botox
הספריה המשפטית
כשרות משפטית ואפוטרופסות - דין ומהות

הפרקים שבספר:

הגנת צד שלישי (סעיף 49 לחוק)

סעיף 49 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כדקלמן:

"49. הגנת צד שלישי
פעולה של אפוטרופוס הטעונה הסכמה או אישור לפי סעיף 46(2) וסעיף 47(6) תהא בת-תוקף אף באין הסכמה או אישור כזה אם נעשתה כלפי אדם שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהיא טעונה הסכמה או אישור."

סעיף 94 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"94. הגנת צד שלישי
פעולה של מנהל עזבון הטעונה הסכמה או אישור לפי סעיף 93(2) תהא בת-תוקף גם באין הסכמה או אישור כזה אם נעשתה כלפי אדם שלא ידע ולא היה עליו לדעת שהיא טעונה הסכמה או אישור."

להלן, נסקור את פרשנותו של סעיף 93 לחוק הירושה. אנו סבורים כי הדברים הנאמרים לעניין סעיף 93 לחוק הירושה, יפים הם, אף לפרשנותו של סעיף 49 לחוק הכשרות, כמובן, בשינויים המחוייבים.

שאלת מעמדה של פעולה שנעשתה בחריגה מסמכות, בייחוד מקום שצד שלישי מעורב, עשויה להתעורר במגוון של מצבים שבהם פועל בנכס בחזקת נציג מי שאינו הבעלים ואיננו זכאי לטובת הנאה ממנו, כגון: שלוח, אפוטרופוס, נאמן ומנהל עזבון.

הנחת היסוד היא כי נציג לא מוסמך לעשות יותר ממה שהורשה לו לעשות על-פי הסכם או מכוח המינוי שהעניק לו בית-המשפט, כמו במקרה שלנו. לכן, התוצאה הטבעית של חריגה מסמכות היא ביטולה של הפעולה אותה ביצע הנציג. פעולת הביטול הינה בדרך-כלל לא רק במישור היחסים שבין הבעלים ובין הנציג, אלא, גם במישור היחסים שבין הבעלים לבין צד שלישי {א' ברק חוק השליחות כרך א' (מהדורה שניה, תשנ"ו), 336}.

לעיתים קיים אינטרס לגיטימי וראוי להגנה של צד שלישי המעוניין לשמר את פעולת הנציג, כגון הסתמכותו על הפעולה אף שזו חרגה מסמכות {וייסמן חוק הנאמנות, 297}.

חוק הירושה הוא המסגרת הנורמטיבית המידית החולשת על מינויו ועל תפקודו של מנהל עזבון. חוק הירושה לא קובע בהוראה כללית מה מעמדן ומה תוצאתן של פעולות שביצע מנהל עזבון תוך חריגה מסמכות. יחד-עם-זאת, סעיף 94 לחוק הירושה, עוסק בפעולה שביצע מנהל עזבון ללא הסכמתם של המנהלים האחרים שמונו לאותו עזבון או ללא אישור בית-המשפט.

חוק הירושה מעניק הגנה לצד שלישי שלא ידע ולא היה עליו לדעת כי פעולתו של מנהל העזבון טעונה הסכמת מנהלי עזבון אחרים או את אישורו של בית-משפט, וזו תעמוד בתוקפה כלפי צד שלישי, כאמור, למרות היעדר ההסכמה או האישור.
ההסדר הקבוע בסעיף 94 לחוק הירושה הינו הסדר חלקי, איננו שלם ואיננו ממצה.

זאת ועוד. הסדרה חלקית ובלתי-ממצה כאמור, באשר למעמדה של פעולה שבוצעה בחוסר סמכות על-ידי נציג איננה נחלתו הבלעדית של חוק הירושה שכן ניתן למצוא הוראה דומה בסעיף 49 לחוק הכשרות {ראה גם ג' טדסקי "אפוטרופוס ושלוח" מסות במשפט (תשל"ח) 334}.

סעיף 94 לחוק הירושה קובע כי פעולה שביצע מנהל עזבון בניגוד לסמכותו, בטלה, אלא-אם-כן נעשתה הפעולה כלפי צד שלישי שלא ידע ולא היה עליו לדעת על החריגה מהסמכות.

חריגה מסמכות כאמור בסעיף 94 לחוק הירושה, תביא לתוצאה כי מנהל העזבון שחרג מסמכותו יהא אחראי באופן אישי על הנזקים שגרם. יתר מנהלי העזבון לא ישאו אחריות אישית, אלא אם, היו שותפים לחריגה כאמור.

ש' שילה {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 חלק שלישי (נבו הוצאה לאור, התשס"ב-2002), 199} כותב בספרו כי:

"ההגנה הניתנת לצד שלישי כלפי מי שפעל ללא סמכות מתייחסת אך ורק לחוסר סמכות כפי שעולה מהאמור בסעיף 93(2). היינו, הגנה זו ניתנת רק במצב שבו יש מנהלי עזבון אחדים, ואין הסכמה לעסקה של אחד מהם או הסכמה של בית-המשפט. לגבי אי-מתן הסכמה במצבים אחרים, בייחוד במסגרת האמור בסעיף 97, אין הגנה לצד שלישי גם כשלא ידע שאין למנהל העזבון אישור מבית-המשפט לעשות פעולה מסויימת. ההבדל בין שני המצבים ברור. כל אדם העושה עסקה עם מנהל עזבון חייב להיות מודע לכך שיש רשימה של פעולות שמנהל עזבון איננו רשאי לעשותם ללא אישור בית-משפט. לכן צד שלישי שלא בדק אם מנהל העזבון קיבל את האישור הנדרש מראש לפעולות המנויות בסעיף 97, יישא בנזקים בשל אשמתו האישית הנובעת מאי-בדיקתו. עם-זאת לגבי עסקה עם מנהל עזבון, לעיתים אדם אינו יודע ואינו צריך לדעת שמדובר בעזבון שלגביו יש מנהלים אחדים. זאת ועוד, אפילו אם ידע שמדובר במנהלים אחדים, ייתכן שבנסיבות העניין לא היה צריך לדעת שהפעולה צריכה לקבל אישור מראש."