botox
הספריה המשפטית
ועדת שחרורים בראי חוק שחרור על-תנאי ממאסר

הפרקים שבספר:

שחרור על-תנאי – תקופת מאסר מעל שישה חודשים (סעיף 3 לחוק)

סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 קובע כדלקמן:

"3. שחרור על-תנאי - תקופת מאסר מעל שישה חודשים
אסיר, למעט אסיר עולם, הנושא עונש מאסר לתקופה העולה על שישה חודשים, שנשא לפחות שני שלישים מתקופת המאסר שעליו לשאת, רשאית ועדת שחרורים, לבקשתו, לשחררו על-תנאי מנשיאת יתרת תקופת המאסר; ואולם לא תשחרר ועדת השחרורים אסיר כאמור, אלא-אם-כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור."

סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר מורה כי ועדת השחרורים לא תשחרר אסיר על-תנאי "אלא-אם-כן שוכנעה כי האסיר ראוי לשחרור וכי שחרורו אינו מסכן את שלום הציבור".

סעיף הנ"ל, מציב שני תנאים מצטברים להפעלת סמכות הוועדה לשחרר אסיר על-תנאי: האחד, האסיר ראוי לשחרור על-תנאי. השני, שחרורו של האסיר אינו מסכן את שלום הציבור {רע"ב 1942/05 אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3228 (2005); רע"ב 7119/11 בן אזולאי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2011(4), 984 (2011); עת"א (מחוזי חי') 2196-10-11 שעור אימן (אסיר) נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר - מחלקת האסיר, תק-מח 2011(4), 396, 397 (2011); עת"א (מינהליים חי') 46157-11-10 אלסעדי פאתן בסאם (אסיר) נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(1), 25567, 25569 (2011); עת"א (מחוזי חי') 22112-07-09 מחמוד חוסני עואודה נ' משטרת ישראל/שירות בתי הסוהר-מחלקת האסיר, תק-מח 2009(3), 15966, 15967 (2009); רע"ב 367/08 מיכאל רוקנשטיין נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 2253, 2255 (2008); עע"א (מחוזי ב"ש) 5965/07 מוחמד חמדיה נ' ועדת השחרורים, תק-מח 2008(1), 15265, 15266 (2008)}.

התנאי הראשון, מדגיש את ההיבט האישי הנוגע לאסיר, ובכלל זה התנהגותו בכלא ונכונותו להשתקם ולהיטיב את דרכיו.

התנאי השני, נותן משקל לאינטרס הציבורי הכללי ונועד להבטיח כי שחרורו המוקדם של האסיר לא יסכן את שלום הציבור.

זאת ועוד. בגדרה של מסגרת השיקולים, מתווה החוק שורה של שיקולים פרטניים שעל הוועדה לשקול, אחד לאחד, בבואה להכריע בשאלת התאמתו של אסיר לשחרור על-תנאי {רע"ב 1942/05 מוחמד אבו צעלוק נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 3228, 3230 (2005)}.

משמעות סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר היא, כי על ועדת השחרורים לעמוד על הסכנה הצפויה לציבור אם ישוחרר האסיר מכלאו – מזה, ועל סיכויי שיקומו של האסיר – מזה. שניים אלה - חד הם ואותם נתונים ושיקולים יזינו אותם.

יתרה-מזאת, יש לבחון את עברו הפלילי של האסיר; את טיב ההרשעות בגינן נידון למאסר, ככל שיש בהן להצביע על שעתיד לבוא; כתבי אישום התלויים ועומדים נגדו, וטיבם; התנהגותו בכלא; התוכניות לשיקומו; רצונו ויכולתו של האסיר לשקם את עצמו ועוד כיוצא באלה שיקולים, העשויים להצביע על הסיכוי כי האסיר יהפוך לאזרח מן הישוב, או על הסיכון שימשיך בדרכו הרעה.

עוד יש לשים דגש על חוות-דעת על האסיר שניתנו על-ידי השב"ס, על התחמקות מהתייצבות למאסר, עמדתו של האסיר ביחס לעבירות שביצע, מצבו הבריאותי, מצבם של בני משפחתו.

משורת הנתונים שלעיל, עולה כי סיכון שלום הציבור, כלומר תקנת הכלל, הינו השיקול המרכזי אותו צריכה הוועדה לשקול.

ב- רע"ב 7119/11 {בן אזולאי נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2011(4), 984, 986 (2011)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, קבע בית-משפט קמא במפורש כי התנהגותו של המבקש במהלך מאסרו אינה מצדיקה את שחרורו, ודי בקביעתו זו על-מנת להוביל למסקנה לפיה לא עלה בידי המבקש להוכיח את התקיימות התנאי הראשון הנדרש לשם היעתרות לבקשתו.

יש לציין בהקשר זה כי לצד המידע המודיעיני שהובא בעניינו של המבקש נבחנה מסוכנותו לשלום הציבור על-ידי בית-המשפט גם בהתייחס לעברו הפלילי, לאופייה של העבירה בה הורשע, וכן לחשש שמא לא יהיה די בתוכנית השיקום שגובשה על-מנת להפחית את מסוכנותו.

אשר-על-כן, גם אם הייתה מתקבלת טענת המבקש לפיה שגה בית-משפט קמא משהביא בחשבון את המידע המודיעיני החסוי, לא היה בדבר כדי להצדיק שינוי של המסקנה אליה הגיע.

ב- עת"א (מינהליים חי') 50524-07-10 {עלא גריפאת (אסיר) נ' שירות בתי הסוהר, תק-מח 2010(3), 17604 (2010)} ועדת השחרורים דחתה את בקשתו של העותר בקובעה כי העותר, המרצה את מאסרו הראשון למשך 9 חודשים, ביצע את העבירה על רקע של שתיית אלכוהול.

בפני ועדת השחרורים עמד דו"ח סוציאלי לפיו העותר עצמו מתאר רקע של שתיית אלכוהול, אם כי שולל מסוכנות.

ועדת השחרורים הגיעה לכלל דעה כי בהעדר טיפול למניעת שימוש באלכוהול ובשים-לב לחוסר תובנה של העותר לעניין זה, קיימת מסוכנות מעצם שחרורו מאחר והוא עלול להיות נתון שוב לשתיית אלכוהול.

די במסוכנות זו כדי לשלול את אפשרות שחרורו שחרור מוקדם ברישיון, וזאת לפי סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

ב- עע"א (מחוזי ת"א) 2419/08 {היועץ המשפטי לממשלה נ' יעקב אוקסנקרוג, תק-מח 2008(3), 7468, 7470 (2008)} בקבלו את העתירה קבע בית-המשפט כי עברו של המשיב, העבירות שבגינן הורשע, כתבי האישום התלויים כנגדו, כמו גם העובדה שבמהלך הדיון בתיק עליו נדון ובגינו הורשע ונדון למאסר, וּבקשת השחרור וההחלטה הן נשוא הדיון כאן, נחשד כי עבר עבירות של זיוף, הפרת הוראה חוקית וגניבה של ספרי קודש, כל אלה מצביעים כי המשיב מסוכן לציבור, לא הפסיק את פעילותו העבריינית, ואין להעדיף את טובתו האישית וטובת בני משפחתו על האינטרס הציבורי.

ב- עת"א (מחוזי חי') 15945-12-11 {היועץ המשפטי לממשלה נ' מוחמד עויס (עציר), תק-מח 2011(4), 12551, 12552 (2011)} נדונה השאלה מהי רמת הוודאות לאי-קיומו של סיכון משחרור מוקדם שעל ועדת השחרורים לאמץ כתנאי לשחרור מוקדם ברישיון של אסיר.

בית-המשפט קבע, במקרה דנן, כי מספרם של האסירים ששחרורם לא יסכן את שלום הציבור הוא מועט ומדובר בעיקר בכאלו שהורשעו בעבירות שאינן מצביעות על אופי עברייני, כגון עבירות של רשלנות וכיוצא בזה.

כאשר מדובר באסירים המרצים מאסרים בגין עבירות שבבסיסם דפוס עברייני מובהק, נראה כי קיים קושי לקבוע כי בכל מקרה לא קיים סיכון משחרורם המוקדם.

בהתאם, יש לקרוא את הוראות חוק שחרור על-תנאי ממאסר בדומה לאופן בו יש לקרוא את הוראות חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ"ו-1996, כאשר בוחן בית-משפט חלופת מעצר.

הכלל הוא כי חלופת מעצר איננה נועדת אלא ליצור רמה סבירה של ביטחון, להבדיל מוודאות, להשגת מטרות המעצר בדרך אחרת {ראה גם בש"פ 6927/09 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(3), 3561 (2009); בש"פ 2663/09 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-על 2009(1), 5270 (2009); בש"פ 7206/10 מדינת ישראל נ' רומן אגרונוב, תק-על 2010(4), 734 (2010)}.

כך גם יש לבחון את המסוכנות שבשחרור אסיר לצורך מבחני סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

אין מדובר בוודאות מוחלטת, שאותה, ככל הנראה, רק במקרים חריגים שבחריגים ניתן לקבוע, אלא ברמת מסוכנות שוועדת השחרורים סבורה כי ניתן לאיין בתוכנית פיקוח נאותה על האסיר המשוחרר.

נראה שכל פירוש אחר משמעו, בפועל, כי אין מקום כלל לשחרר שחרור מוקדם ברישיון אסירים שהרשעותיהם מעידות על דפוס עברייני, וכי אין למעשה כל תכלית בעצם קיומה של הרשות לשיקום האסיר שכן, הרי רוב האסירים המטופלים על-ידי הרשות לשיקום האסיר הם כאלו שלא ניתן לקבוע, כי אין עוד בדפוסי התנהגותם כל חשש כי לא יחזרו עוד לעבריינות.

למרבה הצער, שיקום אסירים במסגרת רש"א אינו ערובה למניעת חזרתם לעבריינות. ההצלחה בתכניות השיקום היא חלקית ביותר {ראה למשל: אנה קדמון, מאיר טייכמן ואברהם הופמן, "גבולות במקום חומות, טיפול באסירים משוחררים נפגעי סמים בהוסטל" חברה ורווחה טו(3-2), (1995), 245}. גם יעילות של תכניות שיקום וחינוך במסגרת המאסר כאמצעי לשינוי דפוסי התנהגות של אסירים מוטלת בספק {ראה למשל: אפרת שהם, ליאור גדעון ודויד וייסבורד "מיזם שיקום אסירים נפגעי סמים בכלא השרון: האם מיסוד המיזם תורם להנמכת הסיכון למועדות?" חברה ורווחה כח(1), (מרץ 2008), 37}.

נראה כי חיפוש אחר ודאות כי תוכנית שיקום כזו או אחרת תאיין באופן מוחלט מסוכנות כי האסיר המשוחרר יחזור לבצע עבירות, הוא בגדר של ציפייה לתוצאה בלתי-אפשרית.
מכאן, יש לפרש את הוראות סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר באופן המאפשר את שחרורו של אסיר שחרור מוקדם על-תנאי ברישיון, אם סבורה הוועדה כי שחרור לא יסכן את שלום הציבור במובן זה שאופיו אינו עברייני או לחילופין שחלו שינויים בהתנהגותו ונראה שניתן לאיין את המסוכנות הנלמדת ממעשיו בעבר בסדרי פיקוח ובתוכנית שיקום מתאימה של הרשות לשיקום האסיר או גורמי פיקוח אחרים, באופן שבו תוכנית השיקום תיתן מידה סבירה של סיכוי לשינוי דפוסי התנהגות האסיר ותבטיח פיקוח ברמה טובה בעת היותו בתקופת השחרור המותנה, באופן שיאיין מסוכנות במידה סבירה.

הלך מחשבה כאמור והאיזונים שקובעת ועדת השחרורים בהתניית השחרור בשילוב האסיר בתוכנית של הרשות לשיקום האסיר, על כל תנאיה, אינו בלתי-סביר ואיננו חורג מסמכותה של הוועדה בהתאם להוראות סעיף 3 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר.

פירוש אחר יוביל אל המסקנה כי אין כל אפשרות לשחרר אסיר לתוכנית שיקומית בפיקוח של הרשות לשיקום האסיר מאחר וכל אסיר הנזקק לתוכנית של רש"א הוא, בהגדרה, כזה שיש סיכון מסויים משחרורו המוקדם ברישיון {כי אחרת אין צורך וטעם להשקיע בו את המשאבים הדלים של רש"א}.