botox
הספריה המשפטית
הקודקס המקיף לדיני המזונות במדינת ישראל

הפרקים שבספר:

הסכם בין ההורים בנוגע לקטין כמחייב את הקטין

הסכם שהורים עושים ביניהם בנוגע לענייני ילדם מחייב את ההורים בלבד ולא את הילד.

כדי שהסכם הנעשה על-ידי הורים בעניין מזונות ילדם וכדי שפסק-דין הנותן תוקף להסכם כזה יחייבו את הילד, לא די בכך שזה נעשה במסגרת משפט גירושין של ההורים שכן, עניין המזונות חייב להיות נושא בפני עצמו הנדון בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, כאשר ברור כי טובת הילד לבדה היא לנגד עיני כל הנוגעים בדבר.

בעניין הנוגע לילד, האינטרס שלו, והאינטרס שלו בלבד, צריך לעמוד לנגד עיני העוסקים בו. כאשר הוא נכרך בתביעת הגירושין של ההורים ומאבד את ייחודו, קיימת סכנה ממשית שהוא יתקפח.

ואולם, בתביעה נפרדת בשם הילד למזונותיו העניין מקבל צורה אחרת. במקרה שכזה יש סיכוי סביר, שעניין הילד לא יידחק לקרן זווית כדבר טפל יחסית לעיקר. אז יש סיכוי סביר שהוא יידון כעניין בפני עצמו לפי העקרונות המקובלים בתביעת מזונות ולא יסמכו על דרך השיגרה על הסכמת ההורים.

כאשר ילד מגיש תביעת מזונות נגד הורה, אחרי שעניין מזונותיו נדון בהליכים של ההורים, בינם לבין עצמם, או אחרי שהוסכם על המזונות בהסכם בין ההורים שקיבל תוקף של פסק-דין, הרי דרכו של הילד לבית-המשפט לתביעת מזונותיו איננה חסומה, על-אף פסק-הדין אשר ניתן כאמור בהתדיינות בין ההורים, כי פסק-הדין בין ההורים הוא, מבחינת הילד res inter alios acta.

ובמילים אחרות. הסכם בין ההורים בעניין מזונותיו של הילד אינו מחייב אלא את ההורים עצמם שהתקשרו באותו הסכם ואין בהסכם זה כדי לגרוע מזכותו של הילד להגיש תביעת מזונות נגד הורה, שלא על-פי תנאי ההסכם בין ההורים וזכויותיו האמורות של הילד גם אינן מצטמצמות כאמור לעיל, כאשר ניתן קודם לכן פסק-דין במשפט בין ההורים.

בדרך-כלל, דבר היותו של קטין צד להליכים נקבע על-פי האמור בכתב התביעה, כפי שהוגש לבית-המשפט לענייני משפחה {או בית-הדין הרבני}. לעומת-זאת, לעיתים, אין הקטין נכלל כצד פורמאלי לדיון על-פי כתבי הטענות.

במקרה האחרון, כאשר בפועל נדונה תביעתו של הקטין לגופם של דברים, ובית-המשפט לענייני משפחה הכריע בה, אזי, בנסיבות אלה, כשמוכח, שעל-פי תוכנו של הדיון התקיים בפועל דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות וניתנה בו החלטה - יש מקום לראות בכך הליכים, בהם הקטין היה צד ויש בהם לחייב.

בבוא בית-המשפט לבחון מצב שבו עומד, מחד, הסכם גירושין שנחתם בין הורים ומסדיר את מזונות הקטין, ומאידך, עומדת תביעת מזונות של הקטן, על בית-המשפט לאזן למעשה בין שני אינטרסים נוגדים:

מחד, ניצבים עיקרון סופיות הדיון והעיקרון של כיבוד הסכמים, ומאידך, עיקרון טובת הילד וזכותו שלא להיפגע בגין רצונה של האם לזכות בגט והקושי הקיים בעניין זה אשר לא אחת מאלצה להיכנע לתכתיבי האב ורצונותיו תוך ויתור על אינטרסי הילד.

מתוך שימת דגש על עיקרון טובת הילד קבע בית-המשפט פעמים רבות, שככלל, הסכם בין הורים בנוגע למזונות ילדיהם אינו מחייב אלא את ההורים עצמם {ראה למשל ע"א 259/75 רקפת שטראוס ואח' נ' מיכאל שטראוס, פ"ד ל(2), 358; ע"א 355/78 ניסנוב נ' ניסנוב ואח', פ"ד לב(3), 735; תמ"ש (יר') 17830/00 פלוני נ' פלונית (קטינה), תק-מש 2001(3), 95 (2001)}.

הילדים, שלא היו צד להסכם, אינם קשורים אליו, וזכאים להגיש תביעה חדשה ועצמאית לבית-המשפט על-אף קיום ההסכם בין הוריהם.

הסיבה לכך הינה החשש כי הילדים לא עמדו בראש מעייני ההורים כאשר אלו חתמו על ההסכם המסדיר את עניין המזונות. עקב כך, נחשבת תביעת הקטינים לתביעתם הראשונה, ומאחר שזוהיא תביעה חדשה, הילדים אינם נדרשים להוכיח שינוי נסיבות.

כאמור לעיל, כדי שההסכם בעניין מזונות הילדים יחייב גם את הילדים עצמם, חייב להיות עניין המזונות נושא בפני עצמו, הנדון בתביעה מיוחדת בשמו של הילד למזונותיו, ובנפרד מהדיון בתביעת הוריו, כאשר ברור כי טובת הילד לבדה היא העומדת לנגד עיני כל הנוגעים בדבר, וכאשר טובתו של הקטין נבדקה והוכרעה על-ידי בית-המשפט לגופו של עניין, בנפרד מבחינת עניינם של ההורים החתומים על ההסכם.

הכוונה הינה לבחינה כולל של ההסכם מזווית טובת הקטין, ולא רק מזווית של המזונות.

היה ונתקיימו התנאים כמתואר לעיל להכרת ההסכם כמחייב גם את הקטינים, כל תביעה למזונותיהם שתוגש לאחר אישור ההסכם תהא בבחינת תביעה להגדלת מזונות, המצריכה מהקטין-התובע הוכחת שינוי מהותי בנסיבות, בהתחשב במצב השורר בעת הגשת התביעה לעומת הנסיבות שהיו קיימות בעת אישור ההסכם ומתן פסק-הדין שמבקש התובע לתקנו {ע"א 413/85 רוט נ' רוט, פ"ד מ(1), 835; ע"א 1880/94 קטן נ' קטן, פ"ד מט(1), 215; ע"א 445/83 קם נ' קם, פ"ד לח(1), 767, ע"א 469/77 יוסיפוב נ' יוסיפוב, פ"ד לב(1), 667}.

מנגד, אם לא התקיימו תנאים כאמור, יוכל הילד להגיש תביעה עצמאית למזונותיו, מבלי שיהא עליו להוכיח שינוי נסיבות כאמור.

חשוב להבהיר, כי נטל ההוכחה לעניין קיום התנאים להחלת ההסכם על הקטין מוטל על שכמו של הטוען לכך {ע"א 289/82 דאובה נ' דאובה, פ"ד לו(4), 625}.

ודוק. באישור ההסכם על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה {או בית-הדין הרבני} אין כשלעצמו בכדי להוות ראיה לכך שהערכאה המאשרת שקלה כנדרש את אינטרס הקטין, שכן מטרתו של הדיון שבו ניתן אישור שיפוטי להסכם הינה לוודא שהצדדים מבינים את תוכן ההסכם וכי הם מסכימים לאמור בו {בסיטואציה זו, צרכיו של הקטין אינו נבדק כלל, ותלושי משכורת ומסמכים נוספים המעידים על הכנסות בני הזוג כלל אינם מוגשים ואינם נבדקים}.
כאשר בית-המשפט מפקח ובודק את תניית המזונות בהסכם הגירושין נשמר עיקרון טובת הקטינים, ויש ליתן נפקות לפסק-הדין שאישר את הסדר מזונות הקטינים בהסכם הגירושין. בנסיבות אלה תביעת הקטינים לאחר הגירושין לא תיחשב כתביעה ראשונית למזונות הקטינים, וכדי להתגבר על "מעשה בית-דין" יהיה צורך להוכיח שינוי נסיבות מהותי {תמ"ש 101871/97 וידס נ' וידס, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.10.99)}.

לסיכום, ניתן למנות חמישה עקרונות מנחים שאלו עיקרם:

הראשון, אם הוברר כי נבחנה שאלת מזונות הקטין לגופה, הקטין יהיה כבול בפסק-הדין ולא יוכל להגיש תביעה למזונות "ראשונה ועצמאית".

השני, אם לא הוברר כי נבחנה שאלת מזונות הקטים לגופה או שקיים ספק בקשר לכך, לא ייקבע ככלל כי הוראות הסכם הגישורין לא מחייבות את הקטין.

השלישי, בית-המשפט הדן בתביעה שהוגשה לאחר אישור ההסכם, ייבחן האם קופחו זכויות הקטין במסגרת אישור ההסכם. רק אם קופחו זכויות הקטין, תתאפשר הגשת תביעה "ראשונה".

הרביעי, שאלת קיפוח זכויותיו של הקטין תיבחן לאור הכנסות הצדדים באותה עת שההסכם אושר, מה היו צרכי הקטין, האם האם נטלה על עצמה במסגרת ההסכם, להשתתף במזונות הקטין והאם היה ביכולתה לעשות כן.

על בית-המשפט לבחון האם מהותה של התביעה הנוכחית הוא בעצם ניסיון של האם להשתחרר מחובה שנטלה על עצמה בהסכם הגירושין להשתתף בהוצאות הקטין מעבר לסכום שהוטל על האב או האם באמת סכום המזונות שנקבע בהסכם לא היה בו בכדי לספק את צרכי הקטין והאם לא יכלה ולא התכוונה לשאת ביתר הוצאותיו.

אם יתברר לבית-המשפט כי האם יכולה היתה לספק את יתר צרכי הקטין והאב לא השתחרר לגמרי ממחוייבותו, לא יהיה מדובר בתביעה "ראשונה".

החמישי, יש לבחון מה אורך התקופה שחלפה מיום אישור ההסכם ועד להגשת התביעה. ככל שפרק הזמן ארוך יותר, יהווה הדבר אינדיקציה כי צרכי הקטין סופקו על-ידי האם וכי היא נטלה על עצמה להשתתף בהוצאות הקטין.

ב- רמ"ש (ב"ש) 4184-10-15 {ע' ב' נ' ה' א' ב', תק-מח 2015(4), 43591 (2015)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בה נדחתה בקשת המבקש-הנתבע לסילוק על-הסף של תביעה למזונות קטינים.

בין הצדדים נחתם הסכם בו הוסכם כי הקטינות תהיינה בחזקת האם עד הגיען לגיל 18 ונקבעו הסדרי ראיה, תוך התחשבות בכך שהמבקש עובד במשמרות.

ההסכם הסדיר באופן מפורט גם את מזונות הקטינות. הוסכם כי המבקש ישלם לידי האם את הסך של 2,000 ש"ח לחודש עבור כל אחת מהקטינות. בנוסף נקבע כי המבקש ישלם מחצית מעלות הגן של הקטינה ש'. הוסכם כי דמי המזונות כוללים מדור ואחזקתו, אולם אינם כוללים הוצאות חריגות בהם יישאו ההורים בחלקים שווים {טיפולי שיניים, משקפים וטיפולים רפואיים שאינם כלולים בסל הבריאות}.
בהסכם התחייב המבקש גם להשתתף במחצית עלות קייטנת קיץ. הוא גם הסכים לכך שבאם יבקש לנסוע מחוץ לגבולות המדינה הוא מתחייב לשלם מראש את דמי המזונות לתקופת שהותו בחו"ל או לחלופין, להפקיד ערבות בנקאית בגובה הסכום השווה לדמי המזונות לאותה תקופה.

לגבי דירת המגורים המשותפת של הצדדים, הוסכם כי האם והקטינות ימשיכו להתגורר בדירה אותה יפנה המבקש. לאם ניתנה זכות ראשונים לרכוש את חלקו של המבקש בדירה, ובמידה ותוותר על זכותה תעבור הזכות למבקש, ואם גם הוא יוותר - תימכר הדירה בשוק החופשי.

ההסכם הובא לאישורו של בית-המשפט לענייני משפחה. בית-המשפט לענייני משפחה אישר את ההסכם.

בתביעה נטען כי במסגרת הסכם הגירושין ולנוכח רצונה הנחרץ של האם להתגרש במהירות האפשרית, הסכימה האם כי הנתבע ישלם מזונות מינימליים בלבד, ללא מחציות חינוך משמעותיות.

עוד נטען בתביעה, כי הסכמות האם במסגרת הסכם הגירושין אינן מחייבות את הקטינות והתביעה מוגשת כתביעה עצמאית של הקטינות ולא כתביעה להגדלת מזונות.

המבקש הגיש בקשה לסילוק התביעה על-הסף של תביעת המזונות, בטענה כי עסקינן בתביעה להגדלת מזונות במסווה של תביעה עצמאית.

בבקשה, טען המבקש כי במסגרת ההליך בפני יחידת הסיוע ישבו הצדדים עם מנהלת היחידה ובחנו את צרכי הקטינות ואת טובתן וחתמו על הסכם גירושין שהסדיר את כל הסוגיות והמחלוקות.

לטענת המבקש, לו חפצה האם לשנות את סכום המזונות היה עליה להגיש תביעה לביטול ההסכם ו/או להגדלת המזונות בשל שינוי נסיבות מהותי, אך אין מקום לתביעה עצמאית למזונות לאחר שאלה הוסדרו בהסכם שגובש ביחידת הסיוע ואושר בבית-המשפט.

לטענת המבקש, סכום המזונות נקבע לאחר שהצדדים ניהלו משא-ומתן ממושך, תוך שהאם מסתייעת בייעוץ משפטי, והוא משקף לחלוטין את צרכי הקטינות.

מנגד, נטען כי מדובר בתביעה ראשונית שכן ככלל, הסכם בין הורים אינו מחייב קטינים. עוד נטען, כי לא עמדה בפני בית-המשפט תביעה למזונות בטרם נחתם הסכם הגירושין בין הצדדים, ובית-המשפט לא דן במזונות הקטינים לעומקם שכן לא היה דיון ממצה בעניין הקטינים, אף לא במעמד אישור ההסכם.

בית-משפט לענייני משפחה בהחלטתו הורה על דחיית הבקשה לסילוק על-הסף בקובעו, כי הקטינים אינם מחוייבים לתוכן ההסכמות שגובשו בהליך גירושין בין ההורים ועצם נתינת תוקף של פסק-דין להסכמות אלה אינו מהווה "סוף פסוק" אלא לאחר ששוכנע בית-המשפט כי עניינם של הקטינים נבחן לגופו של עניין ומשרת את טובתם. במקרה דנן לא שוכנע בית-המשפט לענייני משפחה כי אלה פני הדברים.

בית-המשפט קיבל את הבקשת רשות הערעור ובקבלו את הערעור קבע, כי ככלל, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בהחלטות הערכאה הדיונית הנוגעות לאופן ניהול ההליךבפניה. הלכה זו חלה במשנה-תוקף עת מדובר בהחלטה דיונית המורה על המשך בירור הליך לגופו {ראה גם רע"א 422/06 חברת התחנה המרכזית החדשה בע"מ נ' גיטי אהובים, פורסם באתר נבו (18.05.06)}.

אין גם ספק כי סילוק תביעה על-הסף מבלי לבררה לגופה מהווה אמצעי קיצוני ובתי-המשפט נוקטים משנה-זהירות בשימוש בו, שמא תיפגע מעבר למידה הראויה זכות הגישה לערכאות.

בית-משפט של ערעור קבע, כי המקרה דנן נופל לגדר אותם מקרים חריגים בהם יש ליתן רשות ערעור ולקבל את הערעור, שכן המתנה לפסק-הדין הסופי תביא להתנהלותו של הליך מיותר, תוך גרימת נזק והוצאות, והשחתת זמן שיפוטי. בעצם ניהול ההליך יש כדי לגרום נזק להליך המבורך של בקשות ליישוב סכסוך ולגרוע מנכונות הצדדים לגבש הסכמות בהליכים מסוג זה.

בין הצדדים התנהל הליך של יישוב סכסוך בבית-המשפט לענייני משפחה, אשר הסתיים בהסכם גירושין כולל, אותו אישר בית-המשפט לענייני משפחה ונתן לו תוקף של פסק-דין.

בחלוף כחצי שנה הגישה האם בשם הקטינות תביעה עצמאית למזונות. במצב דברים זה, יש לבחון בקפידה את התביעה ואת השאלה האם קמה לקטינות זכות להגשת תביעה עצמאית למזונות {להבדיל מתביעה להגדלת מזונות בגין שינוי נסיבות מהותי}.
עוד נקבע, כי פסק-הדין שאישר את הסכם הגירושין, במסגרת התובענה ליישוב סכסוך, מחייב את הקטינות ולא עומדת להן הזכות להגיש תביעה עצמאית {מקורית}.

פסק-הדין המאשר את ההסכמות בעניין המזונות ניתן, כאמור, במסגרת בקשה ליישוב סכסוך, שהוגשה בהתאם לתקנה 258כ לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

כידוע, בקשה לישוב סכסוך היא דרך דיונית ייחודית לפתיחת הליך בבית-המשפט לענייני משפחה. הבקשה היא בגדר "תובענה" ועל-כן מקנה סמכות שיפוטית לבית-המשפט לענייני משפחה ב"מרוץ הסמכויות" מול בית-הדין.

במקרה דנן, כפי שעולה מהבקשה ליישוב סכסוך, הבקשה הוגשה גם בשם הקטינות, שכן התבקש בה ליישב גם את עניין המזונות והתבקש בה להקנות סמכות ייחודית לבית-המשפט לענייני משפחה גם בעניין המזונות.

עם הגשת הבקשה לישוב סכסוך הצדדים זומנו ליחידת הסיוע, שם התקיים תהליך ממושך של מפגשים של עו"ס היחידה עם שני בני הזוג ועם כל אחד בנפרד. יחידת הסיוע עדכנה מעת לעת את בית-המשפט אודות ההליך.

ההליך של הבקשה ליישוב סכסוך הסתיים אם-כן, במקרה דנן, באישור הסכם בהתאם לתקנה 258כד לתקס"ד ולא בחידוש ההליכים. יש לראות את פסק-הדין המאשר את ההסכם כמעין "הכרעה" בעניינים שנכללו בבקשה ליישוב סכסוך, בפרט כאשר הם נכללים בהסכם שגובש.

לאחר ההליך של בקשה ליישוב סכסוך, קשה, לראות בתביעה בעניינים שנכללו בבקשה ליישוב סכסוך ובהסכם משום "תביעה ראשונית". עמדה שונה, יש בה כדי לפגוע באופן ממשי בתכליות העומדות ביסוד ההליך הייחודי של בקשה ליישוב סכסוך, ובמרכזו העמדת כלים לבני זוג להסדיר מחלוקות בהסכמה, בליווי גורם מקצועי. "החלשתו" של ההסכם ושלילת נפקותו בעניין המזונות, חותרת תחת הרעיון המרכזי שיסוד הליך הבקשה ליישוב סכסוך.

כמו-כן, נוכח המתווה הנורמטיבי של בקשה ליישוב סכסוך, יש לראות את הקטינות מבחינה פורמלית כצד להליך.

עמדת האם כיום, המנסה "לנתק" את הקטינות מאותו הליך, אינה עולה בקנה אחד עם הוראות הדין ואף מעלה חשש לחוסר תום-לב דיוני וניצול לרעה של הליכי משפט ובשים-לב, כי אין לאפשר ניצול לרעה של הליך הבקשה ליישוב סכסוך רק כדי להשיג יתרון טקטי במסגרת "מירוץ הסמכויות".

בסיכומו-של-דבר, בית-משפט של ערעור קבע, כי לא היה מקום לתביעה מקורית עצמאית בשם הקטינות והיה על בית-המשפט לענייני משפחה להיעתר איפוא לבקשה לסלק את התביעה על-הסף.