גביית פיצוי לטובת נפגע עבירה ועיכוב ביצוע

1. תכליתו של הפיצוי
1.1 מאפייניו של הפיצוי
הפיצוי לטובת נפגע עבירה נפסק מכוחו של סעיף 77 לחוק העונשין, אשר מורה כי דין הפיצויים הוא כדין קנס וכל סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצידו פיצויים, ראשית ייזקף לטובת הפיצויים.

סעיף 78 לחוק העונשין קובע כי חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין הוא כפסק-דין של אותו בית-משפט שניתן בתובענה אזרחית של הזכאי נגד החייב בו. בערעור על פסק-הדין שהביא לידי החיוב בפיצוי מותר לכלול גם ערעור על החיוב.

מן האמור בסעיף זה ניתן ללמוד כי אופי הערעור על חיוב בפיצוי שנגזר על נאשם לטובת נפגע עבירה הינו אופי אזרחי, על-אף שניתן לערער על הפיצוי במסגרת הערעור הפלילי {ראו: ע"פ 6452/09 קאסם עלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.10); ע"פ 169/89 חטיב נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2), 549 (1989); ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.07.06), פסקה ט' לפסק-הדין (להלן: "עניין מג'דלאוי"); ע"פ 5701/06 פלוני נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.06.2006), פסקה ה' לפסק-הדין}.
הפסיקה קבעה כי היות והפיצוי הינו בבחינת "הנזק או הסבל" שנגרמו לנפגע וקביעתו תיעשה לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, הפיצוי שנפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין אינו בבחינת עונש נוסף המוטל על הנאשם בגין ביצוע העבירה, אלא בבחינת פיצוי אזרחי במהותו לנפגע העבירה עקב מעשה העבירה. במשפט אזרחי מחייבים אדם לשלם פיצוי בשל סבל או נזק שגרם לאחר וכן רק במשפט אזרחי זוכה אדם לפיצוי בשל סבל או נזק שנגרם לו {ראה גם: רע"פ 2976/01 - עניין אסף; רע"פ 9727/05‏ ‏ פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.07)}.

מדובר בהוראת חוק מורכבת, המשלבת מאפיינים אזרחיים יחד עם מאפיינים עונשיים, תכליות אזרחיות יחד עם תכליות מן התחום הפלילי בקובען כי בערעור על גובה הפיצויים גובר אופיים האזרחי, והמערער נדרש לפעול כבערעור אזרחי לכל דבר ועניין {סעיף 78 לחוק העונשין}; ואילו לשם גבייתם של הפיצויים, כמוהם כקנס עונשי {סעיף 77(ג) לחוק העונשין}. מורכבות זו אינה מאפשרת לקבוע באופן חד ומוחלט כי מדובר בהוראה "אזרחית" מובהקת, המעוגנת כולה בדין האזרחי, וכי הכללים החלים עליה נגזרים מתחום דיני הנזיקין.

סממנים מעורבים אלה משלימים זה את זה. בפרשנותו וביישומו של סעיף 77 לחוק העונשין יש לתת את הדעת למורכבות זו, כאשר לעיתים יגברו ההיבטים העונשיים ולעיתים המאפיינים האזרחיים, בהתאם להקשר ולנסיבות הקונקרטיות של העניין הטעון הכרעה.

באשר לנושא הערעור כהוראת סעיף 78 לחוק העונשין, הקובעת כי ערעור על חיוב בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין יהיה על דרך של ערעור בהליך אזרחי, מחזקת את אופיו האזרחי של הפיצוי.
כב' השופט חשין בפרשת אסף מבהיר כי הוראה זו שבסעיפים 77(א) ו- 77(ב) לחוק העונשין קובעת ומקַבַּעַת בדין עילה אזרחית המזכה נפגע בתשלום פיצויים, אלא שבשל מיקומה בחוק העונשין נבדלת היא בכמה עניינים מעילה אזרחית מן המניין. הפיצוי הינו בעל רכיב אזרחי דומיננטי אך הוא מושפע מסביבתו הפלילית ומהנורמות המאפיינות אותה {ראה גם: רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.08.2007); ע"א 6897/06 בודגזר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.02.2008) (להלן: "עניין בודגזר"), פסקה 17 לפסק-הדין].

תכליתו המיידית של הסעד העולה מלשון החוק היא התכלית של פיצוי הנפגע ממעשה עבירה שגרם לו נזק או סבל בלא שייאלץ להגיש תביעה אזרחית. תכלית זו, תכלית אזרחית והיא עוולה של מעין הפרת חובה חקוקה. אשר לתכליתו היותר כללית של סעד הפיצויים, גם זו שואבת את כוחה ואת הצדקתה מן המשפט האזרחי. כמסתבר, הנחת יסוד היא להוראת סעיף 77 לחוק העונשין, שמעשה העבירה אשר גרם סבל או נזק מהווה גם עוולה אזרחית, עוולה לגוף האדם או לרכושו.

לעניין סעיף 77 לחוק העונשין כלשונו "דין פיצויים כדין קנס" הפסיקה פתרה זאת בכך שקבעה כי הוראת חוק זו מושפעת, ממיקומו של סעיף 77 לחוק העונשין, ותכליתה היא להביא את הפיצויים אל הניזוק במהירות ככל הניתן ועל-כן אין לשלול פסיקת פיצויים לפי סעיף 77 לחוק העונשין רק מאחר שהוגשה על-ידי הנפגע תביעה אזרחית. עמדה זו נשענת על שני נימוקים מרכזיים:

הנימוק האחד עניינו במגוון תכליותיו של סעיף 77 לחוק העונשין. כאמור לעיל, מאפייניה ותכליותיה של תרופת הפיצוי הקבועה בסעיף 77 לחוק העונשין הם מגוונים, ואינם מייתרים בהכרח את הצורך בהגשת תביעה אזרחית על-ידי נפגע העבירה. לסמכות הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין תכליות חשובות נוספות, ובהן: מתן סעד מיידי לנפגע מבלי שייאלץ להמתין עד לסיומם של ההליכים האזרחיים בעניינו, אשר עלולים להתמשך על-פני שנים ארוכות; הכרה חברתית בסבלו של הנפגע ושיתופו, במידת מה, בהליך הפלילי המתנהל נגד תוקפו; ואף קיים בו יסוד של היטהרות לעבריין עצמו, שכן חיובו בפיצוי לטובת קורבנו עשוי לתרום לשיקומו {ראה עניין אסף}.

תכלית נוספת אותה משרת הדיון בפיצוי האזרחי לנפגע אגב הכרעת הדין בנושא הפלילי, הינה העלאת מעמדו של קורבן העבירה בהליך הפלילי, כחלק מהמגמה ההולכת ומתעצמת בעת האחרונה לשלבו בהליך הפלילי ולהכיר בזכויותיו במסגרתו. כך, למשל, מכיר חוק זכויות נפגעי עבירה, התשס"א-2001 (להלן: "חוק זכויות נפגעי עבירה") במעמדו של נפגע העבירה כמי שזכאי למידע, ולעיתים להבעת דעה, בפני גורמי התביעה. כן קובע החוק את זכותו של הנפגע להצהיר על כל נזק שנגרם לו כתוצאה מהעבירה, הצהרה המובאת בפני בית-המשפט במסגרת הראיות לקביעת העונש.

הנימוק השני נובע מהגבלתו של פיצוי זה לרמת פיצוי מסויימת. הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין הינו פיצוי מוגבל, הכפוף לתקרה הקבועה בחוק שאין לחרוג ממנה; על-כן אין הפיצוי ממצה בהכרח את הסעדים האזרחיים אשר ייתכן והנפגע זכאי להם.

הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין הינו פיצוי המותאם להליך הפלילי שבמסגרתו הוא ניתן; מדובר בפיצוי שאינו מחייב הליך של הוכחת נזק, ואשר נפסק בהתאם להתרשמותו והערכתו של בית-המשפט, בדרך-כלל על-פי נתונים המובאים בפניו שלא על דרך ההוכחה המקובלת בהליך האזרחי.
הואיל ובהליך הפלילי נמנע בית-המשפט מהחלת ההליך האזרחי הרגיל באשר להוכחתו של נזק, ראה החוק עצמו נאלץ להגביל את הפיצוי לסכומי כסף מסויימים. יודגש כי הפיצוי הנפסק לנפגע העבירה לפי סעיף 77 לחוק העונשין הינו פיצוי סמלי בלבד, אשר אינו מהווה "פיצוי ממשי" ועל-כן יכול ואינו ממצה את הסעדים האזרחיים העשויים לעמוד לנפגע.

1.2 שיעור הפיצוי
סעיף 77 לחוק העונשין הוא הקובע את שיעור הפיצוי המקסימאלי {העומד כיום על הסך של 228,000 שקלים חדשים}, אותו בית-המשפט רשאי לחייב אדם שהורשע, לשלם לנפגע העבירה כפיצוי על הנזק או הסבל שנגרם לו כתוצאה מאותה עבירה. כפי שהובהר כאמור לעיל, אין מניעה מצידו של נפגע העבירה, לתבוע כפיצוי נזק בגין אותה עבירה, בתביעה אזרחית נוספת ונפרדת.

כפי שצויין, סעיף 77 לחוק העונשין פורש כעוסק בפיצוי שתכליתו ומהותו אזרחית. אמנם ניתן כאמור לערער על גובהם גם במסגרת ערעור פלילי, אך ההתיחסות אליהם היא כאל פיצויים אזרחיים הניתנים על סבל או נזק {כב' השופט חשין בפרשת אסף, 459; כב' השופט ריבלין, 478); ראו גם ע"פ 4289/91 תנך נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.09.92) (כב' הנשיא שמגר); וכן קדמי על סדר הדין בפלילים ג' (מהדורת תשס"ג-2003), 1283-1279}.

ב- ע"א 69/65 {מדינת ישראל נ' קליינמן, פ"ד יט(2), 152, 157 (1965)} ציין כב' הנשיא אגרנט, בדונו בסעיף 31 לחוק לתיקון דיני העונשין (דרכי ענישה), תשי"ד-1954, כי התהליך לדון ולהחליט בשאלה, אם נגרם סבל או נזק לאדם פלוני בעטיה של עבירת הנאשם ומהו גובה הפיצוי אשר בתשלומו מן הדין לחייב את זה האחרון, הינהו תהליך שיש לקיימו על-פי פרוצידורה מהירה, אשר אסור שייהפך לדיון המלא, היפה לבירור תביעת פיצויים במשפט אזרחי וכי אין בכוח בית-המשפט להחליט בשאלת עצם גרימת הסבל או הנזק או בדבר גובהו של הפיצוי, שלא על יסוד שיקולים סבירים, אשר יש להם יסוד אם בהודאת הנאשם ואם בעדות שהובאה בשלב שלפני ההרשעה או מיד לאחר מכן.

סעיף 77 לחוק העונשין, מהווה את הפיתרון המהיר לקבלת הפיצוי האמור ואינו מונע מנפגע העבירה לתבוע פיצוי גם בתביעה אזרחית, שם יוכל להוכיח את גובה הנזק ובכך יכול וייפסק לו סכום גבוה בהרבה מהקבוע בסעיף האמור כאשר, למשל, מדובר באבדן חיים.

סעיף 35 לחוק העונשין עוסק בשיעור הפיצוי ביום החלטת בית-המשפט וביום ההחלטה בערעור. והוא קובע כי בית-המשפט רשאי לקבעו בשיעור שאינו עולה על שיעורו המעודכן ביום החלטת בית-המשפט, ואם הוגש ערעור - קנס או פיצוי אשר אינו עולה על שיעורו המעודכן ביום ההחלטה בערעור.

לפי סעיף זה, "שיעור מעודכן" הוא שיעור הקנס שהיה קבוע בחוק לעבירה ביום ביצועה כפי ששונה בצו מכוח סעיף 64, ובפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שיעור הפיצוי שהיה קבוע בחוק ביום ביצוע העבירה כפי ששונה בצו כאמור.

סעיף 64 לחוק העונשין הוא המסמיך את שר המשפטים לשנות בצו את שיעורי הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין על-פי שינויי מדד המחירים לצרכן {כדרך שנעשה בקנסות}.

שיעור הפיצוי הנפסק לטובת נפגע העבירה במסגרת ההליך הפלילי אינו קשור ביכולתו הכלכלית של הנאשם ואינה מצדיקה כשלעצמה התערבות בשיעור הפיצוי שנקבע, כשם שבמשפט אזרחי אין בודקים בקביעת חיוב את יכולתו של החייב ובהליך אזרחי הפתרון מצוי בהליך הוצאה לפועל. אי-יכולתו הכלכלית של הנידון, אינו יכול לשמש אמת מידה {ראה גם: ע"פ 420/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.09); פסק-דינו של כב' השופט א' רובינשטיין ב- ע"פ 5761/05 - עניין מג'דלאוי, סעיף ט(2)}.

כב' השופט ד' חשין ב- ע"פ 10213/05 {פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.06.06)} מבהיר כי "נזק כללי, וסבל בכלל זה, אין מוכיחים שיעורו, והוא עניין להערכתו של בית-המשפט".

תיתכן סיטואציה שבה ייפסק סכום שבשעת פסיקתו אין החייב יכול לעמוד בו, ולימים ישתפר מצבו הכלכלי אם מהשתכרות ואם ממקור אחר, ויכולתו תשתנה. יחד-עם-זאת, לעניין גביה, השופט חשין בעניין האמור לעיל מציין כי, גם אם נעשית בדרך גבייתו של קנס אין משמעה שליכולתו של החייב, אם אין ידו משגת, אין נפקות. ולצורך הקלה בתשלום החוב על החייב לפנות לחוק המרכז לגביית קנסות.

כפי האמור לעיל, המרכז לגביית קנסות הוא הגובה את הפיצוי מכוח הוראות פקודת המיסים (גביה) שעל פיה נגבים הפיצויים {סעיפים 77(ג) ו- 70 לחוק העונשין}, וכן לפי סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות.

לפי סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות רשאי המרכז לפי בקשת חייב "לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי-תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פריסה או דחיה של התשלום כאמור". סעיף זה הוסף בתשס"ג, בתיקון מס' 2 לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות בכדי לייעל את מנגנון הגביה וליתן מענה לקשיים היכולים להתעורר {דברי ההסבר בהצעות חוק הממשלה תשס"ג, 470, 472).

סעיף 5ב(ב) לחוק המרכז לגביית קנסות זה מאפשר לשר המשפטים בהסכמת שר האוצר לקבוע הוראות לעניין פריסה או דחיה של תשלום חוב כאמור.

גם המחברת אסנת אלירם במאמרה {"פיצויים לקרבן העבירה - הצעה לדגם חדש", מחקרי משפט י"ט (תשס"ב-2002), שם, 232}, מציינת כי הדין בישראל לכאורה אינו מגביל את הסכום לגבי עבריין דל אמצעים, כאשר עסקינן בהליך אזרחי. ואולם, חלק ניכר מן הבעיה נפתר כאמור על-ידי הוספתו של סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.

עוד קבע בית-המשפט שאין ההוראות לגביית הפיצוי בדיני קנס (סעיף 77(ג) מחילות גם סמכות למאסר בשעה שאין משולם הפיצוי שעולה ממנו, כי אם בסופו-של-יום, לאחר דחיית הקנס מפני הפיצויים, לא ישולם הקנס, תקום סנקציית המאסר, כפי שמציינת המחברת אלירם, שם {בר"ע 961/99 (ב"ש) רוזן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כב' השופט הנדל; ע"פ 4782/97 בסימי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.11.98); ע"פ 435/88 ניסים נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 498, 500-499 (1989), כב' הנשיא שמגר; ראה גם ע"פ 4701/93 מוחמד אבו שיכה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.07.97)}.

כמו-כן, אין מקום להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק על-ידי הערכאה הראשונה לטובת המתלונן, שכן אין מוכיחים שיעורו של הפיצוי הנפסק לטובת נפגע העבירה במסגרת ההליך הפלילי, אלא זהו עניין להערכתו של בית-המשפט {ראה גם: פסק-דינו של כב' השופט ד' חשין ב- ע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 4564 (2006), סעיף 4}.

1.3 שיקולים הנהוגים בערכאת הערעור לעניין התערבות בגובה הפיצוי
השיקולים בעניין התערבות ערכאת הערעור בגובה הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין זהים לאלו הנוהגים בהתערבות בגובה פיצוי שנפסק במסגרת הליך אזרחי. יחד-עם-זאת, בהליך הפלילי נמנע בית-המשפט מהחלת הכללים הנהוגים בהליך האזרחי לעניין הוכחתו של נזק וכמו-כן לא נדרשת הוכחה של שיעור הנזק והדבר נתון לשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית. מסיבה זו אף הוגבל הפיצוי הנפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין לסכום מסויים {ראה גם ע"פ 10213/05 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.6.2006); עניין מג'דלאוי, בפסקה ט' לפסק-הדין].

כיוון שעסקינן בפסיקת פיצויים על-פי הערכה ולא על-פי הוכחה, הרי שלבית-משפט שלערעור אין כל יתרון על פני הערכאה הדיונית אשר נחשפה למלוא המסכת הראייתית, התרשמה מהעדים, מנפגע העבירה ומהמערער ובהתאם לכך ערכה את האיזונים בין האינטרסים המתנגשים תוך שיקלול מגוון הנתונים הצריכים לעניין.

להתרשמותה הישירה של הערכאה הדיונית, הרואה והשומעת את העדים, יתרון מובן מאליו על פני התרשמותה העקיפה של ערכאת הערעור. נוכח העדיפות הברורה שיש לערכאה הדיונית בקביעת ממצאי עובדה ומהימנות, נקבע הכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בממצאי עובדה ומהימנות שקבעה הערכאה הדיונית, בעיקר מקום שבו העובדות נקבעו על יסוד התרשמות ישירה מן העדים.

יכולתה של הערכאה הדיונית לתור באופן ישיר אחר אותות האמת שנתגלו בעדויות ולהסיק מהם מסקנות בעניינים של מהימנות, מצדיקה כי בית-המשפט שלערעור ימשוך ידו מהתערבות בממצאיה, למעט במקרים חריגים כאשר נפלה בגזר דינה של הערכאה הדיונית טעות מהותית אשר בולטת על פניה או שעה שהעונש שנגזר על ידה חורג באופן קיצוני מרמת הענישה המקובלת בנסיבות דומות {ע"פ 316/85 גרינוולד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 564, 573 (1986); ע"פ 993/93 אבוטבול נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 485, 492 (1993); ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 632, 643 (2000)}.

הפסיקה קבעה שלושה חריגים עיקריים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאים של עובדה ומהימנות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית והם כדלהלן:

הראשון, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על ראיות בכתב ולא על הופעתם, התנהגותם ודבריהם של העדים, שהרי במקרים אלו אין לערכאה הדיונית יתרון כלשהו על פני ערכאת הערעור.

השני, כאשר ממצאי הערכאה הדיונית מתבססים על שיקולים שבהיגיון {ראה גם: ע"פ 5937/94 שאבי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3), 832, 835 (1995)}.

השלישי, כאשר נפלו טעויות מהותיות בהערכת המהימנות של העדויות על-ידי הערכאה הדיונית או כאשר מוצגות לערכאת הערעור עובדות ממשיות לפיהן לא היה באפשרותה של הערכאה הדיונית לקבוע את הממצאים שאותם קבעה {ראו למשל: ע"פ 3579/04 אפגאן נ' מדינת ישראל פ"ד נט(4), 119, 124 (2004); ע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.06.08); ע"פ 7150/06 פלוני נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.6.08)}.

2. גביה ועיכוב ביצוע
בכדי להסדיר תשלום פיצוי פתוחים בפני הנידון המנגנונים המוסדרים בסעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות.

על-פי סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, "מנהל המרכז רשאי, על-פי בקשתו של חייב, לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי-תשלום החוב". על-פי סעיף 1 לחוק, "חוב" הינו, בין השאר, פיצוי כמשמעותו בסעיף 77 לחוק העונשין. למען הסר כל ספק, סעיף 77 לחוק העונשין מבהיר אף הוא במישרין כי לעניין גביה, דין פיצויים כדין קנס וכי סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצידו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים.

הנה-כי-כן, המרכז מוסמך לדון בבקשה לדחיית חוב או לפריסתו {להבדיל מתוספת פיגורים בגין פיצוי למתלונן נוכח הסייג שבסעיף 5ג לחוק}. משכך, חזקה על המרכז כי יקיים את מצוותו המפורשת של המחוקק ויהא עליו לדון בבקשה של נידון לעניין דחיית מועד תשלום הפיצוי, במידה וזו תקום.

כבר ראינו כי הפיצוי שנפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין אינו בבחינת עונש נוסף המוטל על הנאשם בגין ביצוע העבירה, אלא בבחינת פיצוי לנפגע העבירה ועל-כן אין מקום להתערב בשיקול-דעת הערכאה הדיונית בקביעת הפיצוי כאמור, אלא במקרים יוצאי דופן בהם חרגה הערכאה הדיונית באופן קיצוני משיעור הפיצוי הראוי. כעת נבחן את ההלכה כאשר קמה בקשה לעיכוב ביצוע גביה של פיצוי למתלונן או בקשה לפריסת התשלום שנפסק לחובת הנידון.

נבהיר כי, נאשם שחוייב בתשלום פיצוי לנפגע העבירה יכול לפעול לדחיית החוב או לפריסתו מול המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות טרם פנייתו לערכאות המשפט. הואיל וכך הדבר, ראשית עליו לפנות למנגנונים המוסדרים בסעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, על-מנת להסדיר את תשלום הפיצוי שנפסק לחובתו {ראה גם: ע"פ 5761/05 - עניין מג'דלאוי, בפסקה ט' לפסק-דינו של כב' השופט א' רובינשטיין; ע"פ 7778/04 קלנטרוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.2007); ע"פ 6452/09 עלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.10), פסקה 10 לפסק-הדין}.

נידון המעוניין להלין בפני בית-המשפט באשר לעיכוב ביצוע תשלום פיצוי, עליו לצרף את המתלונן כצד להליך בערעור, שכן הוא זכאית לומר את דברו בנידון. בית-המשפט קבע כי אי-צירוף המתלונן כמשיב לבקשה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי שנפסק לטובתו, די בו לשם דחיית הבקשה, ואף ציין כי חובת צירופו של המתלונן להליך נגזרת ממאפייניו האזרחיים של הפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין {ראה גם: ע"פ 3523/12 ‏מוחמד עבד אל מג'יד נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.06.13); ע"פ 7890/03 סניור נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (30.06.2004); ע"פ 5761/05 - עניין מג'דלאוי}.

עוד יש לבחון כי, בעת פניה לערכאות המשפטיות בבקשה לעיכוב ביצוע בעניין הפיצוי למתלונן, הואיל ומדובר בהליך בעל מאפיינים אזרחיים מובהקים {סעיפים 77(א) ו- 78 לחוק העונשין}, השיקולים לגביו הם איפוא אלה הנוהגים בעיכוב ביצועו של הליך אזרחי, קרי, סיכויי הערעור על גזר הדין, אם הוגש ושיקולי מאזן הנוחות, וכשהמדובר בחיוב כספי, הנטיה היא שלא להיעתר לעיכוב, שכן אין פרעונו ככלל בלתי-הפיך. ככל שהמדובר בסיכויי הערעור ברכיב הפיצוי, הסיכויים ייבחנו לנוכח הנזק שנגרם למתלונן ולעניין שיקולי מאזן הנוחות יש לבחון האם הנזק שייגרם למבקש הינו בלתי-הפיך {ראה גם: ב- ע"פ 2589/05 מקייבסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.05), כב' השופטת ארבל; רע"פ 2976/01 - עניין אסף; רע"פ 228/05 יאגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(4), 518 (2005); ע"פ 5761/05 - עניין מג'דלאוי; ע"פ 8452/06 יונדב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.06), כב' השופט ג'ובראן}.

ב- ע"פ 2589/05 {אלכסנדר מקייבסקי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (15.11.05)} הוגשה בקשה לעיכוב ביצוע תשלום הפיצוי למתלוננת בעקבות הגשת ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין עד למתן החלטה בערעור. בבקשה טוען המערער כי אין בידו אפשרות לשלם את דמי הפיצוי, מאחר וגם לפני שהועמד לדין היה בחוסר כל.

בעניין הנדון, נשענת כב' השופטת ארבל על רע"פ 2976/01 - פרשת אסף ופוסקת כי החיוב בפיצוי כחלק מגזר הדין במשפט פלילי נעשה מכוח סעיף 77(א) לחוק. על-אף היותו של חיוב זה חלק מגזר הדין במשפט פלילי, הוא בעל מאפיינים אזרחיים. על-כן נפסק כי על המבקש עיכוב ביצוע של רכיב זה, לצרף את הזוכה בתשלום על-פי גזר הדין כמשיב בבקשתו, ואי-צירוף שכזה מצדיק את דחייתה של הבקשה על הסף. לבקשה לא צורפו המתלוננות כמשיבות, ועל-כן נדחתה כבר מטעם זה.

אף לגופו-של-עניין דחתה כב' השופטת ארבל את בקשת המשיב על בסיס ההלכה בפרשת אסף, והבהירה כי סממניו האזרחיים של הפיצוי בסעיף 77 לחוק העונשין, מנחה שלצורך עיכוב ביצוע תשלום פיצוי למתלונן יש לאמץ את השיקולים לעיכוב ביצועו של פסק-דין כספי בהליך אזרחי. ומשכך, ביצועו של פסק-דין יעוכב, רק כאשר מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקש, במובן זה שביצועו של פסק-הדין לאלתר יסב לו נזק בלתי-הפיך, והסיכויים לקבלת הערעור גבוהים. כאשר מדובר בפסק-דין המטיל חיוב כספי, הנזק שיגרם למבקש כתוצאה ממימושו בדרך-כלל אינו בלתי-הפיך, מכיוון שניתן להשיב את המצב לקדמותו בלא קושי מיוחד.

במקרה דנן, המערער לא הביא כל נימוק לבקשתו מלבד היותו חסר כל. אולם הכלל הבסיסי הוא כי מצבו הכלכלי של המבקש אינו מהווה, כשלעצמו, שיקול בשאלת עיכוב ביצוע פסק-דין כספי. ומשכך, קבעה השופטת כי אין צורך עוד לבדוק את סיכויי הערעור. עוד קבעה כי הואיל והמעשים בהם הורשע המערער הינם מעשים חמורים, פיצויין של הקורבנות לאלתר מקבל משנה חשיבות ואין לעכבם.

כלל הוא כי אין לעכב ביצועו של פסק-דין אלא אם עלה בידי המבקש לשכנע את בית-המשפט כי סיכוייו להצליח בערעור טובים והניח תשתית איתנה לכך שמאזן הנוחות נוטה לטובתו. בהקשר זה רובץ על המבקש הנטל להראות כי פעולה לפי פסק-הדין תקשה באופן ממשי על החזרת המצב לקדמותו אם יתקבל הערעור וכי ביצוע פסק-הדין יגרום לנזקים בעלי חומרה מיוחדת {עע"ם 10710/06 גב' הית'ר מקדונלד בורשה נ' משרד הפנים, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.03.07)}.

היעדרה של תשתית קונקרטית מקשה על בחינתה של הטענה וקביעת שיעורי התשלומים. מכל מקום, היעדרה של תשתית כאמור אינו מונע מן המבקשים להביא בקשתם לבחינה בגדרו של סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות.

נבהיר, כי החוק אינו מתעלם מחייב שאין ידו משגת ולפי סעיף 5ב(א) לחוק המרכז לגביית קנסות, רשאי המרכז לפי בקשת חייב לפרוס או לדחות את תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי-תשלום החוב, כולו או חלקו, במועדו, אם כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות המצדיקות פריסה או דחיה. משמע כי ראשית טענות בדבר העדר יכולת כלכלית לשלם את הפיצויים צריכות להישמע בפני המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות.

אולם לא תמיד יבטל בית-המשפט על הסף בקשה לעיכוב ביצוע ולעיתים אף יפעל למען המבקש. והכל בהתאם לסמכותו על-פי החוק. ב- ע"פ 6452/09‏ {קאסם עלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.07.10)} ערער הנידון על שיעור פיצוי העונש ובד-בבד על עיכוב ביצועו. שם, על-אף שנפסק כי אין ערכאת הערעור תמהר להתערב לעניין שיעור הפיצוי ועל-אף שלא נמצאה הצדקה להתערבות בסכום הפיצוי שנקבע על-ידי בית-המשפט המחוזי, נפסק כי כאשר סכום הפיצוי שנפסק הינו משמעותי, ולנוכח עונש מאסר הממושך שנגזר על המערער ראוי לאפשר את פריסת סכום הפיצוי, מתוך התחשבות במשפחתו של המערער {ראה גם: בג"צ 1007/11 ניסים חדד נ' המרכז לגביית קנסות, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.02.11)}.

אמנם נוכחות נאשם בהליך הפלילי היא זכות ראשונה במעלה. בנוכחות הנאשם בהליך יש כדי לשרת את התכלית החשובה של התרשמות בלתי-אמצעית של הערכאה הדיונית מהצדדים המתדיינים לפניה. כלל הוא, איפוא, כי אין לנהל משפט פלילי בהיעדרו של הנאשם, אלא במקרים חריגים הקבועים בחוק.

סעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חוק סדר הדין הפלילי" או "חסד"פ") קובע כי באין הוראה אחרת בחוק זה לא יידון אדם בפלילים אלא בפניו.

כמו-כן, גם בערעור על הכרעתה של הערכאה הדיונית נדרשת נוכחות הנאשם בדיון. כך מתחייב מסעיף 208 לחוק סדר הדין הפלילי, כלשונו: "הדיון בערעור יהיה בפני בעלי הדין; אולם אם הוזמן בעל דין ולא התייצב, רשאי בית-המשפט לדון בערעור לא בפניו, או, אם המערער הוא שלא התייצב לדחות את הערעור מטעם זה בלבד".

אולם, כבר נקבע בפסיקה כי הוראת סעיף 77 לחוק העונשין היא הוראה הקובעת תרופה אזרחית ואין היא הוראה הקובעת עונש {כב' השופט מ' חשין ב- רע"פ 2976/01 - פרשת אסף}. על העיקרון שלפיו מדובר בסמכות אזרחית באופיה ובמאפייניה חזר בית-המשפט מאז פעמים רבות בהקשרים שונים.

ערעור המכוון אך ורק לחיוב בפיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, מסווג כערעור אזרחי לכל דבר ועניין. כנגזרת, בקשה לעיכוב ביצוע שתוגש במסגרת ערעור המכוון לרכיב הפיצוי בלבד, תטופל כפי שמטופלת בקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי ולפיכך, ללא קיום דיון במעמד הצדדים.

גם במקרים שבהם נכרך הערעור על הפיצויים בערעור על יתרת רכיבי גזר הדין {לפי הוראת סעיף 78 סיפא לחוק העונשין}, נפסק כי התנאים המהותיים לעיכוב ביצוע תשלום מסוג זה דומים בטיבם לתנאים המצטברים הנוהגים בבקשה לעיכוב ביצוע פסק-דין כספי בהליך אזרחי {ע"פ 10221/06 ג'ורן נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.06.2007); ע"פ 8457/06 אוחיון נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.2006)}.

ועל-כן, בבקשה לעיכוב ביצוע רכיב הפיצויים שנפסקו במסגרת גזר דין פלילי לא נדרש קיום דיון במעמד הצדדים, וניתן להכריע בה על יסוד הכתובים כאילו היה מדובר בבקשה לעיכוב ביצוע במסגרת ערעור אזרחי. האפשרות לקיים דיון בעל-פה, עדיין נשארת לשיקול-דעתו של בית-המשפט.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

גביית פיצוי לטובת נפגע עבירה ועיכוב ביצוע