תנאים לקבלת ראיה

תקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"114א. תנאים לקבלת ראיה (תיקון התשנ"א (מס' 2))

בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112 או שאינו נענה לדרישה לפי תקנה 114, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית-המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; הרשה בית-המשפט את הגשת המסמך, רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לעניינים אחרים."

תקנה 114א דנה בתנאים לקבלת ראיה, והשלב להחלתה הוא בעת הבאת הראיות באותה תובענה.[1]

הכלל כפי שנקבע בתקנה 114א לתקסד"א הוא שבעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו, או שאינו נענה לדרישה לעיין בו לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית-המשפט ולאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדליו.

בעל דין אינו רשאי לעשות דין לעצמו ולהציג את המסמכים לעיון במועד על-פי בחירתו. זאת ועוד. אין לתת יד לנוהג לפיו צד יעכב תחת ידו מסמכים מהותיים עד לערב הדיון, באופן שימנע מיריבו להתמודד עם האמור בהם.[2]

א' גורן[3] כותב בספר כי בית-המשפט אינו משתמש בסמכותו להפעלת הסנקציה הקבועה בסעיף 114א לתקסד"א כאשר המחדל אינו נגרם בזדון או במתכוון.

ב- ע"א 447/92[4] נקבע כי שתי מגמות משמשות בתיאוריה של סדרי הדין האזרחי: מצד אחד זו המחייבת תחימה מסויימת של שיקול-דעתו של השופט כדי שלא לפגום ביציבות ההליך, ומצד שני עומדת המגמה הרואה בסדרי הדין מכשיר פרוצידוראלי לגילוי האמת ולעשיית הצדק בין הצדדים. זו מחייבת פתיחה של ההליך לגמישות רבה בהתאם לרוח התקופה.[5]

אין לקבל שבעל דין המפר את חובתו לגלות מסמך בתצהיר גילוי מסמכים, ייתלה במחדלו כנימוק לסירוב למתן צו עיון בשלב מאוחר, ובלבד שבעל הדין האחר לא השתהה יתר על המידה.

קיימת אפשרות להיעתר לבקשה לגילוי מסמכים החורגת מלוח הזמנים הקבוע בתקנה 120 לתקסד"א במקרה והמבקש מצביע על טעמים בעלי משקל שיצדיקו האיחור.[6]

אי-גילויו של מסמך מסויים בגדר הליך של גילוי מסמכים, אף שחובה רבצה על בעל הדין לגלותו, עשוי להוות סיבה מוצדקת להתיר עיון אף במועד מאוחר יותר, משנתגלה המסמך.[7]

מכאן, שהסמכות לאפשר לבעל דין להגיש ראיה מטעמו שלא במסגרת תקנה 112 לתקסד"א, נמסרה על-ידי מתקין התקנות לבית-המשפט, כאשר מבחן ההצדק הסביר ואיזון המושג באמצעות הוראת הוצאות, נמסרו ככלים בידי השופט להפעלת שיקול-דעתו.

כאמור, נקבע לא אחת כי רק במקרה של זדון או כוונה, לא תאושר הגשת ראיות בהתאם לתקנה 114א לתקסד"א ומכאן שהפעלת הסנקציה של אי-קבלת הראיה היא החריג, ולא ההימנעות מהפעלתה.[8]

ב- ת"א 1370/99[9] נפסק מפי כב' השופט מנחם רניאל:

"לעצם עניין המסמכים, יש בדין שלוש תוצאות אפשריות לאי-גילוי מסמכים. תוצאה אחת היא זו האמורה בתקנה 114א לתקנות:

בעל דין שאינו מגלה מסמך שיש לגלותו לפי תקנה 112 או שאינו נענה לדרישה לפי תקנה 114, לא יהא רשאי להגיש את המסמך כראיה מטעמו באותה תובענה, אלא ברשות שנתן בית-המשפט לאחר שנוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו; הרשה בית-המשפט את הגשת המסמך, רשאי הוא להורות בכל הנוגע להוצאות או לעניינים אחרים. תקנה זו אינה חלה בענייננו. הנתבעת אינה מבקשת להציג את הפרוטוקולים או מסמכים אחרים שלא גולו. תוצאה נוספת אפשרית היא מחיקת התביעה לפי תקנה 122. דחיתי כבר את הבקשה הזו בהחלטתי מיום 2.5.04 ואיני רואה לחזור על החלטתי. התוצאה השלישית היא תוצר הפסיקה, והיא ההנחה שהימנעות בעל דין מלהביא ראיה, בהיעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו, באשר על פניה מתחייבת מכך המסקנה שאילו הובאה הראיה היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב (ראה ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' סלימה מתיתיהו ואח', פ"ד מה(4) 651, 660). ואולם, המשקל הניתן להימנעות זו נחלש אם קיים הסבר להימנעות מהשמעת העד (ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקר חברה בע"מ, מ"ד(4) 595), ולפי מה שנאמר בפסק-דין בנק למימון ולסחר:

'מד המידה להחלת ההנחה האמורה היא הצפיה ההגיונית והמתבקשת, בנסיבותיו של המקרה, כי בעל הדין אכן ישמיע את העד המסויים, שלא הובא על ידו לעדות, לשם גילוי האמת וחקר העובדות, וכפי שאותו בעל דין טוען להן.'

כלומר, ההנחה היא שאותו צד שנמנע מלהביא את הראיה, הוא הצד שהיה אמור לפי גרסתו להביא את הראיה. משמע, ניתן היה להסיק מסקנות לחובת הנתבעת אם היא היתה אמורה להביא את הפרוטוקולים במסגרת הוכחת גרסתה. הנתבעת טוענת שלא כך הוא, ואם אמצא שהפרוטוקולים, או מסמך אחר היו צריכים להיות מובאים במסגרת גרסתה, ולא הובאו, אסיק מסקנה כנגד הנתבעת מאי-הבאת הראיה.

ניתנה לתובעים אפשרות נוספת לפעולה על בסיס הצגת הפרוטוקולים באיחור, שהיא בסמכות בית-המשפט כל עוד לא סיים את הדיון, והתובעים דחו אותה. מכאן המסקנה שאין התובעים סבורים שאי-המצאת הפרוטוקולים במועד פוגעת פגיעה של ממש באפשרותם להוכיח את האמת בפני בית-המשפט, כמו שטענה גם הנתבעת, שהרי ניתנה להם האפשרות לעשות כן ולא ניצלו אותה."

ב- בש"א 523/99[10] נפסק מפי כב' השופט אבי זמיר:

"5.1 עיון במסמכים

מטרתם של ההליכים המקדמיים כדוגמת שאלונים, גילוי ועיון במסמכים, המצוינים בפרק ט' לחלק ב' של התקנות, הינה לברר לפני שמיעת המשפט את הנקודות השנויות במחלוקת בין הצדדים, לפשט את הדיון ולקצר את הצורך בהבאת ראיות. למעשה, המדובר בתכלית אחת: לאפשר לבעל דין להכין את משפטו תוך הסתמכות גם על מסמכים ותשובות לשאלות המצויים בידי הצד שכנגד. כלומר, לגבש עוד בשלב קדם המשפט את הפלוגתאות שבבסיס התובענה, ליעל את ההליך השיפוטי ולהביא לידיעת בעלי הדין את מהות החומר והטענות שבידי הצד שכנגד לצורך ניהול המשפט (וראו, ד"ר עדי אזר קדם המשפט (התשנ"ט) 131-134 וכן 173-175).

המסגרת הנורמטיבית החלה בעניין זה, מעוגנת בסימן ג' של פרק ט' לתקנות.

הזכות לדרוש עיון במסמך נתונה לבעל דין, והיא נובעת מכך שהמסמך נזכר בכתב טענותיו או בתצהיריו של בעל דין אחר (תקנה 114 לתקנות). היינו, עצם איזכורו של המסמך מגבש את זכותו של בעל דין לדרוש את העיון בו.

ראו, בהקשר זה, זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 441:

'ואילו התנגדות להצגה (של מסמך לעיון – א.ז.) על סמך הטענה שמסמך פלוני אינו שייך לעניין (material) לא תיתכן, שכן גילוי מסמך בתצהיר המסמכים כמוהו כהודאה שהמסמך שייך לעניין.'

בדעה זו מחזיק גם ד"ר וינוגרד בספרו תקנות סדרי הדין כרך ראשון (מהדורה מעודכנת 1998) 304, כי גילוי קיומו של מסמך בתצהיר כמוהו כהודאה ברלבנטיות שלו לעניין נשוא התובענה (כן ראה בג"צ 490/82 בל"ל נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לז(4) 578).

בהמשך, קובעת תקנה 114א, כי אי-הענות לדרישה כאמור לעיון במסמך, תביא להיעדר יכולתו של המחזיק בו מלהגישו כראיה במסגרת התובענה. זאת, כסנקציה נוספת העומדת לרשותו של דורש העיון על זו הקבועה בתקנה 122 למחיקת התביעה (וראו, גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה חמישית, 1999) 168). על-פי תקנה 115 נתונים לבעל דין כנ"ל 7 ימים בלבד למתן תשובה לדרישה מסוג זה. תקנה 116 מסמיכה את בית-המשפט להעניק צו לטובת הדורש עיון במסמכים. מאידך גיסא, כעולה מן האמור בתקנה 119, עומדת למחזיק המסמך טענת חסיון מפני הצגת מסמך לעיון, אם זו תתקבל על-ידי בית-המשפט.

5.2 הסירוב לביצוע הצו

כזכור, התנגדו התובעים להצגת המסמכים לעיון מטעמי רלבנטיות ומטעמי חסיון. דא עקא, שהחלטות בטענות אלה כבר ניתנו על-ידי שתי ערכאות בזו אחר זו.

כב' השופטת רביד קובעת בהחלטתה כדקלמן:

'עיון בכתב התביעה מגלה, כי התובעים אומדים את נזקיהם בהתבסס על הכנסותיהם מגידול פרגיות והודנים ועל הוצאותיהם השונות לרבות שכר עבודה של פועלים. משכך לא ניתן לומר, כי הדרישה לקבלת דיווחי מס הכנסה, הצהרות הון, קבלות ותלושי משכורת של עובדים, אינה רלבנטית לשאלות שבמחלוקת.'

עוד הודגש, כי תשומת ליבה של השופטת ניתנה אף לכך שהמדובר במסמכים עליהם בוססה חוות-דעתו של המומחה מטעם התובעים.

משהועלתה טענה זו ועליה הוספה טענת החסיון בפני כב' השופט הנדל, הריהו קובע מפורשות:

'כתב התביעה הפך את המסמכים המבוקשים לרלבנטים לאור היות המבקשים 2 ו- 3 תובעים בתיק העיקרי לפיצוי כספי תוך חישוב המסתמך בין היתר על הכנסותיהם... טענת החסיון אינה מבוססת אלא הינה טענה סתמית ללא פירוט. אין לתובע במשפט אזרחי זכות מוקנית לחסיון דו"חות ההכנסה שלו.'

והנה, לא זו בלבד שהמסמכים דנן נובעים ועולים מתוך תצהיר הגילוי של התובעים ועניינם נדון במסגרתן של שתי ערכאות שונות, שבים ומעלים האחרונים טענות אלו בפני בפעם השלישית.

הגם ששוכנעתי, כי אין בהן כל ממש, שומה עלי לשוב ולהזכיר, כי עצם עריכת דיון בגינן כעת, אין בו אלא פגיעה בהליך השיפוטי התקין, כדברי כב' השופט ממן בהקשר דומה:

'ככל הידוע לי לא הוגשה בקשת רשות ערעור על אותה החלטה ועל-כן, כל עוד לא בוטלה, יש לקיימה בלי ערעור ובלי פקפוק. אין זו משום שהיא צודקת, דווקא, אלא משום שהיא ההחלטה האחרונה הקיימת. החלטות יש לקיים, והחלטות סופיות שניתנו לאחר שמיעת טענות שני הצדדים, אין לתקוף אלא בדרך של ערעור, ובית-המשפט שירשה ולו פעם אחת להרהר אחר החלטתו הסופית, כאילו עשה את מלאכתו פלסתר.' (בש"א 239/98 עיריית נצרת עילית נ' בנה"פ, דינים מחוזי כו(9) 550)

התוצאה היא, איפוא, שהתובעים לא הצביעו על כל טעם בגינו יש להתיר להם להמשיך ולעמוד בסירובם מלקיים את הצו לעיון במסמכים. בנסיבות המתוארות דנן עולה, כי חרף קביעותיהם של שני שופטים לעומק טענותיהם, לא נמנעו התובעים מלאחוז בהן שוב, תוך "ערעור" על החלטותיו הקודמות של בית-המשפט. אין זאת, כי אם להראות בעליל על היעדר כוונה מצד התובעים מלקיים את הצו כלל."

ב- ת"א (חי') 8353/04[11] קבעה כב' השופטת חנה לפין-הראל כי על-פי תקנה 114א לתקסד"א כאשר אי-הגילוי לא נעשה בזדון ובעל הדין נתן הצדק סביר למחדל, הרי לא תחול הסנקציה הקבועה בתקנה כאמור ובעל הדין יוכל להגיש את המסמך[12].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 62803/06[13] קבעה כב' השופטת אושרי פרוסטֿֿפרנקל כי "המשיבים צרפו לכתב ההגנה 6 נספחים ובתצהיר עדות הראשית מטעם המשיב 2 צורפו כ-8 נספחים על פני עמודים רבים שאין בינם ובין המסמכים שצורפו לכתב ההגנה שום קשר ובהתאם לתקנה 114א לתקנות סדר הדין האזרחי יש להוציאם מתיק בית-המשפט".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 154928/07[14] נפסק מפי כב' השופטת אביגיל כהן:

"1. המבקשים הגישו בקשה ולפיה יש להוציא מתצהירי העדות הראשית של המשיבה מספר מסמכים אשר לא גולו בתצהירי גילוי המסמכים וזאת בהתאם לתקנה 114א לתקסד"א.

2. המבקשים ציינו בבקשתם את ההליכים המקדמיים הרבים שהתנהלו באשר לגילוי מסמכים בתיק זה, ועל-כן טענו, כי משנמנעה המשיבה לגלות את המסמכים הללו, אין מקום לאפשר לה להגיש אותה כראיה בדרך של "הגנבה" כנספחים לתצהירים מטעמה של המשיבה.

3. המשיבה הגיבה לבקשה וטענה, כי מדובר בניסיון לא הוגן של המבקשים לחסום את המשיבה כדי למנוע את הפרכת תביעת המשיבה ולהסתיר מבית-המשפט עובדות ומסמכים הפועלים לרעת המשיבה.

4. עוד טענה המשיבה, כי במקביל להגשת הבקשה דנן, ביקשה המשיבה להגיש חוות-דעת מטעמה ותצהירים נוספים שלא הוגשו עד כה ועל-כן, לא ברור, מדוע אין לאפשר למשיבה להגיש את המסמכים הללו.

5. בתגובה התייחסה המשיבה לגופו של עניין לגבי כל מסמך ומסמך שהוצאתו התבקשה מהתצהירים.

6. המבקשים בתשובתם ציינו, כי מכל התגובה הארוכה של המשיבה ניתן לראות, שאכן המסמכים הללו לא גולו בתצהירי הגילוי המסמכים של המשיבה והתגובה עוסקת רובה ככולה בתירוצים שונים שמובאים על-ידי המשיבה על-מנת לתרץ את מחדלה.

7. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה יש לדחות את הבקשה.

א) על-פי תקנה 114א לתקסד"א רשאי בית-המשפט לאפשר הצגת מסמך כראיה גם אם הוא לא גולה בצו-גילוי המסמכים וזאת לאחר שבית-המשפט נוכח כי היה לבעל הדין הצדק סביר למחדלו.

ב) במקרה דנן, לא אפרט את הסבריה של המשיבה לגבי כל סעיף וסעיף (כפי שפורט בתגובה שלה), אך ניתנו הסברים.

במקרה דנן, מדובר בשלב שבו טרם החלה שמיעת ההוכחות בתיק.

המסמכים צורפו לתצהירי העדות הראשית.

מועדי ההוכחות בתיק דנן קבועים לחודש יולי 2007 ויש די זמן והותר על-מנת לבדוק את אותם מסמכים.

ג) יש לציין, כי איפשרתי במסגרת בש"א 154927/07 בהחלטתי מהיום, למבקשים להגיש חוות-דעת מטעמם וכן תצהירי הזמה.

היה והמבקשים סבורים, כי בעקבות המסמכים שמוזכרים בעתירה לבקשה דנן, ושלא גולו בתצהיר גילוי המסמכים, קיים צורך להגשת תצהיר משלים מטעמם באשר למסמכים הללו, הם יוכלו לעשות כן בתוך 30 יום מהיום.

ד) בדרך זו, תהיה אפשרות להגיע, ככל האפשר לחקר האמת, מבלי לשלול מצד כלשהו את זכויותיו.

8. לסיכום:

א) הבקשה נדחית."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 63101/03[15] נפסק מפי כב' השופטת נועה גרוסמן:

"הכרעה בנושא התצהיר הראשון:

לאחר שקילת עמדות הצדדים, אני קובעת כדלקמן:

יש לבחון את השאלה האם מסמכים שלא נכללו במסגרת הליך גילוי המסמכים, ברי צירוף בשלב הראיות.

במקרה דנן, המסמכים לא הוגשו בשלב שמיעת הראיות הפרונטאלי, אלא צורפו לתצהירי העדות הראשית.

כלומר הצד שכנגד נחשף למסמכים מראש, לפני שלב הכנת החקירה הנגדית.

עם זאת, יש לקחת בחשבון כי הוא לא היה מודע אליהם בעת שהכין את תצהיריו שלו, ולא יכול היה להתייחס אליהם.

תקנה 114א לתסד"א התשמ"ד-1984, קובעת כי כלל הוא, כי בית-המשפט לא יאפשר לבעל דין להגיש מסמך שלא גולה במסגרת הגילוי.

עם זאת, התקנה מתירה בתנאים מסויימים צירוף מסמכים שלא גולו בשלב גילוי המסמכים, כראיה בתיק גופו. ...

בית-המשפט אינו מחיל את הסנקציה, ואינו שולל הגשת מסמכים שלא גולו בגילוי המסמכים, כאשר המחדל לא נגרם בזדון.

ראו ע"א 270/86 רגובי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק, פ"ד מה(1) 620.

לאור הלכה זו, נבחן את הטענות הנוגעות לגילוי נספחי התצהיר הראשון.

אשר למסמכים שצורפו כתשתית לתצהירו של רואה חשבון אריה שריג, מקובלת עלי הטענה, כי רואה החשבון השתית את תצהירו, ואת גרסתו על יסוד מסמכים אלו אשר היו בידיו ולא בידי התובע.

מכל מקום, התצהיר כמו גם הנספחים, הם ברי תקיפה בהליך של חקירה נגדית ומכאן יש להתירם.

אשר לנספחים לתצהירו של התובע עצמו.

נספחים ב', ד' ו- י' הם קטעי עיתונות. הרלבנטיות שלהם וקבילותם כשלעצמם מוטלת בספק.

עם זאת, אינני רואה לנכון להורות על משיכת הנספחים הללו מן התצהיר בשלב דיוני זה.

ההכרעה בדבר קבילותם ומשמעותם תעשה על-ידי שופט ההוכחות.

באשר לשלב הנוכחי, אני מאמצת את גישת התובע, כי מאחר ומדובר בקטעי עיתונות ואינטרנט, הפתוחים לעיון הציבור, ניתן לצרפם בתצהיר ללא התייחסות מוקדמת בהליכי גילוי מסמכים.

אשר לנספח ה' לתצהיר, המכתב התקבל על-ידי התובע לאחר שהגיש את תצהיר גילוי המסמכים, אך בטרם הגיש את תצהיר העדות הראשית מטעמו.

לפיכך, הגשת המסמך כנספח לתצהיר אינה ראויה ואני מורה על משיכתו מן התצהיר.

אשר לנספח ו' לתצהיר, גם נספח זה לא גולה בתצהיר גילוי המסמכים ולמעט הטענה כי מדובר במסמך חיוני, לא מצאתי שוב הסבר ענייני בתגובה לשאלה, מדוע לא מצא התובע לנכון להודיע לצד השני על דבר קיומו ועל ההסתמכות עליו.

על-כן, גם מסמך זה אני מורה למשוך מן התצהיר.

לסיכום סוגיה זו, נספחים ה' ו- ו' לתצהירו של התובע, יימשכו מן התיק.

כל יתר הנספחים, יישארו על כנם."

_____________
[1] בש"א 3210/05 דוד כהן נ' ר.ס. סיטי ניהול בע"מ, פדאור 05(25) 340 (2005).
[2] בר"ע 2715/05 גז קרתי בע"מ נ' סי-גז בע"מ, פדאור 05(25) 695 (2005).
[3] א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית).
[4] ע"א 447/92 רוט נ' אינטרקונטיננטל, פ"ד מט(2) 102 (1995).
[5] בש"א 1320/05 בנק הפועלים בע"מ נ' אוסאמה שיבלי, פדאור 05(26) 201 (2005).
[6] רע"א 2362/90 הלבור תעשיות בע"מ נ' מיליקובסקי, פ"ד מד(4) 285 (1990).
[7] ראו תקנה 114 העוסקת בעיון ומדברת, בדומה לתקנה 113, על דרישה "בכל עת". רע"א 8221/05 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שרותי בריאות כללית, פדאור 05(25) 504 (2005).
[8] ת"א (חי') 787/99 ארי כץ ואח' נ' עיריית הרצליה, תק-מח 2003(3) 295, 301 (2003); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 170; ת"א 41030/04 עזר שרה נ' פורת שובל אובי, פדאור 04(22) 533 (2004).
[9] ת"א 1370/99 אבני בועז בע"מ נ' מרכז הספורט בטכניון בע"מ, פדאור 04(14) 434 (2004).
[10] בש"א 523/99 יד נתן מושב עובדים של העובד הציוני להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ נ' מ.מ. סגל בע"מ, פדאור 99(8) 564 (1999).
[11] ת"א (חי') 8353/04 אילנה שוורץ נ' ד"ר יהודה אולמן ואח', תק-של 2007(4) 1788 (2007).
[12] ראה גם ע"א 270/86 רגובי נ' תנובה מרכז שיתופי לשיווק, פ"ד מה(1) 620 (1990).
[13] ת"א (ת"א-יפו) 62803/06 בולדה נירה ואח' נ' יקותיאלי רום ואח', תק-של 2007(3) 22939 (2007).
[14] בש"א (ת"א-יפו) 154928/07 מ.ח. אודין בע"מ ואח' נ' מחשוב ישיר מערכות בע"מ, תק-של 2007(2) 2553 (2007).
[15] ת"א (ת"א-יפו) 63101/03 אלסוונג לס נ' חברת אופיסופט בע"מ ואח', תק-של 2007(1) 20737 (2007).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תנאים לקבלת ראיה