תחום יחסי העבודה - זכות הקיזוז של מעביד

1. כללי

נושא סיום יחסי העבודה הינו נושא רחב ומהותי בחקיקת חוקי העבודה ובפסיקת בתי-הדין לעבודה.

רבים המקרים, במערכת יחסים של עובד-מעביד, שבהם עולה סוגיית הניכוי משכרו של עובד.

בעניין הנושא בו עסקינן, טענת הקיזוז של מעביד, נוגע בדבר סעיף 25 לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 (להלן: חוק להגנת השכר).

אם כן, המקור החקיקתי אשר מאפשר ניכויים משכר עבודה, הוא סעיף 25 לחוק הגנת השכר, סעיף זה מונה שבעה מקרים שבהם הניכוי מותר:

(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:

(1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על-פי חיקוק;

(2) תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו;

(3) דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על-פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לוועד העובדים במפעל;

(א) תוספת לדמי החבר שמותר לנכותם על-פי פסקה (3) המיועדת למימון פעילות מפלגתית, זולת אם הודיע העובד למעבידו בכתב על התנגדותו לתשלום התוספת;

(ב) דמי טיפול מקצועי-ארגוני לטובת הארגון היציג כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 שיש לנכותם על-פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים, או שהעובד הסכים בכתב לניכוי כאמור; שר העבודה, לאחר התייעצות עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, ובאישור ועדת העבודה של הכנסת, יקבע בתקנות את מקסימום דמי הטיפול המקצועי-ארגוני שמותר לנכותם לפי פסקה זו;

(4) סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על-פי חיקוק;

(5) תשלומים שוטפים לקופות גמל ובלבד שתשלומים כאמור לקופת גמל שהעובד בלבד חייב לשלם לה לא ינוכו משכרו של העובד אם הוא הודיע למעבידו בכתב על התנגדותו לתשלומם;

(6) חוב על-פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על-חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;

(7) מקדמות על-חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חודשים; עולות המקדמות על שכר עבודה לשלושה חודשים - חלות על היתרה הוראות פסקה (6).

(ב) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות.

יודגש כי על-פי סעיף 25(ב) לחוק הנ"ל, לאחר ניתוק יחסי העבודה, רשאי המעביד לנכות כל יתרת חוב של העובד ובתנאי שמדובר ב-"סכום קצוב".

רשימה זו היא רשימה סגורה של מקרים שמאפשרים ניכוי משכרו של עובד. ניכויים אשר אינם נזכרים במסגרת סעיף זה, אינם ניתנים לניכוי משכרו של עובד.

2. עובד שלא נתן הודעה מוקדמת -
אפשרות קיזוז

להלן סיטואציה שבה פלוני החליט להתפטר מעבודתו לאחר 5 שנות עבודה. פלוני הודיע למעבידו כי הוא מתפטר מעבודתו. עוד באותו היום, פלוני עזב את המשרד ולא שב. לזכותו של פלוני 10 ימי חופש, וכן דמי הבראה שטרם קיבל.

נשאלת השאלה, האם מעבידו של פלוני יכול לקזז מהסכומים המגיעים לפלוני ממנו, את תמורת ההודעה המוקדמת להתפטרות שלא ניתנה לו, האם אפשרי הדבר?

בצו ההרחבה בדבר הודעה מוקדמת לפיטורים שחל עד ליום 1.6.01 נקבע באופן מפורש כי במקרה של התפטרות עובד, בו העובד לא קיים את חובת ההודעה המוקדמת, רשאי המעביד לנכות מכל סכום שיגיע לעובד, סכום השווה לשכר הרגיל שהיה מקבל עבור תקופת ההודעה המוקדמת שלא עבד בה.

בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 קובע סעיף 7 כי:

"7. תוצאות אי-מתן הודעה מוקדמת

(א) מעביד שפיטר עובד ולא נתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים באמור בחוק זה, ישלם לעובדו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת.

(ב) עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת."

עינינו רואות כי בחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 שחל מיום 1.6.01, נקבע כי:

"עובד שחדל לעבוד ולא נתן למעבידו הודעה מוקדמת להתפטרות כאמור בחוק זה, ישלם למעבידו פיצוי בסכום השווה לשכרו הרגיל בעד התקופה שלגביה לא ניתנה ההודעה המוקדמת."

אם כן, לכאורה ישנה בעיתיות, שכן מחד, החוק מכיר בחוב של העובד כלפי מעבידו, ומאידך, החוק אינו מתיר באופן מפורש את הניכוי כפי שבצו ההרחבה היה ניתן.

סעיף 25 חוק הגנת השכר, התשי"ח-1958 קובע כי:

"25. ניכויים משכר עבודה (תיקונים: התשי"ט, התשכ"ד, התשכ"ה, התש"ם)

(א) לא ינוכו משכר עבודה אלא סכומים אלה:

(1) סכום שחובה לנכותו, או שמותר לנכותו על-פי חיקוק;
(2) תרומות שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו;

(3) דמי חבר בארגון עובדים שהעובד חבר בו, שיש לנכותם מן השכר על-פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה או שהעובד הסכים בכתב כי ינוכו, והתשלומים הרגילים לוועד העובדים במפעל;

(3א) תוספת לדמי החבר שמותר לנכותם על-פי פסקה (3), המיועדת למימון פעילות מפלגתית, זולת אם הודיע העובד למעבידו בכתב על התנגדותו לתשלום התוספת.

(3ב) דמי טיפול מקצועי-ארגוני לטובת הארגון היציג כמשמעותו בחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957, שיש לנכותם על-פי הסכם קיבוצי או חוזה עבודה משכרו של עובד שאיננו חבר בשום ארגון עובדים, או שהעובד הסכים בכתב לניכוי כאמור; שר העבודה, לאחר התייעצות עם ארגון העובדים המייצג את המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, ובאישור ועדת העבודה של הכנסת, יקבע בתקנות את מקסימום דמי הטיפול המקצועי-ארגוני שמותר לנכותם לפי פסקה זו.

(4) סכום שהוטל כקנס משמעת בהתאם להסכם קיבוצי או על-פי חיקוק.

"לשכת העבודה" - לשכת עבודה שאוצר המדינה משתתף בכיסוי תקציבה והיא נתונה לפיקוח שר העבודה;

(5) תשלומים שוטפים לקופות גמל ובלבד שתשלומים כאמור לקופת גמל שהעובד בלבד חייב לשלם לה לא ינוכו משכרו של העובד אם הוא הודיע למעבידו בכתב על התנגדותו לתשלומם;

(6) חוב על-פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד, בתנאי שלא ינוכה על-חשבון חוב כאמור יותר מרבע שכר העבודה;

(7) מקדמות על-חשבון שכר עבודה, אם אין המקדמות עולות על שכר עבודה בעד שלושה חודשים; עולות המקדמות על שכר עבודה לשלושה חודשים - חלות על היתרה הוראות פסקה (6).

(ב) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות."

יש מקום לטענה כי ניתן לנכות את חובו של העובד על-פי סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"ח-1958, שהוצג לעיל, לפיו, אם חדל עובד לעבוד אצל המעביד, רשאי המעביד לנכות משכרו האחרון של העובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו לרבות מקדמות. אמנם נדרש בסעיף 25(ב) הנ"ל כי העובד יכיר בחוב בכתב וכי החוב שבו מדובר יהיה קצוב, קרי, ניתן לחישוב אריתמטי פשוט, ובלתי-שנוי במחלוקת, אך נראה כי מעסיק שיקזז פיצוי בעקבות אי-מתן הודעה מוקדמת להתפטרות מצד עובד לא יהיה צפוי לסנקציה כלשהי בבית-הדין לעבודה שכן החוק מכיר בכך כחוב (יש לחשב את התמורה הכספית של ההודעה המוקדמת שלא נתן העובד במדוייק, על-פי חבותו המפורטת בחוק ובהתאם לשכר הקובע לצורך פיצויי פיטורין).

בכל מקרה, אם מעביד בוחר להחתים עובד על-פי חוזה העסקה בכתב, רצוי לכלול באופן מפורש בסעיף המדבר על ההודעה המוקדמת את התרת הקיזוז למעביד במצב הנ"ל. כמו גם, עדיף בלאו הכי לבצע את הקיזוז מרכיבים כגון פדיון חופשה, יתרת ימי הבראה, שאינם רכיבי שכר העלולים לשאת פיצויי הלנת שכר.

3. ניכוי פיצוי מוסכם בגין הכשרה מקצועית

ב-ד"מ (איזורי-ת"א) 6662/0076 הנתבעת מס' 2 הינה חברה בבעלות מלאה של הנתבעת מס' 1 שהיא, בית-תוכנה ומערכות העוסקת במתן פתרונות תוכנה ומיחשוב. התובע הועסק אצל הנתבעת מס' 2 החל מתאריך 13.2.00, בתחילה במסגרת קורסים שנמשכו כחודשיים, ולאחר-מכן בתפקיד מתכנת, וזאת בהתאם להסכם העסקה שנערך ונחתם בין הצדדים ביום 18.1.00 (להלן: ההסכם).

בהסכם נקבע כי התובע ישלם פיצוי מוסכם כדלקמן:

"העובד מצהיר ומאשר, כי הינו מודע לעובדה שהחברה מכשירה את העובד לתפקידיו בחברה, באמצעות קורס והתמחות שיערכו על-חשבון החברה. עלות ההכשרה מוערכת בסכום המוסכם על הצדדים של $5,000, ומוסכם בין הצדדים כי במידה שהעובד מתפטר מעבודתו לפני תום שנתיים מיום חתימת הסכם זה, יהא חייב בתשלום פיצוי קבוע מראש בסך $5,000, כשסכום זה צמוד למדד המחירים לצרכן הידוע ביום חתימת ההסכם זה."

שכר עבודתו, למעט החודשיים הראשונים להעסקתו (בהם השתכר 3,500 ש"ח) היה בסך 4,500 ש"ח ברוטו (כולל דמי הבראה), דמי נסיעות בסך 500 ש"ח ברוטו והפרשות לביטוח מנהלים.

בתחילת חודש יולי הודיע התובע על רצונו להתפטר, וסיים את עבודתו ב-6.7.00. התובע התפטר מרצונו לאחר חצי שנה, ומכיוון שלא קיבל את שכרו האחרון, פנה אל קומטק. בתגובה נאמר לו כי עליו להשיב את הפיצוי המוסכם, כאמור.

התובע פנה לבית-הדין לעבודה אשר בחן האם פעולת הקיזוז על-ידי הנתבעת משכרו האחרון של התובע על-חשבון תשלום הפיצוי המוסכם נעשתה כדין.

בית-הדין לעבודה, מפי כב' השופטת ו' וירט-ליבנה, הכיר בניכוי זה כמותר וקטלג אותו בקטגוריה של חוב על-פי התחייבות בכתב מהעובד למעביד. בית-הדין קבע כי קומטק היתה רשאית לנכות משכרו האחרון של גיל את הפיצוי המוסכם, שכן התחייב גיל לשלמו בהסכם ההעסקה. בנוסף, בחן בית-הדין את סבירות הניכוי אל מול ההתחייבות וההכשרה וקבע כי במקרה זה לא חרג ההסכם מגבולות הסביר.

בהתאם לסעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, עולה כי ניתן לנכות משכרו של עובד פיצוי מוסכם, אשר נחתם עמו בהסכם ההעסקה, אם עזב את מקום העבודה טרם שהשלים את התקופה לגביה התחייב, כאשר הפיצוי משקף את עלות ההכשרה המקצועית אשר ניתנה לו מאת המעביד. כמובן שעל הסוגיה לעמוד במבחן הסבירות.

4. ניכוי חוב של עובד לשלטונות מס הכנסה

ב-ע"ע (ארצי) 1182/0177 סאלחה סאלח חוסין (להלן: המערער) עבד במועצה מקומית דיר אל אסד (להלן: המעבידה). העובד זכה בתביעתו נגד המעבידה לתשלום הפרשי שכר. המעבידה לא שילמה את החוב, והעובד גבה אותו באמצעות ההוצאה לפועל. הסכום הכספי שנגבה הוא שכר עבודה, וככזה חייב על-פי דין במס הכנסה.

מאחר שסכום זה שולם דרך ההוצאה לפועל, לא יכלה המעבידה לנכות ממנו מס במקור. המערער לא שילם בעצמו את מס ההכנסה על הכספים שגבה באמצעות לשכת ההוצאה לפועל, בטענה ששלטונות מס הכנסה סרבו לקבל ממנו תשלום זה שלא באמצעות המועצה. המעבידה העבירה לשלטונות המס את סכום המס כי ראתה עצמה אחראית לכך, והחלה לקזז מדי חודש בחודשו ממלוא שכרו החודשי של העובד את סכום החוב שהעבירה למס הכנסה, כך שהעובד לא קיבל שכר כלל.

בתביעה שהגיש העובד לבית-הדין, בחן בית-הדין, מפי כב' השופט ע' רבינוביץ, האם מדובר בחוב מס הכנסה, אשר ניתן לנכותו ממלוא שכרו של העובד, בהתאם לסעיף 25(א)(1) לחוק הגנת השכר, מותר לנכות משכר העבודה סכום שחייבים לנכותו או שמותר לנכותו על-פי חיקוק - סעיף 164 לפקודת מס הכנסה). או האם מדובר בחוב רגיל של עובד כלפי מעסיקו, וככזה יש לראותו כהלוואה שניתנה לעובד לתשלום החוב למס הכנסה, ולהחיל עליו את סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, האוסר לנכות סכום העולה על רבע משכרו החודשי של העובד בכל ניכוי.

בית-הדין קבע, כי מרגע העברת החוב לשלטונות המס שלא בדרך של ניכוי מס במקור, פשט חוב זה צורתו כחוב מס הכנסה ולבש צורה של חוב רגיל של עובד למעסיקו, עליו יש להחיל את מגבלת הניכוי של עד רבע משכר העבודה בכל חודש. בית-הדין הציע פתרון חלופי לפיו יכלה המעבידה לגבות מהעובד את החוב בדרך של תביעה משפטית כדין כל תביעת חוב רגילה.

יוצא מהאמור לעיל כי כאשר מעביד משלם חוב של עובדו לרשויות המס במקום העובד, הופך חוב זה לחוב רגיל של עובד למעסיקו ואין הוא עוד בגדר חוב למס הכנסה. ככזה, המעביד רשאי לגבות אותו מהעובד בדרך של קיזוז מהשכר בכפוף להגבלות של סעיף 25(א)(6) לחוק הגנת השכר, המתיר לנכות חוב של עובד מהשכר על-פי התחייבות העובד בכתב ולא יותר מרבע משכרו של העובד.

5. טענת קיזוז תשלום שניתן ביתר
משכרו של העובד

ב-ע"ע (ארצי) 1260/0078 אקורד הנדסה בע"מ (להלן: המשיבה או החברה) הינה חברה העוסקת בתכנון וביצוע פרוייקטים הנדסיים של גופים ממשלתיים מוסדיים. אברהם (להלן: המערער או אברהם) הועסק בחברה מיום 16.8.94 ועד ליום 17.1.96 כמהנדס ביצוע ומנהל פרוייקטים.

המערער עבד בחודשים 12/1995 ו-1/1996, אך לא קיבל שכר עבורם, משום שהחברה ניכתה משכרו חובות שונים לרבות תשלום יתר של דמי מחלה ודמי חופשה ונזקים שנגרמו לה בפרוייקט ג'וליס. כמו-כן לא שילמה החברה למערער את כל הבונוסים שהתחייבה להם בחוזה עמו.

בית-הדין הארצי לעבודה פסק, מפי כב' הנשיא ס' אדלר:

בעניין תשלום דמי מחלה, אברהם קיבל בפועל בזמן מחלתו שכר מלא, קרי מעבר לשיעור דמי המחלה שנקבע בחוק דמי מחלה, התשל"ו-1976 (להלן: חוק דמי מחלה). בעקבות התפטרותו של אברהם, ובעת עריכת החשבון הסופי ביניהם החליטה החברה לנכות מהסכומים המגיעים לאברהם את ההפרש שבין הסכום ששולם בפועל לבין הסכום שהיה על החברה לשלם על-פי חוק דמי מחלה, כאשר המשיבה החליטה באופן חד-צדדי, כי הסכום הוא בסך 5,346 ש"ח.

הכלל הוא כי הסכום ששולם לעובד כשכר מבטא את הסכום המגיע לו. כאשר אין הסכם מפורש בעניין, ההתחשבנות של המעסיק עם העובד חייבת להתבצע תוך זמן סביר ובתום-לב. מכאן, כי אם שולם בחודש מסויים שכרו המלא של אברהם בגין דמי מחלה ולא היתה הסכמה כי הוא זכאי לקבל יותר ממה שנקבע בחוק דמי מחלה, רשאית היתה החברה לערוך חשבון מדוייק בחודש שלאחר-מכן לגבי ההפרש שבין התשלום בפועל לבין הסכום שהעובד היה זכאי לקבל מכוח חוק דמי מחלה. עם זאת, כאשר שילם המעסיק לעובד את שכרו המלא בעת מחלתו, היינו - מעבר לדמי המחלה שנקבעו בחוק, ועבר זמן רב, מבלי שנעשתה התחשבנות, רשאי העובד להניח, כי קיבל את הסכום הנכון, ולא יתבקש להחזיר את ההפרש כעבור שנה.

לאור האמור לעיל בית-הדין הארצי הגיע למסקנה, כי בנסיבות העניין המשיבה לא היתה רשאית לנכות את ההפרש שבין שכרו של המערער לבין שיעור דמי מחלה, שנקבע בחוק דמי מחלה.

בעניין הבונוס - המערער לא השלים את ביצוע הפרוייקט, ולכן אין עוררין כי אינו זכאי לתשלום מלוא הבונוס. שיטת הבונוס נקבעה בין הצדדים כדי לעודד את אברהם להתאמץ בעבודתו ולסיים עבודתו בפרוייקט לשביעות רצונה של החברה. יתר-על-כן, הפסקת העבודה על-ידי אברהם בטרם הסתיים הפרוייקט גרמה לחברה הוצאות מיותרות, שכן היא נאלצה לשבץ עובד אחר במשימה זו במקומו של אברהם, והיה עליו ללמוד את עבודת הפרוייקט.

בית-הדין הארצי קבע, כי אברהם זכאי לבונוס בסכום המתחשב בכך שלא סיים את משימתו. זאת ועוד, לאור זכותו של העובד, מכוח חוק יסוד: חופש העיסוק לעזוב את עבודתו ולעבור למקום עבודה אחר אין "להענישו" בגין מימוש זכות זאת.

לאור האמור לעיל בית-הדין הארצי הגיע למסקנה, כי המערער זכאי לבונוס חלקי בגין עבודתו בפרוייקט ג'וליס, כאשר שיעור הבונוס יהיה פחות מהבונוס המגיע לו בגין שיעור העבודה שהסתיימה.

בעניין פדיון דמי חופשה - המחלוקת בין הצדדים נסבה לגבי השאלה: האם יש להביא במניין ימי החופשה חמישה ימים בהם השתלם ונפש אברהם באילת עם אשתו על-חשבון החברה. בית-הדין האיזורי קיבל את גרסת החברה וקבע, כי יש להחשיב את חמשת ימי ההשתלמות במניין ימי החופשה של אברהם. בנושא זה אין מקום להתערב במסקנת בית-הדין. מחד, הצדדים לא הסכימו במפורש כי ימי ההשתלמות יחשבו כימי עבודה או ימי חופשה. מאידך, התנהגותם של הצדדים מצביעה על כך שראו ימים אלה כימי חופשה, שכן אברהם כלל לא השתתף בהשתלמות.

בעניין ניכוי חובות העובד במשכורת חודש דצמבר, לטענת אברהם, בכל מקרה, החברה לא היתה רשאית לערוך את החשבון ולנכות את חובותיו לפני החודש האחרון לעבודתו בהסתמך על סעיף 25(ב) לחוק הגנת השכר, התשי"א-1951 (להלן: חוק הגנת השכר). בית-הדין הארצי קבע כי ניסוחו של סעיף 25 לחוק הגנת השכר הינו ברור, ומציין את סוגי החיובים אשר ניתן לנכותם משכר עבודה. סעיף זה מאפשר למעביד ניכוי "משכרו האחרון של העובד". אין מחלוקת, כי הסכומים שנוכו משכרו של המערער נוכו הן ממשכורתו האחרונה והן ממשכורתו שלפני אחרונה. מצב דברים זה איננו תואם את דרישות החוק המפורשות ולכן אנו מקבלים את ערעורו של המערער לעניין זה.

בעניין פיצויי הלנת השכר. המערער מבקש פיצוי הלנת שכר עבור הניכוי שלא כדין ממשכורת חודש דצמבר 1995 וינואר 1996.

בית-הדין קמא הכריע, כי קיזוז שכרו של המערער בוצע בתום-לב ולפיכך טעותה של המשיבה היתה כנה וניתן להפחית את פיצויי ההלנה בהתאם לקבוע בסעיף 18 לחוק הגנת השכר. לטענת המערער הטעות לא היתה טעות כנה.

בית-הדין הארצי קבע כי כלל ידוע הוא, כי רק במקרים נדירים תתערב ערכאת ערעור בקביעות עובדתיות של בית-הדין האיזורי. לעניין יישום סעיף 18 לחוק הגנת השכר היות ומדובר בקביעה מעורבת של עובדות והסקת מסקנות מהן, אין מקום לחרוג מהכלל במקרה דנן. אף בית-הדין קמא הגיע למסקנה, כי המערער היה חב למשיבה רוב הסכומים שנוכו. לפיכך, במקרה דנן ניתן להפחית את פיצויי ההלנה.

באיזה שיעור יופחתו פיצויי הלנה? בית-הדין קמא לא הסביר את הפחתת פיצויי ההלנה לאפס, אולם בהתחשב במכלול הנסיבות ובעיקר בכך, שהסכום נוכה בטעות, הגיע למסקנה כי הפיצוי המתאים הוא סכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

בית-הדין קמא פסק ריבית והפרשי הצמדה מיום 1.2.96, אך מאחר והמערער היה זכאי לשכר המלא עבור חודש דצמבר 1995, על המשיבה לשלם ריבית והפרשי הצמדה על סך של 9,272 ש"ח החל מיום 1.1.96 ועד ליום 31.1.96. הסכום הזה של הפרשי הצמדה וריבית אלה ישאו אף הם הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.2.96 ועד לתשלום בפועל.

סוף דבר - הערעור נדחה בחלקו.

6. דחיית טענת קיזוז של מעביד
בשל חוסר בביסוס ראיות

ב-ע"ב (איזורי) 2595/0179 הנתבעות הינן חברות בהתאחדות למלונאות בישראל. התובע הוא עובד זר, אזרח הודו. התובע עבד במלון ויסטה באילת, החל מיום 17.8.99 ועד ליום 22.9.01. בין התובע לנתבעות התקיימו יחסי עובד-מעביד בתקופה המצויינת לעיל (מיום 17.8.99 ועד ליום 22.9.01). ביום 17.9.01 מסר התובע לנתבעות מכתב התפטרות בו הוא מפרט את הסיבות אשר בעטיין התפטר; ובו הוא מודיע על הפסקת עבודתו חודש מיום מסירת המכתב. בפועל נותקו יחסי עובד-מעביד ביום 22.9.01. אין חולק כי לתובע לא שולמו פיצויי פיטורים. עוד מוסכם כי לא שולם לתובע שכר/דמי הודעה מוקדמת, מקום שהודיע התובע על סיום העסקתו חודש ממתן מכתב ההתפטרות מיום 17.9.01, בעוד שעבודתו בפועל הסתיימה ביום 22.9.01. לבסוף מוסכם כי הנתבעת לא דאגה לביצוע ההפרשות לקרן הפנסיה מבטחים לזכות התובע, כמו גם לתשלום תוספת ערבה ותוספת טיסות.

במסגרת כתב ההגנה ביקשו הנתבעות לקזז מכל סכום שיפסק לטובת התובע סכום בסך של 15,089 ש"ח המורכב מהרכיבים הבאים: פיצוי בגין אי-מתן הודעה מוקדמת סכום בסך של 3,266 ש"ח. הפרשי שכר דירה לתקופה שמדצמבר 99 ועד ספטמבר 2001 בסך של 9,292 ש"ח. דמי עיכוב החזרת מפתח בסך של 2,012 ש"ח. תשלום בגין החזרת מדים בסך של 418 ש"ח.

כב' השופט מ' טוינה קבע כי הנתבעות הן שהביאו את הקשר ביניהן לתובע לסיום בתוך תקופת ההודעה המקודמת - ולכן ממילא אין הנתבעות זכאיות לתשלום דמי הודעה מוקדמת כמבוקש על ידיהן.

אף ביתר טענות הקיזוז אשר העלו הנתבעות - אין ממש. עניינן טענות בעלמא אשר לא פורטו לא בכתב ההגנה ולא בתצהיר אשר הוגש מטעם הנתבעות. כך, לדוגמה, הטענה לפיה זכאיות הנתבעות להפרשי שכר דירה - לעניין טענה זו אין כל פירוט לגובה שכר הדירה אשר היה צריך התובע לשלם, והסכום אשר שולם בפועל ומכאן - להפרש הנתבע. נוסיף עוד כי הטענה להפרשי שכר דירה תמוהה לכשעצמה מקום שהנתבעת קיזזה את שכר הדירה משכרו של התובע באופן שוטף מידי חודש. כך גם לא הוצג כל הסבר לטענה לפיה זכאיות הנתבעות לתשלום בגין עיכוב החזרת המפתח סכום של 2,112 ש"ח דווקא.

בנסיבות אלה, נקבע כי אין כל יסוד בראיות לטענות הקיזוז שנטענה על-ידי הנתבעות, ולכן אין מנוס אלא מדחיית טענות הקיזוז.

_______________
76. ד"מ (איזורי-ת"א) 6662/00 בלום גיל - קומטק בע"מ, תק-עב 2001(3) 6892 (2001).
77. ע"ע (ארצי) 1182/01 סאלחה סאלח חוסין - מועצה מקומית דיר אל אסד, תק-אר 2001(3) 517 (2001).
78. ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ אברהם - אקורד הנדסה בע"מ, תק-אר 2002(3) 53 (2002).
79. ע"ב (איזורי) 2595/01 ג'ינדר קומר - ג. ויסטה מלונות ותיירות בע"מ, תק-עב 2003(3) 340, 344 (2003).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תחום יחסי העבודה - זכות הקיזוז של מעביד