זכות הקיזוז של הבנקים

1. כללי

זכות הקיזוז הנתונה לבנק כלפי לקוחו מוכרות בפרקטיקה הבנקאית היומיומית המקובלת.

באופן כללי, ניתן לקבוע, שלקוח המנהל חשבון בנק שיתרתו בזכות, והוא חב כספים לבנק, עקב ניהול חשבון נוסף, או מסיבה אחרת, זכותו של הבנק עומדת לו לקזז את החיובים ההדדיים שבינו לבין הלקוח.95

המקור המשפטי לזכות הקיזוז הוא סעיף 53 לחוק החוזים. בדרך-כלל הזכות לקיזוז של הבנק מעוגנת בסעיף קיזוז בטפסים שהבנק נוהג להחתים את לקוחותיו בעת פתיחת חשבון, להלן דוגמה להוראה המעגנת את זכות הקיזוז:

"אנו מסכימים כי במקרה שיש באיזה זמן שהוא בספרי הבנק על כל סניפיו יותר מחשבון אחד על-שמנו או על-שם אחד או אחדים מאיתנו בין אם לבדנו ובין אם ביחד עם כל אדם או אנשים אחרים בכל דרך שהיא, תעמודנה היתרות הקרדיטוריות לרשותנו רק לאחר הניכוי היתרות המופיעות לחובתנו או לחובת אחד או אחדים מאיתנו בכל חשבון אחר, ולבנק תהא זכות קיזוז כך שיתרות אלה יכולות להתכסות אחת בשניה על-ידי הבנק בכל זמן שירצה, בלי כל צורך בהודעה מוקדמת אלינו, ואפילו אם החשבונות אינם באותו מטבע, תשמש היתרה של חשבון אחד ככיסוי של כל אחת משאר היתרות וכן של כל סכום שאנו או אחד או אחדים מאיתנו נהיה חייבים על-פי כל מסמך שהוא ובכלל זה כל נייר לסוחר או כתב ערבות שנחתם על ידנו או אחד או אחדים מאיתנו באיזו צורה שהיא."96

הרעיון העומד מאחורי ההוראה כדוגמת הנ"ל, עליו בנקים נוהגים להחתים לקוחותיהם, שכאשר קיימים מספר חשבונות, האחד ביתרת זכות והשני ביתרת חובה, יכול הבנק לקזז ביניהם כדי שלא ימצא נפסד. בהיעדר הסכמה לקיזוז, לא יוכל לעשות זאת, היות וכל חשבון עומד ברשות עצמו.

בהלכה הפסוקה נקבע כי חובת הגילוי המוטלת על הבנק בעת פתיחת חשבון או צירוף שותפים נוגעת גם לאפשרות ביצוע קיזוז מחשבון השותפים החדשים.97

ב-ע"א 1226/9098 כב' השופט א' גולדברג ניתח את סוגיית הקיזוז בכלל ואת סוגיית קיזוז הבנקים בפרט, וכלשונו:

"על שיקול אחר המונח ביסודה של זכות הקיזוז - ובכלל זה זכות הקיזוז של בנק - עמד הנשיא ב-ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ ואח', פ"ד מז(3) 240, 258:

'מן ההיבט העיוני, זכות זו מושתתת על התפיסה, לפיה יחסי בנק לקוח הם יחסי לווה מלווה... כאשר יש ללקוח יותר מחשבון אחד, וכאשר קיימות בחשבונותיו הן יתרות זכות והן יתרות חובה, נוצר, איפוא, מצב שבו קיימים חיובים הדדיים בין הבנק ללקוחו, והבנק רשאי, באופן עקרוני, לקזז את החיובים אלה מאלה ולקבל תמונה מדוייקת בדבר היקף חובות הלקוח כלפיו (או של הבנק כלפי הלקוח). הדבר עשוי לאפשר קבלת החלטות (למשל, לעניין מתן אשראי נוסף), המבוססות על המצב האמיתי של חשבונות הלקוח, ולמנוע עיוות אפשרי העלול להגרם על-ידי התבוננות מבודדת על אחד החשבונות, אשר מצב היתרות בו עלול שלא לשקף את מכלול היחסים בין הצדדים.'

על זאת יש להוסיף כי מוסד הקיזוז 'משמש למניעת תביעות הדדיות מיותרות. עריכת חשבון של החובות ההדדיים מראה את היתרה שפלוני חב לאלמוני, ועם תשלום היתרה שנתבררה חוסלו כל החובות ההדדיים' (מתוך ע"א 41/68 קופלמן ואח' נ' הנאמן בפשיטת רגל של גרבר, פ"ד כב(2) 19, 22)."

2. מה הדין לעניין זכות הקיזוז,
כאשר מדובר בחשבון משותף של גוף מסויים,
שיתרתו מצויה בזכות ואילו יתרת החשבון ליחיד
של אחד מיחידי הגוף הינה יתרת חובה?

נקבע בפסיקה כי באופן כללי, ניתן לקבוע, שלקוח המנהל חשבון בנק שיתרתו בזכות, והוא חב כספים לבנק, עקב ניהול חשבון נוסף, או מסיבה אחרת, זכותו של הבנק עומדת לו לקזז את החיובים ההדדיים שבינו לבין הלקוח.99

ואולם, נשאלת השאלה, מה הדין לעניין זכות הקיזוז, כאשר מדובר בחשבון משותף של גוף מסויים, שיתרתו מצויה בזכות ואילו יתרת החשבון ליחיד של אחד מיחידי הגוף הינה יתרת חובה?

עם שאלה זו התמודדה כב' השופטת נ' שרון ב-ה"פ (מחוזי-חי') 259/98:100

ככלל, הסדר הקיזוז הנוגע לחשבונות משותפים נקבע באופן חופשי על-ידי הצדדים לחוזה השירות הבנקאי (הבנק והלקוח) והם רשאים להתנות בכל הנוגע להסדר זה.

ישנן שתי תפיסות לעניין זכות הקיזוז של הבנק: האחת, מבוססת על תנאי ניהול החשבון המשותף. השניה, כרוכה בקביעה המהותית של זכויות בעלי החשבון על הכסף המופקד.

על-פי התפיסה הראשונה, שהיא המקובלת, נקבע כי:

"הבנק חופשי להפעיל את זכות הקיזוז כל אימת שבעל החשבון המשותף שהוא גם בעל החשבון ליחיד יכול לתת הוראות תשלום לבנק בנפרד וללא התערבותו של הצד האחר. הגישה הזו אינה מבוססת על קריטריון פורמלי בלבד הנוגע לתנאי ניהול החשבון, אלא על קריטריון מהותי הכרוך בזכויות הלקוחות על הכסף המופקד. על-כן, על-פי תפיסה זו, גם אם תנאי ניהול החשבון קובעים כי על הבנק למלא הוראות תשלום על-ידי הסכמת שני בעלי החשבון, הבנק לא מאבד את זכות הקיזוז הנתונה לו."

לפי גישה זו, הבנק רשאי לפרוע את הסכום המגיע לו כולו מידי כל אחד מהשותפים, וממילא הוא זכאי לקזז כנגד חוב של אחד מהם את יתרת החשבון כולה. על מקרה כזה נאמר כי:

"כשם שנטל על עצמו כל שותף את הסיכון שחברו יעשה בחשבון כבתוך שלו, כך צריך הוא לקחת בחשבון את האפשרות שכל סכום המצוי בחשבון ייזקף כנגד חוב של השותף האחר."

3. מהו הדין החל על קיזוז הסכמי,
וזאת לאחר שהמקזז עצמו נקלע להליכי חדלות-פירעון?

ב-פש"ר (מחוזי-ת"א) 1398/02101 הוגשה בקשה של בנק הפועלים בע"מ (להלן: המבקש). בית-המשפט התבקש להורות למנהליו המיוחדים של הבנק למסחר בע"מ (להלן: המשיבים או הבנק למסחר), להעביר לידיו סך של $50,000, וזאת מחשבונו של מר רפאל אבקסיס (להלן: החייב), אשר חב לבנק המבקש סכומי כסף גדולים, בגינם נפתחו הליכי הוצאה לפועל, והוטל עיקול על חשבונות הבנק של החייב. אין חולק, כי חשבונו של החייב מצוי ביתרת זכות; אולם, המשיבים סירבו לבקשה בכל זאת, וזאת משום שביקשו לקזז את יתרת הזכות אל מול יתרת חובה גדולה המצויה בחשבונה של חברת שר-אל ניוסטאר בע"מ, המצויה בשליטתו של החייב.

במסגרת הבקשה, התעוררה השאלה, האם זכאי היה הבנק למסחר לערוך את הקיזוז, שאלה זו נוגעת לסוגיה, מהו הדין החל על קיזוז הסכמי, וזאת לאחר שהמקזז עצמו נקלע להליכי חדלות-פירעון.

כב' השופטת ו' אלשיך פסקה כי:

"שאלת הקיזוז

1. עיקר טענתו של המבקש היא, כי זכותו של הבנק למסחר לקזז את יתרת הזכות שבחשבון החייב אל מול יתרת החובה בחשבון החברה בשליטתו, הינה זכות קיזוז הסכמית, וככזו, היא בטלה מרגע שנכנס הבנק להליכי פירוק. מאותו רגע ואילך, מוסיף המבקש וטוען, יכול הקיזוז להעשות אך ורק לפי תנאי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל. זה, לפי טענת המבקש, אינו מתקיים בנסיבות המקרה, מכל הסיבות הבאות:

א. קיזוז, כך לטענת המבקש, יכול להעשות רק לאחר שהוגשה תביעת חוב, בכדי שלפני המפרק או הנאמן תעמוד תמונת המצב המדוייקת של מערך החבויות בין הצדדים.

ב. סעיף 74 אינו חל, כאשר מדובר על קיזוז יתרת החייב כלפי חוב החברה, באשר אין מדובר באותו גוף, ואי-לכך, אין מתקיים התנאי של "עסקים הדדיים".

ג. המבקש אינו תובע "מכוח צו הכינוס", וכלל אינו תובע את הבנק למסחר, אלא נשייתו מופנית כלפי החייב בלבד. לכן, דיני הקיזוז של פשיטת הרגל כלל אינם רלוונטיים.

2. דומה, כי אין ולא יכול להיות מקום לספק, כי אם תבחן פעולת הקיזוז שביצע הבנק למסחר לפי סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל, הרי שלא יהיה מנוס מלקבוע, כי נעשה שלא כדין. זאת, באשר תנאי ההדדיות הנדרש לקיזוז לא התקיים, ולו בשל ההבדל בין החייב לחברה בשליטתו, שהיא ישות משפטית נפרדת.

אלא, שהשאלה המרכזית שיש לדון בה, האם חל בהכרח סעיף 74 על נסיבות המקרה דנן, זאת באשר מבצע הקיזוז אינו הנושה העומד מול גוף חדל-פירעון, אלא הגוף חדל-הפירעון עצמו, בכובעו כנושה של גופים סולבנטיים, שהוא מבקש למקסם את הגביה מהם.

פרשנותו של המבקש אינה אלא פרשנות מילולית פורמליסטית של סעיף 74 והדין המהותי העומד מאחוריו, קרי, מרגע שנקבע כי הסעיף חל על קיזוז בעת חדלות-פירעון, הרי שמן הדין לסיים את הבדיקה השיפוטית בנקודה זו, ולא לערוך כל בדיקה מהותית של האינטרסים העומדים מאחורי הדין. פרשנות כגון זו, לא אוכל לקבל.

3. ההלכה הפסוקה המודרנית בכלל, ובתחום דיני חדלות-הפירעון בפרט, נטשה זה מכבר את הגישה הפורמליסטית הריקה מתוכן, ורואה בשלילה מצב בו פוטר השופט את עצמו מניתוח מהותי של תכלית החוק, ושל תוצאות פסיקתו בחיי המעשה, תוך שהוא נתלה בלשון החוק גרידא. הטיב לבטא זאת כב' הנשיא ברק, בתקדים המחייב ב-ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ"ד מט(2) 265 כדלקמן:

'המשמעות של חוק אינה ברורה, כל עוד אין היא עולה בקנה אחד עם מטרה תחיקתית ברורה... תחושת הבהירות... הקמה עם תחילת קריאתו של החוק היא אך ראשונית ורגעית. היא הולכת ונעלמת שעה שמתברר, כי משמעות "בהירה" זו אינה מגשימה את מטרת החקיקה.'

בהמשך פסק-דינו, מבהיר כב' הנשיא כי כיום, לא מושל עוד בכיפה הכלל המילולי (Literal Rule), לפיו לומדים על כוונת המחוקק (או החוזה) אך ורק מלשון הטקסט; תחת זאת, קבע בית-המשפט העליון באורח ברור ומחייב, כי טקסטים משפטיים יש לפרש על-פי כללים של פרשנות תכליתית, המשתמשים הן בלשון והן בתכלית ובאיזון האינטרסים שבא החוק להשיג, תוך יצירת הרמוניה עם עקרונות היסוד של השיטה המשפטית.

4. על אחת כמה וכמה, שמושכלות בסיס אלו נכונות ומחייבות בכל האמור בדיני חדלות-הפירעון, אשר הינה מערכת דינים סבוכה, המערבת את המשפט הפרטי עם אלמנטים קוגנטיים מתחום המשפט הציבורי; בית-המשפט של חדלות-פירעון אינו מכריע אך ורק בין שני צדדים לחוזה, ובורר בין פרשנויות של שני הצדדים אשר יצרו את ההסכמה ביניהם באורח פלוני, ולו היו זהירים יותר, ייתכן והיו עושים זאת בדרך אחרת דווקא. בית-המשפט של חדלות-פירעון, מעצם טיבו, דן ומקבל הכרעות בעניינים ומחלוקות המערבות מספר גדול של צדדים שלישיים, אשר מצויים מניה וביה במצב של חסרון כיס, ונזקים ניכרים, מעצם סיטואציית הקריסה והאי-סולבנטיות העומדות תמיד ברקע. אי-לכך, מוטל על בית-המשפט להגיע להחלטות ברורות, מפורטות, במטרה לערוך איזוני אינטרסים מושכלים בין הצדדים העומדים בפניו, תוך העמקה והבנה של המחלוקות המהותיות העומדות על הפרק.

על-כן, אמור מעתה: אין בית-המשפט יוצא ידי חובתו בפרשנות מילולית גרידא, תוך שהוא מתעלם מתוצאות הכרעתו ומסתפק בהנמקה לאקונית כי 'זהו רצון המחוקק'. על בית-המשפט להעמיק ולברר את רצונו האמיתי של המחוקק, המתבטא בתכליתה המהותית של החקיקה, תוך איזון והרמוניה עם מכלול עקרונות היסוד של דיני חדלות-הפירעון, לפי כללי הפרשנות שנקבעו בעניין אפרופים.

5. על רקע זה, מן הראוי לנתח אף את המחלוקת המהותית העומדת בפנינו.
כאשר אין עסקינן במצב של חדלות-פירעון, מקים הדין "ברירת מחדל" של קיזוז, המתנהלת לפי הוראות סעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), תוך שהוא מתיר לצדדים להתנות עליה ולקבוע כללי קיזוז אחרים, לפי המתאים והרצוי במערכת היחסים החוזית ביניהם. לא כזה הוא המצב, כאשר עניין לנו בקיזוז מול גוף חדל-פירעון. במקרה זה, מתעוררת בעיה חריפה הנובעת מתחולת עיקרון השיוויון בין הנושים. קרי, בעוד חובו של הצד הסולבנטי כלפי הגוף חדל-הפירעון הוא חוב רגיל, אשר חל עליו עיקרון היסוד של "חובות יש לשלם, לאלתר ובמלואם", הרי שלכאורה, על גביית החוב הנגדי חל עיקרון השיוויון, ומן הראוי לגבותו על-ידי הגשת תביעת חוב, אשר תשולם בדרך ובשיעור לו יזכו יתרת הנושים מאותה קבוצה. טיעון זה יגרוס, כי אין להעדיף את אחד הנושים (שהרי דיבידנד המשולם בדרך קיזוז אינו אלא העדפת נושים) אך ורק משום שבידו חיוב נגדי.

אלא שהדין, משיקולי צדק, הגיע להחלטה מהותית, להכיר בזכות קיזוז באורח מוגבל, וזאת מן הטעם כי מצב בו פלוני יאלץ לשלם את מלוא חובו לגוף חדל-פירעון, אולם לא יזכה אלא לחלק קטן, אם בכלל, מחובו הנגדי, הינו מצב בלתי-נסבל, הנוגד את חוש הצדק הבסיסי; לכך, כפי שגורסת ובצדק פרופ' צ' כהן, נוסף אף האינטרס הכלכלי, השואף למזער את "תגובת השרשרת" היכולה להיגרם בשל קריסתו של גוף מסחרי-כלכלי גדול.

זוהי, אם כן, מהותו של סעיף 74 לפקודת פשיטת הרגל: מעין פשרה ואיזון בין שיקולי הצדק הדורשים הכרה בזכות קיזוז, לבין העיקרון הכללי של שוויון בין הנושים, הדורש את שלילת הזכות. התוצאה היא, אם כן, זכות קיזוז מוגבלת ומסוייגת, שעל מבקש הקיזוז לעמוד במכלול תנאיה, טרם יוכל לערוך קיזוז מול גוף חדל-פירעון.

6. מהו הדין, אם כן, במצב בו הקיזוז מבוצע על-ידי הגוף חדל-הפירעון עצמו, כנגד מתקשר פלוני, שהוא גוף סולבנטי? האם נדרש הקיזוז דנן לעמוד בתנאים המגבילים של סעיף 74, השוללים את הרחבת זכות הקיזוז בדרך של הסכמה חוזית, או שמא מן הראוי לנקוט גישה "מתירנית" יותר בנושא זה?

דעתה של פרופ' כהן הינה, כי אין כל סיבה להגביל את הרחבת זכות הקיזוז במצבים אלו; אמנם, קיימת בעניין זה הלכה אנגלית ישנה, אשר נפסקה בבית-הלורדים בעניין National Westminster Bank Ltd v. Halesowen Presswork, אשר קבעה ההיפך, בשל ניתוח פורמליסטי-לשוני של לשון החוק, וקבעה כי התניה על זכות הקיזוז בטלה בכל מקרה ובלא שיקול-דעת, בלא להתחשב בצד כלפיו נערך הקיזוז. זו, למעשה, גם עמדתו של המבקש במקרה שלפניי.

7. אין צורך להכביר מילים על העובדה, כי הלכה זו, ודרך הפרשנות העומדת מאחוריה, סותרת במפורש את הלכתו המחייבת של בית-המשפט העליון הישראלי בעניין אפרופים, ואין לה כל הצדקה מהותית. לא זאת בלבד, שהיא מביאה לקשיים בחיי המעשה, באשר היא יכולה למנוע הסכמות מסחריות במסגרתן מסייע נושה של חברה בקשיים לנסיונות להבריאה, על-ידי ויתור על חלק מזכויות הקיזוז המגיעול לו, הרי שאף לגופו של עניין, בכל האמור ברציונל המהותי של דיני חדלות-הפירעון, אין להלכה זו כל בסיס או הצדקה מהותית, ונמתחה עליה ביקורת נוקבת אף באנגליה עצמה.

אבהיר דבריי: העילה המהותית היחידה, המצדיקה את הגבלת זכות הקיזוז וחריגה מן הכלל הרגיל המכיר בזכות החוזים לעצבה לפי רצונה, וויתור על זכויות המוקנות להם בדין הדיספוזיטיבי, הינה הרצון למנוע העדפות נושים; קרי, נטייתו של הדין לראות בשלילה מצבים, בהן נושים שאין הבדל מהותי בסוג נשייתם אינם זוכים לאותו שיעור דיבידנד מנכסי הגוף חדל-הפירעון.

אלא, שבעיה זו אינה קיימת כלל ועיקר, כאשר הגוף חדל-הפירעון הוא המקזז, כנגד גוף סולבנטי; במקרה זה, אין לדבר על העדפת נושים כלל ועיקר, באשר נושי הגוף חדל-הפירעון אך מרוויחים מהרחבתה החוזית של זכות הקיזוז, בעוד הגוף שנפגע אינו אלא חברה או אדם פרטי סולבנטי, אשר אין כל עילה לשחררו כלאחר יד מהתחייבויות חוזיות אותן נטל, והמשקפות את רצונו החופשי; מכוחו של קל וחומר, אין ליתן לו "לזכות מן ההפקר", אך ורק משום שהגוף עימו התקשר נקלע להליכי חדלות- פירעון.

8. די בכך, בכדי לדחות את טענות המבקש בכל הנוגע לסוגיית הקיזוז; המבקש אינו אלא נושה של חייב סולבנטי, אשר אין ולא יכולות להנתן לו זכויות עדיפות על זכויותיו של החייב עצמו. אם חתם החייב, מרצונו החופשי, הסכם עם הבנק בו ניהל את חשבונותיו, לפיו תינתן לבנק זכות לקזז בין חשבונו האישי של החייב לבין חשבון החברה בבעלותו (הסכם אשר החייב קיבל תמורה בעדו - למשל, מתן אשראי לחברה שבבעלותו או הטבת תנאי האשראי), הרי אין כל סיבה לשחררו מן החוזה אך ורק משום שהבנק קרס, והפך חדל-פירעון. הלכה כזו הינה חסרת טעם, ומנוגדת הן לדין המהותי והן לכללי הפרשנות נשוא הלכת אפרופים."

4. האם ביצוע הקיזוז על-ידי הבנק היה כדין?

ב-ת"א (שלום-ת"א) 52221/05102 נדונה השאלה האם ביצוע קיזוז שנעשה על-ידי הבנק היה כדין. התובעת הגישה תביעה כספית נגד בנק דיסקונט בע"מ (להלן: הבנק), להשבת כספים שקוזזו על-ידי הבנק מחשבונה, כנגד חוב של בנה בסניף אחר מזה של התובעת.

העובדות שאינן במחלוקת הן כדלקמן: שהחוב בגינו בוצעה פעולת הקיזוז הוא חובו של בנה של התובעת. כמו-כן אין חולק, שבמחשבי הבנק מופיעים הבנים כשותפים בחשבונה של התובעת ולא כמיופי-כוח.

בנוסף אין חולק שאין בידי הבנק טופס הצטרפות המעיד, כי הבנים הצטרפו לחשבונה של אמם כשותפים ולא כמיופי-כוח.

המחלוקת בין הצדדים היא באשר לסוגיות כדלקמן: ראשית, האם הרישום במחשב הבנק, לפיו בניה של התובעת שותפים בחשבון ולא מיופי-כוח, הוא רישום נכון התואם את בקשתה של התובעת בשנת 1994, להוסיף את בניה כשותפים בחשבון או שהרישום שגוי, שכן בקשתה היתה להוסיף את בניה כמיופי-כוח בלבד. השאלה השניה, שהתשובה לה נובעת בחלקה מהתשובה לשאלה הראשונה, היא, האם ביצוע הקיזוז על-ידי הנתבע היה כדין.

בעניין השאלה האם בניה של התובעת שותפים או מיופי-כוח בחשבון, בית-המשפט פסק לאחר בחינת העדויות והראיות כי הכספים בחשבון היו של התובעת בלבד. התובעת לא העלתה בדעתה, כי לבנים זכות כלשהי בכספים, כך גם סברו הבנים וכך גם יסבור כל אדם סביר. התובעת אינה יודעת קרוא וכתוב וניכר, שאין היא מבינה בענייני בנקים. יתרה מזאת, אם היתה נשאלת האם היא מסכימה שתינתן לאחד הבנים זכות בכספים, תשובתה היתה בוודאי שלילית וכך גם לגבי השאלה - האם היא מסכימה שהבנק יהיה רשאי לקזז את כספיה כנגד חוב של אחד הבנים. מדובר באישה קשת יום, נכה, בת 86, והכספים שימשו למחייתה היום-יומית והיא לא נתנה את הסכמתה לקיזוז.

בית-המשפט פסק כי בעניין שאלת הקיזוז כי הבנק לא צירף את מסמכי פתיחת החשבון של התובעת ולא צירף את טופס ההצטרפות הנטען על ידו ולפיכך, אין בפני כל אסמכתא להסכמת התובעת, שהבנק יהיה רשאי להעביר את כספיה לחשבון הבנים או מי מהם, כנגד יתרת חוב שאינה שלה.

הבנק לא היה רשאי לבצע את פעולת הקיזוז ללא הסכמת התובעת. הבנק ביצע את הקיזוז על-סמך סעיף קיזוז משנת 1971, בחשבון של בנה של התובעת, כאשר האחרון הצטרף, לכאורה, לחשבון התובעת בשנת 1994 כאשר חשבון האם נפתח בשנת 1993. אין די בכך, שבחשבונו של הבן ישנו "סעיף קיזוז", כדי לאפשר קיזוז מחשבונה של האם.

בית-המשפט ציין כי גם אם נקבל את טענת הבנק שהתובעת ביקשה לצרף את הבנים כשותפים בחשבון, וכבר נפסק כי בית-המשפט לא קיבל טענה זו - שכן, התובעת אינה מבינה את משמעות הביטוי, היה על הבנק להסביר ולהבהיר את העניין לתובעת להחתים אותה במועד ההצטרפות על סעיף קיזוז המעיד, כי קיבלה הסבר על אפשרות הקיזוז הנובעת מהצטרפות בנה לחשבונה. התובעת ביקשה לצרף את הבנים על-מנת שיסייעו לה לבצע פעולות בחשבון ולא כדי לתת להם "כרית ביטחון" לחובותיהם בבנק.

יתרה מכך, הבנק עצמו, לא היה מודע לאפשרות הקיזוז והדבר עלה רק כאשר בנה של התובעת לא שילם את ההלוואה שנטל. עובדה זו מחזקת את ההנחה, שלא גילו לתובעת את אפשרות הקיזוז ואת הסיכונים הכרוכים בצירופם כשותפים. חובת הגילוי המוטלת על הבנק בעת פתיחת חשבון או צירוף שותפים נוגעת גם לאפשרות ביצוע קיזוז מחשבון השותפים החדשים.

לאור כל האמור, בית-המשפט קיבל את התביעה.

5. עיקול מול קיזוז -
זכותו של בנק לקזז בין שני חשבונות של לקוח
שהאחד בזכות והשני בחובה לעומת זכויות
נושים שהטילו עיקול על החשבון שבזכות

ב-ע"א 1226/90103 השאלה העיקרית שהתעוררה בערעור היא, אם רשאי היה הבנק להפעיל את זכות הקיזוז, הקבועה במסמכי פתיחת החשבון, גם לאחר שנשלחה לו (כמחזיק הכספים), הודעת עיקול לפי תקנה 360(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

חברת גלקסי טרוול בע"מ (להלן: גלקסי) ניהלה שני חשבונות שונים באותו הבנק. חשבון במטבע חוץ (להלן: חשבון מט"ח) וחשבון חוזר דביטורי בשקלים (להלן: חשבון חח"ד).

במסגרת תביעה שהגישה המשיבה כנגד גלקסי ביום 4.7.85, הוטל, לבקשת המשיבה, עיקול על כל נכסיה של גלקסי, לרבות הכספים הנמצאים ברשות הבנק, והודעה על הטלת העיקול כאמור נתקבלה אצל הבנק בו ביום.

ביום הטלת העיקול עמד חשבון המט"ח ביתרת זכות ואילו חשבון החח"ד עמד ביתרת חובה.

ביום 12.7.85, אישר הבנק את קבלת צו העיקול וזאת:

"בכפיפות לזכותנו, לגבות תחילה, ממנו או מתמורתו את החובות המגיעים ושיגיעו לנו מאת הנתבעת על-פי התחייבויותיה כלפינו..."

בדיעבד התברר, כי למחרת יום העיקול, היינו ביום 5.7.85, המיר הבנק את המטבע הזר, שהיה מופקד בחשבון המט"ח (אשר עמד כאמור, ביתרת זכות), והעביר סכום זה ל-"כיסוי" יתרת החובה שבחשבון החח"ד.

בקזזו את יתרת הזכות שבחשבון המט"ח כנגד יתרת החובה שבחשבון החח"ד, הקדים הבנק ופרע לעצמו חוב שחבה לו גלקסי, ומנע בדרך זו את עיקולה של יתרת הזכות שבחשבון המט"ח לטובת המשיבה.

לאחר הטלת העיקול הזמני, ובטרם ניתנה ההחלטה נושא הערעור דנא, שעל פיה אושר העיקול על חשבונות גלקסי אצל הבנק, ניתן ביום 24.9.89 צו פירוק כנגד גלקסי, על-פי בקשה שהוגשה ביום 2.1.89.

היותה של גלקסי בהליכי פירוק, לא היתה ידועה, ככל הנראה, לבית-משפט קמא בעת מתן החלטתו בתיק הנוכחי, וכונס הנכסים הרשמי (המשיב מס' 3, להלן: הכנ"ר), ומפרק חברת גלקסי (המשיב מס' 2; להלן: המפרק), אשר לא היו צד להליכים בפני בית-משפט קמא, צורפו כעת כמשיבים לערעור שבפנינו.

ביום 13.1.91 אושר הסכם פשרה בין כונס הנכסים הרשמי, כמפרק הזמני של גלקסי, לבין המשיבה וחברה נוספת וניתן לו תוקף של פסק-דין.

על-פי ההסכם, כל אחד מהצדדים לו זכאי למחצית מן הכספים שעוקלו.

החלטת בית-המשפט המחוזי, בית-המשפט קמא אישר את העיקול שהוטל לבקשת המשיבה על כספי גלקסי שנמצאו ברשות הבנק, והורה לבנק להשיב את הכספים שקיזז לחשבון המט"ח של גלקסי, בצירוף ריבית בהתאם ל-"הסכם תנאי ניהול חשבון המט"ח".
מכאן הערעור.

כב' השופט י' קדמי הסביר שעל-מנת להכשיר את הקיזוז במקרה דנן על הבנק להראות שניים אלה: כי במועד שביצע את הקיזוז - למחרת יום הטלת העיקול - היתה לו הזכות לעשות כן. וכי זכות הקיזוז שהיתה לבנק, התירה לו לבצע את הקיזוז גם לאחר שקיבל הודעה על הטלת העיקול, לאמור: שלא היה בהטלת העיקול כדי למנוע מן הבנק את ביצוע הקיזוז.

על השאלה הראשונה קבע השופט כי לבנק היתה זכות קיזוז במועד שבו נתקבלה אצלו ההודעה בדבר הטלת העיקול. דהיינו, בטרם הגיע "מועד" פרעונה של יתרת החובה בחשבון החח"ד על-פי האמור בסעיף 3(א) להסכם החח"ד, ובכך - תשובה חיובית לשאלה הראשונה מבין שתי השאלות שהוצגו לעיל.

השאלה השניה היא, כאמור לעיל, אם זכות הקיזוז עמדה לבנק גם לאחר שנתקבלה אצלו ההודעה בדבר הטלת העיקול.

לצורך בירורה של שאלה זו, בחן בית-המשפט את טיבו של עיקול המוטל על כספי חייב המוחזקים בחשבונות בנק ועימת את זכותו של המעקל כנגד זכות הקיזוז של הבנק.

התשובה לשאלה השניה היא כי, עמדה לבנק זכות הקיזוז גם לאחר שקיבל את הודעת העיקול, וזאת, משום שהעיקול לא תפס לגבי אותו סכום של יתרת הזכות שבחשבון המט"ח השווה ליתרת החובה שבחשבון החח"ד, והבנק היה רשאי לקזז סכום זה על-פי ההסכמים שהיו בינו לבין גלקסי.

לאחר שהבנק קיבל הודעת העיקול חייב הבנק את חשבון החח"ד של החברה בגין המחאה של 20,000 ש"ח כאשר סכום זה כמעט שווה ליתרה שנותרה כיתרת זכות בחשבון המט"ח לאחר קיזוז יתרת החובה בחשבון החח"ד. את סכום השיק הזה לא רשאי היה הבנק לפרוע, ומכיוון שכך עליו להעביר את הסכום הזה שקיזז מחשבון המט"ח למפרק.

בעניין השפעת הליכי הפירוק קבע השופט כי זכותו של הבנק לעכב - ולקזז מחשבון המט"ח סכום השווה ליתרת החובה שהצטברה בחשבון החח"ד התגבשה עוד בטרם הוגשה בקשת הפירוק, ועל-כן הכספים שהבנק קיזז אינם עוברים לידי המפרק. זכותו של המפרק לקבל לידו או לפיקוחו את כספי גלקסי שהופקדו אצל המערער, מתייחסת אם כך אך ורק לסך של 20,000 ש"ח - סכום ההמחאה - שנותרו לזכותה של גלקסי בחשבון המט"ח לאחר הקיזוז.

כלומר נקבע כי זכות הקיזוז במקרה דנן אכן קודמת לעיקול, אם כי לאחר ביצוע הקיזוז נותרה יתרת זכות בחשבון, הרי שיתרה זו נתפסת על-ידי העיקול.

כב' השופט י' קדמי קבע כי:

(1) על המשיבים להחזיר לבנק (המערער) את הסכומים ששילם להם על-פי פסיקת בית-המשפט המחוזי - בכפוף לאמור בפסקה (2) להלן - כשהם צמודים למדד המחירים לצרכן ונושאי ריבית כאמור בחוק פסיקת הפרשי הצמדה וריבית.

(2) מהסכום האמור בפסקה (1) לעיל יש לנכות סכום בדולרים של ארה"ב השווה לסך של 20,000 ש"ח כערכם ביום 5.7.85, בצירוף ריבית על-פי הסכם המט"ח, אשר תחושב החל ממועד קיזוזם מחשבון המט"ח ועד למועד שבו שולמו למשיבים.

לסיכום, ההלכה, על-פי פסק-הדין הנ"ל, היא, כי אין עיקול תופס כספים המוחזקים על-ידי בנק, המקזז בין שני חשבונות של החייב/הלקוח, כאשר אחד מהם ביתרת זכות והשני ביתרת חובה.

עדיפות זכות הקיזוז של צד ג' על פני העיקול מקורה בהסכם שבין צד ג' לבין החייב, ולכן בכל מקרה שבו מבקש צד ג' כלשהו (לאו דווקא בנק) להסתמך על זכות הקיזוז, עליו להשתית זאת על הוראות ההסכם בינו לבין החייב.

זכות הקיזוז מכוח ההסכמים בבנקים מהווה ידיעה שיפוטית. מדובר בפסק-דין תקדימי אשר הכיר לראשונה במעמדן הגובר של זכויות עיכבון וקיזוז בנקאי. פסק-הדין קובע במפורש כי זכות הקיזוז של הבנק על-פי ההסכמים בינו לבין הלקוח עדיפה וקודמת לזכותו של כל מעקל. קרי, על-פי פסק-דין זה, בנסיבות מתאימות, יש בידי זכות הקיזוז לעמוד מול זכויות המעקל.

___________________
95. ה"פ (מחוזי-חי') 259/98 באומל משה בע"מ (בכינוס נכסים) נ' נ. פלדמן ובנו בע"מ, תק-מח 2000(3) 30467, 30472 (2000).
96. הדוגמה נלקחה מ-ת"א (שלום-ת"א) 52221/05 כודאדאד יפה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2007(1) 24647, 24650 (2007).
97. ת"א (שלום-ת"א) 52221/05 כודאדאד יפה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2007(1) 24647, 24650 (2007).
98. ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177, 204-203 (1995).
99. ה"פ (מחוזי-חי') 259/98 באומל משה בע"מ (בכינוס נכסים) נ' נ. פלדמן ובנו בע"מ, תק-מח 2000(3) 30467, 30472 (2000).
100. ה"פ (מחוזי-חי') 259/98 באומל משה בע"מ (בכינוס נכסים) נ' נ. פלדמן ובנו בע"מ, תק-מח 2000(3) 30467, 30472 (2000).
101. פש"ר (מחוזי-ת"א) 1398/02 בנק הפועלים בע"מ נ' רפאל אבקסיס, תק-מח 2(2004) 3060 (2004).
102. ה"פ (מחוזי-חי') 259/98 באומל משה בע"מ (בכינוס נכסים) נ' נ. פלדמן ובנו בע"מ, תק-מח 2000(3) 30467, 30472 (2000).
103. ע"א 1226/90 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' הסתדרות הרבנים דאמריקה, פ"ד מט(1) 177, 199-198 (1995).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

זכות הקיזוז של הבנקים