זכויות נכים, נפגעים ומשפחותיהם במשפט הישראלי (נכי צה"ל, חיילים סדירים, חיילי מילואים ונפגעי פעולות א

הפרקים שבספר:

חניה במקום שאין החניה מותרת בו (סעיף 2 לחוק)

1. הדין
סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993 קובע כדלקמן:

2. חניה במקום שאין החניה מותרת בו (תיקון התשס"א)
(א) נכה רשאי להחנות את רכבו הנושא תג נכה (להלן - הרכב), במקום שאין החניה מותרת בו אם התקיימו כל אלה:
(1) בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(2) בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;
(3) החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים;
(4) החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.
(ב) הוראות סעיף קטן (א) יחולו גם על אדם המתלווה אל הנכה והנוהג עבורו ברכב, אלא אם כן תג הנכה ניתן לנכה בהתאם להוראות סעיף 1ב."

2. חניה על אי-תנועה - חניית המבקש הפריעה לתנועת אמבולנס שעבר במקום - בקשת רשות הערעור, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א-1960.

ב- רע"פ 7233/14 {ירון דורון נ' מדינת ישראל, תק-על 2016(1), 6603 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

נגד המבקש, שהוא בעל תג נכה בהתאם לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1994 {ייקרא להלן: "חוק חניה לנכים"}, הוגש כתב אישום בגין חניית רכבו באופן שיש בו כדי להפריע לתנועה, או לעכבה {עבירה לפי סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א-1960 {ייקרא להלן: "חוק העזר"}. מכתב האישום עלה, כי המבקש החנה את רכבו על "אי תנועה" ובכך גרם להפרעה לתנועה, לרבות עיכוב מעברו של אמבולנס, אשר בשים-לב לרוחבו של הכביש, נדרש לעקוף את התנועה דרך "אי התנועה", עליו עמד רכבו של המבקש.

המבקש הודה, כי חנה על "אי התנועה", אך טען, כי לא הפריע באופן ממשי לתנועה ברחוב ולכן היה מותר לו לחנות באותו מקום לפי חוק חניה לנכים. המבקש הורשע על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים בעבירה שיוחסה לו, ובעקבות זאת הושת עליו קנס בסך של 750 ש"ח.

המבקש ערער על פסק-הדין האמור לבית-המשפט המחוזי. עיקר ערעורו של המבקש נסב על הטענה, כי חוק חניה לנכים, איננו שולל את האפשירות לחנות על "אי תנועה", ועל-כן, לגישתו, חנה בהתאם לחוק. כן טען המבקש, כי לא יתכן שהפריע לתנועה בחנייתו, וזאת מכיוון שלא אמורה להיות כל תנועה על אזור המהווה "אי תנועה". לבסוף טען המבקש, כי המשיבה לא הוכיחה שהיתה בחנייתו הפרעה של ממש לתנועה, ובהקשר זה השיג על כך שהמשיבה לא הציגה תמונה בה נראה שרכבו של המבקש חסם את מעברו של האמבולנס, על-אף שהפקח מטעם המשיבה רשם בדו"ח החניה, כי צילם תמונה שכזו. מנגד המבקש הפנה לתמונות שצילם בעצמו, אשר מראות, לגישתו, כי לא נגרמה בעקבות חנייתו כל הפרעה לתנועה.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש, תוך שקבע, כי די בתמונות שהוצגו על-ידי הצדדים ובעדותו של הפקח מטעם המשיבה כדי לקבוע שהיתה קיימת הפרעה לתנועה, או למצער פוטנציאל להפרעה שכזו. באשר לגובה הקנס שהושת על המבקש, בית-המשפט המחוזי הנכבד ציין, כי המבקש לא העלה בפניו כל טיעון במישור זה, ומשכך זנח את טענותיו בעניין גזר הדין. בסיכומו של דבר, בית-המשפט המחוזי קבע, כי אין מקום להתערבות בגזר דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

כנגד פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הוגשה הבקשה, בה המבקש חזר על מרבית הטיעונים, אשר העלה בפני בית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט קבע, כי הבקשה אינה חורגת מעובדות המקרה הקונקרטי, ואיננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית. כמו-כן, לא נגרם למבקש עיוות דין, ולא התקיימו שיקולי צדק התומכים במתן רשות ערעור. לפיכך, הבקשה לרשות ערעור איננה עומדת באמות המידה שנקבעו בפסיקה.
לגופו של עניין, בית-המשפט קבע, כי סעיף 2 לחוק חניה לנכים מלמד, כי נכה, המחזיק תג נכה, רשאי להחנות את רכבו במקומות שהחניה בהם אסורה ליתר הנהגים, וזאת בכפוף לעמידה במספר תנאים מצטברים, ביניהם התנאי לפיו לא תגרום החניה להפרעה ממשית לתנועה. מסעיף 2 הנ"ל עולה, כי חוק החניה לנכים אכן איננו מסייג באופן קטגורי את היתר החניה שניתן לנכים בעלי תג נכה, כאשר מדובר בחניה על "אי תנועה", אך יתכנו מקרים בהם ישלל ההיתר האמור, וזאת ככל שלא מתקיים לפחות אחד מתנאי סעיף 2 הנ"ל. ואכן, מדו"ח החניה שהונפק למבקש עלה, כי הקנס הושת על המבקש בעקבות ההפרעה לתנועה, ולא בשל החניה על "אי התנועה".

זאת ועוד, סעיף 2(2) לחוק חניה לנכים מתנה את היתר החניה בכך שלא קיים בסמוך "מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה". המבקש והפקח מטעם המשיבה אישרו בעדותם בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי בסמוך למקום בו החנה המבקש את רכבו יש בנמצא חניון ובו מקומות חניה לנכים. המבקש לא הביא כל ראיה לכך שלא היו מקומות חניה פנויים במרחב האמור, אלא הסביר, כי ראה רכבים עומדים בתור להיכנס לחניון ולפיכך הסיק, כי החניון מלא. מכאן ברי, כי המבקש לא הצליח להצביע על התקיימותו של התנאי הנ"ל.

יתר על-כן, מהתמונות שהוגשו, ניכר כי המשיב החנה את רכבו על אי-התנועה, כאשר חלקו האחורי ימני של הרכב מצוי על נתיב התנועה. חניה שכזו אמנם לא שיבשה את מעברם של מרבית הרכבים, אולם בהחלט נראה, כי היה בה כדי ליצור הפרעה ממשית למעברו של האמבולנס, שנאלץ לפלס את דרכו בנתיב, ובכך נגרמה הפרעה ממשית לתנועתו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מקובלת עליו מסקנתו של בית-המשפט המחוזי, לפיה חנייתו של המבקש, אשר היתה סמוכה למעבר חצייה, גרמה להפרעה לתנועה גם על-ידי הסתרת שדה הראיה של עוברי הדרך. בכך נראה, כי גם התנאי הנדרש לפי סעיף 2(4) לחוק חניה לנכים לא התקיים במקרה זה.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי נוכח אי-התקיימותם של כל תנאי סעיף 2 לחוק חניה לנכים, המבקש לא היה רשאי להחנות את רכבו, כפי שחנה במקרה דנן, מושא בקשת רשות הערער, ובדין נקבע על-ידי הערכאות הקודמות, כי המבקש הפר את סעיף 5(ה)(1) לחוק העזר.

באשר לטרונייתו של המבקש בנוגע לגובה הקנס שהושת עליו, קבע בית-המשפט, כי אין בהפרש בין הקנס שהוטל על המבקש בדו"ח החניה שקיבל, לבין זה שהושת עליו על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים, פער המצדיק את התערבותו של בית-המשפט, במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור {השווה: רע"פ 1650/14 אלחנן טולידאנו נ' מדינת ישראל (08.04.14)}.

לנוכח כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.

3. הרכב חנה בנתיב נסיעה ברחוב מרכזי ברמת גן בניגוד לחוק העזר לרמת-גן - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5(ב) לחוק העזר לרמת-גן (העמדת רכב וחנייתו), התש"ם-1980.

ב- רע"פ 7386/14 {דניאלי יחזקאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(4), 5444 (2014)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחה ערעורו של המבקש על הכרעת הדין של בית-משפט השלום לעניינים מקומיים ברמת גן.

המבקש הוא בעל רכב הנושא תג חניה של נכה, שקיבל הודעת תשלום קנס. על-פי עובדות כתב האישום, הנאשם חנה ברחוב אבא הלל סילבר ברמת גן, בתחום המסומן בשפת המדרכה באדום ולבן, תוך הפרת סעיף 5(ב) לחוק העזר לרמת-גן (העמדת רכב וחנייתו), התש"ם-1980. לפי עדותה של עדת התביעה {שככל הנראה משמשת כפקחית חניה בעיריית רמת גן}, הרכב חנה בנתיב נסיעה ברחוב מרכזי ברמת גן, בציר שהוא די סואן ברוב שעות היום.

בבית-המשפט לעניינים מקומיים המבקש כפר באישום, תוך שהודה, כי חנה באזור אסור לחניה, אולם טען, כי בהתאם לסעיף 2 לחוק חניה לנכים, מותר היה לו לחנות במקום האמור. עיקר המחלוקת בין הצדדים, סבב סביב השאלה האם חניית המבקש היוותה "הפרעה ממשית לתנועה", כאמור בסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים. בנוסף, בעקבות חקירת עדת התביעה, עלתה טענה, כי עיריית רמת גן נוהגת במדיניות מפלה בחלוקת דו"חות חניה לפי חוק העזר.

בית-המשפט לעניינים מקומיים קבע, כי המבקש לא הצליח להוכיח את המוטל עליו על-פי הקבוע בסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים, לפיו על החניה להתאפיין בכך שאינה מהווה הפרעה ממשית לתנועה, ולכן לא עומדת לו טענת הגנה מפני האישום נגדו. עוד נקבע, שהמבקש לא הוכיח, כי בנסיבות המקרה הופלה על-ידי פקחית החניה.

המבקש ערער על הכרעת הדין בפני בית-המשפט המחוזי, שדחה את ערעורו, תוך שהוא הסתמך על ממצאיו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

מכאן בקשת רשות הערעור, בה המבקש טען, כי שגה בית-המשפט המחוזי משדחה את ערעורו וקבע, כי רכבו חנה תוך הפרעה ממשית לתנועה. לטענת המבקש מדובר בכביש רחב, הכולל חמישה נתיבי נסיעה, והמאשימה לא הוכיחה, כי בעת מתן הקנס התקיים עומס תנועה בכביש. לגישתו, העובדה, כי אוטובוסים שנסעו בנתיב בו חנה נאלצו לפנות לנתיב האמצעי כדי לעקוף את רכבו, לא מהווה הפרעה ממשית. עוד טען המבקש, כי משעדת התביעה הודתה בעדותה, כי היא אינה אוכפת את חוק העזר על רכבים בעלי תג נכה של כיסא גלגלים, אלא על רכבים בעלי תג נכה משולש בלבד, מדובר במדיניות אכיפה בררנית פסולה.

בית-המשפט קבע, כי במקרה זה, טענותיו של המבקש נוגעות לעניינו הפרטני בלבד, ואינן מעוררות סוגיה כללית. המבקש אף לא טען לקיומה של סוגיה כללית שכזו. למעשה, בית-המשפט התבקש להתערב בממצאים עובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית, באשר לקיומה של הפרעה ממשית לתנועה, וככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בנושאי מהימנות, גרסאות וממצאים עובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים {ע"פ 2932/00 אלמקייס נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (21.02.01)}.

הלכה זו מקבלת משנה תוקף כשמדובר בבקשה לרשות ערעור, והממצאים שנקבעו נדונו בשתי ערכאות קודמות. כמו-כן, בית-המשפט לא מצא, כי יש להעניק למבקש רשות ערעור מטעמי צדק, בייחוד כאשר בית-המשפט לעניינים מקומיים התחשב, בנסיבותיו האישיות של המבקש, והשית עליו קנס נמוך במיוחד, בסך 100 ש"ח.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין להמעיט מן החשיבות של נגישות לציבור הנכים לכל מקום שברצונם להגיע אליו באמצעות רכבם. זו המטרה העיקרית העומדת בבסיסו של חוק חניה לנכים, כאשר סעיף 2 לחוק חניה לנכים, בא לאפשר לציבור הנכים להחנות את רכבם במקומות מסוימים שהחניה בהם אסורה.

עם זאת, התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים מבטאים את רצון המחוקק לאזן בין הגנה על הזכות של ציבור הנכים לנגישות לחניה ובין האינטרס הציבורי שבשמירה על הסדר הציבורי בכבישים ובמדרכות {רע"פ 604/10 לביא נ' מדינת ישראל (10.05.10)}. משנקבע, כי המבקש לא עמד באחד התנאים הללו, הרי שלא עומדת לו ההגנה הקבועה בחוק {רע"פ 2129/13 זכרי נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (‏07.04.13)}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.

4. חניה בניגוד לתמרור אין עצירה - בקשת רשות הערעור נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- רע"פ 5331/14 {גד ורקשטל נ' עיריית תל אביב, תק-על 2014(4), 5460 (2014)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום לעניינים מקומיים.

נגד המבקש הוגש כתב אישום בגין חניה בניגוד לתמרור אין עצירה. על-פי המתואר בכתב האישום, רכבו של המבקש, הנושא תג חניה של נכה, חנה ברחוב בן יהודה בתל אביב, באזור בו מוצב תמרור אין עצירה, שלפי הוראותיו, בין היתר, מותרת פריקה וטעינה וכן חניית רכב הנושא תג נכה בימים א-ה החל מהשעה 07:00 בבוקר ועד 15:00 אחר הצהריים. בבית-המשפט לעניינים מקומיים הודה המבקש, כי חנה באותה עת באזור אסור לחניה, אולם טען, כי החניה היתה מותרת לו, מתוקף סעיף 2 לחוק חניה לנכים. עיקר טענתו היתה, כי החניה לא גרמה להפרעה ממשית לתנועה.
בית-המשפט לעניינים מקומיים קבע, כי חרף טענת המבקש, לא ניתן לזכותו, שכן לא התמלאו שאר התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים, אשר הם תנאים מצטברים.

כך, נקבע שלא הוכח, כי התקיים התנאי המנוי בסעיף 2(א)(1) לחוק חניה לנכים, לפיו אין בסמוך למקום החניה האסור מקום חניה מוסדר לנכים, או שמקום כזה לא היה פנוי בעת החניה. כן נקבע, כי לא הוכח שהתקיים התנאי המנוי בסעיף 2(א)(2), לפיו בסמוך למקום החניה האסור לא מצוי מקום אחר שהחניה מותרת בו או שמקום כזה לא היה פנוי בעת החניה.

בית-המשפט ציין, כי המבקש הודה שלא חיפש חניה חלופית, וכן, כי פקח החניה, ששימש כעד התביעה, העיד, כי קיים חניון בהמשך הרחוב בו חנה המבקש, וכי קיימים מקומות חניה המיועדים לנכים ברחובות סמוכים. בית-המשפט הוסיף, למעלה מן הצורך, כי העובדה שהוראות השלט מאפשירות חניה לנכים רק עד השעה 15:00 היא אינדיקציה, אשר יש לבחון לאור מכלול נסיבות כל מקרה, שלאחר שעה זו מהווה חניית כלי רכב הפרעה ממשית לתנועה.

המבקש ערער על פסק-הדין בפני בית-המשפט המחוזי שדחה את ערעורו. בית-המשפט המחוזי לא קיבל את טענת המבקש, לפיה משחנה בשעה שבה החניה היתה מותרת לחניית נכה, לא נדרש ממנו לחזור ולבדוק מהי שעת פקיעת תוקף היתר החניה לנכים, והאם קיים מקום חניה אחר בסמוך, כאמור בתנאים המנויים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים.

בית-המשפט קבע, כי פרשנות שכזו מאיינת את הוראות התמרור ואינה סבירה. עוד קבע בית-המשפט, בהסתמכו על הממצאים העובדתיים שקבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, שהמבקש לא עמד בנטל ההוכחה, כי התקיימו התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים. לבסוף, בית-המשפט קיבל את פרשנות בית-המשפט לעניינים מקומיים באשר להתקיימותה של הפרעה ממשית לתנועה.
המבקש טען, כי יש לקבל את הבקשה למתן רשות ערעור בעניינו. לגישתו קביעת בית-המשפט המחוזי, לפיה חניה היא פעילות מתמשכת ומתחדשת, מושתתת על קביעות עקרוניות ומהותיות, אשר לא נידונו בעבר בפסיקה, ואשר להן השלכה כללית החורגת מעבר לעובדות המקרה הקונקרטי. כן טען המבקש, כי פרשנות בית-המשפט לעניינים מקומיים ובית-המשפט המחוזי, לפיה, משהתמרור מגביל את היתר החניה לנכים עד שעה מסוימת, הרי שניתן להניח, כי חניה לאחר שעה זו מהווה הפרעה ממשית לתנועה, גם היא קביעה עקרונית בעלת השלכות כלליות על כלל ציבור הנכים. באשר לנימוקי הערעור גופו, חזר המבקש על הטענות שהעלה בפני בית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט דחה את בקשת רשות הערעור, וקבע, כי עיון בטענות המבקש בהליך הנוכחי, לא עוררו כל סוגיה המצדיקה את קבלת הבקשה.

באשר לטענתו הראשונה של המבקש, קבע בית-המשפט, כי אין בה ממש. הקביעה, כי החניה אסורה במקום מהשעה בה פקע היתר החניה לפי הוראות התמרור, אינה מעלה סוגיה משפטית חדשה כלשהי, שכן מדובר בפירוש מקובל של הוראות החוק {ראה: רע"פ 6270/12 הופטמן נ' עיריית תל אביב-יפו (06.09.12)}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.

5. המבקש ההחנה את רכבו במקום המיועד לפריקה וטעינה ונקנס - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- רע"פ 5554/13 {אייל משה נ' מדינת ישראל, תק-על רעפ 5554/13(3), 5274 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המבקש קיבל דו"ח חנייה לאחר שהחנה את רכבו במקום המיועד לפריקה וטעינה. המבקש ביקש להישפט, וטען, כי היה רשאי לחנות במקום, משום שיש לו תו נכה. בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים קבע, כי המקום שבו החנה המבקש את רכבו, הוא המקום היחידי באזור, השמור לצרכי פריקה וטעינה, ונוכח פרק הזמן המשמעותי שבו חנה רכבו במקום {כשעה}, גרמה חנייתו להפרעה ממשית לתנועה.

לפיכך, לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים. על המבקש הוטל קנס בגובה 100 ש"ח. בית-המשפט המחוזי, דחה את ערעור המבקש, וסמך את ידיו על הכרעת הערכאה הדיונית.

בבקשה זו, המבקש טען, כי חנה במקום לצורך פגישה עם נציג הביטוח הלאומי, ולא היתה לו שליטה על משך הפגישה. עוד הוא ציין, כי עיריית ירושלים מצאה לנכון להציב במקום היחיד המיועד לחניית נכים ברחוב, מתקן מחזור לבקבוקים, ויש ליתן לכך משקל בקביעת אחריותו.

בית-המשפט דחה את הבקשה, וקבע, כי הלכה היא, שרשות ערעור בערכאה שלישית תינתן רק כאשר הבקשה מעלה שאלה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית מיוחדת {ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)}. השאלה הכללית הנוגעת לחניית רכב נכה באזור המיועד לפריקה ולטעינה נבחנה בהרחבה בפסק-דינו של השופט א' רובינשטיין ברע"פ 5273/12 {גיא נ' מדינת ישראל (09.05.13)}, וקביעותיו יושמו על-ידי בית-המשפט המחוזי. מדובר אפוא בשאלה יישומית, שאינה מקימה עילה למתן רשות ערעור, אחרי שעניינו של המבקש נבחן על-ידי שתי ערכאות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.

6. המבקש חנה באופן שיש בו כדי להפריע לתנועה ונקנס - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5 (ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960.

ב- רע"פ 2129/13 {רחמים זכרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 590 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שדחה את ערעור המבקש על הכרעת דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

מעובדות כתב האישום שהוגש נגד המבקש עלה, כי המבקש חנה באופן שיש בו כדי להפריע לתנועה, וזאת בניגוד להוראות סעיף 5 (ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960. כמו-כן, עלה מכתב האישום, כי לבקשת המבקש, ובהתאם להוראות סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, הוזמן המבקש להישפט על-ידי בית-המשפט, בגין ביצוע העבירה הנזכרת לעיל.

המבקש הורשע על-ידי בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים, בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. המבקש הוא נכה, המחזיק בתג נכה. נוכח כך, טענתו המרכזית של המבקש היתה, כי תג הנכה שברשותו הוצג ברכבו כנדרש, וכי לא היה באופן בו עמד רכבו, כדי להפריע לתנועה. בית-המשפט פסק, כי המבקש לא קיים את התנאים המצטברים, המאפשרים לנכה להעמיד רכב במקום בו החניה אינה מותרת, לפי סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים.

בית-המשפט המחוזי דחה את ערעור המבקש, על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

בהמשך, הגיש המבקש, את בקשת רשות הערעור. בבקשה נטען נגד הקביעות העובדתיות של הערכאות הקודמות. בפרט, השיג המבקש על הקביעה, לפיה רכבו עמד באופן שהפריע לתנועה.

בית-המשפט קבע, כי אין עילה להיענות לה. עיון בבקשה, כמו גם בצרופותיה, העלה, כי הלכה למעשה, מדובר בחזרה על הודעת הערעור, אשר הגיש המבקש לבית-המשפט המחוזי בירושלים. הווה אומר, כי מדובר בניסיון "למקצה שיפורים" במסגרת הליך משפטי נוסף. זאת, אין לאפשר {ראה: רע"פ 74/13 ניסים חלידו (17.03.13); רע"פ 1439/13 אליהו קשת נ' מדינת ישראל (04.03.13); רע"פ 9019/12 חטיב נ' מדינת ישראל (17.12.12)}.

לגופם של דברים, בית-המשפט הוסיף, כי בשתי הערכאות הקודמות, לא היתה מחלוקת לגבי כך שרכבו של המבקש עמד במקום בו אין החניה מותרת. לפיכך, כדי שתינתן למבקש הגנתו של סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, עליו לעמוד בארבעה תנאים מצטברים:בסמוך למקום האמור, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה;בסמוך למקום האמור לא מצוי מקום אחר שהחניה בו מותרת או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה; החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים; החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה".

לאור הדברים האלו, הסתבר, כי המבקש לא עמד ממילא בשניים מן התנאים המצטברים, הדרושים כדי לחסות תחת הגנת הסעיף האמור, ולפיכך הדיון, הן בטענתו העיקרית והן בבקשתו, התייתר, כאשר גם לגופו של עניין היה מקום לדחות את טענתו, בנידון דידן.

אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה למתן רשות ערעור.

7. המבקש העמיד את רכבו בסמוך לחניון, במקום שהחניה בו אסורה, והאיסור מסומן בתמרור ונקנס - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960.

ב- רע"פ 277/13 {רחמים זכרי נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(1), 2019 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים בירושלים.

למבקש, אדם נכה כבן 80, נרשם דו"ח חניה, לפיו, העמיד את רכבו בסמוך לחניון, במקום שהחניה בו אסורה, והאיסור מסומן בתמרור. נוכח הנטען בדו"ח החניה הנ"ל, הואשם המבקש בעבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960.

בשים-לב לעובדה שרכב המבקש נושא תג נכה, ביקש המבקש להישפט בגין דו"ח החניה, וטען, כי פעל בהתאם לאמור בסעיף 2(א) לחוק חניה לנכים.

המבקש הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בעבירה המיוחסת לו. בית-המשפט לעניינים מקומיים קבע, כי התנאי הקבוע בסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים לא התקיים פה, שכן המקום בו החנה המבקש את רכבו "גרם להפרעה לתנועה והגביר את הסיכון לציבור הנהגים היוצאים מהחניון". נוכח הרשעתו, השית בית-המשפט לעניינים מקומיים על המבקש קנס בסך של 360 ש"ח.

על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים הגיש המבקש ערעור לבית-המשפט המחוזי, שקבע, כי החניית רכבו של המבקש באותו מקום אכן גרמה להפרעה ממשית לתנועה, ולכן מצא, כי אין מקום להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.
בבקשת הערעור, טען המבקש, כי החניית רכבו במקום המתואר בדו"ח, לא גרמה להפרעה ממשית לתנועה, אלא לכל היותר להפרעה קלה לתנועה, ולכן מתקיימים כל התנאים הקבועים בסעיף 2(א) לחוק חניה לנכים. המבקש אף צירף תמונות שונות של מקום האירוע ושל רחוב כנפי נשרים, המוכיחות, לשיטתו, כי בתי-המשפט קמא שגו בפסקי דינם.

בנוסף, המבקש טען, כי יש לפסול את הדו"ח המקורי שנרשם לו, שכן בדו"ח זה נפלה, לדבריו, טעות בציון מספר הבית שבסמוך אליו החנה את רכבו.

לאחר עיון בבקשת רשות הערעור ובחומר שצורף לה, בית-המשפט דחה את הבקשה, וקבע, כי המבקש חזר על טענותיו העובדתיות, אשר התבררו הן בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים, והן בפני בית-המשפט המחוזי, ונדחו בשניהם. לפיכך עם כל ההבנה למצבו של המבקש, בהתייחס לגילו ולנכותו, בית-המשפט קבע, כי יש לדחות את טענתו של המבקש, כאילו החנה את רכבו באופן התואם את הקבוע בסעיף 2(א) לחוק חניה לנכים.

8. חניה בנתיב, באופן החוסם אותו, ומחייב את כלי הרכב לחצות קו הפרדה רצוף - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 31 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984; סעיף 6(ג)(1) לחוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991.

ב- מ"ח 3876/11 {יהודה גור נ' עיריית באר שבע ואח', תק-על 2012(1), 4531 (2012)} נדונה בקשה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ''ד-1984.

המבקש הורשע בעבירה לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק העזר לבאר-שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991, בגין חניית רכבו במקום שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה.

נגד המבקש הוגש כתב אישום, לפיו הוא החנה או הרשה לאחר להחנות את רכבו במקום שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה. לאחר שמיעת ראיות, הורשע המבקש. בהכרעת הדין צויין, כי אין מחלוקת שלמבקש תג חניה לנכים, כי הוא נכה, וכי חוק חניה לנכים, חל עליו. עם זאת, משום שהיה מדובר בחניה בנתיב באופן החוסם אותו ומונע מעבר כלי רכב מבלי שהללו ידרשו לחציית קו הפרדה רצוף; ומשום שהמבקש הודה בעדותו, כי הוא לא חיפש מקום חניה אחר שהחניה בו מותרת, קבע בית-המשפט, כי סעיף 2 לחוק חניית נכים לא חל, והרשיע את המבקש במיוחס לו.

המבקש הגיש ערעור על פסק-הדין לבית-המשפט המחוזי, אשר נדחה. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור, אשר נדחתה אף היא. בהחלטה נקבע, כי טענות המבקש אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור. עוד נכתב בהחלטה, כי בדין דחו הערכאות הקודמות את טענת המבקש, כי ממילא הנוהגים בדרך האמורה חוצים את קו ההפרדה הרצוף שבנתיב, תוך שצויין, כי המבקש אינו יכול לחסות בצל התנהגות עבריינית של אחרים.

המבקש, אשר אינו מיוצג, הגיש בקשה לעריכת משפט חוזר, בה נטען, כי הפגמים החמורים והמהותיים שנפלו בהחלטות הערכאות שדנו בעניינו גרמו לו עיוות דין.

המשיבה גרסה מנגד, כי לא מתקיימת בעניינו של המבקש אף אחת מהעילות הקבועות בסעיף 31 לחוק בתי-המשפט. מבחינה עובדתית, עמדה המשיבה על כך שהוכח במשפטו של המבקש, כי הוא החנה את רכבו באופן שחסם את נתיב הפנייה ימינה, ובכך אילץ כל נהג שיבוא באותו הנתיב לעקוף את הרכב תוך חציית קו הפרדה לבן רצוף. התנהגות זו יצרה הפרעה ממשית לתנועה. כן הוכח בבית-המשפט, שהמבקש לא חיפש מקום חניה חלופי.

בית-המשפט קבע, כי משפט חוזר אינו בבחינת "ערעור נוסף". משכך, בקשה לעריכת משפט חוזר לא תתקבל מקום שהטענות המועלות במסגרתה נטענו בפני מותבים שונים, בערכאות השונות, ובכלל זה בית-המשפט העליון, שדנו בעניין {מ"ח 7106/00 סוסן נ' מדינת ישראל, נד(4) 695, 701 (2000); מ"ח 5419/02 אלישיב נ' מדינת ישראל, פס' 6 (לא פורסמה, 01.07.02); מ"ח 4512/99 אייזין נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(1) 357, 368 (1999)}.

עיון בבקשה העלה, כי המבקש חזר על טענות שטען למן תחילת ההליכים המשפטיים בעניין, וזאת בפני ערכאות שונות ובפני מותבים שונים. יתרה מכך, אין בנימוקי הבקשה כדי להקים עילה לעריכת משפט חוזר לפי סעיף 31(א)(4) לחוק בתי-המשפט.

הכלל הוא, כי בקשה בעילה בדבר עיוות דין הקבועה בסעיף זה, תתקבל רק אם נפלו בהכרעה פגמים חמורים ומהותיים, היורדים לשורש העניין, עד כי, יש חשש שפגמים אלו יביאו להרשעת שווא של המבקש {מ''ח 7661/04 ברהום נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 17.10.04)}.

בית-המשפט קבע, כי המבקש לא הצביע על פגם כלשהו, בוודאי שלא פגם חמור ומהותי, שנפל בהחלטה להרשיעו, שיש בו כדי להקים חשש להרשעת שווא, וכי בדין קבעו הערכאות השיפוטיות שדנו בעניין, כי התנהגותם הנפסדת של נהגים אחרים אינה מפחיתה ממידת אחריותו של המבקש לעבירה בה הוא הורשע, ואינה מפחיתה מהפסול שבהתנהגותו. שהרי, בהחניית רכבו בנתיב בניגוד לכללים, אילץ המבקש נהגים אחרים אשר ביקשו לציית לחוקי הדרך להפר אותם. בנסיבות אלה לא נפל כל פגם בהרשעתו של המבקש העולה כדי עיוות דין.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.

9. ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי להקטין את סכום הקנס שהוטל על המשיב, שקיבל דו"ח בגין העמדת רכב בתוך צומת - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 6(ד)(3) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983; סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

ב- עפ"א (ת"א) 2376-04-16 {עיריית תל-אביב-יפו נ' אורן מעוז, תק-מח 2016(2), 36122 (2016)} נדון ערעור שהוגש על גזר-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

המשיב קיבל דו"ח בגין העמדת רכב בתוך צומת, עבירה לפי סעיף 6(ד)(3) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983. בדו"ח צויין, כי הרכב חנה בתוך צומת. עוד נאמר בו, כי מדובר ברכב בעל תו נכה וכי "הרכב היווה הפרעה לתנועה בפנייה מהרחוב".

בית-משפט קמא הרשיע את המשיב על-פי הודאתו ובגזר הדין ציין, כי חוק חנייה לנכים מתיר לבעל תו חנייה לנכה להחנות במקומות שאין החנייה מותרת בהן ובלבד שיעמדו בתנאים שונים מצטברים, כמפורט בסעיף 2 לחוק חניית נכים. עוד קבע בית-משפט קמא, כי על-פי הוראות סעיף 3 לאותו חוק, ההיתר האמור מסויג כך שלא יחול על רכב נכה שחנה בתוך צומת ובקרבתו.

במקרה דנן, אין חולק, כי הרכב חנה בתוך הצומת. בית-משפט קמא קיבל את טענתו של המשיב לפיה יש להתחשב בעובדה שמדובר ברכב בעל תו נכה וכי מן הסתם עשה ברכב שימוש לטובת עניינו של הנכה. עוד נקבע, כי מאחר וצויין בדו"ח, שמדובר ברכב בעל תו חנייה של נכה, מדובר בחזקה לפיה השימוש באותו רכב נעשה לטובת עניינו של הנכה ועל הטוען ההפך, להפריך את החזקה.

בנסיבות הללו קבע בית-משפט קמא, כי יש להתחשב בעובדה, כי מדובר ברכב של נכה וכי לטענת המשיב, ההפרעה לתנועה היתה מינורית, אם בכלל. וזאת למרות שציין, כי מעיון בתמונה התרשם, כי רכבו של המשיב חסם את שדה הראיה באופן חלקי. בנסיבות הללו הטיל בית-משפט קמא על המשיב קנס בסך 150 ש"ח במקום הקנס המקורי בסך 250 ש"ח.

המערערת טענה, כי טעה בית-משפט קמא שקבע, כי נסיבות המקרה מצדיקות הפחתה בגובה הקנס והטיל קנס נמוך בסך 150 ש"ח למרות שהמחוקק קבע קנס בשיעור של 250 ש"ח.

בית-המשפט קיבל את הערעור ונימק, שהמחוקק קבע הקלות רבות לחנייה של רכבי נכים בעלי תו נכה. בסעיף 2(א) לחוק חנייה לנכים נקבע, כי נכה בעל תו נכה רשאי להחנות את רכבו במקום שהחנייה איננה מותרת בו, אם התקיימו ארבעת התנאים המצטברים המפורטים בסעיף זה. עוד קבע המחוקק בסעיף 3 לחוק דנן, רשימה סגורה של מקומות אשר אסורים לחנייה גם לנכים וביניהם צומת, מעבר חצייה, נתיב תחבורה ציבורית ועוד. בנסיבות הללו, כאשר רכב של נכה חונה באחד המקומות האסורים הללו, במקרה שלנו בתוך צומת, אין מקום להתחשב בו רק מהטעם שמדובר ברכב של נכה ולא אלה הן הנסיבות המיוחדות המצדיקות הפחתת הקנס המקורי, כמפורט בסעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי.

הנטל להוכחת הנסיבות המיוחדות המצדיקות הפחתת הקנס המקורי מוטל על הטוען לנסיבות הללו על המשיב. אם ביקש המשיב לטעון לנסיבות המיוחדות הללו, היה עליו להוכיח לדוגמא, שהנכה היה ברכב ונזקק להגיע בדחיפות לטיפול רפואי וכדומה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין להטיל על המערערת את הנטל השלילי, להוכיח שהנכה לא היה ברכב. הפקחים מגיעים בדרך כלל לרכב כאשר הוא חונה ואין בו איש.

כאמור, על הטוען לקיומן של נסיבות מיוחדות המצדיקות הפחתת הקנס שקבע המחוקק להוכיח, כי הנכה היה ברכב עובר למתן הדו"ח וכי התקיימו נסיבות מיוחדות באותו אירוע, בנוסף להיותו של המשיב נכה. שהרי בצומת נאסר במפורש גם על הנכה להחנות את רכבו. מה גם שבמקרה זה הרכב אף הפריע לתנועה.

זאת ועוד, הלכה פסוקה היא, כי הפחתת הקנס המקורי לא תעשה כדבר שבשגרה אלא רק בנסיבות מיוחדות שבהן קיימת מצוקה אמיתית, אחרת הדבר יגרום לשטף התדיינויות סרק בבית-משפט לעניינים מקומיים ולבזבוז משאבים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור, והטיל על המשיב לשלם את הקנס המקורי בסך 250 ש"ח.

10. המערער, שהוא נכה בעל תו נכה, החנה את רכבו על אי-תנועה, ונקנס - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א- 1960.

ב- ע"פ (יר') 9412-08-14 {ירון דורון נ' מדינת ישראל, תק-מח 2014(4), 7518 (2014)} נדון ערעור על פסק-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים, בו הורשע המערער, בעבירה לפי סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א-1960.

המערער, שהוא נכה בעל תו נכה, החנה את רכבו על אי-תנועה ברחוב עליאש בירושלים, באופן שלדעת המשיבה גרם הפרעה או עיכוב לתנועה.

בתשובתו לאישום בבית-המשפט קמא, הודה המערער, כי אכן החנה את רכבו ברחוב עליאש על אי-תנועה, אך מאחר שהוא נכה בעל תו נכה תקף, רשאי היה להחנות את רכבו במקום וכלל לא הפריע הפרעה ממשית לתנועה ולכן לא עבר עבירה.
בית-המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה המיוחסת לו, וקבע, כי מהתמונות שהוצגו לפניו עולה בבירור, כי "הרכב של הנאשם חסם חלק מנתיב שמאלי של הכביש" ואף הוסיף וציין, כי "אף אם נכונה טענת הנאשם בדבר רוחב הכביש וכלי הרכב, הרי שעובדתית מעדות הפקח ומהתמונות שצולמו בעת רישום הדוח עלה, כי רכבו של הנאשם הפריע למעבר האמבולנס" תוך שהוסיף וציין כי "לא זו אף זו, משהעיר הפקח לנאשם בעבר לא להחנות כפי שחנה, הרי שהנאשם ידע ו/או יכול היה לדעת שאין עליו לפעול כך בעתיד...".

במסגרת הודעת הערעור, הרחיב המערער לגבי אופן ניהול ההליך בבית-המשפט קמא והוסיף, כי הוא חולק על קביעת בית-המשפט, שחנייתו הפריעה בפועל למעבר האמבולנס, וכן טען, כי חנה על אי-תנועה מקום בו ממילא לא עוברת תנועה ואין מקום לדבר על הפרעה לתנועה וכי לא הוכח שבנסיבות היתה הפרעה של ממש לתנועה וכי חנייתו גרמה בפועל להפרעה ממשית לתנועה.

בית-המשפט קבע, כי קביעות בית-משפט קמא בתיק דנא הן קביעות עובדתיות, שנקבעו על בסיס חומר הראיות שהונח לפניו ולאור התרשמותו הבלתי אמצעית מהעדים שהעידו לפניו וככלל אין בית-משפט של ערעור מתערב בשאלות שבמהימנות ובקביעות עובדתיות שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ובית-המשפט לא ראה כל סיבה לחרוג בענייננו מכלל זה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בית-המשפט ששמע את העדויות שלפניו, קיבל את עדות הפקח, שלא נסתרה, ושציין, כי בסביבת המקום בו חנה, יש חניונים מוסדרים וחניות נוספות וכי "מדובר במאות מקומות חניה באיזור הקרוב". בית-המשפט אף קבע כממצא, כי חניית המערער, כפי שעלה מהתמונות שהוצגו, היוותה סיכון לעוברי דרך.

בית-המשפט לא ראה כל סיבה להתערב בקביעות אלה של בית-משפט קמא, הן משום שאין זו מדרכה של ערכאת הערעור להתערב באלה, שבעתיים כך מהתרשמות בית-המשפט מהתמונות ובעיקר מהתמונה שהציג המערער בדיון {ואף היתה בפני בית-משפט קמא} בה היה ניתן לראות את כלי הרכב הרבים שנאלצו לסטות ימינה בגלל רכב המערער, כשברקע נראה האמבולנס שמבקש להתקדם.

כמו-כן, בית-המשפט לא ראה לנכון להתערב בקביעתו של בית-משפט, שקיבל את עדות הפקח, כי "רכבו של הנאשם הפריע למעבר האמבולנס". קביעה שמתיישבת עם התמונות שהוצגו, כשחשוב לציין, כי בהתאם לפסיקת בית-המשפט, די בהוכחת פוטנציאל להפרעה לתנועה. לעניין זה ראה את דברי כבוד השופט א' רובינשטיין ב- רע"פ 5273/12 {זאב גיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 5247 (2013); רע"פ 1300/13 זאב גיא ואח' נ' מדינת ישראל (09.05.13)}:

"לעמדתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים מדבר ב"הפרעה פוטנציאלית, שגם אם לא התממשה בפועל הרי היא אסורה" (סעיף 13 להכרעת הדין בעניינו של גיא). בית-המשפט המחוזי, בפסק דינו בערעורו של גיא, קבע כי "כאשר החוק דורש 'הפרעה ממשית' ולא רק 'הפרעה', אין להסתפק בפוטנציאל ההפרעה בלבד" (עמ' 7 שורות 18- 19). דברי בית-המשפט המחוזי שובי לב; אך הקושי בהם הוא הצורך להוכיח "הפרעה ממשית" תוך ויכוח פרשני חוזר ונשנה. לטעמי הביטוי "החניה אינה גורמת הפרעה ממשית לתנועה" שבסעיף 2(א)(4) (הדגשה הוספה - א"ר) תומך בפירוש ה"פוטנציאלי", שכן אינו מדבר בלשון עבר אלא בלשון הווה. דיני החניה מחייבים יצירתם של כללים ברורים ומפורשים, היוצרים ודאות ומונעים עמימות ואי-בהירות... מן האמור עולה איפוא, כי המונח "הפרעה ממשית לתנועה" שבסעיף 2(א)(4) משמעו הפרעה לכל שימוש המותר במרחב הציבורי, וכי המדובר בהפרעה פוטנציאלית..."

בענייננו, בית-המשפט קבע, כי לא רק שהוכח 'פוטנציאל' להפרעה, אלא שבית-המשפט קמא, על בסיס הראיות שעמדו לפניו קבע, כי חניית המערער במקום, גרמה בפועל להפרעה בתנועה, ובית-המשפט לא ראה כל מקום להתערב בקביעה זו, שבהתאם לה, לא התקיימו התנאים שבסעיף 2 לחוק חניה לנכים, וחניית המערער במקום היוותה עבירה.
כמו-כן, בית-המשפט לא מצא בטענות האחרות של המערער כל סיבה המצדיקה שינוי בהכרעת בית-המשפט קמא.

בית-המשפט קבע, כי לא רק שחנייה על אי-תנועה מהווה פוטנציאל להפרעה לתנועה, מאחר שהיא עלולה לחסום את שדה הראייה של נהגי הדרך, הרי שבענייננו, חנה המערער על אי-תנועה וחרג בחנייתו לכביש.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוא לא מצא לנכון להתערב בקביעותיו של בית-משפט קמא, וגם לא מצא סיבה להתערב בגזר-הדין, שהעמיד את גובה הקנס על סך של 750 ש"ח, לאחר שבית-משפט ציין, כי לא ראה להטיל קנס בגובה המקסימלי "מכיוון שמדובר בנאשם שרכבו נושא תו נכה" ולכן החליט "להפחית מעט סכום זה".

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

11. המערער חנה על שביל אופניים מסומן בתמרור ונקנס - הערעור התקבל בחלקו
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 6(ד)(2) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983.

ב- עפ"א (ת"א) 31028-08-13 {גד ורקשטל נ' עיריית תל-אביב, תק-מח (4), 7992 (2013)} נדון ערעור שהוגש במאוחד, כנגד 3 פסקי-דין של בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב-יפו.

בכל אחד מכתבי האישום, יוחסה למערער עבירה של החניית רכב בניגוד לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד-1983. בכל המקרים, נשא רכב המערער תג נכה.

המערער כפר בכל כתבי האישום ובין היתר, טען להגנה על-פי סעיף 2 לחוק חנייה לנכים. המערער הורשע, לאחר שמיעת הראיות, בעבירות שיוחסו לו ב- 3 כתבי האישום. כל הערעורים כוונו הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין.

בהסכמת המשיבה, התקבל הערעור כנגד אחד מפסקי-הדין, והמערער זוכה, מחמת הספק.

לפיכך בית-המשפט דן בערעורים כנגד שני פסקי-הדין האחרים.

בכתב האישום הראשון, יוחסה למערער עבירה של העמדת רכב על שביל אופניים מסומן בתמרור, בניגוד לסעיף 6(ד)(2) לחוק העזר. המערער החנה את הרכב על שביל אופניים ברחוב אבן גבירול, בתחום העיר תל-אביב-יפו.

בהסתמך על עדות הפקח, שלא צילם בזמן אמת אופן חניית הרכב, תמונות שצילם המערער בזמן האירוע ולאחריו ודברי המערער "למרות שעמדתי עם 2 גלגלים על הקו או 10 ס"מ אחריו...", בית-משפט קמא, ראה בהם הודיה, והרשיע את המערער, לאחר שדחה את כל טענותיו.

בקביעתו המתוארת, קיבל למעשה בית-משפט קמא את גרסת המערער באשר למיקום החניה, כפי שעלה מהתמונה שהוא צירף. השאלה העיקרית שבה נחלקו הצדדים היתה, האם עומדת למערער הגנה לפי חוק החניה לנכים, ובאופן ממוקד, האם החניה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.

בית-המשפט קבע, כי מעיון בתמונה, אין לקבל את קביעת בית-משפט קמא, כי חניה של רכב, אף חניה חלקית, גורמת הפרעה ממשית לתנועה. המונח "הפרעה ממשית" שבו בחר המחוקק, להבדיל מהפרעה בלבד, משקף את נקודת האיזון שבה בחר המחוקק, בין הצורך להקנות הקלות לנכים, לבין האינטרס הציבורי בתנועה חופשית {ראה: רע"פ 5273/12 גיא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו, 09.05.13)}.

לפיכך, פשיטא שלא כל הפרעה לתנועה היא הפרעה ממשית. מתן פרשנות מחמירה מידי למונח "הפרעה ממשית" עלול לרוקן מתוכן את ההגנה לפי חוק החניה לנכים.

מאופן חניית הרכב, כפי שעלה מהתמונה, עלה שחניית הרכב גרמה להפרעה אך ספק אם גרמה להפרעה ממשית לתנועה.

בנסיבות המתוארות, ובהיעדר כל טענה, כי לא נתקיימו הנסיבות האחרות הקבועות בסעיף 2(א) לחוק הנכים, קבע בית-המשפט, כי עומדת למערער הגנה לפי סעיף 2(א) לחוק הנכים.

לפיכך בית-המשפט קיבל את הערעור, וזיכה את המערער מחמת הספק, מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

בכתב האישום השני יוחסה למערער עבירה של העמדת רכב על מדרכה, בניגוד לסעיף 6(ד)(2א) לחוק העזר, בכך שהמערער החנה רכב על המדרכה ברחוב הדואר בתחום העיר תל-אביב-יפו.

המערער כפר בעבירה וביקש לזכותו מ- 3 טעמים עיקריים: פגם בכתב האישום המתייחס למיקום חניית הרכב. לטענת המערער לא חנה במקום האמור בכתב האישום אלא במדרכה ברחוב יר'; שוטר שעבר במקום אישר שמדובר בחניה תקינה; האופן שבו חנה המערער לא היווה הפרעה למעבר להולכי רגל, באופן המקים הגנה על-פי חוק החניה לנכים.

בית-משפט קמא דחה את כל טענות ההגנה של המערער, וקבע, כי העבירה הוכחה מעבר לכל ספק סביר, והרשיע את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

המערער טען בערעור, כי טעה בית-משפט קמא, שנמנע מביטול כתב האישום בשל פגם בכתובת ובמקום המדויק שבו חנה הרכב, וכי טעה בית-משפט קמא בהימנעו מזיכויו בשל ההגנה העומדת לו בסעיף 2 לחוק חניה לנכים, בין היתר, בכך שקבע שלא נותר מעבר חופשי להולכי רגל מבלי שהוכח בפניו המרחק המדויק שנותר מאחרי הרכב.

בית-המשפט דחה את הערעור, וקבע, כי לעניין הפגם הנטען בכתב האישום, יש טעם בטענתו העקרונית של המערער, כי מן הראוי הוא שבכתב האישום יצויין המיקום המדויק של העבירה. עם זאת, משקבע בית-משפט קמא, כי מדובר בפינת רחובות, די בכך שהרכב חנה במקום שניתן להגדירו אף באמצעות הכתובת הנקובה בכתב האישום.

כמו-כן, בית-המשפט קבע, כי צדק בית-משפט קמא בקביעתו, כי שם הרחוב אינו יסוד עובדתי הנדרש להוכחת העבירה וכי בעניינו של המערער אין מחלוקת למעשה ביחס למיקום הגיאוגרפי של חניית הרכב, זאת להבדיל משם הרחוב המתאר מיקום זה.

לאור כל האמור נקבע, כי לא טעה בית-משפט קמא בהימנעו מביטול כתב האישום בשל הפגם הנטען.

המחלוקת העיקרית בין הצדדים בהקשר זה, התייחסה לפרשנות המונח "מעבר חופשי להולכי רגל" בסעיף קטן (3) לעיל.

בית-המשפט קבע, כי צדק המערער בטענתו, כי לא הוכח בפני בית-משפט קמא המרחק המדויק שנשאר מאחורי הרכב החונה. עם זאת, מנוסח ההגנה הקבועה בסעיף 2(א)(3) לחוק החניה לנכים, עולה, כי מחובת בית-המשפט לפרש את התיבה האם חניית הרכב "מונעת מעבר חופשי להולכי רגל" על-פי העובדות שהוכחו בפניו. בחינת אופן חניית הרכב מובילה למסקנה, שגם אם הרכב לא מנע לחלוטין מעבר של הולכי רגל, הרי שבוודאות הרכב מנע מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים.

במסקנה זו, במנותק ממהימנות עדות הפקח, די כדי להוביל להרשעת המערער בעבירה שיוחסה לו, ולדחיית הערעור ככל שהוא מתייחס להכרעת הדין.

לעניין הערעור על חומרת העונש, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות המתוארות, יש בעצם העובדה שאין מדובר במניעה מוחלטת של מעבר להולכי רגל, כפי שעלה מהתמונות, כדי להצדיק את העמדת הקנס על השיעור המקורי.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור לעניין הכרעת הדין, והתקבל הערעור לעניין העונש. נקבע, כי הקנס יועמד על סך 500 ש"ח.

12. המערער קיבל דו"ח חניה, כי החנה את רכבו במקום המיועד לפריקה וטעינה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960.

ב- ע"פ 35055-05-13 {אייל משה נ' מדינת ישראל, תק-מח 2013(3), 21067 (2013)} נדון ערעור על הכרעת הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

המערער קיבל דו"ח חניה, כי החנה את רכבו במקום המיועד לפריקה וטעינה. הוא ביקש להישפט, והוגש נגדו כתב אישום בגין עבירה לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א-1960.
המערער לא חלק על כך שהרכב עמד במקום המיועד לפריקה וטעינה, אך טען, כי היה רשאי לחנות במקום, מאחר שהרכב הוא רכב של נכה, והיה בתוכו תג נכה. לדברי המערער, באותו יום היתה לו פגישה במוסד לביטוח לאומי, הנמצא בסמוך, ולשם כך חנה במקום.

בעדותו בבית-המשפט הוסיף, כי הוא נכה 100% בשל מחלה קשה, וכי מאמץ פיזי קשה הוא בלתי אפשרי עבורו. לדבריו חנה במקום לאחר שניסה למצוא מקום חניה אחר, אך לא מצא מקום חניה פנוי, לא במקום המיועד לנכים, לא במקום חניה ליד מדחן ואף לא בחניון בתשלום. הוא חנה במקום, לאחר שוידא, כי הרכב אינו מהווה הפרעה ממשית לתנועה, להולכי רגל ולאנשים עם עגלות, בהתאם לכללים הנוגעים לחניית נכים. במהלך הדיון בערעור אף הוסיף, כי בשל מצבו, נאלץ לקחת מונית להגיע ממקום החניה למוסד לביטוח לאומי.

בהכרעת דינו התייחס בית-המשפט קמא להוראות חוק חנייה לנכים בכלל ולחניית נכה במקום המיועד לפריקה וטעינה בפרט, והפנה לפסיקה הקיימת בעניין.

לגבי המערער קבע בית-המשפט, כי הוכח שהמערער חנה במקום, לאחר שלא מצא מקום חניה פנוי אחר, וכן הוכח, כי החניה לא סיכנה את עוברי הדרך ולא מנעה מעבר שלהם. השאלה שנותרה במחלוקת היתה, האם החניה גרמה להפרעה ממשית לתנועה.

בית-המשפט קבע, על בסיס הראיות שעמדו לפניו, כי רחוב ינאי, הנמצא במרכז העיר ירושלים, מוקף במסעדות, בתי עסק וחנויות שונות הזקוקות לשירותי פריקת סחורות וטעינתן. בית-המשפט קיבל את עדותו של הפקח אבו היא, לפיה המקום בו חנה המערער הוא המקום היחיד באזור, השמור לצרכי פריקה וטעינה, וכי בזמן החניה לא היה מקום אחר פנוי למטרה זו. כן קבע בית-המשפט, על סמך עדותו של המערער ועדות הפקח, כי המערער חנה במקום פרק זמן ממושך, של כשעה. בנוסף קבע בית-המשפט, כי הרחוב צר, משני צידיו חנו רכבים, כך שנותר נתיב אחד בלבד למעבר כלי רכב.
על בסיס נתונים אלה קבע בית-המשפט, כי חנייתו של המערער גרמה להפרעה ממשית לתנועה.

בית-המשפט ציין בהכרעת-דינו, כי יש להתחשב בשאיפה לאפשר לנכים נגישות, אלא שמנגד ניצבת פגיעה באינטרס ציבורי, לאפשר פעילות תקינה של פריקה וטעינה באזור רווי פעילות מסחרית, במרכז העיר ירושלים. נקבע לכן, כי באופן בו חנה הנאשם, הוא יצר מצב בו משך כשעה לא היתה אפשירות לפרוק ולטעון באופן חוקי במקום, וכי נהג הפורק או טוען סחורה נדרש להעמיד רכבו בנתיב היחיד הפנוי לעבר כלי רכב, ולחסום את התנועה ברחוב.
לפיכך, הרשיע בית-המשפט את המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

המערער טען, כי טעה בית-המשפט קמא בהימנעו מלקבוע, כי החניה היתה חניה מותרת. כן טען, כי לא הוכח שבנסיבות המתוארות בכתב האישום, היתה הפרעה של ממש לתנועה, כי לא הוכח שחנייתו גרמה בפועל להפרעה ממשית לתנועה. עוד טען המערער, כי טעה בית-המשפט שהתעלם מכך שבמקום החניה היחיד המיועד לנכים ברחוב, העמידה עיריית ירושלים מתקן למחזור בקבוקים.

כאמור, בית-המשפט קמא קבע, כי הוכחו התנאים שבסעיפים (1) עד (3), והשאלה שנותרה היא האם החניה גורמת להפרעה ממשית לתנועה, בניגוד לסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים.

בית-המשפט קבע, כי הפקח לא העיד, כי הבחין בפועל בהפרעה לתנועה, או, כי ראה רכב פורק או טוען סחורה, שחוסם את נתיב החניה היחיד הקיים ברחוב. אולם, כפי שעלה מהפסיקה, די בהוכחת פוטנציאל להפרעה לתנועה. לעניין זה התייחס השופט א' רובינשטיין, בפסק-דינו ברע"פ 5273/12 {זאב גיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 5247 (2013)}:

"לעמדתו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים מדבר ב"הפרעה פוטנציאלית, שגם אם לא התממשה בפועל הרי היא אסורה" (סעיף 13 להכרעת הדין בעניינו של גיא). בית-המשפט המחוזי, בפסק דינו בערעורו של גיא, קבע כי "כאשר החוק דורש 'הפרעה ממשית' ולא רק 'הפרעה', אין להסתפק בפוטנציאל ההפרעה בלבד" (עמ' 7 שורות 19-18). דברי בית-המשפט המחוזי שובי לב; אך הקושי בהם הוא הצורך להוכיח "הפרעה ממשית" תוך ויכוח פרשני חוזר ונשנה. לטעמי הביטוי "החניה אינה גורמת הפרעה ממשית לתנועה" שבסעיף 2(א)(4) (הדגשה הוספה - א"ר) תומך בפירוש ה"פוטנציאלי", שכן אינו מדבר בלשון עבר אלא בלשון הווה. דיני החניה מחייבים יצירתם של כללים ברורים ומפורשים, היוצרים ודאות ומונעים עמימות ואי-בהירות...
מן האמור עולה איפוא, כי המונח "הפרעה ממשית לתנועה" שבסעיף 2(א)(4) משמעו הפרעה לכל שימוש המותר במרחב הציבורי, וכי המדובר בהפרעה פוטנציאלית..."

בנסיבת אלה, משקבע בית-המשפט קמא, על בסיס הראיות שעמדו לפניו, כי חנייתו של המערער במקום גרמה לפוטנציאל להפרעה בתנועה, די בכך לצורך הקביעה, כי לא התקיימו כל התנאים המפורטים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים, ולפיכך, היה בחניית המערער במקום משום עבירה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי כאמור, אין מחלוקת, כי המערער חנה במקום כשעה. גם לעניין זה התייחס השופט רובינשטיין בעניין זאב גיא הנ"ל:

"לדעתי, כדי להשיג איזון בפרשנות חוק חניה לנכים מזה וחוק העזר העירוני מזה, ראוי להעמיד את זמן חנייתו של נכה שלא ייחשב הפרת החוק על משך של עד 25 דקות. אסביר. החוק נותן לבעל תו נכה, שמילא אחר התנאים, אפשירות לחניה במקום שאינו מותר ברגיל, ולענייננו מפרץ פריקה וטעינה. יש ליתן לכך משמעות מעשית; המשמעות היא מתן האפשירות לחנות, למשל, לשם "קניה קטנה". מתוך הנחה שניידותו של הנכה מיציאתו מן הרכב עד לחנות קשה יחסית ומתוך הנחה שקניה קטנה בחנות היא עניין של כ-15-10 דקות, יש מקום לאפשר עד 25 דקות לשם ה"סיבוב" כולו, ליציאה מן הרכב, הגעה לחנות, קניה וחזרה. כמובן, אין כל המוגבלויות זהות, וגם אין כל אזורי החניה זהים...
אין משמעות הדברים שכל חניה של כלי רכב נושא תג נכה למשך פרק זמן העולה על עשרים וחמש דקות משמעה, מיניה וביה, מתן דו"ח. כפי שצויין בתגובת המשיבה, על הפקחים להפעיל שיקול דעת בהתחשב בנסיבות העניין - אופי האזור (וצפיפותו), שעת ואופן החניה ומשכה, וכמובן שגם לשכל הישר תפקיד מרכזי..."

בענייננו, כפי שקבע בית-המשפט קמא, מהות ההפרעה, מיקומה, עיתויה ומשכה, אינם מאפשרים לקבל את טענת המערער לפיה התקיימו תנאי סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים.

באשר לטענת המערער בדבר הצבת מתקן מחזור בחניית הנכה היחידה הקיימת ברחוב, קבע בית-המשפט, כי ראוי שעיריית ירושלים תיתן דעתה לעניין זה, ותדאג לכך שחניית הנכים הקיימת ברחוב תהיה זמינה לחניה ולא תשמש מקום להצבת מתקנים כאלה ואחרים.

עם זאת, אין בכך כדי להתיר חניה במקום אחר בניגוד לחוק, וככל שהדבר נוגע להכרעת הדין, אין לכך השלכה כלשהי. לכל היותר יש לכך משמעות לעניין העונש, כמו גם ליתר הנסיבות ובהן נכותו הקשה של המערער, הצורך בהגעה למוסד לביטוח לאומי, בעניין הקשור בנכותו, כאשר אין באזור מקומות חניה זמינים ועוד. בית-המשפט אכן נתן דעתו למכלול הנסיבות והעמיד את גובה הקנס על 100 ש"ח.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

13. המערער החנה את רכבו בצמוד למעבר המיועד לכלי רכב והולכי רגל ונקנס בחמש פעמים שונות - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 10 לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974; סעיף 5(ג) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960.

ב- ע"פ (יר') 17161-04-13 {יורם ניצן נ' עירית ירושלים, תק-מח (2), 24336 (2013)} נדון ערעור על הכרעת-הדין ועל גזר-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

בהכרעת הדין זוכה המערער מחמת הספק בת"פ 5337/11 והורשע ביתר התיקים, בחמש עבירות על הוראת סעיף 5(ג) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960.

בגזר הדין, שניתן באותו יום, נגזר על המערער קנס בסך 9,000 ש"ח.

ברחוב הלל בירושלים, נמצאות שש חניות שלפחות חלקן מיועדות לנכים, החניה האחרונה מיועדת לנכה ספציפית ומסתיימת משמאלה באבני שפה שטוחות {ולא מוגבהות}. מדובר במעבר רחב, מרוצף אבנים משתלבות, המיועד למעבר כלי רכב והולכי רגל דרך "מבוא המתמיד" אל החניונים הפנימיים שמאחורי רחוב הלל.

בכל אחד משני צידי המעבר, משמאל לחניית הנכה ומימין לחניה הראשונה, הוצבו שני עמודים, שמטרתם למנוע חניה במקום. בין אבני השפה המציינים את גבול חניית הנכים, לבין העמודים שהוצבו בשולי המעבר, נותר מרווח. מרווח זו כונה על-ידי בית-המשפט קמא "כיס".בכיס זה החנה המערער את רכבו, בחמש הזדמנויות שונות, ובגינן ניתנו לו דו"חות והוגשו נגדו חמישה כתבי אישום.
המערער הגיש בקשות להישפט על העבירות האמורות והדיון בכל התיקים אוחד.יצויין, כי לאחר שניתנו למערער הדו"חות דנן והתבררה הטעות במיקום העמודים, הוזזו העמודים למרחק המתוכנן, וכיום לא ניתן עוד לחנות בכיס.

בבית-המשפט קמא, המחלוקת בין הצדדים התמקדה, בעיקר, בשאלה אם המקום בו החנה המערער את רכבו, אותו "כיס", הוא "מדרכה", כטענת המשיבה, או כביש שהחניה בו לא נאסרה, כטענת המערער.

המערער טען, כי אין ראיה לכך שוועדת התמרורים המקומית קבעה את המקום כ"מדרכה"; המקום בו חנה הינו מעין "רחוב משולב", להולכי רגל ולכלי רכב; אם מדובר ב"מדרכה" אזי חניית כל כלי רכב במקום מהווה הפרעה של ממש להולכי רגל, ואולם כאשר חונים במקום כלי רכב של נכים לא נרשמים להם דו"חות חניה, ומכאן שהחניה במקום איננה מפריעה ושאין מדובר ב"מדרכה"; במקרה אחר, חזרה בה המאשימה מכתב האישום שניתן כנגד חנייה באותו המקום בדיוק וזאת בגין שינויים בהסדרי החניה במקום, ויש בכך משום אכיפה בררנית.

בית-המשפט קמא פסק, כי אין צורך בהצבת תמרור לצורך קביעת מקום כ"מדרכה", שכן "מדרכה" מוגדרת על-ידי ייעודה בפועל; המערער לא הרים את נטל הראיה להוכחת טענתו, כי מדובר ב"רחוב משולב". אין בדל ראיה לכך שהמקום מיועד למשחקי ילדים, להולכי רגל ולרכב; אין כל נפקות לכך שלא נרשמו במקום דו"חות חנייה לרכבי נכים, ואין בכך כדי לשלול הגדרת המקום כ"מדרכה".

האיסור להחנות רכב על המדרכה לפי סעיף 5(ג) לחוק העזר הנו איסור מוחלט כלפי כל רכב שאינו נושא תו נכה, ומי שאינו בעל תו נכה לא יוכל להסתייע בטענה שחניית הרכב אינה גורמת הפרעה להולכי רגל; אין בהודעה על חזרה מאישום בת"פ 415/11 כדי להשליך על המקרה דנן. מדובר במקרה בודד שאינו מוכיח דבר ובוודאי אינו מעיד על אכיפה בררנית.

לאור כל אלה, הרשיע בית-המשפט קמא את המערער בחמש עבירות בניגוד לסעיף 5(ג) לחוק העזר.

בגזר-הדין התייחס בית-המשפט קמא לכך, שהמערער חנה באותו המקום באופן סדרתי, ולכך שהמערער טען, כי החליט לקחת לידיו "את דגל המרד של האזרח הקטן כנגד יד האכיפה הקשה של העירייה בענייני עבירות חנייה".

המערער טען בבקשתו, כי הכיס האמור, לא תוכנן ולא אושר כ"מדרכה"; לחילופין טען המערער, כי אף אם הכיס יכול להיות מוגדר כ"מדרכה", אזי היא אינה מובילה למקום כלשהו ומיותרת. המערער טען,כי יש לבטל את פסק-הדין ולזכותו.

בית-המשפט קבע, כי המחלוקת המרכזית בין הצדדים נוגעת להגדרת מקום החניה, האם מדובר במדרכה, כטענת המשיבה, או במקום שאין מניעה לחנות בו, כטענת המערער.

סעיף 5(ג) לחוק העזר קובע:

"לא יעמיד אדם ולא יחנה ולא ירשה לאחר להעמיד או להחנות רכב על מדרכה, למעט על מדרכה שנקבעה כמקום חניה מוסדר לפי סעיף 3."

חריג לכך, שרלוונטי לטענותיו של המערער, הוא חוק חניה לנכים, המאפשר לנכה להחנות את רכבו הנושא תג נכה, במקום בו אין החניה מותרת, לרבות על מדרכה, בסייגים שונים ובהם "החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או לעגלות נכים" {סעיף 2(א)(3) לחוק חניה לנכים}.

הגדרת מקום כ"מדרכה" טעונה מבחן כפול, מבחן המיקום "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש" ומבחן הייעוד "מיועד להולכי רגל".

להשלמת התמונה יצויין, כי "דרך" מוגדרת בפקודת התעבורה (נוסח חדש):

"דרך - לרבות כל מסילה, דרך, רחוב, סמטה, ככר, מעבר, גשר או מקום פתוח שיש לציבור זכות לעבור בהם."

בית-המשפט קבע, כי מבחינת הראיות שהובאו לפני בית-המשפט קמא, כל הפקחים שנתנו למערער דו"חות העידו, כי רכבו של המערער חנה על מדרכה, לדעת כולם המקום הוא מדרכה.

עם זאת, יתר הראיות אינן תומכות בכך מעבר לספק סביר, ומכל מקום, לא ניתן לקבוע, כי הבנת המערער את מצב הדברים לא היתה סבירה, שכן, קודם להצבת העמודים, היה המקום כולו, המעבר למבוא המתמיד, בין החניות שמימין ומשמאל, דרך לכלי רכב ולהולכי רגל יחדיו.

הסיבה להצבת העמודים היתה חניית כלי רכב בצידה של אותה דרך גישה, כאשר לא היה איסור על חניה במקום {אף שלצידו אבני שפה}. התקנת העמודים נועדה למנוע חניה במקום, לא מן הנמנע שזאת בשל הפרעת כלי רכב שחנו במקום, למכוניות שפנו ימינה למעבר בדרכם למבוא המתמיד, ומכל מקום לא הוכח, כי השינוי נעשה דווקא בקשר עם מעבר הולכי רגל.

הפקחים שהעידו התייחסו למקום כאל מדרכה, בין היתר כאשר לדבריהם המקום תחום באבני שפה.אולם, אותן אבני שפה, הממוקמות בצמוד לחניית הנכה האחרונה, היו במקום גם בטרם הוצבו העמודים, והן תחמו את מתחם החניות ללא קשר למדרכה.עם הצבת העמודים לא הונחו אבני שפה חדשות, אבני השפה שתחמו את החניה נשארו במקומן, האבנים המשתלבות בשטח שהיה מיועד הן לכלי רכב והן להולכי רגל, נותרו כפי שהיו, וכל שנוסף הינו שני עמודים.

הדרך כולה, הן במעבר והן במבוא המתמיד, מיועדת להולכי רגל ולכלי רכב.בתוך מבוא המתמיד אין כל מדרכה, כלי הרכב והולכי הרגל משתמשים באותה דרך. לא היתה סיבה להניח שבתחילתה של אותה דרך הוקצה חלק למעבר הולכי רגל בלבד, כאשר בהמשך הדרך אין מעבר מיוחד להולכי רגל.

סביר יותר, ומכל מקום במידה לא פחותה, שהעמודים הותקנו להסדרת החניה {או יותר נכון למניעת חניה בתוך המעבר} ולאו דווקא למעבר הולכי רגל.

מהראיות שהובאו עלה, כי כאשר חנו באותו כיס כלי רכב המשמשים נכים, לא ניתנו דו"חות.ככל שהדבר נוגע לטענת האפליה שהעלה המערער בבית-המשפט קמא, קבע בית-המשפט, כי אין לכך כל בסיס, שכן אין ולא צריך להיות דינו של נהג רגיל כדינו של נכה.

ואולם, כאמור, חוק חניה לנכים מאפשר חניית כלי רכב של נכים על מדרכה, כאשר "החניה נעשית באופן שאין בה סיכון לעוברי דרך ואין היא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים אול לעגלות נכים".מכך שלא ניתנו דו"חות לרכבי נכים, אף שחנייתם במקום נוגדת את חוק חניה לנכים, רשאי היה המערער להסיק, כי לא מדובר בחניה על מדרכה.

למותר לציין, כי במקום לא הותקן תמרור כלשהו שיהיה בו כדי להעיד על כך שמדובר במדרכה. אמנם אין צורך בתמרור או שילוט כזה, אך בהתחשב בכך שהמקום לא היה מדרכה קודם להצבת העמודים, ולא הועבר מידע בדבר השינוי ביעוד המקום עם הצבת העמודים, ניתן לטעות ולהסיק, כי העמודים הוצבו כדי למנוע חניה משמאלם, ולא כדי ליצור מעבר חדש להולכי רגל.

מכל האמור לעיל עלה, כי הגדרת המקום כשטח המיועד דווקא למעבר הולכי רגל איננה חד-משמעית.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי היה מקום לזכות את המערער, ולו מחמת הספק.

לפיכך, בית-המשפט קיבל את הערעור, וביטל את הכרעת הדין וגזר הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים, וזיכה את המערער מהעבירות שיוחסו לו בתיקים נשוא ערעור זה.

14. המערער, נושא תג נכה, נקנס בשל עצירת רכבו בנתיב תחבורה ציבורית - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 71א1 ו- 85 לפקודת התעבורה (נוסח חדש); סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983; סעיף 34 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סעיפים 2 ו- 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיפים 1 ו- 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

ב- עפ"א (ת"א) 10057-04-13 {רון טראוב, עוד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2013(2), 14415 (2013)} נדונו שני ערעורים שהדיון בעניינם התקיים במאוחד.

הערעור הראשון, הוא על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ולפיו הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל-אביב-יפו והושת עליו קנס בסך 500 ש"ח. בערעור השני, הורשע המערער בעבירה זהה.

בשני המקרים המערער עצר את רכבו ברחוב אבן גבירול, במועד הנטען, בנתיב תחבורה ציבורית.

המערער הוא נכה בשיעור 100% ונושא תג נכה כחול ועל כך אין חולק.
בבית-משפט קמא, הודה המערער בעובדות אשר נכתבו בכתבי האישום, אך טען, כי אין מדובר בעבירה. הוא טען, כי הוא רק עצר "לדקה", רכבו לא הפריע לתנועה. הוא עצר באותו מקום כיוון שהיה צריך להגיע לסניף הבנק שלו ואין לו דרך אחרת להגיע לבנק, וכי על-פי סעיף 71א1 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א-1961, רשאי נכה נושא תג נכה כחול, לנסוע בנתיבי התחבורה הציבורית.

לפיכך טען המערער, כי אם מותר לנכה לנסוע בנתיב לתחבורה ציבורית, אזי מותר לו גם לעצור לפרק זמן קצר "כדי לעשות סידור ולעזוב", שכן אם לא נפרש את התקנה באופן שמאפשר עצירה לזמן קצר, הרי שאין כל משמעות או תכלית לאותו תיקון של פקודת התעבורה.

מטרת התיקון היתה לאפשר לנכים להגיע למחוז חפצם, ואם העצירה אינה מותרת, הם לא יכולים להגיע למחוז חפצם, הנגישות בלתי ניתנת להשגה וכוונת המחוקק תסוכל.

בית-משפט קמא קבעבהכרעת הדין, כי כאשר הנאשם עצר את מכוניתו, הרי שהוא חסם לחלוטין את נתיב התחבורה הציבורית היחיד המסומן ברחוב זה.הסדרי התנועה במקום אוסרים על עצירה מכל סוג שהוא לכל מטרה שהיא ולכל פרק זמן שהוא.

כאשר מדובר בחסימה של נתיב יחיד לתחבורה ציבורית, נתיב אשר מיועד לאפשר לאוטובוסים לנוע, לעצור בתחנות, להעלות ולהוריד נוסעים באופן חופשי וללא הפרעה, הרי שמדובר בהפרעה ממשית לאוטובוס שנדרש לעקוף את כלי הרכב ולהשתמש בנתיב סמוך, אפילו אם הוא פנוי, נגרמת לו הפרעה ממשית.

בהכרעת הדין שניתנה על-ידי השופט גולדין נקבע, כי לבית-המשפט לעניינים מקומיים אין את הסמכות המנהלית לדון בבעיות הנכים עם הרשות העירונית, ועל בסיס חומר הראיות יש להרשיע את המערער.

המערער טען, כי בית-משפט קמא טעה כאשר לא קיבל את דרך הפרשנות שלו ולפיה מותר לנכה גם לעצור בנתיב לתחבורה הציבורית, והוא הפנה לדברי ההסבר להצעת החוק המתייחסת לתיקון 85 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) תשכ"א-1961 מיום 26.02.08.

על-פי אותו תיקון, הוסף לפקודת התעבורה סעיף 71א1 אשר קובע:

"מי שניתן לו תג נכה כמפורט בתוספת התשיעית רשאי לנהוג ברכב שלגביו ניתן התג האמור בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית, למעט בנתיב שיועד, על-פי תמרור, לרכב להסכת המונים שאינו אוטובוס."

בדברי ההסבר להצעת החוק, נכתב בין היתר:

"...בשנים האחרונות מיועדים חלק מנתיבי התחבורה הראשיים לתנועה של רכבי תחבורה ציבורית, ביחוד נכונים הדברים למרכזי הערים. בשל כך, נכים הזקוקים לכסאות גלגלים ולכלי רכב מיוחדים מתקשים להגיע למחוז חפצם, ונמנעת מהם הזכות להיות מעורבים בחיי הקהילה והמסחר ולקבל שירותים הניתנים במרכז הערים. יצויין, כי חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, והתקנות שהותקנו מכוחו, קובעים כי זכותם של אנשי מוגבלים בניידת לגשת לכל מקום שבו מתנהלים חיי מסחר ושירותים כדי שיוכלו להיות חלק בלתי נפרד מן הקהילה..."

על-פי הפרשנות של המערער, כיוון שמטרת החוק היתה לאפשר לנכים להגיע למרכזי הערים, פירושו של דבר שהם רשאים גם לעצור באותם מקומות.

המערער הפנה להנחיות היועץ המשפטי לממשלה ולפיה מערכת אכיפת החוק מונחית {כאמור בהנחייה 4.3040 שעודכנה ביום 25.11.10} לבטל הודעות קנס שניתנות לנכה על-פי חוק חנייה לנכים במקרים מסויימים, מחוסר עניין לציבור.

בית-המשפט קבע, כי אין מדובר בזוטי דברים, וכי על-פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה, יש שיקול דעת לתובע אם להגיש כתב אישום, אם לאו.

בית-המשפט קבע, כי על-פי חוק חנייה לנכים, גם אם חניה בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית אינה גורמת הפרעה ממשית לתנועה, היא אסורה.לשון חוק חניה לנכים ולשון חוק העזר שמכוחה הורשע המערער ברורה ואינה ניתנת כלל לפרשנות.

המערער סמך את טיעוניו, לא על הוראות חוק חנייה לנכים או חוק העזר אלא טען, כי לאור הוראות סעיף 71א1 לפקודת התעבורה, לא ניתן לאסור על נכה אשר נושא תג נכה מתאים, לעצור בנתיב של תחבורה ציבורית.

בית-המשפט לא קיבל טענה זו של המערער, והסביר, כי בית-המשפט העליון התייחס בין היתר, לשאלה, האם ניתן לחנות במקום המיועד לפריקה טעינה בשל הוראת סעיף 2(4) לחוק החנייה לנכים, ולפיה הנכה צריך לחנות בין היתר באופן שבו החנייה אינה גורמת ל"הפרעה ממשית לתנועה", וקבע באופן חד-משמעי, כי בפירוש המילה "תנועה" הכוונה היא לפירוש רחב ויש לראות "תנועה" כל שימוש ספציפי מותר במרחב הציבורי הן על הכביש והן על המדרכה, ודי בהפרעה פוטנציאלית ואין צורך להוכיח, כי כאשר חנה הנכה היתה הפרעה בפועל לתנועה {ראה: רע"פ 5273/12 זאב גיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 5247 (2013); רע"פ 5273/12 זאב גיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 5247 (2013)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אם כאשר חונה נכה במקום המיועד ל"פריקה וטעינה", מסתפקים ב"הפרעה פוטנציאלית" ואין צורך להוכיח שהיתה הפרעה בפועל לתנועה כאשר חנה, וודאי וודאי שכאשר נכה עומד עם רכבו בנתיב של תחבורה ציבורית, הרי שהוא מפריע לתנועה וכי מדובר בהפרעה ממשית.

באשר לטענת המערער, כי לאור פקודת התעבורה, תיקון מספר 85 ותכליתו, מותר לו לעצור עם רכבו בנתיב לתחבורה ציבורית, קבע בית-המשפט, כי התיקון לפקודת התעבורה, אשר מאפשר לנכים לנסוע בנתיב שמיועד לתחבורה ציבורית, אין מטרתו לאפשר לנכים לחנות בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית.

כותרת הסעיף היא: "נסיעת נכים בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית". לא נכתב, כי מדובר בעצירה או בהעמדת רכב או בהחנייתו. כל שנכתב הוא, "נסיעת", ובסעיף עצמו נכתב, כי הנהג "רשאי לנהוג ברכב" בנתיב לתחבורה ציבורית. לא נאמר במילה וחצי מילה, כי יהיה מותר לעצור בנתיב של תחבורה ציבורית.

נתיב לתחבורה ציבורית שבו אסורה החנייה או העצירה לכל מטרה שהיא, מטרתו לאפשר תנועה שוטפת וזורמת בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית.רכב ציבורי אמור לנסוע באותו נתיב. להוריד נוסעים, להעלות נוסעים ואין לקבל דרך פרשנות ולפיה לנכה יהיה מותר לחנות או לעצור את רכבו בנתיב לתחבורה ציבורית והרכב הציבורי יצטרך לבצע עקיפה של רכב הנכה משמאל ולהוריד נוסעים או להעלותם שלא בתחנה או שלא צמוד למדרכה.

עצירה או חנייה בנתיב של תחבורה ציבורית, פירושו הפרעה ממשית לתנועה והיא אסורה הן על-פי סעיפים 3-2 לחוק חנייה לנכים וגם על-פי פקודת התעבורה.

על-מנת להקל על ציבור הנכים, איפשר מתקין התקנות לנכה לנסוע בנתיב לתחבורה ציבורית. כך דרכו למרכזי הערים תהיה קלה יותר. אך אין פירושו של דבר שזכותו של הנכה תגבר על זכותו של כלל הציבור הזקוק לשירותי התחבורה הציבורית, לאפשר לעלות לאוטובוס בתחנות ולרדת בתחנות, צמוד למדרכה ללא צורך "לרוץ" מספר מטרים לפני או אחרי התחנה וזאת כיוון שרכב נכה חונה בנתיב התחבורה הציבורית.

כיוון שעצירת רכב בנתיב לתחבורה ציבורית משמעה הפרעה ממשית לתנועה, ניתן היה להרשיע את המערער בדין וכך נעשה.

בנסיבות אלו, בית-המשפט קבע, כי לא נפלה טעות בפסקי-הדין של בית-משפט קמא, ונקבע, כי על-פי הנחיית היועץ המשפטי לממשלה, אין חובה לבטל כתב אישום שמוגש נגד נכה בנוגע לחנייה על-פי חוק חנייה לנכים אלא יש לבחון כל מקרה לגופו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעורים וקבע, כי משהורשע המערער, לא חרג גזר הדין ממתחם הענישה המקובל ואין מקום להתערבות גם בגזר-הדין.

15. המערער נקנס משום שרכבו עמד באופן שחסם מחצית מנתיב נסיעה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- ע"פ 20801-11-12 {רחמים זכרי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2013(1), 24435 (2013)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים.

המערער קיבל דו"ח על עבירה בניגוד לסעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א-1960, בכך שהעמיד או החנה את רכבו, באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה.

המערער הגיש בקשה להישפט ולפיכך הוגש נגדו כתב אישום בגין העבירה האמורה.
לאחר שמיעת הראיות קבע בית-המשפט בהכרעת-דינו, כי אין מחלוקת על כך שהמערער החנה את רכבו בכניסה לחניון עובדי העיריה במגרש הרוסים וכי אין מחלוקת על כך שברכב הוצג תו נכה תקף. המחלוקת היתה בשאלה, האם היה בחניה משום הפרעה לתנועה.

בהתאם לראיות שעמדו לפניו, קבע בית-המשפט, כי רכבו של המערער עמד באופן שחסם מחצית מנתיב נסיעה ובכך הווה הפרעה לתנועה. בית-המשפט קבע, כי אם מגיעים כלי רכב משני הכיוונים, לא ניתן לחלוף זה על פני זה ללא הפרעה, כאשר הרכב חונה במקום, וזאת מאחר שהרכב חנה עמוק בתוך נתיב הנסיעה בסיבוב. כן צויין, בניגוד לטענת הנאשם, כי הרכב חסם את היציאה מן החניון.

בית-המשפט התייחס לחוק חניה לנכים וקבע, כי המערער לא עמד בתנאי החוק המתירים לנכה לחנות במקום בו החניה אסורה, מאחר שבסמוך ישנה חניית נכים וכן ישנו חניון העיריה, והמערער לא הוכיח, כי לא היה מקום חניה מסודר לנכים שהיה פנוי בזמן החניה. לפיכך הרשיע בית-המשפט את המערער בעבירה שבכתב האישום, וגזר על הנאשם קנס בסך 500 ש"ח.

בהודעת הערעור טען המערער, כי הוא נכה בן 80 וכי במקום אין חניה לנכה. כן טען, כי הרכב חנה באופן שלא הפריע לתנועה. לטענתו הוא לא חנה בנתיב נסיעה, וכן טען, כי לא הפריע ליציאה מהחניון, מאחר שבאותה עת היתה היציאה מהחניון מרחוב אחר. לטענת המערער, אין כל ראיה להפרעה ממשית לתנועה ובית-המשפט טעה בקביעתו.

בית-המשפט קבע, כי לא מדובר במקרה המצדיק התערבות בממצאים שקבע בית-המשפט קמא.

אשר-על-כן ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

16. המערער עמד בנתיב השמור לתחבורה ציבורית והוא הפריע לתנועה השוטפת - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סע' 6(א)(2) לחוק העזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו התשמ"ד-1984).

ב- עפ"א (ת"א) 48656-11-12 {חיים מתן פרפרה נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2013(1), 6506 (2013)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, לפיו הורשע המערער בעבירה של החניית רכב במקום שבו החניה אסורה על-פי תמרור אין עצירה, בניגוד לסעיף 6(א)(2) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו התשמ"ד-1984 ונגזר עליו קנס בסך של 350 ש"ח.

הפקח העיד, כי הרכב עמד בנתיב השמור לתחבורה ציבורית והוא הפריע לתנועה השוטפת. אמנם לא נחסם כל כיוון התנועה כיון שמדובר בכביש שיש בו מספר נתיבים, אך הוא חסם נתיב. הפקח העיד עוד, כי לו הוא היה מבחין בתו נכה אותנטי, נראה לו, כי הוא לא היה רושם דו"ח אם מדובר בבחור נכה.

בית-המשפט קמא לא קיבל את גרסת הנאשם, כי החניה במקום היתה מותרת והאמין לעדות הפקח לפיה החניה במקום היתה אסורה. כמו-כן קבע בית-המשפט, כי עצם טענת הנאשם ולפיה רכבים חונים באותו מקום ופחי אשפה מונחים במקום; אין בה כדי לזכות את הנאשם. לא נטענה טענה לאכיפה סלקטיבית וממילא טענה זו לא הוכחה על-ידי הנאשם.

כמו-כן, דחה השופט את טענת המערער ולפיה הוא היה רשאי להחנות במקום על-פי חוק חניה לנכים. נקבע, כי לא הוכח שסמוך לאותו מקום לא היתה חניה לנכים או שהיתה תפוסה וכי בסמוך לאותו מקום לא היו חניונים אחרים אשר היו מלאים או תפוסים.

המערער טען, כי לא ניתן להרשיע את המערער, שאינו נוהג ולא ביצע כל עבירה; עדותו של הפקח הוכיחה, כי מדובר באכיפה סלקטיבית; התקיימו התנאים המתירים חניה לפי חוק חניה לנכים.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי לא נפלה כל טעות בהחלטת בית-משפט קמא. גם אם נלך לשיטת מר פרפרה ולפיה מדובר ברכב נכה, עם תו חניה מקורי ולא מצולם, הרי שהוא לא הוכיח כלל, כי התקיימו ארבעת התנאים הנדרשים על-פי סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים.

לא הוכח, כי היתה אכיפה סלקטיבית וגם אם נכונה טענת מר פרפרה ולפיה עגלות זבל שהיו במקום לא קיבלו דו"ח חניה, אין בכך כדי להעמיד לו טענה להגנה מן הצדק אשר עליו הנטל להוכיחה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

17. המערער החנה את רכבו במקום בו אין החניה מותרת לו, בהיותו בעל תג נכה רגיל {משולש} להבדיל מנכה משותק רגליים - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; תקנה 72 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; סעיף 5(ו)(18) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב והחנייתו), התשכ"א-1960.

ב- ע"פ (יר') 52463-06-12 {מאיר חלבי נ' מדינת ישראל, תק-מח (4), 25401 (2012)} נדון ערעור על הכרעת-הדין וגזר-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים, לפיה הורשע המערער בעבירה לפי סעיף 5(ו)(18) לחוק עזר לירושלים, ונגזר עליו תשלום קנס בגובה הקנס המקורי, בסך 500 ש"ח.

למערער ניתן דו"ח חניה, בגין העמדת רכבו ליד תמרור ג-43, המסמן מקום חנייה לרכב של נכה משותק רגליים, בניגוד לסעיף 5(ו)(18) לחוק העזר.

המערער הגיש בקשה להישפט והוגש נגדו כתב אישום בעבירה האמורה. המערער הודה, כי הוא חנה במקום ובזמן הנקובים בכתב האישום והודה, כי במקום קיים תמרור ג-43. בדבריו טען, כי יש לו טענות לעניין חוקיות השלט ופרשנותו וכי חנה כדין.

בבית-המשפט קמא טען המערער שתי טענות הגנה מרכזיות: האחת, הוא נכה צה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים ויש לו תג נכה אותו הציג ברכב, ולפיכך חנה במקום כדין.לטענת המערער, בעת מתן הדו"ח הוצג ברכב תג ישן, מאחר שבדיוק נשלח אליו התג החדש בדואר. המערער הציג לפני בית-המשפט קמא תג נכה בתוקף מיום 01.10.09, יום לפני האירוע נשוא כתב האישום.

השניה, השלט במקום מעיד על מקום חנייה לכל נכה הנושא תג חניה בתוקף. אילו היתה כוונה, כי המקום ישמש רק לנכה משותק רגליים, אמור להיות מתחת לתמרור כיתוב מתאים, כגון: "מיועד לנכים עם מעלון". לכן טען המערער, כי חנייתו במקום מותרת.

בסיכומיה בבית-המשפט קמא, טענה המשיבה, כי סעיף 2 לחוק חניה לנכים, קובע את התנאים המתירים לנכה להחנות את רכבו במקום בו אין החניה מותרת, ומשהודה המערער שהחנה את רכבו במקום בו אין החניה מותרת לו, בהיותו בעל תג נכה רגיל {משולש} להבדיל מנכה משותק רגליים, על כתפיו הנטל להוכחת התקיימותם של תנאי סעיף 2 דלעיל, אך זאת המערער לא עשה.

כן טענה המשיבה, שפסק-הדין שאזכר המערער אינו תומך בטענותיו, שכן נקבע בו במפורש, שנכה אינו רשאי לחנות במקום שיוחד לנכה מסוים, ובמקרה דנן התמרור לצידו חנה המערער שמור ל"נכה גפיים" בעל מספר רכב ספציפי.

בהכרעת הדין דחה בית-המשפט קמא את גרסת המערער וזאת מהטעמים הבאים: המערער לא הוכיח שעמד בתנאים המצטברים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים; פסק-הדין שהגיש המערער העלה, כי האמור בו אינו תומך בטענותיו של המערער אלא להיפך, שכן מפסק-דין זה עלה, כי נכה אינו רשאי לחנות במקום שיוחד לחניה לרכב מסוים, ואילו מעיון בתמונות רכבו של המערער עלה, כי המערער החנה את רכבו ליד תמרור חניה לנכים המיועד לבעל רכב מסוים שמספרו נרשם בתמרור; המערער לא הביא ראיות לכך שחניה כאמור מותרת בכל רחבי הארץ, וכן לא, כי הוא חנה במקומות כאמור ולא נרשם לו דו"ח.

המערער טען בין היתר, כי יש לבטל את פסק-הדין של בית-המשפט קמא ולזכותו מהעבירה שהושתה עליו, זאת מכיוון ששגה בית-המשפט קמא כאשר קבע שכתב האישום מייחס לו עבירה של חנייה במקום של בעל רכב ספציפי, שכן כתב האישום מייחס לו חניה בניגוד לסעיף 5(ו)(18) לחוק העזר, מה גם ששאלת החנייה במקום של בעל רכב ספציפי כלל לא עמדה לדיון במסגרת ההליכים שהתקיימו בבית-המשפט קמא.

המערער הוסיף, כי אילו מקום החניה היה מיועד לבעל רכב מסוים, היה על הרשות המקומית לצרף לתמרור 437 {לשעבר ג-43} שלט בו ייאמר: "המקום שמור לרכב...", ולא יכול להיות שבעל הרכב יכתוב בעצמו את מספר הרכב שלו על התמרור, כפי שנכתב על התמרור לידו חנה.

בתגובה לטענות המערער בערעור טענה המשיבה שהמערער לא הבין את פסק-דינו המרשיע של בית-המשפט קמא. לדברי המשיבה, הרשעתו לא היתה בשל כך שתג הנכה שלו משולש {ולא תג של נכה בכסא גלגלים}, אלא מנימוקים אחרים: מקום החניה בו חנה המערער היה שמור לנכה מסוים שמספר רכבו הופיע על התמרו; תג הנכה של המערער לא היה בתוקף ביום בו ניתן הדו"ח, ועל-כן התייחס אליו הפקח כאל בעל רכב רגיל החונה בחניית נכים {ולא כבעל תג נכה רגיל החונה במקום חניה של נכה בעל כסא גלגלים, שאז סכום הקנס היה מופחת}.

בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי היה שינוי בתמרור האמור: לוח התמרורים הישן, שבו תמרור של נכה בכיסא גלגלים, תמרור ג-43, מצויין לצד התמרור "חנייה לרכב של נכה - משותק רגליים". בלוח התמרורים החדש, התמרור איננו עוד ג-43 אלא תמרור 437, ולצידו מצויין "חניה בלעדית לרכב של נכה בעל תוית כבתמרור".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מאחר שבא-כוח המשיבה אישר, כי העיריה אינה עושה הבחנה בין רכבי הנכים השונים, ניתן לקבוע, כי המערער, שברשותו תג נכה, יכול היה לחנות בסמוך לתמרור ג-43 גם ללא שהציג ברכב את תג הנכה התקף שברשותו.

לפיכך ובהתאם לעמדה האמורה של המשיבה, אילו לא היה התמרור מייעד את המקום לרכב ספציפי של נכה מסויים אלא לכל נכה, רשאי היה המערער לחנות במקום, אף שאינו נכה בכיסא גלגלים, ולכאורה אף מבלי שעל רכבו תג נכה, והיה מקום לזכות את המערער מהעבירה שיוחסה לו, לפי סעיף 5(ו)(18) לחוק העזר.

באשר לטענה בדבר חניה במקום המיועד לרכב של נכה ספציפי, קבע בית-המשפט, כי חניה במקום המיועד לרכב אחר איננה עבירה לפי סעיף 5(ו)(18) לחוק העזר, אלא עבירה לפי סעיף 10 לחוק העזר.

מאחר שבית-המשפט הסתמך בהכרעת-דינו על עובדות שאינן מקימות עבירה לפי סעיף 5(ו)(18) שיוחסה למערער בכתב האישום, אלא מקימות עבירה לפי סעיף 10, לא יכול היה בית-המשפט להרשיע את המערער בעבירה שבכתב האישום, כפי שעשה בציינו, "אשר על כן אני מרשיעה את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום", והיה צריך לזכותו.

זאת ועוד, הוראת החיקוק שבסעיף 10 והעבירה העולה ממנה, אינן מוזכרות בכתב האישום, לא הוזכרו בעת שכתב האישום הוקרא למערער ובעת שהשיב לו ולא במועד שנקבע להוכחות והפך לסיכומים. משום מה, "התהפך" סדר הסיכומים מהסדר המקובל בהליך פלילי, ובמקום שהמשיבה תסכם ראשונה ולמערער תהיה זכות התשובה, סיכם המערער, לבקשתו, בעל-פה בבית-המשפט, והמשיבה השיבה לטענותיו בסיכומים בכתב.

אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור, ביטל את הכרעת-הדין וגזר-הדין של בית-המשפט קמא וזיכה את המערער מהעבירה אשר יוחסה לו בכתב האישום.

18. המערער, נכה בעל תו חניה על-פי חוק חניה לנכים, החנה במקום המיועד לפריקה וטעינה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- עפ"א (ת"א) 34442-04-12 {זאב גיא נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(2), 12004 (2012)} נדון ערעור על פסק-דין שניתן בבית-המשפט לעניינים מקומיים. המערער, בעל תו נכה, הורשע בשלוש עבירות חניה במקום המסומן בתמרור פריקה וטעינה והוטל עליו קנס מקור על סך 250 ש"ח לכל עבירה.

הערעור הוגש הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין.

הסוגיה שהעלה המערער היא משפטית במהותה. השאלה היתה: האם זכאי נכה בעל תו חניה על-פי חוק חניה לנכים, לחנות במקום המיועד לפריקה וטעינה.

בפסק-דינו של בית-המשפט קמא, השופט הימן ערך הבחנה בין שני סוגי מגבלות החניה לנכים, כדלקמן: הגבלות מנדטוריות, האוסרות באופן מוחלט חניה באותם מקומות, גם אם מדובר בנושאי תו נכה. {חניה בצומת, מעבר חניה, נתיבי תחבורה ציבורית ועוד}, הגבלות הכלולות בסעיף 3 לחוק.

הגבלות הכפופות לנסיבות המקום והשעה, הגבלות הכלולות בסעיף 2 לחוק חניה לנכים. נכה המבקש לחנות במקום האסור ברגיל לחניה, צריך לדאוג לכך, שסמוך לאותו מקום, אין מקום חניה מוסדר לנכים או שהוא לא היה פנוי בזמן החניה {סעיף 2(א)(1) לחוק חניה לנכים}, שבסמוך אין מקום אחר שבו חניה מותרת או שלא היה פנוי בזמן החניה {סעיף 2(א)(2) לחוק חניה לנכים}, כי אין בחניה סיכון לעוברי דרך והיא לא מונעת מעבר חופשי להולכי רגל, עגלת ילדים או עגלות נכים {סעיף 2(א)(3) לחוק חניה לנכים} וכי החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה {סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים}.

עוד נקבע, כי קנה המידה המשמש בבחינת קיומה של הפרעה ממשית הוא אובייקטיבי, ואינו תלוי במחשבתו הפרטית של נושא התג החונה, בידיעתו או בכוונתו.

באשר לנסיבות המקרה, קבע השופט הימן, כי בכל אחד מהמקרים הנדונים חנה הנאשם במקומות המיועדים לפריקה וטעינה לפרקי זמן ממושכים והוא לא הוכיח, כי חנייתו לא גרמה להפרעה ממשית ועל-כן יש להרשיעו.

המערער טען, כי טעה בית-המשפט, כאשר קבע, שמדובר ב"הפרעה ממשית", כיוון שחניה במקום מוסדר לעולם לא יכולה להיות הפרעה ממשית, אלא לכל היותר היא עלולה להפריע לבעל זכות החניה האחר {הפורק והטוען} לחנות.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי עצם העובדה שרכב הועמד על-ידי הנכה במקום המיועד לפריקה וטעינה, מעידה על כך שיכולה להיות הפרעה לתנועה אך אין מדובר בהכרח בהפרעה ממשית, עם-זאת, עסקינן בממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות אליהם הגיע בית-המשפט, אשר שמע ישירות את העדים ואין מקום להתערב במסקנות שלו.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי יש לצאת מנקודת מוצא ולפיה מדובר עובדתית במקרים שבהם החנייה במקום המיועד לפריקה וטעינה היתה לפרקי זמן ממושכים.

כאשר מדובר בחנייה בפרקי זמן ממושכים במקום המיועד לפריקה וטעינה, קל יותר להוכיח שהיה מדובר ב"הפרעה ממשית" לתנועה ולא להסתפק רק בטיעון ולפיו היה מדובר בפוטנציאל להפרעה ממשית לתנועה.

כאשר הפקח רושם את הודעת הקנס, אזי כשם שהוא יכול להוסיף הערה ולפיה הוא המתין כ- 10 דקות בטרם נתן את הדו"ח, כך הוא יכול להוסיף הערה ולפיה כל מקומות החנייה במקומות הקרובים היו תפוסים, וכך ניתן יהיה להוכיח בנקל, כי חניית הנכה במקום המיועד לפריקה וטעינה היתה "הפרעה ממשית" לתנועה ולא רק בגדר "פוטנציאל הפרעה", או למשל, כאשר מצלמים את הרכב שבגינו ניתנת הודעת הקנס וכוללים הצילום בהודעת הקנס, ניתן לצרף במקרים האפשריים, צילום נוסף של כלי הרכב החונים בקרבת מקום, צילום ממנו ניתן להתרשם ישירות, כי מקומות החנייה הסמוכים היו מלאים.

באופן זה תוכח "הפרעה ממשית" ואין סיבה להסתפק בפוטנציאל להפרעה, כאשר המחוקק קבע כדרישה שהחניה תהווה הפרעה ממשית לתנועה.

לא מדובר בנטל כבד אשר יוטל על פקחי המשיבה, אלא בנטל שקל ביותר להרימו.

בית-המשפט קבע, כי יהיה זה מרחיק לכת לקבוע, כי כל חנייה של נכה במקום שבו אסורה חנייה אלא רק לצרכי פריקה וטעינה, למשך מספר דקות ספורות, מהווה לכשעצמה "הפרעה ממשית" לתנועה, רק מכוח אותו פוטנציאל ההפרעה. בהחלט יתכן מצב שבו רכב הנכה חונה במקוםהמותר לפריקה וטעינה בלבד, אך סמוך לכך קיימות חניות פנויות למכביר, והרכב שירצה לפרוק או לטעון יוכל בקלות יתרה למצוא מקום חנייה חלופי אשר לא יפריע כלל לתנועה. במקרה שכזה, אין מדובר ב"הפרעה ממשית לתנועה" גם אם קיים פוטנציאל להפרעה.

במקרה דנן, משאין חולק על כך, שהחנייה לא היתה למשך מספר דקות אלא לפרקי זמן ממושכים, ומשלא הוכח, כי היו בקרבת מקום מקומות חנייה פנויים {המערער אישר בבית-המשפט קמא, כי לא היו מקומות חנייה חלופיים פנויים בקרבת מקום}, ולאור העדויות שנשמעו בבית-משפט קמא, ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה העובדתית ולפיה מדובר ב"הפרעה ממשית לתנועה", מסקנה המחייבת את הרשעתו של המערער כפי שנעשה בפועל.

עצם העובדה שתמרור האוסר פריקה וטעינה לא נכלל בסעיף 3 לחוק חניה לנכים, מובילה אותנו לבחון את נסיבות המקרה על-פי הקריטריונים שנקבעו בסעיף 2 לחוק חניה לנכים. כך נעשה בפועל ואין כאן ספק אשר צריך להוביל לזיכוי מחמת הספק.

בית-המשפט קבע, כי קיימת מחלוקת אם יש להסתפק בפוטנציאל ההפרעה על-מנת לענות לקריטריון של "הפרעה ממשית" על-פי סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים או שמא יש להוכיח "הפרעה ממשית" {ועל מי מוטל נטל ההוכחה}, אך לגבי עצם הטענה ולפיה אסור לנכה לחנות בכל מצב, בחנייה במקום המיועד לפריקה וטעינה, אין מחלוקת בפסיקה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, לא התקיימו הוראות סעיף 2 לחוק החנייה לנכים וכי המערער חנה באופן אשר היווה בפועל "הפרעה ממשית" לתנועה, ועל-כן יש להשאיר את הרשעתו על כנה.

19. המערער העמיד או החנה את רכבו במקום אסור על-פי תמרור "אין חניה" או "אין עצירה" פרט לפריקה וטעינה והוטל עליו קנס - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- עפ"א (ת"א) 10829-03-12 {איתן גולדמן נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(2), 28385 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, לפיו הורשע המערער בכך שהעמיד או החנה את רכבו במקום אסור על-פי תמרור "אין חניה" או "אין עצירה" פרט לפריקה וטעינה והוטל עליו קנס מקור על סך 250 ש"ח.

המערער עצמו אינו נכה, אך הוא אחיו של עיוור והוא הסיע במועד הרלוונטי את אחיו העיוור והרכב נשא תג נכה. הפקח בעדותו אישר, כי הרכב לא הפריע לתנועה אך הפריע "לאלה שבאים לפרוק את הסחורה" ולא זכר אם במקרה הספציפי, היתה הפרעה לרכב זה או אחר, אלא טענתו היתה כללית.

כלומר, לטענת המשיבה, חניה במקום המיועד לפריקה וטעינה מהווה "הפרעה לתנועה", גם אם לא הוכח שבמקרה הספציפי היתה הפרעה לתנועה שניתן להצביע עליה.

בית-משפט קמא הרשיע את המערער. בהכרעת הדין צויין, כי המחוקק לא התייחס בחוק חנייה לנכים במילים מפורשות לסוגיית החנייה במקומות המוקצים לפריקה וטעינה וכי על-פי השקפתו, יש צורך למלא את החסר במילותיו המפורשות של החוק בדרך של פרשנות שיפוטית.

השופט ציין בהחלטתו:

"להשקפתי, מעת שנמצא כי מקומות הוקצו לפריקה וטעינה מכוח סמכותה של העיריה, ונשמע בעדויות וביתר החומר שהונח בפני בית-המשפט כי כך היה במקרה דנן, הרי חסימתם של אותם מקומות בידי רכב שאינו עוסק בפריקה וטעינה, גורמת כשלעצמה הפרעה לתנועה.
שכן במקום שבו לא יכולים כלי רכב פורקים וטוענים לממש את המטרה שנקבעה בהקצאה הנדונה, הרי שנגרמת הפרעה לפעולתם ובהפרעה כזו יש לראות הפרעה לתנועה במשמעותה הרחבה.

במקרה דנן, התברר כי המקומות משמשים בפועל לפריקה ולטעינה וכי במקום ישנם בתי עסק הנזקקים לאותם שירותים. בכך די כדי לקבוע שהיתה הפרעה לתנועה. עם זאת, אוסיף כי בצדק, טענה ב"כ המאשימה כי נדרשת הפרעה פוטנציאלית בלבד שכן ברור שבמועד בו מתבצעת החניה אין בכוחו של החונה לחזות את קיומה של פעילות פריקה וטעינה במועד מאוחר יותר".

המערער טען, כי לא ניתן היה להרשיע אותו על בסיס פוטנציאל להפרעה לכלי רכב אחרים. משלא הוכח, כי הוא הפריע לתנועה במקרה הספציפי, אזי לא היה מקום לקבוע, כי הוא הפריע לתנועה ובוודאי שלא הפריע "הפרעה ממשית לתנועה" על-פי דרישת סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים.

המשיבה טענה, כי יש לדחות את הערעור. בא-כוח המשיבה ציינה, כי תכליתו של התמרור המאפשר חניה במקום רק לצרכי פריקה וטעינה, היא לאפשר חניה לפרקי זמן קצרים ביותר לצורך מלאכת פריקה וטעינה בלבד ולו יזוכה המערער, אזי יינתן הכשר גורף לנכים לחנות בחניות המיועדות לצרכי פריקה וטעינה בלבד, ללא הגבלת זמן ובכך נפעל בניגוד לתכליתו של החוק.

בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי במקרה דנן אין מחלוקת עובדתית. על-פי עדותו של הפקח, הרכב עצמו לא היווה הפרעה לתנועה אלא עצם ההפרעה היא בכך, שמי שירצה לבוא ולפרוק סחורה באותו מקום, לא יוכל לעשות זאת כיוון שמקום החניה יהיה תפוס ובכך ייאלץ לחנות במקום אסור.

המערער העיד, כי הצורך שלו בחניה היה רק על-מנת שיוכל ללוות את אחיו הנכה ולקחת אותו למקום הסמוך {בית-הדין לעבודה} על-מנת שיוכל להיפגש עם נציגה של המוסד לביטוח לאומי.

ועל-פי עדותו: "דבר שלקח בין 20-15 דקות, על-מנת להוביל אותו, יצאתי ונסעתי לקחת אותו בחזרה". כלומר, מהמסכת העובדתית עולה, כי המערער במקרה הספציפי לא "ניצל" את תו הנכה של הרכב על-מנת לחנות במקום לאורך זמן למרות שמדובר במקום המיועד לפריקה וטעינה, אלא במקרה הספציפי, הוא עצר את רכבו במקום רק על-מנת שיוכל ללוות את אחיו העיוור לפגישה שנקבעה לו עם נציגת המוסד לביטוח לאומי, וכי מדובר בעצירה של מספר דקות.

בא-כוח המערער הדגיש בדיון, כי הוא מודע לכך שלא ניתן לקבל את הטיעון ולפיו, יותר לנכה לחנות ללא מגבלת זמן במקום שמיועד לפריקה וטעינה אלא לטענתו, יש לערוך איזון אינטרסים ואם נכה צריך לחנות למספר דקות לאירוע מוגדר קצר, יש לאפשר לו לעשות כן, גם במקום שמיועד לפריקה וטעינה, גם אם הפעולה הספציפית שהוא עושה, לא נכנסת לגדר "פריקה" ו"טעינה" במובנה המילולי.

בית-המשפט קבע, כי מהמסכת העובדתית שעלתה מחומר הראיות, אשר אינה שנויה במחלוקת, עלה כאמור, כי החניה של המערער היתה לפרק זמן של כ- 20-15 דקות וכי במקרה הספציפי לא הוכחה הפרעה ספציפית לתנועה אלא רק הפרעה פוטנציאלית בלבד.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי פקחי המשיבה נוהגים שלא לתת דו"ח בגין עצירה במקום המיועד לפריקה וטעינה מיד כאשר הרכב חונה, אלא ממתינים פרק זמן קצר של כ- 10 דקות, וגם עובדה זו לא שנויה במחלוקת בתיק זה. עובדתית, המערער חנה במקום פרק זמן קצר כעולה מעדותו.

כמו-כן, לא נסתרה טענת המערער ולפיה, לא היה לו מקום אחר סמוך לאותו מקום על-מנת לחנות בו וכב' השופט קיבל את טענת המערער, לפיה לא היה צריך לדרוש ממנו אישור מבעל חניון סמוך ולפיו החניון היה מלא.

עצם העמדת הרכב במקום המיועד לפריקה וטעינה, אכן מצביע על כך שיכולה להיות הפרעה לתנועה, אך דרישת סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים היא לכך שההפרעה תהיה ממשית.

משלא הוכח ואף לא נטען, כי במקרה הספציפי היתה הפרעה ממשית לתנועה והכרעת הדין נסמכת רק על פוטנציאל הפרעה, ומשהוברר, כי החניה במקום המיועד לפריקה וטעינה היתה רק לפרק זמן קצר של מספר דקות על-מנת לאפשר למערער לעזור לאחיו העיוור להגיע לפגישתו, אזי אין מקום להחמיר עם המערער מעבר להתנהלות המקובלת על פקחי המשיבה ביחס לאנשים אחרים שאינם נכים.

השילוב בין הוראות חוק חנייה לנכים ובין תכלית התמרור בנוגע לפריקה וטעינה, מוביל לכך שאין לקבוע, כי עצם ההפרעה הפוטנציאלית לתנועה בעצם העובדה שמבוצעת חניה של רכב הנכה במקום מיועד לפריקה וטעינה, מהווה "הפרעה ממשית" לתנועה כמשמעותה בסעיף 2(א)(4) לחוק החניה לנכים.

בית-המשפט ציין, כי יש גם ממש בטענת בא-כוח המערער ולפיה, תוצאת פסק-הדין שניתן בבית-משפט קמא מובילה למצב לפיו, אם היה המערער פורק כסא גלגלים ומביא אותו לבית-הדין לעבודה לצורך הפגישה של אחיו עם נציגת המוסד לביטוח לאומי, היה מעשה זה נכנס לגדר "פריקה ו"טעינה" והיה מותר לפי עמדת המשיבה, ואילו מצב שבו המערער לוקח את אחיו העיוור לפגישה, ולאחר מכן יוצא מהבניין, אינו נכנס לגדר "פריקה" ו"טעינה" והוא אסור, על-פי עמדת המשיבה, ואין היגיון רב ביצירת מצב חוקי שונה בכל אחת משתי הסיטואציות הללו.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט זיכה את המערער.

במקרה אחר, ב- ת"פ (יר') 2322/11 {מדינת ישראל נ' אפלבוים שאול, תק-של 2012(1), 66855 (2012)} הנאשם החנה את רכבו בחניה בניגוד לתמרור "אין עצירה למעט פריקה וטעינה".

בית-המשפט קבע, כי נוסח חוק חניה לנכים היתה גורמת לנהג הסביר להבין, כי תנאי חניית רכב נכה חלים על כל מקום בו החניה לא מותרת, כולל אזורי פריקה וטעינה, כל עוד התמלאו כל התנאים בהתאם לחוק חניה לנכים. זה כאשר קיימת רשימה סגורה ביחס למקומות היכן חל איסור גורף חרף הצטברות התנאים כאמור.

אין חולק שחניה ותפיסת מקום מיועד לפריקה וטעינה מפריע לאלו שתפקידם לפרוק סחורה. אולם האם כך המצב 24 שעות ביממה? האם אזור מסחרי שומם בחצות סמוך לאזור השוק דומה לאותו אזור בשעה 06:00 בבוקר, בשיא הפריקה וטעינת הסחורה? התשובה לכך שלילית.

במקרה דנן, עלה מהתמונות חד וחלק שהיה מדובר בצהרי יום שקט, לאחר שעות המקובלות לפריקת סחורה לחנויות {בדרך כלל בשעות הבוקר}. ניתן להבחין בתמונות במקומות חניה פנויים לפריקה ולטעינה. האם על כך חל איסור גורף על-פי חוק. לא ניתן לקבוע באופן גורף שכל חניה במקום פריקה וטעינה מהווה הפרעה לתנועה הכללית, כאמור בסעיף 3 לחוק חנייה לנכים.

לכן, נוסח החוק אינו מספק לציבור הבנה על איסור מוחלט.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מאחר ואין הוא נדרש להכריע בעניין נוכח התוצאות, על המחוקק לתת את הדעת בתיקון נוסח החוק.

לאור מכלול הנסיבות לעיל, בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק הסביר בהתאם לסעיף 39י"ט עם זיקה לסעיף 22 לחוק העונשין.

במקרה אחר, ב- תיק מס' (יר') 6747/11 {מדינת ישראל נ' אביזוהר שבתאי, תק-של 2012(1), 66878 (2012)} דובר בחנייה אחר הצהריים, כאשר לרוב, עיסוק פריקה וטעינה אשר נעשתה בבוקר כבר הסתיימה.

בית-המשפט קבע, כי הנאשם הצליח לעורר ספק סביר שעשה כל שניתן כדי להמנע מהעבירה. ולפי התמונות, קיים ספק סביר אם היתה הפרעה ממשית לתנועה בעת שהיית הרכב במקום החניה. המסקנה מבוססת על העדר תנועה בתמונות המצביעות על "הפרעה ממשית לתנועה" בשילוב שעת היום 15:20 עד 16:00 אחר הצהריים, פרק זמן אשר בדרך כלל לא מיועד לעומס תנועה, לפריקה וטעינה.

ביחס ליתר התנאים, על-פי חוק חנייה לנכים, עצם קיום מקומות חניה אחרים לנכים או חניון, אינו סותר את עדות הנאשם שהקפיד לקיים את תנאי החוק, חיפש חניה ולא מצא.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי קיים ספק סביר אשר הינו לטובת הנאשם, ויש לזכות אותו מכתב האישום.

20. המשיב, בעל תו נכה, חנה בצמוד לאבני שפה הצבועות באדום-לבן בנתיב המשמש כניסה לחניון בניין - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיפים 1 ו- 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

ב- עפ"א (ת"א) 2626-01-12 {מדינת ישראל נ' עופר בירן, תק-מח 2012(1), 9517 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, לפיו זוכה המשיב מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.כתב האישום ייחס למשיב חנייה במקום אסור בעצירת כלי רכב, בסמוך לבית רובינשטיין שבדרך מנחם בגין בתל-אביב.

בית-המשפט קמא קבע, כי אין חולק באשר לשתי עובדות: המשיב חנה בצמוד לאבני שפה הצבועות באדום-לבן בנתיב המשמש כניסה לחניון הבניין; רכב המשיב מצויד בתג נכה והוא חנה לצורך הפסקת אוכל במסעדה שבצמוד למקום החניה.

השופט הנכבד הגיע למסקנה ולפיה המשיב עמד בכל ארבע הדרישות לפי חוק החניה לנכים. נקבע, כי: לא נטען, כי בסמוך יש מקום חניה מוסדר לנכים; חניון נמצא במקום רחוק יותר, והיה מחייב את המשיב להליכה ארוכה במידה ניכרת; החניה לא מנעה מעבר של הולכי רגל; לא נגרמה הפרעה ממשית לתנועה. המשיב לא חסם את הכניסה לחניון ואף לא את שדה הראיה של הנכנסים או היוצאים.

המערערת טענה, כי בית-משפט קמא היה צריך להעדיף את גרסת הפקח, אשר רשם הערותיו בזמן אמת, לפיהן רכבו של הנאשם, המשיב, חסם את נתיב הנסיעה המיועד לכניסה לחניון וכן טעה בית-משפט קמא, משקבע, כי המשיב הוכיח את כל התנאים המנויים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים, למרות שהמשיב הודה, כי השיקול הכלכלי הוא זה שהניע אותו שלא להיכנס לחניון סמוך.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי במקרה דנן, הטענה המרכזית של המערערת היא, כי סמוך למקום החניה, נמצא חניון ולפיכך, טענה בא-כוח המערערת, כי לא התקיים התנאי בסעיף 2(א)(2) לחוק חניה לנכים ולפיכך, לא התקימו כל התנאים המצטברים המאפשרים לנכה לחנות במקום שאין בו חניה מותרת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי כפי שהוא קבע ב- עפ"א (ת"א) 36321-10-11 {גד ורקשטל נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2011(4), 10490 (2011)}, המילה "בסמוך" הנמצאת בסעיף 2(א)(2) לחוק החנייה לנכים, יכולה לכלולגם חיפוש בחניונים קרובים, אך אין לקבוע מסמרות בנוגע למרחק המדויק שאמור להיות במקום החניה ובין החניון הקרוב ויש לבחון, כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו, ובין היתר רשאי בית-המשפט לשקול את מצבו של הנכה הספציפי במקרה הספציפי.

ב- עפ"א 2678-01-12 {מדינת ישראל נ' חי דוד פליקס ספיר, תק-מח 2012(1), 28487 (2012)} ציין בית-המשפט, כי העלאת טיעון כלכלי מצידו של הנכה {הטענה ולפיה לא יכל להרשות לעצמו להיכנס לחניון ולשאת בעלות}, היא איננה טענה שבית-משפט חייב להתעלם ממנה באופן גורף. עוד הוסיף בית-המשפט, כי רכבו של נכה, משמש פעמים רבות כ"רגליו".

לא כל נכה יכול להתנייד ממקום למקום ללא רכבו. המשיב הדגיש, כי הוא סובל מצליעה משמעותית בשתי רגליו ואינו יכול לעמוד מבלי להיתמך וכל צעד וצעד עולה לו במאמץ ובסיכון.

בניגוד לחבריו לעבודה אשר אינם נכים, אשר מעוניינים להגיע לאותה מסעדה שאליה הוא בחר להגיע, אשר יכלו לרדת ממקום העבודה וללכת ברגליהם למסעדה, הוא היה צריך לרדת לרכבו, לעשות "סיבוב גדול" {כדבריו} ולמצוא מקום חניה קרוב ככל האפשר לאותה מסעדה.

בית-המשפט קבע, כי כאשר מדובר בנאשם שהוא נכה ברגליו, כפי שניכר עליו, אשר "סופר" ושוקל כל צעד וצעד שהוא נדרש לעשות, אין מקום לחייבו אוטומטית להיכנס לחניון מהסוג של חניון רובינשטיין. כלומר, חניון בבניין משרדים המשתרע על שטח רחב יחסית, כאשר לא ניתן להבטיח לנכה שהוא דווקא זה שיוכל לחנות סמוך למעלית.

בנסיבות אלו, בית-המשפט קיבל את קביעתו של השופט ולפיה מקום החניה בחניון הספציפי היה מחייב את הנאשם, המשיב, להליכה ארוכה במידה ניכרת מזו שהיה עליו ללכת מן המקום שבו חנה וכי דרישת סעיף 2(א) לחוק החניה לנכים התמלאה במקרה דנן.

באשר לקביעת בית-המשפט ולפיה לא הוכחה "הפרעה ממשית לתנועה", קבע בית-המשפט, כי קביעתו של בית-משפט קמא מתבססת על התמונות שהוצגו הן על-ידי פקח המערערת והן על-ידי המשיב. השופט ציין, כי ניתן להביא בחשבון במקרה דנן, גם את ההנחה, כי התנועה בנתיב בו חנה המשיב היא דלילה באופן יחסי והגיע למסקנה ולפיה, היה מדובר במקרה דנן בהפרעה סבירה ולא הפרעה ממשית. בית-המשפט לא מצא, כי יש מקום להתערב גם בקביעה זו והיא היתה מקובלת עליו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

21. הנאשם הואשם בכך שהוא החנה את רכבו על מדרכה, באופן שהפריע למעבר הולכי רגל ועגלות - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 7(א) לחוק העזר לזכרון יעקב חדרה (העמדת רכב וחנייתו) התשע"ג-2012; סעיף 72 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ב- חע"ק (חדרה) 28840-01-16 {מועצה מקומית זכרון יעקב נ' דניאל חן, תק-של 2016(2), 90464 (2016)} הוגש כנגד הנאשם, בעל תג נכה, כתב אישום המייחס לו עבירה של חניה על המדרכה באופן המפריע למעבר הולכי רגל ועגלות לפי סעיף 7(א) לחוק העזר לזכרון יעקב חדרה (העמדת רכב וחנייתו) התשע"ג-2012 וסעיף 72(2א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 ותקנה 2 לתקנות חניה לנכים.

הנאשם הואשם בכך שהוא החנה את רכבו על מדרכה בזכרון יעקב באופן שהפריע למעבר הולכי רגל ועגלות. הנאשם הודה בכך שהחנה את רכבו במקום, וטען, כי בהגיעו אל המקום במהלך חול המועד סוכות ובחיפושיו אחר מקום חניה פנוי לרכבו, הוא מצא, כי כל מקומות החניה המיועדים לנכים היו תפוסים וכי בשל קשיי ההליכה מהם הוא סובל, החליט להחנות את הרכב על המדרכה.

הפקח הסביר בעדותו, כי הנאשם החנה את רכבו, באופן שגרם הפרעה חמורה למעבר על המדרכה וציין, כי אמנם מדובר במדרכה רחבה אלא שבאותה עת, חול מועד סוכות, והרחוב היה עמוס במבקרים, מה גם שבית הכנסת הגדול ממוקם בסמוך לשם.

בית-המשפט קבע, כי התצלומים שהוגשו מטעם שני הצדדים מלמדים בבירור על כך שהמקום עליו החנה הנאשם את רכבו מהווה מדרכה.

על-פי פסיקת בתי-המשפט, על-מנת שמקום ייחשב כמדרכה, עליו לעמוד במבחן כפול, מבחן המיקום, "חלק מרוחבה של דרך שאינו כביש המצוי בצד הכביש" ומבחן הייעוד, "מיועד להולכי רגל" {ראה: ע"פ (יר') 17161-04-13 יורם ניצן נ' עיריית ירושלים, תק-מח (2), 24336 (2013)}.

בע"פ 50/71 {אנוש בר-שלום נ' מדינת ישראל, פד כה(1), 679 (1971)} עמד כב' השופט עציוני על משמעות המונח "מדרכה" וקבע, כי: "ישנו שלב שבו מפסיק צד הדרך להיות מקום סתם ומתחיל להיות ראוי להיקרא מדרכה. שלב זה הוא לדעתי שלב הפרדתו מהכביש בדרך בולטת (למשל על ידי אבני שפה) והקצאתו לשימושם הבלעדי של הולכי הרגל".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לפי צילום הרכב שצורף לדו"ח והסברי הפקח, בעת ביצוע העבירה המיוחסת לנאשם, חנה רכבו של הנאשם באופן שהיווה הפרעה ממשית להולכי הרגל במקום, שכן הוא חסם כמעט לחלוטין את המעבר בקטע שבין עמוד החשמל לפח, הנראים גם בתצלומים שהוגשו מטעם הנאשם.

לכן, גם אם נניח לטובת הנאשם, כי באותה עת לא היו במקום מקומות חניה פנויים לנכים ואף לא מגרש חניה מסודר אחר, הרי שבהחנותו את רכבו באופן הנראה בתצלום ת/1 הוא מנע מעבר חופשי להולכי רגל, עגלות ילדים או עגלות נכים.

כמו-כן, ציפיית הנאשם לכך שהמשתמשים במדרכה יסטו משטחה המרכזי ומן המעבר העיקרי בה וילכו על שוליה הצמודים לכביש, איננה סבירה בנסיבותיו של מקרה זה, ולו הוא היה מחנה את רכבו במקום אחר, בצדי המדרכה באופן שאיננו חוסם את חלקה המרכזי, לא היה הדו"ח ניתן לו.

אשר-על-כן ולנוכח אי-התקיימות תנאי סעיף 2 לחוק חניה לנכים, בית-המשפט קבע, כי הנאשם לא היה רשאי להחנות את רכבו כפי שהחנה אותו במקרה זה, והרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

22. הנאשם, בעל תו נכה, העמיד את רכבו, בחניון בית חולים פוריה, במקום שהחניה בו נאסרה, על-ידי אבני שפה מסומנות אדום ולבן - הנאשם זוכה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיפים 1 ו- 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998; סעיף 4 לחוק עזר לעמק הירדן (העמדת רכב וחנייתו),התשנ"ז-1997.

ב- ח"נ (בית-שאן) 57977-11-13 {מועצה אזורית עמק הירדן נ' רימון ח'ורי, תק-של 2014(3), 59200 (2014)} הנאשם עמד לדין בגין עבירה של חניה בניגוד להוראות סעיף 4 לחוק עזר לעמק הירדן (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"ז-1997.

כפי שעלה מכתב האישום, הנאשם, בעל תו נכה, העמיד את רכבו, בחניון בית חולים פוריה, במקום שהחניה בו נאסרה, על-ידי אבני שפה מסומנות אדום ולבן, בניגוד לתמרור 818.
השאלה שעמדה להכרעה היתה, האם חנייתו של הנאשם כאמור, היתה בציר מרכזי של בית החולים והיוותה "הפרעה ממשית לתנועה".

בית-המשפט קבע, כי מלבד אמירה כללית של הפקח, לפיה הנאשם חסם ציר מרכזי בבית החולים, עדותו של הפקח לא נתמכה בראיות או בתמונות כלשהם, להוכחת טענה זו.
ככל ורצתה המאשימה להוכיח טענתה בדבר היות מקום החניה ציר מרכז בבית החולים, וכן כי חניית הנאשם גרמה להפרעה ממשית לתנועה, היה עליה לתמוך טענתה זו בתמונות הן של כלי הרכב העוברים במקום, אשר משמשים את בית החולים, לרבות לצורך העברת חומרים וציוד וכד', והן של האמבולנסים העוברים בציר זה, כטענת בא-כוח המאשימה.

כן יכלה המאשימה להסתייע בעדות מי מנושאי המשרה הרלוונטיים בבית החולים, ובכללם קב"ט בית החולים, על-מנת להסביר את חשיבותו של הציר הנ"ל, וזאת לא עשתה המאשימה. מלבד הפניה לתמונה ת/1, ממנה לא היה ניתן ללמוד מאומה, לא הצליחה המאשימה לעמוד בנטל ההוכחה, כי המדובר בציר מרכזי של בית החולים.

מנגד, מהתמונות אשר צירף הנאשם, שעדותו לפיה לא מצא מקום חניה פנוי, לא נסתרה, עלה, כי הנאשם החנה את הרכב בצמוד למדרכה, בדרך שאינה מסכנת את עוברי האורח ואין היא מונעת מעבר חופשי מהם, או מהולכי רגל, לרבות מעגלות ילדים ונכים, ככל וניתן לראות, כי רכבו של הנאשם אינו חוסם את המדרכה או עולה עליה. כן, מהתמונות דלעיל ניכר, כי רכבו של הנאשם חונה בצורה מסודרת, אינו גורם הפרעה ממשית לתנועה, וחונה בכביש מרווח, שאין כל סיבה, כי רכבים אחרים לא יעברו בו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הורה על זיכויו של הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

23. הנאשם הועמד לדין באשמה, כי החנה את רכבו על מדרכה - הנאשם זוכה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5(ב)(3) לחוק עזר לעכו (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1990.

ב- ח"נ (עכו) 34335-01-11 {עירית עכו נ' דוד הרצל ברכה, תק-של 2011(4), 54615 (2011)} הנאשם הועמד לדין באשמה, כי עבר עבירה לפי סעיף 5(ב)(3) לחוק עזר לעכו (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1990, זאת משום, שלפי הנטען בכתב האישום, החנה את רכבו על המדרכה ברחוב העצמאות בעכו.

הנאשם הודה, כי החנה את רכבו במועד ובמקום כנטען בכתב האישום, אולם טען, כי הוא נכה והחנה את הרכב על המדרכה באופן שלא הפריע למעבר הולכי רגל. עוד טען הנאשם, כי הוא הציג את תו הנכה ברכב וכי בקרבת מקום לא היו מקומות חנייה פנויים.

הנאשם העיד, כי רוחב המדרכה במקום הוא 6 מטר {הפקח לא שלל זאת בעדותו}, כי העמיד את רכבו בצמוד לשפת המדרכה והיה מספיק מקום למעבר הולכי רגל "כולל לאישה עם עגלת תינוק וגם לנכה בכסא גלגלים". עוד העיד הנאשם, כי לא היה אף מקום חניה אחר פנוי ולכן, בלית ברירה, החנה את רכבו על המדרכה.

בית-המשפט ציין, כי לא רק שגירסת הנאשם לא נסתרה {הפקח לא טען שלא ניתן לעבור אלא רק שהוא "חושב" שהרכב היה מפריע לעבור}, אלא שבא-כוח המאשימה כלל לא טרחה לחקור אותו בחקירה נגדית, והדבר אומר דרשני.

לפיכך, בית-המשפט נתן אמון מלא בגרסת הנאשם וכפועל יוצא מכך, קבע בית-המשפט, כי התמלאו כל 4 התנאים המצטברים המתירים לנכה להחנות רכב "במקום שאין החניה מותרת בו", כעולה מהוראות סעיף 2 לחוק חניה לנכים.
לאור כל האמור לעיל, הנאשם זוכה מביצוע העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

24. הנאשם העמיד את רכבו על המדרכה, במקום שלא הוסדר להעמדת רכב וחנייתו - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 72 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ב- תת"ע (פ"ת) 4732-05-15 {מדינת ישראל נ' שלמה אלנתן, תק-של 2016(4), 4655 (2016)} הוגש כנגד הנאשם כתב אישום, לפיו העמיד את רכבו על המדרכה, במקום שלא הוסדר להעמדת רכב וחנייתו בניגוד לתקנה 72(א)(2א) לתקנות התעבורה.

הנאשם כפר בביצוע העבירה וציין שיש לו תו חניה, הוא הגיע להיכל התרבות והחניה היתה מלאה, עשה שני סיבובים ולא מצא חניה בסביבה, לא היתה לו ברירה אלא להחנות על המדרכה. עוד ציין הנאשם, כי הוא העמיד את הרכב בצורה שלא הפריעה לתנועה עם שני גלגלים על המדרכה, למדרכה אין המשך, והיה ברכב תו נכה.

מטעם התביעה העיד קלמי נוי, מתנדב במשטרה, שרשם את הדוח, וסיפר, כי באותו יום אזרח התלונן על האירוע וביקש טיפול, כשהגיע למקום ראה רכב שחונה על המדרכה, שם לב שיש תו נכה ושבמקרים של נכים מתחשבים, אולם החניה היתה צמודה לקיר ולא הושאר מספיק מקום למעבר הולכי רגל, ומי שרצה לעבור היה צריך לרדת לכביש, דבר המסכן את הולכי הרגל, לכן רשם לו דוח. בחקירתו הנגדית ציין, כי לא זוכר אם הרכב עמד על המדרכה עם 4 גלגלים או שניים, וחזר על כך שאופן העמדת הרכב הפריעה למעבר הולכי רגל.

בית-המשפט מצא שיש להרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום, שכן האופן בו החנה הנאשם את רכבו, מנע מעבר חופשי להולכי רגל, לעגלות ילדים או כיסא גלגלים.מהתמונות שצירף הנאשם עלה באופן ברור, כי אכן הנאשם לא השאיר מעבר להולכי רגל, כולל נכים בכיסא גלגלים, עגלת תינוק וכו', וזאת גם אם הוא העמיד רק שני גלגלים על המדרכה ושני גלגלים על הכביש.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט מצא, כי הנאשם לא עמד בתנאי החוק, המאפשרים לו להחנות את הרכב כפי שעשה, והרשיע אותו בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

25. הנאשם החנה את רכבו על נתיב הנסיעה הימני מבין שני נתיבים במקום, מקום שנאסרה בו העמדת הרכב על-ידי סימון בצבע אדום ולבן על שפת המדרכה, וגרם בכך "עיכוב לתנועה" - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; תקנה 71 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; סעיפים 2-1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

ב- תת"ע (ת"א) 4970-12-15 {מדינת ישראל נ' ראובן צבעוני - בעצמו, תק-של 2016(1), 103091 (2016)} הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בעבירה של עצירת רכב באופן שיש בו משום הפרעה לתנועה, בניגוד לתקנה 71(1) לתקנות התעבורה.

על-פי עובדות כתב האישום, נצפה רכבו של הנאשם כשהוא חונה בעיר חולון, וגורם בכך הפרעה לתנועה כאשר החנה את רכבו על נתיב הנסיעה הימני מבין שני נתיבים במקום, מקום שנאסרה בו העמדת הרכב על-ידי סימון בצבע אדום ולבן על שפת המדרכה, וגרם בכך "עיכוב לתנועה".

על-פי העובדות המתוארות בכתב האישום: "באופן העמדת הרכב כמתואר נהגים נאלצו לעצור ולסטות אל הנתיב הנותר, דבר שגרם חסימת תנועה".על-פי גרסת עד התביעה, בהגיעו למקום הבחין בחסימת התנועה, עצר את רכבו מאחורי הרכב של הנאשם, נהג אחר של רכב נוסף שחנה במקום התבקש לעזוב את המקום וכך עשה, השוטר החל ברישום הדו"ח כנגד הנאשם שלא היה ברכב או בקרבתו ובשלב מסוים הגיע הנאשם למקום.

עיקר טענתו של הנאשם היא למעשה טענה חוקית ומשפטית והיא, כי חנייתו במקום לשיטתו, היתה כחוק, מאחר ורכבו נושא תו חניה לרכב נכה.

בית-המשפט קבע, כי הנאשם אכן החנה את רכבו במקום המתואר בדו"ח שערך השוטר, היינו ברחוב סוקולוב בעיר חולון, במקום בו אסורה העמדת הרכב, שכן שולי המדרכה מסומנים בפסים אדום-לבן. אין מחלוקת, כי מדובר בעורק תחבורה עירוני ראשי, רחוב סוקולוב בעיר חולון בשעת ערב במקום בו מתנהלת לכל הדעות תנועה ערה של רכבים וכפי שהעיד השוטר בבית-המשפט, גם של אוטובוסים.

במקום שני נתיבים המיועדים ומכוונים לנסיעת כלי רכב. הנאשם חנה במקום שבו מסומן בבירור איסור חניה וזאת באמצעות סימון פסים אדום לבן לאורך שפת המדרכה.אין ספק, כי חניה תוך חסימת נתיב אחד מבין שני נתיבים במקום כמתואר, מהווה הפרעה ממשית לתנועה.כל פרשנות אחרת היא אבסורדית, שכן מה לנו הפרעה ממשית יותר לתנועה מאשר חסימת מחצית מהדרך וזאת במקום ובשעה בו קיימת תנועה ערה של כלי רכב.

כמו-כן, בית-המשפט קיבל את התרשמות השוטר בנקודה זו, ואת התיאור שתיאר לגבי מהות ההפרעה, שהתבטאה בחסימת נתיב אחד {הימני} מבין 2 נתיבים וגרמה אף לכלי רכב שנסעו בנתיב הימני, לצורך לעבור נתיב, לנתיב השמאלי, על-מנת להיות מסוגלים להשתלב בתנועה ולהמשיך בנסיעה. אין ספק, כי מדובר בהפרעה ואף בהפרעה ממשית ומבחינה זו, בית-המשפט דחה את טענתו של הנאשם.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי ככלל, הלכה היא, כי סעיפים 2 ו- 3 לחוק חניה לנכים: "מבטאים איזון בין ההגנה על זכותו של נכה לחניה נגישה לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על הסדר הציבורי בכבישים ובמדרכות. על כן קובע סעיף 2 תנאים מצטברים שרק בהתקיימם רשאי נכה להחנות את רכבו במקום שאין החניה מותרת בו" {רע"פ 4819/10 רחמים נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (22.07.10); רע"פ 5959/13 לאור נ' מדינת ישראל (21.01.14); רע"פ 604/10 לביא נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו) (10.05.10)}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי הנאשם לא עמד בתנאי חוק הנכים ולא הוכיח את קיומם של התנאים המנויים בסעיף 2(א) לחוק חנייה לנכים, שקיומם נדרש להתקיים במצטבר.

לפיכך, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעובדות כתב האישום.

26. הנאשם העמיד את הרכב על נתיב נסיעה, ולא אפשר לרכבים לנסוע בצורה בטוחה - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; תקנות 1 ו- 21 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; סעיף 71 לפקודת התעבורה (נוסח חדש).

ב- תת"ע (ת"א) 3647-10-14 {מדינת ישראל נ' זאב רפאל, תק-של 2015(2), 78115 (2015)} הוגש כנגד הנאשם כתב אישום בגין ביצוע עבירה על תקנה 21(ב)(3) לתקנות התעבורה, בגין גרימת הפרעה לתנועה, בכך שהעמיד את הרכב על נתיב נסיעה, ולא אפשר לרכבים לנסוע בצורה בטוחה.

על-פי עובדות כתב האישום, בהיותו של השוטר אלי אמסלם בפעילות אכיפה בנמל תל-אביב, הבחין ברכב כשהוא עומד מול חנות והוא חוסם את נתיב הנסיעה מכיוון דרום לצפון, כשכלי כלי רכב העומדים אחריו, מנועים מלנסוע עקב תנועה בנתיב הנגדי.

השוטר המתין מעל 15 דקות עד שהנאשם ישוב למונית והכווין את התנועה במקום, בעקבות עמידתה של המונית וחסימתה את נתיב הנסיעה. הנאשם יצא מהחנות עם שקית בידו, וטען, כי קנה דבר מה, זאת למשך 5 דקות. השוטר ציין, כי המדרכה במקום צבועה אדום לבן, ואף מוצב תמרור האוסר על עצירת כלי רכב.

כשיוחסה לנאשם ביצוע העבירה, טען כדלקמן: "זה היה בסך הכל 5 דקות וחזרתי. זה רכב נכה ולא היה לי איפה לעמוד. אני רוצה להוסיף כי הראיתי לשוטר שיש לי תו נכה בתוקף".

במקום בו חנתה המונית, צבועה שפת הכביש אדום לבן, ואף מותקן תמרור 433 שמשמעו, כי אסורה כל עצירה וחניה של רכב בדרך, בצד שבו הוצב התמרור, אלא אם דרוש הדבר למילוי הוראות כל דין.

טענותיו העיקריות של הנאשם היו, כי העמיד את המונית בהתאם לתנאים שנקבעו בחוק חנייה לנכים, וכי על-פי החוק רשאי היה להעמיד את המונית במקום בו אין החנייה מותרת, ובלבד שלא נגרמה הפרעה ממשית לתנועה. לטענתו, לא נגרמה הפרעה ממשית לתנועה, אך גם אם נגרמה הפרעה כאמור, הרי שבפסיקה נקבע, כי לנכה מותר לגרום להפרעה ממשית לתנועה למשך 25 דקות לפחות.

בית-המשפט קבע, כי ברע"פ 5273/12 {זאב גיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 5247 (2013)}, הטעים כבוד השופט רובינשטיין את חשיבותה של זכות הנגישות לאנשים בעלי מוגבלויות, אך בה בעת ציין, כי זכותם של נכים לנגישות אינה זכות מוחלטת, אלא היא בעלת אופי יחסי. מולה ניצבים אינטרסים וזכויות אחרות, שגם להם יש ליתן משקל.

עוד קבע השופט רובינשטיין, כי ראוי להעמיד על זמן של 25 דקות את חנייתו של נכה במקום המותר לטעינה ופריקה בלבד, כך שזו לא תיחשב כהפרת חוק חנייה לנכים. אולם גם אם חנה רכב הנושא תג נכה למשך פרק זמן העולה על 25 דקות אין משמעו בהכרח מתן ד"וח, אלא על הפקחים להפעיל שיקול דעת בהתחשב בנסיבות העניין, כגון אופי האזור {צפיפותו}, שעת ואופן החנייה ומשכה.

מכאן עלה, כי פרשת גיא עניינה בחניה במפרץ, בו החנייה מותרת בנסיבות מסוימות, גם ביחס לאדם ללא מגבלות, זאת לצורך פריקה וטעינה. אין היא חלה ביחס לנסיבות דנן, בהן חנה הנאשם במקום בו חל איסור מוחלט לחנייה ואף לעצירה.

ב- רע"פ 1650/14 {אלחנן טולידאנו נ' מדינת ישראל, תק-על 2014(2), 1306 (2014)}, המבקש חנה במקום בו אסורה החנייה ואף מוטל בגינה "קנס מוגדל". השופט שהם ציין, כי במקום כזה, ספק רב אם אמנם "קיומה של הפרעה ממשית לתנועה", תלוי במשך זמן החנייה.

במקרה דנן, בית-המשפט קבע, כי לא הוכח קיומו של תמרור "קנס מוגדל", אך צויין קיומו של תמרור 433, האוסר על עצירה במקום. בנוסף נמצא, כי המונית גרמה לחסימת נתיב הנסיעה לכיוון צפון. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת הנאשם, כי בהיותו נכה, היה רשאי לגרום להפרעה ממשית לתנועה למשך זמן של עד 25 דקות.

ב- עפ"א (ת"א) 10057-04-13 {רון טראוב, עו"ד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2013(2), 14415 (2013)}, המערער, נכה בשיעור של 100% הנושא תג נכה כחול המיועד לנכה משותק רגליים, חנה בנתיב תחבורה ציבורית, זאת לטענתו למשך דקה, על-מנת להגיע לסניף בנק. המערער טען, כי בהיותו נכה משותק רגליים חלה עליו הוראת סעיף 71א1(א) לפקודת התעבורה הקובעת, כי מי שניתן לו תג נכה כאמור, רשאי לנהוג ברכב שלגביו ניתן התג האמור בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית.

כבוד השופטת כהן ציינה, כי אין לקבל דרך פרשנות לפיה לנכה יהיה מותר לחנות או לעצור את רכבו בנתיב לתחבורה ציבורית, והרכב הציבורי יצטרך לבצע עקיפה של רכב הנכה משמאל ולהוריד נוסעים או להעלותם שלא בתחנה או שלא צמוד למדרכה.

בית-המשפט קבע, כי מסקנתו דומה למסקנתה של השופטת כהן. נכה אינו רשאי לחסום בחנייתו את נתיב הנסיעה בכביש, באופן בו רכבים הנוסעים על אותו נתיב יידרשו לעקוף את רכבו, ותנועת כלי הרכב הנוסעת בנתיב הנגדי תידרש לעצור את נסיעתה, על-מנת לאפשר את העקיפה. חנייה כאמור מהווה הפרעה ממשית לתנועה.

הדבר נכון ביתר שאת, לאור עדות השוטר, ממנה עלה, כי ביום שישי בבוקר היה עומס תנועה בנמל תל-אביב, כך שאף בהתחשב בנסיבות המקום והזמן, היתה אסורה חנייתו של הנאשם על נתיב הנסיעה, בפרט כשמשך זמן החנייה עמד על 15 דקות לערך.

עוד ציין בית-המשפט, כי בפרשת גיא קבע השופט רובינשטיין, כי המונח "הפרעה ממשית לתנועה" שבסעיף 2(א)(4) לחוק חנייה לנכים משמעו הפרעה פוטנציאלית לכל שימוש המותר במרחב הציבורי. מכאן שבהתחשב במיקום החנייה, משך זמן החנייה, ואף במועדה, ניתן לקבוע בבירור קיומה של הפרעה ממשית פוטנציאלית. זאת ועוד, משחסמה המונית נתיב נסיעה, הרי כל עיכוב הנגרם עקב הצורך בעקיפתה ובעצירת כלי רכב בנתיב הנסיעה הנגדי, עשוי לגרום להפרעה ממשית לתנועה.

הנאשם לא היה רשאי לחסום את כביש הגישה למגרשי החנייה, בפרט בשעה בה קיים עומס תנועה. בנסיבות אלה הדעת נותנת כי קיימים בנמל מקומות חנייה רבים, ולא נדרשה חנייה דוקא על נתיב הנסיעה.

בית-המשפט ציין, כי סעיף 3א' לחוק החנייה לנכים שעניינו הדרישה לצילום הרכב, אינו חל על הודעת תשלום קנס שהומצאה בידי שוטר {סעיף 3א'(ג) לחוק חנייה לנכים}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי לא התקיימו במקרה דנן התנאים הנקובים בסעיף 2(א)(2) ו- 2(א)(4) לחוק חנייה לנכים. לפיכך, הרשיע בית-המשפט את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

27. הנאשם, אשר ברשותו תו נכה {משולש}, חנה על המדרכה, כששניים מגלגלי הרכב על הכביש בצמוד לשפה ומלוא רוחבו של הרכב על המדרכה - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 71 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ב- תת"ע (יר') 6167-05-12 {מדינת ישראל נ' מרסל מוטי הרוש, תק-של 2013(1), 58722 (2013)} הנאשם, אשר ברשותו תו נכה {משולש}, חנה על המדרכה, כששניים מגלגלי הרכב על הכביש בצמוד לשפה ומלוא רוחבו של הרכב על המדרכה.

הנאשם קיבל דו"ח ברירת משפט {250 ש"ח}, בגין חניית רכב באופן שיש בו משום הפרעה לתנועה, עבירה על תקנה 71(1) לתקנות התעבורה.

השוטר הרוש אופיר אשר רשם את הדו"ח העיד, כי הרכב הפריע לתנועה ובנוסף ישנו חניון כ- 30 מטרים משם, פתוח לקהל הרחב. התייחסותו של השוטר לחניון נבעה מהצורך להוכיח, כי הנאשם בהיותו בעל רכב נכה, לא עמד בכל תנאי החוק. הנאשם טען אמנם, כי החניון היה סגור. בין אם דבריו נכונים ובין אם לאו, לא על זה יקום וייפול דבר אלא על השאלה האם הרכב הפריע לתנועה או לא.

בית-המשפט קבע, כי הפרעה לתנועה מתייחסת הן לרכבים והן להולכי רגל, לרבות עגלות ילדים ועגלות נכים, בה בשעה שסניגורו של הנאשם התייחס להפרעה לתנועת מכוניות בלבד.

השוטר הבהיר, כי לו היה מודבק תו נכה עם ציור של כיסא גלגלים, כי אז לא היה רושם דו"ח. בנוסף וידא שאין לרכב מנגנון הפעלה של נכה גפיים תחתונות, למרות שלכאורה גם רכב של נכה במצב קשה יותר, כפוף להוראות חוק חניה לנכים, ומכאן שאופן פעולתו של השוטר מלמדת על התחשבות בצרכי נכים קשים על חשבון יתר הציבור.

אין מחלוקת, כי נכותו של הנאשם או רכבו אינו מהסוג האמור, הנאשם עומד על רגליו אך מתקשה בעמידה ממושכת ובהליכה למרחק העולה על 100 מטרים כעדותו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי נראה, שהנאשם בעת חנייתו, ניסה לצמצם את ההפרעה לתנועת מכוניות בכביש, ולכן החנה את רכבו כשמלוא רוחב המכונית על המדרכה. לטענתו, על-אף צורת חנייתו, נותרו כשני מטרים ברוחב המדרכה להולכי רגל. טענה זו לא הוכחה, לא באמצעות התמונה שהציג ולא באמצעות העדים שלא הביא {אשתו ובתו}. רוחב מכונית פרטית הוא לערך שני מטרים, על-אף התמונה החשוכה, ניתן בוודאות להבין, כי לא נכנסת מכונית נוספת ברוחב המדרכה שנותר ועד לחומת האבן שנמצאת בקצה המדרכה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי המאשימה עמדה בנטל הראיה המוטל עליה והוכיחה מעל לספק סביר, כי רכבו של הנאשם הפריע לתנועה. נטל השכנוע במקרה זה עבר לכתפי הנאשם להוכיח, כי עמד בתנאי חוק הנכים המאפשרים לו להחנות במקום האסור לכלי רכב אחרים, ובנטל זה בוודאי ובוודאי שלא עמד בו.

לפיכך, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

28. הנאשם, העמיד את רכבו ברחוב ויצמן בתל-אביב, באופן שיש בו משום הפרעה לתנועה - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; תקנה 71 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ב- תת"ע (ת"א) 10393-05-10 {מדינת ישראל נ' מנחם רובינשטיין, תק-של 2012(1), 18333 (2012)} הוגש כתב אישום נגד הנאשם, משום שהעמיד את רכבו ברחוב ויצמן בתל-אביב, באופן שיש בו משום הפרעה לתנועה וזאת בניגוד לתקנה 71(1) לתקנות התעבורה.

הנאשם השיב, כי הוא מכיר בכך שהחנה את רכבו במקום שמצויין בדו"ח אך טען, כי זהו מקום שמיועד לנכה וכי שם חנה בהיותו נכה וכי חולק הוא גם על כך שנגרמה הפרעה לתנועה. השוטר הוסיף, כי בעקבות תלונות של הנהלת בית החולים בוטלו זה מכבר חניות שנועדו לנכים במיקום מסויים זה.

השוטר ציין בדו"ח, כי מיקום זה של רכבו החונה של הנאשם היה במיקום הפניה ימינה ביציאה משער בית החולים וכי נגרמה הפרעה בכך לכלי רכב שביקשו לצאת מבית החולים ימינה.

בית-המשפט קבע, כי הנאשם העמיד את רכבו במקום שבו אין החניה מותרת וכי מאחר שלמרבה הצער לא נעשה הדבר בתנאים המוכתבים בחוק החניה לנכים, אין הנאשם נהנה מהגנת החוק ולפיכך אין מנוס מלומר, כי גובשו יסודות העבירה שיוחסה לו, שכן, מדובר היה בהעמדת הרכב במיקום שהביא להפרעה ממשית לתנועה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משאין הנאשם יכול לסתור ולא סתר בעדותו את מצב התנועה ותמונת ההפרעה לתנועה כפי שעלה מעדותו של השוטר, פירושו של דבר שבהעמדת רכבו של הנאשם במיקום זה, מתקיים סעיף 2(א)(4) לחוק החניה לנכים המסייג את היתר החניה, בין היתר, כאשר החניה גורמת להפרעה ממשית לתנועה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הרשיע את הנאשם וקבע, כי אין מנוס מלקבוע, כי תמונת הראיות והדין מובילה למסקנה, כי הוכח שגובשו יסודות העבירה בתיק זה.

29. בקשה לביטול פסק-דין - הנאשם החנה בסמוך לרמזור צומת והפריע לתנועה - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- תת"ע (עכו) 6676-09-11 {מדינת ישראל נ' אברהם דניאל, תק-של 2012(1), 16117 (2012)} הנאשם הגיש בקשה לביטול פסק-הדין, טען, כי לא זומן כדין והעלה טענות כנגד העבירה המיוחסת לו.

בית-המשפט קבע, כי המדובר בזימון כדין, ונהטל הוא על הנאשם להראות, כי אי-קבלת הזימון לא נבעה ממחדל שלו עצמו.

העבירה המיוחסת לנאשם היא, עצירת רכב באופן המפריע לתנועה בניגוד לתקנה 71(1) לתקנות התעבורה. הנאשם מחזיק בתו נכה, לפיכך הוא רשאי לחנות במקום האסור על כלי רכב אחרים, אולם להיתר זה קיימים סייגים, שהרלוונטי לעניינו, לפי סעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים הנו, כי "החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה".

על-פי דוח התנועה, הפריע רכב הנאשם לתנועה בכך שחנה "סמוך לרמזור צומת… הוא מפריע לנסיעה במסלול הימני. היה שלט נכה".כלומר, השוטר שערך את הדוח היה מודע להיות רכבו של הנאשם שייך לנכה, אך ראה לנכון לרשום את הדוח מאחר ונגרמה הפרעה לתנועה.
הנאשם לא חלק על החנייה במקום, אלא שטען, כי לא גרם להפרעה והרכב היה רחוק מהרמזור. הנאשם הגיש תמונות של המקום מהם עלה לכאורה, כי חנה בקרבת מקום לרמזור, ולא במרחק של 25 מטר כטענתו.

בית-המשפט לא הסתפק בעיון בתמונות וביקר בעצמו במקום הרלוונטי, להתרשם ממנו, וקבע, כי אכן החנייה במקום מפריעה לתנועה, ולא נפלה טעות בהחלטה השוטר לרשום את הדוח.

אשר-על-כן, שפיטתו של הנאשם בהיעדר התייצבות לא גרמה לו לעיוות דין. מאחר והנאשם זומן כדין ולא נמצא, כי נגרם לו עיוות דין, בית-המשפט לא ראה מקום לביטול פסק-הדין.

30. 6 כתבי אישום בגין עבירות חניה ביניהן, חניה בתחום תחנת אוטובוסים - הנאשם הורשע בחלק מן העבירות
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 71 לפקודת התעבורה (נוסח חדש); סעיף 5(ג)(3) לחוק העזר לעירית חדרה (העמדת רכב וחנייתו) התשנ"א-1990.

ב- ח"נ (חדרה) 46442-01-15 {עיריית חדרה נ' קרול הולנדר אנדרי, תק-של 2016(3), 60713 (2016)}הוגשו כנגד הנאשם, 6 כתבי אישום בגין עבירות חניה: חניה אסורה לפי סעיף 5(ג)(3) לחוק העזר לעירית חדרה (העמדת רכב וחנייתו) התשנ"א-1990; חניה בתחום תחנת אוטובוסים לפי סעיף 5(ד)(13) לחוק העזר; חניה בתחום תחנת אוטובוסים לפי סעיף 5(ד)(13) לחוק העזר; חניה בתחום תחנת אוטובוסים לפי סעיף 5(ד)(13) לחוק העזר; חניה בתחום תחנת אוטובוסים לפי סעיף 5(ד)(13) לחוק העזר; חניה שאינה מותרת לסוג הרכב לפי סעיף 5(ב)(1) לחוק העזר.

לבקשת הנאשם, אוחד הדיון בתיקים.
הנאשם טען, כי הוא נכה המחזיק בתג נכה, וכי בכל המקרים בהם מיוחסת לו חניה בתחום תחנת אוטובוסים, הוא הגיע אל המקום "כדי לשחות ולעשות חדר כושר" ואכן החנה את רכבו באופן המיוחס לו משום ש"לאורך קילומטר אין מקום חניה אחד המיועד לנכה" ומכיוון ששולי המדרכה צבועים באדום צהוב לאורך כ- 400 מ' ויש במקום שלט של אוטובוסים ללא מספר".

במקרה בו מיוחסת לו עבירה של חניה אסורה {לצד מדרכה המסומנת באדום לבן}, טען הנאשם, כי הוא החנה את רכבו באופן הזה משום שלא היה לו מקום חניה אחר ברחוב שבו הוא מתגורר, בניין של 17 קומות עם 4 דירות בכל קומה, כשלכל משפחה מוקצה מקום חניה אחד בלבד בקומת המרתף ומכיוון שהוא, "בתור ג'נטלמן", משאיר את מקום החניה היחיד הזה לרכבה של אשתו.

במקרה בו מיוחסת לו עבירה של חניה במקום שאינו מותר לסוג הרכב שלו, טען הנאשם, כי הוא החנה את רכבו באחד מתוך 3 מקומות חניה המיועדים לנכים, שרק שניים מהם מיועדים לרכבי נכים עם מעלון בלבד, בעוד השלישי שבו, כך לגרסתו, הוא החנה את הרכב, הנו מקום חניה "רגיל" לרכב נכה.

לתמיכת טענותיו, הגיש הנאשם תצלומים, בהם נראים שולי המדרכה הצבועים אדום צהוב והשלט הריק, מקומות החניה המיועדים לנכים ורכבו החונה על המדרכה בסמוך לביתו.

באת-כוח המאשימה, הניחה בפני בית-המשפט את תצלום רכבו של הנאשם בעת ביצוע עבירת החניה האסורה, תצלום אוויר של הרחוב בו הוא מתגורר, רחוב דו-סיטרי ללא מוצא בשכונת "עין הים" בחדרה, אזור המתואר כ"אזור של בניה צפופה של רבי קומות למגורים", דו"ח המלמד על מתן דו"חות חניה נוספים לכלי רכב אחרים שחנו באותו האופן {חניה אסורה במקום המסומן אדום-לבן} באותו מועד, וכן את תצלום רכבו של הנאשם בעת החניה במקום המיועד לרכב עם מעלון בלבד.
בכל הנוגע למקרים בהם הואשם הנאשם בהחניית רכבו בתחום תחנת האוטובוסים, טענה באת-כוח המאשימה, כי מדובר בתחנת אוטובוסים פעילה המיועדת לאוטובוסי תיירים. הוגשו לתיק בית-המשפט תצלומי אוויר ותצלומים רגילים נוספים שיש בהם כדי ללמד על אפשרויות החניה השונות הקיימות באזור מגוריו של הנאשם: מגרש חניה מוסדר, מגרש חול ריק, שוליים אפורים ו- 2 מקומות חניה המיועדים לנכים בשדרות מנחם בגין המצויים בסמוך לבניין בו הוא מתגורר {בצדו האחורי} וכן מגרש חניה מוסדר וגדול בסמוך לשדרות רחבעם זאבי {האזור בו החנה הנאשם את רכבו מספר פעמים במקום המסומן באדום צהוב}.

במקרה בו מיוחסת לנאשם עבירה של חניה שאינה מותרת לסוג הרכב לפי סעיף 5(ב)(1) לחוק העזר, קבע בית-המשפט, כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר, באמצעות הצילום, כי הנאשם אכן החנה את רכבו במקום המיועד לרכב עם מעלון בלבד. רכבו של הנאשם נראה בתצלום זה בבירור כשהוא חונה לפני אחד משני השלטים הכחולים המורים על הגבלת החניה לרכב עם מעלון בלבד, באופן שאין בו כדי להותיר ספק כלשהו בנוגע לכך שמדובר במקומות חניה שלא ניתן להחנות בהם רכב נכה רגיל. לפיכך, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בביצוע העבירה שיוחסה לו בתיק זה.

בכל המקרים בהם יוחסה לנאשם עבירה של חניה בתחום תחנת אוטובוסים, קבע בית-המשפט, כי לנוכח העובדה שבעלי הרשיונות העושים שימוש באזור נרחב זה לא מילאו את החובות המוטלות עליהם בהתאם לחוק במלואן, בכך שלא הציגו על השלטפרט כלשהו שיהא בו כדי ללמד על קווי האוטובוסים שאותם משמש האזור, לא יהא זה צודק להרשיע את הנאשם ולהענישו בגין העמדת רכבו במקום ומשכך, בית-המשפט החליט לזכותו מביצוע עבירות אלה.

באשר למקרה בו החנה הנאשם את רכבו במקום שהחניה נאסרה בו באמצעות סימון אדום לבן, קבע בית-המשפט, כי לאור הראיות המלמדות על כך שבאזור הנדון מצויים מקומות חניה מוסדרים רבים, הוא לא שוכנע, כי במועד הנדון לא היה לו לנאשם מקום אחר להחנות בו את רכבו, ומשכך, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בביצוע עבירה זו.

31. הנאשם חנה במקביל לשפת חניה המסומנת באדום לבן - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5ב' לחוק העזר ברמת גן (העמדת רכב וחנייתו ה' תש"מ-1980).

ב- חע"מ (רמת-גן) 57517-11-15 {מדינת ישראל נ' שמחה ינובר, תק-של 2016(1), 77218 (2016)} יוחסה לנאשם עבירה של חניה במקביל לשפת חניה המסומנת באדום לבן, בניגוד לסעיף 5ב' לחוק העזר ברמת-גן (העמדת רכב וחנייתו ה' תש"מ-1980).

הנאשם טען, כי בהיותו נכה כהגדרת המושג בחוק חניה לנכים, ובהינתן, כי הוא חיפש ולא מצא מקום חניה חוקי, הוא היה רשאי להחנות שם. הנאשם הוסיף, כי הגיע למקום על-מנת להיוועץ ברופאו.

בית-המשפט עיין בדוח הפקח ובתמונות ומצא, כי רכב הנאשם חונה במרחק קצר מצומת הרחובות, ואף במרחק קצר ממעבר חציה שנמצא שם. יתר-על-כן, נראה בבירור, כי רכב הפונה ימינה לתוך הצומת לרחוב שבו חנה הנאשם, לא יכול להימנע מסטייה למסלול הנגדי, על כל הסיכון הכרוך בכך ובכללו של דבר החניה האמורה, היא בניגוד מפורש לתקנות התעבורה, המחייבת נוהג ברכב להימנע מהפרעה או עיכוב של תנועת כלי רכב אחרים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הרשיע את הנאשם וקבע, כי חנייתו של הנאשם גורמת להפרעה ממשית לתנועה בניגוד לסייג האמור בסעיף 2(א)(4), לחוק החניה לנכים.

32. הנאשם חנה על מדרכה, בניגוד לחוק חניית נכים - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- חע"מ (רמת-גן) 36706-05-15 {מדינת ישראל נ' יוסף גבאי, תק-של 2016(1), 104191 (2016)} יוחסה לנאשם עבירה, לפיה חנה על מדרכה, בניגוד לחוק חניית נכים.

בית-המשפט קבע, כי ניתן לזהות מהתמונות שצורפו לדוח הפקח, כי רכבו של הנאשם חנה בקרבה יתרה למעבר חצייה באופן שרכב הנאשם ביחד עם רכב אחר שחנה במקביל לשפת המדרכה, מקשים עד מאוד לזהות את מעבר החצייה וכן להשתמש בו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי רכבו של הנאשם חנה עם כל 4 גלגליו על המדרכה.

חוק החניה לנכים מחריג מגדר ההקלות שניתנות לנכים חונים את המקרה שבו חניית הנכה נעשית באופן שיש בה סיכון לעוברי דרך, ובמובן זה שהיא חוסמת את הראיה במעבר החציה בניגוד לסעיף 2(3) לחוק החניה לנכים.

אשר-על-כן, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

33. הנאשם, בעל תו נכה, חנה בתחום המסומן בשפת המדרכה, אדום לבן - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיפים 1 ו- 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5ב לחוק העזר רמת גן (העמדת רכב וחינייתו) ה' תש"ם-1980.

ב- חע"מ (רמת-גן) 7238-06-15 {מדינת ישראל נ' אברהם חזן, תק-של 2015(4), 96290 (2015)} הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה על הפרת סעיף 5ב לחוק העזר רמת גן (העמדת רכב וחנייתו) ה' תש"ם-1980. רכב הנאשם חנה בתחום המסומן בשפת המדרכה, אדום לבן.

אין חולק, כי הנאשם הוא נכה כמשמעות הביטוי בסעיף 1 לחוק חנייה לנכים.

הנאשם, טען בחקירתו הראשית, כי בשל מצוקת חניה, הוא הגיע לקומה 14, שהוא סבר, כי היא הקומה האחרונה ושם חנה.

בית-המשפט קבע, כי בהינתן שהנאשם הנו נכה, שחלות עליו הוראות חוק הנכים, וכן בהינתן, כי הוא חנה במקום שבו שפת המדרכה צבועה באדום לבן דהיינו, במקום שבו החניה אסורה, מוטל עליו נטל ההוכחה להוכיח את כל הרכיבים המצטברים של סעיף 2 לחוק חניה לנכים, בין היתר כי החניה אינה גורמת להפרעה ממשית לתנועה לפי סעיף 2(א)(4) לחוק החנייה לנכים, אך הנאשם לא עמד בנטל זה.

הנאשם חנה כאשר מימין לרכבו מצוי קו הפרדה רצוף. מציאותו של קו כזה, אוסרת על נהג אשר מבקש לעקוף את רכב הנאשם, בנתיב הנסיעה, להימנע מעקיפה כזו או להסתכן בביצוע עבירה, או גרוע מזה, ככל שהוא עוקף, להסתכן בהתנגשות חזיתית.

אשר-על-כן ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

34. הנאשם חנה ברחוב ללא מוצא, שבו החניה אינה מותרת - הנאשם זוכה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- חע"מ (רמת-גן) 28359-09-14 {מדינת ישראל נ' פנחס גונן, תק-של 2015(2), 115198 (2015)} הוגש נגד הנאשם, נכה כהגדרתו על-פי חוק חניה לנכים, כתב אישום המייחס לו חניה בתחום תמרור האוסר על עצירה בניגוד לחוק העזר לרמת גן (העמדת רכב וחנייתו) התש"מ-1980.

הנאשם טען, כי הוא חנה ברחוב ללא מוצא והוא חנה במקום שלא הפריע לאף אחד ונותר בין רכבו ובין הגדר התוחמת את הצד השני של הרחוב מעבר ברוחב של 2.40 מטר.

בא-כוח המאשימה טען לעומת-זאת, כי העבירה היא בניגוד לחוק החניה.

הפקחית שרשמה את הדו"ח ציינה, כי חנייתו של הנאשם במקום בו חנה, גרמה להפרעה ממשית וכפרה בגרסת הנאשם לפיה נותר רוחב של כ- 2.5 מטר. הפקחית הפנתה את תשומת לב בית-המשפט לעובדה, כי מדובר ברחוב שמסומן כדרך ללא מוצא ועל-פי הוראות התמרור שהוצב בו, נאסר על חניה ברחוב האמור.

בא-כוח המאשימה טען בסיכום טענותיו, כי יש להרשיע את הנאשם, שכן לא התקיים בעניינו התנאי האמור בסעיף 2(א)(4) לחוק החניה לנכים, דהיינו שהחניה לא גרמה להפרעה ממשית לתנועה.

הנאשם טען בעדותו, כי הוא נכה רגליים ואף חולה במחלת לב שמקשה על תפקודו ויכולת תנועתו, בין היתר בשל משקלו העודף.

בית-המשפט קבע, כי גרסתו של הנאשם, לפיה נותר בין רכבו לבין חומת האבן בצד השני של הרחוב מעבר של לפחות 2.4 מטר לא הופרכה. כך או אחרת, בית-המשפט קיבל כמימצא, כי הרוחב שנותר בין רכבו של הנאשם לבין חומת האבן אפשר מעבר של כלי רכב אחר.

על כך הוסיף בית-המשפט, כי עסקינן ברחוב שהוגדר כדרך ללא מוצא, ומשכך הדעת נותנת, כי תנועת כלי הרכב שבו היא דלילה ומתייחסת רובה ככולה לכלי רכב של דיירי הרחוב המבקשים להיכנס לחניותיהם שנמצאות בחצרי הבתים.

הנאשם העיד וגרסתו בעניין זה לא נסתרה, כי הוא החנה את רכבו במקטע של הרחוב שלאחר האזור שאליו מתנקזים כלי הרכב המבקשים להיכנס לחנויות שבחצרי הבתים. בשל כך האפשירות של הפרעה לתנועה, לא כל שכן הפרעה ממשית לתנועה, מוטלת בספק.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי השיח המשפטי בסוגיית חנייתם של נכים מושפע בהכרח מן העובדה, כי מדובר בקבוצת בני אדם שיכולת התנועה וההתנגדות שלה מוגבלות ורכבם מהווה להם, כמצוי ביותר, תחליף לרגליים. משכך, נקבעו בחוק החניה הסדרי איזון שבין זכותו של נכה להחנות גם במקומות שהם גם אסורים לציבור הרחב מזה, ובין צרכי הציבור הרחב מזה לבל תיגרם הפרעה ממשית לתנועה שלו.

בחינת התיבה "הפרעה ממשית" מחייבת התייחסות הן לכלי רכב אחרים והן למעבר של בני אדם.

באשר למעבר כלי רכב אחרים, האפשירות היא זניחה שתיגרם הפרעה כזו לכלי רכב אחרים. בעוד שלגבי הפרעה להולכי רגל, לא ניתן לחלוק על העובדה מן הצילומים שהוגשו לבית-המשפט, כי נותר מעבר די והותר להולכי רגל. באשר לסיכון הפוטנציאלי שקיים להולכי רגל בשל תנועת כלי רכב באותו רחוב, הרי שמדובר בתנועה דלילה למדי, הרחוב נראה על פניו כרחוב ישר ללא הגבלת ראייה, ומשכך, הן הנוהג ברכב והן הולכי רגל יכולים להפעיל זהירות סבירה כדי להימנע מפגיעה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט זיכה את הנאשם וקבע, כי באיזון המתחייב שבין זכויותיו של הנאשם כנכה להחנות בניגוד לתמרור של אין-חניה ובין זכותו של הציבור הרחב, לבל תופרע יכולתו לנוע באותה דרך, ידו של הנאשם על העליונה.

35. הנאשם, בעל תו נכה, הואשם בגין חניה במקום מוסדר ללא תשלום האגרה החלה על חניה כאמור - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2-1 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; חוק העזר לנתניה (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"ה- 1965; סעיף 5 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סעיף 72 לפקודת התעבורה (נוסח חדש).

ב- ח"נ (נת') 6074-02-13 {עירית נתניה נ' אלירן עמירה, תק-של 2015(1), 9845 (2015)} הוגשו כנגד הנאשם שמונה כתבי אישום המייחסים לו את ביצוען של שמונה עבירות על חוק העזר לנתניה (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"ה- 1965.

שני כתבי אישום מייחסים לנאשם חניה המהווה עבירה על סעיף 5(ד)(16) לחוק העזר, בגין חניה בסמוך לתמרור המייחד את החניה במקום לנכה משותק רגליים. שישה כתבי אישום מייחסים לנאשם חניה המהווה עבירה על סעיף 11(א) לחוק העזר, בגין חניה במקום מוסדר ללא תשלום האגרה החלה על חניה כאמור.

הנאשם הודה, כי החנה את מכוניתו במועדים ובמקומות הנקובים בכתבי האישום וביתר עובדות כתבי האישום, אך כפר בביצוען של העבירות המיוחסות לו על-פי כתב האישום וזאת בהיותו בעל תו חניה לנכה ותוך שהוא טען, כי תו החניה הונח ברכב.

הפלוגתא שבין הצדדים היא פלוגתא משפטית, האם יש לבטל את הדוחות, גם אם לא הוצג תו החניה במועד החניה, כי אם במועד מאוחר יותר, בזמן הבקשה לביטולו של הדוח.

השאלה האם חייב נכה בהנחתו של תג הנכה ברכב החונה על מנת שתקום הזכות לחנות במקום נדונה ב- ת"פ (יר') 3071/08 {מדינת ישראל נ' דוד רותם, עו"ד, תק-של 2009(3), 10951 (2009)}. הנאשם באותו עניין היה נכה משותק רגליים, שהחנה את רכבו ללא הנחתו של תג הנכה ברכב, ובמועד ביצועה של העבירה על-ידו, חל תמרור ג-43 שבלוח הישן.

הנאשם בפסק-דין רותם זוכה, וזאת מאחר שהסעיף הרלוונטי בחוק העזר לירושלים, לא קבע את חובת הצבתו של תג חניה ברכב לצורך חניה על יד התמרור, וככל שמדובר בתמרור המתיר חניה למי שהוא נכה משותק רגליים, ללא דרישה נוספת, הרי שתג הנכה מהווה אך ראיה לאותה עובדה, שנטל הוכחתה על הטוען לכך, שהוא בא בגדר מי שרשאים להחנות במקום. ההכרעה דלעיל אושרה בערעור שהוגש על-ידי המדינה ואשר נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי ב- ע"פ (יר') 4822/09 {מדינת ישראל - עיריית ירושלים נ' אייזק דוד רותם, תק-מח 2010(1), 3288 (2010)}. גם הערעור נדון בטרם החלפתו של הלוח הישן.

בהמשך לאמור לעיל, הרי שבכל מועד עד לתיקון, החניה ליד התמרור נושא הדיון מותרת רק לנכה משותק רגליים. לנאשם אין הגנה מפני כתבי האישום כיוון שאינו משותק ברגליו.

בית-המשפט קבע, כי אי-רישום דוחות לנכים בגין חניה בשפת מדרכה המסומנת בכחול לבן אינו נובע מהוראות חוק חניית נכים, כי אם ממדיניות אכיפה שננקטה על-ידי הרשות, וגם אם קיימת אפשירות סבירה אחרת, הרי שהמדיניות שננקטה סבירה ואפשרית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בשש עבירות לפי סעיף 11(א) לחוק העזר.

36. הנאשם החנה את רכבו במקום שבו עצירה וחניה נאסרו - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 254 לפקודת העיריות (נוסח חדש); חוק העזר לראשון לציון (העמדת רכב והחנייתו) התש"ס-2000.
ב- ח"נ (ראשל"צ) 5328-04-13 {מדינת ישראל נ' יוסף מזרחי, תק-של (4), 25545 (2013)} הנאשם החנה את רכבו במקום שבו עצירה וחניה נאסרו.

הנאשם טען, כי היתה עימו נכה באוטו.

בא-כוח המאשימה הצביעה על כך, שבמיקום בו חנה הנאשם, אפילו לנכה אסורה החניה.

בית-המשפט קבע, כי אין בטענותיו של הנאשם להוות סייג לאחריות פלילית ולפיכך הוא הרשיע אותו בעבירה המיוחסת לו.

הנאשם הורשע למעשה על בסיס הודייתו בעבירה של הפרת איסור חניה ואיסור עצירה מוחלטת לפי סעיף 12 לחוק העזר לראשון לציון (העמדת רכב והחנייתו) התש"ס-2000, וסעיף 254 לפקודת העיריות (נוסח חדש). זאת, כי חנה במקום שבו אסורה החניה באופן מוחלט, משום הפרעה לתנועה.

בא-כוח המאשימה עתרה להטלת קנס בגובה שילוש הקנס המקורי בגובה של 250 ש"ח. משום שמדובר בנאשם שלחובתו גם עבירות קודמות שבגינן הוצאו דוחות וכי לא נצפה מוביל נכה בעת רישום הדו"ח הנוכחי ובנוסף המאשימה ציינה גם את ההפרעה לתנועה, שבגינה גם לנכה אסור להחנות במקום כזה.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנא, משבחר המבקש להישפט, הוא חשף עצמו לנשיאה במלוא העונש, ועצם ההודיה בעת המשפט אין משמעותה, כי על בית-המשפט להטיל את הקנס שהיה מוטל עליו, לולא בחר להישפט {ראה: רע"פ 7233/06 יולזרי נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 12.09.06); ע"פ (ת"א) 4271/98 איזק נגד מדינת ישראל (לא פורסם, 28.01.99); ע"פ 4510/97 (מחוזי ב"ש) פרבשטיין נגד מדינת ישראל (לא פורסם 11.02.08)}.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט גזר על הנאשם קנס בסך 500 ש"ח.

37. עבירה של חניה בתחום שנים עשר מטרים מצומת - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; חוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א- 1991.

ב- ח"נ (ב"ש) 34818-08-11 {מדינת ישראל - עיריית באר-שבע נ' רחמים אליהו עזריה, תק-של (2), 88538 (2013)} הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה של חניה בתחום שנים עשר מטרים מצומת, לפי סעיף 6(ד)(4) לחוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991.

בכתב האישום נטען, כי הנאשם החנה את רכבו, בתחום שנים עשר מטרים מצומת.

הנאשם, נכה, בעל רכב הנושא תג נכה, הודה, כי הוא החנה את רכבו במקום ובמועד המצוינים בכתב האישום, בתחום שנים עשר מטרים מצומת.

בא-כוח המאשימה טען בסיכומיו, כי אף אם נהנה הנאשם מההיתר הקבוע בסעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, אשר מאפשר לו לחנות במקום נשוא העבירה בהתקיים התנאים המנויים בסעיף, הרי שהיתר זה מסויג בסעיף 3(1) לחוק חניה לנכים, לפיו: "...לא יחול ההיתר שבסעיף 2 על חניה בתוך צומת או בתחום שנים עשר מטרים ממנו...". לפיכך, טען בא-כוח המאשימה, כי משהודה הנאשם שחנה בתחום שנים עשר מטרים מצומת, יש להרשיעו.

בית-המשפט קבע, כי לשון החוק מדברת בעד עצמה, וחניית נכים במקומות המצוינים בסעיף, לרבות בתחום שנים עשר מטרים מצומת, כבמקרה דנן, אינה נכללת בהיתר שניתן מכוח סעיף 2 לחוק חניה לנכים גם בהתקיים המבחנים שהותוו בסעיף 2 לחוק חניה לנכים.

בענייננו, אין חולק, כי הנאשם חנה בתחום שנים עשר מטרים מצומת, כך עלה מהודאתו בישיבת המענה וכך הוסכם על הצדדים. משחנה הנאשם בתחום שנים עשר מטרים מצומת, לא זכאי הוא לחסות בצל הגנת סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים ולחנות את רכבו במקום נשוא העבירה.

סעיפים 2 ו- 3 לחוק חניה לנכים, מגלמים איזון בין זכויותיהם של הנכים לבין אינטרסים ציבוריים.

לאור האמור, בית-המשפט קבע, כי משהנאשם הודה, כי החנה את רכבו במועד ובמקום המפורטים בכתב האישום ומשלא חל הפטור בעניינו של הנאשם מכוח ההיתר שבסעיף 2 לחוק חנייה לנכים, הוכח מעבר לכל ספק סביר, כי הנאשם עבר את העבירה נשוא כתב האישום.

לפיכך, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה לפי סעיף 6(ד)(4) לחוק העזר לבאר-שבע (העמדת רכב וחנייתו, התשנ"א-1991), בגין העמדת רכבו בתחום שנים עשר מטרים מצומת, במועד המצויין בכתב האישום.

38. חניה על המדרכה של רכב שאינו נושא תו נכה - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960; סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982; סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 1 לפקודת התעבורה (נוסח חדש); סעיף 1 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961; סעיף 22 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ב- תיק מס' 5337/11 (יר') {מדינת ישראל נ' ניצן יורם, תק-של 2013(1), 39237 (2013)} הנאשם הואשם בשישה כתבי אישום בגין חניית רכבו באופן שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה בניגוד לסעיף 5(ה)(1) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), התשכ"א-1960.

ביתר התיקים, הואשם הנאשם בחניית רכבו במועדים שונים על המדרכה שלא נקבעה כמקום חניה מוסדר, בניגוד לסעיף 5(ג) לחוק העזר. במקרים אלו אין מחלוקת על עצם חניית הרכב במקום, אלא בשאלה האם מדובר במדרכה כהגדרתה בחוק.

בית-המשפט קבע, כי האיסור להחנות רכב על המדרכה לפי סעיף 5(ג) לחוק העזר, הוא איסור מוחלט כלפי כל רכב שאינו נושא תו נכה. הנאשם אינו רשאי להסתייע בטענה כגון שחניית רכבו לא גורמת הפרעה להולכי רגל מאחר ואינו בעל תו נכה לצורך חניה.

באשר להפרעה לתנועה קבע בית-המשפט, כי נוכח פסקי-הדין עפ"א (ב"ש) 14173-04-11 {יעקב גולן נ' עירית באר-שבע, תק-מח 2011(2), 26640 (2011)} ותיק תעבורה ת"ת (יר') 15753/05 {מדינת ישראל נ' קמחי יחיאל, תק-של 2006(1), 14459 (2006)}, יש לקבוע, כי גורם הזמן והעיתוי מהווים חלק עקרוני בביצוע העבירה. משמעות הדבר, כי אילו היה מדובר ביום עסקים רגיל, ברור היה, כי מדובר בהפרעה או עיכוב לתנועה בפועל, זאת מאחר ומשאיות מגיעות לצורך פריקה וטעינה בשעות הבוקר.

במקרה דנן, מדובר ביום שישי בבוקר ואין ראיות התומכות בחניה לצורך פריקה וטעינה אלא מדובר בצורך בנוחיות הנאשם בלבד. כמו-כן, מאחר ומדובר ביום שישי בבוקר, מצב התנועה הינו דל ולא סואן באותה שעה.

כמו-כן, בהעדר תמרור או צביעה באדום לבן, יש לפרש את הנסיבות בהתאם לסעיף 34כ"א לחוק העונשין.

לאור האמור ובהעדר תמרור מתאים, קביעת הפרעה או עיכוב לתנועה היא החריג ולא הכלל, ולכן קבע בית-המשפט, כי יש לזכות את הנאשם מחמת הספק בלבד.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בגין חמש עבירות בניגוד לסעיף 5(ג) לחוק העזר, בגין חניה על מדרכה. הנאשם זוכה מהאשמה של חניה בהפרעה או עיכוב לתנועה.

מכיוון שמדובר בעבריין סדרתי בית-המשפט קבע קנס בסך 9000.00 ש"ח בגין מכלול העבירות וכולל הוצאות משפט.

39. לנאשם, בעל תו נכה, יוחסה עבירה של חניה בסמוך למדרכה הצבועה באדום לבן - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 5(ב) לחוק העזר רמת גן (העמדת רכב וחנייתו), התש''מ - 1980; סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

ב- חע"מ (רמת-גן) 34276-08-12 {מדינת ישראל נ' זאב לאור, תק-של 2013(1), 74139 (2013)} לנאשם יוחסה עבירה של חניה בסמוך למדרכה הצבועה באדום לבן, לפי סעיף 5(ב) לחוק העזר רמת גן (העמדת רכב וחנייתו), התש''מ-1980.

מעדות הפקח וכן מעדות הנאשם עלה, כי אין ספק שרכבו של הנאשם חנה במקום ובזמן המיוחסים לו בכתב האישום, כעולה מהתמונות שהוגשו לתיק. בחקירתו הנאשם כלל לא כפר בכך, אך התרכז בהוכחת טענותיו המקדמיות.

הנאשם טען, כי היה יכול לחנות במקום בשל העובדה שרכבו נושא תג נכה, ולכן חל סעיף 2(א) לחוק חניית נכים.

פקח החניה שהעיד מטעם המאשימה ציין בעדותו, כי רכבו של הנאשם חנה במקום שהנו, "כניסה ויציאה לחניון מיון בבי''ח שיבא, כאשר רכבים שרוצים להיכנס לחניון או לצאת ממנו, הרכב מסתיר שדה ראיה, וכתוצאה מכך יכולה להיגרם תאונה. מה עוד שרכבים שנכנסים לחניון באים מהצד של השמש, מהצל לחושך, וזה מהווה בעיה... הדו'ח נרשם על אדום לבן, כי הרכב הזה חנה בדיוק בסיבוב, כשהוא סוגר נתיב נסיעה באופן שרכב שרוצה לצאת מהחניון נכנס לנתיב הנגדי".

בית-המשפט נתן אמון בעדות הפקח, כי ציר התנועה הנ''ל משמש הן ליציאה והן לכניסה לחניון המקורה, כך שרכבו של הנאשם, הנראה בתמונה, חונה בצד שמאל, בניגוד לכיוון התנועה של היציאה מהחניון, חוסם את הציר וגורם לרכבים המנסים לצאת מהחניון לסטות לנתיב הנגדי, המשמש כניסה לחניון המקורה, ובכך יוצר סכנה ממשית להתנגשות בין הרכב העוקף את רכב הנאשם, בכיוון יציאה מהחניון, עם רכב שמנסה להיכנס לחניון מהכיוון הנגדי.

כך, נגרמת הפרעה ממשית לתנועה, ואף סכנה ממשית. פשיטא, כי יסוד ההפרעה הממשית שבסעיף 2(א) לחוק חניית נכים לא התקיים, ללא קשר לשאלה על מי הנטל להוכיחו. כיוון שהסעיף קובע, כי כל ארבעת התנאים האמורים בו צריכים להתקיים, המסקנה היא, כי הסעיף כולו אינו חל בענייננו, וממילא נאסר על הנאשם לחנות במקום.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המדובר בחניון בבית-חולים ציבורי, הפתוח לציבור הרחב, וממילא, יש לציבור זכות לעבור במקום. לפיכך, ברור, כי מדובר ברחוב, ולכן חל על המקום סעיף 5(א) לחוק העזר.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בעבירה המיוחסת לו.

40. בקשה לביטול פסק-דין שניתן בעקבות חניה במקום אסור - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 130 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982.

ב- ח"נ (ב"ש) 29044-01-12 {הנריק דוידוביץ נ' מדינת ישראל - עיריית באר-שבע, תק-של 2012(4), 57190 (2012)} נדונה בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר הנאשם, על-ידי השופטת בדימוס ר. גליקליס, ובמסגרתו הורשע הנאשם בהעדרו, לאחר שזומן כדין ולא התייצב, ונידון במסגרת גזר הדין לתשלום קנס בסך 990 ש"ח או 10 ימי מאסר תמורתו.

בית-המשפט קבע, כי המבקש זומן כדין לדיון ולא היתה בידו להראות סיבה מוצדקת לאי-התייצבותו, שכן בוודאי שלא ניתן להגדיר שכחה כנסיבה מוצדקת גם נוכח טענתו, כי היה מצוי במעקבים רפואיים שונים {מה גם שלא צירף לבקשתו כל אסמכתאות המתייחסות לכך}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין בעובדה שרכבו של המבקש נושא תג נכה, בכדי להצביע בהכרח על כך שהרשעתו מהווה עיוות דין. על המבקש היה להוכיח קיומם של ארבעת התנאים המצטברים על-פי סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, כדי שיהא רשאי לחנות רכבו במקום שהחניה אינה מותרת בו.

המבקש לא צרף דבר לבקשתו לעניין זה ולא טען בבקשתו, דבר וחצי דבר בעניין הנסיבות שהביאוהו לחנות במקום {קל וחומר הנסיבות המפורטות בהוראות חוק חניה לנכים}, ומטעם זה, קבע בית-המשפט, כי המבקש לא הראה כי נגרם עיוות דין בהרשעתו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לביטול פסק-הדין.

41. הנאשם הואשם שחנה במקום כניסה לשטח המיועד לכלי רכב - הנאשם זוכה
חקיקה רלבנטית: סעיף 5(ו)(4) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960; סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 34 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

ב- תיק מס' 8764/11 (יר') {מדינת ישראל נ' קרונברגר עמית, תק-של 2012(4), 40653 (2012)} הנאשם הואשם בהעמדת או חניית רכבו במקום כניסה לשטח המיועד לכלי רכב ומסומן בסימון ד' 16 על פני הכביש בניגוד לסעיף 5(ו)(4) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א-1960.

על-פי עדות הפקחית, המקום המסומן ב- X מיועד לכסא גלגלים ועגלות כדי לעלות על המדרכה לבית המהנדס. אולם, בכתב האישום, הנאשם הואשם שחנה במקום כניסה לשטח המיועד לכלי רכב.

בית-המשפט קבע, כי אין שום עדות ובוודאי לא במידה הנדרשת בתיק פלילי, היינו, מעבר לספק סביר, כי המקום מיועד לכלי רכב ועל כך בלבד יש לזכות את הנאשם. במקרה דנן, אין כל סימון המגביל את מקום החניה המסומן ב- X לחניה אך ורק לכלי רכב עם מעלון על-מנת לאפשר למוגבלים על כסא גלגלים לצאת מהרכב.

בתמונות שצולמו על-ידי הנאשם, עלה, כי קיים מיכל זבל "צפרדע" אשר למעשה חוסם את הכניסה למדרכה העולה לבית אגרון. ספק אם מיכל זה מצוי במקום חוקי ובפרט גורם לכך שעל כל נכה המבקש לעלות באיזור זה, יש לעקוף את המיכל או לעשות זאת בדרכים אחרות ועל כך אין להאשים את הנאשם כאשר הוא עצמו נכה ומגבלותיו נראו לעין באולם בית-המשפט.

ניתן לשער שמקום זה מיועד למיכל זבל ומשום מה עובדי העיריה לא הכניסו את מיכל הזבל למקום המסומן ב- X ובמקום זאת, יש הפרעה לנתיב תנועה במקום.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי יש להפנות לסעיף 34כ"א לחוק העונשין התשל"ז- 1977 הקובע, כי כאשר "ניתן דין לפירושים סבירים אחידים לפי תכליתו, יוכרע העניין לפירוש המקל ביותר עם מי שאמור לשאת באחריות פלילית לפי אותו דין". סעיף זה חל גם כאשר קיימת אחריות קפידה. לכן, כשבית-המשפט נדרש לבחון האם מדובר במקום המיועד לכניסה לכלי רכב, הנאשם נהנה מהספק בעניין, שכן, אין כל ראיה אחרת.

כמו-כן, אף אם החניה בניגוד ל- X, אין בית-המשפט יכול לקבוע ברמה הנדרשת, כי מדובר בהפרעה לעוברי דרך כפי שנקבע בסע' 2(א)(ג) לחוק חניה לנכים ולא ניתן להתעלם מהנחת מיכל הזבל במקום המפריע להולכי רגל.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל פרשנות הסימון בכביש ב- X לעומת יתר הנסיבות.

42. הנאשם, בעל תו נכה הואשם כי החנה את רכבו מספר פעמים בניגוד לתמרור האוסר עצירה ובנוסף חנה על-יד אבני שפה הצבועים אדום לבן - הנאשם הורשע ברוב האישומים
חקיקה רלבנטית: סעיף 2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 161 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982; סע' 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א-1960.

ב- תיק מס' 2640/11 (יר') {מדינת ישראל נ' עו"ד פלר גד, תק-של 2012(3), 41225 (2012)} הוגשו כנגד הנאשם 9 כתבי אישום, הכוללים חניה בניגוד לתמרור "אין עצירה"; חניה בניגוד לתמרור האוסר עצירה למעט העלאה והורדת נוסעים; חניה בניגוד לתמרור "אין עצירה", כשרכב הנאשם חסם נתיב תנועה ברחוב דו-סטרי ולכן, למרות הצגת תו נכה, נרשם דו"ח מאחר והרכב גרם להפרעת תנועה בחסימת נתיב תנועה.

ב- ת"פ 4394/10, לאור עמדת הסניגור בסיכומיו בהם הוא קבע שהנאשם ביצע את העבירה המיוחסת לו שהינה חניה בניגוד לסעיף 5(א) לחוק עזר ירושלים, חניית רכב בניגוד לתמרור "אין עצירה", הרשיע בית-המשפט את הנאשם בגין העבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

ב- ת"פ 3938/11, לא היה חולק היכן החנה הנאשם את רכבו.ברכב הנאשם היה מכתב הסבר שמדובר ברכב חלופי כאשר הרכב השייך לתו הנכה היה בתיקון במוסך.הפקח העיד, כי אילו היה מדובר ברכב הרשום בתו נכה, לא היה רושם דו"ח לנאשם.

בית-המשפט קבע, כי אין ראיה של ממש היוצרת תשתית ראייתית בנוגע לאמינות המכתב, אשר מהווה עדות שמיעה. אולם, לא היתה התנגדות לראיה מצד המאשימה, לכן יש לקבל את תוכנו כאמת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי החוק מעניק זכויות לנכה, להחנות רכב אשר נרשם במשרד התחבורה. במקרה דנן מדובר במקרה של רכב העובר תיקון ויש לשאול האם במצב כזה יש מענה לצרכי הנכה לנוע. התשובה היא שלילית.

יחד עם זאת, מדובר בעבירה טכנית. על-פי החוק היבש, יש להרשיע את הנאשם ולנסיבות שנוצרו סביב העבירה יש להתייחס בגזר-הדין. לאור האמור, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בגין חניה בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר.

ב- ת"פ 3951/11 החנה הנאשם את רכבו בנתיב תנועה הבלעדי ברחוב דו-סטרי, בו ישנם עמודים מצד אחד של הרחוב ומסעדה עם כסאות מצד שני של הרחוב.
כאמור בחוק חניה לנכים, אסור לנכה להחנות במקום המפריע לתנועה. לשיטת הסניגור, היה מקום לכלי רכב לעקוף את רכבו של הנאשם וכך עולה מהתמונות, אך עמדתו זו של הסניגור לא היתה מקובלת על בית-המשפט, שכן יש לצפות לכלי רכב המגיעים מן הנתיב הנגדי בכדי לעקוף רכב חונה והחוסם נתיב תנועה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לעתים ניתן לבחון את ההפרעה לפי נסיבות קיימות. במקרה של חסימת נתיב תנועה שהינו היחיד בכביש דו סטרי, מדובר בסיכון אשר מתרחש בשינוי נסיבות בין שניה. במקרה דנן, הנסיבות הינן חמורות יותר נוכח העובדה שמדובר ברחוב צר ללא שוליים כלל. לכן, אין בתו הנכה בכדי לשמש מגן בגין העבירה.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט הרשיע את הנאשם בגין חניית רכב בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר.

ב- ת"פ 2640/11, דובר בחניה ברחוב חד-סיטרי. הנאשם החנה את רכבו בשולי הכביש על-יד אבני שפה אדום לבן.בהערות הפקח, אין הפקח מעיד שהיה מקום חניה מיועד לנכה שהינו פנוי בקרבת מקום.

בסופו של דבר, בית-המשפט קבע, כי לא נראה על פניו, שרכב הנאשם היווה הפרעה לתנועה בנסיבות הקיימות בזמן מתן הדו"ח. מדובר ברחוב חד-סטרי. בביצוע פעולת העקיפה יש מקום לקחת בחשבון את רוחב הכביש, דבר ממנו ניתן להבין, כי לא נגרמה הפרעה של ממש לתנועה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט זיכה את הנאשם מהעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וזאת מחמת הספק הסביר.

43. הנאשמת, נכת גפיים, הואשמה ב- 10 כתבי אישום בגין עבירות חניה בניגוד לחוק - הנאשמת הורשעה במירב האישומים
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; חוק עזר ירושלים (העמדת רכב וחנייתו) תשכ"א-1960.

ב- ת"פ (יר') 7217/10 {מדינת ישראל נ' בניטה שמחה חן, תק-של 2012(2), 19275 (2012)} הוגשו נגד הנאשמת 10 כתבי אישום בגין עבירות בניגוד לחוק עזר ירושלים (העמדת רכב וחנייתו) התשכ"א-1960.

הנאשמת היא נכת גפיים ומתניידת בכסא גלגלים חשמלי. הרכב אשר בו היא נוהגת חייב מעלית כדי להורידה בכסא הגלגלים אל המדרכה ולכן מדובר ברכב די גדול הידוע כ"סוואנה" תוצרת חברת שברולט.

המכנה המשותף לכל כתבי האישום הוא טענת הנאשמת שהיא נכה המרותקת לכסא גלגלים חשמלי המצריך רכב גדול עם שליפת מעלית ולכן היא מקופחת בכך שהמאשימה {עיריית יר'} אינה מסדירה די מקומות חניה לנכים בכלל ונכים עם צרכים כגון אלו של הנאשמת בפרט.

ב- ת"פ 7217/10 הנאשמת החנתה את רכבה מול בית החולים, ביקור חולים בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר.רכב הנאשמת חסם לחלוטין נתיב תנועה בודד, דהיינו, נהג שהיה חייב לנסוע בנתיב, חייב היה לעבור קו לבן לנתיב נגדי על-מנת לעקוף את רכב הנאשמת.

הנאשמת טענה, כי אין מקום קרוב להעמדת רכבה המאפשר פתיחת המעלית והורדתה. הנאשמת הגיעה לבית-החולים כדי לבקר אצל בנה אשר עבר ניתוח.

בית-המשפט קבע, כי אין בעדות הנאשמת כדי לסייע לה. מדובר בחסימת נתיב תנועה ללא התייחסות לציבור הכללי. הטענה שהיה מקום לעקוף אינה משקפת את המציאות, דהיינו, היה על כל מי שרוצה לעקוף להיכנס לנתיב הנגדי. מדובר בחניה אסורה על-פי חוק חניה לנכים אף אם התמלאו מלוא התנאים המתלים.

לאור האמור, בית-המשפט קבע, כי בת"פ 7217/10, הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה ולפיכך, הרשיע אותה בהתאם.

ב- ת"פ 7218/10, דובר בחניית רכבה של הנאשמת ברחוב הנביאים 55 בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר. במקרה דנן, היה קיים נתיב נוסף המיועד לתחבורה ציבורית בלבד. עצם חסימת נתיב התנועה מהווה מכשול קשה בפני הציבור הרחב.

לאור האמור, בית-המשפט קבע, כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום ולפיכך הרשיע אותה בזאת.

ב- ת"פ 9245/10, הנאשמת החנתה את רכבה ברחוב כנפי נשרים 66. מדובר בבניין מס הכנסה, בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר.מהראיות עלה, כי הנאשמת חסמה נתיב תנועה ימני כאשר נותרו עוד שני נתיבים לציבור הכללי.בנוסף לחסימת הנתיב, רכב הנאשמת נמצא כמעט כולו בכניסה לאיזור חניה, דבר אשר הפריע לתנועה בכניסה, בניגוד לסעיף 2(א)(4) לחוק חניה לנכים.

לאור האמור, בית-המשפט קבע, כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה, ולפיכך, הרשיע אותה בזאת.

ב- ת"פ 9246/10, החנתה הנאשמת את רכבה בתחנת אוטובוס בניגוד לסעיף 5(ו)(12) לחוק העזר. סעיף 3(4) לחוק לחנייה לנכים, קובע איסור מוחלט לחניה בתחום תחנת אוטובוס. הסיבה היא ברורה והיא, כי צרכי הציבור {תחבורה ציבורית}, גוברת על צרכי הפרט {במקרה דנן צרכי הנאשמת כנכה}.
לאור האמור, בית-המשפט קבע, כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה ווהרשיעה בזאת.

ב- ת"פ 11426/10, החנתה הנאשמת רכבה בתחנת מוניות, בניגוד לסעיף 5(ו)(14) לחוק העזר. הנאשמת חנתה בחלק האחורי של התחנה, וניתן היה להבחין בתמונה במספר מקומות פנויים עבור המוניות.
בית-המשפט קבע, כי לפי סעיף 3(5) לחוק חניה לנכים, חל איסור מוחלט לחניית רכב נכה בתחנת מוניות.

לאור האמור, בית-המשפט קבע, כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה בכתב האישום, והרשיעה כאמור.

ב- ת"פ 7225/10, החנתה הנאשמת את רכבה בתוך מעבר חציה בניגוד לסעיף 5(ו)(6) לחוק העזר.

בית-המשפט קבע, כי בחוק חניה לנכים חל איסור מוחלט לחניה החוסמת מעבר חציה להולכי רגל {ראה סעיף 3(3) לחוק חניה לנכים}.

לאור האמור, בית-המשפט קבע, כי הנאשמת ביצעה את העבירה המיוחסת לה והרשיעה.

ב- ת"פ 11432/10, דובר בחניה בניגוד לסעיף 5(א) לחוק העזר, אשר בוצעה ברחוב עליאש. הנאשמת החנתה רכבה שהינו מסוג סוואנה, בניגוד לתמרור אין עצירה. הנאשמת מחזיקה בתו נכה ולמרות זאת נרשם לה הדו"ח דנן, מאחר והפקח היה בדעה שרכב הנאשמת מפריע לתנועה.

מהתמונה עלה, כי נותר נתיב תנועה לנוסעים בצד שמאל לרכב הנאשמת ברוחב מתאים למעבר כלי רכב.אפשרויות לחניית רכבה של הנאשמת הינן מצומצמות אל נוכח גודל רכבה ויחודו בכך שקיימת בו מעלית מובנית אשר גם עבורה יש צורך לשמור מקום וכן ליציאת הנאשמת עם כסא הגלגלים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי קביעת "הפרעה לתנועה" מתפרשת לפי הנסיבות בשטח בעת רישום דו"ח. במקרה דנן, עלה מהתמונה, כי לא היתה תנועה של ממש ולכן לא נגרמה הפרעה של ממש לתנועה.

לאור האמור, בית-המשפט זיכה את הנאשמת מחמת הספק כאמור.

44. המערער, בעל תו נכה, חנה במקום המיועד לפריקה וטעינה בניגוד לחוק - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיפים 2-1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

ב- עפ"א (ת"א) 34442-04-12 {זאב גיא נ' מדינת ישראל, תק-מח 2012(2), 12004 (2012)} נדון ערעור על פסק-דין שניתן בבית-המשפט לעניינים מקומיים, בו המערער, בעל תו נכה, הורשע בשלוש עבירות חניה במקום המסומן בתמרור פריקה וטעינה והוטל עליו קנס מקור על סך 250 ש"ח לכל עבירה.

הערעור הוא הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין.

הסוגיה שהעלה המערער היא משפטית במהותה. האם זכאי נכה בעל תו חניה על-פי חוק חניה לנכים, לחנות במקום המיועד לפריקה וטעינה. או כפי שהגדיר זאת השופט הימן בהכרעת-הדין, ענייננו ביחס, שבין האיסור על חניה שלא לצרכי פריקה וטעינה במקומות המוקצים לכך, לבין ההוראות המקלות על חניה של נושאי תו נכה.

השופט הימן בהכרעת דין מנומקת ומקיפה, קבע כממצא עובדתי, כי המערער, הנאשם, עמד בדרישת סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים, כאשר חיפש מקומות קרובים המותרים בחניה, לרבות חניות המיוחדות לנכים, אך אלו היו תפוסים זאת למעט בהודעת קנס אחת, שם היה ניתן לחנות במקום סמוך על המדרכה.

ביחס להודעת קנס נוספת, שם טען הנאשם, כי התמרור הגביל את הפריקה והטעינה עד לשעה 18:00 והודעת הקנס ניתנה ב- 18:05, קיבל השופט את דברי המפקח ולפיה כאשר ניתן הדו"ח, היתה העצירה במקום מוגבלת לפריקה וטעינה בלבד.

בית-המשפט קבע, כי לא מקובל עליו כי עצם העובדה שנכה חונה מספר דקות במקום המיועד לפריקה וטעינה, יש בה משום "הפרעה ממשית" לתנועה רק מעצם הפוטנציאל, וזאת כאשר מתקיימים התנאים הנוספים הנדרשים בסעיף 2 לחוק חניה לנכים. כאשר החוק דורש "הפרעה ממשית" ולא רק "הפרעה", אין להסתפק בפוטנציאל ההפרעה בלבד.

לא מצופה מהפקח להמתין במקום שבו ניתן הדו"ח למשך מספר שעות, על-מנת שיוכל להוכיח, כי היה מדובר ב"הפרעה ממשית לתנועה", ודרישה שכזו תהיה בלתי סבירה, אך לאור הנסיבות, ולפיהן הפקחים ככלל בעיריית תל אביב רושמים הודעות קנס לרכב אשר חונה במקום בו ניתן לחנות רק לצורכי פריקה וטעינה, לא בדקה הראשונה שבה חונה הרכב אלא רק בחלוף כ- 10 דקות, אזי בפרק זמן שכזה,ניתן בהחלט לדעת, אם היתה הפרעה ממשית מצד רכבו של החונה ולא רק פוטנציאל להפרעה.

בענייננו קיבל בית-המשפט את גרסת המשיבה ולפיה, הנאשם חנה בכל אחד מהמקרים פרקי זמן ממושכים.

כאשר מדובר בחנייה בפרקי זמן ממושכים במקום המיועד לפריקה וטעינה, קל יותר להוכיח שהיה מדובר ב"הפרעה ממשית" לתנועה ולא להסתפק רק בטיעון ולפיו היה מדובר בפוטנציאל להפרעה ממשית לתנועה.

במקרה דנן, משאין חולק על כך, שהחנייה לא היתה למשך מספר דקות אלא לפרקי זמן ממושכים, ומשלא הוכח, כי היו בקרבת מקום מקומות חנייה פנויים, ולאור העדויות שנשמעו בבית-משפט קמא, ניתן היה בהחלט להגיע למסקנה העובדתית ולפיה מדובר ב"הפרעה ממשית לתנועה", מסקנה המחייבת את הרשעתו של המערער כפי שנעשה בפועל.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, לא התקיימו הוראות סעיף 2 לחוק החנייה לנכים וכי המערער חנה באופן אשר היווה בפועל "הפרעה ממשית" לתנועה, ועל-כן יש להשאיר את הרשעתו על כנה.

45. המשיב נקנס לאחר שהחנה את רכבו, במקום שבו מסומנת אבן השפה באדום לבן, המהווה תמרור אין עצירה ואין חניה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיפים 1 ו- 2 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

ב- עפ"א 2678-01-12 {מדינת ישראל נ' חי דוד פליקס ספיר, תק-מח 2012(1), 28487 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, לפיו זוכה הנאשם מהמיוחס לו.

למשיב נרשמה הודעת תשלום קנס, ולפיה החנה המשיב את רכבו, במקום שבו מסומנת אבן השפה באדום לבן, המהווה תמרור אין עצירה ואין חניה. הפקח הבחין בתו נכה שהיה ברכב, ועל-פי הערה שרשם: הרכב חסם נתיב נסיעה ולפיכך נרשם הדו"ח.
המשיב ביקש להישפט. בבית-משפט קמא נשמעה עדותו של רושם הדו"ח, אשר הגיש תמונות. התמונות לא צולמו במועד רישום הדו"ח אלא בסמוך למועד הדיון שהתקיים בבית-משפט קמא. הפקח העיד, כי רכבו של המשיב חסם נתיב תנועה ולפיכך, כאשר רכב רצה לנסוע בנתיב בו חנה המשיב, היה עליו לנסוע בנתיב הנגדי נגד כיוון התנועה.

הנאשם, המשיב, העיד אף הוא. לטענתו, מדובר בכביש רחב ורכבו חנה מבלי להפריע לתנועה. המשיב העיד, כי הוא לא מצא מקום חניה בכחול לבן וגם לא נכנס לחניון, אשר היה בצד השני וגם כיוון שהוא לא יכול להרשות לעצמו כלכלית להיכנס לחניונים.

בית-המשפט קמא הגיע למסקנה העובדתית על סמך התמונות, ולפיה המשיב חנה ברחוב צדדי, שהתנועה בו אינה רבה. שני נתיביו של הרחוב רחבים דיים על-מנת לאפשר שימוש באחד מהם בשעה שהאחר חסום.

חנייה באדום לבן לנכה אסורה רק כשנגרמת הפרעה ממשית לתנועה, מה שלא נעשה במקרה דנן ועל כן זוכה הנאשם, המשיב.

המערערת טענה, כי טעה בית-משפט קמא, כאשר לא העדיף את גרסת הפקח, אשר רשם בזמן אמת, כי רכבו של הנאשם חסם נתיב תנועה ואף העיד על כך, וכי טעה בית-משפט קמא כאשר קבע, שהנאשם עמד בתנאי סעיף 2 לחוק חניה לנכים, על-אף שהנאשם הודה ששיקול כלכלי הוא זה שהניע אותו שלא להיכנס לחניון.

המשיב נסמך על פסק-דינו של בית-משפט קמא והדגיש, כי מדובר ברחוב רחב וכי הוא לא הפריע כלל לתנועה, כאשר חנה במקום שבו ניתן לו הדו"ח.

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי כאשר מעיינים בתמונות אשר הוגשו כראיות לבית-משפט קמא, הן מטעם המערערת והן מטעם המשיב, ניתן להיווכח, כי מדובר בכביש רחב יחסית. לא צורפה תמונת רכבו של המשיב כשהוא חונה במעמד מתן הדו"ח וממילא, משהגיע כב' השופט הנכבד למסקנה ולפיה מדובר בחניה ברחוב צדדי וכי החניה לא הפריעה הפרעה ממשית לתנועה, אין מקום והצדקה להתערב בממצא עובדתי זה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי יש לבחון כל מקרה לגופו ועל-פי נסיבותיו, וכי גם אם מדובר בשיקול כלכלי של הנכה, הוא לא פסול מעיקרו בעיני בית-המשפט.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חניה במקום שאין החניה מותרת בו (סעיף 2 לחוק)