botox

ערעור לבית-המשפט (סעיף 34 לחוק)

1. הדין
סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן:

"34. ערעור לבית-המשפט (תיקון התשל"ט)
(א) התובע או קצין התגמולים רשאים לערער על החלטת ועדת ערעור לפני בית-המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד.
(ב) בית-המשפט המחוזי ידון בערעור בשלושה, והוא רשאי לאשר את החלטת הוועדה, לבטלה, לשנותה או להחזירה לוועדה.
(ג) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות את המועד להגשת ערעור לפי סעיף-קטן (א), את אופן הגשתו ואת סדרי הדין בו.
(ד) פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ניתן לערעור לפני בית-המשפט העליון אם ניתנה רשות לכך מאת שופט של בית-המשפט העליון."

2. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב); תקנה 177 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- רע"א 290/16 {פלוני נ' קצין התגמולים, תק-על 2016(2), 5939 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בו נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים. הועדה דחתה את ערעור המבקש על החלטת קצין התגמולים. עניינה של הבקשה היה הכרה בנכותו של המבקש.

המבקש גויס לצה"ל בפרופיל 97. לאחר גיוסו החלו להתפתח אצלו, לטענתו, דיכאון ולחצים נפשיים שהביאוהו לתחושת הלם וחנק בבסיס. במהלך שירותו הצבאי נתקף המבקש כאבי ראש עזים, שלאחריהם הופיע שיתוק חלקי בפניו. לאחר תקופה בה לטענתו עבר מסכת התעללויות מידי מפקדיו שבגינן ביקש לעבור תפקיד וסורב, נפקד המבקש למשך תקופה, וסוף דבר שוחרר מצה"ל בפרופיל 21. המבקש טען בתביעתו בפני קצין התגמולים, כי מסכת הלחצים, החרדות והדכאונות שחווה במסגרת שירותו הצבאי גרמו לו לנכות נפשית ולשיתוק בפניו.

קצין התגמולים קבע, כי לא נמצא קשר בין השיתוק, כאבי הראש ומצבו הנפשי המעורער של המבקש לבין תנאי שירותו. המבקש הגיש ערעור על ההחלטה לועדת הערעור לפי חוק הנכים, וזו קיבלה את ערעורו וקבעה, כי המחלה בה לקה והמצב הנפשי אליו נקלע נגרמו עקב השירות הצבאי.

במסגרת ההליך הביא המבקש שתי חוות-דעת מומחה מטעמו, בהן נקבע, כי המבקש סובל מנכות נפשית של 20% עקב השירות הצבאי. באשר לקשר הסיבתי נאמר, כי בהעדר הפרעות עובר לגיוס, צירוף המקרים בין הופעת ההפרעות הראשונות לבין חשיפתו של המבקש למשטר הצבאי השונה מתנאי חייו הקודמים, תוך טעויות גסות והזנחה בגישה הטיפולית, יש להכיר בתנאי השירות כגורם לנכות הנפשית.

המשיב הגיש גם הוא חוות-דעת מומחה מטעמו, על-פיה אין המבקש סובל מתסמונת פוסט טראומטית, אלא מהפרעת אישיות שלא נגרמה בעקבות השירות הצבאי אלא נובעת מגורמים מולדים.

בהסכמת הצדדים מונה מומחה מטעם הוועדה, שקבע, כי המבקש סובל מדיכאון ברמה קלה עד בינונית ומטראומטיזציה נפשית מתמשכת.
ועדת הערעור, בהרכב מחודש, הפכה את החלטתה של ועדת הערעור הראשונה, וקבעה, כי לא הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השירות הצבאי לבין מצבו הנפשי של המבקש {דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן נו (5) 732 (2002)}.

הוועדה קבעה, כי כדי שיתקיים קשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לנכות נפשית קונסטיטוציונלית, קרי, מחלה המקננת בגופו של החולה ועלולה להתפרץ במהלך השנים, שפרצה במהלכו, לא די בכך שהחולה חוה באופן סובייקטיבי אירוע כלשהו כטראומטי, ונדרש גם יסוד אובייקטיבי.

את טענתו של המבקש, כי עבר מסכת התעללויות דחתה הועדה, וקבעה, כי אילו עבר המבקש התעללות, היה נוצק לה תוכן קונקרטי בדיווחיו. העובדה שטענה זו נטענה כטענה כללית בלבד מוכיחה לקביעת הועדה, כי לא היה מדובר בהתעללויות, אלא בקשיים שחווה באופן סובייקטיבי.

על פסק-דינה של הועדה עירער המבקש לבית-המשפט המחוזי. בפסק-דינו דחה בית-המשפט את הערעור, וקבע, כי על-פי סעיף 34(א) לחוק הנכים, ההכרעה בממצאים עובדתיים נתונה לשיקולה הבלעדי של הועדה. בהתאם לכך קיבל בית-המשפט את קביעותיה העובדתיות של הועדה באשר לאירועים הטראומטיים.

באשר לשאלת הקשר הסיבתי המשפטי, קיבל בית-המשפט את קביעתו של בית-משפט השלום, כי בהיעדר אירועים חריגים, עצם המעבר למסגרת הצבאית אינו מקים את היסוד האובייקטיבי לפי הלכת אביאן {לשאלת החלתה של הלכת אביאן במקרים הדומים לזה, ראה: רע"א 7715/13 פלונית נ' קצין התגמולים (08.05.16)}.

את בקשת רשות הערעור תמך המבקש בעיוות הדין שנטען, כי נגרם לו בעקבות הגלגולים השונים אותם עבר התיק.

ראשית נטען, כי פוסט-טראומה, ממנה סובל המבקש לטענתו, היא מחלה המשתנה מטבעה עם הזמן, ולכן חוות-דעת המומחה מטעם ועדת הערעור, שניתנה זמן רב לאחר שחרורו של המבקש, 13 שנים במקרה זה, לא יכלה ליתן את תמונת המצב האמיתית ובהתבססות עליה יש משום עיוות דין. שנית נטען, כי שינוי ההרכב בין הועדה הראשונה לשניה גורם גם הוא לעיוות דין למבקש, זאת כיון שהועדה הסתמכה על חקירתו של המבקש על-ידי ההרכב הראשון, ולא שמעה מחדש את המבקש ואת המומחים שנתנו את חוות-הדעת מעיקרא.

המשיב טען, כי בקשה זו אינה מצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי בהתאם לתנאים שנקבעו בפסיקה, על-פיה רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בערעור על החלטה של ועדת ערעור לפי חוק הנכים תינתן במשורה. עוד נטען, כי לא נפל כל פגם בהליכים, ובכל מקרה לא כזה העולה כדי עיוות דין, שכן התמשכותם ארעה בשל התנהלותם ה"טבעית", בין היתר בהסכמת המבקש ובא-כוחו.

בית-המשפט קבע, כי רשות ערעור בגלגול שלישי תינתן במקרים המעוררים שאלה עקרונית, משפטית או ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי של הצדדים או כאשר ההכרעה בבקשה נדרשת לשם מניעת עיוות דין חמור, ואף שגלגוליו השונים של התיק גרמו ללא ספק צער למבקש, מקרה זה אינו נכלל לגופו בחריגים אלה.

באשר לטענת המבקש לגבי עיוות הדין הנגרם לו מהחלפת הרכב הועדה, קבע בית-המשפט, כי אין לראות איפוא בשינוי בהרכב הועדה ובאי-חקירתם המחודשת של המבקש ושל המומחים משום עיוות דין.

לאור כל האמור לעיל, בקשת רשות הערעור, נדחתה.

3. בקשת רשות לערער על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי - אין די בהצבעה על "שגרה מתוחה" כדי לעמוד בדרישות היסוד האובייקטיבי של מבחן הקשר הסיבתי משפטי, אלא יש צורך להצביע על "חריגות ומיוחדות" בתנאי השירות - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- רע"א 1797/16 {פלוני נ' משרד הביטחון - אגף השיקום - קצין התגמולים, תק-על 2016(2), 4478 (2016)} נדונה בקשת רשות לערער על פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי.

המבקש התגייס לצה"ל בשנת 2009. כ- 10 חודשים מיום הגיוס, חווה התקף פסיכוטי, לראשונה בחייו, ואובחן כחולה בסכיזופרניה. המבקש שוחרר מהצבא לאחר אשפוז כפוי בבית-חולים לבריאות הנפש.

קצין התגמולים {המשיב}, דחה את תביעת המבקש, להכיר בו כנכה מכוח חוק הנכים, בגין נכותו הנפשית. זאת, בהסתמך על חוות-דעת מייעצת של פסיכיאטרית מומחית, שלפיה אין קשר בין השירות הצבאי למצבו הנפשי של המבקש.

כפי שעלה מחוות-הדעת, מצבו הנפשי של המבקש הוא תוצאה של מחלה קונסטיטוציונלית {שהיא מחלה שמקננת רדומה בגופו של אדם ומתפרצת בנקודת זמן מסוימת} שתקופת הפרודרום {התקופה המקדימה להתפרצות המחלה} הממוצעת שלה היא כ- 5 שנים, קרי, זמן רב טרם שירותו הצבאי של המבקש. עוד נקבע, כי לא נמצאו בשירותו הצבאי של המבקש גורמים שיכולים היו להביא להתפרצות המחלה.

המבקש ערער על החלטה זו לוועדת ערעורים מכוח חוק הנכים. ערעורו נתמך בחוות-דעת של מומחה פסיכיאטרי מטעמו, אשר קבע, כי מחלתו "התפרצה במהלך השירות הצבאי ובגלל הלחצים שהתלוו לגיוס ולאופי השירות". ועדת הערעורים דחתה את ערעור המבקש. נקבע, כי בהתאם לפסיקה בנושא, המבחן להוכחת קשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לבין התפרצות מחלה או החמרתה הוא מבחן אובייקטיבי-סובייקטיבי; וכי המבקש לא עמד בנטל ההוכחה של ההיבט האובייקטיבי של מבחן זה. עוד נקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי עובדתי בין השירות הצבאי לבין התפרצות מחלת המבקש, וזאת על סמך העדפת חוות-דעת מומחה מטעם המשיב על פני חוות-דעת המומחה מטעם המבקש. ערעור המבקש נדחה כאמור.

המבקש ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי, שדחה את ערעור המבקש. נקבע, כי די בכך שלא הוכח קשר סיבתי עובדתי כדי לדחות את הערעור, וזאת שכן סעיף 34 לחוק הנכים מאפשר ערעור על החלטת ועדת הערעורים "בנקודה משפטית בלבד".

עוד נקבע, כי אין די בהצבעה על "שיגרה מתוחה" כדי לעמוד בדרישות היסוד האובייקטיבי של מבחן הקשר הסיבתי משפטי, אלא יש צורך להצביע על "חריגות ומיוחדות" בתנאי השירות.

מכאן בקשת הערעור. לטענת המבקש, הכרעת הערכאות הקודמות מנוגדת לפסיקה הנוהגת בתחום ויש בכך כדי להצדיק מתן רשות לערער ב"גלגול שלישי". עוד נטען, כי הערכאות הקודמות שגו בקביעות עובדתיות ומשפטיות שונות.

בית-המשפט קבע, כי טענותיו של המבקש נדחו בעיקרן על יסוד הכרעות יישומיות, שבהן תמעט ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן, בית-משפט זה ב"גלגול שלישי" {סעיף 34 לחוק הנכים; רע"א 7855/11 פולנסקי נ' קצין התגמולים, פסקה 4 (17.11.11)}. אמנם, ייתכן ויש בדיון בגבולות היסוד האובייקטיבי שבמבחן הקשר הסיבתי משפטי כפי שעוצב בדנ"א 5343/00 {קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)}, כדי להצדיק ליתן רשות לערער ב"גלגול שלישי" במקרה מתאים {השווה: רע"א 214/13 פלוני נ' קצין התגמולים (23.10.13)}. ברם, משסוגיה זו אינה נדרשת לשם הכרעה בעניינו של המבקש מן הטעמים שנמנו בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, דינה של הבקשה להידחות {רע"א 4548/14 פרץ נ' קצין תגמולים, פסקה 13 (27.07.14); רע"א 2937/14 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקה 4 (01.06.14)}.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

4. בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- רע"א 7234/15 {פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון, תק-על 2016(2), 1846 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורו של המבקש על החלטת ועדת הערעורים לפי חוק הנכים.

המבקש שירת במשמר הגבול החל משנת 1982. באוגוסט 2002, במהלך אימון שנתי מרוכז, הוא פונה לבית החולים בשל חולשה, ואובחן אצלו אירוע לבבי של 'תעוקת חזה אופיינית'. עקב כך, המבקש עבר צנתור שבמהלכו נמצאה אצלו היצרות בעורק לבבי, אשר הורחבה באמצעות בלון.

בשנת 2010 פנה המבקש לקצין התגמולים בתביעה להכרה בנכותו עקב אירוע זה. חוות-הדעת הרפואית שהוגשה לקצין התגמולים קבעה ש'תעוקת החזה' בה לקה המבקש, אינה אוטם שריר הלב {התקף לב} אלא תעוקה שנגרמה מהטרשת הכלילית הקיימת אצל המבקש ללא קשר לאירוע. על-פי חוות-הדעת הרפואית, "המאמץ הגופני, לכל היותר, הביא לגילוי מחלת לב טרשתית קיימת, מבלי שגרם או החמיר את הטרשת הקיימת". לאור חוות-דעת זו, דחה קצין התגמולים את התביעה.

על כך הגיש המבקש ערעור לועדת הערעורים לפי חוק הנכים, במסגרתה הוגשה מטעמו חוות-דעת רפואית נוספת. ועדת הערעורים בחנה את הטענות ודחתה את הערעור. על החלטה זו הגיש המבקש ערעור נוסף לבית-המשפט המחוזי. בערעור זה נשמעה על-ידי המבקש טענה נוספת, לפיה יש להכיר בתעוקת לב כנכות העומדת בפני עצמה. בית-המשפט דחה את הערעור על שני רכיביו.

בית-המשפט המחוזי קבע, כי לאור הממצאים העובדתיים של הערכאות הדיוניות הקודמות, לא הוכח קשר סיבתי בין האירוע נשוא התביעה להחמרה בטרשת הכלילית בה לקה המבקש. בנוסף, ובציינו שהדיון בשאלה זו הוא לפנים משורת הדין, דחה בית-המשפט את הטענה, לפיה יש להכיר בתעוקת החזה כפגימה עצמאית. על פסק-דין זה הוגשה בקשת רשות ערעור זו.

בית-המשפט דחה את הבקשה, וקבע, כי תביעה להכרה בנכות לפי חוק הנכים, מחייבת את התובע להוכיח, כי קיים קשר סיבתי בין הנכות ממנה הוא סובל לבין שירותו הצבאי {ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פ"ד מה(5) 203 (1991); רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון פ"ד נ(1) 529 (1995)}.

הוכחת הקשר הסבתי מוטלת על התובע, ומשלא הוכח הקשר הסיבתי, התביעה אינה יכולה להשתכלל. ועדת הערעורים קבעה, על סמך חוות-הדעת הרפואיות ששמעה ועל סמך חקירות עדים שערכה, כי האירוע נשוא התביעה לא השאיר כל נזק קבוע למבקש. קביעה זו, הגם שהיא מסתמכת בין היתר על העדפת חוות-דעת רפואית אחת על פני רעותה, היא קביעה עובדתית. בית-המשפט המחוזי עמד על כך שזכות הערעור על החלטת הוועדה לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים ממוקדת לנקודה משפטית בלבד.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מכיוון שוועדת הערעורים קבעה מפורשות, כי לאירוע נשוא התביעה אין כל השלכה על מצבו הרפואי של המבקש, ובקביעה עובדתית זו אין לערכאת הערעור להתערב, אין אלא לדחות את בקשת רשות הערעור.

ודוק: לפי קביעתה של ועדת הערעורים, האירוע נשוא הבקשה לא גרם להתפרצות מחלה שקיננה באופן סביל בגופו של המבקש {מחלה קונסטיטוציונלית}, כפי שנטען בבקשה, אלא שמצבו של המבקש, עובר לאירוע ולאחריו, כלל לא השתנה. כלומר, על-פי חוות-הדעת הרפואית ומסקנות ועדת הערעורים, לא רק שלא הוכח קשר סיבתי בין האירוע לנכות כלשהי שנגרמה למבקש, אלא שכלל לא הוכח שחל שינוי במצבו הבריאותי של המבקש לאחר האירוע המדובר.

כמו-כן, בית-המשפט קבע, כי השאלה התיאורטית, האם תעוקת לב יכולה להיחשב בנסיבות כלשהן כנכות העומדת בפני עצמה אם לאו, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור במקרה זה {רע"א 471/06 ר. פ. נ' משרד הביטחון אגף השיקום קצין התגמולים (13.09.06)}.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

5. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי - קשר של החמרה בין השירות הצבאי לבין המחלה, בשל האיחור באבחון - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 33 ו- 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- רע"א 43/15 {פלוני נ' קצין התגמולים משרד הביטחון, תק-על 2016(1), 13635 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי.

המבקש, יליד 1989, גוייס לצה"ל בשנת 2007 לחטיבה קרבית בפרופיל 97. במהלך שירותו הצבאי חלה הידרדרות במצבו הרפואי של המבקש מאחר שלקה במחלת מעיים דלקתית מסוג "קרוהן". הצדדים חלוקים ביניהם באשר למועד תחילתה של ההידרדרות, ובכלל זה באשר למועד הראשוני שבו פנה המבקש בתלונות לגורמי הרפואה בצבא. המבקש טען, כי התלונן על מצבו הרפואי כבר בשנת 2008, ואילו המשיב חלק על כך.

מכל מקום, אין חולק, כי כבר באמצע שנת 2009 פנה המבקש לגורמי הרפואה בצה"ל בבקשה להיבדק בשל תסמינים שונים, אשר מאוחר יותר נקשרו למחלה, שאובחנה אצלו בינואר 2010. כמו-כן, אין מחלוקת, כי המחלה אובחנה על-ידי גורמים רפואיים מחוץ לצבא, רק לאחר שהמבקש פנה אליהם באופן פרטי. עם גילוי המחלה המבקש עבר ניתוח דחוף, ובהמשכה של אותה שנה הוא שוחרר מצה"ל בפרופיל רפואי 21.

לאחר שחרורו מן השירות פנה המבקש לקצין התגמולים על-מנת שיכיר בו כנכה צה"ל בשל הקשר בין המחלה שהתפרצה אצלו לבין הטיפול שקיבל בצבא ותנאי שירותו, על-פי חוק הנכים. קצין התגמולים דחה בקשה זו, וקבע, כי לא נמצא קשר בין מחלתו לבין תנאי השירות.

על החלטה זו המבקש הגיש ערעור לוועדת הערעורים הפועלת לפי סעיף 33(א) לחוק הנכים. המחלוקת העיקרית בין הצדדים נגעה לשאלה אם המחלה אובחנה באיחור, ואם כן איזו משמעות יש לעובדה זו ביחס להחמרתה {בשים-לב לכך שחוק הנכים כולל הכרה בנכות שהוחמרה תוך ועקב השירות}.

בועדת הערעורים הוצגו חוות-דעת רפואיות, של ד"ר רם דיקמן, מומחה לגסטרואנטרולוגיה ולמחלות כבד שהעיד מטעם המבקש, ושל פרופ' רפאל ברוק, מומחה לרפואה פנימית ולגסטרואנטרולוגיה, שהעיד מטעם המשיב.

ועדת הערעורים קיבלה את ערעורו של המבקש, וקבעה, על-פי חומר הראיות שהוצג לפניה, כי המבקש פנה לגורמי הרפואה במחצית השנייה של שנת 2009, וכי רק באוקטובר 2009 הוא פנה בתלונות שהוגדרו על-ידי ועדת הערעורים כ"תלונות משמעותיות" בנוגע למצבו והתייחסו לתסמינים מהם סבל מזה ארבעה חודשים.

בקביעתה זו, דחתה ועדת הערעורים את טענותיו של המבקש הנוגעות לתלונות שהשמיע באוזני גורמי הרפואה הצבאיים החל מראשית שנת 2008. ועדת הערעורים הוסיפה וקבעה, כי מועד האבחון בפועל {ינואר 2010}, שלושה חודשים לאחר התלונות המשמעותיות הראשונות שתועדו, היה קצר מהמקובל בתחום זה בעולם.

אף-על-פי-כן, ועדת הערעורים קבעה, כי בנסיבות העניין ניתן וצריך היה לאבחן את המחלה כבר במועד בדיקתו של המבקש על-ידי רופא בחודש אוקטובר 2009, על-פי התסמינים שפורטו בתלונותיו. המבקש אמנם נשלח בשלב זה לביצוע בדיקות מסוימות, אך לא נשלח לבחינה על-ידי מומחה מתאים. יתרה מכך, כעבור חודשיים נאמר למבקש, כי תיקבע לו בדיקה אצל מומחה רק מספר חודשים לאחר מכן.

ועדת הערעורים קבעה, כי אם היה ניתן למבקש טיפול מתאים במועד, היה בכך כדי להקל על תסמיני המחלה ואולי אף למנוע את ההתלקחות הקשה שלה שאירעה בסופו של דבר. ועדת הערעורים עמדה בהקשר זה על ההיבט התכליתי של חוק הנכים, תוך התייחסות לכך שהמשרתים בצבא מחויבים לקבל שירות רפואי מהמערכת הצבאית, מבלי שעומדת להם אפשירות אחרת לקבלו. בסיכומו-של-דבר, ועדת הערעורים קיבלה את ערעורו של המבקש וקבעה קשר של החמרה בין השירות הצבאי לבין המחלה, בשל האיחור באבחון, בשיעור של שליש.

על פסק-דין זה, הגיש המשיב ערעור לבית-המשפט המחוזי, לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים, ואף המבקש הגיש לבית-המשפט המחוזי ערעור שכנגד.

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב, ודחה את הערעור שכנגד שהגיש המבקש. בית-המשפט המחוזי ציין, כי על-אף שהערעור מוגבל לפי סעיף 34 לחוק הנכים "לנקודה משפטית בלבד", קביעתה של ועדת הערעורים, כי ניתן היה לאבחן את המחלה רק באוקטובר 2009 אינה נקיה מספק, לנוכח עדותו של החובש הפלוגתי שהעיד, כי תלונות ביחס לתסמינים הקשורים למחלה הועלו על-ידי המבקש באופן תדיר כבר בחודש יוני של אותה שנה.

אף-על-פי-כן, כך נקבע, אין בעיכוב באבחון מחלתו של המבקש, משום רשלנות רפואית או "סטייה מכללי האמנות הרפואית", כפי שנדרש בפסיקה על-מנת לבסס קשר בין טיפול לקוי לבין החמרה במחלה. זאת, כך נקבע, מאחר שהאבחון נעשה בתוך מועד האבחון הממוצע לגבי מחלת הקרוהן, כאמור בחוות-דעתו של פרופ' ברוק, אשר התבססה על מחקרים סטטיסטיים בתחום.

המבקש טען בבקשת הערעור, כי בקשתו מבוססת על סוגיות עקרוניות שעולות מעניינו. ראשית, הוא סבר שלהכרעה בעניינו ישנן השלכות רוחב ביחס לעובדה שמפגשים רפואיים עם חובשים פלוגתיים במוצבים צבאיים אינם חייבים בתיעוד.

לטענתו, מדובר בסוגיה כללית שכן חוסר התיעוד פוגע ביכולתם של לוחמים להוכיח תביעותיהם, וזאת כאשר החובשים מהווים עבורם מענה רפואי עיקרי. לטענת המבקש, חוסר התיעוד של פניותיו לחובשים גרם לו לנזק ראייתי במובן זה שהוא אינו יכול להוכיח את תלונותיו משנת 2008. בהמשך לכך, המבקש טען, כי בית-המשפט המחוזי שגה בקביעתו לפיה גם הוא אינו טוען שפנה לגורמי רפואה ביחס לתסמינים הקשורים במחלה לפני המחצית השניה של שנת 2009.

לטענתו, הוא פנה בשלל תלונות לחובשים ולמפקדים, כאשר בחלק מהפעמים הבין שאין טעם בפניה, שכן קיבל בפועל רק תרופות נקודתיות שנועדו לעצור את התסמינים. לשיטתו של המבקש, נוכח החסר הראייתי בעניינו יש לקבוע את המועד שבו היה צריך לאבחן את המחלה כבר ממאי 2008. המבקש טען, כי סוגיית הטיפול הרפואי הסביר אינה יכולה להתמצות בהתייחסות לזמן המקובל לאבחון המחלה באופן כללי.

המשיב טען, כי אין הצדקה להעניק רשות ערעור במקרה זה שבו ההכרעה התבססה על קביעות עובדתיות הנעוצות בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה. המשיב סבר, כי אבחונה של מחלת הקרוהן אינו קל, בשל העדרה של אבחנה מבדלת ברורה, ולכן אין לומר, כי האבחון התעכב בנסיבות העניין. באשר לתיעוד התלונות ציין המשיב, כי אין לראות ברישומי החובשים משום רשומה רפואית מחייבת.

בית-המשפט קבע, כי המבקש הצליח להראות שעניינו מעורר שאלה כללית, והיא מהי אמת המידה על-פיה נקבע האם הטיפול הרפואי שקיבל החייל עלה כדי "סטייה מכללי האמנות הרפואית", ובאופן ספציפי מהו המשקל שיש לתת בהקשר זה לנתון שעניינו זמן האבחון הממוצע של מחלה {אשר אינו מתחשב בנסיבות}.

במילים אחרות, השאלה היא האם יש לבחון את סבירותו של מועד האבחון בהתאם לנסיבות הקונקרטיות של המקרה {מאפייני התלונה, מאפייניו של הפונה ועוד} או, כפי שעשה בית-המשפט המחוזי, על-פי מבחן אחיד שעניינו פרק הזמן הסביר לאבחון המחלה באופן כללי. בנסיבות שבהן אבחון לקוי או טיפול לקוי במחלה של אדם במהלך שירותו הצבאי יכולים לשמש בסיס להכרה לפי חוק הנכים, דומה, כי חשיבותה של השאלה האמורה היא מכרעת {ראה: רע"א 8317/99 שוקרון נ' מדינת ישראל פ"ד נו(1), 321 (2002)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לצורך ההכרעה שיש לקבל את הערעור, די בטיפול הבלתי מספק בתלונות משנת 2009, שאינן שנויות במחלוקת, ולכן מתייתר הצורך להכריע בטענה באשר לנזק הראייתי שנגרם למבקש בדבר אי-שמירת תיעוד פגישותיו עם חובשים בשנת 2008.

כמו-כן, מצב שבו חייל אינו נשלח לאבחון של מומחה רפואי במשך כמה חודשים, חרף תלונות חוזרות ונשנות, ואבחונו מבוסס בסופו של דבר על פנייה לחוות-דעת פרטית הוא מצב טורד מנוחה. כפי שציין השופט {כתוארו אז} מ' זילברג עוד לפני שנים רבות בע"א 289/59 {קצין התגמולים נ' שנדור כהן, פ"ד יד 1286 (1960)}:

"בל נשכח, כי בתקופת שירותו לא יכול היה המשיב (או קשה היה לו) להיזקק לטיפולם של רופאים אזרחיים, ולכן מרובה כפל כפליים אחריותם של רופאי הצבא" {שם, בעמ' 1288}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור, כך שפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בוטל ופסק-דינה של ועדת הערעורים בא תחתיו.

6. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שדחה את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- רע"א 8107/15 {פלוני נ' מדינת ישראל - קצין התגמולים, תק-על 2016(1), 864 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על החלטתה של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, בבית-משפט השלום.

המבקש, יליד 1986, התגייס בשנת 2004 לשירות צבאי בחיל האוויר כטכנאי מזל"טים והשתחרר בשנת 2007. המבקש אובחן כסובל מאי-יציבות בכתפו השמאלית, ואף נותח בגינה. מאחר שהוא מייחס בעיה רפואית זו לשירותו הצבאי הגיש בקשה לקצין התגמולים {המשיב}, להכרה בנכותו. קצין התגמולים קבע, כי מצבו של המבקש החמיר בעקבות שירותו הצבאי בשיעור של חצי מדרגת הנכות הכוללת שיוחסה לו.

המבקש הגיש ערעור על החלטתו של קצין התגמולים לוועדת הערעורים, וטען, כי הפגימה בכתפו נגרמה במלואה בעקבות שירותו הצבאי וכי החלטתו של קצין התגמולים התבססה על רישומים שגויים מתקופת שירותו, שמהם עלה, כי הוא סובל מפריקות חוזרות של הכתף מגיל חמש שנים. ועדת הערעורים דחתה את הערעור, באמצה את עמדתו של קצין התגמולים, לפיה המבקש סבל מפגימה בכתפו עובר לשירותו הצבאי.

המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי על החלטתה של ועדת הערעורים, אך ערעורו נדחה. השופטת שטמר קבעה, כי ערעורו של המבקש עוסק בשאלה המשפטית, שנדונה בפסיקה, על מי מהצדדים מוטל הנטל להוכיח את מצבו הרפואי של המבקש לפני שירותו הצבאי.

בהמשך לכך, קבעה השופטת שטמר, כי נטל ההוכחה מוטל על קצין התגמולים אשר לא עמד בו, ולכן יש לקבל את ערעורו של המבקש. לעומת-זאת, השופט ויצמן קבע, כי ערעורו של המבקש נסב על סוגיה עובדתית, האם המבקש סבל מפגימה בכתף עובר לשירותו הצבאי, ולפי סעיף 34(א) לחוק הנכים הוא לא רשאי לערער על כך.

השופט ויצמן הוסיף וקבע, כי אפילו הערעור לא מופנה כלפי קביעה עובדתית גרידא, יש לדחותו מן הטעם שהחלטתה של ועדת הערעורים מנומקת היטב ומבוססת על ממצאים עובדתיים והערכת מהימנותם של העדים, עניינים שבהם ערכאת הערעור לא נוטה להתערב. השופטת נד"ב הצטרפה לתוצאה אליה הגיע השופט ויצמן, הגם שהיתה מוכנה לקבל את עמדתה של השופטת שטמר לפיה הערעור נסב על סוגיה משפטית שעניינה נטל ההוכחה לקיומה של פריקת כתף עובר לשירות הצבאי של המבקש. לשיטתה, קצין התגמולים עמד בנטל ההוכחה שהוטל עליו, בשים-לב לקביעותיה העובדתיות של ועדת הערעורים.

המבקש טען, כי יש לקבל את בקשת רשות הערעור שהגיש בשל כך שהיא מעלה שאלות עקרוניות החורגות מעניינו האישי.

עוד טען המבקש , כי בית-המשפט המחוזי וועדת הערעורים שגו בכך שדנו במקרים השונים של פריקת כתף שאירעו לו בתקופת שירותו הצבאי למרות שאלה כלל לא היו שנויים במחלוקת. לטענת המבקש, המחלוקת בין הצדדים התמקדה בשאלה האם הוא סבל מפריקות כתף לפני שירותו הצבאי, ואף בית-המשפט המחוזי עמד על כך. לטענתו, חריגה מגדר המחלוקת כפי שהוגדרה על-ידי הצדדים מהווה עניין עקרוני המצדיק מתן רשות לערער.

בית-המשפט קבע, כי לא עולה מהבקשה, כל שאלה כללית המצדיקה מתן רשות לערער. למעשה, עניינה של הבקשה בשאלה האם המבקש סבל מפגימה בכתף עובר לשירותו הצבאי. שאלה זו, אשר עמדה גם במרכז ההליכים הקודמים, היא שאלה עובדתית, שאינה מצדיקה מתן רשות ערעור.

כידוע, ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי הערכאה הדיונית, ובמיוחד כאשר מדובר בבקשת רשות לערער בגלגול שלישי {ראה: רע"א 6782/15 מועלם נ' מינהל מקרקעי ישראל, (25.10.15)}. הדברים אמורים ביתר שאת בהליך כמו זה, בשים-לב לכך שניתן לערער על החלטותיה של ועדת הערעורים לבית-המשפט בנקודה משפטית בלבד, לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים {ראה: רע"א 6768/13 פלונית נ' אגף השיקום - קצין תגמולים, פסקה 13 (14.11.13)}.

אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

7. ערעור על פסק-הדין של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, במסגרתו נדחה ערעור שהגישה המערערת על החלטת המשיב, קצין התגמולים - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"א (ב"ש) 37435-12-15 {ש א נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-מח 2016(3), 9563 (2016)} נדון ערעור על פסק-הדין של ועדת הערעורים לפי חוק הנכים, במסגרתו נדחה ערעור שהגישה המערערת על החלטת המשיב, קצין התגמולים.

המערערת הגישה לקצין התגמולים תביעה להכרת נכות בשני תחומים: האחד, בהחמרה במצבה הנפשי עקב פגיעה מינית שנפגעה מאחד החיילים בבסיס, והשני, במחלת פרקים אשר לטענתה נגרמה עקב תנאי שירותה הצבאי בגין נפילה וזיהומים.

בהחלטתו קבע קצין התגמולים, כי מצבה הנפשי של המערערת ופיברומיאלגיה החמירו חלקית בתקופת שירותה ועקב שירותה הצבאי, וההחמרה שהכיר בה כנובעת מהשירות, היא בשיעור של רבע מדרגת הנכות הכוללת בכל אחד משני תחומים אלו.

בהמשך לקביעות הועדה הרפואית ביחס לבעיה הנפשית, וביחס לפיברומיאלגיה, הכיר קצין התגמולים בחלק היחסי של הנכויות כאמור, כך שדרגת הנכות הכוללת אשר קבע, כי היא בתקופת השירות ועקב השירות, היא בשיעור כולל של 10%.

החלטה זו באה בהמשך להחלטת ועדה רפואית, במסגרתה קבעה הועדה למערערת נכות נפשית בשיעור של 30%, לתקופה של שנתיים, כאשר רבע, הוכר כעקב השירות, ובהמשך להחלטת הועדה הרפואית, במסגרתה קבעה הועדה קיומה של נכות לצמיתות בגין פיברומיאלגיה בדרגת נכות כוללת של 10% כאשר רבע מתוכם, דהיינו 2.5% הם עקב השירות.

הוועדה הרפואית קיבלה את עמדת פרופ' פרס, אשר לטעמו מדובר בפיברומיאלגיה ולא במחלת מפרקים.

התביעה שהגישה המערערת להכרת נכותה היתה בהתייחס להחמרת פגיעה נפשית ולגרימת מחלת פרקים, ואולם בהמשך, לאור חוות-הדעת, נדון גם עניין הפיברומיאלגיה, ולבסוף כאמור, הוכרה רבע מהנכות בגין כך, כי נגרמה בתקופת השירות ועקב השירות, וקצין התגמולים לא קבע למערערת נכות ביחס לדלקת פרקים.

המערערת ערערה על החלטת קצין התגמולים לוועדת הערעורים, אשר, לאחר שנחקרו בפניה מומחים, העידה המערערת, והוגשו ראיות נוספות לרבות חוות-דעת פסיכיאטרית של מומחית מטעם בית-משפט. בתביעה אזרחית שהגישה המערערת עובר לאירוע בצבא, באה למסקנה, כי יש לדחות את הערעור ולהותיר את החלטת המשיב בעינה.

המערערת טענה ביחס לשורת נושאים בהחלטת הועדה. נטען, כי הועדה התבססה על חוות-דעת של ד"ר בלומנזון אשר בדקה את המערערת קודם לאירוע ההטרדה המינית ולא לאחריו, וכי הועדה סברה, כי בדיקה זו היתה לאחר האירוע; הועדה התעלמה מכך שהפרופיל הרפואי שנתנו שלטונות צה"ל למערערת כשבדקוה קודם לשירות, פרופיל 64, משקף פגיעה נפשית קלה אשר יכולה להגביל ל- 10% נכות בלבד; לא ניתן משקל הולם לתצהיר המערערת, לכך שעדותה לא נסתרה, ולכך שלא הובאה על-ידי המשיב כל ראיה לסתירת טענות המערערת, על כי מצבה הנפשי הוחמר משמעותית עקב שני אירועי הטרדה מינית, האחד מהם חמור, שאירעו לה בשירותה הצבאי; הועדה התבססה על "קיבעון" של ההפרעה הנפשית, בלא להתייחס לשיעור אותו קיבעון ומשמעותו; הוועדה התעלמה מכך שהתשתית העובדתית עליה ביסס ד"ר בירגר את חוות-דעתו ראויה, ועל כך שחלק ניכר מקביעותיו התבסס על טענות מהן נסוג במהלך חקירתו, בפרט הטענה, כי המצב המשפחתי בבית המערערת היה רעוע והיא סבלה מבעיות הסתגלות; הועדה החמירה בפסק דינה עם המערערת, חיילת בשירות חובה, שהתנדבה לשרת בבסיס סגור למרות מגבלותיה וקשייה ונפגעה עקב כך פגיעה נפשית קשה וכואבת, ולא יישמה את הפסיקה לפיה זהו חוק סוציאלי שיש לפרש את הוראותיו באופן שיטיב עם הנכה ויקל עימו.

המשיב ביקש לדחות את טענת המערערת, והעלה הוא כנגדן שורת טענות מנגד. נטען, כי פסק-הדין של הועדה נשען על קביעות עובדתיות ורפואיות מובהקות, ואין בו כל מחלוקת משפטית או הכרעה בסוגיה משפטית, עליה ניתן לערער בפני בית-המשפט; המערערת העלתה גרסאות שונות, סותרות "שלא לומר כוזבות" בהליכים משפטיים שונים, תוך שימוש בחוות-דעת רפואיות סותרות בהתאם האינטרס השונה בכל הליך, ואין לאפשר לבעל דין לטעון טענות עובדתיות סותרות בהליכים שונים בהם הוא נוקט; חסד רב נעשה עם המערערת כאשר נקבע, כי מצבה הנפשי החמיר ב- 25% בעקבות השירות הצבאי, ואילולא היה מדובר בחוק סוציאלי וייחודי ספק רב אם היתה המערערת זוכה גם לשיעור ההחמרה לו זכתה.

בית-המשפט קבע, כי צדקה הוועדה בהחליטה כפי שעשתה, וכי אין למצוא טעות מהותית באשר פסקה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי עסקינן בערעור "עובדתי" גרידא. כזה, שאין ניתן להביאו בפני בית-משפט מחוזי, בגדר ערעור על החלטה של ועדת ערעורים שמכוח חוק הנכים, וכי נימוקי ההתערבות בפסק-הדין קמא, אינם נוגעים למסקנות המשפטיות, בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הפגימות, כפי קיומן או חומרתן דהיום, אצל המערערת, לבין שירותה הצבאי, כי אם, ל"גרעין הקשה" של קביעותיה העובדתיות של ועדת הערעורים, אלה הנוגעות להעדפת חוות-דעת מומחה אחד על פני רעהו, כאשר, קביעות אלה אינן נתונות לערעור כיום.

דווקא במישור הקשר הסיבתי, עניין שיש לו אספקט משפטי, קביעות הועדה היטיבו עם עניינה של המערערת, והיא, בצדק מבחינתה, לא השיגה עליהן. נפסק, שמצבה הנפשי של המערערת הוחמר עקב האירוע המיני הנוסף שחוותה במהלך השירות. המחלוקת היתה אך ורק לגבי שיעור ההחמרה. כך גם, נפסק, וניתן אף לומר שדי בדוחק, וכמעט לפנים משורת הדין, שתנאי השירות הצבאי החמירו את מחלת הפיברומיאלגיה, אשר, נקבע, עובדתית, שהיתה קיימת במערערת אף טרם גיוסה.

ועדת הערעורים סקרה, בפירוט וביסודיות, את חוות-הדעת של הצדדים, וביססה, תוך מתן נימוקים סדורים, את טעמי העדפתה את גישתם ומסקנותיהם של הרופאים, שעליהם בחרה להשתית את ממצאיה.

בית-המשפט קבע, כי ככלל, ולא רק בתחום האזרחי, או בערעורים על ועדות שלפי חוקי הנכים, "העדפת חוות-דעת מומחה אחת על פני אחרת מהווה קביעה עובדתית הנמצאת במסגרת הפררוגטיבה הנתונה לערכאה הדיונית שהתרשמה מחקירת המומחים לפניה ומהתרשמות בלתי אמצעית מהם" {ע"פ 7590/11 פלוני נ' מדינת ישראל, (27.11.13)}.

בתחום הספציפי, שבו עסקינן כעת, אותה קביעה עובדתית מציבה "מכשול כפול" בפני מי שחפץ להשיג עליה, הן בשל כללי אי-ההתערבות בכגון דא, הנקוטים ממילא, והן בשל הוראת החוק הספציפית המונעת זאת. לעניין זה התייחס בית-המשפט העליון ב- רע"א 2071/11 {אופיר קופרמן נ' קצין התגמולים}, שם נאמר:

"בתיק הנדון יש להעניק משקל לכלל בפסיקה לפיו העדפת חוות-דעת אחת על פני רעותה היא בגדר ממצא עובדתי. כלל זה מתמזג עם כלל רחב אחר לפיו אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. הדברים נכונים ביתר שאת בתחום של תגמולים לפי חוק הנכים לנוכח סעיף 34 הקובע כי ערעור בפני בית-המשפט על החלטת ועדת הערעורים הוא על נקודות משפטיות בלבד."

לסיכום, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי מדובר בערעור, שכל כולו נסב על קביעות עובדתיות של ועדת הערעורים, ובכלל זה, על העדפת חוות-דעת רפואית אחת על פני רעותה, ואין מקום להתערב בפסק-דינה של הועדה, ומלכתחילה, לא ניתן היה לערער על הפסק, בהיעדר "נקודה משפטית", במובן סעיף 34(א) של חוק הנכים.

8. ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים - הכרת טרשת נפוצה כפגיעה שנגרמה כתוצאה מהשירות הצבאי - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב-ע"ו (חי') 42660-01-16 {ק.ש נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-מח 2016(2), 15541 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים.

המערערת, ילידת 1975, גוייסה לשירות חובה בצה"ל בחודש ספטמבר 1996 בפרופיל 97. בתום שירות החובה, המשיכה לשרת בשירות קבע, כאשר שימשה כקצינת תקציבים בחיל התקשוב. בחודש יולי 2008, הגישה המערערת תביעה להכרת זכות לפי החוק ובה ביקשה, כי מחלת הטרשת הנפוצה בה חלתה, תוכר כפגיעה כחלק משירותה הצבאי.

קצין התגמולים, המשיב, הודיע על דחיית תביעת המערערת ונימק, כי אין קשר בין המחלה לבין תנאי השירות הצבאי של המערערת. המערערת הגישה ערר לגבי קביעתו הנ"ל של המשיב, והוועדה מצאה לנכון לדחות את טענותיה של המערערת, בפסק-דין מנומק אשר ניתן לאחר שמיעת ראיות ובחינת חוות-דעת של מומחים אשר הוגשו מטעם שני הצדדים.

המערערת טענה, כי מעבר ללחץ הנפשי, נחשפה לקרינה גבוהה ממערכות צבאיות באתרים שונים בהם ביקרה, נחשפה לחום שמש לוהטת, לתנאי זיהום סביבתי, להתקררויות חוזרות ונשנות ול"חומרים כימיים מזיקים".

בית-המשפט קבע, כי עסקינן בקביעות עובדתיות מובהקות אשר אליהן הגיעה הוועדה לאחר שמיעת ראיות ובחינת מסמכים רבים ואין כל מקום להתערב בקביעה כאמור, הן לאור כלל אי-ההתערבות בקביעות עובדתיות והן לאור כך שההכרעה של הוועדה בממצאים העובדתיים הוצאה מגדר עילות הערעור לפי סעיף 34(א) לחוק הנכים {ראה: רע"א 202/00 פלונית נ' קצין התגמולים, פ"ד נו(1), 649 (2001)}.

באשר לטענה בדבר לחץ נפשי חריג כגורם לפרוץ המחלה, קבע בית-המשפט, כי אף בנושא זה, אין מקום להתערב בקביעת הוועדה.הלכה היא, כי עת עסקינן במחלה קונסטיטוציונלית שהתפרצה תוך כדי השירות, כמו במקרה הנוכחי, ועת נמצא, כי יש קשר סיבתי בין השירות לבין התפרצות המחלה, מייחסים את המחלה במלואה לשירות, הגם שהחייל בא אל השירות כשהוא נושא את המחלה בגופו באורח רדום {ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט (07.10.91)}. נוכח האמור, יש לבחון בקפידה מירבית את קיומו של הקשר הסיבתי הנטען.

ב- דנ"א 5343/00 {קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)} הוגדרו שלושה סוגי מקרים בהם יש לקבוע שקיים קשר סיבתי בין פרוץ מחלה לבין השירות הצבאי. הסוג הראשון, כולל מקרים שבהם המיוחדוּת והייחודיות של השירות בצבא הם שהביאו וגרמו לפגיעה בחייל המשרת {כגון, פגיעות בעת לחימה ופעולות צבאיות מובהקות}.

הסוג השני, כולל מקרים בהם אירועים חריגים ויוצאי-דופן שאירעו לחייל במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, גרמו לפריצת מחלה קונסטיטוציונלית. במקרים אלה נקבע קיומו של קשר סיבתי, הגם שהאירוע אשר בעקבותיו פרצה המחלה, לא היה אופייני לחיי הצבא דווקא ולא מתקיים לגביו רכיב המיוחדוּת.

הסוג השלישי, כולל מקרים בהם מחלה קונסטיטוציונלית פרצה בגופו של חייל במהלך השירות הצבאי, בנסיבות בהן מוכח קשר סיבתי ספציפי- קונקרטי.

בנוסף, לשם הוכחתו של הקשר הסיבתי העובדתי שבין השירות לבין המחלה, על החייל להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו {רע"א 2027/94 קליג נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, עמ' 538-537}, ויש להוסיף לכך, כי שאלת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי היא שאלה שבמשפט, המסורה לשיקול דעת בית-המשפט, אשר יתבסס על המידע הרפואי המוצג בפניו, תוך הפעלת שיקולים של מדיניות משפטית {רע"א 1521/95 שטיין נ' קצין התגמולים (23.12.96), רע"א 8373/96 מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931, 942 (2003)}.

בית-המשפט קבע, כי יישום ההלכות לעיל מחייב את המסקנה בדבר דחיית טענות המערערת.

המדובר במי ששירתה בקבע באגף התקצוב, כאשר ניתן לבצע השוואה סבירה לתנאי לחץ של מי שנושא בתפקיד דומה "באזרחות", ובית-המשפט אימץ את עמדת הוועדה, לפיה אין מקום לקבוע, כי תנאי לחץ אלו או אחרים היו קשורים דווקא לשירות הצבאי. כמו-כן, הוועדה קבעה כממצא עובדתי, כי אף אם אכן ביצעה המערערת את שירותה בתנאי לחץ מסוימים, אזי שאין עסקינן בלחץ חריג או בלתי סביר או קיצוני.

מעבר לכך, לגופם של דברים, בית-המשפט קבע, כי בדין נקבע, שהמערערת לא עמדה בנטל המוטל על שכמה ולא הניחה תשתית אשר מאפשרת לקבוע שקיימת אסכולה רפואית המצדדת בקשר שבין דחק נפשי לבין פרוץ מחלת הטרשת הנפוצה.

נקבע בפסיקה, כי כדי להכיר בקיומה של אסכולה רפואית נדרש לשכנע, כי התמלאו שני תנאים בסיסיים: הראשון הוא, כי על האסכולה להגדיר ברמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה ואין די בקביעה כללית; והתנאי השני הוא, כי על האסכולה לקבוע, כי קיומו של קשר סיבתי הוא ברמה גבוהה של הסתברות, ברף של "מתקבל מאוד על הדעת" {פס"ד מאיר, עמ' 943}.

בית-המשפט קבע, כי אין די בממצאים שנבחנו כדי לקבוע שאכן קיימת אסכולה התומכת חד-משמעית בטענה שלחץ גורם לטרשת נפוצה, ונכון להיום, לא ניתן לקבוע, כי קיימת אסכולה רפואית כנדרש, כפי שקבעה הועדה. אכן, קיימות עדויות במחקרים מסוימים, לגבי קורלציה אפשרית בין המחלה או הופעת התקפים שלה, אך בוודאי שלא ניתן לומר, כי קיימת אסכולה רפואית "תקפה" ומוכרת המכירה בקיומו של קשר של גרימה {או החמרה} בין מצבים של מתח ודחק נפשי לבין פרוץ המחלה או מהלכה.

בהקשר זה, לא למותר להפנות אף לרע"א 7202/01 {לייזר נ' קצין התגמולים (08.09.03)} שם נקבע, עוד בשנת 2003, כי האטיולוגיה של מחלת הטרשת הנפוצה אינה ידועה וכי אין קביעות ברורות באשר לגורמים החיצוניים המובילים לפריצתה. לאור כך, בפסק-הדין בעניין לייזר, נקבע, כי לא הורם הנטל באשר לקיומה של אסכולה רפואית, כנדרש בתביעות על-פי חוק התגמולים, לגבי הקשר הסיבתי שבין תנאי שירות הכרוכים בלחץ לבין פרוץ המחלה או החמרתה.

על-כן, לסיכום נושא זה, בית-המשפט קבע, כי אין מקום לשנות מקביעת הוועדה, לפיה לא הוכח כדבעי קיומו של קשר סיבתי בין תנאי השירות לבין פרוץ המחלה.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

9. ערעור על החלטת קצין התגמולים, שלא להכיר במערער כזכאי לפי החוק, מתוך שנכותו, מחלת סכיזופרניה שהתפרצה במהלך שירותו, אינה קשורה בקשר סיבתי לתנאי השירות הצבאי - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"א (ב"ש) 33889-09-15 {ל. א נ' קצין התגמולים, תק-מח 2016(1), 21976 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעורים.

בפסק-הדין, נשוא הערעור, נדחה ערעורו של המערער על החלטת קצין התגמולים, המשיב דכאן, שלא להכיר במערער כזכאי לפי החוק, מתוך שנכותו, מחלת סכיזופרניה שהתפרצה במהלך שירותו, אינה קשורה בקשר סיבתי לתנאי השירות הצבאי.

המערער, יליד 1990, התגייס לצה"ל באוקטובר 2009, עבר טירונות בבסיס צריפין ולאחר מכן קורס מסגרים, והוצב בבסיס בנגב. שם שובץ כמכונאי רכב, מאחר שלא היה צורך במסגרים באותו בסיס. המערער חפץ לעבוד ולשרת בתחום מומחיותו והכשרתו, אך פניותיו למפקדיו ולגורמים הממונים סורבו. הוא טען, שכתוצאה מהתנהלות זו, ומשהודיע למפקדים שאינו מוכן לעבוד כמכונאי, הוא תוייג כבעייתי והיה נתון ללחץ מתמיד ממפקדיו, נאלץ לעבוד במוסך עד שעות מאוחרות בלילה, וחויב בתורנויות שמירה ומטבח מרובות.

עוד טען המערער, שסבלו הלך והתעצם, ומאמציו, בגיבוי ההורים, לקבל העברה לבסיס אחר כשלו. הוא התנתק חברתית, ירד במשקל, פנה למפקדו וביקש הפניה לקב"ן, אך הדבר לא קרה. פקד אותו משבר קשה לאחר תורנות שבת, באוגוסט 2010, כאשר רותק לבסיס ל- 14 יום, ובסמוך לכך הוא חווה התקף פסיכוטי, לראשונה בחייו, ואובחן כחולה בסכיזופרניה. לאחר אשפוז כפוי בבית-החולים לבריאות הנפש, שוחרר מהצבא.

קצין התגמולים דחה את תביעת ההכרה במערער, בהסתמך על חוות-דעתה המייעצת של הפסיכיאטרית המומחית, ד"ר לימור כהן-איילון. המומחית אישרה, אמנם, כי המערער לוקה בסכיזופרניה עם סימנים שליליים בולטים, אולם, לדעתה, אין כל קשר בין השירות הצבאי למצבו הנפשי, ומדובר במחלה קונסטיטוציונלית, אשר תקופת הפרודרום שלה המקדימה את פרוץ התסמינים הפסיכוטיים, מגיעה בממוצע ל- 5 שנים.

המומחית סברה, כי בכך מוסבר אבחון שנעשה למערער בגיל 15.5, שם נצפו קשיים רגשיים וליקויי למידה. בשירות הצבאי הקצר {כ- 10 חודשים}, שאותו הגדירה כנטול סטרסורים {גורמי דחק}, ועד ההתקף הפסיכוטי, לא איתרה המומחית המייעצת גורם שיכול היה להביא להתפרצות המחלה.

המערער סמך יתדותיו, בערעורו בפני ועדת הערעורים, על חוות-דעת של פסיכיאטר מומחה, ד"ר דורון תודר. מומחה זה סבר, שעד לגיוסו תפקד המערער בצורה סבירה, ללא עדות להתפרצות המחלה, וכי תנאי שירותו, על המתח והלחץ שנלוו לכך, הם שהביאו להתפרצות.

ד"ר תודר מנה, בין הנסיבות שלטעמו יכלו להוות הדק-טריגר לפרוץ המחלה, את הצבתו בבסיס מרוחק, שגרם לו עומס רגשי רב, שיבוצו שלא במקצועו הנרכש, תנאי עבודה מלחיצים, וריתוק שהגביר את תחושת חוסר האונים, לצד חוסר רגישות של מפקדיו לקשייו, ואלה יצרו עומסים פיזיים ונפשיים, שאולי היו סבירים עבור אדם אחר, אך בשל מצבו הסובייקטיבי של המערער, היו חריגים בעוצמתם ובהשפעתם עליו. ד"ר תודר סיכם את הערכתו בקביעה, כי מחלתו של המערער "התפרצה במהלך השירות הצבאי ובגלל הלחצים שהתלוו לגיוס ולאופי השירות".

מטעם המשיב ניתנה חוות-דעת מגיבה של הפסיכיאטרית המומחית, ד"ר עמיעז רויטל, אשר הסכימה למסקנתה של ד"ר לימור כהן, לפיה מדובר במחלה קונסטיטוציונלית המלווה בפרודרום ארוך, תהליך הדרגתי, שלא היה תגובה לאירוע או לאירועים מסויימים, וההתפרצות בעיתוי הנתון היתה מקרית, ומתיישבת עם גיל פריצת המחלה, בדרך כלל, שהוא בעשורים השני והשלישי לחיים.

ועדת הערעורים, בבואה להכריע בעניינו של המערער, הנחתה עצמה על-פי אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה והמבוססת. בקליפת אגוז, ניתן לומר, בעקבות פסק-הדין בעניין "אורית אביאן" {דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פד נו(5), 732 (2002)}, כי על תובע הכרה לפי החוק, להוכיח קשר סיבתי-משפטי בין התפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית לבין השירות, בשני מישורים; הן מהיבט היסוד הסובייקטיבי, שעניינו בחולשה האינדיבידואלית של החייל ורגישותו המיוחדת לנסיבות או להתרחשויות במסגרת בשירות הצבאי, והן מהיבט היסוד האובייקטיבי, שעניינו בהוכחת התרחשותו של אירוע חריג ויוצא דופן שאירע לתובע במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, או, מה שקרוב יותר לענייננו, הוכחת תנאי שירות רצופים, הרוויים במצבי מתח, דאגה ופחד, כמעין "חריגות מתמשכת", אף בהיעדר אירוע נקודתי וממוקד.

ליבת הנמקת ועדת הערעורים להחלטתה לדחות את הערעור, היתה בכך, שתנאי השירות של המערער, מההיבט האובייקטיבי, אינם עונים על הפרשנות שניתנה להיגד זה בהלכה הפסוקה.

בית-המשפט הזכיר, כי הדרישה להתקיימות יסוד אובייקטיבי-חיצוני, שהביא לפריצתה של המחלה, נותרה בעינה, גם לאחר שההתפתחות הפסיקתית, שלאחר פסק-דין "אורית אביאן", הבהירה, שאין צורך בהוכחת אירוע חריג, הייחודי לשירות הצבאי דווקא, ודי בכך, שיהא זה חריג יחסית לשגרת השירות של החייל, אף אם אותן נסיבות יכולות היו להתקיים גם במהלך החיים האזרחיים {ראה: רע"א 8138/07 שמואל פאר נ' קצין התגמולים, 21.06.11, פורסם ב"נבו"}.

בעניין "אורית אביאן", הבהיר בית-המשפט העליון את חיוניות הוכחת היסוד האובייקטיבי, להקמת הקשר הסיבתי באלה המילים:

"מקובל על הכול - דבר החוק הוא - כי שומה עליו, על התובע תגמולים, להצביע על אירוע שאירע לו או על "מצב" שהיה נתון בו תוך כדי השירות, ולהוכיח כי יש קשר סיבתי-עובדתי בין אותו אירוע או "מצב" לבין התפרצותה של המחלה... לשון אחר, על התובע להצביע על אירוע או "מצב" חוצה-לו - אירוע או "מצב" "אובייקטיביים" - שהיוו לטענתו גורם לפריצת המחלה. הנה-כי-כן, אל עקרון הגולגולת הדקה - היסוד ה"סובייקטיבי" שבמערכת - מצרף עצמו יסוד "אובייקטיבי", גורם חיצוני שהביא (כנטען) לפריצתה של המחלה הקונסטיטוציונלית. היסוד ה"אובייקטיבי" יסוד חיוני הוא במערכת, ובלעדיו לא ייכון קשר סיבתי בין השירות בצבא לבין פגיעה שחייל נפגע בה בתקופת השירות. לו אחרת אמרנו, כי-אז ייתרנו את יסוד ה"עקב שירותו". לשון אחר, בהנחה שחייל נפגע "בתקופת שירותו", חייב שיתלווה למערכת "משהו" נוסף, יסוד נוסף, ושני היסודות יחדיו - רק השניים כאחד - בכוחם להפוך את הפגיעה להיותה פגיעה שהיא גם בתקופת השירות גם עקב השירות. בלא אותו יסוד אובייקטיבי נוסף - יסוד הנחצב מן השירות בצבא - לא יוכר חייל נכה צה"ל, שאחרת כל אירוע "בתקופת השירות", היה הופך כמו-מעצמו לאירוע "עקב השירות", ולו כך אמרנו, היינו מרוקנים את יסוד ה"עקב שירותו" מכל תוכן של-ממש."

ועדת הערעורים, כאמור, מצאה, שתנאי השירות, שעליהם הצביע המערער, הגם הקשיים הסובייקטיביים שתיאר, לא עלו כדי גורמי דחק אובייקטיביים שיכלו לגרום להתפרצות המחלה. ברובד העובדתי נקבע, כי הועדה לא השתכנעה, מלכתחילה, ובלי קשר לשאלת העמידה בדרישת "האובייקטיביות", שהתנאים הללו היו הגורמים בפועל להתפרצות.

ועדת הערעורים הוסיפה וקבעה, שבמישור הרפואי, לא הוכח קיומה של אסכולה המכירה בתנאי שירות מלחיצים, כלומר במצבי דחק-סטרס, כגורם להתפרצות סכיזופרניה.

בית-המשפט קבע, כי לכאורה, די בקביעה העובדתית הזו, ולפיה לא הוכח הקשר הסיבתי הרפואי בעניינו של המערער, כדי להביא לדחיית ערעורו, שהרי, קביעה מעין זו, ואף העדפת חוות-דעת רפואית אחת על אחרת, היא, מטיבה, עניין עובדתי שאינו בבחינת שאלה משפטית הנתונה לערעור בפני בית-המשפט לפי הוראת סעיף 34(א) של חוק הנכים.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי בכל האמור בהתקיימות קשר סיבתי בין פרוץ הסכיזופרניה אצל המערער לבין תנאי שירותו הצבאי, נדחה ערעורו בשל שני ראשים; האחד, היעדר הוכחה לקשר סיבתי רפואי בין אירועי דחק לבין התפרצות המחלה, בלית אסכולה כללית, או הוכחה פרטנית בעניינו של המערער שכאן. והשני, בשל אי-התקיימות אירוע דחק חיצוני-אובייקטיבי, או נסיבות של שירות מתמשך בתנאי דחק, כאלה שלפי הנדרש בפסיקה, יכולים, מלכתחילה, להוות מסד להכרה בקשר סיבתי משפטי בין נסיבות השירות הצבאי לבין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי די בנימוק הראשון מבין השניים, להביא לדחיית הערעור.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי לא נפלה שגגה מלפני ועדת הערעורים, גם עת שקבעה שבהעדר אירועים חריגים ויחודיים, במסגרת השירות, לא עמד המערער בנטל הוכחת היסוד האובייקטיבי של הקשר הסיבתי הנטען בין שירותו להתפרצות מחלתו.

מהטעמים הללו, בית-המשפט דחה את הערעור.

במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 31746-12-13 {ס' נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 109799 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר סיבתי בין הפגימה הנפשית בה לקתה המערערת {סכיזופרניה} לבין תנאי שירותה הצבאי.

המערערת התגייסה לצה"ל בשנת 2001 והשתחררה בחלוף חמישה וחצי חודשים, בגין סעיף ליקוי נפשי. המערערת שירתה כשוטרת צבאית, כאשר במסגרת תפקידה, נדרשה ללוות אסירים בטחוניים ואת בני משפחותיהם לדיונים בבית-המשפט.

יום אחד, בעת שנסעה באוטובוס, חשבה שזיהתה מחבל אשר ישב בסמוך אליה, וחוותה אירוע פסיכוטי, שבמהלכו ירדה מהאוטובוס, הורידה את חולצתה וצעקה, כי אינה רוצה לשרת יותר בצבא. המערערת אישרה בחקירתה, כי מדובר היה בדמיון שווא, כחלק מההתקף, על רקע התקופה {שכללה פיגועים}, ולא באירוע אמיתי שעירב מחבל.

בעקבות האירוע הגיעו שוטרים למקום והפנו אותה בחזרה לבסיס. באותו הלילה סבלה מנדודי שינה וחרדות, וכששבה למחרת לבסיס חוותה אירוע פסיכוטי נוסף, במהלכו נשכבה על רצפת הבסיס ובעקבות כך הופנתה לקב"ן, אשר המליץ על אשפוזה.

המערערת הגישה תביעתה למשיב, ובה טענה לקשר בין השירות הצבאי לפגימה הנפשית.

קצין התגמולים דחה את תביעת המערערת, בהתבסס על הנימוקים המפורטים בחוות-הדעת של ד"ר אמיר בן אפרים, לפיה אין קשר סיבתי בין המחלה הנפשית לשירות הצבאי.

11 שנה לאחר הגשת התביעה הראשונה, הגישה המערערת בקשה לעיון נוסף בעניינה, עקב ראיה חדשה, בדמות חוות-דעת של ד"ר משה אבנון.

המשיב החליט לראות בחוות-הדעת של ד"ר אבנון משום ראיה חדשה; אולם לגופו של עניין, שב ודחה את התביעה, בהתבסס על חוות-דעת ד"ר ומוש.

בית-המשפט קבע, כי הפסיקה בפועל הכירה לא אחת, כי כאשר היה אירוע חריג סטרסוגני או תקופה סטרסוגנית של ממש שקיימה את היסוד האובייקטיבי, בסמיכות זמנים עובר להתפרצות המחלה. הדחק הקשור בשירות, הוכר אז כטריגר שהביא להתפרצות בפן הרפואי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי זה אינו המקרה שבפנינו, שכן לא היה אירוע חריג. שירותה של המערערת לא היה מאומץ, התחשבו בבעיות הת"ש שלה, נתנו לה לצאת מידי יום לביתה {למעט שבת אחת וגם אם מדובר במס' ימים, העיקרון נשמר; ואפילו שירות בבסיס סגור עדיין אינו מהווה גורם דחק כשלעצמו, ודאי שאין בו כשלעצמו כדי לקיים היסוד האובייקטיבי}. הניסיון לייחס בדיעבד דחק בתנאי השירות עובר להתפרצות הנו מלאכותי במקרה זה.

בית-המשפט ציין, כי בחייה של המערערת היו קשיים אובייקטיביים הנוגעים למחלת אמה ואחיה, שאמורים לייצר דחק גדול בהרבה מאשר תנאי שירותה הצבאי, וגם גיל ההתפרצות של המחלה כאמור, אינו חריג. אולם גם אלמלא כן, ואף בהיעדר כל גורם סיכון וכל גורם סטרס ידוע, הרקע למחלת הסכיזופרניה הנו גנטי-קונסטיטוציונלי.

כמו-כן, המערערת עשתה שימוש במריחואנה בתקופת הימים שעובר לאשפוזה. עניין זה מחליש עוד יותר את הסיבתיות לשירות, כאשר הכף נוטה לכך, שאותו שימוש בסם הוא שהיווה את הטריגר להתפרצות ההתקף הפסיכוטי. אולם גם מבלעדי אותו שימוש בסם, לא הומחש הקשר הרפואי לשירות בהיעדר אירוע חריג או תנאי דחק.

לא כל שכן, שלא הומחש היסוד האובייקטיבי, שכן גם אם תרצה לומר שהמערערת בשל חולשתה הסמויה היתה שרויה אכן בתחושת לחץ סובייקטיבי, בשל העובדה שלא נענו לרצונה לשרת סמוך לבית או בשל תקופת הפיגועים, אלו עניינים שאינם נובעים מהשירות הצבאי ככזה, וחוסר שביעות רצון מתקופת או מיקום השירות אינו מקיים את היסוד האובייקטיבי. נדרש גם שיהא מדובר בגורם הקשור במיוחדות השירות הצבאי ככזה, וגם כאמור שיהא מדובר בגורם לא זניח מבחינת עוצמתו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי משעה שלא מתקיים, לא הקשר הסיבתי הרפואי לשירות, ואף לא היסוד האובייקטיבי, אין מנוס מדחיית הערעור.

10. ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים, במסגרתה קבעה הוועדה, כי אין קשר סיבתי משפטי בין מחלת Cholinergic urticaria, בה לקה המערער לבין שירותו הצבאי - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיף 34 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"ו (חי') 45554-06-15 {פלוני נ' קצין התגמולים משרד הביטחון אגף השיקום, תק-מח 2016(1), 3010 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים, במסגרתה קבעה הוועדה, כי אין קשר סיבתי משפטי בין מחלת Cholinergic urticaria, בה לקה המערער לבין שירותו הצבאי.

המערער גויס לצבא בחודש פברואר 2004 לקורס תכנות במסגרת קד"צ שהסתיים בחודש אוגוסט 2004 ולאחר מכן המשיך בטירונות כלל צה"לית.

בסיום הטירונות שובץ המערער בבסיס במרכז הארץ כתוכניתן. במסגרת השירות ביחידתו נדרש המערער לבצע תורנויות שמירה, לרבות שבוע שמירה רצופה באחד הבסיסים בסמוך לבסיסו. במהלך שבוע השמירות, נדרש המערער לשמור בעמדה חשוכה באזור מבודד במשך הלילה בבסיס שלא הכיר קודם לכן.

במהלך השמירה חווה המערער אירוע דחק נפשי, חש בחרדה גדולה, הזיע וחש בבחילות. המערער התקשר לאביו אשר ניסה להרגיעו בטלפון ולאחר שנוכח, כי המערער לא נרגע, הגיע האב לבסיס על-מנת להרגיע את המערער, זאת לאחר שנסע מסביב לבסיס ווידא שהאזור נראה רגוע ויש פטרול של רכב צבאי באזור. בשבוע השני של חודש דצמבר 2004, כ- 10 ימים לאחר אירוע השמירה, השתתף המערער ביום ספורט יחידתי במהלכו חטף התקף חמור של פריחה בכל גופו, ולאחר התקפים נוספים שקיבל בהמשך, אובחן כסובל ממחלת Cholinergic urticaria. בסופו של דבר, לאחר שההתקפים המשיכו להופיע ואף החריפו, שוחרר המערער מצה"ל שלושה חודשים לפני תום השירות.

המערער פנה בתביעה לקצין התגמולים להכרת זכות על-פי חוק הנכים, בטענה, כי המחלה פרצה כתוצאה מתנאי השירות הצבאי. תביעתו נדחתה בנימוק שאין קשר בין המחלה לבין תנאי השירות הצבאי. על החלטה זו הגיש המערער ערר לוועדת הערר.

לפני ועדת הערר עמדה חוות-הדעת של פרופ' רחל פרידמן-בירנבוים, עליה נסמך קצין התגמולים ולפיה, המערער הוא בעל רקע אטופי מובהק מאז ילדותו, עם אסטמה, נזלת אלרגית ודלקת בעור כפות הידיים. לדעת פרופ' פרידמן-בירנבוים, הגורם העיקרי להופעת הנגעים של המחלה הוא מאמץ פיזי, אולם המחלה תופיע גם לאחר כל גורם אחר המביא להזעת יתר, ביניהם גם דחק נפשי.

פרופ' פרידמן-בירנבוים ציינה בחוות-דעתה, כי המחלה מופיעה לראשונה ברוב המקרים בגילאי 30-10 ושכיחה יותר אצל אלה עם רקע אטופי. לדעתה, מאחר ובענייננו הופיעה המחלה לראשונה לאחר מאמץ פיזי ולא בעקבות דחק נפשי, לא ניתן לקשור בינה לבין אירוע השמירה שהיה זמן "כה רב קודם לכן" כלשונה, שכן הנגעים מופיעים כתגובה מידית לגירוי. לפיכך, מסקנתה של פרופ' פרידמן-בירנבוים היתה, כי אין קשר סיבתי בין המחלה לבין תנאי השירות.

מטעם המערער הונחה חוות-דעתו של פרופ' יצחק כץ. לדעתו קיימים שלושה טריגרים מקובלים לפרוץ המחלה: חום, מאמץ, ודחק נפשי. פרופ' כץ סבר, כי לאור הנסיבות המתוארות על-ידי המערער, יש מקום לסברה, כי הדחק הנפשי שחווה בעת אירוע השמירה הוא גורם משמעותי לפרוץ המחלה.

פרופ' כץ ציין בחוות-דעתו, כי אירוע השמירה התרחש בסמוך לגיוסו של המערער ולקורס בו השתתף וכי הדחק הנפשי בו היה שרוי המערער בעת אירוע השמירה מבטא תהליך הולך ומחמיר של המחלה. לדעתו החיזוק העיקרי לקיומו של קשר בין המחלה לבין תנאי השירות הוא, כי מאז השחרור מצבו של המערער השתפר. לפיכך, גרס פרופ' כץ, כי כל הנסיבות קושירות את הופעתה והתנהלותה של המחלה לשירותו הצבאי של המערער.

הוועדה קיבלה את גרסת המערער לגבי אירוע השמירה ובכלל זה, קבעה, כי בעת השמירה נלחץ המערער מכך שמסלול הפטרול היה חשוך והיה עליו לשמור לבד עם נשק בבסיס לא מוכר ולא מגודר. עוד קיבלה הוועדה את דבריו של המערער, כי מפקד המשמר אמר לו שהיתה חדירה לבסיס ולכן השומרים מחויבים למאמץ ולערנות מוגברים.

נקבע עוד, כי היתה זו הפעם הראשונה בה שמר המערער לבד, הוא חש שאינו יודע מה לעשות, מה יהא אם יתקל באדם חשוד, ומה יהא אם יהיה זה עובר אורח לא מזיק שלא יענה לקריאותיו והאם עליו להשתמש בנשק. הוועדה קיבלה גם את עדות אביו של המערער לפיה הוא שוחח טלפונית עם המערער וניסה להרגיעו ואף ביקש ממנו לדבר עם קצין תורן ובהמשך נסע אליו לבסיס על-מנת להרגיעו, ואף הסתובב ברכבו מסביב לבסיס על-מנת להרגיע את המערער.

לאור כל האמור, קבעה הוועדה, כי הוכח שהמערער נכנס להתקף חרדה בעת השמירה. עוד קבעה הוועדה, כי סימני המחלה הופיעו לראשונה אצל המערער עשרה ימים עד שבועיים לאחר אירוע השמירה בעת אירוע ספורט.

בהסתמך על חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט קבעה הוועדה, כי המערער עמד בנטל להוכיח את הקשר הסיבתי הרפואי בין פרוץ המחלה לבין תנאי השירות. הוועדה אימצה בכך את עמדתו של המומחה, כי אירוע הדחק שחווה המערער היווה טריגר להתפרצות המחלה. עם זאת, הוועדה קבעה, כי במצב דברים זה, אין לקבוע גרימה חלקית או החמרה בלבד כפי שקבע המומחה, שכן המחלה התפרצה לראשונה בשל גורם הקשור לשירות הצבאי. לפיכך, יש לקבוע גרימה מלאה. על-כן הוכחה לדעת הוועדה הסיבתיות העובדתית-רפואית בין פרוץ המחלה לבין תנאי השירות הצבאי.

באשר לסיבתיות המשפטית, הוועדה הגיעה למסקנה, כי המערער לא הוכיח קיומה, דהיינו, לא הוכחה התרחשותו של אירוע חריג שהביא למחלה. לדעת הוועדה, בסופו של יום מדובר בשמירה בבסיס במרכז הארץ בלא אירוע חריג. העובדה שהמערער חווה את השמירה כסיטואציה מלחיצה, אין די בה על-מנת למלא אחר הסיבתיות המשפטית הדורשת, לדעת הוועדה, שניים אלה: כי האירוע יהיה קשור לגורמים המאפיינים שירות צבאי, וכן כי האירוע יהיה בעל עוצמה מינימלית על-פי מבחן אובייקטיבי ולא ניתן להסתפק במקרה זה בתחושות סובייקטיביות של המערער. לפיכך {דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5), 732 (2002)}, קבעה הוועדה, כי המערער לא הוכיח קיומו של קשר סיבתי משפטי בין פרוץ המחלה לבין תנאי השירות. בהתאם, נדחה עררו של המערער.

על פסק-דינה של הוועדה הוגש הערעור.

בעיקרי הטיעון, חזר המערער על הטענות שהעלה לפני הוועדה והוסיף וציין, כי משעה שהוועדה קיבלה את גרסתו העובדתית לאירוע הדחק שחווה בעת השמירה, היה עליה להמשיך ולקבוע, כי מתקיים הקשר הסיבתי המשפטי בין אירוע השמירה לבין פרוץ המחלה. לטענתו, האירוע היה תולדה של המיוחדות והייחודיות של השירות הצבאי שגרמו לפרוץ המחלה ועל-כן מתקיים קשר סיבתי אובייקטיבי. לפיכך, נטען, כי עניינו של המערער נכנס לסוג המקרים הראשון שתואר בעניין אביאן, המקים את הקשר הסיבתי המשפטי הנדרש. לחילופין טען המערער, כי המקרה בא בגדר סוג המקרים השלישי המתואר בעניין אביאן.

המשיב סמך ידיו על פסק-דינה של הוועדה ועמד על דחיית הערעור. לטענתו, מדובר בערעור שאינו מעלה שאלה משפטית ולפיכך דינו להידחות על הסף. עוד נטען, כי המערער לא הוכיח את התרחשותו של אירוע השמירה וכן, כי מדובר באירוע שאינו עומד בדרישת היסוד האובייקטיבית להוכחת קשר סיבתי משפטי.

המשיב טען, כי טענותיו של המערער בקשר לתחושותיו וחרדותיו בעקבות אירוע השמירה הן בעלות אופי סובייקטיבי וכי אירוע זה אינו בעל עוצמה מינימלית ואינו חורג מאירועים טריוויאליים הקשורים בשמירה עם נשק. עוד נטען, כי הטענות בדבר חדירת מחבלים בעבר לבסיס לא הוכחו והן עדות מפי השמועה.

במישור הרפואי טען המשיב, כי לא ניתן "בשום אופן" כלשונו, לקשור בין אירוע השמירה לבין הופעת המחלה שלושה שבועות לאחר מכן. לפיכך לא מתקיים אף הקשר הסיבתי הרפואי. לעניין זה ביקש המשיב להסתמך על חוות-הדעת שהוגשה מטעמו לוועדה. המשיב ציין, כי אף הוועדה סברה שקיומו של קשר סיבתי רפואי אינו נקי מספקות במקרה זה.

בית-המשפט קיבל את הערעור, וקבע, כי הוועדה קבעה שמתקיים במקרה זה קשר סיבתי רפואי בין פרוץ המחלה לבין תנאי השירות, היינו, כי התקף החרדה שחווה המערער בעת השמירה גרם להתפרצות של המחלה. במאמר מוסגר העיר בית-המשפט, כי צדקה הוועדה בקביעתה שיש לייחס לתנאי השירות גרימה מלאה ולא גרימה חלקית או החמרה כפי שציין המומחה מטעם הוועדה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בהתאם לפסיקה, מחלה קונסטיטוציונלית שהתפרצה תוך כדי השירות, ונקבע לגביה, כי מתקיים קשר סיבתי-עובדתי {רפואי} בין השירות לבין התפרצות המחלה, אזי יש לייחס את המחלה במלואה לשירות, אף שהחייל התגייס כשהוא נושא את המחלה בגופו, אם כי באורח רדום {ראה: ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 210 (1991)}.

המחלוקת היחידה בערעור שלפנינו, היא האם מתקיים בנסיבות העובדתיות שנקבעו על-ידי הוועדה קשר סיבתי משפטי. ובמילים אחרות, האם מתקיים קשר סיבתי-משפטי בין התקף החרדה, המתחים ותחושות הפחד שחווה המערער בעת אירוע השמירה, אשר הובילו כאמור לפרוץ מחלה קונסטיטוציונלית, לבין תנאי השירות הצבאי. בית-המשפט קבע, כי עלה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר זה.

בית-המשפט קבע, כי אין מחלוקת שהמערער סובל ממחלה שהיא במהותה קונסטיטוציונלית. לפיכך מתעוררת השאלה, מה דינה של מחלה קונסטיטוציונלית המתפרצת תוך כדי השירות. לעניין זה נפסק לא אחת, כי עצם העובדה שמחלה בעלת אופי קונסטיטוציונלי היתה יכולה להתפרץ או להתלקח גם שלא עקב השירות איננה שוללת קיומו של קשר סיבתי בינה לבין השירות הצבאי {ראה: רע"א 8077/96 קריספיל נ' קצין התגמולים, פ"ד נא(2) 817 (1997)}.

עוד נפסק, כי על-מנת לקבוע קיומו של קשר סיבתי בין התפרצותה של מחלה קונסטיטוציונלית לבין אירוע שאירע בתקופת השירות הצבאי, שומה על בית-המשפט להעביר את הסוגיה תחת בחינה כפולה: המבחן הראשון הוא מבחן הקשר הסיבתי-עובדתי {רפואי} המתבסס על חוות-דעת רפואית, לפיה קיים קשר של סיבה ומסובב בין האירוע הנטען שאירע בתקופת השירות לבין התפרצות המחלה. המבחן הנוסף הוא המבחן הסיבתי-המשפטי המבוסס על שיקולי מדיניות ושיקולים ערכיים באשר לתחום התפרשותו הראוי של החוק {ע"א 137/64 וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2), 510, 519 (1964)}.

בענייננו המחלוקת נסבה אודות שאלת קיומו של הקשר הסיבתי המשפטי בלבד.

מהותו וטיבו של הקשר הסיבתי המשפטי נדון לא מעט בפסיקה של בית-המשפט העליון במהלך השנים. בעניין אביאן נדונה הסוגיה בהרחבה ונקבעו שם, בין היתר, קווים מנחים לקביעת הקשר הסיבתי המשפטי.

בעניין אביאן גויסה חיילת לצה"ל בחודש דצמבר 1992 ונקבע לה פרופיל 97. לאחר שעברה אימוני טירונות והוכשרה כקלדנית בקורס בן שלושה שבועות, הוצבה לשרת כקלדנית בבסיס מודיעין קרוב לביתה. בהמשך עבדה כעוזרת קצין מבצעים באותו בסיס, תפקיד אשר כלל בעיקרו הקלדת נתונים למחשב. משהחלה החיילת בתפקידה זה, היתה שרויה במתח ובחרדה וניכרו בה סימני מצוקה. וכך, זמן קצר לאחר מכן נתגלו בה תופעות פסיכוטיות קשות.

הרופאים אבחנו אצלה מחלה הקרויה "פסיכוזה סכיזופרנופורמית", שהיא מחלה קונסטיטוציונלית. החיילת תבעה את קצין התגמולים לקבלת הכרה כמי שלקתה בנכות עקב שירותה הצבאי כתוצאה מן המתחים והלחצים שתקפו אותה בעת שירותה. לאחר שעניינה נדון בערכאות השונות הגיע הוא לפתחו של בית-המשפט העליון בהליך של דיון נוסף, במסגרתו אושרה הקביעה, כי אף שעיסוקה של החיילת בצבא היה בעיקרו עבודות קלדנות, התקיים במקרה הנדון קשר סיבתי משפטי בין פרוץ הסכיזופרניה אצל החיילת כתוצאה מהמתחים שלוו את עיסוקה, לבין השירות הצבאי.

בתוך כך נדון בהרחבה משמעותו והיקפו של המושג "עקב השירות" שבחוק הנכים, ואמת-המידה לבחינתו של הקשר הסיבתי המשפטי בין שירותו של חייל לבין מחלה קונסטיטוציונלית הפורצת תוך כדי השירות הצבאי.

בית-המשפט העליון, תאר בפסק-הדין שלושה סוגי מקרים בהם מתעוררת שאלת קיומו של קשר סיבתי משפטי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי:

סוג המקרים הראשון: מקרים שבהם המיוחדוּת והייחודיות של השירות בצבא הם שהביאו וגרמו לפגיעה בחייל המשרת, כמו פגיעות בקרב, פעולות צבאיות מובהקות וכיוצא בזה. במקרים אלה, כך נקבע, הקשר הסיבתי-המשפטי הוא בעל העוצמה הרבה ביותר.

סוג המקרים השני: מקרים אשר אינם בהכרח קשורים למיוחדוּת שבשירות הצבאי, אך מתקיימים אירועים חריגים ויוצאי-דופן שאירעו לחייל במהלך שירותו ובקשר עם שירותו, אירועים אשר בעקבותיהם פרצה בגופו מחלה קונסטיטוציונלית. במקרים אלה נקבע קיומו של קשר סיבתי-משפטי, הגם שהאירוע אשר בעקבותיו פרצה המחלה לא היה אופייני לחיי הצבא דווקא. כך, למשל, נקבע כי חייל שחלה במחלת הסוכרת {מחלה קונסטיטוציונלית} לאחר ריב קשה שהיה לו עם מפקדו הוכר לגביו הקשר הסיבתי המשפטי.

סוג המקרים השלישי: מקרים בהם מחלה קונסטיטוציונלית פרצה בגופו של חייל במהלך השירות הצבאי אך בלא שכרוכה היא ביסוד "צבאי" {סוג המקרים הראשון} או באירוע חריג ומיוחד {סוג המקרים השני}. במקרים אלה לא יישלל בהכרח קשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לבין פרוץ המחלה אם "... יתלווה למערכת 'משהו' נוסף, יסוד נוסף, ושני היסודות יחדיו - רק השניים כאחד - בכוחם להפוך את הפגיעה להיותה פגיעה שהיא גם בתקופת השירות גם עקב השירות. בלא אותו יסוד אובייקטיבי נוסף, יסוד הנחצב מן השירות בצבא, לא יוכר חייל נכה צה"ל, שאחרת כל אירוע 'בתקופת השירות', היה הופך כמו-מעצמו לאירוע 'עקב השירות', ולו כך אמרנו, היינו מרוקנים את יסוד ה'עקב שירותו' מכל תוכן של-ממש." {עניין אביאן סעיף 36 לפסק-דינו של כב' השופט מ' חשין}.

ניתן איפה לסכם ולומר, כי ברף העליון של הסקלה מצויים אותם מקרים מובהקים האופייניים לפעילות צבאית, בהם יוכר הקשר הסיבתי המשפטי בנקל. במרכז הסקלה מצויים המקרים אשר אינם בהכרח קשורים למיוחדוּת שבשירות הצבאי, אך מתקיימים בהם אירועים חריגים ויוצאי-דופן שאירעו לחייל במהלך שירותו ובקשר עם שירותו. ברף התחתון, בקצה האחר של הסקלה, מצויים המקרים הקשים בהם אומנם המחלה התפרצה אצל החייל במהלך השירות הצבאי אך בלא שכרוכה היא בייחודיות צבאית כלשהי או באירוע חריג. במקרים אלה נדרש 'דבר מה נוסף' שיתווסף לפעולה השגרתית.

בית-המשפט קבע, כי יישום ההלכות המובאות לעיל על ענייננו מוליך למסקנה, כי מתקיים במקרה זה קשר סיבתי משפטי בין אירוע השמירה לבין פרוץ המחלה. למסקנה זו הגיע בית-המשפט בין היתר, גם לאור הכלל שנקבע לא אחת בפסיקה לעניין מידת נטל ההוכחה המוטל על המערער, לפיו, יש לפרש את חוקי הנכים ובכלל זה את חוק התגמולים "... ברוחב-לב ולא ביד קמוצה, מתוך רצון להיטיב עם הנכה ושלא להקפיד עמו. חוקים אלה ייעודם הוא להיטיב עם הנכה - בענייננו: עם נכי צה"ל - להיטיב ולגמול טוב למי ששירתו את המדינה ונפגעו בעת שירותם ובקשר עם שירותם, ועל דרך זה יפורשו ויוחֲלו" {עניין אביאן סעיף 15 לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין}.

עוד הדגיש בית-המשפט, כי כלל זה ייושם בפסיקה ביתר שאת במקרים בהם נדונה שאלת קיומו של קשר סיבתי בין מחלה קונסטיטוציונלית המתפרצת תוך כדי השירות לבין תנאי השירות הצבאי. "הנטיה להקל עם חיילים שנפגעו בתקופת שירותם באה לידי ביטוי בולט בנושא התפרצותן של מחלות קונסטיטוציונליות".

בית-המשפט קבע, כי המקרה שלפנינו בא בגדר הסוג הראשון של המקרים שנדונו בעניין אביאן המצוי ברף העליון של הסקלה, אותם מקרים שבהם המיוחדוּת והייחודיות של השירות הצבאי הם שגרמו לפגיעה בחייל.

פעולות שמירה בבסיס צבאי הן מהפעולות המובהקות האופייניות לשירות הצבאי דווקא. תורנות שמירה היא פעולה מיוחדת וייחודית לשירות הצבאי שאינה מתקיימת, ובוודאי שאינה שכיחה ושגרתית, בחיים האזרחיים, הן של המערער והן בכלל.

כך נקבע בעניין אביאן כי: "... על החייל התובע תגמולים לשכנע בטענתו כי חיי הצבא - באשר חיי צבא הם - או אירוע ספציפי הקשור לחיי הצבא הם שהביאו לפריצתה של המחלה. וכך, למשל, כאשר מדברת ההלכה במתח או בפחדים היוצרים קשר סיבתי-משפטי בין פגיעה בחייל לבין שירותו בצבא, מכוונים הדברים לא למתח או לפחדים על דרך הסתם אלא ל'מתח צבאי' ול'פחדים צבאיים'...".

פחדים וחרדות המתפתחים בעת שמירה לבד בלילה הם בוודאי חרדות ו'פחדים צבאיים', הקשורים קשר הדוק לפעילות צבאית דווקא ויוצרים הם קשר סיבתי משפטי בין הפגיעה במערער {פרוץ המחלה} לבין השירות הצבאי. ראה בהקשר זה דברים שנאמרו בע"א 418/73 {לייט נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(1), 136, 140 (1974)}: "...השאלה האמיתית היא אם האיש היה נתון בתנאים קשים יוצרי מתח ודאגה מעל ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחייו האזרחיים הרגילים...". כמו-כן ראה את האמור בד"נ 3/70 {קצין התגמולים נ' בוסאני, פ"ד כד(1), 637, 642 (1970)}, שם נקבע, כי על-מנת לקיים את הקשר הסיבתי המשפטי, די בכך שהחייל היה "נתון בתנאים רגילים של אימונים, שגם בהם ראה בית-המשפט תנאים קשים יוצרי מתח ודאגה למעלה ומעבר לאלה הצפויים לאדם בחייו האזרחיים הרגילים...". עוד ראה בעניין זה, ע"א 612/74 {סעדי נ' קצין התגמולים, פ"ד כט(2), 794 (1975)}.

מכל האמור לעיל, קבע בית-המשפט, כי המקרה שלפנינו נופל לגדר סוג המקרים הראשון המתואר בעניין אביאן, בהם המיוחדוּת והייחודיות של השירות הצבאי הם שהביאו וגרמו לפרוץ המחלה אצל המערער.

למען הסר ספק ומעבר לנדרש, הוסיף בית-המשפט, כי בבחינת קל וחומר, נכנס המקרה שלפנינו בגדר הסוג השלישי של המקרים המתוארים בעניין אביאן. בסוג זה של מקרים דרוש 'דבר מה נוסף' מעבר לפעולה השגרתית כביכול שביצע החייל. בענייננו הוועדה קבעה בפסק-דינה, כי היא מקבלת את גרסת המערער לגבי אירוע השמירה. בתוך כך נקבע, כי: המערער עסק בתחום המחשבים; הוצב לשמירת פטרול לבד; בפעם הראשונה; בבסיס שאינו מוכר לו; הבסיס לא היה מגודר; מפקד המשמר אמר לו, כי היתה חדירה לבסיס ולכן מחויבים השומרים למאמץ וערנות מוגברים, כל אלה, במצטבר, מהווים את אותו 'דבר מה נוסף' הנדרש על-מנת לקיים את הקשר הסיבתי המשפטי בין פרוץ המחלה לבין השירות הצבאי.
בשים-לב לכל לאמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי עלה בידי המערער להוכיח שהתקיים הקשר הסיבתי המשפטי הדרוש על-מנת לקבוע, כי התפרצות המחלה אצל המערער נגרמה במלואה כתוצאה מהשירות הצבאי.