botox
הספריה המשפטית
ועדת שחרורים בראי חוק שחרור על-תנאי ממאסר

הפרקים שבספר:

עתירות נגד ועדת שחרורים וועדת שחרורים מיוחדת (סעיפים 25 עד 28 לחוק)

סעיפים 25 עד 28 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובעים כדלקמן:

"25. עתירה נגד הוועדה (תיקון: התשס"ח)
(א) האסיר ובא-כוח היועץ המשפטי לממשלה רשאים להגיש עתירה נגד החלטת נציב בתי הסוהר לפי סעיף 2 או נגד החלטה של הוועדה (להלן: "עתירה"), בכפוף להוראות סעיף 26(ד).
(ב) עתירה תוגש לבית-המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו נמצא בית הסוהר שבו מוחזק האסיר, ואם שוחרר - בית הסוהר שבו הוחזק ערב שחרורו (בחוק זה - בית-המשפט).
(ג) בית-המשפט ידון בעתירה לפי סעיף-קטן (א) במותב של שלושה, שיקבע נשיא בית-המשפט.
(ד) בית-המשפט מוסמך לתת בקשר לעתירה לפי סעיף-קטן (א) צווים לרשויות המדינה ולאנשים הממלאים תפקידים על-פי דין לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין.
(ה) החלטת בית-המשפט בעתירה לפי סעיף-קטן (א) ניתנת לערעור לפני בית-המשפט העליון, אם נתקבלה רשות לכך מבית-המשפט בגוף ההחלטה או מאת שופט בית-המשפט העליון.
(ו) אין האמור בסעיף זה גורע מסמכותו של בית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט גבוה לצדק, לפי סעיף 15(ד) לחוק-יסוד: השפיטה.

26. עתירה נגד גילוי מידע חסוי (תיקון: התשס"ז)
(א)(1) חליטה הוועדה לגלות לאסיר או לבא-כוחו מידע חסוי, רשאי היועץ המשפטי לממשלה להגיש עתירה נגד גילוי המידע החסוי, כולו או מקצתו, לבית-המשפט;
(2) הודיע בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לוועדה כי הוא שוקל להגיש עתירה כאמור בפסקה (1), לא תעביר הוועדה את המידע לאסיר ולבא-כוחו עד להכרעה סופית בעתירה, ובלבד שהעתירה תוגש בתוך 15 ימים מיום שמסר הודעה כאמור.
(ב) (1) נדחתה עתירה נגד גילוי מידע חסוי, רשאי בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לערער על-כך, בתוך 15 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה לדחות את עתירתו, לבית-המשפט העליון שידון בערעור בשופט אחד;
(2) הודיע בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לבית-המשפט שדחה את העתירה כי הוא שוקל להגיש ערעור כאמור בפסקה (1), לא תעביר הוועדה את המידע לאסיר ולבא-כוחו עד להכרעה בערעור.
(ב1) מסר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה הודעה כאמור בסעיפים-קטנים (א)(2) או (ב)(2), והחליט לאחר מכן שלא להגיש עתירה או ערעור כאמור באותם סעיפים-קטנים, יודיע על-כך בהקדם האפשרי לוועדה;
(ג) הדיון בעתירה ובערעור על ההלטה לפי סעיף זה יתקיים בדלתיים סגורות, ורשאי בית-המשפט לעיין במידע החסוי לשם החלטה בעתירה ולקבל פרטים נוספים מבא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לעניין המידע, שלא בנוכחות האסיר ובא-כוחו.
(ד) (1) עתירת אסיר נגד החלטת הוועדה שלא לגלות מידע חסוי תהיה רק במסגרת עתירה נגד החלטת הוועדה שלא לשחררו, החלטה על ביטול שחרורו או החלטה על שינוי תנאי שחרורו, לפי העניין.
(2) התקבלה עתירת אסיר לגילוי מידע חסוי, רשאי בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה לערער על-כך, ויחולו לעניין הערעור כאמור הוראות סעיפים-קטנים (ב) ו- (ג), בשינויים המחוייבים.

27. עיכוב שחרור
(א) החליטה הוועדה לשחרר על-תנאי אסיר, והודיע בא-כוח היועץ המשפטי, לממשלה לוועדה כי הוא שוקל להגיש עתירה נגד ההחלטה, לפי הוראות סעיף 25, יעוכב שחרורו של האסיר למשך 7 ימים, כדי לאפשר את הגשת העתירה והגשת בקשה לעיכוב ביצוע במסגרתה.
(ב) מסר בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה הודעה כאמור בסעיף-קטן (א), והחליט לאחר מכן שלא להגיש עתירה כאמור באותו סעיף-קטן, יודיע על-כך בהקדם האפשרי למנהל בית הסוהר והאסיר ישוחרר אף לפני תום 7 הימים האמורים.

28. עתירה מינהלית
עתירה לפי פרק זה תוגש כעתירה מינהלית לפי הוראות חוק בתי-משפט לענינים מינהליים, התש"ס-2000, בכפוף להוראות פרק זה."

חוק שחרור על-תנאי ממאסר מפרט את סמכויותיה של ועדת השחרורים ומונה את השיקולים שוועדת שחרורים תביא במניין לעת דיון בבקשתו של אסיר להשתחרר על-תנאי בתום שני-שלישים של מאסרו. בנוסף, חוק זה מונה נושאים נלווים, כגון: עתירה כנגד החלטת ועדת השחרורים וכיוצא בזה {רע"ב 6134/03 נואף ביטאר נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 3963 (2003)}.
גדר התערבותו של בית-המשפט לעניינים מינהליים בהחלטת ועדת השחרורים, מעצם טיבו, מצומצם הוא. על בית-המשפט להציב לעצמו את השאלה, אם ועדת שחרורים סבירה רשאית הייתה להגיע להחלטה שאליה הגיעה.

במידה ובית-המשפט ישיב על השאלה בחיוב, עליו יהא לדחות את העתירה, גם לו סבר שהחלטתו שלו, לו ישב הוא כוועדת שחרורים, הייתה שונה {ראה גם עע"א 2/86 ועדת השחרורים נ' סויסה, פ"ד מ(1), 425 (1986); רע"ב 4570/02 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 236 (2002)}.

לוועדת השחרורים, המורכבת מאנשי מקצוע בתחומים הרלבנטיים, מוקנה שיקול-דעת רחב {רע"ב 4878/06 מדינת ישראל נ' עודה סמיר, תק-על 2006(3), 4187 (2006); רע"ב 1443/04 ברגותי נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נח(5), 289 (2004)}.

סמכות התערבותו של בית-המשפט בשבתו כבית-משפט לעניינים מינהליים בהחלטותיה של הוועדה שמורה רק לאותם מקרים בהם נגועה החלטתה של הוועדה בחוסר סבירות עד ששום ועדת שחרורים סבירה לא יכולה הייתה לקבל שכמותה {עע"א (נצ') 261/08 שיר יעקב בנימין נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(2), 10582 (2008)}.

בית-המשפט המעביר את החלטת הוועדה במבחן הביקורת השיפוטית יטה שלא להחליף את שיקול-דעתו הוא בשיקוליה של ועדת השחרורים, שלה הסמכות, המיומנות והאחריות המקצועית בנושא הנדון, אלא-אם-כן השתכנע כי ההחלטה פגומה בשל אחת העילות המוכרות במשפט הציבורי {בג"צ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, פ"ד נה(2), 838 (2001)}.
אשר לעילת הסבירות, מיתחם שיקול-הדעת של הוועדה הוא רחב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטה בעילת אי-סבירות אלא-אם-כן מדובר בסטייה קיצונית מן המתחם הנתון.

כך לדוגמה, "על בית-המשפט לשאול עצמו האם הוועדה שקלה את מכלול השיקולים המפורטים בסעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, הכולל רשימה ארוכה ומפורטת של שיקולים, אותם על הוועדה לשקול, בטרם תסיק כי השיקול המרכזי ואבן הראשה לבחינת זכאותו של אסיר לשחרור מוקדם – אכן נתמלא, וכי האסיר ראוי לשחרור, באשר שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור, כהנחיית המחוקק על-פי סעיף 3 לאותו חוק" {עע"א (נצ') 663/08 מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים ואח', תק-מח 2008(3), 8039 (2008)}.

ב- עע"א (חי') 485/08 {מוחמד סובחי נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2008(3), 1402 (2008)} עסקינן בעתירה כנגד ועדת שחרורים שדחתה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם ברישיון.

ב- עע"א (נצ') 663/08 {מדינת ישראל נ' ועדת השחרורים ואח', תק-מח 2008(3), 8039 (2008)} נפסק מפי כב' השופט בנימין ארבל:

"8. מבחינת כלל הנתונים אשר הועמדו לרשות הוועדה ולרשותנו מתוך תיק הוועדה, עולה, כי חרף העובדה שאולי המשיב לא גרם נזק כלכלי חמור לקורבנותיו, הרי המשיב גילה עצמו כמי שמזלזל, דרך קבע, בזכויותיו של הציבור לחיי שלווה וביטחון, מזלזל בזכותו על קניינו, ולא מהסס, באופן עקבי, לפגוע בקניינם של חפים מפשע, ואגב כך לעבור עבירות נוספות, אשר יש בהן כדי ללמדנו על המסוכנות הטמונה בו.

על-פי כתב האישום בתיק פלילי 807/07, עבר המשיב משך תקופה קצרה, 5 עבירות שונות הנוגעות לרכוש. אף מסתבר, כי המשיב נושא על כתפו קופת שרצים לא קטנה של הרשעות בעבר באין ספור של עבירות הנוגעות לרכושו של הציבור, וכן עבירות של אלימות וסמים. המדובר בלא פחות מ- 18 מקרים, בהם הורשע המשיב בעבירות כאמור, פרט לכתב האישום התלוי ועומד נגדו כיום בגין עבירה של איומים כנגד בת זוגו.

הוועדה לא נתנה דעתה לריבוי עבירות אלה, ולמשמעות העולה מהן גבי הסיכון הטמון במשיב.

יתר-על-כן, הוועדה עצמה הייתה ערה לכך כי למשיב לא הוכנה כל תוכנית שיקומית. הוועדה נתנה למשיב את האפשרות לדאוג לתוכנית כאמור לאחר שחרורו.

סבורים אנו, כי אף בכך לא שקלה הוועדה כראוי את השיקולים הנוגעים למשיב, במיוחד נוכח עברו, ריבוי ההרשעות הקודמות, והעובדה כי חרף כך שהועמד מספר פעמים לדין, הוא לא הפנים את המסר שהועבר לו, והמשיך בביצוע עבירות. הוועדה אף דאגה לוודא כי אכן המשיב יקבל טיפול ראוי וישולב בקהילה. לכך יש להוסיף את העובדה כי המשיב עצמו נמנע מלפנות לגורמי הטיפול כדי שיסייעו לו בהכנת תוכנית עצמאית, כפי שאפשרה לו הוועדה (ראה דיון מיום 16.6.08).

גם מדו"חות גורמי הטיפול, עולה כי המשיב לא פנה בבקשה לתוכנית פרטית כפי שהתאפשר לו.

9. אף מסכימים אנו עם העותרת, כי המשיב הציג חזות לא נכונה בפני הוועדה, באשר לאי-הסכמתו להשתלב בהליך טיפולי. בניגוד לטענת הסינגורית, כאילו המשיב נמנע מהשתלבות בהליך גמילה מחמת העובדה כי נגמל משימוש בסמים, הרי מדבריו של המשיב עצמו בפני הוועדה עולה, כי ביקש שתוכן לו תוכנית שיקום כאמור, רק מחמת העובדה שחפץ לעבור לכלא חרמון, כדבריו: 'כדי שם להיות חופשי, פה אני סגור' (ראה עמ' 2 לפרוטוקול מיום 11.8.08). ומכאן, שהמשיב נקט בתחבולה ותכסיס כדי לעבור מבית כלא אחד למשנהו תוך הצגת פסאדה של אדם המעוניין בשיקום.

המשיב אף הטעה את הוועדה, בטענו כי העבירה המיוחסת לו באשר לאיומים על חברתו, נעברה בשנת 2004 וכי לא נחקר מאז, שעה שהעבירה נעברה בשנת 2006 ונחקר עליה כעולה מכתב האישום שהומצא לעיון הוועדה.

הוועדה לא שקלה את כל השיקולים האמורים, ובכך הגיעה לתוצאה בלתי-סבירה. כאמור, הנזק שגרם המשיב לציבור עת עבר את העבירות, אינו חזות הכול. הנתונים הנוספים, אשר עמדו בפני הוועדה, מלמדים על-כך כי המשיב לא נשא בנטל המוטל עליו להראות, כי אינו אדם מסוכן, אשר שחרורו אינו עלול לסכן את שלום הציבור.

10. משלא בחנה הוועדה את כל השיקולים הרלבנטיים, עליהם הצבענו לעיל, הרי אף הגיעה למסקנה שאינה סבירה ביחס למשיב. על-כן, סבורים אנו כי המקרה דידן הינו אחד המקרים הבודדים, בו ישים בית-משפט זה את שיקול-דעתו חלף שיקול-דעתה של הוועדה, ויורה על ביטולה של החלטת הוועדה, תוך קביעה כי שחרורו של המשיב עלול לסכן את שלום הציבור.

נוכח כל האמור, אנו מקבלים את העתירה ומורים על ביטול החלטתה של הוועדה."

ב- עע"א (נצ') 447/08 {ג'ואמיס מוסא נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(2), 15781 (2008)} קבע בית-המשפט כי "לאחר שבחנו את כלל הנתונים הרלבנטיים בעניינו של העותר הגענו לכלל מסקנה שיש לשנות ההחלטה. כפי שכבר הסברנו העותר הינן בן 51 שנה כשכל חייו ניהל אורח חיים תקין, עבד ברציפות הקים ובנה משפחה. האירוע הנוכחי היה נקודתי ולא נכון יהיה לומר על העותר כי הוא מועד לפורענות או לאלימות. זכותו של העותר לטעון לחפותו ואיננו סבורים כי בנתונים הנוכחיים יש בכך כדי להצביע על-כך שהעותר מסוכן לשלום הציבור".

ב- עע"א (נצ') 1757/06 {יוסף בן סמי עיאדה נ' מדינת ישראל – ועדת השחרורים, תק-של 2006(4), 9184 (2006)} קבע בית-המשפט כי "ממצאי וקביעות הוועדה מבוססים על עובדות ונתונים מרכזיים שגויים ומנגד נמצאנו למדים כי התנהגותו של העותר במהלך מאסרו הנוכחית ראויה, הוא נמצא באגף מתקדמים ואף שובץ למרכז החינוך וגם שומר על נקיון מסמים, ומשאנו זוכרים כי תקופת התנאי בה מדובר היא בכ- 3.5 חודשים ומוסיפים לכך את העובדה כי ד"ר שני מוכן לקבלו לטיפול למשך שנה תמימה, הרי לא מצאנו עילה ראויה שלא לאמץ את חוות-דעתו של ד"ר שני ושלא להושיט יד לעותר".

ממקרא סעיף 27 לחוק שחרור על-תנאי עולה כי הסמכות לעיכוב הביצוע שנקבעה בסעיף הנ"ל עוסקת בסמכותה של ועדת השחרורים, והיא ניתנה לוועדה כדי לאפשר הגשת עתירה לבית-המשפט המוסמך בתוך התקופה האמורה, ובמקביל הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לאותו בית-משפט {בר"ם 578/03 מחמוד עסאף נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 610 (2003)}.
על-פי סעיף 28 לחוק שחרור על-תנאי, בית-המשפט המוסמך לדון בעתירה הינו בית-המשפט לעניינים מינהליים, ובית-משפט זה מוסמך לצוות על עיכוב ביצועה של החלטה, שניתנה על-ידי הרשות, ועדת השחרורים בכלל זה, לשם בירור עתירה.

על-פי סעיף 9 לחוק שחרור על-תנאי, על הוועדה לשקול, בין השאר, את אופי העבירה שעבר האסיר ואורך תקופת המאסר שנגזר עליו, הרשעותיו הקודמות של האסיר והרקע להן, החלטות קודמות בעניינו, לרבות ביטול שחרורו על-תנאי, התנהגותו במהלך המאסר, חוות-דעת על האסיר מטעם הגורמים המוסמכים השונים, ונתונים אישיים נוספים הנוגעים אליו.

בשוקלה את מגוון השיקולים האמורים, אמורה ועדת השחרורים לאזן באורח ראוי בין ההיבט האישי לבין ההיבט הציבורי הכללי, בין משקל נסיבותיו האישיות של האסיר לבין עניינו של הציבור להבטיח מפני הישנות עבירות והפרות חוק {ראה גם רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3228 (2005); עע"א (ב"ש) 5194/08 גנדיה נהאד נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(2), 10388 (2008)}.

ב- עע"א (נצ') 374/08 {עלי זיוד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(2), 14970 (2008)} קבע בית-המשפט כי "איננו סבורים כי עבירות הנוגעות לנשק, בלא שהתקיימו, בנוסף לעצם ביצוען, כל נסיבות מיוחדות, חריגות, או כאלה שלציבור עניין מיוחד בהן, כדי להכניס את העניין לגדרה של הוראת סעיף 10(א) (לחוק שחרור על-תנאי – הערת המחבר ש' נ'), ולשקול שיקול זה, של חומרת העבירה כשיקול-על, המונע את שחרורו של העותר על-תנאי". לפיכך, בית-המשפט סבור כי "שגתה ועדת השחרורים בכך שלא שקלה לצורך החלטתה את השיקולים הרלבנטיים, וכי שיקולים אלה מטים את הכף לזכותו של העותר. בהתאם, מורים אנו על קבלת העתירה וביטול החלטתה של ועדת השחרורים."

כעולה מנוסחו של סעיף 27 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, הסמכות לעיכוב הביצוע שנקבעה בסעיף הנ"ל עוסקת בסמכותה של ועדת השחרורים, והיא ניתנה לוועדה כדי לאפשר הגשת עתירה לבית-המשפט המוסמך בתוך התקופה האמורה, ובמקביל הגשת בקשה לעיכוב ביצוע לאותו בית-משפט.

זאת ועוד. על-פי סעיף 28 לחוק, בית-המשפט המוסמך לדון בעתירה הינו בית-המשפט לעניינים מינהליים, ובית-משפט זה מוסמך לצוות על עיכוב ביצועה של החלטה, שניתנה על-ידי הרשות, ועדת השחרורים בכלל זה, לשם בירור עתירה.

ב- בר"ם 578/03 {מחמוד עסאף נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(1), 610 (2003)} קבע בית-המשפט כי משניתן צו לעיכוב ביצוע, במעמד צד אחד, מן הראוי היה שהשגה עליו תובא בפני בית-המשפט, שנתן את הצו, כדי שהעניין יתברר במעמד שני הצדדים.

עוד נקבע כי ככל סעד זמני הניתן במעמד צד אחד, יש מקום לבררו במעמד שני הצדדים, וזאת לבקשת הצד הנפגע במועד מוקדם ככל האפשר ועל אחת כמה וכמה כך כאשר מדובר בצו הפוגע בחירותו של אדם.

במקרה דנן, נקבע כי צודקת המדינה בטענתה כי הדרך פתוחה בפני באת-כוח העורר לפנות לבית-המשפט המוסמך בבקשה לקיים דיון במעמד הצדדים בשאלת עיכוב הביצוע. נוכח טיבו של העניין הנדון, עתירה המעכבת שחרורו של אסיר, יש גם הצדקה לכך שהעתירה לגופה תתברר בהקדם.