botox

גביית דמי ערבות על חשבון פיצוי למתלונן

1. מבוא
שיטת ממשל דמוקרטית מבוססת על עקרון החוק. שלטון החוק הוא מושג מורכב, בעל משמעות טעונה. הוא אוצר בתוכו את עקרונות היסוד של השיטה, בין המעוגנים בחוקים חרותים ובין יציר עקרונות כלליים הנובעים מיסודות המשטר הדמוקרטי.

אחד המאפיינים החשובים של עקרון שלטון החוק מעוגן ברעיון לפיו השלטון, על כל זרועותיו, פועל במסגרת הסמכויות שהחוק היקנה לו, ולא מעבר להן. גדר הסמכויות של זרועות השלטון, ובתי-המשפט בכלל זה, מוגדר בחוק. טיבן והיקפן של הסמכויות הנתונות בחוק לרשות שלטונית נלמד מפרשנותן המילולית של הסמכויות על-פי ניסוחן בחוק ומהתכלית הטמונה בהן, הנותנת תוכן ומהות למסגרת המילולית, ומעצבת את גבולותיה.

חריגה מסמכות שהחוק העניק לרשות שלטונית, אינה מסתכמת בהפרה של ההסדר החקיקתי, שהוא מקור החיות המשפטי לפעולת הרשות. היא עלולה לפגוע ביסודות המהותיים של שלטון החוק ועקרון הפרדת הרשויות, ולכרסם בכלל היסוד המהווה תשתית למינהל ציבורי תקין לפיו אין לרשות שלטונית אלא הסמכויות שהוקנו לה בדין.

כוח המופעל על-ידי גוף שלטוני שלא למטרה שלשמה הופקד בידו על-פי החוק מהווה מעשה פסול, הסותר עקרונות של המשפט הציבורי, ומצדיק התערבות שיפוטית.

הדין מכיר במצבים שונים בהם מוטל על אדם להפקיד נכס משלו בידי המדינה לצורך השגת תכליות מוגדרות. הסדרים כאלה שבדין נועדו להשיג תכליות שונות, המקדמות את טובת הפרט או הכלל. תכליות אלה כשהן ראויות, וכשהאמצעים להשגתן מידתיים, עשויות לגבור על זכות הקניין, ולהצדיק הפקדת רכוש של הפרט בידי המדינה.

כאמור, המדינה אינה רשאית לעשות שימוש ברכוש שהופקד בידה למטרה שונה מזו שלשמה ניתן בידה הכוח להחזיק ברכוש של הפרט. בקבלה לידיה נכס של אדם לצורך החזקתו למטרה מסויימת, אין בכוחה של רשות שלטונית לנהוג ולהשתמש בו לתכלית אחרת אלא אם הוסמכה לכך במפורש בחוק. הנכס מופקד בידיה בנאמנות, ועליה לנהוג בו תוך כיבוד התכלית שלשמה הועבר להחזקתה {ראה גם: ב- בש"פ 4972/07 עאטף פואז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.08)}.

הנה-כי-כן, הותרת נכס שהופקד בנאמנות אצל המדינה גם לאחר שתכלית הפקדתו בידיה נסתיימה, תוך הסבת התכלית המקורית שהתלוותה לחזקה בתכלית אחרת, ובלא שקיימת סמכות בחוק לעשות כן, מהווה הפרה של זכות הקניין של המפקיד, הנתונה לו כזכות יסוד; היא מהווה הפרת נאמנות של המדינה, המחזיקה את רכוש הפרט בנאמנות לצורך תכלית מוגדרת שלשמה הנכס הופקד בידיה; נאמנות זו אינה מתירה לה להשתמש בנכס למטרה אחרת, ותהא זו מטרה נאצלת וחשובה ככל שתהא; המרה כזו מהווה גם הפרה של עקרון שלטון החוק במשפט הציבורי, המחייב כל רשות שלטונית לפעול במסגרת הסמכויות והכוחות שהחוק היתווה, ולהימנע מנטילת סמכויות שאין להן מקור בדין {ראה גם: ב- בש"פ 4972/07 עאטף פואז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.03.08) (להלן: "עניין עאטף"); בג"צ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ' ממשלת ישראל, פ"ד נח(5), 807, 828-9 (2004)}.

הערובה נועדה, על-פי תנאיה, להבטיח את תנאי השחרור של הנאשם, ולהבטיח, בין היתר, את התייצבותו למשפט ואת הישארותו בארץ עד לגמר ההליכים הפליליים, ולקיים את שאר התנאים שנקבעו בהחלטת בית-המשפט ובתנאים הרשומים בכתב הערובה.

השיטה לפיה נוקטת המדינה מזה שנים, וכיום, מתנהלת כך שכספי ערבון המופקדים לצורך שחרור נאשם בערובה מועברים במישרין לזכות נפגע עבירה שזכה בפיצוי על-פי גזר הדין, ואינם מוחזרים לנאשם, גם כאשר העילה שבשלה הופקדו הכספים מלכתחילה מוצתה ואינה קיימת עוד.

פרקטיקה זו, שאומצה לפני שנים על-ידי המדינה, לפיה ניתן לחלט או לעכב בידי המדינה כספי ערבון של נאשם המוחזקים בידיה גם לאחר סיום ההליכים המשפטיים, ובלא הפרת תנאי הערובה, כדי להעבירם למתלונן על חשבון פיצוי שנפסק לו בגזר הדין, הינה חסרת כל עיגון ואחיזה בדין.

הפרקטיקה האמורה משקפת פעולה של עשיית דין עצמית ברכושו של נאשם, אשר הופקד בנאמנות בידי רשות שלטונית לצורך השגת תכלית מוגדרת, בלא שקיימת תשתית חוקית לכך, ותוך הפרת עקרון יסוד המחייב את המדינה לפעול במסגרת הכוחות הנתונים לה במסגרת החוק, ולא מחוצה להם. וזאת באשר למידת כוחה של הרשות הציבורית להשתמש בנכס של הפרט שהופקד בידיה לצורך תכלית אחת לשם השגת תכלית אחרת, בלא אחיזה בחוק {בש"פ 4972/07 - עניין עאטף}.

כספי ערובה לצורך שחרור מופקדים על-ידי נאשם במסגרת מפורטת וסדורה שהוגדרה לצורך כך בחוק למטרה מוגדרת מראש. עם סיום הליכי המשפט, ומקום בו לא הופרו תנאי השחרור, פוקעת התכלית שלשמה מופקדת הערובה הכספית בידיה של המדינה. עם מיצויה של התכלית כאמור, קמה זכותו של הנאשם לקבל את כספי הערובה בחזרה, ועל המדינה המחזיקה בכספים אלה כנאמן הציבור, להחזירם לידיו תוך זמן סביר, בבחינת כספי נאמנות שתכלית החזקתם באה אל קיצה.

לא ניתנו בידי המדינה בחוק סמכות וכוח להסב את כספי הערובה לתכלית של תשלום פיצוי לניזוק העבירה, חשובה ככל שתהא תכלית זו. כמו-כן, לא ניתן להטיל ערובה אלא אם יש לכך עילה מפורשת בחוק, המצדיקה נטילת כספו של אדם והעברתו בנאמנות לידיה של המדינה.

2. הסמכות להטלת ערובה
סוגיית הערובה בהליכים פליליים מוסדרת בעיקרה בחוק המעצרים. ערובה כהגדרתה בחוק המעצרים, ערבון כספי או ערבות עצמית של חשוד או של נאשם, ויכול שתהא בצירוף ערבות מכל סוג שהוא, ערבות או ערבון כספי של ערבים.

תפקידה העיקרי של הערובה הינו לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם, כאשר היא מאפשרת, במקרים מתאימים, פגיעה פחותה בחירותו האישית של האדם, תוך השגה, בה בעת, של מטרות המעצר, בין טרם הגשת כתב אישום, ובין לאחר הגשתו {סעיפים 13(ב) ו- 21(ב)(1) לחוק המעצרים; ראה גם בש"פ 1760/01 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(5), 1, 6 (2001)}.

השחרור בערובה הינו ברוב המקרים ה" "פן האחר" - קרי: צידו השני של המטבע - של כל בקשה להחזקה במעצר" {ראה גם י' קדמי על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון (התשס"ג-2003), 271). סמכות השחרור בערובה ועל-פי בקשתו של חשוד, נאשם, או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק-דינו, נתונה לבית-המשפט וקבועה בסעיף 44(א) לחוק המעצרים.

הסמכות לשחרר בערובה נתונה בכל מקום בו נתונה סמכות להורות על מעצר, וזאת מכוח עקרון המידתיות, ובלא צורך בהסמכה מפורשת. בכל יתר המקרים, כאשר לא מתקיימות עילות בחוק למעצרו של אדם, נדרשת הסמכה מפורשת בחוק לצורך קביעת תנאי ערובה. כך למשל מסמיך חוק המעצרים את בית-המשפט לצוות על נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק-דינו, ליתן ערובה כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, גם אם אינו מוסמך להורות על מעצרו.

כמו-כן, בחלוף התקופות המירביות הקבועות בחוק להגשת כתב אישום, או לתחילת משפטו או למתן הכרעת דינו של נאשם, שלאחריהן אין עוד סמכות לבית-המשפט להורות על המשך מעצרו, מסמיך החוק את בית-המשפט להורות על שחרורו של אותו נאשם בערובה הוראות אלה נועדו ליצור פיקוח מערכתי מסויים על חשוד או נאשם, אשר אף שאין עוד סמכות לעוצרו, ההליך הפלילי בעניינו טרם מוצה, והאינטרס הציבורי מצדיק המשך מעקב אחר התנהלותו.

סמכות נוספת מיוחדת לשחרור בערובה, נתונה במצבים שונים בהם נדרש לגשר על פני פערי זמנים בין שלב לשלב בהליך הפלילי.

כן מסמיך חוק המעצרים את בית-המשפט, בתנאים מסויימים, להורות על מעצרו או על שחרורו בערובה של נאשם שזוכה, או שהורשע מבלי שהוטל עליו עונש מאסר בפועל, לצורך מתן הזדמנות לתביעה להגיש ערעור {סעיפים 22(א) ו- 63 לחוק המעצרים}. כך גם מוסמך בית-משפט, המורה על עיכוב ביצוע עונש שגזר על נאשם, להורות על שחרורו של אותו נאשם בערובה {סעיף 87(ג) לחוק העונשין}. הוראה זו נועדה בעיקרה להבטיח את התייצבותו של הנאשם שהורשע לצורך נשיאה בעונש.

3. מהותה של הערובה
תכלית השחרור בערובה קבועה בסעיף 48 לחוק המעצרים והוא מגדיר את עיקרי תנאיה. הסעיף קובע, כי שחרור בערובה נועד להבטיח התייצבות של המשוחרר לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאה בעונשו בכל מועד שיידרש, וכן למנוע שיבוש הליכי משפט.

בסמכותו של בית-המשפט להוסיף תנאים נוספים לפרק זמן שיקבע, וככל שימצא לנכון, לרבות תנאים שונים המפורטים באותה הוראה. מטרתם של התנאים הנלווים, היא לסייע בהגשמתם של התנאים הבסיסיים של השחרור, שעניינם התייצבותו של המשוחרר לחקירה, למשפט או לערעור או לנשיאת עונשו, והימנעותו משיבוש הליכים, וכן מתן מענה ליתר הסיכונים העומדים בבסיס עילות המעצר, ובראשם המסוכנות והחשש לביצוע עבירות נוספות ופגיעה בביטחון הציבור.

תנאי הערובה הוא להבטיח את מיצויו של ההליך הפלילי בעניינו של אדם, בלא חשש להימלטותו, לשיבוש הליכים, ותוך מתן הגנה ראויה לציבור מפני מסוכנותו. סמכותו של בית-המשפט לקבוע את תנאי השחרור בערובה מוסדרת לפרטיה בחוק, והיא מתפרשת על-פי לשונה ועל-פי תכליתה. הכללת תנאים החורגים מהלשון והתכלית של תנאי הערובה כמשמעם בחוק עשויה לחרוג מגדר הסמכות הנתונה לבית-המשפט על-פי חוק.

סעיף 49 לחוק המעצרים קובע, כי על-תנאי הערובה להיקבע במפורש בכתב הערובה עצמו, עליו חותם הנאשם או הערב, ואין די בפירוט התנאים בחוק או בהחלטת בית-המשפט.

תוצאת הפרת תנאי השחרור בערובה קבועה בסעיף 51 לחוק המעצרים, אשר מסמיך את בית-המשפט כלפי משוחרר בערובה "להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע".

כתב שחרור בערובה מוגבל על-פי תכליתו. בדרך-כלל, כתב ערובה הניתן כתחליף לצו מעצר עומד בתוקפו כל עוד קיימת סמכות ליתן צו מעצר, ואף עד למתן פסק-הדין, אלא אם קבע בית-המשפט אחרת {סעיף 21(ה) לחוק המעצרים}. בנסיבות אחרות, פוקע כתב הערובה כאשר התכלית להוצאתו מומשה ונסתיימה. הכלל הוא כי עם פקיעת תוקפו של כתב הערובה, פטור החשוד או הנאשם או הערבים מחיוביהם, ועל בית-המשפט להחזיר את הערבונות שהופקדו למפקידיהם.

ב- בש"פ 6685/07 {עו"ד בועז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.08)} נדונה הסוגיה לעיל. שם המבקש ייצג נאשם בהליכים הפליליים שנוהלו נגדו בבית-המשפט המחוזי בתל אביב, אשר בסיומם הורשע ודינו נגזר למאסר ולפיצוי המתלוננת שבאותם ההליכים. בגדרם של הליכי המעצר והשחרור בערובה, שוחרר בתנאי ערובה שונים, ובהם הפקדת ערובה במזומן "להבטחת התיצבותו למשפט ומילוי תנאי הערובה". לאחר כי מילא את כל תנאי הערובה ולאחר שנסתיימו הליכי המשפט, פנה בבקשה לבית-המשפט להשבת סכום הערובה. אך המדינה התנגדה לבקשתו בטענה כי סכום הערובה ישמש לביצוע חיוב הפיצוי למתלוננת שהוטל על הנאשם בגזר הדין.

בפסק-הדין חוזר כב' השופט י' אלון על קביעתה של כב' השופטת פרוקצ'יה בעניין עטאף וקובע, כי בלא הסמכה מפורשת, אין המדינה, בתורת נאמן על כספי הערובה, רשאית להועיד את כספי הערובה למטרה אחרת, חשובה ככל שתהא. הערובה פוקעת עם פקיעת התכלית שבשלה ניתנה, ובדרך-כלל עם סיום הליכי המשפט.

כפי האמור לעיל ברור, כי תכליתה העיקרית של הערובה היא, איפוא, לשמש תחליף למעצר במקום שקיימת סמכות מעצר, ובמצבים מסויימים, להוות אמצעי פיקוח על חשוד או נאשם גם במקום בו לא נתונה לרשות סמכות לעוצרם, כאשר קיים אינטרס ציבורי, הנעוץ בצורכי ההליך הפלילי, המצדיק זאת {ראה גם בש"פ 6685/07 עו"ד בועז קניג נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.08); בש"פ 4972/07 - עניין עאטף}.

ברי הדבר, כי משהוגשמה התכלית שלשמה ניתנה הערבות, ואין עילה לחילוטה בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, חובה על המדינה להחזיר את כספי הערבות למפקידיהם, כחלק מחובת הנאמנות החלה עליה בהחזקה ובשמירה של כספי ציבור.

4. חיוב בפיצוי לניזוק בעבירה בהליך הפלילי
סעיף 77 לחוק העונשין מסמיך את בית-המשפט לחייב אדם שהורשע בדין לשלם פיצוי כספי למי שניזוק מן העבירה, בגבולות סכום שלא יעלה על הסך של 228,000 ₪. הפיצוי ייקבע לפי ערך הנזק או הסבל שנגרם ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, לפי הגדול. דין הפיצויים כדין קנס וכל "סכום ששולם או שנגבה על חשבון קנס שיש בצידו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים".

מטרת הוראה זו היא לתת ביטוי בהליך הפלילי לנזקו ולסבלו של הניזוק מן העבירה, ולאזן בין האינטרס להעניק לקרבן העבירה פיצוי מהיר ויעיל לבין הצורך למנוע הפיכת הליך הפלילי להליך בעל אופי אזרחי, על כל הכרוך בכך {ע"פ 3818/99 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 721, 732 (2001); הצעות חוק, התשל"ט 265, 269; הצעות חוק, התשמ"ח, 133}.

הקביעה כי גביית הפיצוי דינה כדין קנס הוספה במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 27), התשמ"ז-1987, על-מנת למנוע מצבים בהם הזוכים בפיצויים נמנעים לעיתים קרובות מהפעלת יוזמה לנקוט בהליכי גביה, בשל הסרבול העלול להיות כרוך בהליך ובשל חשש מפני החייב. כמו-כן, להקל במימוש הגביה של הפיצוי שנפסק לניזוק וכדי למנוע צורך בהיווצרות קשר בין נפגע העבירה לעבריין, כך שהגביה לפיצוי תיעשה בדרך של גביית קנסות בידי המדינה והכספים שנגבו מהחייב על חשבון הקנס ייזקפו תחילה לחשבון הפיצויים לנפגע.

הוראת הפיצוי בחוק העונשין משלבת אל תוכה מאפיינים אזרחיים ופליליים גם יחד. העמדה המקובלת בהלכה הפסוקה היא כי הפיצוי האמור אינו בעל אופי עונשי, שכן תכליתו העיקרית היא אזרחית-נזיקית, אף כי "הסביבה הפלילית" של הפיצוי מקרינה על טיבו, ומוסיפה לו תכליות נוספות {רע"פ 2976/01 אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002) (להלן: "עניין אסף"); רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.07), פסקאות 15-11 לפסק-דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש}.

תכלית הסדר הפיצוי היא לסייע לקרבנות עבירה ולהקל עליהם את מסלול שיקומם, ליתן סעד מיידי לנפגע בלי שיאלץ להמתין זמן רב עד לסיום ההליכים האזרחיים בעניינו וכן לתת הכרה חברתית לסבלו של קרבן העבירה, ולשתפו במידת מה בהליך הפלילי המתנהל כנגד מי שפגע בו (דברי כב' הנשיאה רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.07)}.

5. השלמת החסר בסמכות באמצעים פרשניים
לעיתים תכופות עולה הטענה מפי המדינה כי בית-המשפט רשאי להשלים את החסר באמצעים פרשניים, להתבסס על תכליות החקיקה ועל הלקונה בחוק, בעניין סמכויות בית-המשפט, ליתן סעדים זמניים לזכאי בפיצויים. השאלה העיקרית שעלתה בפסיקה היא, האם מוסמך ורשאי בית-המשפט להורות על חילוט או עיכוב השבה של כספי ערבון שנאשם הפקיד להבטחת תנאי שחרורו ממעצר, ולהותירם בידי המדינה, כדי שכספים אלה ישמשו לצורך תשלום פיצוי שנפסק לחובת הנאשם ולזכות קרבן העבירה במסגרת גזר הדין שניתן בעניינו של הנאשם.

סוגיה זו נידונה ב- בש"פ 6685/07 {עו"ד בועז נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (25.03.08); בש"פ 4972/07 - עניין עאטף}. כספי הערבון שהפקיד העורר במקרה האחרון הועברו בינתיים לידיו של קרבן העבירה במסגרת הפיצוי שנפסק לו בגזר הדין, וזאת חרף קיומו של צו עיכוב ביצוע שניתן בידי בית-המשפט המחוזי. המבקש בתיק התמקד בהיבט העקרוני של התופעה, המתבטאת בשיטה הנקוטה מזה שנים בידי המדינה, לפיה כספי ערבון המופקדים לצורך שחרור נאשם בערובה מועברים במישרין לזכות נפגע עבירה שזכה בפיצוי על-פי גזר הדין, ואינם מוחזרים לנאשם, גם כאשר העילה שבשלה הופקדו הכספים מלכתחילה מוצתה ואינה קיימת עוד.

בעניין זה מבהירה וממחישה כב' השופטת פרוקצ'יה כי ההסדר בדין כיום הוא הסדר שלם ומקיף, אשר נותן תשובה מלאה לסוגיית סמכות המדינה להסב כספי ערובה שתכלית החזקתם בידי המדינה פקעה למטרת תשלום פיצוי לניזוק העבירה. על-פי ההסדר, המחוקק מורה למדינה, כי עם פקיעת תכלית הערובה, עליה להחזירה למפקיד. הוא לא מסמיכה לעשות בכספים בדרך אחרת.

לקונה קיימת במקום שהסדר משפטי הוא בלתי-שלם, וזועק להשלמה, וכאשר אי-שלמות זו נוגדת את תכליתו של ההסדר {א' ברק "היצירה השיפוטית לסוגיה: פרשנות, השלמת חסר ופיתוח המשפט", הפרקליט לט (תש"ן) 267, 269; א' ברק פרשנות במשפט, כרך ראשון, תורת הפרשנות הכללית, 460; ע"א 3622/96 חכם נ' קופת חולים "מכבי", פ"ד נב(2), 638 (1998)}. השלמת החסר בדין הישראלי, נעשית בהתאם להוראות חוק יסודות המשפט, התש"ם-1980.

למדינה או לבית-משפט לא נתונה גם "סמכות טבועה" לפעול אחרת מכפי שעולה מן החוק, שכן "במקום שהחוק החרות קובע בהליך הפלילי סמכויות במפורש ובמפורט, סמכות טבועה לא תמצא את מקומה" {עניין ג'עפרי; בש"פ 962/01 רבינוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3), 529 (2001)}.

מדובר בהסדר שלם בחקיקה, הנוגע לסמכויות הרשות הציבורית ביחס לכספי ערובה, וביחס לדרכי גביית פיצוי לניזוק בעבירה על-פי גזר דין. אין בהסדר זה חסר שניתן או ראוי להשלימו באמצעים פרשניים כאלה ואחרים.

לפי שעה, וכל עוד לא עוגן הסדר אחר בחוק, אין בידי המדינה או בית-המשפט סמכות להורות על עיכוב או חילוט כספי ערובה שהופקדו בנאמנות בידי המדינה לאחר פקיעת התכלית שלשמה ניתנה הערובה, כדי שתשמש לתשלום פיצוי לנפגע עבירה הזכאי לו מכוח גזר דין.