מימוש זכות שמושכנה (סעיף 20 לחוק)

סעיף 20 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"20. מימוש זכות שמושכנה
מושכנה זכות שיש לחייב כלפי אדם אחר, רשאי הנושה לממשה כשם שהחייב היה יכול לממשה; הוא רשאי לעשות כן אף אם חל המועד לקיום הזכות לפני המועד לקיום החיוב המובטח; והכל באין קביעה אחרת בהסכם המשכון."

ב- פש"ר (מחוזי ת"א) 2390/04 {בנק הבינלאומי סניף צפת נ' אלקון אליעזר, תק-מח 2007(2), 2089, 2095 (2007)} קבע בית-המשפט:

"הנושה רשאי אמנם לבקש צו של בית-משפט, אך אין הוא חייב בכך והוא רשאי לפעול כאמור בסעיף 20.

הנושה רשאי לממש זכות שמושכנה לפי סעיף זה כשם שהחייב היה יכול לממשה.

מימוש המשכון נעשה באמצעות כניסת הנושה לנעלי הממשכן אל מול הצד השלישי, והנושה רוכש למעשה בעלות על הנכס הממושכן.

'נמצא כי כשם שבעל הזכות רשאי לנהוג בזכותו מנהג בעלים, כך גם בעל המשכון רשאי לנהוג בזכות המצויה בבעלותו (מכוח הוראות סעיף 20 לחוק המשכון) מנהג בעלים. כך, למשל, רשאי בעל המשכון להמחות את הזכות, אם בדרך מכירה, אם בדרך מתנה ואם בדרך אחרת. כל זאת הוא רשאי לעשות בלא צו בית-המשפט ובלא צו של ראש ההוצאה לפועל.'
(סעיף 14 סיפא לפסק-הדין)

באותו מקרה החיל בית-המשפט את סעיף 20 על תיק ההשקעות של המערערים, אשר היה משועבד לטובת הבנק. תיק השקעות זה כלל מניות, אשר לגביהן הייתה למערערים זכות אובליגטורית כי יירשמו על שמם במרשם בעלי המניות של החברה.

זכות זו מושכנה לבנק ועל הבנק היה לממש את המשכון, ובהיות המשכון זכות, רשאי היה הבנק לבצע מימוש עצמי כאשר אחת הדרכים היא מכירת הזכות כפי שעשה הבנק.

אין העובדות אשר נדונו בפסק-דין אובזילר דומות למקרה שבפני. לכן, אין להחיל את הקביעות שנקבעו בו על זכות המימוש של הבנק.

במקרה שבפני היוו דמי השכירות חלק בלתי-נפרד מהגדרת הנכס הממושכן, המקרקעין, כמפורט בסעיף 5(ב) לתנאים המיוחדים של שטר המשכנתא."

ב- ת"א (שלום ת"א) 46652/04 {מדינת ישראל - משרד הבריאות נ' פנינת שלושת האבות בע"מ, תק-של 2006(3), 27025, 27029 (2006)} קבע בית-המשפט:

"אם לעומת-זאת מדובר בשיעבוד קבוע, הרי לאור העובדה שהנכס המשועבד הוא זכות לקבלת כספים, ניתן לממשו בדרך הקבועה בסעיף 20 לחוק המשכון התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המשכון"). פירוש הדבר הוא שבהיעדר הוראה אחרת בהסכם המשכון, המימוש יכול שייעשה על-ידי הנושה עצמו ו'לא רק בדרך של תביעה משפטית, אלא גם בכל דרך סבירה אחרת, כגון בפנייה לבוררות, בפשרה, וכדו'" (יהושע ויסמן, חוק המשכון, התשכ"ז-1967 - פירוש לחוקי החוזים (בעריכת ג' טדסקי (1974), 360).

זוהי גם ההלכה הפסוקה. ב- ע"א 4294/97 אובזילר טוביה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נו (2), 389 (2001) (להלן: "פסק-דין אובזילר") אומר בית-המשפט, מפי הנשיא ברק:

'מכוחו של סעיף 20 לחוק המשכון משווים את מעמדו של הנושה (בעל המשכון) למעמדו של בעל הזכות (האובליגטורית). אכן, לעניין המימוש "דינו של הנושה כדין בעל הזכות ..." עומד על-כך פרופ' דויטש בציינו: "מימוש המשכון נעשה באמצעות כניסתו של הנושה לנעלי הממשכן אל מול הצד השלישי; המשמעות היא כי הנושה רוכש בעלות על הנכס הממושכן (הזכות האובליגטורית)"... ו"נמצא כי כשם שבעל הזכות רשאי לנהוג בזכותו מנהג בעלים... להמחות את הזכות, אם בדרך מכירה, אם בדרך מתנה ואם בדרך אחרת. כל זאת רשאי הוא לעשות בלא צו בית-המשפט ובלא צו של ראש ההוצאה לפועל".'

באותו מקרה נדון מימוש משכון על ניירות ערך נסחרים בבורסה אשר רשומים על שם חברה לרישומים. אם כך ביחס לניירות ערך כאמור - לא כל שכן שכך הוא ביחס לזכויות לקבלת כספים."

ב- רע"א 3215/03 {שלם איריס נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פ"ד נח(2), 677 (2003)} קבע בית-המשפט:

"כפי שנקבע בפסק-הדין בעניין שטיינמץ, חוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: חוק המשכון) קובע שתי דרכים חלופיות למימוש משכון על זכות חוזית. הראשונה, הינה דרך מימוש המשכון הרגילה הקבועה בסעיף 18 לחוק המשכון. קרי, בעל המשכון, ובענייננו הבנק, רשאי למכור את הזכויות החוזיות שמושכנו, במסגרת הליכי הוצאה לפועל. הדרך השנייה, הינה דרך ייחודית למימוש משכון על זכות חוזית, וזאת, לפי סעיף 17(4) וסעיף 20 לחוק המשכון. מכוח הוראת סעיף 20 לחוק המשכון, יכול הבנק להיכנס לנעליו של בעל הזכויות החוזיות, בענייננו הקונים, לעניין מימוש אותן זכויות כלפי המוכר. מימוש כזה של הזכויות הממושכנות מחייב הגשת תביעה מטעם הבנק כנגד מוכר הנכס, בענייננו המבקשת 1. כך יוצא איפוא, וזו אף הייתה המסקנה בפסק-הדין בעניין שטיימנץ, כי לבנק אין אפשרות לרדת במישרין לביתו של המוכר באמצעות ההליך של הוצאה לפועל. עליו לבחור באחת משתי הדרכים למימוש משכון שפורטו לעיל, או לפעול בדרכים אחרות להשבת ההלוואה (כגון, הגשת תביעה כנגד המוכר על בסיס ההתחייבות) (רע"א 2550/01 בירס נ' משכן - בנק הפועלים למשכנתאות, תק-על 2002(3), 384 (2002))."

ב- בש"א (מחוזי חי') 9549/03 {שלמה ליסט נ' בנק לאומי למשכנתאות, תק-מח 2003(4), 7594, 7596 (2003)} קבע בית-המשפט:

"בית-המשפט העליון לא קיבל את הטענה שבעקבות חוזה ההלוואה בין הקונים לבנק ולאור כתב ההתחייבות של המוכר כלפי הבנק, ניתן להסיק על הסכמת המוכר שזכויותיו בדירה כפופות למשכון.

ב- רע"א 2550/01 בירס נ' בנק משכן ואח', תק-על 2002(3), 394 (2002) נאמרו הדברים הבאים:

'מאחר ואין צורך לשוב ולהרחיב את הדיבור על השאלות שנידונו והוכרעו בפרשת שטיינמץ, אסתפק כאן בתמצית ההלכה. לבנק המממן עומדות שתי דרכים למימוש המשכון שנרשם לזכותו על זכויות הקונים בדירה. הדרך האחת היא על-פי סעיף 17 רישא בשילוב עם סעיף 18 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967 (להלן: "חוק המשכון"), קרי, מכירת הזכויות הממושכנות למרבה במחיר. במקרה שלנו, לא נקטו בדרך זו. הדרך האחרת היא מימוש המשכון על-פי סעיף 17(4) לחוק המשכון בשילוב עם סעיף 20 לחוק המשכון. בדרך זו יכול הבנק להיכנס לנעלי הקונים ולתבוע מן המוכר את קיום החוזה, דהיינו, העברת זכות החזקה בדירה אליו ורישום הזכויות בדירה על שמו בפנקסי המקרקעין. בדרך זו הופך המשכון על הזכויות למשכנתה, וזאת לאחר רישומה בפנקסי המקרקעין. המסקנה בפרשת שטיינמץ הייתה כי אין לבנק אפשרות לרדת במישרין לדירת המוכר באמצעות ההליך של הוצאה לפועל. עליו לבחור באחת משתי הדרכים הנזכרות למימוש המשכון. כן צויין בפרשת שטיינמץ כי לבנק דרכים אחרות להשבת ההלוואה והן, בין היתר, תביעה חוזית נגד המוכר על-פי הסכם ההתחייבות'."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מימוש זכות שמושכנה (סעיף 20 לחוק)