botox

טיפול בנכים (סעיף 43 לחוק)

1. הדין
סעיף 43 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן:

"43. טיפול בנכים (תיקונים: התשנ"ו, התשנ"ז, התשנ"ט, התשע"ד)
(א) כל נכה יקבל על חשבון המדינה, בתנאים שייקבעו בתקנות, טיפול במחלה שחלה בה או בחבלה שנחבל או במחלה שהחמירה בתקופת שירותו עקב שירותו בכל עת שיתגלה צורך בטיפול כאמור.
(א1) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), על נכה שדרגת נכותו פחותה מ- 10% וכן על נכה שזכאי למענק לפי חוק זה יחול חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994 (בסעיף זה: "חוק ביטוח בריאות ממלכתי"), והטיפול הרפואי יינתן לו באמצעות קופות חולים.
(א2) תקנות לפי סעיף-קטן (א) יכול שיתייחסו לנכים בעלי דרגות נכות שונות, כפי שיקבע השר.
(א3) נכה בעל דרגת נכות מיוחדת כאמור בסעיף 7(ד) זכאי לקבל לפי בחירתו, נוסף על טיפול כאמור בסעיף-קטן (א), טיפול על חשבון המדינה, אף אם הטיפול האמור אינו במחלה שחלה בה, בחבלה שנחבל בה או במחלה שהחמירה בתקופת שירותו עקב שירותו, בכל עת שיתגלה צורך בטיפול כאמור ולפי כללים שיקבע שר הביטחון באישור ועדת העבודה הרווחה והבריאות של הכנסת; ואולם נכה כאמור לא יהיה זכאי לפי סעיף-קטן זה לטיפול קוסמטי שמטרתו יופי וטיפוח מראה הגוף.
(א4) לא יראו בבחירה של נכה לקבל טיפול כאמור בסעיף-קטן (א3) כזכאות לטיפול מכוח חיקוק אחר לעניין סעיף 3(א) לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, ולא יהיה בה כדי לשלול זכאות לטיפול לפי כל דין או הסכם, לרבות חוזה ביטוח; בחר הנכה לקבל את הטיפול לפי חוק ביטוח בריאות ממלכתי או לפי כל דין או הסכם כאמור, וחלה עליו חובת השתתפות עצמית במימון הטיפול, יקבל מהמדינה החזר, לפי כללים שיקבע שר הביטחון, ועד לגובה השתתפותו העצמית.
(ב) שר הביטחון יקבע בתקנות עניינים אלה:
(1) תגמולים, או תגמולים נוספים, שישולמו לנכים המקבלים טיפול לפי סעיף-קטן (א), ועקב הטיפול אינם מסוגלים לעבוד;
(2) הפחתות מתגמוליהם של נכים המקבלים טיפול כאמור וכלכלתם אגב הטיפול היא על חשבון המדינה.
(ב1) בתקנות לפי סעיף-קטן (ב) יכול שייקבעו הוראות שונות לגבי נכים בעלי דרגות נכות שונות, כפי שיקבע השר.
(ג) "טיפול", בסעיף זה - טיפול רפואי, ובכלל זה טיפול כירורגי, בדיקות רפואיות, אישפוז, טיפול-בית, הבראה, ואספקת רפואות, מכשירים רפואיים, תותבות, מכשירים אורטופדיים, מכשירי-תנועה לקיטעים ולמשותקים וכלבי-הנחיה לעיוורים והשתתפות בהוצאות החזקתם של כל אלה."

2. עתירה הנוגעת לאפליה בחישוב התגמולים המגיעים לנכי צה"ל - העתירה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 5, 6, 7, 43, 45 ו- 48 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב); תקנות 14א, 14ב, 14ג לתקנות הנכים (טיפול רפואי), התשי"ד-1954; סעיף 8 לחוק שירות המילואים, התשס"ח-2008; סעיפים 105, 106 ו- 107 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.

ב- בג"צ 5171/08 {ארגון נכי צהל נ' שר הביטחון, תק-על 2016(3), 12844 (2016)} נדונו שתי עתירות שאוחדו, אשר עניינן התיקון לתקנות שנכנס לתוקף בשנת 2008, והרע את מצבם של נכי צה"ל בכל הנוגע לחישוב התגמול אותו הם זכאים לקבל עקב היעדרות מלאה או חלקית מעבודה. זאת בעיקר בהשוואתם לנפגעי תאונות עבודה אשר מקבלים תגמול מהביטוח הלאומי בגין אובדן כושר עבודה.

העותרים, הארגון היציג של נכי צה"ל בישראל {עותר 1}, ועותר 2, נכה צה"ל שמקבל תט"ר חלקי, טענו מספר טענו: הטענה הראשונה נטענה כנגד עצם ההבחנה בין "טיפול רפואי" ל"מצב רפואי". נטען, כי להבחנה אין בסיס בחוק הנכים המסמיך, אין הצדקה תכליתית ואין בסיס במדיניות שהנהיג בפועל המשיב במשך עשירות שנים.

הטענה השניה, נגעה לנכי צה"ל אשר מובטלים חלקית מחמת מצב רפואי קבוע. העותר טען, כי התקנות מפלות קבוצת נכים זו ביחס לנכים נפגעי עבודה, אשר איבדו באופן חלקי את כושר עבודתם ונסמכים על קצבת ביטוח לאומי. זאת משום שהתקנות קובעות לקבוצת נכי צה"ל זו, תגמול בשיעור קבוע שאינו מתחשב בהכנסה הקודמת של הנכה, ואילו חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה-1995 {ייקרא להלן: "חוק הביטוח הלאומי"} קובע קצבה המחושבת על בסיס הכנסה קודמת של הנפגע.

הטענה השלישית, כללה טענות כנגד אופן חישוב התגמול, הן באשר לנכים המקבלים תגמול על-פי תקנה 14א לתקנות הנכים, והן באשר למקבלים תגמול בהתאם לתקנה 14ג לתקנות הנכים. ביחס לראשונים נטען, כי חישוב בסיס ההכנסה של נכים עצמאיים, כפי שמופיע בתקנה, מוטעה. ביחס לשניהם טען העותר כנגד הקביעה לניכוי מס הכנסה, תשלומי ביטוח לאומי ודמי בריאות ממלכתי.

הטענה הרביעית, היתה כנגד החלת התקנות באופן רטרואקטיבי, באופן שמשנה את התגמולים שניתנים לנכים שקיבלו תגמולים בהתאם לתקנות בנוסחן הקודם.

בית-המשפט הוציא צו על תנאי שהורה למשיב "ליתן טעם מדוע לא תבוטלנה תקנות הנכים (טיפול רפואי) (תיקון), התשס"ח-2008, ככל שיש בהן משום אפליה של נכי צה"ל לעומת נכים נפגעי תאונות עבודה לפי חוק הביטוח הלאומי". הדיון הוא כאמור בטענת האפליה בין שתי קבוצות הנכים, נכי צה"ל שמקבלים תגמול על-פי תקנה 14ג לתקנות הנכים, ונכי הביטוח הלאומי.

לאחר הוצאת הצו על תנאי, הגיש המשיב תצהיר תשובה מטעמו. במסגרתו נטען, כי אין הפליה בין נכי צה"ל לבין נכי הביטוח הלאומי בעניין התגמולים המשתלמים לידיהם בגין אובדן כושר עבודה. ראשית, הודגש, כי מדובר בהסדרים אשר תכליות ורציונאלים שונים עומדים בבסיסם, כך שהם אינם בני השוואה. בעוד שההסדר העוסק בנכי צה"ל מבוסס על תכלית שיקומית סוציאלית, תכליתו של הסדר הביטוח הלאומי היא ביטוחית.

עוד נטען, כי בבסיס ההסדרים עומדים עקרונות שונים. אחד מהעקרונות הללו הוא עקרון השוויון בין נכי צה"ל בעלי מצב רפואי צמית שאינם יכולים לעבוד באופן חלקי, לבין אלה שאינם יכולים לעבוד באופן מלא. כשם שהאחרונים מקבלים תגמול בשיעור קבוע שאינו נקבע בהתאם להכנסה קודמת בפועל, כך צריך להיקבע גם תגמולם של הראשונים.

שנית, נטען, כי ההסדר הנוגע לנכי צה"ל מהווה רכיב אחד בתוך סל הסדרים והטבות שמוענקים לנכי צה"ל, כך שלא ניתן להשוותו כעומד לבדו מול ההסדר של ביטוח לאומי. השוואה כזו, שלכאורה מצביעה על תגמולים נמוכים יותר לנכי צה"ל, מוטעית ומטעה. מעבר לכך, אם עורכים השוואה, שלוקחת בחשבון את מכלול התגמולים וההטבות שניתנים לנכי צה"ל המובטלים מעבודתם ומשווה אותם למכלול התגמולים וההטבות שניתנים לנפגעי עבודה מטעם הביטוח הלאומי, עולה כי אין הפליה בין שתי קבוצות הנכים. השוואה כאמור נערכה על-ידי המשיב והוגשה לבית-המשפט, אך הודגש, כי אף השוואה זו איננה ממצה. שלישית, נטען, כי אף אם תיאורטית ייתכנו מקרים בהם נכה צה"ל יכול היה לקבל גמלה גבוהה יותר אילו היה חל עליו ההסדר של ביטוח לאומי, אין בכך בכדי להצביע על הפליה גורפת.

בית-המשפט קבע, כי בתקנות בנוסחן המתוקן, ישנה כאמור הבחנה בין תגמול בגין אובדן כושר עבודה זמני הנובע מטיפול רפואי, לבין תגמול בגין אובדן כושר עבודה קבוע הנובע ממצב רפואי מתמשך. הראשון מכונה בפי המשיב "תט"ר מלא" ואילו השני, "תט"ר חלקי".

לדברי המשיב, מטרת התט"ר המלא, הניתן לתקופת הטיפולים הרפואיים, היא לפטור את הנכה משימוש ב"ימי מחלה" העומדים לרשותו מכוח חוקי העבודה. לכן, התגמול שניתן לנכה נועד לשקף את גובה שכרו {נטו}, עובר לתחילת הטיפול הרפואי. זאת בהנחה שעבד טרם הפגיעה שהובילה לטיפול, ובכפוף לתקרות מינימום ומקסימום הקבועות בתקנות. במקרה שהנכה לא עבד, ניתן לו תגמול בתצורת סכום קבוע.

התט"ר החלקי, אינו ניתן כנגד חיסור ימי עבודה עקב טיפול רפואי, אלא לנכה שאינו מסוגל לעבוד במשרה מלאה עקב מצבו הרפואי. כעולה מתצהיר המשיב, התגמול ניתן בדרך כלל לתקופות ממושכות, ואף לנכים במצבים כרוניים.

בעתירה זו הדגש הוא כאמור בתט"ר החלקי, ובהשוואתו לגמלה שמקבלים נכים נפגעי עבודה מטעם הביטוח הלאומי. העותרים טענו, כי אופן חישוב התט"ר החלקי והעובדה שהוא ניתן כסכום קבוע ולא בהתחשב בהכנסת הנכה טרם הפגיעה, מפלה את נכי צה"ל לרעה ביחס לנפגעי הביטוח הלאומי, שגמלתם מחושבת ביחס לשכרם הקודם {ראה: סעיפים 107-105 לחוק הביטוח הלאומי}. משכך, העתירה היא להפיכת הצו על תנאי שניתן, למוחלט, ולהורות על ביטול התקנה הרלוונטית או תיקונה.

בית-המשפט קבע, כי התקנות הקובעות את התט"ר החלקי לא מפלות את נכי צה"ל לרעה ביחס לנפגעי תאונות עבודה. מכאן שאין עסקינן באי-סבירות מהותית המצדיקה או המחייבת התערבות. קביעה זו מבוססת על השילוב של שלושה נימוקים מרכזיים.
שלושתם מתנקזים ומובילים למסקנה שקיים קושי אינהרנטי בניסיון להשוות את שני ההסדרים אותם ביקשו העותרים להשוות. כך מפאת תכליות שונות שעומדות בבסיס כל אחד מההסדרים; מקבץ תגמולים שונה בכל אחד מהם; ועקרונות נוספים שעל כל אחד מההסדרים להתחשב בהם. קשיים אלו מצריכים השוואה מהותית ושאינה טכנית. מהשוואה כזו עלה {או למצער לא הוכח אחרת במסגרת עתירה זו}, כי נכי צה"ל אינם מופלים לרעה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי תכליות ההסדרים, חוק הנכים וחוק הביטוח הלאומי קובעים שני הסדרים אשר שונים זה מזה בתכלית. חוק הנכים מבוסס על חובה של המדינה, שניתן להגדירה גם כמוסרית, להיטיב את מצבם של אלה אשר נפגעו במהלך שירותם הצבאי למען המדינה ובשליחותה. ניתן לומר, כי חובה זו אינה רק בגדר הכרת הטוב, אלא מהווה מעין צדק חלוקתי ברמה העליונה. מתוך חובה זו עולה המטרה להבטיח לחייל הפצוע מערכת שיקומית כוללת, ולהביא להחזרתו למעגל החיים הנורמטיבי תוך שילובו בחברה ובתעסוקה. אין בכך חידוש. זוהי מטרת החוק מימי תחילת המדינה, כפי שאף מעיד על כך שמו {"תגמולים ושיקום"}.

תכלית זו משפיעה גם על צורתו של ההסדר. הסדר נכי צה"ל הוא מסוג של גמלאות קטגוריאליות. בגדרו הזכות לגמלה נקבעת על-פי השתייכותו של אדם לקבוצה מסוימת או לקטגוריה חברתית מוגדרת. הזכות איננה פועל יוצא של נזקקות כלכלית או תשלום דמי ביטוח {בג"צ 5304/02 ארגון נפגעי תאונות עבודה ואלמנות נפגעי עבודה בישראל נ' כנסת ישראל, פ"ד נט(2) 135, 140 (2005); רע"א 7678/98 קצין התגמולים נ' דוקטורי, פ"ד ס(1) 489, 523 (2006)}.

משמע, התגמול שניתן מכוחו לא קשור למצב כלכלי של הנכה טרם פציעתו. תכליתו של ההסדר איננה צרה, דהיינו להשיב בהכרח את הנכה הפצוע למצבו ערב הפציעה, אלא לנסות ולפצותו על הפציעה באופן שיאפשר לו להשתקם ולהשתלב בחברה, חרף הפציעה. לעומת-זאת, ההסדר הקבוע בחוק הביטוח הלאומי הוא הסדר ביטוחי. הוא משלב עקרונות של ביטוח סוציאלי ופיצוי, ומבוסס בעיקרו על תשלום דמי ביטוח לקופת הביטחון הסוציאלי. מסיבה זו, יש בו קשר בין גובה הכנסת הנפגע טרם הפגיעה בעבודה בגינה בוטח, לבין הגמלה שתשתלם לו לאחריה כפיצוי.

תכליתו של התגמול הספציפי בחוק הנכים, בו עסקינן, התט"ר החלקי, כתכלית החוק כולו. בבסיסו של התגמול עומד רציונל שיקומי. הוא נועד לתמרץ את הנכה לעבור שיקום שיובילו בסופו של יום לחזרה מלאה לעבודה, תוך שהוא שומר על מקומו במעגל התעסוקה וממשיך לעבוד במשרה חלקית. תשלום תגמול באופן שונה, המבוסס על הפסד הכנסת הנכה בפועל, יוביל למעשה להחטאת תכליתו של התגמול, שכן בין היתר לא יישמר התמריץ לחזור לעבודה בהיקף מלא. אם כן, השוני בין התכליות שבבסיס כל אחד מההסדרים, מקשה על יכולת ההשוואה ביניהם.

נדבך נוסף שמקשה על השוואה בין ההסדרים הוא השוני במרכיביהם. ההסדר שחל על נכי צה"ל אינו מורכב רק מתגמול הטיפול הרפואי החלקי העומד במרכזה של העתירה. מדובר בהסדר מודולארי, שבנוי מתגמולים בסיסיים הניתנים לכל נכה צה"ל על-פי דרגת נכותו, וכן תגמולי מחייה שונים שניתנים לרוב כתחליף לתגמול הבסיסי.

לצד אלה, עומדים מגוון שירותים רפואיים ושיקומיים, והטבות רבות המשתנות כתלות בסוג הנכות ודרגתה, במצבו האישי והמשפחתי של הנכה, מצבו הכלכלי ועוד.

התט"ר החלקי משתלם לנכי צה"ל הזכאים לו בנוסף לתגמול הבסיסי לו הם זכאים, ולא במקומו. ההסדר שניתן לנפגעי עבודה מטעם הביטוח הלאומי הוא הסדר פשוט יותר, שמורכב בעיקרו מגמלת אובדן כושר עבודה, ולצדה מספר הטבות שמתווספות לנכה בהתאם למצבו ולקריטריונים מסוימים. מכאן עולה הקושי בהשוואת רכיב התט"ר החלקי לבדו אל מול קצבת נפגעי עבודה של ביטוח לאומי.

השוואה נכונה יותר צריכה לכלול את המארג הכולל של התגמולים וההטבות לו זכאים נכי צה"ל, אל מול הגמלה וההטבות שניתנות לנפגעי עבודה. אולם, גם השוואה כזו עשויה להימצא לא ממצה עקב מגוון ההטבות השונות שניתנות לנכי צה"ל כתלות במאפייניהם האישיים.

בית-המשפט ציין, כי על-אף הקשיים שהתעוררו בהשוואה שנערכה בפועל על-ידי המשיב, אף היא הצביעה על כך שנכי צה"ל אינם מופלים לרעה לעומת נפגעי העבודה. כך, לא רק בעולם התחשיבי אלא בחיי המעשה. כלומר, לא רק שהסדר התגמולים עצמו איננו מפלה, אלא שגם תוצאת ההסדר בפועל איננה מפלה. גם בהינתן העובדה שהוצגו קטגוריות בהן נראה, כי נכה צה"ל היה עשוי לקבל סך תקבולים גבוה יותר בהיותו נפגע עבודה, אין בכך בכדי להצביע על הוכחת הפליה. מקרים בודדים שעשויים להתרחש {ושלא הוצגו על-ידי העותרים בפועל} אינם מעידים על הכלל. מדובר במעין סטייה קלה לרעת נכי צה"ל שאיננה יכולה לבסס טענת הפליה גורפת.

באשר לעיקרון השוויון בין נכי צה"ל לבין עצמם {השוואה בין נכי צה"ל מקבלי תט"ר חלקי, לבין נכי צה"ל מקבלי תגמולים אחרים שנועדו לסייע במקרים של אובדן כושר עבודה}, קבע בית-המשפט, כי נכי צה"ל מקבלים תגמולים בסיסיים בהסתמך על דרגת נכותו של החייל, ועל-פי המבחנים הקבועים בחוק {סעיף 5 לחוק הנכים}.

לצד אלה, ישנו מערך של תגמולי מחייה, שניתנים לנכי צה"ל במקרים שונים, בין היתר במקרים של אובדן כושר עבודה. בין אלה "תגמול נצרך", שניתן מכוח סעיף 7 לחוק הנכים, לנכים שדרגת נכותם גבוהה מ- 50% והם איבדו באופן מוחלט את כושר עבודתם; תגמול מחיה מיוחד, שניתן מכוח הוראות פנימיות של אגף השיקום, ונועד להוות מעין "תגמול נצרך" לנכים שדרגת נכותם פחותה מ- 50%; תגמול מחוסר פרנסה, שניתן מכוח סעיף 6 לחוק הנכים ומהווה למעשה "דמי אבטלה" לתקופה זמנית בה הנכה לא עובד; דמי קיום, המשתלמים מכוח סעיפים 45 ו- 48 לחוק הנכים לנכי צה"ל במהלך לימודיהם האקדמיים; ותגמול פרישה מוקדמת, משולם מכוח סעיף 7ג לחוק הנכים, לנכה שפרש מעבודתו פרישה מוקדמת עקב נכותו, כתוספת לתגמול הבסיסי.

כלל התגמולים הללו משולמים כסכום קבוע לנכה, ואינם משתנים כפונקציה של רמת הכנסתו קודם הפגיעה. התט"ר החלקי אמנם שונה מאלה בכך שניתן כנגד אובדן כושר עבודה חלקי בלבד, אולם אין הוא שונה בתכליתו. לכן, אין סיבה שיהיה שונה באופן חישובו, ויוביל בפועל להפליית נכי צה"ל ממקבלי התגמולים האחרים לעומת מקבלי התט"ר החלקי. בכך שמכלול התגמולים מחושבים באופן דומה, יש בכדי להביא לשמירה על עקרון השוויון בין נכי צה"ל השונים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אופן חישוב התגמולים כמבוססים על סכום קבוע ולא על רמת הכנסת הנכה טרם פציעתו, מבטא אף הוא את השמירה על עקרון השוויון בין נכי צה"ל. בקביעת המחוקק, כי לכלל נכי צה"ל יינתנו תגמולי מחייה המבוססים על פציעתם ופגיעתם {דרגת נכותם}, וללא קשר לרמת השתכרותם טרם הפגיעה, יש בכדי לקדם שוויון זה.

המחוקק רצה ליצור קריטריון אחיד ושווה לכולם, ולמנוע סיוע או קידום שונה לנכים כאלה או אחרים, מפאת רמת שכרם או דרגתם הצבאית טרם הפגיעה. במובן מסוים, התט"ר המלא שניתן לנכי צה"ל שמקבלים טיפול רפואי, מהווה חריג לכלל זה. עם זאת, אין לשכוח, כי מדובר בתגמול זמני שמהווה למעשה תחליף ל"ימי מחלה" מטעם המעסיק, ולא בתגמול קבוע. מאפיין זה של התגמול מביא להחרגתו מעקרון השוויון האמור.

כמו-כן, השוואת התט"ר החלקי לתט"ר המלא לא תפתור בעיית שוויון אלא עשויה ליצור כזו. זאת משום ששינוי הסדר התט"ר החלקי בהתעלם ממכלול התקבולים להם זכאים נכי צה"ל לצידו, עשוי להוביל לעיוותים בהקצאת המשאבים ולהעדפה בפועל של קבוצת מקבלי התט"ר החלקי על קבוצות נכי צה"ל אחרות.

בית-המשפט קבע, כי שלושת השיקולים, התכלית, צורת ההסדרים ועיקרון השוויון בין נכי צה"ל לבין עצמם, שלובים זה בזה. תכליתו הסוציאלית שיקומית של חוק הנכים כרוכה בצורת ההסדרים שבו, ושלובה בעקרון השוויון. לא ניתן להסתכל על כל אחד מאלה בנפרד. בהסתכלות על השלושה יחד, עולה, כי לא ניתן לערוך השוואה טכנית מספרית בין תגמולי התט"ר החלקי לבין קצבאות נכים נפגעי עבודה. השוואה כזו צריכה להיות מהותית ולהתחשב בשוני שבין ההסדרים.

מהשוואה כאמור, עלתה המסקנה, כי נכי צה"ל אינם מופלים לרעה ביחס לנפגעי עבודה מקבלי גמלת ביטוח לאומי. יש לזכור, כי בית-המשפט אינו אמון על חלוקת התקציב. מלאכה זו שמורה למעצבי המדיניות בתחום זה, הרי הם הכנסת והממשלה. אכן, מתפקידו של בית-המשפט לבחון טענת אפליה. אך, במכלול, כזו לא הוכחה באופן שמצדיק את ביטול התקנות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט ביטל את הצו על תנאי שיצא מלפני בית-המשפט ודחה את העתירה.

3. בקשה לקבלת תגמולי מחייה באופן רטרואקטיבי מיום הגשת התביעה להכרה בזכאות מכוח חוק הנכים - הבקשה נדחתה
ב- רע"א 6307/15 {פלוני נ' קצין התגמולים - אגף השיקום, תק-על 2016(3), 10360 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים.

המבקש, יליד 1982, התגייס לצה"ל בשנת 2000 ושוחרר לאחר כארבעה-עשר חודשי שירות. בשנת 2002 הגיש המבקש תביעה להכרה בזכאותו לפי חוק הנכים בגין מחלת הסכיזופרניה שבה לקה, על-פי הנטען, במהלך ועקב שירותו. קצין התגמולים {המשיב}, דחה את התביעה, וערעור שהוגש על כך לוועדת הערעורים נדחה אף הוא.

המבקש הגיש ערעור על החלטתה של ועדת הערעורים לבית-המשפט המחוזי, אשר התקבל במובן זה שנקבע, כי מחלת המערער פרצה לפני גיוסו לשירות חובה בצה"ל אך החמירה עקב תנאי שירותו. לאחר קביעת אחוזי הנכות אישר המשיב למבקש תגמול תט"ר {תגמול בגין טיפול רפואי} בנוסף, המשיב אישר למבקש תגמול מחייה מיוחד החל מחודש דצמבר 2009 ואילך.

מטענות הצדדים ומפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי עלה, כי בתקופה שחלפה מאז שחרורו מן השירות הצבאי ועד ספטמבר 2009 קיבל המבקש תשלומים שונים מהמוסד לביטוח לאומי, חלקם בגין מחלה וחלקם כדורש עבודה.

לאחר שהוכר כנכה לפי חוק הנכים, פנה המבקש אל המשיב וביקש לקבל תגמול חפ"ר {תגמול חוסר פרנסה} או תגמול תט"ר למפרע החל ממועד הגשת תביעתו בשנת 2002. בקשה זו נדחתה על-ידי המשיב, וכן נדחה הערעור שהוגש על כך לוועדת הערעורים.

המבקש הגיש ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעורים לבית-המשפט המחוזי, אך גם ערעור זה נדחה. בית-המשפט המחוזי קבע, כי בהתאם לדין ולפסיקתו של בית-המשפט, אין לפסוק תגמולים לפי חוק הנכים באופן רטרואקטיבי. כמו-כן, נקבע, כי לא ניתן לראות בתביעה לתגמולי מחייה ככלולה במסגרת התביעה להכרה כנכה {רע"א 7222/10 פלוני נ' קצין התגמולים (30.08.12)}.

המבקש טען, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור הן בשל כך שהיא מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית והן מפני שדחייתה תגרום לו עיוות דין. לטענתו, אין לראות בפנייתו לקבלת תגמולי מחייה תביעה חדשה אלא המשך ישיר ובלתי נפרד של הליך הבקשה הראשי להכרה בנכות. לדבריו, הפסיקה שעליה נסמכו הערכאות הקודמות, שממנה עלה, כי אין להורות על תשלום תגמולים למפרע, נסבה על מקרים השונים מעניינו. המבקש הוסיף וטען, כי אין זה ראוי שזכותו לקבל תגמול תיפגע עקב התמשכותו של הליך ההכרה בזכאותו לפי חוק הנכים.

המשיב טען, כי טענות המבקש אינן מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לגופם של דברים, המשיב סמך את ידיו על הכרעתו של בית-המשפט המחוזי.

המשיב סבר, כי התביעה לתגמולי מחייה אינה כלולה באופן אוטומטי בתביעה להכרה כנכה, אלא דורשת בחינה נוספת בזמן אמת. המשיב הוסיף וציין, כי מעצם טיבם, תגמולי המחייה הם תגמולים שוטפים אשר נבחנים לפי קריטריונים שונים מאלה שחלים על תביעה להכרה בנכות. בנוסף, טען המשיב, כי על-פי הדין וההלכה הפסוקה, אין לפסוק תגמולים רטרואקטיביים מכוח חוק הנכים. כמו-כן, ציין המשיב, כי המענה למי שתביעתו טרם הוכרה נמצא ברשת הביטחון הסוציאלית הכללית.

בית-המשפט קבע, כי טענתו העקרונית של המבקש, לפיה יש להורות, כי תגמולי מחייה ישולמו באופן רטרואקטיבי מיום הגשת התביעה להכרה בזכאות מכוח חוק הנכים, נדונה זה מכבר בפסיקתו של בית-משפט זה וניתנה לה תשובה. כך למשל, ברע"א 7222/10 {פלוני נ' קצין התגמולים, תק-על 2012(3), 9529 (2012)} קבע השופט ס' ג'ובראן, בהסכמת השופטים י' דנציגר ו-נ' סולברג כי:

"תגמולי הקיום ותט"ר בכללם נועדו למחייה שוטפת לאחר שצרכי הנכה נבדקו בזמן אמת והזכאות להם נבחנת מעת לעת. לכן, המועד ממנו משולמים תגמולי הקיום הינו מועד פניית הנכה בבקשה לקבלת התגמול. נראה, כי מאחר ואין מדובר בפיצוי נזיקי, גם אין מקום לשלמו רטרואקטיבית מאחר ואין מדובר ב'תכנית חסכון'." {ראה והשווה: רע"א 1357/06 גזית נ' קצין התגמולים, פסקאות 15-14 (06.10.08); רע"א 7959/10 וידר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (07.11.11)}.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי ככל שטענת המבקש נושאת אופי עקרוני, היא הוכרעה בפסיקתו של בית-המשפט, ואין להעניק בגינה רשות ערעור. בהקשר זה צויין, כי עניינו של המבקש אינו שונה באופן מהותי ממקרים אחרים שנדונו בבית-המשפט.

כמו-כן, במשך תקופת הביניים {מהשלב שבו הוגשה התביעה להכיר במבקש כנכה ועד שהוכרה נכותו} הוא קיבל תשלומים שונים מהמוסד לביטוח לאומי, כך שלא ניתן לטעון, כי לא היה כל מענה לצרכיו הסוציאליים השוטפים.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.