botox

פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי (סעיף 4ב לחוק)

1. הדין
סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993, קובע כדלקמן:

"4ב. פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי (תיקון התשס"ה)
מקום ציבורי שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום ציבורי הכרוכה בתשלום, תחול על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי חובה לשלם בעד חניה במקום האמור, בשל האדם עם המוגבלות, ככל שנדרש לאדם כאמור מקום חניה; לעניין סעיף זה -
"אדם עם מוגבלות" - כהגדרתו בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;
"חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות" - חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998;
"מקום ציבורי" - כהגדרתו בסימן ג' לפרק ה'1 בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות;
"תשלום" - לרבות שיפוי בעד תשלום."

2. תובענה ייצוגית בגין גביית תשלום מנכים עבור חניה, בניגוד לחוק - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2, 4ב' ו- 5 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיפים 1, 3, 8, 14 ו- 20 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 19 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998; סעיפים סעיף 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).
ב- ת"צ (חי') 11010-04-12 {מאיה רנד בלוך נ' צמנטכל ניהול נכסים בע"מ, תק-מח 2013(2), 14116 (2013)} נדונה בקשה לאישור הגשת תובענה ייצוגית, כנגד המשיבה מס' 1, בהתאם לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {ייקרא להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}.

המבקשת, בעלת 100% מוגבלות בניידות לצמיתות ומשתמשת בקביים באופן קבוע לצורך הליכה. משרד התחבורה הנפיק לה תג חניה לנכה. המשיבה מס' 1, חברת צמנטכל ניהול נכסים בע"מ, היא הבעלים של קניון האודיטוריום שבמרכז הכרמל בחיפה, ומשמשת גם כחברת הניהול המנהלת את הקניון. המשיבה מס' 2, חצב חניון חיפה, היא עוסק מורשה, ומנהלת עבור המשיבה מס' 1 את החניון התת-קרקעי שבקניון. עבור החניה בחניון התת-קרקעי, גובה המשיבה מס' 2 תשלום, גם מאנשים המוגבלים בניידות, וזאת בניגוד להוראת סעיף 4ב' של חוק חניה לנכים.

כאשר ביקשה המבקשת לצאת מן החניון, היא התבקשה לשלם עבור החניה סכום של 20 ש"ח, כמו כל לקוח החונה בחניון הקניון, וזאת על-אף הוראות חוק חניה לנכים, ובניגוד לחובתה של המשיבה מס' 1 לאפשר חניה ללא תשלום לבעלי מוגבלות בניידות. לפיכך, שילמה המבקשת, בלית ברירה, את הסכום של 20 ש"ח עבור החניה. המבקשת חשה מושפלת ונגרמה פגיעה בכבודה, בכך שהיתה צריכה לנסות לשכנע את העובדת בעמדת היציאה מן החניון, כי היא זכאית לחניה ללא תשלום.

המשיבה מס' 1 טענה, כי סעיף 4ב של חוק חניה לנכים קובע שלושה תנאים מצטברים לקיום חובת התשלום עבור החניה על-ידי המפעיל, או המחזיק של המקום הציבורי: היות המקום מקום ציבורי; קיומה של חניה בתשלום השייכת למקום הציבורי; אין למקום הציבורי גישה נגישה כלשהי, אלא באמצעות החניה בתשלום.

המרכז המסחרי והחניון הנו בבעלות מלאה של עיריית חיפה. "מתחם האודיטוריום" הכולל את האודיטוריום, הסינמטק, אולם רפפורט ובית הכט, כולם מקומות ציבוריים המנוהלים על-ידי עיריית חיפה או על-ידי אתו"ס, החברה לאומנות תרבות וספורט בע"מ, שהיא תאגיד עירוני של עיריית חיפה.

לגבי יתרת המקרקעין ב"מתחם האודיטוריום", נחתם הסכם בין עיריית חיפה לחברת צמנטכל ב. קוטיק בע"מ, ששמה כיום צמנטכל בע"מ, המצויה בהליכי פירוק משנת 2004. צמנטכל בע"מ היתה היזמית של הפרויקט הכולל את המרכז המסחרי, כאשר המקרקעין הושאלו לחברת צמנכל בע"מ על-מנת להקים את הפרויקט הכולל מרכז מסחרי וקניון. המשיבה מס' 1 איננה צמנטכל בע"מ, למרות הדמיון בשמות, ואין לה כל זכות במקרקעין.
החניון אינו משמש את המרכז המסחרי באופן בלעדי, אינו קשור אליו מבחינה קניינית, פרט לעובדה שהחניון בנוי מתחת למרכז המסחרי. החניון משמש את כלל המבקרים באזור מרכז הכרמל, המצוי בסמיכות לחניון ולמרכז המסחרי.

המשיבה 1 אינה "מקום ציבורי", שכן היא חברת ניהול אשר כל עיסוקה הינו ניהול של שטחים משותפים במרכז המסחרי, כאשר אין לה כל זכות חוזית או קניינית בשטח. המשיבה אינה אחראית על ניהול החניון, אין לה נגיעה לניהולו, אין לה שליטה על בעליו ודרכי הפעלתו, ואין לה שליטה על התשלומים והמחירים הנגבים בקשר לחניה בחניון, או על כל נושא אחר הקשור בו.

בית-המשפט קבע, כי המשיבה העוסקת בניהול השטחים המשותפים של הקניון ותחזוקתם, היא זו המרכזת את ענייני ניהול הקניון, ואין הדעת משלימה עם מצב, בו יידרש נכה המוגבל בניידות, לכתת רגליו בין העסקים השונים בקניון אליהם הוא הגיע, על-מנת לדרוש, כי יישאו בתשלום עבור דמי החניה. הדבר חוטא למטרתו של חוק חניה לנכים, לפיו הסדרת הנושא אמורה להיות "שקופה" עבור הנכה, מבלי שהוא יידרש למאמץ מצידו בעניין זה.

דברים אלה ניתן להסיק מן הרציונל העומד מאחורי התיקון לחוק חניה לנכים, בעקבותיו הוחק סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים. בדברי ההסבר להצעת התיקון לחוק, נכתב {הצעות חוק 2951, 18.12.00 בעמ' 328-327}:

"נגישות לסביבתו של האדם היא בעבורו מפתח לשילוב אמיתי בחברה ולשוויון בראש ובראשונה בעבור האדם עם המוגבלות עצמו. הנגישות נחוצה להשתתפותו במגוון הפעילויות בחברה ככל אדם אחר. אולם לנגישות פן חשוב נוסף, והוא ה"ניראות" של אנשים עם מוגבלות בחברה. עצם נוכחותם של אנשים עם מוגבלות בקהילה מביא לכך שילדים כמבוגרים פוגשים ציבור זה ברמה החברתית המיידית. מכאן גם קצרה הדרך לשותפות ולהשתתפות רבה יותר בחיים הפוליטיים, הציבוריים והמקצועיים."

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי אין מקום להטיל על הנכה המוגבל בניידות, לפעול אקטיבית ולדרוש מכל בית עסק בנפרד תשלום עבור דמי החניה בהם יידרש לשאת, כאשר ייתכן בהחלט מצב בו הנכה מגיע למספרי בתי עסק בקניון, וייתכן, כי הנכה בסוף ביקורו בקניון לא יקנה בסופו של דבר מוצר כלשהו.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע, כי המשיבה בתפקידה, היא אכן המפעילה של הקניון, והיא הגורם המתאים ביותר שעליו לשאת בדמי החניה של הנכה המוגבל בניידות. עם זאת, אין המשיבה חייבת לספוג עלויות אלה לבדה, ועליה לשקול עלויות אלה בעת שהיא גובה תשלום בעבור השירותים שהיא מעניקה לעסקים הפועלים בקניון.

בית-המשפט קבע, כי המבקשת עמדה בנטל "לשכנע את בית-המשפט במישור הראייתי ולא רק במישור הטיעוני במידת הסבירות הראויה, שקמה לו לכאורה עילת תביעה" {ראה: ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, (04.07.05); ע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ (06.05.09)}.

עילת התביעה אשר קמה, לפחות לכאורה למבקשת, היא הפרת חובה חקוקה, שכן, היא הצביעה על כך שהמשיבה, כמפעילה של המקום הציבורי, לא קיימה את הוראות סעיף 4ב של חוק חניה לנכים.

עילה נוספת לה עתרה המבקשת לביסוס התובענה הייצוגית, היא עוולת הרשלנות, בהתאם להוראות סעיפים 35 ו- 36 של פקודת הנזיקין. המבקשת הצביעה על כך, לפחות לכאורה, שהמשיבה חרגה מסטנדרט הזהירות המצופה מחברה שעיסוקה הוא ניהול השטחים המשותפים של מרכז מסחרי. שכן, מחברה זו מצופה, כי היא תקיים את הוראות חוק חניה לנכים, ותפעל בהתאם להוראת סעיף 4ב של החוק, על-מנת לאפשר חניה ללא תשלום לזכאים לכך לפי חוק.

אשר-על-כן, עומדת למבקשת עילת תביעה אישית גם בעילה של חריגה מסטנדרט הזהירות הנדרש.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הואיל והשאלות המתעוררות בבקשת האישור משותפות לנכים בעלי מוגבלות בניידות, אשר ביקשו לבוא לקניון, ואשר לא מצאו חניה נגישה בסמיכות לקניון, מלבד בחניון נשוא בקשה זו, והואיל ובמקרה זה, לפחות לכאורה, סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, מטיל את החובה לשאת בדמי החניה על מפעילת או מחזיקת הקניון, שהיא בענייננו המשיבה מס' 1, הרי שהמבקשת עמדה בנטל הקבוע בסעיף 8(א)(1) של חוק תובענות ייצוגיות.

כמו-כן, הואיל והשאלות המתעוררות בתובענה הן אחידות, והואיל והדעת נותנת, כי רוב חברי הקבוצה לא יעמדו על זכותם בהתאם להוראת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, ולא יגישו בעניין תובענות אישיות, במיוחד משעה שנזקו של כל אחד מחברי הקבוצה הוא קטן, במצב דברים זה אישורה של התובענה כתובענה ייצוגית, יביא למימוש זכות הגישה לערכאות של כל אחד מחברי הקבוצה.

בענייננו קיים קושי לאתר את חברי הקבוצה, ואולם אין בכך למנוע את ניהולה של התובענה בדרך של תובענה ייצוגית.

לפיכך, נראה, כי ניהול ההליך במקרה דנן כתובענה ייצוגית, יהווה דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין.

באשר לטענה, לפיה לא היתה פניה מוקדמת מצד המבקשת, בית-המשפט הפנה לדבריו של כב' המשנה לנשיאה (בדימוס) א. ריבלין בע"א 10262/05 {אביב שירותים משפטיים בע"מ נ' בנק הפועלים, בפיסקה 9 (11.12.08)}:

"אשר לתום-הלב, לא מצאנו כי העובדה שהמערערים לא הקדימו פנייה רצינית לבנק עובר להגשת בקשתם מצדיקה את הקביעה שלא נהגו בתום-לב. לנוכח תכליותיה של התובענה הייצוגית קשה גם לקבל כי פנייה של התובע הייצוגי להשבת כספו-שלו תהווה תנאי בלעדיו אין לאישור התובענה."

כמו-כן, פניה מוקדמת לא היתה עשויה להועיל במקרה זה, משעה שהמשיבה סברה, כי אין זה מחובתה לדאוג למילוי הוראות סעיף 4ב של חוק חניה לנכים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הורה על אישור התובענה כנגד המשיבה כתובענה ייצוגית, כשעילות התובענה הייצוגית הן: הפרת החובה החקוקה הקבועה בסעיף 4ב של חוק חניה לנכים, וחריגה מסטנדרט הזהירות הנדרש.

3. בקשה מוסכמת לאשר למבקש להסתלק מבקשתו לאשר תובענה ייצוגית - המשיבה גבתה מנכים החונים בחניונים תשלום תמורת החניה - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 19ו לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

ב- ת"צ (ת"א) 58695-10-15 {יפה הררי ז"ל נ' סנטרל פארק בע"מ, תק-מח 2016(4), 992 (2016)} נדונה בקשה בהסכמה לצירוף משיבה 3 כנתבעת נוספת ולהסתלקות המבקשים מהתובענה ומהבקשה לאישורה כייצוגית נגד משיבות 2 ו־ 3.
זוהי בקשה מוסכמת לאשר למבקש להסתלק מבקשתו לאשר תובענה ייצוגית נגד שתיים מהמשיבות, על-פי סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 {ייקרא להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"}.

בבקשה לאישור, שבה התבקש בית-המשפט לאשר תובענה ייצוגית נגד משיבות 1 ו- 2, טענו המבקשים, כי משיבה 2 מפעילה שני חניונים ברחוב יגאל אלון בתל-אביב: חניון בבית אשדר 2000 וחניון מרכז אשדר. בבסיס הבקשה הונחה הטענה, כי המשיבה גובה מנכים החונים בחניונים תשלום תמורת החניה, ובכך מפרה את החובות החקוקות בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים.

כמו-כן נטען, כי הופרה החובה החקוקה בסעיף 19ו לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998, וכי המשיבות עיוולו ברשלנות ועשו עושר ולא במשפט. היה עליהן, לשיטת המבקשים, להקצות בחניונים מקומות חניה לנכים ולהציב שלטים שלפיהם בעלי מוגבלויות זכאים לחנות ללא תשלום. הנזק שנטען לו הוא ממוני ולא-ממוני.

כבר בבקשה לאישור ציינו המבקשים, כי המשיבה 2 מכרה בינתיים את חלקה בבית אשדר 2000 לקרן סלע קפיטל בע"מ, היא משיבה 3. הצדדים ביקשו להוסיף אותה לתיק אחרי שבבקשה לסילוק בקשת האישור על הסף, הודיעה המשיבה 2, כי משיבה 3 החליפה אותה בניהול החניון שם בחודש ינואר 2013.

בית-המשפט נעתר לבקשת הצירוף וקבע, כי החברה תהיה משיבה מספר 3.

משיבה 3 הודיעה, כי עקב הגשתה של הבקשה, לפי הוראותיו של חוק חניה לנכים ובלי להודות בכל טענה, היא תחדל לאלתר מגביית דמי חניה בחניון אשדר 2000 ממי שיציגו תג חניה לנכה שהנפיק משרד התחבורה והזהירות בדרכים.

המבקש ביקש להסתלק מבקשת האישור נגד משיבות 2 ו- 3 והצדדים ביקשו להורות על דחיית תביעתו האישית נגדן.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות המקרה יש מקום לאשר את ההסתלקות והורה כמבוקש. זאת, בהתחשב בעובדה שמשיבה 2, אינה בעלת חניון אשדר 2000 ואינה מפעילה אותו, וכן בעובדה שמשיבה 3 הסכימה להצטרף להליך והתחייבה לתקן את המחדל שנטען לו, כך שכל נכה יוכל לחנות בחניון חינם.

לעומת-זאת חניון מרכז אשדר, לגרסתה של משיבה 3, נועד למנויים בלבד ואינו חניון ציבורי שכל נהג יכול לחנות בו תמורת תשלום. ראיה לכך היא שבכניסה אליו לא הוצבו קופות, לטענתה. בבקשה לסילוק התובענה גרסו המשיבות גם שהחובה לשאת בתשלום אינה מוטלת על החניון, אלא "(...) על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי (...)'' ,,(...) שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום הציבורי (...)".
המבקשים, לעומת-זאת, אחזו בדעה שגם חניון הוא "מקום ציבורי". בהקשר זה צויין, כי בת"צ (מחוזי מר') 39947-11-11 {אשכנזי נ' מרחבים ירוקים - גאון (2001) בע"מ, פסקה 12 (פורסם באר"ש, 10.10.12)}, קבעה השופטת מיכל נד"ב:

"מלשון החוק לא עולה חובה גורפת של חניון - בכלל, ושל חניון המשרת מקום ציבורי - בפרט, לפטור בעל מוגבלות מתשלום בעד חניה. אם חניון הוא כשלעצמו מקום ציבורי, שמן הסתם הנגישות אליו היא בחניה, (...) זכאי אדם עם מוגבלות לחנות חינם בכל חניון, שהרי כל חניון הוא לפי פרשנות זו, מקום ציבורי שמתקיימים בו תנאי סעיף 4ב. אני מקבלת את טענת המשיבה שאילו לכך כיוון המחוקק, היה קובע בפשטות כי חניון לא יגבה דמי חניה מאדם עם מוגבלות. לא כך קובע חוק החניה."

באותה פרשה, מחק בית-המשפט את בקשת האישור על הסף באין עילה או יריבות, "...שכן אין איסור גורף על מפעיל חניון לגבות דמי חניה מאדם עם מוגבלות, והחובה לשלם את עלות החניה בגין הנכה חלה על המקום הציבורי". בענייננו לא נתבעו המפעילים את המקומות הציבוריים שבהם טענו המבקשים, כי ביקרו לאחר שחנו בחניונים: בתי קפה, מסעדות וכיוצא באלה. דומה איפוא, כי סיכויי הבקשה להתקבל אינם גבוהים, ולפיכך בית-המשפט קיבל את בקשת ההסתלקות והורה על דחיית תביעתו האישית של המבקש נגד המשיבות 2 ו- 3.

4. בקשה לדחיית הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על-הסף, שעניינה גביית תשלום עבור חנייה אנשים עם מוגבלות במתחם תיאטרון הבימה - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 100 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- ת"צ (ת"א) 22797-12-14 {חברת בנין הבימה בעמ נ' גיא עידו, תק-מח 2016(3), 33940 (2016)} נדונה בקשה לדחיית הבקשה לאישור התובענה הייצוגית על הסף, עקב היעדר יריבות.

בקשת האישור הוגשה על רקע חוק חניה לנכים, הקובע בסעיף 4ב פטור מתשלום דמי חניה לאנשים עם מוגבלות במקום ציבורי.

הטענה שעמדה בבסיס בקשת האישור היא, שחברת בניין הבימה, בהיותה המפעילה והמחזיקה של בניין תיאטרון הבימה, וכן בשטחים נוספים במתחם התיאטרון, מחויבת להעמיד לרשות אנשים עם מוגבלות חניה ללא תשלום, וזאת בהתאם להוראת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים.

במתחם תיאטרון הבימה פועל חניון תת קרקעי בתשלום לטובת באי התיאטרון והסביבה. נטען בבקשת האישור, שחברת בניין הבימה מפרה את הוראת החוק המטילה עליה חובה על-פי דין לשלם בעד חניה של אדם בעל מוגבלות, בסירובה להסדיר את חנייתם ללא תשלום של אנשים בעלי מוגבלות החונים בחניון.

חברת בניין הבימה טענה, כי יש לדחות את בקשת האישור על הסף מהטעם של היעדר יריבות וכי הטענות והסעדים הנדרשים בבקשת האישור אינם רלוונטיים לגביה. לשיטתה, היא אינה המחזיקה או המפעילה של התיאטרון הפועל בבניין הבימה או של החניון נשוא הבקשה, כהגדרתם בחוק חניה לנכים. המבקשת טענה שהיא חברה בבעלות ממשלתית-עירונית ויישות משפטית נפרדת לחלוטין מ"התיאטרון הלאומי הבימה בע"מ", שהוא חברה לתועלת הציבור המקיים את הפעילות הציבורית של התיאטרון ועושה שימוש בבניין לצורך פעילותו. אמנם, המבקשת היא בעלת זכות חכירה לדורות של החלקה עליה ניצב מבנה התיאטרון, אך כל עיסוקה הוא המצב הפיזי של המבנה בו יושב תיאטרון הבימה ותחזוקתו הבסיסית. אין לה כל קשר לפעילות התיאטרון והיא לא מעורבת בשום צורה, לא במישרין ולא בעקיפין, בפעילות החניון או בפעולות הגביה. המבקשת טענה, שהגורמים הרלוונטיים לבקשת האישור הם תיאטרון הבימה ולחלופין, הבעלים של החניון.

מבקש בקשת האישור, המשיב בבקשה דנא, עיגן את יריבותה של המבקשת ואת חובותיה לקיום סעיף 4ב לחוק חניה לנכים בטענה, שהיא המפעילה והמחזיקה של בניין תיאטרון הבימה וכי היא בעלת הזכויות במבנה התיאטרון. המשיב צירף לתגובתו מסמכים התומכים בטענה, שהמבקשת היא המפעילה והמחזיקה של בניין תיאטרון הבימה וכפועל יוצא מכך, לשיטתו, גם את חובתה לשאת בתשלום דמי החניה של אנשים מוגבלים החונים בחניון, כפי הנטען כבקשת האישור. המשיב הוסיף וטען, כי סילוק על הסף נעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים בלבד וסעד כאמור יינתן במשורה.

בית-המשפט קבע, כי המשיב הציג מסמכים שונים מהם עלה, שהמבקשת היא מפעילה ומחזיקה של מקום הציבורי, תיאטרון הבימה. בתזכיר ההתאגדות של המבקשת שצירף המשיב לתגובתו צויין, בין יתר המטרות שלשמן הוקמה המבקשת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי טענותיה של המבקשת והראיות שהציגה, אינן מצדיקות את סילוק התובענה על הסף. המשיב השכיל להניח תשתית עובדתית מינימאלית המצביעה על יריבות.

עיון בבקשת האישור ובתגובת המשיב לבקשת הסילוק על נספחיה העלתה, שהמבקשת עוסקת בניהול בניין הבימה ותחזוקתו והיא זו המרכזת את ענייני הניהול של בניין הבימה. די במסמכים שצורפו על-ידי המשיב כדי לשכנע, לכאורה, שהמבקשת היא גורם רלוונטי לתובענה ולאפשר לצדדים להוכיח את טענותיהם במסגרת בקשת האישור.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה לדחיית בקשת האישור על-הסף.

5. בקשה לסילוק תביעה על-הסף, שעניינה מכירת חניות נכים באצטדיון כדורגל - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976; סעיף 1 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998; סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- ת"ק (חי') 55331-12-15 {נורית בר חנין נ' קשר ספורט בע"מ, תק-של 2016(3), 11426 (2016)} התובעת הגישה תביעה קטנה בבית-המשפט לתביעות קטנות במקום מושבה, באר שבע, כנגד מועדון הכדורגל מכבי חיפה.

התביעה הוגשה על סך 33,800 ש"ח, בגין אי-מתן אפשירות לה ולבנה הנכה לחנות בחניית נכים בחניון אצטדיון הכדורגל. במסגרת התביעה נטען, כי התובעת הגיעה יחד עם בנה, המרותק לכיסא גלגלים ממונע, למשחק הכדורגל באצטדיון. נטען, כי בבוא התובעת לחנות את רכבה בחניית נכה, ניגש אליה מאבטח מחברת "מטאור" והוציא אותה מהחנייה בטענה, כי החנייה מכורה לנכים אוהדי קבוצת הכדורגל מכבי חיפה.
המאבטח הוציא אותה מחניית הנכים בטענה, שמי שקנה מנוי קנה גם חנייה והיא שמורה. התובעת תיארה במסגרת המכתבים, כי התנהל בינה לבין המאבטח דין ודברים, שלאחריו נאלצה התובעת לעבור לחנייה אחרת, שאינה חניית נכים.

חברת קשר ספורט בע"מ, בעלת קבוצת הכדורגל מכבי חיפה, הגישה בקשה לסילוק התובענה על הסף בשל שתי סיבות. האחת, העדר סמכות מקומית לבית-המשפט בבאר-שבע, לאור תקנה 2 לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין) וזאת מאחר ומקום עיסוקה של הנתבעת הוא חיפה וכן, האצטדיון בו אירע המקרה מצוי בחיפה. על-כן, נטען, כי הסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט בחיפה. השנייה, טענה בדבר היעדר עילה. נטען, כי התובעת אינה מלינה על כך שהתובעת לא הקצתה את הכמות המינימלית המחויבת לחניות לבעלי מוגבלויות על-פי חוק שוויון זכויות לאנשים בעלי מוגבלויות, אלא טענה, כי הנתבעת מכרה חנייה לנכים.

בהקשר זה נטען, כי הנתבעת מקצה כמות חניות גדולות בהרבה מהמחייב בחוק וכי ככל הידוע לה, אין חיקוק בישראל המונע מנותן שירות למכור חנייה ולהופכה לחניית נכים, בתנאי שאותו אדם בעל תעודת נכה בתוקף. לשיטת הנתבעת, חיקוק האוסר על כך יהווה אפליה אסורה כלפי בעלי מוגבלויות ומפלה אותם מול אחרים המבקשים לרכוש לעצמם חנייה בהגיעם למשחקי כדורגל.

הדיון בתובענה הועבר לבית-המשפט לתביעות קטנות בחיפה, בשל העדר סמכות מקומית לבית-משפט השלום בבאר-שבע.
בית-המשפט קבע, כי ככלל, אין לגבות תשלום עבור חניית נכה בחניית נכים, אלא במקרים מיוחדים, המונעים ניצול הזכות לרעה. אולם, באשר לשאלה, האם ניתן למכור לנכה חניית נכים שתהיה שמורה לו לפרק זמן מסוים במסגרת רכישת מנוי, אין תשובה בחוק או בפסיקה.

כידוע, רכישת חנייה מוסדרת מראש מקילה על חיי הרוכש בין אם אינו סובל ממוגבלות וביתר שאת אם הוא בעל מוגבלות. תשובה שלילית לשאלה הנ"ל, עלולה להוביל לתוצאה הפוכה מהרצוי היוצרת הפלייה אסורה בניגוד לחוק השוויון, כנגד נכים שתישלל מהם הזכות, המוקנית לכל אדם , לרכוש חנייה לבחירתו. בין אם תהא זו תשובה חיובית או שלילית, הרי שלקביעה מסוג זה, עשויות להיות השלכות רבות ומשמעותיות על כלל הציבור ובעיקר על ציבור בעלי המוגבלויות. על-כן, כבר מטעם זה, אין לסלק את התביעה על הסף ויש לאפשר את הדיון בה לגופה.

בהתאם לקבוע בסעיף 4ב לחוק חניית נכים, מתעוררת גם השאלה מי הוא אותו מחזיק מקום ציבורי המוטלת עליו החובה לשלם בעד חניית האדם הנכה במקום. כלומר, בעניינינו, במידה וייקבע, כי אין למכור חניית נכים, על מי מוטלת חובת התשלום עבור חניית הנכים, האם היא מוטלת על הנתבעת, חברת מטאור או שמא על עיריית חיפה שבשטחה נמצא האצטדיון {ראה: ת"צ 39947-11-11 אשכנזי נ' מרחבים ירוקים-גאון (2001) בע"מ (מפעילת חניון היכל המשפט בחיפה) (10.10.12) (פורסם במאגרים)}.

הצדדים לא התייחסו כלל לסוגיה זו ולכן בית-המשפט קבע, כי יש לברר גם עניין זה במסגרת הדיון, שכן עשויה להיות לו השלכה על זהות בעלת הזכות לקבוע מדיניות חניה בחניון נשוא התביעה. כמו-כן, בית-המשפט קבע, כי יש לקיים בירור עובדתי ממצה בשאלה מהו מספר החניות הכולל, מהו מספר החניות שנמכרו למנויים בכלל , מהו מספר החניות שנמכרו למנויים בעלי מוגבלות ומהו מספר החניות המיועדות לבעלי מוגבלות שאינם מנויים.

אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשת הנתבעת לסילוק התביעה על הסף.

6. בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית שעניינה גביית דמי כניסה לחניון מבעלי תג נכה - הסדר הפשרה אושר
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- ת"צ (ת"א) 30653-09-11 {מושיקו מלכה נ' החברה לפיתוח הרצליה בע"מ, תק-של 2016(1), 31450 (2016)} נדונה בקשה לאישור הסדר פשרה בתובענה ייצוגית, שהוגשה על-ידי התובע, בעל תג נכה ואשר עניינה הפרת הנתבעות את הוראות חוק חניה לנכים.

תמצית התובענה והבקשה לאישורה כתובענה ייצוגית, הנה טענת התובע שלפיה הנתבעת 1, שמפעילה את החניון הסמוך למרינה בהרצליה, גובה שלא כדין ובניגוד לחוק הנ"ל, דמי כניסה לחניון מבעלי תג נכה {למעט בעלי תג נכה כחול, הנקרא גם "תג עגלה", שמורשים לחנות בחינם} וכי הנתבעת 2, שמנהלת ומפעילה את המרינה, מפרה את החוק בכך שאינה מממנת את דמי החניה בחניון עבור בעלי תג נכה כאמור.

בהתאם לכך, עתר התובע לחייב את הנתבעות לשלם לקבוצה הנפגעת, בעלי תג נכה ששילמו עבור חניה בחניון בתקופה שלמן חקיקת החוק ביום 07.04.05 ועד הגשת התביעה ביום 14.09.11, פיצוי כספי בסכום של 1,523,317 ש"ח.

התובע טען, כי החניון עצמו, שמופעל על ידי הנתבעת 1, כמו גם המרינה, שמופעלת על-ידי הנתבעת 2, הנם מקומות ציבוריים, כהגדרת מונח זה בחוק החניה לנכים. כמו-כן, לטענתו, החניון מהווה גישה יחידה למרינה. לפיכך, ומכוח תחולת סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים, על הנתבעות לשלם עבור חניית נכה בעל תג נכה במקום אם בדרך של פטור מתשלום שיינתן על-ידי הנתבעת 1 ואם בדרך של שיפוי שיינתן על-ידי הנתבעת 2. התובע גם טען, כי הנתבעות מפלות לרעה את בעלי תו הנכה הרגיל מקום שהן מעניקות חניה חינם רק לבעלי תג נכה כחול.

הנתבעות טענו מנגד, כי סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים אינו חל במקרה דנא. לטענתן, לא החניון עצמו ולא המקומות הסמוכים לחניון {המרינה, המעגנה וקניון "ארנה"}, אינם בגדר מקומות ציבוריים כהגדרתו של מושג זה בחוק. כמו-כן, לטענתן, גם אם יש לראות במקומות הנ"ל כמקומות ציבוריים, הרי שקיימת גישה אליהן לאדם עם מוגבלות, לא רק באמצעות חניה בחניון, אלא גם באמצעות חלק מ- 2,000 מקומות חניה הסמוכים למקומות הנ"ל, לרבות בחניון קניון "ארנה" עצמו, בו ניתן להחנות חינם בימי אמצע השבוע, כמו גם במקומות חניה המסומנים אדום לבן, אשר לחלק מבעלי תג הכנה זכות לחנות בהם. יתרה מכך, חלק מהמקומות החניה החלופיים הנ"ל קרובים בהרבה למרינה, למעגנה ולקניון מאשר החניון נשוא התביעה.

הצדדים הגיעו להסכם פשרה, לפיו יסומנו תוך 15 ימים מחתימת הסכם הפשרה, 7 מקומות חניה חדשים לנכים במתחם המרינה, באישור עיריית הרצליה שכבר ניתן.

הנתבעת 1 תאפשר עד 3 שעות חניה חינם בחניון לבעלי תג נכה בימי א' עד ה' {אך לא בערבי חג או בימי חג}. התחייבות זו תימשך עד יום 01.07.15 או עד מועד מיכון החניון, המוקדם מבין השניים; ההסדר יהווה מעשה בית-דין ביחסים שבין התובע וחברי הקבוצה לנתבעות בקשר לעילות התביעה עד למועד מתן תוקף של פסק-דין להסדר הפשרה.

היועץ המשפטי התנגד לאישור ההסדר. נימוקיו העיקריים הנם, כי אישור ההסדר לא כולל פיצוי בגין הנזק שנגרם בעבר לחברי הקבוצה, כי התועלת לחברי הקבוצה לעתיד הנה מצומצמת, כי למן הפיכת החניון לממוכן ייהנו מחניה חינם רק בעל תג נכה שהנם תושבי העיר הרצליה וכי גם עובדה זו לא מהווה הטבה ממשית, שכן גם תושבי העיר הרצליה שאין להם תג נכה יוכלו לחנות בחניון חינם או בהנחה, כי חסרים נתונים להערכת הנזק שנגרם בעבר לקבוצה ושייגרם בעתיד עקב המצב הקיים ועל-כן נראה, כי יש מקום להעברת נתונים כאמור, כי בהעדר הכרעה עובדתית, היועץ אינו מוצא מקום להתייחס לעילת התביעה, כי בנסיבות, אין מקום לפסוק שכר הטרחה וגמול וכי הסכומים שהוסכמו בין הצדדים ואשר מומלצים מבחינתם לבית-המשפט, הנם בכל מקרה גבוהים.

בית-המשפט קבע, כי הסדר הפשרה הוא הוגן וכי יש לאשרו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי עילת התביעה תתקיים אם יוכחו שני תנאים מצטברים, האחד, כי קיים מקום ציבורי כהגדרתו בחוק החניה לנכים והשני, כי הגישה היחידה הנגישה אל המקום הציבורי לאדם עם מוגבלות, היא דרך חניה במקום ציבורי הכרוך בתשלום.

לעניין התנאי הראשון, סביר להניח, כי החניון עצמו לא יכול להיחשב כאותו "מקום ציבורי" לפי סעיף 4ב' לחוק החניה לנכים, שצריך לאפשר לבעלי תג נכה חניה חינם בו, רק בשל רצונם להחנות את רכבם בחניון ומבלי שמטרת החניה הנה הגעה למקום אחר הנחשב כ"מקום ציבורי", לפי החוק ואשר הגישה הנגישה היחידה אליו לאנשים עם מוגבלות היא דרך החניה באותו חניון {ראה: ת"צ (ת"א) 57426-05-12 יעקב זכאי נ' אחוזות החוף בע"מ, תק-מח 2015(4), 35852 (2015)}.

עם זאת, קיימת אפשירות סבירה לכך שהמרינה תיחשב לכאורה כ"מקום ציבורי" כאמור וזאת נוכח התחולה האפשרית של פרטים 3 ו- 14 לתוספת הראשונה של חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998. התוספת הראשונה לחוק הנ"ל כוללת 22 פרטים המתארים מקומות הנחשבים כ"מקום ציבורי" כהגדרתו באותו חוק, כאשר חוק החניה לנכים מפנה לחוק הנ"ל לצורך הגדרת "מקום ציבורי" לצרכי סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים.

לעניין תחולת התנאי השני, שעניינו, כי הגישה היחידה הנגישה אל המקום הציבורי {המרינה} לאדם עם מוגבלות, היא דרך חניה במקום ציבורי הכרוך בתשלום, קבע בית-המשפט, כי אין מחלוקת שבחניון של קניון "ארנה", הסמוך לחניון נשוא התביעה, ניתן להחנות בימי אמצע השבוע בחינם, לא רק בעלי תג נכה, אלא כל אדם.

לפיכך, עובדה זו יוצרת קושי לתביעה ביחס לימים אלו, שכן כאמור, לפי סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים, תנאי למימון החניה על-ידי המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי, הנו, כי הגישה היחידה אל המקום הציבורי היא דרך חניה במקום ציבורי הכרוכה בתשלום.

נראה אם כן ולכאורה, כי הגישה למרינה לבעלי תג נכה אינו רק באמצעות חניה בחניון נשוא התביעה הכרוך בתשלום, אלא גם באמצעות החניה בחניון קניון "ארנה" {הסמוך למרינה או לפחות לחלקים ממנה, באותה מידה אם לא יותר}, שבו החניה הנה חינם, בימי אמצע שבוע.

מכל הסיבות הנזכרות לעיל, בית-המשפט קבע, כי ההסדר הנו ראוי, הוגן וסביר וכי סיום ההליך על דרך הפשרה הנו הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת אשר כוללת בחובה שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה.

אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את הסדר הפשרה.

7. תובענה ייצוגית שהגיש נכה צה"ל נגד חברת "אחוזות החוף", המפעילה עשירות חניונים ברחבי ת"א-יפו, שעניינה סוגיית תשלום דמי חניה על-ידי נכים המחזיקים בתג נכה שאינו "תג עגלה" - הבקשה לאישור התובענה כייצוגית, נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 1 ו- 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיפים 5 ו- 19ו לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998; סעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 57426-05-12 {יעקב זכאי נ' אחוזות החוף בע'מ, תק-מח 2015(4), 35852 (2015)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה סוגיית תשלום דמי חניה על-ידי נכים המחזיקים בתג נכה, שאינו "תג עגלה", בחניוני "אחוזות החוף" ברחבי העיר תל-אביב-יפו.

המבקש טען, כי המשיבה מאפשרת חנייה ללא תשלום בחניונים לנכים המרותקים לכיסא גלגלים, המחזיקים ב"תג עגלה", אך גובה דמי חנייה מנכים בעלי תג נכה "רגיל". לגישתו, מדובר במדיניות המנוגדת לחוק חניה לנכים, ובמדיניות המהווה אפליה אסורה בניגוד לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 {ייקרא להלן: "חוק שוויון זכויות"}.

המבקש הוא נכה צה"ל, הסובל מפגיעה ברגליו ומוגבל בתנועתו. המבקש מחזיק בתג נכה "רגיל", ולא בתג נכה מסוג "עגלה".

המשיבה, חברת "אחוזות החוף בע"מ", היא חברה עירונית בבעלות עיריית תל-אביב-יפו, העוסקת בניהולם ובתפעולם של 61 חניונים עירוניים ברחבי העיר.

עוד טען המבקש, כי המשיבה היא חברה עירונית בבעלות מלאה של עיריית תל-אביב-יפו, והחניונים שהיא מפעילה הם "מיתקן" של גוף ציבורי ומהווים "מקום ציבורי".

המבקש סבר, כי יש לפרש את הוראות סעיף 4ב לחוק חניה לנכים בצורה רחבה, כדי להגשים את מטרות חוק השוויון ועקרונות-העל הנגזרים ממנו. ביתר פירוט, טען המבקש, כי על המשיבה לקיים את הוראות חוק חניה לנכים, לחדול מלבצע אפליה בין תגי החניה השונים ולאפשר חניה בחינם לכל נכה בעל תג נכה בהתאם להוראות סעיף 4ב לחוק חניה לנכים.

מעבר לטענת האפליה הכללית שהעלה המבקש בהסתמך על חוק חניה לנכים, בפיו היתה טענה נוספת, כי ההבחנה שעורכת המשיבה, בין נכים בעלי תג נכה מסוג "עגלה", לבין נכים בעלי תג נכה "רגיל", היא אפליה אסורה לפי סעיף 19ו לחוק השוויון הקובע, כי חל איסור להפלות אדם מחמת מוגבלותו במקום ציבורי ובשירות ציבורי.

המבקש ציין, כי בהתאם לחוק העזר העירוני ולמדיניות עיריית תל-אביב-יפו, כל בעלי תגי הנכה, ולא רק בעלי תג "עגלה" חונים חינם בצד המדרכות המסומנות בצבעי "כחול לבן" ברחבי העיר. אך המשיבה, אשר לטענתה פועלת לפי מדיניות שמוכתבת לה על-ידי העירייה, פועלת בניגוד לחוק העזר העירוני ולמדיניות עיריית תל-אביב.

המבקש הלין על כך שבחניונים המופעלים על-ידי תאגידים אחרים של עיריית תל-אביב, מתאפשרת חניית נכים ללא תשלום, בהצגת תג נכה, כמו חניון נמל תל-אביב ורואה גם בכך אינדיקציה לאפליה פסולה.

המשיבה פתחה את סיכומיה באמירה, לפיה מדובר בבקשה שכל מטרתה היא "לסחוט מיליונים רבים של שקלים מהמשיבה, חברה עירונית שבכל הכנסותיה נעשה שימוש לטובת תושבי העיר וביניהם הנכים. כך, כאשר המבקש מעלה טענות בלתי מבוססות.., הכל על-מנת לגרום למשיבה להתפשר הגם שבמקרה שלפנינו לא קיימת עילת תביעה כלשהי"

המשיבה טענה, כי יש לסלק את הבקשה לאישור על הסף מחמת העדר יריבות והעדר עילה, שכן הטענות בבקשה אינן עולות בקנה אחד עם הוראות חוק חניה לנכים. לטענתה, סעיף 4ב לחוק חניה לנכים קובע, כי פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי יחול, רק כאשר הגישה הנגישה היחידה אל המקום הציבורי היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום. במצב שכזה, הסעיף קובע, כי החובה לשלם בעד חניית רכב נכה במקום זה חלה על המפעיל או המחזיק של המקום הציבורי, ולא על הנכה. אלא, שבבקשה לא נטען, כי חניוניה של המשיבה מהווים "גישה נגישה יחידה למקום ציבורי", אלא נטען שהחניונים עצמם הם "מקום ציבורי". לפיכך, טענה המשיבה, כי אין להחיל את הוראת סעיף 4ב לחוק חנייה לנכים על חניוניה.

לטענת המשיבה, הטענה כאילו יש לראות בחניוני המשיבה משום "מקום ציבורי" נדחתה בפסק-דינה של כב' השופטת מיכל נד"ב בת"צ 39947-11-11 {אשכנזי נ' מרחבים ירוקים- גאון (2001) בע"מ (10.10.12)}. בעניין זה קיבל בית-המשפט בקשה לסילוק על הסף של בקשה לאישור בשל העדר יריבות, וקבע, כי אין לפרש את חוק חניה לנכים באופן כזה שהחניון הוא עצמו "מקום ציבורי", ולכן אין לחייב את בעל החניון לפטור נכים מתשלום דמי חניה. כדברי בית-המשפט:

"מלשון החוק לא עולה חובה גורפת של חניון - בכלל, ושל חניון המשרת מקום ציבורי - בפרט, לפטור בעל מוגבלות מתשלום בעד חניה... כוונת סעיף 4ב. בחוק היא שיינתן פטור לאדם עם מוגבלות שחנה בחניה הכרוכה בתשלום, אך זאת רק לשם נגישות של האדם עם מוגבלות למקום הציבורי שעונה על התנאים שבסעיף 4ב. ולא לכל צורך אחר."

המשיבה ציינה, כי נושא הנגישות לנכים עומד בראש מעייניה. כחלק ממדיניות זו, הונגשו כל חניוני המשיבה לנכים והיא אף מצאה לנכון, לפנים משורת הדין, לאפשר לנכים הזקוקים לכיסא גלגלים, לחנות ללא תשלום בחניוניה מן הטעם הבא:

"הם (הנכים) זקוקים לחניה רחבה יותר על מנת להוציא את כיסא הגלגלים ולהתיישב בו וחניה מתאימה הוקצתה להם בחניוני המשיבה. בכך הם שונים מהותית מנכים אחרים. ודוק: נכים חונים במרחב הציבורי בכחול-לבן חינם. החניה חינם בחניוני המשיבה לנכי תו עגלה נובעת בין היתר מהכרה בצורך שלהם במרחב תמרון גדול יותר במיוחד וחניות גדולות ומותאמות - שקשה יותר למצוא במרחב הציבורי הפתוח."

המשיבה הוסיפה וציינה, כי קיים פער עצום בין מספר בעלי תג "עגלה" לבין מספר בעלי תג "נכה" שאינו עגלה, כך על-פי תגובת המדינה שהוגשה במסגרת בג"צ 8735/11 {עמותת נגישות ישראל נ' שר התחבורה ואח' (09.05.12)}. על-פי הנתונים, בעוד שבשנת 2012 היו 9,193 אנשים שהחזיקו בתגים כחולים {עגלה}, כבר 112,389 אנשים החזיקו בתגים ירוקים {"רגילים"}. נתון זה מחזק, לטענת המשיבה, את עמדתה, לפיה קבלת הבקשה תוביל לכך שכל בעלי תג נכה שאינו מסוג "עגלה" יכנסו לחניוני המשיבה ו"יתפסו" את החניות השמורות לנכים המרותקים לכיסא גלגלים.

המשיבה מדגישה, כי מרבית חניוניה הם חניונים במגרשים פתוחים, שאינם צמודים ל"מקום ציבורי" כלשהו. המשיבה הגישה את חוות-דעתו של דר' גודוביץ, המלמדת, לשיטתה, כי חניוני המשיבה אינם מהווים גישה נגישה יחידה למקום ציבורי. המשיבה טענה, כי משוויתר המבקש על חקירת דר' גודוביץ ולא הגיש חוות-דעת נגדית, האמור בחוות-הדעת הוא הראיה היחידה לעניין שאלת נגישות החניונים למקומות ציבוריים.

באשר לחוסר עילה, המשיבה טענה, כי המבקש לא עמד בנטל להוכיח קיומה של עילת תביעה לכאורה. תצהיר המבקש לקוני ואינו מגלה עילת תביעה אישית, המבקש לא ציין בתצהירו מהי מוגבלותו אשר "דורשת מקום חניה" כלשון החוק, ואף לא ציין, כי לא היה באפשירותו למצוא מקום חניה שאינו בתשלום בסמוך לחניוני המשיבה, כמו חניה ב"כחול-לבן". המשיבה הפנתה לחוות-הדעת, שם נאמר, כי בסמוך לחניון "גולדה", שם החנה המבקש את רכבו, קיימים מפרצי חניה ציבוריים לנכים וחניה ב"אדום-לבן" שמותרת לנכים.

בית-המשפט קבע, כי הפרשנות שניתנה על-ידי המבקש להוראת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים ביחס לחניוני המשיבה היא פרשנות שגויה. פרשנות זו נדחתה על-ידי בית-המשפט, לאחר בחינה מדוקדקת של הוראות החוק הרלוונטיות ובכללן חוק חניה לנכים והתוספת הראשונה לחוק שוויון הזדמנויות.

הבקשה הוגשה נגד חברת "אחוזות החוף" המפעילה חניונים ברחבי העיר תל אביב, ללא אבחנה ביניהם. לא כל חניוני המשיבה מהווים "מקום ציבורי", שהגישה הנגישה היחידה אליו היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום.

בנסיבות אלה, בית-המשפט לא מצא, כי יש אפשירות סבירה שהשאלות שעוררה הבקשה לעניין סעיף 4ב לחוק חניה לנכים יוכרעו לטובת הקבוצה, כאמור בסעיף 8(א)(1) לחוק תובענות ייצוגיות.

המבקש טען, כי ההבחנה שעורכת המשיבה, בין נכה בעל תג נכה מסוג "תג עגלה", לבין נכה בעל תג נכה "רגיל", לעניין גביית דמי חניה, היא אפליה אסורה לפי חוק שוויון זכויות. עוד נטען, כי מדובר באפליה פסולה נוכח היות המשיבה תאגיד עירוני המהווה גוף דו מהותי, הכפוף לעקרונות השוויון שבמשפט המנהלי, וכן נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.

המשיבה טענה, כי היא אינה מפלה בין בעלי תג מסוג "עגלה" לבין בעלי תג "רגיל", אלא החליטה, לפנים משורת הדין, לאפשר לנכים המסתייעים בכיסא גלגלים לחנות חינם בחניוניה, מתוך הבנה, כי הם זקוקים לחניה רחבה ולמרחב תמרון גדול יותר, ויש להניח, כי יתקשו להסתדר בחניות ה"רגילות" שמחוץ לחניוני המשיבה.

בטיעוניה, נשענה המשיבה על פסק-הדין שניתן בבג"צ הנגישות {בג"צ 8735-11 העותרת: עמותת נגישות ישראל נ' המשיבים: 1. שר התחבורה, תק-על 2012(2), 7654 (09.05.12)}, ובמיוחד על תגובת המדינה, אשר הביעה עמדתה, כי קיים שוני רלוונטי בין מחזיקי תג נכה מסוג "עגלה" לבין מחזיקי תג נכה "רגיל".

בשנת 2011 הוגשה עתירת עמותת נגישות ישראל לבית-המשפט הגבוה לצדק בה נטען, כי משרד התחבורה מנפיק סוגים שונים של תגי נכה המקנים זכויות שונות בנושא חנייה.

מתגובת המדינה לעתירה עלה, כי אכן, כטענת העותרת, ניפק משרד התחבורה סוגים שונים של תגי נכה. המדינה ציינה, כי משרד התחבורה סבור, כי קיים שוני רלוונטי בין נכים משותקי רגליים המחזיקים בתג "עגלה", לבין נכים שאינם משותקי רגליים:

"נכים המרותקים לכסאות גלגלים זקוקים למרחב לשם הורדת כסא הגלגלים והתניידות עמו ועל כן, קם צורך ממשי להקצות להם מקומות חניה רחבים ומוסדרים, שהמדרכה לצידם נגישה, וככל שמדובר בחניון במקום ציבורי- קרוב ככל האפשר לכניסה נגישה לאותו מקום. נכים אחרים, נכותם פוגעת פחות בניידותם ומסוגלים להלך במידה מסויימת באופן עצמאי ולנסוע בכלי רכב רגיל, זקוקים להקלות בחנייה, אך לא למקומות חנייה ייחודיים..."

עוד ציינה המדינה, כי צפוי להתקבל תיקון לחוק חניה לנכים אשר אמור להסדיר את נושא חניית נכים בחניות השמורות לנכים.

בהקשר זה יש לציין, כי ארגון הגג של ארגוני הנכים בישראל ביקש להצטרף כמשיב לעתירה. בבקשתו ציין הארגון, כי צירופו כמשיב יאפשר לפרוש בפני בית-המשפט את עמדתם של אלפי הנכים המרותקים לכיסא גלגלים, אשר כל שינוי במצב החוקי השורר כיום, ולו עד לסיום הליכי החקיקה, עלול לפגוע פגיעה קשה בהם ובאיכות חייהם.

לאחר קבלת תגובת המדינה נמחקה העתירה. בית-המשפט העליון הביע דעתו, כי יש מקום לערוך שינויים בחקיקה בכל הנוגע להסדרת זכויות החנייה של נכים:

"אכן, סבורים אנו שיש לקדם חקיקה שתסדיר את נושא החנייה של נכים באופן ברור ומדוייק ובדרך טובה יותר מאשר הדבר נעשה עד היום."

כשלוש וחצי שנים עברו מאז ניתן פסק-הדין, ועד היום לא תוקן חוק חניה לנכים באופן העורך אבחנה בין בעלי תג נכה מסוג "עגלה" לבין בעלי תג נכה "רגיל". יחד עם זאת, בג"צ הנגישות, ובמיוחד תגובת המדינה לעתירה מסייע, ולו במעט, להבין את הרקע להחלטה שקיבלה המשיבה, להתיר חניית נכים בעלי "תג עגלה" ללא תשלום בחניוניה.

בית-המשפט קבע, כי קיים שוני רלוונטי בין נכים המסתייעים בכיסא גלגלים לבין נכים אחרים. כאמור בתגובת המדינה בבג"צ הנגישות, נכים המסתייעים בכיסא גלגלים זקוקים למרחב רב יותר, על-מנת להיכנס ולצאת מרכבם. בנסיבות אלה, בית-המשפט קיבל את טענת המשיבה, כי ראוי להקצות בחניונים חניות רחבות, בעלות מרחב תמרון גדול יותר.

מבלי להמעיט מחומרת נכותם של נכים בעלי תג "רגיל", קיים שוני ברור בינם לבין בעלי תג "עגלה", ולכן המדיניות בה נקטה המשיבה, כאשר איפשרה לפנים משורת הדין לנכים בעלי תג "עגלה" לחנות חינם בחניוניה, היא מדיניות סבירה ואין לראותה כאפליה פסולה, העומדת בניגוד להוראות חוק שוויון זכויות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בקשת האישור אינה עומדת בתנאים המנויים בסעיף 8(א) לחוק התובענות הייצוגיות. הפרשנות שניתנה לסעיף 4ב לחוק חניה לנכים ביחס לחניוני המשיבה היא פרשנות שגויה. המשיבה אינה מחויבת לשאת בתשלום דמי החניה של כלל המחזיקים בתג נכה, שכן לא הוכח, כי מדובר ב"מקום ציבורי" שהגישה הנגישה היחידה אליו לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום הציבורי הכרוכה בתשלום, כלשון הסעיף. כוונת המחוקק הייתה להטיל את האחריות לתשלום דמי החנייה של רכב נכה על ה"מקום הציבורי" במטרה להקל את נגישותם של בעלי מוגבלויות לאותו מקום. הכוונה לא היתה לפטור נכים מתשלום דמי חניה בכל חניון באשר הוא.

כמו-כן, לא הוכיח המבקש, כי המשיבה עברה על הוראות חוק שוויון זכויות. לא ניתן לקבל את הטענה, לפיה המשיבה מפלה בין נכים בעלי תג "עגלה" לבין נכים בעלי תג "רגיל", שכן קיים שוני רלוונטי בין צרכיהם של הנכים השונים. נכים המסתייעים בכיסא גלגלים זקוקים למקום חניה רחב יותר, ומדיניות המשיבה הפוטרת אותם מתשלום דמי חניה היא מדיניות סבירה, ההולמת את צרכיהם, ולא ניתן לראות בה אפליה פסולה.

המבקש היה צריך להיות ער לכך שעל תביעתו להיות מופנית קודם כל כנגד ה"מקום הציבורי" הרלוונטי, אך החניונים הנזכרים בבקשתו, חניון "גולדה" וחניון "הנחושת" אינם מהווים חניון המשרת מקום ציבורי.

בנוסף, הבקשה אינה עומדת בתנאי סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות. התובענה אינה מעוררת שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לכלל חברי הקבוצה, ולא ניתן לומר, כי קיימת אפשירות סבירה שהן יוכרעו בתובענה לטובת הקבוצה.

המבקש לא ערך אבחנה בין חניוניה של המשיבה, וכלל בבקשת האישור את כל החניונים המנוהלים או מוחזקים על-ידה. מהאמור בחוות-הדעת של המומחה מטעם המשיבה עלה, כי רבים מהחניונים אינם עונים על ההגדרה של "מקום ציבורי" שהחניה בו פטורה מתשלום. כאמור, לא כל חניוניה של המשיבה ממוקמים בסמוך למבנים כלשהם שיכולים להיחשב כ"מקום ציבורי" לפי חוק חניה לנכים, וגם מטעם זה אין לקבל את הבקשה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את בקשת האישור.

במקרה אחר, ב- ת"צ (מרכז) 39947-11-11 {שלמה אשכנזי נ' מרחבים ירוקים - גאון (2001) בע"מ, תק-מח 2012(4), 24837 (2012)} המבקש, נכה מוגבל בניידות, הגיע לבית-המשפט בחיפה וחנה בחניון בתי-המשפט שבמקום, המנוהל על-ידי המשיבה.

ביציאתו דרש המבקש שלא לשלם עבור החניה, אך עקב סירוב נציגת החניון לפטור אותו מתשלום הוא נאלץ לשלם עבור החניה.

המשיבה טענה, כי מלשון החוק לא עולה חובה גורפת של חניון, בכלל, ושל חניון המשרת מקום ציבורי בפרט, לפטור בעל מוגבלות מתשלום בעד חניה.

אם חניון הוא כשלעצמו מקום ציבורי, שמן הסתם הנגישות אליו היא בחניה, הרי שזכאי אדם עם מוגבלות לחנות חינם בכל חניון, שהרי כל חניון הוא לפי פרשנות זו, מקום ציבורי שמתקיימים בו תנאי סעיף 4ב לחוק חניה לנכים.

בית-המשפט קיבל את טענת המשיבה שאילו לכך כיוון המחוקק, היה קובע בפשטות, כי חניון לא יגבה דמי חניה מאדם עם מוגבלות. לא כך קובע חוק החניה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי פרשנות המשיבה עולה בקנה אחד עם תכלית החוק. כוונת סעיף 4ב' בחוק חניה לנכים היא שיינתן פטור לאדם עם מוגבלות שחנה בחניה הכרוכה בתשלום, אך זאת רק לשם נגישות של האדם עם מוגבלות למקום הציבורי העונה על התנאים שבסעיף 4ב לחוק חניה לנכים. ולא לכל צורך אחר. ובענייננו, מטרת הפטור היא לפטור את המבקש מתשלום עבור החניה כאשר הוא מחנה את רכבו לשם הגעה לבית-המשפט, ובהנחה שהחניה היא הדרך הנגישה היחידה לבית-המשפט, ולא לכל צורך אחר.

על-כן סביר שתהיה זיקה בין הפטור שינתן לבין אישור המקום הציבורי כי אכן החניה נדרשה לשם הגעה למקום הציבורי ולא לצורך אחר, שאינו מקנה פטור על-פי חוק החניה. על-כן, בית-המשפט קבע, כי הסדרת נושא החניה כפי שנעשתה על-ידי הנהלת בתי-המשפט בעקבות התובענה, עונה על דרישות חוק החניה ועל תכליותיו.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי אכן יש למחוק על הסף את הבקשה בהיעדר עילה ובהיעדר יריבות, שכן אין איסור גורף על מפעיל חניון לגבות דמי חניה מאדם עם מוגבלות, והחובה לשלם את עלות החניה בגין הנכה חלה על המקום הציבורי, שהוא בענייננו בית-המשפט, הנהלת בתי-המשפט, משרד האוצר, מדינת ישראל, אשר גם לקח אחריות על כך ותיקן את הטעון תיקון.

ראה גם: ת"צ 30653-09-11 {החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה בע"מ נ' מושיקו מלכה, תק-של 2012(1), 89000 (15.01.12)}.

8. בקשה לאישור תובענה כייצוגית, שעניינה הטלת חובת התשלום של חניית נכים בחניון כיכר אתרים בתל-אביב על כתפי המשיבות - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 1 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיף 3 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיף 19 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998.

ב- ת"צ (ת"א) 31704-02-12 {יצחק חשן נ' עירית תל-אביב-יפו, תק-של 2015(2), 117442 (2015)} נדונה בקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית שעניינה הטלת חובת התשלום של חניית נכים בחניון כיכר אתרים בתל-אביב על כתפי המשיבות.

המבקש הנו עורך-דין במקצועו ומי שמוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור של 100% לצמיתות.

המשיבה 1 הנה עיריית תל-אביב-יפו ומי שמחזיקה ומפעילה את בריכת גורדון, המרינה, הטיילת, חופי הים, וכן את כיכר אתרים הממוקם בסמיכות והחניון המצוי בו המשמש את הבאים למתחמי הפנאי הסמוכים.

המשיבה 2 הנה חברה הפרטית המחזיקה ומפעילה את בית הקפה "לנדוור מרינה ביסטרו".

המשיבה 3 הנה חברה פרטית המחזיקה ומפעילה את בריכת גורדון.

המבקש הגיע לחניון ברכבו, כאשר לחלונו הקדמי מוצמד תג חניה לנכה הרשום על שמו. המבקש פנה הן לקפה לנדוור והן לבריכת גורדון ושאל את האחראים שם האם הוא זכאי לפטור מדמי החניה בהיותו נכה. משנענה בשלילה, שילם סך של 16 ש"ח עבור החנייה.

לטענת המבקש, בהתאם לקבוע בחוק חניה לנכים, מחויבות המשיבות לספק חניה חינם לבעלי תג נכה, ובאם אין באפשירותן לעשות כן, הרי שעליהן לשאת בתשלום דמי החניה עבורם.

מכאן הבקשה לאישור התובענה כייצוגית בה ביקש המבקש לשמש כתובע המייצג את ציבור בעלי תג נכה אשר אינם נעזרים בכיסא גלגלים, הנחשבים ל"אדם עם מוגבלות" כהגדרתו בסעיף 5 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

המבקש טען, הוא נוהג להחנות את רכבו בחניון הכיכר פעמים רבות, כאשר בכל אותן הזדמנויות הוא נאלץ לשאת בתשלום דמי החניה הנדרשים. הגם שבביקוריו במהלך השנים האחרונות שילם דמי חניה מעל לסך של 100 ש"ח, העריך המבקש את תביעתו האישית בסך של 100 ש"ח.

המשיבות 1 ו- 3 טענו, כי התובענה שהגיש המבקש אינה עומדת בתנאים אשר נקבעו בחוק לאישור תובענה כייצוגית.לטענתן, מאחר והסעד המבוקש הנו לחייבן להשיב לחברי הקבוצה את הסכומים אשר נגבו בגין חניה בחניון הכיכר, ומאחר והן לא גבו דמי חניה בעצמן, הרי שממילא הן אינן יכולות להשיבם, ודין הבקשה לסעד ההשבה להידחות.

כן טענו המשיבות 1 ו- 3, כי התובענה אינה בגדר התביעות המנויות בסעיפים 3, 8 לחוק תובענות ייצוגיות, כיוון שחוק חניה לנכים אינו נכלל בגדר החוקים המפורטים בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, ומכיוון שלא נקבע בהוראת חוק מפורשת, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בעניין פטור מתשלום במקום ציבורי כמפורט בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים, והמבקש לא ציין הוראת חוק רלוונטית.

בית-המשפט קבע, כי חוק חניה לנכים אינו מנוי בתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות והוא אף אינו קובע, כי ניתן להגיש תובענה ייצוגית בגין הפרתו. בסעיף 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות אכן נקבע, כי "תביעה נגד עוסק, כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, בקשר לעניין שבינו לבין לקוח, בין אם התקשרו בעסקה ובין אם לאו" הנה תביעה שניתן להגיש בה בקשה לאישור תובענה ייצוגית. בסעיף 1 לחוק הגנת הצרכן נקבע, כי "עוסק" הנו "מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן". קרי, אין צורך, כי תהא התקשירות בעסקה בין המבקש למשיבות על-מנת שתהא למבקש עילת תביעה בגינה ניתן להגיש תובענה לפי הוראות חוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה 1 הנה כאמור עיריית תל-אביב. הרשויות המקומיות הינן חלק מהמנהל הציבורי אשר נועדו לשרת את הציבור. הן אינן מוכרות נכס או נותנות שירות דרך עיסוק, ומשכך לא ניתן לומר ביחס אליהן, כי הן מהוות עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן.

בת"צ (מחוזי מרכז) 35233-01-12 {פנחס קרואני נ' מדינת ישראל - המוסד לביטוח לאומי סניף כפר סבא, תק-מח 2012(3), 9414 (2012)} נעתר כב' השופט גרוסקופף לבקשת המוסד לביטוח לאומי לדחות את בקשת האישור על-הסף, מן הטעם שעילת התביעה עליה התבססה בקשת האישור איננה נופלת לאף אחת מהחלופות הקבועות בתוספת השנייה של חוק תובענות ייצוגיות {עניינים בגינם ניתן להגיש תובענה ייצוגית}. ביחס למוסד לביטוח לאומי נקבע, כי אנשים המגיעים למוסד לביטוח לאומי, אינם מגיעים אליו בכובעו כעוסק, אלא על-מנת לממש את זכאותם מכוח חוק. בענייננו, המשיבה 1 מעניקה אמנם שירותים לתושביה, ואולם היא עושה זאת נוכח היותה עוסקת בפעילות ציבורית-שלטונית.

הגם שהדברים שונים ביחס למשיבות 3-2 אשר עונות על ההגדרה של המונח עוסק כהגדרתו בחוק הגנת הצרכן, הרי שנוכח צירופה של המשיבה 1 לבקשה לאישור התובענה כייצוגית, הרי שלא ניתן לאשרה בנוסחה הנוכחי.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי התנאים לאישור תובענה כייצוגית המנויים בסעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות הם תנאים מצטברים. לכן די בכך שאחד מהם לא מתקיים כדי לדחות בקשה לאישור תובענה כייצוגית.

במקרה דנן, הגם שהסוגיה המשפטית שמעוררות הבקשה אמנם משותפת לכלל חברי הקבוצה, הרי שאין מדובר בשאלות של עובדה הנוגעות לכלל חברי הקבוצה, ובעניין זה, בית-המשפט קיבל את טענת המשיבה 1, לפיה מדובר בנסיבות הטעונות בירור עובדתי ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה באשר לנסיבות בהן ביקשו להחנות את רכבם בחניון הכיכר ותשלום דמי החניה הרלבנטי ביחס לכל אחד מהם.

משכך, ובהתאם להלכה הפסוקה, לפיה כאשר בירורה של התובענה דורש בירור עובדתי ומשפטי נפרד לגבי כל אחד מחברי הקבוצה, הרי שאין מקום לאשרה {בש"א (ת"א) 21039/08 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' איתן עמית ואח', תק-מח 2009(1), 6685 (2009)}.

מסקנה זו אף נלמדת מטענתו של המבקש, לפיה חניון הכיכר מצוי אף בסמיכות לבתי המלון קרלטון ומרינה. אכן, ביחס אליהם טען המבקש, כי מדובר בבתי מלון המפעילים מתחמי חנייה המיועדים לנכים בצמוד לכניסה אליהם ואולם לא די בטיעון כללי זה, לפיו אורחי בתי המלון הנכים מחנים את רכבם בחניות בתי המלון כדי להוכיח, כי אורחים אלו לא עשו שימוש בחניון הכיכר. כיצד ניתן יהיה להבדיל בין חברי הקבוצה אשר ביקשו ליהנות משירותי המשיבות אל מול חברי הקבוצה אשר ביקשו לבקר בבתי המלון הסמוכים.

טענתו זו של המבקש בעניין זה, אף סותרת את חוות-דעתו של המומחה שפירא, אשר הוגשה מטעמו בה ציין שפירא, כי במפלס הכניסה לבתי המלון ישנם אזורי חניה המיועדים לאורחיהם, אולם לדבריו, הם כולם חסומים ואינם זמינים לציבור הרחב, חלקם מהווים אזור עצירה ולא חניה, אין סימון חניות נכים לציבור הרחב ובבתי המלון שסקר, גם לא לבאי בתי המלון, ומשכך החניות אינן זמינות אף לנכים בעלי תג חניה לנכה. בהמשך ציין המומחה שפירא, כי אף בתי המלון אינם בעלי חניה משל עצמם ונסמכים על חניון הכיכר.

מעבר לכך התעוררה שאלה נוספת, כיצד ניתן להבחין בין חברי הקבוצה אשר ביקשו ליהנות משירותיהן של כל אחת מהמשיבות. שהרי המשיבות הינן גופים נפרדים שאינם קשורים זה לזה ולא ניתן להטיל אחריות של משיבה אחת על יתר המשיבות.

סוגיה זו נדונה בת"צ (יר') 51608-12-11 {עדה סמסון נ' מרכז הקונגרסים הבינלאומי אי.סי.סי. ירושלים - בנייני האומה בע"מ, תק-מח 2012(4), 4238 (2012)}. בהליך זה נקבע על-ידי כב' השופטת בזק רפפורט, כי קיימות אומנם שאלות מהותיות של עובדה ומשפט המשותפות לכל חברי הקבוצה בדבר יישום הוראות חוק חניה לנכים בחניון בנייני האומה בירושלים, ואולם כב' השופטת עמדה בפסק-דינה על הקושי הקיים, עת מדובר בחניון אשר משמש אף כחניון למטרות אחרות אשר אינן מזכאות בפטור, כדלקמן: "אשר לתיקון מה שנעשה בעבר - פיצוי כספי ישיר של אלו שנגבו מהם דמי חניה בעבר, שלא כדין, מעורר, מטבע הדברים, קושי מעשי ניכר. הדעת נותנת כי תיעוד מתאים איננו קיים אצל המיוצגים ברוב רובם של המקרים, וברי כי תיעוד כזה גם איננו קיים אצל הנתבעת. יתר על כן, כפי שמוזכר בבקשה, מדובר בחניון אשר משמש לא רק לצורך חניה בקשר עם אירוע בבניין של הנתבעת הסמוך לחניון, אלא לצורך חניה למטרות אחרות, שאיננה מזכה בפטור מתשלום".

בית-המשפט היה ער לכך, כי השאלה המשפטית המתעוררת בתובענה אשר מבוקש לאשרה כייצוגית בנסיבות המקרה דנן, הינה אחידה, וקבע, כי סביר להניח, כי רוב חברי הקבוצה לא יעמדו על זכותם בהתאם להוראת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, ולא יגישו תובענות אישיות, במיוחד משעה שנזקו של כל אחד מחברי הקבוצה הוא קטן, ואולם, מהטעמים לעיל, לא די בכך בכדי להצדיק העתרות לבקשה דנן.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה, ביחס לכל המשיבות.

במקרה אחר ב- ת"צ (יר') 32425-08-12 {ארנון ישראל זליגר נ' עירית ירושלים, תק-מח (3), 5916 (2013)} נדונה בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד עיריית ירושלים בעילה של הפרת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים.

המבקש הוא נכה צה"ל, המוגבל בניידות. דרגת נכותו עולה על 60% ולפיכך הוא מחזיק ב"תג נכה". לטענתו, כל אימת שהגיע למשרדי עיריית ירושלים לשם קבלת שירות כלשהו, נאלץ לחנות בחניון הסמוך, הקרוי "חניון ספרא", ולשלם עבור החניה, הואיל ומקומות החניה המיועדים לנכים והמצויים בסמוך למשרדי העירייה היו תפוסים.

חניון ספרא אינו "מקום חניה מוסדר", אלא מקום חניה המתנהל על-ידי אדם פרטי לשם הפקת רווחים. מקום חניה פרטי אינו גובה "אגרת הסדר", אלא גובה תשלום עבור החניה.

התשלום ניתן למפעיל החניון עבור שירותי החניה, שהם עיסקו, ואין הוא גובה אותו עבור העירייה. באת-כוח המבקש הפנתה לפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז ת"צ (מרכז) 39947-11-11 {שלמה אשכנזי נ' מרחבים ירוקים - גאון (2001) בע"מ, תק-מח 2012(4), 24837 (2012)}, בו נדחתה על הסף תובענה ייצוגית נגד מפעיל חניון ששירת "מקום ציבורי" {בית-משפט}. מפסק-דין זה ביקשה ללמוד את היפוכו, היינו, שאת התובענה הייצוגית צריך היה להגיש נגד הרשות {או כל "מקום ציבורי" אחר} שהחניון משרת אותה.

בית-המשפט קבע, כי פסק-דין זה תומך דווקא בסילוק הבקשה על הסף, שהרי עולה ממנו מפורשות, כי מפעיל החניון אינו "זרועו הארוכה" של "המקום הציבורי" אותו הוא משרת, וכי הוא גובה דמי חניה במסגרת פעילותו העסקית שלו עצמו. מכאן, שאין התשלום אותו הוא גובה בבחינת "אגרה או תשלום חובה אחר" הנגבה שלא כדין על-ידי הרשות.

ובענייננו גובה מפעיל חניון ספרא תשלום עבור חניה כבעל עסק, ולא כמי שמפעיל סמכות שלטונית על-פי דין. נראה, אפוא, כי המסקנה הבלתי נמנעת היא שהתשלום הנגבה עבור חניה בחניון ספרא אינו בבחינת מס, אגרה או תשלום חובה אחר, הנגבה על-ידי רשות שלא כדין.

נוכח כל אלה, בית-המשפט דחה את הבקשה על הסף.

9. הסכם פשרה במסגרת תובענה ייצוגית שהוגשה נגד ביה"ח איכילוב בטענה, כי הוא אינו מאפשר חניה בחניון בחינם למחזיקי תג נכה - הסכם הפשרה אושר
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיפים 3-2 לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 18, 19, 22, 23 ו- 25 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (מרכז) 13367-01-12 {יעקב הורן נ' מדינת ישראל - המרכז הרפואי ע"ש סוראסקי, תק-מח 2015(1), 39143 (2015)} נדונה בקשה לאישור הסדר פשרה בבקשה לאישור תובענה ייצוגית.

המבקש, מרותק רוב הזמן לכסא גלגלים, מוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 100%, ומוגבל בניידות בשיעור 80%. המבקש מחזיק בתג חניה לנכה {"תג כחול", למוגבלי רגליים}.

המשיבה, היא מפעילת המרכז הרפואי על שם סוראסקי. סמוך לבית החולים מצוי חניון מרכז ויצמן, הנמצא בבעלותן או בהחזקתן של המשיבות הנוספות {שנמחקו} או שמופעל על ידן.

הכניסה והיציאה לבית החולים אפשרית ברגל, וברכב הכניסה והיציאה נעשית באמצעות החניון המופעל על-ידי משיבה 2, שנמחקה. הגישה היחידה הנגישה לאדם עם מוגבלות היא דרך חניה במקום, הכרוכה בתשלום.

המבקש הגיע לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי. משלא מצא חניה פנויה בקרבת המקום וברחובות הסמוכים לו, החנה את רכבו בחניון. בגין החניה בחניון נדרש המבקש לשלם סכום של 60 ש"ח. המבקש הציג לשומר תג נכה וביקש לפוטרו מתשלום דמי חניה. השומר מסר לו, כי בחניון לא קיים "הסדר" חניה כלשהו לנכים.

בהמשך הצדדים הגישו בקשה לאישור הסדר פשרה, בו הוסכם, כי הותקן והוצב שילוט מתאים, המודיע לציבור הנכים בכללותו על זכאותם להחנות במתחם המרכז הרפואי של המשיבה מבלי שיחויבו בתשלום; בוטלה ההבחנה בין סוגי הנכים השונים שלהם תג נכה; הושג הסדר חניה עם החניון הסמוך הנמצא במרכז ויצמן, המאפשר לנכים {כהגדרתם בחוק חניה לנכים} המגיעים לבית החולים לצורך קבלת טיפול רפואי, לקבל פטור מתשלום חניה. לשם כך הוצבה עמדה ייעודית בבית החולים המנפיקה פטור מתשלום חניה בהתאם; בוטל ההסדר שהיה קיים קודם להגשת בקשת האישור, לפיו נדרש נכה להגיש בקשה, וזכאותו להחזר דמי החניה נבדקה.

בית-המשפט קבע, כי הסדר הפשרה יש בו כדי לענות על מטרות החוק, וכי בנסיבות העניין ההסדר הוא אכן סביר והוגן. הסדר הפשרה הביא לאכיפת חוק חניה לנכים ולמימוש זכות הגישה לבית-המשפט של הקבוצה. עקב ההסדר, חברי הקבוצה המגיעים לקבלת טיפול רפואי בבית החולים, יוכלו לחנות בחניון הסמוך לבית החולים ללא תשלום, הכל בהתאם לסעיף 4ב בחוק חניה לנכים. הסדר הפשרה קבע גם, כי יותקן שילוט אשר יודיע לבעלי תג נכה אודות זכאותם לחנות בתוך מתחם המרכז הרפואי.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את הסדר הפשרה ונתן לו תוקף של פסק-דין.

10. הסדר פשרה בתביעה ייצוגית שעניינה, הפרת חוק חניה לנכים, על-ידי המשיבה שהתירה חניה חינם רק לבעלי תג עגלה ולא התירה לנכים אחרים בעלי תג נכה לחנות בחניון ללא תשלום - הסדר הפשרה אושר
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; סעיפים 2 ו- 5 לחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

ב- ת"צ (ת"א) 46626-02-13 {ניר שדה נ' מוזיאון ארץ ישראל - תל־אביב, תק-מח 2015(1), 37824 (2015)} נדונה בקשה לאשר הסדר פשרה.

המשיבה מפעילה את מוזאון ארץ ישראל בתל-אביב ואת החניון הצמוד אליו. בבקשה לאישור התובענה הייצוגית כלל המבקש בקבוצה את כלל האוחזים בתג נכה, למעט בעלי "תג עגלה", שהשתמשו בחניון המוזאון בשבע השנים שקדמו להגשתה של הבקשה. לטענתו המשיבה הפרה את חוק חניה לנכים, כאשר התירה חניה חינם רק לבעלי תג עגלה ולא התירה לנכים אחרים בעלי תג נכה לחנות בחניון ללא תשלום, ולא הביאה לידיעתם, כי זו זכותם.

המבקש ביקש לקבל, כי החניה בחניון היא הגישה הנגישה היחידה למוזאון ולכן המשיבה מפרה חובה חקוקה, לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש). את סכום התביעה העריך בכ- 4.5 מיליון ש"ח, הכוללים סעד של השבה בסך 20 ש"ח לכל חבר בקבוצה ופיצוי בעד נזק לא-ממוני בסך 100 ש"ח.

המשיבה השיבה, כי הרציונל המונח בבסיסו של סעיף 4ב לחוק חניה לנכים הוא לאפשר הנגשה הולמת למקום הציבורי. על-כן, מקום שבו קיימים אמצעי הנגשה לנכים, אין הצדקה לפטור מתשלום דמי החניה. לטענת המשיבה, המוזאון בנוי באופן המונגש לציבור הנכים, ואֵי-לכך אין חל אותו סעיף על החניון.
טעם אחר לכך, ובתמיכה לטענה זו, הגישה המשיבה חוות-דעת של מומחה, הוא שהגישה הנגישה אל המקום היא לאו דווקא דרך החניה בחניון ויש דרכים חלופיות אליו. נוסף על זאת טענה המשיבה, כי יש לסלק את התביעה על הסף מהטעם שהיא גוף ציבורי הפועל ללא מטרות רווח ומרבית פעילויותיה הן חינוכיות ולא עסקיות. משכך, לשיטתה, היא אינה "עוסק" כמשמעות המונח בחוק הגנת הצרכן, ואם כן, לא ניתן להגיש נגדה תובענה ייצוגית לפי התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות.

בהסכם פשרה בין הצדדים, הוסכם, כי בקבוצה ייכלל כל מי שהוא "אדם עם מוגבלות" שמשרד התחבורה ניפק לו תג חניה לנכה ואשר המשיבה קיבלה ממנו דמי חניה בשבע השנים שסופן במועד הגשת התביעה; המשיבה תאפשר חניה חינם בחניון לכל מי שיציג תג חניה לנכה שהנפיקה הרשות המוסמכת ויבקש להחנות את רכבו לצורך ביקור במוזאון או לצורך השתתפות בפעילות המתקיימת בשטחו, ובתנאי שיימצא ברכב; סמוך לעמדת התשלום על-יד שער הכניסה לחניון יוצבו שלטים שיביאו לידיעת חברי הקבוצה את זכותם להחנות את רכבם חינם. זכות זו תובא לידיעת הציבור גם באתר המרשתת של המשיבה.

כמו-כן, כפיצוי לקבוצה בעבור תקופת העבר, תינתן לכל נכה שיציג תעודת נכה בכניסה למוזאון הנחה בדמי הכניסה בשווי דמי החניה לציבור כולו.

בית-המשפט קבע, כי הסדר הפשרה ראוי, סביר והוגן בהתחשב בעניינם של החברים בקבוצה. ראשית, תכליתו של סעיף 4ב לחוק חניה לנכים הוגשמה עם תחילת ההסדר שבו ניתן לחברי הקבוצה פטור מתשלום בעד החניה, והמתנה לבירור התביעה עד תומו הייתה מעכבת את מתן הפטור שיזכו לו כעת.

שנית, יתרונו של הסדר זה שהוא מעניק פיצוי בדמות השבה לחברי הקבוצה, וגילום הפיצוי כהנחה בכרטיס הכניסה למוזאון השווה לדמי החניה הוא הדרך הנכונה והראויה להשיב לחברים את הכסף ששילמו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את הסדר הפשרה.

11. הסדר פשרה במסגרת תביעה ייצוגית שהוגשה נגד חברת הניהול של "קניון האודיטוריום" בחיפה בגין הפרת הוראות חוק חנייה לנכים - הסדר הפשרה אושר
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (חי') 11010-04-12 {מאיה רנד בלוך נ' צמנטכל ניהול נכסים בע"מ, תק-מח 2014(4), 13261 (2014)} נדונה בקשה לאישור הסדר פשרה מתוקן בתובענה ייצוגית, לפי סעיף 18 של חוק תובענות ייצוגיות.

התובעת הגישה תובענה כנגד הנתבעת מס' 1 ובקשה לאישורה כייצוגית. התובענה הוגשה גם כנגד הנתבעת מס' 2, אך לגבי הנתבעת מס' 2 נמחקה התובענה, בהסכמה, במהלך הדיון בבקשת האישור. הנתבעת משמשת כחברת הניהול של המרכז המסחרי, "קניון האודיטוריום", שבמרכז הכרמל בחיפה.

המרכז המסחרי כולל חניון שהינו בבעלות עיריית חיפה שהחכירה אותו לשותפות, שהיא הנתבעת מס' 2, על-מנת שישמש כחניון ציבורי.

בתובענה שהגישה ובבקשה לאישורה כייצוגית, טענה התובעת, שהנתבעת אינה מקיימת את הוראות סעיף 4ב לחוק חנייה לנכים.הנתבעת מצידה הכחישה את כל טענות התובעת והיא סברה שלא נפל כל פגם בהתנהלותה ושהיא נהגה ונוהגת כדין.

הצדדים ניהלו ביניהם משא-ומתן והגיעו להסדר פשרה, מבלי שצד כלשהו יודה בטענות הצד האחר או בחבות כלשהיא, והגיעו להסכמה, כי הנתבעת תתקין שלטים בכניסות הקיימות מן החניון למרכז המסחרי {הן במעברים תת-קרקעיים והן בסמוך למעליות} שתוכנם יהא כמפורט בנספח א' להסכם הפשרה.

באמצעות שלטים אלה, תובא לידיעת בעלי המוגבלויות זכאותם להחזר דמי חנייה מבית העסק אליו פנו ואשר בו ביקרו לאחר שהחנו את רכבם בחניון, וזאת לפי הוראות סעיף 4ב לחוק חנייה לנכים.

עוד הוסכם, כי החל ממועד מתן תוקף של פסק-דין להסכם הפשרה, וכל עוד לא בוטל ההסכם בהתאם להוראות הסכם זה, בעלי מוגבלויות אשר יגיעו למרכז המסחרי ואשר יחנו בחניון לפרק זמן שלא יעלה על 90 דקות, מבלי שביקרו באף "מקום ציבורי", או מחוצה לו, יוכלו לפנות לנתבעת {חברת הניהול של המרכז המסחרי} ובהתאם להצהרתם, כי לא נכנסו ולא רכשו דבר ב"מקום ציבורי" כלשהו, יהיה זה באחריות הנתבעת לשלם בעד עלות של לא יותר מ- 90 דקות חנייה בחניון {לפי מחירון שיהיה בתוקף בחניון במועד הרלבנטי}, בין באמצעות מתן שובר זיכוי לפי משך החנייה בפועל {ולא יותר מ-90 דקות} שיהיה בר מימוש למועד הפנייה, ובין באמצעות החזר דמי החנייה לבעל המוגבלות, במידה וזה כבר שילם עבור החנייה.

במקרים בהם תקבל הנתבעת פנייה מבעל מוגבלות שלא "בזמן אמת" דהיינו, לאחר שכבר שילם עבור החנייה, ובעל המוגבלות יוכיח, כי הוא עומד בתנאים המפורטים לעיל, יצהיר כאמור לעיל, ויציג קבלה על תשלום דמי חנייה התומכים בהצהרתו, יוחזר התשלום לבעל המוגבלות עבור לא יותר מ- 90 דקות על-ידי החזר התשלום במזומן או בהמחאה, לפקודת בעל המוגבלות.

הנתבעת תהא ראשית לדרוש שבעל המוגבלות יחתום על טופס הכולל את פרטיו האישיים וכן הצהרה באשר לעמידתו בתנאים המפורטים לעיל מכוחם זכאי בעל המוגבלות לכך שהנתבעת תישא בדמי החנייה; הנתבעת תתרום סך של 35,000 ש"ח ל"עמותת נגישות ישראל" וזאת תוך 30 יום מן המועד שבו יהא פסק-הדין המאשר את הסדר הפשרה לפסק-דין חלוט.
בית-המשפט אישר את הסדר הפשרה המתוקן שאליו הגיעו הצדדים, על כל חלקיו, וקבע, כי הסדר הפשרה סביר ומשרת את טובתם של חברי הקבוצה {דהיינו: כל בעלי המוגבלות הנושאים תו נכה לרכב ואשר נגישותם למרכז המסחרי, קניון האודיטוריום, שד' הנשיא 143, חיפה, מוגבלת ומחייבת שימוש ברכב}. כמו-כן, ניתן להסכם הפשרה תוקף של פסק-דין.

12. בקשה מוסכמת להסתלקות המבקש, מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש נגד המשיבה, מכבי שירותי בריאות שעניינה אי-מתן החזר לנכים בגין דמי החניה ששילמו - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 4 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 16 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (יר') 49684-10-13 {יורם בן-רווה נ' מכבי שירותי בריאות, תק-מח 2014(4), 1901 (2014)} נדונה בקשה מוסכמת להסתלקות המבקש, מבקשה לאישור תובענה ייצוגית שהגיש נגד המשיבה, מכבי שירותי בריאות.

המבקש הגיש תובענה ובקשה לאישורה כתובענה ייצוגית נגד מכבי, שעניינה הפרת הוראת סעיף 4ב' לחוק חניה לנכים. נטען, כי מכבי אינה משיבה לאנשים עם מוגבלות, שביקרו בסניף רוטר, המרכז הרפואי של מכבי בירושלים, ואשר נשאו בעלויות החניה בחניון המצוי במבנה המרכז הרפואי, החזר בגין דמי החניה בהם נשאו, זאת בניגוד להוראות חוק חניה לנכים.

עוד בטרם הגישה מכבי את תשובתה לבקשה, הגישו הצדדים בקשה מוסכמת להסתלקות המבקש מן הבקשה. בבקשה נטען, כי הצדדים באו בדברים, וכי מכבי הציגה למבקש את הקשיים המרכזיים הטמונים לגישתה בבקשת האישור. כך טענה מכבי, כי היא מילאה וממלאת את חובתה לפי חוק חניה לנכים, לרבות בדרך של מתן החזרים בגין דמי חניה למבוטחים עם מוגבלויות המבקרים בסניפיה.
עוד טענה מכבי, כי קיימים מקומות חניה לנכים, ללא תשלום, בסמיכות רבה לסניף רוטר, הן חניות מוסדרות בחזית הסניף והן חניות לא מוסדרות שהחנייה בהן אפשרית לפי סעיף 2(א) לחוק חניה לנכים. בנוסף נטען, כי לצורך הוכחת זכאותו של אדם עם מוגבלות לקבל החזר בגין דמי חניה, עליו להוכיח, כי במועד בו חנה בחניון בתשלום, לא היה בנמצא מקום חניה נגיש שלא בתשלום.

המבקש, כך נטען, לא טען בבקשת האישור, כי מקום החניה בתשלום בו עשה שימוש היה הדרך הנגישה היחידה לסניף רוטר באותה עת. לבסוף נטען, כי קיים ספק אם ניתן להגיש תביעה מעין זו כתובענה ייצוגית נגד מכבי.

עוד נטען בבקשה שאף שהמבקש אינו מסכים עם כל טענותיה של מכבי, הרי לאחר ששקל את הדברים ולאור התחייבויות מכבי, הוא מבקש לחזור בו מבקשת האישור. הצדדים הוסיפו בבקשתם, כי מכבי הסכימה, לפנים משורת הדין ומבלי להודות בטענות המבקש, לנקוט בפעולות העיקריות הבאות:מכבי תפרסם בעיתון יומי, באתר האינטרנט שלה וב"מכביתון", הודעה המזמינה מבוטחים עם מוגבלות האוחזים באחד מתווי החניה המוכרים לנכים, לפנות למכבי לצורך קבלת החזרים בגין דמי חנייה; על-מנת להקל על מבוטחים עם מוגבלות לקבל החזר בגין דמי חנייה, מכבי תאפשר למבוטחים המחזיקים בתווי חניה לנכים להירשם במאגרי המידע של סניף רוטר כאנשים עם מוגבלות הזכאים להחזר בגין דמי חנייה.

בית-המשפט אישר את הסתלקות המבקש מבקשת האישור, והדגיש, כי אין בהסכמות הצדדים כמפורט בבקשת ההסתלקות כדי לפטור את מכבי מלעמוד בדרישות חוק חניה לנכים, וכי הסכמות אלה יכולות להטיב, אך לא לגרוע, מזכויותיהם של בעלי מוגבלות על-פי החוק.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט הורה, על מחיקת בקשת האישור ודחייתה של תביעתו האישית של המבקש.

13. הסדר פשרה בתובענה ייצוגית כנגד המפעילות את קניון "ארנה" בהרצליה, שעניינה, גביית תשלום שלא כדין עבור חניה בחניון מבעלי תו נכה - הסדר הפשרה אושר
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006; תקנה 91 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- ת"צ (הרצליה) 20259-04-12 {יעל מנואלה עידו- אלמנתו של המנוח אלי עידו נ' מנופים פיננסיים לישראל (מפל) בע"מ, תק-של 2014(3), 22355 (2014)} נדונה בקשה לאישור הסכם פשרה בתובענה ייצוגית, אשר עניינה חניה ללא תשלום בחניון התת-קרקעי שבמתחם קניון ארנה בהרצליה, לאנשים בעלי מוגבלויות.

המבקש בעת הגשת התובענה והבקשה לאישורה כייצוגית, מר אלי עידו, ז"ל הגיש לבית-המשפט תובענה ייצוגית ובצידה בקשה לאישור התביעה כייצוגית. המבקש ,ז"ל, היה נכה בשיעור 100%, אשר סבל מאי-ספיקת כליות סופית וטופל בדיאליזה באופן אשר פגע ביכולת הניידות שלו, ואשר הונפק לו בשל כך תג חנייה לנכה.

הבקשה לאישור הוגשה בתחילה כנגד המשיבה 1 בלבד, אשר הנה חברה ציבורית העוסקת בייזום, הקמה, השכרה, ניהול ואחזקה של קניונים ומרכזים מסחריים בישראל. בין היתר, המשיבה מחזיקה, מפעילה ומנהלת את מרכז הקניות "קניון ארנה" בהרצליה.

בהמשך הוגשה בקשה לצירוף המשיבות 2 ו- 3 לתביעה דנא, כאשר המשיבה 2 הנה חברה בעלת זכויות החכירה בקניון, ואילו המשיבה 3 הנה חברה אשר מפעילה את החניון בקניון.

בית-המשפט אישר את צירוף המשיבות הנוספות כמבוקש.
עניינה של הבקשה לאישור, היא הפרת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, אשר מורה, כי אין לגבות דמי חנייה מאדם עם מוגבלות, אשר הגישה הנגישה היחידה שלו במקום ציבורי, הנה באמצעות חנייה בתשלום.

המבקש, ז"ל, אשר היה נכה בשיעור 100%, טען, כי הגיע עם רכבו לקניון על-מנת לבלות בו ולרכוש מוצרים מהחנויות. לשם כך, ובהיעדר אלטרנטיבה נגישה אחרת, חנה את רכבו בחניון הקניון. בחניון לא הופיע כל שלט או כיתוב המודיע, כי אנשים עם מוגבלויות פטורים מתשלום עבור החניה.

המבקש, אשר ביקש להוציא את רכבו מהחניון ללא תשלום, קיבל, לטענתו, תשובה, לטענתו, לפיה החניון אינו מספק חניה ללא תשלום לנכים, וכי בסופי שבוע כל חונה נדרש לשלם עבור חניה בהתאם למשך הזמן ששהה בחניון. לפיכך, המבקש, ז"ל, פנה לעמדת התשלום ושילם 20 ש"ח בעד החניה.

עילות התביעה עליהן התבסס המבקש, ז"ל, הן הפרת חובה חקוקה ועשיית עושר ולא במשפט.

בתגובתה טענה המשיבה, כי יש לסלק את הבקשה לאישור על הסף מטעמי היעדר עילה והיעדר יריבות. לטענתה, למבקש, ז"ל, ולגורמים אחרים מבין חברי הקבוצה, אין עילת תביעה אישית כנגדה, משום שהמשיבה איננה מפעילה את החניון בקניון ולפיכך לא עשתה כל עסקה עם המבקש, ז"ל, ולא גבתה ממנו כל תשלום בגין חניה. אשר-על-כן, דין התובענה ובקשת האישור להידחות על הסף.

מעבר לכך, טענה, כי אף כנגד מפעילת החניון, "יאיר השחר", אין כל עילת תביעה, שכן לא התקיימו במקרה זה הוראות סעיף 4ב לחוק חניה לנכים. אולם, הוסיפה, כי מעבר לחובתה על-פי דין, מאפשרת "יאיר השחר" לכל נכה חניה חינם בחניון. בניגוד לאמור בבקשת האישור ובתצהיר המבקש, לו טרח המבקש לפנות לנציגיה של "יאיר השחר" בחניון היו אלה מאפשרים לו לחנות או לצאת מהחניון בתום זמן החניה מבלי לשלם.

בנוסף, טענה המשיבה, כי לא מתקיימים תנאי הסף שמונה סעיף 8(א) לחוק תובענות ייצוגיות לצורך הכרה בתובענה כייצוגית.

בהמשך הצדדים הגיעו להסכמה לפיה: המשיבה תדאג תוך 14 יום וללא קשר להליכים בתיק זה, להציב שלטים ברורים הקובעים, כי החניה לנכים הינה בחינם. הוסכם שהשלטים יוצבו ביציאה ובכניסה לחניון וכן ליד עמדות התשלום האוטומטיות. בנוסף נקבע, כי הצדדים יגישו בקשה לאישור הסדר פשרה ברוח הדברים שהוסכמו לעיל.

בהסכם הפשרה הוסכם בין היתר, כי המשיבות מתחייבות, כי החל מיום 14.07.13, ינהגו המשיבות בקשר עם יישום הוראות חוק חנייה לנכים: זכאי לתו נכה, אשר יגיע עם רכבו הנושא תו נכה לחניון, יהיה זכאי לחניה חינם בחניון; המשיבות, או מי מהן, תהיינה רשאיות לקבוע, מפעם לפעם, נהלים במטרה להבטיח, כי המדובר באדם הזכאי לחניה חינם על-פי הסכם הפשרה, ובלבד שלא יהיה בנהלים או דרישות אלו, משום הכבדה.

עוד הוסכם, כי המשיבות, תפרסמנה את הנהלים כאמור ואת הסדרי החניה והתשלום בחניון, לזכאים לתו נכה, באופן בולט בשלטים שיוצבו בכניסה לחניון וביציאה ממנו, וכן על גבי מכונות התשלום האוטומטיות.

בית-המשפט קבע, כי יש לדבוק בהסכם הפשרה, וכי המשיבות אכן פעלו לטובת חברי הקבוצה המוגדרת עת שיישמו את מה שהוסכם עליו במסגרת הדיון בבית-המשפט ובמסגרת הסכם הפשרה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט אישר את הסדר הפשרה, ונתן לו תוקף של פסק-דין.

במקרה אחר, ב- ת"צ (ת"א) 40655-02-12 {עידן גל דאדי נ' חברת מבני תעשייה בע"מ, תק-מח (3), 16496 (2013)} המבקש טען, כי המשיבה, בעלת המרכז המסחרי במגדלי תל-אביב ומפעילתו, גבתה דמי חניה מבעלי מוגבלויות ועשתה עושר ולא במשפט, ובעיקר הפרה את הוראות סעיף 4ב לחוק חניה לנכים.

בהסכם פשרה בין הצדדים, המשיבה ניאותה לקבל על עצמה את הכלל שנקבע בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים ולפטור לחלוטין את כל מי שיציג תג חניה מתשלום תמורת החניה בחניון.

כמו-כן, הוסכם בהסכם הפשרה, כי הבקשה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית תאושר, ובקבוצה יהיו חברים כלל בעלי המוגבלויות אשר חויבו בתשלום עבור החנייה, החל מיום 20.02.05, בחניון מגדלי תל-אביב המופעל בידי המשיבה.

בית-המשפט יצווה על המשיבה להתיר למחזיקים בתג נכה אשר מבקרים במרכז המסחרי חניה חינם מרגע אישור ההסדר. למשיבה תהא הזכות להגביל את זכות החניה למשך שלוש שעות בכל יממה.

בתקנוני החניה ועל-גבי השלטים שיוצבו בכניסות לחניון תציין המשיבה, כי המחזיקים בתג נכה פטורים מתשלום דמי חניה. בעזבו את החניון לא יידרש הנכה לגשת למכונת התשלום; עם הצגת התג ירים השוער המוצב ביציאה את המחסום ויאפשר לו לצאת; המשיבה תתרום סך 30,000 ש"ח לעמותת בית הגלגלים.

בית-המשפט אישר את הסדר הפשרה וקבע, כי הסדר הפשרה ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה.

ראה גם: ת"צ (ת"א) 36132-12-11 {פסח חנוך זקס נ' לב גן העיר בע"מ ואח', תק-מח 2013(2), 7816 (2013); ת"צ (ת"א) 10310-05-12 אלי עידו נ' מגדל שלום מאיר בע"מ ואח', תק-מח 2013(2), 2895 (2013)}.

כמו-כן, ת"צ (ת"א) 38933-01-12 {עידן גל דדי נ' ש.י.א. חניונים בע"מ ואח', תק-מח 2013(1), 9864 (2013)} שם התחייבו המשיבות לתקן את ההפרה ולא לגבות מבעל מוגבלות, אשר יציג תג נכה בתוקף, המגיע לאחד מבתי המלון ברשת של המשיבה 2 למטרה ציבורית, תשלום בגין חניה בחניונים הצמודים לבתי המלון המופעלים על-ידיה או על-ידי מי מטעמה, וזאת בהתאם למטרה הציבורית שלשמה הגיע למלון.

ב- ת"צ (ת"א) 49381/10 {יוחאי דוק נ' בריטיש - ישראל השקעות בע"מ, תק-מח 2012(4), 27856 (2012)} המשיבות הסכימו לקבל על עצמן את הכלל הקבוע בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים בדבר זכותו של כל בעל תג חניה להחנות את רכבו בפטור מלא מתשלום דמי חניה.

ב- ת"צ (יר') 51608-12-11 {עדה סמסון נ' מרכז הקונגרסים הבינלאומי אי.סי.סי. ירושלים - בנייני האומה בע"מ, תק-מח 2012(4), 4238 (2012)} בית-המשפט קבע, כי הסדר הפשרה הביא לתיקונו המלא של העניין, שכן הסדר הפשרה, אשר ניתן לו תוקף של פסק-דין, אסר על הנתבעת לגבות דמי חניה מחברי קבוצת המיוצגים בגין שימוש בחניון הנדון. אף הוצב בחניון שילוט מתאים, ובאופן זה חברי קבוצת המיוצגים מיודעת בזכותם לחנות ללא תשלום.

14. בקשה מוסכמת לאישור הסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעניינה גביית תשלום מנכים בחניון בתל-ברוך - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 5 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006.

ב- ת"צ (ת"א) 8755-08-12 {אלי עידו נ' עיריית תל־אביב-יפו, תק-מח (4), 14407 (2013)} נדונה בקשה מוסכמת לאישור הסתלקות מבקשה לאישור תובענה ייצוגית, שעילתה הפרת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים.

המקום הציבורי שהתובענה נסבה עליו הוא חוף תל-ברוך בתל-אביב, שהגישה הנגישה היחידה אליו היא דרך החניון המגודר שמעליו. על-פי הבקשה לאישור, בעבור חניה בחניון נגבה תשלום גם מן האוחזים בתג נכה המונפק במשרד התחבורה והבטיחות בדרכים.

תחילה תבע המבקש את המשיבה, אשר מפעילה ומחזיקה את חופי הרחצה בעיר, ואת א.מ.צ.ע. תל ברוך שירותי חניה בע"מ, אשר מפעילה את החניון וגובה מהמתרחצים את התשלום בעד החניה.

בפתח הדיון הראשון בתיק נמחקו התביעה והבקשה לאישור נגד אמצע תל-ברוך בהסכמת המבקש, מן הטעם שהחובה הקבועה בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים אינה חלה עליה. בהקשר זה הוסיף בית-המשפט, כי על-פי התשובה שהגישה אמצע תל-ברוך לבקשת האישור, מאז חודש אוקטובר 2010, שאז החלה להפעיל את החניון, היא לא גבתה דמי חניה מבעלי תג נכה מסוג כלשהו עד חודש יוני 2011, שאז החלה לגבות תשלום מבעלי תג ירוק משולש. במענה לפנייה של אמצע תל-ברוך באשר לסיווג התגים החייבים בתשלום או פטורים ממנו, הוסיפה המשיבה לתנאי הרישיון להפעלת העסק שניתן לה, תנאי המתיר לה לפטור מתשלום בעלי תג עגלה בלבד.
עיקר הגנתה של המשיבה, בטענה כי היא גוף ציבורי שאין להגיש נגדו תובענה ייצוגית, לפי התוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006. לגישתה, היא אינה "עוסק", כמשמעות המונח בחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, ועל-כן סעיף 1 לתוספת אינו חל עליה.

אמנם בסעיף 11 לתוספת השנייה נזכרת "רשות", אך המשיבה טענה, כי גם לו אין נגיעה לענייננו, באשר התביעה דנן אינה "...להשבת סכומים שגבתה שלא כדין, כמס, אגרה או תשלום חובה אחר''. לפיכך, היא גרסה, כי אם יש למבקש עילת תביעה כלשהי נגדה, עליה להתברר בבית-המשפט לעניינים מנהליים, אשר לו הסמכות הייחודית לדון בבקשות לאישור שעילתן החלטות שקיבלה רשות מקומית ושהסעד המבוקש בהן הוא פיצוי או השבת סכומים שנגבו.

נוכח טענות אלו, והואיל ומאז יום 01.06.13 פטורים כל המחזיקים תג נכה אשר מגיעים בעצמם וברכבם לחוף מתשלום בעד החניה בו, הגיעו הצדדים להסכמה בדבר הסתלקות המבקש מהבקשה לאישור התובענה כייצוגית, בכפוף להתחייבות המשיבה להציב בכניסה לחניון שלטים שיביאו לידיעת ציבור הנכים את זכותו זו.

בית-המשפט קבע, כי נכון לקבל את הבקשה המונחת לפניו, גם מהטעם ששאלת הסמכות לדון בתביעה היא שאלה מהותית אשר משליכה על היקף הנזק, גם מהטעם שהטעון תיקון תוקן וגם מהטעם וזה העיקר, שההסתלקות אינה מעמידה מחסום בדרכו של מי מחברי הקבוצה לעתור בערכאות אחרות נגד המשיבה. תביעתו האישית של המבקש נדחתה אפוא.

במקרה אחר, ב- ת"צ (ת"א) 52456-06-12 {אסתר יחזקאל־חורי נ' אדרי־אל ישראל נכסים בעמ ואח', תק-מח (3), 16639 (2013)} המבקשת תבעה את דמי החנייה שגבו מחברי הקבוצה, משיבה 1, בעלת המרכז המסחרי במגדל הסמוך לטיילת הרברט סמואל בעיר וחלק מהחניון הצמוד אליו, ומשיבה 2, מפעילת החניון.

לשיטתה, בעלות-דינה עשו עושר ולא במשפט אגב הטעיית צרכנים וניצול מצוקתם, לפי חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, ובמיוחד הפרו את הוראות חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, התשנ"ח-1998 ואת סעיף 4ב לחוק חניה לנכים.

המשיבות טענו בין היתר, כי החניון משמש גם מי שאינם מגיעים למרכז, כי הגישה לכניסה הראשית של המרכז נגישה לבעלי מוגבלויות, כי למבקשת אין עילה אישית משום שלא פנתה להשבת דמי החניה ששילמה וכי בינה לבינן אין יריבות, מפני שבעת שביקרה במקום עוד לא היתה להן זיקה אליו.

המבקשת הסתלקה מבקשתה לאישור התובענה כתובענה ייצוגית, והצדדים ביקשו להורות על דחיית תביעתה האישית. בהתחשב בעובדה שהמשיבות כבר הנהיגו בחודש יולי 2012 פטור מתשלום לנכים בעלי תג חניה, הסכימו עוד, כי הן תוספנה לעשות זאת, ומעתה עד השעה 19:00. נוסף על כך המשיבות ציינו את דבר הפטור על-גבי שלטים המוצבים בחניון ומתחייבות לשנות את תקנוני החניה בהתאמה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט כיבד את הסכמת הצדדים, ואישר את בקשת ההסתלקות.

15. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, בה נעתר בית-המשפט לבקשת המשיבה והתיר לה לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת, שגבתה דמי חניה מנכים - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 4 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- רע"א 4695/13 {צמנטכל ניהול נכסים בע"מ נ' מאיה רנד בלוך, תק-על (4), 5494 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, בה נעתר בית-המשפט לבקשת המשיבה והתיר לה לנהל תובענה ייצוגית נגד המבקשת.

המשיבה, טענה, כי היא החנתה את רכבה בחניון המשמש את באי-הקניון בעיר חיפה. לאחר שסיימה את ביקורה בקניון, נדרשה המשיבה לשלם עבור החנייה ביציאתה מן החניון. דרישתה שלא לשלם עבור החניה בשל נכותה, נוכח הוראת החוק האמורה, סורבה. משכך, הגישה המשיבה בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד המבקשת, צמנטכל ניהול נכסים בע"מ. המבקשת, לפי טענתה בבקשת רשות הערעור, היא חברת הניהול של הקניון. כאמור, הבקשה לאישור התובענה הייצוגית התקבלה, ומכאן בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט דחה את בקשת רשות הערעור בלא שראה צורך להידרש לטענות המבקשת לגופן, וקבע, כי המבקשת לא הראתה שהמשמעות של קבלת התובענה הייצוגית תהא חמורה במיוחד מבחינתה {השווה: בר"ם 3778/13 אלעד נ' אזולאי (01.10.13); רע"א 3242/11 אקסלנס נשואה ניהול השקעות בע"מ נ' פירט (13.05.13)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי טענות המבקשת לעניין המשמעות של אישור התובענה הייצוגית נגדה הועלו בבקשת רשות הערעור באופן כללי, ודי בכך כדי לדחות בענייננו את בקשת רשות הערעור {ראה: רע"א 1926/12 מפעל הפיס נ' וונדר, פיסקה 3 (09.12.12)}.

בית-המשפט הדגיש, כי אין בדחיית בקשת רשות הערעור כדי להביע עמדה כלשהי לגבי טענות המבקשת. את טענותיה תוכל המבקשת להעלות בבית-משפט קמא וכן בערעור על פסק-הדין הסופי בהליך, ככל שערעור כזה יוגש ויהיה בכך צורך.

16. תביעה לפיצוי בגין עוגמת נפש בשל סירוב הנתבעת לאפשר לתובע לחנות בחינם בחניון שמנהלת הנתבעת למרות העובדה שרכבו נושא תג נכה - התביעה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 4ב לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- ת"ק (ב"ש) 60012-01-13 {ישראל חורכה מלמוד נ' אמצע תל ברוך שירותי חניה בע"מ, תק-של 2013(2), 60219 (2013)} נדונה תביעה של התובע לפיצוי בסך 5,000 ש"ח, על עגמת נפש שנגרמה לו, לטענתו, בשל העובדה שנציג הנתבעת סירבה לאפשר לו לחנות בחינם בחניון שמנהלת הנתבעת בסמוך לתחנת הרכבת בבאר-שבע, למרות העובדה שרכבו נושא תג נכה כחוק.

בית-המשפט דחה את התביעה וקבע, כי כוונת סעיף 4ב חניה לנכים היא שיינתן פטור לאדם עם מוגבלות שחנה בחניה הכרוכה בתשלום, אך זאת רק לשם נגישות של האדם עם מוגבלות למקום הציבורי העונה על התנאים שבסעיף 4ב לחוק חניה לנכים ולא לכל צורך אחר.

בענייננו, מטרת הפטור היא לפטור את המבקש מתשלום עבור החניה כאשר הוא מחנה את רכבו לשם הגעה לבית-המשפט, ובהנחה שהחניה היא הדרך הנגישה היחידה לבית-המשפט, ולא לכל צורך אחר. על-כן סביר שתהיה זיקה בין הפטור שינתן לבין אישור המקום הציבורי, כי אכן החניה נדרשה לשם הגעה למקום הציבורי ולא לצורך אחר, שאינו מקנה פטור על-פי חוק החניה. על-כן, בית-המשפט קבע, כי הסדרת נושא החניה כפי שנעשתה על-ידי הנהלת בתי המשפט בעקבות התובענה, עונה על דרישות חוק החניה ועל תכליותיו.

כלומר, על-מנת להנות מהפטור הקבוע בסע' 4ב לחוק חניה לנכים, על האדם הנכה לעשות שימוש ברכבו לשם הגעה למקום הציבורי, ולא לכל צורך אחר.

בענייננו, הודה התובע, בהגינותו, כי עשה שימוש ברכבו לשם הגעה לייעוץ רפואי, פרטי, במשרדו של רופא הנמצא בסמוך למקום החנייה. התובע אף לא הוכיח שהחניון הינו הדרך הנגישה היחידה להגיע למשרדו של הרופא, ככל שהוא מצוי ב"מקום ציבורי" כהגדרתו בחוק. לפיכך, ממילא לא יכול היה להנות מהפטור הקבוע בסעיף 4ב לחוק חניה לנכים.