אחריות ההורים (סעיף 22 לחוק)

סעיף 22 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כדלקמן:

"22. אחריות ההורים
ההורים לא יישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום-לב או לא נתכוונו לטובת הקטין; הם לא יישאו באחריות לנזק שגרמו לרכושו של הקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אם פעלו בתום-לב ונתכוונו לטובת הקטין."

חוק הכשרות המשפטית מכיר במפורש, באחריות ההורים בנזיקין, לנזק שנגרם לקטין תוך כדי מילוי תפקידי אפוטרופסותם, כאשר פעלו שלא בתום-לב או לא נתכוונו לטובת הקטין. החוק אינו מוציא, מכלל המזיקים, את ההורים, עצמם. מכאן, כי חוק הכשרות המשפטית לא התכוון שלא להעניק לילדים תרופה בנזיקין בגין הפרת חובות חקוקות על-פי חוק זה.

רוצה לומר. אין להסכים עם הטענה כי מכוח הוראת סעיף 22 לחוק הכשרות, הורי הקטין פטורים מכל אחריות בגין כל נזק העלול להיגרם לקטין עקב רשלנותם. ובמה דברים אמורים. מקום שההורים מתרשלים בהשגחה ובפיקוח על ילדיהם, לא ניתן לפטור אותם מאחריות לנזקים העלולים להיגרם לילד עקב כך.
הפטור הקבוע בסעיף 22 לחוק הכשרות מוענק להורים מקום שהם מקבלים החלטה או נוקטים בפעולה בקשר לקטין ומתברר, בשלב מאוחר יותר, כי אותה החלטה היתה רשלנית או בלתי-סבירה בנסיבות העניין, ובשל כך נגרם נזק לקטין. במקרים כגון אלה לא תיוחס להורים אחריות בנזיקין. ברם, אין בכך כדי לפטור את ההורים מאחריות מקום שהם לא ממלאים את תפקידם כהלכה, ולא משגיחים או לא מפקחים בצורה ראויה על הקטין.

יתרה-מזאת, סעיף 22 לחוק הכשרות קובע, כי ההורים לא יישאו באחריות בגין נזק שנגרם לקטין "אלא אם פעלו שלא בתום-לב או לא נתכוונו לטובת הקטין". כאשר האחריות המיוחסת להורים היא בשל היעדר פיקוח והשגחה נאותים, ללא קשר להחלטה או לפעולה שהם ביצעו, לא ניתן לומר שהיעדר הפיקוח או ההשגחה נועד לטובת הקטין.

ב- ע"א 857/73 {דליה ואח' נ' ישראל מזרחי ואח', פ"ד ל(1), 533 (1975)} נידון מקרה בו ביקשו ההורים מאדם מסויים ללוות את ביתם הקטנה, שהיתה בת כשבע שנים, ולחצות יחד עימה את הכביש. במהלך חציית הכביש נפגעה הילדה, ונגרמו לה נזקי גוף.

כב' השופט מ' שמגר קבע כי ההורים לא התרשלו בבחירת המלווה וכי הם לא נושאים באחריות שילוחית למעשי המלווה ולפיכך, לא היה כל צורך לדון בתחולת סעיף 22 לחוק הכשרות. יובהר כי הדיון בפסק-הדין בשאלת תחולת סעיף 22 לחוק הכשרות נעשה דרך אגב, והאמור בפסק-הדין אינו מהווה הלכה מחייבת.

כאמור, מהערת האגב של כב' השופט מ' שמגר בעניין שלעיל, עולה לכאורה שסבור הוא כי יש בהוראה זו כדי להקנות חסינות להורים גם מפני תביעת השתתפות מצד המזיק. אמירה זו נותרה בגדר דעת יחיד, ואין היא ההלכה הנוהגת. בפרשת שאולי עצמו חלק כב' השופט א' ויתקון על דעתו של כב' השופט מ' שמגר, ואילו כב' השופט צ' ברנזון לא מצא לנכון לחוות-דעתו בעניין זה. מכל מקום, מלבד העובדה כי אמירה זו נותרה יחידאית בפסיקה הישראלית, דומה שהיא לא עלתה בקנה אחד עם ההלכה הנוהגת בעת נתינתה. החלת החסינות על מעשיו של הורה מכוח סעיף 22 לחוק הכשרות עניינה בעיקרו של דבר בתביעה שבין ילד להורה. מכאן, כי אף אם מקימה הוראת סעיף 22 לחוק הכשרות חסינות להורה, הרי שזו חלה אך ורק ביחסים הישירים שבין ההורה לילדו, כפי שאכן הבהיר כב' השופט ויתקון בפרשת שאולי {דברי כב' השופט רם וינוגרד ב- ת"א (שלום יר') 2210/06 י' פ' נ' בית-ספר אורה ושמחה, תק-של 2008(3), 1882 (2008); והשוו גם ע"א 2034/98 יצחק אמין נ' דוד אמין, תק-על 99(3), 1331 (1999)}.

ב- ת"א (שלום נצ') 5366/06 {אמארה אחמד נ' אמארה עבדאללה, תק-של 2009(2), 11996 (2009)} טענו ההורים, כי עומדת להם החסינות הקבועה בסעיף 22 לחוק הכשרות. לטענתם, סעיף 22 לחוק הכשרות פורש בפסיקה באופן המעניק להורים חסינות רחבה ביותר מפני תביעות נזיקין כל עוד לא פעלו ההורים בחוסר תום-לב, או שלא התכוונו לרעת הקטין. בעניין זה הסתמכו ההורים על ההלכה שנקבעה בפרשת שאולי שלעיל, הגם שעל-פי דברי כב' השופט ערפאת טאהא, איננה מחייבת.

כב' השופט ערפאת טאהא דחה טענה זו של ההורים וקבע כי במקרה הנדון, ההורים שלחו את התובע, שהיה בן כ- 14 שנים בלבד, לעבוד במאפיה שבבעלות המעביד. סעיף 22 לחוק הכשרות חל על החלטה זו, ובלבד שהיא נועדה לטובת הקטין. ברם, עיון בתצהיר האב מלמד, כי מטרת עבודתו של התובע היתה "לחסוך לעצמו וכן לעזור בהוצאות המשפחה". על פניו נראה, אם כן, כי מטרת עבודתו של התובע היתה, בעיקר, לעזור להורים להוריד מעליהם נטל כספי מסויים, הכרוך בחינוכו וגידולו של התובע. אמנם עבודתו של התובע עשויה היתה לתרום בפיתוח תכונות חשובות אצל התובע כגון טיפוח עצמאותו הכלכלית, מוסר עבודה גבוה ונשיאה באחריות, אך אין זו המטרה העיקרית שעמדה בבסיס שליחתו לעבודה, אלא מדובר בתוצאה משנית הנובעת מעצם העבודה. המטרה העיקרית מעבודתו של התובע היתה להרוויח כסף ולעזור למשפחה.

עוד נקבע כי במקרה והורה שולח את בנו הקטין, שטרם מלאו לו 15 שנים, לעבוד במקום עבודה המכיל מכונות מסוכנות, כגון מכונה לחיתוך בצק, קשה לומר, כי הוא התכוון לטובת הקטין.

ב- ת"א (שלום ת"א) 28288/05 {חן מרקוביץ (קטין) נ' דורית לימור, תק-של 2009(2), 3063 (2009)} נדונה אחריות הורי התובע במסגרת הודעת צד ג'. באת-כוח התובעים מסתמכת על הוראות סעיף 22 לחוק הכשרות הקובע כי "ההורים לא ישאו באחריות לנזק שגרמו לקטין תוך מילוי תפקידי אפוטרופסותם, אלא אם פעלו שלא בתום-לב או לא נתכוונו לטובת הקטין", כדי לפטרם מאחריות כלשהי, בין במסגרת אשם תורם ובין במעמדם כצדדים שלישיים. לטענתה, מדובר בהגנה מהותית הקמה להורים, והגנה זו משתרעת לא רק כלפי הקטין, אלא גם כלפי אחרים.

כב' השופטת אגי זהבה מאמצת את דעתו של כב' השופט רם וינוגרד בפרשת בית-ספר אורה ושמחה הנ"ל וקובעת כי התובעים לא יוכלו להיוושע מהוראות סעיף 22 לחוק הכשרות, בהיות ההגנה שהוא מקנה משתרעת על תביעת הקטין ולא על תביעת השיבוב של מבטחת המזיקה.

ב- ת"א (מחוזי יר') 1190/98 {יניב ידיד נ' מדינת ישראל - המשרד לבטחון פנים, תק-מח 2001(1), 537 (2001)} קבע כב' השופט משה רביד כי ההסתמכות על סעיף 22 לחוק הכשרות, כדי להימלט מאחריות, לא יצלח שכן, הסעיף עוסק במישור היחסים שבין הורים לילדיהם ולא במישור היחסים שבין מזיק וצד ג'.

ב- ת"א (מחוזי ת"א) 1916/88 {פלוני נ' פלוני, תק-מח 97(2), 355 (1997)} קבעה כב' השופטת הניה שטיין כי במקרה דנן, אין ספק, שהתעלמותו של האב מילדיו וסילוקם מחייו לא נעשו בתום-לב ולא נעשו כשטובת הקטינים לנגד עיניו. דבר זה נעשה מתוך ראיה אגואיסטית של האב את עצמו, בלבד, ומתוך אי-אכפתיות כלפי ילדיו והתעלמות מטובתם.

גם אם ניתן לראות בהרחקת ילד מהוריו משום "סנקציה" כלפי ההורה, ואכן, לרוב כך הדבר (לפחות כשהורה אינו מעוניין בהינתקות מילדו), אין ללמוד מכך על היעדר עילת תביעה בנזיקין של הילדים כלפי הוריהם.

עוד נקבע כי, תביעה לפיצויים בגין נזק אינה הטלת עונש או סנקציה בשל הפרת חובה. מטרת הפיצוי היא לתקן, ככל הניתן, את נזקו של הנפגע, ולהשיבו למצב, בו היה נתון, אילולא העוולה, דהיינו, אילו היו מקויימות החובות ההוריות כלפיו. זו מטרתם הראשונית של דיני הנזיקין בכלל, וזו מטרתה של התביעה דנן.

ב- ת"א (שלום יר') 12777/04 {ב' ח' ת' נ' צדיק יעקב, תק-של 2009(3), 14791 (2009)} טענו ההורים בסיכומיהם כי אין לייחס להם אחריות, נוכח קיומה של חסינות מהותית העומדת להם מכוח סעיף 22 לחוק הכשרות.

כב' השופט משה בר עם דחה טענה זו שכן זו הועלתה לראשונה בסיכומים ומבלי שניתנה לנתבעים ולצדדי ג', הזדמנות סבירה והוגנת להידרש לה, בעיקר נוכח היותה טענה משפטית רצינית ומהותית.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

אחריות ההורים (סעיף 22 לחוק)