סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• בירור הסכסוכים בין האזרח לרשות המקומית - סמכות בתי-המשפט
• סעדים זמניים בהליכים בין הרשות המקומית והאזרח
• מכרזים של הרשות המקומית והאזרח
• ארנונה - סכסוכי ארנונה בין הרשות המקומית והאזרח
• רישוי עסקים
• תכנון ובניה
• הפקעה
• נזיקין

רישוי עסקים

1. כללי
החוק המסדיר את רישוי העסקים, הינו חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק רישוי עסקים"}.
חוק רישוי עסקים מטיל חובת רישוי ופיקוח על סוגים שונים של עסקים, ונועד להבטיח מטרות שונות אשר הוגדרו בסעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 הקובע כדלקמן:
"1. צווים בדבר עסקים טעוני רישוי (תיקונים: התשל"ב, התשל"ד, התשנ"ד (מס' 2), התשע"ב (מס' 2))
(א) שר הפנים רשאי לקבוע בצווים עסקים טעוני רישוי ולהגדירם, כדי להבטיח בהם מטרות אלה או מקצתן:
(1) איכות נאותה של הסביבה ומניעת מפגעים ומטרדים;
(2) מניעת סכנות לשלום הציבור והבטחה מפני שוד והתפרצות;
(3) בטיחות של הנמצאים במקום העסק או בסביבתו;
(4) מניעת סכנות של מחלות בעלי-חיים ומניעת זיהום מקורות מים בחמרי הדברה, בדשנים או בתרופות;
(5) בריאות הציבור, לרבות תנאי תברואה נאותים;
(6) קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה;
(7) קיום הדינים הנוגעים לכבאות..."
לחוק מספר מטרות עיקריות, שהוגדרו בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים, עליהן אמונים משרדי הממשלה השונים, אשר מעורבים באופן ישיר בטיפול בבקשות למתן רישיון עסק, כל זמן שהבקשה נוגעת לתחום סמכותם.
לדוגמה, במקרה בו נבקש להפעיל עסק להובלות כספים, קניון, בית קולנוע או עסק למכונות מזל, נזדקק לאישורה של משטרת ישראל. דוגמה נוספת היא שנאלץ לקבל את אישורו של משרד החקלאות במידה ונחפוץ להפעיל גן חיות או עסק להתפלת מים.
התכלית שבהוראות חוק רישוי עסקים, כאמצעי הכרחי לשמירה על סדרי חיים תקינים ולמילוי המטרות הקבועות בסעיף 1(א) לחוק רישוי עסקים {בג"צ 609/75 מתתיהו ישראלי נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד ל(2), 304 (1976)}.
ב- בג"צ 10/80 {יצחק זילכה נ' ראש עיריית חולון, פ"ד לד(4), 651 (1980)} חזר בית-המשפט והדגיש את החובה להקפיד על קיום חוק רישוי עסקים, שהפרתו גורמת נזק ציבורי גלוי לעין.
יוער כי, "הוראות חוק רישוי עסקים אינן בגדר חוק שרשאי אדם לקיימו ורשאי אדם להפרו כראות עיניו על-סמך שיקולים כלכליים שלו של רווח והפסד, באופן שברי שברוב המקרים צפוי רווח כספי גדול ליזמי עסק כאשר פועלים הם על-פי נורמה פסולה של הקמת עסק ופתיחתו ורק לאחר-מכן פניה לרשויות בבקשה לקבל רישיון לעסקם. בית-המשפט אינו יכול ליתן יד לתופעה פסולה זו אשר יש לעקרה מן השורש. יש להקפיד על קיום הוראות חוק רישוי עסקים והתקנות על פיו ככתבם וכלשונם" {דברי בית-המשפט ב- עמ"ק (נת') 3037/06 מדינת ישראל נ' וילנר יהודה - בעצמו ואח', תק-של 2008(1), 21132 (2008)}.
חוק רישוי עסקים בא, בין היתר, להגן על הציבור מפני סכנות שונות אשר עלולות לנבוע מניהולו של עסק. למשל, כאשר המדובר הוא בעסק אשר מוכר מוצרי מזון ומשקאות, הרי הסכנה לציבור היא סכנה בריאותית. לכן, נדרש במקרים כאלה אף אישור משרד הבריאות בטרם קבלת רישוי עסק מן הרשות המקומית.
רישיון לניהול עסק הוא למעשה אישור שניתן על-ידי רשות מקומית לבעלים של עסק, לפתיחתו, ולניהולו של העסק בהתאם לחוק, הצווים והתקנות הנלוות אליו.
עם פתיחת עסק יש לפעול לשם השגת רישיון עסק, אך לא כל עסק מוגדר כטעון רישוי. המשמעות של עסקים טעוני רישוי הם עסקים הזקוקים לרישיון לשם הפעלתם על-פי חוק רישוי עסקים.
בצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013 ניתן למצוא אילו עסקים חייבים ברישיון עסק. הצו מונה 10 קבוצות של עסקים הטעונים רישוי:
הראשונה, בריאות, רוקחות וקוסמטיקה;
השניה, דלק ואנרגיה;
השלישית, חקלאות ובעלי חיים;
הרביעית, מזון;
החמישית, מים ופסולת;
השישית, מסחר ושונות;
השביעית, עינוג ציבורי, נופש וספורט;
השמינית, רכב ותעבורה;
התשיעית, שירותי שמירה ואבטחה, נשק ותחמושת;
העשירית, תעשיה, מלאכה, כימיה ומחצבים.
לפני פתיחת עסק יש לבדוק במחלקת רישוי עסקים של הרשות המקומית את החובה בהוצאת רישיון עסק.
עסק טעון רישוי שפועל ללא רישיון צפוי לסגירה מינהלית מיידית והגשת כתב אישום בגין ניהול עסק ללא רישיון.
לא רק עסק חדש טעון קבלת רישיון. כמעט כל שינוי בבית עסק מחייב הגשת תכניות חדשות. לדוגמה, תוספת או צמצום שטח, שינויים בתכנית העסק - פנימיים וחיצוניים, תוספת או צמצום סוגי עיסוקים, שינוי בבעלות העסק, סגירת עסק.
ישנם מספר סוגי רשיונות עסק: רישיון לצמיתות, רישיון תקופתי הניתן לתקופה מוגדרת של שנה אחת, שלוש שנים או חמש שנים, רישיון זמני הניתן לסוגי עסקים שהם זמניים או עונתיים מטבעם, כגון קייטנה והיתר זמני שהינו רישיון זמני לעסק לתקופה שאינה עולה על שנה על-מנת שהגורמים המאשרים יוכלו לבחון את פעילות העסק במהלך תקופה זו.
עסק המתנהל ללא רישיון או בניגוד לתנאי הרישיון, מוגש כנגדו דו"ח ניהול עסק ללא רישיון, על-ידי תברואן האיזור. על אכיפת הוראות החוק מופקד אגף הפיקוח הכללי ברשות המקומית.
דו"ח זה מועבר לשרות המשפטי לצורך הכנת כתב אישום וזימון הנאשם לבית-המשפט.
אין בהליכי האכיפה אפשרות לברירת קנס, היינו, תשלום קנס תחת שפיטה בבית-המשפט (למעט במקרים בהם ניתן צו סגירה מינהלי ולא הוגש ערעור).
סעיף 4 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:

"4. רשיון והיתר זמני (תיקונים: התשנ"ח, התשע"א)
לא יעסוק אדם בעסק טעון רישוי אלא אם יש בידו רישיון, היתר זמני או היתר מזורז לפי חוק זה ובהתאם לתנאיו; עסק שאיננו נייד, לא יעסוק בו אדם, אלא-אם-כן ברישיון, בהיתר הזמני או בהיתר המזורוז, שבידו מתוארים החצרים שבהם הוא עוסק."
סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע הוראות עונשיות שמטרתן אכיפת הוראות החוק וענישתו של המפר אותן. סעיף זה קובע כדלקמן:
"14. עונשים על עיסוק ללא רישיון או היתר זמני ואי-קיום תקנות ותנאים (תיקונים: התשל"ב, התשל"ד, התשל"ח, התשנ"ד, התשנ"ח, התשס"ב)
(א) אדם שעסק ללא רישיון או היתר זמני בעסק טעון רישוי או שלא קיים תנאי מתנאי רישיון או היתר זמני או שלא קיים הוראת תקנה לפי סעיפים 9 עד 11ב, דינו - מאסר שמונה-עשר חודשים ואולם אם לא קיים תנאי כאמור בסעיף 2ו(א) ו- (ג), דינו - הקנס הקבוע בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשים, התשל"ז-1977 (בסעיף זה: "חוק העונשין"); ואם עסק או לא קיים כאמור אחרי שקיבל התראה מאת הממונה על המחוז, רופא מחוזי כמשמעותו בפקודת בריאות העם, 1940 (להלן: "רופא מחוזי"), מי שהשר לאיכות הסביבה הסמיכו לכך (להלן: "הממונה על איכות הסביבה"), מפקד משטרת המחוז או ראש הרשות המקומית, דינו - קנס נוסף כאמור בסעיף 61(ג) לחוק העונשין לכל יום שבו נמשכה העבירה אחרי מתן ההתראה.
(ב) לעניין סעיף זה אין נפקא מינה:
(1) אם האדם עסק בעצמו או על-ידי עובדו או מורשהו;
(2) אם עסק בעסק של עצמו או של אחר;
(3) אם היה אחראי לניהול עסקו של אחר, בין בשכר ובין ללא שכר, ולעניין זה מי שניהל בפועל עסקו של אחר, רואים אותו כאחראי לניהול העסק כל עוד לא הוכח היפוכו-של-דבר;
(4) אם היה העיסוק מוגבל מראש בזמן או חד-פעמי.
(ג) לא יאשם בעבירה לפי סעיף זה מי שעסק כשותף רדום או ללא נטילת חלק ברווחיו של העסק."
סעיף 5 לחוק רישוי עסקים קובע כי רשות הרישוי לעסק טעון רישוי בתחום רשות מקומית, היא ראש הרשות המקומית או מי שהוא הסמיכו לכך.
תקנה 10 לתקנות רישוי עסקים (הוראות כלליות), התשס"א-2000 קובעת כי רישיון עסק יינתן על-ידי רשות הרישוי לפי טופס 8 שבתוספת. לרישיון העסק יצורפו תרשים סביבה, מפה מצבית ותכנית העסק שאישרה רשות הרישוי, המהווים חלק בלתי-נפרד מרישיון העסק.
סעיף 30 לחוק רישוי עסקים קובע כי נטל ההוכחה לקיומו של רישיון עסק מוטל על הטוען לקיומו של רישיון העסק "הטוען שבידיו רישיון או היתר זמני לפי חוק זה - עליו הראיה".
סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:
"16. אמצעים נוספים (תיקונים: התשמ"ח, התשנ"ח (מס' 2), התשע"א)
הורשע אדם על עבירה לפי סעיף 14 או לפי הוראה בחיקוק אחר הקובעת כללים בדבר עיסוק בעסק הטעון רישוי לפי חוק זה, רשאי בית-המשפט, בנוסף לכל עונש שיטיל:
(1) לצוות על הפסקת העיסוק בעסק, לחלוטין או לתקופה שיקבע, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק;
(2) לצוות על הנשפט להימנע באותו עסק מכל פעולה שיפרט בצו;
(3) לצוות כי לא ינהל אדם בחצרים נשוא האישום עסק טעון רישוי ללא רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין ושלא יעביר לאחר את הבעלות או החזקה בעסק, אלא-אם-כן בידי אותו אדם רישיון, היתר זמני או היתר מזורז כדין כדין לניהול עסק זה."
הורשע אדם על עבירת רישוי לפי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים, רשאי בית-המשפט מכוח סעיף 16 לחוק האמור, להורות על סגירת העסק או על הפסקת העיסוק. במקרים חריגים, רשאי בית-המשפט אף להורות על סגירת העסק מרגע שהוגש כתב האישום ועוד בטרם הורשע.
האמצעים הנוספים המוטלים מכוח סעיף 16 לחוק רישוי עסקים על מי שמנהל עסק ללא רישיון ומורשע בכך אינם בגדר עונש, ולכן, אין צורך באזכור סעיף זה בכתב האישום, המדבר בעבירות ספציפיות המיוחסות לנאשם.
נאשם מוחזק כמי שיודע שאם יורשע בעבירה על-פי חוק רישוי עסקים הוא צפוי לא רק לעונש אלא גם לאפשרות הטלתם של אמצעים נוספים, ובהם צו להפסקת העיסוק המתנהל בלא רישיון או בחריגה מרישיון, ואין הדבר טעון אזכור בכתב האישום.
לפיכך, אי-אזכורו של סעיף 16 בהוראות החיקוק בכתב האישום אין בכך בכדי למנוע מבית-המשפט קמא להורות על סגירת העסק {עפ"א (נצ') 139/08 אלון בראשי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 15810 (2008)}.
על סעיף 16 לחוק רישוי עסקים נקבע ב- בש"פ 738/89 {קולנוע דקל בע"מ ואח' נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד מג(3), 759 (1989)} כי צו סגירה איננו בגדר עונש מן העונשים שבית-המשפט מוסמך להטילם, "זו היא סנקציה מיוחדת במינה שמטרתה להפסיק פעם אחת ולתמיד את המשכת ביצוע העבירה של ניהול עסק ללא רישיון או תוך הפרת תנאי הרישיון".
ב- רע"פ 3329/05 {חברת קו המים אירועים בחוף מכמורת בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 313 (2005)} בית-המשפט הביע עמדתו כי מן הראוי לתחום מועד קצר מוגדר וברור לצורך הפסקת פעילותו של עסק המתנהל ללא רישיון.
סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 קובע כדלקמן:
"20. צו הפסקה מינהלי (תיקונים: התשנ"ד (מס' 2), התשע"ב (מס' 2))
היה לממונה על המחוז, למפקד משטרת המחוז, למפקד כבאות מחוזי, לממונה על איכות הסביבה, לרופא מחוזי או לראש הרשות המקומית יסוד סביר להניח שנעברה בעסק או לגביו עבירה לפי סעיף 14, רשאי הוא לצוות בכתב על הפסקה ארעית של העיסוק בעסק, אם בסגירת החצרים ואם בכל דרך אחרת הנראית לו מתאימה בנסיבות העניין כדי להביא לידי הפסקה של ממש בעיסוק (להלן: "צו הפסקה מינהלי")."
הסמכות הקבועה בסעיף זה היא סמכות מינהלית, שכן את צו הסגירה רשאים להוציא גורמים מינהליים שונים, ואין צורך בהליך שיפוטי מקדים להוצאתו.
הואיל ומדובר בסמכות מינהלית, מוגבלת סמכות זו לתקופה קצרה של 30 יום. השימוש בסמכות נתונה גם לביקורת שיפוטית, והנפגע רשאי לעתור לבית-המשפט לביטולה.
מכוח סעיף 22א לחוק רישוי עסקים, הוסמך בית-המשפט ליתן צו למניעת פעולות, כדלקמן:




"22א. צו מניעת פעולות (תיקונים: התשנ"ח, התשע"א)
נעשו במקום פלוני פעולות הכנה לניהול עסק או לפתיחתו, או לשימוש במבנים, בחצרים או במקרקעין לצורך ניהול עסק טעון רישוי, מבלי שניתן רישיון או היתר זמני, או בסטיה מן הרישיון או ההיתר הזמני, רשאי בית-משפט השלום או בית-המשפט לעניינים מקומיים, ליתן צו ולפיו על המנויים בסעיף 14 או על בעל זכות בנכס או מי מטעמם, להימנע מפעולה באותו מקום במבנים, בחצרים או במקרקעין (בחוק זה: "צו מניעת פעולות"); בית-המשפט רשאי לתת צו כאמור בכפוף לתנאים שימצא לנכון בנסיבות העניין."

2. הגדרות ופרשנות
מדברי ההסבר להצעת חוק רישוי עסקים ומפסיקה עקבית של בתי-המשפט המחוזיים ובתי-משפט העליון עולה כי מה שנדרש לחיוב הרישוי הוא היות הנכס שמדובר בו, עסק לעצמו, אף שהוא חלק מן העסק העיקרי.
נדרש אלמנט של עסק באותו הנכס, המיועד לעסק העיקרי. וכך לעניין עצם ראיית מסגריה ובמחסן עסק נקבע כי אינם עסק וכי ממילא אין לראותם גם כחלק מעסק הבא לסייע בהשגת מטרה של העסק העיקרי. תנאי לחיוב אדם ברישוי לגבי חלק מעסקו העיקרי הוא היות אותו נכס עסק. אם איננו עסק, אין לחייבו ברישוי נפרד {ע"פ (חי') 333/96 מקורות חברת מים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 96(3), 820 (1996)}.




2.1 "תחנת מוניות" - מקום בו חונות מוניות התחנה האם זהו ה"עסק" של "תחנת מוניות"?
בביטויים כגון "מקום מוצא" או "תחנת מוצא" התכוון המחוקק למקום הפיזי ממנו יוצאות או שבו חונות המוניות. יש לראות במקום בו חונות מוניות התחנה - חלק מעסקת התחנה - למרות שהחניה נמצאת בבית מס' 56 והמשרד בבית מס' 54 - וזאת בשל הסמיכות של המקומות הנ"ל {דברי בית-המשפט ב- ע"פ (חי') 132/06 מוניות נ' מדינת ישראל, פ"מ התשל"ז(א), 363}.

2.2 עינוג ציבורי ומועדון ביליארד?
נקבע כי משמעותו של פריט בלתי-ברור במסגרת ההגדרה של עינוג ציבורי יש לשאוב ממרבית חלקי ההגדרה, ולא מתוך פריט יוצא דופן. מועדון ביליארד איננו מסוג העסקים שחוק רישוי עסקים חל עליו ולפיכך אינו טעון רישוי {ע"פ (ת"א) 734/71 שלמה בן שושן ודוד ביטון נ' מדינת ישראל, פ"מ עז 239 (1972)}.

2.3 האם עריכת משחקי בינגו נכללת במסגרת הפעילות המותרת על-פי רישיון עסק של "אולם לטכסים ושמחות"
ב- בג"צ 698/80 {דן צדוק נ' מפקד משטרת מחוז הנגב ואח', פ"ד לה(2), 281 (1980)} דן בית-המשפט בשאלה בשאלה זו.
העותר ניהל עסק פרטי של מועדון חברים שהכניסה אליו היא בתשלום. לעותר רישיון לניהול עסק של אולם לטכסים ושמחות. במועדון מתנהלים משחקי בינגו עם מופע של אמן או אמנים והגשת כיבוד קל. העותר ביקש בעתירתו לצוות על המשיבים להימנע מלהפריע לו לנהל את עסקו.
בית-המשפט קבע כי במשחקים ניתן לזכות בפרסים יקרי ערך והתוצאות תלויות רק בגורל ואין כל חלק להבנה או יכולת בהשגת התוצאה. לכן זהו משחק אסור על-פי האמור בסעיפים 224 ו- 225 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 {להלן: "חוק העונשין"}.
עוד נקבע כי לא חל במקרה דנן הפטור שניתן על-ידי סעיף 230 לחוק העונשין. ברישיון בעל אולם הטכסים והשמחות ישנה הוראה לפיה לא יקויימו בעסק פעולות, הכרוכות בעסק אחר, אלא אם ניתן לכך רישיון כדין. לאור האמור הוחלט לבטל את הצו על-תנאי.

2.4 מרפאה בה אין מאושפזים בעלי חיים
מרפאה בה אין מאושפזים בעלי חיים אינה כלולה בין העסקים טעוני הרישוי לפי חוק רישוי עסקים {בג"צ 351/83 351/83 ד"ר אוריאל ירקוני נ' ראש המועצה המקומית יהוד ואח', פ"ד לז(4), 500 (1983)}.

2.5 פרשנות המונח "שינוע"
ב- ע"פ (חי') 402/06 {חברת קו מוצרי דלק בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 96(4), 434 (1996)} פירש בית-המשפט את המונח "שינוע" כדלקמן:
שינוע הוא מושג רחב יותר מהמושג הזרמה, יש בו הרחבה של המושג "הובלה", והוא כולל, לפי טבעו, את כל סוגי ההעתקה מאתר לאתר של מטען, הן ברכב, או במסוע, במנופים, עגורנים, מתקני שאיבה, צנרת וכדומה, לא רק אם הדבר נעשה על פני הקרקע בלבד, אלא גם במקרים בהם יש להניפו ולהעמיסו למעלה, להעבירו ממיכל למיכל, להחנותו ביעדי ביניים, וכדומה. העברת מטען ממסוף למסוף היא בגדר שינוע. מכאן, שאין זה משנה שהדבר נעשה בהזרמה, בשפיכה, בהסעה, בהנפה, או בכל צורה אחרת. כמו-כן אין זה משנה, אם הדבר נעשה על פני הקרקע, בגובה, או מתחת לפני הקרקע.
בהתייחסו לדלק, הרחיב המחוקק ל"דלק לסוגיו", ולא רק "חומרי דלק מסוכנים או לקיחים", או "דלק להנעת כלי רכב", כפי שפורט והוגדר הצו הישן. צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 {הערת המחבר: צו זה בוטל; ראה צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013} מתייחס לכל סוגי הדלק, וחל על תחנות דלק, בתי זיקוק, מקומות איחסון לדלק {מעבר לכמויות מסויימות}, מסופי דלק, וכל מקום למכירתו. יש לראות בחקיקה זו רצון להרחיב את תחולת החוק ואת חובת הרישוי, על ענף הדלק בכללתו, וקשה לראות בצו החדש כי כוונת המחוקק לפטור את מפעילות הקו הלבן מחובה זו.

2.6 הגדרת "בית אבות"
ב- ת"פ (רמ') 1324/96 {מדינת ישראל נ' מרים בן ארי ואח', תק-של 98(2), 901 (1998)} עסק בית-המשפט בהגדרת "בית אבות" ובשאלה האם קיימת זהות בין בית אבות למעון?
כנגד הנאשמים הוגש כתב אישום ובו ייחסה להם התביעה עבירה של ניהול עסק ללא רישיון, לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים. לטענת התביעה, מינהלים הנאשמים עסק של בית אבות, עסק הטעון רישוי בהתאם להוראות צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 {כיום צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013}.
במענה לכתב האישום טענו הנאשמים כי הם אינם מינהלים בית אבות אלא מעון לקשישים עצמאים, המדובר בבית מגורים לכל דבר ועניין, אומנם כתב האישום אינו נוקט במספר האנשים שהיו במקום בזמן ביצוע העבירה הנטענת אך בפועל היו שם ארבעה אנשים, לא ניתן ליחס בנסיבות אלה לנאשמים ניהול עסק של בית אבות, מה גם שאין הגדרה למונח בית אבות בחוק רישוי עסקים.
אין למעשה חולק, כי במועד ביצוע העבירה ניהולו הנאשמים מעון כהגדרת המונח בחוק הפיקוח על מעונות, התשכ"ה-1965.
לצורך כך הצטיידו הנאשמים גם ברישיון לניהול מעון, הרישיון ניתן על-ידי המנהל הכללי של משרד העבודה והרווחה, שתוקפו החל מיום 01.01.96 וסיומו ביום 31.08.97, דהיינו, במועד ביצוע העבירה היה לנאשמים רישיון תקף לניהול מעון {הרישיון אומנם הוצא ביום 09.10.96 אך תחולתו היתה רטרואקטיבית מיום 01.01.96}.
לאור הנ"ל עסק בית-המשפט בשאלה האם נכנס אותו מעון שניהולו הנאשמים גם לגדר הגדרת בית אבות?
בית-המשפט הבהיר כי משביקשה התביעה להביא לקביעה כי המדובר בבית אבות ולא במעון, חייבת היתה להוכיח את אותם תנאים מינימליים שסבורה היא עצמה שיש להוכיח, וזאת לא עשתה. לפיכך, נקבע כי יש להורות על זיכוי הנאשמים.

2.7 מלאכת "הרכבת" המתכות בה עוסקים המערערים, כלולה בגדר המילה "עיבודם" שבסעיף-קטן א' לפריט 10.14 לצו
ב- ע"פ 653/98 {יוסף ברייר נ' מדינת ישראל, תק-מח 98(2), 3525 (1998)} קבע בית-המשפט כי לא כל דרך בה מגדיר אדם את עיסוקו באופן סובייקטיבי, חייבת להיות נחזית מראש על-ידי המחוקק וכתובה עלי חוק.
במקרה דנן סבר בית-המשפט כי מלאכת "הרכבת" המתכות בה עוסקים המערערים, כלולה בגדר המילה "עיבודם" שבסעיף-קטן א' לפריט 10.14 לצו {ראה כיום צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013}.
במילון אבן-שושן החדש, מוגדר "עיבוד" כשינוי דבר מה והתקנתו על-ידי פעולה מסויימת בו. היינו, שבמקרה דנן, הרכבתן של המתכות זו עם זו לצורכים מסויימים, משמעותה בהכרח עיבודן של המתכות הנ"ל, ואין נפקא מינה באם עיבודן זה נעשה על-ידי ריתוך, הלחמה או אף חיבורן על-ידי ברגים וכדומה, אלא שאם נעשה עיבודן על-ידי הלחמה או ריתוך - ייתכן כי הרישיון הנדרש הוא למסגריה.

2.8 ניהול בריכת שחיה בהחזקת קיבוץ
ב- ע"פ (ת"א) 175/98 {שעלבים קבוצת פועלי אגודת ישראל להתיישבות שיתופית נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(1), 2411 (1999)} קבע בית-המשפט כי ניהול בריכת שחיה בהחזקת הקיבוץ, במקרה דנן, היא עסק טעון רישוי, מתיישבת עם מטרת חוק רישוי עסקים ותכליתו, איכות נאותה של הסביבה, בטיחות של הנמצאים במקום ובסביבתו, בריאות הציבור, לרבות תנאי תבאורה נאותים, קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה וכן כל הנושאים המוסדרים בתקנות לפי חוק רישוי עסקים, המים, מערכות הסינון והחיטוי, תחזוקה וניקיון, ביטחון מבקרים ועוד.
2.9 עבודות עפר ואבן - גריסת אבנים
ב- ע"פ 65/75 {מדינת ישראל נ' קיבוץ בית אלפא, פ"מ תשל"ו(א) 273 (1975)} טענה המאשימה כי העסקים שניהלה הנאשמת הינם ללא רישיון כחוק וכללו, בין היתר, מפעל לגריסת אבנים. בית-משפט קמא זיכה את הנאשמת מן העבירות שיוחסו לה. בית-המשפט של ערעור קיבל את הערעור בקובעו כי היה על הנאשמת לקבל רישיון לגריסת אבנים.

2.10 מחסן כלי עבודה המכיל גם מכשירים מופעלים בחשמל
ב- ע"פ (ת"א) 1912/91 {מדינת ישראל נ' יעקב גלס בע"מ, פ"מ תשנ"ג(3), 263 (1993)} נדונה השאלה העוסקת בסיווג הנכון של הפרטים שנמצאו במקום. בית-המשפט דחה את ערעור המדינה בקבעו כי המחסן אינו טעון רישוי ואינו נכנס בהגדרת "מכשירי חשמל".
סעיף 70 לתוספת לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשל"ג-1973 {ראה כיום צו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשע"ג-2013} קובע, כי בין יתר העסקים אשר חייבים ברישיון לצורך ניהולם נמצאים גם "מכשירי חשמל, מכשירי אלקטרוניקה, מקום למכירתם או אחסנתם או ליצורם או לעיבודם או לתיקונם".
מדובר על מחסן לכלי עבודה, ושביניהם נמצאו גם פטישים, גרזנים, מספריים המשמשות לעבודה, אתים ומסמרים. בין אלה היו כלים, שהיו מונעים על-ידי חשמל.
בית-משפט קמא הגיע למסקנה כי יש לפרש את הביטוי, בו השתמש המחוקק, דהיינו, "מכשירי חשמל" בלשון בני אדם. בית-משפט של ערעור הסכים עם מה שנאמר בפסק-הדין על-ידי בית-משפט קמא, כי הפריטים אשר נמצאו במקום באותו מחסן כלי עבודה, לפי לשון בני אדם, אינם נכנסים להגדרה של מכשירי חשמל, שלגביהם ניתן ללמוד כי יש צורך במתן רישיון לאחסנתם ולמכירתם.
בית-משפט של ערעור ציין כי לא נראה לו כי ההבחנה היא דווקא בכמות היחסית של כלי העבודה החשמליים, בהתייחס לכלי עבודה האחרים הנמצאים במקום. אולם, ייתכן שבמקרה כגון זה חייבים להתייחס לגודלם, למשקלם ולשימוש שמשתמשים במכשירים חשמליים לעבודות אלה או אחרות.
בית-משפט של ערעור ציין כי לו לא נראה, למשל, שמלגזה וסכין חשמלית חייבות להיסווג לצורך חוק זה באותו סיווג.

2.11 השכרת חדרים - האם טעון רישוי?
ב- בר"ש (ק"ב) 7819-02-13 {פלשת מבני תעשיה וניהול בע"מ נ' עיריית נשר, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.13)} המבקשת הגישה בקשה לביטול צו סגירה מינהלי שהוציא ראש העיר נשר על-פי סעיף 20 לחוק רישוי עסקים, וכן בקשה לעיכוב כניסת הצו לתוקף. על-פי הצו, הורה ראש העיר על סגירתו של עסק "להשכרת חדרים" במבנה תעשייתי המצוי בדרך בר יהודה בנשר, המנוהל על-ידי המבקשת.
בית-המשפט קיבל את בקשת המבקשת והורה על ביטול צו הסגירה המינהלי שניתן על-ידי ראש העיר. נקבע, כי העסק בו עסקינן - השכרת חדרים - אינו עסק טעון רישוי במובן חוק רישוי עסקים ומכאן לכאורה, לא היה בסיס למתן הצו על-ידי ראש העיר ובמילים אחרות, לא ניתן לקבוע לכאורה, כי נעברה עבירה כלשהי על-פי סעיף 14 לחוק רישוי עסקים.
2.12 מיתקן השטיפה המופעל בידי תנובה במרכז ההפצה - האם הוא עסק טעון רישוי?
ב- רע"פ 4270/03 {מדינת ישראל נ' תנובה - מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, פ"ד נט(3), 673 (2004)} נדונה השאלה האם מיתקן השטיפה המצוי בתוככי מרכז ההפצה של תנובה והמשולב בפעילות ההפצה, יש לראותו כעסק טעון רישוי הנצרך ממילא לרישיון משל עצמו, בנפרד מהרישיון של מרכז ההפצה?
בית-המשפט קבע כי מיתקן השטיפה המופעל בידי תנובה במרכז ההפצה בפתח-תקווה, עסק טעון רישוי הוא לעצמו על-פי חוק רישוי עסקים. בית-המשפט קיבל את הערעור בהרשיעו את תנובה בעבירה של עיסוק בעסק טעון רישוי ללא רישיון מאת הרשות המוסמכת.

2.13 אחסון - אחסנה
ב- עפ"א (ת"א) 1001/00 {מדינת ישראל נ' טבע הדברים, תק-מח 2001(2), 230 (2001)} קבע בית-המשפט כי קבע כי איחסון בחצרו של בעל עסק מחייב רישיון עסק לאחסנה.
ב- ע"פ (ת"א) 754/97 {מדינת ישראל נ' מנשה מנשה, תק-מח 98(4), 2347 (1998)} קבע בית-המשפט כי פריט 6.1 עוסק באופן ספציפי בעסקים העוסקים באחסנה, אך אין הוראה כללית המחילה עצמה על עסקים אחרים שיש בהם משום אחסנה. עסק שעוסקים בו בעץ כמפורט בפריט 10.16 טעון רישוי ללא קשר לשטחו ולגודלו.



2.14 ליטוש עץ ומתכות
ב- עפ"א (ת"א) 80294/02 {מדינת ישראל נ' יגאל יהלומי, תק-מח 2005(1), 3001 (2005)} דן בית-המשפט בעניין רישוי עסק לעסק של ליטוש עץ ומתכות ללא רישוי.
בית-המשפט קבע כי לא כל עסק טעון רישוי, אלא רק העסקים המפורטים בתוספת לצו רישוי עסקים. הצווים אשר הוצאו מכוח סעיף 1 לחוק רישוי עסקים, מתייחסים לסוגים שונים של עסקים, אשר בשל אופיים והפעילות המתבצעת בהם, סבר מחוקק-המשנה כי הם טעוני רישוי.
מטעמים אלה, לא די בכך שאיזור משמש ל"תעשיה קלה", בהתאם לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"). עדיין יש לבחון כל עסק, האם נכלל הוא בצו, כטעון רישוי. רק עסק כזה חייב לקבל רישיון כדין, ועל רשות הרישוי לבדוק עד כמה הוא עומד בדרישות הספציפיות, שנועדו להגשים את המטרות שסעיף 1 לחוק רישוי עסקים מפרט.
לעניין העיסוק במתכת {מפי כב' השופטת י' שיצר} צדק בית-משפט קמא משקבע כי השימוש בפריט הסל 10.9 אינו מתאים. אכן אין מקום להשתמש בסעיף הסל, הקובע מפורשות כי הוא חל לגבי: "חומר גלם, מוצר, מכשיר או חלקיו שלא פורטו במקום אחר בתוספת". כאשר בתוספת עצמה ישנה התייחסות קונקרטית בפריט ספציפי ל"מתכת, מוצריה, מוצרים בעלי מרכיב מתכתי וגרוטאות מתכת" {פריט 10.14}, מן הראוי לציין בכתב האישום פריט זה. משלא בחרה המערערת בפריט המתאים, כפי שעולה מכתב האישום עצמו, אכן אין מקום להרשעה על פיו.
אשר לליטוש עץ. בית-משפט סבר כי בית-משפט קמא טעה במסקנתו כי השימוש בפועל "ליטוש" ביחס לעץ "אינו אופייני". הפירוש שיש לתת למונחים שבחוק רישוי עסקים הוא פירוש לפי פשוטם, כלשון בני אדם. סעיף א10.16 מדבר על עץ ועל "עיבודו". בגדר עיבוד עץ כלולות גם פעולות של ליטוש העץ, ושפשופו כדי שלא ישאר גולמי, דוקרני וכדומה. לפיכך, יש טעם לדרוש כי עיסוק כזה יצריך רישיון עסק.
כב' השופט ז' המר הסכים לאמור בחוות-דעתה של כב' השופטת י' שיצר, באשר להיות עסק של ליטוש עץ, טעון רישוי. ברם, חלק על דעתה בעניין העסק של ליטוש מתכת, וקבע לעניין עסק של ליטוש מתכת כי הן פריט 10.9 והן פריט 10.14 מצויים באותה קבוצה. זאת ועוד. מטרות הרישוי של עסק לפי פריט 10.9 זהות לחלוטין, לפי הצו, למטרות הרישוי של עסק לפי פריט 10.14 ו'. העובדה היא, שעסקו של המשיב, לליטוש מתכת, טעון רישוי, בין לפי פריט 10.9 ובין לפי פריט 10.14 ו' - ואין לו רישיון.
כב' השופטת ד' ברלינר, קבעה כי במחלוקת שנפלה בין השופטים לעניין סיווג העסק, היא מצרפת דעתה לדעתו של כב' השופט ז' המר, ומנימוקיו.
לפיכך, הוחלט כי לעניין ליטוש העץ - הוחלט פה-אחד כי הערעור מתקבל ולעניין ליטוש המתכת - הוחלט ברוב-דעות כי הערעור מתקבל.
ב- ת"פ (חולון) 1329/11 {מדינת ישראל נ' רימטל החברה הישראלית מתכות, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.11.12)} בית-המשפט הרשיע את הנאשמים בעבירת אי-קיום צו בית-משפט שמיוחס להם על-פי כתב האישום. נפסק, כי סחר במתכות אינה פעילות הדורשת רישיון עסק, אך פעילות של אחסנת מתכת, כמו גם של עיבוד מתכת דורשת רישיון כזה. אכן מן הראיות שהוכחו עולה, כי אין המדובר במקום שייעודו לשמש כמחסן למתכות, אך בהחלט מתבצעת במקום פעולה של אחסנת (=שמירת) המתכות לפרקי זמן שונים עד להתמלאות המכולה והוצאתם למכירה.
3. חידוש רישיון
הדין בנוגע לאי-חידוש או לביטול רישיון קיים הוא חמור יותר מאשר דינו של סירוב למתן רישיון חדש.
נקבע כי בקשה להעניק רישיון חדש לראשונה אינה דומה לבקשת חידוש רישיון. השיקולים שמתקבלים על הדעת במקרה הראשון אינם טובים באותה מידה במקרה השני. עוד נקבע ששעה שמחליטים על ביטול רישיון או אי-חידושו של רישיון קיים יש לנהוג משנה זהירות ואין לקפח את זכותו של המבקש כשכל מה שניתן לומר נגד החידוש הוא שקיים חשד גרידא {בג"צ 575/76 פזכים בע"מ נ' מנכ"ל משרד הבריאות, פ"ד לא(2), 438 (1977); בג"צ 158/65 יהודה פז ואח' נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד יט(3), 132 (1965)}.
הדרישה לעיון מחדש באישור הרישיון בתום כל שנה לא נקבעה, מן הסתם, כהכבדה ביורוקראטית, ואין הרשות מחוייבת לתת את האישור המחודש באופן אוטומטי, כחותמת גומי, אלא רשאית היא לעיין, עם תום תקופת הרישיון, בתיקו של בעל הרישיון ושל עסקו, ואם הגיע לידיעתה מידע שלילי אודות האיש או אודות העסק, יכולה היא לשקול, אם לחדש את הרישיון אם לאו.
אמנם, אין הרשות צריכה לבדוק בציציותיו של בעל הרישיון ובעיסוקו בכל פעם מחדש, כפי שמותר היה לה וחייבת היתה לעשות עם הוצאת הרישיון לראשונה. כמו-כן צריכה היא להיות ערה לכך, כי אי-חידוש רישיון הוא דבר חמור, שרק מידע רציני ומשמעותי יכול להצדיקו.
ואולם, המידע, העשוי להצדיק החלטה של אי-חידוש רישיון אינו צריך להשתוות בחומרתו ובמשקלו לחומרתן ולמשקלן של הידיעות, המאפשרות ביטולו של רישיון תקף.
ייתכנו גם מקרי ביניים, בהם מסרבת הרשות להוציא רישיון לאנשים, שזכו בעבר לרישיון, ושמסיבה זו או אחרת אין בידם עוד רישיון בר-תוקף, והם מבקשים עתה הוצאת רישיון מחודש {בג"צ 237/81 יחזקאל דעבול נ' עיריית פתח-תקווה רשות הרישוי, פ"ד לו(3), 365 (1982)}.

3.1 שיקולי רשות הרישוי - כללי
הגם שבית-המשפט ער לזהירות המיוחדת הנדרשת לאי-חידוש רישיון לעומת אי-הענקתו מלכתחילה וכן לצורך, שאי-חידושו ייעשה על-סמך שיקולים רציניים, מותר לרשות הרישוי על-פי מדיניותה לסרב לחדש את הרישיון.
ב- בג"צ 287/85 {אסתר פפר (רייך) נ' ראש עירית תל-אביב-יפו, פ"ד לט(4), 306 (1985)} קבע בית-המשפט:
"בבית עסק קטן מידות ששטחו כ- 20 מ"ר, ברחוב אבן גבירול 7 בתל-אביב, מנהלת העותרת מזה כחמש-עשרה שנה בית-אוכל. אין חולק שהרישיון שבידה הוא לניהול מזנון. זהו רישיון קבוע ועומד שאין צורך לחדשו מדי פרק זמן. בד-בבד גם הוענק לעותרת רישיון תקופתי שחודש מדי שנה בשנה למכירת משקאות חריפים.
העותרת מודה שהיא מגישה במקום גם מאכלי בשר ודגים. השלטונות סברו שבכך היא מפרה את תנאי הרישיון והעמידוה על הפרה זו לדין פלילי. תחילה סברה כך, ככל הנראה, גם העותרת עצמה והודתה באשמה, אולם בהליך פלילי יותר מאוחר, שהסתיים בשנת 1983 היא זוכתה בדינה על-סמך טענת סניגורה שאין בדין הוראה האוסרת בישול תבשילי בשר במה שמכונה מזנון.
בינתיים יצאו תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבתי אוכל), התשמ"ג-1983 (ק"ת תשמ"ג מיום 06.09.83, ע' 1949) ובהן נקבע במפורש (ראה התוספת לתקנה 2, סימן א') כי במזנון מותר להכין ולמכור לצריכה במקום "משקאות חמים, כריכים, מרקים מירקות או מרקים מוכנים מאבקות וכן חביתות" וכן למכור לצריכה במקום - עוגות, ממתקים, גלידה, משקאות קרים וסלטים", אך אסור להכין במזנון תבשילים, להחזיק או למכור מאכלים המכילים מזון מן החי, לרבות דגים, בשר ועוף, ולמעט נקניק או נקניקיות.
יחד-עם-זאת נאמר בתקנה 74 לתקנות הנ"ל כי המנהל (הכוונה למנהל הכללי של משרד הבריאות או מי שהוסמך על ידו) רשאי לבקשתו של בעל בית אוכל, לפטרו מהוראות תקנות אלה, כולן או מקצתן, לתקופה שיורה.
העתירה שבפנינו סבה אך ורק על אי-חידוש הרישיון למכירת משקאות חריפים. טעמיו של משרד הבריאות, המתנגד לחידוש הרישיון, הם שהמקום קטן מדי והצפיפות בו רבה, בעיקר כל עוד מתנהלת בו - עובדה עליה אין חולק - מסעדה ולא רק מזנון.
בא-כוח העותרת טוען שיש לו הגנה טובה נגד אישום בהפרת תנאי הרישיון לניהול מזנון, בין מכוח תקנה 74 שהוזכרה לעיל ובין מכוח ניהול המסעדה בשנים עברו או מכל נימוק אחר. אין אנו יושבים לדין בנושא זה וגם נמנע, מטעמי הגינות, מלנקוט בו עמדה.
אולם עובדה היא שהתקנות הנ"ל, שהוציא שר הבריאות, דורשות כתנאי בלעדיו-אין למתן רישיון לניהול מזנון שטח העולה על זה הקיים במקרה שבפנינו, ואילו לניהול מסעדה נדרש שטח הגדול כמעט פי שלושה (55 מ"ר לעומת כ- 20 מ"ר הקיימים). הדעת נותנת שבקובעו כך היו שיקולי צפיפות ובריאות לנגד עיניו של מחוקק-המשנה.
בנסיבות אלה מותר היה לשר הבריאות על-פי מדיניותו לסרב לחדש את הרישיון למכירת משקאות חריפים במקום, ובאומרנו כך ערים אנו לזהירות המיוחדת הנדרשת לאי-חידוש רישיון לעומת אי-הענקתו מלכתחילה וכן לצורך שאי-החידוש יעשה על-סמך שיקולים רציניים. מקום הממצה את עצמו על-ידי ניהול מסעדה, מותר לגרוס שאין להוסיף לו גם משקאות משכרים. במדיניות זו אל לנו להתערב, תהיה דעתנו על-כך אשר תהיה. העתירה נדחית."

3.2 העסק מהווה מטרד ומפגע
ב- בג"צ 182/75 {תדיר בע"מ נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד ל(1), 310 (1975)} דן בית-המשפט בהארכת רישיון וקבע כי יש ורשות הרישוי תידרש להאריך רישיון אפילו לא היתה מוכנה לתיתו. אולם, כאשר המפעל התעשייתי שאת חידוש רשיונו מבקשים מהווה מטרד ומפגע, רשאית הרשות שלא לחדש.
ב- עת"מ (ת"א) 1794-09-12 {אליעזר בשן נ' עיריית רמת השרון, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.14)} נדונה עתירת בעלי דירות כנגד מתן רישיון עסק למסעדה הפועלת בשכונה ופסק כי ניתן להפעיל במקום מסעדה, ברם ככל שיוברר שרישיון העסק אינו מכסה את רצועת הקרקע העוטפת את המסעדה, בה מוצבים שולחנות וכסאות, יופסק השימוש ברצועה.
בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את העתירה בחלקה ופסק, כי קיומה של המסעדה סותר את התכליות המותרות לפי התכנית המפורטת אך מתיישב עם תכנית המתאר, וזו האחרונה גוברת. אין יסוד לסברה שלא נשקלו השיקולים הרלוונטיים טרם הענקת רישיון העסק. יש להחיל את כללי השיהוי בעניין חריגת בניית המסעדה מהיתרי הבניה השונים ומשימושיה המותרים. ואולם, יש לבחון אם רישיון העסק מכסה את רצועת הקרקע העוטפת את המסעדה בה מוצבים שולחנות וכסאות של המסעדה, שאם לא כן השימוש אינו תקין ויש להפסיקו.
ב- עת"מ (חי') 27547-12-10 {רועי טויטו נ' עירית חיפה - מחלקת רישוי עסקים, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.03.11)} עתירה להורות למשיבה להנפיק לעותר רישיון עסק קבוע או זמני לעסק מסוג מזנון. לטענת העותר, לאחר שהציע פתרון למניעת המפגע התעבורתי הנטען על-ידי המשיבה, אין עוד כל מניעה להנפיק לו את הרישיון המבוקש. לטענת העותר, החלטת המשיבה נגועה בחוסר סבירות קיצוני, וניתנה מתוך שיקולים זרים.
הבעיה התכנונית/תעבורתית נותרה המכשול היחיד למתן רישיון עסק לעותר. משהציע העותר פתרון להסרת המפגע התעבורתי, מחובת המשיבה להתייחס לפתרון לגופו. התעלמות המשיבה מהפתרון שהוצע, אינה סבירה ועומדת בניגוד למינהל תקין. לפיכך, על המשיבה לבחון מחדש את בקשת העותר לרישיון עסק, תוך בחינה עניינית ומקצועית של הפתרון שהוצע על ידו.

3.3 התנגדות משטרה לחידוש רישיון בנימוק שבעל הרישיון עוסק בפעילות עבריינית
ב- בג"צ 1360/90 {עובד בכור נ' נצ"מ עזאני ואח', פ"ד מה(1), 525 (1991)} נדונה עתירה בעניין רישיון רוכלות {לניהול דוכן ירקות} בחולון. המשטרה התנגדה לחידוש הרישיון שהיה בידי העותר במשך מספר שנים, מאחר שבידיה היה מידע שהעותר עוסק בדוכנו בסחר בסמים.
כן נטען, שהעותר תפס ללא רשות, חדר בתוך בית הסמוך לדוכנו, וכי הוא מטיל חתיתו על דיירי הבית, הפוחדים להתלונן עליו.
לבית-המשפט הוגש מידע, שהיה חסוי בפני העותר, בדבר פעילותו העבריינית של העותר ומעורבתו בסחר בסמים.
בית-המשפט סבור היה שאין לדחות את אמינותו של המידע המודיעני המיייחס לעותר עיסוק בסמים. מאידך גיסא, נאמר, כי ספק רב הוא אם יש בנסיבות הקיימות הצדקה לנתק את הקשר - ולו הרופף - הקיים בין העותר לבין הקיום הכלכלי על יסוד פרנסה חוקית. וכדבריו:
"דומה כי בעת הזאת יהיה בשלילת הרישיון כדי להחמיר את המצב, שהרי העותר יישאר חופשי כדי לעסוק במעשי עבריינות, ומאחר ונתקפחה פרנסתו החוקית יהיה לו גם הסבר ותירוץ לעיסוקים האסורים. כמובן שאין להסיק מדברינו כי לעולם אין להימנע מאי-הענקת רישיון או מביטול רישיון בשל מעורבות במעשי עבירה, אך כפי שיוסבר בהמשך הדברים, דרושה לשם כך מסקנה חד-משמעית יותר בדבר הקשר בין העיסוק הלגיטימי לבין העיסוק האסור המתלווה אליו. במה דברים אמורים.
על הרשויות המופקדות על אכיפת החוק לנקוט בצעדים כדי למנוע עבריינות ולהעמיד עבריינים לדין, אך אינני סבור כי יש לאסור על עבריין עיסוק בפרנסה חוקית על-ידי שלילת רשיונו הקיים, כל עוד אין ודאות רבה יותר מזו שבפנינו שהעיסוק האמור משמש באופן מהותי למעשי עבריינות או שעצם העיסוק בו מסכן את שלום הציבור."
ב- עת"מ (חי') 25927-04-10 {מוניות גבעתי (קרית אתא) בע"מ נ' משטרת ישראל - מטה זבולון, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.06.10)} רישיון העסק של העותרת בוטל לאור המלצת המשיבה, כי העותרת משמשת בסיס לפעילות עבריינית. רשות הרישוי לא ראתה את חומר החקירה אלא הסתמכה על המלצת המשיבה בלבד. לטענת העותרת אין לבטל את רשיונה, דבר שיפגע בעשרות רבות של עובדים אשר למשיבה אין טענה כלפיהם, על בסיס חשדות בלבד, הנוגעים למי מעובדי או מינהלי העותרת.
בית-המשפט אישר ביטול רישיון תחנת מוניות לאור המלצת המשטרה, שבידה ראיות לקיום פעילות עבריינית בעותרת, אף אם אינן מספיקות בשלב זה כדי להגיש כתבי אישום.

4. ביטולו של רישיון
4.1 כללי
בסעיף 7א לחוק רישוי עסקים העניק המחוקק לבית-המשפט סמכות רחבה ביותר, מעבר לסמכות הנתונה בדרך-כלל לבית-המשפט הבוחן מעשה מינהלי שאינה מצטמצמת רק בבדיקת חוקיות המעשה המינהלי.
סעיף 7א לחוק רישוי עסקים מאפשר לבית-המשפט להיכנס לבדיקת עצם סבירות הביטול, כלומר, התערבות בשיקול-הדעת של הרשות ובדיקת סבירותו. מדובר כאן בהליך של ערעור להבדיל מעתירה לבג"צ.
ניתן למצוא את הסיבה להענקת סמכות רחבה ויוצאת דופן זאת, בחומרה הרבה שמייחס בית-המשפט בפסיקתו לביטול רישיון, להבדיל מאי-הענקת רישיון או מאי-חידושו. הפגם העיקרי במעשה הרשות הינו הפגיעה בעיקרי הצדק הטבעי.
סעיף 7א(ג) לחוק רישוי עסקים מורה במפורש כי יש ליתן הזדמנות לבעל הרישיון להשמיע את טענותיו. זכות זאת, אין משמעותה אך הליך פורמלי של הזמנה ושמיעה ועל-כן, אין מקיימים כהלכה את זכות השמיעה, אם אין מפנים את תשומת-לב הפונה למידע שנתקבל בעניינו, ומאפשרים להגיב כראוי.
הליך השימוע המתחייב על-פי חוק רישוי עסקים, היה צריך להתקיים בפני העיריה, שהיא רשות הרישוי, ובנוכחות נציגי המשטרה. אין לסרב לחידושו של רישיון עסק, ומכאן קל וחומר שאין לבטל רישיון קיים, על-סמך עדותו של מודיע, שלא נחקרה ולא נבדקה. הרישיון יוכל להתבטל רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות {המ' (שלום בת-ים) 448/87 מנחם מלכה נ' עיריית חולון ואח', פ"מ התשמ"ח(ב), 107 (1987)}.
בביטול רישיון נדרש לצורך הפסקת תוקפו, אקט משפטי של ביטול.
רישיון אשר מוענק על-ידי רשות רישוי כולל לעולם הוראה בדבר משך תוקפו. יכולה זאת להיות תקופה קצובה, יכול גם שמשך התוקף יהיה לצמיתות. לעניין משך התוקף והתנאים המתלווים לרישיון יש ליצור תחימה ברורה בין ההוראה בדבר משך התוקף לבין התנאים המתלווים.
יכול ואי-קיומו של תנאי יביא להחלטה בדבר ביטול תוקפו של הרישיון לפני המועד הקבוע בו, אולם לעולם נדרשת, לגבי רישיון בר-תוקף, פעולת הביטול.
אחת מן העילות לביטולו של רישיון יכולה להיות באי-קיום תנאי שהותנה ברישיון, או אף במועד מאוחר יותר, אולם אי-קיום התנאי אינו מייתר את ההחלטה המשפטית בדבר ביטול הרישיון.
יש ללמוד מנוסח החוק כי אכן מותר להתנות תנאים וכי אי-קיום תנאי הוא עילה לביטול, אך אי-קיום תנאי אינו מייתר את הליכי הביטול. אם נאמר אחרת נרוקן את הסייגים שנקבעו בסעיף 7א בחוק רישוי עסקים בדבר אופן ביטולו של הרישיון מתכנם וממטרתם.
היתר לשימוש חורג היה תנאי שצורף לרישיון. תנאי זה לא נתקיים יותר משהוועדה לתכנון ולבניה סירבה להאריכו, אולם אם ההליך לאי-הארכת ההיתר היה בטל, מאחר ולא ניתנה לבעל ההיתר הזדמנות להשמיע את דבריו, ממילא גם לא ניתן לומר שנתבטל התנאי, ואם לא נתבטל התנאי אין גם עילה לביטול הרישיון {ע"פ (ת"א) 1196/94 מדינת ישראל נ' רדיו גנן בע"מ ומנשה גנן, תק-מח 96(2), 3938 (1996)}.

4.2 נוהלי ביטול רישיון
ב- ע"פ (ב"ש) 434/94 {שמואל בן אדרת נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.02.95)} נדונה תביעה בעניין נוהלי ביטול רישיון. בית-המשפט קבע כדלקמן:
א. אם בית-המשפט מגיע למסקנה שהרישיון שניתן בזמנו לעסק המתואר בכתב האישום לא בוטל כדין על-ידי המכתב - הרי שהמערער לא עבר את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום, ומן הדין היה לזכותו. זאת ההלכה - ותפקיד בית-המשפט לבדוק אם היא ישימה לענייננו, דהיינו האם הוכח כי ביטול הרישיון אינו כדין.
ב. קיימת חזקה שאין רשות ציבורית עושה פעולה משפטית מבלי שהוסמכה לכך על-פי דין שבמסגרתו היא פועלת - הכלל ידוע בשם "חזקת חוקיות המעשה המינהלי", וכל עוד חזקה זו לא נסתרה אין לפקפק בסמכותו של מי שחתם על המכתב, לחתום עליו.
ג. הטענה שבילקוט הפרסומים לא נמצאה העברת סמכויות למי שחתם על המכתב, מוטב שלא היתה נטענת, שכן בא-כוח המערער, מתיימר להעיד שהוא חיפש בילקוט הפרסומים ולא מצא שם כתב העברת סמכויות. אין לקבל טענה מסוג זה הנטענת בערכאת הערעור, קיימים דרכים להוכיח את הטענה שבפי בא-כוח המערער, אולם אף אחת מן הדרכים הללו לא מוצתה והטענה לא הוכחה כדבעי ולכן יש לדחותה.
ד. אין לקבל את הטענה שהמשיבה היתה חייבת, במהלך הוכחת אשמת המערער תוך כדי הבאת ראיותה בפני בית-משפט השלום, להוכיח כי מולאו התנאים שבסעיף 7א(א) ו- (ב) לחוק רישוי עסקים.
ה. האמור בסעיפים אלו אינו מיסודות העבירה שבגינה נתן המערער את הדין. הטענות שבפי המערער הן טענות הגנה - שמטרתן לגרום לזיכויו, ומחובתו היה להוכיחן, אם נכונות הן, בבית-המשפט, ומשבחר לא להעיד להגנתו ולא הזמין עדי הגנה - לקח על עצמו סיכון מחושב. טענות ההגנה שלו לא הוכחו ועל-כן יש לדחות את ערעורו.

5. מדיניות הרשות - קווי מדיניות וחריגה מהם
כשיש לרשות מינהלית מדיניות מסויימת המעוגנת בחוק אין פירוש הדבר שבכוחה למנוע מראש הגשת בקשה שאינה תואמת את קווי מדיניותה אלא שומה עליה לעיין היטב בכל בקשה ובקשה לגופה. כאשר יש בבקשה פלונית נסיבות מיוחדות המצדיקות חריגה מן המדיניות אין הרשות מנועה מלהעניק רישיון אם המקרה ראוי לכך {בג"צ 422/80 שרה ששון נ' עיריית תל-אביב, פ"ד לה(4), 617 (1989)}.

בית-המשפט הכיר בכך שבנסיבות מסויימות יש לדחות את מועד התחילה של החלטה מינהלית, לרבות תקנה או הנחיה, אף אם בחיקוק המסמיך אין הוראה הדורשת זאת.
המסקנה של בית-המשפט היתה שהיעדר הוראות מעבר בצו, העמיד את בעלי העסקים, שהיו קיימים בעת פרסום הצו, במצב בלתי-נסבל, והתוצאה היתה שהצו הוא בלתי-סביר מבחינה זו שלא הותקנו בו הוראות מעבר לגבי עסקים קיימים. זאת ועוד. רצוי שבצווים שיוצאו בעתיד יקבע מחוקק-המשנה בעצמו תקופת מעבר סבירה בשביל עסקים קיימים ויפטור את בתי-המשפט מן הצורך לעשות כן {דברי בית-המשפט ב- בג"צ 2832/96 יוסף בנאי נ' המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין, פ"ד נ(2), 582 (1996)}.

6. צווי סגירה
6.1 עסק שהמשיך לפעול למרות צו הסגירה שהטיל עליו בית המשפט
ב- ת"פ (נת') 2048/07 {מדינת ישראל נ' שיקלר יואל, תק-של 2007(4), 25756 (2007)} בכתב האישום שהוגש כנגד הנאשם נטען כי ביום 28.11.02 הוצא במסגרת ת"פ 2568/02 בית-משפט שלום נתניה צו סגירה למאפיה בשם "העוגות של שושנה" {להלן: "העסק"} שביצועו נדחה למשך 18 חודשים כלומר עד ליום 28.05.04.
הנאשם, כך הוסיפה וטענה המאשימה, המשיך לייצר עוגות בעסק שבכתובת האמורה למרות שצו הסגירה נכנס לתוקפו וזאת ללא רישיון מרשות הרישוי המקומית על-פי חוק רישוי עסקים, וללא רישיון מהמנהל על-פי חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשכ"ח-1957 ובעשותו כן לא קיים את הצו השיפוטי לסגירת העסק.
המאשימה יחסה לנאשם עבירות שעניינן ניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון - עבירה על סעיפים 4, ו- 14(א) לחוק רישוי עסקים, וייצור מזון ללא רישיון מהמנהל - עבירה על סעיף 2(א) לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (הסחר במזון, ייצורו והחסנתו), התשכ"א-1960 יחד עם סעיף 39(ב)(1א) לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשכ"ח-1957.
הנאשם הודה בעובדות המפורטות בכתב האישום והורשע על-פי הודאתו.
בית-המשפט הורה על צו סגירה לעסק נשוא כתב האישום אולם צו סגירה זה נדחה ביצועו למשך 10 חודשים מיום פסק-הדין. בית-המשפט דן את הנאשם לתשלום קנס בסך של 35,000 ש"ח או 360 ימי מאסר תמורתם. הנאשם יחתום על התחייבות על-סך 25,000 ש"ח למשך שלוש שנים להימנע מלעבור אותן עבירות. ההתחייבות תיכנס לתוקפה בעוד 10 חודשים מהיום.

6.2 הארכת צווים מכוח חוק רישוי עסקים
ב- עמ"ק (פ"ת) 7205/05 {או. פי.אס (שינוע בינלאומי) בע"מ נ' מדינת ישראל - עיריית פתח תקווה, תק-של 2007(4), 24265 (2007)} נדונה בקשה לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה ואיסור עיסוק בחצרים אשר הוטל על הנאשמת במסגרת גזר הדין והאמור להיכנס לתוקף ביום 31.12.07 לתקופה נוספת של שישה חודשים.
בסיס טענתם של המבקשת הינה כי המבקשת עושה ככל הניתן להיעשות להכשיר מבנה חדש במתחם שדה התעופה נתב"ג בעלות כוללת של 50 מליון ש"ח והיא נצרכת לפרק זמן של 6 חודשים להשלים את העבודות ואז להעתיק את מקומה למקום החדש.
בית-המשפט קבע כי בית-המשפט העליון לא בחן ואף לא הכריע מפורשות בשאלת הסמכות להאריך צווים מכוח חוק רישוי עסקים ואם ניתן להאריכם.
התוצאה הינה שלבית-המשפט לעניינים מקומיים אין סמכות לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו סגירה שיפוטי אשר ניתן כאמצעי נוסף בגזר הדין, ולפיכך הבקשה נדחית.
בית-המשפט הוסיף והעיר כי לא נעלמה מעיניו העובדה כי העסק מעסיק מאות עובדים וקבלני-משנה העובדים לפרנסתם וכי סגירת העסקים תסב להם נזק ואף מפח נפש. אך קבע כי הלכה פסוקה היא כי אין להגן על אינטרסים של עובדים באופן אשר יהא בו כדי לאפשר עבירה על חוק התכנון והחוק לרישוי עסקים {ע"א 2617/00 מחצבות כינרת נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה של נצרת עילית, תק-על 2001(4), 73 (2001)} ולכן לאור האמור, הבקשה לדחות מועד כניסתו של צו הסגירה ואיסור עיסוק, נדחה.
ב- ת"פ (ב"ש) 1929/06 {מדינת ישראל נ' אולסון שרון מלכה ואח', תק-של 2007(4), 5769 (2007)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע גזר דין שהגישו הנאשמים לאחר שבגזר הדין מיום 05.07.07 נצטוו להפסיק את העיסוק בעסק נשוא כתב האישום. נקבע בגזר הדין כי צו הפסקת העיסוק יכנס לתוקף בתום 90 ימים מתאריך גזר הדין.
הנאשמים מבקשים לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הפסקת העיסוק ב-70 ימים נוספים. הם טוענים בבקשתם כי הם פעלו לקבלת היתר בניה וכי היתר הבניה, אשר היעדרו עיכב קבלת רישיון עסק, ניתן ביום 06.09.07. כן נטען על ידם כי כתנאי לקבלת רישיון העסק, עליהם להציב מבנה נייד אשר ישמש כמטבח וכי תהליך ייצורו אורך כ- 60 ימים.
הנאשמים טוענים כי בית-משפט מוסמך לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו הסגירה לעסק. הם מבקשים כי בית-המשפט יתחשב שסגירת העסק תגרום לפיטוריהם של עובדים וכי העסק פועל במקום מזה מספר שנים ורכש לו חוג לקוחות. כן נטען כי תקופת הסתיו והחורף הינה עונה חשובה באיזור ים המלח וחיונית לפעילות עסקם של הנאשמים.
מנגד טוענת המאשימה כי אין בית-משפט זה מוסמך לדחות מועד כניסתו לתוקף של צו הפסקת עיסוק על-פי חוק רישוי עסקים.
בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע כי בעניין שאלת סמכותו של בית-המשפט לדחות את מועד כניסתו לתוקף של צו המורה על הפסקת עיסוק, אשר ניתן לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים, טרם הוכרעה בפסק-דין של בית-המשפט העליון.
כב' השופט א' ישראל קבע שגם אם היתה בידו הסמכות העניינית ליתן הארכה עדיין נוטה הכף לחובתם של הנאשמים, וכלשונו:
"עיון בתיק מעלה כי הנאשמים עשו דין לעצמם ומינהלים את עסקם במקום מזה מספר שנים. בכל אותם שנים הם ניהלו במקום עסק מסחרי והפיקו ממנו רווחים. הנאשמים רתמו את העגלה לפני הסוסים, וכפי שלמרבה הצער רבים אחרים נוהגים, הם החלו להפעיל את העסק עוד בטרם היה בידם רישיון לניהולו ואף לא היתר בניה.
חוק רישוי עסקים בא, בין היתר, להגן על הציבור מפני סכנות שונות אשר עלולות לנבוע מניהולו של עסק. כאשר המדובר הוא בעסק אשר מוכר מוצרי אוכל ומשקאות, הרי הסכנה לציבור היא סכנה בריאותית. לכן, נדרש במקרים כאלה אף אישור משרד הבריאות בטרם קבלת רישוי עסק מן הרשות המקומית.
נדמה לי שאין ראיה טובה יותר לחשיבות קבלת רישוי עסק לעסקם של הנאשמים, מן העובדה שעל-פי טענת הנאשמים עצמם בבקשתם בפניי, התנה משרד הבריאות את אישורו לניהול העסק בהצבת מבנה מטבח מיוחד.
מכך, אנו למדים עתה כי במשך מספר שנים ניהלו הנאשמים את עסקם תוך יצירת סיכון בריאותי ובטיחותי לבאי המקום, תוך שהם נהנים מפרי חטאם ומפיקים רווחים תוך רמיסת החוק בריש גלי. אדם הבוחר להתעלם מהוראות החוק ומתחיל לנהל עסק מבלי לקבל רישיון לניהולו כדין, בוחר להשקיע השקעות ואף להעסיק עובדים, נוטל על עצמו סיכון כי ביום הדין, יסרב בית-המשפט להשלים עוד עם הפעילות הבלתי-חוקית.
על-כן, בשלב הזה, לא תשמע טענתם של הנאשמים כי עלולים להיפגע רווחים וכי תגרם פגיעה לעובדיהם, כתוצאה מסגירת עסקם על-פי גזר הדין. יש לציין כי על-פי האמור בבקשתם של הנאשמים, אין המדובר הוא בסגירה מוחלטת של העסק לאלתר, אלא בסגירה זמנית עד לקבלת רישיון עסק כדין אשר על-פי האמור באותה הבקשה צפוי להינתן בעוד כ- 70 יום.
המדובר הוא בתקופה קצרה ביותר, יחסית לתקופת העיסוק תוך התעלמות מוחלטת מהוראות הדין. על-כן, גם אם קיימת היתה בידי הסמכות העניינית להיעתר לבקשה שבפניי, הרי בעריכת איזון האינטרסים והשיקולים, כאשר מן הצד האחד מונחים השיקולים אותם פירטו הנאשמים בבקשתם, ומן הצד האחר מונחים האינטרסים הציבורים של כיבוד שלטון החוק, הגנה על ביטחון הציבור ובריאותו מפני עסקים המתנהלים בלא שעברו ביקורת עניינית של הרשויות בטרם הוחל בניהולם, וכן העובדה שהנאשמים הכניסו עצמם לסיטואציה בה הם נמצאים היום ביודעין ותוך נטילת הסיכון שבהפרת החוק - בעריכת איזון כאמור, נוטה הכף לחובתם של הנאשמים. לאור כל האמור לעיל, הבקשה לדחיית מועד כניסתו לתוקף של הצו, שניתן במסגרת גזר הדין מיום 05.07.07 - נדחית."

6.3 עיכוב ביצוע
ב- ע"פ 413/79 {שמעון כהן נ' מדינת ישראל, פ"מ התש"ם(א), 130 (1980)} נקבע כי רשאי בית-המשפט הנותן צו סגירה להחליט במקרים מיוחדים על עיכוב הביצוע לזמן מתאים.

עוד נקבע כי לאחר שבית-המשפט סיים את מלאכתו ונתן גזר הדין, הוא איננו מוסמך לאחר-מכן להיזקק לבקשה נוספת במסגרת אותו תיק. וכי אם תאמר אחרת, תהיה התוצאה שניתן לפנות לבית-המשפט אחרי תקופה של שנים כדי לשנות גזרי דין למיניהם וגישה כזאת נוגדת את עיקרון הסופיות של הכרעות בתי-המשפט.

6.4 סמכות להוצאת צו הסגירה
ב- ע"פ (יר') 78/71 {שמשון אייזן נ' מדינת ישראל, פ"מ עט 298 (1971)} נפסק כי לבית-משפט עירוני הסמכות להוציא צו סגירה לפי סעיף 16 לחוק רישוי עסקים.
בית-המשפט העירוני מוסמך להוציא את צו הסגירה מבלי שתהיה הרשעה נגד השותפות בה המערער הוא אחד השותפים ומבלי שתינתן הזדמנות לשותפות האמורה להשמיע את דברה לפני מתן צו הסגירה.
רצוי לתת הזדמנות לתאגיד שהוא בעל עסק להשמיע את דברו לפני שינתן צו לסגור את עסקו מבלי להרשיעו.

6.5 צו סגירה - סמכות בית-המשפט לחזור ולדחות מועד סגירה שנקבע בגזר הדין
ב- ע"פ (ב"ש) 133/79 {מדינת ישראל נ' חיים ממן, פ"מ התש"ם(ב), 287 (1979)} הערעור הוא על החלטת בית-המשפט השלום על פיה הוחלט לתת למשיב ארכה נוספת לסגירת עסקו.
המשיב הורשע על-פי הודאתו בניהול עסק של מסעדה וממכר משקאות חריפים ללא רישיון על-פי חוק רישוי עסקים.
הוצא צו לסגירת העסק כעבור ארבעה חודשים מיום מתן גזר הדין. לאחר שהצו כבר היה בתוקף חזר המשיב וביקש ארכה נוספת ובית-המשפט נעתר לו, כאמור.
בית-המשפט קיבל את טענת בא-כוח המדינה כי אין לבית-המשפט שלום אפשרות או סמכות להעניק ארכה נוספת במקרה כגון זה לאחר שסיים את מלאכתו.
לאחר שציטט את סעיף 87 לחוק העונשין, מציין בית-המשפט כי אם היה חושב שצו הסגירה הוא עונש, עדיין לא היה רשאי שופט השלום לדחות פעם נוספת את ביצועו, אלה אם היו טעמים מיוחדים להחלטתו ואותם טעמים היו צריכים להיזכר במפורש בהחלטתו.
אך בית-המשפט סבור היה כי סעיף 87 הנ"ל אינו חל כאן שכן צו סגירה כגון זה שנדון כאן אינו עונש במובן החוק. מהמילים "בנוסף לכל עונש" שבסעיף 16 לחוק רישוי עסקים, לומד בית-המשפט כי צו הסגירה שבו מדבר הסעיף אינו עונש אלא הוא תוצאה של הרשעה בדין הבאה בנוסף לכל עונש אחר.
ועוד - בסעיף 14 לחוק רישוי עסקים, הקובע את העונש בגין ניהול עסק ללא רישיון, אין זכר לסנקציה של סגירת העסק. מכותרתו ומכותרת סעיף 16 לחוק רישוי עסקים למד בית-המשפט גם כן שצו סגירה אינו עונש אלא אמצעי נוסף שבית-המשפט רשאי להטיל לאחר ההרשעה בדין.
יתירה מזו - בית-המשפט רשאי, לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, לצוות על סגירת עסק כבר לאחר הגשת כתב אישום ועוד לפני הרשעה בדין ואילו היה וסגירה בבחינת עונש ודאי שהמחוקק לא היה מסמיך את בית-המשפט להטילו לפני הרשעה בדין.
לאור האמור נקבע כי כאשר נתן בית-המשפט השלום את גזר הדין ובו ציווה על ארכה לביצוע צו הפסקת העיסוק, הוא סיים את מלאכתו ולא היתה לו סמכות להיזקק לבקשה נוספת לתת ארכה נוספת העניין זה. הערעור התקבל.
6.6 עשיית דין עצמי על רקע הוצאת צו סגירה
ב- ע"פ (ת"א) 1756/92 {דרורי גדעון ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 92(3), 1001 (1992)} בית-המשפט בחן האם צו שהוצא על-ידי בית-המשפט, מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, הוצא כדין.
קיים הבדל בין סגירת עסק בתום שמיעת הראיות לבין מתן צו בשלב הראשוני, עם הגשת כתב האישום, שכן מדובר בצו זמני עם בירור הראיות.
המערערים עשו דין לעצמם, זלזלו בהוראות החוק ויצרו עובדות בשטח, ואף נגרמו להם הוצאות כבדות בשל כך. אך למעשה הם הם שהביאו הצרה על ראשם. היה עליהם לדאוג לקבלת רישיון עסק והיתרים על-פי חוקי התכנון עוד קודם להפעלת העסק. הם ידעו שאין תוקף להפעלת העסק ללא אישור הוועדה לשמירה על קרקע חקלאית, באשר מדובר בקרקע חקלאית. בנוסף, לא הציגו בקשה לשימוש חורג, שהיתה נחוצה.
לו היה בידיהם רישיון כדין, ייתכן שהיה ניתן לבדוק את נושא הרעש במקום בעזרת מומחים ולמצוא פתרונות מעשיים להקטנת ההפרעה ומניעת הטרדה מהשכנים, אך נושא הרעש הוא נלווה לנושא הרישיון שהוא העיקר, בנסיבות המקרה.
כלל נקוט הוא מלפני בית-המשפט כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו. לא מדובר כאן בעסק המתנהל מזה זמן רב ולפתע התעוררו הרשויות לסגרו, אלא בעסק חדש, שמלכתכילה נפתח רק על בסיס המלצה חסרת בסיס של מהנדס העיר. מי שהולך בדרך זו, אל יצפה להתחשבות והבנה מצד בית-המשפט שינהג עמו לפנים משורת הדין.



6.7 צו סגירה - בקשה לעיכוב ביצוע
ב- רע"פ 3125/94 {יגאל שפי ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 168 (1994)} נקבע כי אין זה ראוי לפנות לבית-המשפט ולבקש ממנו שיתן בפועל גושפנקא לסדרי מינהל פסולים, בטענה שכך עושים זאת.
לא מתקבל על הדעת שבית-המשפט יתן ידו לנורמה פסולה של פתיחת עסקים ללא רישיון ומתן ארכות של חסד לנהל עסקים אלה, עד שיינקטו הצעדים המינהליים המתחייבים, ועד לקבלת ההיתר או הרישיון.

6.8 דחיית בקשה לצו סגירה מינהלי
ב- ת"פ (ת"א) 1381/13 {מדינת ישראל נ' אובר דה ריינבו בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.04.13)} נגד הנאשמים הוגש כתב אישום המייחס להם שישה אישומים של הפעלת בית-עסק ללא רישיון. המאשימה עותרת למתן צו שיפוטי להפסקת העיסוק בעסק ולסגירתו עד לסיום בירור כתב האישום, מכוח סעיף 17 לחוק רישוי עסקים.
בית-המשפט דחה בקשה לצו סגירה מינהלי עד לסיום בירור כתב האישום, הואיל ועמדת המדינה אינה מתיישבת עם תכליות הוראות החוק הרלוונטיות ופעולתה אינה מקיימת את המבחנים להיותה מידתית ובעלת תכלית ראויה.






6.9 דחיית בקשה לעיכוב ביצוע של צו סגירה לעסק המוכר אביזרי מין
ב- רע"פ 5174/01 {רד פויינט חברה לאביזרים נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(2), 492 (2001)} נפסק מפיו של כב' השופט א' א' לוי כי:
"1. לבית-המשפט לעניינים מקומיים הוגש כתב אישום נגד המערערים, המייחס להם עבירה של ניהול עסק ללא רישיון בניגוד לסעיפים 2ה, 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק רישוי עסקים") ובניגוד לפריט 6.12 לצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995 (להלן: "צו רישוי עסקים").
בפני בית-משפט קמא טענו המבקשים, כי עיסוקו העיקרי של העסק הינו השכרה ומכירה של קלטות פורנו, ואילו מכירת אביזרי מין מהווה חלק שולי וזניח, המגיע אך ל- 5.7% מהיקף המכירות השנתי. טענתם זו של המבקשים נסמכה על סעיף 2ה לחוק רישוי עסקים.
2. בית-המשפט לעניינים מקומיים דחה את טענות המבקשים בקובעו, כי העיסוק בממכר אביזרי מין איננו זניח או שולי, אלא מהווה אחד מבין עיסוקיו העיקריים של העסק. על פסק-הדין הגישו המבקשים ערעור לבית-המשפט המחוזי.
בערעורם חזרו המבקשים על טיעונם העיקרי לפיו סעיף 2ה לחוק רישוי עסקים אינו חל עליהם, בשל העובדה כי עסקם אינו "עסק של אביזרי מין" כהגדרתו בסעיף 2ה(ב)(1) לחוק.
3. בית-המשפט המחוזי דחה את טענות המבקשים, תוך שהוא קובע כי השאלה אם ממכר אביזרי מין בעסק, מהווה עיסוק עיקרי אם לאו אינה רלבנטית, שכן חובת רישוי עסקם של המבקשים אינה מעוגנת בסעיף 2ה הנ"ל, אלא נובעת מסעיף 6.12 לצו רישוי עסקים. משכך, קבע בית-המשפט, כי בהתאם לסעיף 33 לחוק רישוי עסקים, רואים אדם כעוסק בעסק פלוני, אף אם התעסקותו זו היא רק חלק מעסקו העיקרי או באה לסייע לו בהשגת מטרה של עסקו העיקרי. לאור האמור, דחה בית-המשפט המחוזי את הערעור, והורה על עיכוב ביצוע צו הסגירה עד ליום 01.07.01.
על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגשה בקשת רשות ערעור לבית-משפט זה, ויחד עמה הבקשה לעיכוב ביצוע צו הסגירה.
4. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה לה, ולאחר שנתתי את דעתי לנימוקי בקשת רשות הערעור וסיכוייה, הגעתי למסקנה שדין הבקשה לעיכוב ביצוע צו הסגירה להידחות. המבקשים הורשעו בשתי ערכאות, ואינני רואה כל הצדקה להמשיך את עיכוב ביצועו של צו הסגירה עד להחלטה בבקשת רשות הערעור, באשר אין זה ברור כלל שרשות זו תינתן, ועל-כן משמעותו של הצו המבוקש היא הפעלה נמשכת של עסק ללא רישיון, והפעם בחסותו של צו בית-המשפט.
הבקשה נדחית."

6.10 ביטולו של צו הפסקה מינהלי שהוצא נגד הפעלת בית קפה
ב- ע"פ (חי') 2107/01 {שי עמר ואח' נ' גיורא פישר, סגן ראש העיר, תק-מח 2001(2), 6033 (2001)} הוגש ערעור על החלטת בית-המשפט קמה לפיה נדחתה בקשתם של המערערים לבטל צו הפסקה מינהלי, אותו הוציא המשיב להפסקת הפעילות בבית העסק של המערערים, קפה וניל, בקריית חיים.
בית-המשפט קבע כי הצו ניתן מתוך חשש של ממש לניגוד עניינים, יש אפשרות סבירה כי בנתינת הצו היה משקל של ממש לאינטרס הפרטי של המשיב במניעת הרעש הנגרם בבית העסק והמפריע את מנוחתו בביתו שבשכנות לבית העסק, ועל-כן יש לבטל את הצו.



6.11 צו מניעה למניעת סגירת עסק של מועדון. ביטול עיכוב צו הסגירה
ב- רע"א 5891/00 {ש.א.י. מועדונים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(4) 401 (2000)} המבקשת ומינהליה הורשעו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים וזאת על-פי הודאתם, בעבירה של עיסוק בעסק של מועדון ומכירת משקאות משכרים ללא רישיון. בעקבות ההרשאה האמורה ניתן צו סגירה, ולאחר שחלפה הארכה שניתנה למבקשת, הגישה המבקשת תביעה שעניינה הצהרה על קיום חובתן של הרשויות להעניק לה את האישורים הנדרשים לצורך קבלת רישיון עסק.
במסגרת התביעה האמורה המבקשת ביקשה עיכוב ביצוע לצו הסגירה שהוצא במשפט הפלילי עד לגמר המשפט.
בית-המשפט דחה את הבקשה לנוכח העובדה כי מדובר בהחלטה של ערכאה שיפוטית מוסמכת בפסק-דין חלוט בהליך פלילי שאין עוד זכות ערעור, ואין ליתן צו ביניים בהליך אזרחי אשר מטרתו לעקוף צו סגירה חלוט שניתן בהליך פלילי.
גם בהנחה כי בית-המשפט בהליך אזרחי עשוי להיזקק לבחינת מדיניות הרשות המוסמכת לעניין סירובה לתת רישיון עסק, הרי מקום שהוצא צו סגירה לעסק בהליך פלילי שהוא חלוט, יש לבצע צווים אלה בלא קשר ותלות להליך האזרחי. רק נסיבות נדירות ביותר, אם בכלל, עשויות להניע את בית-המשפט לעכב במסגרת הליך אזרחי את ביצועם של צווי סגירה שניתנו במסגרת הליך פלילי חלוט ונסיבות כאלה בוודאי לא נתקיימו כאן.



6.12 ביטול צו סגירה של עסק מסוג "פיצוציה"
ב- מ (רמ') 49459-06-13 {דניאל בראל נ' משטרת ישראל - תחנת רחובות, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.06.13)} המבקש הינו הבעלים של עסק מסוג "פיצוציה". למבקש נמסר צו מינהלי על-ידי תחנת משטרת רחובות ואשר לפיו עליו לסגור את העסק למשך 30 ימים.
בית-המשפט קיבל את הבקשה לביטול צו הסגירה, בקובעו כי לא התקיימו העילות המפורטות בסעיף 23 לחוק רישוי עסקים לצורך מתן צו הסגירה.

6.13 ארכה לצו הפסקת עיסוק
ב- ע"פ (ת"א-יפו) 80027/99 {אוצר מפעלי ים נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(4), 646 (2000)} נגד המערערת הוגש כתב אישום לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו, המייחס לה עבירה של עיסוק ללא רישיון, בעסק טעון רישוי, בניגוד לסעיפים 4, 14 ו- 15 לחוק רישוי עסקים.
בית-משפט קמא הטיל על המערערת קנס וכן הורה לה להפסיק את העיסוק בעסק המתואר בכתב האישום. לגבי צו הפסקת העיסוק, נתן בית-משפט קמא עיכוב ביצוע של 10 חודשים מיום מתן גזר הדין, היינו עד יום 23.11.99. מאז החלטתו של בית-משפט קמא ועד היום הוגשו מספר בקשות נוספות לעיכוב ביצוע ובסופו-של-דבר, אנו מצויים היום בתאריך 18.12.00 וצו הפסקת העיסוק עדיין לא יושם בפועל.
הערעור דנן מופנה הן אל הכרעת הדין והן אל גזר הדין ובגדר גזר הדין הדגש הוא על צו הפסקת העיסוק.
בית-המשפט דחה את הערעור באשר להרשאה. ובאשר לעונש קבע כי ברור שאין מקום להמשכת העיסוק במקום, ולכן הוחלט לדחות איפוא את הערעור גם לגבי צו הפסקת העיסוק שניתן על-ידי בית-משפט קמא.
בית-המשפט החליט לפנים משורת הדין כדי שהמערערת תוכל להתארגן, כי צו הפסקת העיסוק יכנס לתוקפו בתאריך 01.03.01.

6.14 עיכוב ביצוע צו סגירה
ב- רע"פ 9336/99 {יניב ראובן ו- 2 אח' נ' עיריית חיפה, תק-על 99(4), 115 (1999)} נדון עיכוב ביצוע החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים שפירושו המשך פעילות הפאב ללא רישיון עסק, וללא אישור הגורמים המוסמכים, אשר על-פי חוות-דעתם המקצועית פעילותו של הפאב במתכונתו הנוכחית כרוכה בסיכון משמעותי לציבור. בנסיבות אלו, אין הפגיעה האפשרית בפרנסת המבקשים יכולה לשקול כנגד החשש הטמון בסיכון חיי אדם.

6.15 ביטול הרשעת רופא וטרינר בגין ניהול מרפאה
ב- ע"פ (ב"ש) 7135/99 {רב הון רענן נ' עיריית אילת, תק-מח 99(3), 834 (1999)} בית-המשפט קיבל את הערעור וביטל את הרשעתו של המערער בניהול עסק טעון רישוי ללא רישיון לפי חוק רישוי עסקים.

6.16 עסק של איסוף והובלת פסולת. הרשעה בגין ניהול עסק ללא רישיון
ב- ע"פ (ת"א-יפו) 70104/99 {שלמה עזרא נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 3081 (1999)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט השלום, בו הרשיע את המערערים בעבירה של לכלוך רשות הרבים, לפי סעיף 2 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד-1984 וכן הרשיע את המערער 1 בעיסוק בעסק ללא רישיון, עבירה על סעיף 4 לחוק רישוי עסקים. המערערים מערערים על ההרשעה בעבירה על-פי חוק הניקיון וכן על גזר הדין.
בית-המשפט החליט לקבל את הערעור של המערער 1, שלמה עזרא, לבטל את הרשעתו בעבירה על חוק שמירת הניקיון ולהעמיד את הקנס על-סך 4,000 ש"ח; לדחות את הערעור של המערער 2, חסקיה עבד אל רחמן.

6.17 צו לפי סעיף 16(3) ולפי סעיף 24 לחוק רישוי עסקים
ב- עפ"א (ת"א-יפו) 80140/01 {מדינת ישראל נ' דאנס בר, תק-מח 2001(2), 7008 (2001)} נפסק כי צו לפי סעיף 16(3) ולפי סעיף 24 מאפשרים לרשות המקומית לפעול באופן מעשי להפסקת העסק וסגירתו, לאחר הזהרה למפעיל החדש ובעזרת המשטרה שתהיה מחוייבת להגיש עזרה למדינה מכוח הצו שיינתן על-פי סעיף 24.
ב- עמ"ק (נת') 3298/06 {מדינת ישראל נ' זייפר בע"מ ואח', תק-של 2007(4), 22524 (2007)} בכתב האישום טענה המאשימה כי מאז יום 19.12.05 עוסקים הנאשמים בעסק של גז - אחסונו ומכירתו, חומרי גלם לבניה, מוצרי בניה מוגמרים - אחסונם ומכירתם, חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים - אחסונם ומכירתם - זייפר בע"מ {להלן: "העסק"}, ללא רישיון עסק על-פי חוק רישוי עסקים, בנתניה, כשהעסק הינו עסק טעון רישוי על-פי החוק וצו רישוי עסקים (עסקים טעוני רישוי), התשנ"ה-1995. המאשימה יחסה לנאשמים עבירה שעניינה ניהול עסק ללא רישיון עסק כדין.
הנאשמים הודו בעבירות הנ"ל והורשעו על-פי הודאתם.
בית-המשפט גזר על הנאשמים צו סגירה לגבי העסק נשוא כתב האישום ככל שנוגע לעסק חומרי גלם לבניה, מוצרי בניה מוגמרים אחסונם ומכירתם וכן חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים - וביצועו נדחה למשך 24 חודשים מיום גזר הדין. מוצא צו סגירה לעסק נשוא כתב האישום ככל שנוגע לעסק של גז - אחסונו ומכירתו בעסק נשוא כתב האישום וביצועו נדחה למשך 6 חודשים.
בית-המשפט דן את נאשמת 1 לתשלום קנס בסך של 50,000 ש"ח. וכל אחד מהנאשמים 3 ו- 4 לתשלום קנס בסך של 15,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתם.
בנוסף, נאשמת 1 באמצעות מנהלה נאשם 4 תחתום על התחייבות על סך 25,000 ש"ח להימנע מלעבור אותן עבירות. ההתחייבות תיכנס לתוקפה ככל שנוגע לעסק נאשמת 1 שעניינו גז - אחסונו ומכירתו בעוד 6 חודשים מהיום, וככול שנוגע לעסק נאשמת 1 שעניינו עסק של חומרי בניה, מוצרי בניה מוגמרים אחסונם ומכירתם וכן חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים תיכנס היא לתוקפה בעוד 24 חודשים מהיום. ההתחייבות תיחתם היום ואם לא תיחתם ייעצר מנהל הנאשמת 1 מר זייפר ברק למשך 30 יום.
כל אחד מהנאשמים 3 ו- 4 יחתום על התחייבות על-סך 25,000 ש"ח להימנע מלעבור אותן עבירות. ההתחייבות שתיחתם על-ידי כל אחד מהנאשמים 3 ו- 4 תיכנס לתוקפה ככל שנוגע לעסק נאשמת 1 נשוא כתב האישום - שעניינו גז - אחסונו ומכירתו בעוד 6 חודשים מהיום וככול שנוגע לעסק נאשמת 1 נשוא כתב האישום עסק שעניינו - חומרי גלם לבניה, מוצרי בניה מוגמרים וכן חומרים מסוכנים לקיחים ורעילים - אחסונם ומכירתם תיכנס היא לתוקפה בעוד 24 חודשים מהיום. ההתחייבות תיחתם על-ידי נאשם 4 היום בבית-המשפט ואם לא תיחתם יעצר נאשם 4 למשך 30 יום. ההתחייבות תיחתם על-ידי נאשם 3 תוך 7 ימים מהיום ואם לא תיחתם יעצר נאשם 3 למשך 30 יום.

6.18 עסקים שכנים - תביעת פיצויים מעסק ללא רישוי
בעל עסק תבע לקבלת פיצוי מבעל עסק נוסף שפעל בסמוך אליו ללא רישיון עסק ומנתבעים אחרים.

ב- ת"א (חי') 1589/03 {בני עבדאל ג'אבר סאעבנה - חברה לתדלוק ושמנים בע"מ נ' עורך דין חסן עתאמנה ואח', תק-של 2007(3), 23269 (2007)} נדונה תובענה לפיצוי בעלי תחנת דלק בכפר קרע {להלן: "סאעבנה"} בשל נזקים נטענים שנגרמו לתחנה עקב פעילותה של תחנת דלק נוספת {להלן: "תחנת מסרי"}, אשר פעלה בסמוך, ללא רישיון עסק כנדרש.
התובעת טוענת כי על הנתבעים לפצותה בגין נזקים שנגרמו לה עקב פעילותה של תחנת מסרי. סאעבנה הגדיר את הנזק שנגרם לתובעת, כנזק שנגרם לו עקב הפעלת תחנת מסרי - "תוך שזו מתחרה בתחרות בלתי-הוגנת בתובעת" תוך גרימת נזק - "בגין ירידה מתמשכת בהיקף המכירות שלה ואי-עמידתה בתחזיות הכלכליות כתוצאה מהנ"ל".
לטענת התובעת, על מסרי לפצותה מכוח העובדה שהוא האחראי על הפעלת תחנת מסרי בכל התקופה הרלבנטית. באשר לעתאמנה {שימש כראש המועצה המקומית כפר קרע} ומסארוה {שימש בתחילה כממלא מקום ראש המועצה ולאחר-מכן החליף את עתאמנה} - טוענת התובעת כי חבותם בפיצוי מושתתת על-כך שלא פעלו לסגירת תחנת מסרי, למרות שידעו כי התחנה פועלת ללא רישיון ולמרות שהיו בידיהם הכלים והסמכויות לעשות כן.
עתאמנה ומסארוה שלחו מצידם הודעות כלפי הצדדים השלישיים הבאים: צד ג' 1, המועצה המקומית {לעיל ולהלן: "המועצה"}, צד ג' 2, משטרת ישראל {להלן: "המשטרה"}, צד ג' 3, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עירון {להלן: "הוועדה לתו"ב"}, צד ג' 4, המשרד לאיכות הסביבה {כיום המשרד להגנת הסביבה, להלן: "משרד הגה"ס"}, צד ג' 5, מר נאדר מחמוד מסרי, הנתבע 3. צד ג' 6, רשות הרישוי של המועצה המקומית כפר קרע {להלן: "רשות הרישוי"}.
מבחינה משפטית, טענו הנתבעים כי הפסיקה לא הכירה בעוולה נזיקית כגון זו עליה מבססת התובעת את תביעתה כנגדם, וכי פעילותם במסגרת תפקידם אינה יכולה להצמיח חבות אישית נזיקית. לטענתם, היה על התובעת להסתפק בכך שבמישור המינהלי היא השיגה את מבוקשה - והביאה לסגירת תחנת מסרי.
בית-המשפט קבע כי לאחר בחינת הראיות, ניתוח עדויותיהם של העדים ושקילת טענות הצדדים, דין התביעה כנגד הנתבעים להידחות, וכנגזר מכך - דין ההודעות כלפי הצדדים השלישיים למעט מסרי {שניתן נגדו פסק-דין בנפרד} - להידחות אף הן.
בית-המשפט קבע כי אין מקום לחייב את מסארוה כלפי התובעת מכוח עוולת הרשלנות, כיוון שלא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין מחדלו לבין הנזק שנגרם. לא הוכח שאף אם מסארוה היה מוציא צו סגירה מינהלי, הדבר היה מביא לסגירת תחנת מסרי. לא הוכח שצו שכזה, בנוסף על שני צווים שיפוטיים שכבר היו ממילא באותה העת {צו סגירה בתיק הפלילי הראשון וצו הריסה בתיק הפלילי השני}, היה מביא לתוצאה המבוקשת, וזאת בהיעדר הוכחה שהמשטרה היתה מבצעת את הצו מייד לאחר שהיה יוצא. לכן, לסיכום הדיון בעוולת הרשלנות - בכל הנוגע למסארוה, מסקנת בית-המשפט היא שאף שהתנהלותו רחוקה מלהיות אופטימלית, אך לא הוכח קיומה של העוולה.
בעניין הפרת חובה חקוקה קבע בית-המשפט שלא הוכחה קיומה של עוולה זו, אף אם ניתן לומר שהפעלה בלתי-סבירה של הוראות חוק רישוי עסקים מצד ראש מועצה מקומית יכולה להיחשב כ"חיקוק" לצורך העוולה הרלבנטית, בהתייחס לנזק הנטען הספציפי.
בעניין עוולה מינהלית ציין בית-המשפט כי התובעת לא טענה באופן מפורש להתקיימותה של עוולה כגון זו, וכנראה היא ציפתה מבית-המשפט להבין שלכך התכוונה. למרות זאת, בית-המשפט התייחס לנושא זה בקצרה, לפנים משורת הדין, ואמר כי לא מתקיימת עוולה זו במקרה דנן.

7. האם רישיון עסק הוא אישי או שמא ניתן להעברה
ב- עע"מ 4848/04 {שולמית בכור ואח' נ' מרדכי (מוטי) ששון - ראש עיריית חולון, תק-על 2007(3), 4474 (2007)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים, במסגרתו נדחתה עתירתם של המערערים, בה ביקשו ליתן למערערת 1 רישיון רוכלות לדוכן פירות וירקות המצוי בפינת הרחובות ארלוזורוב ושנקר בחולון.
בעלה המנוח של המערערת, עובד בכור {להלן: "עובד" או "המנוח"} הפעיל במשך כעשרים שנה דוכן פירות וירקות מכוח רישיון רוכלות, רישיון אשר חודש מדי שנה. עובד נפטר ביום 19.08.99, ועקב פטירתו הודיעה מחלקת רישוי עסקים בעיריית חולון למערערת כי רישיון הרוכלות הינו אישי, וכי עם פטירתו של המנוח פקע הרישיון.
פעמיים הגישה המערערת בקשה לחידוש רישיון הרוכלות על-שמה, כאשר לגישתה היה על המשיב לבחון את בקשתה כבקשה לחידוש רישיון קיים, ולא למתן רישיון חדש. בתשובה לבקשתה הראשונה הובהר למערערת כי בקשתה נשקלה כבקשה למתן רישיון חדש, מאחר שרישיון עסק הוא אישי ולא ניתן להעברה.
הבקשה סורבה לאחר שנדונה לפי הקריטריונים המקובלים, ובהם מדיניות העיריה והמשטרה למעט במתן רשיונות לרוכלות, ובהתחשב בנתוני המערערת מבחינה סוציאלית וחברתית. בקשתה השניה של המערערת סורבה מהטעם שרוכלות היא מטבעה ניידת ואין מאשרים רוכלות נייחת, וכן מאחר שהרחוב בו היה מוצב הדוכן הוא אחד הרחובות האסורים ברוכלות. עקב דחיית הבקשה השניה הגישה המערערת את ערעורה.
בית-המשפט קמא דחה על-הסף את עתירתם של המערערים 4-2, ילדיו של המנוח, שכן הללו מעולם לא ביקשו רישיון עסק לעבוד בדוכן, ומשכך ממילא לא סורבה בקשתם. באשר לעתירתה של המערערת קבע בית-המשפט כי רישיון העסק הקנה אמנם למנוח זכות קניינית, אולם מאחר שמדובר ברישיון אישי, אשר פקע לאחר מותו של בעל הרישיון, זכות זו אינה עוברת לאחר מותו ליורשיו.
בית-המשפט העליון קבע כי רישיון הרוכלות הינו רישיון אישי, שאינו ניתן להעברה, והזכות בו עמדה למנוח בלבד. לזכות זו נלוותה אמנם האפשרות להעביר את הרישיון לאחר מותו ליורשיו לתקופה מוגבלת, אך אין היורשים קונים מכוח העברה זו זכות עצמאית ברישיון.
משכך, בתום התקופה הזמנית הקבועה בתקנות רישוי עסקים, יש לבחון את בקשתם לקבלת רישיון עסק כבקשה לקבלת רישיון חדש, ולא כבקשה לחידוש רישיון. כמו-כן בית-המשפט לא ראה מקום להתערב בקביעתו של בית-המשפט קמא, כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב לסרב לבקשת המערערת.
ב- ה"פ (מ"א) 94/12 {אורן בן שושן נ' מר בני כשריאל, ראש עיריית מעלה אדומים, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.02.14)} הוגשה תובענה למתן פסק-דין הצהרתי, לפיו המבקש זכאי להמשיך לעסוק במכירת פרחים בכניסה לעיר מעלה אדומים.
בית-המשפט דחה את התביעה, בקובעו כי תיקון חוק רישוי עסקים נועד להוסיף למטרותיו הכלליות, מטרות ספציפיות הנוגעות להסדרת העיסוק ברוכלות. כעולה מפורשות מהוראת סעיף 2א(א)(1) לחוק, רשות הרישוי מוסמכת לעשות שימוש בסמכותה גם על-מנת למנוע פגיעה בפרנסתם של רוכלים אחרים. מכאן כי שיקולי שוויון הנוגעים לפרנסתם של כלל הרוכלים הינם שיקולים אותם רשות הרישוי מוסמכת ואף חייבת לשקול.
חוק רישוי עסקים מבדיל בין עסקי רוכלות לבין עסקים אחרים. הבחנה זו הכרחית, שכן שלא כעסק פרטי הפועל בשטח בו הוקנתה לבעליו זכות החזקה, פועל דוכן הרוכלות במרחב הציבורי. רישיון רוכלות הינו קצוב בזמן, ובהתקיים נסיבות ראויות רשאית רשות הרישוי שלא לחדשו.
מי שמוענק לו רישיון רוכלות אמור איפוא להביא בחשבון כי אין ודאות שרישיונו יחודש, ולא לפתח ציפיה כי ימשיך ויפעל במקום במשך שנים. העובדה שהמבקש פעל במפרץ המכללה משנת 2006 אינה מקנה לו איפוא זכות קניינית, מעין קניינית או חפצית לפעול במקום, ואין בה כדי לחייב את רשות הרישוי להמשיך ולהעניק לו רישיון לפעול במקום.

8. השיקולים בדחיית בקשה לניהול עסק - התנגדות המשטרה
8.1 התנגדות לניהול בר ומזנון מהיר
ב- בג"צ 224/69 {משה הללי נ' ראש עיריית תל-אביב משטרת ישראל, פ"ד כג(2), 473 (1969); ראה גם בג"צ 22/66 גיטה קמנמן נ' עיריית תל-אביב ואח', פ"ד כ(2), 37 (1966); בג"צ 245/66 בוסתנאי סחה המכונה "בוסי" נ' מפקח הכללי של משטרת ישראל, פ"ד כ(4), 441 (1966)} נפסק כי:

א. גם חשש סביר פן תיפגע אחת מן המטרות של שמירה על סדרי הציבור ומניעת פגיעה בבטחונו, די בו כדי להצדיק את החלטת הסירוב של המשטרה במידה שתימנע התערבות של בית-המשפט הגבוה לצדק.
ב. חששות הקשורים באישיות המבקש רישיון או מי שמנהל בשמו את העסק והמבוססים לא רק על תלונות אלא גם על ידיעות שהינם פרי תוצאה של סיורים בשטח - מהווים חשש סביר.
ב- בג"צ 230/73 {ש.צ.מ. בע"מ נ' ראש עיריית ירושלים, פ"ד כח(2), 113 (1974)} נקבע שבמילים "מניעת סכנות לבטחון הציבור" המופיעות בסעיף 1(א)(2) לחוק רישוי עסקים לא התכוון המחוקק לשמירה על ערכי המוסר אלא לענייני בטחון הציבור.

8.2 התנגדות לניהול מסעדה
ב- בג"צ 188/71 {ויליאם ואדגר זונדר נ' מפקח מרחב הירקון ומשטרת ישראל, פ"ד כה(2), 520 (1971)} נקבע כי כאשר החומר שבידי המשטרה בקשר עם עבר המבקש/ים די בו כדי לבסס מסקנה שהעותרים אינם ראויים לרישיון בשל עברם הפלילי או מהימנותם או שאינם ראויים בו בשל אופיים כאמור בסעיף 2(א)(3) לחוק רישוי עסקים, הרי יש יסוד להתנגדות המשטרה והרישיון לא ינתן.

8.3 התנגדות למועדון משחקים
ב- בג"צ 379/72 {רפאל גיגי נ' עיריית חולון, פ"ד כז(1), 544 (1973)} נפסק כי כאשר עסק שהתנהל בעבר ללא צורך ברישיון הועלה על-ידי המחוקק לפסים של רישוי, די בחשד שאין העסק מתנהל כשורה ואינו ממלא את דרישות החוק כדי לבסס סירוב למתן הרישיון.
כדי לבסס את דעת המשטרה שאופן ניהול מועדון עלול לסכן את שלום הציבור, נדרש חשד מבוסס וחומר ראיות מספיק כדי הנחת-דעתה של הרשות המינהלית.
די בכך, כאשר החומר שהיה בידי המשטרה נותן מקום לחשד מבוסס כי המועדון משמש מקום למשחקים אסורים מבחינת החוק ויש בו משום סכנה לציבור.

8.4 התנגדות לבית מלון
ב- בג"צ 22/66 {גיטה קמנמן נ' עיריית תל-אביב, פ"ד כ(2),37 (1966)} נקבע כי פסק-דין המזכה את העותרת מעבירת ניהול מקום לשם עיסוק בזנות, על-פי סעיף 5 לחוק לתיקון דיני העונשין {עבירות זנות}, התשכ"ב-1962, אין בו כדי לשמש מניעה לסירוב המשטרה לתת רישיון לניהול עסק של מלון.
לא הרי השאלה שעמדה בפני בית-המשפט המחוזי בדונו בעבירה הנ"ל, כהרי השאלה שהמשטרה שוקלת בדונה בבקשה למתן רישיון לניהול בית עסק. בית-המשפט קבע שלא הוכח כי העותרת ידעה כי בית המלון משמש מקום לשם עיסוק בזנות, ולכן זיכה אותה. בפני המשטרה עמדה השאלה בצורה אחרת: אם באותו מקום מתנהל - עם ידיעה או בלעדיה - עסק של זנות. לכך יש בידי המשטרה הוכחות למכביר, היא צדקה בסרבה לתת הסכמתה לרישיון המבוקש.

8.5 סכנה לשלום הציבור
ב- בג"צ 442/74 {משה דבי נ' שר המשטרה ואח', פ"ד כט(2), 3 (1975)} נפסק כי כדי להשיג את המטרה של מניעת סכנות לשלום הציבור חייב להיות שיתוף פעולה מלא בין בעל העסק לבין המשטרה.
סירוב המשטרה לאשר את בקשת העותר לחדש רשיונו הינו אמצעי לגיטימי במאבק המשטרה בעבריינות.
ב- בג"צ 711/82 {שוחט ואח' נ' משטרת ישראל מטה מרחב השרון, משטרת נתניה, פ"ד לז(3), 505 (1983)} נקבע כי כלל נקוט הוא מלפני בג"צ, כי לא יזכה לסעד מי שעושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק ובמעשיו, במטרה כי הרשות תיכנע לדרישותיו.
בתוך הכלל, שהוא לכאורה נוקשה, ייתכנו גם מקרים יוצאים מהכלל, שבהם יעדיף בית-המשפט בכל זאת את שיקול טובתו של עותר על השיקול, שהוא בא באי-נקיון כפיו עקב הפרת החוק.
כשמדובר באי-היענות לבקשה להוציא רישיון חדש, המתבקש על-ידי העותרים לראשונה, מותר לרשות להגיע למסקנתה השלילית על-סמך חשד סביר לאי-התאמתו או כשירותו של המבקש לקבל את הרישיון, או לקיום סיכון לשלום הציבור מניהול העסק הנדון.
כשמדובר במועדון, שהיה "קן צרעות", אין כל פסול בכך, כי בקשתם של העותרים תסורב על-ידי המשטרה, כל עוד לא חלפה תקופת הצינון, שיהא בה כדי להרחיק אותם אלמנטיים שליליים, שדבקו וקבעו את תדמיתו. זאת, אפילו אין העותרים עצמם נגועים בנגעיהם של קודמיהם.
ב- מ' (ק"ש) 19875-02-13 {אלעד בלהנס נ' מ. י. תחנת ירדן גליל, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.02.13)} נדונה בקשה לביטול צו סגירה מינהלי שהוצא לצורך שמירה על שלום הציבור והחזרת שלום הציבור שהופר לפי חוק רישוי עסקים.
בית-משפט השלום דחה את הבקשה ופסק כי במסגרת הביקורת השיפוטית על צו הפסקה מינהלי על בית-המשפט לבחון אם היה לרשות המינהלית יסוד סביר להניח כי נעברה עבירה בעסק או לגביו לפי סעיף 14 לחוק, אם באמצעות הצו תושג התכלית לשמה הוענקה הסמכות ואם נפלו פגמים בשיקול-הדעת המינהלי המצדיקים התערבותו.
צו הפסקה מינהלי המעניק סמכות לסגור עסק באופן מיידי וללא צורך בפניה לבית-המשפט הוא חריג ותכליתו מניעתית. יש להראות שהעסק פועל ללא רישיון ובנוסף שהוא מסכן את שלום הציבור או יוצר סיכון אחר בפעילותו, שכן "דרך המלך" לטיפול בעברייני רישוי הוא הגשת כתב אישום ובמקרים המתאימים הוצאת צו שיפוטי להפסקת העיסוק. הואיל ומדובר בסמכות דרקונית העלולה לפגוע בזכויות הפרט עוד טרם הועמד לדין, יש להשתמש בה בזהירות ורק במקרים דחופים בהם גובר האינטרס הציבורי על האינטרס הפרטי, כאשר מתעורר צורך דחוף הקשור בחוק רישוי עסקים.
בית-המשפט לא ייתן הכשר להמשך הפעלתו של העסק הפועל ללא פיקוח גורמי הרישוי הרלוונטיים, באופן המהווה סכנה לשלום הציבור, מה גם שהמבקש לא עמד בנטל ההוכחה כי נפל פגם בשיקול-הדעת שעמד בבסיס הוצאת הצו המצדיק התערבות בית-המשפט. עם-זאת, לשם האיזון הורה בית-המשפט למשיבה להודיע אם היא מסכימה לביטול הצו או לצמצומו.

8.6 הבחנה בין סירוב למתן רישיון חדש לבין סירוב לחדש רישיון קיים
ב- בג"צ 492/80 {אברהם שקרצי נ' משטרת באר שבע ואח', פ"ד לה(2), 739 (1981)} העותר מנהל עסק של הפעלת מכונות משחק חשמליות ומכונות אחרות על-פי רישיון, וזאת החל משנת 1972.

בשנת 1979 סירבה העיריה, המשיבה 2, לחדש את רישיון העסק של העותר עקב התנגדות המשיבה ה- 1 למתן הרישיון. נימוקי הסירוב היו שבמקום העסק ביקרו הנערים מתחת לגיל 16, בניגוד לתנאי הרישיון וכן קויימו במקום משחקים אסורים.
העותר הכחיש את טענות המשטרה ומכאן עתירתו לצוות על המשיבים לחדש את רשיונו.
בית-המשפט סבור היה שהעתירה בדין יסודה. במשך תקופה של למעלה משבע שנים לא הועלו נגד העותר טענות בדבר אי-קיום תנאי הרישיון פרט לשני העניינים הנ"ל. לעניין השאלה אם המשחק שנערך במכונות הוא בגדר "משחק אסור" לפי ההגדרה בחוק העונשין נאמר כי העניין משמש נושא להליכים פליליים וטרם נפלה בו הכרעה.
על ביקורים של צעירים מתחת לגיל 16, העניין כאמור הוכחש על-ידי העותר ולא הוגש נגדו כל אישום בשל כך. "יתר-על-כן, מכיוון שמדובר פה בחידוש רישיון, חייבת היתה המשטרה, לפני שקבעה את עמדתה השלילית כלפי העותר, לתת לו אפשרות להגיב על הטענות... דבר זה לא נעשה...".
בסיכום נאמר כי החומר שהובא בפני בית-המשפט אינו מספיק לביסוס התנגדות המשטרה לחידוש הרישיון.





8.7 התנגדות למועדון משחקי ביליארד ולמועדון של משחקים חשמליים
ב- ב"ש (ב"ש) 5/97 {חב' "צמרת" נ' מפקד המחוז הדרומי, תק-מח 97(1), 172 (1997)} בית-המשפט קבע כי:
א. העסקים נוהלו במשך שנים רבות והרשיונות לניהולם חודשו מדי שנה בשנה וזאת למרות שבעת שחודשו נראה שהיו בהם מכונות משחק אסורות. השאלה היא עדיין, האם בנסיבות אלה היה מקום להוציא את צווי הסגירה כפי שהוצאו, וזאת על-אף הפרת תנאי הרישיון ופעילות בניגוד להוראות החוק.
ב. בשוקלו את הצורך בסגירת עסק עקב ניהול משחקים אסורים חייב מפקד המחוז לתת דעתו לא רק להימצאותן של מכונות משחק אסורות באותו עסק, אלא גם למכלול הנסיבות, שכוללות את זכות העיסוק ואת האפשרות שבנסיבות הספציפיות של המקרה לא יהיה מוצדק להיזקק לאמצעי הקיצוני של צו הסגירה. תוקף דברים אלה רק התחזק וקיבל משנה-תוקף לאחר חקיקתם של חוקי יסוד: כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק.
ג. מהחומר כפי שהונח בפני בית-המשפט עולה, כי מפקד המחוז כלל לא נתן את דעתו על הצורך להביא בחשבון ולהתייחס גם לשיקולים אלה ולערוך את האיזון הראוי בינם לבין הצורך לפעול להבטחת שלום הציבור העומד ביסוד הסמכות האמורה ולא די היה בהגשת כתבי האישום כדי להכשיר הוצאות צווי הסגירה ללא שיקול נוסף.
ד. במקרה דנן, כאשר מכונות המשחק כבר הוצאו מהמקום ולא היתה קיימת סכנה מיידית של המשך פעילות בניגוד לתנאי הרישיון וכתוצאה מכך בניגוד לחוק לא היה הכרח להיזקק דווקא לאמצעי הקיצוני של סגירת העסקים המהווה פגיעה בחופש העיסוק ולפחות היתה חובה לתת למבקשים זכות שימוע לפני מתן צו הסגירה.
ה. במקרה הנוכחי הוצאו צווי הסגירה מבלי שנשקלו כל מכלול הנסיבות הצריכות לעניין ומבלי שניתנה הדעת לצורך בכך ונערך בפועל האיזון הראוי ולאור העובדה שמכונות משחק כבר נתפסו והוצאו מן המקום, גם ננקט אמצעי, שמבלי לתת זכות שימוע לפני ביצועו, היה מעבר לנדרש.

8.8 רישוי לחנות לאביזרי מין
ב- עפ"א (ת"א-יפו) 80074/01 {רד פוינט נ' מדינת ישראל, תק-מח 2001(2), 728 (2001)} המחוקק העניק לרשות הרישוי סמכויות להגביל או להתנות עסקים אלה, אולם לא לגבי כל עסק של אביזירי מין, אלה רק אלה שהוגדרו בסעיף 2ה. המחוקק ידע להבחין הבחן היטב בין הגדרות המצומצמות לעניין הסעיף בו הן מופיעות, לעומת הגדרות לעניין החוק כולו. ראה למשל ההגדרות שבסעיפים 2א, 2ג ו- 3א, בהם ההגדרות הספציפיות מתייחסות "לעניין חוק זה", לעומת סעיפים 2ב, 2ד ו- מ 2ה בהם ההגדרות מתייחסות "לעניין סעיף זה", בלבד.

8.9 הפעלת עסק ברישיון ועבירה על סעיפי העונשין האוסרים אחזקה והפעלת עסקי הימורים
ב- רע"פ 9140/99 {עמוס רומנו ו- 3 אח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 349 (2000)} המחוקק ביקש להגביל את התערבותו בדרכי בילוי ועיסוקי הפנאי של הפרט. הוא נזהר מהתערבות פטרנליסטית בהעדפותיו של הפרט אלא-אם-כן מתלווה לכך השלכה שלילית ופסולה בהיבט של האינטרס הציבורי. מכאן, כי הוא ביקש לשלול רק את משחקי המזל שנילווה להם סיכון של ממש להתמכרות על התוצאות הכלכליות והחברתיות ההרסניות הנילוות לכך לגבי הפרט והציבור.
אשר לגורמים המפעילים את מקומות משחקי המזל - ההנחה המתבקשת היא כי חוק העונשין לא ביקש לפגוע בחופש העיסוק של העוסקים בכך אלא במצבים קיצוניים שיש לאוסרם מטעמי אינטרס הציבור. סוג המשחקים בו אנו עוסקים כאן איננו נמנה על קטיגוריה זו של עניינים שהחוק ביקש לאוסרם.
אין זה מפתיע, איפוא, כי לאורך שנים ארוכות זכה אדם לרישיון עסק להפעלת מועדון המשחקים, שלימים הואשם ונשפט בגין הפעלתו. מן הסתם, הרשות המוסמכת אשר אישרה את מתן רישיון העסק וחזרה ואישרה את נתינתו, סברה כי העסק המנוהל עומד בדרישות החוק, וכי הנהלתו אינה כרוכה בעבירה על החוק.

8.10 משקאות משכרים
ב- בית-המשפט לעניינים מקומיים (ת"א) ‏2130010438 {מדינת ישראל משטרת ישראל נ' חביב אבירן, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.01.14)} משטרת ישראל הגישה בקשה לפי סעיף 17 לחוק רישוי עסקים, לצוות על סגירתו של עסק {כך לטענת המבקשת} המצוי בקומת המרתף של בית, ואשר לטענת המבקשת נמכרים בו משקאות משכרים.
בית-המשפט קיבל את בקשתה של משטרת ישראל והורה על סגירתו של עסק אשר לטענת המבקשת נמכרים בו משקאות משכרים. נקבע, כי בנסיבותיו של עניין זה, יש ליתן צו סגירה לפי סעיף 17 לחוק, הכל על-פי הראיות שהעלו נתונים עובדתיים לכאוריים אשר די בהם כדי לבסס הכרעה לצורך מתן הצו ולצורכו בלבד. במקרה זה, השיקול והאינטרס הציבוריים גוברים על האינטרס הפרטי של בעל הנכס ומכל מקום ניתן לאזנם במסגרת הצו עצמו.

8.11 התנגדות למתן היתר למכירת משקאות משכרים
ב- בג"צ 5021/91 {רחל אפרגן נ' אגף רישוי עסקים ואח', תק-על 92(2), 197 (1992)} קבע בית-המשפט כי התניית מתן הרישיון בנכונותו של בעל הרישיון לשמש כמודיע משטרתי, היא בגדר התניה פסולה. אזרח הממלא אחרי הדרישות שהחיקוקים הרלבנטים הציבו כתנאים לפתיחת עסק פלוני זכאי לקבלת הרישיון, ואין להעלות כלפיו דרישות נוספות שעניינן הפיכתו למודיע או למשתף פעולה בדרך אחרת עם רשויות המשטרה.
העובדה שבמקום פלוני נאספים עבריינים ויש סכנה של שימוש באלימות, היא עילה מספקת לסירוב למתן היתר למכור משקאות משכרים.
נקיטה משטרתית בצעדים, ויהיה זה אף במאוחר, לגבי כל המקומות האחרים שנמנו בעתירה שוללת ייחוס אפליה כלשהי בהשלטת החוק. בנסיבות הקיימות, אין בפנינו כל עילה לדחיית הגרסה המשטרתית מפורטת, לפיה היא פועלת נגד כל מזנון שהוא בגדר "יעד מקום", כנוסחה של המשטרה.

8.12 פסטיבל
ב- בג"צ 5009/97 {חברת מולטי מדיה בע"מ נ' משטרת ישראל ואח', תק-על 96(3), 609 (1992)} נקבע כי עריכת פסיטבל הינה עסק טעון רישוי לפי חוק רישוי עסקים. בסמכות המשטרה ליתן או שלא ליתן אישור לפסטיבל ובסמכותה להתנות את נתינתו של אישור בתנאים אלה ואחרים.



8.13 התנגדות המשטרה לניהול עסק ומכירת משקאות משכרים
ב- עת"מ (ב"ש) 220/04 {פרץ אורטל נ' משטרת ישראל - סנ"צ פרץ יצחק מפקד משטרת אשדוד, תק-מח 2004(2), 1362 (2004)} העותרת, תושבת אשדוד, הינה הבעלים הרשום של בית עסק "מסביב לשעון".
לשם קבלת רישיון העסק נדרשה העותרת להמציא לעיריית אשדוד, אישור משטרה לפתיחת העסק על-מנת שתוכל למכור במקום, בין היתר, משקאות משכרים. לשם כל פנתה העותרת למשטרת אשדוד ונענתה בשלילה עקב התנגדות מערך המודיעין המשטרתי ומכיוון שישנן תלונות מצד הדיירים, לגבי ניהול עסק במקום.
בית-המשפט דחה את העתירה לאחר שקבע כי החלטת המשיבה לאור כל המכלול הינה בתחום הסבירות.

8.14 חירות בעל עסק
ב- בג"צ 2665/98 {שחר נחום נ' משטרת ישראל, מפקד מרחב דן, פ"ד נב(2), 454 (1998)} חירות בעל עסק לקיום אירוע של "מסיבת טראנס" ניתנת להגבלה אם קיימת ודאות קרובה להתרחשותה של פגיעה חמורה, קשה ורצינית לשלום הציבור. תנאים אלה מתקיימים בעתירה שלפנינו.
הפגיעה בשלום הציבור הצפויה מהתרחשות האירוע היא ממשית, רצינית וחמורה. מסיבת "אסיד" או מסיבת "טראנס" - בה נמכרים סמים לכל דורש {קטינים ובגירים כאחד}, ואשר במסגרתה עובר הקהל לאקסטזה ואובדן חושים, מהווה סכנה חמורה, ממשית ורצינית לשלום הציבור. התרחשותה של סכנה זו - על רקע החומר המודיעיני שהובא לידיעת בית-המשפט - היא קרובה לוודאי. מתקיימים, איפוא, התנאים המאפשרים לרשות השלטונית להגביל את חירותו של העותר, ובלבד שההגבלה היא האמצעי האחרון ולא הראשון. עיקרון המידתיות חל אף כאן.

9. שיקולים חינוכיים
9.1 פגיעה חינוכית
ב- בג"צ 382/83 {נדיה מרימי נ' ראש עיריית ר"ג, פ"ד לח(1), 545 (1984)} נפסק כי רשות הרישוי רשאית להביא בחשבון אם פתיחתו של עסק תהיה בעלת השלכות שליליות מבחינת השיקולים החינוכיים.
גם כאשר מוענקת הזכות לשקול שיקולים חינוכיים אין פירושו של דבר שניתן לאמץ אמת-מידה קיצונית ויוצאת דופן אולם אם הגישה שננקטה על-ידי רשות הרישוי נראית כגישה סבירה הבאה לקדם אינטרס חינוכי לגיטימי או למנוע פגיעה חינוכית-מהותית לא יתערב בית-המשפט רק בשל כך שתיתכן גם גישה סבירה חלופית, אשר נראית לבית-המשפט יותר מזו שאומצה על-ידי רשות הרישוי.

9.2 מועדון משחקים
ב- בג"צ 287/71 {ציון דעבול נ' ראש עיריית ר"ג, פ"ד כו(2), 821 (1971)} נקבע כי ראש העיריה כרשות רישוי אינו מוסמך להדריך עצמו על-פי שיקולים חינוכיים בבואו לשקול בקשה למתן רישיון לעסק למועדון משחקים.



9.3 ניהול עסק למימכר אביזירי מין - אי-מתן רישיון - שיקולים חינוכיים ושמירת הסדר הציבורי
ב- בג"צ 809/86 {דב ינוביץ נ' מ' ורבין - ראש המועצה המקומית, פ"ד מא(4), 309 (1987)} המשיבים החליטו לאסור על העותרים לנהל בחנותם עסק למימכר אביזרי מין למינהם. החלטתם הושתתה על שיקולים חינוכיים ועל שמירת הסדר הציבורי.
שתי שאלות עיקריות מתעוררות בעתירה זו:
א. האם למועצה מקומית נתונה הסמכות לאסור הקמתו של עסק למוצרי מין בתחומיה?
ב. בהנחה שיש למועצה סמכות כזו, האם סירובם של המשיבים לבקשה לניהול עסק במקרה דנא עומד בפני הביקורת ובמבחן הסבירות?
בית-המשפט דחה את העתירה.

10. תכנון ובניה
10.1 שימוש חורג - סעיפים 179 ו- 187 לחוק התכנון והבניה
סעיפים 179 עד 187 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובעים כדלקמן:
"179. פרסום הרשימה ואישורה (תיקון התשנ"ה)
נערכה רשימת בניינים וקרקעות כאמור בסעיף 178, ינהגו בה, בשינויים המחוייבים לפי העניין, לעניין הפקדתה, התנגדות לה, אישורה ותחילת תקפה ולעניין כל דבר אחר, כבתכנית אשר הרשימה כאמור חורגת מהוראותיה; ובכל הודעה על הפקדת הרשימה ייאמר כי הוועדה המקומית מבקשת לקבוע את תקופת המקסימום לשימוש החורג בבניינים או בקרקעות שברשימה ולקיום בניין שברשימה כבניין חורג.
180. תקופת המקסימום לחריגה בבניינים (תיקון התשנ"ה)
לכל בניין חורג לפי סעיף 178 תקבע תקופת המקסימום, בשים-לב לכל הנסיבות ובין השאר:
(1) התקופה המשוערת להמשך קיומו של הבניין, למעשה, בשים-לב לשנות קיומו שחלפו ולמצבו אותה שעה;
(2) התקופה המשוערת להמשך קיומו היעיל של הבניין מבחינה כלכלית וכמקור הכנסה;
(3) מידתה ואפיה של החריגה;
(4) אפיו הציבורי של הבניין.
181. התקופה המירבית לחריגה (תיקון התשנ"ה)
התקופה המירבית לחריגה לכל קרקע שבה קיים שימוש חורג, תיקבע בשים-לב לכל הנסיבות, ובין השאר, מידתה ואופיה של החריגה.
182. אישור התקופה המירבית (תיקון התשנ"ה)
הציעה הוועדה המקומית, מכוח פרק זה, לקבוע את התקופה המירבית לחריגה של כל בניין או קרקע, ינהגו בקביעה זו, לעניין הפקדתה, התנגדות לה, אישורה ותחולת תוקפה, ולעניין כל דבר אחר, כבתכנית אשר החריגה היא מהוראותיה כאמור בסעיף 179, בשינויים המחוייבים לפי העניין.
183. הפסקת החריגה בתום התקופה המירבית (תיקון התשנ"ה)
לא יאוחר מתום התקופה המירבית ייפסק השימוש החורג בבניין, או ישונה הבניין עד שלא יהיה עוד חורג או ייהרס או יסולק; לא נעשה כן, רשאי בית-משפט השלום, לפי בקשת הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, לצוות על המשתמש בבניין או על בעל זכות בו לבצע את הדבר, הכל לפי העניין וכפי שנראה לבית-המשפט צודק בנסיבותיו.
184. הפסקת החריגה לפני תום התקופה המירבית (תיקון תשנ"ה)
(א) הוועדה המקומית רשאית, אם נראה לה הדבר דרוש לצרכי התכנון, וחייבת היא לפי דרישת הוועדה המחוזית, להורות בכתב למשתמש בבניין או לבעל זכות בו להפסיק את השימוש החורג לפני תום התקופה המירבית לחריגה של אותו בניין, או לשנות, להרוס או לסלק את הבניין החורג, הכל לפי העניין, לפני תום אותה תקופה.
(ב) הרואה את עצמו נפגע על-ידי הוראת הוועדה המקומית רשאי לערור עליה לפני ועדת הערר, תוך שלושים ימים מיום המצאת החלטת הוועדה המקומית לידיו; ועדת הערר רשאית לקבל את הערר או לאשר את הוראת הוועדה המקומית, עם או בלי שינויים; ועדת הערר תיתן החלטתה תוך ששים ימים מיום הגשת הערר; לא ניתן לערור על החלטת ועדת הערר.
(ג) בוצעה ההוראה, זכאי בעל הזכות בבניין לפיצויים מהוועדה המקומית; אולם בחישוב הפיצויים יביאו בחשבון כי בתום התקופה המירבית היה נפסק השימוש החורג בבניין או שהבניין היה טעון הריסה, סילוק או שינוי בלי תשלום פיצויים.
185. אי-ביצוע ההפסקה לפני המועד (תיקון התשנ"ה)
לא קיים המשתמש בבניין או בעל הזכות בו את הוראת הוועדה המקומית שניתנה לו לפי סעיף 184, לאחר שתמה תקופת הערר עליה או לאחר שאושרה ההוראה על-ידי ועדת הערר, רשאי בית-משפט השלום, על-פי בקשת הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, לצוות עליו לקיים את ההוראה.
186. ביצוע על-ידי הוועדה המקומית
לא קויים צו של בית-המשפט לפי סעיפים 183 או 185 ואין עוד ערעור עליו, רשאי בית-המשפט, כשהנסיבות מחייבות זאת, להטיל את ביצועו על הוועדה המקומית, וכן רשאי בית-המשפט להרשות את הוועדה המקומית לגבות את הוצאות הביצוע ממי שחייב בקיום הצו, בדרך שגובים חוב אזרחי; סעיף זה אינו גורע מסמכות בית-המשפט לפי פקודת בזיון בית-המשפט, ומכל זכות לפיצויים לפי חוק זה.
187. שיכון חלוף
היה הבניין החורג בית מגורים או שהשימוש החורג היה בבניין מגורים, לא ייפסק השימוש שבזכות חוקית או שבזכות שביושר מכוח הוראות פרק זה בלבד, אלא לאחר שהועמד לבעלי הזכות שיכון חלוף סביר, או, אם רצו בכך, לאחר ששולמו להם או לזכותם פיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר."
ב- בג"צ 354/73 {דב לב עמי נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד כז(2), 755 (1973)} נקבע כי רשות הרישוי אינה רשאית להוציא רישיון עסק במקום שהוא כרוך בשימוש חורג לפי סעיף 1 לחוק רישוי עסקים.

10.2 תכנון עיר - הגבלה
ב- בג"צ 609/75 {מתתיהו ישראלי נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד ל(2), 304 (1976)} נקבע כי בבוא רשות הרישוי לשקול בקשה לרישיון לפי חוק רישוי עסקים, עליה לשקול את הבקשה גם מבחינת המגמה להבטיח את קיום הדינים הנוגעים לתכנון ובניה.
אין די בכך ששימוש בדירת מגורים כמועדון מותר על-פי תכנית בניין עיר אלא עליו להתאים גם להיתר הבניה של הבית הנדון.
ב- בג"צ 426/71 {נאזם שמה ואח' נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד כו(1), 481 (1972)} נפסק כי איסור על קיום עסק מסוג מסויים על-פי תכנית מתאר או תכנית בניין כלשהי, מחייב את רשות הרישוי לפעול על-פי זאת.
ב- בג"צ 236/70 {שאול חממה ועובדיה בסון נ' ראש עיריית פתח-תקווה ואח', פ"ד כה(1), 113 (1971)} נפסק כי:
א. כל אדם זכאי לעסוק בעסק כרצונו בגבולות שהחוק מציב לו, ועל רשות המסרבת לתת לו רישיון לניהול עסק, מקום שדרוש רישיון כזה, להצדיק את סירובה על יסוד הוראה המפורשת בדין או המשתמעת ממנו.
ב. סעיף 1 לחוק רישוי עסקים, מטיל משטר של רישוי על סוגי עסק מסויימים, והוראותיו יכולות להדריך את רשות הרישוי גם כשהיא באה לשקול מתן רישיון במקרה מסויים.
ג. משמעות הסעיף האמור ששיקול-דעתה של רשות הרישוי חייב להיות מוגבל לדינים הנוגעים לתכנון ערים, ומכאן שבמענה רישיון מאת אזרח, אין רשות הרישוי יכולה להדריך עצמה על-פי מה שנראה בעינה כרצוי מבחינת תכנון ערים, אם שיקוליה אינם נשענים על הוראה שבדין.
ד. מבחינת הוראות חוק התכנון והבניה עולה המסקנה שבכוונת המחוקק היה להחמיר את הפיקוח על מתן היתרים, ככל שהתכנית או השינוי מגיעים לשלב יותר מתקדם.
ה. גם לרשות הרישוי לפי חוק רישוי עסקים אין אחיזה בדין לאי-מתן רישיון העסק, אם תכנית השינוי טרם הגיעה לשלב ההפקדה, וטרם נקבעו תנאים מגבילים על-ידי רשויות התכנון.

10.3 מועדון קהילתי
ב- בג"צ 709/85 {צפיר ואח' נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, נתניה, ואח', פ"ד מ(3), 329 (1986)} נפסק כי מועדון אינו אלא מקום התוועדות, מקום מפגש. "מועדון קהילתי" הוא מקום מפגש של בני קהילה.
המבקש לטעון, כי המשיבה 2 טעתה וכי המשיבה 5 אינה מוסד ציבורי, וכי כל האותות והסימנים המעידים על-כך מטעים, חייב להביא ראיות לכך. בנסיבות דנן, אין תשתית ראייתית לתמוך בטענת העותרים, שהיא סתמית, ויש לדחותה.
אם קיימת בתכנית הבינוי חריגה מתחומי התכנית המפורטת ותנאיה, הרי יש בכך שינוי של התכנית המפורטת, על כל המשתמע מכך.
לא כן המצב, כאשר תכנית הבינוי מותחמת בגדר התנאים והכללים של התכנית המפורטת. במצב כזה כל הדרוש הוא, כי המשיבה 1 תאשר את תכנית הבינוי ותיתן לה את ברכתה. בשלב הדיון והאישור הזה אין מקום לפתיחת דיון כללי בתכנית העיצוב ולשמיעת התנגדויות מצד הציבור.
ב- בג"צ 315/88 {אורי דולב נ' ראש המועצה האיזורית אפעל, פ"ד מג(1), 98 (1989)} נפסק כי רשות הרישוי חייבת להביא בחשבון שיקולים של תכנון ובניה ומקום שהשימוש בנכס פלוני נוגד את הלכות התכנון והבניה, חזקה עליה שלא תיתן רישיון המרשה את ניהול העסק במקום אסור.

10.4 אטליז
ב- בג"צ 92/61 {תעשיית בשר נהריה בע"מ נ' ועדה מקומית, פ"ד טו 1285 (1961)} חברה הגישה לוועדת בניין ערים מקומית בקשה למתן רישיון להרחיב בניין, בו היה אטליז ועכשיו נמצאת חנות ירקות, ולהקים אולם גדול לתעשיית בשר נקניק. הוועדה אישרה את התוספות לצורכי האטליז ודחתה את הבקשה להקמת האולם בנימוק כי לפי התכנית שהופקדה, אך טרם אושרה, אין האיזור מיועד לתעשיה ולמלאכה. הוועדה המחוזית, בשבתה לערעור, אישרה את החלטת הוועדה המקומית והחברה קיבלה צו על תנאי.
בית-המשפט קבע כי ועדת בניין ערים רשאית לסרב להעניק רישיון בניה שהוא בניגוד לתכנית שהופקדה וטרם קיבלה תוקף.
לאור הנסיבות, אין לראות בשימוש שייעשה באולם את המשכת השימוש של האטליז.

10.5 בניין מסחרי
ב- בג"צ 53/86 {ירמיהו עייני בע"מ - חברה לבניה ואח' נ' ראש עיריית קריית מוצקין ואח', פ"ד מ(4), 45 (1989)} נפסק כי מובנו של "שימוש חורג", על-פי הגדרתו בחוק התכנון והבניה, משתרע כל אימת שהשימוש, ולו העתידי, הוא למטרה הנוגדת את היתר הבניה שניתן.

10.6 מופע העשרה - חיזיון אור קולי
ב- בג"צ 5384/90 {ישראל אמריקן דיוולופר (ד.א.) בע"מ נ' דוד ראם, ראש עיריית קריית אתא ואח', פ"ד מו(2), 237 (1992)} דן בית-המשפט בשימוש שאינו תואם את תכנית המיתאר ובשיקולי רשות הרישוי - איכות חיים של המתגוררים בסביבה וכן מניעת מטרדים. בית-המשפט קבע כי בנסיבות המקרה דנן אין יסוד לייחס למי מהמשיבים ששקלו שיקולים זרים או בלתי-רלבנטים, או שהחלטתם שלא להעניק את הרישיון המבוקש נגועה בחוסר סבירות. נדחתה בקשה להעניק רישיון עסק להצגת חזיון אור קולי מטעמים שבדיני התכנון והבניה.

10.7 מוסך
ב- ע"א (חי') 4027/97 {עבדאללה אחמד סעיד נ' מחמוד מוסטפא חסן ואח', תק-מח 97(3) 472 (1997)} נקבע כי במקרה של הקמת מוסך באיזור שיועד למגורים לפי תוכניות המתאר - במתן רישיון לפי חוק רישוי עסקים חייבת הרשות המוסמכת להביא בחשבון שיקולים של תכנון ובניה.
ב- עת"מ (ת"א) 25979-07-10 {פרנקו ברבון נ' עיריית בני ברק, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.07.12)} העותרים הגישו כנגד המשיבה עתירה במסגרתה נתבקש בית-המשפט להורות למשיבה להעביר על-שמם של העותרים 3 ו- 4 את רישיון העסק לצמיתות שניתן למוסך אשר מצוי בבעלותם של העותרים 1 ו- 2. העותרים טוענים, כי מאז 1972 ניתן לעסק רישיון עסק ומאז שנת 1976 פועל העסק בהתאם לרישיון עסק לצמיתות שניתן לו על-ידי המשיבה מכוח הוראת סעיף 7(א) לחוק רישוי עסקים, ורישיון זה תקף גם כיום לאור העובדה שלא נעשה כל שינוי בעסק למעט החלפת שוכרים המפעילים את המוסך.
בית-המשפט קיבל את עתירתם של העותרים והורה על ביטול החלטת המשיבה בעניין ביטול רישיון העסק של העותרים. נפסק, כי רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספיקות סבירים. אם תנאים אלה אינם מתקיימים, אין הביטול תופס.

10.8 רישיון לעיסוקים מסויימים בחנות
ב- בג"צ 106/96 {עמנואל שלם נ' אלי לנדאו, ראש עיריית הרצליה ואח', תק-על 98(1), 180 (1998)} נקבע כי סירוב לתת רישיון לעסק במקום אשר העיסוק בו נוגד תכנית בניין עיר עולה בקנה אחד עם חוק רישוי עסקים ונובע ממנו. על הרשות לשקול את איכות החיים של התושבים הגרים בסמוך ושל אחרים, בבואה להחליט אם להעניק רישיון לעסק.



10.9 ההיבט הפלילי של שימוש חורג במבנים ללא היתר
ב- ע"פ 389/91 {מדינת ישראל נ' ישראל ויסמרק ז"ל, פ"ד מט(5), 705 (1996)} טעה משיב 2 לא בקיומו של איסור לנהל נגריה במבנים שבבעולתו ללא היתר כדין, אלא ביחס לצורתו ונוסחו הדרושים להיתר לשימוש חורג, וביחס לשאלה אם היתר כזה מכללא נתון בידו. עולה שטעותו אינה בדין הקובע את האיסור הפלילי, אלא טעותו נכנסת בקטגוריית הטעויות שהן בדין חיצוני לדין המגדיר את העבירה הפלילית. כתוצאה מטעותו זו סבר המשיב שהוא מחזיק בהיתר כדין, ומכאן שהטעות בדין הלבר-פלילי הביאה אותו לטעות באחד מיסודותיה העובדתיים של העבירה שבסעיף 204(א) לחוק התכנון.
על-ידי מתן ההיתרים על-פי חוק הרישוי, לניהול עסק הנגריה במקום, נתנה העיריה למשיב להבין, כי אין מניעה לניהול עסקים כאלה באותם מבנים, לעניין דין כלשהו.
אם היה כאן מצג שווא בתום-לב, הרי רשאי הצד השני להיבנות מכך, אפילו היה המדובר טכנית בטעות שבדין.
טעותו של המשיב לא היתה, בנסיבות העניין, בלתי-סבירה. ניתן לקבוע, שהמשיב יצא ידי חובתו, לעניין נקיטת האמצעים הנאותים, כאשר ביקש וקיבל רישיון לניהול עסק של נגריה מאת עיריית תל-אביב, וכאשר בירר במחלקת ההנדסה של העיריה את אפשרויות השימוש במבנה בנגריה, המתירה לו לנהל עסק של נגריה באותו מבנה מסויים, ומודיעה לו על-כך מידי שנה בשנה, בדקה את כשרות ניהולו של אותו עסק מבחינת חוקי התכנון, וכי נחה דעתה בנושא זה.
המצב עשוי היה להיות שונה, לו ההיתרים על-פי שני החוקים האלה {היינו חוק הרישוי וחוק התכנון} היו צריכים להינתן על-ידי גורמים שונים לחלוטין, למשל על-ידי העיריה לצורך חוק אחד, ועל-ידי משרד ממשלתי מסויים לעניין החוק השני. ייתכן ובמקרה כזה, לו האמין בעל המבנה שיש לו ברישיון מאת אחד מאותם הגורמים, הרי היה הוא נתפס לטעות אשר לא ניתן להגדירה כטעות עובדתית מתקבלת על הדעת.

10.10 פעילות מסעדה - היתר לשימוש חורג
ב- עת"מ (ת"א יפו) 2124/99{נציגות בית נ' ועדת הערר, תק-מח 2001(3), 91 (2001)} נפסק כי אין כל פגם שרשויות התכנון שקלו גם היבטים הנוגעים לפעילות המסעדה, שמירת הפסולת ודרכי פינויה, שבאו לידי ביטוי גם בסייגים שנקבעו כתנאי למתן היתר לשימוש חורג. אכן היבטים אלה נשקלים במסגרת הליך הרישוי לפי חוק רישוי עסקים.
עם-זאת אין מניעה כי ייבחנו גם על-ידי רשות התכנון אשר בוחנת בהליך השימוש החורג, בין היתר, גם את ההשפעה על הסביבה של השימוש המבוקש. ברוח דומה פסק בית-המשפט הגבוה לצדק, כי "אין לפסול כי השיקולים לעניין התרת שימוש חורג יושפעו במידה מסויימת מהשלכה שיהיה לדבר על דיירי הבית ומחזיקיו או על הסביבה בכלולתה. להיפך, זו אחד השיקולים הרלבנטים".

10.11 אחסון חומרי בניה מחוייב ברישיון עסק כחוק, וכן אחסון ציוד מכני הנדסי כבד ומתן שירות באמצעותו מחוייבים ברישיון עסק כחוק
ב- ע"פ (ת"א-יפו) 70036/99 {המעמיס בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(3), 621 (1999)} נקבע כי אחסון חומרי בניה מחוייב ברישיון עסק כחוק, כפי מצוות סעיף 10.7(ב) לתוספת לצו רישוי עסקים, התשנ"ה-1995 ואחסון ציוד מכני הנדסי כבד ומתן שירות באמצעותו מחוייבים ברישיון עסק כחוק כפי מצוות סעיף 8.10(ב) ו- (ג) לתוספת לצו האמור.
גם אם שתי פעולות אלה דורשות רישיון עסק, שעה שהן מבוצעות על-ידי חברה קבלנית לצורכי עיסוקה הינן טעונות רישוי.

10.12 היעדר רישיון עסק מתאים לניהול מלון או בית אירוח והיעדר היתר בניה תקף
ב- ע"א 8729/96 {ש' כאכון, מלונות ונופש בע"מ ואח' נ' עמידר, תק-על 98(3), 281 (1998)} נקבע כי אמנם בין המטרות לרישוי המופיעות בסעיף 1 לחוק רישוי עסקים מופיע גם "קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה". אולם, כפי שמציין ד"ר א' וינוגרד בספרו דיני רשויות מקומיות (מהדורה רביעית, 1988):
"... בין המטרות לרישוי אנו מוצאים גם את 'קיום הדינים הנוגעים לתכנון ולבניה.'. יש צורך להבין זאת כך: אם אדם מבקש רישיון לעסוק במקום אשר אינו מותר לפי חוק התכנון והבניה או תכנית בניין ערים רשאית רשות הרישוי לסרב לתיתו בשל כך. פרט לכך -אין לייחס למחוקק כוונה שחוק הרישוי ישמש כמכשיר נוסף לאכיפתו של חוק התכנון והבניה אשר בו ישנן הוראות מתאימות למניעת שימוש אסור וענישה של עבירות של שימוש אסור כולל צווים להפסקת אותו שימוש."

11. איכות הסביבה
11.1 משמעות המילים "איכות הסביבה" בחוק
המילים "איכות נאותה של הסביבה" בסעיף 1(א)(1) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968 לא נועדו להרחיב את סמכות רשות הרישוי ולכלול בה שמירה על ערכי רוח ומוסר {בג"צ 230/73 ש.צ.מ. בע"מ נ' עיריית ירושלים, פ"ד כח(2), 113 (1974).

11.2 מופעי בידור
דבר קיום מופעי בידור המקיימים רעש והמולה והפרעה למנוחה אינם מקנים לדייר את העילה לדרוש מן העיריה הפסקת המופעים אלא יש בידו לפנות לבית-המשפט המוסמך לקבלת צו מניעה {בג"צ 161/70 הרב יהושע זקש נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד כד(1), 698 (1970)}.

11.3 מפעל תעשייתי
ב- בג"צ 182/75 {"תדיר" בע"מ נ' ראש עיריית פתח-תקווה, פ"ד ל(1), 311 (1975); ראה גם ב"ש (שלום עפולה) 854/94, 2/95 פרץ רויכמן ואח' נ' הממונה על איכות הסביבה במשרד לאיכות הסביבה, פ"ד ל(1), 311 (1975)} נקבע כי אין רשות הרישוי חייבת ליטול על עצמה לפי דרישת מבקש הרישיון והחוק תפקיד של יועץ ולקבוע לו מראש מה עליו לעשות כדי לזכות ברישיון.
כאשר מפעל תעשייתי גורם מטרד ומפגע המזיק לבריאות האנשים בסביבה על-ידי האבק, רשאית ואף חייבת הרשות שלא לחדש את רשיונו.
הרשות רשאית - אם רוצה היא בכך - להתנות תנאים שעל המבקש הרישיון למלא אחריהם אך גם אם לא קבעה תנאים כאלה, אין זה גורע מחובתו הראשונית של מבקש הרישיון לעמוד בדרישות ותנאים של חוזים השונים כדי שיוכל לזכות ברישיון.


11.4 דיירים
ב- בג"צ 422/80 {ששון נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד לה(4), 617 (1981)} נפסק כי איכות החיים, הן של דיירי הבית, בו נמצא העסק, והן של דיירי הסביבה כולה, היא שיקול רלבנטי, אשר רשות הרישוי רשאית לשקול בבואה להחליט אם להעניק רישיון לניהול עסק.
בצד שיקול זה ויחד עמו תשקול הרשות את הצורך להגן על זכותו של כל אדם לחופש העיסוק בכלל ואת הצורך לכבד את צורכי העסק המיוחד של מבקש רישיון פלוני בפרט.
מתוך איזון נאות בין שני שיקולים אלה תבוא הרשות לידי החלטה בכל מקרה של בקשה לרישיון.

11.5 הפרת חוק רישוי עסקים - אי-קיום תנאי רישיון העסק שנקבעו על-ידי המשרד לאיכות הסביבה
ב- ע"א (חי') 4312/97 {יוסף אבו אלעולא נ' מחמוד רעבייה ואח', תק-מח 198(1), 208 (1998)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט השלום לפיו ניתן צו מניעה קבוע האוסר על המערער, לחלוטין, את פעילותו של מפעל בטון אשר בבעלותו.
בפסק-הדין נקבע כי בהפעלת מפעל הבטון הפר המערער שורה של חיקוקים. בכלל זה נקבע, כי המערער גורם ליצירת מטרדי רעש ואבק בניגוד לחוק למניעת מפגעים והתקנות על פיו, כי המערער פעל בניגוד לחוק רישוי עסקים והתקנות על פיו ופעל בניגוד לחוק התכנון והבניה והתקנות על פיו.
באשר להפרת חוק רישוי עסקים, קבע בית-המשפט קמא, כי המערער אינו מקיים את תנאי רישיון העסק שנקבעו על-ידי המשרד לאיכות הסביבה באוקטובר 1991 בתנאים שאי-ביצועם צריך להביא לביטול הרישיון ובכלל זה:
א. הדרישה לסלילת דרכי גישה - העליונה והתחתונה לשטח המפעל לא בוצעה כהלכה.
ב. לא נעשו פעולות למניעת התרוממות אבק משטחי העבודה על-ידי הרבצתם במי מלח בתחילת הקיץ.
ג. לא בוצעה העברת ערמות חצץ וחול מהמשטח העליון למשטח התחתון.
ד. אין ממטרות במפלס העליון ובמתקן הכנת הבטון - אפילו הותקנו מתזים, הם אינם מופעלים ועל-כן כאילו לא הותקנו.
ה. חסר מתקן סינון לסילו הצמנט.
ו. חסרים וילונות גומי או פלסטיק גמיש בצד כניסת המערבל לעמדת ההעמסה.
ז. במקום להקים חיץ ירוק של עצי ברוש בין המפעל לבין בתי המגורים, נשתלו שתילים גמדיים, המרוחקים מבתי המגורים והצמודים למגדלי המלט, ושאר מעבר להם, בצמוד לבתי המגורים, מתנהלת פעילות ענפה של פריקת חומרי גלם מעלי אבק.
לפיכך, קבע בית-המשפט קמא, כי כל תנאי רישיון העסק אינם מקויימים.
בבדיקת מאזן הנוחות של הצדדים קבע בית-המשפט קמא, כי שיקוליו הכלכליים של המערער, אינם מצדיקים גרימת אי-נוחות למשיבים, לא כל שכן, כאשר למשיבים נגרמים מטרדים רציניים והם חשופים לסכנות בריאותיות. בית-המשפט קמא ציין, כי הפגיעה במערער עקב העתקת מפעלו למקום אחר אינה חמורה, הואיל ומפעלו ניתן להעברה בנקל.
בית-המשפט דחה את הערעור וקבע כי:
"לדעתי, אין כל צורך לדון בטענות העובדתיות שמעלה המערער כנגד הכרעת בית-משפט קמא בעיקרי הטיעון. בית-משפט קמא נימק היטב את ממצאיו העובדתיים, והשתית אותם כיאות על התרשמותו מחוות-דעת המומחים ועל התרשמותו בעת ביקורו במקום. על-כן, לא נראה, כי זהו אחד המקרים החריגים, בהם ראוי שערכאת ערעור תתערב בממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה."

11.6 ביטול היתר רעלים ממפעל שביצע פעולות למחזור רעלים מסוכנים בניגוד להיתר
ב- בג"צ 4409/98 {ד.ש. שמנים וכימיקלים נ' מנהל מחוז חיפה, תק-על 98(3), 1624 (1998)} העותרת, חברה העוסקת בחומרים מסוכנים, קיבלה בשנת 1997 היתר רעלים כנדרש בחוק החומרים המסוכנים. בנספח להיתר הופיעה רשימה של החומרים המסוכנים שעליהם חל ההיתר. בהיתר נכלל החומר איזופר.
בביקורת שנערכה במפעל התגלתה באחד המחסנים פסולת מסוכנת והוצא צו הפסקה מינהלי ביחס לפעילות המחסן.
לאחר שהעותרת הוציאה את החומר מהמחסן חודש היתר הרעלים, וברשימה שצורפה להיתר לא נכלל החומר איזופר.
העותרת התקשרה עם חברת אינדיגו, שלפיו רכשה מאינדיגו חומר איזופר המיועד למחזור.
על-אף השתלשלות עניינים זו חודש ההיתר של העותרת והפעם נכלל החומר איזופר, אך ההיתר הוגבל בתנאים ובכלל זה כי אסור לעותרת איסור מוחלט לרכוש פסולת מסוכנת למחזור ובמידה ותמצא פסולת מסוכנת המיועדת למחזור ללא אישור, יישלל היתר הרעלים ולא יחודש.
בביקורת שנערכה נתגלה כי העותרת עוסקת בניקוי פסולת איזופר ללא היתר. בעקבות האמור ביטל המשיב את היתר הרעלים שהוצא לעותרת.
בית-המשפט קבע כי:
"בעתירתם, העלימו העותרים את העובדות שקדמו להוצאת ההיתר שכנגד ביטולו טענו הם. העותרים אף לא הזכירו את הבקשות שהגישו מכוח תנאי 7 הנ"ל, ואשר נדחו כאמור. מסכת עובדתית זאת, המלמדת על ההגבלות שצורפו להיתר ועל הפרות רצופות של ההיתר בידי העותרת היתה ביסוד החלטת ביטול ההיתר, והעלמתה מעידה על חוסר נקיון כפיים של העותרים. מצב דברים זה כשלעצמו מהווה עילה לדחיית העתירה.
ברם, במקרה שלפנינו יש לדחות את טענות העותרים אף לגופן. חוק החומרים המסוכנים, התשנ"ג-1993, מאזן בין הצורך להגן על בריאות הציבור לבין אינטרס הציבור לעשות שימוש בחומרים מסוכנים. הוא מרשה אמנם שימוש בחומרים מסוכנים, אך מתנה אותו בקבלת היתר מן הרשות המוסמכת, שלה ניתן שיקול-דעת רחב, הן לגבי סוג החומרים והן לגבי דרכי השימוש בהם. ההגבלות שצורפו להיתר שניתן לעותרת היו איפוא בתחום סמכותה של הרשות ונקבעו משיקולים מקצועיים וענייניים. אין לנו איפוא עילה להתערב בקביעתה של הרשות כי העותרת הפרה את תנאי ההיתר. בנסיבות העניין, ובמיוחד לאור ההפרות השיטתיות של ההיתר מצד העותרת, הרי שעל-אף פגיעתו הקשה בעותרת אין ביטול ההיתר חורג ממתחם הסבירות."
העתירה נדחתה.

11.7 מדיניות
אין פסול מבחינה עקרונית בקריטריונים שרשות רישוי לפי חוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, קובעת מראש כקווי הנחה לעצמה ולפונים אליה, במגמה לשמור על איכות הסביבה.
אין רשות הרישוי מנועה מלהרשות סטיה מקריטריונים אלה במקרה הנראה ראוי לכך על-פי נסיבותיו המיוחדות {בג"צ 10/79 הורמן נ' ראש עיריית תל-אביב-יפו, ואח', פ"ד לג(3), 62 (1979)}.

11.8 בריאות הציבור
ב- ע"א (ת"א) 575/73 {עטי צ'שיקס ואח' נ' משה לוי, פ"מ התשל"ה(ב), 196 (1975)} נפסק כי הלכה פסוקה היא, שמי שעושה שימוש ברכושו, כששימוש כזה אינו בהתאם לחוקים הצריכים לעניין, והוא גורם נזק לשכנו, והנזק הוא תוצאה ישירה מהשימוש כאמור, מבצע על-ידי כך עוולה כלפי השכן.
העסק הנדון הוא מסוג העסקים שלגבי ניהולו יש צורך ברישיון על-פי החוק.
סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), מדבר על הפרת חיקוק שנועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר.
יש לראות במטרות החוק המחייב רישוי עסקים, מטרות דומות לאלה של חוקי הבניה, להבדיל מפקודת התעבורה, דהיינו, בחוק המחייב רישוי עסקים התכוון המחוקק להגשים מטרות הנעוצות בבריאות הציבור, הגנה על בטיחות והשבחת תנאי המגורים של התושבים.
לכן, פגיעה בזכות הזולת עקב פתיחת עסק כשפתיחתו מפרה את חוקי הרישוי, מקנה עילה בשל הפרת חובה חקוקה, שכן חוקי רישוי העסקים באים לטובתנו או להגנתו של אדם אחר.
ב- ע"א 711/82 {י' בלומנטל בית חולים בע"מ ואח' נ' חיים תיכון ואח', פ"ד לט(2), 477 (1985)} נקבע כי:
א. אין לחרוץ את הדין בעניין הנדון על-פי הכותרת, שהוכתר בה המוסד על-ידי בעליו, אלא יש להסתכל במהותו ובטיבו.
ב. ראוי היה לו למימצא, שקבע שופט השלום, בדבר מהות המוסד כבית החלמה, כי יעמוד על עומדו.
ג. ניהול בית החלמה לחולי נפש במקום אינו נוגד תכנית המיתאר.
ד. הדגש בסעיף 63 לפקודת הנזיקין אינו מושם על עצם גרימת הנזק אלא על גרימת נזק מן הסוג אותו נתכוון החיקוק למנוע.
ה. דרישה זו פורשה על-ידי הפסיקה באופן צר. הפירוש דורש שדרך התרחשותו של הנזק תהיה באותה צורה שהחיקוק נתכוון אליה, ואינו מסתפק בכך, שאפשר לסווג את הנזק שאירע כמשתייך לאותו סוג של נזקים כמו זה שאליו נתכוון החיקוק.
ו. כאשר מפרשים את כוונתה של הוראת חיקוק שהופרה, לא את החיקוק בכללותו או אותו פרק שבו כלולה אותה הוראה, יש לבחון אלא את ההוראה הספציפית, העומדת לדיון.
ז. ההוראה שבתכנית המיתאר, האוסרת קיומו של בית חולים לחולי נפש באיזור, לא נתכוונה למנוע מדיירי האיזור אותה תחושה של אי-נוחות, הנגרמת להם מעצם הקרבה לבית חולים אשר כזה, ולא נועדה לשמור על ערכן של הדירות באיזור. תכלית ההוראה השבחת תנאי המגורים.
ח. (אליבא דשופט ג' בך) סביר להניח, כי בקבעו שבאיזור מגורים מובהק אסור להקים ולנהל בית חולים או סנאטוריום רגילים ובית החלמה, התכוון המחוקק לחסוך מדיירי הסביבה את אי-הנעימות ואת אי-הנוחות, הנובעות מעצם הקרבה לחולים מסוג זה. אין צורך להוכיח, כי החוסים באותו מוסד גורמים בפועל לרעשים ולהטרדות מסוגים אחרים. די בכך שבפוטנציה צפויות הפרעות כאלה מצד חולים, המאושפזים בבית חולים לחולי נפש.
ט. הוראת פקודת בריאות העם, 1940, האוסרות (בסעיף 25) לפתוח או לנהל בית חולים, אלא-אם-כן נרשם על-ידי המנהל, והקובעת (בסעיף 27) את התנאים לרישום, לא באו אלא להבטיח פיקוח ורמת טיפול נאותה כדי להגן על טובת החולים, וחיקוק זה לא נועד לטובתם של המשיבים.

12. שיקולים למתן צו הפסקה מינהלי לאחר תיקון מס' 10 לחוק רישוי עסקים
ב- ב"ש (שלום עפולה) 854/94, 2/95 פרץ רויכמן ואח' נ' הממונה על איכות הסביבה במשרד לאיכות הסביבה (לא פורסם)} נפסק כי:
א. הסמכתה של הרשות להוציא מתחת ידה צו הפסקה מינהלי לא נועדה לענוש, אלא לסייע בידה להגשים את מטרת החוק בהתאם למדיניות שהותוותה על-ידי העומדים בראש המשרדים הנוגעים בדבר.
ב. הכנסת באה להביע את דעתה כי גם נושא איכות הסביבה הינו גורם חשוב שיש לקחתו בחשבון בבוא הרשות המוסמכת להפעיל את סמכויותיה על-פי החוק.
לפיכך, אין כל מקום לטרונייתו של בא-כוח המבקשים על-כך שהממונה על איכות הסביבה "נזעק" להפעיל את סמכותו כאמור תוך שקילת שיקולים הנוגעים לאיכות הסביבה.
ג. באין למבקשים רישיון חציבה, מחד, ובאין הרשאה של מינהל מקרקעי ישראל, מאידך, אין למבקשים כל זכות להחזיק במקרקעין ולעשות בהם שימוש.
ד. בעוד שלמבקשים אין לא רישיון עסק ולא רישיון חציבה, יש בידי "אבן וסיד" רשיונות כאמור.
בעוד שבהפעלת "מחצבת העמק" יש כדי לגרום למפגע נופי, ויזואלי ואסתטי, הנצפה למרחוק מעמק יזרעאל והרי נצרת, הינה, מחצבת "אבן וסיד" ממקומת באתר חבוי בין הרים שאינם נצפים למרחוק ואינו מהווה מפגע ויזואלי ואסטתי. מחצבת "אבן וסיד" גם אינה ממקומת באתר בעל חשיבות דתית, היסטורית ותיירותית, כמו זו של המבקשים.
ה. העובדה שהמבקשים הפעילו את המחצבה במשך שנים רבות, כשלעצמה, אין בה כדי להצדיק את ביטול צו ההפסקה המינהלי בנסיבות המתוארות. הפעלת המחצבה במשך שנים רבות, כאשר בינתיים השתנו הנסיבות, וכאשר למבקשים אין עתה, לא רשות להשתמש במקרקעין, לא רישיון חציבה ולא רישיון עסק, גם אינה מהווה השתק לרשות המוסמכת המבקשת להפעיל את סמכותה על-פי הדין.
ו. למחצבת המבקשים אין רישיון עסק, אך מחצבה אינה טעונה רישוי לפי החוק, ולכאורה, אין הממונה יכול להורות על סגירתה לפי סעיף 20 לחוק. ברם, ניתן לומר, ללא היסוס, שכאשר הממונה על איכות הסביבה משווה לנגד עיניו את המטרה להביא לסגירתה של המחצבה {על-ידי כך שהוא מונע ממנה את הפעלת מפעל הגריסה ומפעל הבטון, שבלעדיהם אין היא יכולה להתקיים} הוא משרת את המטרה שנקבעה בחוק, היינו, להבטיח איכות נאותה של הסביבה.
ז. מקום שהממונה על איכות הסביבה הפעיל את שיקול-דעתו תוך הסתמכות על ראיות, לרבות חוות-דעת מקצועיות: כאשר מעשהו היה מכוון להבטחת איכות הסביבה, איכות האוויר, יפי הנוף ושמירת אופיו ושלמותו של אתר בעל משמעות היסטורית ודתית {וגם טיפוחו ויצירתו של אתר תיירות להנאתם ולרווחתם של הציבור הישראלי וציבור התיירים מחו"ל, נכלל, לדעת בית-משפט, במסגרת "איכות הסביבה"}, עולה כי שיקולים אלה אינם פסולים ואינם זרים למטרת החוק המסמיך.

13. שיקולים דתיים
13.1 פגיעה במצפון הדתי
ב- בג"צ 161/70 {הרב יהושע זקש ואח' נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד כד(1), 698 (1970)} נקבע כי הפסקת מופעים בעילה של פגיעה במצפון הדתי יש בו משום פגיעה באינטרס ציבורי קולקטיבי ואין לעותר במקרה כזה מעמד בפני בית-הדין הגבוה לצדק.
הסתמכות על חוקי עזר הדנים בפתיחה וסגירה של עסקים מקנים לטוען לפגיעה את הזכות לפנות ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה כי יינקטו הליכים פליליים מתאימים.

13.2 מנוחת השבת
ב- בג"צ 531/77 {מרדכי ברוך נ' מפקח על התעבורה, פ"ד לב(2), 160 (1978). ראה גם: ע"פ 217/68 יזראמקס בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כב(2), 346 (1968); ע"א 6/66 שם טוב קלו ואח' נ' עיריית בת ים, פ"ד כ(2), 327 (1966); בג"צ 231/63 רטף הספקת מזון בע"מ נ' שר המסחר והתעשיה, פ"ד יז 2730 (1963)} בית-המשפט פסק כי הבטחת מנוחת השבת לציבור הרוצה בכך בהתאם לאורח חייו היא בגדר סמכותו של המפקח על התעבורה להסדיר את התעבורה בכבישים.
לרשות תמרור מרכזית סמכות להסדיר את התנועה בכבישים תוך התחשבות באינטרסים השונים ואיזונם.



13.3 מכירת בשר לא כשר
ב- בג"צ 357/61 {חנוך טטליס נ' ראש העיר הרצליה, פ"ד טז 902 (1962)}
בית-המשפט קבע כי:
א. גם כאשר ניתנה לרשות ציבורית סמכות להסדיר ניהול עסקים על-ידי רשיונות, אין זה מוסיף לה כוח להתערב בעניינים לא לה, אלא ההסדר חייב להיות מוגבל לשטחים שבהם היא רשאית לפעול לפי כוונת המחוקק.
ב. הקפדה על הטעם הטוב וההתחשבות ברגשותיו של הזולת אינן בתחום השיקולים המשפטיים החייבים להדריך את מועצת העיריה בהחלטותיה בבקשה לרישיון לפתיחת בית עסק.
ג. ההסדר שמכירת בשר לא כשר תוגבל רק לאיזורים מסויימים של העיר שלא בקרבת בתי כנסת, נובע מן הדאגה לענייני דת, שאינה מענייניה של מועצת העיריה.
ד. ענייני ביטחון וסדר ציבורי, כאשר ההפרעה העתידה של הסדר עלולה לנבוע מתוך מחלוקת אידיאולוגית שבין דתיים ואנטי דתיים, אינם נימוק להתערבות העיריה.
ה. גם לעניינים כלכליים של תושבי העיר חייבים להיות מחוץ לגדר שיקוליה של מועצת העיריה, שעה שהיא דנה במתן רישיון לניהול עסק.

13.4 היתר לעבודה בשבת
ב- בג"צ 171/78 {אשכר בע"מ נ' שר העבודה והרווחה החברתית ואח', פ"ד לו(3), 142 (1982)} נקבע כי מתן היתר מעורר ציפיות בליבו של מקבל ההיתר, ועל-סמך ציפיות אלה הוא מכלכל את צעדיו ומשקיע את אמצעיו בהקמת עסקו ובניהולו. אי-חידוש ההיתר עלול לגרום לו נזק כלכלי חמור, ומשום כך אין לסרב לחידוש היתר, אלא-אם-כן קיים טעם מיוחד המצדיק זאת.
בנדון זה אין שונה דינו של היתר, הניתן לפי סעיף 12(א) לחוק שעות עבודה ומנוחה, מכל היתר אחר. זאת הגם שטיבו של הטעם המיוחד, שיצדיק את אי-חידוש ההיתר לפי חוק שעות עבודה ומנוחה, יכול להיות שונה מן הטעמים, שיצדיקו ביטול היתר אחר.

14. רוכלות
14.1 תוקפו של רישיון רוכלות
תוקף רישיון רוכלות פג עם מות בעל הרישיון. הענקת רשיונות רוכלות נתונה לשיקול-דעת הרשויות העירוניות.
בהתחשב במצב התברואה והתנועה בעיריית תל-אביב נראית סבירה עמדתן של העיריה ושל המשטרה שלא להעניק כלל רשיונות רוכלות חדשים {בג"צ 262/70 יעקב אלישר נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד כד(2), 481 (1970); בג"צ 192/68 עליזה בשקין נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד כב(2), 744 (1968)}.

14.2 סמכות העיריה
ב- בג"צ 278/73 {אליעזר הורה נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד כח(1), 278 (1973)} נקבע כי סמכות של עיריה להסדיר ענייני רוכלות בתחומה אינה סמכות בלתי-מוגבלת לסרב מתן רישיון לרוכל.
על ראש העיריה לדון בכל בקשה לגופה ובכוחו לסרב לה רק כשיש לו נימוק חוקי או נימוק ענייני לכך.
14.3 צמצום מספר רשיונות
ב- בג"צ 322/79 {שאבו כדורי נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד לד(3), 1 (1980)} נקבע כי אף אם מן הדין החרות לא קמה חובה להזהיר את העותרים דנא שפרנסתם עלולה להישלל עקב צמצום מספר הרשיונות, מן הצדק לתת להם במקרה זה הודעות כאלה, כדי שפרנסתם לא תישלל מבלי שתהיה להם הזדמנות שווה לבקש רישיון לפי ההסדר החדש שהונהג באישור ראש העיריה.
משהנהיגה העיריה הסדר חדש, מחוץ לגדר הדין החרות, לא תישמע הטענה כי העותרים זכו לרשיונות לא על-פי הדין החרות אלא בגדר הסדר מחוץ לו.
במקרה דנא, אין להתערב בשיקולי הרשויות המוסמכות בעניין צמצום מספר הרשיונות ונתינתם לתושבים שבתחום עיריית תל-אביב בלבד.

14.4 אי-הארכת תוקפו של רישיון
ב- בג"צ 59/83 {כהן נ' ראש עיריית ירושלים ואח', פ"ד לז(3), 318 (1983)} נפסק כי הגבלת תוקפו של רישיון בזמן והגעתה של תקופת הזמן המוגדרת לסיומה אינן מולידות תוצאה, הזהה מבחינה משפטית לזו הנוצרת עקב ביטולו של רישיון.
גם אם מבחינת השיקולים והטעמים אין דומה ביטולו של רישיון לסירוב להעניקו מעיקרו, וגם אם אי-הארכה של רישיון הניתן כסדרו היא בגדר החלטה, הצריכה להיות כרוכה בטעמים המצדיקים פגיעה כאמור בהמשך העיסוק במקצוע, ואשר משקלם רב יותר מזה המתלווה לסירוב מעיקרו, הרי אין להסיק, כי כך גם דינו של רישיון, שניתן מראש לתקופה מוגבלת, ואשר מותנה בקיומן של נסיבות מיוחדות, שאף הן מוגבלות בזמן.
לחצים מכל סוג שהוא אינם צריכים להשפיע על שיקולה של רשות, שהוסמכה על-פי דין להפעיל כוחה למען מטרות מוגדרות, אשר רק הן צריכות להיות לנגד עיניה, כאשר היא מפעילה את סמכויותיה.
כדי שתוכל הרשות לבחון אם בקשה פלונית היא במסגרת של אלו, להן ניתן להיענות בחיוב על-פי המדיניות הקיימת, שהתגבשה בדרך שנקבעה לכך בחוק, צריכות להיקבע הבחנות אחידות וכלליות, שבעזרתן ניתן למיין את הבקשה בצורה הראויה למטרתה.

14.5 אין לתת הגדרה מרחיבה למונח "רוכלות" בחוק רישוי עסקים
ב- ע"פ 371/86 {בן זכאי ואח' נ' עיריית תל-אביב יפו, פ"ד מא(4) 298 (1987)} אין לתת הגדרה מרחיבה למונח "רוכלות" בחוק רישוי עסקים. יש ללמוד לעניין זה מפרשנות המונח "בניין" בחוק התכנון והבניה, להפעיל את מבחן השכל הישר וליישם מבחן משולב אובייקטיבי וסובייקטיבי, מידה מסוימת של קביעות פיסית וקביעות בזמן המלווה בכוונה המתאימה, תוך התחשבות בטיבם של חומרי הבניה וגורמים אחרים.
ב- ת"א (כ"ס) 2592/92 {מדינת ישראל נ' אברהם סקה ואח', פ"מ התשנ"ד(ד), 265} נקבע כי לפי חוק רישוי עסקים, קיימים הליכים שונים, אשר חובה לקיימם לפני מתן הרישוי על-ידי רשות הרישוי.
לבית-המשפט האזרחי אין כלים מתאימים לדון בשאלה אם אי-מתן רישיון {או היתר} או סירובה של הרשות לתיתו, היו כדין. זהו תפקידו המובהק של בג"צ.



14.6 סמכות פקחי העיריה
ב- ת"פ (אשד') 43/96 {מדינת ישראל נ' אלמוג אלפרד, תק-של 96(3), 1502 (1996)} פקחים עירוניים החרימו את הפרחים שלא כדין ותוך חריגה מסמכויותיהם. על-כן, הנאשם היה רשאי להוציא את הפרחים מרשותם של עדי התביעה ולהשיבם לחזקתו - אולם, כל זאת תוך שימוש בכוח סביר.
לפקחי העיריה קנויה סמכות להחרים מרכולתו של "רוכל", כפי הגדרתו בחוק רישוי עסקים. מתוך הגדרה זו עולה כי אין הנאשם עונה על הגדרת "רוכל" כמשמעותו בחוק. נהפוך הוא: לנאשם חנות, במבנה קבע ואת פרחיו מציג למכירה בחזית החנות, במקום שקיבל הרשאה לכך.
אין בעובדה שהפרחים הוצגו למכירה בחלקה החיצוני של החנות, כדי להפוך את הנאשם ל"רוכל", כמשמעותו בחוק. חזית החנות מהווה חלק בלתי-מפרד מחנותו של הנאשם. לפיכך, בהיותו בעל עסק, להבדיל מרוכל, חל על הפקחים איסור לתפוס סחורה מתוך חנותו. הסמכות המוקנית להם, בעניין זה מוגבלת לרישום דו"ח בגין ניהול עסק ללא רישיון.
הואיל ותפיסת הפרחים היתה תוך חריגה מסמכות - אין בתקיפה שתקף הנאשם את ע"ת מס' 1 משום תקיפת עובד בעת שפעל בתוקף תפקידו כעובד ציבור, ועל-כן, הנאשם יורשע בגין תקיפה רגילה.

14.7 הארכת מועד לסילוק דוכן
ב- ע"פ 2130/01 {ניסים בן חיים נ' עיריית חיפה, תק-מח 2001(2), 7909 (2001)} קבע בית-המשפט כדלקמן:
"ערעור על החלטתו של השופט י' עמית מבית-המשפט לעניינים מקומיים בחיפה (ב"ש 149/00). המערער המשיך להפעיל דוכן סידקית בדרך העצמאות בחיפה אותו קיבל מאביו שניהל אותו ברישיון שהיה בתוקף עד 31.12.98. משנפטר האב, ביקש המערער מן העיריה ליתן לו רישיון להפעיל את הפעלת הדוכן בקשתו נדחתה על-ידי ועדת רישוי עסקים.
בהחלטתו המנומקת היטב השופט עמית פרס את העובדות הצריכות לעניין, בחן את שיקוליה של הרשות בכך שסירבה ליתן רישיון למערער, ויחד-עם-זאת, לא פעלה ואינה פועלת כדי לסלק דוכנים פעילים.
השופט עמית מצא שהדרך בה נוקטת המשיבה היא מידתית וסבירה, ואין בה אפליה.
למעלה מן הצריך התייחס השופט עמית לעובדה שהדוכן מופעל על-ידי אחר, שיש בה כדי להחליש את עמדת המערער.
בנסיבות אלה, לאחר ששמענו את המערער ואת באת-כוח המשיבה, ולאחר שבחנו את החומר, אין אנו מוצאים עילה להתערב בהחלטה.
בגוף ההחלטה נתן השופט עמית למערער ארכה עד 15.03.01 לסילוק הדוכן. הבנו מן המערער שהוא עדיין לא עשה זאת. אנו מאריכים את המועד וקובעים שהדוכן יסולק מן המקום עד 03.06.01."

14.8 פינויו של דוכן רוכלות
ב- ע"א (חי') 1288/00 {בכר שוקי ואח' נ' מימרן רחל, תק-מח 2000(3), 30533 (2000)} עסקינן בערעור על פסק-דינו של בית-משפט קמא בו הורה למערערים לפנות את דוכן הבורקס ולמסור את החזקה בו לידי המשיבה. בית-המשפט קבע כי יש לדחות את הערעור ולהשאיר את פסק-דינו של בית-המשפט קמא על כנו.


15. מקומות רחצה
15.1 תנאי בטיחות
ב- ע"א 145/80 {שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)} נקבע כי אין כל מניעה לכך שחקיקת רישוי תקבע כתנאי לרישוי הוראות בטיחות לטובת הנפגע.
תקנות רישוי עסקים (תנאי תברואה נאותים לבריכות שחיה), התשל"ג-1973 נועדו להבטיח תנאי תברואה ובטיחות ראוים בבריכה, דהיינו, לשמור על טובת הכלל, לרבות ההוראות הבאות להבטיח הביטחון במימי הבריכה שנועדו לשמור על האינטרסים של המתרחץ היחיד.

15.2 הסדרת מקומות רחצה
ב- בג"צ 46/82 {ש' קנצפולסקי נ' עיריית תל-אביב ואח', פ"ד לו(4), 713 (1982)} נקבע כי סעיפים 6(א)(6) ו- 7 לחוק הסדרת מקומות רחצה, התשכ"ד-1964, מכוונים בראש ובראשונה להסדרת עניין השיט בים עצמו והבעיות הנלוות אליו במישירין, במטרה לוודא שלא ייפגעו בטיחותם, בריאותם או נוחותם של מפעילי כלי השיט האמורים ושל המתרחצים בים. אין בהוראות אלה כדי לפגוע בסמכות העיריה להוציא הוראות ולהתקין תקנות, על-סמך סמכויותיה האחרות, שמגמתן להבטיח את הביטחון, הנוחיות, והניקיון בשפת הים.
בהיות השטח של שפת הים שטח ציבורי פתוח לקהל, הרי על-פי הסמכויות הכלליות הנתונות בפקודת העיריות (נוסח חדש), רשאים המשיבים לגרום לסילוקם של כל החפצים שהונחו בחוף ללא היתר, ובמיוחד כאשר הדבר נעשה בנסיבות, שיש בהן משום פגיעה בנוחיותם של תושבי הסביבה.
סמכותו של ראשי העיר שלא להתיר את ניהול העסק האמור נובעת מהיותו "רשות רישוי" על-פי חוק רישוי עסקים, ואין כל פסול בהחלטתו לאסור השכרת כלי שיט בחוף הומה מאדם, כמו חוף הילטון, כאשר ההחלטה מבוססת על טעמי בטיחות והשמירה על רווחתם וטובתם של המתרחצים ויתר המבלים בחוף.

15.3 מניעת סכנת פגיעת סירות
ב- בג"צ 197/81 {אילת פרידמן נ' ראש עיריית אילת, פ"ד לו(2), 425 (1982)} נפסק כי מניעת הסכנה של פגיעת סירות במתרחצים וריכוז העסקים של השכרת סירות במקום אחר לשם יעילות הפיקוח נוכח קירבת המקום לגבול, הם שיקולים רלבנטים, אשר הרשויות הנוגעות בדבר רשאיות לשקול בתחום שיקול-דעתן המקיף.
העושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות חוק, במטרה שהרשות תיכנע לדרישותיו, לא יזכה לסעד בבג"צ.
ייתכנו מקרים יוצאים מן הכלל, בהם יעדיף בג"צ את שיקול טובתו של העותר על השיקול, שהוא בא באי-נקיון כפיו, ומן הראוי לבחנם לגופם בטרם באים לנעול שערי בג"צ מחמת אי-נקיון כפיים.
ב- ת"א (חי') 772/77, 773, 774, ת"א (חי') 1680/78 {עהדי ואח' נ' עזבון כאמל סעדי ז"ל ואח', פ"מ התשמ"ה(ב), 177 (1977)} נפסק כי:
א. סעיף 249(23) לפקודת העיריות מקנה לעיריה סמכות פיקוח על שיט בנהרות ולא בים.
ב. סעיף 24 לפקודת העיריות הטיל חובה על העיריה לסווג ולהסדיר כל מלאכה או עסק העלולים להזיק לבריאות הציבור או להיות מקור סכנה לציבור או שמבחינה אחרת של טובת הציבור ראוי להסדירם.
ג. חובה זו היא חובה כללית ביותר ולמרות היותה חובה, משאירה היא בידי העיריה שיקול-דעת רחב ביותר לקבוע מהו עסק העלול להזיק לבריאות הציבור או להוות סכנה לו ובאילו צעדים לנקוט למען הסדרתו.
ד. אין בסעיף הנ"ל כדי להטיל חובה ספציפית, זו או אחרת, על העיריה.
ה. בעיית סיווגו והסדרתו של עסק מצויה כולה במישור החובות הציבוריות שאין בצידה חובה בתחום המשפט הפרטי.
ו. אין פקודת העיריות מקנה עילת תביעה לפרט בגין היפר חובה חקוקה.
ז. חובת הקבועות בפקודת העיריות הן חובות ציבוריות שהפרתן אינה נותנת לנפגע יסוד לתבוע את העיריה בשל היפר חובות חקוקות.
ח. מה שנאמר לעניין היעדר עילת הפרת חובה חקוקה על-פי פקודת העיריות נכון גם לעניין חוק רישוי עסקים.
ט. בחוק רישוי עסקים לא הוטלו חובות על הרשות כלפי הפרט העשוי להיפגע וממילא אין הפרת חובות. גם אילו הוטלו והופרו חובות כלשהם לא היה בכך כדי להקנות עילת תביעה של היפר חובה חקוקה בנזיקין לפרט שנפגע על-ידי מפעיל עסק.
י. החובה לקיום תחנות הצלה והימצאות מצילים רובצת על העיריה ביחס למקומות רחצה מוכרים שהנמל איננו נמנה עליהם.
יא. תקנות הנמלים (בטיחות השיט), התשכ"ה-1965 קובעות אישור מוחלט ומפורש על השטת כלי שיט אם אינו כשיר לשיט לצורכי השיט שלו.
יב. אותן תקנות מסמיכות שוטר לדרוש מבעל כלי שיט הצגת רישיון שיט ולמנוע הפלגת כלי שיט אם לא הוצג בפניו רישיון בר-תוקף או שלא נתמלאו התנאים שנקבעו ברישיון.
יג. יחד-עם-זאת, האחריות לקיום כל חובה המוטל לגבי כל כלי שיט וכל איסור שנאסר עליו לפי תקנות אלה, חלה על בעל כלי שיט ועל קברניטו.
יד. כשם שתקנות התעבורה יוצרות חובות של האזרח כלפי הציבור ואינן מולידות בדרך-כלל חובות היכולות לשמש בסיס לעילת תביעה בנזיקין נגד רשות התימרור מצד מי שנפגע על-ידי צד שלישי שעבר עבירה על דיני התעבורה, כך גם לא נולדה חובה כזו על רשויות המדינה מכוח הדינים הקיימים לעניין השיט בנמלים.
טו. אין בדינים הקיימים לעניין השיט בנמלים יסוד לתביעה המושתתת על היפר חובה חקוקה.
טז. פעולות או מחדלים, מצד של רשות ציבורית, בהפעלת סמכויות פיקוח שהוקנו לה בחוק, הנעשים מתוקף תפקידה כרשות שלטונית במישור הציבורי, לא יהוו כשלעצמם חסינות או שריון מפני אפשרות תביעה במישור המשפט הפרטי לפיצוי נזיקין בגין רשלנות.
יז. בכל מקרה יהיה צורך לבדוק אם מעל או לצד כוחותיה וסמכויותיה של הרשות במסגרת המשפט הציבורי, נוצרה חובה במישור המשפט הפרטי.
יח. מתן רישיון, גם אלמלא היה מקום לתיתו, אינו מטיל אחריות על הרשות המרשה אם מקבל הרישיון מפר חוק או תנאי מתנאי הרישיון, וגורם נזק לצד שלישי, כל עוד אין התערבות מצד הרשות בביצוע המעשה שגרם לנזק.
יט. אין חובה ולא ניתן לבדוק כל השטה של סירה כדי לוודא מילוי הוראות החוק ודרישות הרישיון, גם אם יש בכך כדי למנוע כל סיכון מהציבור.
כ. היעדר פקחים או שוטרים ביום פלוני במקום פלוני כדי לוודא אי-הפרת חוק באותו יום ובאותו מקום אינו מעמיד לפרט הניזוק מהפרת החוק, על-ידי אזרח אחר, עילה בנזיקין כנגד הרשות, אלא אם היתה מעורבות ישירה של הרשות במעשה או במחדל נשוא ההפרה.
כא. האופן, המקום והזמן, וכן ההיקף של הפעלת סמכויות הרישוי והפיקוח, שיקול-הדעת לעניין חלוקת המשאבים של תקציבים וכוח אדם וסדרי העדיפות בחלוקה כזו, מצויים כל כולם בשטח המינהל הציבורי והם מהווים שאלה של מדיניות.
כב. בית-המשפט מוסמך לבדוק גם שיקולים אלה, אלא שהוא יעשה זאת רק אם העובדות מצביעות על-כך שהיתה דרושה התערבות הרשות במעשי האזרח גורמי הנזק והתערבות זו נמנעה משיקולים פסולים ובלתי-סבירים, או שהרשות התערבה בפועל במעשי אזרח שגרמו לנזק, ובכך נטלה על עצמה את המשימה לדאוג לכך שצד שלישי לא ייפגע, אם נכשלה במשימה זו, תשא באחריות כלפיו.

15.4 הצבת מתקן ימי צף באחד מחופי הכינרת
ב- ת"פ (טב') 46717-09-11 {איגוד ערים כינרת נ' אב-אור שרותי חניון ונופש בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (10.11.14)} בית-המשפט הרשיע את הנאשמים לאחר שמיעת ראיות, בין השאר, בהצבת מתקן ימי צף באחד מחופי הכנרת, והשימוש כמזח צף לעליה וירידה מכלי שייט, בניגוד לחוק לרישוי עסקים וחוק התכנון והבניה. נפסק, כי מנגש הוא כלי שיט ומהווה גם בניין לפי חוק התכנון והבניה.

15.5 תביעת רשלנות בנזיקין
ב- ע"א 4597/91 {קיבוץ אפיקים נ' חי כהן ו- 28 אח', פ"ד נ(3), 111, 122 עד 123 (1996)} נפסק כי אפילו אין הבריכה דנן נחשבת למקום רחצה מוכרז על-פי צו הסדרת מקומות רחצה (בריכות שחיה מוכרזות), התש"ל-1970, אין בכך כדי להביא למסקנה, כי האחרון אינו חייב בסימון ושילוט הולמים בבריכה.
עצם העובדה כי דבר חיקוק פלוני, המטיל חובה לנקוט באמצעי זהירות, אינו חל על מזיק אלמוני, אינה מחייבת את המסקנה כי אותו מזיק אלמוני פטור מנקיטת אמצעי הזהירות המנויים באותו החיקוק.
החובה הסטטוטורית יכולה לשמש אינדיקציה לסטנדרט הזהירות שחייב בו האדם הסביר. לפיכך, בענייננו אין כל מניעה לקבוע כי על הקיבוץ חלה חובת סימון ושילוט, כפי שאכן קבע בית-המשפט המחוזי, אף בהנחה שהחיקוקים הרלבנטים אינם חלים על הקיבוץ.

16. שיקולים זרים בהחלטת הרשות
16.1 הפרת הבטחה
ב- בג"צ 59/83 {יחזקאל כהן נ' ראש עיריית ירושלים ואח', פ"ד לז(3), 318 (1983)} נקבע כי לחצים מכל סוג שהוא אינם צריכים להשפיע על שיקוליה של הרשות שהוסמכה על-פי דין להפעיל כוחה למען מטרות אשר רק הן צריכות להיות לנגד עיניה כאשר היא מפעילה את סמכויותיה.
וב- בג"צ 197/81 {אילת פרידמן נ' ראש עיריית אילת ואח', פ"ד לו(2), 425 (1982)} נקבע כי מן הראוי שרשות רישוי לא תקדים מעשים העשויים להגדיל אצל האזרח ציפיות ותקוות בטרם עת בעיקר בעניינים התלויים בגורמים החיצוניים.

16.2 בדיקת בג"צ
ב- בג"צ 166/85 {אוטו בית שיווק וסחר בע"מ נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד לט(4), 247 (1985)} נקבע כי אין בג"צ נכנס בנעליה של רשות הרישוי כדי לשקול במקומה את השיקולים, שלהם היא חייבת לתת דעתה לפי סעיף 1 לחוק רישוי עסקים.
כל שבתחומו של בג"צ הוא בדיקתה של ההחלטה, שיצאה מלפני הרשות שהוסמכה לכך בחוק, כדי לבחון, אם פעלה במסגרת סמכויותיה לפי החוק, אם פעלה בתום-לב וללא שרירות וללא שיקולים זרים.
כאשר טרם הגיע המועד לשם דיון ברישוי לפי חוק רישוי עסקים, מאחר שדיני התכנון והבניה בעת הזאת ובמצבם הקיים אינם מתירים פתיחתו של עסק כאמור, הרי אין להתערב בהחלטת רשות הרישוי שלא ליתן רישיון לעסק.

16.3 הפסקת רישיון והענקתו לאחר - טענה בדבר "קשרים מיוחדים"
ב- ת"א (ב"ש) 2035/96 {זריהן דוד נ' עיריית אשקלון, תק-של 97(3), 388 (1997)} התובע טוען כי בתחילת שנת 1992 פנה אל הנתבעת בבקשה לקבל רישיון להצבת 6 שלטי חוצות דו-צדדיים על רגל - למטרת פרסום, כי לאחר זמן נתבקש על-ידי מחלקת רישוי עסקים של הנתבעת להכין תכניות וסקיצות והוא עשה כן.
לטענתו אישרה הנתבעת את בקשתו אך קבעה כי בתחילה יוצב שלט אחד לדוגמה ולאחר-מכן תאשר יתר 5 השלטים.
עוד התנתה הנתבעת אישורה בהתחייבות התובע להסרת השלט ופירוקו בתוך 48 שעות מקבלת הוראה אחרת מהנתבעת.
על-פי אישור העיריה הוקם השלט הראשון.
התובע טוען כי ביום 08.03.92 הגיע להסכם עם חברת "נור שירותי פרסומת" בע"מ {להלן: "נור"} לפיו הוענקה זכות הפרסום בשלטים לנור למשך 6 שנים ובתמורה התחייבה נור לשלם לתובע סך השווה ל- 200 $ עבור כל שלט לכל חודש.
לאחר זמן מה דרשה הנתבעת הסרת השלט לאלתר והתובע ביצע דרישתה, אך בדיעבד הוברר לו, לטענתו, כי דרישה זו באה שלא מטעם ענייני אלא משום שהזכיון הוענק או הועבר למי שהיה הנתבע 2 שהוא לטענת התובע מקורב לראש עיריית אשקלון.
התובע טוען כי הנתבעת התנהגה בחוסר תום-לב ובעורמה עת ניטל ממנו הרישיון והועבר לאחר, כי לא היה הצדק חוקי ו/או ענייני להפסקת רשיונו והענקתו לאחר מלבד "הקשרים המיוחדים" של אותו אחר לראש עיריית אשקלון וברצונו של האחרון לגמול לו עבור תמיכתו בו.
כן טען כי היקף הרווחים המופק על-ידי מי שהוענק לו הרישיון מהשלטים עולה לסכום של מליונים, מבלי שנדרש להשתתף במכרז כלשהו ורווחיו או חלקם הגדול הינם התעשרות שלא כדין.
התובע טוען כי הגיע להסכם עם נור לתקופה של 6 שנים כשהתמורה שהיתה אמורה להגיע לו מסתכמת בכ- 86,400$ וכי על הנתבעת לפצותו בסכום זה.
בית-המשפט דחה את התביעה.

16.4 ניהול עסק של קניון ללא רישיון עסק - טענת אפליה פסולה ושיקולים זרים
ב- ת"פ (רמ') 728/96 {מדינת ישראל נ' קניוכל בע"מ ואח', תק-של 98(1), 494 (1998)} בית-המשפט דחה את הטענה בדבר אפליה פסולה ושיקולים זרים והרשיע את הנאשמים בעבירה שיוחסה להם לפי סעיפים 4 ו- 14 לחוק רישוי עסקים.



16.5 האם מרכז מסחרי המהווה "קניון" טעון רישוי
ב- עת"מ (מרכז) 410-12 {ארג' זוהר נ' משה סיני, פורסם באתר האינטרנט נבו (14.03.13)} התעוררה השאלה האם המרכז המסחרי שבנדון, הכולל 43 שטחי מסחר, מהווה "קניון" הטעון רישוי, אם לאו. בית-המשפט קבע כי מרכז מסחרי העונה להגדרת "קניון" טעון רישוי ואין נפקות לשמו, לדרך ניהולו ולהיותו בבעלות מאוחדת או נפרדת.

16.6 התערבות בית-המשפט
ב- בג"צ 4169/93 {יואל ילין ואח' נ' מדינת ישראל ו- 9 אח', תק-על 94(2), 2354 (1994)} נקבע כי:
א. ההליך הראוי לעיכוב ביצוע פסק-הדין של בית-המשפט כללי אינו עתירה לבג"צ. כידוע, הביקורת השיפוטית על בתי-משפט אלה היא בערכאות הערעור, ולא ניתן לתקוף פסק-הדין בתקיפה עקיפה על-ידי עתירה לצו האוסר על הרשויות לבצעו. אף הטענה כי עילת התקיפה בעתירה אינה מהווה הגנה בהליך פלילי אינה יכולה להתקבל.
ב. בג"צ אינו מפקח על החלטות השיפוטיות של בתי-המשפט הכלליים, ובכללן צווי סגירה ועיכוב ביצוע. כך קובע סעיף 15(א) לחוק-יסוד: השפיטה, הדין המהותי אינו משתנה מערכאה לערכאה, ומערכת הדינים החלה על מושא ההתדיינות מיושמת על-ידי הערכאה השיפוטית המוסמכת.
ג. אכיפה שרירותית, בלתי-שיוויונית ומפלה של חוק היא, למצער, נסיבה רבת משקל בגזירת הדין. ובעניינו, זו טענת הגנה טובה כנגד הטלת סנקציה של צו סגירה - הנתונים לשיקול-דעת של בית-המשפט - על בעלי עסק שהואשם והורשע בניהול עסקו ללא רישיון, בעוד בעלי עסקים בשכנותו מינהלים עסקים זהים ללא רישיון באין מפריע.
ד. העותרים העלו בהליך פלילי טענת אפליה, ומשטענתם לא התקבלה הגישו ערעור לבית-המשפט המחוזי. אילו היו ממשיכים במסלול זה - שהוא המסלול הנכון - היו זכאים במקרה של דחיית ערעורם לבקש רשות להגשת ערעור נוסף לבית-משפט זה. ואולם, כאמור, הם בחרו לבטל את הערעור ולפנות בעתירה לבג"צ. ל"קפיצה" זו אין יסוד בחוק.
ה. העותרים הקימו את הלול במבנה ששימש חממה לפרחים, הנמצא בקירבה מיידית לבתי מגורים. שכניהם, שקודם לכן נהנו מריח פרחים, סובלים ממטרד ריח קשה. העותרים גם אינם נכללים בקטגוריה של בעלי משק שהקימו והפעילו את לוליהם במשך שנים ללא התערבות הרשויות. כאמור, עוד בטרם ההקמה הוזהרו העותרים כי לא יורשו להפעיל במבנה לול, והם הקימו אותו והפעילוהו תוך הפרת צווי הפסקת בניה וסגירה מינהליים. בנסיבות אלה לא היתה הפליה כלשהי בהגשת כתב אישום נגדם.

17. נקיון כפיים של העותר
17.1 העלמת עובדות
ב- בג"צ 199/78 {אלקטרו תקע בע"מ נ' ראש עיריית תל-אביב, פ"ד לב(3), 505 (1978)} נקבע כי העלמת עובדות רלבנטיות היא דוגמה של חוסר נקיון כפיים שבגינו תידחה עתירה לבית-המשפט הגבוה לצדק.

17.2 העושה דין לעצמו
העושה דין לעצמו ומזלזל בהוראות החוק ובמעשיו, יוצר עובדות במטרה שהרשות תיכנע לדרישותיו - לא יזכה לסעד ב- בג"צ.

ייתכנו מקרים יוצאים-מן-הכלל, בהם יעדיף בג"צ את שיקול טובתו של העותר על השיקול, שהוא בא באי-נקיון כפיו, ומן הראוי לבחנם לגופם בטרם באים לנעול שערי בג"צ מחמת אי-נקיון כפיים {בג"צ 197/81 אילת פרידמן נ' ראש עיריית אילת, פ"ד לו(2), 425 (1982)}.

18. חובת ההנמקה
חובת ההנמקה הפכה לנכס צאן ברזל של המשפט הישראלי.
הדין והפסיקה חברו יחד ויצרו מיקשת הוראות שונות על פיהן תיבחן דרך יישום החובה הן בהתנהגות הרשויות המינהליות, החלטות הטריבולנים המעין שיפוטיים והטריבונלים המשפטיים.
בין אם הדין מטיל חובת הנמקה ובין אם לאו, הרי ההחלטות של הגופים דלעיל תיבחן על-פי העיקרון הכללי שהוא יציר כללי הצדק הטבעי.
דבר אחד הוא רעיון המשתלט על המחשבה, דבר אחר הוא העברתו של הרעיון בכור ההיתוך של ההתמודדות האינטלקטואלית המבקשת לתמוך בו, תוך מודעות לתוצאותיו.
רבים הם הרעיונות אשר הצורך לנמקם הביא לחדלונם, שכן היה בהם אך הדר חיצוני שלא ניתן היה לבססו. חובת ההנמקה היא מהחשובים שבאתגרים שבפניהם חייב שופט המפעיל שיקול-דעת, לעמוד {א' ברק שיקול-דעת שיפוטי חלק מהפרק הרביעי - היקף השיקולים בשיקול-הדעת השיפוטי (פפירוס, תשמ"ז-1987), 46; תמ"ש (משפחה יר') 5254/97 מ' מ' נ' מ' מ', תק-מש 2009(4), 34 (2009)}.
שיפוט על-פי שיקול-דעת אסור לו שייהפך לשיפוט שרירותי. כדי למנוע סכנה זאת אין אמצעי בדוק יותר מאשר הנמקה מלאה של פסק-הדין.

הנמקה מלאה מחנכת את השופט למחשבה ברורה ולהעלאת נימוקיו, כולל תחושתו האינטואיטיבית עליה דיבר פאונד - מעל לסף תודעתו אל אור היום, על-מנת שיעמדו למבחן הביקורת של דרגת הערעור, של אנשי המקצוע ושל הציבור כולו {דברי כב' השופט לנדוי שצוטטו במאמרו של א' ברק "הלכה ושיקול-דעת בעשיית משפט", הפרקליט ו, 83}.
ההנמקה מאפשרת לבחון את ההחלטות הנתקפות ומאפשרת קיומה של ביקורת שיפוטית. ללא הנמקה גם יקשה על הפרט שנפגע לשקלל צעדיו, והיא מתבקשת מחובת ההגינות {רע"א 8996/04 שכטר ואח' נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5), 17, 21 (2004); רע"א 4917/13 פלונית נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (28.11.13)}.
ואולם, הנמקה מפורטת בגין כל החלטה והחלטה אינה תמיד אפשרית, וגם אינה תמיד נחוצה, וגם כאן מקום לשכל הישר.
בעומס השורר בבתי-המשפט, כולל בהרכבי הערעור, כאשר מתקיים "וכל העם ניצב עליך מן בוקר ועד ערב" {שמות, יח, יד}, אין לבוא בטרוניה כשבמקרים המתאימים, לפי שיקול-דעת, ניתנת הנמקה קצרה או הנמקה המאמצת על קרבה וכרעיה את ההחלטה נשוא הערעור {רע"א 882/05 מ.ו השקעות בע"מ ואח' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.04.05)}.
בית-המשפט גם אינו צריך ליתן עצמו קרבן לטרחנות יתרה של בעלי דין. אך אחר כל זאת חשוב לציין, שלגבי החלטה שלא להפריד בין דיון בתביעה לדיון בתביעה שכנגד, תיתכן בהחלט דעה שיש מקום לנמקה, אלא-אם-כן הדברים ברורים כשמש.
לעיתים, שיקול-הדעת של בית-המשפט מאפשר לבית-המשפט לברור את הבר מן התבן ולהימנע מלדון במפורש בכל טיעון אשר אין בו כדי להשליך על הכרעתו של הדיון.
אם יינטל הכוח מבית-המשפט לסנן את הטיעונים המובאים בפניו ולהתייחס בהכרעתו אך ורק לשאלות הנראות לו מהותיות ורלוונטיות - לא ייתמו הדיונים, והדברים ברורים {ע"א 4861/05 שיכון עובדים נ' מנהל מיסוי מקרקעין, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.08.08)}.
חובת ההנמקה היא בעלת חשיבות בשלושה מישורים {ראה גם יואב דותן במאמרו: "חובת ההנמקה של רשויות מינהל וגופים נבחרים", מחקרי משפט, יט, 5}:
ראשית, היא מאפשרת בחינת השיקולים שהובילו להחלטה, וכן את האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית כלפיה.
שנית, ההנמקה, שימורה והפצתה, מאפשרת שיפור איכות ההחלטות של הרשות המינהלית.
שלישית, יש בהנמקת החלטות כדי להגביר את אמון האזרחים ברשות המנמקת ולשפר את מערכת היחסים בינה לבין האזרח.
זאת ועוד. חובת ההנמקה מעוגנת הן בחקיקה והן בפסיקת בתי-המשפט.
החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958 {ייקרא להלן: "חוק ההנמקות" או "חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות)"}, מחייב הנמקת החלטות מסויימות בלבד, אך אין לראות בו הסדר ממצה או שולל {בג"צ 2159/97 מועצה איזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים, פ"ד נב(1), 75 (1998)}.
כך, למרות שהחוק לא קובע חובת הנמקה לפעולות יזומות על-ידי הרשות המינהלית, על-פי פסיקת בתי-המשפט, ההגינות המינהלית מחייבת גם במקרים אלה הנמקה.
חובת ההנמקה היא מיסודות כללי הצדק הטבעי, וכאמור היא מעוגנת בחוק {חוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות)}.
להנמקה תפקיד מרכזי ביכולתו של הפרט להתמודד עם ההחלטה, והיא מקנה את היכולת להשיג עליה ובסופו-של-דבר להביא לשינויה {עע"מ 2126/10 מטאור מערכת טכנולוגיה וארגון בע"מ נ' מנהלת אורות לתעסוקה - ועדת המכרזים הבין משרדית ואח', תק-על 2010(4), 2438 (2010); ע"א 10419/03 דור נ' רמת הדר - כפר שיתופי להתיישבות, פ"ד ס(2), 277 (2005)}.
אחת מן החובות המוטלות על גוף מינהלי מחליט היא חובת הנמקת ההחלטה.
על חשיבותה של הנמקת ההחלטה המינהלית אין צורך להרבות במילים. הנמקת החלטה משפרת את איכות ההחלטה, שכן הנמקת ההחלטה מחייבת את הגוף המחליט לבחון את השיקולים השונים להחלטה לטובת צד אחד או אחר, היא מאפשרת את בחינת ההחלטה על-ידי גוף מבקר, היא מבטיחה אחידות ומונעת שרירות והיא אף מסייעת להעלים את המחסום הקיים בין האזרח לבין הרשות.
בשל חשיבות הנמקת ההחלטה המינהלית, אף עוגנה חובת ההנמקה של ההחלטה המינהלית בחוק ההנמקות.
יחד-עם-זאת, גם מקום שחוק ההנמקות אינו חל חובת ההנמקה חלה על הרשות. חובת הנמקה זו היא חלק מחובת ההגינות המוטלת על הרשות ביחסה כלפי האזרח {בג"צ 2159/97 מועצה איזורית חוף אשקלון נ' שר הפנים ואח', פ"ד נב(1), 75 (1998); בש"פ 3810/00 אריאל גרוסמן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.06.00); ו"ע (חי') 513/06 תדיר גן (מתכת) ואח' נ' מנהל הרשות הממשלתית למים ולביוב ואח', תק-מח 2008(3), 7301 (2008)}.