שיקולי הוועדה (סעיף 9 לחוק)

1. כללי
סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"9. שיקולי הוועדה (תיקונים: התשס"ד, התשס"ז)
בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולבטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא; לשם כך תביא הוועדה בחשבון, בין השאר, נתונים אלה:
(1) העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית-המשפט קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חוייב בהם בגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם - הסיבות לכך, וכן הקלה בעונש אם ניתנה לו בידי נשיא המדינה;
(2) תוכנם של כתבי אישום התלויים ועומדים נגד האסיר; סוגי העבירות שבהן הוא מואשם, נסיבות ביצוען ותוצאותיהן, על-פי האישומים;
(3) הרשעותיו הקודמות של האסיר, מספרן, תכיפותן, סוגי העבירות שבהן הורשע, חומרתן, נסיבות ביצוען, תוצאותיהן, היקפן ותקופות המאסר שנשא בשלהן;
(4) דיונים קודמים בוועדות בעניינו של האסיר והחלטות בהם, לרבות בעניין ביטול שחרורו על-תנאי;
(5) הקלות בעונש שנתן לו נשיא המדינה בשל עונשי מאסר קודמים שהוטלו עליו;
(6) התנהגות, חיובית או שלילית, של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו, כמפורט להלן:
(א) התנהגות טובה של האסיר במהלך תקופת המאסר;
(ב) גילוי יחס חיובי מצד האסיר לעבודה ולצעדים שננקטו לשם שיקומו;
(ג) שימוש בסם מסוכן, כהגדרתו בפקודת הסמים המסוכנים (נוסח חדש), התשל"ג-1973 (להלן: סם מסוכן);
(ד) גמילה משימוש בסם מסוכן;
(ה) עבירה פלילית שעבר האסיר וסוג העבירה;
(ו) התנהגות שיש בה כדי לפגוע פגיעה של ממש באסירים אחרים או בסוהרים באסירים אחרים, בסוהרים, או בעוברי זכיין כהגדרתם בפרק ג2 לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971 (בחוק זה: "פקודת בתי הסוהר") או לשבש את סדריו של בית הסוהר;
(ז) מעורבות בפעילות עבריינית, בין בתוך כותלי בית הסוהר ובין מחוץ להם;
(ח) בריחה מבית הסוהר או חזרה אליו שלא במועד.
(7) חוות-דעת על האסיר שנתנו שירות בתי הסוהר, משטרת ישראל או רשויות הביטחון, ולעניין אסיר בבית סוהר בניהול פרטי כהגדרתו בפרק ג2 לפקודת בתי הסוהר - גם מנהל בית הסוהר האמור ומפקח כמשמעותו באותו פרק, וכן במקרים המתאימים גם חוות-דעת מקצועיות, בין השאר בנושא גילוי עריות, אלימות במשפחה ובריאות הנפש;
(8) חוות-דעת של הרשות לשיקום האסיר, אם ניתנה, לעניין שחרורו על-תנאי של האסיר, כמפורט להלן, שלה יינתן משקל גדול יותר ככל שהחלק מעונש המאסר שנשא האסיר קטן יותר:
(א) חוות-דעת הכוללת תוכנית לשיקומו של האסיר, אפשרויות השתלבותו בעבודה סדירה או בתוכנית טיפולית; לעניין זה תובא בחשבון גם מידת הפיקוח על התוכנית המוצעת על-ידי הרשות לשיקום האסיר;
(ב) חוות-דעת שלפיה אין האסיר זקוק לתוכנית שיקום ושהוא אינו מגלה דפוסי התנהגות עבריינית;
(ג) חוות-דעת שלפיה אין האסיר מתאים לשיקום.
(9) חוות-דעת לעניין אסיר שהוטל עליו בצו מבחן לפי פקודת המבחן, לעמוד בפיקוחו של קצין מבחן לאחר שחרורו מהמאסר - של שירות המבחן, אם ניתנה, לעניין שחרורו על-תנאי של האסיר;
(10) נתונים אישיים של האסיר, לרבות גילו ומצבו המשפחתי."

חוק שחרור על-תנאי מוסיף ומפרט את השיקולים שעל הוועדה לשקול במסגרת בחינת התממשותם של התנאים המוקדמים הנדרשים לצורך שחרור על-תנאי.

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע כי "בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, תשקול הוועדה את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה, ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא" {רע"ב 10349/08 מדינת ישראל נ' סמיר גנאמה, תק-על 2009(3), 639 (2009)}.

בנוסף, חוק שחרור על-תנאי ממאסר מונה את הנתונים שעל הוועדה להביא בחשבון לשם כך, ומציין, בין השאר, כי על הוועדה להביא בחשבון את סוג העבירות שבשלן נושא האסיר עונש מאסר, לרבות נסיבות ביצוען, חומרתן, היקפן ותוצאותיהן, וכן הקלה בעונש אם ניתנה מידי הנשיא {ראה סעיף 9(1) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}.

כמו-כן, יש להביא בחשבון דיונים קודמים בוועדות בעניינו של האסיר, והחלטות שניתנו בהם {סעיף 9(4) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}; את התנהגותו של האסיר בבית הסוהר במהלך תקופת מאסרו {סעיף 9(6) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}; חוות-דעת שניתנו אודותיו, וכן נתונים אישיים נוספים אודות של האסיר {סעיפים 9(8) ו- 9(10) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}.

חשוב לציין כי סמכותה של הוועדה היא סמכות שבשיקול-דעת. כעולה מחוק שחרור על-תנאי ממאסר, מיתחם שיקול-הדעת, ומגוון השיקולים הרלבנטיים במסגרתו, הוא רחב ביותר.

יתר-על-כן, השיקולים המנויים בחוק שחרור על-תנאי ממאסר אינם בבחינת "רשימה סגורה". הוועדה נדרשת, איפוא, לגבש את החלטתה על יסוד מכלול רחב של שיקולים ואינטרסים הצריכים לעניין, תוך חתירה לאיתור נקודת האיזון הראויה והמידתית ביניהם.

ועדת השחרורים היא טריבונל כעין שיפוטי. על-כן חלות עליה הלכות המשפט המינהלי, החלות בדרך-כלל על טריבונל כעין שיפוטי. אכן, אין לו לאסיר זכות קנויה להשתחרר ממאסרו בתום ריצוי שני שלישים מעונשו, אך זכותו היא, כי שיקוליה של הוועדה בעניינו ודרכי פעולתה יהיו כדין.

בידי ועדת השחרורים נתונים המפתחות לדלתות הכלא, ואך טבעי הוא, כי השימוש במפתחות אלה ייעשה כראוי. על-כן, מוטלת על ועדת השחרורים החובה - במישור המהותי - לפעול בסבירות, בהגינות, ללא הפליה וללא שרירות. עליה לשקול שיקולים רלוואנטיים ושיקולים אלה בלבד.

בדומה, מוטלת על הוועדה החובה - במישור הדיוני - לפעול על-פי כללי הצדק הטבעי, לבסס את מסקנותיה על עדויות בעלות ערך הוכחתי, ולנמק את החלטותיה במידת פירוט סבירה.

ועדת השחרורים הינה גוף עצמאי, המשוחררת מכל השפעה זרה, כאשר מתפקידה לשקול באופן עצמאי על-פי שיקול-דעתה, כל בקשה המובאת בפניה באשר לשחרורו המוקדם של אסיר ברישיון. כך למשל, בית-המשפט ב- עע"א (מחוזי נצ') 594/09 {אימן עבדאלסלאם סמאענה נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2009(3), 11234, 11235 (2009)} דחה הטענה {ומוטב היה שלא הייתה מועלית} לפיה מהווה ועדת השחרורים את זרועו הארוכה של שירות הביטחון הכללי.

סמכותה של הוועדה היא סמכות שבשיקול-דעת. כעולה מחוק שחרור על-תנאי ממאסר, מתחם שיקול-הדעת, ומגוון השיקולים הרלבנטיים במסגרתו, הוא רחב ביותר. יתר-על-כן, השיקולים המנויים בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, אינם בבחינת "רשימה סגורה". הוועדה נדרשת, איפוא, לגבש את החלטתה על יסוד מכלול רחב של שיקולים ואינטרסים הצריכים לעניין, תוך חתירה לאיתור נקודת האיזון הראויה והמידתית ביניהם {עת"א (מחוזי חי') 26731-11-09 רמזי געברי (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2009(4), 7307, 7310 (2009)}.

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מפרט את השיקולים השונים שאמורים להיות לנגד עיניה של הוועדה, שיקולים פרטניים שעל הוועדה לשקול בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על-תנאי ממאסר. במסגרת שיקולים אלה, על הוועדה לאזן באורח ראוי בין ההיבט האישי ובין ההיבט הציבורי הכללי {עת"א (מינהליים חי') 46157-11-10 אלסעדי פאתן בסאם (אסיר) נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(1), 25567, 25569 (2011)}.

סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מוסיף ומורה כי בבואה להחליט אם אסיר ראוי לשחרור על-תנאי, הוועדה תשקול אף "את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור, לרבות למשפחתו, לנפגע העבירה ולביטחון המדינה, את סיכויי שיקומו של האסיר ואת התנהגותו בכלא".

סעיף הנ"ל גם מונה נתונים שהוועדה יכולה לבוחנם לצורך האמור, ובהם, בין היתר: העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר ונסיבותיה; תקופת המאסר שנגזרה עליו; נתונים אישיים של האסיר וכן החלטות קודמות של ועדות בעניינו של האסיר {בג"צ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש, תק-על 2012(1), 2026, 2036 (2012)}.

עוד יש לזכור כי נקודת המוצא היא "כי על האסיר לרצות את מלוא העונש שהוטל עליו ואין לו זכות מוקנית כי מאסרו יקוצר" {רע"ב 910/10 |אחמד אמירה נ' ועדת השחרורים המיוחדת, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}, ועליו הנטל להוכיח לוועדה כי הוא ראוי לשחרור וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור {עת"א (מחוזי מר') 15841-01-12 היועץ המשפטי לממשלה נ' חיים שיטרית, תק-מח 2012(1), 4494, 4497 (2012); עת"א (מינהליים מר') 17203-10-11 א' א' ד' נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2012(1), 1774, 1776 (2012)}.

2. מסוכנות האסיר
המסוכנות לביטחון הציבור נמנית על השיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר ושיקול הנ"ל, מהווה שיקול נכבד ביותר בהכרעת ועדת השחרורים בבואה להחליט באם לשחרר אסיר שחרור מוקדם על-תנאי ואם לאו.

השיקולים שעל הוועדה להתחשב בהם, באו לידי ביטוי בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי. ואולם אין הם מהווים רשימה סגורה. בין היתר, רשאית הוועדה לקחת בחשבון את חומרת העבירה ואת המסוכנות שבאסיר וכן את סיכויי שיקומו.

כלומר, בבואה להחליט אם ראוי אסיר לשחרור על-תנאי, נדרשת ועדת השחרורים לשקול, בין היתר, את הסיכון הצפוי משחרורו של האסיר לשלום הציבור ולביטחון המדינה ואת התנהגותו.

כאשר ועדת השחרורים מסתמכת על חומר הראיות המונח בפניה לרבות חומר חסוי, המלמד על קשריו של האסיר עם גורמים עויינים המצויים מחוץ לכותלי בית הסוהר ועל התנהגותו השלילית בבית הסוהר – מן הדין הוא כי ועדת השחרורים תידחה את בקשתו של האסיר לשחרור מוקדם ואף אם האחרון יגיש עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים, אזי, דין העתירה יהיה להידחות {רע"ב 2714/03 חאפז קונדוס נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2003(2), 1694 (2003)}.

עברו הפלילי של האסיר על כל מאפייניו והתנהגותו, מצביעים בעליל על מסוכנותו. שחרור מוקדם של אסיר {עבריין} בנסיבות אלה, מחטיא את כל תכליות השחרור המוקדם, ביניהן: עידוד עבריינים להתנהג באופן העושה אותם ראויים לשחרור; הרתעתם של עבריינים מהתנהגות עבריינית למען לא יאבדו את זכותם לשחרור מוקדם; הגנה על החברה מפני עבריינים שהפכו את העבריינות לאורח חיים ומסכנים את שלום הציבור ויחידיו {רע"ב 1812/03 מחמוד בן עלי עסאף נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 320 (2003)}.

במסגרת הוראת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, על הוועדה לשקול מספר שיקולים ואין להסתפק בכך שהתנהגות בכלא הייתה תקינה או שעסקינן במאסר ראשון. יש לתת משקל ממש ומשמעותי ל"עבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר לרבות נסיבות ביצועה, סוגה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה".

כאשר עסקינן בעבירה של כניסה לישראל שלא כדין ובגניבת רכב, אין ספק כי יש להעדיף את השיקול של הגנה על הציבור שכן, עסקינן בעבירה המהווה מכת מדינה ולפיכך, אין להורות על שחרורו המוקדם של האסיר בנסיבות אלה {עע"א (מחוזי נצ') 723/02 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2002(4), 17052 (2002)}.

העובדה שתלוי ועומד כנגד האסיר מאסר מותנה, מרתיע ככל שיהיה, אינה רלוונטית לסוגיית הערכת המסוכנות והחלטת ועדת השחרורים {עת"א (מינהליים חי') 3145-08-11 מוסא האדי (אסיר) נ' ועדת השחרורים כלא דמון, תק-מח 2011(3), 9746, 9748 (2011)}.
ועדת השחרורים איננה אמורה לשאול אם האסיר היה מסוכן לציבור שעה שנדון למאסר, והיא אינה מוסמכת למנוע את השחרור המוקדם שלו כעונש על המעשה שבגינו נדון למאסר. השאלה הנכונה שבפני ועדת השחרורים היא, אם עכשיו, לאחר שהאסיר ריצה שני שלישים מעונש המאסר, עודנו מהווה סכנה ממשית לציבור {וש"מ 76/02 אברושמי יונה נ' מדינת ישראל, תק-על 2002(1), 510 (2002); רע"ב 1948/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה, דינים עליון, כרך מג, 461 (1996)}.

התפקיד של ועדת השחרורים איננו, אם-כן, ענישתי אלא מניעתי. כדי למלא תפקיד זה רשאית הוועדה לסמוך על כל מידע שעומד במבחן הראייה המינהלית, לרבות מידע חסוי.

מידע עדכני, המתייחס למעשיו, כוונותיו, נטיותיו או קשריו של האסיר בתקופת מאסרו, הינו בעל משקל רב. ואולם מידע עדכני אינו תכלית לעצמה. התכלית היא לברר היטב אם האסיר מסוכן לציבור ולהגן על הציבור מפני הסכנה.

המעיין בחוק שחרור על-תנאי ממאסר, לא ימצא את נושא החופשות כאחד מן השיקולים שבפני הוועדה בדונה בשחרור על-תנאי. ואולם, סיכון לציבור מהוה גורם יסוד, כאמור, ואם החופשות אינן ניתנות בשל סכנה לציבור, הדעת נותנת כי עמדת המדינה בוועדת השחרורים עלולה להיות דומה {רע"ב 3045/08 מדינת ישראל נ' שרון פריניאן, תק-על 2008(2), 1645, 1649 (2008)}.

ישנם סוגי עבירות, אשר אופיין החמור והמיוחד ודרך ונסיבות ביצוען, עשויות להצביע, כשלעצמם, על מסוכנותו של האסיר ועל החשש מפגיעה בביטחונו של הציבור כפועל יוצא משחרורו המוקדם {בג"צ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2), 313 (2000)}.

הוועדה חייבת להגן על כלל הציבור מפני מסוכנותו של אסיר, שביצע עבירת אלימות חמורה {מעשה הריגה למשל} וההגנה צריכה לחול לא רק על השוהים במדינת ישראל אלא גם על אלה שבמדינת המוצא של האסיר, שכן שחרור מוקדם של אסירים מסוכנים למדינות מוצאם בחו"ל עלול לפגוע בקשרים בין אותן מדינות למדינת ישראל ולפגוע בתדמיתה של מדינת ישראל. החשש מפגיעה תדמיתית בשלטון החוק בישראל מהווה אחד הנימוקים להטלת איסור לצאת לחו"ל כתנאי לשחרור מוקדם {עע"א (מחוזי ת"א) 1359/06 חולמירזייב אבסי נ' ועדת השחרורים - גוש מרכז, תק-מח 2006(2), 10483, 10484 (2006)}.

משמצאה ועדת השחרורים כי האסיר עודנו מסוכן לביטחון הציבור, הרי שהחלטתה שלא להורות על שחרורו המוקדם, בדין יסודה ובפרט כאשר תוכנית השיקום "הפרטית" שהוגשה על-ידי האסיר, אינה מבטיחה פיקוח נאות על האסיר באם ישוחרר {עע"א (מחוזי נצ') 1141/06 זיו אלוש נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2006(1), 8512, 8514 (2006)}.

כאשר תושב שטחים מבצע עבירה של שהייה בלתי-חוקית בישראל, ולעבירה זו מתלוות עבירות רכוש ועבירות אחרות שבוצעו תוך כדי השהייה הבלתי-חוקית, יש בסיס למסקנה שהוא מסוכן לציבור ויש לדחות את בקשתו לשחרור על-תנאי ממאסר, וזאת אפילו כאשר מדובר באסיר ללא הרשעות קודמות שזהו מאסרו הראשון {עע"א (מחוזי ב"ש) 5802/05 זאגרנה אחמד נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2006(1), 2968, 2970 (2006)}.

ב- עת"א (מחוזי חי') 2809-07-09 {מוהנד חאלד (אסיר) נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר-מחלקת האסיר, תק-מח 2009(3), 13364, 13366 (2009)} נדונה השאלה האם ניתן לקבוע כי המסוכנות של האסיר הוסרה?

בית-המשפט, בדחותו את העתירה, קבע כי על רקע העדר מידע חיובי על התנהלותו בכלא או על שינויים בהלך מחשבתו ודעותיו, על רקע הדו"ח של ראש ענף סיכול טרור בשומרון, שהוא דו"ח חסוי אולם מדבר בין היתר גם על הצורך שלא להזין מחדש את ארגוני הטרור על-ידי החזרת חבריהם על-מנת שיוכלו להמשיך בדרך זו לשורותיהם – הוא לא בדעה, כי החלטתה של הוועדה בקובעה שלא הוסר האיום, היא בלתי-סבירה.

ב- רע"ב 10838/02 {דחלה ניעמן נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 736 (2003)} קבע בית-המשפט, בדחותו את הבקשה למתן רשות ערעור, כי משמצא בית-המשפט המחוזי כי הוועדה לא נתנה בהחלטתה את המשקל הראוי לחומרת העבירות שביצע המבקש, לעברו הפלילי ולמסוכנותו, רשאי היה לבטל את ההחלטה.

ב- עת"א (מינהליים מר') 4812-05-10 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אופיר סויסה, תק-מח 2010(2), 11710, 11711 (2010)} בקבלו את העתירה, קבע בית-המשפט:

"מדובר במי שעבר עבירה חמורה של הריגה, ובנוסף לה ביצע במהלך מעצרו עבירות חמורות אחרות, וכן בהיותו נער עבר עבירות אלימות, רכוש וסמים, שבגינן הורשע. בנוסף לבריחתו של המשיב במהלך מאסרו וחזרתו אל בין כותלי בית הסוהר, רק לאחר שנעצר בבלגיה והוסגר בתנאי שלא יועמד לדין על עבירת הבריחה. הוצגו בפנינו מידעים שליליים, גם אם לא מהזמן האחרון, בכל הקשור להתנהגותו של המשיב בין כותלי בית הסוהר, אשר לא נלקחו בחשבון על-ידי הוועדה בשקילת מסוכנותו של המשיב.

7. הוועדה התמקדה בהחלטתה בתוכנית השיקומית שהוגשה לגבי המשיב מטעם רש"א ביום 1.12.09, אליה צירפה תוכנית של הוסטל באשר הוגדרה על ידה כ'תוכנית מצויינת אשר תאיין את מסוכנותו של האסיר". הוועדה הייתה מודעת לכך כי תוכנית רש"א אינה חזות הכול, אך יחד-עם-זאת אמרה כי 'אנו מודעים לעובדה שכל ועדות השחרורים נותנות משקל רב לתוכנית רש"א שהינה תוכנית סטטוטורית לפי סעיף 9 לחוק, שהוכנה על-ידי אנשי מקצוע, ובמקרה זה אנו נותנים משקל לתוכנית זו'.

8. עיינו בתוכנית רש"א ובמכתב של מנהל הוסטל בית אברהם שצורפה אליה. אף אנו נותנים משקל לתוכניות רש"א לשיקום אסירים בתקופת שחרור על-תנאי, אך במקרה זה אין בתוכנית כדי להוות משקל נגד למסוכנותו של המשיב כפי שהוכיח במעשיו בגינם הוא מרצה את עונש המאסר, וכפי שהוכיח בהתנהגותו בין כותלי בית הסוהר, ובמיוחד כאשר לא עבר כל תהליך טיפולי בין כותלי בית הסוהר ולא ניתן לבחון את התנהגותו מחוץ לכותלי בית הסוהר, ולו לטווח הקצר, באשר הוא אינו יוצא לחופשות גם לאחר שהגדרתו כסג"ב הוסרה.

9. לאור כל האמור לעיל, הוועדה לא שקלה את כל השיקולים הראויים והנחוצים בכל הקשור למסוכנותו של המשיב, ולא איזנה כראוי ביניהם לבין תוכנית השיקום של רש"א שהוצעה לגביו.

לא מצאנו כל נימוק לסטות מהחלטת הוועדה מיום 13.3.08, אשר דחתה את בקשת המשיב לשחרור על-תנאי לאור מסוכנותו, ומאחר ולא עבר שינוי בין כותלי בית הסוהר שכן אין בחלוף הזמן מאז החלטת אותה וועדה ועד לדיון בוועדה שהחלטתה היא נושא העתירה שבפנינו כדי לשנות את התוצאה, ואין בעובדה שהוגשה תוכנית שיקום של רש"א לגבי המשיב לכשעצמה כדי לשנות את החלטתה.

10. לאור כל האמור לעיל, אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת הוועדה מיום 29.4.10."

ב- רע"ב 3089/10 {מוחמד טיטי נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(3), 894, 896 (2010)} קבע בית-המשפט:

"כעולה מהחלטת הוועדה, בקשתו של המבקש נדחתה - בסופו-של-יום - בשל המסוכנות הנשקפת ממנו נוכח העבירות שבהן הורשע והתרשמות הוועדה כי מחוייבותו האידיאולוגית לביצוע המעשים לא פגה. פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי לא התייחס לשאלה המשפטית בגינה מתבקשת רשות הערעור, קרי שימוש בחלקים השנויים במחלוקת בחוות-הדעת של השב"כ כראייה מינהלית. דחיית העתירה נעוצה בכך שבית-המשפט שוכנע כי "מעצם המעשים בהם הורשע העותר, סוג העבירות, טיבן והמניע לביצוען, עולה מסוכנות ממשית לבטחון הציבור ולשלומו ומסוכנות זו לא נסתרה". לא מצאתי כי קביעה זו מגלה על פניה עילה למתן רשות ערעור. לכך יש להוסיף כי - בנסיבות העניין - אין עילה למתן רשות ערעור בשאלה משפטית שבית-המשפט המחוזי לא נזקק לה לצורך הכרעה בעתירה שהונחה לפניו."

ב- עת"א (מינהליים מר') 39575-06-10 {מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים בגוש מרכז, תק-מח 2010(3), 844, 847 (2010)} קבע בית-המשפט:

"2. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, ועיינו בעתירה ובנספחים שצורפו אליה ובמידעים שהיו בפני הוועדה, אנו סבורים כי הוועדה לא נתנה משקל ראוי לנתונים השונים שהובאו לפניה, שיש בכל אחד מהם כדי למנוע את שחרורו של המשיב על-תנאי כדלקמן:

(א) עברו הפלילי של המשיב, שכולל 8 הרשעות קודמות בעבירות של אלימות ובריונות.

(ב) ההזדמנויות שניתנו למשיב בעבר לשנות את דרכו העבריינית, לרבות על-ידי שחרור על-תנאי ממאסר קודם בשנת 2000 ועונשי מאסר על-תנאי שהוארכו והופעלו.

(ג) העובדה כי המשיב שומר על מערכות יחסים חבריות עם גורמים עבריינים וכי הוא פועל מתוך תפיסת נאמנות להם ועל רקע צורכי כוח ושייכות, כפי שצוין על-ידי הגב' לובלסקי.

(ד) המידעים המודיעיניים הקיימים בעניינו של המשיב אשר מלמדים על פעילות עבריינית שמבוצעת על ידו בתוך כותלי בית הסוהר, דבר שאף הוביל לשלילת חופשותיו שמנעה בחינת התנהגותו מחוץ לכותלי בית הסוהר.

(ה) התנהגות שלילית של המשיב בין כותלי בית הסוהר במהלך מאסרו, כפי שבאה לביטוי במידעים שהוצגו בפנינו ובפני הוועדה, ובהתנהגותו כלפי הסוהרת.
אל מול אלה עומדת הצהרתו המילולית של המשיב כי בכוונתו לשנות את אורחות חייו, והעתקת מקום מגורי משפחתו מרמת עמידר לבן שמן, אך אין בכך כדי לאיין את מסוכנותו ולהוכיח סיכויי שיקום שכן גם בעבר הצהיר הצהרות דומות ולא עמד בהן, כפי שתואר לעיל.

3. לאור כל האמור לעיל, מצביע מאזן השיקולים הרלוונטיים כי המשיב לא עמד בנטל לשלול את הסיכון הצפוי לשלום הציבור משחרורו, ולא הוכיח סיכויי שיקום.

אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת ועדת השחרורים מיום 16.6.10."

ב- רע"ב 2154/11 {נאסר עבדלחילים סלוטה נ' משטרת ישראל - שירות בתי הסוהר, תק-על 2011(2), 78, 80 (2011)} קבע בית-המשפט במקרה דנן לא נעלמה מעיני ועדת השחרורים העובדה שמדובר במאסר ראשון של המבקש וכמו-כן לא נעלמה מעיניה התנהגותו הטובה במהלך המאסר.

יחד-עם-זאת, נוכח חומרת העבירה והעובדה שהמבקש מגלה רק מודעות ראשונית לחומרת מעשיו וכן נוכח עמדתה השלילית של ועדת אלמ"ב סברה הוועדה כי אין מקום להורות על שחרורו.

בהקשר זה, בית-המשפט ציין כי יש לזכור כי בפני ועדת אלמ"ב היו כל המסמכים הרלוואנטיים ובכלל זה דו"ח עו"ס; דו"ח ביקורים; חוות-דעת פסיכיאטר; וגזר הדין בעניינו של המבקש ובהינתן מכלול השיקולים הצריכים לעניין בצדק סבר בית-משפט קמא כי מדובר בהחלטה סבירה שאין להתערב בה.
ב- עת"א (מינהליים נצ') 36382-07-11 {איגור בטלוק (אסיר) נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר-מחלקת האסיר, תק-מח 2011(3), 3964, 3966 (2011)} קבע בית-המשפט:

"ראינו, כי ועדת השחרורים גזרה את מסקנתה בדבר מסוכנותו של העותר מחומרת העבירה. ואמנם, לחומרת העבירה השלכה רבה, דרך-כלל, על המסקנה אודות מסוכנותו של האסיר המבקש להשתחרר על-תנאי. אלא שיסוד זה הוא אך יסוד אחד, גם אם חשוב, מתוך כלל היסודות שיש להביאם בחשבון השיקולים, בבואנו לגזור מסקנה אודות מסוכנותו של אסיר. במקרה שלפנינו יש לראות את העובדה, כי העבירה החמורה שביצע העותר נעברה לפני כעשור שנים, כאשר היה תחת השפעת אלכוהול. מאז, משמע במהלך מאסרו, הוא עבר שינוי בעל משמעות, כפי שמעידים גורמי הטיפול, ובתוך כך עבר בהצלחה טיפול גמילה מאלכוהול, שנראה כי היה גורם חשוב במעשה העבירה. מתוך עיון בתיק ועדת השחרורים למדנו, כי בשנת 2007 עבר העותר לכלא חרמון, שם עבר, כאמור, תהליך גמילה, כשגורמי הטיפול מציינים את התעקשותו לדבוק בתהליך חרף קשיים שחווה בדרך. אחר כך עבר העותר לאגף נ"ס, שם הוא שוהה עד היום. הוא עבר טיפול פרטני עם עו"ס האגף משך כחצי שנה, והתרשמותה ממנו ומן השינוי שחל בו הייתה חיובית מאוד. הוא השתתף לאחרונה בפרוייקט "שגרירים", בו אסירים מתנדבים לעבודות שונות בקהילה, כשהממונים עליו התרשמו מן המוטיבציה הגבוהה שלו לפעילות הקהילתית, כשהוא "נותן את כל כולו לאורך כל הפרוייקט".

מכל הדברים הללו אנו מגיעים לכך, שמסוכנותו של העותר לציבור בעת הזו אינה כמסוכנותו לפני כעשר שנים, עד כי יש מקום לשחרורו על-תנאי. עתה חל בעותר שינוי בעל משמעות, לאחר שעבר גמילה ונטל חלק בתהליך טיפולי, כשהכול שבעי רצון מן השינוי העמוק שחל בו.
רש"א הכינה עבור העותר תוכנית שיקום, הכוללת שהיה בהוסטל משך כשנה, שלאחריה ישהה העותר תחת פיקוח של רש"א שנה אחת נוספת. גורמי הטיפול בבית הכלא סומכים ידיהם על שחרורו, בתוכנית זו שהכינה רש"א.

בטרם חתימה נעיר הערה אודות הפנייתה של ועדת השחרורים את העותר להשלמת תהליך השיקום בקבוצה. ובכן כאמור, העותר נמצא בלתי-מתאים, בשעתו, לקבוצת טיפול זו, ונראה כי העניין נזנח, גם בידי גורמי הטיפול. מתוך עיון בדבריהם של גורמי הטיפול ניתן ללמוד, כי תוכנית השיקום שהכינה רש"א עבור העותר עשויה לספק המשך נאות לתהליך שיקומו, ובכך יש להסתפק.

סיכומם של דברים, אנו מקבלים את העתירה ומורים על שחרורו של העותר, בתנאים אותם תקבע ועדת השחרורים. לשם כך הננו מורים על החזרת הדיון לוועדת השחרורים, שתתכנס בעניינו של העותר בהקדם האפשרי, על-מנת לקבוע, כאמור, את תנאי השחרור."

ב- רע"ב 5029/11 {קאיד אבו עסא נ' שב"ס, תק-על 2011(3), 4289 (2011)} נפסק מפי כב' השופט ס' ג'ובראן:

"במקרה שלפניי, מעלה המבקש סוגיה חשובה, היא סוגיית משקלה של העבירה בקביעת מסוכנותו של אסיר (יוזכר כי על-פי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, חובה על הוועדה להתחשב במסגרת שיקוליה בסוג העבירה, נסיבותיה, חומרתה, היקפה ותוצאותיה). במקרה קודם (רע"ב 4938/11 ורטילני נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסם, ניתן ביום 6.9.2011) (להלן: "פרשת ורטילני") עמדתי על-כך כי טרם התקבלה בפסיקה הכרעה באשר למשקל שיכול שירות בתי הסוהר לתת לעצם המסוכנות הנובעת מטיב העבירה בהחלטותיו לגבי שילובו של אסיר בסבב חופשות. בתוך כך, הסברתי כי ככל שהאסיר קרוב יותר למועד שחרורו, לא יכולה עצם ההרשעה בעבירה לשמש אינדיקציה עיקרית למסוכנותו הגוברת על כל יתר הנתונים העומדים בפני שירות בתי הסוהר, בכללם חוות-דעת באשר לשיקומו של האסיר ומידת מסוכנותו בעת קבלת החלטה (בניגוד למסוכנותו בזמן ביצוע העבירה). יחד-עם-זאת, באותו מקרה הבקשה נדחתה מאחר ובשל חלוף הזמן ממילא היה צפוי דיון נוסף בעניינו של האסיר, ולפיכך לא היה מקום להתערבותו של בית-משפט זה.

המקרה שלפנינו מעלה את אותה השאלה בעצמה רבה אף יותר. בהחלטת ועדת השחרורים נקבע כי:
'מסוכנות האסיר נלמדת גם מנסיבות העבירה, שם אנו רואים אדם שנוהג ברכב בלתי מורשה, סוטה ללא סיבה מנתיב נסיעתו, נמלט מהמקום ואיננו מגיש עזרה ואיננו נעצר כדי לוודא שמי מהנפגעים לא נזקק לעזרה.
זוהי התנהגותו של אדם שאיננו מעריך חיי אדם, ואיננו מוכן לקחת אחריות על מעשיו ולהושיט יד לנפגעים.
נמנע מחברי הוועדה מללמוד מה היה באמת בנסיבות התאונה, שכן בעקבות הסדר הטיעון, פרוטוקול בית-המשפט הינו קצר וחסר, ורק עובדות כתב האישום המתוקן בפני חברי הוועדה, בנוסף לעובדה כי היו קשיים ראייתיים שהוועדה אינה יודעת מה הם שהביאו להסדר הטיעון.'
(נספח א' לבקשת רשות הערעור)

פסקאות אלו הן החלק הארי של ההחלטה. בנוסף לשיקול זה, מתייחסת הוועדה בשורה אחת בלבד לכך שהמבקש לא השלים את תהליך השיקום ולמכתבו של אביה של קרבן העבירה. אף המשיבה, בתגובתה, שבה ומדגישה לפנינו את קביעת בית-המשפט המחוזי שגזר את דינו של המבקש כי מדובר בהסדר טיעון מקל במיוחד.

לטעמי, אין מקום לקבל את הקביעה כי העובדה שהעונש שנקבע לאסיר נמוך מהעונש ה"אמיתי" המגיע לו, תשמש כשיקול לגיטימי יחיד בכל החלטה הנוגעת לעניינו של אסיר. הנחת המוצא חייבת להיות כי העונש שנגזר על נאשם המורשע בדין הוא עונש ראוי לעבירה בהתחשב בעוצמת הראיות. אכן, גורמי התביעה לא פעם ממליצים, במסגרת הסדרי טיעון, על ענישה קלה מזו לה היה עלול הנאשם להיות חשוף לו היה מורשע בהליך מלא. יחד-עם-זאת, הקלה זו בעונש משכללת אף את העובדה כי אפשר שהנאשם לא היה מורשע כלל בהליך המלא, או שהיה מורשע בחלק מהעבירות בלבד. קבלתו של בית-המשפט את המלצת התביעה בדבר העונש משמעותה כי העונש המוטל על הנאשם הוא עונש המקובל על בית-המשפט ביחס לעבירה. לו היה העונש קל באופן לא סביר, חובה הייתה על בית-המשפט שלא לקבל את המלצת התביעה (לניתוח מקיף של סוגיה זו ראו: נתנאל דגן "הליך קבלת ההחלטות בוועדות שחרורים בישראל" עבודה לקבלת תואר מוסמך (אוניברסיטת בר אילן, 2010), 81-78) .

יחד-עם-זאת, אין בדברים האמורים כדי לענות על השאלה המהותית בדבר מידת המשקל שיכול להינתן לעצם טיבה של העבירה בה הורשע הנאשם בבואו לעמוד בפני ועדת השחרורים. כפי שקבעתי בפרשת ורטילני, קביעה קטגורית כי עבירות מסויימות מעצם טיבן מקימות חזקת מסוכנות של אסיר, שאינה הולכת ופוחתת ושאותה לא יכול האסיר לסתור בשום שלב של מאסרו היא קביעה לא סבירה, הנוגדת את אחת מתכליותיו המרכזיות של ההליך הפלילי - שיקומו של האסיר. בתוך כך, מובן כי יש הבדל גדול בין המסוכנות של אסירים שהורשעו בעבירות שונות ובנסיבות שונות. אם-כן, לטעמי, ראוי שהמסוכנות המגולמת בעצם טיבה של העבירה ונסיבותיה תשמש כנקודת המוצא שעל בסיסה תיבחן תוכנית השיקום של האסיר. על תוכנית השיקום של אסירים להיבנות באופן כזה שתוכל, באם האסיר משתף פעולה ומראה התקדמות, להביאו למצב של מסוכנות מופחתת או אי מסוכנות כלל בשלבים המתקדמים של מאסרו (ובוודאי שבעת שחרורו מהכלא). כך, אין ספק כי בעבירות מין תהליך שיקום מוצלח הוא כזה שבו חוות-הדעת המקצועית היא שהאסיר לא צפוי לקיים עבירות מין נוספות בעתיד. משמע, מדובר בתהליך שיקום תובעני במיוחד. בדומה, אין ספק כי עבירות נמשכות יביאו לקביעת רף גבוה יותר של שיקום בטרם יוחלט לשלב את האסיר בסבב חופשות או לנכות שליש מעונשו. יחד-עם-זאת, מאחר שכפי שאסביר להלן יש לדחות את העתירה שלפני לגופה, הרי שאני מבכר, לעת עתה, להשאיר שאלה זו בצריך עיון.

במקרה שלפניי, מקובלת עלי קביעת בית-המשפט קמא כי מדו"ח העובדת הסוציאלית עולה תמונה של שיקום חלקי ושל הכרה ראשונית בלבד בחומרת העבירות. מאחר ומדובר בעבירות חמורות, כדי לקבוע כי החלטתה של הוועדה לא סבירה באופן המצדיק התערבות בתוכנה, היה מוטל על המבקש נטל כבד. היה עליו להוכיח שיקום של ממש. שיקום שכזה לא מצאתי בחוות-הדעת. כמו-כן, מקובלת עלי עמדתו של בית-המשפט קמא (המושתתת על לשון החוק עצמו) כי יש לתת משקל לעמדת משפחת הקורבן. ברי, כי אף בהקשר זה, המשקל שיינתן לעמדת הקורבן אינו מוחלט ותלוי נסיבות. כך למשל, משקל מוגבר יינתן לעמדתו של קורבן החשוף לסיכון או למצוקה ממשית בשל שחרורו של האסיר, כגון נפגעות אלימות מינית או אלימות במשפחה. לעומת זאת, עמדת קורבנות עבירה אשר אינם צפויים לסבול ממצוקה כלשהי מעצם שחרורו של האסיר תזכה למשקל נמוך יותר בשיקולי הוועדה. מכל מקום, לא מצאתי במקרה זה כי הוועדה העניקה משקל לא סביר לעמדת משפחת הקורבן.
לנוכח האמור לעיל, מקובלת עלי מסקנתו של בית-המשפט לעניינים מינהליים שלפיה החלטתה של ועדת השחרורים סבירה ואין מקום להתערב בה.

סוף דבר, דין הבקשה להידחות."

ב- עת"א (מינהליים מר') 17203-10-11 {א' א' ד' נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2012(1), 1774, 1777 (2012)} קבע בית-המשפט כי לאור התנהגותו האלימה החמורה של העותר כלפי גרושתו והאמור בדו"ח גורמי הטיפול, צדקה הוועדה כאשר העדיפה את האמור בחוות-דעת ועדת אלמ"ב ועמדת גורמי הטיפול בשב"ס על חוות-דעתו של ד"ר שני והתוכנית השיקומית שהציג העותר.

ב- עת"א (מינהליים נצ') 4193-01-12 {פיסל ח'ליליה (אסיר) נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר-מחלקת האסיר, תק-מח 2012(1), 3192, 3193 (2012)} קבע בית-המשפט כי מסוכנותו של העותר מתמקדת בנהיגתו, אלא שרישיונו נשלל לשנים ארוכות, ובכך יש כדי לאיין את המסוכנות, ומכאן מתבקש שחרורו, כאשר שאר השיקולים הצריכים לעניין אינם עומדים לו למכשול, כגון נטילת חלק בטיפול בבית הכלא, ושאר השיקולים שמנה בית-המשפט בהחלטתו הנ"ל.

ב- עע"א (שלום נצ') 334/08 {מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים, תק-של 2008(2), 10286 (2008)} קבע בית-המשפט, בקבלו את העתירה:

"10. בהחלטת הוועדה אין כל דיון בשאלת הסכנה הנשקפת מן המשיב לציבור על רקע עברו העשיר, תכיפות העבירות, והעובדה שאת העבירות נשוא המאסר הנוכחי ביצע חודשים ספורים לאחר שסיים לרצות 10 חודשי מאסר, בגין עבירות קודמות.
11. גילו של המשיב ומחלתו הקשה, יש בהם כדי להוות שיקול לטובתו, והיו יכולים להוות בסיס להנחה כי כיום פחת החשש בעניינו, מפני הישנות העבירות, לולא היוו כבר בעבר שיקול שהביא לשחרורו המוקדם של המשיב, אך לא מנעו ממנו לחזור ולבצע מעשים דומים.

באשר לנסיבות העבירה, אמנם המשיב פרץ לבניין קופת חולים, אך לא גנב משם תרופות, אלא כסף וקופה שהכילה כספים, וזאת לאחר שעבר בחדרים, חיפש בהם והותיר אחריו אי סדר.

אף הוועדה שוכנעה בישיבתה הראשונה, כי נדרשת תוכנית שיקום, שתוכל לאיין את הסכנה הנשקפת מן המשיב; תוכנית כזו לא הוכנה, ושחרורו של המשיב בתנאים שנקבעו על-ידי הוועדה, אין בו כל ערובה לבטחון הציבור.

דו"ח גורמי הטיפול ממחיש, כי לא חל במשיב, במהלך מאסרו הנוכחי, כל שינוי אשר יקים פתח לתקווה כי למד את הלקח ולא ישוב לסורו. לכך מתווסף המידע המודיעיני, המצביע לכאורה על-כך שהמשיב לא זנח את עולם הפשע.

12. שוכנענו מכל האמור, שהחלטת הוועדה איננה יכולה לעמוד על כנה, משלא נשקלו בה שיקולים רלבנטיים ומהותיים לבחינת מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרורו המוקדם של המשיב, ובהעדר תוכנית שיקומית שתאיין או תפחית את הסכנה הטמונה בו.

על-כן, אנו מקבלים את העתירה ומורים על ביטול ההחלטה."

3. ביצוען של עבירות על רקע אידיאולוגי
עבירות על רקע אידיאולוגי ייחודיות באופיין. ייחודיות זו, קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול כל עוד לא נזנח, להניב, בנסיבות מתאימות בעתיד, מעשים דומים לאלו שבוצעו על-ידי האסיר בעבר, היא שהביאה להטלת נטל שכנוע כבד יותר על האסיר להוכיח שהוא "ראוי לשחרור וכי שחרורו לא יסכן את שלום הציבור".

בתי-המשפט פסקו לא אחת, כי עבירות אשר בוצעו על רקע אידיאולוגי, מעידות על קו מחשבה מגובש העומד מאחוריהן, העלול, כל עוד לא נזנח, להניב בעתיד, בנסיבות מתאימות, מעשים דומים לאלה אשר בוצעו על-ידי האסיר בעבר {בג"צ 1920/00 חברת הכנסת זהבה גלאון ואח' נ' ועדת השחרורים בית סוהר מעשיהו, פ"ד נד(2), 313 (2000)}.

אין באופי העבירה כשלעצמו לקבוע שאסיר אינו ראוי לשחרור מוקדם גם כאשר העבירה היא על רקע אידיאולוגי {עת"א (מחוזי חי') 2809-07-09 מוהנד חאלד (אסיר) נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר-מחלקת האסיר, תק-מח 2009(3), 13364, 13366 (2009)}.

התאספותם של בני חבורה אחת לשם יידוי אבנים ופגיעה באזרחים ישראלים רק מחמת העובדה כי הם כאלה, מעידה על-כך, כי בבסיס העבירה מצוי הנימוק האידיאולוגי {עע"א (מחוזי נצ') 802/08 עמאר בכרי נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(4), 14936, 14938 (2008)}.

ההנחה של סיכון בגלל ביצוע עבירה על רקע אידיאולוגי איננה קביעה אוטומטית בדבר מסוכנותו של מי שהורשע בעבירה בטחונית "ובאם יוכח כי לא פעלו מתוך תפיסה אידיאולוגית או הזנחות תפיסה זו, הרי שהנחה זו תוכל להיות מופרכת" {עע"א 3244/90 אלסורי נ' מדינת ישראל, תק-על 90(3), 795 (1990); רע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' עודה סמיר, תק-על 2006(3), 4187 (2006); עת"א (מינהליים חי') 46157-11-10 אלסעדי פאתן בסאם (אסיר) נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(1), 25567, 25570 (2011)}.

באשר לסיכון העתידי הצפוי מן האסיר המרצה עונש מאסר בשל עבירות אידיאולוגיות, על האסיר הנטל להראות כי זנח את קו המחשבה שהנחה אותו בעבר ועומד מאחורי העבירות אותן ביצע {עע"א (מינהליים ת"א) 1971/09 ג'בארין מנאר נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2009(2), 7831, 7834 (2009)}.

די בהעדר אינדיקציה על זניחת הקו האידיאולוגי אשר הנחה את האסיר במעשיו בגינם נאסר, כדי שיתעורר חשש כבד בנוגע לסיכון הכרוך בשחרורו המוקדם {בג"צ 1920/00 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2), 313 (2000)}.

נטל כאמור, שעיקרו, הצגת ראיה פוזיטיבית על-ידי האסיר כי הוא זנח את תפיסת עולמו האידיאולוגית, הינו קשה עד בלתי ניתן להרמה.

יחד-עם-זאת, אין זה השיקול היחיד שעל הוועדה לשקול בבואה להחליט בבקשת השחרור על-תנאי, שאם תאמר כן לעולם לא תהא הוועדה רשאית להורות על שחרורו על-תנאי של אסיר בטחוני שעבירותיו נעברו על בסיס אידיאולוגי. מסקנה זו אינה מתיישבת עם הוראת החוק, אשר לא מצא לסייג את הוראותיו הכלליות ביחס לעבירות אלה.

חוק שחרור על-תנאי ממאסר מונה שורה של שיקולים רלבנטיים שעל הוועדה לשקול עת דנה היא בבקשתו של אסיר לשחרור מוקדם.

סעיף 9(1) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מכוון לסוג העבירה שבשלה נושא האסיר עונש מאסר, ובענייננו - עבירה על רקע אידיאולוגי.

יחד-עם-זאת סעיף הנ"ל אינו מסתפק בייחודיות העבירה מבחינת סוגה אלא מכוון גם לחומרתה - וגם בעבירה על רקע אידיאולוגי יש מדרג של חומרה - לנסיבות ביצועה, להיקפה ולתוצאותיה.

עיון בפסיקת בתי-המשפט אשר קבעה את אותו נטל שכנוע מכביד מלמד, כי מעבר לעבירה בעלת הרקע האידיאולוגי שהייתה במדרג גבוה מבחינת חומרתה, נמצאו מאפיינים נוספים שהיה בהם כדי להצביע על מסוכנות: עבירה של מגע עם סוכן זר שקדמה לה עבירה קודמת בעלת גוון בטחוני {רע"ב 6281/07}; עבירה של הנחת חומרי חבלה, חברות בארגון בלתי חוקי, ייצור חומר נפץ ואמונים צבאיים שלא בהיתר {רע"ב 694/07}; עבירות נשק וניסיון לרצח, לאחר שניסה יחד עם אחרים לבצע פיגוע תופת נגד תלמידות בית ספר בשכונה בירושלים. האסיר עדיין אוחז באותו אידיאולוגיה {בבחינת ראיה פוזיטיבית הפוכה} ויש לו עדיין קשרים לגורמים חיצוניים. כן צויינה המיומנות שרכש האסיר במסגרת שירותו הצבאי בהכנת מטעני חבלה {רע"ב 8571/07}; עבירת רצח על רקע אידיאולוגי. להעדר ראיה פוזיטיבית לזניחת הקו האידיאולוגי התווספה העובדה שהאסיר, שהודה בביצוע העבירה, מתקשה לקחת עליה אחריות. בדו"ח הסוציאלי נכתב: "התרשמותי היא מאדם אשר נמנע מלקחת אחריות על הכוונות שעמדו מאחורי ביצוע המעשה, מאחר והינו מכחיש כל בעייתיות בהתנהגותו ובמניעיו בביצוע העבירות אין לי יכולת להעריך את מידת מסוכנותו" {בג"צ 1920/00}.
ב- עע"א (מחוזי ת"א) 1677/07 {ג'יהאד אחמד מוסטפא עבידי נ' ועדת השחרורים שליד כלא השרון, תק-מח 2007(3), 11001, 11005 (2007)} קבע בית-המשפט כי העותר נכלל בקבוצה של אסירים שהורשעו בביצוע עבירות חמורות על רקע אידיאולוגי, ואידיאולוגיה זו, שהנחתה אותו, הייתה עדיפה בעיניו על ערכים שערכם חשוב יותר מכל ובראשם קדושת חיי האדם.

עוד נקבע כי לאופיין ונסיבותיהן החמורות של העבירות, יש להוסיף גם את המצב הביטחוני השורר גם בימים אלה, באשר יש בו כדי להוות שיקול במניין השיקולים לבחינת מסוכנותו של העותר.

זאת ועוד. כבר נקבע כי אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפיסת העולם אשר עמדה ביסוד ביצוע עבירה חמורה.

יתרה-מזאת, במקרה הנדון, לא הובאו נתונים משמעותיים המוכיחים כי העותר נטש את הקו האידיאולוגי שגרם לו לבצע את מעשיו, פרט לטענות כפי שהוצגו מפיו של בא-כוחו.

ב- עע"א (מינהליים ת"א) 1971/09 {ג'בארין מנאר נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2009(2), 7831, 7836 (2009)} בקבלו את העתירה קבע בית-המשפט:

"מעבר להנחיות הכלליות אשר פורטו לעיל, בענייננו לא הוכח כלל כי הרקע לעבירות בהן הורשעה העותרת היה אידיאולוגי. אין בכתב האישום, אשר בעובדותיו הודתה, כל רמז להזדהותה עם מטרות הארגון אליו ביקשה גאדא לגייסה, ולמרות הקשר הממושך, לא הצטרפה העותרת לארגון. גם תסקיר שירות המבחן שהוגש במסגרת ההליך הפלילי עליו הסתמכה הוועדה אינו מצביע על מניע אידיאולוגי והמעשים מוסברים שם בקשייה של העותרת להתמודד עם מצבים רגשיים קונפליקטואליים, תחושת חוסר ערך עצמי ונטייה להיות מושפעת מדמויות הנתפסות על ידה כחזקות.

מכאן, שבחינת בקשת העותרת אמורה הייתה לכלול התייחסות גם לנתוניה האישיים והתנהלותה בכלא.

ב- בג"צ 1920/00 ח"כ זהבה גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2), 313 (2000) נקבע, אמנם, שכאשר מדובר בעבירה חמורה על רקע לאומני אידיאולוגי, אין הכרח להביא ראיות שלפיהן מהווה האסיר סיכון לציבור במובן זה שיבצע עבירה מסויימת אם ישוחרר, ואין חובה להציג מידע שלילי מתקופת המאסר, על-מנת להצביע על מסוכנותו, כמו-כן הובהר כי אין בהבעת חרטה בעלמא כדי להעיד בהכרח על שינוי בתפיסת העולם אשר עמדה ביסוד העבירה אותה ביצע.

יחד-עם-זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה כי העותרת נטלה אחריות על מעשיה והבהירה בכל עת שניתנה לה הזדמנות לכך, שהיא ערה לחומרת העבירות ומצטערת על הסתבכותה בהן. גם בית-המשפט אשר גזר את דינה ציין כי התרשם שמדובר בחרטה כנה. העובדה שהעותרת מנסה לתרץ את מעשיה ומצרה על התוצאות הקשות לגביה, אין בהן כדי להפחית מהחרטה וההבנה.

לא מצאתי בחומר שהוצג לוועדה, שכלל דו"ח שב"ס וחוות-דעת שב"כ, ולו ראשית ראיה שיש בה כדי להצביע על פעילות אידיאולוגית או הזדהות עם הארגון שבשמו פעלה העותרת בעבר, כשם שלא נמצאה ראיה כלשהי להמשך השתייכותה הארגונית, וחוות-דעת שב"כ עליה סמכה הוועדה החלטתה הינה כללית וכוחה יפה לכל אסיר בטחוני.

לא נעלמה מעיני ההלכה לפיה על האסיר המבקש שחרור מוקדם להצביע על השינוי שחל בהשקפת עולמו, אולם מכאן ועד המסקנה לפיה די בחוות-דעת כללית הכוללת משפט אחד, בעניינה של העותרת, לפיו לא הוכח שינוי באידיאולוגיה, כדי למנוע שחרורה, רחוקה הדרך. הייתה זו חובתה של הוועדה להתייחס לנסיבותיה האישיות של האסירה העומדת בפניה אשר התנהלותה הגלויה מצביעה לכאורה על שינוי בהשקפת עולמה.

אין חולק כי הפסיקה קבעה שאין חובה להציג מידע "קונקרטי" שיצביע על פעילות מוגדרת המסכנת את שלום הציבור. אולם, אין אני סבורה שנציג היועץ המשפטי לממשלה יכול לצאת ידי חובה על-ידי אמירה לפיה בהעדר ראיה כלשהי, יש לראות בעותרת כמי שלא שינתה דרכה. אם נקבל גישה זו, יוטל על שכמו של האסיר נטל שלא ניתן לעמוד בו, מאחר שלא ניתן להוכיח שינוי אידיאולוגי, אלא באמצעות התנהגות גלויה בתקופת המאסר ואמירות שיש בהן להצביע על שינוי זה.

לא מצאתי בהחלטת הוועדה כל התייחסות להבעת החרטה של העותרת ולהעדר אינדיקציה כלשהי להמשך השתייכותה הארגונית, כשם שלא נבחנה שאלת הרקע למעשיה, אשר אין כל ביטחון כי הונעו על רקע אידיאולוגי.

לאור האמור לעיל, סבורה אני כי יש לקבל את העתירה ולהורות על שחרורה של העותרת."

ב- עע"א (מחוזי נצ') 594/09 {אימן עבדאלסלאם סמאענה נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2009(3), 11234, 11235 (2009)} קבע בית-המשפט כי אסיר אשר הורשע ומרצה עונשו בגין עבירות של השתייכות לארגונים המוכרים כארגוני טרור, חייב להוכיח כי זנח את האידיאולוגיה הרעה, אשר הנחתה אותו בעת ביצוע העבירה. על העותר היה להביא ראיות לכך כי כיום אינו מחזיק באידיאולוגיה המסוכנת האמורה, אשר הביאה אותו להצטרפות לארגון האסור, וכי שחרורו לא יהווה משום סכנה לכלל.

במקרה דנן, לא נמצא בין טיעוניו של העותר, כל טיעון, ממנו ניתן ללמוד על זניחת האידיאולוגיה המסוכנת.

4. אי-תשלום פיצוי – סעיף 9(1) לחוק
תכליתו המיידית של סעד הפיצוי במסגרת ההליך העונשי, היא תכלית של פיצוי הנפגע ממעשה עבירה שגרם לו נזק או סבל. זו תכלית אזרחית מן המניין.

הנחת היסוד בסעיף 77 לחוק העונשין היא שמעשה העבירה אשר גרם סבל או נזק מהוות גם עוולה אזרחית לגוף או לרכוש.

בנסיבות אלה, אין טעם או הצדקה בשליחת הנפגע להגיש תביעה אזרחית לאחר שבית-המשפט קבע כי הנאשם עשה מעשה אשר גרם לנפגע נזק.

משכך, נועדה הוראת סעיף 77 לחוק העונשין להציע לנפגע אפשרות לזכותו בפיצוי, מבלי שיאלץ לטרוח בהגשתה של תביעה אזרחית.

אומנם חיובו של עבריין בתשלום פיצוי לקורבן העבירה, יש בו יסוד של היטהרות לעבריין ועשוי הוא אותו חיוב לתרום לשיקומו, ואולם אין בכך ובטעמים נוספים כדי להפוך את הפיצוי אשר היסוד הדומיננטי בו הוא יסוד אזרחי לפיצוי שאותו של עונשין חרוט בו {ת"פ (חי') 2561-07 מדינת ישראל נ' רווידה אבו רוקון, תק-של 2009(3), 30102 (2009)}.
כאמור, סעיף 77 לחוק העונשין מורה לנו כי סמכותו של בית-המשפט היושב לדין פלילי לחייב מי שהורשע בדינו לשלם לאדם שניזוק ממעשה העבירה פיצויים בגין נזק וסבל שנגרמו לו, בעיקרה ועל-פי אופייה ואפיוניה סמכות אזרחית היא.

סעיף 77 לחוק העונשין ממוקם בחוק העונשין ואופיו הינו אופי אזרחי מובהק, באשר בניגוד לעונשים פליליים במרכזם עומד הנאשם, הרי שבמרכזו של הפיצוי עומדים הניזוק וסבלו.

זאת ועוד. בין תכליותיו של סעיף 77 לחוק העונשין מצויות יעילות הדיון וההקלה על הניזוק באופן שבית-המשפט הדין בעבירה הפלילית יוכל לפצותו על סבל שנגרם לו על-ידי נאשם וזאת מבלי לאלצו לכתת רגליו ולהגיש בנוסף תביעה אזרחית {רע"פ 2976/01 בתיה אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002)}.

דעה דומה הובעה ב- ע"פ 4701/93 {אבו שיכה נ' מדינת ישראל, תק-על 94(2), 1832 (1994) (להלן: "פרשת אבו שיכה")} שם קבע בית-המשפט כי פיצוי כספי הינו חיוב אזרחי, ומשכך לא ניתן לקבוע כי אי-עמדה בו תוביל לריצוי ימי מאסר תמורתו.

בפרשת אבו שיכה גזר בית-משפט קמא על הנאשם לשלם פיצוי כספי או חצי שנה מאסר תמורתו. בית-המשפט שלערעור קבע כי "הדין עם המערער ככל שמדובר בפיצוי הכספי, שכן זהו חיוב אזרחי שלא יכולה להתלוות אליו כחלופה מאסר. לכן אנו מבטלים את החלופה של חצי שנה מאסר תמורת אי-תשלום פיצוי. החוב יגבה כחוב אזרחי על-ידי המתלונן שהפיצויים נפסקו לטובתו".

בפרשת מנשה ניסים {ע"פ 435/88 מנשה ניסים נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 498 (1989) (להלן: "פרשת מנשה ניסים")} קבע בית-משפט קמא כי במידה ולא ישולם הפיצוי הכספי יישא המערער במאסר של 100 ימים. בית-המשפט שלערעור קיבל הערעור וקבע כי "בשולי הדברים, גם ניתן להעלות ספק, אם אכן ראוי, מבחינת המגמה החקיקתית, מעיקרו, שפיצוי אשר נועד כל כולו להטבת ניזקו של קורבן העבירה, ואשר לובש לבוש כספי, יומר בענישה במאסר, שאין לקורבן כל תועלת ממנו."

בפרשת מנשה ניסים בית-משפט שלערעור ביטל את ההוראה הקובעת 100 ימי מאסר תמורת הפיצוי במקרה של אי-תשלומו.

כלומר, סעיף 77 לחוק העונשין הינו סעיף אזרחי במהותו שתכליתו להקל על מי שניזוק בעבירות פליליות ולכרוך פיצויו {במישור האזרחי} יחד עם הענישה הפלילית.

תכלית זו, השמה במרכזה את טובתו של הניזוק ולא את ענישת הנאשם, יש לממש בעת פירוש הוראות החוק, כך שהחוק יפורש בצורה ליברלית המיטיבה עם הניזוקים.

בהערת אגב, נעיר כי תכלית זו, למשל, יש לממש דרך מתן אפשרות לניזוק, לפנות באופן פרטי ללשכת ההוצאה לפועל לצורך גביית הפיצוי שנפסק לטובתו במסגרת גזר דינו של הנאשם. מתן אפשרות כאמור מתיישבת עם תכלית החוק ואף אינה סותרת את האמור בו, שהרי החוק אינו קובע שלא ניתן יהיה בשום אופן לפעול בדרך אחרת, אלא אך מסדיר את הדרך שמטרתה להקל עם הניזוק {ראה גם ת"פ (נצ') 4426/04 מדינת ישראל נ' א' ר' ז', תק-של 2006(3), 19524 (2006) שם התיר בית-המשפט למתלוננת לפנות ללשכת ההוצאה לפועל ולגבות את הפיצוי שנפסק לטובתה בגזר הדין וזאת במקום המרכז לגביית קנסות}.

על-פי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, נקבעו השיקולים אשר יהוו נר לרגליה של הוועדה בבואה לשקול בקשה לשחרור על-תנאי.

כאשר נגזר על האסיר תשלום פיצוי בגין עבירה בה הורשע, על ועדת השחרורים לשקול האם פיצוי זה שולם, ואם לא שולם, מה הסיבות לכך.

השיקול של אי-תשלום קנס או פיצוי הוסף ביום 26.6.06 לשיקולים המנויים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, לאחר חקיקתו של חוק זכויות נפגעי עבירה והוא בא לתת ביטוי מעשי לזכותו של נפגע עבירה לקבל פיצוי שנפסק לו על-ידי בית-המשפט בגין נזק שנגרם לו על-ידי האסיר שמבקש להשתחרר בטרם ריצה את מלוא תקופת מאסרו.

התעלמות משיקול זה, במיוחד כאשר המשיב התחייב לשלם את הפיצוי כחלק מהסדר טיעון שאומץ על-ידי בית-המשפט בעיקר בשל התחייבותו זו וכאשר לא פנה למרכז לגבית קנסות מבעוד מועד על-מנת שייחלק את תשלום הפיצוי או ידחה את תשלומו לאחר שישוחרר, חוטאת למטרת התיקון הנ"ל {עת"א 37109-09-10 היועץ המשפטי לממשלה נ' אשר דמרמרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010); ראה גם רע"ב 2669/10 רווח נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 1309 (2010); עע"א 1769/07 (נצ') ג'ריס נ' ועדת שחרורים, תק-על 2007(4), 13299 (2007)}.

על-פי הוראות חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, הופקד המרכז על גביית חובות, קנסות ופיצויים, שנגזרו על נאשם. סעיף 5ב(א) לחוק הנ"ל מקנה למנהל המרכז סמכות להורות על פריסה או דחייה של תשלומו של חוב, אם שוכנע כי היו סיבות סבירות לאי-תשלום החוב במועדו, או כי קיימות נסיבות אישיות מיוחדות של החייב המצדיקות פריסה, או דחייה של התשלום כאמור.

תשלום הפיצוי חשוב לא רק מנקודת מבטו של האסיר, כמי שמכיר ונושא באחריות למעשיו, אלא גם מנקודת מבטם של קורבנות מעשיו והוא מהווה סימן לכך שהאסיר חש חרטה ומבקש להביע זאת בפני קורבנותיו.

יש בחיובו של האסיר בפיצוי הנפגע יסוד של היטהרות לאסיר העשוי לתרום לשיקומו, וכן יש בכך משום שילוב נפגע העבירה כמשתתף בהליך הפלילי, מתוך ראייה כי הטבת נזקו הינה חלק חשוב בתהליך הענישה ובהפנמת נורמות ההתנהגות הראויות {רע"פ 9727/05 פלוני נ' מדינת שיראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

בתשלום הפיצוי יש משום ביטוי להפחתת מסוכנות מצד האסיר והוכחה לסיכוי שיקום שלו, שכן הוא מבטא את החרטה שהוא חש ואת הצורך שלו לתקן, ולו במעט, את הנזק שגרם לקורבנותיו. משלא פיצה האסיר את קורבנות מעשיו הוא לא הפיג את החשש למסוכנות מצידו אם ישוחרר ולא הוכיח סיכוי שיקום {עת"א 19124-04-10 ברקאי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

כאשר אסיר אינו מקיים מחוייבות שניתנה על ידו במסגרת הסדר טיעון, יש בכך כדי להצביע על חשש שהוא לא הכיר באמת בחומרת מעשיו ולא נוטל אחריות עליהם ויש בכך כדי להצביע על האפשרות כי יחזור על מעשיו גם בעתיד כך ששחרורו על-תנאי עלול לסכן את הציבור.
אין בחוסר יכולתו הכלכלית של האסיר כדי להצדיק את אי-תשלום הפיצוי שכן, ברוב המקרים, מצבו היה ידוע לו בזמן שניתן גזר הדין, מה גם שאין בחוסר יכולת כלכלית כדי למנוע מבית-המשפט להטיל על נאשם לפצות את הנפגע {ראה למשל ע"פ 5761/05 מג'דלאווי נ' מדינת שיראל, תק-על 2006(3), 1009 (2006)}.

במקרים מסויימים, אי-תשלום הפיצוי לנפגע העבירה מהווה עילה מספקת לדחיית הבקשה לשחרור על-תנאי בטרם רוצה כל עונש המאסר שהושת על האסיר.

כך למשל, בית-המשפט ב- עת"א 37109-09-10 {היועץ המשפטי לממשלה נ' אשר דמרמרי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010) (להלן: "פרשת אשר דמרמרי")} קבע כי התנהגות המשיב מהווה הפרה באמון שניתן בו, הן על-ידי בית-המשפט קמא, הן על-ידי עותר, והחשוב מכל, באמון שנתנו בו הנפגעות פעם נוספת כשהסכימו להסדר הטיעון לאחר שהמשיב הבטיח לפצות אותן על הנזקים הממשיים שנגרמו להן.

עוד נקבע בפרשת אשר דמרמרי כי התנהגות זו של המשיב, כשהוא אינו ממלא אחר התחייבויותיו ואינו מקיים רכיב חשוב מרכיבי העונש שהושת עליו, מצביע על מסוכנות של המשיב שכן תשלום הפיצוי לנפגעות מהווה לא רק פיצויי לשמו, אלא מהווה גם ביטוי מעשי להבעת חרטה של המשיב על מעשיו, ונטילת אחריות עליהם ועל הנזק שגרם לנפגעות.

ב- עע"א 2282/07 {אביב לוי נ' ועדת השחרורים גוש מרכז, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} קבע בית-המשפט, בדחותו את העתירה, כי אין בעובדה שהעותר הודה בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, כדי להצדיק קביעה שהוא אינו מסוכן עוד וראוי לשחרור על-תנאי, שכן הוא לא פיצה את משפחה המנוחה, כפי שקיבל על עצמו לעשות בהסדר הטיעון.

עוד נקבע כי אין בחוסר יכולתו הכלכלית של העותר ובהיותו אסיר במשך שנים ארוכות כדי להצדיק מחדל זה, שכן העותר היה צריך לקחת נתונים אלה במסגרת שיקוליו כשכרת את הסדר הטיעון, מה גם שמגזר הדין שהטיל עליו לפצות את משפחת המנוחה, עולה כי מדובר היה בפיצוי שאמור היה להשתלם בתשלומים.

בהחלטת ועדת השחרורים שמקום מושבה בבית הסוהר מעשיהו קיבל כב' השופט {סג"נ בדימוס} יצחק שנהב {מיום 6.12.11, טרם פורסם} את טענת האסיר לפיו אינו יכול לשלם הפיצוי מחמת היותו פושט רגל.

במקרה האחרון, קבע כב' השופט שנהב כי על יסוד המלצת גורמי הטיפול האסיר הפנים את חומרת המעשה והוא מצטער צער עמוק על מה שעולל לקורבנות.

עוד קבע כב' השופט שנהב כי האסיר הוכרז כפושט רגל ומונה לו נאמן על-ידי בית-המשפט. בנסיבות אלה, האסיר אינו רשאי לשלם כל סכום לקורבנות וכל סכום שיעמוד לרשותו של האסיר עובר לנאמן והוא זה שמחזיר את החובות על-פי זכות הקדימה שבדין ולא מן הנמנע הוא, שגם אם האסיר היה מחזיר סכום גדול לנאמן הוא לא היה מגיע לקורבנות במידה ויש זכות קדימה לאחרים.

ב- ע"פ 4782/97 {יוסף בסימי נ' מדינת שיראל, תק-על 98(3), 38 (1998) קבע בית-המשפט כי "אילו חפץ המחוקק בקביעת מאסר כאמצעי להבטחת תשלום הפיצויים היה עושה כן במפורש; ומכל מקום בוודאי שלא היה קובע לעניין זה מאסר, שריצויו אינו בא במקום הפיצויים" {ראה גם עע"א 1820/06 אביגדור נימני נ' ועדת השחרורים ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

ב- עת"א (נצ') 23710-1-11 {מדינת שיראל נ' ג'אברין, טרם פורסם} הוועדה החליטה לשחרר את האסיר על-תנאי תוך שהיא לוקחת בחשבון את העובדה כי האסיר מרצה מאסר שני בגין עבירות חמורות וטרם שילם את הפיצוי למתלונן.

במקרה דנן, הוועדה התחשבה בטענתו של המשיב כי אין המדובר בהעדר רצון לשלם את הפיצוי למתלונן אלא בהעדר יכולת כלכלית.

ב- עת"א (נצ') 14775-07-11 {סייד אחמד נ' משטרת ישראל - שירות בתי הסוהר, תק-מח 2011(3), 3836 (2011)} קבע בית-המשפט כי אשר לעובדה שהעותר טרם שילם את הקנס והפיצויים שנגזרו עליו, אכן יש לשקול אף עובדה זו, אף שאילו עמד העדרו של התשלום לבדו, אפשר ולא היה מונע שחרורו של העותר. אין בכך לומר, כמובן, כי העותר פטור מלעשות על-מנת לשלם את הקנס והפיצויים.

בכך כיוונו לומר כי תשלום הקנס והפיצויים הוא, לפי מצוות המחוקק, שיקול אחד בין שאר השיקולים שיש לשקול, ונראה כי במקרה דנן, אין זה השיקול בעל המשקל העודף.

ב- עע"א (מחוזי ת"א) 2362/07 {יפרח אבנר נ' ועדת השחרורים - גוש מרכז, תק-מח 2007(4), 4062 (2007)} בית-המשפט לא קיבל את טענת בא-כוח העותר, לפיה העובדה שהעותר פיצה את משפחת הקורבן מהווה הוכחה מעשית לכך שהוא מתחרט בכנות על התנהגותו בגינה הוא מרצה את מאסרו, שכן הוא לא שילם את הפיצוי במועדים שקבע גזר הדין, שאימץ את הסדר הטיעון גם בעניין זה, למרות שיכול היה לשלמו בתשלומים, אלא הוא שילם אותו רק על-מנת לעמוד בתנאי סעיף 9(1) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

ב- עע"א (שלום נצ') 1769/07 {סברי ג'ריס נ' ועדת השחרורים, תק-של 2007(4), 13299 (2007)} קבעה הוועדה כי הימנעותו של העותר לשלם את סכום הפיצויים, מלמדת על אי-קבלת אחריות על מעשיו, ומכאן המשך הסיכון הנשקף למתלוננת.

עוד קבעה הוועדה כי תנאי להיעתרות לבקשת העותר, הינו תשלום סכום הפיצוי במלואו ולאחר תשלום הפיצוי, יהיה העותר רשאי לפנות לוועדה בבקשה חוזרת.

עותר טען כי הוועדה התעלמה מכך כי הוא שילם את סכום הקנס שהושת עליו ואילו את סכום הפיצויים הינו פורע בתשלומים, בהתאם לתנאים שנקבעו על-ידי המרכז לגביית קנסות. עוד נטען כי במקרה דנן לא היה מקום לקבוע כי אי-תשלום הפיצויים מהווה ראיה למסוכנות.

בית-המשפט קבע כי עיון בהחלטתה של הוועדה מלמד על-כך, כי הנימוק העיקרי לדחיית בקשתו של העותר נעוץ בכך שהוא לא שילם למתלוננים את סכום הפיצויים שהושת עליהם. כאמור, ראתה בכך הוועדה משום חוסר קבלת אחריות על מעשיו, ומכאן הסיקה כי הוא ממשיך לסכן את המתלוננת.

נראה, כי בכך שגתה הוועדה. כאמור, גביית הוצאות, קנסות ופיצויים נתון לשיקול-דעתו של המרכז לגביית קנסות, אגרות ופיצויים. במקרה דנן, טען העותר, ונראה כי אין חולק על-כך, כי סכום הקנס שולם על ידו.

הוועדה אף לא התייחסה לסוגיה זו, אשר צצה ועלתה, משום מה, בטיעוני המשיבה, מבלי שנמצא לנו כל בסיס לטיעוניה אלה של בא-כוח המשיבה.

מנגד, העותר הציג את החלטת המרכז לגבית קנסות ממנה עולה, כי המרכז החליט שסכום הפיצוי ישולם, בשלב זה, בתשלומים לשיעורין, על-סך 300 ₪ לחודש וזאת משך שנה. לאחר מכן יוחלט באשר לתשלום יתרת הסכום.

יתרה-מזאת, העותר צירף אסופת קבלות, מהן עולה כי אכן הוא פורע את התשלומים העיתיים אשר הושתו עליו. העותר ציין, כי התקיים, ערב מאסרו מקצבת זקנה - קצבה אשר נשללה ממנו עם מאסרו. על רקע זה יש להבין את החלטת המרכז לגביית קנסות.

במקרה דנן, קבע בית-המשפט כי הוועדה לא עשתה את המוטל עליה, ובחנה את הסיבות לאי-תשלום סכום הפיצויים.

עוד נקבע כי בפני הוועדה הובאו ראיות הולמות, לכך שהמנהל לפי החוק האמור עשה שימוש בסמכותו והורה על פריסה ודחייה של תשלום סכום הפיצויים. בכך, חזקה על המנהל כי בחן את נסיבותיו האישיות של העותר ונמצא כי אכן קיימות נסיבות אישיות מיוחדות, המצדיקות פריסה ודחייה של התשלום כאמור.

בהתעלמותה של הוועדה מהחלטת המנהל, נפלה שגגה. יתר-על-כן, כעולה מהחלטתה של הוועדה, נשען נימוקה העיקרי של הוועדה לדחיית הבקשה, על עובדת אי-תשלום סכום הפיצויים, על-כן, משקבענו כי הוועדה שגתה לעניין זה, הרי למעשה דין החלטתה להתבטל.

ב- עת"א (מינהליים מר') 40391-12-11 {היועץ המשפטי לממשלה נ' בן נון נינקאשוילי יעקב, תק-מח 2011(4), 15324 (2011)} טענה באת-כוח העותר כי הוועדה הייתה מוסמכת לפרוס את הפיצוי שנפסק על ידה לתשלומים כפי שפסקה, גם אם בית-המשפט שהטיל אותו דחה את בקשת המשיב לעשות כן וכן היא טוענת כי המשיב לא היה מודע לכך שעליו לשלם את הפיצוי מיד לאחר הטלתו ומשכך פנה לראשונה לבית-המשפט בבקשה לפרוס אותו לתשלומים רק לאחר שהיה מיוצג על ידה.

בית-המשפט, קיבל העתירה וקבע כי מה שמונע, את שחרורו המוקדם של המשיב הוא העובדה כי הוא לא שילם ולו מקצת הפיצוי שהוטל עליו לפצות את המתלוננים שאותם הונה ומהם גנב כספים, וצודק העותר בטענתו כי משדחה בית-המשפט שהטיל את הפיצוי את בקשת המשיב לפרוס אותו לתשלומים, לא הייתה הוועדה מוסמכת לקבוע הסדר תשלומים בניגוד להחלטת בית-המשפט או בניגוד להחלטת המרכז לגביית קנסות, אליו לא פנה המשיב.

משכך, יש בעובדה שהמשיב לא פיצה את קורבנותיו כדי להוכיח שהודאתו באשמה לא ביטאה חרטה מלאה או אמפתיה לקורבנותיו, שכן הוא לא נקט עד כה בשום צעד, לרבות קבלת עזרה מבני משפחה שמוכנים לסייע לו היום, על-מנת לשלם את הפיצוי.

לאור הנ"ל נקבע כי שגתה הוועדה כאשר אפשרה למשיב לשלם את הפיצוי לשיעורין, וכאשר לא התחשבה בעובדה שהמשיב לא פיצה את קורבנותיו כנימוק לדחיית בקשתו לשחרור על-תנאי.

ב- עת"א (מינהליים נצ') 1683-08-10 {היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים בכלא צלמון, תק-מח 2010(3), 17387 (2010)} קבע בית-המשפט, ובקבלו את העתירה תוך ביטול שחרור המשיב, כי המשיב איננו ראוי לשחרור מוקדם, בשל התנהגותו הקלוקלת בבית הכלא, ומכל מקום הוא עשוי לסכן את הבריות אם ישוחרר.

עוד נקבע כי על שני אלה נוסף טעם, הנוגע לקרבנות העבירה, והוא נחלק לשניים. ראשית נראה, כי ממש יש בטענת העותרת, לפיה היה מקום ליתן משקל רב יותר לעמדתן של קרבנות העבירה, שבמכתב שהניחו לפני הוועדה תיארו את הסבל שסבלו וסובלות מאז האירוע ועד היום, אירוע שהותיר בהן צלקות פיזיות ונפשיות. שנית, המשיב לא שילם לקורבנותיו את הפיצויים בהם הוא חוייב, שיקול שעל הוועדה היה לשקול, כך מצווה המחוקק בסעיף 9(1) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

ב- רע"ב 2669/10 {שרון רווח נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 1309 (2010)} בית-המשפט לא קיבל את טענת המבקש לפיה השיקול היחידי שעמד בבסיס החלטת הוועדה היה אי-תשלום הפיצוי לקורבן על-ידי המבקש.

כעולה מפרוטוקול הדיון לפני הוועדה, בעניינו של המבקש התקיימו דיונים בעבר, ובדיון שהתקיים קודם למתן החלטת הוועדה הוצגו לוועדה כל הנתונים הרלבנטיים לקבלת החלטתה.

כמו-כן, מהחלטת הוועדה עולה במפורש כי נתונים אלו נשקלו על ידה, וכי הטעמים לדחיית בקשתו של המבקש בשלב זה הם אי-תשלום הפיצוי לקורבן העבירה, אך גם התרשמות הוועדה כי על המבקש לעבור כברת דרך טיפולית נוספת.

בנסיבות אלה, נשמט הבסיס תחת טענתו של המבקש כי אי-תשלום הפיצויים היה הטעם יחידי לדחיית בקשתו לניכוי שליש מתקופת מאסרו.

ב- עת"א 6856-07-10 {סוידאן (אסיר) נ' מדינת שיראל ואח', טרם פורסם (2010)} קבע בית-המשפט כי העובדה שלאחרונה פנה העותר למרכז לגבית קנסות על-מנת להסדיר את התשלום, אינה יכולה לסייע בידו שכן פנייתו זו צריכה הייתה לבוא בסמוך לאחר מתן גזר הדין, ולא ערב הדיון בוועדה על שחרורו.

ב- ע"פ 1897/08 {דימיטרי פיליוסניו נ' מדינת שיראל, תק-על 2008(2), 1380 (2008)} קבע בית-המשפט כי הקנס שהושת, לרבות הקביעה שהיה והוא לא ישולם ירצה המערער מאסר של 7 חודשים, נושא חומרה יתרה, שלא היה לה צידוק בנסיבות העניין.

אומנם אין לדעת אם הקנס והמאסר תמורתו הוטלו על-מנת להביא את המערער לכך שישלם את הפיצוי שהושת ואולם גם אם זו לא הייתה הכוונה, הרי זו עלולה להיות התוצאה המעשית של הטלת קנס ומאסר תמורתו.

לבסוף נקבע כי במיוחד בשל חלוף הזמן מאז ביצוע המעשים בשנת 2003 יש להורות על ביטול הקנס.

ב- עת"א (מינהליים נצ') 33974-07-11 {פרקליטות מחוז צפון-פלילי נ' ועדת שחרורים בית סוהר צלמון, תק-מח 2011(3), 3972, 3974 (2011)} קבע בית-המשפט:

"12. הוועדה לא נתנה דעתה גם לכך שהתנהגותו של המשיב בכלא איננה תקינה, כפי שניתן ללמוד מדו"חות המשמעת ומן המידע המודיעיני. שיקול זה, כשלעצמו בהתחשב בטיב הפרות המשמעת ובהיקפן, לא היה עומד למשיב למכשול (כפי שקבעה גם הוועדה שדנה בעניינו ב 21.9.10), אולם, מדובר בשיקול נוסף שהיה על הוועדה להביא בין שיקוליה, והמטים את הכף לקבלת העתירה. לכך נוסיף, כי עד כה לא שילם המשיב למתלוננים דבר על חשבון הפיצויים בהם חוייב, אף שהיה עליו לשלמם בתוך 90 יום מגזר הדין וחרף העובדה שמדובר בפיצוי מועט (350,000 ₪), מתוך סכום הגזילה שעמד, כאמור, על למעלה ממיליון ושלוש מאות אלף ₪. עבור הקנס שילם המשיב סך של 7,000 ₪ בלבד (מתוך 70,000 ₪), וזאת לאחר שפנה לבית-המשפט לפריסת הקנס לתשלומים.

13. נוכח השיקולים שפורטו לעיל, אנו סבורים, כי לא ניתן היה להסתפק בתוכנית השיקום שהוכנה למשיב, אשר איננה כוללת טיפול משמעותי, וספק אם היא יכולה להבטיח את שלום הציבור בפניו, שוכנענו כי שקלול הנתונים דלעיל מביא למסקנה, שהחלטת הוועדה איננה סבירה ומחייבת התערבותנו, ולפיכך אנו מורים על ביטול ההחלטה בדבר שחרורו המוקדם של המשיב."

ב- ע"פ 2143/10 {אברהם שלום נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט:

"9. בהטלת הפיצוי עצמו לא ראינו כל פגם, וגם לא מצאנו פגם בהטלת קנס. שונים פני הדברים לגבי רכיב המאסר חלף קנס שהוטל על המערער. יש פגם בתוצאה הכוללת לפיה אי-תשלום הפיצוי והקנס יגרור מאסר בפועל נוסף. הכלל הוא כי לא ניתן להטיל מאסר במקום פיצוי שלא שולם (ע"פ 435/88 ניסים נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1), 498 (1989); ע"פ 5761/05 מג'דלאוי נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 1009 (24.7.2006) פסקה ט' לפסק-דינו של השופט רובינשטיין). בית-משפט זה פסק בעבר כי אין זה ראוי להטיל קנס, ומאסר תמורתו, שתכליתם האחת והיחידה היא תשלום הפיצויים וכן הובהר כי "אילו חפץ המחוקק בקביעת מאסר כאמצעי להבטחת תשלום הפיצויים היה עושה כן במפורש" (ע"פ 4782/97 בסימי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(3), 38 (4.11.1998); וראו גם: יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים חלק שני – הליכים שלאחר כתב אישום (2009), 1766-1765). עוד נקבע כי גם אם לא הייתה כוונה לעשות שימוש בקנס ומאסר תמורתו כ"מנגנון" להבטחת תשלום הפיצויים, אך עקב נסיבות המקרה זו התוצאה המעשית של הטלת מאסר חלף קנס, אין מקום להטיל מאסר (ראו: ע"פ 1897/08 פיליוסניו נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(2), 1380 (10.4.2008); ע"פ 4103/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(1), 5950 (31.3.2008)).

10. בנסיבות מקרה זה קשה שלא להתרשם כי הקנס, והמאסר שהוטל תמורתו, נועדו בעיקרו של דבר להביא את המערער לשלם את הפיצוי למתלונן. נציין כאן כי בערכאה הראשונה נדחה הדיון בו אמורים היו להישמע הטיעונים לעונש למשך שישה חודשים, כדי לאפשר למערער לפצות את המתלונן, אך המערער לא עשה כן ובית-המשפט קבע כי לא ניתנו לכך הסברים מספקים. המשיבה, מצידה, טענה לפנינו כי לא הובהר מה עשה המערער בכספים שגזל מן המתלונן. לטענתה, הוא מסוגל לפצות את המתלונן. אומנם, בית-המשפט קבע כי למערער חובות בהוצאה לפועל ולמס הכנסה וכי יכולתו הכלכלית מוגבלת. אך, בית-המשפט ציין גם כי בא-כוח המערער אמר בדיון שיש אפשרות שהמתלונן יקבל סכום בלתי מבוטל, וכי יש לזקוף לחובתו של המערער את העובדה כי עד עתה לא החזיר את הכספים הגנובים למתלונן. כך, נראה כי המאסר חלף הקנס הוטל כתמריץ למערער לשלם את הפיצוי למתלונן. מכל מקום, גם אם לא זו הייתה כוונתו של בית-המשפט, הרי בהתחשב בנסיבות האמורות – בפועל זו התוצאה המעשית של הטלת המאסר במקום קנס. בנסיבות דומות לענייננו, בהן הוטל פיצוי בנוסף לקנס, החליט בית-משפט זה לאחרונה לבטל מאסר שנקבע במקום קנס, והקנס עצמו נשאר על כנו (ע"פ 7308/09 אבו רמילה נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(2), 3558 (13.6.2010), פסקה יח לפסק-דינו של השופט רובינשטיין). כך לדעתנו ראוי לנהוג גם בענייננו. אין לבטל את הקנס או את הפיצוי אלא רק את הרכיב של שבעת חודשי המאסר הנוספים שהוטלו על המערער אם לא ישלם את הקנס.

11. על-כן, יש לדחות את הערעור על רכיב המאסר שבגזר הדין, על רכיב הפיצוי ועל רכיב הקנס. ואולם – אנו מבטלים את ההוראה לפיה אם לא ישולם הקנס ייאסר המערער לשבעה חודשים."

ב- עת"א (נצ') 54793-01-11 {מג'יד מחמוד נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר-מחלקת האסיר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט:

"4. אין בידינו להיעתר לעתירה. נכון אמנם כי עיון שטחי בהחלטת הוועדה עשוי ללמד, כאילו התחשבה הוועדה אך ורק בעובדה שהעותר לא נשא בעיצומים אשר הושתו עליו בגזר הדין. עם זאת, עיון מעמיק יותר בהחלטתה של הוועדה ובחומר אשר הועמד לרשותה ואשר הוצג גם לעיוננו במסגרת תיק הוועדה, מעלה כי הנימוק העיקרי בעטיו לא שוחרר העותר, הינו אי-נטילת האחריות על ידו, אי-הפנמת הענישה שנגזרה עליו והעובדה כי הוועדה לא שוכנעה כי הוא ראוי לאמונה. הוועדה התייחסה מפורשות להליכים שהוא עבר בין כתלי בית הכלא והגיעה למסקנותיה אלה בדרך מושכלת. העובדה כי העותר לא פיצה את המתלוננים ואף לא נתן את דעתו לעניין זה במהלך שנות מאסרו, כמו גם בעת התייצבותו בפני הוועדה, היה בה כדי להביא את הוועדה למסקנה אליה הגיעה, כלשונה: "התעלמות זו מרכיב זה בעונשו של האסיר, שכנעונו שההליך שעבר האסיר אין בו די לעניין הפנמת הענישה שנגזרה עליו וההתנהגות המצופה ממנו כמי שנטל על עצמו אחריות וכמי שראוי לאמון הוועדה".

הוועדה לא התעלמה מטיעוניו של הסניגור – טיעונים אשר הועלו גם עתה, הן באשר להליך השיקום שעבר העותר בין כתלי הכלא, החרטה שהביע והדו"חות אשר הוגשו לה. הוועדה אף לא התעלמה מתוכנית רש"א, מתוכנית הפיקוח הכלולה בה והאיזוק האלקטרוני, ומדרך השיקום המוצעת לגביו. כל אלה נסקרו בהחלטה, אך לא היה בהם כדי לשכנע את הוועדה כי אכן העותר ראוי לשחרור.

5. יש לזכור כי לאסיר אין זכות מוקנית לשחרור מוקדם על-תנאי. נקודת המוצא היא כי "על האסיר לרצות את מלוא העונש שהוטל עליו ואין לו זכות מוקנית כי מאסרו יקוצר" (רע"ב 6936/07 אוחנה נ' ועדת השחרורים, תק-על 2007(3), 4709 (25.9.07); רע"ב 873/07 נוג'ידאת נ' שב"ס, תק-על 2007(1), 2483 (21.2.07)). יש גם לזכור כי התערבותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בהחלטותיה של ועדת השחרורים – שהינה גוף מעין שיפוטי – היא מצומצמת. בית-המשפט לא ישים עצמו כוועדת שחרורים ולא ישאל עצמו מה היה הוא פוסק אילו היה פועל כוועדת שחרורים. (בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2), 838, 870 (2001); רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2006(1), 1527 (1.2.06)). כל אשר עלינו לשאול את עצמנו היא השאלה, האם ועדת השחרורים פעלה באורח בלתי-סביר.

סבורים אנו, כי במקרה שלפנינו לא נמצאה לנו כל חוסר סבירות בהחלטתה של הוועדה. יש לזכור, כי בין שיקוליה, כמפורט בסעיף 9(1) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, אמורה הוועדה לשקול גם את העבירה שביצע העותר בשלה הוא נושא את עונש המאסר, לרבות נסיבות ביצועה, היקפה, תוצאותיה, תקופת המאסר שגזר עליו בית-המשפט. כן תשקול: "קנס או פיצוי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, שהוא חוייב בהם בגזר דין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם - הסיבות לכך".

יש לזכור כי במקרה שלפנינו, עבר העותר עבירות שביסודן תאוות בצע, והרצון להפיק רווחים קלים על חשבונם של קורבנותיו. כתב האישום מגלה את שיטת הפעולה המתוחכמת והמאורגנת, יציר כפיו של העותר, כמי שעמד בראש ארגון פשיעה, אשר גרמה לפגיעות חוזרות ונשנות, תוך פרק זמן קצר יחסית בקורבנות מרובים - אנשי עמל - אשר אמצעי היצור שלהם נגזלו. השתת עיצומים כספיים בנסיבות אלה, נועדה לתיקון המעוות מחד, ולהראות מן העבר השני, את העובדה כי אכן העותר הפנים את הרע אשר גרם לקורבנותיו. על כגון אלה, נאמר בבית-המשפט לעניינים מינהליים במחוז המרכז ב- עת"א 19124-04-10 ברקאי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2010(2), 21620 (26.10.10): "בתשלום הפיצוי יש משום ביטוי להפחתת מסוכנות מצד העותר והוכחה לסיכויי שיקום שלו, שכן, הוא מבטא החרטה שהוא חש ואת הצורך לתקן, ולו במעט, את הנזק שגרם לקורבנותיו. משלא פיצה העותר את קורבנות מעשיו, הוא לא הפיג את החשש למסוכנות מצידו אם ישוחרר ולהוכיח סיכויי שיקום". עם כל הצניעות והענווה, אין לנו אלא להצטרף לדברים נכוחים אלה.

במקרה שלפנינו, עמדה ועדת השחרורים, ובצדק, על-כך שהעותר אינו נוטל על עצמו אחריות ואינו מפנים את הענישה שנגזרה עליו. העותר אף לא הבהיר כיצד בדעתו לסלק את הקנס ומדוע לא נקף אצבע בניסיון לעמוד בתשלומים שהושתו עליו, הן בתקופת מאסרו והן בעת שעמד בפני ועדת השחרורים.

סבורים אנו, כי בתיקים מסוג התיק שלפנינו, בהם בוצעו עבירות אשר נועדו להפקת רווח כלכלי, תוך פגיעה בקורבנות חפים מפשע, יש ליתן משנה תוקף לשיקול המפורט בסעיף 9(1) לחוק באשר לתשלום הפיצויים והקנסות. נימוק זה נועד לבטא את תיקונו של העבריין והפגת המסוכנות הטמונה בו, על-מנת שוועדת השחרורים תוכל ליתן בו אמון.

טיעוניו הכלליים של העותר, המפנים את קורבנותיו לנקיטת הליכים אזרחיים נגדו, יש בהם אף משום שמץ של זלזול בגזר הדין שהתווה מועדים לתשלום, המלמד על חוסר הפנמת הרע שבמעשיו.

על-כן, בצדק קבעה הוועדה כי הוא אינו ראוי לאמונה.

6. סוף דבר - העתירה נדחית."

ב- עת"א 597-07-10 {אליהו דהן (אסיר נ' מדינת ישראל ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} קבע בית-המשפט:

"על העותר נגזרו 54 חודשי מאסר בפועל בגין מעשי מרמה שעשה, במסגרתם הוציא מאזרחים תמימים שנתנו בו את אמונם מיליונים רבים של שקלים.

משמלאו שני שלישים למאסרו ביקש העותר להשתחרר על-תנאי. בישיבה מיום 11.6.09 הסכימה המדינה, בדיון שנתקיים בפני ועדת השחרורים, כי העותר ישתחרר על-תנאי, אם רק יגיע לידי הסדר עם המרכז לגביית קנסות. באותה ישיבה הבטיח העותר, כי יגיע לידי הסדר עם המרכז לגביית קנסות. על יסוד הבטחה זו של העותר נעתרה ועדת השחרורים לבקשתו ושחררה אותו על-תנאי. בין היתר קבעה הוועדה, כתנאי מתנאי השחרור, כי העותר יגיע לידי הסדר עם המרכז לגביית קנסות על תשלום הפיצויים בהם חוייב בגזר הדין, כשהיא מציינת במפורש, כי אם לא יעשה כן עשוי הדבר להוליך לביטול שחרורו ("הפקעת רשיונו").

בישיבות המעקב שנתקיימו בהמשך נסתבר, כי העותר לא הגיע לידי הסדר עם המרכז לגביית קנסות, ודחיות אחדות של ישיבות הוועדה לא הביאו את העותר לקיים אחר התנאי שנקבע לשחרורו. סופו-של-דבר, בהחלטה מיום 29.12.09 הפקיעה ועדת השחרורים, בראשות כב' השופט בדימוס ע' שרון, את רשיונו של העותר. הוועדה סברה, כי העותר חומק באופן שיטתי מלבצע את התנאי שקבעה ועדת השחרורים מיום 11.6.09, בכך שאינו מגיע לידי הסדר עם המרכז לגביית קנסות. הוועדה הוסיפה עוד וציינה, בגדרו של סעיף 9(1) לחוק, כי ההסברים שנתן העותר לאי-תשלום הפיצויים, אינם משכנעים.

בישיבה מיום 25.1.10 הציג העותר בפני ועדת השחרורים אישור על הסדר אליו הגיע עם המרכז לגביית קנסות לתשלום הפיצויים. על-כן עוכב ביצוע החלטת ההפקעה, עד כי תינתן החלטה אחרת. עוד נקבע, כי על העותר להראות, בישיבת המעקב הבאה, כי הוא עומד בהסדר התשלומים. והנה בישיבת המעקב מיום 15.4.10 נסתבר, כי העותר איננו מקיים אחר הסדר התשלומים, והוא ביקש ארכה לתשלום סך 100,000 ₪ שנקבעו בהסדר, עד יום 26.5.10. הוועדה באה לקראתו וקבעה ישיבת מעקב נוספת ליום 14.6.10, וגם ישיבה זו נדחתה לבקשת העותר, שעתר לארכה נוספת לקיום מחוייבויותיו. בישיבה הנדחית מיום 1.7.10 נסתבר, כי העותר לא עמד בהסדר ולא שילם את סך 100,000 השקלים שבהסדר. נוכח הדברים הללו דחתה הוועדה את בקשת העותר לעיכוב הביצוע, ורישיונו הופקע כאמור למלוא תקופת התנאי, הכול כפי שנקבע בהחלטה מיום 29.12.09.

על החלטה זו של ועדת השחרורים, המפקיעה את רישיונו, מלין העותר בעתירה שהניח לפנינו. לשיטתו לוקה ההחלטה המפקיעה בשניים: הליקוי האחד – לטענת העותר אין בידי הוועדה סמכות להפקיע את רישיונו אך בשל אי-תשלום הפיצויים למתלוננים, והליקוי השני – גם אם ההחלטה ניתנה בסמכות, הרי שעובדתית הוא קיים אחר התנאי, כיוון שהוא שילם באופן ישיר למתלוננים אחדים את הפיצוי המגיע להם.

ובכן אשר לטענה האחת, זו הנוגעת לסמכותה של ועדת השחרורים לבטל את השחרור על-תנאי בשל אי-תשלום פיצויים למתלוננים, טענה זו מכוונת, הלכה למעשה, לחוקיות החלטת השחרור מיום 11.6.2009, שקבעה כי העותר יציג הסדר עם המרכז לגבית קנסות, כתנאי לשחרורו. החלטה זו ניתנה, בשעתה, אם לא לבקשתו, ודאי לפי הסכמתו של העותר, ואין צריך לומר – העותר לא הגיש עתירה כנגד ההחלטה וממילא לא תקף את חוקיותה בפני בית-המשפט לעניינים מינהליים. יש יותר מטעם לפגם בכך, שלאחר שהחלטת השחרור הוציאתהו אל מחוץ הסורגים, ולאחר שהוא איננו מקיים אחר ההחלטה מזה למעלה משנה בתירוצים מתירוצים שונים, הוא מבקש עתה לתקוף את חוקיותה.

מכל מקום, אנו נניח לתום לבו של העותר ונבחן את השאלה, האם נתונה הייתה סמכות בידי הוועדה לקבוע, בשעתה, כתנאי לשחרור, הצגת הסדר עם המרכז לגביית קנסות, ואם תרצו – תשלום בפועל של הפיצויים (כולם או חלקם). התשובה לשאלה זו טמונה בהוראת סעיף 13 לחוק. סעיף-קטן 13(ב) נותן בידי הוועדה "להתנות שחרורו של אסיר בתנאים נוספים..." (על אלה שפורטו בסעיף-קטן 13(א)). ככל שטענת העותר מכוונת לקיומה של סמכות להתנות תנאים – הסמכות קיימת, איפוא. ובסעיף זה, המסמיך את הוועדה להתנות תנאים לשחרור, לא מצאנו איסור כלשהו על התניית השחרור בתשלום פיצויים דווקא.

לא זו אף זו: סעיף 9 לחוק מונה את השיקולים השונים שעל ועדת השחרורים לשקול, בבואה להחליט אם לשחרר אסיר על-תנאי אם לאו. בתוך אלה מצאנו, בסעיף-קטן 9(1), כי על הוועדה לשקול גם את שאלת תשלומם של קנס או פיצויים, לאמור:

'קנס או פיצוי ... שהוא חוייב בהם הגזר הדין כאמור, האם שילמם ואם לא שילמם – הסיבות לכך...'

יוצא איפוא, בידי הוועדה שלא לשחרר אסיר, על יסוד העובדה שהוא לא שילם קנס או פיצויים (כמובן כשהם נשקלים בין יתר השיקולים הנוגעים לעניין המסויים המונח לפתחה של הוועדה). מכאן גם שבסמכות הוועדה להתנות, כי אם לא ישלם האסיר קנס או מאסר, הא לא ישוחרר מכלאו.

סמכות יש, איפוא, בידי הוועדה להתנות את השחרור בתשלום פיצויים למתלונן, שבהם הוא חוייב בפסק-הדין. שאלה נפרדת היא, האם היה מקום לקביעתו של תנאי שכזה, היותו מידתי וכד'. אלא ששאלה זו אינה עומדת על הפרק, כיוון שאת החלטת השחרור, שקבעה את התנאי בדבר הצגת הסדר תשלומים, לא תקף בשעתו העותר, שכן זו ניתנה, כאמור, לבקשתו או לכל הפחות לפי הסכמה שלו. כיום עתה אנו עומדים בפני החלטה חלוטה (שניתנה כאמור בסמכות), שאין להרהר אחר סבירותה. מכל מקום, למעלה מן הצורך נציין, כי התניה של השחרור בתשלום הפיצויים בהסדר ראוי, לא נראית בעינינו בלתי-סבירה, כשאנו מביאים בחשבון את הנסיבות המיוחדות הסובבות את המקרה שלפנינו. די להעיף מבט על כתב האישום עב הכרס על-מנת להיווכח בדמותו של העותר, שניצל את מעמדו ואת חלקת לשונו על-מנת להוציא במרמה עשרות מיליוני ₪ מאזרחים תמימים. כאשר זהו היקף המרמה, וכאשר שיעור הפיצויים שבו חוייב העותר עמד על כשש מאות אלף ₪ (בלבד, ביחס להיקף המרמה והכספים שנלקחו מקורבנותיו של העותר), אין זה בלתי-סביר להתנות את השחרור בתשלום הפיצויים, או לכל הפחות בהסדר ראוי לתשלומם בתוך זמן סביר, כאשר סביר להניח, כי מתוך המיליונים הרבים של השקלים שנטל העותר מקורבנותיו, הוא הותיר בכיסו, במקום זה או אחר על פני הכדור, כדי האפשרות לתשלום הפיצויים שנפסקו נגדו. מכל מקום, כאמור, דברים אלה נאמרים בחינת למעלה מן הדרוש, משההחלטה המקורית בדבר התניית השחרור בתשלום הפיצויים לא נתקפה בשעתה, כי אם ניתנה בהסכמת העותר.

התנאי שקבעה הוועדה בדבר הצגת ההסדר עם המרכז לגביית קנסות שריר וקיים, איפוא. העותר ביקש לשכנע, כי הוועדה טעתה בקביעתה, כי הוא לא קיים אחר התנאי, שכן הוא שילם 40,000 ₪, ועוד תשלומים ששולמו למתלוננים ישירות. טענה זו נבחנה היטב בידי הוועדה, ובמסקנתה, שדחתה את הטענה, לא ראינו כל פגם. ערב קבלת ההחלטה, בחודש דצמבר 2009, לא היה בידי העותר כל הסדר תשלומים עם המרכז לגביית קנסות, ואם היה הסדר חלקי – הוא לא עמד בו. על-כן אין כל פגם בהחלטת ועדת השחרורים בקביעתה, כי העותר לא עמד בתנאי שקבעה ועדת השחרורים בהחלטת השחרור, ולכן לא נפל גם פגם בהחלטה המפקיעה את הרישיון.

ביום שמיעת העתירה טענה ב"כ העותר, כי בין לבין עלה בידי מרשה להגיע לידי הסדר עם המרכז לגביית קנסות, והוא אף עמד בתשלום הראשון שנקבע בו, קרי סך 100,000 ₪. עתה נשאלת השאלה, האם – לאחר שניתנו לו הזדמנויות אחדות והוא לא ניצלן – יש בידי העותר לתקן את המעוות ולקיים אחר התנאי שנקבע בהחלטה המקורית, גם אם באיחור, ולאחר שלימד על עצמו כמי שמבקש לחמוק מן התשלום. ובכן לטעמי, אף שהתנהלותו של העותר אינה לרוחי, סוג התנאי שנקבע בהחלטת השחרור הינו כזה, שיש בידי העותר למלאו בכל עת, שאז ישתחרר על-תנאי. תוצאה דומה הייתה מתקבלת, דרך המחשה, אילו נקבע, כי העותר לא יצא את בית כלאו אלא אם ישלם את מלוא סכום הפיצויים. במקרה שכזה הוא עשוי היה לצאת את בית הכלא אם רק ישלם את הפיצויים, גם אם ישלם את הפיצויים בחלוף תקופה ארוכה. הוא הדין במקרה שלפנינו. אם יסתבר, כי העותר מילא אחר התנאי שנקבע בהחלטת השחרור, גם אם באיחור ניכר, כי אז בידו להעלות את הדבר בפני ועדת השחרורים, לאו דווקא בהליך של ביטול השחרור (הפקעת רישיון), כי אם גם בדרך של קיומו של דיון חוזר. במקרה שלפנינו עלה הדבר בהליך של ביטול השחרור.
במהלך הדיון בעתירה לא יכול הייתי לראות, אם אכן הגיע העותר לידי הסדר גמור לתשלום הפיצויים, או שמא מדובר בהסדר זמני, משמע לתקופת ביניים, שאחריו צריך שייעשה הסדר אחר. מכל מקום, נוכח התנהלותו של העותר, ממנה עולה חשש פן בכוונתו לחמוק מתשלום הפיצויים ככל שיוכל, ראוי כי עניינו ישוב לוועדה, על-מנת שתעיין מחדש בהחלטה מיום 11.6.10, ותשוב ותחליט איזהו התנאי הראוי, בנוגע לתשלום הפיצויים, שיהא בו כדי להבטיח את תשלומם.

סיכומם של דברים, החלטת ההפקעה מיום 29.12.09 סבירה, ואין מקום לביטולה. כיוון שמילוי התנאי צופה פני עתיד, יש בידי העותר להראות, בכל עת, כי מילא אחריו, ולשם כך יש מקום לקיומו של דיון חוזר אצל הוועדה. במסגרתו של דיון חוזר שכזה בידי הוועדה לשקול, וכך עליה לעשות, נוכח הניסיונות לחמוק מתשלום לאורכה של השנה האחרונה, איזהו התנאי הראוי שיש לקובעו, על-מנת להבטיח את תשלום הפיצויים."

ב- עת"א (מחוזי חי') 5875-06-09 {טל חיים נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2009(2), 18739 (2009)} קבע בית-המשפט:

"בפנינו עתירת אסיר המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים כלא כרמל, אשר החליטה להפקיע את רישיונו של העותר באופן שבו יהיה עליו לחזור לכלא ולרצות את יתרת תקופת מאסרו.

מעיון בנימוקי הוועדה עולה כי הוועדה קבעה שיש לבטל את הרישיון משני טעמים. הטעם הראשון הוא אי קיום תנאים הקשורים בהליך של טיפול ושיקום וניתוק קשר עם הגורמים הטיפוליים. הטעם השני הוא כי האסיר לא מילא אחר תנאי שחרור מקורי ולפיו היה עליו לפצות את נפגע העבירה בסכום כספי מסויים, הכול כמפורט בנימוקי הוועדה.

סבורים אנו כי תנאי השחרור שעניינו חיוב האסיר בפיצוי כספי, פיצוי אשר נפסק על-ידי בית-המשפט שגזר את דינו, הינו תנאי שחרור אשר ועדת השחרורים לא הייתה מוסמכת מלכתחילה לקבוע כחלק מתנאי הרישיון וכחלק מהתנאים לשחרור מוקדם. החיוב בפיצוי נפגע העבירה נקבע בגזר הדין. ככל שלא ישולם הפיצוי, קיימות דרכים בחוק לאכוף את גביית התשלום כחוב אזרחי. חוק העונשין אינו מאפשר קביעת מאסר חלף אי-תשלום פיצוי וכפועל יוצא מכך, גם לא ניתן להתנות שחרור מוקדם ברישיון בתשלום הפיצוי הנ"ל. אין ליצור מצב בו אדם אשר מתקשה בתשלום פיצוי, ימצא עצמו בפועל מרצה מאסר בתמורה, וזאת במסגרת ההליך הפלילי או הליך שעניינו קציבת תקופת מאסר.

מובן כי לעניין זה של גביית החוב, פתוחות הדרכים לנפגע העבירה הזכאי לפיצוי, לנקוט בהליך מתאים שעניינו אכיפת ביצוע התשלום ואולם אין זה מתפקידה או מסמכותה של ועדת השחרורים.

אשר-על-כן, אנו קובעים כי תנאי זה אשר היה חלק מתנאי השחרור נקבע בחוסר סמכות. מכאן גם שהחזרת העותר למאסר עקב אי-קיום התנאי הנ"ל, גם היא החלטה שהתקבלה בחוסר סמכות.

בנסיבות אלה, ומאחר וחלק מנימוקי הוועדה לביטול הרישיון והחזרת העותר לכלא התבססו, כאמור לעיל, על-תנאי שהתקבל בחוסר סמכות, אנו מורים להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים, אשר תשקול את עניין הפקעת הרישיון על בסיס הנימוקים אשר בסמכותה לשקול, ובמסגרת זו גם תשקול את בקשת העותר לקבוע כי יש להפקיע רק חלק מתקופת הרישיון."

ב- ת"פ (מחוזי ת"א) 240-97 {יוסף נחום נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(3), 14847 (2011)} נפסק מפי כב' השופט עודד מודריק:

"ביום 10.12.08 גזר בית-משפט זה את עונשו של המבקש למאסר בפועל, קנס של 50,000 ש"ח ופיצוי של 25,000 ש"ח לכל אחד משלושת המתלוננים (סך הפיצוי - 75,000 ש"ח ).

משך קרוב לשלוש שנים למן מועד גזר הדין לא שילם המבקש מאומה על חשבון הפיצויים והקנס. עתה, כיון שהוא נמצא לפני דיון בוועדת השחרורים ערך את הפנייה דנן שתכליתה לגרום לביטול סכומי הפיגורים שהצטברו בשל הימנעות מקיום חובת התשלום שלעיל, להתיר למבקש לשלם את סכום הקנס המקורי ולזקוף את התשלום על חשבון הקנס (כדי שלא יחוייב בשנת מאסר נוכח אי-תשלום הקנס) וכן לפרוש לתשלומים, לאחר השחרור, את חובת תשלום הפיצויים למתלוננים.

המבקש מסביר את מחדל התשלומים מצידו בכך שמצבו הכלכלי בכי רע. הוא הצליח כעת, במאמץ גדול לאסוף כספי תרומות בסך 50,000 ש"ח המאפשרים לשלם את הקנס בערכו המקורי. אם יבוטלו תוספות הפיגורים, יהיה לאיל ידי המבקש לשלם את הפיצויים, לשיעורין, למן שחרורו מן המאסר.

הנה-כי-כן מתבקשת החלטה בארבעה נושאים: (1) זקיפת תשלום על חשבון הקנס; (2) ביטול תוספות פיגורים לקנס; (3) ביטול תוספת פיגורים לפיצוי; (4) דחיית תשלומי קנס ופיצוי ופריסתם.
זקיפת תשלום על חשבון הקנס
סעיף 77(ג) לחוק העונשין מורה כי סכום ששולם על חשבון קנס שיש בצדו חובת תשלום פיצויים ייזקף תחילה על חשבון הקנס. זו הוראה מנדטורית שאין לבית-המשפט, או למרכז לגביית קנסות סמכות להתערב בה.

על-כן, לא ניתן להורות, כפי שהמבקש מבקש, שהסכום שיופקד על ידו ישמש לתשלום הקנס, קודם לתשלום הפיצוי.

המשמעות היא שאם יפקיד המבקש סכום של 50,000 ש"ח התשלום ייזקף על חשבון הפיצוי. כיון שחוב הקנס יישאר על מכונו יהיה על המבקש לשאת בעונש של שנת מאסר תמורת הקנס. ניתן "להתגבר" על הקושי באמצעות דחיית תשלום הקנס (ראו את "המתווה" להלן).

ביטול תוספות פיגורים לקנס
ביטול תוספת הפיגורים לקנס מצויה בסמכות מקבילה של המרכז לגביית קנסות (סעיף 5ג לחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995) ושל בית-המשפט (סעיף 69 לחוק העונשין).

ככלל עדיף שהמרכז לגביית קנסות יבחן וישקול אם יש מקום לביטול התוספת בכל מקרה קונקרטי. (ראו את "המתווה" להלן).

ביטול תוספת פיגורים לפיצוי
ביטול תוספת פיגורים לפיצוי מצויה בסמכות ייחודית של בית-המשפט (סעיף 5ג לחוק המרכז לגביית קנסות אינו חל על פיצוי. סעיף 69 לחוק העונשין מקנה סמכות זו לבית-המשפט).

אקבל החלטה בעניין זה לאחר שיתגבשו החלות המרכז לגביית קנסות.

דחיית תשלומי קנס ופיצוי ופריסתם
הסמכות לדחות תשלום קנס ופיצוי ולפרוס את תשלומם לשיעורין מוקנית למרכז לגביית קנסות (סעיף 5ב לחוק המרכז לגביית קנסות).

מתווה פעולה בעניין הנדון
לנוכח המגבלה שנובעת מסעיף 77 לחוק העונשין ובשל פיצול הסמכויות המתואר לעיל נראה לי שהדרך הנכונה לפעול היא כדלקמן.

המבקש יפקיד את הסכום של 50,000 ש"ח המצוי בידו כתשלום על חשבון החוב. התשלום ייזקף על חשבון הפיצוי ויימסר למתלוננים.

המבקש יפנה למרכז לגביית קנסות, יציג אישור על הפקדת הסכום הנ"ל ויבקש את דחיית תשלום הקנס ויתרת הפיצוי ותשלומם לשיעורין בתקופה מסויימת לאחר השחרור.

המרכז לגביית קנסות יבחן את הבקשה ואם יחליט להיעתר לה, ישוב המבקש ויפנה לבית-משפט זה לשם קבלת החלטה בדבר ויתור על תוספת הפיגורים בעניין הפיצויים (שהיא בסמכות ייחודית של בית-המשפט)."

5. תיקים תלויים ועומדים כנגד האסיר – סעיף 9(2) לחוק
ב- רע"ב 3122/11 {ויקטור חיון נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 1640, 1641 (2011)} קבע בית-המשפט:

"4. המשיבים טענו כי יש לדחות את הבקשה על הסף משום שהיא אינה מעלה שאלה עקרונית המצדיקה מתן רשות ערעור. הם עמדו על-כך שעל-פי סעיף 9(2) לחוק, בדונה בבקשת אסיר לשחרור מוקדם, על ועדת השחרורים להידרש גם לכתבי אישום תלויים ועומדים נגד האסיר. בעניינו של המבקש, גרסו המשיבים כי אמנם במועד התכנסות הוועדה לא הוגשו נגד המבקש כתבי האישום. ברם, הללו התגבשו לדבריהם מבעוד מועד, והעיכוב בהגשתם נבע משינויים בסמכות מקומית של בית-משפט השלום. לפיכך, סברו המשיבים כי אין לקבל את טענת המבקש שהתיקים הפתוחים אינם רלוונטיים במכלול שיקולי הוועדה, וממילא, ציינו כי תיקים אלה לא היו הנימוק היחיד לדחיית בקשת המבקש לשחרור מוקדם. כמו-כן, עדכנו הם כי שני כתבי האישום הוגשו לבית-משפט השלום בתל אביב ביום 12.4.11, יום הגשת הבקשה דנן, וביום 17.4.11.

5. דין הבקשה להידחות. ככלל, רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי בעתירת אסיר אינה ניתנת כדבר שבשגרה, אלא רק במקרים בהם מתעוררת סוגיה משפטית בעלת חשיבות ציבורית או נושא בעל חשיבות כללית (רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 26.6.86); רע"ב 9011/02 גולדנברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.2.03); רע"ב 4539/97 יונס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 5.10.97)). בא-כוח המבקש טוען כי המקרה דנן מעורר שאלה עקרונית, והיא האם רשאית ועדת השחרורים להביא בחשבון במסגרת החלטה בבקשה לשחרור מוקדם תיקים תלויים ועומדים נגד אסיר, שטרם הוגשו בהם כתבי אישום. רשימת השיקולים להם נדרשת ועדת השחרורים בבואה להחליט האם האסיר ראוי לשחרור, והאם שחרורו לא יסכן את שלום הציבור, קבועה בסעיף 9 לחוק. אמנם נקבע כי מדובר ברשימה פתוחה (ראו: דברי ההסבר להצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ה"ח 2979; רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים, פ"ד נח(2), 326 (2004), וההפניות שם), אך יש לציין כי הסעיף כן מזכיר בפירוש שיקול שעניינו כתבי אישום תלויים ועומדים נגד אסיר (לפי סעיף 9(2) לחוק). לפיכך, עולה השאלה האם מדובר בהסדר שלילי, אם לאו. עם זאת, אין זה המקרה המתאים לדון בסוגיה זו, שכן במקרה דנן שאלה זו הפכה לתיאורטית, מאחר שהוגשו כתבי אישום נגד המבקש. לפיכך, ממילא, אילו ועדת השחרורים הייתה נדרשת לבקשתו כיום היה עליה להביא בחשבון כתבי אישום אלו.

6. אף לגופו של עניין לא מצאתי להיענות לבקשה. מבחינת החלטת הוועדה עולה כי התיקים הפתוחים היו שיקול אחד מיני רבים בהחלטת הוועדה לדחות את בקשת המבקש לשחרור מוקדם. בהתחשב בכך שהוועדה שקלה בהחלטתה, בין היתר, את עברו הפלילי של המבקש; את הערכת המודיעין השלילית שהתקבלה בעניינו; את תסקירי המבחן; ואת חוות-דעת הרשות לשיקום האסיר, נראה כי המשקל שניתן לתיקים פתוחים אלו מוגבל (ראו והשוו: בג"צ 71/90 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד מד(2), 192 (1990)). לאור זאת, לא ניתן לקבוע כי החלטת הוועדה הינה בלתי-סבירה, או חורגת באופן קיצוני ממתחם שיקול-הדעת, באופן המצדיק התערבות בה.

משכך, הבקשה נדחית."

6. הרשעותיו הקודמות של העותר – סעיף 9(3) לחוק
ב- עת"א (מחוזי מר') 35392-06-10 דוד שבת נ' נציב שירות בתי הסוהר, תק-מח 2010(2), 24360, 24361 (2010)} קבע בית-המשפט:

"עיון בהחלטת הנציב, על נימוקיה, מעלה כי לא מדובר בהחלטה שסוטה מגדר תחום הסבירות ואשר מצדיקה התערבות שיפוטית שכן אחד השיקולים לשחרור על-תנאי על-ידי המשיב או על-ידי ועדת השחרורים על-פי הוראות סעיף 9(3) לחוק שחרור על-תנאי, התשס"א-2001, הוא הרשעותיו הקודמות של העותר, מספרן, תכיפותן, סוגי העבירות בהן הורשע, חומרתן, נסיבות ביצוען, היקפן ותקופות המאסר שנשא בשלהן.

באשר לעותר שבפנינו, מדובר במי שריצה 4 מאסרים קודמים, בכללם מאסר לתקופה של 3 שנים בגין עבירה של הוצאת נשק מרשות הצבא ומאסר לתקופה של 12 חודשים בגין גניבת רכב וקשר לפשע, שהסתיים סמוך לפני ביצוע העבירה בגינה מרצה העותר את מאסרו הנוכחי."

7. דיונים קודמים בוועדות בעניינו של האסיר – סעיף 9(4) לחוק
ב- עע"א (מחוזי ת"א) 2011/07 {מוחמד קטראווי נ' ועדת השחרורים שליד כלא השרון, תק-מח 2007(3), 12701 (2007)} קבע בית-המשפט:

"1. העותר, תושב הרשות הפלשתינאית, מרצה עונש מאסר ראשון לתקופה של 4.5 שנים, לאחר שהורשע על-פי הודאתו בשתי עבירות שוד, עבירה של נשיאת נשק, ובשתי עבירות של שהייה בלתי-חוקית בישראל נשוא ת"פ 250/03 (בית-המשפט המחוזי בירושלים).
על-פי האישום הראשון בתיק הנ"ל, במהלך חודש יוני 2003 קשר העותר קשר, ביחד עם אחיו, איברהים, לשדוד משרד של חלפן כספים. העותר איים באקדח טעון על עובדת המשרד, הוציא את הכסף שהיה במגירות המשרד, קרע את כבל הטלפון ומסרו לאחיו, על-מנת שיקשור את ידיה של העובדת, בעוד שהוא קושר את רגליה באמצעות חוט שקרע ממכונת חישוב. העותר ואחיו לקחו מהעובדת את מכשיר הטלפון שהיה ברשותה, כדי למנוע ממנה אפשרות לטלפן למשטרה, ונסו מהמקום במונית.

על-פי האישום השני בתיק הנ"ל, במהלך חודש ספטמבר 2003 קשר העותר קשר עם אחיו, איברהים, לשדוד חנות תכשיטים בירושלים. העותר ואחיו התנפלו על עובדת החנות, ששהתה לבדה בחנות, והייתה בחודש השביעי להריונה, ודרשו ממנה את הכסף בקופה. הם לא האמינו למוכרת שאין כסף בחנות, דחפו אותה בכוח לחדר הפנימי, שם הייתה כספת. לאחר שראו שאין כסף מזומן בכספת הכניס איברהים ידו לכיס המעיל, במטרה ליצור מצג שווא שהוא אוחז באקדח ואיים עליה שאם לא תשתוק - יהרוג אותה. המוכרת ביקשה רחמים משום שהיא הרה. למרות זאת, קשר אותה איברהים לאחר שהושיב אותה בכוח על כסא, על צווארה כרך סוודר אותו לבשה. העותר אסף את התכשיטים שהיו מוצגים בחנות, וכשהבחין בבעל החנות מחנה אופנועו בסמוך לחנות - ברח מהמקום. כשנכנס בעל החנות ונתקל באיברהים הוא ניסה לתפוס אותו. איברהים ניסה לדקור אותו וברח כשבאמתחתו תכשיטים בשווי של מעל ל- 38,000$.

בכל התקופה הנ"ל שהה העותר בארץ ללא היתר שהיה.

בגזר הדין קבע בית-המשפט כי מדובר במעשי שוד אלימים, אשר היו להם קורבנות ממשיים, וכי:
'כאשר המדובר במעשים שדרגת חומרתם כה גדולה, קשה לתת משקל רב לנסיבות האישיות ולשיקולים לקולא, ויש לתת בכורה לשיקולי הענישה האחרים, ובהם גמול והרתעה.'
(ראה נספחים ב' ו- ג' לעתירה)

2. ביום 13.6.06 דחתה המשיבה 1 (להלן: "הוועדה") את בקשת העותר, שהוגשה על ידו בעצמו, לשחרור על-תנאי, כשהיא מאמצת את עמדת ב"כ היועמ"ש כדלקמן:

'ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מתנגדת לשחרור וזאת לאור חומרת העבירות שביצע והעובדה שהוא תושב שטחים לא ניתן לבנות לגביו תוכנית שיקום. בנוסף התנהגותו במהלך תקופת המאסר אינה טובה ויש קמ"ן שלילי אודותיו. הוא מעורב בקטטות, באירועים שליליים ובהחזקת אמל"ח. לא ניתן להורות בשלב זה על שחרורו של האסיר, אולם יוכל האסיר לשוב ולפנות אלינו בתום שישה חודשים ובמידה והתנהגותו תצביע על שיפור משמעותי.'
(ראה נספח ד' לעתירה)

3. העותר ערער בעצמו על ההחלטה לבית-המשפט המחוזי בת"א, וביום 22.11.06 דחה בית-המשפט את העתירה וקבע בפסק-הדין ב- עע"א 2836/06 כי:

'מדובר בשיקולים ראויים וסבירים של ועדת השחרורים שכן המעשים שבוצעו על-ידי האסיר מצביעים על חשש למסוכנות לא מבוטל ולפיכך בשלב זה, אין הצדקה להורות על שחרורו המוקדם, מה גם שבנוסף על-כך הוגשו מידעים לגבי התנהגותו בכלא. העותר יוכל לחזור ולפנות לוועדה כפי שצוין בסיפא של ההחלטה לאחר תקופה ששת החודשים, ואם אכן יחול שיפור בהתנהגותו.'
(ראה נספח ו' לעתירה).

4. ביום 29.5.07 דנה הוועדה פעם נוספת בבקשת העותר לשחרור על-תנאי, שלא בנוכחות בא-כוחו של העותר.

העותר טען שהתנהגותו בכלא טובה, וכי הוועדה הקודמת ציינה בהחלטתה כי באם התנהגותו של האסיר תהיה תקינה, יוכל לשוב ולעתור לשחרורו המוקדם.

ב"כ המשיבה 2 חזר על התנגדותו לשחרורו של העותר בשל מסוכנותו.

הוועדה דחתה את הבקשה וקבעה כדלקמן:

'גם אם נצא מתוך הנחה שהתנהגותו של האסיר בכלא הינה תקינה, עדיין אנו סבורים שהשיקול החשוב בעניינו של אסיר זה הוא האם צפויה ממנו סכנה ממשית... לא מצאנו כל ראיה לכך שאסיר זה נטש את דרכו וכי לא ישוב ויסכן את שלום הציבור. אין גם כל דרך שיקומית סבירה וניתנת לביצוע גם מהסיבה שמדובר בתושב שטחים.'
(ראה נספח א' לעתירה)

החלטה זו היא נשוא העתירה שבפנינו.

נימוקי העתירה
1. הוועדה התעלמה מהוראות סעיף 9(4) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: "החוק"), לפיו על הוועדה לשקול במניין שיקוליה קיומם של דיונים קודמים בעניינו של האסיר והחלטות שניתנו בהם.

לאור קביעת הוועדה ביום 13.6.06, שאושרה על-ידי בית-המשפט, כי העותר יוכל לשוב ולפנות לוועדה בתום 6 חודשים, במידה והתנהגותו תצביע על שיפור משמעותי, היה על הוועדה לשקול בדיון שהתקיים כעבור כשנה את התנהגותו ולא להתעלם מכך שהעותר שיפר התנהגותו וכי לחובתו לא נזקפו עבירות משמעת נוספות.

2. העותר חש כי הוועדה שדנה בבקשתו הראשונה יצרה אצלו ציפייה סבירה כי אם ישפר את התנהגותו הרי שלכל הפחות יישקל שחרורו בחיוב, אך הדרך שבה נהגה בהחלטתה נשוא העתירה יצרה בליבו תחושת אכזבה, לאחר שלא עמדה בדיבורה כלפיו.

מדיניות זו של הרשות איננה משרתת את האינטרס הציבורי, שכן היא מביאה ליצירת תמריץ שלילי להתנהגות חיובית, והיא פוגעת באמון האסיר בכך שהתנהגות חיובית תזכה אותו בתגמול חיובי.

3. הטענה בדבר מסוכנותו של העותר היא טענה חדשה שלא הועלתה בדיונים הקודמים בוועדה, שדחתה את בקשתו הראשונה בהתבסס על התנהגותו.

4. התנהגותו של העותר בין כתלי בית הסוהר, כפי שמוסברת על ידו בסעיף 21 לעתירה, אינה כה חמורה כפי שהיא מוצגת על-ידי ב"כ המשיבה 2, ובוודאי שאינה מצדיקה החלטה שלא לנכות לו 1/6 מתקופת מאסרו - היא יתרת תקופת המאסר שנותרה לו.

5. יש מקום להקל עם העותר לאחר שריצה את רוב תקופת המאסר ונותר לו לרצות 1/6 ממנו בלבד. ההקלה שתינתן לו, אם תינתן, היא הקלה פעוטה, ולפיכך היא ראויה לאור התנהגותו, נסיבותיו האישיות, עברו הנקי והעובדה שזה מאסרו הראשון.

6. הוועדה לא התחשבה בשיפור המשמעותי שחל בהתנהגות העותר, בעובדה שלא נזקפו לחובתו דוחות משמעת מאז הדיון בוועדה הראשונה ובסיכויי שיקומו של העותר, שהוא צעיר ובעל רצון עז לחזור לחיק משפחתו ולקיים חיים נורמטיביים. לעותר יש מקום עבודה מובטח עם שחרורו, הוא מאורס ויש חשש שאם לא ישוחרר בהקדם ארוסתו תעזוב אותו.

תשובת ב"כ המשיבה 2
1. העותר אמנם חסר עבר פלילי, אולם התנהגותו במהלך תקופת המאסר כוללת עבירות שונות, התבטאויות מעליבות ומאיימות כלפי סגל בית הסוהר, הפרות סדר ומשמעת, התקוטטויות ועוד. די בהתנהגות זו כדי לדחות בקשת העותר לשחרור על-תנאי.

התנהגות העותר, כפי שעולה מדו"חות המשמעת ומיעדים מודיעיניים, הייתה ברוב תקופת המאסר שלילית ופלילית, ומלמדת על מסוכנותו.

2. מסוכנות העותר נלמדת גם מנסיבות ביצוע העבירות כפי שתוארו בכתב האישום ובגזר הדין, ואלה נלקחו בחשבון על-ידי הוועדה.

3. העותר לא הרים את הנטל הנדרש להוכיח כי שינה דרכו וכי אינו מסוכן. העותר לא יכול להיבנות רק מהעדר ראיות חדשות להתנהגות שלילית ופלילית מצידו.

יש להעדיף את האינטרס הציבורי שבהגנה על הציבור על פני האינטרס הצר של העותר לשחרור מוקדם.

יתר-על-כן, העותר אובחן על-ידי קצין המבחן כבעל אישיות חלשה ונגררת, חסר בשלות ובעל קושי להתמודד עם כשלון ותסכול. בדפוסים אלה יש כדי להגביר את מסוכנותו, בהעדר תוכנית שיקומית לגביו.

4. הוועדה לא התעלמה מהדיונים הקודמים שהתקיימו בעניינו של העותר, אלא התייחסה להחלטת הוועדה הקודמת, וציינה כי למרות ההחלטה הקודמת והתנהגותו התקינה של העותר בעת האחרונה - היא סבורה שנשקפת ממנו סכנה ממשית.

הוועדה הראשונה לא הבטיחה לעותר זכות קנויה לשחרור מוקדם במידה וישפר התנהגותו, אלא ציינה כי במידה ויחול שיפור בהתנהגותו יהיה מקום לקיים דיון חוזר בבקשתו.

5. אין לייחס משקל להסבריו של העותר להתנהגותו השלילית, שכן הסברים אלה לא הועלו במועד, לא במסגרת הדיון המשמעתי בבית הסוהר, לא במסגרת הדיון בוועדה שדנה בעניינו לראשונה ואף לא במהלך הדיון בוועדה השנייה.

6. לאור המסוכנות שנשקפת מהעותר, ובהתחשב ביתרת תקופת המאסר, שאינה מבוטלת, ההחלטה לדחות בקשתו לשחרור על-תנאי ראויה ומתבקשת.
דיון
1. סעיפים 3 ו- 9 לחוק מעגנים את הקביעה לפיה חומרת העבירה בגינה מרצה העותר את מאסרו מהווה שיקול מרכזי בבחינת מסוכנותו וסיכויי השיקום שלו.

כבר נפסק כי הנטל לבסס את ההצדקה לשחרור על-תנאי של אסיר מוטל עליו, ועליו להצביע על קיומם של שני תנאים מצטברים: שהוא ראוי לשחרור מוקדם וששחרורו אינו מסכן את שלום הציבור (רע"ב 2546/06 טאלב גית נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006(3), 1267 (2006)). עמדה זו מבוססת על ההנחה שלאסיר אין זכות מוקנית לשחרור על-תנאי בטרם השלים את מלוא תקופת מאסרו (עע"א 2/87 ועדת השחרורים נ' מאיר סויסה, פ"ד מא(2), 445 (1987)).

2. אמת-המידה המרכזית לבחינת שחרור אסיר על-תנאי היא העדרו של סיכון סביר לכך שישוב לסורו לאחר שחרורו (ע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 688 (1983)).

סיכון זה נלמד מנסיבות ביצוע העבירה, מעברו הפלילי, מהתנהגותו במהלך מאסרו ומתוכנית השיקום שלו (בג"צ 1920/00 גלאון נ' ועדת השחרורים, פ"ד נד(2), 313 (2000); בג"צ 363/77 (לא פורסם) שאוזכר ב- רע"ב 1049/97 קאסם סלמאן נ' ועדת השחרורים, דינים (ע) נא 526 (1997)).

3. אמנם לעותר שבפנינו אין עבר פלילי והוא מרצה את מאסרו הראשון, אך לא ניתן להתעלם מהמסוכנות העולה מנסיבות ביצוע העבירות החמורות בהן הורשע, כפי שתוארו בגזר הדין של בית-המשפט שהטיל עליו את עונש המאסר ובהחלטות הוועדה.
4. אין גם להתעלם מהתנהגותו השלילית של העותר לאורך רוב תקופת מאסרו, שכן לעותר עבירות משמעת רבות. הסבריו אודות נסיבות ביצוע העבירות או הכחשת המיוחס לו אינם יכולים לעמוד לזכותו בשלב זה של ההליך המשפטי, שכן אין זה מתפקידו של בית-המשפט, במסגרת העתירה הנ"ל, לבחון את נסיבות ביצוען של עבירות המשמעת שביצע במהלך מאסרו.

5. עצם העובדה שהעותר שיפר התנהגותו מאז הדיון בוועדה הראשונה אמנם מהווה עבורו "מפתח" גישה לדיון חוזר בוועדה, אך הוא לא יכול לבוא במקום יתר השיקולים, ובהם שיקול המסוכנות, גם במחיר אכזבת העותר מכך שלא שוחרר על-אף השיפור בהתנהגותו.

קבלת טענת ב"כ העותר בדבר מתן משקל מכריע להתנהגות העותר במהלך תקופת המאסר האחרונה תפגע למעשה בשיקול-דעתה של הוועדה ותביא להזנחת יתר השיקולים הלגיטימיים שעל הוועדה להביא בחשבון, כמו מסוכנותו של העותר.

6. אישיותו של העותר הוגדרה כחלשה, והוא נתפס כבעל קושי להתמודד עם כשלון או תחושות תסכול. דפוס התנהגות זה אינו מקטין את מסוכנותו אלא יכול ללמד על אפשרות חזרתו של העותר לדרך העבריינית ביתר קלות, במיוחד כשלא הוצגה תוכנית שיקומית לגביו.

היותו של העותר תושב שטחים, אשר גורם לחוסר אפשרות לפקח עליו לאחר שחרורו, מחזקת את הטענה כי יש להעדיף את אינטרס הציבור על פני ציפייתו לשחרור מוקדם.

7. לא מצאנו כי הוועדה חרגה בהחלטתה ממתחם הסבירות, או כי התעלמה מנתונים משמעותיים בעניינו של העותר, והחלטתה שלא לשחרר את העותר על-תנאי בשל מסוכנותו ולמרות השיפור שחל לאחרונה בהתנהגותו, מוצדקת.

לאור האמור, אנו דוחים את העתירה."

8. התנהגותו טובה של האסיר במהלך תקופת המאסר – סעיף 9(6)(א) לחוק
התנהגות חיובית של האסיר בין כותלי בית הכלא ובעובדה כי האסיר יצא לחופשות – אין בה כדי ללמד על-כך שהאסיר ראוי לשחרור מוקדם.

יתרה-מזאת, הטענה כי אישור חופשות מוליך בהכרח לשחרור מוקדם, אין בה ממש. חופשה לעצמה ושחרור מוקדם לעצמו, ולא הרי זו כהרי זה. חופשה משקפת מבחן קצר מועד להתנהגות ואין ללמוד בהכרח ממבחן קצר מועד למבחן ארוך מועד {רע"ב 1695/00 פלוני נ' ועדת השחרורים, תק-על 2000(2), 1508 (2000)}.

ב- עע"א (מחוזי ת"א) 3612/08 {עמוס הדר נ' ועדת השחרורים בגוש מרכז, תק-מח 2009(1), 5749, 5750 (2009)} קבע בית-המשפט:

בענייננו, פעלה הוועדה בגדרו של סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי, שקלה את כל השיקולים הראויים הרלבנטיים לבקשתו של העותר, ובדין הדגישה את הרשעותיו הקודמות ואת הפעמים בהן זכה לשחרור מוקדם.

יחד-עם-זאת, לא נעשו במקרה דנן האיזונים הנכונים, משלא ניתן המשקל הראוי לשינוי הדרמטי שחל בעותר, להעדר מסוכנותו, להתנהגותו הטובה במשך כל שנות מאסרו, כמו גם לצוהר שנפתח באשר לסיכויי שיקומו.

לעותר אכן נקודת פתיחה קשה למדיי המתבטאת בהצטברות מספר נתונים כבדי משקל הנזקפים לחובתו: חמש הרשעות קודמות, היות מאסרו הנוכחי מאסר שלישי, הרשעתו בשני תיקים נפרדים בעבירות של סחר בסמים וכן שני שחרורים מוקדמים שהסתיימו בהפקעת תנאי הרשיון מחמת הפרת תנאי השחרור.

יחד-עם-זאת, לא ניתן להתבונן על העתירה תוך ראיית העבר בלבד, וההנחה לפיה עברו של העותר מעיד בהכרח על עתידו, אינה מחוייבת המציאות, נוכח השינוי הדרמטי שחל בו.

כעולה מסעיף 9(6) לחוק שחרור על-תנאי, יש להביא בחשבון, במסגרת השיקולים, גם את התנהגותו הטובה של האסיר במהלך תקופת מאסרו, גילוי יחס חיובי לעבודה, גמילה משימוש בסם, חוות-דעת רש"א, נתונים אישיים של האסיר לרבות מצבו המשפחתי וכו'.

בענייננו, העותר שוהה בין כתלי הכלא קרוב לחמש וחצי שנים, ובמהלך השנים הארוכות הללו התנהגותו הינה ללא דופי, וב"כ המדינה הצהירה כי לא קיים כל מידע חסוי בעניינו של העותר, הוברר כי הוא אף יוצא לחופשות באופן רציף.

מדו"ח סוציאלי לוועדת שחרורים מיום 16.6.08 עולה כי העותר משתתף בתוכנית NA וכן בתוכנית "12 צעדים". העותר אף השתתף בעבר בתוכנית גמילה בכלא "ניצן" והוא נקי משימוש בסמים מזה 12 שנים.

במהלך מאסרו הכיר העותר בת זוג נורמטיבית, עורכת-דין במקצועה, אשר השפעתה עליו הינה חיובית באופן בולט. השניים פנו להליך טיפולי, בעיצומו הם מצויים כרגע, אף נישאו והאישה נמצאת בהריון מתקדם.

בחוות-דעת (פרטית) מיום 11.8.08 מטעם עובדת סוציאלית מיכל לובלסקי, מהמרכז לטיפול בעבריינות והתמכרויות "התיקון הכללי", המטפלת בעותר מזה כשנה וחצי, נאמר כי: "במהלך המאסר הנוכחי חל שינוי עמוק ומהותי בדרכי חשיבתו ועמדותיו, והוא שינה לחלוטין את דרכי חשיבתו... במהלך שיחות אלה העמקתי את היכרותי עם עמוס והועמקה התרשמותי כי תהליך השינוי שעבר הינו עמוק ויסודי".

לדברי עורכת חוות-הדעת, העותר מגלה מודעות לקשיים הניצבים בפניו, הוא מודע לצורך בטיפול ולווי קבועים ואף מגלה נכונות רבה להשתלב בתהליך טיפולי מעמיק.

הגב' לובלסקי התרשמה מההשפעה הרבה שיש לנישואי העותר על השינוי באורחות חייו והיא רואה בנישואיו "חלק מהותי בתהליך שיקומו", התרשמות העולה בקנה אחד גם עם התרשמות הוועדה, אשר קבעה בהחלטתה כי "...המדובר באירוע משמעותי ובעל חשיבות מכרעת בחייו".

בחוות-הדעת מוצעת תוכנית שיקומית וטיפולית למהלך כל תקופת הרישיון הכוללת טיפול פרטני, טיפול זוגי, השתתפות בקבוצות, בדיקות שתן וכן פיקוח תעסוקתי.

לא נעלם מעינינו כי העותר דחה את תוכנית השיקום שהוצעה לו על-ידי רש"א, והציע תחתיה את תוכנית השיקום של העובדת סוציאלית הגב' לובלסקי. חוק שחרור על-תנאי מפנה לחוות-דעת מטעם הרשות לשיקום האסיר, וככלל, לא רצוי שבית-המשפט יתערב בנושאים שבמומחיות מקצועית. יחד-עם-זאת, במקרה דנן לא ניתן להתעלם מהבעייתיות הכרוכה במתווה שהוצג בתוכנית רש"א המפורט במזכר מיום 4.1.09.

גם הוועדה עצמה לא הטילה דופי בתוכנית השיקום שהוצעה על-ידי הגב' לובלסקי בציינה:

'לא מצאנו פגם בתוכנית השיקום של הגב' לובלסקי ...'

כאמור, השינוי הדרמטי שחל בחיי העותר מקורו בנישואיו לאישה נורמטיבית אשר החלה ביחד עמו תהליך טיפולי משותף והשפעתה עליו הינה מכרעת. היא גם עומדת ללדת במועד קרוב. מנגד, מציעה רש"א כי העותר יופרד מאשתו, יעבור לשהות בהוסטל במשך 9 חודשים, ולאחר מכן יתגורר בדירת מעבר במשך 12 חודשים נוספים.

גם היחס החיובי שמגלה העותר לעבודה עומד לזכותו. הוברר שהעותר עובד מאז חודש מאי 2006 במפעל הרהיטים "פוטון העיר" הנמצא בכלא "מעשיהו". מעבידו מציין, באישור מיום 10.7.08 כי: 'במהלך כל התקופה בה מועסק, התנהגותו הייתה ללא דופי, מדובר באסיר שקט, ממושמע, אחראי, אשר הקפיד להגיע בזמן לעבודה, לא החסיר ימי עבודה (למעט חופשות)... התרשמתי מאסיר אשר מחפש כיום "פינה שקטה" ומביע שביעות רצון ואף סיפוק משגרת העבודה'.

לא זו אף זו, המעסיק אף הסכים לקבל את העותר לעבודה, לכשישוחרר מהמאסר, כמחסנאי באולם התצוגה והמכירה הראשי הממוקם בקיבוץ שפיים, אף ללוותו ולסייע לו בהמשך דרכו מחוץ לכתלי הכלא.

נחה דעתנו כי באיזון בין עברו של העותר ומסוכנותו בעבר הרחוק לבין השינוי הדרמטי שחל באורחות חייו, הסיכוי הממשי לשיקום והעדר מסוכנות כיום - ידם של האחרונים על העליונה.

ידע נא העותר כי אם ימעד גם זו הפעם, ייסתם הגולל על האפשרות לזכות בהזדמנות נוספת.

אי לכך אנו מקבלים את העתירה ומורים על שחרורו על-תנאי של העותר באופן מיידי, בכפוף לתנאים שבסעיף 13(א) לחוק שחרור על-תנאי ובכפוף לקיום מלא של תוכנית הפיקוח והטיפול המפורטת בעמוד 3 לחוות-דעתה של הגב' לובלסקי, על כל שבעת סעיפיה, במהלך כל תקופת התנאי. במקרה של כל הפרה שהיא של תנאי מתנאי השחרור, תדווח הגב' לובלסקי לוועדת השחרורים."

9. התנהגותו שלילית של האסיר במהלך תקופת המאסר – סעיף 9(6) לחוק
ב- עת"א (מינהליים חי') 39908-01-11 {אליהו בקל (אסיר) נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(1), 18493, 18495 (2011)} קבע בית-המשפט:

"על-כך יש להוסיף גם את התנהגותו של העותר בתקופת ריצוי עונש המאסר בפועל וזהו אחד השיקולים שיש להביאם בחשבון לפי סעיף 9 של חוק שחרור על-תנאי ממאסר. עיון בטפסים של דוחות התלונות שהוגשו כנגד העותר במהלך מאסרו, ואין המדובר במקרה בודד, עיון זה מדבר בעד עצמו ומוליך למסקנה חד-משמעית שהתנהגותו של העותר בתקופת מאסרו לא הייתה תקינה ובדין לקחה הוועדה שיקול זה בחשבון במסגרת שיקוליה. תוכנית השיקום שמציע העותר בתור שכזו, אינה יכולה לבוא במקום השיקולים הלגיטימיים שאותם אכן הביאה הוועדה כראוי בחשבון משהגיעה למסקנה שיש לדחות את העתירה, וכידוע הכלל הוא שבית-המשפט לא ישים את שיקול-דעתו במקום שיקול-הדעת של הוועדה, ואין מקום להתערבות שיפוטית בשיקול-דעת זה, מקום ששיקול-הדעת הינו שיקול שוועדת שחרורים סבירה עשויה להפעילו (רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3228 (7.6.05).

על יסוד כל האמור לעיל, דין העתירה להידחות וכך אנו מחליטים."

ב- עת"א (מינהליים מר') 3806-07-10 {ווסלי דוארטה נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2010(3), 8757, 8759 (2010)} קבע בית-המשפט:

"התנהגותו של העותר במהלך מאסרו על פני השטח אמנם תקינה והוא נקי מסמים, אך המידעים החסויים שהוצגו בפנינו מלמדים על פעילות שלילית של העותר בין כותלי בית הסוהר ואין בעובדה שהוא נקי מסמים במקום מאסרו כדי ללמד שימשיך כך גם לאחר שחרורו ללא השתלבות בתהליכים טיפוליים, בהם לא השתלב במהלך מאסרו, ואיננו מוכן להשתלב גם במסגרת שחרור על-תנאי במקום שמתאים לו לעשות כן.

לאור כל האמור לעיל, החלטת הוועדה שלא לשחרר את העותר על-תנאי, גם מבלי שהיה בפניה המסמך שמשמש כלוז העתירה, היא החלטה סבירה ומוצדקת שבית-המשפט שמעביר תחת שבט ביקורתו החלטה מינהלית לא יתערב בה."

10. גילוי יחס חיובי מצד האסיר לעבודה ולצעדים שננקטו לשם שיקומו – סעיף 9(6)(ב) לחוק
ב- בג"צ 6067/11 {הפרקליט הצבאי הראשי נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש, תק-על 2012(1), 2026, 2045 (2012)} קבע בית-המשפט:

"(ב) העדר התייחסות של דעת הרוב לקושי שבשיקום לאחר שחרור מן הכלא: אף שחוק שחרור על-תנאי ממאסר מדבר בשיקול של "סיכויי שיקומו של האסיר" (סעיף 9 לחוק), הרי שמובן שעל הוועדה לבחון לא רק סיכויים עיוניים לשיקום עתידי, כי אם ובעיקר גם את הליכי השיקום שעבר האסיר, ואת מידת הצלחתם, ככל שיש בהם כדי להשליך על מסוכנותו של האסיר כיום, והסיכוי הקיים שיחזור לסורו. לא פשוטה היא איפוא החלטה לשחרר עבריין מין מכחיש, אשר לא עבר הליך שיקומי כלשהו נוכח סירובו להכיר בכך שהוא זקוק להליך שכזה, רק על יסוד תקווה כי הליך שיקומי פרטי מחוץ לכותלי בית הכלא יסייע לו. החלטה שכזו, במידה רבה, הופכת את היוצרות: במקום שהאסיר יחל בהליך שיקום וסיכויי שיקומו ייבחנו כעילה לשחרורו על יסוד הצלחתו באותו הליך, הרי שהוועדה משחררת את האסיר לאלתר לצורך השתלבותו בהליך שיקומי, שהצלחתו ודאי איננה בטוחה. ואכן ועדת השחרורים עצמה קבעה - בהחלטתה השנייה - כי המדובר בהיפוך היוצרות: "שהרי מושכלות החוק הן ששחרור ממאסר אמור להתרחש אחרי שיקום מלא או חלקי, ולא להפך" (ע/6, עמ' 6). בעמדת דעת הרוב, בהחלטתה השלישית של הוועדה, אין הסבר ממצה לשינוי בגישתה, ובכך היא לוקה."

ב- עע"א (מחוזי נצ') 433/03 {ישראל זגדון נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2003(3), 17799 (2003)} בקבלו את העתירה, קבע בית-המשפט:

"1. בעתירה זו השאלה המהותית הינה, האם הוכחה מסוכנותו של העותר לציבור בפני ועדת השחרורים והאם התשובה שנתנה הוועדה עומדת במבחן הסבירות הנדרשת?

2. כזכור, הוועדה הסתמכה על דוח מעודכן של ועדת אלמ"ב מיום 2.7.03, בו ציינה כי התרשמה שמדובר ברצידיביסט בתחום האלימות האינטימית.

אולם, עיון בדו"ח הוועדה אינו מצביע על המקור או הסיבה להתרשמות כזו.

עבירת האלימות האחרונה בגינה הורשע העותר הייתה בשנת 1991, דהיינו, לפני 14 שנה ובגינה הוטל עליו עונש קל ביותר.
גם העבירות נשוא העתירה לא התרחשו על פני תקופה של שנים אלא בתקופה של שלושה שבועות.

לא זאת בלבד, אלא שוועדת האלמ"ב קבעה כי אין ביכולתה להעריך את מסוכנותו של האסיר ולכן היא נמנעת מהמלצה לשחרור מוקדם (גם איננה מתנגדת לה), למרות שהעותר עבר תהליך מסויים במהלך מאסרו. זאת משום שעניינו לא נדון בעבר במסגרת הוועדה והיא לא הייתה שותפה לתהליך שעבר.

לא ברור על סמך מה התרשמה הוועדה כפי שהתרשמה לאור הערותיה שלה עצמה. לפיכך, לא היה מקום לתת משקל רב לדוח זה.

3. ועדת השחרורים הסתמכה בהחלטתה על גזר דינו של העותר שניתן לפני כ- 4 שנים ועל האמור בתסקיר שירות המבחן שהוגש בעניינו לפני מתן גזר הדין ולא העניקה את המשקל הראוי לעדכון דו"ח סוציאלי של מחלקת חינוך טיפול ושיקום בית סוהר שאטה, מיום 7.7.03 בו נאמר כי: "העותר נרתם מאוד מהקשר הטיפולי... ורכש במאסרו כלים חשובים בהם ישתמש בהשתלבותו בחיי הקהילה".

וכן לדו"ח מיום 22.6.03 שהוגש 4 שנים מיום הגשת תסקיר המבחן מטעמה של הקרימינולוגית הקלינית עו"ד חיה היכל. היא הצביעה על השינוי שחל בתפיסת עולמו ועל יחסו לקורבן כתוצאה משיחות טיפוליות אותן עבר תוך כדי המאסר.

הקרימינולוגית מצאה שהקשר הטיפולי שפיתח הביא ליתר מודעות ותובנה עצמית של בעיותיו האישיותיות.

הוועדה התעלמה מהערכה זו.

4. לדעתנו, מן הראוי היה לתת משקל יתר להערכה זו.

יש להעדיף הערכה הניתנת 5 שנים לאחר ביצוע העבירה ולאחר טיפול שהעותר עבר בכלא על פני חוות-דעת שניתנה שנים קודם לפני מתן גזר הדין ולפני הטיפול. אחרת, לא יהיה לאסיר שום סיכוי לשנות את אישיותו ואת התדמית שהייתה לו בעת ביצוע העבירה ושום מניע לעשות כן.

מטרת הכליאה אינה רק להעניש, אלא לגרום לאסיר לשינוי בדפוסי ההתנהגות השליליים שלו, בין על-ידי טיפול מקצועי ובין כתוצאה מעשיית חשבון נפש ולמידת לקח באופן עצמאי.

5. לפיכך, לא יהיה זה נכון להתעלם משינויים באישיותו של אסיר ולהתייחס אליו כפי שהיה בעת ביצוע העבירה.

6. הוועדה קבעה כי העותר עבר הליכי שיקום אך לא בדגש לבעיית האלימות הממשית.

העותר השתתף בסדנה למניעת אלימות שהתקיימה בכלא צלמון פעמיים בשבוע. ביום שלישי קיבל טיפול פרטני של עובדת סוציאלית וביום רביעי נערך טיפול קבוצתי. עבר תוכנית "12 הצעדים". בגדר הליך הטיפול והשיקום הועבר העותר ביום 1.11.02 לאגף השיקומי בכלא שטה ומאז ועד היום במשך 8 שעות ביממה הוא עובד במסגרת הסדנה של חיל השריון מחוץ לכתלי הכלא. גם בכלא שטה עבר סדנת שיקום...

9. הוועדה התעלמה בהחלטתה מתוכנית השיקום שתבוצע בתקופת השחרור על-תנאי, כפי שמופיע בחוות-הדעת של הקרימינולוגית עו"ד היכל, ובדבר הטיפול והפיקוח על העותר בתקופה זו, זאת למרות שבהחלטת ועדת השחרורים מיום 27.2.03, נאמר כי תוכנית שיקומית הינה אחד מהנתונים שעל הוועדה לבחון, כאשר היא דנה בבקשת האסיר לשחרור מוקדם.

אנו סבורים שתוכנית שיקומית הינה אמצעי יעיל ביותר לפיקוח על התנהגותו של אסיר משוחרר על-תנאי - פיקוח שאינו קיים כאשר האסיר איננו משוחרר על-תנאי. לחברה אינטרס ציבורי שהאסיר יעבור תוכנית שיקומית כדי למנוע את חזרתו לדרך הפשע. התוכנית שהוצעה בפיקוח, יש בה כדי לשרת אינטרס זה בעוד ששחרור ללא אפשרות פיקוח, עלול לסכל אינטרס זה. יתר-על-כן, המשך שהות בכלא, עלול להפחית את המוטיבאציה של האסיר להירתם לתוכנית שיקומית.

יש לקחת בחשבון כי מדובר במאסר ראשון.

10. לאור האמור לעיל, אנו סבורים כי בשאלה המהותית, האם הוכחה מסוכנותו של העותר לציבור בפני ועדת השחרורים, התשובה שנתנה הוועדה איננה עומדת במבחן הסבירות הנדרשת. לפיכך, יש לקבל את העתירה ולהתערב בהמלצת ועדת השחרורים ולהעניק לעותר את שחרורו כאסיר ברישיון.

התיק יוחזר לוועדה על-מנת שתקבע בהקדם האפשרי את תנאי השחרור, לפי שיקול-דעתה."

ב- עע"א (מינהליים ת"א) 1508/07 {יעקוב קורקין נ' ועדת השחרורים בגוש מרכז, תק-מח 2007(3), 225, 228 (2007)} קבע בית-המשפט:

"6. ב"כ העותר סומך טענתו כי העותר ראוי לשחרור על-תנאי על תוכנית רש"א שהוכנה לגביו. עיון בתוכנית מעלה כי היא מבוססת על חוות-דעת של הרב המלמד את העותר בכלא ועל דברים שאמר יו"ר ארגון הרבנים לפיהם חזרתו בתשובה היא כנה ואמיתית, והוא אינו משתמש בדת כמניפולציה לשינוי תדמיתו של העותר. כמו-כן, שוחחו כותבי התוכנית עם העותר והתרשמו שיש תפנית רצינית מהעבר לכיוון ניהול אורח חיים נורמטיבי.

איננו יכולים לייחס משקל משמעותי לדברים הנ"ל, שכן הם סותרים בעליל את דברי עו"ס הכלא ואת התרשמותם של גורמי השיקום במהלך תקופת מאסרו של העותר, וכן הם סותרים את התנהגותו של העותר בעבר, אשר לא חזר מדרכו הרעה למרות ששוחרר על-תנאי מכל מאסריו הקודמים, אלא המשיך לבצע עבירות, ואף החמיר את התנהגותו העבריינית מפעם לפעם.

לאור התנהגותו של העותר בעבר ולאור התייחסותו השלילית להצעות גורמי הטיפול בבית הסוהר להיקלט בתהליך טיפולי, אין בתוכנית השיקום שנבנתה לעותר על-ידי רש"א כדי להפיג את מסוכנותו...

7. לאור כל האמור לעיל, החלטת הוועדה נשוא העתירה, כשהיא מצטרפת להחלטת הוועדה מיום 14.8.06, ובהעדר שינוי משמעותי באורח חייו של העותר בתקופה שחלפה בין שני הדיונים הנ"ל, מוצדקת וסבירה ואין מקום להתערב בה."

11. בריחה מבית הסוהר או חזרה אליו שלא במועד – סעיף 9(6)(ח) לחוק
סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מונה שורת נתונים לפיהם תשקול הוועדה את התנאים שלהלן וביניהם התנהגות האסיר במהלך מאסרו, ובכלל זה אי-חזרה במועד מחופשה כאמור בסעיף 9(6)(ח) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

ב- עע"א (מחוזי ב"ש) 5462/06 {היועץ המשפטי לממשלה נ' כפיר בן אברהם ורבקה ששון, תק-מח 2006(2), 11757 (2006)} עסקינן בשחרורו על-תנאי של אסיר אשר ברח במהלך חופשה, אך החלטת הוועדה שם הייתה לשחרר את האסיר שחרור על-תנאי, ובית-המשפט בחר שלא להתערב בהחלטה זו משום שלא ראה בה החלטה הלוקה בחוסר סבירות קיצוני. במקרה דנן, האסיר עבר הליך טיפול מוצלח בין כתלי בית הסוהר והתקבלו לגביו חוות-דעת חיוביות של גורמי הטיפול ומנהל בית הסוהר, והוכנה לגביו תוכנית רש"א.

לעומת זאת, ב- עע"א (מינהליים ת"א) 1265/07 {אימן אלעואודה נ' ועדת השחרורים שליד כלא "השרון", תק-מח 2007(3), 12676 (2007)} בדחותו את העתירה קבע בית-המשפט כי המקרה דנן שונה מן העובדות שבפרשת כפיר בן אברהם שכן מפרוטוקול הדיון בוועדה עולה שהוועדה הייתה מודעת לנסיבותיו האישיות הקשות של העותר, שכן הוא טען גם בפניה כי המצב בביתו קשה והסביר את הנסיבות שהביאו אותו שלא לשוב בזמן מהחופשה, תוך שהוא מביע חרטה על-כך.

יחד-עם-זאת מצאה הוועדה שמדובר "בהתנהגות שלילית ברף הגבוה ביותר", כאשר העותר לא חזר בזמן מחופשה במשך תקופה ממושכת, ובצדק דחתה את בקשתו לשחרור על-תנאי.

12. חוות-דעת על האסיר – סעיף 9(7) לחוק
בהתאם לסעיף 9(7) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר נדרשת ועדת השחרורים הפועלת לפי החוק להתחשב, בין היתר, בחוות-הדעת על האסיר שניתנה על-ידי מנהל בית הסוהר בניהול פרטי, הממונה כזכור על-ידי הזכיין. יוער כי סעיף 9(7) הנ"ל מתייחס גם לאפשרות של הגשת חוות-דעת על האסיר בבית הסוהר בניהול פרטי על-ידי אחד מהמפקחים הפועלים בבית הסוהר מטעם שירות בתי הסוהר {בג"צ 2605/05 המרכז האקדמי למשפט ולעסקים (ע"ר), חטיבת זכויות האדם נ' שר האוצר, תק-על 2009(4), 2405, 2425 (2009)}.

13. חוות-דעת של הרשות לשיקום האסיר – סעיף 9(8) לחוק
סעיף 9(8)(ג) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע כי במסגרת שיקולי הוועדה, בהחלטתה האם ראוי אסיר לשחרור מוקדם ממאסר, תביא בחשבון, כחלק ממכלול הנתונים, חוות-דעת של רש"א {רשות שיקום האסיר} לעניין תוכנית שיקומית בעת שחרורו של אסיר ממאסר - גם כאשר מדובר בחוות-דעת לפיה אין האסיר מתאים לתוכנית שיקום.

לחוות-דעת מטעם רש"א יינתן משקל רב יותר, ככל שעונש המאסר אותו ריצה האסיר קטן יותר ויתרת המאסר לשחרור על-תנאי ארוכה יותר.

נעיר כי תוכנית שיקומית הינה אמצעי יעיל ביותר לפיקוח על התנהגותו של אסיר משוחרר על-תנאי – פיקוח שאינו קיים כאשר האסיר אינו משוחרר על-תנאי. לחברה אינטרס ציבורי שהאסיר יעבור תוכנית שיקומית עדי למנוע את חזרתו לדרך הפשע. התוכנית שהוצעה בפיקוח, יש בה כדי לשרת אינטרס זה בעוד ששחרור ללא אפשרות פיקוח, עלול לסכל אינטרס זה. יתר-על-כן, המשך שהות בכלא, כלול להפחית את המוטיבציה של האסיר להירתם לתוכנית שיקומית {עע"א (נצ') 433/03 ישראל זגדון נ' ועדת שחרורים, תק-מח 2003(3), 17799 (2003)}.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 999/08 {נחום משה בן סלים נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(4), 12502 (2008)} קבע בית-המשפט:

"על-כן, בדין העדיפה הוועדה את התרשמות רש"א, אשר קיבלה חיזוק רב מהתרשמות הוועדה עצמה שהתרשמה באופן ישיר כי העותר אינו מפנים את חומרת מעשיו וכי יש לייחס לעותר מסוכנות גבוהה, בפרט שעה שמדובר בתקופת רישיון ארוכה של כשנתיים (ראה נספח ד' לכתב התגובה). התרשמות זו מתחזקת מאוד לאור חוות-דעת גורמי הטיפול בכלא, לפיה העותר אינו לוקח אחריות מספקת על מעשיו, מונע מרצונו לזכות ב"רווחים משניים", ורואה עצמו קורבן, אם כי גילה מוטיבציה גבוהה בקבוצות הטיפול.

הוועדה קבעה כי תכניות השיקום המוצעות על-ידי העותר, אין בהן כדי לאיין המסוכנות הגבוהה הנשקפת מהעותר, זאת על-פי חוות-דעת הגורמים המקצועיים. החלטה זו סבירה ואין כל מקום להתערב בה, בהעדר כל טעם מדוע יש לבכר תכניות טיפול מטעמו, על פני חוות-דעת רש"א וגורמי הטיפול.

לכך מתווספת התנהגותו השלילית של העותר בין כותלי הכלא, הנלמדת מהדיונים המשמעתיים שנערכו לו (נספח ד' לכתב התשובה), ומהמידע המודיעיני בעניינו. העובדה כי תיק פ"א שנפתח בגין מעורבותו בסמים נסגר, (ראה נספח ה' לתגובת המשיבה בתיק הוועדה), אין בה כדי ללמד על התנהגות חיובית לאור המכלול המפורט. אכן כפי שטענה ב"כ המשיבה, עניין זה הובא בפני הוועדה, במסגרת החומר שעמד לרשותה.

איננו מקבלים את טענת העותר כי העובדה שהוא יוצא לחופשות מלמדת על מסוכנות נמוכה. נזכיר כאן שוב את המידע המודיעיני בעניינו, לא מצאנו כל נימוק של ממש להפחית ממשקלו, התרשמות גורמי הטיפול ורש"א, כפי שבאה לידי ביטוי בחומר שהונח בפני הוועדה ואף בפנינו, מחזק את מסקנת הוועדה והחלטתה.

הסתמכות הוועדה על המעשים החמורים בגינם נשלח העותר למאסר, הרשעותיו הקודמות למכביר - כפי שניתן ללמוד מגיליון הרשעותיו, ולמרות שמאסר קודם ריצה לפני כשלושים שנה, חוות-דעת גורמי הטיפול ורש"א, והמידע המודיעיני בעניינו של העותר, די בהם על-מנת להצדיק את החלטת הוועדה שלא לשחרר את העותר שחרור על-תנאי.

לפיכך, יש לקבוע כי החלטת הוועדה מצויה במתחם הסבירות, ואין בה כל פגם המצדיק התערבותנו. על-כן יש לדחות את העתירה."

14. עיקרון השוויון בין אסירים-שותפים לביצוע העבירה
שיקול נוסף בבוא ועדת השחרורים לשקול את שחרורו של האסיר הוא עיקרון השוויון בין אסירים-שותפים לביצוע העבירה.

כלומר, כאשר שותפו של האסיר לדבר עבירה שוחרר אף הוא שחרור מוקדם, ראוי הוא כי דין זה יהא זהה אף לגבי האסיר {ראה למשל תיק מס' 6, כב' השופט (סג"נ בדימוס) צבי הרטל, מיום 13.7.06, טרם פורסם וכן החלטת כב' השופט (סג"נ בדימוס) יצחק שנהב, מיום 6.12.11, טרם פורסם}.

15. חוות-דעת מב"ן
חוות-דעת מב"ן, בהיותה חוות-דעת סטטוטורית שהוכנה על-ידי אנשי מקצוע, מהווה שיקול משמעותי בשיקולי הוועדה לשחרורו המוקדם של אסיר, כמצוות סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר {עת"א (מינהליים מר') 19638-12-11 היועץ המשפטי לממשלה נ' מחמוד תאיה (אסיר), תק-מח 2011(4), 14785, 14786 (2011); להרחבה לעניין זה ראה גם בפרק העוסק בסעיף 12 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר כפי שיובא להלן}.

16. האם העובדה כי האסיר שוחרר מספר פעמים בשחרור מוקדם יכולה להוות נימוק לשחרורו שוב ממאסרו השישי?
ב- עע"א (מינהליים ב"ש) 2608/04 {היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2004(3), 2357 (2004)} נדונה שאלה זו. בית-המשפט קבע:

"1. על דעת רוב חברי ועדת השחרורים שליד בית סוהר אשל שוחרר המשיב 2 (להלן: "המשיב") שחרור על-תנאי מהמאסר של 20 חודש שהוטל עליו בבית-המשפט המחוזי בתל אביב - לאחר שהפחית ארבעה חודשי מאסר מהעונש שהוטל עליו בבית-משפט השלום ברחובות. לטענת העותר, החלטת הוועדה הינה בלתי-סבירה באופן קיצוני בנסיבות.

2. על המשיב הוטלו, בבית-משפט השלום ברחובות, 24 חודשי מאסר בגין עבירות של הפרת הוראה חוקית, גניבה, ניסיון לגניבה, הסגת גבול פלילית, היזק לרכוש במזיד והחזקת רכוש חשוד כגנוב. את העבירות האמורות עבר המשיב בעת שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר על-תנאי של 18 חודשים. בית-המשפט המחוזי בתל אביב הפחית ביום 13.6.04 את עונש המאסר, בשל טענת המשיב כי מזה שנה הוא נקי מסמים וכלוא באגף הנקי מסמים.

3. זהו מאסרו השישי של המשיב. לחובתו רישומים פליליים קודמים יחסית מרובים. תחילת מעורבותו של המשיב בפליליים עוד בהיותו נער בשנת 1980, והמשך עד לעבירות שבגינן נידון למאסר אותו מרצה כעת.

מחוות-דעת מיום 22.6.04, של עו"ס בית סוהר דקל, עולה כי המשיב שהוא בן 41, גרוש אב לשלושה ילדים, נמצא בקשר קבוע עם משפחתו, ואף נפגש עימה בחופשותיו. מזה 20 שנה משתמש המשיב בסמים. לפני כעשר שנים החל להשתמש בסמים קשים. במהלך המאסר האחרון עבר תהליך גמילה, אך לאחר ששוחרר חזר לשימוש בסמים. כעת, נכתב בחוות-הדעת, טוען המשיב כי הוא נקי מסמים, שוהה באגף נ"ס, ונותן בדיקות שתן. במהלך מאסרו האחרון, מתפקד המשיב באופן חיובי ויוצא לחופשות בקביעות. בסיום חוות-הדעת נאמר, כי למשיב "יכולות טובות לטיפול", אף כי ניכר פער משמעותי בין מוטיבציה מילולית למוטיבציה מעשית. המלצתה של העו"ס הייתה, לדחות את הדיון בעניינו של המשיב, כדי להציג אישור על תוכנית השיקום שהוכנה עבורו.

בעבר שוחרר המשיב שלוש פעמים שחרור מוקדם. בפעם הראשונה בהסכמת המדינה, בפעם השנייה, למרות שהיו קיימים דוחות מידע לגביו על המשך שימוש בסמים, ובפעם השלישית, לאחר שהמשיב טען שהוא נקי מסמים, הוא ביקש הזדמנות נוספת. למרות ההזדמנויות שניתנו למשיב בעבר, הוא חזר לבצע עבירות, ונשפט פעם אחר פעם לעונשי מאסר.

4. דעת יו"ר הוועדה, שהייתה בדעת המיעוט, הייתה כי אין להיענות לבקשת המשיב לשחרור מוקדם. נימוקיה היו - שבעבר הפר המשיב פעם אחר פעם את האמון שנתנו בו ועדות השחרורים, עברו הפלילי המכביד, והעובדה שמאסר על-תנאי שהיה תלוי ועומד נגדו לא הרתיעו. יו"ר הוועדה אף סברה שבתוכנית הפיקוח שהוצעה על-ידי רש"א, אין די כדי לפקח על המשיב בתקופת התנאי ולנטרל את מסוכנותו.

5. דעת הרוב בוועדה הייתה, שלמרות האמור בדעת המיעוט, ולמרות היות המשיב אסיר בעל פוטנציאל לרצידיביזם גבוה - יש להיענות לבקשתו לשחרור מוקדם. נימוקה של הוועדה היה, כי "זוהי הפעם הראשונה שמוצעת תוכנית טיפול ומעקב נוקשה לאורך של שנתיים". בשל תנאי התוכנית כתבו בעלי דעת הרוב "... אנו מסכימים לתת לאסיר הזדמנות נוספת למרות ההסתייגויות שצויינו לעיל".

6. על-פי התוכנית המוצעת על-ידי רש"א, יעבור המשיב, לאחר שנמצא מתאים לטיפול בהוסטל בבאר שבע, "מדלת לדלת" להוסטל ביום שחרורו. עד לשחרור מהכלא יציג בדיקות רפואיות אשר יצביעו למסוגלותו לתעסוקה, כיוון שהטיפול בהוסטל דורש השתלבות בעבודה והתמדה בה. המשיב יתחייב לטיפול ארוך טווח בהוסטל. בשנה הראשונה ישהה בתנאי דיירות בהוסטל, ובשנה השנייה יהיה במעקב אינטנסיבי ומגורים בקרבת ההוסטל.

7. אמנם, בעבר שוחרר המשיב שלוש פעמים שחרור מוקדם, אך לא מצאנו כי לקראת אותן פעמים ששוחרר, הוכנה תוכנית נוקשה, ברורה ולפרק זמן משמעותי, כגון זו שהוכנה הפעם. נראה שיש בתוכנית פוטנציאל שיקומי ארוך טווח.

לנוכח התוכנית שהוכנה, ומשמדובר באסיר, שככל הנראה הרקע למעורבותו בפלילים הוא שימושו בסמים, לא מצאנו כי דעת הרוב בוועדה היא בלתי-סבירה עד כדי להצדיק את התערבותנו.

אשר-על-כן, דין העתירה, לדעתי, להדחות.

כב' הנשיא י' פלפל:
לו דעתי הייתה נשמעת, מן הדין היה לקבל את עתירת העותרת, וזאת מן הנימוקים שפורטו בדעת המיעוט של יו"ר הוועדה.

לדעתי, החלטת המיעוט לוקחה החוסר סבירות שיש בה כדי להביא לביטול ההחלטה. האסיר שוחרר, כמפורט בהחלטת יו"ר הוועדה שלוש פעמים ממאסרים קודמים טרם שריצה את כל תקופת מעצרו וכשלחובתו עבר פלילי מכביד, אינו זכאי לשחרור על-תנאי. המציאות מראה שהמאסרים מחד גיסא והשחרורים על-תנאי מאידך גיסא, לא השפיעו על האסיר ולא הרתיעו אותו מלעבור עבירות. אמנם - ישנם נימוקים בהחלטת הרוב התומכים בשחרור האסיר, אולם כששוקלים את אלה מול נימוקיו של יו"ר הוועדה מתקבלת מסקנה של חוסר סבירות קיצונית בהחלטת הוועדה, ודי אם נזכיר בעניין זה את מה שנפסק ב- בג"ץ 5319/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת שחרורים, פ"ד נ(3), 420, 44 (1996) (מול ה"ש ה'), ו- בג"ץ 4315/95 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת שחרורים, פ"ד מט(5), 514, 517 (1996):

'אדם בעל עבר פלילי רציני, אשר כבר זכה בעבר יותר מפעם לשחרור מוקדם על-ידי ועדת השחרורים וחזר לסורו, אשר בקשתו להשתחרר מהמאסר האחרון, נושא העתירה, נדחתה זמן קצר לפני כן על-ידי ועדת השחרורים ועל-ידי בית-המשפט המחוזי, ואשר לגביו קיים מידע מודיעיני חסוי, אשר אף הוועדה לא התעלמה מחומרתו, אדם כזה אינו ראוי לשחרור מוקדם.'

וכן ראו סעיפים 9(3)(4) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001.

לפיכך, לדעתי, דין העתירה להתקבל.

כב' השופט נ' הנדל:
1. המקרה המונח בפנינו אינו קל. תעיד על-כך המחלוקת בוועדת השחרורים. עוד תעיד על-כך המחלוקת בין חברי כב' הנשיא וכב' סגנית הנשיא. מצב דברים זה תומך באי-התערבות. כידוע, בעתירה מינהלית על העותר לשכנע את בית-המשפט המינהלי שההחלטה נשואת העתירה לוקה בחוסר סבירות עד כדי ששום רשות מינהלית סבירה לא הייתה יכולה להגיע לתוצאה זו. אין זה המצב כאן. גם אם אניח שהחלטת דעת המיעוט בוועדה סבירה יותר מדעת הרוב אין זה סותר את המסקנה שגם החלטת הרוב עומדת בתוך מתחם הסבירות.

2. בל נשכח שהמשיב זכה לשחרור מוקדם לתקופה של חמישה חודשים "תמורת" תוכנית גמילה מסמים, בעלת מנגנון פיקוח הדוק, לתקופה של שנתיים.

באשר לעמדת חברי כב' הנשיא, התומכת בדעת המיעוט לפיה יושם דגש ברצידיבזם של המשיב, אסתפק ואומר זאת: ככלל יש להעניק משקל, ואפילו משקל רב, לכשלונות העבר, אך אין לשלול את היוצא מן הכלל במקרה המתאים. נתוני העבר הינם כלי משמעותי להערכת התנהגות עתידית. ברם, בסופה של הכרעה אין אנו עוסקין בשלל של נתונים אלא באדם מסויים באשר הוא. החלטת הרוב, על נימוקיה, לפיה במקרה זה התוכנית תשיג את המטרה אינה תוצאה משוללת יסוד, היגיון או שכנוע.

3. סבורני איפוא, כפי שסבורה חברתי כב' סגנית הנשיא אבידע, שדין העתירה להידחות.

הוחלט איפוא להורות על דחיית העתירה."

17. התערבותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בהחלטת ועדת השחרורים
הביקורת השיפוטית על החלטות ועדת השחרורים מוגבלת לאותם תחומי התערבות של בתי-המשפט ובהחלטות של גופים מעין שיפוטיים ועל-מנת שהערכאה השיפוטית תתערב, יש צורך שהטעות של הוועדה בהחלטתה תהא חמורה עד כדי כך שראוי שבית-המשפט יתערב בה {רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3228 (2005); עת"א (מינהליים חי') 46157-11-10 אלסעדי פאתן בסאם (אסיר) נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(1), 25567, 25569 (2011)}.

בית-המשפט ימעט להתערב בשיקול-הדעת המקצועי של שירות בתי הסוהר וההתערבות תהא רק כאשר בית-המשפט שוכנע שההחלטה חרגה באופן ממשי ממתחם הסבירות {בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2), 837 (2001); עת"א (מינהליים מר') 17203-10-11 א' א' ד' נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2012(1), 1774, 1776 (2012)}.

שיקול-הדעת הנתון לוועדת השחרורים הוא רחב {רע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' עודה סמיר, תק-על 2006(3), 4187 (2006); רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5), 289 (2004); עת"א (מינהליים חי') 3145-08-11 מוסא האדי (אסיר) נ' ועדת השחרורים כלא דמון, תק-מח 2011(3), 9746 (2011)}.

בית-המשפט המעביר את החלטת הוועדה במבחן הביקורת השיפוטית יטה שלא להחליף את שיקול-דעתו הוא בשיקוליה של ועדת השחרורים, שלה הסמכות, המיומנות והאחריות המקצועית בנושא הנדון, אלא-אם-כן השתכנע כי ההחלטה פגומה בשל אחת העילות המוכרות במשפט הציבורי.

אשר לעילת הסבירות, מתחם שיקול-הדעת של הוועדה הוא רחב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטה בעילת אי-סבירות אלא-אם-כן מדובר בסטייה קיצונית מן המתחם הנתון {רע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2008(2), 4116 (2008)}.

זאת ועוד. התערבות בית-משפט בהחלטות של ועדות השחרורים, בין אם זו הצבאית {הפועלת מכוח חוק השיפוט הצבאי} ובין אם זו האזרחית {הפועלת מכוח חוק שחרור על-תנאי ממאסר} היא בגדר החריג לכלל ובית-המשפט יתערב בהחלטת הוועדה רק אם מצא כי זו חרגה מסמכותה, או טעתה באורח חמור במלאכת האיזונים, או משנעלמו מעיני הוועדה שיקולים כבדי משקל שהיה עליה לשוקלם {בג"ץ 6067/11 הפרקליט הצבאי הראשי נ' הוועדה הצבאית לעיון בעונש, תק-על 2012(1), 2026 (2012); בג"צ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' הוועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3), 721 (1999); בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2), 838 (2001); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 236 (2002)}.

אין בית-המשפט משים עצמו כוועדת שחרורים. השאלה אינה מה היה בית-המשפט קובע אילו הוא היה פועל כוועדת שחרורים {בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נ' עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2), 838, 870 (2001); רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2006(1), 1527 (2006)}, אלא, על בית-המשפט "לשאול את עצמו האם החלטתה של ועדת השחרורים הינה בלתי-סבירה" {בג"צ 550/89 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, פ"ד מג(2), 739, 742 (1989); עת"א (מחוזי מר') 15841-01-12 היועץ המשפטי לממשלה נ' חיים שיטרית, תק-מח 2012(1), 4494, 4497 (2012); רע"ב 7338/08 צוויר נ' ועדת השחרורים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

בית-המשפט אינו יושב בערעור על החלטת ועדת השחרורים אלא כבית-משפט לעניינים מינהליים הבוחן את תקינות הרשות המינהלית בהליך קבלת החלטותיה {רע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2008(2), 4116 (2008); עע"א (מחוזי חי') 485/08 מוחמד סובחי נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(3), 1402, 1404 (2008)}.

בית-המשפט המחוזי אינו יושב כערכאת ערעור, במובן המקובל של מושג זה, אלא כערכאת ביקורת, המפעילה ביקורת דומה לביקורת המופעלת על-ידי בית-המשפט הגבוה לצדק על החלטות של רשויות מינהליות.

בהתאם לכך, בית-המשפט המחוזי אינו אמור לשים את שיקול-הדעת שלו תחת שיקול-הדעת של ועדת השחרורים.

בית-המשפט המחוזי אמור רק לבקר את ההחלטה של ועדת השחרורים, כדי לברר אם נפל בה פגם משפטי, ובעיקר, אם היא מתבססת על שיקולים פסולים או אם היא לוקה בחוסר סבירות {רע"ב 1948/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אלבה, תק-על 96(1), 15 (1996); עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 688, 695 (1983); רע"ב 4570/02 מחאמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 236, 239 (2002); רע"ב 9837/03 פלוני נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, פ"ד נח(2), 326 (2004); רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3228 (2005); רע"ב 314/06 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2006(1), 1527 (2006); רע"ב 873/07 נג'ידאת נ' נציב שירות בתי הסוהר - בית מעצר קישון, תק-על 2007(1), 2483 (2007); רע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2008(2), 4116, (2008); עת"א (מחוזי חי') 26731-11-09 רמזי געברי (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2009(4), 7307 (2009)}.

זאת ועוד. לעיתים מחליט האסיר-העותר לפנות לבית-המשפט העליון בבקשה לדיון בהחלטת ועדת הערעורים בגלגול שלישי, לאחר שזו עברה את מבחן הביקורת של בית-המשפט לעניינים מינהליים.

לעניין זה נעיר כי כלל הוא, כי בקשה זו תיענה רק בנסיבות בהן עולה שאלה משפטית חשובה או נושא אחר בעל חשיבות כללית, המצדיקים דיון בגלגול שלישי.

עניין המצטמצם, על-פי טיבו, לשאלות פרטניות הקשורות במבקש, אינו מתאים לדיון בגלגול שלישי {רע"ב 7/86 וייל נ' מדינת ישראל, תק-על 86(2), 1134 (1986); רע"ב 1741/07 האשם נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2007(3), 4228 (2007); רע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שירות בתי הסוהר, תק-על 2008(2), 4116, 4118 (2008)}.

ב- עת"א (מינהליים מר') 19641-08-11 {אילן מורחי נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2011(4), 11735, 11741 (2011)} בדחותו את העתירה, קבע בית-המשפט כי בהעדר טיפול כלשהו במהלך המאסר; בהעדר שינוי אמיתי בעמדותיו של העותר; בהעדר מוטיבציה אמיתית לקבל את הטיפול המוצע על-ידי ד"ר סילפן ובהתחשב בחומרת התנהגותו המינית נושא מאסרו, לא הצליח העותר להוכיח כי מסוכנותו המינית לעת הזו נמוכה ולא בינונית-גבוהה כפי שהעריך מב"ן.

מכאן, ששחרורו של העותר על-תנאי, ולו בתנאי התוכנית הטיפולית של ד"ר סילפן בצירוף תנאי רש"א, עלול לסכן אחרים, ובמיוחד קטינים, והחלטת הוועדה, בדעת רוב, סבירה ומוצדקת.

ב- עת"א (מחוזי מר') 15841-01-12 {היועץ המשפטי לממשלה נ' חיים שיטרית, תק-מח 2012(1), 4494, 4498 (2012)} קבע בית-המשפט:

"5. עיון בהחלטת הוועדה נושא העתירה מעלה כי הזכירה את העובדה כי הדיון נדחה על-מנת לקבל נספח סודי של מחלקת המודיעין בשב"ס וכי נמסר לסניגור העתק פרפראזה של הידיעות המודיעיניות שהוצגו בפניה ואשר הוצגו גם בפנינו.

עם זאת, לא הביעה הוועדה את דעתה באשר לתוכנן של הידיעות ושל הנספח הסודי ולא התייחסה לטענה של ב"כ העותר בפניה, כי יש בידיעות אלה כדי להוכיח שהתנהגותו של העותר במהלך מאסרו לא הייתה תקינה ושהוא בעל קשרים עם ארגון פשיעה, דבר שמלמד על מסוכנותו אם ישוחרר על-תנאי.

6. עיינו בידיעות המודיעיניות החסויות של משטרת ישראל ושל שב"ס והגענו למסקנה, כי התנהגותו הסמויה של העותר במהלך מאסרו לא הייתה תקינה (ראה למשל ידיעות 67 ו- 73 של שב"ס מלפני כשנה והדיונים המשמעתיים שהתקיימו לעותר במהלך השנים 2010-2011) וכי במהלך מאסרו הוא עמד בקשרים עם חברים בארגוני פשיעה (ראה הסקירה לוועדת השחרורים של רמ"ח מחקר ושב"ס והמידעים שצורפו אליה).

כל אלה נוספים לעברו הפלילי של המשיב, לנסיבות ביצוע העבירה נושא תפ"ח 7023/06 (בית-משפט מחוזי בירושלים) ולעובדה שמשלושה מאסרים קודמים שוחרר המשיב על-תנאי, גם אם ללא תוכנית שיקומית, והוא חזר לבצע עבירות ולפקוד את כותלי בית הסוהר.

7. יש בכל האמור לעיל כדי להביא למסקנה שוועדת השחרורים לא שקלה את כל השיקולים הראויים לצורך החלטתה אם לשחרר את המשיב על-תנאי, שכן חלק חשוב משיקולים אלה הם התנהגות תקינה של האסיר בין כותלי בית הסוהר והעדר מסוכנות המבוסס על-כך שלא יהיו לו קשרים עם עבריינים ועם חברים בארגוני פשיעה לאחר שחרורו.

8. איננו מתעלמים מההליך הטיפולי שעבר המשיב בין כותלי בית הסוהר, מהקורסים הרבים שבהם השתתף בהצלחה, כפי שעולה מהתעודות שהוצגו בפנינו, ומתוכנית רש"א אך אין בכל אלה כדי לאיין את מסוכנותו של המשיב אם ישוחרר על-תנאי, גם בתנאים שבהם שחררה אותו הוועדה.

לא למותר לציין, כי המשיב לא יצא לחופשות במהלך מאסרו, אלא בליווי סוהרים, ומשכך, לא ניתן היה לבחון את התנהגותו מחוץ לכותלי בית הסוהר, במהלך חופשה.

מכל האמור לעיל, עולה כי החלטת הוועדה נושא העתירה לא מתחשבת בכל השיקולים הראויים וחורגת ממתחם הסבירות, דבר המצדיק התערבות ערכאה שיפוטית בהחלטתה.

9. אנו מקבלים את העתירה ומבטלים את החלטת ועדת השחרורים מיום 4.1.12, לשחרר את המשיב על-תנאי."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שיקולי הוועדה (סעיף 9 לחוק)