זכויות נכים, נפגעים ומשפחותיהם במשפט הישראלי (נכי צה"ל, חיילים סדירים, חיילי מילואים ונפגעי פעולות א

הפרקים שבספר:

סייג לרשות חניה (סעיף 3 לחוק)

1. הדין
סעיף 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993, קובע כדלקמן:

"3. סייג לרשות חניה
מבלי לגרוע מן האמור בסעיף 2(א)(3) ו-(4), לא יחול ההיתר שבסעיף 2 על חניה -
(1) בתוך צומת או בתחום שנים-עשר מטרים ממנו, פרט לקטע שסימנה רשות תימרור, בתמרור או בסימון על אבני השפה, שמותר לחנות בו;
(2) במקום כניסה לשטח המיועד לחניית כלי רכב;
(3) בתוך מעבר חציה או בתחום שנים-עשר מטרים לפניו;
(4) בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית ובתחום תחנת אוטובוסים המוגדר על ידי סימון על פני כביש, ובאין סימון כאמור - בתוך עשרים מטרים לפני תמרור "תחנת אוטובוסים" ועשרים מטרים אחריו, בשני צדי הדרך, ובלבד שמותר להחנות את הרכב בצד הדרך שממול לסימון על פני הכביש או ממול לתמרור, אם רוחב הכביש באותו מקום הוא שנים-עשר מטרים או יותר;
(5) בתוך תחום תחנת מוניות המסומן בתמרור שהוצב או סומן;
(6) בתחום שני מטרים מברז כיבוי (הידרנט) כאשר התחום מסומן בסימון על המדרכה או על שולי הכביש או על שניהם, כפי שקבעה רשות התימרור המרכזית;
(7) בצד רכב אחר העומד או חונה בצדה של הדרך."

2. המערער, נכה בעל תו חניה לנכה, החנה על המדרכה ונקנס - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 2 ו- 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 10(א)(3) בחוק עזר לרחובות (העמדת רכב וחנייתו), התשס"ח - 2008; סעיף 10 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961.

ב- עפ"א (מרכז) 42264-01-12 {שלמה פסטרנק נ' עיריית רחובות, תק-מח 2012(4), 27222 (2012)} נדון ערעור על פסק-דין שניתן בבית-משפט לעניינים מקומיים, בו הורשע המערער, נכה בעל תו חניה לנכה, בעבירת חניה על מדרכה.

על המערער הושת עונש תשלום קנס בסך 1,500 ש"ח. המערער טען, כי חלה בעניינו ההגנה שמעניק חוק חניה לנכים, ועל-כן טעה בית-משפט קמא שהרשיעו. הערעור נסוב הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין.

המערער החנה את רכבו על מדרכה, כאשר 4 גלגלי הרכב הונחו על המדרכה. המערער בחר בברירת משפט תחת תשלום הקנס, והוגש נגדו כתב אישום לפי סעיף 10(א)(3) בחוק עזר לרחובות (העמדת רכב וחנייתו), התשס"ח-2008.

במהלך הדיון בבית-משפט קמא, טען בא-כוח המערער, כי הרכב חנה באופן שאינו מפריע למעבר הולכי רגל על המדרכה. לעניין טענת פקח התנועה לפיה הרכב חנה כשהוא חוסם את שדה הראיה של הולך רגל שחוצה את הכביש, נטען, כי העובדה שפקח התנועה בחר לציין, כי העבירה בגינה ניתן הקנס היא הפרעה להולכי רגל, הרי שלא ניתן להאשימו בעבירה אחרת, משלא שונה כתב האישום בהתאם.

לאחר ששמע את הצדדים החליט בית-המשפט, כי אכן לא היתה הפרעה להולכי רגל על המדרכה, אלא שטענת הפקח לפיה חניית הרכב חסמה את שדה הראייה להולכי רגל, בין שני מעברי חציה סמוכים נכונה היא. השופטת קמא הוסיפה, כי על-אף שהמאשימה לא הפנתה את בית-המשפט אל סעיף 3(3) לחוק החניה לנכים, לפיו חניה בתחום מעבר חציה או בתחום של 12 מטר לפניו, כולל חניה על מדרכה בתחומים אלה, אסורה גם לנכים, הרי שסעיף זה חל במקרה כאן וגם לאור סעיף זה יש מקום להרשיע את המערער.

בסופו של דיון הרשיע בית-המשפט קמא את המערער בעבירה לפי סעיף 10(א)(3) בחוק העזר.

המערער טען כנגד התנהלות התביעה במהלך הדיון בבית-המשפט קמא, על הנחייתה את העד מטעמה, הפקח א.א, ועל הגשתה תמונות נוספות ממקום האירוע, מבלי שהועברו קודם לנאשם. לטענתו של המערער, בית-המשפט נקט נגדו קו נוקשה המתבטא בכך שהעלה בעצמו את האחריות העולה מסעיף 3(3) בחוק חניה לנכים, והתיר למאשימה להגיש תמונות נוספות כאמור, לאחר הגשת כתב האישום ומבלי שהועברו למערער.

לעניין קביעת בית-משפט קמא, לפיה למערער לא קמה הזכות להחנות את רכבו כאמור בהוראות סעיף 2 בחוק חניה לנכים, נוכח האמור בסעיף 3(3) באותו חוק, נטען, כי הרכב חנה על המדרכה ומדרכה אינה חלק ממעבר חצייה, ולכן, לא חל בענייננו סעיף 3(3) לחוק חניה לנכים.
בית-המשפט קבע, כי המערער חנה על המדרכה בניגוד לחוק, וכי הרכב החונה, חסם את שדה הראייה בין שני מעברי החצייה להולכי רגל הסמוכים למקום.

דברים אלה עומדים כנגד טענת המערער אך המערער, אשר נטל ההוכחה מוטל עליו, לא הראה ולא הוכיח בתמונות מטעמו, ממועד האירוע, כי הרכב לא חסם את שדה הראייה של המבקשים לחצות במעבר החצייה אשר בסמיכות אליו חנה הרכב, ולא סיכן עוברי דרך.

מהתמונות שצורפו בכלל ובתמונה בה נראה הרכב מלפנים בפרט, עלה, כי מדובר ברכב רחב ממדים {מסוג קרייזלר} וכי חנייתו על המדרכה, כפי שחנה, מסתירה להולך הרגל הבא לחצות את הכביש {גם כשהוא עומד על שפת המדרכה} את הרכבים המגיעים משמאלו. מדובר במעבר חצייה הנמצא בתוך צומת והולך הרגל המבקש לחצות, נדרש להביט שמאלה, מעבר לכתפו השמאלית, אל מעבר לעיקול הכביש, משם מגיעות המכוניות.

אל מסקנה דומה הגיעה השופטת קמא ובית-המשפט לא מצא, כי מדובר במסקנה שאינה הגיונית באופן חריג, המגלה מקום להתערבות ערכאת הערעור במסקנות בית-המשפט קמא, אשר שמע את פקח התנועה ואת המערער והתרשם מהם ישירות.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ג'ובראן ברע"פ 4819/10 {יוסף רחמים נ' מדינת ישראל, (22.07.10, פורסם בנבו)} כדלקמן:

"מובן כי קיימת חשיבות עליונה לאפשר נגישות מלאה לציבור לנכים לכל מקום אשר הם חפצים להגיע אליו ברכבם, וזו מטרתו העיקרית של חוק חניה לנכים. עם זאת, ידוע הוא כי כל זכות וכל אינטרס אינם מוגנים כדי מלוא היקפם ואינם מוגשמים במלוא היקפם. ניתן להטיל מגבלות על מימושם של זכויות ואינטרסים, חשובים ככל שיהיו. הזכויות הן אפוא יחסיות. האינטרסים הם אפוא יחסיים. סעיפים 2 ו-3 לחוק חניה לנכים מבטאים איזון בין ההגנה על זכותו של נכה לחניה נגישה לבין האינטרס הציבורי שבשמירה על הסדר הציבורי בכבישים ובמדרכות."

ובמילים אחרות, אין זכותו של המערער לחניה בהתאם לחוק הנכים עולה על זכאותם של עוברי הדרך לחצייה בטוחה כפי שהתכוון המחוקק. חניה לנכים מותרת במקומות שאסורים לחניה על-פי החוק ובתנאי שהיא אינה מסכנת אחרים.

מכל האמור עלה, כי המערער לא עמד בנטל הראיה להוכיח התקיימות סעיף 2(א)(3) לחוק חניה לנכים, שכן נקבע, כממצא עובדתי בבית-משפט קמא, כי הרכב הסתיר את שדה הראייה של עוברי דרך המבקשים לחצות במעבר החצייה, והמערער לא עורר ספק בנוגע להגנה לה הוא טען.

לעניין טענת המערער לפיה, כתב האישום נגדו כלל עבירה של חניה על מדרכה להבדיל, מחניה במעבר חניה ואין על המערער להתגונן מאישום שלא נטען נגדו בכתב האישום, העיר בית-המשפט, כי מעת שטען המערער, כי הוא חוסה תחת ההגנה הקיימת בחוק חניה לנכים, עליו לעמוד בהוכחת ההגנה הקבועה בו.

משנטען, כי חניה על המדרכה הסמוכה למעבר החצייה הסתירה את שדה הראיה, הנטל להוכיח, כי החניה לא סיכנה עוברי דרך, מוטלת על המערער כטענת הגנה, ואין נפקא מינה מהו סעיף האישום בכתב האישום שנגדו.

אשר-על-כן ולאור כל האמור לעיל, הערעור על הכרעת-הדין נדחה.

לעניין גזר-הדין, נטען על-ידי בא-כוח המערער, כי הקנס שהושת על המערער אינו מידתי, באשר מדובר בקנס בסך 4,500 ש"ח בעוד ברירת הקנס עומדת על 500 ש"ח בלבד.

בית-המשפט לא קיבל טענה זו וקבע, כי הקנס שהושת עומד על 1500 ש"ח בלבד. משבחר המערער לנהל משפט, עליו להביא בשיקוליו, בין היתר את העובדה, כי אם טענותיו לא תתקבלנה, ולא יזוכה בדין, הקנס שישית בית-המשפט, עשוי להיות גבוה מהקנס המקורי. גובה הקנס יקבע על-ידי בית-המשפט, ובהיותו בלתי חורג מהקנסות המוטלים במקרים דומים אין להתערב בו.

על יסוד כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

3. המערער החנה את רכבו בתחום 12 מטר מצומת - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 6(ד)(3) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת הרכב וחנייתו) התשמ"ד-1983.

ב- עפ"א (ת"א) 16184-06-13 {יגאל שדמי נ' מדינת ישראל, תק-מח (3), 315 (2013)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, אשר הרשיע את המערער בגין החניית רכבו בתחום 12 מטר מהצומת, עבירה לפי סעיף 6(ד)(3) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת הרכב וחנייתו) התשמ"ד-1983 והשית עליו קנס בסך 500 ש"ח.

הפקח העיד, כי לרכב לא היה תג נכה, ואף לו היה תג נכה, היה נותן דו"ח, כיוון שגם לרכב נכה אסור לעמוד בטווח של 12 מטר מהצומת.

כמו-כן העיד הנאשם אשר טען, כי יש תג נכה לרכב, וכי הרכב לא חנה בתחום הצומת.

בית-המשפט האמין למערער, כי לרכב היה תג נכה, בחן את האישום בהתאם לחוק חנייה לנכים, וקבע, כי סעיף 3 לחוק חנייה לנכים קובע מפורשות, כי ההיתר לרכב נכה, לא יחול בתוך צומת או בתחום 12 מטרים ממנו.נקבע, כי בניגוד לעדות הפקח, הנאשם לא הוכיח, כי המקום שבו חנה לא מצוי בטווח של 12 מטר.

בערעור הדגיש המערער, כי לא חנה בתחום צומת. הוא הדגיש, כי הרחוב עבר שיפוץ וכי התמונות לא משקפות את מצב הדברים בעת מתן הדו"ח. לטענתו, בגלל שרואים שיש תמרור לפני הצומת המראה על פניה אפשרית ימינה, ותמרור כזה צריך להיות במרחק 12 מטר מהצומת ואילו הרכב עמד 2 או 3 מטר, "רחוק מהעמוד" אזי ניתן להסיק מכך שהרכב לא חנה בתחום הצומת.

בא-כוח המשיבה הדגישה, כי פסק-דינו של בית-המשפט קמא מושתת על ממצאי מהימנות וממצאים עובדתיים.
בית-המשפט קמא העדיף את עדותו של הפקח וקבע, כי הרכב כן חנה בתחום הצומת.

בית-המשפט דחה את הערעור על הכרעת הדין, אך קבע, כי יש להפחית את סכום הקנס לסכום מקור, שכן יש להתחשב בטענות המערער ביחס לקושי במציאת חניה לרכב בעל תו נכה ובנסיבות שתוארו על-ידו.

4. המערער עצר את רכבו בנתיב תחבורה ציבורית - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983; סעיף 71 לפקודת התעבורה (נוסח חדש); סעיף 34 לחוק העונשין, התשל"ז-1977; סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- עפ"א (ת"א) 10057-04-13 {רון טראוב, עו"ד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2013(2), 14415 (2013)} נדונו שני ערעורים שהדיון בעניינם התקיים במאוחד.

בעפ"א 19706-03-13 הערעור הוא על פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים, לפיו הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו לפי סעיף 6(א)(2) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו) התשמ"ד-1983, והושת עליו קנס בסך 500 ש"ח.

הערעור בעפ"א 10057-04-13 הוא ערעור על פסק-דינו של בית-משפט לעניינים מקומיים, אשר הרשיע את המערער בעבירה זהה והשית עליו קנס בסך 400 ש"ח.

בשני המקרים המערער עצר את רכבו ברחוב אבן גבירול, במועד הנטען, בנתיב תחבורה ציבורית. המערער הוא נכה בשיעור 100% ונושא תג נכה כחול ועל כך אין חולק.

בבית-משפט קמא הודה המערער בעובדות אשר נכתבו בכתבי האישום אך טען, כי אין מדובר בעבירה. הוא טען, כי הוא רק עצר "לדקה". רכבו לא הפריע לתנועה. הוא עצר באותו מקום כיוון שהיה צריך להגיע לסניף הבנק שלו ואין לו דרך אחרת להגיע לבנק. הוא טען, כי על-פי סעיף 71א1 לפקודת התעבורה, רשאי נכה נושא תג נכה כחול לנסוע בנתיבי התחבורה הציבורית.

לפיכך טען, כי אם מותר לנכה לנסוע בנתיב לתחבורה ציבורית, אזי מותר לו גם לעצור לפרק זמן קצר "כדי לעשות סידור ולעזוב", שכן אם לא נפרש את התקנה באופן שמאפשר עצירה לזמן קצר, הרי שאין כל משמעות או תכלית לאותו תיקון של פקודת התעבורה.

בית-משפט קמא קבע בהכרעת הדין, כי כאשר הנאשם עצר את מכוניתו, הרי שהוא חסם לחלוטין את נתיב התחבורה הציבורית היחיד המסומן ברחוב זה.הסדרי התנועה במקום אוסרים על עצירה מכל סוג שהוא לכל מטרה שהיא ולכל פרק זמן שהוא. בית-המשפט לא קיבל את הטענה ולפיה עצירת כלי רכב פרטי במקום המיועד לנתיב לתחבורה ציבורית, הוא האפשירות היחידה שעמדה בפני הנאשם. ניתן היה להגיע לסניף הבנק גם בדרכים אחרות.

כאשר מדובר בחסימה של נתיב יחיד לתחבורה ציבורית, נתיב אשר מיועד לאפשר לאוטובוסים לנוע, לעצור בתחנות, להעלות ולהוריד נוסעים באופן חופשי וללא הפרעה, הרי שמדובר הפרעה ממשית לאוטובוס שנדרש לעקוף את כלי הרכב ולהשתמש בנתיב סמוך, אפילו אם הוא פנוי, נגרמת לו הפרעה ממשית.

בית-המשפט קבע, כי על-פי חוק חנייה לנכים, גם אם חנייה בנתיב שיועד לתחבורה ציבורית אינה גורמת הפרעה ממשית לתנועה, היא אסורה. לשון חוק חניה לנכים ולשון חוק העזר שמכוחה הורשע המערער ברורה ואינה ניתנת כלל לפרשנות.

בית-המשפט העליון נדרש לאחרונה לעניין יחסיותו של חוק החנייה לנכים ולנושא איזון האינטרסים בין זכויותיהם של אנשים עם מוגבלות לבין כלל הציבור וזאת בפסק-הדין שניתן ברע"פ 5273/12 {זאב גיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2013(2), 5247 (2013)}.

באותו מקרה, נדון נושא חניית נכים במקום המיועד ל"פריקה וטעינה" כאשר רכבם אינו מבצע פעולה של "פריקה וטעינה".

בית-המשפט העליון התייחס בין היתר, לשאלה, האם ניתן לחנות במקום המיועד לפריקה וטעינה בשל הוראת סעיף 2(4) לחוק החנייה לנכים, ולפיה הנכה צריך לחנות בין היתר באופן שבו החנייה אינה גורמת ל"הפרעה ממשית לתנועה", וקבע באופן חד-משמעי, כי בפירוש המילה "תנועה", הכוונה היא לפירוש רחב ויש לראות "תנועה" כל שימוש ספציפי מותר במרחב הציבורי הן על הכביש והן על המדרכה, ודי בהפרעה פוטנציאלית ואין צורך להוכיח, כי כאשר חנה הנכה היתה הפרעה בפועל לתנועה.

אם כאשר חונה נכה במקום המיועד ל"פריקה וטעינה", מסתפקים ב"הפרעה פוטנציאלית" ואין צורך להוכיח שהיתה הפרעה בפועל לתנועה כאשר חנה, וודאי וודאי שכאשר נכה עומד עם רכבו בנתיב של תחבורה ציבורית, הרי שהוא מפריע לתנועה וכי מדובר בהפרעה ממשית.

המערער, טען למעשה, כי לאור פקודת התעבורה, תיקון מספר 85 ותכליתו, אזי מותר לו לעצור עם רכבו בנתיב לתחבורה ציבורית, אך התיקון לפקודת התעבורה אשר מאפשר לנכים לנסוע בנתיב שמיועד לתחבורה ציבורית, אין מטרתו לאפשר לנכים לחנות בנתיב המיועד לתחבורה ציבורית.על כל פנים, לשון חוק חנייה לנכים ברורה וחד-משמעית והיא אוסרת חנייה בנתיב לתחבורה ציבורית ללא סייג כלשהו.

כיוון שעצירת רכב בנתיב לתחבורה ציבורית משמעה הפרעה ממשית לתנועה, ניתן היה להרשיע את המערער בדין וכך נעשה.

בנסיבות אלו, בית-השפט קבע, כי לא נפלה טעות בפסקי-הדין של בית-משפט קמא. משהורשע המערער, לא חרג גזר הדין ממתחם הענישה המקובל ואין מקום להתערבות גם בגזר הדין.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את שני הערעורים.

5. המערער חנה על המדרכה באופן שהסתיר את שדה הראייה, של המבקשים לחצות במעבר החצייה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993; סעיף 10(א)(3) בחוק עזר לרחובות (העמדת רכב וחנייתו), התשס"ח-2008.

ב- עפ"א (מרכז) 42264-01-12 {שלמה פסטרנק נ' עיריית רחובות, תק-מח 2012(4), 27222 (2012)} נדון ערעור על פסק-דין שניתן בבית-משפט לעניינים מקומיים ברחובות, בו הורשע המערער, נכה בעל תו חניה לנכה, בעבירת חניה על מדרכה.

המערער החנה את רכבו על מדרכה, כאשר 4 גלגלי הרכב הונחו על המדרכה. בהודעת הקנס צויין, כי סעיף העבירה בגינה ניתן הוא 80 ובהערות להודעה ציין הפקח: "רכב נכה שגורם הפרעה להולכי רגל".

במהלך הדיון בבית-משפט קמא טען בא-כוח המערער, כי הרכב חנה באופן שאינו מפריע למעבר הולכי רגל על המדרכה. לעניין טענת פקח התנועה לפיה הרכב חנה כשהוא חוסם את שדה הראיה של הולך רגל שחוצה את הכביש, נטען, כי העובדה שפקח התנועה בחר לציין, כי העבירה בגינה ניתן הקנס היא הפרעה להולכי רגל, הרי שלא ניתן להאשימו בעבירה אחרת, משלא שונה כתב האישום בהתאם.

בית-המשפט קבע, כי אכן לא היתה הפרעה להולכי רגל על המדרכה, אלא שטענת הפקח לפיה חניית הרכב חסמה את שדה הראייה להולכי רגל, בין שני מעברי חציה סמוכים נכונה היא. השופטת קמא הוסיפה, כי על-אף שהמאשימה לא הפנתה את בית-המשפט אל סעיף 3(3) לחוק החניה לנכים, לפיו חניה בתחום מעבר חציה או בתחום של 12 מטר לפניו, כולל חניה על מדרכה בתחומים אלה, אסורה גם לנכים, הרי שסעיף זה חל במקרה כאן וגם לאור סעיף זה יש מקום להרשיע את המערער.

בסופו של דיון הרשיע בית-המשפט קמא את המערער בעבירה לפי סעיף 10(א)(3) בחוק העזר.

על המערער הושת עונש תשלום קנס בסך 1,500 ש"ח או 15 ימי מאסר תחתיו וכן התחייבות עצמית בסך 3,000 ש"ח להימנע תוך שנה מיום גזר הדין מלעבור עבירה על הסעיפים בהם הורשע.

המערער טען, כי חלה בעניינו ההגנה שמעניק חוק חניה לנכים, ועל-כן טעה בית-משפט קמא שהרשיעו. הערעור נסוב הן על הכרעת-הדין והן על גזר-הדין.
לטענתו, בית-המשפט נקט נגדו קו נוקשה המתבטא בכך שהעלה בעצמו את האחריות העולה מסעיף 3(3) בחוק חניה לנכים, והתיר למאשימה להגיש תמונות נוספות כאמור, לאחר הגשת כתב האישום ומבלי שהועברו למערער.

לעניין קביעת בית-משפט קמא, לפיה למערער לא קמה זכות לחנות רכבו כאמור בהוראות סעיף 2 בחוק חנית נכים, נוכח האמור בסעיף 3(3) באותו חוק, נטען, כי הרכב חנה על המדרכה ומדרכה אינה חלק ממעבר חצייה, ולכן לא חל בענייננו סעיף 3(3) לחוק חניה לנכים.

לדבריו הרכב לא הסתיר את מעבר החצייה להולכי הרגל שכן, על-מנת לחצות את הכביש על הולך הרגל לעמוד על שפת המדרכה, והרכב שעמד על המדרכה עצמה, כולו, לא הסתיר את שדה הראייה של המבקש לחצות.

עוד נטען כי הקנס אינו מידתי והוא חורג מהקנס שניתן לגזור על נאשם בעבירה דנן.
המשיבה סמכה ידיה על החלטת בית-המשפט קמא.

בית-המשפט קבע, כי אכן הרכב החונה חסם את שדה הראייה בין שני מעברי החצייה להולכי רגל הסמוכים למקום.

דברים אלה עומדים כנגד טענת המערער, אשר נטל ההוכחה מוטל עליו. המערער לא הראה ולא הוכיח בתמונות מטעמו, ממועד האירוע, כי הרכב לא חסם את שדה הראייה של המבקשים לחצות במעבר החצייה אשר בסמיכות אליו חנה הרכב, ולא סיכן עוברי דרך.

מהתמונות שצורפו בכלל ובתמונה בה נראה הרכב מלפנים בפרט, עלה, כי מדובר ברכב רחב ממדים {מסוג קרייזלר} וכי חנייתו על המדרכה, כפי שחנה, מסתירה להולך הרגל הבא לחצות את הכביש {גם כשהוא עומד על שפת המדרכה} את הרכבים המגיעים משמאלו. מדובר במעבר חצייה הנמצא בתוך צומת והולך הרגל המבקש לחצות, נדרש להביט שמאלה, מעבר לכתפו השמאלית, אל מעבר לעיקול הכביש, משם מגיעות המכוניות. פעולה כזו אינה אפשרית כאשר על המדרכה עצמה חונה רכב גבוה ורחב כרכב המערער.

אל מסקנה דומה הגיעה שופטת קמא, ובית-המשפט לא מצא, כי מדובר במסקנה שאינה הגיונית באופן חריג, המגלה מקום להתערבות ערכאת הערעור במסקנות בית-משפט קמא אשר שמע את פקח התנועה ואת המערער והתרשם מהם ישירות.

אין זכותו של המערער לחניה בהתאם לחוק הנכים עולה על זכאותם של עוברי הדרך לחצייה בטוחה כפי שהתכוון המחוקק. חניה לנכים מותרת במקומות שאסורים לחניה על-פי החוק ובתנאי שהיא אינה מסכנת אחרים.

מכל האמור עלה, כי המערער לא עמד בנטל הראיה להוכיח התקיימות סעיף 2(א)(3) לחוק חניה לנכים, שכן נקבע, כממצא עובדתי בבית-משפט קמא, כי הרכב הסתיר את שדה הראייה של עוברי דרך המבקשים לחצות במעבר החצייה, והמערער לא עורר ספק בנוגע להגנה לה הוא טען.

אשר-על-כן, בית-המשפט דחה את הערעור על הכרעת הדין.

לעניין גזר-הדין, נטען על-ידי בא-כוח המערער, כי הקנס שהושת על המערער אינו מידתי, באשר מדובר בקנס בסך 4,500 ש"ח בעוד ברירת הקנס עומדת על 500 ש"ח בלבד.

בית-המשפט לא קיבל טענה זו, וקבע, כי הקנס שהושת עומד על 1,500 ש"ח בלבד. משבחר המערער לנהל משפט עליו להביא בשיקוליו, בין היתר את העובדה, כי אם טענותיו לא תתקבלנה, ולא יזוכה בדין, הקנס שישית בית-המשפט, עשוי להיות גבוה מהקנס המקורי. גובה הקנס יקבע על-ידי בית-המשפט, ובהיותו בלתי חורג מהקנסות המוטלים במקרים דומים אין להתערב בו.

לעניין ההתחיבות, זו הרתעה לעתיד, שאם יחזור ויבצע העבירה או אז תופעל ההתחייבות. אך אין לראותה כקנס לעת הזו.

על יסוד כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

6. רכבו של הנאשם חסם נתיב נסיעה ברחוב - הנאשם זוכה
חקיקה רלבנטית: סעיף 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- תת"ע (עכו) 5296-09-14 {מדינת ישראל נ' ניסים מלול, תק-של 2015(3), 55408 (2015)} העבירה שיוחסה לנאשם, היא חנייה המפריעה לתנועה.

הנאשם החנה את רכבו במקום אסור לחנייה, לצד אבני שפה הצבועות אדום-לבן. הנאשם מחזיק תג נכה תקף למועד הרלוונטי לרכב הרלוונטי.

בדוח השוטר שערך את הדוח אין כל התייחסות לתג הנכה, אשר הנאשם טען, כי הוצב ברכב כנדרש. על-פי הדוח שערך השוטר, רכבו של הנאשם חסם נתיב נסיעה ברחוב עמוס לתנועה ביום שישי, "לא אותרו הבעלים, הדוח הודבק".

השוטר הסביר, כי "כנראה" התקשר לתחנת המשטרה לאיתור הבעלים. הנאשם חלק על טענה זו וטען, כי לו היה ניסיון לאיתור, היה נמסר לשוטר, כי מדובר ברכב בעל תג נכה.

כאמור לעיל, בית-המשפט החליט לזכות את הנאשם מחמת הספק בתיק זה, והסיבה העיקרית לספק היא, אי-התייחסות של השוטר לעובדת היות הרכב בעל תג נכה וכתוצאה מכך אי-פירוטה של רמת ההפרעה. האם הגיעה ל"הפרעה ממשית".

כאשר עורך השוטר דוח חנייה לרכב בעל תג נכה, בין אם הבחין בתג, ובין אם קיבל מידע שמדובר ברכב בעל תג, עליו לציין את הדברים בדוח, לפרט את ההפרעה לתנועה ולהסביר כיצד היא חורגת מהפרעה "רגילה" ומהווה הפרעה ממשית כנדרש בחוק. בהעדר הסבר מוחשי כאמור, ופירוט מדוע מדובר בהפרעה ממשית, נמצא מאיינים את מטרת החוק המתיר לנכה לחנות גם במקום אסור ואף לגרום להפרעה מסוימת לתנועה {שאינה הפרעה ממשית}.

עוד יש להביא בחשבון, כי סעיף 3 לחוק חניה לנכים קובע, כי ההיתר לחנייה במקום אסור לא יחול בתוך צומת או במרחק של עד 12 מטר ממנו. אין באמור כדי להוביל למסקנה, כי כל חניה במרחק של יותר מ- 12 מטר מהצומת היא מותרת, אולם לכאורה יש להבין מהוראה זו, כי אין די בקרבה לצומת, כל עוד מדובר במרחק של יותר מ- 12 מטר, כדי להביא להפרעה "ממשית".

במקרה דנן, פרט לחסימת נתיב וקרבה לצומת לא ציין השוטר נסיבות אחרות המבססות הפרעה ממשית כאמור.

7. הנאשם החנה את רכבו, בתחום תחנת אוטובוס בניגוד לחוק - הנאשם הורשע
חקיקה רלבנטית: סעיף 5(ה) לחוק עזר ברמת גן (העמדת רכבוחנייתו) התש"מ-1980; סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- חע"מ (רמת-גן) 57509-11-15 {מדינת ישראל נ' זאב ליאריאן טנג'ו, תק-של 2016(2), 101318 (2016)} המאשימה טענה, כי הנאשם החנה את רכבו בתחום תחנת אוטובוס.

הנאשם כפר בעובדות כתב האישום וטען, כי במקום בו החנה את רכבו לא היתה תחנת אוטובוס וכי לא היה במקום תמרור המציין זאת. הנאשם הוסיף וטען, כי הוא נכה ולרכבו היה צמוד תג נכה.

הפקחית העידה, כי רכבו של הנאשם חנה בתחנת אוטובוס והוסיפה, כי בעת רישום הדו"ח לא הבחינה, כי מדובר ברכב נכה. הפקחית הטעימה, כי גם לו היה צמוד לרכב תג נכה, היא היתה רושמת את הדו"ח כאשר הרכב חנה בתחום תחנת אוטובוס.

בית-המשפט קבע, כי שלט תחנת האוטובוס כפי שהוצב על העמוד ביום ביצוע העבירה, היה קשה לזיהוי שכן הוא היה מוצב במקביל למדרכה ולא בניצב אליה ומשום כך לא נגלה לעיני הנוהג ברכב הנוסע כמובן במקביל למדרכה. עם זאת, אין חולק, כי הנאשם הודה בכך, כי לפחות חלק מרכבו חנה במקביל לאבני שפה הצבועות באדום צהוב.

על-פי עיון בהנחיות והצבת תמרורים שפורסמו מכוח הודעת התעבורה (קביעת תמרורים) התשע"א-2010 באדום צהוב, אסורה העצירה למעט סוג הרכב שעצירתו הותרה על-ידי תמרור, לשם העלאה והורדת נוסעים בלבד. כוחו של הסימון האמור יפה לצורך הסימון.

לפיכך, רכב הנאשם חנה, למצער בחלקו הקטן, בתחום האסור בעצירה למעט לצורך העלאה והורדת נוסעים.

על יסוד כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי הנאשם אכן החנה את רכבו בתחום תחנת האוטובוס, בניגוד לאיסור מוחלט, הקבוע לעניין זה בחוק החניה לנכים.

8. המאשימה לא עמדה בתנאי חוק חניה לנכים - כתב האישום בוטל
חקיקה רלבנטית: סעיף 3 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- חע"מ (רמת-גן) 22516-08-15 {מדינת ישראל נ' יחזקאל אלישיב, תק-של 2015(4), 107116 (2015)} הנאשם הציג לבית-המשפט מסמך שכותרתו הודעת תשלום קנס, שבו צויין בין היתר: "הרכב צולם 37/22" . למסמך האמור לא צורף תצלום הרכב כנדרש בסעיף האמור לעיל.

בית-המשפט שאל את בא-כוח המאשימה אם יש בידיו את הודעת תשלום קנס או העתק הודעת תשלום קנס ששוגרה לנאשם, ויש בצילום של הרכב החונה בעבירה והוא השיב על כך בשלילה.

הנאשם טען, כי לא קיבל הודעת תשלום קנס שיש בה תמונה וכי המסמך היחיד שמצא צמוד לזגוגית רכבו, היה הודעת תשלום הקנס אשר צוטטה לעיל ושלא הכילה תמונות.

בית-המשפט הוסיף, כי הוא מצפה שכשהמאשימה מגיעה לדיון הוכחות, היא תחזיק בידה את המסמכים הדרושים להוכחת האישום. בענייננו המאשימה איננה יכולה להרשיע את הנאשם בעבירה שהיא מייחסת לו בכתב האישום אלא אם כן התמלאו תנאי סעיף 3 לחוק חניה לנכים.

אשר-על-כן, בית-המשפט ביטל את כתב האישום נגד הנאשם.

9. הנאשם העמיד רכבו על מדרכה - הנאשם זוכה
חקיקה רלבנטית: סעיף 6(ד)(18), לחוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א - 1991; סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982; סעיפים 3-2 לחוק חניה לנכים, התשנ"ד-1993.

ב- ח"נ (ב"ש) 24297-08-10 {מדינת ישראל - עיריית באר-שבע נ' רחמים אליהו עזריה, תק-של 2012(1), 63247 (2012)} הוגש כנגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירה לפי סעיף 6(ד)(18), לחוק העזר לבאר שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א-1991, בכך שהעמיד רכבו על מדרכה.

מהבחינה העובדתית לא היתה מחלוקת בין הצדדים, כי הנאשם העמיד רכבו על מדרכה, ולא היתה מחלוקת בדבר מיקום ואופן העמדת הרכב, אשר תועד גם במצלמת הפקחית רושמת הדו"ח. לא היתה גם מחלוקת על כך שברכב היה תג חניה לנכים על שמו של הנאשם, עורך-דין במקצועו המתנייד בכסא גלגלים.

המחלוקת בין הצדדים נתגלתה בשאלה, האם קמה לנאשם ההגנה הקבועה בחוק חניה לנכים.

מטעם המאשימה העידה הפקחית רושמת הדו"ח, שטענה, כי "...יש שם ברזלים שנכנסים מתחת לאדמה והרכב של הנאשם מפריע. במידה ומשאית כיבוי והצלה רוצה להיכנס, רכבו של הנאשם מפריע. הרכב גם חוסם את כל המדרכה. הרכב עומד בזווית שהוא ממש חוסם את כל המדרכה, מהכביש ועד הבטונדות".

הפקחית העידה עוד, כי קיים שילוט במקום שעניינו רכבי כיבוי והצלה אך אין סימון על המדרכה. עוד העידה הפקחית שאינה זוכרת האם באותה עת היה מקום פנוי בסביבה.

באשר לסביבה הקרובה, העידה הפקחית, כי יש מספיק מקום למעבר הולכי רגל.

הנאשם טען, כי ביום האירוע הוא הגיע לבית-המשפט, נכנס לרחוב, חלף על פני שטחי החניה הכוללים גם מקומות לנכים, וכיוון שלא היה מקום פנוי נאלץ להחנות על המדרכה, תוך שהוא מקפיד שלא להפריע לתנועה, לא להולכי הרגל ולא למעבר רכבי החירום. לטענתו, הרכב לא חסם את כניסת החירום וגם לא את אפשירות היציאה, ולא הועמד למול אותם עמודי ברזל בעלי פוטנציאל ההורדה לשם כניסת רכבי החירום.

בחקירתו הנגדית הוא אישר שראה את השילוט אולם טען, כי השילוט אינו מספיק וכי יש הכרח בשילוט על גבי הכביש והמדרכה, על-מנת שהסייג הקבוע בסעיף 3 לחוק חניה לנכים יחול.

בית-המשפט האמין לנאשם, כי לא היה מקום חניה פנוי אחר, בסמוך למקום בו העמיד את רכבו, וגרסתו זו לא נסתרה. אילו היה מקום שכזה, בעת הגעת הפקחית, ראוי היה שהדבר יירשם בהערות הפקחית בדו"ח, וזאת על-מנת שניתן ברבות הזמן לעשות שימוש בהערות הפקחית במקום זכרונה.

נטען על-ידי בא-כוח המאשימה, כי היה על הנאשם לבדוק גם את החניון הסמוך שמעבר לכביש. טענה זו מצריכה הכרעה בשאלה אימתי מקום פנוי ייחשב כ"סמוך" דיו לצורך חוק הנכים.

ב- עפ"א (ת"א) 36321-10-11 {גד ורקשטל נ' עיריית תל-אביב, תק-מח 2011(4), 10490 (2011)} נדחתה טענת ההגנה של נכה וזאת לאחר שבית-המשפט השלום קבע, כי היה עליו לתור אחר מקום חניה גם בחניונים קרובים. בית-המשפט המחוזי קיבל עמדה זו, אולם קבע, כי:

"אין מקום לקבוע מסמרות בנוגע למרחק המדויק שאמור להיות בין מקום החניה ובין החניון הקרוב. יש לבחון כל מקרה לגופו ועל-פי נסיבותיו (ובין היתר ניתן לשקול את מצבו של הנכה - הנאשם בכל מקרה ומקרה כאשר בודקים את הקירבה לחניון קרוב) ועל הנאשם להוכיח, כי קיים במקרה הספציפי את הוראות החוק."

כמו גישה זו של בית-המשפט המחוזי, גם בית-המשפט הסכים, שאת הביטוי ב"סמוך" שבסעיף 2 לחוק הנכים יש לפרש באופן רחב, אך ביחס לכל מקרה לגופו.

לא דומה אדם הנושא תג נכה אך אינו מתקשה יחסית בהליכה קצרה, לאדם שאינו יכול להתנייד אלא בכסא גלגלים. יש לחשוב גם על המקרים הקשים יותר של נכים הנזקקים לכסאות מיוחדים ואף למכשירים נוספים הנישאים עימם.

כאמור, כל מקרה ייבחן לגופו, ומה שיכול להיחשב כ"סמוך" לגבי האחד, עלול להיחשב כמרחק רב לגבי האחר.

בית-המשפט קבע, כי במקרה שלפנינו, כאשר הנאשם מתנייד בכסא גלגלים, כי החניון המצוי מעבר לכביש, אשר מצריך את הנאשם לקום מכסאו על-מנת לעלות על מדרכות, וכן לחצות כביש דו מסלולי אינו מספיק "סמוך" לבית-המשפט, ובנסיבות המקרה, הנאשם עמד בנטל להוכיח, שלא היה מקום פנוי מספיק בסמוך למקום בו העמיד הנאשם את רכבו.

השאלה הנוספת הדרושה הכרעה, במקרה שלפנינו, היא האם נגרמה הפרעה ממשית לתנועה, וזו על בית-המשפט להכריע בה על-פי נסיבות המקרה. כאמור, אין די בהפרעה לתנועה, ויש לבחון האם מדובר בהפרעה ממשית.

לא היתה מחלוקת ממשית, כי נותר די מקום למעבר הולכי רגל ולעגלות נכים. כאמור, גם הפקחית אישרה זאת. יתרה מכך, הפקחית עצמה העידה שרישום הדו"ח נבע מחסימת כניסת החירום ולא מחסימת המדרכה למעבר הולכי רגל. היא אף העידה, כי אם הרכב היה עומד "ישר" {דהיינו בניצב למדרכה, לכאורה כשהוא חוסם עוד יותר את רוחב המדרכה} יתכן ולא היתה רושמת את הדו"ח כלל.

הפקחית התקשתה בעדותה להסביר את ההפרעה לכניסת רכבי החירום למתחם. מהתמונות עלה, כי רכב חירום המגיע, פנויה לו הדרך לעשות כן. מהתמונות שהוגשו עלה, כי רכבו של הנאשם אינו מפריע לתנועה זו כלל וכלל, שכן הרכב אינו עומד למול אותו שער עמודים אלא אחריו.

בנסיבות אלו, ובאופן בו העמיד הנאשם את רכבו, קבע בית-המשפט, כי קיימת הפרעה אולם זו אינה ממשית.

נוכח האמור, בית-המשפט קבע, כי הנאשם עמד בנטל, במאזן ההסתברות, להוכיח הגנתו הקבועה בסעיף 2 לחוק חניה לנכים.

לאור כל האמור לעיל, ובשל חמת הספק האם רכבו של הנאשם הפריע הפרעה ממשית לתנועה, בית-המשפט זיכה את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

סייג לרשות חניה (סעיף 3 לחוק)