הפרשנות לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות
הפרקים שבספר:
- סמכות גביית חובות
- גביית החוב
- פריסת החוב
- גביית דמי ערבות על חשבון פיצוי למתלונן
- גביית פיצוי לטובת נפגע עבירה ועיכוב ביצוע
- הליכי גביה, פריסה ועיקול
- פיצוי וקנס באספקלריה של המרכז וועדת שחרורים
- פיצויים למתלוננים - הלכות
- עיכוב ביצוע תשלום קנס פלילי או פריסתו או דחיית תשלום
- קנסות מס ערך מוסף
- קנסות תעבורה
- תביעת פיצויים כתוצאה מהליכי גביה שלא כדין
- קנס מינהלי
- פשיטת רגל וקנס פלילי
- פיצוי לקטין שניזוק מעבירה
- החלטה הטעונה הבהרה
- מסירת מידע
- רשמים לענייני המרכז
- עיכוב יציאה מהארץ
- קנס מאדם שנפטר
קנסות תעבורה
1. כלליהמרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות פועל מכוח החוק לשם גביית קנסות בתיקים בהם פסק בית-המשפט קנסות או הוצאות ובדו"חות תעבורה מסוג ברירת משפט שניתנו על-ידי משטרת ישראל שבהם הוטל על הנאשם קנס והקנס לא שולם.
סעיף 228(א) לחוק סדר הדין הפלילי מחיל הסדר מיוחד על כל "עבירת קנס שהיא עבירת תעבורה כמשמעותה בפקודת התעבורה".
ההסדר המיוחד שחל על עבירות קנס שהן עבירות תעבורה הוא הסדר "ברירת המשפט", הקבוע בסעיפים 230-228 לחוק סדר הדין הפלילי, שמשמעו מתן אפשרות בחירה לנאשם, לשלם את הקנס או להישפט. אם לא הודיע הנאשם על רצונו להישפט, תחול עליו חובת התשלום.
המחוקק הוסיף והגדיר שני הליכים אפשריים ביחס לעבירות קנס: הליך של ברירת קנס והליך של ברירת משפט {סעיפים 230-222 לחוק סדר הדין הפלילי}. המשותף לשני ההליכים הוא כי לנאשם בביצוע עבירות קנס נמסרת "הזמנה" בה מתאפשר לו לשלם את הקנס שנקבע לעבירה שהוא נחשד בביצועה, תחת האפשרות להישפט עליה.
השוני בין שני ההליכים הוא הנפקות של אי-תשלום הקנס. בהליך של ברירת קנס יוביל אי-תשלום הקנס למשפט פלילי נגד הנאשם, ואילו בהליך של ברירת משפט יוביל אי-התשלום לגביית הקנס, אלא אם הודיע הנאשם במפורש כי ברצונו להישפט על העבירה הרלוונטית {ראה גם: ע"א 5735/09 עיריית טבריה נ' אבנר סינואני, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.12); יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים, כרך ג', 1529 (מהדורה מעודכנת, התשס"ג-2003) (להלן: "קדמי")}.
חרף אופיים המיוחד של הליכי ברירת הקנס וברירת המשפט, החלים ביחס לעבירות קנס, מדובר בסופו-של-דבר ב"הליכי דיון פלילי על כל המשתמע מכך" {קדמי, שם, 1522; יצחק זמיר הסמכות המינהלית, כרך א' (מהדורה שניה, 2010), 276 (להלן: "זמיר")}. משמע, מבחינת התכליות של דיני העונשין, מגשים האמצעי העונשי המיוחד שנקבע ביחס לעבירות קנס את המטרות הבסיסיות של הדין הפלילי.
הבסיס להסדר ברירת משפט מוסדר בסעיף 229(א) לחסד"פ הקובע כי אדם שלא שילם את הקנס, לא הגיש תוך שלושים ימים בקשה לביטולו ולא הודיע תוך תשעים ימים שברצונו להישפט על העבירה, דינו קבוע בסעיף 229(ח2) לחסד"פ, על פיו יראו אותו בתום אלה כאילו הורשע בבית-המשפט ונגזר עליו הקנס הקבוע בהודעת התשלום.
העונש שנקבע לעבירות קנס שהן עבירות תעבורה, הוא העונש הקבוע בסעיף 62 לפקודת התעבורה, הינו מאסר שנתיים או קנס כאמור בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין ואם העבירה היא עבירת קנס שדן בה בית-המשפט, פי 1.25 מהקנס האמור בסעיף 61(א)(1) לחוק העונשין.
מטרת הגדרת עבירה כעבירת "ברירת משפט" היא למעשה לאפשר לעובר העבירה לרצות את עונשו בסכום נמוך ממה שהיה נקבע לו באם היה עומד למשפט ולסיים את פרשת העונש בגין העבירה מבלי להגיע להתדיינות בבית-המשפט, וכמו-כן מטרתו להקל על מערכת בתי-המשפט מעומס. היא אינה באה לשנות את אופי העבירה או את סיווגה.
העונש המירבי הקבוע בחוק בשל עבירה מסוג "ברירת משפט", שרשאי בית-המשפט להטיל, נותר וניתן יהיה להטילו על עובר העבירה במידה וההליך לא יסתיים בדרך של "ברירת משפט". הסדר ברירת הקנס מאפשר לנאשם להכריע בתוצאת גובה עונשו, האם העונש יסתכם בסכום הקבוע בהודעת הקנס, או שמא יוכל בית-המשפט להטיל עליו, אם יורשע, עונש גבוה יותר {ראה גם: רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל - אגף התנועה והמרכז לקנסות, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.04.08)}.
בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הנאשם ובכלל כל בקשה המוגשת לבית-המשפט בעניין קנסות תעבורה, לא תענה כאשר הבקשה ניכרת בשיהוי רב, בעיקר כאשר לא הוכח כל חשש לעיוות דין. בכל בקשה כאמור, יש לפרט את טענות ההגנה ולהתייחס לראיות המובאות על-ידי התביעה, כמו-כן, מחובתו של בעל דין, כל בעל דין, לרבות בהליך פלילי, לנהוג בנקיון-כפיים ובתום-לב, לפרוש בפני בית-המשפט את כל העובדות והראיות שברשותו ולא להסתיר מידע {בפ"מ 3776-02-09 ברביבאי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.04.09); תת"ע 8114-05-11 מדינת ישראל נ' וינשטיין ירוסקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.06.12)}.
בבקשה לבית-המשפט לפטור חייב מתוספות פיגורים שנוצרות בעקבות אי-תשלום קנס במועד יש לפרט מה היתה המניעה שבגינה לא שולם הקנס, מהם הטעמים שיש לפטור אותו מיתרת הקנס, מה הם הכנסותיו, יש לצרף תלושי שכר והוכחות ביחס לחובות אם יש כאלה, וכל מסמך אחר אשר יאמת את טענותיו או ראיה שבכוחה לשכנע את בית-המשפט היום מדוע עליו להיענות לבקשתו {ראה גם: תת"ע 13971/04 רוט נ' מדינת ישראל - לשכת תביעות חיפה - משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.
הסכמתו של עותר להסדר טיעון שקיבל תוקף של פסק-דין מחילה עליו את החובה לשלם את הסכום, ואין העותר יכול לחזור ולתקוף את אותה הסכמה שקיבלה תוקף של פסק-דין והמהווה השתק לטענתו הנוכחית {עת"מ 002221/06 סלע חיים נ' מדינת ישראל המרכז לגביית קנסות, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.07)}.
ב- עת"מ 001114/05 {הירש ראובן נ' משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.06.95)} נקבע כי כאשר ישנה סברה שקנס בעניין עבירת תעבורה הוטל בטעות, אין לפנות להליך של עתירה מינהלית, ראשית יש למצות את ההליכים המקובלים ולהגיש בקשה להישפט, רק בדרך זו יתברר עניינו של בעל דין לגופו-של-עניין בפני בית-משפט. אי-מיצוי הליכים קודם הפניה לבית-המשפט יוביל למחיקת העתירה. עוד נקבע כי, עתירה אשר כולה תיסוב על פריסת התשלומים דינה להידחות, ובעניין זה אין לבית-משפט לעניינים מינהליים הסמכות לדון {ראה גם: עת"מ 30535-11-10 כהן נ' משרד התחבורה, רשות הרישוי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.02.11); עת"מ 17964-12-11 אבו עאבד נ' מדינת ישראל-לשכת התנועה ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (25.12.11)}.
אולם בבקשה לעיכוב ביצוע החלטות המעכבות רישיון נהיגה, על-ידי משרד הרישוי, בין היתר, מהטעם שמעוכב הרישיון לא שילם קנסות תעבורה העומדים ותלויים נגדו, נקבע, כי יש לעתור לבית-משפט לעניינים מינהליים.
סעיף 5 יחד סעיף 14(א) לתוספת הראשונה לחוק בתי-משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 מסמיכים את בית-המשפט המחוזי בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים לדון בכל החלטה של רשות לפי פקודת התעבורה, לרבות החלטה בענייני רשות רישוי ובטיחות של נהגים למעט החלטות שר וכל עניין שהוא בסמכות בית-משפט לתעבורה {ראה גם: ב"ש 000684/07 עטא געאפרה נ' מרכז גביית קנסות אגרות והוצאות, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.07)}.
גם בקשות לביטול החלטות שנתנה רשות הרישוי על-פי סמכותה מכוח תקנות התעבורה העונות לתנאי בדבר החלטה לפי פקודת התעבורה {סעיף 9 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981} וגם החלטות מכוח תקנות התעבורה בכללן, נתונות לסמכותו הייחודית של בית-המשפט לעניינים מינהליים {ראה גם: בג"צ 8849/04 צברי נ' מנהל משרד הרישוי חולון, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.05.05); בג"צ 2398/06 מכון "פליקס" בלוד בע"מ נ' משרד התחבורה - רשות הרישוי ואח', תק-על 2006(1), 4042 ,4043 (2006)}.
יחד-עם-זאת, נדגיש כי עתירה אשר תוגש בשיהוי ניכר ובהעדר עילה רלוואנטית בעתירה לגופה, תידחה העתירה {עת"מ 004366/07 עבדאללה עבדאללה נ' משרד התחבורה - רשות הרישוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.07) (להלן: "עניין עבדאלה עבדאלה")}.
בעניין עבדאללה עבדאללה שלעיל, העותר הגיש בקשה לביטול החלטת משרד הרישוי לשלול את רשיונו ובד-בבד ביקש עיכוב ביצוע של ההחלטה עד לפסק בעתירתו. בית-המשפט פסק בקשה אשר מוגשת כאשר כשני שליש מתקופת פסילתו של העותר כבר חלפה, מדובר בשיהוי ניכר בהגשת בקשה לעיכוב.
יתר-על-כן, לגופה של עתירה, נקבע כי אין היא מקימה כל עילה מינהלית להתערבות בית-המשפט, באשר העותר בו נמצא בזמן שלילת רישיונו, נוהג בשלילה על דעת עצמו, כאשר לטענתו, העבירה בגינה הורשע "צריך למחוק", באשר סבר כי מרגע שהחל לשלם את תשלומי המרכז לגביית קנסות שהוטלו בשל עבירות תעבורה, מותר לו לנהוג חרף פסילת רישיונו.
לעניין בקשה בעתירה להורות למרכז הגביה ולמשטרת ישראל לבטל הודעת קנס נקבע, כי הינה בקשה לביטול הרשעה ומצויה בתחום ההליך הפלילי שכן, דו"ח תנועה הוא הודעה לתשלום קנס בגין ביצועה של עבירה פלילית, והיא נמצאת במסגרת פקודת התעבורה. הסמכות לדון בנושאים אלה אינם בתחום בית-המשפט המינהלי. הפסיקה קבעה כי השגה על קנס שעניינו ביטול הרשעה, אין מקומה במסגרת ההליך האזרחי {ראה גם: עת"מ (ת"א) 002325/08 יוסף בן חמו נ' משרד הרישוי ומרכז הקנסות, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.09.09); ע"א 8080/99 נפתלי וקס ואח' נ' עיריית ת"א ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (05.12.05)}.
2. התיישנות קנסות
את הודעת הקנס יראו כאילו הומצאה כדין בחלוף 15 ימים מיום שנשלחה בדואר רשום, הדבר קבוע בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, הקובעת "חזקת מסירה" לגבי הודעת קנס כגון זו, ובלבד שנשלחה בדואר רשום. 90 ימים לאחר מכן, יהיה למעשה המועד בו יראו את מקבל הקנס כאילו הורשע ונגזר דינו.
לפי מסקנת בית-המשפט, טענות בעניין התיישנות העבירה אינן בסמכותו של בית-משפט השלום אלא בסמכותו של בית-המשפט לתעבורה {ראה גם: רע"א 10200/07 עו"ד מזל מנצורי-טחורש נ' מדינת ישראל, משטרת ישראל - אגף התנועה והמרכז לקנסות, תק-על 2008(2), 1 (2008)}.
כפי שצויין כאמור לעיל, בעניין קנסות בשל עבירות מס כרך מוסף, גם כאן, כל דרישה חוזרת לתשלום קנס, שנשלחת בתוך תקופת ההתיישנות, "מחזירה את מירוץ ההתיישנות לנקודת ההתחלה, ומניין התקופה מתחיל מראשיתו {ראה גם: בג"צ 1618/97 סצ'י נ' עיריית תל-אביב-יפו, פ"ד נב(2), 542, 548 (1998); ב"ש (מקומיים כ"ס) 1006/07 מסילתי נ' עיריית נתניה, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.05.07), פסקה ג'; ה"פ (שלום ת"א) 176886/00 במברגר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.12.00), פסקה 3.ב}.
ההוראה בדבר התיישנות עונשים מצויה בסעיף 10 לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982:
"10. התיישנות ענשים
עונש שהוטל לא יתחילו בביצועו, ואם נפסק ביצועו לא ימשיכו בו, אם מיום שפסק -הדין נעשה לחלוט, או מיום ההפסקה, הכל לפי המאוחר יותר, עברו:
(1) בפשע - עשרים שנים;
(2) בעוון - עשר שנים;
(3) בחטא - שלוש שנים."
מניין תקופת התיישנותו של העונש מתחיל, במועד שבו פסק-דינו של המורשע נעשה חלוט. שפסק-הדין נעשה חלוט במועד שבו רואים את מקבל ההודעה כאילו הורשע ונגזר דינו, לפיכך מניין התקופה של התיישנות העונש מתחיל במועד זה.