botox

מאימתי משלמים תגמולים (סעיף 18 לחוק)

1. הדין
סעיף 18 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן:

"18. מאימתי משלמים תגמולים (תיקונים: התשכ"א, התשכ"ח, התשל"ו, התשל"ט)
(א) תגמולים המגיעים לנכה ישולמו מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי, שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו - אם הגיש תביעה לתשלומים אלה תוך שנה אחת מיום שחרורו; בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זולת אם קבעה לכך הוועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר.
(ב) מי שהגיש תביעה בהיותו בשירות קבע, ישולמו התגמולים המגיעים לו:
(1) אם העילה לתביעה היתה חבלה - מיום שבו אירעה החבלה, ובלבד שאם הגיש תביעתו אחרי שעברה שנה מאותו יום ישולמו התגמולים משנה אחת לפני יום ההגשה;
(2) בכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה, זאת אם קבעה לכך הוועדה הרפואית תאריך מאוחר יותר.
(ג) תגמולים המגיעים לזכאי לפי סעיף 20א(ב) או (ג) ישולמו מהיום שבו נולדה העילה לתשלומם, אם הגיש תביעה תוך שנה מאותו יום, ובכל מקרה אחר - מיום הגשת התביעה.
(ד) חל בהרכב משפחתו של נכה שינוי המזכהו בהגדלת תגמוליו, חייב הוא להודיע על כך לקצין התגמולים תוך שנתיים מיום השינוי; הודיע לאחר שנתיים מיום השינוי, יהא זכאי להגדלת תגמוליו רק מתאריך מסירת ההודעה.
(ה) קצין תגמולים רשאי לדרוש מנכה להגיש לו אחת לשנה הצהרה על הרכב-משפחתו ועל פרטים אחרים העשויים להשפיע על התגמולים שהוא זכאי להם לפי חוק זה; לא נענה הנכה לדרישה תוך שישים יום מיום מסירתה, רשאי קצין התגמולים להורות כי ישולמו לנכה עד למסירת ההצהרה על פרט פלוני תגמולים המחושבים כאילו אותו פרט אינו משפיע על שיעור תגמוליו.
(ו) לנכה שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו לא הגיש תביעה לתגמולים אלא כעבור הזמן הקבוע בסעיף-קטן (א) ולאחר שנתמנה לו אפוטרופוס - ישולמו התגמולים החל מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי אם הגיש האפוטרופוס את התביעה תוך שנה מיום שנתמנה; בכל מקרה אחר ישולמו התגמולים מיום שהגיש האפוטרופוס את התביעה, אולם רשאי קצין התגמולים להורות שהתגמולים ישולמו ממועד מוקדם יותר ובלבד שלא קדם למועד השחרור."

2. עתירה מינהלית, על החלטת בית-המשפט המחוזי בנוגע למועד אשר ממנו על משרד הביטחון לשלם למפרע תגמולים להם נקבעה זכאותו של הנכה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 1, 5-4, 18 ו- 30 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב); סעיפים 2, 3, 3א' ו- 8 לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984; תקנות 9, 14 ו- 434 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 297א לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.

ב- עע"מ 3550/15 {משרד הביטחון האגף לשיקום נכים נ' פלוני, תק-על 2016(2), 8980 (2016)} נדונה הסוגיה, מאיזה מועד, ובאיזו דרך חישוב, על משרד הביטחון לשלם באופן רטרואקטיבי את ההטבות הניתנות למשיב.

מדינת ישראל מעניקה לנכי צה"ל תשלומים שונים, לרבות תגמולים והטבות, מכוח חקיקה ראשית, חקיקת משנה והנחיות מינהליות. מטרתם החברתית של כל אלה היא פיצוי והכרה בתרומתם של נכי צה"ל, בשירותם ובהקרבתם של אלה שנקראו לשרת בכוחות הביטחון ונפגעו בזמן ועקב השירות {בג"צ 8487/03 ארגון נכי צה"ל נ' שר הביטחון, פ"ד סב(1) 296, 308-307 (2006); רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ"ד ס(1) 489, 506-505, 552 (2005)}.

בין התגמולים לבין ההטבות כמה הבדלים בעלי חשיבות לענייננו. הבחנה ראשונה בין השניים עניינה מועד תחילת התשלום: לשם קבלת תגמולים על הנכה להגיש תביעה לקצין התגמולים {סעיפים 18(א) ו- 30(א) לחוק הנכים}. לפי סעיף 18(א) לחוק הנכים, תגמולים משולמים לנכי צה"ל מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים ככל שזו אושרה {ולחילופין, מיום שחרור הנכה משירותו הצבאי, אם הוגשה התביעה תוך שנה אחת מיום זה}.

חריג לכלל זה, הוא מצב שבו לא הגיש נכה תביעה לתגמולים בשל "מחלת נפש או ליקוי בשכלו", שאז ישולמו התגמולים החל מיום השחרור מצה"ל {סעיף 18(ו) לחוק הנכים}.

לעומת-זאת, נקבע בשעתו, כי הטבות, המשולמות מידי חודש, תשולמנה מיום קביעת שיעור הנכות המזכה בהטבות על-ידי ועדה רפואית {הוראת אגף שיקום נכים 80.23 "מועד תחילת תשלום הטבות - עפ"י הוראות אגף שיקום נכים" (עודכנה לאחרונה ביום 01.01.10)}.

הפסיקה הכירה באפשירות לסטות מהוראה זו, כלומר, לשלם את ההטבות באופן רטרואקטיבי ממועד מוקדם לקביעת שיעור הנכות, במקרים שבהם קיימים "טעמים שרירותיים או זדוניים" או שהתרחש מחדל שגרם "להימשכות ההליכים יתר על המידה" {בג"צ 292/84 בודיק נ' אגף השיקום, פסקה 2 (24.04.85)}. כמו-כן, סעיף 13 להוראת אגף השיקום מאפשר, "בהתקיים נסיבות מיוחדות", מתן הטבות שלא לפי ההוראה בסכום מוגבל {44,800 ש"ח}.
בעניין לופו {עע"ם 7335-10 קצין התגמולים - משרד הביטחון נ' משה לופו ואח', (29.12.13)} נקבעה בטלותה של הוראת אגף השיקום האמורה. זאת, שכן כפי שנפסק, תוצאתה של ההוראה היא אי-שוויון בין מי שנכותם זהה ושהגישו תביעתם באותו המועד אך שהמועד לקביעת נכותם שונה, ולפיכך זוכים הם להטבות ממועד שונה.

יחד עם זאת, מועד התחולה לבטלות ההוראה נקבע באופן פרוספקטיבי, כך שבטלותה תחול לגבי החלטות קצין התגמולים שניתנו ממועד מתן פסק-הדין ואילך בלבד {עע"ם 7335/10 קצין התגמולים נ' לופו (29.12.13)}. במרוצת השנים, לאחר מתן פסק-הדין בעניין לופו ונוכח ההכרזה על בטלותה של הוראת אגף השיקום, נקבע, כי יש לנקוט גישה מקלה בפרשנות החריג להוראת אגף השיקום שנקבע בעניין בודיק; ועוד נקבע, כי גישה מקלה זו יכולה לבוא לידי ביטוי בין היתר, בתשלום חלקי למפרע, גם במקרים שבהם האחריות להימשכות ההליכים אינה אך לפתחה של המדינה {עע"ם 7942/14 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקאות 29-25 (07.10.15); אך השווה: עע"ם 3842/09 שוורץ נ' קצין התגמולים (17.05.15) שבו הוער, כי אין די בעצם הימשכות ההליכים כדי להקים את החריג הפסיקתי}.

סיכומו של עניין הוא, כי ביחס להחלטות קצין התגמולים שניתנו לפני יום 29.12.13 חל המצב המשפטי הבא: תגמולים, משולמים מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים; ואילו הטבות, משולמות מיום ההכרה בנכות. זוהי תמונת המצב המשפטית גם בענייננו, שכן העתירה דנן, וממילא ההחלטה בנושא העתירה, הוגשה טרם מתן פסק-הדין בעניין לופו.

הבדל נוסף בין התגמולים לבין ההטבות קשור באופן התשלום. תגמולים לנכי צה"ל המשולמים למפרע מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים מוחרגים מחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 {ייקרא להלן: "חוק פסיקת ריבית"; סעיף 8 לחוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984 (ייקרא להלן: "חוק הקצבאות")}, כך שאין מוסיפים להם הפרשי הצמדה וריבית.

התשלום נעשה לפי הסדר השערוך המצוי בחוק הקצבאות. לפי הסדר זה, מתחלקת התקופה שלגביה מבוצע התשלום למפרע לשתיים: התקופה הראשונה, משכה הוא מיום הגשת התביעה לתשלום תגמולים ועד לתקרה של 10 שנים מיום הגשת התביעה, וזאת בכפוף לפרמטרים שונים, ובהם: מועד הגשת התביעה {סעיף 3 לחוק הקצבאות}; והימשכות ההליכים ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום {סעיף 2(א) לחוק הקצבאות}. עם זאת, במקרים שבהם נמצא, כי שרירות וחוסר תום-לב של הרשות המוסמכת גרמו לאיחור בתשלום, תיתכן הארכת התקופה הראשונה אף מעבר ל- 10 שנים {סעיף 3א לחוק הקצבאות; וראה: רע"א 4248/14 קצין התגמולים נ' פלוני, פסקה יג-טו (28.01.15)}.

בתקופה זו משולמים התגמולים בהתאם לשיעורם המעודכן ביום התשלום. היינו לפי שיעור התגמולים שבתוקף בחודש שקדם ליום התשלום. לעומת-זאת, התשלום בגין התקופה השנייה, שמשכה מתום התקופה הראשונה ועד ליום התשלום בפועל, נעשה בהתאם לשיעור התגמולים שהיה קבוע ביחס לכל חודש באותה תקופה. יוצא איפוא, כי ביחס לתקופה השנייה משולמים התגמולים לזכאי בערך נומינלי בלבד. משמעות הדברים היא, כי התשלום הרטרואקטיבי של תגמולים נעשה במונחים ריאליים, השומרים על ערכו של הכסף, רק ביחס לחלק מתקופת התשלום למפרע.

להבדיל מכך, בעניין ההטבות אין בנמצא מנגנון הקבוע בחוק, בתקנה או בהוראה הנוגע לאופן התשלום למפרע.

המשיב, שהוא גם המערער שמנגד, נפצע בהפגזה בעת שירותו הסדיר כנהג זחל"ם. המשיב הגיש תביעה להכרה לפי חוק הנכים בגין פציעה זו. קצין התגמולים הכיר במשיב כזכאי לשיעור נכות בגין פגיעות פיזיות שמהן סבל בעקבות הפציעה. במועד זה שולמו למשיב תגמולים למפרע החל מיום הפציעה.

ביום 01.09.03 הגיש המשיב תביעה נוספת לפי חוק הנכים, שנגעה למצבו הנפשי. לטענת המשיב, כתוצאה מאירוע הפציעה החל הוא לסבול מקשיים נפשיים שונים הקשורים באירוע.

קצין התגמולים הכיר במשיב כסובל מהַלֶּמֶת {הפרעת דחק פוסט-טראומטית}, שארעה בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירות זה. כעולה מהחלטה זו, סמוך לפני קבלתה, קבעה ועדה רפואית, כי תוקפה של הנכות הנפשית יהא ממועד הגשת התביעה הנוספת {כלומר, מחודש ספטמבר 2003}. משכך זכה המשיב ביולי 2005 לתשלום למפרע של תגמולים {מחודש ספטמבר 2003}, ומאז יולי 2005 זוכה הוא לתשלום חודשי של תגמולים.

המשיב ביקש לזכות בתגמולים למפרע ממועד שונה מזה שנקבע על-ידי קצין התגמולים, לא מיום הגשת התביעה הנוספת, כי אם החל ממועד שחרורו מצה"ל, וזאת בהתאם לחריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים האמור, שלפיו במקרים שבהם לא הגיש נכה תביעה לתגמולים בשל "מחלת נפש או ליקוי בשכלו" ישולמו התגמולים החל מיום השחרור מצה"ל. על-כן שב ופנה המשיב לקצין התגמולים בתביעה לקבלת התגמולים למפרע למן שחרורו מצה"ל. תביעה זו נדחתה על-ידי קצין התגמולים, מהטעם שנמצא, לפי חוות-דעת רפואית, כי לא ניתן לקבוע, כי המשיב לא היה מסוגל לדאוג לענייניו במועדים הרלוונטיים או, כי היה במצב נפשי שהצריך מינוי אפוטרופוס.

המשיב ערער על החלטה זו, וועדת הערעורים לפי חוק הנכים, קיבלה את ערעור המשיב. נקבע, כי על-אף שאין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 18(ו) לחוק הנכים על עניינו של המשיב, מועד תחולת הנכות הנפשית יהא מיום 19.05.74 {מועד תחולת הנכות הנפשית}. זאת, שכן יש לראות את המשיב כמי שהגיש תביעה בגין מצבו הנפשי עוד בשנת 1974. קביעה זו התבססה על מכתב שנשלח ביום 19.05.74 מהתחנה לבריאות הנפש בפתח-תקווה למשרד הביטחון, שבו צויין דבר מצבו הנפשי של המשיב; ועל פנייה של המערער מיום 16.06.75 לתחנה לבריאות הנפש בפתח תקווה בדרישה להמצאת חומר רפואי הנוגע למשיב.

קצין התגמולים לא ערער על החלטה זו והיא הפכה חלוטה.

בהמשך התברר למשיב, כי נוכח קביעת שיעורי נכותו הנפשית ביחס לשנים עברו היה הוא זכאי בעבר להטבות שונות. על כן, פנה המשיב למשרד הביטחון בתביעה, כי ישולמו לו ההטבות שלהן היה זכאי מכוח "הוראות אגף" בגין הפגיעה הנפשית, החל מחודש מאי 1974, בהתאם לשיעורי נכותו בתקופות השונות. תביעתו של המשיב סורבה בהסתמך על הוראת אגף השיקום.

לסיכום הדברים, המשיב זכה לתשלום רטרואקטיבי של תגמולים ביחס לאותה תקופה. עם זאת, המשיב לא זכה לתשלום רטרואקטיבי של הטבות.

המשיב הגיש לבית-המשפט לעניינים מינהליים עתירה מינהלית שכוונה להחלטתו של קצין התגמולים, שלא לשלם למשיב הטבות למפרע. לבקשת המערער, ההליכים בעתירה הותלו עד להכרעה בעניין לופו הנזכר לעיל. בפסק-הדין בעניין לופו נקבע, כי הוראת אגף השיקום לעניין אי-תשלום למפרע של ההטבות בטלה. עם זאת, מועד התחולה לביטול ההוראה נקבע באופן פרוספקטיבי, ביחס להחלטות הניתנות ממועד מתן פסק-הדין ואילך בלבד.

בית-המשפט לעניינים מינהליים קיבל את עתירת המשיב. נקבע, כי נוכח ההחלה הפרוספקטיבית של ההלכה שנקבעה בעניין לופו, הוראת אגף השיקום תקפה בעניינו. עם זאת, נפסק, כי הימשכות ההליכים נגרמה בשל מחדל המערער, ועל-כן יש להורות על תשלום למפרע של ההטבות מהיום שבו לו היה פועל המערער כשורה, היתה נקבעת למשיב נכות נפשית.

זאת, בהתאם לחריג הפסיקתי האמור שנקבע בעניין בודיק, ושבמסגרתו הוכרה האפשירות לסטות מהוראת אגף השיקום במקרים שבהם קיימים "טעמים שרירותיים או זדוניים" או שהתרחש מחדל שגרם "להימשכות ההליכים יתר על המידה". בקביעת המועד שממנו יהא זכאי המשיב להטבות נסמך בית-המשפט על קביעתו של השופט {כתוארו אז} א' רובינשטיין בעניין לופו, שלפיה:

"הוראה 80.23 מביאה איפוא לכדי תוצאות אקראיות המפלות בין נכי צה"ל בהיקף ההטבות שניתנות להם, ואינה נותנת ביטוי ראוי לעקרון השויון - מה שאפשר היה, אולי, אילו נכללו בה קוי תיחום סבירים (...) המציבים תקרה של 2.5 שנים (הזמן הממוצע לטיפול בתיק כאמור בפסקה 4 לתצהיר הראשון (הכוונה היא לתצהיר שהוגש מטעם קצין התגמולים - ע' פ')) לבירור התביעה להכרה בנכות מיום הגשתה" {עניין לופו, פסקה מה}.

על רקע האמור, קבע בית-משפט קמא, כי משך הזמן שצויין בעניין לופו כ"זמן הממוצע לטיפול בתיק", שנתיים ומחצה, מהווה "נורמה חדשה" ה"ראויה לאימוץ"; וכי במקרה דנן, "מאחר שהנכות הוכרה מחודש מאי 1975, הזכות לקבלת ההטבות קמה כעבור שנתיים וחצי, החל מחודש נובמבר 1977".

באשר לאופן התשלום, קבע בית-המשפט, כי נוכח "התמדת המערער שלא להכיר בזכותו של המשיב", שהובילה להימשכות נוספת של ההליכים, אין להחיל את ההסדר הקבוע בחוק הקצבאות לעניין תשלום תגמולים, ותחת זאת על המערער לשלם את ההטבות בתוספת הצמדה וריבית בהתאם לחוק פסיקת ריבית החל מחודש נובמבר 1977.

מכאן הערעור והערעור שכנגד.

המערער {משרד הביטחון}, לא ביקש להשיג על עצם ההכרה בזכות המשיב לתשלום ההטבות למפרע ואף לא על המועד שנקבע לזכאותו של המשיב להטבות {שנתיים ומחצה מיום שהובא דבר פגיעתו הנפשית של המשיב לידיעת המערער}, אך הוא הלין על הנימוק שעליו התבסס בית-המשפט בקביעת מועד זה.

לדברי המערער, בית-משפט קמא קבע כ"ברירת מחדל", כי כל אימת שיחלפו שנתיים ומחצה מיום הגשת תביעה ועד לקביעת שיעור נכות, תשולמנה ההטבות למפרע כחריג להוראת אגף השיקום. לטענת המערער, קביעה זו שגויה ומשמעותה היא, כי בכל מקרה שבו לא ניתנה החלטת ועדה רפואית בחלוף שנתיים ומחצה מיום הגשת תביעה להכרה בנכות, יידרש תשלום למפרע מאותו מועד ואילך. עמדת המערער היא, כי קביעה זו מתעלמת ממורכבותם של המקרים הבאים לפתחו, ואף עומדת בסתירה להלכת בודיק הקובעת את הצורך בהתקיימותם של "טעמים שרירותיים או זדוניים" או קיומו של מחדל אשר הביא "להימשכות ההליכים יתר על המידה" כחריג להוראת אגף השיקום.

בתשובה לערעור סמך המשיב ידיו על קביעות בית-משפט קמא.

בערעור שכנגד, השיג המשיב, כאמור, על מועד הזכאות להטבות שקבע בית-משפט קמא. לעמדתו, יש להשוות מועד זכאות זה למועד הזכאות לתגמולים. כזכור, תגמולים משולמים מיום הגשת התביעה לתשלומם, ובמקרה זה קבעה ועדת הערעורים, כי מועד הגשת התביעה לתשלום תגמולים ולזכאות לנכות ייחשב החל מיום 19.05.74 {עקב מחדלו של המערער שנמנע מלברר את עניינו של המשיב אף שדבר מצבו הנפשי של האחרון הובא לידיעתו}.

על רקע זה ביקש המשיב, כי מועד הזכאות להטבות ייקבע משנת 1974, ולא משנת 1976 כפי שנפסק.

בית-המשפט קבע, כי העיקרון שלפיו בעל דין לא יערער אך על נימוקיו של פסק-דין מקום שבו אין הוא מבקש לשנות מהתוצאה יפה גם לנסיבות דנן {ראה ע"א 7043/14 חברת הכשרת ישוב בישראל בע"מ נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 8 (01.05.16)} שם ציין השופט י' עמית, כי "כאשר צד להליך אינו חולק על תוצאת פסק-הדין, אין מקום להגשת ערעור עצמאי מטעמו"; ע"א 6138/93 הארגון למימוש האמנה על ביטחון סוציאלי נ' אברהמי, פ"ד נ(1), 441, 447-446 (1996)}.

על רקע האמור, בית-המשפט לא מצא להידרש לגופן של טענות המערער באשר לשינוי ההנמקה. טענות אלו שמורות לו וככל הנדרש ניתן יהיה לבררן במקרה מתאים.

את טענת המשיב בערעור שכנגד, שלפיה יש לראות במועד הגשת התביעה להכרה בנכות, שהיא, בעניינו של המשיב, גם התביעה לתשלום תגמולים, כמועד הקובע לצורך התשלום הרטרואקטיבי, לא קיבל בית-המשפט, וקבע, כי היענות לבקשתו של המשיב לראות במועד הגשת התביעה כמועד הקובע לצורך התשלום הרטרואקטיבי תעמיד אותו במקום טוב יותר משהיה עומד בו לו היה המערער פועל כשורה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור, ואת הערעור שכנגד בכל הנוגע למועד הזכאות לתשלום למפרע, וקיבל את הערעור בכל הנוגע לאופן התשלום, כך שתשלום ההטבות למפרע יעשה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד.

3. ערעור על החלטת המשיב, בה דחה את בקשת המערער לתשלום רטרואקטיבי של תגמול נצרך - הערעור התקבל בחלקו
חקיקה רלבנטית: סעיפים 7, 18, 30 ו- 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (חי') 45289-05-13 {א. ע. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(1), 107947 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, בה דחה את בקשת המערער לתשלום רטרואקטיבי של תגמול נצרך.

המערער, יליד 1978, התגייס לשירות חובה בשנת 1997, וסיים אותו בשנת 2000, עקב מחלת פסוריאזיס. בשנת 2000 הוא הוכר כנכה על-פי חוק הנכים, ונקבעה לו נכות בשיעור 20% בגין מחלה זו, ולאחר מכן בשיעור 28%, לאור דלקת פרקים על רקע של מחלה זו. בשנת 2006 קבעה ועדה רפואית, כי תגובה דיכאונית של המערער קשורה לנכותו המוכרת, ודרגת נכותו הכוללת נקבעה ל- 64%. בהמשך, קבעה הוועדה, כי שיעור זה יהא לצמיתות.

צוות רב-מקצועי {צר"מ} במחוז חיפה, של אגף השיקום, בראשות הרופא המוסמך המחוזי, קבע, כי המערער אינו מסוגל לעבוד בעבודה מפרנסת לצמיתות, כתוצאה ממצבו הנפשי. במכתב של הרופא המחוזי הוא המליץ על "תגמול קבוע".

במכתב בא-כוח המערער אל אגף השיקום, התבקש האגף לשלם "הפרשי תג"מ" לתקופה שמחודש אוגוסט 2006 ועד לחודש יולי 2008, ולהפנות את המערער לוועדת נצרך. בפניה נוספת, ביקש בא-כוח המערער לשלם "הפרשי דמי נצרך" מאוגוסט 2006.

לאחר שועדת נצרכות קבעה, כי לאור חוות-דעת כושר תעסוקתי, המערער מסוגל לעבוד בהיקף של חצי משרה, הודיע לו המשיב על דחיית בקשתו לתגמול נצרך. על החלטה זו הגיש המערער ערעור {הערעור הראשון}.

ועדת כושר עבודה עליונה של משרד הביטחון בבית לוינשטיין קבעה, כי המערער אינו כשיר לעבודה כלשהי, לפיכך, החליטה ועדת נצרכות, לאשר את בקשת המערער לתגמול נצרך, החל ממועד החלטת ועדת כושר עבודה עליונה.

ועדת הערעור נתנה תוקף של פסק-דין להודעת באת-כוח המשיב, לפיה אושר למערער תגמול נצרך, וקבעה, כי משלא ניתנה עד לאותו מועד על-ידי המשיב החלטה בעניין זכאות לתשלום רטרואקטיבי, אין מקום לדון במסגרת אותו ערעור בטענת המערער בסוגיה זו.

החלטה בבקשת המערער לאישור תגמול נצרך באופן רטרואקטיבי ניתנה על-ידי המשיב, שהחליט לאשר תשלום תגמול נצרך החל מיום 01.02.09, ופירט את נימוקיו.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בכתב הערעור נטען, כי המערער זכאי ל"הפרשי נצרך", וכי בהחלטת המשיב אין הנמקה עניינית להכרה בתשלום רטרואקטיבי רק מיום 01.02.09.

בכתב התשובה הועלו הטיעונים הבאים: על-פי הדין וההלכה הפסוקה, תגמולי הקיום השונים, ובכללם תגמול נצרך, אינם משולמים באופן רטרואקטיבי, אלא מהמועד בו הגיש הנכה בקשה לקבלת התגמול, ולאחר שקצין תגמולים קבע, כי הוא עומד בתנאים לקבלת התגמול המבוקש; אין להתערב בהחלטה, כי המועד ממנו ניתן לקבוע את זכאותו של המערער לתגמול נצרך באופן רטרואקטיבי הוא המועד בו מוצו כל הליכי השיקום ונקבע על-ידי צר"מ בתחום הנפש, כי המערער אינו כשיר לעבודה מפרנסת, הגם שלא נקבע במועד זה, כי המערער איבד את כושר עבודתו לצמיתות, כדרישת התנאים לקבלת תגמול נצרך.

בית-המשפט קבע, כי תגמול נצרך, מוסדר בסעיף 7 לחוק הנכים, בו נקבע, כי לנכה שדרגת נכותו אינה פחותה מ- 50% והוא נצרך, ישולם תגמול בשיעורים מוגדלים, הנגזרים מאחוז הנכות ושכר קובע על-פי הדירוג המינהלי. הגדרת "נצרך" מצויה בסעיף 1 לחוק הנכים, וכוללת שני תנאים מצטברים: אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו; אין לו הכנסה מספקת למחייתו.

התנאי הראשון, לגבי נכה, הוגדר כ"אדם שאינו מסוגל להשתכר למחייתו בגלל מום גופני או שכלי ואין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו אי-פעם". משמעות שני רכיבים אלו של התנאי היא, שלנכה אבד כושר תעסוקתי מלא לצמיתות {בע"ו (מחוזי חי') 673-03-14 א. א. נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 20.09.14) הודגש, כי הוכחת האמור מחייבת לבחון את סיכויי השיקום.

התנאי השני, הוגדר כ"הכנסה שהוכרה כמספקת למחייתו של אדם והתלויים בו, לפי כללים שייקבעו בתקנות". כללים אלו נקבעו בתקנות הנכים (כללים להכרת אדם כאינו מסוגל להשתכר למחייתו ולהכרת הכנסה כדי מחיה), התשי"ג-1953.

ב- רע"א 4406/15 {עזאם נ' קצין התגמולים, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.08.15)} קבע השופט הנדל, כי בהתאם לחוק הנכים ולתקנותיו, קבלת תגמול נצרך דורשת עמידה בארבעה קריטריונים מצטברים: נכות בשיעור של לפחות 50%; קביעה לפיה הנכה לא מסוגל להשתכר למחייתו בשל הנכות; קביעה לפיה אין סיכוי נראה לעין שיהא אפשר לשקם את הנכה אי פעם; אין לנכה הכנסה כדי מחיה, כהגדרתה בתקנות הנכים.

ב- רע"א 5563/07 {דמיר נ' קצין התגמולים, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.07.11)}, נדונה תכליתו של תגמול נצרך:

"מטרתה העיקרית של הוראת החוק הקבועה בסעיף 7(א) הנ"ל היא איפוא לספק לאותם הנכים, מעל דרגת נכות מסוימת, ואשר בנוסף לכך אינם מסוגלים ומצליחים לכלכל את עצמם - את היכולת להגיע לדרגה של קיום מינימאלי בכבוד, על דרך של קבלת תגמול מעבר לזה שניתן להם במסלול התגמול הבסיסי."

בסעיף 30(א) לחוק הנכים נקבע, כי התובע תגמול לפי חוק זה, יגיש בקשה לקצין תגמולים". סוגיית מועד התשלומים של תגמולים לפי חוק הנכים הוסדרה בסעיף 18(א) ובסעיף 35(ב) לחוק הנכים.

ב- רע"א 1357/06 {פלוני נ' קצין התגמולים, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.08)} נקבע, כי המונח "תביעה" בסעיף 18(א) לחוק הנכים, משמעו, כל הליך שנפתח לבקשת הנכה, או קצין התגמולים, לבחינה ראשונית או מחודשת בדבר היקף זכאותו של הנכה לתגמולים על-פי החוק. עולה מכך, כי לפי סעיף 18(א) לחוק הנכים, נקודת הזמן המוקדמת ביותר שממנה ניתן לשלם תגמולים המגיעים לנכה, אם הגיש בקשה לקבלתם לאחר שנה מיום שחרורו {אותו שירות שבמהלכו ובעטיו נגרמה נכותו} היא יום הגשת הבקשה לאותו תגמול {ע"נ (חי') 47162-07-13 פלוני נ' קצין תגמולים (פורסם בנבו, 16.12.14)}.
בעניין פלוני 1 נקבע, כי מניעת תשלום רטרואקטיבי, הן בסעיף 18(א) לחוק הנכים והן בסעיף 35(ב) הנכים, שכותרתו "החלטות חדשות", מהווה "עקרון בסיסי שבחוק הנכים".

בעניין עזאם, בו טען המערער לתשלום רטרואקטיבי של תגמול נצרך החל ממועד הכרתו כנכה או ממועד שחרורו, ולא ממועד הגשת הבקשה, קבע בית-המשפט העליון, כי דין בקשתו להידחות, מאחר ולא עלה בידיו להוכיח, כי במועד כלשהו טרם הגשת בקשתו הוא עמד בכל ארבעת התנאים הנדרשים לשם קבלת הגמלה, ובפרט בתקופות מסוימות בהן לא היה ברור שמצבו אינו בר שיקום.

ב- רע"א 7959/10 {וידר נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.11)} הדגיש השופט הנדל, כי סעיפים 18(א) ו- 35(ב)לחוק הנכים, מהווים הוראות קוגנטיות וברורות, ואין בהן כל אפשירות לביצוע תשלום רטרואקטיבי אלא עד לשנה קודם לכן. הסמכות לקביעת מועד תחילת תשלום התגמולים מסורה באופן בלעדי למשיב על-פי דין. המועד הקובע לפי סעיף 18(א)לחוק הנכים, הוא מיום הגשת התביעה ואילו המועד הקובע לסעיף 35 לחוק הנכים, הוא מועד הגשת ראיה חדשה {שניתן לסווגה כתביעה חדשה}. הובהר, כי זו בחירתו של המחוקק, לערוך איזון בין המטרה הסוציאלית של חוק הנכים לבין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת אותה ניתן להעמיד לצרכי יישום מטרה זו.

ב- ע"ו (מחוזי חי') 3748-08-12 {א.א. נ' קצין התגמולים (ניתן ביום 18.03.13)} הודגש, כי העובדה שהמערערת נמצאה זכאית לתגמול נצרך החל ממועד מסוים, אינה מלמדת על כך שהיא היתה זכאית לקבל תגמול זה אף בתקופה קודמת. ב- רע"א 3310/13 {פלונית נ' משרד הביטחון (פורסם בנבו, 25.06.13)} נדחתה בקשת רשות ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, ונקבע, כי אי-החלה רטרואקטיבית של חוק סוציאלי אינה בגדר חוסר צדק או עיוות דין המצדיק התערבות.

בית-המשפט קבע, כי במקרה הנוכחי, כבר כשנה וחצי לפני שהמערער הגיש בקשה לתגמול נצרך, הגיע צוות רב מקצועי בנושא כושר עבודה נפשי למסקנה, כי המערער אינו מסוגל לעבוד לצמיתות. בניתוח התנאי הראשון בהגדרת נצרך עלה, כי הקביעה בדבר אבדן כושר תעסוקתי לצמיתות טומנת בחובה מסקנה אודות היעדר סיכוי לשיקום. ואכן, עיון במסמך של צר"מ מיום 07.02.07 מגלה כי נכללת בו התייחסות לכל האספקטים עליהם עמד מרגלית, עד המשיב, בעדותו, לרבות האספקט השיקומי. במסמך האמור נרשמו המלצות הרופא התעסוקתי והרופא השיקומי והחלטת הרופא המוסמך המחוזי. הרופא התעסוקתי רשם, כי המערער אינו מסוגל להשתלב בשום עבודה לצמיתות, הרופא השיקומי רשם, כי הוא אינו מסוגל לעבודה מפרנסת לצמיתות, וזו אף היתה החלטתו של הרופא המוסמך המחוזי.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי הטענה לפיה רק ביום 01.02.09 מוצו הניסיונות לשיקום המערער, אינה עולה בקנה אחד עם ההחלטה שבמסמך צר"מ מיום 07.02.07. אף שמרגלית החל עבודתו באגף השיקום בדצמבר 2005, וכבר ביוני 2006 נקבע למערער שיעור נכות העולה על 50%, אין בתצהירו כל הסבר לקביעת צר"מ בפברואר 2007 ולמעורבותו בהליכים בעניינו של המערער לפני דצמבר 2008, עת החל להיפגש עם המערער.

כך גם לא הובהר מדוע נזקק המשיב לשאלת שיקומו של המערער עוד בטרם הוגשה על-ידו בקשה לתגמול נצרך. המשיב לא טען, כי קביעת צר"מ מיום 07.02.07 היתה שגויה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המשמעות של קביעת צר"מ אודות אי-כושר עבודה לצמיתות, עוד בטרם הגיש המערער את הבקשה לתגמול נצרך, היא ניתוק הקשר הסיבתי בין חוסר מוטיבציה ואי-שיתוף פעולה של המערער לבין הוכחת הקריטריון של היעדר סיכוי לשיקום. קביעת צר"מ מיום 07.02.07 הוכיחה קיומו של תנאי זה.

לאור קביעת צר"מ כאמור, ובהתאם להלכה הפסוקה, בית-המשפט קיבל את הערעור בחלקו וקבע, כי זכאי המערער לתגמול נצרך החל ממועד הגשת בקשתו לתגמול זה, קרי, מיום 08.08.08.

במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 29037-12-14 {א' נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 66938 (2016)} אושר למערער תגמול נצרך בהחלטה של המשיב מיום 18.11.14.

הערעור הוגש על אותו חלק בהחלטה שלא נעתר לבקשת המערער לאשר לו תגמול זה באופן רטרואקטיבי {החל מ- 2004 או למצער 2007, לשיטת המערער}, אלא רק ממועד 01.08.12 {מועד קבלת הבקשה לתגמול נצרך לפי סעיף 18 לחוק הנכים.

בית-המשפט קבע, כי יש לשלם למערער תגמול נצרך רק מן המועד בו התקבלה אצל המשיב תביעתו השניה של המערער לתגמול זה, 01.08.12, אותה תביעה שהתקבלה בסופו של יום. כך אכן נעשה.

בהחלטתו, נסמך בית-המשפט בין היתר על פסק-הדין ע"נ (חי') 47162-07-13 פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2014(4), 99733 (2014)}, שם נזכרו חלק מן האסמכתאות ההלכתיות המבארות, פרי בחירה זו של המחוקק.

ב- רע"א 4302/14 {פלוני נ' קצין התגמולים (12.08.14)}:

" בית-משפט זה חזר ועמד על כך שחוק הנכים קובע במפורש הסדר המגביל באופן כמעט מוחלט פסיקת תגמולים באופן רטרואקטיבי מעבר לתקופה של שנה (בכפוף למצב חריג אחד המוגדר בסעיף 18(ו) לחוק הנכים שאינו רלוונטי למקרה דנן). הגבלה זו משקפת את האיזון שנעשה על-ידי המחוקק בין המטרה הסוציאלית של חוק הנכים לבין ההגבלות התקציביות הקיימות ביישומה. כלל העקרונות החלים על פסיקת תגמולים נובעים מהאיזון האמור, לרבות הכלל הגדול שקביעת הנכות וגובה התגמולים הם לעולם בני-שינוי, ואינם "סגורים" כמו בהליך נזיקי רגיל.
בהקשר רחב זה, נקבע כי אי-ההכרה בתשלום רטרואקטיבי של תגמולים תחול גם במצבים של החלטה המבוססת על טעות חמורה ואף נפשעת (רע"א 1357/06 ‏פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 11 (06.10.08). ראה גם: רע"א 7097/10 זכאי נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון אגף השיקום, פסקה 14 (‏24.01.12); רע"א 1357/06 ‏פלוני נ' קצין התגמולים (06.10.08)). בהתאם לכך, חרף הפגמים שנפלו לכאורה בטיפול בעניינו של המבקש, אין בהם כדי לבסס את זכאותו לקבלת תגמולים נוספים על בסיס הכרה רטרואקטיבית בזכאותו (ראה גם: רע"א 2666/13 קרפלס נ' קצין התגמולים."

בית-המשפט קבע, כי זהו האיזון שבחר המחוקק לערוך בין מטרתו הסוציאלית של חוק הנכים, המחייבת לאפשר לנכה את חידוש הדיון בעניינו בשל גילוין של ראיות חדשות, אף לאחר מתן החלטה סופית בעניינו, ובין המסגרת התקציבית והדיונית המוגבלת, אותה ניתן להעמיד לצורך יישום מטרה זו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אף אם הוא היה קובע, כי במועד של מאי 2006, עת הוגשה הבקשה הראשונה {שנדחתה} לתגמול הנצרך, היה על המשיב לאמץ את קביעת ועדת כושר העבודה מ- 2004 ולהכיר בזכאות המערער לתגמול זה, אם התקיימו יתר התנאים שבסעיף 7 לחוק הנכים, לא ניתן היה להושיט סעד למערער.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.