פוז'ידייב נ' משרד הפנים מינהל האוכלוסין, תק-על 2009(1), 4817 (2009)} דחתה כב' הרשמת גאולה לוין את הבקשה להארכת מועד וקבעה כי הבקשה שבפניה הוגשה ללא תצהיר וללא פירוט מינימאלי אודות הטעות או התקלה.
יתרה-מכך, בירור שנערך עם מזכירות בית-המשפט העלה כי הערעור מטעם המבקשים הגיע ביום 20.01.09 והוחזר להם ביום 21.01.09 עקב האיחור בהגשתו. נמצא כי רק בחלוף שישה ימים, קרי, ביום 26.01.09, הגישו המבקשים את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור. לשיהוי זה לא ניתן כל הסבר.
אשר לטענת המבקשים כי האיחור נעוץ בתפקודו הלקוי של הדואר, הרי גם טענה זו נטענה בעלמא, ללא פירוט וללא אסמכתא לגבי מועד המשלוח ואופן המשלוח בדואר. אף ניתן לתמוה על-כך שכתב-ערעור הנשלח בסמוך לתום התקופה להגשת ערעור נשלח לבית-משפט באמצעות הדואר.
מעיון בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים נראה שסיכויי ההליך קלושים וזהו עיקרו של דבר.
ב- בש"א 4436/09 {תמאם אלשמלה נ' משרד הביטחון, תק-על 2009(2), 4144 (2009)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי יש להוסיף כי הטענה בדבר הטעות אינה נתמכת בתצהיר, כמתחייב. אומנם צורף לבקשה תצהיר של אחד המבקשים, אך מדובר בתצהיר לקוני שנחתם ביום 17.03.09, עוד בטרם ניתן פסק-הדין בבית-המשפט קמא. אין בתצהיר זה כדי לתמוך בטענה העובדתית בדבר טעות במניין הימים. הבקשה להארכת מועד נדחתה במקרה דנן.

10. טעות בדין כ"טעם מיוחד"
בעוד שבעבר שלטה בכיפה הגישה לפיה טעות בדין אינה מהווה בדרך-כלל "טעם מיוחד" המצדיק את הארכת המועד, חל ריכוך מסויים בעמדה זו במהלך השנים {רע"א 9073/01 יהודית פרנקו-סידי נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תק-על 2002(1), 746 (2002)}.
יחד-עם-זאת, כאשר הטעות נוגעת למועדי ערעור על פסק-דין שניתן בבית-משפט לעניינים מינהליים, רואים במועדים אלה משום דין מושרש, ידוע וברור, כך שכלל, טעות לגבי המועדים הנזכרים אינה נחשבת לטעות סבירה המהווה "טעם מיוחד" להארכת מועד {ראו ע"מ 6782/03 ברכיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית חקלאית בע"מ נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה-מחוז דרום, תק-על 2003(4), 681 (2003); בש"מ 8913/06 נועם זרמי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה-השומרון, תק-על 2007(1), 2718 (2007); בש"א 805/08 טחנת קמח מפרץ בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד החקלאות ופיתוח הכפר, תק-על 2008(2), 1638 (2008); בש"מ 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)}.
אולם, אין המדובר בשלילה מוחלטת של מתן אורכות כאשר האיחור נעוץ בטעות כאמור, אלא יש לבחון כל מקרה על-פי נסיבותיו הייחודיות. במסגרת זאת יש להביא בחשבון, בין היתר, את משך האיחור, את סבירותה של הטעות בשים-לב לזהות מגיש הבקשה, את שאלת ההסתמכות של בעל הדין שכנגד וכן את סיכוייו הלכאוריים של ההליך הערעורי לגביו מתבקשת הארכת מועד.
כפי שנראה, מקור הבעיה נובע מקביעה של מועדים שונים להגשת ערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית, 30 ימים, מאשר המועד המקובל להגשתו של ערעור אזרחי, 45 ימים. לו היה נקבע מועד אחיד היה הדבר מקל על עורכי-הדין ובעלי הדין {דברי כב' השופט א' גרוניס ב-בש"מ 10486/08 המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפט ואנרגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)}.
ב- בש"מ 10434/07 {לירן קלדרון נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה בירושלים, תק-על 2008(1), 1159 (2008)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי בנסיבות מסויימות מכירה הפסיקה בטעות שבדין כ"טעם מיוחד" להארכת מועד, בייחוד מקום בו לא היתה הסתמכות של הצד שכנגד. אך על-מנת שטעות שבדין תבסס טעם כאמור, עליה להיות טעות בלתי-נמנעת באורח סביר, הנובעת ממצב משפטי מעורפל.
בנסיבות המקרה דנן, לא מתקיים "טעם מיוחד". המועד להגשת בקשה לרשות ערעור על החלטה של בית-המשפט לעניינים מינהליים נקבע בצורה ברורה בתקנות. הדין בעניין זה הוא ברור, ידוע, ומושרש היטב. לאחר חלוף זמן כה רב ממועד כניסתן לתוקף של התקנות אין לראות בטעות של המבקש טעות בלתי-נמנעת באורח סביר, בייחוד שעה שמדובר בבעל דין מיוצג. על-כן הטעות אינה עולה כדי "טעם מיוחד" המצדיק היעתרות לבקשה.
ב- בש"מ 1586/07 {עמותת "אלביאן" לחינוך ורווחה בנגב נ' מועצה מקומית ערערה-נגב, תק-על 2007(2), 1845 (2007)} קבעה כב' הרשמת שושנה ליבוביץ כי לא מצאה כי בנסיבות העניין יש מקום לראות, בטעות משפטית, כטעם מיוחד המצדיק היעתרות לבקשה. הדין בנוגע למועד להגשת ערעור על עתירה מינהלית הינו ברור. כמו-כן, העותרת היתה מיוצגת בהליך שהתנהל בפני בית-משפט קמא ולא הובהר בבקשה מדוע לא התייעץ מנהל העותרת בעניין זה עם בא-כוחה.

10.1 טעות משרדית או תקלה של עורך-הדין
ככלל, טעות משרדית או תקלה של עורך-הדין אינם מהווים "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור ואפילו נאמר כי תקלה של עורך-דין אינה מונעת לחלוטין הארכת מועד, אין להסתפק באמירה סתמית בעניין זה אלא יש לבאר, בתצהיר, כיצד קרתה התקלה {ראו יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת דר' שלמה לוין, תשנ"ה-1995), 889}.

10.2 המערערת - רשות מינהלית - דחיית בקשה
ב- בש"מ 10486/08 {המועצה המקומית קריית טבעון נ' תשתיות נפטואנררגיה בע"מ, תק-על 2009(1), 2967 (2009)} טענה המערערת, כי בא-כוחה אשר ייצג אותה בבית-המשפט לעניינים מינהליים מסר לה כי לרשותה עומדים 45 ימים לערער על פסק-הדין. לדבריה, ביום 22.10.08, כאשר החליטה להעביר את הטיפול בתיק לעורך-דין אחר, נודע לה כי המועד להגשת הערעור חלף.
כלומר, המערערת טענה כי הערעור לא הוגש במועד המתאים בשל טעות שנעשתה בתום-לב ולאור ייעוץ משפטי שגוי.
כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הבקשה קבע כי טעותה של המערערת נוגעת למועדי ערעור על פסק-דין שניתן בבית-המשפט לעניינים מינהליים ובפרט אמורים הדברים בהתחשב בכך שהמערערת הינה רשות מינהלית אשר אמורה לקבל ייעוץ משפטי שוטף. שיקול זה הוא בעל משקל מסויים, גם אם לא מכריע, בהחלטה שלא לקבל את הבקשה להארכת מועד.
מעבר לכך, במקרה דנן קיימים שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת דחיית הבקשה להארכת מועד כגון המדובר באיחור לא קצר של כשבועיים ימים; מתגובת המשיבה עולה כי בין הצדדים קיימת מחלוקת בשאלה האם המערערת יידעה את המשיבה בדבר כוונתה לערער על פסק-הדין. כלומר, קיים בעניין זה ספק הפועל נגד המערערת; גם שיקולי הפגיעה בציפיותיה של המשיבה באשר לסיום ההליך מצדיקים את דחיית הבקשה.

10.3 ניסוח הבקשה בצורה כללית וסתמית
ב- בש"א 10963/08 {פנינה קמיליאן נ' קו-אופ הריבוע הכחול אגודה לשירותים בע''מ, תק-על 2009(1), 1141 (2009)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי מקובלת עליה עמדת המשיבה לפיה המבקשת לא הצביעה בבקשתה על נסיבות המקימות "טעם מיוחד" להארכת מועד שכן, הבקשה מנוסחת בצורה כללית וסתמית למדי.
כך לדוגמה, המבקשת לא הבהירה כיצד הבעיה הרפואית שהצריכה הפניה לייעוץ מנעה ממנה את הגשת ההליך הערעורי במועד; לא הובהר גם פשר העיכוב בהסדרת הייצוג המשפטי וחסר זה בולט במיוחד על רקע העובדה שהמבקשת היתה מיוצגת בבית-המשפט דלמטה.
יחד-עם-זאת, יש ליתן משקל לכך שהבקשה הוגשה בתוך המועד הקבוע בדין להגשת הליך והמועד הוארך באופן ארעי בהחלטת כב' הרשמת, כך שלמשיבה לא נוצרה ציפיה לסופיות הדיון. במצב דברים זה, יש לאפשר למבקשת להגיש בקשה לרשות ערעור בתוך 7 ימים מעת המצאת ההחלטה.

10.4 קבלת ייצוג משפטי וייצוג עצמי - האם מקים "טעם מיוחד"?
היעדר ייצוג, כשלעצמו, אינו מקים "טעם מיוחד" להארכת מועד. אדם הבוחר לייצג את עצמו, חלף פניה לייצוג משפטי מקצועי, בין אם הייצוג ניתן על-ידי עורך-דין פרטי ובין אם על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, נוטל את הסיכון כי הוא ינקוט הליכים בדרך שאינה תואמת את סדרי הדין. כך נקבע ב- בש"מ 10174/08 {יהודה ניסנמן נ' קו אופ הריבוע הכחול בע''מ, תק-על 2009(1), 1165 (2009)} הגם שהבקשה שם הוגשה באיחור של כחודשיים ימים ועובדה זו אף היוותה נימוק נוסף לדחיית הבקשה.
ב- בש"מ 2626/07 {יהודה נסימי נ' עיריית יבנה, תק-על 2007(2), 5341 (2007)} קבעה כב' הרשמת שושנה ליבוביץ כי לאחר ששקלה את מכלול השיקולים הרלבנטיים, הגיעה לכלל מסקנה כי בנסיבות העניין אין בידה להיעתר לבקשה. הבקשה שהוגשה הוגשה באיחור רב. מהאסמכתאות שהוגשו, עולה לכאורה כי המבקש השתהה שיהוי ניכר בטרם הגיש בקשה למתן סיוע משפטי.
יודגש כי המבקש עצמו נמנע מלהגיש תצהיר בתגובה להחלטה מיום 10.05.07 ומהאסמכתא שצורפה על-ידי בא-כוחו עולה כי פנייתו ללשכה לסיוע משפטי נעשתה רק ביום 04.01.07 ולא ביום 04.12.06. אין תיעוד כלשהו המאשש את טענתו לפיה הוא פנה ללשכה לסיוע משפטי במועד מוקדם יותר וטענה זו אף אינה נתמכת מתוכן פנייתו בכתב שנשלח ללשכה מיום 04.01.07. מכאן, שהמבקש תרם תרומה ניכרת לאיחור שחל בהגשת הבקשה.
ב- בש"מ 3629/04 {א.י.ר.מ קניין בניה והשקעות בע"מ נ' עיריית הרצליה, תק-על 2004(2), 1244 (2004)} בקבלו את הבקשה להארכת מועד להגשת ערעור, קבע כב' הרשם עודד שחם כי גם החלפת הייצוג אין בה, כשלעצמה, כדי להרים נטל זה. המבקשת פנתה לייצוג משפטי חדש לאחר שחלף המועד להגשת ההליך. הסיבה להשתהות זו נעוצה בטעות של המבקשת עצמה. במצב זה, אין בהחלפת הייצוג כדי להוות טעם מיוחד למתן ארכה.
יחד-עם-זאת, כנגד השיקולים כאמור לעיל, עומדים שיקולים התומכים בהיעתרות למבוקש. המדובר הוא באיחור קל יחסית של ימי עבודה בודדים, נוכח פגרת הפסח שחלה במהלך התקופה עד להגשת בקשת האורכה; אין בפי המשיבה כל טענה ברורה להסתמכות על מועד המצאתו של פסק-הדין לידי המבקשת, וברי מתגובתה, כי כלל לא טרחה לברר מועד זה; למשיבה לא נוצרה, איפוא, ציפיה קונקרטית להגשת ההליך עד למועד מסויים דווקא, וטענת ההסתמכות שלה נטענה בעלמא, ובלא כל פירוט.
ב- בש"מ 9115/06 {אביבה חיים נ' משרד החינוך, תק-על 2007(1), 1184 (2007)} נפסק מפי כב' הרשמת שושנה ליבוביץ:
"4. על-מנת להיעתר לבקשה למתן ארכה להגשת ערעור נדרש טעם מיוחד (ראו: תקנה 38 לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2001). בענייננו, אין מדובר באיחור זניח, אלא באיחור של שבועיים בהגשת הערעור.
אכן, בפסיקה הוכר קיומו של טעם מיוחד מקום בו האיחור בהגשת הליך ערעורי נבע בשל עיכוב בהסדרת ייצוג מטעם הלשכה לסיוע משפטי מקום בו בעל דין היה מעוניין בסיוע משפטי והוא היה זכאי לייצוג כאמור מטעם הלשכה (ראו: בש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון, פ"ד נד(4), 702 (2000)).
ההיגיון ביסוד הלכה זו הינו כי מדובר בגורם שאינו בשליטת הפונה לסיוע משפטי, ואין מקום לדחות בקשה כאמור שעה שהמחדל אינו מונח לפתחו של מבקש הסיוע שכן הדבר עלול להערים עליו קשיים מיותרים במימוש זכותו הגישה שלו לערכאות אשר מקורם בדלות אמצעיו.
אולם, אין להפעיל כלל זה באופן אוטומטי ובכל מקרה יש לבחון לגופו, לפי כלל נסיבות העניין, האם אכן מוצדק להיעתר לבקשה וזאת בשים-לב גם לאינטרסים של בעל הדין שכנגד לסופיות הדיון. כך, למשל, כאשר מתברר כי העיכוב בטיפול בבקשה לסיוע משפטי נובע, ברובו, מהתנהגות המבקש, אין טעם טוב "להדר עני בריבו" ולהעדיפו על פני בעל הדין שכנגד.
5. כיצד באים דברים אלה לידי ביטוי בבקשה שלפני? בבקשתו למתן ארכה, נמנע בא-כוח המבקשת להבהיר את הרקע העובדתי המלא אשר אפף את הבקשה. לבקשה לא צורף תצהיר מטעם המבקשת או בא-כוחה, שכן לטענת בא-כוחה לא היה בכך צורך. נוכח מכתבו של עורך-דין דוידסון, נקל לראות כי אין בטענה זו ממש.
בחינת כלל נסיבות העניין מעלה כי העיכוב שחל בטיפול בבקשה נבע ממחדליהם של המבקשת ובא-כוחה. בא-כוח המבקשת הגיש את בקשתו להרחבת מינוי כשבועיים לאחר שהומצא לו פסק-דינו של בית-משפט קמא. בשים-לב לכך שלפי הדין יש להגיש ערעור על עתירה מינהלית תוך 30 יום, מדובר בעיכוב משמעותי.
כפי שעולה ממכתבו של עורך-דין דוידסון, הלשכה אף הוטעתה בנוגע למועד האחרון להגשת ערעור ולפיכך זומנה המבקשת לראיון רק ביום 25.10.06, לאחר שתם זה מכבר המועד להגשת ערעור. אף המבקשת לא טמנה את ידה בצלחת, שכן מהמכתב הנ"ל עולה כי היא הגישה את מלוא החומר שנדרש ממנה לצורך קבלת החלטה פורמאלית לעניין זכאותה לסיוע משפטי רק ביום 18.12.06.
כמו-כן, מהמכתב עולה כי כבר ביום 25.10.06 ידעה המבקשת, באופן ברור, כי בקשתה להרחבת ייצוג נדחתה. ביום 29.10.06 אף הודיע המבקשת ללשכה כי היא מגישה את הערעור באמצעות עורך-דין פרטי.
מכאן, שאין כל ממש בטענה כאילו בא-כוח המבקשת הגיש את הבקשה שלפני רק ביום 06.11.06 שכן המתין להחלטת הלשכה לסיוע משפטי בנוגע להרחבת ייצוג, וכי תשובה בנדון נמסרה לו רק לאחר הגשת הבקשה.
במצב דברים זה, משחלף המועד להגשת הערעור, ובשים-לב למחדלים שחלו מטעם בא-כוח המבקשת ומטעם המבקשת בכל הנוגע לבקשה לסיוע משפטי, היה על בא-כוח המבקשת לפעול באופן מיידי על-מנת להגיש בקשה למתן ארכה ולא להמתין מעל לשבוע נוסף על-מנת לעשות כן.
כמו-כן, אין הסבר לטענת בא-כוח המבקשת לפיה ראה לנכון לפעול להגשת הערעור רק משנתנה לו תעודה מטעם הלשכה לסיוע משפטי בדבר מצבה הכלכלי של המבקשת. על פני הדברים, לא היתה כל מניעה להגיש את הערעור וכן בקשה לפטור מאגרה לפני מתן התעודה ולציין בבקשה כי המבקשת ממתינה לקבלת תעודה כאמור.
לכך יש להוסיף, כי מקובלת עלי טענת המשיבים 4-3 לפיה על פני הדברים, נוכח עובדות הפרשה ונימוקיו של בית-המשפט קמא לדחיית טענות המבקשת בעניין היעדר סמכות, סיכויי הערעור אינם טובים במידה המצדיקה היעתרות לבקשה.
התוצאה היא, שהבקשה נדחית. בשים-לב למצבה הכלכלי של המבקשת, אין צו להוצאות".
10.5 מצב רפואי האם מהווה טעם מיוחד?
ב- בש"מ 1156/08 {פרויס הסגיל והדי, מועמד לנשיאות אירגון גג וארגון בית כורש של בית ציוני איראן נ' עיריית אשקלון, תק-על 2008(3), 1118 (2008)} קבעה כב' הרשמת גאולה לוין כי הטעם עליו מתבססת הבקשה הוא מצבו הרפואי של המבקש. ואולם, אין בבקשה ובתיעוד הרפואי הדל שצורף לה כדי לבסס "טעם מיוחד" כנדרש.
נוכח העובדה שהאישור הרפואי ניתן לאחר חלוף המועד להגשת ההליך הערעורי, ומבלי לציין את המועדים בהם המבקש "אינו מסוגל לתת בקשות ותגובות לבית-משפט" אין בידי כב' הרשמת לקבוע כי למסמך ישנה נגיעה ישירה למועדי הערעור. כמו-כן, אין באמור במסמך כדי להעיד על-כך שבמשך כל התקופה הרלוונטית {עד ליום 21.01.08} שיתקה מחלתו של המבקש את יכולתו להיערך להגשת הבקשה לרשות ערעור.
זאת ועוד. גם בהנחה שעקב מצבו הרפואי של המבקש לא ניתן היה להגיש את ההליך במועד, ניתן היה לצפות כי לכל הפחות תוגש בקשת אורכה במועד מוקדם ובבקשה למתן אורכה לא ניתן כל הסבר להימנעות מהגשתה.
ב- בש"א 5160/08 {יוסף חבה נ' חברת דואר ישראל בע"מ, תק-על 2008(2), 4686 (2008)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי מצבו הרפואי של המערער כעולה מן התיעוד הרפואי שצורף אינו מגיע כדי "טעם מיוחד".





11. חלוף 4 ימים
ב- בש"מ 10110/08 {אילת שקד חצרוני נ' עיריית רחובות, תק-על 2009(1), 4700 (2009)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. מוסכם על הצדדים כי מניין הימים במקרה דנן התחיל ביום 23.10.08 והסתיים ביום 23.11.08 וכי הפניה לבית-המשפט ביום 27.11.08 נעשתה, איפוא, באיחור של ארבעה ימים. הסיבה לאיחור נעוצה בטעות שבדין מצד בא-כוח המבקשת לגבי אורך התקופה הקבועה בדין להגשת ההליך.
בקבלה את הבקשה קבעה כב' הרשמת ג' לוין כי במקרה שלפניה מתקיימות נסיבות מיוחדות, אשר מתווספות לטעות בדין ומצדיקות הארכת המועד. הדבר העיקרי הוא ידיעת המשיבה אודות כוונת המבקשת לערער על פסק-הדין. הדבר מוצא ביטוי הן במכתבה של המבקשת מיום 12.10.08 והן בדיון בבית-המשפט המחוזי ביום 23.11.08.
עוד נקבע כי נוכח פרק הזמן המזערי שחלף מתום המועד להגשת ערעור ועד ליידוע חוזר של המשיבה בדבר הכוונה להגיש ערעור בצהרי אותו יום, לא התגבשה אצל המשיבה ציפייה ממשית, לדעת כב' הרשמת ג' לוין, לכך שפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים הפך חלוט.
בנוסף, שיקולים נוספים המטים את הכף לטובת היענות לבקשה הם משכו הקצר של האיחור והעובדה שהמבקשת אינה רשות מינהלית הנתקלת תדיר בסדרי הדין בבית-המשפט לעניינים המינהליים ומעיון בפסק-הדין נראה לכאורה כי הערעור מעורר שאלות ממשיות הראויות להתברר, כך שגם מבחינה זו קיימת הצדקה לאפשר למבקשת לברר את הערעור.
ב- עע"מ 1259/04 {סיעת ש"ס בעיריית חדרה נ' ישראל סדן - ראש עיריית חדרה, תק-על 2004(2), 2339 (2004)} נדונה בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. כב' הרשם עודד שחם בקבלו את הבקשה קבע כי במקרה הנדון מידת האיחור עומדת על 4 ימים וכי המשיב אינו טוען לשינוי מצב לרעה על יסוד הנחה כי לא יוטרד בהליך ערעורי בתיק זה. יתירה-מזאת, המערערת אף הודיעה למשיב על כוונתה להגיש ערעור, מבעוד מועד.

12. חלוף 44 ימים
ב- בש"מ 2691/09 {שמעון שוורץ נ' משרד הביטחון-מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 2452 (2009)} נדון ערעור על החלטת כב' הרשמת ג' לוין שלא להאריך את המועד להגשת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בתל אביב.
פסק-הדין הומצא למערערים ביום 07.09.08 וביום 29.10.08 ביקשו המבקשים להגיש ערעור על פסק-הדין וזאת לאחר שחלפו 44 ימים ממועד המצאת פסק-הדין ובהתחשב בפגרת סוכות. את הבקשה נימקו המבקשים בשגגה של בא-כוחם אשר סבר בטעות, כי יש להשיג על פסק-דין של בית-המשפט המינהלי תוך 45 ימים כשם שמשיגים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולא תוך 30 ימים כפי שנקבע בתקנה 33 לתקנות (סדרי דין). בנוסף, המבקשים הדגישו בבקשתם, כי ביום 27.10.08 יידעו את המשיב על כוונתם להגיש ערעור.
כב' השופט א' גרוניס בדחותו את הערעור קבע כי בדין קבעה כב' הרשמת ג' לוין כי המערערים כשלו ולא הראו כל טעם מיוחד שכן, טעות של פרקליטם של המערערים באשר למועד הגשתו של הערעור אינו מהווה טעם מיוחד שכן, עסקינן בטעות שבדין.
עוד נקבע כי ישנם שיקולים נוספים התומכים בדחיית הערעור כגון: מדובר באיחור לא קצר של כשבועיים ימים; יידוע המשיב בכוונה להגיש ערעור היה גם הוא לאחר חלוף המועד להגשת הערעור ובחינה של הערעור שהמערערים ביקשו להגיש על פסק-הדין מגלה כי סיכוייו של הערעור נמוכים.

13. הוראות משלימות {תקנה 34 לתקנות (סדרי דין)}
"34. הוראות משלימות
הוראות פרק ל' לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על ערעור לפי פרק זה, בשינויים המחוייבים, אם אין בחוק ובתקנות אלה הוראה אחרת לעניין הנדון, ואם אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם הוראות החוק ותקנות אלה."
ב- בר"מ 9905/09 {Elsag Datamat SpA נ' רכבת ישראל בע"מ, תק-על 2009(4), 3864 (2009)} קבע כב' השופט ח' מלצר כי על המשיבות להגיש את תשובתן לבקשה למתן רשות ערעור, בהתאם לתקנה 34 לתקנות (סדרי דין), ולהוראות הקבועות בתקנה 406(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {ראו גם בר"מ 8575/09 כדורי עיצוב בתעשיה בע"מ נ' מדינת ישראל משרדהאוצר, תק-על 2009(4), 2005 (2009); בר"מ 7117/09 יוסי אסולין קומפרסורים בע"מ נ' משרד הביטחון, תק-על 2009(3), 3922 (2009); בר"מ 3556/09 מכון התקנים הישראלי נ' איתן אלון, תק-על 2009(2), 1392 (2009)}.
ב- בר"מ 7374/09 {מדינת ישראל - משרד הפנים נ' מיכל אגימורה, תק-על 2009(4), 748 (2009)} קבע כב' השופט ח' מלצר כי בקשת רשות הערעור, לרבות השאלה לגבי ההליך הנכון לערעור, בר"מ או ערעור בזכות, תובא לדיון בפני ההרכב והמשיבים יוכלו להגיב בנושא ההליך הנכון וכן בשאלת ההסבה של הבר"מ לערעור בזכות עד אותו מועד ובשים-לב לאמור בתקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, החלה על העניין מכוח תקנה 34 לתקנות (סדרי דין) {ראו גם בר"מ 198/08 בן ציון ברגמן נ' רמי קליין, תק-על 2008(1), 316 (2008); בר"מ 9749/07 מחמוד מובראק עואודה, עורך-דין נ' מועצה מקומית כפר כנא, תק-על 2008(1), 744 (2008)}.
ב- עע"מ (מינהליים) 7926/06 {אדרי-אל ישראל בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה גליל עליון, תק-על 2009(2), 4264 (2009)} קבעה כב' השופטת א' חיות כי יש להחיל את תקנה 425 לתקנות סדר הדין האזרחי {המסמיכה את ערכאת הערעור להורות על צירוף משיב שלא היה בעל דין בבית-משפט קמא}, החלה על הליך הערעור שבפניה מכוח תקנה 34 לתקנות (סדרי דין) {ראו גם בר"מ 10823/07 נור סטאר בע"מ נ' עמותת "פעולה ירוקה", תק-על 2007(4), 4935 (2007)}.
ב- עע"מ 5514/09 {אסתר סבא ומערערים נוספים נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2009(4), 2928 (2009)} נדונה בקשה לפטור מהפקדת עירבון. כב' הרשמת גאולה לוין קבעה במקרה דנן, כי החובה להפקיד עירבון בהליכי ערעור קבועה בתקנה 427 לתקנות סדר הדין האזרחי, המוחלת על ערעורים בעניינים מינהליים מכוח תקנה 34 לתקנות (סדרי דין) {ראו גם עע"מ 3307/04 קול אחר בגליל נ' המועצה האיזורית משגב, תק-על 2004(2), 1410 (2004)}.

ב- עע"מ 2399/07 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה - כפר סבא נ' פלאפוןתקשורת בע"מ, תק-על 2008(2), 4812 (2008)} החיל כב' הרשם יגאל מרזל, בהסתמכו על הוראות תקנה 34 לתקנות (סדרי דין), את תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, העוסקת בראיות נוספות בערעור.
ב- עע"מ 4501/09 {מדינת ישראל נ' תמימי עמאר, תק-על 2009(2), 3908 (2009)} החיל כב' השופט י' דנציגר, בהסתמכו על הוראות תקנה 34 לתקנות (סדרי דין), את תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בעיכוב ביצוע פסק-דין {ראו גם בש"א (מחוזי חי') 1064/08 באבא מאהר נ' המוטרנות של העדה היוונית (רומית) מלקוטית (קתולית), תק-מח 2008(2), 10530 (2008); עע"ם 10549/02 מדינת ישראל-מחלקת עבודות ציבוריות נ' יוסף כהן, פ"ד נז(4), 114 (2003)}.
ב- עע"ם 3015/03 {מיקוד שמירה אבטחה שירותים ונקיון בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-על 2003(2), 392 (2003)} החילה כב' השופטת א' פרוקצ'יה, בהסתמכה על הוראות תקנה 34 לתקנות (סדרי דין), את תקנה 471 לתקנות סדר הדין האזרחי, המאפשרת בנסיבות מתאימות שמירת תוקפו של סעד זמני שניתן בתובענה שנדחתה, וזאת עד להכרעה בערעור.
14. הוראות כלליות
14.1 המצאת כתבי בי-דין {תקנה 35 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 35 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"35. המצאת כתבי בי-דין
(א) כתב בי-דין המוגש לבית-המשפט יומצא במישרין לשאר בעלי הדין, בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום שלושה ימים מיום הגשתו לבית-המשפט, אלא-אם-כן נקבע אחרת בתקנות אלה.
(ב) בקשה לצו ארעי או לצו ביניים תומצא במישרין לשאר בעלי הדין ביום הגשתה לבית-המשפט; לבקשה יצורף עותק של העתירה, אלא-אם-כן העתירה הומצאה לבעלי הדין קודם לכן.
(ג) צו ארעי או צו ביניים שהוצא נגד רשות יומצא למשרדה של הרשות, ועותק מהצו יימסר, באותו יום, גם כמפורט להלן:
(1) היה הצו מופנה נגד רשות המיוצגת על-ידי פרקליטות המדינה - למשרדו של פרקליט המחוז הנוגע בדבר, ובצו שניתן בבית-המשפט העליון - למשרד פרקליטות המדינה בירושלים;
(2) היה הצו מופנה נגד רשות אחרת - לבא-כוח הרשות, ככל שהוא ידוע.
(ד) הוראות פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על המצאת כתבי בי-דין, בכפוף לאמור בתקנה זו, ובשינויים המחוייבים."
תקנה 35(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת למעשה את החובה להמציא כתב בי-דין המוגש לבית-המשפט, במישרין לשאר בעלי הדין, בהקדם האפשרי ולא יאוחר מתום שלושה ימים מיום הגשתו לבית-המשפט ובתנאי שלא נקבע אחרת בתקנות (סדרי דין).
כאשר עסקינן בבקשה לצו ארעי או לצו ביניים, קובעת תקנה 35(ב) לתקנות (סדרי דין) כי יש להמציא הבקשה לשאר בעלי הדין ביום הגשתה לבית-המשפט. נבהיר כי לבקשה יצורף עותק של העתירה, אלא-אם-כן העתירה הומצאה לבעלי הדין קודם לכן.
ב- בר"מ 5227/06 {איבריקה משאבי אנוש בע"מ נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, תק-על 2006(2), 4463 (2006)} טענה המשיבה כי המבקשת לא המציאה לה כלל את העתירה והבקשה לצו ביניים, כשהוגשו לבית-המשפט קמא ואלה הומצאו לה רק כנספחים לבקשת רשות הערעור וממילא באיחור רב. כב' השופטת מ' נאור קבעה כי דין הבקשה להידחות לגופה ולכן לא ביקשה את תגובת המבקשת לטענה זו של המשיבה. עוד נקבע כי אם אכן נכונה טענת המשיבה, ייתכן ודי היה בה כשלעצמה, בנסיבות העניין, כדי להביא לדחייתה של הבקשה.
ב- בש"א (מחוזי יר') 2791/07 {רביחה רבאיעה נ' מדינת ישראל-משרד הפנים, תק-מח 2007(4), 3690 (2007)} ביטל כב' השופט נעם סולברג את צו הביניים שנתן מחמת אי-קיום הוראות תקנה 35 לתקנות (סדרי דין). בשל חשיבות הדברים להלן נביאם במלואם:
"החלטה
ביום 02.08.07 ניתן סעד ביניים כפי שנתבקש ב- בש"א 2570/07 על-ידי כב' השופטת מ' מזרחי. העתירה עצמה, כמו גם הבקשה לסעד ביניים, לא הומצאו למשיב, בניגוד לתקנה 35 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 ובניגוד להחלטתי מיום 05.09.07.
בהחלטתי זו הוריתי על הגשת כתב-תשובה עד יום 30.10.07. ברור כי משלא הומצאה לו העתירה, אין המשיב מסוגל להשיב עליה. מחדלם ההולך ונמשך של העותרים מעיק ומכביד על המשיב, על הפרקליטות, על המזכירות ועל בית-המשפט. שוב ושוב אנו נדרשים לעסוק בטפל במקום בעיקר, להידרש לבקשות, הודעות והתראות על-מנת שניתן יהיה לדון בעתירה לגופה.
כך למשל, מזכירות המדור המינהלי בפרקליטות שיגרה הודעה למזכירות בית-המשפט על אי-המצאת החומר לפרקליטות חרף תזכורות טלפוניות ובכתב, וזו, מצידה, ביקשה את הוראות בית-המשפט.
המשיב נאלץ פעם ופעמיים להגיש בקשה לסילוק העתירה על הסף ולביטול סעד הביניים, ובקשה נוספת להארכת מועד להגשת כתב-תשובה ולדחיית מועד הדיון. גם על אלה לא טרחו העותרים להשיב. הדבר פוגע בעבודת בית-המשפט ובא על חשבונם של עותרים אחרים שמכלכלים את צעדיהם כהלכה.
בנסיבות הללו החלטתי כדלקמן:
1. צו הביניים שניתן ביום 02.08.07 מבוטל בזה.
2. הדיון שנקבע ליום 08.11.07 יידחה ליום 07.02.08 בשעה 9:00. כתב-תשובה ניתן יהיה להגיש עד יום 20.01.08.
3. אם לא תומצא העתירה על נספחיה למשיב עד יום 02.11.07, היא תימחק."
תקנה 35(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי צו ארעי או צו ביניים שהוצא נגד רשות, יומצא למשרדה של הרשות, ועותק מהצו יימסר, באותו יום, גם כמפורט להלן:
1. היה הצו מופנה נגד רשות המיוצגת על-ידי פרקליטות המדינה - למשרדו של פרקליט המחוז הנוגע בדבר, ובצו שניתן בבית-המשפט העליון - למשרד פרקליטות המדינה בירושלים;
2. היה הצו מופנה נגד רשות אחרת - לבא-כוח הרשות, ככל שהוא ידוע.
אם-כן, תקנה 35(ג) לתקנות (סדרי דין), קובעת כי את הצו הארעי או צו הביניים שהוצא נגד רשות יש להמציא למשרדי הרשות. אם הצו מופנה נגד רשות המיוצגת על-ידי פרקליטות המדינה, יומצא עותק ממנו גם למשרדו של פרקליט המחוז הנוגע בדבר. תכליתה של הוראה זו למנוע תקלות בביצוע הצו בשל קשיים בהמצאה.
ההנחה היא, כי ההמצאה למשרדי הרשות, ובנוסף מסירת עותק מהצו לפרקליטות, תמזער אפשרות לתקלות {דברי כב' השופט עוזי פוגלמן ב- בש"א (מינהליים ת"א) 30224/03 מלווין פרנסיס נ' מדינת ישראל-משרד הפנים, תק-מח 2003(2), 31442 (2003)}.
תקנה 35(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי הוראות פרק ל"ב לתקנות סדר הדין האזרחי יחולו על המצאת כתבי בי-דין, בכפוף לאמור בתקנה זו, ובשינויים המחוייבים. כך לדוגמה, ב- בש"מ 7454/06 {מוסדות בית הכנסת ישיבה וכולל אבן החיים נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה "שומרון", תק-על 2006(4), 4930 (2006)} אימצה כב' הרשמת שושנה ליבוביץ את תקנה 497א לתקנות סדר הדין האזרחי, בקובעה פסק-הדין הומצא כדין לבא-כוח המבקשים באמצעות הפקסימיליה.

14.2 כתבי טענות נוספים {תקנה 36 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 36 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"36. כתבי טענות נוספים
בעל דין לא יגיש תצהיר או מסמך אחר, נוסף על המפורט בתקנות אלה, אלא ברשות בית-המשפט."
ב- בר"מ 863/07 {אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' חברת נמלי ישראל-פיתוחונכסים בע"מ, תק-על 2007(1), 1510, 1514 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:
"אינני מקבלת טענה שהעלתה המבקשת, לפיה צירוף מלוא המסמכים לרבות ההצעה במלואה בתיק מוצגים יביא ל'סירבו ל' העתירה; נהפוך-הוא. הדבר יסייע בפריסת מלוא התשתית העובדתית הנדרשת לצורך הכרעה בבקשה, אף אם מדובר בהליך ביניים (וראו תקנה 5(ד) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 הקובעת כי 'לכתב-העתירה יצורפו, ככל שניתן, העתק צילומי של ההחלטה נושא העתירה והעתקים צילומיים של כל המסמכים הנוגעים לעניין'; וכן תקנה 36, הקובעת כי 'בעל דין לא יגיש תצהיר או מסמך אחר, נוסף על המפורט בתקנות אלה, אלא ברשות בית-המשפט').
לדעתי, צדק בית-המשפט המחוזי בקבעו כי נפל פגם בהתנהלותה של המבקשת בתחילת ההליך המשפטי שלפניו, ואין מקום להתערב בקביעתו בכל הנוגע להיעדר סיכוי לכאורה לעתירה כפי שהוגשה, בכל הנוגע לסעד של זכיה במכרז.
הטענה בדבר אי-צירוף ההצעה היא טענת-סף, אך קבלתה מכריעה למעשה את גורל העתירה עצמה, וזאת מבלי שנתקיים בה דיון לגופו של עניין. במצב מסוג זה, וכל עוד לא התקיים דיון בעתירה לגופו של עניין, מן ראוי לדעתי כי תינתן לעותרת אפשרות להגיש בקשה לתיקון הפגם הדיוני שאכן אירע.
יצויין, כי המבקשת לא הגישה בקשה מפורשת לכך אלא ביקשה זאת אגב התגובה לתגובות המשיבות (בעמ' 15, סעיף 11): 'מכל מקום ובכדי שלא להסיט את הדיון בעתירה מן העיקר אנו מצרפים את כל המסמכים נשוא הצעת העותרת (אשר נמסרו לנו מאת (חברת נמלי ישראל)) ומבקשים כי אלה ייחשבו כחלק בלתי-נפרד ממסמכי העותרת. כמו-כן אנו מסכימים כי (חברת נמלי ישראל) תאפשר לסולל בונה פיתוח לעיין בהצעת העותרת למכרז על כל פרטיה'. בקשת התיקון, אם תוגש, תישקל בהתאם לכללים המקובלים."
14.3 בקשה תהא בכתב {תקנה 37 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 37 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"37. בקשה תהא בכתב
כל בקשה לפי תקנות אלה, למעט בקשה המועלית במהלך הדיון ברשות בית-המשפט, תוגש בכתב, ואם היא מעלה טענות שבעובדה, תהא נתמכת בתצהיר לפי תקנת-משנה 5(ג), בשינויים המחוייבים לפי העניין."
ב- בש"א (מחוזי יר') 390/08 {בירסן אטאי אזרחית טורקיה דרכון 664017 TR-ONO נ' שר הפנים - משרד הפנים, תק-מח 2008(2), 11241 (2008)} קבעה כב' השופטת יהודית צור כי "לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, את המסמכים שהוגשו ואת המצב המשפטי, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להידחות על-הסף. בבקשתם טוענים המבקשים בצורה כללית כי הם לא הבינו את משמעות הסכמתם וכי לא התכוונו לוותר על זכותם להופיע בפני בית-המשפט. זוהי טענה עובדתית מובהקת, ועל-כן חובה היה על המבקשים לצרף תצהיר התומך בעובדות שצויינו בבקשתם, בהתאם לתקנה 37 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין)... אין מדובר בדרישה פרוצדוראלית פורמאלית אלא בעניין מהותי, משום שבהיעדר תצהיר אין כל דרך להבין מדוע, אם בכלל, לא הבינו המבקשים את משמעות הסכמתם, כפי שנטען על ידם בצורה כללית וסתמית כיום. יש לציין כי מהנסיבות האובייקטיביות נראה כי המשיבים הבינו את משמעות הסכמתם, לאור העובדה כי היו מיוצגים לכל אורך ההליך ובעת הדיון עצמו וכי נערכה הפסקה בדיון לאחר שמיעת המלצת בית-המשפט שנועדה בדיוק למטרה זו ובמהלכה שוחחו עם בא-כוחם (הקודם). בנסיבות אלה ובהיעדר תצהיר התומך - ולו באופן מינימאלי - בטענה כי לא הבינו את משמעות הסכמתם - דין הבקשה להידחות".

15. חישוב מועדים {תקנה 39 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 39 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"39. חישוב מועדים
מניין הימים שנקבעו בתקנות אלה יימנה מיום מתן ההחלטה, אם ניתנה בפני בעל הדין; לא התייצב בעל דין אף שזומן כדין, יימנה המועד מיום מתן ההחלטה כאילו ניתנה בפניו; ניתנה החלטה שלא בפני בעל דין, יימנה המועד מיום המצאתה לו כדין."
תקנה 39 לתקנות (סדרי דין) קובעת שלושה מקרים אפשריים:
האחד, במידה וההחלטה ניתנה בפני בעל הדין, מניין הימים שנקבעו בתקנות (סדרי דין) יימנה מיום מתן ההחלטה.
השני, במידה ובעל הדין לא התייצב, על-אף שזומן כדין, יימנה המועד, מיום מתן ההחלטה, כאילו ניתנה בפני בעל הדין.
השלישי, במידה וההחלטה ניתנה שלא בפני בעל דין, יימנה המועד, מיום המצאתה לו כדין.

16. ביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד {תקנה 40 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 40 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"40. ביטול החלטה שניתנה על-פי צד אחד
נתן בית-המשפט או הרשם החלטה על-פי צד אחד, שלא לפי תקנה 18, רשאי בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה לבקש את ביטולה או שינויה בתוך שבעה ימים מיום המצאתה, ורשאי בית-המשפט או הרשם, לפי העניין, לבטלה או לשנותה, בתנאים שייראו לו, ובין השאר לעניין הוצאות."
ב- בש"א (מחוזי ב"ש) 966/05 {אלי אדרי נ' גילה אטיאס, תק-מח 2005(4) 9605 (2005)} דחתה כב' השופטת שרה דברת את הבקשה לביטול פסק-דין מחמת העובדה כי הבקשה לביטול הוגשה עבור המועד הקבוע בתקנה 40 לתקנות (סדרי דין).

17. הוצאות {תקנה 41 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 41 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"41. הוצאות
(א) בית-המשפט או הרשם רשאי לחייב בעל דין בתשלום שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר.
(ב) דחה בית-המשפט את העתירה על-הסף, לאחר שמצא שאין היא מגלה על פניה עילה להתערבותו, רשאי הוא, להטיל על העותר הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.
(ג) ראה בית-המשפט כי בעל דין האריך את הדיון בהליך שלא לצורך או עשה שימוש בלתי-ראוי בהליך, רשאי הוא, בלא קשר עם תוצאות המשפט להטיל על בעל הדין הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.
(ד) פסק בית-המשפט או הרשם שכר-טרחת עורך-דין לפי תקנת-משנה (א) ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת."
תקנה 41(א) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי בית-המשפט או הרשם רשאי לחייב בעל דין בתשלום שכר-טרחת עורך-דין והוצאות המשפט לטובת בעל דין אחר. רואים אנו כי על-פי תקנה זו, שיקול-הדעת בידי בית-המשפט להחליט באם לפסוק שכר-טרחת עורך-דין והוצאות לטובת בעל דין. אנו סבורים, כי על בית-המשפט להפעיל את שיקול-הדעת כאמור בהתאם לעניין העומד מולו תוך התייחסות להתנהגות בעלי הדין בניהול ההליך.
תקנה 41(ב) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט דחה את העתירה על-הסף, ולאחר שמצא שאין היא מגלה על פניה עילה להתערבותו, רשאי הוא, להטיל על העותר הוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור שיראה לנכון, או להורות לרשם לעשות כן.
כלי חשוב המכוון כנגד העושים שימוש לרעה בהליכי בית-משפט קבוע בתקנה 514 לתקנות סדר הדין האזרחי. האפשרות להטיל הוצאות על העושים שימוש לרעה בהליכי בית-משפט נקבעה גם בתקנה 41(ג) לתקנות (סדרי דין) {עת"מ (מינהליים ת"א) 1103/05 ישראל וזאן בע"מ נ' המועצהלענף הלול, תק-מח 2005(4), 1288 (2005)}.
בהקשר זה מן הראוי להביא דברי א' גורן בספרו {סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, תשס"ג-2003), 551}, בהקשר לתקנה 514 לתקסד"א, הנכון גם ביחס לתקנה 41(ג) לתקנות (סדרי דין):
"מטרתו של מחוקק-המשנה בהתקינו חידוש זה היא להקנות לרשות השופטת אמצעי מרתיע כדי לבלום את יצא הפולמוס וההתדיינות של בעלי-דין טרדניים, שקשה להרתיעם בדרך אחרת, אלא בחיוב כספי."
ב- עע"מ 223/04 {עמנואל דרקואה (המערער ב- עע"ם 223/04 והמשיב ב- עע"ם 334/04) נ' משרד הפנים - ממונה ביקורת הגבולות (המשיבים ב- עע"ם 223/04 והמערער ב- עע"ם 334/04), פ"ד נח(3), 354 (2004)} נדונו שני ערעורים על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, אשר הורה על שחרורו של שוהה שלא כדין ממשמורת, וזאת משלא הובא השוהה בפני בית-הדין לביקורת משמורת של שוהים שלא כדין בתוך המועד הנקוב בחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.
הערעור השני, אותו הגיש המערער, הרלוונטי לעניינו, מופנה כנגד החיוב בהוצאות והתניית השחרור בתשלום ההוצאות. לטענת המערער, לא היתה הצדקה כלשהי להטלת ההוצאות לאחר שעתירתו התקבלה במלואה.
לטענתו, הפגם שנפל בהתנהגותו בעבר, בכך שלא עמד בהתחייבותו לצאת מהארץ, אינו מצדיק הטלת הוצאות בהליך הנוכחי. הוצאות משפט אינן אמצעי לענישת שוהים בלתי-חוקיים. עוד נטען כי בית-המשפט לעניינים מינהליים נעדר כל סמכות להתנות את שחרורו בתשלום הוצאות.
בקבלו את הערעור לעניין ההוצאות קבע כב' השופט א' ברק כדלקמן:
"15. נותר עניין ההוצאות. בית-המשפט המחוזי הטיל על המערער הוצאות בסך 20,000 ש"ח, הגם שעתירתו התקבלה במלואה. בדרך-כלל, בעל דין שזכה זכאי לקבל הוצאותיו ורק בנסיבות מיוחדות רשאי בית-המשפט להימנע מלפסוק לו הוצאות, לא כל שכן לחייבו בהוצאות.
אמנם, בקביעת הוצאות רשאי בית-המשפט להתחשב גם בדרך שבה ניהלו בעלי הדין את הדיון ולהטיל הוצאות לטובת אוצר המדינה בלא קשר עם תוצאות המשפט {תקנה 41(ג) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000}.
יכול אני להבין את התרעומת של בית-המשפט על המערער, אשר שוהה בישראל שלא כדין תקופה ממושכת, הפר התחייבות מפורשת לצאת מישראל והטריח בכך את מוסדות המדינה. אך התנהגות זו, אין לה דבר עם דרך התנהלות הדיון במסגרת העתירה. ההוצאות אינן צריכות לשמש סנקציה עונשית בגין הפרת חוק הכניסה לישראל. מכאן שהשיקולים של בית-המשפט אינם מצדיקים הטלת הוצאות על המערער."
תקנה 41(ד) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי במקרה ובית-המשפט או הרשם פסק שכר-טרחת עורך-דין לפי תקנה 41(א) לתקנות (סדרי דין), ייווסף לסכום שנקבע כאמור סכום השווה למס ערך מוסף החל עליו, זולת אם הורה בית-המשפט או הרשם הוראה אחרת.

18. שמירת תוקף {תקנה 42 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 42 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"42. שמירת תוקף
הגשת עתירה, ערעור מינהלי או תובענה מינהלית, וכן ערעור או בקשת רשות לערער לבית-המשפט העליון לפי החוק או תקנות אלה, אין בה, כשלעצמה, כדי לעכב את ביצוע ההחלטה נושא ההליך."





19. עיכוב ביצוע וסעד זמני {תקנה 43 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 43 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"43. עיכוב ביצוע וסעד זמני {תיקון התשס"ח}
(א) בית-המשפט רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שנתן, או של ההחלטה שהיא נושא הערעור המינהלי, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו והיא כל עוד לא הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער לבית-המשפט העליון.
(ב) הוגשו ערעור או בקשת רשות לערער, יהא בית-המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו.
(ג) הוראות תקנה 9 ו- 35(ב) ו- (ג) יחולו לעניין בקשה והחלטה לעיכוב ביצוע וסעד זמני, בשינויים המחוייבים."
בטרם ניכנס לעובי הקורה בעניין בקשות לעיכוב ביצוע, נציין כי על-פי תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי דין) לבית-המשפט סמכות ליתן סעד זמני במסגרת ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים. השיקולים במתן סעד זמני בערעור על פסק-דין בעתירה מינהלית דומים לשיקולים הנשקלים במסגרת מתן עיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי {עע"מ 2779/08 הילדה דיסוזה נ' משרד הפנים, תק-על 2008(2), 288 (2008)} וכפי שנראה להלן.
נקודת המוצא היא כי אין בהגשת ערעור כשלעצמה כדי לעכב את ביצועו של פסק-הדין {ראה תקנה 42 לתקנות (סדרי דין)}. יחד-עם-זאת, ערכאת הערעור תעכב את הביצוע מקום בו נראה כי סיכויי הערעור טובים ומאזן הנוחות נוטה באופן ברור לטובת המבקש. נטל השכנוע כי הנימוקים אשר יצדיקו להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע מוטל על שכמו של המבקש {ראה גם עע"מ 2803/06 מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושלים בע"מ, תק-על 2006(2), 235 (2006); עע"מ 8463/07 משה יצחק אוסדיטשר נ' מר מאיר שפיגלר, עורך-דין מנהל הרשות הארצית לשירותי דת, תק-על 2007(4), 951 (2007); עע"מ 9094/07 קרן אסטריד סנצ'ס נ' משרד הפנים, תק-על 2008(1), 714 (2008)}.
השיקולים של סיכויי ההליך והשיקול של מאזן הנוחות משפיעים האחד על השני. ככל שסיכויי הערעור נמוכים, כך גובר הנטל על מבקש הסעד הזמני לשכנע כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו {בר"מ 2127/07 אחים בן רחמים (צפון) בע"מ נ' חברת נמלי ישראל - פיתוח ונכסים בע"מ, תק-על 2007(1), 3562 (2007)}.
ככל שמאזן הנוחות נוטה יותר לטובת מבקש הסעד הזמני, באופן שעלול להיגרם נזק ממשי ובלתי-הפיך במידה ולא יינתן הסעד, נחלש השיקול בדבר סיכויי הערעור {ע"א 2212/07 שמשון פריצקר נ' עו'ד אביעזר חיון, תק-על 2007(2), 5052 (2007)}.
א' גורן גורס בספרו {סוגיות בסדר דין אזרחי (תשס"ג-2003), 527} כי "בית-המשפט לא יורה על עיכוב ביצוע פסק-דין או החלטה, אלא במקרים נדירים בהם יוכיח המבקש, כי דחיית בקשתו עלולה לגרום לו נזק חמור ובלתי-הפיך ושסיכוייו לזכות בערעור גבוהים".
זאת ועוד. קיימת השפעה הדדית בין שיקול סיכויי הערעור לשיקול מאזן הנוחות {עע"מ 2475/08 א.א.י. שטרן אחזקות השקעות בע"מ נ' רוברט ביליהנכסים ובניין בע"מ, תק-על 2008(2), 217 (2008)}. כך לדוגמה, ב- עע"מ 3416/09 {עיריית ירושלים נ' רחל כהן, תק-על 2009(2), 1215 (2009)} קבעה כב' השופטת מ' נאור כי במקרה הנדון בפניה שני השיקולים כאמור, פועלים לכיוון מתן הצו המבוקש שכן, התנהלותה של העיריה, אינה יכולה לגבור על האינטרס הציבורי.
נשאלת השאלה, האם על המבקש עיכוב ביצוע, החובה לפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעכב את הביצוע טרם הפניה לבית-משפט שלערעור, ורק לאחר שבית-משפט קמא דחה הבקשה, אזי, נפתחת למבקש העיכוב, הדרך להגיש הבקשה לעיכוב לבית-משפט שלערעור. כפי שנראה להלן, אין חובה {עת"מ 10549/02 מדינת ישראל נ' כהן, פ"ד נז(4), 114 (2003)} על מבקש העיכוב, בכפוף לשיקול שיילקח בחשבון על-ידי בית-המשפט כפי שיפורט להלן, לפנות לבית-משפט קמא בבקשה לעיכוב ביצוע וביכולתו של המבקש להגיש הבקשה לעיכוב ישירות לבית-משפט שלערעור. ונסביר.
בניגוד לקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי, תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי דין) מסתפקת במילה "רשאי" ומבלי להתנותה בסירובו של בית-משפט, שנתן ההחלטה שלא לעכב את ביצוע החלטתו. מדברים אלה עולה כי מתקין תקנות (סדרי דין) בחר שלא להגביל את סמכותו של בית-המשפט העליון להורות על עיכוב ביצוע אך למקרים שבהם בית-המשפט שנתן את ההחלטה סירב לעכב את ביצועה.
נדגיש, כי אין באמור כדי לפטור את המבקש עיכוב ביצוע מלפנות תחילה בבקשת עיכוב ביצוע לבית-המשפט שנתן את ההחלטה. דרך המלך במשפט המינהלי תהיה דומה לדרך הקבועה במשפט האזרחי כלומר, פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה, ורק לאחר שזה סירב לעכב את החלטתו, פניה לבית-המשפט שלערעור.
ההבדל בין המשפט המינהלי לבין המשפט האזרחי בסוגיה כאמור הוא בכך שבמשפט המינהלי, אי-פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט שלערעור להורות על עיכוב ביצוע, אלא היא שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.
על-פי דעת הרוב, ידחה בית-המשפט בקשה לעיכוב ביצוע אם המבקש לא פנה תחילה לבית-משפט קמא בבקשה לעכב את החלטתו, אולם לבית-המשפט שלערעור נתון שיקול-דעת להורות במקרים חריגים על עיכוב ביצוע גם כאשר לא הוגשה בקשת עיכוב לבית-המשפט שנתן את ההחלטה.
ב- בש"א (מינהליים ב"ש) 1193/08 {עיריית אשקלון נ' מיכל דן, תק-מח 2008(2), 2543 (2008)} נדונה בפני בית-המשפט, בקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין שניתן על-ידו.
המשיבים טענו לעניין סמכותו של בית-המשפט לדון בבקשה לעיכוב ביצוע לאחר הגשת הערעור לאור הוראות תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי דין) תוך הפניה להחלטה שניתנה על-ידי כב' השופטת א' פרוקצ'יה לפיה, "כל עוד לא הוגש ערעור, תוגש בקשת העיכוב לערכאה הדיונית. משהוגש ערעור, תוגש הבקשה לבית-משפט של הערעור". לגישתם, הסמכות לעיכוב ביצוע נתונה לבית-משפט שלערעור משעה שהוגש ערעור, לאור הוראות תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי-דין).
כב' השופטת דברת שרה בדחותה את טענת המשיבים קבעה כי לעניות-דעתה, לא נפל כל פגם בפניית המבקשת לבית-משפט {זה שהוציא את פסק-הדין} בבקשה לעיכוב ביצוע.
ב- עת"מ 8689/03 {הממונה על העמדת המידע במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי, תק-על 2003(3), 2095 (2003)} קבע כב' השופט א' גרוניס כי "ייתכן לומר שתקנה 43 אינה שוללת את סמכותה של הערכאה הדיונית לדון בבקשה לעיכוב ביצוע או לסעד זמני אף משעה שהוגש ערעור או בקשת רשות ערעור".
ב- עע"מ 4150/06 {עיריית פתח תקווה נ' דליה יהודה, תק-על 2006(3), 1164 (2006)} טענה המשיבה כי היה על המבקשת לפנות ראשית לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבקשה לעיכוב ביצוע בטרם תיפנה בבקשה כזו לבית-משפט שלערעור. כב' השופטת א' פרוקצ'יה בדחותה את טענת המשיבה קבעה כי תקנה 468 לתקנות סדר הדין האזרחי, המטילה חובה לפנות בבקשת עיכוב ביצוע פסק-דין ראשית לערכאה הדיונית שנתנה את פסק-הדין אינה חלה במקרה דנן.
עוד נקבע, כי על המקרה דנן, חלה תקנה 43(ב) לתקנות (סדרי דין), על פיה, בבקשת עיכוב ביצוע פסק-דין או החלטה של בית-המשפט לעניינים מינהליים, הרי כל עוד לא הוגש ערעור, תוגש בקשת העיכוב לערכאה הדיונית. משהוגש ערעור, תוגש הבקשה לבית-משפט שלערעור. לאור הנ"ל נקבע כי המבקשת פעלה נכון כאשר עם הגשת ערעורה, היפנתה את בקשת עיכוב ביצוע פסק-הדין לבית-משפט שלערעור.
כדי לזכות בעיכוב ביצוע של פסק-דין הקובע חיוב כספי, מוטל על המבקש להראות שאם יזכה בערעור - לא יוכל לגבות בחזרה מן התובע את כספו. הדברים הנ"ל, מקבלים משנה-תוקף בדיני המכרזים לדוגמה, לגביהם נפסק לא אחת כי ביצוע פסק-הדין אינו כרוך בדרך-כלל בנזקים בלתי-הפיכים.
כלומר, בתחום דיני המכרזים, דחיית בקשה לביצוע פסק-דין אינה כרוכה בדרך-כלל בנזק בלתי-הפיך שכן נזקו של המבקש הינו לרוב נזק כספי אשר לגביו עומד לו סעד של פיצוי כספי {עע"מ 4538/05 אחים זילברשלג בע"מ נ' דרורי שרותי חשמל בע"מ, תק-על 2005(2), 3402 (2005); בש"מ 2236/01 קטימורה בע"מ נ' רשות השידור, תק-על 2001(2), 508 (2001); עע"מ 5265/04 א.י.ל סלע (1991) בע"מ נ' חברת נתיבי איילון בע"מ, תק-על 2004(2), 2805 (2004); בש"ם 2565/03 שירן נסיעות (אחים קקון) בע"מ נ' עיריית נתניה, תק-על 2003(2), 169 (2003)}.
יודגש כי גם בנסיבות בהן הנזק הינו בלתי-הפיך, הרי שיש ליתן משקל מכריע לנזק שייגרם לצד הזוכה אם יעוכב פסק-הדין. כך ב- עע"מ 9257/04 {טיוליעתיד בע"מ נ' עיריית אום אל פחם, תק-על 2004(4), 1042 (2004)} קבע כב' השופט י' עדיאל כי "בבחירה בין שתי הרעות: סיכול הערעור כתוצאה מדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע, או סיכול פסק-הדין בדרך של מתן עיכוב ביצוע, אני סבור שהאפשרות הראשונה עדיפה".
ב- עע"מ 2803/06 {מאיר ובניו בע"מ נ' הגיחון מפעלי מים וביוב ירושליםבע"מ, תק-על 2006(2), 235 (2006)} קבעה כב' השופטת מ' נאור באשר למאזן הנוחות כי שוכנעה כי מתן הסעד הזמני המבוקש עלול להסב למשיבים נזק כלכלי ניכר, בעוד הפגיעה במבקשת - ככל שהיא קיימת - נראית סבירה ומידתית. עוד נקבע, כי בנסיבות אלה, גוברים צורכי הכלל {ראה גם עע"מ 9870/05 חברת אלאקסא לפיתוח נכסי ההקדש המוסלמי בע"מ נ' עיריית ת"א - יפו, תק-על 2005(4), 1197 (2005)}.
האינטרס הציבורי תומך בצורך שהליכי המכרז יסתיימו במהרה, כדי שהציבור ייהנה מפירות הפרוייקט נשוא המכרז {ראה גם עע"ם 2207/02 חן המקום בע"מ נ' עיריית נתיבות, תק-על 2002(2), 1309 (2002)}. במקרה דנן, קבעה כב' השופטת מ' נאור כי המבקשת לא הצביעה על נזקים של ממש שייגרמו לה עקב יישום לאלתר של תוצאות המכרז, בהתחשב בכך שהיא איננה צפויה להיפגע באופן ישיר מיישום המכרז.
על-כן, "בעוד מתן הסעד המבוקש בתקופת הביניים יגרום לנזק מיידי הן לגיחון {ודרכה לציבור} והן לפאיז, שביצע פעולות בהסתמך על תוצאות המכרז, הרי שאי-מתן הסעד המבוקש לא ישפיע על המבקשת, שאיננה הקבלן הנוכחי, ולא יחייב אותה לבצע היערכות בלתי-הפיכה, אם בכלל. ממילא, כפי שציינו המשיבים בתגובותיהם, ככל שייגרמו למבקשת נזקים והמבקשת תוכיח את קיומם, הרי אלו בעיקרם נזקים כספיים, שיכולים לבוא על תיקונם באמצעות פיצוי כספי הולם".
תקנה 43(ג) לתקנות (סדרי דין) קובעת כי הוראות תקנה 9 לתקנות (סדרי דין) תחול לעניין בקשה והחלטה לעיכוב ביצוע וסעד זמני, בשינויים המחוייבים. על המבקש לצרף לבקשתו תצהיר תומך שאם לא יעשה כן, תידחה בקשתו. ב- עע"מ 3275/06 {מנורה איזו אהרון בע"מ נ' מ.ע.צ - החברה הלאומית לדרכים בישראל בע"מ, תק-על 2006(2), 987 (2006)} בדחותו את הבקשה קבע כב' השופט א' גרוניס כי המשיבה צודקת "בטענתה כי חלק מהטענות המושמעות בבקשה לסעד הזמני, למצער אלו הנוגעות לעובדות המתייחסות למאזן הנוחות, ראוי היה להן שתתמכנה בתצהיר".
ב- עע"מ 9017/08 {מקס מאייר נ' עיריית נס ציונה, תק-על 2009(1), 1915, 1916 (2009)} בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קבע כב' השופט א' א' לוי כי "בית-המשפט קמא קבע, כי המבקש פעל בחוסר תום-לב ובשיהוי ניכר, הן במהלך הדיון המשפטי והן לאורך שנים של התנהלות מול המשיבה. אלה הם ממצאים שבעובדה, ועל-כן המשוכה מעליה יצטרך המבקש לדלג לא תהיה פשוטה כלל ועיקר, ובכך יש גם כדי להצביע על סיכוייו של הערעור. אכן, אם ימומשו נכסים משועבדים אפשר שלא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו, אולם מדובר בנזק שככל שייגרם ניתן להיטיבו בחיוב כספי, אותו לא יתקשו המשיבים לשלם".
ב- עת"מ (מינהליים חי') 643-08 {אמנון מסילות בע"מ נ' מוניות כרמיאל בע"מ, תק-מח 2008(4), 18148 (2008)} דחתה כב' השופטת יעל וילנר את הבקשה לעיכוב ביצוע וקבעה כי העברת מסלולי ההסעות לביצוע על-ידי המשיבה, לא תימנע מן המבקשת, במידה ותזכה בערעורה, לחזור לפעול בקווים אלה, על-פי הוראותיו של בית-המשפט. עוד נקבע כי במקרה דנן אין להעדיף את ביצוע העבודה על-פי המכרז על-ידי מי שהפסיד במכרז, על פני מי שזכה בו.
ב- עע"מ 9958/07 {יונה פלג נ' עיריית תל-אביב, תק-על 2007(4), 2591 (2007)} בדחותו את הבקשה לעיכוב ביצוע קבע כב' השופט ס' ג'ובראן כי "יש לציין, כי נראה ששגה המבקש משהכתיר את בקשתו כ'בקשה דחופה לעיכוב ביצוע', שכן אין למעשה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע, אלא בבקשה למתן סעד זמני בערעור. משנמחקה עתירתו בבית-המשפט לעניינים מינהליים, הרי שאין כל החלטה אופרטיבית שאת ביצועה ניתן לעכב. לפיכך, באם רצונו של המבקש למנוע מהמשיבה מלבצע את צו ההריסה נשוא הערעור, היה עליו לפנות לבית-משפט זה בבקשה למתן סעד זמני, במסגרת הערעור. עם-זאת, בהתאם לדרך בה נתפרשה תקנה 43(ב) לתקנות בתי-המשפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), בבית-משפט זה, אין מדובר בפגם הגורע מסמכותו של בית-המשפט לדון בבקשה מעין זו לגופה ולהכריע בה... בענייננו, מעבר להעלאת טענות בעלמה, לא מצאתי בבקשתו של המבקש כל תשתית עובדתית אשר תצדיק את מתן הסעד המתבקש בבקשה שבפניי. קל וחומר שאין בבקשה כי להרים את נטל ההוכחה המוטל על המבקש, כאמור לעיל. יתרה מכך, המבקש אינו מפרט את כלל ההליכים המשפטיים הרלוונטיים שהתנהלו ביחס למבנה נשוא צו ההריסה, ואף מסיבה זו דין הבקשה להידחות".
ב- עע"מ 3536/07 {לויס אבו חנא נ' זהבית צרפתי, תק-על 2007(3), 2225 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"בענייננו, מדובר בניהול דירי חזירים למשך תקופה ארוכה בלא רשיונות עסק ובניגוד לחוק. לכך מצטרפת קביעה עובדתית של הערכאה הדיונית לפיה אופן ניהול דירי החזירים ומיקומם מהווים פגיעה ממשית באיכות הסביבה, ויוצרים מטרד של ממש לבני אדם ולעסקים המצויים בסמוך למקום, ופוגעים קשות באיכות חייהם.
מצד שני, ברי כי אמצעים המופעלים כנגד ניהול העסקים פוגעים בחופש העיסוק של מפעיליהם ובני משפחותיהם. אולם, כזה הוא דינו של בעל עסק הפועל בלא היתר ושלא במסגרת החוק, והפגיעה בחופש העיסוק לא תשמש טענה טובה בפיו במיוחד כאשר ניהול עסקו שלא כדין פוגע גם פגיעה ממשית באיכות הסביבה ובזכותם של בני הציבור לאיכות חיים ברמה נאותה.
5. בנסיבות אלה, שילוב גורם אי-החוקיות שבהפעלת העסקים המתנהלים ללא רישיון עסק עם גורם הפגיעה הקשה באיכות הסביבה מטים את מאזן הנוחות לטובת הנפגעים מניהול העסקים, ומביאים למסקנה כי אין לעכב את ביצוע פסק-הדין.
חיזוק לכך נמצא בעובדה כי על רקע היעדר רישיון עסק לבתי הגידול, נראה כי סיכויי הערעור שהוגש אינם טובים, גם אם נניח כי שאלת היקף הפגיעה באיכות הסביבה כתוצאה מניהולם נותרה פתוחה להשגות כאלה ואחרות.
עם-זאת, ברי כי במהלך הפעלת סמכויות הגורמים המוסמכים לסגירת עסקי החזירים במעיליא, תעמודנה למבקשים זכויותיהם הדיוניות להעלות את טיעוניהם במסגרות שעוצבו לכך בחוק. אפשר אף שבמסגרת המהלכים שיינקטו על-ידי הרשויות כאמור, ניתן יהיה למצוא פתרונות מתואמים בין הבעלים לרשויות שיאפשרו העברת העסקים למקום מותר ומתאים לצורך כך, תוך קבלת כל ההיתרים והרשיונות הנדרשים על-פי החוק. הסדר כזה עשוי למנוע פגיעה בעיסוקם של בעלי עסקי החזירים, וחשיבותו מבחינה זו היא רבה.
הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית."
ב- עע"מ 2696/06 {מינהל מקרקעי ישראל נ' ראמי ג'מיל חרכוש, תק-על 2006(2), 2448 (2006)} נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:
"דיון
האם יש להגיש בקשה לסעד זמני או בקשה לעיכוב ביצוע?
7. טענתם הדיונית הראשונה של המשיבים היא כי המדינה נקטה בצעד דיוני שגוי - היה עליה להגיש בקשה לעיכוב ביצוע, אך היא הגישה בקשה לסעד זמני. אמנם, מוטב היה אילו הגיש המבקשת בקשה לעיכוב ביצוע.
ניתן לומר כי ככלל, כאשר נדחתה העתירה המינהלית בבית-המשפט לעניינים מינהליים, יפנה בעל הדין הנפגע מההחלטה בבקשה לסעד זמני בערעור (ולא בבקשה לעיכוב ביצוע, שכן לרוב אין כל החלטה אותה יש לעכב שהרי העתירה נדחתה, ראו: עע"ם 5640/04 מקורות חברת מים בע"מ נ' המועצה האיזורית לכיש, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.08.04); עע"ם 10064/04 מרגלית ש.א. רכב בע"מ נ' מ"י - משרד התחבורה, תק-על 2004(4), 749 (2004); עע"ם 10799/04 אשקר מרקט בע"מ נ' עיריית קריית שמונה, תק-על 2004(4), 2645 (2004)).
לעומת-זאת, כאשר התקבלה העתירה המינהלית בבית-המשפט לעניינים מינהליים - כבענייננו - יפנה בעל הדין הנפגע מההחלטה בבקשה לעיכוב ביצוע ההחלטה (עע"מ 10549/02 מ"י, מחלקת עבודות ציבוריות נ' כהן, פ"ד נז(4), 114 (2003); עע"מ 8689/03 הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות נ' העמותה למען מדע מוסרי, תק-על 2003(3), 2095 (2003)).
8. יחד-עם-זאת, אין אני סבורה כי - בערעור על פסק-דין בעניינים מינהליים - יורד דקדוק מעין זה לשורש סמכותו של בית-משפט זה להכריע בבקשה למהותה ולגופו של עניין. על עיכוב ביצוע וסעד זמני כאחת חלה תקנה 43(ב) לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 ולפיה 'בית-המשפט העליון רשאי להורות על עיכוב ביצועה של החלטה שהיא נושא ערעור או נושא בקשת רשות לערער לפי החוק שהוגשו לו, וכן על מתן סעד זמני בנוגע להחלטה כאמור, למועד שיקבע ובתנאים שייראו לו'.
אמת: רצוי היה כי הצדדים המבקשים בקשות אלה (ובייחוד המדינה) יקפידו על מתן הגשת בקשה מתאימה כמפורט לעיל. ואולם כותרת הבקשה, כשלעצמה, אינה שוללת את סמכותו של בית-משפט זה, במסגרת ההליך המינהלי, להיזקק לבקשה ולבחון את טעמיה לגופו של עניין.
בית-משפט זה נהג בדרך זו וכך, למשל, ראה בקשה לעיכוב ביצוע כבקשה לסעד זמני בערעור מקום שבית-המשפט לעניינים מינהליים דחה את העתירה המינהלית (עע"מ 8130/02 ממדוח נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2002(3), 543 (2002); עע"מ 9237/05 פריג' נ' עיריית אילת, תק-על 2005(4), 176 (2005)).
בכוחה של דרך זו גם לראות בקשה לסעד זמני בערעור כבקשה לעיכוב ביצוע, מקום שבית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה המינהלית (ראו והשוו, בדיון האזרחי, ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2), 529 (2002)).
כך גם בענייננו: בקשת המבקשת "לעכב את הליכי המכרז עד להכרעה בערעור" אינה אלא בקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מינהליים, שהורה למבקשת להמשיך בהליכי המכרז. על-כן, רואה אני את הבקשה שהוגשה כבקשה לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מינהליים, אשר קיבל את העתירה המינהלית שהגישו המשיבים.
האם בבקשה לעיכוב ביצוע בהליך המינהלי קיימת חובה של פניה מוקדמת לבית-המשפט שנתן את ההחלטה?
9. טענתם הדיונית השניה של המשיבים היא, כאמור, כי כיוון שמדובר בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין - היה על המדינה להגיש תחילה את הבקשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, שנתן את פסק-הדין, ולא ישירות לערכאת הערעור.
10. אילו היה ענייננו הליך אזרחי, הצדק היה עם המשיבים. בהליך האזרחי, כלל הוא כי בית-המשפט שלערעור רשאי לצוות על עיכוב ביצוע ההחלטה נשוא הערעור רק לאחר שבקשה שכזו סורבה על-ידי בית-המשפט שנתן את ההחלטה. ודוק: בהליך האזרחי, כלל זה לא חל על בקשה לסעד זמני בערעור, בה מרגע הגשת הערעור ניתן לפנות בבקשה ישירות לערכאת הערעור (ראו עניין האפוטרופוס הכללי הנזכר לעיל, בעמ' 532ד).
11. ואולם, ענייננו הוא הליך מינהלי. בהליך המינהלי, שונים הם פני הדברים. האם, גם בהליך המינהלי, כלל הוא כי בבקשה לעיכוב ביצוע החלטה קיימת חובה של פניה מוקדמת לבית-המשפט שנתן את ההחלטה, וכי רק משזו סורבה - רשאית ערכאת הערעור להיזקק לבקשה? בעניין זה הובעו דעות שונות בפסיקה.
כב' השופט אנגלרד קבע כי קיימת חובה כזו בהליך המינהלי כבהליך האזרחי (עע"ם 1545/02 יערי נ' מדינת ישראל - משרד האוצר, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.04.02); עע"ם 3163/02 לוטפי נ' מועצה מקומית גלבוע, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.04.02)).
לעומתו קבע כב' השופט גרוניס, כי לא קיימת חובה כזו בהליך המינהלי, ומשהוגש ערעור לבית-המשפט העליון, מוסמך בית-משפט זה להכריע בבקשה לעיכוב ביצוע (או בקשה לסעד זמני בערעור) אף אם לא קדמה לה בקשה לבית-המשפט לעניינים מינהליים שנענתה בסירוב (עניין הממונה על העמדת מידע לציבור במשרד הבריאות הנזכר לעיל, החלטה מיום 09.10.03; ראו גם עמדתה של כב' השופטת חיות, ב- עע"מ 8693/05 מ"י - משרד הפנים נ' דוצ'ה, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.10.05); וכן א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שמינית, 2005), 624).
כב' השופטת ביניש קבעה כי לא קיימת חובה כזו, ואולם אי-פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה מהווה 'שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע", כך ש"על-פי-רוב, ידחה בית-המשפט בקשה לעיכוב ביצוע אם המבקש לא פנה תחילה לבית-משפט קמא בבקשה לעכב את החלטתי'" (עניין מדינת ישראל, מחלקת עבודות ציבוריות הנזכר לעיל, בעמ' 118, החלטה מיום 22.05.03).
12. בעבר, בשני עניינים שהובאו לפני, לא נקטתי עמדה בסוגיה זו כיוון שלדעתי ראוי היה, כך או כך, לדחות את הבקשות: עע"ם 9312/04 דבוריה סטאר חב' לדלק בע"מ נ' סונול ישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (16.11.04) ו- עע"ם 9432/05 המועצה הארצית לתו"ב - ועדת משנהלערערים נ' איתן בכור, תק-על 2005(4), 1989 (2005). אולם בענייננו יש, לדעתי, לקבל את הבקשה.
מצרפת אני את דעתי לעמדתה של כב' השופטת ביניש, לפיה אי-פניה לבית-המשפט שנתן את ההחלטה מהווה שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.
מן הכלל אל הפרט
13. השיקולים שיש לשקול בעניין עיכוב ביצוע הם, כידוע, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות (ראו, למשל, עע"מ 3461/05 מועצה מקומית כפר קרע נ' עבאדי, תק-על 2005(2), 1609 (2005)).
14. אשר לסיכויי הערעור טענו המשיבים, כאמור, כי אין סיכוי הצלחה כלשהם לערעור. איני שותפה לדעה זו. אין חולק על-כך שהמשיבים לא הגיעו לתיבת המכרזים בזמן (בשעה 12:00) אך בית-המשפט המחוזי ראה - בנסיבות שפורטו בפסק-דינו - את המשיבים "כמי שהגישו את ההצעות בזמן" שכן "מלאכת פתיחת התיבה וריקונה טרם הסתיימה". זוהי, לכאורה, שאלה הראויה לבירור.
בית-המשפט המחוזי העיר כי הגרסאות העובדתיות שהוצגו בפניו לא היו חד-משמעיות, וכלשונו: 'שמעתי את המצהירים מטעם (המשיבים) ואומר כי גרסתם העובדתית איננה אחידה ואפילו סותרת במידה מסויימת. (המשיבים) עצמם, אגב, לא העידו לאחר שתצהיריהם נמשכו על-ידי בא-כוחם, אולם אינני רואה בכך פגם'.
15. אשר למאזן הנוחות: דעתי היא כי אם תזכה המבקשת בערעור לאחר שבוצע פסק-הדין המחוזי, יהא זה מן הנמנע או קשה מאוד להשיב את המצב לקדמותו, לאור אופיו של המכרז, העוסק בחכירה לטווח ארוך ובניה על הקרקע. מקובלת עלי עמדת המבקשת, כי פתיחת המעטפות בשלב זה - תוך המשך הליכי המכרז - תייתר את הדיון בערעור.
בנסיבות אלה מאזן הנוחת נוטה בבירור לטובת המבקשת. כיוון שניתן צו ארעי ביום 27.03.06, אין מקום לחששם של המשיבים, כפי שהובע בהודעתם מיום 08.05.06, כי יינזקו באופן בלתי-הפיך מפקיעת תוקפן של ערבויותיהם הבנקאיות.
16. כמפורט לעיל, עמדתי היא כי אי-פניה בבקשה לעיכוב ביצוע לבית-המשפט שנתן את ההחלטה מהווה שיקול בין השיקולים הרלוונטיים לדחיית הבקשה. בענייננו לא פנתה המבקשת לבית-המשפט לעניינים מינהליים בבקשה לעיכוב ביצוע. שיקול זה אכן פועל לטובת דחיית הבקשה.
ואולם, בנסיבות העניין, כאשר הן שיקול סיכויי הערעור והן שיקול מאזן הנוחות נוטים בבירור לטובת המבקשת, אין בשיקול זה - של אי-פניה לבית-המשפט המחוזי - כדי להטות את הכף לטובת דחיית הבקשה.
סיכום
17. הבקשה מתקבלת. אני מורה כי ביצוע פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מינהליים, המורה על פתיחת המעטפות והמשך הליכי המכרז, יעוכב עד להכרעה בערעור. המזכירות תקבע את הדיון בערעור תוך 60 יום."

20. תקופת פגרה {תקנה 44 לתקנות (סדרי דין)}
תקנה 44 לתקנות בתי-משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 קובעת כדלקמן:
"44. תקופת פגרה
תקופת פגרה של בתי-המשפט לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות אלה או שקבע בית-המשפט או הרשם, אלא-אם-כן הורה בית-המשפט או הרשם, לפי העניין, הוראה אחרת."
תקנה 44 לתקנות (סדרי דין) קובעת כי תקופת הפגרה של בתי-המשפט, לא תבוא במניין הימים שנקבעו בתקנות (סדרי דין) או שקבע בית-המשפט או הרשם. יחד-עם-זאת, במקרה ובית-המשפט או הרשם - לפי העניין, קבע הוראה אחרת/מועדים אחרים, יחייבו מועדים אלה את הצדדים.
ובמילים אחרות, תקנה 44 לתקנות (סדרי דין), קובעת כי תקופת הפגרה של בתי-המשפט לא תבוא במניין הימים הקבועים בתקנות (סדרי דין), אלא אם הורה בית-המשפט אחרת. כל עוד לא ניתנה הוראה בדבר מעמדם של ימי הפגרה, אין להביאם בחשבון במניין הימים העומדים לעותר לצורך הגשת עתירתו.
תקנה 1 לתקנות בתי-המשפט וההוצאה לפועל (פגרות), התשמ"ג-1983 קובעת כי תקופות הפגרה בבית-המשפט העליון, בבתי-המשפט המחוזיים, בבתי-משפט השלום, בבתי-המשפט המקומיים ובלשכות ההוצאה לפועל, יהיו מדי שנה:
1. פגרת סוכות - מיום י"ד בתשרי ועד יום כ"א בתשרי;
2. פגרת הפסח - מיום י"ד בניסן עד יום כ"א בניסן;
3. פגרת הקיץ - מיום 16 ביולי ועד יום 31 באוגוסט.
ב- עת"מ (מחוזי חי') 2304/04 {תמר סגל נ' ועדת הערר לתכנון ובניה - מחוז חיפה, תק-מח 2006(1), 389 (2006)} דחתה כב' השופטת שושנה שטמר את טענת המשיבים לפיה העתירה הוגשה לאחר המועד הקבוע בתקנות (סדרי דין) וקבעה כי ניכוי ימי הפגרה מצביע על-כך שהעתירה הוגשה תוך 36 ימים, כלומר במסגרת הזמן המותר לפי תקנה 3 לתקנות (סדרי דין). עוד נקבע כי במסקנה כי העתירה הוגשה בטווח הזמנים המותר לא סגי, ויש לבחון אם בנסיבות העניין חל שיהוי בהגשתה.
ב- עמ"נ (מחוזי נצ') 116/09 {מנהל הארנונה של המועצה האיזורית מרום הגליל נ' יקב דלתון בע"מ, תק-מח 2010(1), 5092 (2010)} טען המשיב, כי יש לדחות את ערעור של המערער בשל שיהוי בהגשת הערעור. לגישתו של המשיב, החלטת ועדת הערר ניתנה ביום 22.09.09, בעוד שהמערער הגיש הערעור דנן רק ביום 12.11.09 ובחלוף 45 יום ממתן החלטת ועדת הערעור.
כב' השופט ארבל בנימין בדחותו את טענת המשיב קבע כי "חישוב מניין הימים מיום 22.09.09 ועד ליום 12.11.09 מגלה, כי המערער עמד למעשה במגבלות הזמן, והגיש את הערעור בפרק הזמן הקבוע בתקנות, כאשר פגרת הסוכות אינה באה במניין הימים".
ב- עת"מ (מינהליים ת"א) 2612/04 {מטאו-טק שירותי מטאורולוגיה בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-מח 2005(1), 8205 (2005)} קבעה כב' השופטת שרה דותן כי "מאחר שנראה, לכאורה, שתקנה 44 הנ"ל אכן חלה בענייננו ולנוכח ההתכתבות בין העותרת למשיב 1 החלטתי שלא לדחות העתירה מחמת שיהוי סטטוטורי כנטען, למרות שבדיון לגופו ייתכן ואשוב ואדרש לשאלת מועד הגשת העתירה ככל שהדבר נוגע לשיקולים נוספים, אותם יש לקחת בחשבון".
ב- עמ"נ (מחוזי נצ') 107/02 {ריבוע כחול - ישראל בע"מ נ' מנהלת הארנונה בעיריית עפולה, תק-מח 2003(2), 7181, 7186 (2003)} הערעור הוגש ביום 30.09.02. כב' השופט יצחק כהן קבע כי בשל פגרת בתי-המשפט החלה בכל שנה בין המועדים 16 ביולי ועד 1 בספטמבר, אין למנות את ימי הפגרה בחשבון. משכך, הערעור הוגש במועדו.

21. הוראות מעבר {תקנה 47 לתקנות (סדרי דין)}
"47. הוראות מעבר
הוראות תקנות אלה לא יחולו על עתירה, ערעור מינהלי, תובענה מינהלית, ערעור או בקשת רשות לערער אשר הוגשו קודם לתחילתו של החוק, וימשיכו לחול על הליכים אלה התקנות המפורטות בתקנה 45, לפי העניין."

22. בתי-המשפט לעניינים מקומיים
22.1 מקום מושב ואיזור שיפוט
סעיף 54 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:
"54. מקום מושב ואיזור שיפוט
(א) שר המשפטים רשאי, בצו, לאחר התייעצות עם הרשות המקומית הנוגעת בדבר, להקים בית-משפט לעניינים מקומיים ולקבוע מקום מושבו ואיזור שיפוטו, ורשאי הוא, בצו, כאמור, להסמיך בית-משפט שלום לשבת כבית-משפט לעניינים מקומיים.
(ב) איזור שיפוטו של בית-משפט לעניינים מקומיים יכול שיהיה שונה מאיזור שיפוטו של בית-משפט השלום של אותו איזור ויכול שיכלול את תחומן של רשויות מקומיות אחדות; היה איזור שיפוטו של בית-משפט לעניינים מקומיים כולל שטחים שהם באיזור השיפוט של יותר מבית-משפט שלום אחד, ייקבע בצו, נשיאו של איזה בית-משפט שלום מביניהם הוא בעל הסמכות לגביו.
(ג) שר המשפטים רשאי, לאחר התייעצות עם הרשות המקומית הנוגעת בדבר, לבטל צו לפי סעיף זה או לשנותו."
בצו בתי-המשפט (בתי-משפט לעניינים מקומיים - הקמה והסמכה), התשמ"ג-1983 נקבע כי:
"1. הקמת בתי-משפט לעניינים מקומיים, מקום מושבם ואיזורי שיפוטם
(א) מוקמים בזה בתי משפט לעניינים מקומיים אלה:
באר שבע, כרמיאל, בני-ברק, נתניה, בת-ים, פתח-תקווה, גבעתיים, קריית-ביאליק, חדרה, ראשון-לציון, חולון, רחובות, חיפה, תל-אביב-יפו, ירושלים.
(ב) מקום מושבו של כל אחד מהם הוא בתחום הרשות המקומית שעל-שמה הוא נקרא.
(ג) איזור שיפוטו של כל אחד מבתי-המשפט לעניינים מקומיים, פרט לבתי-המשפט לעניינים מקומיים בחדרה, בקריית ביאליק, בכרמיאל ובראשון לציון, הוא תחום הרשות המקומית שעל-שמה הוא נקרא.
(ד) (1) איזור שיפוטו של בית-המשפט לעניינים מקומיים קריית-ביאליק הוא תחום הרשויות המקומיות:
טירת הכרמל, עתלית, יקנעם עילית, קריית-אתא, נשר, קריית-ביאליק, קריית-טבעון, קריית-מוצקין, קריית-ים, רכסים;
(2) נשיא בית-משפט השלום בחיפה יהיה בעל הסמכות לגבי בית-משפט לעניינים מקומיים קריית-ביאליק.
(ה) איזור שיפוטו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ראשון לציון הוא תחום הרשויות המקומיות ראשון לציון ונחלת-יהודה.
(ו) איזור שיפוטו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בכרמיאל הוא תחום הרשות המקומית כרמיאל והמועצה האיזורית משגב.
(ז) איזור שיפוטו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בחדרה הוא תחום הרשויות המקומיות אור עקיבא, בנימינה, גבעת עדה, ג'סר א-זרקא, זכרון יעקב, חדרה, פוריידיס, פרדס חנה-כרכור, ומרחב התכנון המקומי עירון כהגדרתו בצו התכנון והבניה (עירון), התשמ"ג-1983.
2. בתי-משפט השלום שלהלן מוסמכים לשבת כבתי-משפט לעניינים מקומיים ואיזור שיפוטם יהיה תחומן של הרשויות המקומיות שפורטו לצידן:
(א) בית-משפט השלום כפר-סבא - כפר-סבא, רעננה והוד-השרון;
(ב) בית-משפט השלום תל-אביב - רמת-גן;
(ג) בית-משפט השלום הרצליה - הרצליה, כפר שמריהו ורמת-השרון."

22.2 הסמכות
סעיף 55 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:
"55. הסמכות
(א) בית-משפט לעניינים מקומיים ידון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות, וחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם, וכן בעבירות לפי החיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם.
(ב) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לשנות בצו את התוספת השלישית.
(ג) כל חיקוק שבו ניתנה סמכות לבית משפט עירוני ייקרא כאילו הסמכות ניתנה לבית משפט עירוני ייקרא כאילו הסמכות ניתנה לבית משפט לעניינים מקומיים."
בהתאם לסעיף 55(א) לחוק בתי-המשפט, הסמכות הייחודית לדון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות וחוק תכנון הבניה, מסורה לבית-המשפט לעניינים מקומיים.
ב- רע"א 2747/08 {יעקב שאוליאן ואח' נ' רונית חורש ואח', תק-על 2008(3), 2785 (2008)}קבע בית-המשפט כי "המסקנה אליה הגיע בית-המשפט המחוזי עולה בקנה אחד עם ההסדר החקיקתי הקיים ועם הפסיקה הרלבנטית. סמכותו של בית-המשפט לעניינים מקומיים מעוגנת בסעיף 55(א) לחוק בתי-המשפט, במסגרתה נכללת הסמכות לדון בעבירות לפי חוקי עזר, בכללן עבירות חניה".
ב- ת"ק (יר') 2332/08{מזל דיין ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו - אגף החניה, תק-של 2008(3), 9249 (2008)}קבע בית-המשפט כי "הואיל והתובעת לא שילמה את הקנס במועד, הרי שבהתאם להוראת סעיף 229(ח2) לחוק סדר הדין הפלילי, וסעיף 55 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, רואים אותה כאילו הורשעה בבית-המשפט לעניינים מקומיים, ונגזר עליה הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס. מכאן, שכרגע תלויה ועומדת נגד התובעת הרשעה אשר עונש בצידה. לפיכך, אם התובעת מבקשת לבטל את ההרשעה והקנס, עליה לפעול בדרך אותה מתווה החוק הפלילי, ככל שדרך זו עדיין פתוחה בפניה, ואין היא יכולה "לעקוף" את דרך המלך, על-ידי הגשת תביעה אזרחית".
ב- ת"ק (ת"א-יפו) 2641-04-08 {יצחק יערי נ' עיריית תל-אביב-יפו, תק-של 2008(3), 5787 (2008)}קבע בית-המשפט כי "מקור הקנסות הוא כאמור בדו"חות חניה של רכב התובע ואלה מוטלים מכוח חוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983. הסמכות לדון בעבירות לפי פקודת העיריות וחוקי העזר שהוחקו מכוחה מסורה לבית-משפט לעניינים מקומיים מכוח הוראת סעיף 55(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. לפיכך הסמכות לדון בשאלה אם בוצעה עבירה ו/או אם יש למבצע העבירה הגנה מוכרת בחוק ו/או אם התיישנה העבירה, מסורה לבית-המשפט לעניינים מקומיים וכנגזרת של הסמכות הנ"ל ומכח סעיף 69 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 מסורה לו גם הסמכות להפחית או לבטל את תוספת הפיגורים שהתווספה לקנס המקורי".
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 200777/04{אסולין רפאל נ' עיריית תל-אביב-יפו ואח', תק-של 2008(2), 14018 (2008)}קבע בית-המשפט כי "אין לתקוף בהליך אזרחי, תוצאותיו של הליך פלילי". לפיכך, הורה בית-המשפט על "העברת הדיון ביחס למשיבה 1 לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב, המוסמך לדון בעניין שבין המבקש למשיבה 1".
ב- בש"א (עכו) 4843/07{עיריית עכו נ' ליסקאר רם בע"מ, תק-של 2008(1), 3602 (2008)} קבע בית-המשפט כי "באשר לטענה כי הסמכות לדון בעתירה כנגד הדו"חות שרשמה המבקשת נתונה היא לבית-משפט לעניינים מקומיים, הרי שסמכותו של בית-המשפט לעניינים מקומיים מוסדרת בסעיף 55 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, ומכאן, בית-המשפט לעניינים מקומיים הוא המוסמך לדון בעבירות נשוא הדו"חות הנטענות בתובענה ואשר נרשמו לפי חוק עזר לעכו, כפי שעולה מנספח ד' לבקשה לסעד זמני. יחד-עם-זאת, מצאתי כי בית-משפט השלום בעכו מוסמך אף הוא לדון בבקשה לביטול קנסות שהוטלו, וזאת מכוח סעיף 51(א)(1) לחוק בתי-המשפט הנ"ל, וכן לאור סעיף 58 לחוק" הקובע כי "אין הוראות סימן זה באות לגרוע מסמכות בית-משפט שלום לדון בעבירות כאמור בסעיף 55".
מפסק-דין זה עולה כי בית-משפט השלום מוסמך אף הוא לדון בעבירות לפי פקודת הראיות, החוקים המתוארים בסעיף 55 לחוק בתי-המשפט, ובכל עבירה שעניינה בסמכות בית-משפט לעניינים מקומיים.
ב- ב"ש (קר') 24/07{גילי יאסו נ' עיריית קריית אתא, תק-של 2007(4) 25809 (2007)} קבע בית-המשפט כי במקרה ו"מדובר בעבירות על-פי חוקי העזר העירוניים, בית-משפט זה הוא בית-המשפט לעניינים מקומיים, על-פי האמור בסעיף 55(א) לחוק בתי-המשפט... לאור כל האמור לעיל, ומשסמכותי לדון בבקשה לביטול הדו"ח/ההרשעה, כבית-משפט לעניינים מקומיים ובהיעדר ראיה על מסירת הדו"ח כדין, אני מבטלת דו"ח החניה".
ב- ת"א (חי') 5253/07{אביתן שי נ' עיריית חיפה-אכיפת הגביה ואח', תק-של 2007(3), 7378 (2007)}קבע בית-המשפט כי "משעסקינן כאן בעבירת חניה שנקבעה בחוק עזר עירוני, הסמכות לדון בבקשות כאמור נתונה לבית-המשפט לעניינים מקומיים אשר לו הסמכות היחודית לדון בעבירות לפי פקודת העיריות ולפי צווים וחוקי עזר, לפי סעיף 55(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. ודוק, גם אם החמיץ התובע את המועד הקבוע בחוק להגשת בקשה לביטול ההרשעה, וגם אם נחסמה זה מכבר בפני התובע הדרך לפנות לבית-המשפט לעניינים מקומיים, אין לו להלין אלא על עצמו ומכל מקום אין בכך להקנות סמכות עניינית לבית-משפט זה".
ב- ע"פ (חי') 1387/06{אברהם גרשון נ' עיריית חיפה,תק-מח 2007(1), 1413 (2007)}קבע בית-המשפט:
"עם-זאת, דין הערעור להידחות לגופו של עניין. ההליך הנכון אשר היה על המערער לנקוט בו הוא במסגרת של עתירה לבית-המשפט לעניינים מינהליים, שהוא המוסמך לדון בעתירות בעניינים מסוג זה שבפני. אמנם קו התפר שבין סמכותו של בית-משפט לעניינים מקומיים ובית-המשפט לעניינים מינהליים אינו ברור כלל ועיקר.
לכאורה מוסמך בית-משפט לעניינים מקומיים לדון בעבירות לפי פקודת העיריות, פקודת המועצות המקומיות וחוק התכנון והבניה, ולפי תקנות, צווים וחוקי עזר על פיהם וכן בעבירות לפי חיקוקים המנויים בתוספת השלישית, לרבות תקנות וצווים וחוקי עזר על פיהם (ראה סעיף 55(א) לחוק בתי-המשפט).
בית-משפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בעניינים הקשורים לרישוי עסקים.
במקרה זה עניין הסדרת הרוכלות הוא למעשה, ככל שהדבר נוגע למחלוקת האמיתית והמהותית שבין הצדדים, מחלוקת שעניינה מעין רישוי עיסוק. בהתאם סבור אני כי במקרה זה, כאשר הסעד האמיתי הוא סעד בעל אופי מינהלי ועניינו החלטה מינהלית, כי אז הסמכות לדון בו מסורה לבית-המשפט לעניינים מינהליים (ראה: ע"פ (חי') 3584/03 עיריית חיפה נ' שלום מיכאל, תק-מח 2004(2), 1261 (2004). ראה עוד לעניין העילה כמבחן לסמכות בית-המשפט: ע"א 9379/03 מיכאל צ'רני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(4), 3246, 3253 (2006); עע"מ (מינהליים) 8582/05 מועצה מקומית סאג'ור נ' המרכז לטניס בישראל, תק-על 2006(4), 4181, 4191 (2006)).
כאשר במקרה זה מכוונת בקשת המערער כנגד הליך שעניינו הפעלת סמכות מינהלית, שבבסיסה קרובה יותר לעניינים של רישוי עסקים, סבור אני כי ההליך הנכון אינו במסגרת בקשה לבית-משפט לעניינים מקומיים אלא במסגרת של עתירה מינהלית.
מטעם זה סבור אני כי צדק בית-משפט קמא כאשר דחה לגופו של דבר, מטעם חוסר סמכות, את בקשתו של המערער."

22.3 דין בית-משפט לעניינים מקומיים
סעיף 56 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:
"56. דין בית-משפט לעניינים מקומיים
(א) דין בית-משפט לעניינים מקומיים כדין בית-משפט שלום, ויחולו עליו הוראות סימן ג' למעט סעיף 51 ככל שאין בסימן זה הוראה אחרת, ובשינויים המחוייבים.
(ב) דין שופט בית-משפט לעניינים מקומיים כדין שופט בית-משפט שלום לכל דבר ועניין."

22.4 מינוי שופט
סעיף 57 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:
"57. מינוי שופט (תיקון התשע"ד)
(א) שר המשפטים, בהסכמת נשיא בית-המשפט העליון, רשאי למנות, לתקופה ובתנאים שיקבע, שופט שימלא תפקיד של שופט בית-משפט לעניינים מקומיים; בשבתו בדין יהיו סמכויותיו של שופט שנתמנה כאמור כסמכויות שופט בית-משפט שלום.
(ב) (בוטל).
(ג) הוראות סעיף זה אינן באות לגרוע מסמכותו של שופט בית-משפט שלום לדון בעבירות כאמור בסעיף 55 ולכהן כשופט בית-משפט לעניינים מקומיים.
(ד) (בוטל)."

22.5 שמירת זכויות
סעיף 58 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כדלקמן:
"58. שמירת סמכויות
אין הוראות סימן זה באות לגרוע מסמכות בית-משפט שלום לדון בעבירות כאמור בסעיף 55