צו לעיון במסמכים

תקנה 116 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:

"116. צו לעיון במסמכים (127) (תיקון התש"ן)

לא ציית בעל דין לדרישה שנמסרה לו לפי תקנה 114, רשאי בית-המשפט או הרשם, לבקשת בעל הדין שמסר את הדרישה, ליתן צו לעיון במסמכים ולהעתקתם במקום ובדרך שייראו לו."

אימתי יפנה בעל דין אל בית-המשפט כדי לבקש צו לעיין במסמכים?

אין בעל דין זקוק לצו בית-המשפט אלא בשני מקרים. האחד, אם שלח לבעל דין אחר דרישת עיון בהתאם לתקנה 114 לתקסד"א, ולא נענה. השני, אם חפץ לעיין במסמך שלא נזכר לא בכתב טענות ולא בתצהיר של בעל דין אחר. במקרה הראשון דנה תקנה 116 לתקסד"א ואילו המקרה השני נדון בתקנה 117 לתקסד"א.

י' זוסמן כותב בספרו[1] כי:

"המסמך יכול שיהיה חסוי, או שאין לבעל הדין שליטה עליו, ויתכן שיהא פטור מלהציגו, אך גילוי קיומו חובה, אפילו יטען לחיסוי... המצהיר אינו יכול להיקרא לחקירת שתי וערב, ואף אין מרשים ליריבו להוכיח בראיות אחרות, שהתצהיר אינו מגלה את כל האמת לאמיתה, ובלבד שיהיה ערוך כחוק, היינו, שנחזה לגלות את הכל בהתאם לטופס 11. אך זכות אחת נשארה בידי מי שביקש צו-גילוי מסמכים, ואינו מסתפק בתצהיר שקיבל. כאשר יש בידו להראות מתוך התצהיר עצמו, כי ברשותו של המצהיר מצויים מסמכים שלא גילה (או שהיו ברשותו קודם לכן, כי גם אז חייבים הם גילוי), יכול בית-המשפט לחייב את המשיב במתן תצהיר נוסף... עוד תקנה שעניינה גילוי מסמכים, היא תקנה 113, ותקנה זו מכוונת לגרוע – אמנם אך במידה מצומצמת ביותר – מ'סופיות' התצהיר אשר הגיש בעל דין שנצטווה לגלות מסמכים בהתאם לתקנה 112. אמרנו, שהתצהיר, אם היה ערוך כחוק, אינו משמש נשוא לחקירת שתי וערב, והמבקש חייב לקבלו כמות שהוא. אך הוא יכול לפנות לבית-המשפט (או הרשם) בתוקף תקנה 113, ולבקש צו המחייב את המשיב להשיב בתצהיר, אם אמנם מצויים המסמכים ברשותו, ואם היו מצויים, אימתי יצאו מרשותו ומה נהיה עליהם. אולם כדי שתצליח בקשה כזאת, חייב המבקש לציין בבירור מסמך מסויים או מסמכים מסויימים – ולא סוג של מסמכים, בדרך-כלל. הזכות לדרוש עיון במסמך ניתנה לבעל דין בתקנה 114(א), והיא מותנית בכך שהמסמך נזכר בכתב טענותיו של בעל דין אחר, או בתצהירו."[2]

ב- ת"א 24395/99[3] נדונה בקשה לאפשר עיון בדו"ח חקירה ובדו"ח השמאי. נפסק מפי כב' השופטת אגי זהבה:

"תקנה 114 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי בעל דין רשאי לבקש מבעל דין אחר לעיין במסמך שנזכר בכתבי טענותיו ובתצהיריו ולהעתיקו. תקנה 120 לתקנות קובעת כי בית-המשפט או הרשם לא יתן צו למסירת שאלון או לגילוי מסמכים או לעיון במסמכים, אלא-אם-כן היה סבור שיש צורך בכך כדי לאפשר דיון הוגן או כדי לחסוך בהוצאות. מאידך, קיימת האפשרות כי צד יתנגד לאפשר עיון במסמכים בטענת חסיון.

ביסוד ההליך המשפטי עומדת חשיפת האמת (רע"א 6546/94 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' אזולאי, פ"ד מט(4) 54). עיקרון זה מונח בבסיס דיני הראיות. יחד עם זאת, הדין הכיר במצבים של חסיון, במקרים מיוחדים וחריגים (רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516). כך למשל, מסמך שהוכן לקראת משפט נהנה מחסיון מפני גילוי (רע"א 6546/94 הנ"ל). הטעם העיקרי העומד ביסודו של החסיון הינו הרצון לאפשר לאדם להכין עצמו לקראת משפט כשהוא חופשי מהחשש כי הכנתו תיחשף בפני יריביו (ראה רע"א 1412/94 הנ"ל). החסיון חל גם על חומר שהוכן על-ידי אדם שלישי לבקשת עורך-דין או לקוחו (ע"א 327/68 זינגר ואח' נ' ביינון ואח', פ"ד כב(2) 602).

בעבר, די היה על הטוען חסיון להראות שאחת מן המטרות שעמדה ביסוד הכנת המסמכים היתה הליכים משפטיים צפויים, על-מנת להחיל עליהם את דין החסיון (ע"א 407/73 מאנשיר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד כט(1) 169. ת"א (ת"א) 99378/98, בש"א 115828/99 יעקב בוגנים נ' כלל חב' לביטוח בע"מ, דינים שלום טו 532).

כיום לפי רע"א 1412/94 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' עפרה גלעד, פ"ד מט(2) 516 הנ"ל:

'... אין די בכך שאחת המטרת המשניות שעמדו ביסוד הכנת המסמך היא הצפי של ההליך המשפטי, לדעתנו, תנאי לתחולת החסיון הינו כי המטרה העיקרית או הדומיננטית בהכנתו היתה ההכנה לקראת משפט.'

6. דוח"ת החקירה

בתביעות כגון דא, דו"ח חקירה נערך מעצם טבעו מתוך מטרה להתגונן ולהדוף טענות אפשריות של מבוטח. מכאן שניתן לומר כי המטרה הדומיננטית שבעריכת מסמך זה הינה הליכים משפטיים צפויים.

יחד עם זאת כבר נפסק על-ידי כב' השופט ש' לוין ב- רע"א 4249/98 שמעון סויסה נ' הכשרת הישוב חב' לביטוח בע"מ, דינים עליון נז 364 (להלן: "פסק-דין סויסה") כי:

'שיקול-דעתו של בית-המשפט בישראל, אם לדחות את העיון בראיה למועד אחר אם לאו, הוא בלתי-מוגבל והוא תלוי בנסיבות העניין, במחלוקת בין בעל הדין כפי שהיא נתגבשה בכתבי הטענות ובצפי של בית-המשפט לפי החומר שלפנינו לגבי הסתברות קיומן של נסיבות שבהן ניתן לשער שעיון מוקדם במסמכים על-ידי בעל דין לא ישרת את מטרת הצדק.'

בענייננו, המחלוקת בין הצדדים כעולה מכתבי הטענות הינה רחבת הקף, שכן הנתבעת הכחישה הן את עצם אירוע הגניבה, הן את חבותה על-פי הפוליסה והן את הנזק הנטען. האם בנסיבות אלו, מתן עיון מוקדם בדו"חות החקירה לא ישרת את הצדק?

אומר בית-המשפט בפסק-דין סויסה כי:

'... במקרה מתאים רשאי בית-המשפט לעשות שימוש בסמכותו לפי תקנה 119, לעיין בעצמו במסמך ולעמוד על הפער הקיים בין העובדות, כפי שפורטו בכתב התביעה, לבין תיאור העובדות כפי שהוא מופיע בראיה שבמחלוקת.'

לאחר עיון בדו"חות החקירה בדיון הקרוב, תינתן החלטה באשר למועד בו יתאפשר לתובעת העיון בדו"חות אלו.

7. דו"ח שמאי

בעת עריכת דו"ח השמאי, לא ההסתברות הממשית להליכים משפטיים היתה המטרה הדומיננטית אשר לשמה נערך בדו"ח שמאי. ייתכן אמנם כי זו היתה המטרה המשנית, אך המטרה הדומיננטית היתה בירור חבות הנתבעת כלפי מבוטחתה.

מבוטח נוקט באמצעים שונים על-מנת לברר את חבותו. כך רשאי הוא למנות שמאי על-מנת לאמוד את הנזק שנגרם למבוטח. השמאי מגבש עמדתו ומייעץ לחברת הביטוח כיצד עליה לפעול.
דו"ח השמאי בענייננו הוצא ביום 20.10.98 בעוד הפריצה לעסקה של התובעת ארעה ביום 16.08.98, ואילו התביעה הוגשה רק ביום 3.3.99. סמיכות זמנים זו בין מועד הפריצה הנטענת לבין מועד עריכת חוות-הדעת מעיד לכאורה על כך כי בעת עריכת דו"ח השמאי, עמדה בפני הנתבעת שאלת בירור החבות, ולאו דווקא הליכים משפטיים צפויים.

טוענת הנתבעת כי חלקים בדו"ח השמאי עצמו מפנים לדו"ח החוקרים ועל-כן דו"ח השמאי עצמו חסוי. מאחר ובשלב זה לא הוריתי על מתן עיון בדו"חות החקירה, עד לעיוני בהם, תעביר הנתבעת לתובעת את דו"ח השמאי למעט הקטעים המתייחסים לדו"ח החוקרים, תוך 30 יום מהיום. דו"ח השמאי במלואו יוגש לעיון בית-המשפט בדיון הקרוב.

אין צו להוצאות."

ב- ב"ש (נצ') 6167/06[4] נפסק מפי כב' השופטת לילי יונג-גפר:

"1. בפני שתי בקשות מטעם הנתבעים בתיק העיקרי (להלן: "הנתבעים") ליתן צווים לפי תקנה 116 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

אדון בשתי הבקשות במאוחד.

2. במסגרת בש"א 6167/06 מבקשים הנתבעים ליתן צו המופנה לבנק ערבי ישראל בע"מ סניף נצרת לצורך המצאת פירוט בדבר שיקים שנזכרו בתצהירו של התובע;

במסגרת בש"א 6168/06 עותרים הנתבעים ליתן צו המופנה לשלטונות מס הגנה בנצרת, אשר יורה להם להמציא להם העתק מהצהרות ההון של התובע לשנים 1995-1998.

3. ההליכים והעובדות הרלבנטיות לצורך הבקשות

המשיב שהוא התובע בתיק העיקרי (להלן: "התובע"), הגיש תביעה שטרית שמקורה בבקשה שהגיש בלשכת ההוצאה לפועל כנגד הנתבעים לביצוע שיק על סך 14,699 ש"ח אשר נמשך מחשבונם ביום 20.8.96 וחזר בציון אכ"מ (להלן: "השיק").

הנתבעים הגישו ביום 25.2.01 התנגדות לביצוע השטר, וטענו כי השיק נמסר לתובע שהיה מנהל החשבונות של הנתבע, כדי שישלם באמצעותו לשלטונות המס עבור חוב הנתבע. לטענת הנתבע, השיק לא כובד על-ידי הבנק, והתובע מסר לו כי שילם את המס במקומו. על-כן הגיע הנתבע למשרדו של התובע ושילם לו סך של 16 אלף ש"ח בשיקים של אחרים כדי לכסות את החוב.

לדבריו, הבטיח לו התובע כי עם החזרת השייק משלטונות המס – יחזירו לנתבע, אך על-אף שהודה כי השייק הוחזר לו, התחמק בתואנות שונות מלהחזירו לנתבע, ולבסוף אף טען כי השמידו.

התובע, טוען הנתבע, מחזיק בשייק שלא כדין, בחוסר תום-לב וללא תמורה, ומנסה לקבל באמצעותו כספים במרמה ולהתעשר על חשבונו.

4. ביום 1.10.01 התקיים לראשונה דיון בההתנגדות בפני הרשמת בשארה-כרייני, אך בהיעדר הופעה מטעם התובע, ניתנה רשות להתגונן.

ביום 13.11.01 הגיש התובע בקשה לביטול החלטת הרשמת (להלן: "בקשת הביטול") וטען כי הנתבע פנה אליו מספר פעמים בין השנים 95-97 על-מנת שילווה לו כספים. בסופו של דבר, הסכים התובע להלוות לנתבע סך של 23,328 ש"ח בשלושה שיקים אותם פירט בסעיף 3א לבקשתו (להלן: "השיקים"). לדבריו, הנתבע השאיר בידיו בתמורה להלוואות את השיק, והבטיח להמציא לו את שאר סכום ההלוואה במזומן, על-מנת לחסל את חובותיו השוטפים לתובע עבור שירותי הנהלת חשבונות שסיפק לו.

בנוסף, טען התובע כי הלווה לנתבע כספים במסגרת הלוואות נוספות בשנת 1997, אשר גם אותן טרם החזיר.

ביום 28.1.02 ביטלה הרשמת בשארה את החלטתה, והשופטת רים נדאף שדנה בהתנגדות נתנה ביום 10.7.02 רשות להתגונן.

5. למועד דיון ההוכחות שנקבע בפני ליום 25.9.06 הגיעו הנתבעים ובא-כוחם בלבד, מאחר ולא נשלחה למשיב הזמנה לדין. לטענת בא-כוח הנתבעים, קיבל את תצהיר עדותו הראשית של התובע ימים ספורים קודם לכן, בלי שצורפו אליו נספחים, ומצא בו טענות חדשות שעליו לבדקן. כמו-כן ביקש להגיש תצהירים של עדים נוספים, לאור הטענות החדשות שנשמעו בעדותו הראשית של התובע.

בש"א 6167/06
6. במסגרת בקשתו הראשונה טוען המבקש כי עד ליום המצאת תצהיר התובע לא ידע כלל על טענת ההלוואה אשר הועלתה מצידו, וכי לא שמע מעולם דבר או חצי דבר הקשור לשיקים האלה.
בא-כוח הנתבעים פנה לבנק ממנו משוכים השיקים, וביקש פרטים אודותיהם, אולם הבנק התנה את מתן הפרטים בהצגת צו מבית-המשפט. על-כן מבקשים הנתבעים להורות לבנק להמציא העתק צילומי מהשיקים על שני צדדיהם ולפרט האם אכן נפרעו, מתי ולאיזה חשבון בנק שולמו.

7. התובע טוען בתגובתו כי הנתבעים ידעו היטב על קיומה של טענת ההלוואה ועל השיקים אותם פירט בתצהירו כבר בשנת 2001 במסגרת בקשתו לביטול החלטת הרשמת. זאת ועוד. התובע טוען כי כבר במועד הדיון בבקשה הרשות להתגונן בפני השופטת נדאף, היה מוכן התובע להמציא את כל פרטי השיקים, אך בא-כוח הנתבעים לא דרש זאת ואף לא דרש החלפת מסמכים.

עוד טוען התובע כי הנתבעים מעולם לא הגישו תצהיר עדות ראשית, ועל-כן אין להיענות לבקשתו להגיש תצהירים נוספים.

8. אכן צודק בא-כוח התובע כי המדובר במחדל מצידם של הנתבעים ובא-כוחם, שהרי כבר משנת 2001, צויינו פרטי השיקים במסגרת בקשת הביטול של התובע וגם במסגרת הדיון בבקשת רשות להתגונן, ציין התובע לפרוטוקול כי המבקש חייב לו כספים רבים.

לא ברור, איפוא, כיצד זה טוען בא-כוח המבקשים כי רק לאחרונה נודע לו על טענות אלו.

9. עם זאת, לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, החלטתי להיעתר לבקשה וזאת משני נימוקים: הנימוק הראשון נוגע למהותו של עניין, ולמטרה העיקרית שבמשפט והיא – בירור האמת. שעה שהשיקים בהם עסקינן הינם מסמכים מהותיים ורלבנטיים לצורך הוכחת טענות הצדדים, הרי שיש ממש בטענות הנתבעים כי הם דרושים להוכחת דבריהם, ועל-כן יש בדחיית הבקשה כדי לפגוע באפשרות לבירור השאלות השנויות במחלוקת בין הצדדים.

הנימוק השני נוגע לכך כי טרם החלה שמיעת ההוכחות, וניתן לתקן את מחדלם של הנתבעים באי-הגשת בקשתם במועד בהטלת הוצאות.

10. אשר-על-כן, אני מורה לבנק ערבי ישראלי סניף נצרת להמציא העתק צילומי מהשיקים (על שני צדדיהם), ולפרט האם השיקים אכן נפרעו, ואם כן – מתי ולאיזה חשבון בנק שולמו.

בש"א 6168/06
11. במסגרת בקשה זו עותרים הנתבעים לקבל העתק מהצהרות ההון של התובע לשנים 1995-1998 או לחילופין להזמין פקיד מס הכנסה נצרת, אשר מטפל בתיקו של התובע כעצמאי אצל שלטונות מס הכנסה לשם מתן עדות בפני בית-המשפט.

כל זאת מאחר ולטענתם אם אכן נתן התובע הלוואה, היה עליו להצהיר על כך למס הכנסה בהצהרת ההון שהוא מגיש, וזאת על-פי סעיף 135(1) לפקודת מס הכנסה. אשר-על-כן, מבקשים הנתבעים ליתן צו אשר יופנה לשלטונות מס הכנסה בנצרת שיורה להם להמציא העתק מהצהרות ההון.

12. גם לבקשה זו מתנגד התובע וזאת על בסיס שני נימוקים:

האחד – העתק מהצהרות הון יפגע בפרטיותו, והשני – חל איסור על מס הכנסה לחשוף את פרטי הונו של אדם, אלא במידה ויש חשש כי נעברה על-ידי הנישום עבירה על פקודת מס הכנסה (על-פי סעיף 232 לפקודה).

13. הכלל הוא שבהתדיינות אזרחית יש להבטיח גילוי רחב ככל הניתן של מידע רלבנטי למחלוקת הנדונה בבית-המשפט. עם זאת, עיקרון הגילוי אינו עומד לבדו, כנגדו ניצבים ערכים אחרים, ובהם יעילות ההליך המשפטי, והגנה על אינטרסים לגיטימיים של הצד המגלה. אחת מן הנסיבות הרלבנטיות ושבגינן ראוי להרחיב את הליך הגילוי היא תלותו של בעל דין בהליך הגילוי לצורך הוכחת עמדתו (ראה ע"א 2534/02 יהודה שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 195-196).

14. בנסיבות המקרה שבפני, מבקשים הנתבעים לגלות מסמכים שיש בהם משום פגיעה בפרטיותו של התובע. גם אם ובהנחה שיש למסמכים אלה נגיעה לשאלה שבמחלוקת בין הצדדים, הרי התרת גילויים והעיון בהם, כפופה לבדיקה של האיזון בין הזכות לפרטיות, שהינה זכות יסוד אשר המחוקק הקנה לה מעמד מיוחד בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לבין זכותם של הנתבעים לאתר אינפורמציה הנחוצה להם לניהול ההליך המשפטי כנגד התובע כראוי.

15. כידוע, למרות שהזכות לפרטיות הינה זכות יסוד, אין המדובר בזכות בעלת מעמד בכורה, ובכל מקרה יישומה של הזכות כרוך באיזון בין אינטרסים שונים ומנוגדים (תמ"ש (ת"א) 4940/00 א.י. נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2002(2) 79, 82).

עוד יש לזכור כי בצד הוראות החוק להגנת הפרטיות, חלות על בעל דין הוראות תקנות סדר הדין האזרחי הקובעות את חובות בעל הדין לגלות מסמכים, להמציא פרטים, ולחשוף מידע שברשותו, גם אם הוא מפר את הפרטיות. אלא שחובה זו מסוייגת וכפופה לתנאים לפיהם מדובר בחומר רלבנטי למשפט, וכן קיים צורך ממשי בחשיפתו של החומר המוגן לניהול משפט תקין.

16. ב- רע"א 8551/00 אפרופים שיכון ויזום נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 102, ערכה השופטת דורנר אבחנה בין התובע נפגע לעניין הגנת הפרטיות. בעמ' 104-105 לפסק-הדין קבעה השופטת כך:

'... ככלל, תובע אינו יכול להישמע בטענה כי זכותו לפרטיות גוברת על חובתו לחשוף בפני הנתבע ראיות, שהן רלבנטית לבירור התובענה ונדרשות לנתבע לביסוס הגנתו. קנה-המידה שעל פיו ייקבע היקף זכותו של התובע לפרטיות הוא איפוא מידה הרלבנטיות שבמסמכים שגילויים נדרש לבירור המחלוקת.'

בהקשר זה יצויין כי למרות שתקנה 116 לגופה בה עסקינן, אינה קובעת דרישה בדבר רלבנטיות המסמך המבוקש, הרי שמהוראות תקנה 120(ב) ברור, כי בית-המשפט לא ייעתר לבקשה לגלות מסמכים שאינם נוגעים לשאלה הנדונה (ראה רע"א 2534/02 הנ"ל, עמ' 196).

שאלת הרלבנטיות היא שאלה שבשיקול-דעת ועל סוגיה זו נאמר ב- ת"א (י-ם) 600/95 משחטת עוף ירושלים נ' תמ"ז תעשיות, תק-מח 96(3) 342, 343:

'הנוגעים לעניין הנדון, דהיינו, רלבנטיים לעניין (ת"א (ב"ש) 102/91, המ' 1238/91 ק.ד תכשיטי דורינה אילת בע"מ ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד התשנ"ד(3) 102, 108, וכן א' הרנון דיני ראיות (חלק ראשון) 19):

'רלבנטיות או שייכות לעניין הוא דבר שבהגיון... מסתבר שההגדרות אינן מקדמות בהרבה את הבנת מוסד הרלבנטיות, זה עניין שבדרגה המסור לשיקול-דעתו של השופט אשר נדרש לפעול בכוח הגיונו וכאדם סביר.'

17. בשקלי את מידת הרלבנטיות של כל הצהרות ההון במלואן לארבע השנים הנדונות, אל מול הפגיעה בפרטיותו של התובע, מסקנתי היא כי אין בנסיבות העניין הצדקה להיעתר לבקשה.

בהצהרות ההון יש – אם בכלל – נתון אחד ויחיד שיש עמו רלבנטיות לענייננו, והוא, השאלה אם הוצהר על מתן הלוואה אם לאו.

מאידך, הפגיעה בפרטיותו של התובע כתוצאה מחשיפת כל הצהרות ההון, היא בלתי-מידתית לחלוטין, בהתחשב באותו פרט אינפורמציה ספציפי הדרוש לנתבעים.

סבורני שעניין זה יכול לבוא על סיפוקו באמצעי דרסטי פחות מאשר חשיפת מלוא הצהרות ההון, למשל בחיובו של התובע למסור תצהיר בנוגע לדיווח על ההלוואה, ובמידה ודיווח כזה אכן ניתן, להמציא את העתקו.

לאור כל האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה שב- בש"א 6167/06, ומורה לבנק ערבי ישראלי בע"מ, סניף נצרת, להמציא לבא-כוח הנתבעים בתוך 15 יום מהיום העתק צילומי של השייקים המוזכרים בסעיף 5א' ו- 5ב' לתצהירו של התובע מיום 13.11.01, וכן לפרט אם השייקים נפרעו, ואם כן באיזה מועד ולאיזה חשבון שולמו.

בא-כוח הנתבעים יבצע מסירה אישית של החלטה זו לבנק ערבי ישראלי בע"מ.

אני דוחה את הבקשה שב- בש"א 6168/06, אך מאידך מורה לתובע להעביר לבא-כוח הנתבעים בתוך 15 יום מהיום, תצהיר בו יבהיר אם ההלוואות שאליהן התייחס בתצהירו נכללו בהצהרות ההון שהגיש לשלטונות מס הכנסה בשנים 1995-1998, ובמידה וכך היה, יצרף לתצהירו גם צילום של אותם דיווחים.

על-אף האמור בהחלטה, הרי נוכח השיהוי הרב שבהגשת הבקשות על כל המשתמע מכך, אני מחייבת את הנתבעים – המבקשים לשלם לתובע – המשיב, בגין שתי הבקשות, הוצאות ושכר-טרחת עורך-דין בסך 2,500 ש"ח בצירוף מע"מ."

_____________
[1] זוסמן י' סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 432.
[2] ראה גם ת"א 421/97 א.י.ק.ס. תקשורת בע"מ נ' בזק בינלאומי בע"מ, פדאור 00(4) 731 (2000).
[3] ת"א 24395/99 אורלי חתוקה נ' אריה חב' ישראלית לביטוח בע"מ, פדאור 02(12) 591 (2002).
[4] ב"ש (נצ') 6167/06 נסיב ג'עייה ואח' נ' סלימאן מוחמד, תק-של 2006(4) 29465 (2006).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

צו לעיון במסמכים