botox

פיצויים ותגמולים

1. כללי

סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כדלקמן:

"14. פיצויים ותגמולים
תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד ובמידה שנקבע, או אם תשלום כאמור אושר בצו על-ידי שר העבודה ובמידה שאושר."

ככלל, אין תשלום לקופת תגמולים או לקרן פנסיה, באים במקום פיצויי פיטורים,1 אלא אם התקיים אחד מן התנאים המנויים בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. ואלה הם:2

האחד, חל הסכם קיבוצי על המעביד והעובד הקובע כי התשלומים יבואו במקום פיצויי פיטורים;

השני, ניתן אישור בצו על-ידי שר העבודה והרווחה.

בית-הדין עסק רבות בשאלה האם להגדיר את התשלום לקופת תגמולים כסכום המשתלם במקום פיצויי פיטורים או על-חשבונם.

טענה הנסמכת על הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, יש להעלותה כבר בכתב התביעה שאם לא יעשה כן, בית-הדין ימנע מלדון בטענה.3



2. נטל ההוכחה

נטל ההוכחה כי התובע-העובד לא זכאי לפיצוי פיטורין כיוון שהתמלאו תנאי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על כתפי הנתבעת-המעבידה.4

ב-עב' (ת"א-יפו) 1684/03 5 הנתבעים-המעבידים לא הפנו להסכם קיבוצי רלוונטי בו נקבע כי ההפרשות הן "במקום" פיצויי פיטורים ולא "על-חשבון" הפיצויים. לפיכך, קבע בית-הדין כי "משהנתבעים לא הרימו את הנטל המוטל עליהם בדבר טענתם כי ההפרשות שביצעו לזכות התובע הינם "במקום" פיצויי פיטורים ולא "על-חשבונם", נדחית טענתם בדבר היעדר חובה לתשלום פיצויי פיטורים על רקע סעיף 17 להסכם העבודה, זולת תשלום ה-"חוב" לקופה".

סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים מהווה חריג לכלל הקבוע בחוק פיצויי פיטורים ויש לפרשו בצמצום. נטל ההוכחה לכך שהתקיימו כל תנאי סעיף 14 מוטל לפתחו של המעביד, הטוען לפטור מהחובה הקוגנטית, לשלם פיצויי פיטורים.

ב-עב' (יר') 1986/01 6 קבע בית-הדין מפי כב' השופט אייל אברהמי:

"על הנתבעת היה להוכיח עניין זה, בוודאי כאשר התובע טען כל העת שלא קיבל את כל פיצויי הפיטורים להם הוא זכאי. הנתבעת לא הוכיחה כי התקיימו תנאי סעיף 14 ולכן אין לאמר שהסכומים שהופרשו לקג"מ היו "במקום" פיצויי פיטורים אלא רק על "חשבון". יש לשים-לב שלפי "האישור הכללי" אין בו (כאמור בסעיף (3)) כדי לגרוע מזכותו של עובד לפיצוי פיטורים לפי החוק. לא זו אף זו, החוזה האישי הינו משנת 1995 ואילו באישור הכללי נקבע כי יש לערוך הסכם בכתב לא יאוחר משלושה חודשים מתחילת ביצועו ביחס אליו, מה שלא הוכח שנעשה כאן. נציין כי לא ברור מה הסכום שהופרש, מידי חודש בחודשו, והאם נלקח בחשבון השכר הנכון לצורך ההפרשה. יודגש כי על-פי החוזה האישי, הבסיס להפרשות היה "משכורת הבסיס", שעמדה על סכום נמוך מרכיבי השכר הנכון, לצורך חישוב פיצויי הפיטורים כאמור, בסעיפים 11.1 ו 12.7 לחוזה האישי. מכל הנימוקים דלעיל יש לאמר שההפרשות לקג"מ הינן "על-חשבון" ולא "במקום" פיצויי פיטורים."

ב-ע"ע 185/99 7 קבע בית-הדין מפי כב' הנשיא סטיב אדלר:

"8. בכל הנוגע לתקופה הראשונה, בא עניינה של המערערת בגדר תחולתה של הרישא שבהוראתו של סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן גם: החוק) לפיה 'תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה או לקרן כיוצא באלה, לא יבוא במקום פיצויי פיטורים'. בהיעדר ראיה לתחולת הסייג שבסיפא לסעיף 14 לחוק באשר לקיומם של הסכם קיבוצי, או אישור בצו שניתן על-ידי שר העבודה, ואף לא לסייג שבסעיף 15 לחוק בדבר זכאות לגימלה מתוקף חיקוק - אין מתקיימים הפיטורים הנקובים בסיפא שבסעיף 14 ובסעיף 15 לחוק. כיוון שכך, אין ניתן לראות ב-"כספי הצבירה" שפדתה המערערת משירות התעסוקה ככספים הבאים "במקום" פיצוי פיטורים (וראו: דב"ע שם/139-3 מועצת פועלי חיפה - יהושע ירחמיאל ואח', פד"ע יב 365; מאמרו של מנחם גולדברג, "פיצויי פיטורים לזכאים לפנסיה מכוח חוק או למבוטחים במערכת פנסיונית או בקופת גמל", עיוני משפט ט(3) (ספטמבר 1983), 569 והמובאות שם, לענייננו)."

ב-דב"ע נד/3-128, נד/3-133, נד/3-136 8 קבע בית-הדין כי "על הטוען ל-"פיצויי פרישה", בשיעור העולה על זה שבחוק לגבי פיצויי פיטורים, הנטל להוכיח את תביעתו. נטל זה כבד יותר מקום שההסכם עצמו קובע, ששיעור פיצויי הפרישה גבוה מזה שבחוק, שהרי ככלל, התשלומים לקופת גמל בפריט פיצויי הפיטורים באים במקום פיצויי פיטורים, מקום שהתמלאו התנאים לכך בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, ועל-חשבון פיצויי פיטורים, מקום שלא התמלאו התנאים לכך בחוק."9

ב-תב"ע (נצ') נה/3-95 10 קבע בית-הדין כי "בלא קשר לעובדה שפסקנו לעיל שחלק מהרכיבים השנויים במחלוקת דינם כשכרו הרגיל של התובע, לא ניתן לקבל את טענת הנתבעת כי היא יצאה ידי חובתה בביטוח זה, על-פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, וזאת מאחר שהנתבעת לא הוכיחה קיומו של הסכם קיבוצי או אישור של שר העבודה על כך שביטוחו של התובע בא במקום תשלום פיצויי פיטורים".



3. אישור שר העבודה

ב-עב' (ת"א-יפו) 7781/04 11 קבע בית-הדין כי "בגין תקופת העבודה השניה אין התובעת זכאית ליתרת פיצויי פיטורים, נוכח ההפרשות שבוצעו לקרן 'גלעד' וניתן לגביהם אישור שר העבודה לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים".



4. סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים בראי פסיקת בית-הדין

ב-ע"ע 764/07 12 קבע בית-הדין מפי כב' השופטת ורדה וירט-ליבנה כי החברה פטורה מלשלם את ההפרש מכוח סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. בית-הדין קבע כי ממקרא הוראות ההסכם הקיבוצי, עולה כי ההפקדות שמפקידה החברה ל-"מבטחים" ולקופת הגמל "קשת" באות לכל דבר ועניין במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים.

במקרה זה, הסכם הקיבוצי קבע כי המעסיק יפריש עבור כל עובד מדי חודש 6% מהשכר ל-"מבטחים" ו-2.33% מהשכר ל-"מבטחים" או לקופת גמל, ותשלומים אלה יבואו במקום פיצויי הפיטורים.

ב-עב' (ת"א-יפו) 8317/05 13 טען התובע שיש ליתן לסעיף 4.2 להסכם 2004, בהיעדר הסדר על-פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, הינה כי יש לראות בכספים שהופרשו לקרן הפנסיה מבטחים ככספים שבאו אך ורק "על-חשבון" ולא "במקום" כספי פיצויי פיטורים להם היה זכאי בגין פיטוריו.

בקבלו את טענת התובע קבע בית-הדין מפי כב' השופטת חנה בן-יוסף:

"35. באשר לטענה השניה, מקובלת עלינו פרשנותו של התובע לעניין סעיף 4.2 להסכם 2004 (נספח ג' לתצהיר התובע) שלשונו כדלקמן: 'המנהל מצהיר, כי התשלומים לפוליסת ביטוח מנהלים, שהופרשו בגין פיצויי פיטורין (כולל פירותיהם), באים על-חשבון ובמקום פיצויי הפיטורין, ככל שיגיעו למנהל'. אנו סבורים כי הפרשנות שיש ליתן לסעיף 4.2 להסכם 2004, בהיעדר הסדר על-פי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, הינה כי יש לראות בכספים שהופרשו לקרן הפנסיה מבטחים ככספים שבאו אך ורק "על-חשבון" (ולא "במקום") כספי פיצויי פיטורים להם היה זכאי בגין פיטוריו. משכך זכאי התובע להשלמת התשלומים בשיעור 6% מעבר למה שהופרש לפוליסה, לפי שכר אחרון של 12,500 ש"ח."

ב-עב' (ת"א-יפו) 303289/98 14 קבע בית-הדין מפי כב' השופטת לאה גליקסמן:

"25.2. בהתאם לסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, תשלומים לקופת גמל או לקרן פנסיה לא יבואו במקום פיצויי פיטורים, אלא אם נקבע כך בהסכם קיבוצי ובמידה שנקבע. לא נעלם מעיננו כי בסעיף 12 להסכם הפנסיה החל על הצדדים (נספח ג' לתצהירה של אירית פוסק), נקבע כי תשלומי בזק למקפת ולכלל באים במקום חובת תשלום פיצויי פיטורים בהתאם לחוק. אולם, לדעתנו, כאשר מדובר בזכות לפיצויי פיטורים מוגדלים מכוח ההסכם הקיבוצי, ההוראה הקובעת היא ההוראה שבהסכם הקיבוצי. בהסכם הקיבוצי לא נקבע כי הסכומים שבקופות מהווים 100% מפיצויי הפיטורים, אלא נקבע שהעובד זכאי לפיצויי פיטורים מוגדלים, תוך ויתור על הזכויות שהצטברו לזכותו בקרן הפנסיה "מקפת" ובקופת הגמל כלל. מכאן, כי העובד זכאי לתשלום מלוא פיצויי פיטורים מוגדלים מבזק, ובזק זכאית להשבת הסכומים שהצטברו לזכות העובד בגין פיצויי פיטורים במקפת ובכלל. דבר זה עולה גם מחוברת ההסבר לתוכנית הפרישה לשנת 1994 (נספח ה' לתצהירה של אירית פוסק, עמ' 14)."

ב-עב' (חי') 383/01 15 קבע בית-הדין מפי כב' השופטת אביטל רימון- קפלן:

"26. לעניין זה נפסק ב-דב"ע לח/87-3 יאיר שבס נ' בנק הפועלים, עבודה ארצי יא(1), 336, כי:

'כאשר העובד מקבל בפועל מאת קופה או קרן גימלאות, הנזכרים בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, סכום המכסה את פיצויי הפיטורים הסטטוטוריים, פוקעת חובתו של המעביד לשלם פיצויי פיטורים כפי שטען בא-כוח העובד, זוהי ההלכה עוד מהתקופה שלפני קיומו של בית-הדין לעבודה: המ' 360/66 ירון נ' צנובה, פ"ד כ(3), 320, בתחילת עמ' 322. הגיונו המשפטי של סעיף 14 האמור, הוא למנוע נטל כספי כפול על המעביד וזכיה כפולה בפיצויי פיטורים על-ידי העובד.'
(דב"ע לה/3-29, פד"ע ו 288, 297 - מול האות ו)

ומה שקורה, בפועל, כאשר סכום תשלומי המעביד לקרן הגימלאות נמוך יותר מסכום הפיצויים הסטטוטוריים, הוא שמפיצויי הפיטורים שבהם חייב המעביד, מנכים את הסכום שהקופה או הקרן חייבת בו עקב התשלומים שהמעביד הפריש לה 'על-חשבון צבירת פיצויי פיטורים לעובד' דב"ע לה/3-8, פד"ע ו 125, 137 מול האות א'. 'הדגשנו את האמור לעיל, ללמד כי לא כל הפרש סכומים על-ידי המעביד לקופה או לקרן ניתנת לקיזוז מסכום הפיצויים הסטטוטוריים שעל המעביד לשלם לעובד: דב"ע לו/3-34, פד"ע ח 196, בעמ' 112-111 - פסקה 4, התוצאה היא, שאם העובד טוען שמגיעים פיצויים סטטוטוריים בסכום הגבוה מן הסכומים שהצטברו מתשלומי המעביד, לקרן, לא היה יסוד לדחות את התביעה על-הסף בשל הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים'. זאת ועוד, ב-דב"ע נב/217-3 אליו כאמור היפנתה הנתבעת, נדונה השאלה, בעניין הפרשות מעביד לביטוח מנהלים. בית-הדין הארצי בנתחו את הסוגיה קבע:

'משלא מפריש מעביד בחודש מסויים לקרן פנסיה בהתאם לחובה המוטלת עליו, צומחות לעובד שתי עילות: עילה אחת - אכיפה, תביעה לחייב את המעביד להפריש לקרן הפנסיה; ועילה שניה - פיצוי בגין הנזק שנגרם לעובד.

העילות צומחות כתוצאה מאי-הפרשה כל חודש, ולא כתוצאה של אי-מתן המוצר המוגמר, או הפרה צפויה שלא יינתן המוצר המוגמר. העילה נוצרה בגין אי-מימון הזכויות בפוליסת הביטוח, ולא בגלל אי-מתן הזכויות שנקבעו בפוליסת הביטוח.

לעומת זאת, את "המוצר המוגמר" התחייבה לספק "הסנה", באמצעות פוליסת הביטוח שהוציאה לכל מערער, ואשר תמומן על-ידי הבנק.

אם לא יהיה בידי "הסנה" אפשרות לממש את התחייבויותיה שנקבעו בפוליסת ביטוח מנהלים, אין התחייבות עצמית של הבנק לשלם את הסכומים הללו.

כמו-כן, חילוקי-דעות בדבר מימוש פוליסת הביטוח יהיו בין "הסנה" לבין כל מערער-מבוטח. אין הבנק רשאי להסכים בשם "הסנה" על תשלום הזכויות שנקבעו בפוליסת הביטוח למבוטח.

לאור האמור לעיל, כלפי "הסנה" קמה העילה בעת שהמערערים יהיו זכאים ל-"מוצר המוגמר".'

27. ענייננו, וכמבואר לעיל, ה-"מוצר המוגמר" הוא פיצויי פיטורים מכוח חוק מגן, ועל-פי השיעורים שנקבעו באותו חוק.

החובה ל-"ספק" מוצר מוגמר זה מוטלת, בראש ובראשונה, על המעביד מכוח חוק פיצויי פיטורים.

הפרשות חלק המעסיק לקרן פנסיה או קופת גמל, הן אחד הכלים לקיים באופו חלקי או מלא חובה זו, ואולם תביעת עובד לפיצויי פיטורים או הפרשי פיצויי פיטורים, הינה קודם-כל תביעה כלפי המעביד מכוח חוק, ולא תביעה מכוח הסכם קיבוצי לבצע את ההפרשות בגין חלק הפיצויים לפוליסת הביטוח או קרן הפנסיה.

28. אשר-על-כן, דין טענת הנתבעת כי יש למנות את מרוץ ההתיישנות בכל הנוגע לזכות להפרשי פיצויי פיטורים מכוח החוק, החל מן המועד שבו היה על הנתבעת להפריש כספים בגין חלק פיצויי הפיטורים לקרן הפנסיה להידחות.

29. אשר-על-כן, התוצאה מן האמור לעיל, שדין טענות הנתבעת באשר להתיישנות התביעה שבנדון להפרשי פיצויי פיטורים - להידחות."

ב-עב' (יר') 2216/98 16 קבע בית-הדין מפי כב' השופט אייל אברהמי:

"השלמת פיצויי פיטורים

תביעתו החלופית של התובע, באם לא תתקבל תביעתו לקבל פנסיה תקציבית, היא להשלמת פיצויי פיטורים. זאת, מאחר ולפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים) תשלום לקרן כלשהי לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא-אם-כן תשלום כאמור אושר על-ידי שר העבודה. לטענת התובע, אישור שכזה לא קיים ולכן הכספים שהופרשו לביטוח המנהלים בגין פיצויי פיטורים הינם על-חשבון פיצויי הפיטורים ולא במקומם, ולכן יש להשלימם. טענת הנתבע היא כי הוא קיבל בעבר אישור שכזה, אולם כנראה שהוא אבד במהלך השנים.

בפסיקה נקבע כי השאלה האם יש לראות פרישה מהעבודה כפיטורים תלויה בנסיבות הפרישה. דהיינו, אם הזכות הפנסיונית הוסדרה הסדר מקיף, אין לראות את סיום יחסי העבודה כפיטורים, אלא כסיום יחסים חוזיים בדרך מוסכמת. במקרה כזה, מאחר שלא מדובר בפיטורים, לא קמה לפורש מהעבודה זכאות לפיצויי פיטורים. רק אם פרישת העובד נעשתה שלא במסגרת של מערכת פנסיונית, החוק מתייחס לסיום יחסי העבודה כלהתפטרות, או פיטורים, שיכול והם מזכים בפיצויי פיטורים. רק במקרה בו רואים את סיום יחסי העבודה כהתפטרות או פיטורים יש להיזקק לסעיף 14 של חוק פיצויי פיטורים (וראה: בג"צ 739/79 פלתורס בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד לד(3), 122; דב"ע נג/3-202 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' רות בליץ, פד"ע כו 528; דב"ע מד/3-18 גקט יעקב ואח' נ' מקורות בינוי ופיתוח בע"מ, פד"ע טו 294; דב"ע מא/3-115 ישיבת בני עקיבא "אוהל משה" נ' זגורי שמחה, פד"ע יג 171; דב"ע שם/3-139 מועצת פועלי חיפה נ' יהושע ירחמיאל ואח', פד"ע יב 365).

במקרה דנן, זכויותיו הפנסיוניות של התובע הובטחו במלואן דרך הסדר כולל במסלול של ביטוח מנהלים, כפי שבחר. מאחר שכך, אין לראות בסיום יחסי העבודה בין התובע לנתבע כפיטורים, וכתוצאה מכך, לא קמה לתובע אף זכות לכאורה לפיצויי פיטורים, ואין אנו נדרשים להוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים במקרה דנן.

סיכומו של דבר, מסלול ביטוח המנהלים הינו מסלול לגיטימי, הנושא יתרונות וחסרונות, כמו גם מסלול הפנסיה התקציבית. לא ניתן לבחור בשני המסלולים בו זמנית, אלא יש לבור אחד מהם וללכת עימו עד תום המסלול, למרות שייתכן ויהיו נקודות זמן מסויימות בהן המסלול האחר יהיה זה שיעניק לעובד תנאים המיטיבים עימו. התובע בחר במסלול ביטוח המנהלים, ואין הוא יכול כעת, משנוכח לדעת כי לאחר מעשה ובנסיבות הספציפיות יכול והפנסיה התקציבית היתה מעניקה לו יותר, לטעון כי הוא לא היה מודע לבחירתו וכי הוא זכאי לבל פנסיה תקציבית. אשר-על-כן, תביעתו של התובע נדחית."

ב-עב' (יר') 1578/99 17 קבע בית-הדין כי "מאחר שהנתבעת הפרישה עבור התובעת תשלומים ל-"מבטחים" כאמור בסעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, על הנתבעת לשלם לתובעת השלמת פיצויי פיטורים בשיעור של 28% מסכום זה. יש לדחות מכל וכל את טענות בא-כוח הנתבעת כי אין לתובעת כל זכות לקבל את הסכומים שהופקדו במבטחים, וכי מדובר בכספים השייכים לנתבעת (סעיף 31 לסיכומים). לא ברור על מה מבוססות הטענות הנ"ל".

ב-עב' (ב"ש) 920176/97 18 קבע בית-הדין מפי כב' השופט אייל אברהמי:

"סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 (להלן: חוק פיצויי פיטורים) קובע כי ככלל אין לראות תשלומים לקופת תגמולים, קרן פנסיה וכיו"ב כבאים במקום פיצויי פיטורים. חריגים לכלל הם מקרים בהם נקבע כך בהסכם הקיבוצי או באישור שר העבודה. לטענת התובעת, חריגים אלו לא התקיימו בעניין דנן.

מה גם שההפרשות שבוצעו עבור מבטחים לא היו עבור פיצויי פיטורים. יתרה מזו, התובעת לא קיבלה את התשלומים האמורים ממבטחים...

פיצויי פיטורים

5. הצדדים הסכימו כי פיצויי הפיטורים להם היתה התובעת זכאית עם פיטוריה היו בסך 38,960 ש"ח. אין כאמור חולק כי הסכום של 20,139 ש"ח שולם לתובעת על-חשבון פיצויי פיטורים. ההפרש הינו, איפוא, 18,821 ש"ח.

מעיון במסמכים השונים עולה כי הסכום שנצבר בקרנות - קג"מ ומבטחים, כפיצויי פיטורים עולה על ההפרש הנ"ל.

6. נציין כי לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, בשים-לב לכך שההפרשות לקרן נקבעו בהסכם הקיבוצי, הרי שייתכן ודי היה בהם על-פי הדין. הצדדים לא טענו בעניין זה ולפיכך אין מקום לענות בו.

7. הנוהג הקיים הוא כי עם סיום עבודתו של עובד במקום עבודה מסויים, נתונות בידיו שתי אפשרויות לעניין הכספים שנצברו לזכותו בקופות הגמל בגין תשלומי פנסיה או פיצויי פיטורים. האפשרות הראשונה היא להשאיר בקופת הגמל את הכספים שנצברו בה לזכותו, ועם התמלא התנאים הנדרשים, לקבל כספים אלו כתשלום פנסיה חודשי. האפשרות השניה הינה שעם סיום עבודתו יקבל, בסכום חד-פעמי, את הכספים שנצברו לזכותו. אפשרות זו ניתנת למימוש כאשר המעסיק נותן לעובדו מכתב שיחרור הכספים המופנה לקופת הגמל אשר תוכנו הוא כי אין למעביד התנגדות שהכספים ישוחררו לעובד.

במקרה דנן, לא הוכח כי התובעת ביקשה מהנתבעת שתיתן לה מכתבי שחרור ביחס לכספים בקרנות (להלן: מכתבי שחרור). על התובעת להחליט כעת באיזו משתי הדרכים ברצונה לילך, ואם רוצה היא לילך בדרך השניה של שחרור חד-פעמי של הכספים עליה לבקש מהנתבעת מכתבי שחרור, ועל הנתבעת לתת לה מכתבים שכאלו על-פי דרישתה.

לאור האמור, תביעת התובעת להפרש פיצויי פיטורים נדחית."

ב-תב"ע (יר') נו/2-41 19 קבע בית-הדין כי "במקרה שלפנינו לא חל על הצדדים כל הסכם קיבוצי או צו הרחבה הקובע חובת הפרשה לקרן פנסיה או קופת תגמולים, ואף הנתבעת לא הוכיחה כי ביצוע ההפרשות עומד בכללים שקבע שר העבודה (הסכם בכתב בין העובד למעביד ובו הסכמת העובד להסדר). יתר-על-כן הנתבעת אף לא הוכיחה מהו הסכום אשר שולם לתובע על-חשבון הפצויים עם מותו של המנוח אלסיאד בשנת 1986. אשר-על-כן, יש לראות בסכומים ששולמו לתובע הן בהפרשות למבטחים והן בהשלמה עם פיטוריו כסכומים ששולמו על-חשבון פיצויי הפיטורין ולא במקומם".

ב-עב' (ת"א-יפו) 31056/95 20 קבע בית-הדין מפי כב' השופטת ס' ורדה:

"סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים קובע כי:

'תשלום לקופת תגמולים, לקרן פנסיה.. לא יבוא במקום פיצויי פיטורים אלא אם נקבע כך בהסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד במידה שנקבע...'

על סעיף זה ומשמעותו אמר בית-הדין בעבר כי הדרך בה נקט המחוקק בסעיף 14 היא השארת ההחלטה בידי הצדדים הנוגעים בדבר, שעה שהם מנהלים משא-ומתן בדבר כריתתו או חידושו של הסכם קיבוצי, שיסדיר את מכלול הזכויות והחובות ההדדיות, זוהי שעת הכושר לשקול את משקלם הסגולי של פיצויי פיטורים לעומת שאר זכויות של העובדים (דב"ע לב/3-22, פד"ע ד 113, 119) וכן אין בית-הדין בוחן מבחינה כמותית, אם עלות ההפרשה לקרן הפנסיה זהה לזאת שבגין פיצויי פיטורים או פחותה ממנה (דב"ע שם/4-9, פד"ע יב 8, 22).

בענייננו, ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים קובע בפרק ד' בסעיף 2ב כי:

'החל מיום 1.11.90 יבואו "דמי התגמולים" כאמור בסעיף-קטן א' לעיל, במקום התנאים הסוציאליים ויתר התשלומים שבפרקים ד' עד ו' (ועד בכלל) להסכם הקיבוצי המקורי לגבי כל העובדים על כל סוגיהם, והמעסיקים ישלמו אך ורק את דמי התגמולים כאמור ולא ישלמו את התנאים הסוציאליים ויתר התשלומים האמורים.'

אם כן, ההסכם הקיבוצי החל על הצדדים נתן עדיפות ברורה לאותה קופת גמל אשר אליה מחוייב כל מעסיק בענף הבניה להפריש סכומים חודשיים. מכאן, שרשאית היתה הנתבעת להפריש סכומים בגין פיצויי פיטורים רק לקרן הביטוח, כמתחייב בהסכם.

בענייננו, בחרה, כאמור, הנתבעת להפריש גם ל-"בטוחה" סכומים משלימים.

לעניין זה נפסק כי:

'אין ההסכם הקיבוצי אוסר תשלום עודף על השכר שנקבע על-ידי מרכז ההסתדרות, וחובתו להפריש סכומים לקרן כדי להבטיח (בין היתר) פיצויי פיטורים היא 'לפי שכר עבודתו כאמור בפרק ג' בהסכם זה', הווה אומר לפי השכר שקבע מרכז ההסתדרות..'
(ראה בג"צ 513/87 יוסף ראובן נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מא(3), 251)

מכאן שהסכום לו היתה מחוייבת הנתבעת להפריש לקרן הביטוח הוא בהתאם לטבלאות השכר שבפרק ג' ולא מעבר לכך. ברם, נפסק כי:

'יחד עם זאת לא נאמר בהסכם הקיבוצי שבכך יצא המעביד ידי חובתו לשלם פיצויי פיטורים על כל תשלום עודף על השכר הקבוע. תשלום כזה אינו כשלעצמו פסול, ואין אמנם חובה לבצע בגינו הפרשות לקרן הביטוח, אך אם אין עושים כן, ברור ששומה להשלים את מה שהצטבר בקרן על-ידי הוספת פיצויי פיטורים לפי חוק הפיטורים בגין אותו תשלום עודף.'
(ראה בג"צ 513/87 שלעיל)

מכאן, שעת החליטה הנתבעת להפריש ל-"בטוחה" מעבר להפרשה לה מחוייבת במסגרת ההסכם הקיבוצי, אינה יכולה לחזור בה ולטעון, כי אין התובע זכאי לפיצויים מקופה שיועדה בדיוק לשם כך.

אמנם נקבע, כי כספים עודפים אלה הם כספי המעביד והם "משוריינים", אך נפסק בנוסף כי:

'אין כל חבות שבחוק "לשריין" למטרת תשלום פיצויי הפיטורים סכומים העולים על אלה המיועדים לתשלום פיצויי הפיטורים. מכאן - שאם יוכח, להנחת-דעתו של בית-דין איזורי, כי הכספים בקופת גמל כלשהי עולים על חבות פיצויי הפיטורים שחב המעביד למועד נתון, אין כל מניעה כי בית-הדין יתיר לקופה לשחרר למעביד את יתרת הסכום.'

(ראה דב"ע נג/6-5 תפזול תעשיות כימיות בע"מ נ' הקופה המרכזית לפיצויים, פד"ע כו 244, 249).

מכאן שעלינו לבדוק המצב הכספי לאשורו. היינו, אם הסכום שנצטבר בקרן הביטוח עולה על סכום הפיצויים המגיע לתובע, זכאית הנתבעת לשחרור יתרת כספי "בטוחה" העודפים, ברם אם הסכום שנצבר בקרן הביטוח אינו עולה כדי הסכום לו זכאי התובע, כי אז על הנתבעת לשלם ההפרש לתובע מכספי "בטוחה" ורק אם תישאר יתרה כלשהי - תהיה זכאית לה.

בהיעדר נתונים כלשהם באשר לסכומים שנצברו ב-"בטוחה", לא ניתן לקבוע האם קיימת יתרה עודפת ב-"בטוחה" אשר יכול ותעמוד לזכות הנתבעת בהתאם לאמור לעיל."

ב-תב"ע (ב"ש) נב/3-281 21 קבע בית-הדין מפי כב' השופטת י' הופמן:

"יחד עם זאת, נפסק, כי אם העובד טוען שמגיעים לו פיצויים סטטוטורים בסכום הגבוה מן הסכומים שהצטברו מתשלומי המעביד לקרן, אין לדחות התביעה על-הסף בשל הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים. במקרה שלפנינו, כאשר נקבע, כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיום התנאים שבסעיף 14 לחוק, הרי כאשר קיימת הפקדה ישירה של כספים לקופת גמל לעניין פיצויי פיטורים - יבואו אלה על-חשבון פיצויי פיטורים, להבדיל מבמקום בו התמלאו הוראות חוק 14 לחוק.

מהראיות שבפניי הוכח, כי הנתבעת הפרישה סך 6% לקרן הפנסיה המקיפה וכפי שנפסק, ידוע לבית-הדין כבית-דין לעבודה, שדמי הגמולים המשתלמים על-ידי מעביד לקופת פנסיה מקיפה כוללים בהם גם תשלומים בשיעור 6% על-חשבון פיצויי פיטורים. ובאשר לכספי השלמת פיצויי פיטורים ובשיעור 2.33% אין מחלוקת באשר למהותם הספיציפית להשלמת הסך 6% שהופרש במסגרת הפנסיה המקיפה.

ד. לפיכך, על-פי הראיות שבפניי, לרבות אישור "מבטחים" לזכות התובע עמדו בסיום תקופת עבודתו בקופת הגמל סך של 31,943.18 ש"ח בגין הפרשות הנתבעת לקרן הפנסיה המקיפה לרבות תשלומים בגין השלמת פיצויי פיטורים. סך זה יש לקזז מסך פיצויי הפיטורים הסטטוטוריים המגיעים לתובע ובשיעור של 55,270 ש"ח שפורטו בסעיף 5 לעיל.

הנה כי כן, התובע מודה, כי קיבל על-חשבון פיצויי פיטורים סך של 19,735.79 ש"ח וכן סך של 13,366 ש"ח ישירות מקופת הגמל, היינו סך כולל של 33,101 ש"ח. מאישור קופת הגמל "מבטחים" עולה, כי לזכות התובע ביום הפסקת עבודתו עמדו סך 31,943.18 ש"ח על-חשבון פיצויי פיטורים מכוח הפרשות לקרן פנסיה מקיפה לרבות הפרשות בגין השלמת פיצויי פיטורים, היינו, התובע זוכה למעשה בפיצויי פיטורים בשיעור של 65,044 ש"ח.

קיים ספק האם הסך שקיבל התובע ביום 11.8.92 ובשיעור 13,366 ש"ח ישירות מקופת הגמל "מבטחים" על-חשבון פיצויי פיטורים לטענתו, הינם הסך של 2.33% שהפרישה הנתבעת לקופה בגין השלמת פיצויי פיטורים, אם לאו ויש לשער, כי כך הם פני הדברים, אולם התובע אינו מתייחס לעובדה זו גם בתגובתו מיום 21.12.97 והרי לכל הדעות אין לזכותו בתשלומי כפל בגין פיצויי פיטורים ולו כאשר בית-הדין עורך חישוב רעיוני של סכום פיצויי הפיטורים אשר שולמו לתובע ואשר עמדו לזכותו ביום פיטוריו.

על-פי הנתונים אשר פורטו לעיל הסכומים אשר שולמו לתובע לרבות הסכומים אשר עמדו בקופת הגמל לזכותו של התובע ביום הפסקת עבודתו הינם בשיעור העולה על סכום פיצויי הפיטורים הסטטוטוריים ולפיכך דין תביעתו לפיצויי פיטורים - להידחות."

ב-תב"ע (נצ') נה/3-82 22 קבע בית-הדין מפי כב' השופט חיים ארמון:

"30. לטענת הנתבעים יש לראות את היעדר אישורו של שר העבודה והרווחה על ההסכם לפיו התשלומים לחברת הביטוח יבואו במקום פיצויי פיטורים, כעניין טכני בלבד, שלא התבצע בשל הקשיים הכספיים אליהם נקלעה הנתבעת.

אף אם היינו מקבלים כעובדה את הטענה (שלא הוכחה) כי ההסכם לא הוגש לאישורו של שר העבודה והרווחה או המוסמך מטעמו רק בשל הקשיים הכלכליים, לא היינו מקבלים את טענת הנתבעת בעניין זה.

אישורו של שר העבודה והרווחה או של המוסמך מטעמו על הסכם בעניין פיצויי פיטורים, לפי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 הוא עניין מהותי וכל עוד אין אישור מעין זה, לא ניתן לראות את ההפרשות לחברת הביטוח כבאות במקום פיצויי פיטורים.

(במאמר מוסגר נעיר כי ייתכן שהמצב היה שונה אילו היה מוכח שההסכם הובא לאישורו של שר העבודה והרווחה או הממונה המחוזי על יחסי העבודה, והשר או הממונה החליטו כבר לאשר את ההסכם ורק לא הספיקו לאשר אותו בכתב. במקרה כזה אכן מדובר ב-"עניין טכני", אלא שבענייננו, מאחר שההסכם לא הובא כלל לאישור ואין כל וודאות שהיו מאשרים אותו, לא צריך להיות כל ספק שהנתבעים אינם יכולים להצליח בטענה שיש לראות את ההסכם כאילו אושר לצרכי סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים).

לפיכך, כל סכום שקיבל התובע מחברת הביטוח כ-"פיצויי פיטורים" אינו בא "במקום" פיצויי הפיטורים אלא רק על-חשבון הפיצויים והתובע זכאי לקבל את יתרת פיצויי הפיטורים המגיעים לו על-פי דין."

_______________
1. ראה, לדוגמה, עב' (יר') 1904/04 אלחנתי מוטי נ' ספיינס ישראל מערכות תוכנה בע"מ, תק-עב 2006(1), 6689 (2006).
2. דב"ע שם/3-139 מועצת פועלי חיפה נ' נ' יהושע רחמיאל ואח', פד"ע יב 365; דב"ע לו/3-34 שלמה בן יהודה נ' חברת גן החיות, תל-אביב, פד"ע ח 106.
3. ב-ע"ע 150/07 ח.א. בוני חיפה ואח' נ' עאמר ח'ורי ואח', תק-אר 2008(3), 398 (2008) קבע בית-הדין כי הטענה הנסמכת על הוראות סעיף 14 לחוק פיצויי פיטורים, מועלית על-ידי המערערים לראשונה בערעור. לפיכך, משלא נטענה ולא התבררה בבית-הדין האיזורי, דינה להידחות.
4. דב"ע נד/3-23 חיים פרינץ נ' נתי גפן, פד"ע כו 547.
5. עב' (ת"א-יפו) 1684/03 יהודה כהן נ' אומר מעליות בע"מ ואח', תק-עב 2008(1), 9634 (2008).
6. עב' (יר') 1986/01 אסקין יצחק נ' תנובה, מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית, תק-עב 2003(4), 7561 (2003).
7. ע"ע 185/99 נעימה בנדיתו נ' המרכז הרפואי שערי צדק, תק-אר 2002(1), 332 (2002).
8. דב"ע נד/3-128, נד/3-133, נד/3-136 אהרון דב קימחי נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פד"ע כח 342.
9. ראה גם דב"ע לה/3-29 רחל רוזי פוטוקר שטיין נ' אגד בע"מ, פד"ע 288; ע"א 705/69 אפרים רחין נ' גמיד בע"מ, פ"ד כד(2), 121 (1970).
10. תב"ע (נצ') נה/3-95 אברהים סלימאן נ' קל בניין בע"מ, תק-עב 97(3), 32 (1997).
11. עב' (ת"א-יפו) 7781/04 יונה רינה נ' אמונה תנועת האישה הדתית לאומית, תק-עב 2008(3), 2290 (2008).
12. ע"ע 764/07 עאדל גאנם נ' דלתא גליל תעשיות בע"מ, תק-אר 2008(3), 720 (2008).
13. עב' (ת"א-יפו) 8317/05 אלי עמית נ' תשלובת ח. אלוני בע"מ, תק-עב 2008(3), 7219 (2008).
14. עב' (ת"א-יפו) 303289/98 בזק החברה הישראלית לתקשורת בע"מ נ' יהודה פרוינד, תק-עב 2005(1), 3348 (2005).
15. עב' (חי') 383/01 חזיזה יוסף נ' "אליאנס" מפעלי צמיגים, תק-עב 2002(3), 46 (2002).
16. עב' (יר-ם) 2216/98 אופנר פנחס נ' המרכז הרפואי שערי צדק, תק-עב 2002(1), 5242 (2002).
17. עב' (יר-ם) 1578/99 ארנה מחנאי נ' האגודה לקידום, תק-עב 2002(1), 98 (2002).
18. עב' (ב"ש) 920176/97 טויטו רחל נ' הסתדרות העובדים, תק-עב 2001(3), 150 (2001).
19. תב"ע (יר') נו/2-41 הישאם חסן ג'ית נ' עזבון המנוחה פאטמה אלסיאד, תק-עב 2000(3), 269 (2000).
20. עב' (ת"א-יפו) 31056/95 שמעון מלכה נ' מלרג' הנדסה, תק-עב 99(2), 5405 (1999).
21. תב"ע (ב"ש) נב/3-281 מאיר עיני נ' תאגיד מדרשת שדה, תק-עב 98(1), 708 (1998).
22. תב"ע (נצ') נה/3-82 אברהם הרוש נ' גל מערכות ממוחשבות, תק-עב 97(3), 685 (1997).