הקודקס המקיף לדיני המזונות במדינת ישראל
הפרקים שבספר:
- עילת התובענה
- ערכאת השיפוט - יכולת בחירת הערכאה על-ידי האישה
- מזונות ילדים
- מזונות זמניים
- בקשה לעיון חוזר
- מירוץ הסמכויות בין בית-הדין הרבני לבית-המשפט לענייני משפחה - מבוא
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים - הכלל
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות הקטינים - החריג
- סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות אישה
- מקור החיוב במזונות
- חובת ההוכחה בתביעה למזונות
- מזונות הכרחיים
- מזונות מדין צדקה
- צרכי האב כשיקול בקביעת מזונות
- קצבת המוסד לביטוח לאומי - הפחתה מסכום המזונות או הוספה
- ביטול דמי מזונות או לחילופין הפחתת דמי מזונות מחמת הטעם כי הקטין מרדן ומסרב לכל קשר שהוא עם אביו
- הסכם בין ההורים בנוגע לקטין כמחייב את הקטין
- תביעה להגדלת/הקטנת מזונות
- פסיקת מזונות במשמורת משותפת
- פריסת פירעון חוב מזונות עבר לשיעורין וחיוב בריבית פיגורים
- עניינים שונים
- פתח דבר
- קביעת שיעור המזונות שעל הבעל לשאת
- מקרים בהם ישללו מן האישה מזונותיה
- הצרכים הנכללים בדמי מזונות אישה
- קציבת מזונותיה של אישה מכוח עקרון תום-הלב
- הקצבת מזונות בהליך פשיטת הרגל
- צו הפטר מחוב המזונות
- מזונות מן העזבון - מבוא
- סדרי דין בתביעה למזונות מן העזבון
- הזכות למזונות
- גדרי הזכות למזונות
- הוצאות הכשרה למשלח יד
- קביעת המזונות
- בקשה לקביעת המזונות
- דרכי סיפוק המזונות
- גילוי עובדות ושינוי נסיבות
- הרחבת העזבון לצרכי מזונות
- סדר העדיפות בין הזכאים
- עסקאות בזכות למזונות
- סדר עדיפות בין חובות העזבון
- בירורם וסילוקם של חובות
- מועד החלוקה
- נושא החלוקה
- שמירת דיני משפחה
- אפוטרופסות לענייני משפחה
- שיפוט בתי-דין דתיים
- מזונות מן העזבון בבית-הדין הרבני
- בקשה לפסיקת מזונות זמניים לבעל
- פסיקת מזונות (דמי שיקום) לידועה בציבור
- דוגמאות כתבי בי-דין
סמכותו של בית-הדין הרבני להידרש למזונות אישה
סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953 קובע כדלקמן:"4. שיפוט בענייני מזונות
הגישה אישה יהודיה לבית-הדין הרבני תביעת מזונות, שלא אגב גירושין, נגד אישה היהודי או נגד עזבונו, לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-הדין הרבני שיפוט בעניין."
על-פי הפרשנות לסעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, קיימת לאישה זכות בחירה באשר למקום בו תגיש את תביעתה למזונות, אם לבית-הדין הרבני ואם לבית-המשפט האזרחי {בית-המשפט לענייני משפחה}.
ברם, זכות זו הוגבלה על-ידי סעיף 3 לאותו חוק, כאשר קודם לכן נכרך עניין המזונות בתביעת גירושין. הגבלה זו הותנתה על-ידי הפסיקה, בקיומם של תנאי הכריכה {תיק מס' 5149-21-2 (רבני) פלוני נ' פלונית, תק-רב 2009(2), 73, 93 (2009)}.
בתיק מס' 6798-64-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2008(2), 115, 116 (2008)} קבע בית-הדין הרבני כי לאחר העיון בטענות הצדדים, אין מנוס ממחיקת התביעה שבפני בית-הדין הרבני.
בית-הדין קבע במקרה דנן, במוחקו את התביעה, כי על-פי ההלכה, מזונות אישה ומזונות אלמנה הינם חלק בלתי-נפרד של "ענייני נישואין".
ברם, פסיקת בית-המשפט העליון פירשה את סעיף 4 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים, כמקנה לאישה זכות בחירה לגבי הערכאה אשר תדון בתביעה למזונות מבעלה או מעזבונו, אלא-אם-כן, נכרך עניין המזונות קודם לכן בתביעת גירושין על-פי סעיף 3 לחוק שיפוט בתי-דין רבניים.
לאישה יהודיה קיימת עדיפות על יורשים אחרים בבחירת הערכאה שתדון בסוגיית מזונותיה מן העזבון. אישה יהודיה זכאית לתבוע מזונות מן העזבון בבית-הדין הרבני, ללא הסכמת יתר היורשים, ואף אם כל ענייני העזבון נדונים בבית-המשפט {ראה סעיף 155(ה) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965}. אך זכות בחירה זו מוקנית רק לאישה ולא לבעלי דין אחרים.
אין הבדל לעניין זה - לגבי זכות הבחירה לעניין הערכאה שתדון במזונות - בין אישה לבין אלמנה. על-פי גישת התובעים, חייבים לומר כי גם כאשר הבעל חי, זכאי הוא להגיש, במסגרת "ענייני נישואין", תביעה לבית-הדין הרבני למתן פסק-דין הצהרתי הקובע שאין לאישה זכות למזונות, וזאת על-אף שהאישה הקדימה והגישה תביעה למזונות בבית-המשפט לענייני משפחה.
זכות זו, על-פי גישת התובעים, קיימת גם כאשר כלל לא הוגשה תביעת גירושין בבית-הדין. למרבה הצער, אין זו הפרקטיקה הנוהגת ולא ניתן לומר, במצב המשפטי הקיים, כי זהו הדין הנוהג.
אם אין זה הדין הנוהג לגבי זכות אישה למזונותיה מבעלה החי, לא ניתן לומר כי זהו הדין לגבי זכות האלמנה למזונות מן העזבון.
אומנם המלומדים שאוה ושילה מציינים, באסמכתאות שהובאו על-ידי התובעים, כי הזכות למזונות מן העזבון תלויה בקיום הזכות למזונות ערב מותו של המוריש וזכות זו נקבעת על-פי הדין האישי שהוא הדין הדתי החל בעניין, ובמקרה דנן זהו דין תורה. אך דבריהם עוסקים בברירת הדין שתחיל הערכאה המוסמכת לדון בתביעת המזונות מן העזבון, ולא בסמכות השיפוט.
אכן, לעניין קיום הזכות למזונות ערב מותו של המוריש יפנה בית-המשפט לענייני משפחה אל דין התורה, כפי שהוא חייב לעשות בדונו בתביעה רגילה למזונות אישה יהודיה מבעלה היהודי. אך אין בדברי המלומדים שצויינו כל עיסוק בשאלת הסמכות.
כך גם אין למצוא בית אחיזה באסמכתא שהביאו התובעים מדברי המלומדת נ' זלצמן. המלומדת נ' זלצמן קובעת כי הכרעה שנעשתה על-ידי בית-משפט או בית-דין בשאלה שעלתה רק בסמכות נגררת, אינה מונעת דיון באותה שאלה בבית-משפט או בית-דין שהינו בעל הסמכות הייחודית לדון בה במישרין.
כך שגם אם בתביעת מזונות שהגישה אישה נגד בעלה בבית-משפט, נדרש בית-המשפט להכריע בשאלה שהיא מענייני נישואין וגירושין של יהודים, אין בכך כדי למנוע התדיינות לגופה באותה שאלה, כעניין, בבית-הדין הרבני בין אותם בעלי דין, ופסק-דינו של בית-הדין מהווה מעשה בית-דין לכל דבר ועניין, בכל התדיינות אפשרית נוספת בין אותם בעלי דין.
התובעים רוצים ללמוד מכך, שאין בעובדה שתביעת הנתבעת-האלמנה דנן למזונותיה מן העזבון תלויה ועומדת בבית-המשפט, כדי למנוע מבית-הדין לדון בשאלת זכאותה למזונות ערב פטירת המוריש בגדרי "ענייני נישואין" המסורים לסמכותו הייחודית של בית-הדין הרבני.
עוד נקבע, כי אין בידי בית-הדין הרבני לקבל טענה כאמור. ראשית, אין בסיס חוקי מספיק לטענה כי בית-הדין מוסמך לדון בתביעה שהונחה בפניו על-ידי התובעים כ"עניין של נישואין". שנית, וכפי שטענה הנתבעת, התביעה שהוגשה לבית-הדין היא "תמונת ראי" לכתב ההגנה שהגישו התובעים דכאן לתביעה שהגישה האישה לבית-הדין המשפט, ואין מדובר בשאלה העולה בבית-המשפט רק באופן אגבי ואינצידנטלי.
ב- רע"א 4982/92 {רות טביב ואח' נ' אליעזר טביב, פ"ד מח(3), 390 (1994)} המבקשת והמשיב נישאו זו לזה ולהם שני ילדים. הם התגוררו תקופה ארוכה בארצות-הברית. המבקשת וילדיה חזרו לישראל. הבעל שוהה כנראה בארצות-הברית לרגל עסקיו. מדי פעם בפעם הוא בא לישראל. בין הצדדים נתגלעו סכסוכים.
בני הזוג מתדיינים בענייני רכוש בארצות-הברית {דרום קרוליינה}. המבקשת הגישה ב- 1990 לבית-המשפט המחוזי תביעת מזונות לה ולילדיה, ובית-המשפט פסק להם מזונות זמניים.
לאחר הגשת תביעת המזונות לבית-המשפט המחוזי פנה המשיב {ביום 26.11.91} לבית-הדין הרבני בתביעת גירושין. לתביעה זו לא נכרכה כל תביעת מזונות. בית-הדין הרבני האיזורי נעתר לבקשת הגירושין, וביום 22.06.92 פסק:
"היות והצדדים לא הצליחו להגיע לידי הסכם סופי לגירושין, הגיש הבעל תביעה לחייב את האישה בגט, וזה היות ולדבריו אשתו בוגדת בו וחיה עם גבר בשם.... הבעל הביא שני חוקרים שהעידו שהחשוד לן מספר פעמים בבית האישה, וכן צולמו כשהם מתעלסים בפרק לאומי, וכשהם יוצאים יחד לקניות ועוד תמונות אחרות. האישה זיהתה את עצמה בתמונות שצולמו, אך הכחישה... שקיימה אתו יחסי אישות, וטוענת שהוא רק ידיד, ויש לה קשר אתו כמו עם אח שעוזר לה. לאור כל הנ"ל ולאחר עיון בדבר בית-הדין מחליט שיש כאן שני עדים על 'מעשי כיעור'... וזה לאחר שזיהתה את עצמה בתמונות, שמראים על מעשה כיעור. ולאור זה בית-הדין פוסק:
'א. היות והבעל דורש גירושין, האישה רותי טביב חייבת לקבל גט מבעלה אליעזר, וכן הפסידה כתובתה ומזונותיה... וקובעים תאריך לסידור גט ליום 22.10.92'."
על יסוד פסק-דין זה פנה המשיב ביום 25.06.92 לבית-המשפט המחוזי. הוא ביקש כי יקבע שהמשיב פטור ממזונותיה הזמניים של המבקשת {להבדיל ממזונות הילדים והמדור}. ביום 30.06.92 ערערה המבקשת על פסק-דינו של בית-הדין הרבני האיזורי לבית-הדין הרבני הגדול.
במקביל היא פנתה לבית-הדין הרבני האיזורי בבקשה לעכב את ביצוע פסק-הדין. בית-הדין הרבני החליט {ביום 01.07.92} לעכב את ביצוע פסק-דינו עד להחלטה בבית-הדין הרבני הגדול. בהחלטה נוספת מיום 14.07.92 הבהיר בית-הדין הרבני האיזורי, כי עיכוב הביצוע מתייחס לביצוע הגט {אשר נקבע בפסק-הדין המקורי ליום 22.10.92}, "ואילו יתרת פסק-הדין בעינה עומדת".
בית-המשפט המחוזי נענה {ביום 21.09.92} לבקשת המשיב. הוא ביטל את חובו של המשיב במזונותיה {הזמניים} של המבקשת. וזו החלטתו:
"אין מנוס מלקבוע כי ממצאיו של בית-הדין הרבני האיזורי, לפיו הפסידה האישה את כתובתה ומזונותיה, מהווה מעשה בי-דין, והעובדה כי עצם ביצוע מתן הגט עוכב, אין בו כדי לאיין את כל הליכי ההוצאה לפועל בנושא מזונותיה הזמניים של האישה. אין באמור לעיל כדי לפתוח בהתחשבנות בין שני בני הזוג, דהיינו אשר נגבה - נגבה ואשר טרם נגבה - אין לגבות."
על החלטה זו הוגשה בקשת רשות לערעור, אשר נענתה בחיוב. בעניין זה נפסק:
"סמכויות השיפוט של בתי-המשפט (האזרחיים) ובתי-הדין (הרבניים) קבועות בחוק שיפוט בתי-דין רבניים (נישואין וגירושין), התשי"ג-1953.
תביעת מזונות האישה שאינה כרוכה בגירושין נידונה בערכאה הנקבעת על-פי בחירת האישה, רוצה, פונה לבית-המשפט האזרחי, רוצה, פונה לבית-הדין הרבני. בפני בית-דין זה 'לא תישמע טענת הנתבע שאין לבית-דין רבני שיפוט בעניין' (סעיף 4).
על רקע הסדר נורמטיבי זה, מתבקשת מסקנה פשוטה וברורה: בית-דין רבני אינו מוסמך לקבוע כי אישה אינה זכאית (או הפסידה זכותה) למזונות, וזאת עד כמה שמזונות אלה אינם כרוכים בגירושין, והם נידונים בבית-המשפט האזרחי.
הסמכות להכריע בענייני מזונות (שאינם כרוכים בגירושין) הנידונים בפני בית-המשפט האזרחי נתונה לבית-המשפט האזרחי.
בענייננו, פסק בית-הדין הרבני האיזורי כי האישה 'הפסידה... מזונותיה'. בקביעה נורמטיבית זו חרג בית-הדין הרבני מסמכותו וממצאיו אינם מהווים מעשה בית-דין. עמד על כך השופט לנדוי בציינו:
'אם פסק בעניין מזונות, אין פסיקתו מחייבת את בית-המשפט המחוזי, כי אין בכוחו של בית-הדין להפסיק בדרך זו תביעת מזונות שהוגשה כדין על-ידי העותרת' (ע"א 206/70 הנ"ל, בעמ' 492).
על-כן, טעתה הערכאה הראשונה, כאשר קבעה כי קביעתו של בית-הדין הרבני האיזורי לפיה הפסידה האישה את מזונותיה מהווה מעשה בית-דין, ועל-כן נשללת זכותה של המבקשת. הסמכות לדון בענייני מזונות (שלא אגב גירושין) נתונה במקרה שלפנינו לבית-המשפט האזרחי, ועליו לפסוק בעניין זה.
כפי שראינו, בית-הדין הרבני קבע כי בשל מעשה כיעור שעשתה המבקשת היא חייבת לקבל גט מהמשיב, וכי בשל מעשה כיעור זה היא הפסידה מזונותיה.
בית-המשפט המחוזי קבע כי הממצא של בית-הדין הרבני לפיו הפסידה האישה את כתובתה ומזונותיה, מהווה מעשה בית-דין, ומכוחו מפסידה האישה את מזונותיה (מיום מתן פסק-דינה של הערכאה הראשונה). הנמקה זו אינה יכולה לעמוד.
בקביעתו של בית-הדין הרבני כי האישה הפסידה את כתובתה ומזונותיה חרג בית-הדין הרבני מסמכותו, ואינו קיים, איפוא, כל ממצא בעניין זה. מטעם זה בלבד, דין הערעור להתקבל."