ביטול שחרור על-תנאי ממאסר (סעיף 20 לחוק)

סעיף 20 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"20. ביטול שחרור בשל עבירה נוספת (תיקון: התשס"ז)
(א) אסיר ששוחרר על-תנאי ועבר עבירה נוספת בתקופת התנאי, תבטל הוועדה את שחרורו ותחייבו לשאת מאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי.
(ב) על-אף הוראות סעיף-קטן (א), הוועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להחליט, מנימוקים שיירשמו, על המשך השחרור בתנאים שנקבעו על ידה או בתנאים אחרים שתקבע, ובלבד שלא הוטל על האסיר עונש מאסר בפועל בשל העבירה הנוספת שעבר בתקופת התנאי; החליטה הוועדה כאמור, תחל לגבי המשוחרר תקופת תנאי חדשה; לעניין זה - "מאסר בפועל" - למעט מאסר בעבודת שירות לפי הוראות סימן ב1 בפרק ו' לחוק העונשין; "תקופת תנאי חדשה" - תקופה שתחילתה ביום ההחלטה על המשך השחרור ואורכה כאורך תקופת התנאי; החלטת הוועדה על המשך שחרורו על-תנאי של אסיר לפי הוראות סעיף-קטן זה תינתן, לגבי אותו אסיר, פעם אחת בלבד.
(ג) על-אף הוראות סעיף-קטן (א), הוועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להורות כי אסיר ששחרורו בוטל לפי הוראות סעיף-קטן (א), ישוב לשאת מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם לא פחות ממחציתה; הורתה הוועדה כאמור - תהיה תקופת המאסר שהאסיר לא נשא, לפי הוראת הוועדה, תקופת תנאי, שתחל עם שחרורו של האסיר מתקופת המאסר שנשא ותצטבר לכל תקופת תנאי אחרת שלו.
(ד) בוטל."

סוגיית שחרורו על-תנאי של אסיר ממאסר שהוא נושא בו, הוסדרה עד לשנת 2002, במסגרת פקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"א-1971 {להלן תיקרא: "הפקודה"}.

סמכותה של ועדת השחרורים על-פי לשון הפקודה הוגדרה לבטל את הרישיון או להימנע מכך.

משהחליטה הוועדה לבטל את הרישיון, לא ניתנה לה סמכות להורות כי האסיר ישוב ויישא בחלק מעונשו בלבד, שכן סעיף 34 לפקודה קבע כי עם ביטול הרישיון "יישא את יתרת עונשו" ולא פחות מכך.

חוק שחרור על-תנאי ממאסר הביא עימו חידוש בכך שקבע שאסיר ששוחרר על-תנאי וביצע עבירה נוספת, אין אומנם לוועדה, ככלל, סמכות להימנע מלבטל את רישיונו ועליה לחייבו לשאת בתקופת מאסר כאורך תקופת התנאי, ואולם ובנסיבות מסויימות הוסמכה הוועדה להורות כי אסיר יישא בתקופת מאסר קצרה מאורך תקופת הרישיון.

מגמה זו הנוגעת לסמכות הוועדה בשאלת הביטול והפקעת רישיונו של אסיר אשר ביצע עבירה נוספת, קיבלה ביטוי בהצעת החוק {ראה רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' דני סויסה, תק-על 2003(3), 1 (2003)}.

הכלל הוא שכאשר נגזר לאסיר עונש מאסר, הוא אמור לשאת בו מתחילתו ועד סופו, ואין לו זכות מוקנית להשתחרר טרם זמנו.

יחד-עם-זאת, ומתוך כוונה לאפשר גם למי שמעד, ונראה כי למד את לקחו, לשקם את חייו, ניתנה לוועדת השחרורים סמכות להקדים את שחרורו של האסיר. היתר זה צריך שיהיה מלווה בהתחייבות שהאסיר לא ישוב וייאסר כל עוד הוא ממלא אחר תנאי השחרור.

מכאן, חייב להיות ברור לאסיר, כי אם יפר את תנאי השחרור הוא יידרש לשאת את יתרת חובו במאסר באותה תקופה שבה היה חייב ממילא מכוח גזר-הדין במשפטו {רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' דני סויסה, תק-על 2003(3), 1 (2003)}.

מכאן אנו למדים, כי המגמה של חוק שחרור על-תנאי ממאסר היא לתת בידי ועדת השחרורים, אמצעים יעילים יותר להבטיח שאסיר משוחרר לא יחזור לסורו. ביטולו המלא, או החלקי של השחרור, הינו אמצעי מסוג זה.

סמכויותיה של ועדת השחרורים, אין בה פגיעה ב"זכות" של ועדת השחרורים, הואיל וזו מעולם לא הוקנתה לה. מגמה זו של צמצום בסמכות הוועדה מבטאת את כוונתם של יוזמי החקיקה כפי שהדבר קיבל ביטוי בדברי ההסבר להצעת החוק לפיהם, "החוק המוצע מבחין בין ביצוע עבירת עוון או פשע לבין הפרת תנאי שחרור אחרים, בהם מותנה השחרור על-תנאי. לעניין ביצוע עבירות עוון או פשע, מצמצם החוק המוצע את סמכותה של הוועדה שלא לבטל שחרור על-תנאי באופן שסמכות זו ניתנת לה רק מנימוקים מיוחדים ורק פעם אחת לגבי כל אסיר. הטעם לכך הוא שאסיר אשר ביצע עבירת עוון או פשע במהלך תקופת שחרורו על-תנאי, הוכיח לכאורה כי הוא מסכן את שלום הציבור ובטחונו, ולפיכך בהעדר נסיבות מיוחדות, אין עוד הצדקה לשחרורו על-תנאי" {הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, 540}.

הפקעת התנאי איננה גזירת עונש, שכן בעת ביצוע העבירה הנוספת היה האסיר צפוי לכך שתוצאת ביצוע העבירה הנוספת תהיה הפקעת התנאי כולו {ראה למשל עע"א (מחוזי נצ') 1683/06 פלוני נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2006(4), 1563, 1565 (2006)}.

סעיף 20 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, קובע את הכללים הרלבנטיים לעניין ביטול שחרורו על-תנאי של אסיר משוחרר שעבר עבירה נוספת בתקופת התנאי.

נדגיש כי על-מנת להסתפק בחיובו של אסיר, שנדון למאסר בשל עבירה שבוצעה בתקופת התנאי, לרצות תקופה קצרה ממלוא תקופת התנאי, יש להצביע על קיומן של נסיבות מיוחדות {עע"א (מחוזי נצ') 187/08 פארס מרואן נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(2), 14684 (2008)}. ב- רע"ב 9327/07 {חאלד עספור נ' היועץ המשפטי לממשלה, טרם פורסם} קובע כב' השופט ס' ג'ובראן כי הוראת החוק קובעת כברירת מחדל את סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, כלומר, ריצוי מלא של תקופת השחרור ואילו סעיף 20(ג) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר קובע "חריג שבחריגים" {ראה גם ת"פ (מחוזי ת"א) 43256-08-10 מדינת ישראל נ' שמעון שי לוי, תק-מח 2011(2), 5105, 5107 (2011); עע"א (מינהליים נצ') 1475/06 סרגיי מטטוב נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2006(3), 11944, 11945 (2006); רע"ב 2675/07 גולן אוחיון נ' ועדת השחרורים במקום מושבה בבית סוהר "השרון", תק-על 2007(2), 153 (2007)}.

אם-כן, הוראת סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר קובעת את סמכותה שבחובה של ועדת השחרורים להורות על ביטול שחרורו על-תנאי של אסיר ששוחרר לפי הוראות החוק, מקום בו הורשע האסיר בביצועה של עבירה נוספת כאמור במהלך תקופת השחרור על-תנאי {בג"צ 9247/09 אחמד חאמד נ' פרקליט המדינה, תק-על 2009(4), 3321, 3324 (2009)}.

לוועדת השחרורים לא ניתן, כאמור, שיקול-דעת בשאלה האם לבטל את שחרורו של אסיר שעבר עבירה נוספת וזאת למעט במקרה בו לא הוטל על האסיר המשוחרר עונש של מאסר בפועל בגין ביצועה של העבירה הנוספת {סעיף 20(ב) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}.

יוער כי הוועדה רשאית, בנסיבות מיוחדות, להורות כי האסיר יישא מאסר לתקופה קצרה מאורך תקופת התנאי, אולם לא פחות ממחציתה {סעיף 20(ג) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}.

אסיר שבוטל שחרורו על-תנאי מכוח הוראת סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מחוייב לשאת במאסר שאורכו כאורך תקופת התנאי {ראה הסיפא להוראת סעיף 20(א) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}, ועונש מאסר זה ירוצה "לפני ובמצטבר לכל מאסר אחר שיוטל עליו" {ראה סעיף 22א לחוק שחרור על-תנאי ממאסר}.

ב- ע"פ 4654/03 {חרב וליד נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(2), 4404 (2006)} נדונה פרשנותו של סעיף 20(ד) לחוק שחרור על-תנאי ממאסר {ובשל חשיבותו נביא להלן את עיקרי פסק-הדין במלואם}. נפסק מפי כב' השופטת ע' ארבל:

"סעיף 20(א) קובע אם-כן את הכלל לפיו משנמצא כי אסיר ששוחרר על-תנאי עבר עבירה בתקופת התנאי, מחוייבת הוועדה לבטל את שחרורו על-תנאי ולחייבו בנשיאת עונש מאסר שארכו כארכה של תקופת התנאי. זאת, בכפוף לסייגים הקבועים בסעיפים 20(ב) ו- 20(ג) לחוק שעיקרם נסיבות מיוחדות שבהתקיימן רשאית הוועדה שלא לבטל את השחרור, כולו או חלקו. יתר-על-כן, גם בהתקיימן של נסיבות מיוחדות אלה, מוגבל שיקול-דעת הוועדה, בהתאם לדרישות שנקבעו בסעיפים-קטנים אלה. ההסדר שבסעיף 20(א) לחוק סוטה איפוא מההסדר שהיה קיים קודם לכן בפקודה ושולל למעשה את שיקול-דעתה של ועדת השחרורים עת מובא בפניה אסיר שביצע עבירה בתקופה בה היה משוחרר על-תנאי.

הסעיף העומד במוקד הדיון הוא, כאמור, סעיף 20(ד) לחוק, שבא תחת ההסדר שהיה קבוע בעבר בסעיף 34 לפקודה. בעוד סעיף 34 לפקודה קבע כי עם ביטול הרישיון יישא האסיר תחילה כל עונש שהוטל עליו בעד העבירה שבגללה בוטל רישיונו ולאחר מכן יישא את יתרת עונשו, כאשר שתי התקופות תיחשבנה כיחידה מצטברת אחת, הרי שסעיף 20(ד) קובע כי לאחר שהורשע ובוטל שחרורו, ישא האסיר קודם את יתרת עונשו ורק לאחר מכן יישא במצטבר כל עונש אחר שהוטל עליו בשל העבירה הנוספת.

למען שלמות התמונה נוסיף ונזכיר את הוראת סעיף 21 לחוק, שכותרתה "ביטול שחרור בשל הפרת תנאי אחר". החוק מבחין בין הפרת תנאי השחרור על-ידי ביצוע עבירה נוספת (סעיף 20) לבין הפרה אחרת של תנאי השחרור (סעיף 21). בניגוד לביטול שחרור על-תנאי בגין ביצוע עבירה בתקופת התנאי, הרי שביטול שחרור על-תנאי בגין הפרה מהסוג האחרון - הפרת תנאי מתנאיו האחרים של הרישיון - מסור לשיקול-דעתה של הוועדה. בכך שונה החוק מההסדר הקודם בפקודה, שקבע הסדר זהה הן במקרה של ביטול הרישיון בשל עבירה שעבר האסיר בתקופת הירשיון והן במקרה של הפרת תנאי אחר מתנאי הרישיון.

החוק מבטא אם-כן גישה מצמצמת ומצרה יותר באשר להיקף שיקול-הדעת של הוועדה באשר לביטול שחרור על-תנאי. במילים אחרות, על פניו, החוק מבטא גישה מחמירה יותר בהתייחס לאסיר שסרח ועבר עבירה בתקופת התנאי.

מיקוד השאלה שבמחלוקת
8. המחלוקת בין הצדדים הינה כאמור האם יש לפרש את סעיף 20(ד) כמאפשר לצבור אל יתרת העונש אך ורק את עונש המאסר בגין אותה עבירה נוספת שבעטיה בוטל השחרור המותנה, או שמא נצברות אל יתרת העונש גם תקופות מאסר נוספות שהוטלו על האסיר בגין עבירות אחרות שביצע בתקופת השחרור על-תנאי. על-מנת להמחיש הדברים נדגימם על עניינו של המערער עצמו: תקופת השחרור על-תנאי בעניינו של המערער עמדה על כשנה וארבעה חודשים. לשיטתו של המערער, יש לצבור אל תקופה זו את עונש המאסר בן שלושת החודשים שהוטל עליו בגין הרשעתו בעבירת התעבורה, ותקופה כוללת זו תיחפף לתקופת המאסר שעליו לרצות בגין הרשעתו בגין עבירת ההריגה. לעומת זאת, בהתאם לעמדת המדינה, ירצה המערער ראשית את יתרת העונש ששב לרצות לאחר ביטול השחרור המותנה, ואילו עונשי המאסר בגין ההרשעה בעבירות התעבורה ובגין ההרשעה בעבירת ההריגה יצטברו אל יתרת העונש אולם יחפפו זה לזה, באופן שהתקופה הקצרה יותר - המאסר בגין עבירות התעבורה - "תיבלע" בעונש הארוך יותר בגין עבירת ההריגה.
מדובר בשאלה פרשנית הנושאת פניה אל לשון החוק ואל תכליתו, אולם מוקדה בשאלת כבילת שיקול-דעתו של בית-המשפט הגוזר את עונשו של האסיר בגין עבירות שביצע בתקופת התנאי. אולם, בטרם נידרש לשאלה זו במישרין, שומה עלינו להידרש לסעיף 20(ד) עצמו ולפרשנות שמציע לו כל אחד מן הצדדים.

עקרונות פרשניים בבחינת ההוראה שבמחלוקת
9. עניין לנו בפרשנות הוראה שבשדה המשפט הפלילי היא נטועה.
ראש וראשון לכללי הפרשנות בפלילים הוא הכלל כי מבין שני פירושים סבירים יועדף אותו פירוש המצמצם את היקפו של האיסור הפלילי. כלל זה מקורו בעקרון החוקיות והוא עוגן בסעיף 34כא לחוק העונשין הקובע כי מקום שדין ניתן לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו יוכרע העניין על-פי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין. יחד-עם-זאת, נקודת המוצא, לטעמי, צריכה להיות כי עקרונות הפרשנות התכליתית צריכים להנחותנו גם בפרשנות הנורמה הפלילית, הגם שנדרשת סינתזה עדינה בינם לבין העקרונות האחרים של הפרשנות בפלילים, כפי שעוד יובהר. מכאן, שומה עלינו ללכת במשעולי פרשנותה התכליתית של הנורמה מתוך חתירה לפרשנות אשר תגשים בצורה הטובה ביותר את מטרת הנורמה. ראשית אבקש לעמוד על העיקרים לפרשנותו של טקסט משפטי, המשמשים לטעמי, כאמור, גם בפרשנות הדין הפלילי.

10. מהלך הפרשנות התכליתית שלושה רכיבים לו.
רכיב ראשון הינו לשונה של הנורמה, שהיא התוחמת את מגוון האפשרויות הלשוניות שיכול הטקסט המשפטי לשאת ואשר מביניהן נבחר מובנה המשפטי של הנורמה. פרשנותה התכליתית של הנורמה הפלילית מחייבת את הפרשן ליתן ללשון החוק את משמעותה המקובלת. עליו ליתן למילים את משמעותן ההגיונית והטבעית, כפי שביטא זאת השופט (כתארו אז) ברק:

"חוק פלילי, כמו כל חוק אחר, אין לפרשו לא על דרך הצמצום ולא על דרך ההרחבה, אלא על דרך מתן משמעות הגיונית וטבעית ללשון החוק כדי להגשים את מטרת החקיקה. מלותיו של החוק אינן מבצרים, שיש לכבשם בעזרת מילונים, אלא עטיפה לרעיון חי, המשתנה על-פי נסיבות הזמן והמקום, לשם הגשמת מטרתו הבסיסית של החוק" (ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 421, 427 (1980). ראו גם: ד"נ 23/85 מדינת ישראל נ' טובול, פ"ד מב(4), 309, 328 - 329 (1988)).

יחד-עם-זאת, יש ויקומו טעמים שבמדיניות אשר יצדיקו התרחקות-מה ממשמעותה הפשוטה של הנורמה, אולם יהא זה מרחק מוגבל המשמר את הקשר הטבעי שבין משמעות המילים ומשמעות הטקסט (דברי השופט לוי, בג"ץ 2597/99 טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5), 412, 438 (2005)). המילים מגבילות איפוא את מגוון הפרשנויות שניתן להקנות לנורמה והפרשנות הנבחרת צריכה למצוא לה עוגן במילותיה.

רכיב שני הינו תכליתה של הנורמה. בשלב זה יש לבחון האם אין לשון הנורמה מובילה לפרשנות הגיונית אחת ויחידה. תכליתה של הנורמה הפלילית, ככל נורמה אחרת, הינה מעשה מרכבה בין שניים - בין תכליתה הסובייקטיבית של הנורמה, המבטאת את כוונת יוצר הנורמה ואת הערכים והאינטרסים שבאה הנורמה להגשים, לבין תכליתה האובייקטיבית של הנורמה. התכלית האובייקטיבית חובקת הן את מטרתה הקונקרטית של ההוראה והן את מטרותיו של הדין הפלילי ועקרונות היסוד שלו. ככזו, משקפת היא את הערכים והעקרונות שבחרה החברה לעצמה כערכי יסוד. אכן, מלאכת הפרשנות אינה אך מלאכה של לשון ושפה. היא מלאכה שמשמשים בה עקרונות, ערכים ותפישות יסוד (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1), 199, 265 - 266 (1999) וההפניות שם). מבין המשמעויות הלשוניות שסובל הטקסט המשפטי, שומה על הפרשן לבחור את אותה פרשנות משפטית המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכלית הטקסט.

הרכיב השלישי הוא שיקול-הדעת שמפעיל השופט בבחרו בין האפשרויות הפרשניות הקיימות ובגבשו את תכליתה הסופית של הנורמה. שיקול-דעתו של השופט מכוון להגשמת תכליתה של הנורמה, שכן בסופו-של-יום באה הפרשנות התכליתית לחשוף מבין כלל המשמעויות הלשוניות של הטקסט המשפטי את המשמעות המשפטית המגשימה את תכלית הנורמה (באשר לעקרונות הפרשנות ועקרונות פרשנותה של הנורמה הפלילית ראו: אהרן ברק פרשנות תכליתית במשפט (התשס"ג-2003), 132- 136; אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך שני, פרשנות החקיקה (1993), 81 - 89, 91 - 94; אהרן ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז (התשס"ב), 347, 349 - 351. להלן: "ברק - על פרשנותה של הוראה פלילית").

11. ערה אני לביקורת שנמתחה על השימוש בכללי הפרשנות התכליתית בין כתליו של הדין הפלילי. עיקרה של הביקורת הינו בטענה כי הפרשנות התכליתית אינה עולה בהתאמה עם עקרונות הפרשנות הייחודיים לתחום הפלילי: החובה לפרש איסור פלילי על-פי המשמעות הטבעית והרגילה של מילותיו; העדפת פרשנות המצמצמת את גדרי האיסור הפלילי ומשמיעה חירות רבה יותר לפרט, אם קיימות שתי פרשנויות סבירות לאותה הוראה פלילית; נקיטת פרשנות מצמצמת ודווקנית (בועז סנג'רו "פרשנות מרחיבה בפלילים?!" עלי משפט ג (התשס"ג), 165, 166). עוד נטען בהקשר זה כי שימוש בשיטת הפרשנות התכליתית ככלי הפרשני העיקרי בפרשנותה של הנורמה הפלילית מהווה חריגה מכללי הפרשנות הנוהגים בדין הפלילי וחריגה מעיקרון החוקיות:
'שכן, חריגה זו מאפשרת לתת לאותו ניסוח, לאותן מילים שמשמעותן המקובלת קבועה כמעט תמיד, משמעויות שונות בזמנים שונים, תוך הכרזה על שינוי התכלית, והאזרח נדרש לנחש כי הדין השתנה מפני ש"סביבתו" ורוחו השתנו. בלשון אחרת, קשה להניח שהשינויים הערכיים והחברתיים מביאים בהכרח לשינוי באופן שבו אזרח מן השורה מבין את הגדרת האיסור" (מרדכי קרמניצר, ליאת לבנון "בית-המשפט כמסייע לדבר חקיקה - על הסיוע לדבר עברה ועל הפרשנות בפלילים' מחקרי משפט יז (התשס"ב-2002) 403, 409).

הזהירות הכפולה והמכופלת שיש לנקוט בעת פרשנות הנורמה הפלילית וכלל הפרשנות המצמצמת מצוות הן שקיבלנו עלינו מראשית ימיו של בית-משפט זה מתוך הכרה בחיוניותן לקיומה של חברה דמוקרטית המקפידה בשמירה על חירויותיו של הפרט. אלא, שגם כאשר בהוראה פלילית עסקינן, אין משמעות הדבר כי מניה וביה מוגף השער בפני הפרשנות התכליתית. כשלעצמי, סבורני כי יש מקום להבחין לעניין זה בין הוראה פלילית שעניינה באיסור המצמצם את חירות הפעולה של אדם לבין הוראה "פלילית" שאינה עוסקת בהתוויית גדרי המותר והאסור של ההתנהגות, הוראה המצויה בפריפריה הרחוקה של הדין הפלילי כמכוון התנהגות. מבהירים היטב את ההבחנה האמורה הדברים הבאים, הגם שנאמרו בהקשר אחר:

'...הרציונל המרכזי לכלל הפרשנות המצמצמת - עקרון החוקיות ואזהרה הוגנת לפרט - מתייחס להגדרת העבירה עצמה, ובעיקר ליסוד העובדתי שבה. הרעיון הוא שאין להפתיע אדם בהטלת אחריות פלילית כשניתן להבין את הגדרת העבירה באופן סביר ("פירוש סביר") כך שאינה כוללת את מעשהו הספציפי של אותו אדם. לפיכך על כלל הפרשנות המצמצמת לחול על הנורמות מכוונות ההתנהגות, הפונות אל הפרט, ולא בהכרח יש מקום, צורך והצדקה להחלתו על הנורמות שבהן אין המחוקק פונה אל הפרט אלא אל בית-המשפט' (סנג'רו, שם, 171).

במילים אחרות, נוספות, אין עונשין אלא-אם-כן מזהירין, ואין אדם נחשב מוזהר אלא-אם-כן קיימת הגדרה מפורשת של האיסור בחוק. אלא, שהגיונם של עקרונות אלה, ככל שהוא מתקיים במלוא העוצמה כאשר באיסורים הבאים להכווין התנהגות מדובר, אינו מתקיים באותה העוצמה כאשר נדרשים אנו לפרשנותה של הוראה פלילית שאינה מטילה כל איסור בפני עצמה ואשר-על-כן אינה מצמצמת את חופש הפעולה של הפרט.

12. במקרה שבפנינו ניתן אמנם לטעון כי יש בהוראת סעיף 20(ד) לחוק היבט מכוון התנהגות ולו באורח עקיף, שכן לכאורה, גם אם נפרש ההוראה כדרכו של המערער, עדיין יש בסעיף זה כדי להשפיע על התנהגותו של האסיר המשוחרר. ההנחה הסמויה בסעיף 20(ד) הינה כי לעצם הידיעה המוקדמת על הצטברות המאסרים הצפויה לו, לאסיר המשוחרר, יש השפעה על נכונותו לבצע עבירות (ראו לעניין זה, הגם שבהקשר שונה במעט, את דברי הנשיא שמגר, ע"פ 399/89 מדינת ישראל נ' זלום, פ"ד מו(2), 187, 192 (1992)). דא עקא, איני סבורה כי יש ליתן משקל רב לטענה זו. הפרשנות המצמצמת בפלילים מטרתה להותיר לפרט חופש בחירה וחופש פעולה מירבי ולמנוע הכשלתו מלעבור עבירה המוגדרת באופן המותיר ספק באשר להיקף פרישתה או למשמעותה (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך א' (1984), 176 - 177). ההוראה שבסעיף 20(ד), לעומת זאת, אינה מגבילה באופן עצמאי את הפרט מלפעול והכוונת ההתנהגות בה מתמצית בכך שמורה היא לאסיר כי עליו להישמר מביצוע עבירות נוספות. דהיינו, מעמידה היא אותו על החובה לעמוד באיסורים הקונקרטיים שנקבעו בהוראות חוק אחרות. עניינו של הסעיף בתוצאות של ביצוע עבירה על-ידי אסיר משוחרר, מרכז הכובד שלו אינו באיסורי התנהגות אלא באופן ריצויים של עונשי מאסר ועל-כן, באופן עקרוני, אין בפרשנותה של המשיבה, לטעמי, פגיעה של ממש בעקרונות המשפט הפלילי, כפי שמבקש המערער לשכנענו. ניתן להציג הדברים בצורה אחרת, שונה מעט: כלל הפרשנות המקלה עם הנאשם עניינו בשלב שמפתיחת המשפט ועד לסיומו בהכרעת דין או בגזר דין. זאת כיוון שבא הוא למנוע הטלת אחריות פלילית על אדם שלא יכול היה לדעת על-פי פרשנותו הסבירה והפשוטה של הסעיף כי התנהגותו אסורה היא על-פי דין. היגיון זה אין לו תחולה בשלב של ריצוי העונש. בשלב זה אין עוד מקום לרציונל של הקלה עם הפרט על-מנת למזער את הפגיעה בחופש הפעולה שלו.

13. איני רואה אם-כן כיצד זה יוכל בית-המשפט להתעלם מתכלית החקיקה וממטרתה. בחינת תכלית החוק ומטרתו הינן חלק מתפקידו כמפרש החוק וכאמון על שלטון החוק. מבלי שתינתן הדעת לתכלית החוק יהפוך מעשה פרשנות החקיקה מכניסטי, רובוטי. כיצד זה ניתן לפרש הנורמה מבלי להביא אל מול עינינו את המטרה שלשמה נחקקה? מטרה זו היא בבחינת חץ מורה דרך, היא בבחינת מצפן ובלעדיה לא יהא באפשרותנו לפלס את דרכנו ביער המילים. נראה לי כי המהלך הפרשני צריך להיות כזה בו לאחר שבודד הפרשן את אותן אפשרויות פרשניות המתיישבות עם לשון הטקסט, יהא עליו לבחון אלו מהן מתיישבות עם תכלית ההוראה. רק אם שני שלבים אלה לא שפכו אור על-פירושה של הנורמה והיא נותרה נתונה לפרשנויות אפשריות שונות, רק אז יש מקום, לדידי, להפוך את הכלל הקבוע בסעיף 34כא לחוק העונשין לכלל המכריע באשר לפרשנות הדין באופן שתיבחר הפרשנות המקלה. מקובלים עליי בהקשר זה דברים שאמר הנשיא ברק באחת הפרשות:

'...האם רשאים אנו לעשות כן? האם לא חצינו את הגבול שבין פרשנות טקסט לבין יצירתו? חזרנו ואמרנו כי הפרשנות אינה מוגבלת למילים, אך המילים מגבילות את הפרשנות (ראה: ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, לו(3), 701, 715 (1982); ב"ש 67/84 חדד נ' פז ואח', פ"ד לט(1), 667, 670 (1985)). האם לא סטינו מגישתנו זו? תשובתי על שאלות אלה הינה כי לא חצינו כל גבול שאסור לחצותו, וכי גישתנו מעוגנת בכללי הפרשנות המקובלים. כללים אלה גורסים, כי כל נורמה מתפרשת על-פי תכליתה; כי תכלית זו הינה התכלית הסובייקטיבית שעמדה לנגד עיני המחוקק ההיסטורי בעת החקיקה, והתכלית האובייקטיבית המגשימה את ערכי היסוד של השיטה בעת הפרשנות. תפיסה פרשנית זו חלה גם בתחום הפלילי. ייחודו של זה מתבטא בכך, שמקום שהתכליות השונות נוגדות זו את זו ומאזנות זו את זו, יש ליתן משקל עודף להגנה על חירותו של הנאשם. זוהי המשמעות שיש ליתן להוראת סעיף 34כא לחוק העונשין...' (ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 535, 589 (1998); כן ראו: ברק, שם - על פרשנותה של הוראה פלילית, 351 - 352).

דומני, כי עמדה זו, לפיה פרשנותה של הנורמה הפלילית מחייבת בחינת תכליתה האובייקטיבית והסובייקטיבית של הנורמה ואין היא מתמצה בבחירת הפרשנות הלשונית המקלה עם הנאשם, נובעת אף מלשון סעיף 34כא לחוק העונשין הקובע:

'ניתן דין לפירושים סבירים אחדים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפי הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין.'

מכאן, סעיף זה מניח כי על-מנת להכריע בדבר הפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות הפלילית, יש לבחון קודם לכן מהי תכליתו של אותו דין, לפיה ייקבע גם מהם הפירושים הסבירים לו. תכליתו של הדין היא העומדת איפוא בקדמת הבמה, ויש לה תפקיד מכריע בקביעת פירושו מקום שמילותיו מותירות מקום לספק, לתהייה ולמחלוקת (ראו גם: חוות-דעתה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, דנ"פ 1558/03 מדינת ישראל נ' אסד, פ"ד נח(5), 547, 566 - 567 (2004); ע"פ 8573/96 מרקדו נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(5), 481, 500 (1997)).

סעיף 20 (ד) - פשר מילותיו
14. קביעת משמעותו הלשונית של סעיף 20(ד) לחוק מצריכה בחינתה של סביבת מחייתו בשני מעגלים, בדלת אמותיו של הסעיף וסביב לו.

סעיף 20(א) לחוק מדבר ב"עבירה נוספת" שעבר, בתקופת התנאי, אסיר ששוחרר על-תנאי ומורה לוועדת השחרורים לבטל את שחרורו ולחייבו בנשיאת עונש מאסר שארכו כאורך תקופת התנאי. אין הסעיף מחייב כי תהא זו העבירה הראשונה בגינה הורשע האסיר בתקופת התנאי אלא מדבר הוא ב"עבירה נוספת". הא ותו לא. רוצה לומר, מדובר בעבירה חדשה, נוספת לעבירה בה הורשע ובגינה נענש בעונש מאסר.

פרשנותו של המערער אפשרית היא, היות שכאשר מדבר סעיף 20(ד) סיפא ב"העבירה הנוספת", הרי שנראה כי יידועה של התיבה מתייחס לאותה עבירה נוספת אליה מתייחסת הרישא לסעיף, כמו גם יתר אזכוריה של תיבה זו בסעיף 20. היינו, לכאורה אין הסעיף מתייחס לאפשרות של הרשעה במספר עבירות שבוצעו בתקופת התנאי אלא רק להרשעה בעבירה שבגינה גם בוטל השחרור המותנה. בנוסף, הסעיף קובע "הורשע אסיר ששוחרר על-תנאי בעבירה נוספת שעבר בתקופת התנאי ובוטל שחרורו על-תנאי...". הסעיף מדבר אם-כן בהרשעה בגין העבירה הנוספת ובביטול השחרור על-תנאי בנשימה אחת, כשני שלבים הבאים זה אחר זה, וייתכן שיש בכך לרמז על קשר בין השניים - על-כך שביטול השחרור על-תנאי נעשה בעקבות ההרשעה בעבירה הנוספת, ואותה עבירה נוספת היא שתצטבר ליתרת העונש.

אולם, אין זו הפרשנות האפשרית היחידה. הוראת סעיף 20(ד) מדברת בהרשעת "אסיר ששוחרר על-תנאי בעבירה נוספת שעבר בתקופת התנאי ובוטל שחרורו על-תנאי...". שני יסודות נדרשים איפוא במצטבר להפעלת הוראתו האופרטיבית של סעיף 20(ד): הרשעת אסיר ששוחרר על-תנאי בעבירה נוספת שעבר בתקופת התנאי וביטול שחרורו על-תנאי. אין הסעיף מחייב קשר בין שני היסודות, בין ההרשעה בגין העבירה הנוספת לבין ביטול השחרור על-תנאי. זאת, בניגוד למצב המשפטי ששרר עובר לחקיקת החוק, אז קבע סעיף 34 לפקודה במפורש כי את יתרת עונשו (בעקבות ביטול הרישיון) ישא האסיר רק לאחר שישא כל עונש שהוטל עליו בעד העבירה שבגללה בוטל רישיונו. כאמור, בהוראת סעיף 20(ד) לחוק ויתר המחוקק על דרישה זו. בדברי ההסבר לחוק לא ניתן למצוא הסבר לשוני זה, אולם דומני כי לשונו הברורה של סעיף 34 לפקודה, שדרש קשר סיבתי, מבליטה את העדרה של דרישה דומה בהוראת סעיף 20(ד) לחוק, באופן העשוי לתמוך בפרשנות שמציגה המשיבה.

מכאן, על-אף שאפשרית הפרשנות לפיה העבירה הנוספת אליה מתייחסים הסעיפים-הקטנים של סעיף 20 הינה אותה עבירה יחידה בעטיה בוטל השחרור על-תנאי, הרי שמאחר שסעיף 20(א) לחוק מחייב את הוועדה לבטל שחרורו של אסיר על-תנאי אם עבר עבירה בתקופת התנאי, ללא כל קשר לשאלה האם הורשע בעבירה הנוספת, ניתן לקרוא את סעיף 20(ד) גם באופן אחר, כמכיל שתי דרישות מקדמיות לצבירת העונשים: הרשעה בעבירה נוספת כלשהי בתקופת התנאי וביטול השחרור על-תנאי, כאשר הביטול יכול שנעשה עוד קודם לכן בגינה של עבירה נוספת אחרת שעבר האסיר בתקופת התנאי. במילים אחרות, שני תנאי הסף להפעלת סעיף 20(ד) אינם חייבים לנבוע מאותה עבירה נוספת.

המערער טוען, כי יש להעניק לתיבה "עבירה נוספת", המופיעה פעמים מספר בסעיף 20(ד) לחוק משמעות אחת זהה. מקובל עליי כי אין ליתן לאותו ביטוי פרשנות שונה בגדרי אותו סעיף ובגדרי אותו חוק מבלי שכוונת המחוקק לעשות כן הובהרה במפורש ומבלי שהדבר מתבקש מנוסח הסעיף ומהקשרו. יחד-עם-זאת, איני סבורה כי בפרשנות שמציעה המשיבה יש כדי להוביל למצב בלתי-רצוי שכזה, שכן כאמור מנוסחו של סעיף 20(ד) לא עולה בהכרח כי מכוון הוא אל אותה עבירה נוספת שסעיף 20(א) מדבר בה ושבגינה בוטל השחרור על-תנאי, וניתן בהחלט לקראו כמכוון להרשעה בעבירה נוספת אחרת שנעברה בתקופת התנאי, כשביטול השחרור על-תנאי הינו בגדר תנאי מצטבר נוסף לצורך הפעלת הוראת הצטברות העונשים. אציין, כי הגדרת "עבירה נוספת" בסעיף 13(א) רישא לחוק אינה מחייבת מסקנה אחרת. מכאן, המשמעות שמציעה המשיבה ליתן לתיבה "עבירה נוספת" בסעיף 20(ד) אינה משמעות המשתנה מסעיף לסעיף, אלא משמעות המתבקשת מנוסח הסעיף והקשרו.

עוד המערער סבור כי נוסחו של סעיף 20(ד) לחוק אינו אלא שינוי צורני במסגרתו הוחלף המונח "העבירה או המעשה בגינם בוטל רשיונו" שבסעיף 34 לפקודה, שלטעמו של המערער הינו מונח "מסורבל", במונח "העבירה הנוספת". לטענתו, כל ששינה הסעיף הוא את סדר נשיאת המאסרים ואין בו כל שינוי ביחס להוראה המהותית על הצטברות העבירות. טענה זו אין בידי לקבל. ראשית, הטענה בדבר חילופי המונחים במטרה לפשט את לשון הסעיף היא חסרת בסיס, שכן משמעות המונח "העבירה או המעשה בגינם בוטל רשיונו" ברורה. בנוסף, אין יסוד לטענה כי מדובר אך בשינוי צורני, שהרי המחוקק ויתר בסעיף 20(ד) בבירור על דרישת הקשר הסיבתי בין העבירה הנוספת לבין ביטול השחרור המותנה לצורך צבירת המאסרים. שתיקתם של דברי ההסבר בעניין זה, בה מבקש המערער להיאחז אינה יכולה להושיעו כאשר אין ספק מלשון הסעיף כי אין הוא דורש עוד קשר סיבתי כאמור. המערער מבקש להיתמך בהקשר זה על סברות שונות כיצד היה המחוקק נוהג לו ביקש להכניס שינוי כה משמעותי מעין זה לו טוענת המשיבה, אולם בסברות לא די כאשר מולן גריעה ברורה של דרישת הקשר הסיבתי מנוסח הסעיף.

עם זאת, כפי שכבר צויין, פרשנותה של המשיבה אינה אלא בגדר פרשנות אפשרית. הא ותו לא.

הנה-כי-כן, על פניו, נוסחו של סעיף 20(ד) סובל את שתי הפרשנויות, זו של המערער וזו של המשיבה. מכאן, בפנינו שתי פרשנויות לשוניות שתיתכנה ועל-כן לא די בבחינת לשון ההוראה על-מנת להכריע בשאלה שבפנינו וממילא מחוייבים אנו להמשיך במשעול הפרשני אל עבר בחינת תכליתה של הנורמה.

על תכליתו של סעיף 20(ד) לחוק
15. אני סבורה כי התכלית העיקרית העומדת ביסוד הוראת סעיף 20(ד) לחוק הינה תכלית הרתעתית. על-מנת להבהיר עמדתי זו אדרש לשאלת התכלית בשני מעגלים: ראשית, אבחן את תכליתו של סעיף 20 לחוק כיחידה אחת על רקע הוראות החוק ולאחר מכן אבקש לצמצם המבט אל סעיף 20(ד) לחוק.

כידוע, אין קנויה לו לאסיר הזכות להשתחרר בטרם סיים לרצות את מלוא תקופת עונשו. אסיר שנגזר עליו עונש מאסר אמור לרצות את מלוא ימות מאסרו, אלא-אם-כן מצאה ועדת השחרורים להורות על שחרורו עוד קודם לכן (ראו: עע"א 2/83 ועדת השחרורים נ' אסיאס, פ"ד לז(2), 688, 693 (1983); בג"ץ 3959/99 התנועה למען איכות השלטון נ' הוועדה לעיון בעונש, פ"ד נג(3), 721, 739 - 740 (1999)). השחרור על-תנאי אינו פרס המובטח לאסיר שצלח את שני השלישים הראשונים של תקופת מאסרו, אלא על האסיר להוכיח במעשיו, בהתנהגותו, כי ראוי הוא לו. שחרורו על-תנאי של אסיר מבוסס על שתי הנחות יסוד המנחות את ועדת השחרורים בקבלה את ההחלטה בעניינו: סיכויי שיקומו של האסיר והסכנה הצפויה לציבור אם ישוחרר ויהלך חופשי. דהיינו, מדובר ברצון למנוע מבעדו לבצע עבירות נוספות בתקופת החופש. שיקולים אלה שיקולים של תקנת הכלל ותקנת הפרט הם (בג"ץ 3959/99 הנ"ל, 741; בג"ץ 89/01 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ועדת השחרורים, בית הסוהר מעשיהו, שב"ס, פ"ד נה(2), 838, 858 – 859 (2001); רע"ב 256/00 מסיקה נ' ועדת השחרורים, תק-על 2000(1), 1006 (7.2.00)). כך היה לפני חקיקת החוק וכך גם לאחר חקיקתו.

חובת האסיר להוכיח כי ראוי הוא לשחרור על-תנאי מוטלת על שכמו לא רק בטרם החליטה ועדת השחרורים בעניינו, אלא עד לסיומה של תקופת התנאי. אם הוכיח האסיר במעשיו כי אין הוא ראוי לחופש המוקדם שהוענק לו, אם שב וכשל, הרי שככלל מקומו לשוב אל בינות כתלי בית האסורים שם ישלים את תקופת מאסרו. הנכונות לשחרר אסיר לחופשי בטרם ריצה את מלוא עונשו משמעה הבעת אמון ביכולתו להימנע מביצוע עבירות ובד בבד הצבת תמרור אזהרה בפניו, להרתיעו לבל ישוב ויחטא. התכלית ההרתעתית המוטבעת בעצם ההסדר של שחרור על-תנאי מקרינה על כל הוראות החוק והיא שבה ועולה מסעיפיו השונים. כך, למשל, אוסר סעיף 6 לחוק על שחרורו על-תנאי של אסיר מתקופת מאסר אותה הוא מרצה בשל ביטול שחרורו על-תנאי, למעט שחרור מטעמים רפואיים בהתאם לסעיף 7 לחוק. יצויין, כי מדברי ההסבר לחוק עולה בבירור כי תכליתו של סעיף זה הינה תכלית הרתעתית;כך למשל קובע סעיף 9(6)(ג), כי על ועדת השחרורים השוקלת האם לשחרר אסיר על-תנאי, לבחון האם הוא היה מעורב בפעילות עבריינית בין כותלי בית הסוהר ומחוצה לו בתקופת מאסרו, שאז תקטן באופן משמעותי הנכונות לאפשר לו להשתחרר בטרם ריצה את מלוא עונשו; גם לסעיף 10 לחוק פן הרתעתי, אף שבהקשר ובאופן שונים מזה בו עסקינן במסגרת הנוכחית. אשר לסעיף נשוא הבקשה שבפנינו, הרי שגם מדברי ההסבר להצעת החוק, בהתייחס להוראות הסעיפים 20 - 21, עולה תכלית זו:

'החוק המוצע מבחין בין ביצוע עבירת עוון או פשע לבין הפרת תנאי שחרור אחרים, בהם מותנה השחרור על-תנאי. לעניין ביצוע עבירות עוון או פשע, מצמצם החוק המוצע את סמכותה של הוועדה שלא לבטל שחרור על-תנאי באופן שסמכות זו ניתנת לה רק מנימוקים מיוחדים ורק פעם אחת לגבי כל אסיר. הטעם לכך הוא שאסיר אשר ביצע עבירת עוון או פשע במהלך תקופת שחרור על-תנאי, הוכיח לכאורה כי הוא מסכן את שלום הציבור וביטחונו, ולפיכך, בהעדר נסיבות מיוחדות, אין עוד הצדקה לשחרורו על-תנאי...
לעניין הפרת תנאים אחרים, תשקול הוועדה את אינטרס הציבור בקיומם של תנאי שחרור על-תנאי אל מול מאפייני ההפרה ומידת הסכנה לציבור הנשקפת ממנה (סעיף 21 המוצע).'
(הצעת חוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001, הצעות חוק 2979, כ"ח בשבט התשס"א, 21.2.01).

16. לנוכח הדברים האחרונים נבקש בשלב זה לצמצם במעט את מבטנו ולהתמקד בסעיף 20 לחוק. עניינו של הסעיף במי שניתנה לו האפשרות להלך חופשי, אך הוא מעל באמון שניתן בו וסטה פעם נוספת מדרך הישר. חומרה נוספת על עצם המעילה באמונה של ועדת השחרורים הינה בעצם העובדה שהאסיר לא נמנע מביצוע העבירה אף שידע כי תוצאות מעשה שכזה תהיינה קשות עבורו.

על תכליתו של חוק ניתן ללמוד לא אחת מהשוואתו עם ההסדר החוקי שקדם לו, תוך בחינה אילו מהוראותיו של ההסדר הקודם בחר המחוקק לכלול בהסדר החדש, אילו הוראות בחר להשמיט ואילו הוסיף (בג"ץ 9611/00 נבאל נ' נזיה, פ"ד נח(4), 256 (4.4.04)). עובר לחקיקת החוק הייתה ועדת השחרורים רשאית לבטל רישיון שניתן או לשנותו (סעיף 29 לפקודה). לעומת זאת, כעולה מנוסח הסעיף, וכפי שמציינת המשיבה בצדק, ההסדר הנוכחי שאימץ המחוקק בסעיף 20(א) לחוק הינו הסדר קוגנטי שבהתאם לו אין ביטול השחרור על-תנאי, בשל ביצוע עבירה בתקופת התנאי, נתון לשיקול-דעת הוועדה אלא במקרים חריגים. החלטת המחוקק להפוך את ביטול השחרור לעניין שבחובה משמיעה מסר של הרתעה מוחשית וממשית לאסיר, מסר הבא לומר לו - משמעלת באמון שניתן בך וחזרת לסורך, אחת דינך - כלל הוא כי תשוב אל מאחורי סורג ובריח (ראו לעניין זה גם: רע"ב 5753/96 רובבשי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 97(1), 303 (20.3.97); בג"ץ 223/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' ועדת השחרורים, תק-על 97(2), 74 (29.7.97); רע"ב 5332/97 פרץ נ' ועדת השחרורים, תק-על 97(3), 56 (26.10.97); עע"א 2024/96 היועץ המשפטי לממשלה נ' אבו-אסעד, תק-על 96(3), 1142 (13.10.96)).

תימוכין נוספים לחומרה היתרה שראה המחוקק בביצוע עבירה נוספת ניתן לראות בהסדר השונה שנקבע ביחס להפרת תנאי שחרור אחרים, לגביהם הותיר לוועדה, כפי שצויין כבר, שיקול-דעת רחב יותר באשר לביטול השחרור.

17. נמקד המבט פעם נוספת והפעם נייחדו אל סעיף 20(ד) לחוק.
סעיף 20(ד) הינו יוצא חלציה של הוראת סעיף 34 לפקודה, אולם על-אף הדמיון בין השניים אין הם זהים, כפי שכבר הובהר. פסיקת בית-משפט זה הכירה בעבר בתכליתו ההרתעתית של סעיף 34 לפקודה (רע"ב 5332/97, שם). ראינו, כי העמדה שנוקט החוק ביחס לאסיר אשר ביצע עבירה בתקופת התנאי היא מחמירה יותר מזו שהייתה נקוטה בידי הפקודה. לא מצאתי בטיעוני המערער טעם משכנע שיובילנו למסקנה כי תכליתו של סעיף 20(ד) לחוק שונה היא. השאלה היא שאלה של מידה - מהו היקף ההרתעה שביקש המחוקק להשיג.

שחרורו של אסיר על-תנאי נותן בידו פריבילגיה יקרת ערך, את חירותו. לא ייפלא איפוא כי כאשר משוחרר אסיר שחרור על-תנאי, הציפייה ממנו היא כי הוא יימנע מביצוע כל עבירה בתקופת התנאי, ואם לא יעשה כן ישוב וירצה את יתרת עונשו במלואה מבלי שתקופה זו תוכל לעמוד בהמשך לזכותו במובן זה שהיא תיחשב גם כתקופת מאסר לצורך עונשי מאסר מאוחרים שהוטלו בגין עבירות שבוצעו בתקופת התנאי. לגישתי, כלל שכזה צו ההיגיון הוא. רציונל זה של ציפיה ומתן אמון שסנקציה בצידם אינו מתיישב עם הפרשנות המבקשת לקרוא את סעיף 20(ד) כאומר כי אם ביצע האסיר מספר עבירות בתקופת התנאי, תיצבר ליתרת העונש רק תקופת המאסר בגין ההרשעה באותה עבירה שהביאה לביטול השחרור, ואילו את עונשי המאסר האחרים שיוטלו עליו בגין הרשעתו בעבירות נוספות שביצע בתקופת התנאי, יהא באפשרותו של האסיר לרצות כתקופות חופפות זו לזו, אם לא נקבע אחרת בעניין זה על-ידי בית-המשפט, וליתרת העונש. במה שונה העבירה הראשונה שבוצעה בתקופת התנאי ואשר בה הורשע האסיר, מעבירות אחרות שביצע בתקופת התנאי? מה ההיגיון בקביעה שדווקא העבירה הנוספת בעטיה בוטל השחרור על-תנאי תצטבר ליתרת העונש, אותה יישא האסיר במלואה, בעוד תקופות מאסר נוספות שנגזרו עליו בגין ביצוע עבירות אחרות בתקופת התנאי יחפפו ליתרת העונש? פרשנות מעין זו המוצעת על-ידי המערער מהווה תמריץ חלש יותר עבור אסירים ששוחררו שחרור על-תנאי להישמר ולמשוך ידם מדבר עבירה. היא אינה משקפת הרתעה ממשית מפני ביצוע עבירות, שכן היא מבטאת גישה לפיה חוטא יוצא נשכר ויותר מכך, אם אין בית-המשפט מורה על ריצוי התקופות במצטבר, הרי שככל שיחטא יותר כן גדל שכרו, כיוון ש"המחיר" היחסי שעשוי הוא לשלם בעבור חטאיו קטן יותר. איני רואה אם-כן כיצד זה ניתן לקבל גישה זו ואיני רואה היגיון בפרשנות לפיה סעיף 20(ד) בא להרתיע את האסיר אך מפני ביצוע עבירה נוספת אחת בלבד.

18. לא נעלמה מעיני טענת המערער בדבר תכליתו השונה של סעיף 20(ד). המערער אינו חולק על תכליתו ההרתעתית של סעיף 20(ד) לחוק, אלא שלטענתו, אין זו תכליתו היחידה של הסעיף ואף לא תכליתו העיקרית. לשיטתו, תכליתו העיקרית של הסעיף הינה תכלית של פירעון חוב. דהיינו, החוק רואה אסיר משוחרר על-תנאי כחב חוב כלפי החברה ואם יבצע עבירה בתקופת התנאי או יפר תנאי מהתנאים שנקבעו לשחרורו המוקדם, יהא עליו לפרוע את מלוא חובו. כך מבקש החוק, אליבא דמערער, להבטיח כי אסיר שהפר את האמון שניתן בו לא ייצא נשכר. את טענתו זו סומך המערער על פסק-דינו של השופט לוי בעניין סוויסה, שם נקבע:

'... ניתנה לוועדת השחרורים הסמכות להתיר לאסיר להשלים את מאסרו כשהוא מתהלך חופשי, והיתר זה לווה בהתחייבות אחת של הרשות - שהאסיר לא ישוב וייאסר כל עוד הוא ממלא אחר תנאי השחרור. זהו איפוא בבחינת "חוב" שחב אסיר מכוח פסק-דין חלוט, אך "הנושה", החברה באמצעות ועדת השחרורים, הביעה נכונות לדחות את פירעון יתרת החוב ואפילו למחול עליה כליל, אם יקיים האסיר את ההתחייבויות שנטל על עצמו. מכאן, שגם לאסיר היה נהיר ערב מתן רישיון החופש, כי אם יפר את תנאי הרישיון, הוא יידרש לשלם את יתרת חובו ולשאת בתקופת המאסר שבה היה חייב ממילא מכוח גזר הדין במשפטו, ובה בלבד.'
(רע"ב 1559/03 מדינת ישראל נ' סוויסה, פ"ד נח(1), 880, 892 (2003)).

דברים אלה מקובלים עלי במלואם. מקובל עליי כי סעיף 20(ד) לחוק מבקש להשיג מספר תכליות ובהן גם התכלית של חובת פירעון ושל גמול, ואולם איני סבורה כי אלה עומדות בסתירה לתכלית ההרתעתית עליה עמדתי. התכלית ההרתעתית היא לטעמי התכלית המרכזית שמבקש הסעיף להשיג, כשהתכליות הנוספות שהוזכרו ניצבות לצידה. יחד-עם-זאת, הטענה כאילו תכליתו המרכזית של הסעיף הינה תכלית של "פירעון חוב", נראית לי מאחזת עיניים. "הנושה" - החברה באמצעות ועדת השחרורים - נכון למחול על פירעון יתרת החוב, דהיינו ריצוי יתרת המאסר, אם יעמוד האסיר בתנאים שנקבעו לשחרורו על-תנאי, שאחרת יידרש לשלם את יתרת חובו. במילים נוספות, מדובר במטבע שלו שני פנים שאינם ניתנים להפרדה זה מזה: הרצון לעודד את האסיר לקיים את תנאי השחרור על-מנת שיהא פטור מפירעון מלוא חובו, שאחרת - וזו החרב המתהפכת מעל ראשו - ישוב לרצות את יתרת מאסרו. הידיעה שאם לא יעמוד בתנאי השחרור ייאלץ לפרוע את חובו עד תום מכוונת להרתעתו של האסיר. אם זו אינה תכלית של הרתעה לא אדע תכלית הרתעתית מהי.

19. המערער טוען, כי פרשנותו אינה מחלישה ממידת ההרתעה הגלומה בסעיף 20(ד) היות שדי בכך שאסיר יודע כי אם יורשע בעבירה שביצע בתקופת התנאי, העונש שיושת עליו יצטבר ליתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול שחרורו על-תנאי. הוא מפנה לסעיפים 20(ב) ו- 20(ג) לחוק, שהינם החריגים לכלל הקבוע בסעיף 20(א), וגורס, כי משנקבעו חריגים לכלל הרי ממילא אין החוק מבטא הרתעה מירבית.
טענה זו אין בידי לקבל. אכן, גם בפרשנות המוצעת על-ידי המערער גלומה מידה מסוימת של הרתעה, אולם הרתעה זו מוגבלת ביותר ואין בה כדי לתמרץ את האסיר להימנע מלשוב ולחוג במעגלי הפשע. אין זו ההרתעה אליה נתכוון המחוקק עת נטל את שיקול-הדעת מידי ועדת השחרורים וגילה בכך דעתו כי למעט מקרים חריגים שבחריגים אין לאפשר לאסיר שביצע עבירה להמשיך ולהתהלך חופשי. לעניין זה סעיפים 20(ב) ו- 20(ג) הינם בבחינת החריג המעיד על הכלל, שכן הם מבטאים את היקפו המצומצם של שיקול-הדעת שבחר המחוקק להותיר לוועדת השחרורים. מכאן, אין סעיפים 20(ב) ו- 20(ג) לחוק יכולים להוות בסיס לפרשנות מרחיבה המנוגדת לכוונתו המפורשת של המחוקק. אין הם גורעים מהתכלית ההרתעתית היות שחלים הם בנסיבות מיוחדות בלבד ובכך נותר הכלל הרחב הקבוע בסעיף 20(א) על כנו ואל לנו לנגוס בו ולכרסם בו. מקרים מיוחדים כשמם כן הם, מיוחדים, ואין אנו רשאים להפכם לכלל.

הסדר חוקי שיש עמו ודאות
20. מטרתו של ההסדר החוקי ליצור כלל משפטי ברור שיחול על טווח רחב ביותר של מקרים ולהבטיח טיפול שוויוני ודומה בהם, בהתאם לעקרונות שהתווה המחוקק. בהקשר זה, המקרה שבפנינו מדגים ביתר שאת את חולשתה של העמדה שמבקש אותנו המערער לאמץ. חולשה זו עיקרה בכך שמשך התקופה הכוללת שיהא על האסיר לרצות הופך לתוצאה מקרית תלוית נסיבות, כפי שיובהר.

העמדה שמציגה המשיבה עשויה אמנם לטמון בחובה תוצאה קשה יותר עבור האסיר, שכן תקופות מאסר מאוחרות שיוטלו עליו בגין עבירות שביצע בתקופת התנאי לא ירוצו בחופף ליתרת העונש אותה שב לרצות. יחד-עם-זאת, עמדה זו יש בה ודאות ואופן יישומה הינו בהתאם לכלל הגיוני ופשוט - כלל הצטברות תקופות המאסר אל יתרת העונש. התמונה שונה אם תאומץ העמדה שמציג המערער. שכן, משך התקופה שירצה האסיר לשיטתו של המערער תלוי בשאלה מהי העבירה בגינה בוטל שחרורו. במצב דברים זה, משך תקופת המאסר שיהא על האסיר לרצות לאחר שבוטל שחרורו המותנה ולאחר שהורשע, נקבע באופן מקרי. מדגימה את הדברים היטב הדוגמא הבאה, שהובאה על-ידי המשיבה: אסיר ששוחרר על-תנאי מבצע במהלך תקופת התנאי שוד יחד עם שותף. שותפו נתפס ובחששו כי זה האחרון יסגיר אותו מחליט האסיר להפר תנאי מתנאי הרישיון או לחלופין לבצע עבירה קלה יותר באופן שדבר ביצועה על ידו יוודע למשטרה, ובאופן זה להביא לביטול תקופת התנאי. כך, גם אם יועמד בעתיד לדין בגין עבירת השוד, הרי שאת עונש המאסר בגין עבירה זו יוכל האסיר, אליבא דמערער, לרצות בחופף ליתרת העונש, שלשם ריצויה הוחזר אל מאחורי סורג ובריח. באופן זה ירצה עונש מאסר קצר יותר. דוגמא אחרת ניתן להביא, כאמור, מעניינו של המערער עצמו: אם נלך בדרכו, הרי שעונש המאסר בגין עבירות התעבורה, עונש העומד על שלושה חודשי מאסר, יצטבר ליתרת העונש, בעוד העונש החמור יותר, בגין עבירת ההריגה, ייחפף ליתרת העונש ששב לרצות וזו "תיבלע" בעונש שהוטל עליו בגין ההרשעה בהריגה, וכל זאת בשל כך ששחרורו בוטל בעקבות ההרשעה בעבירות תעבורה. באופן זה ירצה עונש מאסר קצר באופן משמעותי מכפי שירצה אם תתקבל עמדת המשיבה, לפיה עליו לרצות את יתרת העונש ורק אז יחל בריצוי המאסר בגין עבירות התעבורה, אולם זה, מפאת משכו ובהעדר הוראה מטעם בית-המשפט המחוזי על ריצוי העונשים במצטבר, ירוצה בחופף לעונש בגין עבירת ההריגה ו"ייבלע" בו.

יתרה-מכך, העמדה שמציע המערער יכולה אף להוביל לחוסר שוויון. ניטול כדוגמא שני אסירים, שמעון וראובן. שניהם משוחררים שחרור על-תנאי ותקופת התנאי של כל אחד מהם אורכה 3 שנים. בתקופת השחרור המותנה ביצע כל אחד מהם עבירה של שוד וכן עבירה של איומים. שמעון עומד לדין בגין עבירת השוד. שחרורו המותנה מבוטל. בסופו של ההליך הפלילי נגדו נגזר עליו עונש של שבע שנות מאסר. רק מאוחר יותר נפתחים נגדו הליכים בגין עבירת האיומים והוא עומד לדין, מורשע ונגזר עליו עונש של שנת מאסר. אם נלך בדרכו של המערער, הרי שיהא על שמעון לרצות עשר שנות מאסר שהינן תוצאת הצטברות יתרת העונש למאסר שנגזר עליו בגין עבירת השוד, בעוד העונש בעד ההרשעה בעבירה של איומים "נבלע" בתקופת המאסר בגין עבירת השוד. שונה גורלו של ראובן: ראובן עומד לדין בגין עבירה של איומים. בעטיה של עבירה זו מבוטל שחרורו המותנה ובסופו של הליך נגזר עליו עונש של שנת מאסר. רק לאחר ביטול שחרורו המותנה והרשעתו בעבירת האיומים נפתח נגד ראובן הליך פלילי נוסף בגין עבירת השוד. זאת, מאחר ומשך תקופה לא עלה בידה של המשטרה לאתר את מבצעי השוד. בסופו של ההליך נגזר עונשו לשבע שנות מאסר. על-פי דרכו של המערער ירצה ראובן תקופת מאסר כוללת של שבע שנים בלבד - אל יתרת העונש יצטבר העונש בגין עבירת האיומים ושני אלה "ייבלעו" בעונש על עבירת השוד. כל זאת, על-אף ששמעון וראובן ביצעו שניהם את אותן העבירות ונגזרו עליהם אותם העונשים. אמנם, גם לגישת המערער יכול בית-המשפט הדן בעבירת השוד להורות כי עונשו של שמעון בגין עבירה זו ירוצה במצטבר ליתר עונשי המאסר שהוא מרצה, אולם בהעדר הוראה מיוחדת, ירוצו אלה כחופפים זה לזה. לעומת זאת, לו הלכנו בדרכה של המשיבה, היו שמעון וראובן מרצים, כל אחד מהם, עונש של 10 שנות מאסר שהן תוצאת ריצוי יתרת העונש, אליה מצטברים העונשים בגין העבירות שבוצעו בתקופת התנאי, וכאשר העונש בגין עבירת האיומים "נבלע" בעונש בגין עבירת השוד.

דומה, כי דוגמא זו ממחישה באופן חד וברור את יתרונה של עמדת המשיבה לא רק בכך שהיא משיגה את תכלית דברו של המחוקק אלא גם בכך שאין היא מאפשרת ליד המקרה ליצור הבחנה חסרת הצדקה בין נאשמים שחטאיהם ועונשם זהים.

21. הדוגמאות האמורות מדגימות היטב את הקושי הטבוע בעמדת המערער. עמדה זו אינה עולה בהתאמה עם תכליתו של סעיף 20(ד) לחוק והיא עשויה להביא אף לתוצאות שהן בגדר אבסורד של ממש ולאפליה משוללת הצדקה ומשוללת היגיון בין אסירים. לא הובא בפנינו כל טעם של ממש שיצדיק מצב שכזה בו קביעת משך תקופת המאסר היא תוצאתה של מקריות התלויה בסדרם הכרונולוגי של האירועים. מקריות זו עשויה לגרור אחריה תוצאה בלתי-רצויה נוספת עליה עומדת המשיבה - מתן אפשרות בידי האסיר לכוון את ענייניו כך שהתנהלות נבונה - ולדאבוני אין הכוונה להימנעות מביצוע עבירות - תאפשר לו להביא לכך שירצה תקופת מאסר קצרה יותר. טול כדוגמא מקרה בו ידוע לאסיר כי מתנהלים נגדו שני הליכים בגין עבירות שביצע בתקופת הרישיון, ההליך האחד עניינו עבירה של התפרעות ואילו ההליך השני עניינו עבירה של הריגה. אסיר שינהל ענייניו נכונה יכול לפעול בדרכים שונות על-מנת להביא לכך שיורשע קודם לכן בעבירה הקלה יותר, עבירת ההתפרעות, שבגינה, יש להניח, ייגזר עליו עונש קל יותר מאשר העונש הצפוי לו אם יורשע בעבירת ההריגה. האסיר יכול לנקוט פעולות שונות שמטרתן להביא לידי כך שהרשעתו בעבירת ההתפרעות תקדם להרשעתו בעבירת ההריגה. כך למשל הוא יכול להודות בביצוע עבירת ההתפרעות ולהביא לכך שהרשעתו בעבירה זו תקדם להכרעה במשפט ההריגה. בנוסף הוא יכול לנסות ולהביא להאטת התנהלותו של ההליך הפלילי בעבירה החמורה יותר בדרכים שונות דוגמת על דרך של הגשת בקשות שונות, גם אם אין חולק על-כך שזכאי הוא להגישן.

המערער טוען כי אין האסיר שולט בסדרם של ההליכים המתנהלים נגדו וכי הוא נוטל על עצמו סיכון כי השופט שידון בעבירה המאוחרת יחמיר בעונשו ואף יורה על הצטברות המאסרים. אין חולק כי ההכרעה בתיק הפלילי נתונה בידיו של בית-המשפט ואין חולק כי תרחיש שכזה אפשרי הוא. ואולם, בידו של צד להליך לנקוט צעדים דיוניים כאלה ואחרים שיש בהם כדי להשפיע על ניהול ההליך ובין היתר על קצב שמיעתו. האפשרות כי בית-המשפט יחמיר בעונשו של האסיר ואף יורה על צבירת העונשים היא אפשרות קיימת, ואולם בצד הסיכון קיים גם סיכוי כי בית-המשפט לא יעשה כן. האפשרות של הטלת עונש חמור בגין העבירה המאוחרת עומדת בעינה בכל מקרה ובמצב זה עדיין "כדאי" לו לאסיר להבטיח כי העונש בגין העבירה הראשונה בה יורשע יהיה עונש קל יחסית, שכן קיימת ודאות, גם לגישת המערער, כי עונש זה יצטבר ליתרת תקופת המאסר. על-פי גישה זו, האפשרות כי עונש כבד יוטל עליו בגין העבירה המאוחרת וכי בית-המשפט יורה על צבירת עונש זה היא אמנם אפשרות קיימת, אך אין היא בגדר הוודאות ועל-כן נותר התמריץ להביא להרשעה מוקדמת בעבירה הקלה יותר.

בנוסף, אף שאין חולק כי המשיבה היא שמחליטה מתי תוגש הבקשה לבטל את שחרורו המותנה של האסיר, ועל-כן לכאורה היא זו הקובעת מה תהיה העבירה הנוספת בגינה, הרי שבפועל רבים הם המקרים בהם אין לטענה זו אחיזה במציאות. פעמים רבות אין המשיבה יודעת במועד הבקשה לביטול השחרור בגין העבירה הנוספת הראשונה, על קיומן של עבירות נוספות אחרות. ייתכנו גם מקרים בהם ההליך המשפטי בשל העבירה הנוספת החמורה יותר עשוי להימשך זמן רב. במצב זה, אם הורשע כבר האסיר בעבירה נוספת אחרת, קלה יותר, אין היגיון בהמתנה לסיום ההליך בגין העבירה החמורה יותר כדי לפנות לוועדת השחרורים בבקשה לבטל השחרור ובהותרתו של האסיר בסטאטוס של אסיר משוחרר בזמן זה.
ברי, בעיני, כי מצבים מעין אלה שהובאו אינם משרתים את תכלית ההסדר הקוגנטי של סעיף 20(א) ואינם עולים בהתאמה עם רצון המחוקק כפי שהובע בעצם השינוי שהכניס בהסדר הקודם של סעיף 34 לפקודה.

שלילת שיקול-דעת שיפוטי
22. המערער טוען, כי קבלת פרשנותה של המשיבה מובילה להגבלת שיקול-דעתו של בית-המשפט שלא בהוראה מפורשת. זאת, כיוון שבית-משפט הדן בעבירות נוספות שביצע האסיר, מעבר לעבירה הנוספת הראשונה בה הורשע, לא יוכל - אם תתקבל פרשנותה של המשיבה - לעשות שימוש בסמכות הנתונה לו מכוח סעיף 45 לחוק העונשין ולהורות על חפיפת העונשים המאוחרים, ובכך תימנע ממנו האפשרות להפעיל שיקול-דעת מלא בעת גזירת הדין. לעניין זה מוסיף הוא וטוען, כי נוסחו של סעיף 20(ד) לחוק דומה לנוסחם של סעיפים שונים הפזורים במרחבי החקיקה אשר גם בהם מופיעה התיבה "עבירה נוספת". מדובר בהוראות שעניינן הטלת סנקציה עונשית שביצועה נדחה על-ידי הרשות בתנאים שונים, על-מנת לאפשר לנידון לשפר דרכיו. לטענת המערער, הדמיון הלשוני והמהותי בין ההוראות משמעו כי יש ליתן לתיבה "עבירה נוספת" בדיון הנוכחי את אותה המשמעות שניתנת לה בחיקוקים אלה, ומוסיף כי בחלקן של ההוראות בהן מצויה התיבה "עבירה נוספת" קיימת גם הוראה של צבירת עונשים (להלן: "הוראת צבירה") שלצידה שיקול-דעת לגוף השיפוטי. לפיכך, הוא סבור כי יש לקבל הפרשנות המוצעת על ידו, אשר מצמצמת לשיטתו את הפגיעה בשיקול-הדעת השיפוטי בעת גזירת הדין.

המשיבה טוענת בתגובה, כי אין מקום לגזירה השווה שגוזר המערער לעניין פרשנות סעיף 20(ד) לחוק מהוראות הצבירה האחרות שאוזכרו, בטענה כי מדובר במאטריות שונות וכי אין לקבל את ניסיונו של המערער לקרוא אל תוך ההסדר הקוגנטי של סעיף 20(ד) לחוק מקום לשיקול-דעת שיפוטי. עוד טוענת המשיבה, כי סעיף 20(ד) אינו כובל את שיקול-דעת בית-המשפט בגזירת הדין וכי הענקת שיקול-דעת לבית-המשפט מקום שהמחוקק לא מצא לתיתו, חותרת תחת תכלית החקיקה, מובילה להפליה בלתי-מוצדקת בין אסירים ולאי-אחידות.

בדיון בשלב זה אבחן ראשית האם אכן יש להחיל בענייננו הסדר זהה לזה הקיים בהוראות צבירת העונשים האחרות שבחקיקה או שמא קיים טעם להבחנה בין ענייננו לבין יתר המקרים בהם קיימת הוראה שכזו. לאחר מכן אדרש לטענה בדבר הגבלת שיקול-הדעת השיפוטי אם תאומץ פרשנותה של המשיבה.

צבירת עונשים וחפיפתם
23. התיבה "עבירה נוספת" מופיעה בשורה ארוכה של חיקוקים (ראו: סעיפים 52 - 58 לחוק העונשין, התשל"ז-1977;סעיף 36 לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961; סעיף 23 לתקנות הטוענים הרבניים, התשס"א-2001; סעיף 18 לחוק הרשויות המקומיות (משמעת), התשל"ח-1978; סעיפים 3, 13 - 16 לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשכ"ט-1969; סעיף 33 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955; סעיף 41 לחוק העובדים הסוציאליים, התשנ"ו-1996; סעיף 61 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א-1971; סעיף 8 לחוק ההתגוננות האזרחית, התשי"א-1951; סעיפים 68א - 68ג לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961; סעיף 110א לפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש), התשל"ב-1971). סעיפים אלה עניינם, רובם ככולם, בהפעלת עונש מותנה שהוטל על נידון, בעקבות הרשעתו בביצוע עבירה בתקופת התנאי, היא "עבירה נוספת".

בחלקם של החוקים בהם קיימת הוראה שעניינה בתוצאותיה של הרשעה בעבירה נוספת, קיימת גם הוראה בדבר הצטברות העונש שהוטל על אדם בגין העבירה הנוספת, לתקופה בגין הפעלת העונש המותנה התלוי ועומד נגדו, כאשר שתי התקופות תרוצנה בזו אחר זו. כך, למשל, קובעת הוראת סעיף 58 לחוק העונשין:

'58. תקופות מאסר בזו אחר זו
מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על-תנאי, ישא, על-אף האמור בסעיף 45, את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית-המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות.'

הוראה דומה מצויה גם בסעיף 33(ד) לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955:

'(ד) מי שהוטל עליו עונש מאסר או מחבוש בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש מחבוש או מאסר על-תנאי, יישא את שתי תקופות הכליאה בזו אחר זו, זולת אם בית-הדין שהרשיעו בשל העבירה הנוספת, הורה מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות.'

גם סעיף 68ג לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961 כולל הוראה דומה:

'68ג. תקופת השעיה בזו אחר זו (תיקון: תשמ"ז)
מי שהוטל עליו עונש השעיה בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש השעיה על-תנאי ישא את שתי תקופות ההשעיה בזו אחר זו, זולת אם ציווה בית-הדין המשמעתי שהרשיעו בעבירה הנוספת, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות, כולן או מקצתן, יהיו חופפות.'

בהוראות אלה מבקש המערער למצוא תימוכין לטענתו כי הוראתו של סעיף 20(ד) לחוק מוגבלת אך להצטברות "שתי התקופות", כלשונם של הסעיפים שהובאו למעלה - יתרת העונש ותקופת המאסר בגין העבירה הנוספת בעטיה בוטל השחרור.

24. אכן, לשונן של הוראות הצבירה שהובאו למעלה ברורה. זאת ועוד, נראה כי התכלית העומדת בבסיסן זהה לתכליתו של סעיף 20(ד) לחוק, תכלית של הרתעת עבריינים מלשוב ולבצע עבירות (על מטרת הוראות הצטברות העונשים ראו למשל: ע"פ 4517/04 מסראוה נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6), 119 (10.3.05); ע"פ 656/85 מדינת ישראל נ' מחמד, פ"ד מ(2), 726, 728 (1986)). לפיכך, ניתן היה לסבור כי פרשנות דומה צריכה להינתן לסעיף 20(ד), כפי שמציע המערער.

אלא שאני סבורה כי קיים הבדל של ממש בין הוראת סעיף 20(ד) לחוק לבין הוראות הצבירה שהובאו לעיל, באופן המונע הקניית משמעות זהה להוראות אלה. ההבדל הראשון הינו הבדל לשוני שעיקרו בכך שאין לשונו של סעיף 20(ד) דומה ללשון ההוראות עליהן מבקש המערער להיסמך ואין הסעיף מדבר ב"שתי תקופות". תחת זאת מציין הוא מפורשות כי האסיר יישא את יתרת העונש "לפני ובמצטבר לכל עונש אחר" שהוטל עליו בגין העבירה הנוספת. לטעמי, לשון הסעיף ברורה ומובנת, כאשר היא מורה מה יהיה סדר התקופות לצורך ריצוי העונשים וכיצד ירוצו - "לפני ובמצטבר". דומני, כי לו ביקש המחוקק לקבוע בסעיף 20(ד) לחוק הסדר זהה במהותו לזה שבהוראות השונות שהובאו לעיל, חזקה עליו כי היה נוקט לשון מפורשת וברורה, כשם שעשה בהוראות אלה, והיה קובע גם בענייננו כי סעיף 20(ד) מדבר ב"שתי תקופות". אעיר, לעניין זה, כי השוני הלשוני בין סעיף 20(ד) לבין ההוראות אליהן מפנה המערער לא נוצר אך עם חקיקת החוק. ההסדר החוקי הקודם שהיה קבוע בסעיף 34 לפקודה גם הוא נמנע מלהתייחס ל"שתי תקופות", אלא שאז, כפי שהובהר, לא עורר ההסדר שבפקודה את הקושי עמו אנו מתמודדים במסגרת הדיון הנוכחי, בשל דרישת הקשר הסיבתי שהייתה בו ואשר נגרעה מנוסחו הנוכחי של החוק, ובשל כך שההסדר עצמו באשר להצטברות התקופות היה שונה.

25. מישור נוסף להבחנה בין הוראות הצבירה שהובאו למעלה לבין הוראת הצבירה שבסעיף 20(ד) עניינו באופייה של הסיטואציה בה פועלת הוראת הצבירה בכל אחד מן המקרים.

נקודת המוצא לעניין זה הינו סעיף 45 לחוק העונשין - ובפרט סעיפים-קטנים (ב) ו- (ג) שלו - המסדירים את נושא הצטברותם של עונשים שהושתו על נאשם בגין עבירות שונות בהליכים משפטיים שונים, בקבעם:

'(ב) מי שנידון למאסר ולפני שנשא כל ענשו חזר ונידון למאסר, ובית-המשפט שדן אותו באחרונה לא הורה שישא את ענשי המאסר, כולם או מקצתו, בזה אחר זה, לא יישא אלא עונש מאסר אחד והוא של התקופה הארוכה ביותר.
(ג) מי שנידון לשתי תקופות מאסר או יותר שאחת מהן חופפת בחלקה את האחרת, אין עליו, לאחר שנשא תקופת המאסר האחת, אלא שארית תקופת המאסר האחרת שאינה חופפת.'

ההחלטה באשר לאופן ריצוי עונשי המאסר שהוטלו על נאשם - האם יצטברו הם זה לזה כולם או מקצתם, אם לאו - נתונה איפוא לשיקול-דעתו של בית-המשפט עליו מוטלת מלאכת איזון "בין האינטרס החברתי במיצוי הדין לבין האינטרס האנושי, נקיטת מידת חסד עם הנאשם, המאפשרת לו לרצות את העונש החמור כדי לכפר על עוונותיו" (ע"פ 3503/01 תפאל נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 865, 872 (2003)). אכן, נכונותו של המחוקק לאפשר למורשע לרצות עונשי מאסר שהוטלו עליו כתקופות חופפות, בהעדר הוראה שיפוטית מפורשת, יסודה ברצון לאפשר לו 'לכפר על עוונותיו על-ידי ריצוי עונש אחד ויחיד, היינו על העבירה הכבדה ביותר...'" (ע"פ 237/80 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(4), 576, 577 (1980)). יחד-עם-זאת, וככל שנכון המחוקק להקל עם מי ששלח ידו במעשי עבירה, הרי שהלכה היא עימנו כי ככל שחמורות העבירות בהן הורשע הנידון, ככל שקשות נסיבות ביצוען וככל שיש בביצוען משום מרמס של ערכי היסוד של החברה ושל האינטרסים שמצאה היא לפרוש הגנתה עליהם, כן גוברת ההצדקה לחייבו בריצוי העונשים שהוטלו עליו במצטבר (ע"פ 6535/01 קוזירוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 562, 571 (2003); ע"פ 1899/04 ליבוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(5), 934 (2.3.05)). זאת, כמובן, בכפוף לבחינת נסיבות העניין ושיקולים רלוונטיים אחרים.

על סעיף 45 לחוק העונשין קם נדבך נוסף בדמות סעיף 58 לחוק שבא וקובע:

'58. תקופות מאסר בזו אחר זו
מי שהוטל עליו עונש מאסר בשל עבירה נוספת והופעל נגדו עונש המאסר על-תנאי, ישא, על-אף האמור בסעיף 45, את שתי תקופות המאסר בזו אחר זו, זולת אם בית-המשפט שהרשיעו בשל העבירה הנוספת ציווה, מטעמים שיירשמו, ששתי התקופות כולן או מקצתן יהיו חופפות.'

הכלל הקבוע בסעיף 58 גובר כאמור על הוראת חפיפת העונשים של סעיף 45 ואין תימה על-כך, שהרי כאשר מדובר במי ששב וביצע עבירה נוספת, ממין אלה שנאסר עליו לבצע לא רק בשל חובתו להיות אזרח שומר חוק אלא גם ובמיוחד בשל עונש מאסר על-תנאי התלוי ועומד נגדו, פוחת הרצון לאפשר לו "לכפר על עוונותיו על-ידי ריצוי עונש אחד ויחיד...", כלשונה של השופטת בן פורת ב- ע"פ 237/80 הנ"ל, פוחת משקלה של הנכונות ליתן לו הזדמנות להיטיב דרכיו ומולם גובר משקלם של שיקולי ההרתעה ומתעצם כוחו של האינטרס כי הוא יישא את מלוא עונשו בגין העבירות בהן הורשע (ראו גם: ע"פ 4517/04 הנ"ל; ע"פ 5443/98 מדינת ישראל נ' מנשרוב, תק-על 99(4), 225 (27.12.99)).

ההנחה המובלעת בסעיף 58 לחוק העונשין הינה כי מי אשר צפוי לעונש מאסר יימנע מביצוע עבירות נוספות ומי שלא מילא אחר ציפייה זו ראוי לו שירצה את העונשים שנגזרו לו במלואם, כל מעשה והעונש בגינו. זוהי הסיבה העיקרית לטעמי, לכך שסעיף 58 לחוק העונשין עניינו ב"שתי תקופות המאסר" שיישא האסיר בזו אחר זו ואין הוא מקבל את האפשרות, שלכאורה נראית רחוקה, כי אסיר שתלוי ועומד נגדו עונש מאסר בר-הפעלה, ישוב ויבצע עבירות נוספות. יחד-עם-זאת, ראוי להזכיר כי האפשרות לצבור זו לזו מספר תקופות מאסר מותנות שהפכו ברות הפעלה לאחר שהופר התנאי שקבע בית-המשפט, קיימת גם קיימת (ע"פ 4517/04 הנ"ל).

ההיגיון העומד בבסיסה של הוראת סעיף 20(ד) ובבסיסן של הוראות הצבירה האחרות שהובאו דומה הוא. אסיר שניתנה לו ההזדמנות שלא לשאת את עונשו במלואו אלא להשתחרר שחרור בתנאים, אך הוא, במעשיו, דחה אותה מעל פניו והמשיך בדרך שכבר הביאתו בעבר אלי הרשעה, לא נמצא עוד טעם וצידוק, ולפחות לא כאלה בעלי עוצמה, לשוב ולהקל עמו. כאמור, זוהי גם הסיבה, כך אני מניחה, שסעיף 20(ד) לחוק מתייחס לצבירת העונש שהוטל על האסיר בשל "העבירה הנוספת", לשון יחיד, ואין הוא נותן דעתו לכאורה לאפשרות שהאסיר יבצע בתקופת התנאי יותר מעבירה נוספת אחת. טענתה של המבקשת לפיה בהתאם לסעיף 5 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981 'האמור בלשון יחיד אף לשון רבים במשמע, וכן להיפך', אך תומכת בעמדתי זו, הגם שלא הייתי מבססת על טענה זו את הפרשנות לסעיף אלא על הגיונם של הדברים.

יחד-עם-זאת, גם אם קיימים קרבה ודמיון מסויימים בין המצבים בהם עוסקים הסעיפים האמורים, לא הרי הוראת צבירת עונשים המופנית אל נידון לעונש שביצע עבירה עת עונש מאסר על-תנאי תלוי ועומד נגדו, כהרי הוראת צבירת עונשים המופנית אל אסיר שריצה כבר את חלקו הארי של עונשו, שוחרר על-תנאי אך שב וביצע עבירה. מקרה אחרון זה נלווית לו חומרה רבה יותר מאחר שמדובר כבר בעונש שהחל ביצועו ועל-כן המחוקק לא החיל הסדר זהה על שני המצבים וראה לייחס חומרה יתרה לביצוע עבירה נוספת על-ידי אסיר ששוחרר על-תנאי, הן בכך שקבע כי ככלל יבוטל השחרור על-תנאי אם עבר האסיר עבירה נוספת והן בכך שקבע כעניין שבחובה את הצטברות יתרת העונש למאסר בגין עבירה נוספת, בעוד שהותיר לבית-המשפט מרחב של שיקול-דעת להורות על חפיפת תקופות המאסר, בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין.

26. לעת גזירת עונשו של נאשם - שזהו השלב בו עוסק סעיף 58, בוחן בית-המשפט קשת רחבה של שיקולים. אגד שיקולים עיקרי שייבחן במסגרת זו הינו זה של מטרות הענישה, אותם יעדים שבאה הסנקציה הפלילית להגשים. בין מטרות הענישה מקובל להזכיר מטרות של שיקום העבריין, גמול, הרתעת היחיד-העבריין והרתעת הרבים, הרחקה מן החברה ומניעה. המשקל הניתן לכל אחד ואחד מן השיקולים משתנה ממקרה למקרה על-פי נסיבותיו ובשים-לב לנסיבותיו האישיות של העבריין. שיקולים אלה נלקחים בחשבון בכל מעשה של גזירת הדין - בין אם בעבירה ראשונה מדובר, בין אם בעבירה שנעברה עת עונש מאסר על-תנאי תלוי ועומד מעל ראשו של הנידון, בין אם מדובר בעבירה שנעברה על-ידי אסיר המשוחרר שחרור על-תנאי.
בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין, במקרה בו בית-המשפט גוזר עונש מאסר על מורשע בביצוע עבירה נוספת שבוצעה עת היה תלוי ועומד נגדו עונש מאסר על-תנאי, ייתן בית-המשפט דעתו, בעת גזירת הדין, לשאלה האם קיימים במקרה שבפניו אותם שיקולים מיוחדים המצדיקים את חפיפת תקופות המאסר זו לזו. חוק העונשין דורש כי תקופות המאסר יחפפו רק אם קיימים "טעמים שיירשמו". דרישת "טעמים שיירשמו" מצמצמת את שיקול-דעת בית-המשפט, וזאת על-מנת לא לפגוע בכוחו של עונש המאסר כעונש ממשי ומוחשי (ראו גם: אהרן אנקר מאסר על-תנאי (1981), 24-22, 114; ע"פ 866/77 מזרחי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2), 694, 696 (1978); ע"פ 384/78 מדינת ישראל נ' משאלי, פ"ד לב(3), 245, 248 (1978); ע"א 577/83 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד לח (1), 461, 485 (1984)). זאת על שום מה? על שום שעונש מאסר מותנה משמעו מאסר שהחברה נכונה לדחות ביצועו ובהמשך לוותר על ריצויו כליל אם לא יבצע הנידון עבירה נוספת בתקופת התנאי. מאחורי נכונות זו להקל עם מי שהורשע ונידון למאסר עומד, בין היתר, הרצון לאפשר לו לחזור אל מסלול חיים נורמטיבי וההכרה בכך שהתועלת שתצמח לחברה מהוצאתו מן המעגל העברייני עולה על התועלת מהשמתו מאחורי סורג ובריח כדי להשיב לו כגמולו. זאת, הגם שעונש מאסר על-תנאי אינו כולל רכיב שיקומי של ממש אלא מהווה מתן הזדמנות חוזרת לנידון לתקן דרכיו. ראויים בנקודה זו דבריו של פרופ' פלר בהתייחס לביצוע עבירה נוספת בתקופה בה תלוי ועומד נגד המורשע עונש מאסר על-תנאי:

'ההיבט המותנה שבריבוי העבירות העלול להיווצר עקב ביצוע העבירה הנוספת, מתבטא, ראשית לכול, באופן ההשפעה של המאסר על-תנאי במשך תקופת-התנאי על התנהגותו של עבריין, שעליו הוא נגזר. החרב התלויה מעל ראשו של הנידון, שהמאסר על-תנאי עלול גם להפוך למאסר בפועל, מחייב את הנידון להיזהר משנה זהירות פן ייכשל בכיבוד התנאי, וההנחה היא שאם הוא הצליח בכך במשך תקופת-התנאי, הוא יקפיד ביתר שאת גם בהמשך להיות אדם שומר חוק ומכבד את כללי הקיום-יחד בחברה. נוסף על-כך, היה והנידון ייכשל בחובתו לציית לתנאי, יהיה הטיפול העונשי בשל העבירה הראשונה טעון רביזיה מהותית;ומלבד זאת, צירוף העונשין, זה בשל העבירה המקורית וזה בשל העבירה הנוספת, יהיה כפוף לכללים מחמירים מאלה הרגילים, בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין.' (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ג' (1992),338)

המאסר המותנה הינו אם-כן בבחינת כרטיס כניסה מחודש אל החברה. אולם, אם נכזבה הציפיה כי המאסר המותנה התלוי ועומד נגד הנידון ירתיעו מלשוב ולבצע עבירות, הרי שנחלש באופן ניכר משקלו של אינטרס השיקום וגובר משקלם של אינטרס הגמול, ההגנה על הציבור, הצורך בהרחקה מהציבור ושיקום בעת המאסר.

27. הגיון דומה חל, ונראה שאף בעוצמה רבה יותר, בהתייחס לשחרור על-תנאי ממאסר. עם זאת, הפרת האמון שיש בביצוע עבירה נוספת על-ידי אסיר ששוחרר שחרור על-תנאי, לאחר שלמד על בשרו את כאב שלילת החירות וריצה את מירב תקופת המאסר שהושתה עליו, חמורה וקשה היא מזו שבביצוע עבירה עת תלוי ועומד נגד נידון עונש מאסר מותנה, אף שגם בזה האחרון אין להקל כמובן ראש. אסיר ששוחרר על-תנאי עדיין אסיר הוא, אלא שניתנה לו האפשרות להלך חופשי ביתרת תקופת המאסר שנגזרה לו. השחרור על-תנאי אינו זכות קנויה אלא הוא בבחינת זכות יתר שמטרתה לתמרץ את האסיר לנהוג כראוי בעת ריצוי מאסרו וליתן לו פתח של תקווה, צוהר אל החופש. ההנחה הטבועה בשחרור על-תנאי אינה כי האסיר סיים "לשלם את חובו" לחברה, אלא כי יש יסוד לתקווה כי הוא למד את לקחו במאסר וכי עם שחרורו יהיה אזרח שומר חוק. יחד-עם-זאת, כדי להבטיח כי כך יהיה, ביקש המחוקק להרתיע את האסיר על-ידי שקבע כי אם ישוב ויעבור עבירה, יהא עליו לרצות את מלוא תקופת המאסר, מבלי שיינתנו לו כל הקלות לגבי תקופה זו או בקשר אליה. זאת, באמצעות ההוראה על צבירת העונשים.

גם במקרה זה, משכשל האסיר וביצע עבירות נוספות עת שהוא משוחרר על-תנאי, פוחת מאוד משקלם של הטעמים להקלה עמו. בעיקר נחלש משקלו של אינטרס השיקום מחוץ לכתלי הכלא, שכן כאשר ניתנה בידו האפשרות לחזור למוטב, שב וטעם הציבור את פגיעתו הרעה. מנגד, מתעצם משקלו של האינטרס כי האסיר יישא את מלוא העונשים שנגזרו עליו וישלם את מלוא חובו לחברה, ממנה יורחק לאחר שמעל באמונה. כך מבקש המחוקק להבטיח את הרתעתו ותמרוצו של האסיר לשמור על-תנאי השחרור מזה, ואת הצורך בהגנה על הציבור מפני פגיעתו החוזרת מזה. אכן, כמערכת משפט מחוייבים אנו לבחון כל מקרה לגופו ולשמור על זכויותיו של הנאשם, של הנידון ושל האסיר, אולם בית-המשפט מופקד גם, באמצעיו שלו, על השמירה על זכויות הציבור שבניו ובנותיו לא יחששו להלך ברחובות בבטחה, וכלשונו של הנשיא שמגר, הגם שבהקשר אחר:

'קרבן העבירה בפועל ובכוח וכל אזרח תמים-דרך זכאים להגנה על כבודו וחירותו מפני פחד, אימה ופגיעה, לא פחות מן הנאשם.'
(דנ"פ 2316/95, בש"פ 537/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589, 621 (1995))

מדובר אם-כן בהסדרים קרובים שההיגיון הניצב בבסיסם דומה, ואף-על-פי-כן מצא המחוקק לנכון לקבוע בסעיף 20(ד) הסדר קוגנטי גורף שמותיר פתח צר של שיקול-דעת לוועדת השחרורים בשלב ההחלטה על ביטול השחרור המותנה ואינו מאפשר לכאורה שיקול-דעת דומה לעניין קביעת אופן ריצוי המאסרים שייגזרו על האסיר בשל העבירות הנוספות.

פגיעה בשיקול-דעת בית-המשפט
28. חזקה היא כי אין תכליתו של דבר חקיקה לשלול מידי בית-המשפט את סמכות השפיטה וכי אין חוק בא לצמצם משיקול-דעתו של בית-המשפט בהפעילו את סמכות השפיטה. מכאן, בהעדר קביעה מפורשת יש ליתן לחוק את הפרשנות העולה בהתאמה עם כיבוד סמכות השפיטה של בתי-המשפט. עקרונות אלה יסודות איתנים להם בפסיקה ארוכת שנים (אהרן ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, כרך שני (1993), 530 - 537; בג"צ 222/68 חוגים לאומיים נ' שר המשטרה, פ"ד כד(2), 141, 172 (1970); בג"צ 294/89 המוסד לביטוח לאומי נ' ועדת העררים על-פי סעיף 11 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל -1970, פ"ד מה(5), 445, 450 (1991)).

אין חולק, כי המחוקק מוסמך לצמצם את סמכות השפיטה של בית-המשפט, אולם בעשותו כן עליו לנקוט לשון מפורשת, ברורה, שאינה מותירה מקום לספק באשר לכוונתו להצר את סמכות בית-המשפט (בג"צ 294/89 הנ"ל, 451-450). מכאן הכללים הפרשניים כי יש לפרש על דרך הצמצום הוראה המגבילה את סמכותם של בתי-המשפט וכי כאשר ניתנת הוראה לשני פירושים שהאחד מהם שולל את סמכות בית-המשפט והשני מקיימה, יועדף הפירוש האחרון (ע"א 64/72 ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל נ' מואב, פ"ד כז(1), 260, 265 - 266 (1973); בג"ץ 264/77 משה נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד לב(1), 678, 687 (1978); בג"ץ 267/88 רשת כוללי האידרא, עמותה נ' בית-המשפט לעניינים מקומיים, פ"ד מג(3), 728, 741 - 742 (1989)). סיכם את הדברים השופט (כתארו אז) ברק:

'הנה-כי-כן, במשטר דמוקרטי אנו מניחים כי תכליתו של כל דבר חקיקה היא לקיים את סמכויות השיפוט של בתי-המשפט ולא לשלול אותן או להגבילן. עם זאת, במשטר דמוקרטי סמכות החקיקה נתונה למחוקק, המוסמך להגביל או לשלול את סמכות השיפוט של בתי-המשפט. לשם השגת תוצאה זו, חייב דבר החקיקה לבטא תכלית מיוחדת זו בצורה מפורשת, ברורה וחד-משמעית.'
(בג"ץ 294/88 הנ"ל, בעמ' 451)

29. האם יש ממש בטענת המערער בדבר פגיעה בהיקף שיקול-הדעת השיפוטי אם נאמץ את פרשנותה של המשיבה?

לא אכחד כי הפכתי והפכתי בשאלה זו, ולבסוף מסקנתי היא כי גם טענה זו, שלרגע סברתי כי יש בכוחה להפוך הקערה על פיה, דינה להידחות.

מהו הצמצום הנטען בסמכות בית-המשפט? צמצום זה נקודתי וממוקד הוא - מונע הוא מבית-המשפט הדן באישומים שעניינם עבירות שבוצעו בתקופת התנאי להורות על חפיפת העונשים המאוחרים ליתרת תקופת המאסר שהאסיר שב לרצות בבית הסוהר בגין ביטול שחרורו על-תנאי. בצדק טוען איפוא המערער כי אימוץ פרשנותה של המשיבה יצמצם את מרחב שיקול-הדעת השיפוטי בבוא בית-המשפט לגזור את דינו של אסיר. זאת, כיוון שפרשנותה של המשיבה מפקיעה הלכה למעשה מידי בית-המשפט את האפשרות לעשות שימוש בסמכותו מכוח סעיף 45 לחוק העונשין ולהורות על חפיפת תקופות המאסר הנוספות ליתרת העונש.

יחד-עם-זאת, סבורני כי צמצום שיקול-דעתו של בית-המשפט נעשה על-ידי המחוקק באופן בהיר וברור, לשון הסעיף חד-משמעית היא ואינה מותירה כל פתח לשיקול-דעת בעניין מסויים זה של אופן ריצוי המאסר. אולם, וזה העיקר, לטעמי, אין מדובר בפגיעה ממשית בשיקול-דעתו של בית-המשפט הגוזר את עונשו של האסיר בגין העבירות הנוספות. כיצד?

מקובל עליי כאמור כי על אסיר לרצות את מלוא תקופת המאסר שנגזרה עליו אם במעשיו - על-ידי שעבר עבירה - שמט מידיו את ההזדמנות שניתנה לו לשחרור מוקדם. על האסיר לדעת כי הזדמנות זו עליו לקחת בשתי ידיו, שאחרת לא תינתן לו הזדמנות חוזרת נוספת בגין אותה הרשעה. האפשרות לחפוף עונשי מאסר מאוחרים ליתרת התקופה מהווה עבור האסיר משום הקלה שכן היא זוקפת לזכותו את תקופת המאסר שריצה בעקבות ביטול שחרורו, כמאסר שרוצה גם "על חשבון" העונש שהוטל עליו בגין עבירות אחרות. כאשר בא בית-המשפט לגזור את דינו של האסיר בגין עבירות נוספות שביצע בתקופת השחרור על-תנאי, אין מניעה, אליבא דפרשנות שמציגה המשיבה כי הוא יורה על חפיפת תקופות המאסר בגין העבירות הנוספות ביניהן. את העונש שימצא לנכון יגזור כהבנתו, אך לא יוכל להורות על חפיפתו לעונש המאסר המקורי. סעיף 20(ד) מציג אם-כן הסדר מיוחד החורג מההוראה הכללית של סעיף 45 לחוק העונשין ומגביל את שיקול-דעת בית-המשפט בנקודה אחת בלבד - לא בעצם האפשרות לחפוף עבירות נוספות, אלא באפשרות לחפוף עבירות נוספות ליתרת העונש שחזר האסיר לרצות בגין ביטול השחרור המותנה. זו תרוצה במלואה ואין האסיר זכאי לכל הקלה בעניין זה. סיכומו של דבר, כל שקובע החוק הוא כי את המאסר בגין אותה עבירה ראשונית ירצה האסיר במלואו, ללא כל אפשרות להקלות "עקיפות" בריצוי העונש, לאחר ששב ועבר עבירה עם שחרורו המוקדם.

מסיבה זו לא מצאתי גם ממש בטענה כי פרשנות המשיבה פוגעת באפשרותו של בית-המשפט להפעיל שיקול-דעת מלא בגזירת העונש ויש בה משום פגיעה בעקרון האינדיבידואציה בענישה. לבית-המשפט שיקול-הדעת המלא בגזירת העונש. במסגרת זו, באפשרותו להביא בחשבון גם את העובדה שהמורשע הינו אסיר המרצה עונש מאסר לאחר ששחרורו המוקדם בוטל בשל ביצוע עבירה ושעל-כן לא תיתכן חפיפה בין העונש שיגזור לעונש שמרצה האסיר אותה עת. בהתאם, ובשים-לב גם למשך התקופה שירצה האסיר בהעדר אפשרות לחפוף את עונש המאסר ליתרת העונש בגין ביטול השחרור, יגזור בית-המשפט את העונש שנראה לו ראוי בנסיבות (ראו, בהקשר מקביל, את עמדת המיעוט בדו"ח הוועדה לבחינת דרכי ההבניה של שיקול-הדעת השיפוטי בגזירת הדין (1997)). מכאן, באופן מהותי איני סבורה כי שיקול-דעתו של בית-המשפט נפגע מהוראת סעיף 20(ד) לחוק.

הגישה אותה מציגה המשיבה תואמת אם-כן את הגישה המחמירה שטבע המחוקק בחוק בעצם קביעת ההסדר הקוגנטי של סעיף 20(א) ותואמת היא את השוני בין שלב גזירת העונש לשלב ריצוי העונש, כפי שכבר הובהר. בנוסף, סעיף 20(ד) מגביל את שיקול-הדעת באשר לאפשרות חפיפת העונשים, אולם הוא אינו מסכל את הפעלת שיקול-הדעת השיפוטי בעת גזירת העונש ואם סבור בית-המשפט כי יש להקל עם הנאשם על-אף שביצע את העבירות הנוספות עת היה אסיר משוחרר בתנאים, ייתן לכך ביטוי בעונש שיטיל...

תזכיר החוק
31. שני הצדדים התייחסו בטיעוניהם לתזכיר חוק שחרור על-תנאי ממאסר (תיקונים שונים), התשס"ה-2004. תזכיר החוק בא, כמוסבר בו, להכניס תיקונים בחוק נוכח הניסיון המעשי שהצטבר עד כה מיישומו.

סעיף 7 לתזכיר מציע כי סעיף 20(ד) לחוק יימחק ובמקומו יוסף לאחר סעיף 21 לחוק סעיף 21א שכותרתו "סדר נשיאת מאסר לאחר ביטול שחרור על-תנאי" ונוסחו המוצע הינו כלהלן:

'על-אף האמור בסעיף 45 לחוק העונשין, אם בוטל שחרורו על-תנאי של אסיר לפי סעיף 20 או 21, יישא האסיר את יתרת תקופת המאסר שעליו לשאת בשל ביטול השחרור לפני כל מאסר פלילי אחר שעליו לשאת ובמצטבר לו, וכן לפני ובמצטבר לכל מאסר שהוטל או שיוטל עליו בשל עבירה נוספת;היה האסיר במאסר פלילי בעת ביטול השחרור, יופסק אותו מאסר לשם ריצוי יתרת התקופה שעליו לשאת בשל ביטול השחרור, וישוב ויימשך מתום אותה תקופה.'

בדברי ההסבר לסעיף נאמר, בין היתר:

'מוצע להחליף את סעיף 20(ד) הקיים בסעיף 21א, שיסדיר באופן כללי את אופן נשיאת המאסרים בעקבות ביטול שחרור על-תנאי. הסעיף המוצע קובע, כחריג לסעיף 45 לחוק העונשין, שאסיר ששחרורו על-תנאי בוטל יישא את יתרת מאסרו לפני ובמצטבר לכל עונש מאסר אחר שעליו לשאת, אם בשל עבירה נוספת שביצע או בשל כל עבירה אחרת. זאת, בין אם השחרור בוטל בשל ביצוע עבירה נוספת ובין בשל הפרת תנאי אחר. כפי שמצא המחוקק לנכון לקבוע כי ביטול השחרור יצטבר למאסר בשל עבירה נוספת, כך ראוי לקבוע גם לגבי מאסרים אחרים שעל האסיר לרצות, שאם לא כן תפחת ההרתעה כלפי אסירים משוחררים מביצוע עבירות נוספות או מהפרת תנאי שחרור אחרים שחוייבו בהם.
בנוסף, למען הסר ספק, מוצע להבהיר בסעיף כי יתרת המאסר בשל ביטול השחרור על-תנאי תצטבר גם למאסר שהוטל בשל עבירה נוספת במועד מאוחר לביטול השחרור, למשל כאשר ביטול השחרור היה בעקבות ביצוע עוד עבירה נוספת או בשל הפרת תנאי אחר.'

הנה-כי-כן, התיקון המוצע מאמץ את הפרשנות המוצעת על-ידי המשיבה ואף מחיל אותה על כל עבירה אחרת שביצע האסיר. בית-המשפט המחוזי קבע כי דברי ההסבר לתזכיר החוק תומכים בפרשנותו של המערער לסעיף 20(ד), או למצער, הם מלמדים על ספק באשר לפרשנותו של סעיף 20(ד) באופן שספק צריך לפעול לטובתו של המערער. אכן, נראה כי התיקון שמבקשת המשיבה להכניס בחוק הוא תולדת הערכתה, וייתכן אף שבשל המקרה שבפנינו, כי לא די בהסדר הקיים. העובדה שתזכיר החוק מרחיב את ההסדר עוד מעבר לשאלה המתעוררת במקרה שבפנינו מחזקת את המסקנה כי אין מדובר אך במענה לקושיה הנקודתית שהתעוררה במקרה שבפנינו.

מן הכלל אל הפרט
32. המערער זכה לאמונה של ועדת השחרורים אשר שחררה אותו שחרור על-תנאי מעונש מאסר שהוטל עליו בגין הרשעה בעבירות חמורות של קשירת קשר לביצוע פשע, שוד מזויין ובריחה ממשמורת חוקית. בעיצומה של תקופת התנאי ביצע המערער שתי עבירות עליהן נתן את הדין בהליכים נפרדים ובהן הורשע: עבירות תעבורה ועבירה של הריגה. שחרורו על-תנאי ממאסר בוטל בעקבות ההרשעה בעבירות התעבורה ימים ספורים בלבד עובר להרשעתו בעבירת ההריגה, לבקשת המשיבה ובהסכמתו של המערער. בפני בית-המשפט המחוזי שגזר את עונשו של המערער בעבירת ההריגה לא הובא דבר ביטול שחרורו על-תנאי בעקבות הרשעתו בעבירות התעבורה. בסופו-של-יום קיבל בית-המשפט המחוזי את הסדר הטיעון בין הצדדים וגזר על המערער עונש של 11 שנות מאסר ועוד 2 חודשי מאסר מיום מעצרו, מתוכם ירצה 10 שנים ו- 2 חודשים במאסר בפועל ואילו שנת מאסר נוספת תהא על-תנאי, כאשר התנאי הוא שהמערער לא יעבור בתוך 24 חודשים ממועד שחרורו ממאסר עבירה מהעבירות בהן הורשע או כל עבירת אלימות פיזית מסוג פשע. בטיעוניה לעונש לא ביקשה המבקשת שעונש המאסר ירוצה במצטבר לעונש המאסר שהמערער ריצה כבר באותה עת.

המערער טוען כי הוא סבר כי יהא עליו לרצות אך ורק את העונש שהוטל עליו על-ידי בית-המשפט המחוזי בגין הרשעתו בהריגה. אין מחלוקת בין הצדדים, כי המשיבה לא העמידה את בית-המשפט המחוזי שגזר את דינו של המערער בתיק ההריגה על-כך שהוא מרצה עונש מאסר בגין ביטול שחרורו על-תנאי ממאסר ובגין הרשעה חדשה בעבירות תעבורה. לשיטתה של המשיבה, מאחר שעובדות אלה היו בידיעתו של המערער, היה עליו להעלותן בפני בית-המשפט המחוזי ובפני נציגת התביעה, אולם הוא בחר להחריש בעניין זה ואי-לכך אין לו אלא להלין על עצמו.

ראשית, טענת המשיבה כי היה על המערער להעמיד את התביעה ואת בית-המשפט על-כך ששחרורו המותנה בוטל ועל-כך שהוא מרצה עונש מאסר בשל הרשעתו בעבירה אחרת שבוצעה בתקופה התנאי, מוטב היה לה לולא נטענה. מחובתן של רשויות התביעה להביא בפני בית-המשפט את מלוא המידע הרלוונטי שברשותן בעניינו של נאשם. המשיבה הינה בעלת הנגישות לפרטים אלה ולפיכך אין כל מקום לציפייה העולה מכתבי הטענות שלה כאילו על הנאשם לחשוף פרטים אלה בפניה. מלאכה זו מלאכתה של התביעה היא ואל לה להשליך יהבה על הנאשם לחשוף בפניה מידע שאמור להיות בפניה, גם אם זו הפעם לא כך קרה, אם מחמת טעות ואם מחמת חוסר תיאום בין זרועותיה השונות.
לגופו של עניין. לא הובהר בפנינו על מה התבסס המערער בסברו כי הוא ירצה אך ורק את העונש שגזר עליו בית-המשפט המחוזי בגין ההרשעה בהריגה. ייתכן שכך ציפה המערער שיהיה, אולם לא עלה בידו להצביע על כל מקור עליו נסמכת ציפייה זו. בית-המשפט המחוזי לא נדרש - בהעדר מלוא המידע בפניו - לשאלה כיצד ירוצו תקופות המאסר בגין העבירות הנוספות, האם תצטברנה זו לזו או שמא הן ירוצו חופפות זו לזו. במצב דברים זה, בהתחשב במכלול הנסיבות ובכך שעונשו של המערער בגין עבירות התעבורה עומד על שלושה חודשים, אני סבורה כי יש לקבוע כי עונשים אלה ירוצו בחופף ויצטברו אל יתרת עונשו של המערער בגין ביטול שחרורו על-תנאי.

סוף דבר
33. עמדתי הינה כי הוראת סעיף 20(ד) לחוק מורה, כעניין שבחובה, על הצטברותן של תקופות המאסר שיוטלו על אסיר ששחרורו על-תנאי בוטל בגין עבירות שביצע בתקופת התנאי, ליתרת תקופת המאסר שעליו לרצות בשל ביטול השחרור המותנה.

לפיכך, אם תישמע דעתי יידחה הערעור ב- ע"פ 4654/03 ויתקבל הערעור ב- רע"ב 427/05. המערער ירצה את העונש שנגזר עליו ב- ת"פ 31190/02 בחופף לעונש שהוטל עליו ב- ת"פ 435/02 והעונשים בשני תיקים אלה ירוצו במצטבר ליתרת עונש המאסר שהוא מרצה בגין הרשעתו ב- ת"פ 297/99.

השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.

השופט י' עדיאל:
אני מסכים.
הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת ארבל."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול שחרור על-תנאי ממאסר (סעיף 20 לחוק)