botox
הספריה המשפטית
ועדת שחרורים בראי חוק שחרור על-תנאי ממאסר

הפרקים שבספר:

שחרור על-תנאי – תקופת מאסר בין שלושה לשישה חודשים (סעיף 2 לחוק)

סעיף 2 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"2. שחרור על-תנאי - תקופת מאסר בין שלושה לשישה חודשים
אסיר הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שלושה חודשים ואינה עולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאי נציב בתי הסוהר, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא ישחרר הנציב אסיר כאמור, אלא-אם-כן שוכנע כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור."

על-פי סעיף 2 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר קיימים שני שיקולים השולטים בכיפה ואשר צריכים להנחות את הנציב {עע"א (מחוזי נצ') 245/09 ארפאיעה עאוני נ' נציב שירות בתי הסוהר, תק-מח 2009(1), 16438, 16439 (2009)}:

האחד, היותו של האסיר עותר ראוי לשחרור.

השני, מידת מסוכנותו של האסיר לשלום הציבור.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 1260/04 {מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים ומוחמד בן אחמד אקאשה, תק-מח 2004(2), 8504, 8505 (2004)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן לא נראה לו כי אסיר שלא נמצא ראוי, בשל מסוכנותו, להיכלל בסבב של חופשות יזכה לשחרור מוקדם ממאסרו גם לא בגדר שחרור על-תנאי.

עוד נקבע כי במקרה דנן, לא נתקיימו במשיב שני היסודות העיקריים שרק בהתקיימם יכול אסיר לזכות בשחרור על-תנאי, כלומר, היותו ראוי לכך והיותו בלתי מסוכן לשלום הציבור.