botox

גילוי על-ידי שאלות

תקנה 105 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"105. גילוי על-ידי שאלות (115, 118) (תיקון התש"ן)

בית-המשפט או הרשם רשאי, לפי בקשת בעל דין, ליתן צו לפי טופס 7, המרשה לו למסור לבעלי הדין האחרים, כולם או מקצתם, שאלון ערוך לפי טופס 8, ובלבד שיפרש בשולי השאלון מי מבעלי הדין האחרים נדרש להשיב עליו ועל איזו מן השאלות."

סוגיית השאלונים מוסדרת בפרק ט', סימן ב' מתקנה 105 ועד תקנה 111 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות"), ובסימן ד' לפרק הקובע הוראות כלליות בעניין.

מטרת השאלון מבחינת בית-המשפט היא לאפשר דיון הוגן, לחסוך בהוצאות לצדדים ולחסוך מזמנו של בית-המשפט.[1]

השאלון הנשלח לבעל דין יריב הוא אמצעי דיוני, אשר נועד לחדד את השאלות השנויות שבמחלוקת. במקביל, הוא מאפשר למבקש לקבל אינפורמציה שתסייע לו בהוכחת טענותיו. השאלון משרת תכליות אלה תוך חיסכון בזמן, טרחה והוצאות הכרוכות בהבאת עדים[2].


השאלון עשוי להכיל שאלות במגוון נושאים הקשורים לסוגיות שבמחלוקת. יחד עם זאת, לא כל שאלה מותרת. המבחן העיקרי להתאמתה של שאלה לשאלון הוא מבחן הרלבנטיות לנושא הנדון. שיקול-הדעת ביישום המבחן הוא שיקול-דעת רחב. הזכות להציג שאלות אינה מצומצמת רק בקשר לעובדות העולות במישרין מכתבי הטענות, אלא גם לגבי עובדות אחרות העשויות לעזור לבעל הדין המבקש, בעקיפין, להוכיח או להזים עובדות אלה[3].

מעיון בתקנות סדר הדין האזרחי, לא נקבע כי נדרשים טעמים מיוחדים למתן צו בדבר מסירת שאלון. אף בתקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 2), התשנ"ז-1997, בהן נקבע בתקנות שונות של תקנות סדר הדין האזרחי כי נדרש טעם מיוחד למתן החלטות שונות, לא נכללה תקנה 105 לתקסד"א בעניין מתן צו בדבר שאלון, ועל-כן אין נדרש טעם מיוחד למתן צו בדבר שאלון[4].

כפי שנראה מסקירת פסיקת בתי-המשפט בית-המשפט נוטה להתיר את כל השאלות ביחס "לעניינים הנדונים" העומדים לפניו שכן, מטרת השאלות היא לחדד את השאלות השנויות במחלוקת ולהשיג הודיות, בהנחה שאם בעל דין יאלץ לומר דבריו בתצהיר הוא יקפיד יותר בגרסתו[5].

פסק-הדין המנחה בנושא מטרתם והיקפם של שאלונים הוא ע"א 41/49[6]. שם נקבע כי הליך גילוי השאלונים נועד למספר מטרות[7]. האחת, לקבל אינפורמציה שתסייע לבעל הדין בהוכחת טענותיו או בסתירת עמדת יריבו. השניה, להשיג הוודאות מהיריב. השלישית, לחסוך בדרך זו את הטרחה וההוצאות הכרוכות בהבאת עדים.

במסגרת שיקוליו של בית-המשפט באם ליתן צו למתן שאלון, על בית-המשפט לקחת בחשבון את הטרדה הכרוכה במתן תשובה לשאלה וכן ליתן את הדעת האם השאלה נוגעת לעילת התביעה או עילת ההגנה או לגובה הסעד. כמו-כן, על בית-המשפט לקחת בחשבון את מידת האינפורמציה המבוקשת הנמצאת ברשותו של בעל הדין המבקש אותה.[8]

השאלון כפוף לתנאי שהשאלות תהיינה נוגעות לעניינים השנויים במחלוקת, אולם, מצד שני, יש להראות כי השאלות אינן מכבידות מדי על בעל הדין שכנגד. הזכות להציג שאלות איננה מצומצמת לעובדות השנויות במחלוקת במישרין, אלא היא חלה גם לגבי אותן העובדות שקיומן או אי-קיומן נוגע לקיום או לאי-הקיום של העובדות השנויות במחלוקת במישרין.[9]

א' גורן כותב בספרו[10] כי "בעל-דין חייב להשיב באופן מלא לשאלות בשאלון שהציג לו בעל הדין שכנגד. משאינו עושה כן ולאחר שבית-המשפט התבקש ליתן צו המחייב אותו לעשות כן, והשאלות הן רלבנטיות למחלוקות שבין הצדדים, הרי בהיעדר עילה שלא לחייב במתן תשובה לשאלות שומה על בית-המשפט לחייב אותו בעל-דין לענות לשאלות."[11] אי-מתן תשובות מספקות על השאלות, על-אף צו של בית-המשפט, עלול לגרור, כאמור בתקנה 122 לתקסד"א, את מחיקת כתב טענותיו של אותו בעל דין.[12]

כפי שנראה בהמשך החיבור, בתקנות 106 עד 111 לתקסד"א נקבעו ההוראות בנושא שאלונים ביתר פירוט.

שאלות מותרות הן גם כאלה המתייחסות להתקיימותן של עובדות הנוגעות בעקיפין לאותם עניינים השנויים במחלוקת.[13] יחד עם זאת, עיקרון הגילוי אינו עיקרון מוחלט. מולו ניצבים ערכים אחרים העשויים לסייג את הגילוי. אלה קשורים להגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד המגלה, ולמניעת פגיעה באינטרסים של צדדים שלישיים.[14]

כיום יש שוויון בין תקנה 105 לבין תקנה 112 לתקסד"א באשר לצדדים שלגביהם ניתן לבקש צו לעניין שאלון וגילוי מסמכים. השוני בין התקנות הנ"ל הוא סמנטי גרידא. בעוד שבתקנה 105 לתקסד"א נאמר "לבעלי הדין האחרים" הרי שבתקנה 112 לתקסד"א נאמר "לבעל דין אחר". אין כל הבדל מהותי בין האמור בקשר לכך בתקנה 105 לתקסד"א לבין האמור בקשר לכך בתקנה 112(2) לתקסד"א.

י' זוסמן כותב בספרו[15] כי:

"העמדה אשר תופסים בעלי הדין בפועל במשפט היא הקובעת. שני נתבעים כשאחד מהם מנסה לגול את האחריות על השני כל אחד תומך בתובע ולו רק בעקיפין ומן הראוי שיהא גילוי מסמכים ביניהם. שכן הדבר דרוש "כדי לאפשר דיון הוגן" כאמור בתקנה 120(ב) ... ואילו כאשר שני נתבעים נוקטים אותו קו הגנה אין טעם לצוות על גילוי מסמכים בינם לבין עצמם."

דברים אלו שנאמרו לגבי גילוי מסמכים ישימים, גם לגבי שאלון, למרות השינוי שחל בתקנה 105 לתקסד"א.

ב- רע"א 1300/02[16] המבקש עתר גם למתן צו שאלון, לפי תקנה 105 לתקסד"א. בית-המשפט נעתר לבקשה, אך התנה את מתן הצו בהפקדת סכום של 3,000 ש"ח על-ידי המבקש. בית-המשפט הוסיף כי "החישוב הסופי לגבי כמות המסמכים שידרשו למתן התשובות על השאלון יעשה לאחר הכנת התצהיר ובו התשובות לשאלון, ואם יתברר כי כמות המסמכים עולה על זו אשר בגינה הופקד הפיקדון, לפי חישוב של 5 ש"ח למסמך, ישלם הנתבע את ההפרש המגיע ממנו". בקשות רשות ערעור שהגיש המבקש כנגד חיובו בתשלום נדחו על-ידי בית-המשפט המחוזי בחיפה. על החלטות אלה משיג המבקש בבקשת רשות הערעור. בדחותו את בקשת רשות הערעור קבע כב' השופט א' ריבלין:

"2. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, החלטתי כי דין הבקשות להידחות. המבקש טוען כי אין מקום להתנות את זכויותיו הדיוניות בתשלום עמלה לבנק. לא ראיתי ממש בטענות אלה. בית-משפט השלום לא חייב את המבקש בתשלום עמלה, כי אם פסק הוצאות המשקפות, לדעתו, את עלויות השחזור של המסמכים. יתר-על-כן, בית-המשפט קבע כי עלויות שחזור המסמכים והמצאתם תיבחנה פעם נוספת במסגרת פסיקת ההוצאות הסופיות. בית-המשפט המחוזי מצא כי החלטתו של בית-משפט השלום בעניין גילוי המסמכים מבטאת איזון הולם בין זכות העיון של המבקש לבין זכותו של הבנק לשיפוי הוצאותיו בגין שחזור המסמכים, ולא ראה מקום להתערב בשיקול-דעתו של בית-משפט השלום בעניין צו השאלון. אין עילה להתערב בהחלטות אלה גם היום. הבקשות נדחות. המבקש יישא בהוצאות הבנק בסכום של 10,000 ש"ח."

ב- בש"א (ת"א-יפו) 169596/08[17] קבע כב' השופט חאג' יחיא כי "כאשר תקנות והלכות אלו לנגד עיני בחנתי את השאלות שבא-כוח המשיבה טען כי אינן רלבנטיות, או שהן מכבידות יתר על המידה על המשיבה, והגעתי לכלל מסקנה כי השאלות אשר על הרלבנטיות שלהן חולק בא-כוח המשיבה, הן רלבנטיות לנושאים השנויים במחלוקת בין הצדדים, והמענה עליהן אינו מהווה הכבדה יתרה על המשיבה. זאת למעט השאלות 6, 7, 9, ג' ו- 9ד' והשאלה 47 אשר מענה עליהן אינו דרוש לצורך בירור המחלוקות האמיתיות שבין הצדדים".

ב- בש"א (אש') 832/07[18] קבעה כב' השופטת ד' כהן כי "במקרה שבפני, הנתבע הציג שאלון הכולל לא פחות משישים שאלות, חלקן כולל שאלות משנה (שאלה מס' 1 כוללת למשל כ"א שאלות משנה) ולא שוכנעתי כי יש לחייב התובע להשיב על כולן מחמת שחלקן מכביד יתר על המידה הראויה וחלקן האחר אינו רלוונטי. לאורם של הכללים המובאים לעיל ונוכח שיקול-הדעת הנרחב המוקנה לבית-המשפט (הוראת תקנה 105 נוקטת לשון "רשאי") ולאחר שבחנתי את טענות הצדדים הנני מחייבת את התובע-המשיב, להשיב לשאלות שלהלן...".

לאור הקביעה כאמור, כב' השופטת ד' כהן, הורתה להשיב על חלק מן השאלות.

ב- בש"א (ת"א-יפו) 162153/07[19] קבעה כב' השופטת נועה גרוסמן כי השאלות נשוא המחלוקת הינן "שאלות לגיטימיות לתביעה מסוג זה. ההתכחשות המוחלטת של המשיב ממסירת התשובות, והתשובה הסתמית "אין בידי פרטים אלו" היא בעייתית ביותר. מדובר בפרטים האמורים להימצא בידיעתו או בשליטתו של המשיב. אם הם אינם בידיעתו כעת, הוא עשוי לאתרם במאמץ לא רב. מחובתו לעשות כן כדי לאתר את התשובות הנחוצות. טמינת ראש בחול, והיעדר גורף של תשובות לשאלות אלה, מעלה תמיהה, שמא בחר לו המשיב דרך קלה מדי להימנע מתשובות לשאלון".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 55733/06[20] קיבלה כב' השופטת נועה גרוסמן את עמדתה של הנתבעת וקבעה כי "השאלון כאן חורג מהיקף השאלות בעניין שבנדון והתשובות לו, לא יאפשרו דיון הוגן בתובענה, אלא יכבידו על הנתבעת שלא לצורך".

בעל דין שנשלחה אליו בקשה להתיר הצגת שאלון, יכול להתנגד למתן הרשות מטעמים שונים. האחד, כי השאלות אינן שייכות לעניין. השני, כי התשובה אינה דרושה כדי לעשות משפט צדק. השלישי כי השאלות מיותרות משום שהן מתייחסות לעובדות שהנשאל הודה בהן[21].

ב- בר"ע 36/74[22] התייחס כב' השופט י' זוסמן לשאלונים וקבע כי "הכלל המונח ביסודה של שיטת הדיון על-פי כתבי טענות הוא, שבעל דין רשאי לטעון ולהכחיש ככל העולה על רוחו, ומכיוון שכך, עשוי הוא להעמיס על בעל דין יריב מעמסה כבדה של הבאת ראיות. בא-כוחו של בית-המשפט, לחייב בעל דין להשיב בשבועה על שאלות: בדרך זו יכול בעל דין השואל לנסות ולהציל מפי יריבו הודאה בעובדה שכפר בה בכתב הטענות, אין מחייבים אותו להשיב על שאלה ... לפי תקנה 135 (התקנה שונתה – הערת המחבר) אין מרשים מסירת שאלון מקום שאין בכך כדי לאפשר דיון הוגן".

ב- בג"צ 1969/02[23] התייחס כב' הרשם ב' אוקון לעניין השאלונים וקבע כי "אכן אין להפוך את ההליכים למסירת פרטים נוספים למעין חקירה נגדית באמצעות שאלונים, ואין להפוך את ההליכים למסע דייג שנועד לבסס עתירה שהוגשה זה מכבר, מובן מאליו שבעל דין יכול קודם לעתירה לנסות ולהצטייד בחומר הנחוץ לו, אם חומר כזה מגיע לו לפי חוק חופש המידע. בכל מקרה, כאשר הרשות איננה מגלה נתונים, כי אי-הגילוי עלול לפעול נגדה, אך אין הוא יכול לפתוח בהליכים של גילוי מסמכים בגדרה של עתירה מעין זו".

ב- בש"א (ראשל"צ) 4015/04[24] נפסק מפי כב' השופט איתן אורנשטיין:

"לגוף העניין

שאלה 3

בשאלה זו נדרשו המשיבים להשיב, מתי נוצרה ההיכרות הראשונה עם רובין.

בכתבי הטענות נטען כי המשיב 2 עשה יד אחת עם רובין על-מנת לקבל שירותים מהמבקשת במרמה. טענה זו הוכחשה בכתב ההגנה. מאחר ומעורבותו של רובין הינה אחת הפלוגתאות הדרושות לתובענה, אזי השאלה הינה רלבנטית לפי שיש בה בכדי לסייע לטענת המבקשת באשר לקשר שבין המשיבים לבין רובין, אם קיים כנטען על ידה.

שאלה 7

בשאלה זו נשאלו המשיבים האם נעשו פניות לקבלת הצעות מחיר מהמבקשת, פרט לאלו שצורפו לתביעה.

עמדת המשיבים הינה שהשאלה ראויה להליך של גילוי מסמכים ולא שאלון. דעתי הינה כי אין מניעה להשיב לשאלה כמות שנשאלה ואם יהיה צורך להגיש מסמכים בעקבות התשובה אם קיימות הצעות, אזי יהיה על המשיבים לגלותם ואין צורך להגיש בקשה נפרדת מטעמי יעילות.

שאלות 8 ו- 9

שאלות אלו מתייחסות להצעות שקיבלו, אם קיבלו, המשיבים מסוכנויות נסיעות אחרות בקשר עם השירותים שניתנו על-ידי המבקשת. למותר לציין כי תשובה לשאלות אלו יכולה להיות רלבנטית למחלוקת שבין הצדדים באשר לשאלה האם היתה או יכולה היתה להיות למשיבים ידיעה כי הסכומים ששילמו למבקשת הם מחירי הפסד. כך למשל אם יתברר שהצעות מחיר שניתנו להם שעלותם יקרה בשיעור ניכר עשויה להיות ראיה לעניין זה.

שאלה 16

שאלה זו עניינה בנסיעה אחרת של המשיבה 1 לחו"ל אשר לטענת המבקשת עלותה יכולה לסייע בטענה של ידיעת המשיבים על העלויות של הנסיעות נשוא התביעה.

הטעמים שפורטו באשר לשאלות 8 ו-9 לעיל, יפים גם לשאלה זו, כפוף לכך שמדובר בסוג נסיעה הדומה לנסיעות נשוא התביעה."

ב- ת"א (ראשל"צ) 3661/02[25] נפסק מפי כב' השופט איתן אורנשטיין:

"עניינה של בש"א 909/03 הינו בקשת התובעים לחייב את העיריה להשיב לשאלות בקשר לחיוב הדירות באגרות הבניה ובכלל זה התייחסות למדי מים, חיבורם לברזי כיבוי והסכומים הכרוכים בכך.

בא-כוח העיריה מתנגדת לבקשה, מטעמים שונים ובכללם שהמידע בעניין זה נגיש וניתן לעיין בו בתיק הפרוייקט המצוי במשרדי מחלקת ההנדסה בעיריה הפתוח בפני התובעים, ככל אזרח מהשורה.

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה, מקבל אני את עמדת בא-כוח העיריה. המדובר במידע הנגיש לציבור ואין מניעה כי התובעים בעצמם או נציגם יקבלו אותו במסגרת המקובלת הפתוחה בפני האזרח. זאת ועוד, מדובר בכמות לא מבוטלת של תובעים והמידע המבוקש יחייב השקעת משאבים מצד העיריה ואיני רואה מקום לחייבה לעשות כן במיוחד שעה שמדובר במידע הפתוח ממילא בפני התובעים.

נסמך אני בהקשר זה גם על פסק-הדין של כב' השופט ברון ב- ה"פ (ת"א) 1614/00 התנועה להגינות השלטון נ' עיריית בני ברק ואח', תק-מח 2002(1) 66633, שצורף לסיכומי בא-כוח העיריה."


_____________
[1] תמ"ש 105344/03 ש' א' נ' ד' ב', פדאור 06(2) 485 (2006).
[2] ראה א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית, התשס"ג) 152; בש"א (ת"א-יפו) 13956/02 ר.י.ו. מהנדסים בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, סניף רמת גן, תק-מח 2002(4) 15224 (2002).
[3] ראה י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין, 1995) 444.
[4] דב"ע 398/97-3 ג'י' טי' אי' בי' תקשורת נ' צבי קרוגליאק, תק-אר 98(1) 232 (1998).
[5] ראה גם בש"א (ת"א-יפו) 169596/08 מזרחי יעל נ' ריבק שחף, תק-של 2008(4) 2789 (2008); בש"א (אש') 832/07 גל יצחק נ' צילקר צבי, תק-של 2007(4) 25927 (2007).
[6] ע"א 41/49 ויקטור כיאט נ' לוסי כיאט, פ"ד ג 113 (1950).
[7] גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית מעודכנת 1999).
[8] בש"א 990/99 רבקה הרן נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, פדאור 99(6) 755 (1999).
[9] ת"א 421/97 א.י.ק.ס. תקשורת בע"מ נ' בזק בינלאומי בע"מ, פדאור 00(4) 731 (2000); ע"א 41/49 כיאט נ' כיאט, פ"ד ג 113 (1950); גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 153; תמ"ש 105344/03 ש' א' נ' ד' ב, פדאור 06(2) 485 (2006).
[10] גורן א' סוגיות בסדר דין אזרחי, 155.
[11] ראה גם בש"א 4015/04 אופיר טורס בע"מ נ' קבוצת חברות שמעוני בע"מ, פדאור 04(22) 421 (2004).
[12] ע"א 4217/96 כל אל ערב בע"מ נ' אלסינארה בע"מ, פ"ד נ(1) 437 (2006).
[13] זוסמן, שם, בעמ' 445, גורן, שם, בעמ' 152-153.
[14] בש"א 1153/04 אליעזר שלמה שיק נ' אברהם מיכאלי, פדאור 04(15) 318 (2004); רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 195 (2002).
[15] זוסמן י' סדר הדין האזרחי, סעיף 350, 403.
[16] רע"א 1300/02 מיכה ריקלין נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פדאור 03(4) 797 (2003).
[17] בש"א (ת"א-יפו) 169596/08 מזרחי יעל נ' ריבק שחף, תק-של 2008(4) 2789 (2008).
[18] בש"א (אש') 832/07 גל יצחק נ' צילקר צבי, תק-של 2007(4) 25927 (2007).
[19] בש"א (ת"א-יפו) 162153/07 אשפלסט מסחר ותעשיות פלסטיק בע"מ נ' היימן מנחם, תק-של 2007(2) 27630 (2007).
[20] ת"א (ת"א-יפו) 55733/06 עורך-דין כהן אורי נ' עיריית תל-אביב, תק-של 2007(2) 5668 (2007).
[21] בש"א (די') 412/04 אשכנזי אריאלה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-של 2005(1) 28735 (2005).
[22] בר"ע 36/74 מפעלי פלדה ישראליים בע"מ נ' יעקב לזימי, פ"ד כ(2) 245 (1974).
[23] בג"צ 1969/02 קהילת יזמ"ה ואח' נ' מר משה שכטר, תק-על 2003(1) 263 (2003).
[24] בש"א (ראשל"צ) 4015/04 אופיר טורס בע"מ נ' קבוצת חברות שמעוני בע"מ ואח', תק-של 2004(4) 6928 (2004).
[25] ת"א (ראשל"צ) 3661/02 יעקובוב יעקב ואח' ואח' נ' משרד הבינוי והשיכון ואח', תק-של 2003(3) 21777 (2003).