שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת אלימות או מין בתוך המשפחה (סעיף 11 לחוק)

סעיף 11 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"11. שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת אלימות או מין בתוך המשפחה
(א) הוועדה לא תחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה מן העבירות המנויות בתוספת, אלא לאחר שצוות מקצועי, הכולל נציגים של משרד העבודה והרווחה ושל שירות בתי הסוהר, הגיש לה חוות-דעת לעניין מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרור האסיר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה.
(ב) שר המשפטים רשאי, בצו, באישור שר העבודה והרווחה ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לשנות את התוספת."

חוות-דעת ועדת אלמ"ב המוגשת לעיון ועדות השחרורים הינה חוות-דעת סטטוטורית המבוססת לפי סעיף 11(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, המבוססת על הערכות של אנשי מקצוע מנוסים.

יש להניח {ואפילו בצורה ודאית} כי ועדת האלמ"ב תעיין בכל החומר אשר נשלח אליה. ועד האלמ"ב, בחוות-הדעת, אינה חייבת לציין כל פרט או כל פסיק מאותם מסמכים שעיינה. לעניין זה נדגיש כי בתי-המשפט סומכים על שיקול-הדעת והאמינות הוועדה המכינה את חוות-הדעת {עת"א (מינהליים מר') 17203-10-11 א' א' ד' נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2012(1), 1774 (2012)}.

חוות-הדעת של גורם טיפול על-פי סעיף 11(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, הינו תנאי בל יעבור לשחרורו של אסיר. אומנם בית-המשפט רשאי, מטעמים מיוחדים, שיירשמו, לסטות מחוות-דעת אלה, אולם לשם כך, יש צורך בפירוט טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה ממסקנותיו של הגורם המקצועי {רע"ב 2140/11 נגר נ' מדינת ישראל, טרם פורסם (2011); עת"א (מינהליים נצ') 54795-01-11 פלוני (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר ואח', תק-מח 2011(2), 3050, 3052 (2011)}.

סעיף 11 לחוק שחרור על-תנאי מחייב הגשת דו"ח אלמ"ב שעה שעל המדוכה שאלת שחרורו המוקדם של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירות מין או אלימות במשפחה. נאסר על הוועדה להחליט בעניין, בהעדרה של חוות-דעת שכזו.

מאידך, גם בדונה בבקשת אסיר שלא מרצה עונש מאסר בגין עבירת אלימות, רשאי בית-המשפט, לאור האמור בסעיף 9(7) לחוק שחרור על-תנאי, להביא בחשבון "גם חוות-דעת מקצועיות, בין השאר בנושא גילוי עריות, אלימות במשפחה ובריאות הנפש", וזאת כדי להתייחס לפרמטרים המוגדרים ברישא של הסעיף, ביניהם הסיכון הצפוי לשלום הציבור.

סמכותה של הוועדה לקבל במקרים מתאימים חוות-דעת בנושא אלמ"ב איננה מוגבלת רק לאסיר הנושא את המאסר בגינו מתבקש השחרור המוקדם בגין עבירת אלמ"ב, אלא משתרעת גם כאשר עסקינן במאסר על עבירה אחרת, באם סבורה היא, על יסוד החומר המונח בפניה, כי לנאשם "פרופיל אלימות במשפחה".

כמו-כן, אין מניעה שמשיב בערעור, התומך בתוצאת ההחלטה שנתקבלה על-ידי בית-משפט דלמטה, יעורר בתשובתו לכתב הערעור טענות התומכות בגישתו ואשר נדחו על-ידי בית-משפט קמא, ואינו חייב להגיש ערעור כדי לעורר טענה שכזו {עע"א (מינהליים ת"א) 3360/08 ר' ח' נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2009(1), 938, 939 (2009)}.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 804/08 {סביח מלחם נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(4), 4361, 4362 (2008)} קבע בית-המשפט כי לנוכח מהות העבירות בהן הורשע כאן העותר נדרשה חוות-דעת מטעם ועדת האלמ"ב לעניין מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרור העותר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה {המתלוננת}.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 283/08 {אליהו דהן נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(2), 15871, 15873 (2008)} קבע בית-המשפט כי הוועדה נתנה דעתה לשיקולים הרלוונטיים הנוגעים לעותר, והגיעה לכלל מסקנה כי ללא טיפול הולם מחוץ לכותלי בית הכלא, לא ניתן יהיה להבטיח את שלומם של בני משפחתו של העותר ואת שיקומו.

החלטתה של הוועדה, נסמכה על חוות-דעתה של ועדת האלמ"ב, וזאת כמתחייב מהוראת סעיף 11(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

עוד נקבע כי מחוות-דעתה של ועדת האלמ"ב אשר הוקמה על-פי סעיף 11(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, עולה כי בעותר טמונה מידה רבה של סכנה לנפגעי העבירה, כל עוד לא יעבור טיפול הולם, אשר לא ניתן לקבלו במסגרת המוצעת.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 1933/07 {ח' ע' נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2007(4), 15893, 15895 (2007)} קבע בית-המשפט כי שגגה נפלה לפני ועדת השחרורים כאשר סברה, כי חוות-דעתה של ועדת אלמ"ב אינה דרושה, כתנאי לשחרור על-תנאי {הגם שהוועדה בחרה, בכל זאת, ללמוד על המסוכנות מתוך חוות-דעתה של ועדת האלמ"ב}.

במקרה דנן, נקבע כי הואיל והעותר פגע בגיסתו ובאחייניו, עניין לנו בפגיעה ב"בן משפחה", כמשמעו בסעיף 1 לחוק מניעת אלימות במשפחה, ומכאן תחולתו של סעיף 11 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, והצורך בחוות-דעת של ועדת אלמ"ב.

ב- עע"א (מחוזי נצ') 1815/06 {ש' ר' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(4), 6337 (2006)} קבע בית-המשפט:

"איננו מבקשים ליתן את דעתנו לנוהל או הנוהג הקיים אצל שירות בתי הסוהר, לפיו אסיר, ששב לבית הכלא לאחר שבעבר ריצה עונש מאסר בשל עבירה של אלימות במשפחה, זוכה להגדרה 'פרופיל אלמ"ב', ועל-כן מופנה לקבלת טיפול במסגרות טיפוליות מפני אלימות במשפחה. לא בכך ענייננו, כי אם בשאלה, האם החלטת ועדת השחרורים אם לשחרר אסיר שכזה אם לאו תלויה בחוות-דעת (חיובית) של ועדת אלמ"ב, זו הנזכרת בסעיף 11(א) הנ"ל לחוק. סעיף זה קובע באורח ברור, כי חוות-הדעת צריכה, בטרם החלטה של ועדת השחרורים על השחרור, כאשר המאסר הנוכחי של האסיר מקורו בעבירה של אלימות במשפחה (זו מנויה בתוספת לחוק, הנזכרת בסעיף הנ"ל), שהרי נאמר "אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה" וגו', משמע לשון הווה ("'הנושא"), ולא לשון עבר ("נשא"). רוצה לומר, אסיר, שאת עונשו הנוכחי הוא מרצה שלא על עבירת אלימות במשפחה, איננו צריך לחוות-דעת של ועדת אלמ"ב כתנאי לשחרורו בידי ועדת השחרורים. המחוקק לא ביקש לחייב את האסיר, שבעבר ריצה עונש מאסר בשל עבירת אלימות ולא השלים את הטיפול, כי ישלים את הטיפול עתה, במאסרו הנוכחי, שאין לו כל קשר לאלימות, ולכן גם אין בידי ועדת האלימות להכפיף את שיקול-דעתה לחוות-דעתה של ועדת האלמ"ב, שלא המליצה על השחרור רק מכיוון שהאסיר איננו מעוניין להשתתף בתוכנית טיפול מפני בעיית אלימות.

ואם כזה הוא המצב, כי אז יש לומר על ועדת השחרורים, כי פעלה בניגוד לגדרי הסמכות שנקבעו לה בחוק הנ"ל, שהרי היא הכפיפה את סמכותה להמלצתה השלילית של ועדת האלמ"ב כלפי העותר, וכבר ראינו, כי כל ההחלטה כולה סבה סביב דפוסי האלימות של העותר, על שום שבעבר הורשע בעבירות אלימות במשפחה, ועתה הוא מסרב להשתתף בתוכנית טיפולית המתאימה לבעיה מסוג זה. חשוב כי נדגיש, כי דפוס האלימות עליו דיברה ועדת השחרורים לא נבע ממעשים אלימים שעשה העותר לאחרונה, כגון בין כתלי בית הכלא, כי אם משום העובדה, שבעבר ריצה עונש מאסר בשל עבירת אלימות, ועל שום שעתה הוא מסרב להשתתף בתוכנית טיפולית. לא משום כך נובעת המסקנה בדבר מסוכנותו של העותר, כמו שאין היא נובעת מטיבן של העבירות שבגינן הוא מרצה את עונש המאסר (סמים וגו'), כי אם משום ההישענות על חוות-דעתה של ועדת האלמ"ב.

משום כל אלה יוצא, כי ככל שהחלטת ועדת השחרורים נשענה על המלצת ועדת האלמ"ב, אין היא יכולה לעמוד. הואיל וכך, כי אז יש לראות את הוועדה כמי שביקשה שלא לסמוך את החלטתה על טעמים אחרים שנטענו בפניה, ועליהם שבה המשיבה בפנינו, משמע התנהגותו של העותר בכלא והתמכרותו לסמים, שהרי אם הייתה סבורה כך, כי אז הייתה נוקבת טעמים אלה בהחלטתה המנומקת. למעלה מן הצורך נציין, כי גם ועדת האלמ"ב לא ראתה את בעיית הסמים עליה מדברת המשיבה עתה כבעיה המצדיקה עיכוב בשחרורו של העותר, שכן היא מציינת בחוות-דעתה, כי העותר נקי מסמים ב-14 חדשים האחרונים. אשר להתנהגותו של העותר בכלא, שתי עבירות המשמעת אותן מציינת המשיבה הן מינוריות בחומרתן, וכך אמנם ראתה גם ועדת אלמ"ב את העבירות, באשר היא מציינת כי התנהגותו של העותר בכלא תקינה. וככל שהדברים נוגעים לבעיית האלימות במשפחה, ועדת האלמ"ב מציינת בחוות-דעתה, כי גרושתו ואמו של העותר (מי שהעותר נהג כלפיהן בעבר באלימות, ועל-כך נאסר במאסרו הקודם) אינן מתנגדות ליציאתו לחופשות. אמו נהגה, במאסרו הנוכחי, לבקרו באופן סדיר, כשאליה נלוות בנותיו, בהסכמת גרושתו, ללמדך דבר מה אודות מסוכנותו, ככל שהדברים צריכים למסקנה הנובעת מעבירות האלימות במשפחה מן העבר. מכל מקום, כאמור, דברים אלה נאמרים למעלה מן הצריך, שהרי החלטת הוועדה נשענת על תפיסה שגויה של הוראת סעיף 11 לחוק, ועל הכפפת שיקול-דעתה לחוות-הדעת של ועדת אלמ"ב, בניגוד להוראת החוק.

מן המקובץ אנו באים לכך, שאת החלטת ועדת השחרורים, שמצאה לדחות את בקשת העותר להשתחרר על-תנאי, יש לבטל, וכך אנו עושים. הדיון ישוב לוועדה, על-מנת שתקבע את התנאים לשחרורו של העותר ממאסרו."

ב- עע"א (מחוזי נצ') 1904/06 {עטאללה מחמוד חלו נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2006(4), 12092 (2006)} קבע בית-המשפט:

"העותר מרצה עונש מאסר שני בן 18 חדשים בשל עבירות של גניבת בקר, קשירת קשר לביצוע פשע, ניסיון לחבלה חמורה ונהיגה ללא רישיון (את מאסרו הראשון עשה העותר בעבודת שירות). משמלאו שני שלישים לריצוי העונש הוא ביקש לשחררו ממאסרו, ובקשתו זו נדחתה בידי ועדת השחרורים, שמצאה אותו מסוכן לבריות אם ישוחרר. על החלטה זו הוא מלין בפנינו, משלדעתו אין ההחלטה סבירה.

כעולה מעיון בחומר שהונח בפנינו - העותר הוגדר בידי שירות בתי הסוהר "פרופיל אלמ"ב", על שום שאת מאסרו הראשון (זה שנעשה בעבודת שירות, לפי גזר דין משנת 2003) הוא ריצה בגין תקיפת אשתו דאז. לכן גם ניתנה בעניינו, לקראת הדיון אצל ועדת השחרורים, חוות-דעת של ועדת אלמ"ב, שקבעה, כי האיש איננו נוטל אחריות על מעשה האלימות כלפי אשתו דאז ואיננו מגלה כל אמפטיה כלפיה, ומכאן מסקנתה, כי מדובר במי שמתאפיין בדפוסי התנהגות אלימים. ומשהעותר סרב לקבל טיפול בין כתלי הכלא במסגרת טיפולית נגד אלימות במשפחה - באה ועדת האלמ"ב לכלל מסקנה, כי העותר מסוכן, ואם ישתחרר הוא עשוי לסכן את אשתו לשעבר. מכאן המלצתה שלא לשחררו.

החלטת ועדת השחרורים סבה, כל כולה, סביב עבירת האלימות במשפחה משנת 2000, עליה נשפט העותר בשנת 2003. הוועדה סברה, כי 'לשם שקילת מסוכנותו של האסיר נדרשת חוות-דעת אלמ"ב בעניינו'. בכך נתפסה הוועדה הנכבדה לכלל טעות, כפי שטעתה כאשר הסתמכה על חוות-דעת זו לפי תוכנה, תוכן המצביע על דפוס אלימות של העותר, בשל כך שאין הוא נוטל אחריות אמיתית לביצוע העבירות כנגד אשתו הראשונה (לפי העבירה בגינה ריצה, כאמור, עבודת שירות), ולא הסכים ליטול חלק בתוכנית טיפול לגברים אלימים. על הסתמכותה של ועדת השחרורים על חוות-דעת של ועדת אלמ"ב אמרנו את דברינו פעמים אחדות (ראו למשל עעא (מחוזי נצ') 1815/06 רוגוזינסקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם)),

כעולה מהוראת סעיף 11 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, חוות-דעת של ועדת אלמ"ב אינה נדרשת כלל וכלל, בטרם תחליט ועדת השחרורים על שחרורו של אסיר, אלא אם המאסר הנוכחי מקורו בעבירה של אלימות במשפחה.

בעניין רוגוזינסקי הנ"ל ביקשנו שלא ליתן את דעתנו לנוהג אצל שירות בתי הסוהר, שם רואים להפנות אסיר לשם קבלת טיפול באלימות במשפחה חרף העובדה, שאת מאסרו הנוכחי הוא מרצה בגין עבירה שאינה נוגעת לאלימות במשפחה. גם עתה איננו מבקשים לומר את דעתנו לנוהג זה, ועם זאת נעיר, כי ככל שהאסיר מופנה לקבל חוות-דעת שכזו לקראת השלמת ריצוי שני שלישים ממאסרו, משמע לקראת הדיון בוועדת השחרורים, הדבר איננו הולם את כוונת המחוקק, שכאמור קבע את הדרישה לקבל חוות-דעת של ועדת אלמ"ב רק כאשר את המאסר הנוכחי מרצה האסיר בגין עבירת אלימות במשפחה. בנוהג שכזה שהנהיגו שלטונות הכלא יש משום מעשה, המנוגד להוראת המחוקק. כך נהג שירות בתי הסוהר גם בעניינו של העותר, שהרי ביום 27.8.06 אנו מוצאים את הדו"ח הסוציאלי, שחיווה דעתו אודות סירובו של העותר לקבל טיפול בגין אלימות במשפחה, וימים אחדים אחר כך (4.9.06) אנו מוצאים את חוות-דעתה של ועדת אלמ"ב, שבין היתר נסמכה על הדו"ח הסוציאלי, ואלה הונחו בפני ועדת השחרורים, שישבה בעניינו של העותר שלושה חדשים אחר כך, ביום 4.12.06.

על דברים אלה נוסיף, כי בענייננו הדברים מתחדדים עוד יותר, כאשר הן הדו"ח הסוציאלי והן חוות-הדעת של ועדת אלמ"ב נסמכים על-כך, שהעותר איננו נוטל אחריות על עבירת האלימות כלפי אשתו לשעבר, זו שבגינה הוא ריצה 5 חדשי מאסר בעבודת שירות. מעובדה זו לבדה נלמדה מסוכנותו. מסקנה זו של גורמי הטיפול, שמן הסירוב לקבלת טיפול באלימות, כשלעותר נותרו לריצוי פחות מששה חדשים עד כי ישתחרר, אינה מתבקשת. מכאן גם אין לראות את החלטת ועדת השחרורים, שהלכה שבי אחר גורמי הטיפול, כהחלטה סבירה. לבד מן העובדה, כי העותר לא נטל אחריות על עבירה קודמת, שאת העונש בגינה הוא ריצה במלואו, כל היסודות הצריכים להישקל בידי ועדת השחרורים בגדרו של סעיף 9 פועלים את פועלם לטובת העותר. אנו מדברים במי שזהו לו מאסרו הראשון מאחורי סורג ובריח, כשבמהלכו לא היה כל רבב בהתנהגותו. וככל שצריכים הדברים לעניין האלימות במשפחה ראוי כי נזכיר, שהאלימות הופנתה כלפי אשתו לשעבר, ממנה הוא התגרש זה מכבר ונישא מחדש, וממנה נולד לו בן. מאז ביצוע העבירה של אלימות במשפחה (שנת 2000) ועד היום אין לנו כל אינדיקציה להתנהגות אלימה במשפחה מצד העותר. אדרבא, בדו"ח הסוציאלי מצאנו (עמ' שני), כי בעוד העותר נהג באלימות מילולית, פיזית ונפשית כלפי אשתו הראשונה, 'לא קיים מידע דומה ביחס לאשתו הנוכחית'. כשכל אלה מונחים על כפות המאזניים, כי אז לא היה כל מקום לדחות את בקשתו של העותר להשתחרר על-תנאי.

משום כל הטעמים הללו אנו מקבלים את העתירה, מבטלים את החלטת ועדת השחרורים ומורים על החזרת הדיון לפתחה, על-מנת שתקבע את תנאי השחרור. היא מתבקשת לקיים דיון בעניינו של העותר בהקדם."

ב- רע"ב 634/02 {מדינת ישראל נ' בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(4), 487 (2002)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"1. מונחת לפנינו בקשת המדינה כהוראת סעיף 25(ה) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, ועניינה בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (מיום 16.1.02) ב- עע"א 1009/02 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2002(1), 829 (2002).

החלטנו להעניק למדינה רשות ערעור, והוספנו ודנו בבקשה כבערעור שהוגש לאחר קבלת רשות.

2. המשיב מס' 2, הועמד לדין בבית-המשפט המחוזי בבאר שבע בעבירה של ניסיון לרצח, עבירה כהגדרתה בסעיף 305 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. לאחר תחילת המשפט הודה הנאשם בביצוע מעשה עבירה של חבלה בכוונה מחמירה - עבירה כהגדרתה בסעיף 329(1) לחוק העונשין - והורשע על-פי הודאתו. העובדות בהן הודה הנאשם היו אלו, שביום 2 בפברואר 1993 ארב לאשתו בתוך מכוניתה והוא מצוייד בקנקן מלא בנזין. בסמוך לאחר כניסתה של האישה לרכב, שפך עליה את הבנזין, יצא מן הרכב והשליך לעברה גפרור דולק. האישה עלתה בלהבות ונגרמו לה כוויות קשות בכל פלג גופה העליון, במיוחד בפניה, בצווארה, בחזה ובידיה. כוויות אלו, כדברו של בית-המשפט המחוזי, הותירו באישה נכות קשה. לאחר שומעו טיעונים לעונש החליט בית-המשפט, ברוב דעות, לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל בן 14 שנים. דעת המיעוט הייתה כי יש לגזור על הנאשם עונש מאסר בפועל בן 16 שנים.

3. לקראת חלוף שני שלישים מתקופת המאסר עלה ובא עניינו של הנאשם לפני ועדת השחרורים, וזו החליטה ביום 30.12.2001 להעניק לנאשם רישיון להתהלך חופשי בתנאים מסויימים שקבעה. לבקשת היועץ המשפטי לממשלה הוסיפה הוועדה והחליטה לעכב את ביצוע החלטת השחרור עד להגשת עתירה לבית-המשפט המחוזי כנגד אותה החלטה.

4. היועץ המשפטי הגיש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו עתירה נגד החלטתה של ועדת השחרורים, וביקש את ביטולה של ההחלטה. בית-המשפט המחוזי דן בעתירה, וביום 16.1.2002 החליט ברוב דעות לדחות את העתירה ולהותיר על כנה את החלטתה של ועדת השחרורים לשחרורו של הנאשם מן המאסר. דעת המיעוט הייתה, כי יש לקבל את העתירה ולבטל את החלטתה של ועדת השחרורים. על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הגישה המדינה את הבקשה שלפנינו, ועתירתה היא כי נבטל את החלטותיהם של בית-המשפט המחוזי ושל ועדת השחרורים, וכי נורה על המשך החזקתו של הנאשם בבית האסורים. כאמור בראש החלטתנו נעתרנו לבקשה והחלטנו לדון בבקשה כבערעור שהוגש לאחר רשות שניתנה.

5. קראנו את המסמכים שהונחו לפנינו והוספנו ושמענו טיעונים מפי באי-כוח בעלי-הדין, זה בכה וזה בכה. שקלנו את טיעוניהם של בעלי-הדין והוספנו ונדרשנו לשאלות שהעלינו אנו לפניהם, ולאחר שיקול זו היא החלטתנו.

6. ענייננו הוא בהחלתו ובפירושו של חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (חוק השחרור), וככל הנראה זו לנו הפעם הראשונה שאנו נדרשים לפירושו מקרוב של חוק זה. בעלי-הדין הרחיבו את דבריהם, בראש ובראשונה, על הוראות הסעיפים 9 ו- 10 לחוק השחרור, וכל אחד מהם ביקש מאיתנו כי נפרש את החוק כדרכו, לרבות לעניין התערבותו של בית-המשפט בשיקול-דעתה של ועדת השחרורים. בעיקרם של דברים מוסכם היה על באי-כוח בעלי-הדין כי הוראות סעיף 9 לחוק השחרור - הקובע שיקולים אלה ואחרים שוועדת השחרורים אמורה להביא במניין לעת שהיא שוקלת בקשה של אסיר לשחרור על-תנאי - נתמלאו בעניין של הנאשם. ואולם, כך טוענת המדינה, עיקר הוא דווקא בהוראת סעיף 10 לחוק השחרור, הוראה שעניינה במקרים בעלי חומרה ובנסיבות מיוחדות בהם שומה עליה על ועדת השחרורים להביא במניין שיקולים נוספים על אלה המנויים בסעיף 9 לחוק השחרור. לטענת המדינה, בנסיבות העניין, מכריעים שיקולי סעיף 10 את שיקולי סעיף 9, ושומה היה עליה על ועדת השחרורים לדחות את בקשתו של הנאשם לשחרור על-תנאי. מנגד טען בא-כוחו של הנאשם, כי ועדת השחרורים הביאה במניין שיקוליה את כל שראוי היה להביא במניין; כי בית-המשפט המחוזי צדק בהחלטתו שאין מקום להתערב בהחלטת ועדת השחרורים; ומכאן שגם אנו, אין זה ראוי כי נתערב בהחלטתה של ועדת השחרורים או בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

7. קראנו ושמענו טיעונים אלה כולם, ולאחר שיקול הגענו לכלל מסקנה כי העתירה אינה בשלה עדיין לשמיעה. ואלה הם נימוקנו להחלטתנו.

8. בנוסף להוראות הסעיפים 9 ו- 10 לחוק השחרור, מוסיף ומורה אותנו סעיף 11 לאותו חוק דרכי פעולה מסויימות לעניין שחרורו של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה מן העבירות המנויות בתוספת - כיום: עבירות אלימות או עבירות מין בתוככי המשפחה...

הנה-כי-כן אין ועדת שחרורים מוסמכת להחליט על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה מן העבירות המנויות בתוספת - והעבירה שעבר הנאשם הינה אחת מאותן עבירות, קרא, עבירת אלימות שביצע הנאשם כלפי בני משפחתו - "אלא לאחר שצוות מקצועי הכולל נציגים של משרד העבודה והרווחה ושל שירות בתי הסוהר, הגיש לה חוות-דעת לעניין מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרור האסיר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה". תנאי זה הקבוע בסעיף 11(א) לחוק השחרור, תנאי מוקדם הוא לסמכותה של ועדת השחרורים להורות על שחרורו על-תנאי של אסיר הנושא עונש מאסר בשל עבירה כעבירה שעבר הנאשם; ובאין חוות-דעת כנדרש באותו מקום אין ועדת השחרורים מחזיקה בסמכות להורות על שחרורו על-תנאי של אסיר כאמור. השאלה הנשאלת היא, אם בענייננו נתמלא תנאי מוקדם זה לסמכותה של ועדת השחרורים.

9. עיינו בכתובים, ונמצא לנו כי לפני ועדת השחרורים הונח טופס חוות-דעת של וועדה הקרויה "הוועדה לאלימות במשפחה במחוז ב"ש". עם חברי וועדה זו, כמודפס באותו טופס, נמנו "נציגות משרד הרווחה", "נציג שב"ס" ו"נציג ש.מ.מ.". חוות-דעתה של הוועדה חוות-דעת קצרה היא - קצרה-מכל-קצרה - וכך נאמר בה:

'הוועדה מתרשמת שהאסיר אינו בקשר עם הקורבן למעט סביב הילדים המשותפים.

אורך המאסר שריצה עד כה גרם לרתיעה מצד האסיר לשוב ולבצע מעשים דומים.

יציב ומתפקד במקום עבודה לאורך זמן. קיימת תוכנית המשכית בקהילה למעט קשר עם גורם טיפולי לצורך טיפול/מעקב אחר הסתגלותו בקהילה. פיקוח עם ... או גורם רווחה באיזור מגוריו.'
(ראו עוד: סעיף 12 לחוק השחרור).

הוועדה הוסיפה וקבעה כי אינה מתנגדת לשחרורו המוקדם של הנאשם בתנאים אלה:

'1. לא יקיים קשר עם הבת/בן, קרובת משפחה - הקורבן.

2. לא יכנס לביתו. לא יכנס למקום מגורי הגרושה בראשל"צ או במקום מגורים אחר.

3. לא יכנס לאזור מגוריו.'

10. בלא שנכניס עצמנו לחוות-דעת זו לגופה, השאלה הנשאלת היא אם חוות-דעת זו מקיימת אחר התנאי המוקדם הקבוע בסעיף 11 לחוק השחרור. שקלנו שאלה זו בעיון והגענו לכלל מסקנה כי המסמך שהגישה הוועדה לאלימות במשפחה אינו מקיים אחר הנדרש בסעיף 11 לחוק השחרור.

11. העבירות המנויות בתוספת לחוק עניינן כולן הוא (כיום) עבירות הנעברות בתוככי המשפחה. תכלית החוק היא, כמסתבר, כי לעניינן של עבירות בתוך המשפחה אין די בחוות-הדעת הרגילות המונחות לפני ועדת השחרורים, וכי יש צורך בחוות-דעת מיוחדת הניתנת בידי צוות מקצועי הכולל נציגים של משרד העבודה והרווחה ושל שירות בתי הסוהר, חוות-דעת שעניינה "מידת הסכנה הנשקפת לציבור משחרור האסיר, לרבות הסכנה לנפגע העבירה". הנחת החוק היא, כמסתבר, כי אדם העובר עבירה מאלו עבירות המנויות בתוספת, בהן עבירת אלימות כלפי בן משפחה, נדרשת בעניינו חוות-דעת מיוחדת וספציפית של מומחים - נוסיף ונאמר: בהם מומחים לבריאות הנפש - כי אין נשקפת ממנו סכנה - אם ישוחרר מן המאסר - לא לציבור ולא לנפגע העבירה. עבירות אלו המנויות בתוספת, עבירות מיוחדות במינן הן, ומכאן הדרישה הספציפית והמיוחדת לחוות-דעת של מומחים כאמור בסעיף 11(א) לחוק השחרור. ובלשון דברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשס"א 537 ,518):

'בשני מקרים בהם שאלת המסוכנות הצפויה משחרורו של אסיר היא מורכבת ומשמעותית יותר - אסיר שביצע עבירות כלפי בן משפחה (לפי רשימת סוגי עבירות בתוספת המוצעת לחוק) ואסיר שביצע עבירת מין או שהוא לוקה בנפשו - מוצע לקבוע שהוועדה לא תחליט על שחרור על-תנאי מבלי לקבל חוות-דעת מקצועית, מהגורמים המפורטים בסעיפים. לעניין עבירות כלפי בן משפחה, הסעיף המוצע מעגן בחוק ומרחיב את פעולתן של ועדות קיימות במשרד העבודה והרווחה. לעניין אסיר שעבר עבירת מין או אסיר הלוקה בנפשו, הסעיף המוצע מעגן הסדר הקבוע כיום בפקודות נציבות בתי הסוהר, המחייבות קבלת חוות-דעת של המרכז לבריאות הנפש שליד שירות בתי הסוהר.'

12. בחנו את חוות-הדעת של הוועדה לאלימות במשפחה אשר הונחה לפני ועדת השחרורים, ולא נחה דעתנו כי לחוות-דעת זו כיוון סעיף 11(א) לחוק השחרור. לא זו בלבד שחוות-הדעת מקצרת במקום שהיה עליה להאריך, אלא שנתקשינו לקבל כי במילים ספורות ניתן לומר על אדם אשר עשה מעשה מחריד כמעשה שעשה הנאשם כי "אורך המאסר שריצה עד כה גרם לרתיעה" מצידו "לשוב ולבצע מעשים דומים". מצפים היינו לקרוא חוות-דעת מנומקת, לרבות מפי מומחים לבריאות הנפש, לגבי הסיכון הנשקף מן הנאשם לעתיד לבוא, אפשר חוות-דעת בדומה לחוות-הדעת אשר אנו מקבלים חדשות לבקרים מאת שירות המבחן לעת גזירת עונשו של עבריין. ראוי הוא קורבן העבירה וראוי הוא הציבור כי לעניין "מידת הסכנה הנשקפת" להם משחרורו של אסיר תהא מונחת לפני ועדת השחרורים חוות-דעת מקיפה ומעמיקה. זו, לדעתנו, תכלית החוק, ותכלית זו נכבד.
13. משהגענו לכלל דעה כי לא הונחה לפני ועדת השחרורים חוות-דעת כנדרש בסעיף 11(א) לחוק השחרור, מסקנה נדרשת מאליה היא כי ועדת השחרורים פעלה בלא שנתקיים תנאי מוקדם הנדרש לסמכותה. התוצאה המתבקשת היא, ממילא, כי יש לבטל את החלטתה של ועדת השחרורים ואת פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, וכי יש להחזיר את הדיון לוועדת השחרורים, לשיקולה אם יש לשחרר את הנאשם שחרור על-תנאי כאמור בחוק השחרור - זאת לאחר שתקבל חוות-דעת כתובה וערוכה כדין וכהלכה כנדרש בסעיף 11(א) לחוק השחרור.

14. משהיסקנו מסקנה שהיסקנו, ממילא אין אנו מביעים דעתנו לגופם של דברים, לאמור, אם החלטתה של ועדת השחרורים ופסק-דינו של בית-המשפט המחוזי החלטה ופסק-דין ראויים הם. דיברנו אך בתנאי מוקדם שלא נתקיים לסמכותה של ועדת השחרורים. אשר לגופו של עניין, נושא זה יידון בבוא היום בוועדת השחרורים, ובהתאם לצורך ולעניין לפני בית-המשפט המחוזי או לפני בית -המשפט העליון.

15. סוף דבר: מן הטעמים שדיברנו בהם לעיל, אנו מחליטים לקבל את הערעור, לבטל את פסק-דינו של בית-משפט המחוזי ואת החלטתה של ועדת השחרורים, ולהחזיר את הדיון בעניינו של הנאשם לוועדת השחרורים, לאחר שתונח לפניה חוות-דעת כתובה וערוכה כנדרש בסעיף 11(א) לחוק השחרור."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

שחרור אסיר הנושא מאסר בשל עבירת אלימות או מין בתוך המשפחה (סעיף 11 לחוק)