חשבונות, דו"ח ומתן ידיעות (סעיף 86 לחוק)

סעיף 86 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"86. חשבונות, דו"ח ומתן ידיעות (תיקון התשמ"ה)
מנהל עזבון חייב, בכל ענייני העזבון, לנהל חשבונות, להגיש לאפוטרופוס הכללי דין וחשבון כפי שיורה ולפחות אחת לשנה ובפקיעת משרתו, ולמסור לאפוטרופוס הכללי ידיעות מלאות לפי דרישתו."

תקנה 41 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 קובעת כדלקמן:

"41. הגשת דו"חות
(א) דינים-וחשבונות של מנהל עזבון יוגשו לאפוטרופוס הכללי, לפי טופס 12, ויאומתו בתצהיר.
(ב) האפוטרופוס הכללי רשאי להורות על המצאת עותקים מן הדינים-והחשבונות ליורשים או למי מהם."

הגשתו של הדו"ח, המוגש לפחות אחת לשנה, היא חלק "טבעי" ממילוי תפקידיו של מנהל העזבון, כאמור בסעיף 86 לחוק הירושה, ואין חובה להגישו כשהוא מבוקר ומאושר על-ידי רואה-חשבון, אלא-אם-כן, האפוטרופוס הכללי, הורה על-כך, כאמור בתקנה 3 לתקנות הירושה (בדיקת פרטה ודו"חות כספיים של מנהלי עזבונות), התשמ"ט-1988 (להלן: "תקנות הירושה (בדיקת פרטה ודו"חות כספיים של מנהלי עזבונות)". יתר-על-כן, במקרים מסויימים, האפוטרופוס הכללי, פטור מבדיקת דו"ח בלתי-מבוקר שהוגש לו.

תקנה 41 לתקנות הירושה, קובעת כי דו"חות מנהל העזבון יוגשו לאפוטרופוס הכללי, לפי טופס 12, ויאומתו בתצהיר.

סעיף 86 לחוק הירושה, העוסק בהגשת דו"חות וחשבונות, מהווה, דרך פיקוח נוספת של המחוקק, על מנהל העזבון.

כמו-כן, "החשבונות, הדו"חות ומתן הידיעות המוזכרים בסעיף מהווים יסוד למעקב מתמשך אחר העזבון והנעשה בו. על-פי התקנות, מנהל העזבון חייב להקפיד עד מאוד על ניהול חשבונות העזבון ועל קיום אסמכתה לכל הוצאה והכנסה" {ש' שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, חלק שלישי, 161}.

זאת ועוד. "סביר להניח, שכאשר יורש יבקש עותק מן הדו"ח; האפוטרופוס הכללי יורה, כמעט באופן אוטומטי, על המצאתו לו. הזכות לקבל עותק מהדו"חות ניתנת רק ליורשים ולא לנושים, אם כי יש מקום לטענה שגם נושה הוא בעל עניין בהקשר זה ושגם לו תהיה אפשרות לעיין בדו"חות" {ש' שילה, שם}.

ב- ת"ע (ת"א) 111700/07 {ש' ג' מ' ואח' נ' י' ר', תק-מש 2015(1), 164 (2015)} נדונה בקשה להורות למשיב {מנהל עזבון}, ליתן דין וחשבון על פעילותו בכל הקשור להוראות צוואת המנוח המתייחסות לגב' ס' מ' ז"ל {"המנוחה"} ולחייב את המשיב לשלם מכספי העזבון {לחילופין מכיסו} את כל הכספים המגיעים לעזבון המנוחה. בית-המשפט קבע בעניין זה כדלקמן:
"2. הבקשה הוגשה בשעתה לבית-המשפט המחוזי והתגלגלה כהנה וכהנה עד שהגיעה לפיתחי.

3. הסוגיה העיקרית שבמחלוקת היא, כלום חייב מנהל עזבון ליתן ליורשיו של יורש דין וחשבון באשר לכספים ששולמו ליורש בחייו בהתאם להוראות צוואה? סוגיה נוספת נוגעת למרחב הפרשני האפשרי מקום בו לשון הצוואה ברורה לכאורה.

העובדות התמצית
4. המנוח והמנוחה היו אחים.

5. המנוח הלך לבית עולמו בשנת 1998. צוואתו של המנוח קויימה על-ידי בית-המשפט המחוזי והמשיב מונה כמנהל עזבונו.

6. הוראת הצוואה הרלוונטית לנדוננו היא כלהלן: "לאחרונה פתחתי חשבון מס' ., והפקדתי בחשבון זה סך 50,000$. אם אחותי - ס' מ' מרח'... תהיה בחיים בעת פטירתי, יש להעביר לה מדי חודש בחודשו, כל ימי חייה סך של 1,500 מרקים גרמניים, מחשבון זה. באם מצב בריאותה של אחותי תחמיר (כך במקור) והיא תזדקק לסכום חודשי יותר גדול, על מנהלי עזבוני להגדיל לה את הקצבה החודשית. באם יאזל הכסף מחשבון זה ואחותי תהיה בחיים, יש להעביר לה הקצבה החודשית מהכספים שיהיו בקרן - דהיינו הקצבה לאחותי קודמת לחלוקת הכספים מהקרן. באם אחותי תמות ויישאר איזה סכום בחשבון הנ"ל, תקבל גב' סילה טארה הנ"ל".

7. אין חולק כי במשך תקופה מסויימת שילם המשיב למנוחה תשלומים חודשיים בהתאם להוראות הצוואה (להלן: "התשלום החודשי") (סעיף 6 לבקשה), אך לימים כאשר החלה לשהות במוסד כלשהו, חדל מלהעביר כספים, לנוכח סברתו כי מעת שצרכיה של המנוחה מסופקים במסגרת אותו מוסד אין הוא מחוייב על-פי הוראות הצוואה להעביר למנוחה כספים כלשהם (סעיף 8 לתגובת המשיב מיום 09.08.07).

8. המנוחה הלכה לבית עולמה ביום 2000 והמבקשות, נכדותיה, הינן יורשותיה בהתאם לצו ירושה שניתן בגרמניה.

9. ביום 2006 הגישו המבקשות את הבקשה דנן.

10. קדמו להגשת הבקשה מספר פניות של ב"כ המבקשות (בארץ ובחו"ל) למשיב אשר דחה את כולן וטען כי העביר למנוחה מספר תשלומים עד אשר התחוור כי עזבה את מקום מגוריה ועברה למעון מטעם שלטונות מינכן. החל מאותו מועד ולאחר שהמשיב, כך לטענתו, בא בדברים עם "הקהילה היהודית של העיר מינכן" (לשון המשיב) והתחוור כי המנוחה לא זקוקה לכספים לצרכיה השוטפים, נשכרו אנשים על-מנת שיטיילו עם המנוחה ולשם כך נשלחו כספים כלשהם (מכתבו של המשיב לאפוטרופוס הכללי מיום 11.12.03).

11. עוד קדמו להגשת הבקשה נסיונות להסתייע באפוטרופוס הכללי, אך הלה הודיע למבקשות כי מעת שהמנוחה נפטרה ובין יורשיה לא כלול חסוי/נעדר/קטין, אין בדעתו להתערב בנושא וכי על המבקשות לפנות לבית-המשפט (מכתבה של עו"ד ב. א. מיום 2004).

12. בתגובתו מיום 26.04.07 טען המשיב כי יש לדחות את הבקשה והוסיף: "מאליו מובן שכל עת היותה בחיים דאגתי שאחות המנוח הגב' ס. מ. ז"ל תקבל את כל מחסורה, ולא תזדקק למאומה".

13. המשיב לא הסתפק בהגשת תגובתו דלעיל וביום 2007 עתר ליתן "פסק-דין" (לשון הבקשה) הדוחה את הבקשה וכן לחיוב המבקשות בהוצאות, ולא סתם הוצאות אלא "בהוצאות לדוגמא".

14. בתשובתן לתגובת המשיב, טענו המבקשות כי דווקא לנוכח טענתו של המשיב בדבר תמיכה במנוחה עליו להתכבד וליתן דין וחשבון כמה כסף הועבר למנוחה מדי חודש בחודשו עד ליום פטירתה.

15. למרות האמור המשיך המשיב לעמוד על דעתו כי אינו צריך ליתן דין וחשבון כלשהו, בין השאר לנוכח טענתו כי בהתאם להוראות הצוואה המבקשות אינן יורשות את הכספים שנותרו בחשבון שיועד לתשלום הוצאות המנוחה (להלן: "החשבון").

16. ביום 2007 הורה כב' רשם בית-המשפט המחוזי (כתוארו אז) אורנשטיין כי יש לקיים דיון והורה כהאי לישנא: "יואילו המוציאים לפועל של הצוואה להיות מצויידים בנתונים הכספיים באשר לסכומים שהועברו מדי חודש, ככל שהועברו לאחות המנוח, או מי מטעמה וכן פרטה עדכנית של העזבון".

17. משעברה הבקשה לדיון בבית-משפט זה הורתה כב' השופטת סיון ז"ל על קיום דיון ואף היא הורתה כי "המוציאים לפועל של הצוואה יביאו עימם הנתונים כאמור בהחלטת כב' הרשם אורנשטיין מיום 08.10.07".
18. ביום 24.09.08 התקיים דיון בפני כב' השופטת סיוון ז"ל, במסגרתו טען המשיב, בין היתר, כי דין הבקשה להידחות באשר היא איננה נתמכת בתצהיר. בית-המשפט הורה על הגשת התצהיר, אשר לימים אכן הוגש.

19. ביום 21.12.08 הגיש המשיב בקשה לחייב את המבקשות בהפקדת ערובה להוצאותיו במסגרתה טען כהאי לישנא: "המבקשות, אשר לא עשו מאומה למען רווחתה של סבתן הזקנה, המנוחה רוצים לקבל את הכספים אשר המנוח ייעד לרווחתה של אחותו... כאשר המבקשות רוצות לרשת את הסכום שהמנוח יעד לרווחת אחותו הזקנה, אין כל סיבה שיוותר הח"מ על שכר-טרחה, כאשר בקשתן הנלוזה, תידחה".

20. ביום 28.01.09 התקיים דיון נוסף, באחריתו החליטה כב' השופטת סיוון ז"ל כי תינתן החלטה באשר להמשך ההליך.

21. ביום 05.03.09 ניתנה החלטה, במסגרתה קבעה כב' השופטת סיוון ז"ל כלהלן: "אני סבורה כי המחלוקת בין הצדדים אכן נעוצה בשאלת פרשנות הצוואה, והיא האם התכוון המנוח ליתן לאחותו קצבה חודשית לשם שמירה על בריאותה אזי המשמעות שאם לא היתה זקוקה לכסף - יש להפסיק את העברתו; או שמא האם הסכום שקבע המנוח בצוואתו כקצבה לאחותו לא קשור לדבר, ולפיכך היה על מנהלי העזבון להעבירו כסדרו. לאחר בירור שאלה זו וכתוצאה ממנה - ניתן יהא לקבוע האם על מנהלי העזבון ליתן דין וחשבון על הסכומים שהועברו, וכן עניינית האם עליהם להעביר כספים לידי יורשות אחות המנוח. בשולי הדברים יש להבהיר לעניין זה כי כב' הרשם אורנשטיין בהחלטתו מיום 08.10.07 לא חייב את מנהלי העזבון להעביר את הנתונים הרלוונטיים לידי הצד השני, אלא להביאם למועד הדיון בלבד. כאמור מעלה, עניין זה ייבדק בשלב השני, ולאחר בירור שאלת הפרשנות".

22. לאור האמור נקבע מועד לשמיעת עדויות וניתנו הוראות בדבר הגשת תצהיר עדות ראשית. כמו-כן נדחתה בקשת המשיב לחיוב המבקשות בהפקדת ערובה להוצאות, בין השאר מאחר "והמדובר במנהלי עזבון, אשר הינם פקידי בית-המשפט".

23. ביום 2010 התקיים הדיון שנועד לשמיעת העדויות, אך משהתחוור כי המבקשת 1 לא התייצבה לדיון (למרות שלא שוחררה מהתייצבות) והתברר שלא הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם המבקשות (נטען כי התצהיר התומך בבקשה הוא תצהירן), החליטה כב' השופטת סיוון ז"ל שההליך הסתיים וכי פסק-דין יינתן.

24. למרבה הצער, הלכה כב' השופטת סיוון ז"ל לבית עולמה בטרם עת ובטרם היה סיפק בידה להכריע במחלוקת.

25. ביום 01.06.14 התקיים דיון בפני כב' השופט סמארה, אשר, כמסתבר, הציע למבקשות לשקול למשוך את בקשתן, הצעה לה סרבו.

26. משעברה הבקשה לדיון בפניי, קיימתי... דיון, במהלכו ניסיתי להבין על שום מה ולמה לא יסכים המשיב ליתן למבקשות דין וחשבון באשר לתנועות הכספיות שביצע בחיי המנוחה. עמדת המשיב היתה כי החלטותיה של כב' השופטת סיוון ז"ל מדברות בעד עצמן ויש לראות בהן מעשה עשוי.

27. משכך, הוריתי על הגשת טיעונים ומשהוגשו הגיעה עת ההכרעה.

דיון והכרעה
28. הוראת המנוח בצוואתו הינה ברורה לחלוטין לאמור: "אם אחותי - ס. מ... תהיה בחיים בעת פטירתי, יש להעביר לה מדי חודש בחודשו, כל ימי חייה סך של 1,500 מרקים גרמניים, מחשבון זה". שמע מניה, למנוחה מגיע תשלום חודשי נקוב בסכום לכל ימיה חייה. לפי לשון הצוואה, האירוע היחיד בגינו פוקעת זכותה של המנוחה לקבל את התשלום החודשי, הינו פטירתה, הא ותו לא.

29. אין חולק כי המשיב ביצע במשך תקופה מסויימת את הוראת הצוואה בכל הנוגע להעברת התשלום החודשי למנוחה ולאחר מכן חדל מכך. ממילא חייב מנהל העזבון ליתן לאפוטרופוס הכללי דין וחשבון באשר להוצאת הכספים האמורה וזאת כאמור בסעיף 86 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק") הקובע כי "מנהל עזבון חייב, בכל ענייני העזבון, לנהל חשבונות, להגיש לאפוטרופוס הכללי דין וחשבון כפי שיורה ולפחות אחת לשנה...". תקנה 41 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן: "התקנות") קובעת כי דינים וחשבונות כאמור יוגשו לאפוטרופוס הכללי ויאומתו בתצהיר וכי "האפוטרופוס הכללי רשאי להורות על המצאת עותקים מן הדינים והחשבונות ליורשים או מי מהם" (תקנה 41(ב)).

30. נשאלת השאלה, כלום יוצא מנהל עזבון ידי חובתו כלפי יורש במתן דינים וחשבונות לאפוטרופוס הכללי?

31. כמבואר לעיל, חובתו המנדטורית של מנהל עזבון הינה ליתן דינים וחשבונות לאפוטרופוס הכללי ולכאורה ניתן לטעון (וכך טוען המשיב) כי אין הוא חייב מנדטורית להמציאם למאן דהוא אחר. לטעמי, החובה מדנטורית להמציא לאפוטרופוס הכללי דינים וחשבונות ופרטות, איננה הסדר שלילי המאיין את חובתו של מנהל העזבון ליתן דין וחשבון ליורש. מנהל עזבון הינו בגדר נושא משרה, בבחינת ידו הארוכה של בית-המשפט, והוא חב חובת נאמנות ליורשים ולבית-המשפט כאחד (שוחט פיינברג ופלומין דיני ירושה ועזבון, מהדורה שביעית עמ' 208-207, להלן: "שוחט פיינברג ופלומין", ומראי מקום שם). מעמדו זה של מנהל העזבון מחייב כי יפעל בשקיפות מלאה כלפי היורשים ובהעדר טעמים מיוחדים, מחובתו ליתן ליורשים דין וחשבון באשר לכספים המגיעים להם או כאלה שכבר השתלמו עבורם ולמי השתלמו.

32. חובה זו, שהינה לטעמי בבחינת מובן מאליו, מחוייבת גם על לפי הוראתו של סעיף 7 לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979, הקובע לאמור: "הנאמן חייב לתת לנהנים דין וחשבון על ענייני הנאמנות אחת לשנה ובגמר כהונתו, ולמסור להם ידיעות נוספות לפי דרישתם הסבירה".

33. לשון אחר: מתן דין וחשבון על-ידי נאמן לנהנה הינה דרך המלך וסירוב לתיתו הינו החריג ("על הנאמן לתת דין וחשבון לנהנים, זולת אם הורה החוק אחרת שאו שתנאי הנאמנות קובעים אחרת" - ש' כרם נאמנות, מהדורה רביעית עמ' 348, להלן: "כרם").

34. שקיפות פעולותיו של מנהל עזבון וממילא חובתו ליתן ליורש דין וחשבון, נובעת מניה וביה מחובת הנאמנות ומהווה מכשיר ראשון במעלה (לעיתים בלעדי) באמצעותו יכול יורש לוודא האם הוראות המזכות אותו בוצעו ראוי ("בעצם הגשת דין וחשבון יש משום מילוי חובת הגילוי כלפי מי שאמורים להינות מפעולותיו או כלפי מי שמעוניין בביצוע מטלותיו כראוי. יש בדין וחשבון גם כדי לבסס את האמון שניתן בנאמן..." - כרם, עמ' 346).

35. משכך, ברי כי לו ביקשה זאת המנוחה בחייה, היה על המשיב ליתן לה דין וחשבון באשר לכספים שהועברו לה (או למאן דהוא עבורה) ואף באשר לכספים המופקדים בחשבון המיועד לביצוע התשלומים העתידיים.

36. משבאתי למסקנה האמורה, נשאלת השאלה, כלום זכותה של המנוחה מנביעה מניה וביה זכות ליורשותיה לקבל את אותו דין וחשבון? כב' השופטת סיוון ז"ל קבעה כי התשובה לשאלה זו תינתן, בהתאם לפרשנות הוראות הצוואה (זאת על רקע טענת המשיב כי בהתאם להוראות הצוואה לא היתה חובה להמשיך ולשלם את התשלום החודשי מעת שהמנוחה עברה להתגורר במוסד המספק את צרכיה ועל רקע טענתו, כי המבקשות אינן זכאיות לרשת את הכספים שנותרו בחשבון לאחר פטירת המנוחה).

37. דומה שהחלטת כב' השופטת סיוון ז"ל ניתנה באספקלריה של זכאות המבקשות לרשת את הכספים שנותרו בחשבון. איני מוצא בהחלטה קביעה כי המבקשות מנועות לטעון כי זכותן לקבל דין וחשבון נובע מזכותה של המנוחה עצמה לקבל דין וחשבון על התשלומים ששולמו לה (או למאן דהוא עבורה).

38. בדיון שהתקיים בפניי ניסיתי להציל מפי המשיב טעם מדוע לא יקבלו היורשים דין וחשבון על מה ששולם למנוחה מכח היותם יורשים, ולא קיבלתי אלא טיעונים פורמליים (שלא לומר פורמליסטיים) הנתלים בהחלטת כב' השופטת סיוון ז"ל דלעיל. גם בהשלמת טיעוניו בכתב לא מצאתי התייחסות לשאלה האם זכותה של המנוחה לקבל דין וחשבון איננה מנביעה זכות כזו ליורשותיה, המבקשות.

39. על מעמדו המיוחד של מנהל עזבון כנושא משרה, בבחינת ידו הארוכה של בית-המשפט, כבר עמדתי לעיל. מעמד מיוחד זה איננו מתיישב עם עמדתו הפורמלית/פורמליסטית של המשיב כפי שהובעה בפניי, ואשר משמעותה כי בית-המשפט יימנע מליתן החלטה הנוגעת לגרעין הקשה של תיפקודו כמנהל עזבון ואשר ייתכן כי לגופה הינה מוצדקת ואף מחוייבת על-פי דין. עמדתו של המשיב הינה עמדה לעומתית, עמדה אפשרית אך לא ראויה כשאוחז בה מנהל עזבון. אכן, עמדתו של המשיב מעוררת אי נוחות קשה בכל הנוגע למוטיבציה העומדת מאחורי הסרוב העיקש למסור מידע באשר לפעולותיו בנכסי העזבון שבניהולו. הדברים קל וחומר עת אין חולק שמנהל העזבון הפסיק את התשלום החודשי, הגם שהצוואה איננה כוללת הוראה מפורשת בנדון, עובדה המעלה חשש כי מנהל העזבון ממאן למסור את המידע על-מנת לחפות על מחדל בתיפקודו.

40. ודוק, המשיב לא פנה לבית-המשפט בבקשה למתן הוראות בטרם הפסיק את התשלום החודשי ובכך מנע מבית-המשפט את היכולת לבדוק בזמן אמת את פעולותיו. בכך נהג מנהל העזבון שלא כדין. כל אימת שעלול להתעורר ספק בנוגע לפעולה של מנהל עזבון בתוקף תפקידו - והמבחן לכך אינו אומד דעתו הסובייקטיבי של מנהל העזבון אלא אמת-מידה אובייקטיבית - עליו לפנות לבית-המשפט שמינה אותו ולבקש הוראות. בכך מונע מנהל העזבון טענות שיכול ויועלו כנגדו בגין הפרת חובותיו (סעיף 88 לחוק). חשוב מכך, וזה העיקר, בכך מתאפשר לבית-המשפט לבחון את הפעולה בזמן אמת ולמנוע נזק ליורשים (או לצד ג') בגין פעולה שגויה. חובת הנאמנות של מנהל העזבון מחייבת שקיפות מירבית ואחת הדרכים "לשקף" את פעולותיו של מנהל העזבון, הינה פניה לבית-המשפט. בכגון דא על מנהל עזבון לנהוג זהירות מופלגת, לנוכח מעמדו המיוחד כפקיד בית-המשפט ולנוכח חובת הנאמנות כלפי היורשים, ואל לו לשים עצמו כבעלים של הכספים שבניהולו, בבחינת רוצה - נותן, אינו רוצה - מונע. אכן, "מנהל העזבון איננו "הבעלים" של העזבון" (שוחט פיינברג ופלומין, עמ' 207) ואל לו להתנהל ככזה.

41. מעמדו המיוחד של מנהל עזבון הוא הוא המחייבו לנקוט משנה זהירות בפעולותיו גם לנוכח העובדה שיש בהן כדי להשליך על מראית פני הצדק של ההליך כולו. מעשיו ומחדליו של מנהל עזבון בתוקף תפקידו עוטים דוק שיפוטי ומהווים חלק מההליך השיפוטי המפקח על פעולותיו. עובדה זו מחייבת נקיטת משנה זהירות בכלל ומקום בו עלולות להתקפח זכויותיו של יורש בפרט. הדרך הראויה לשמור על נקיון הליך ניהול העזבון הינה פניה לבית-המשפט בזמן אמת, ולא כפי שנהג המשיב בבחינתם הסברים בדיעבד.

42. עמדתו דהיום של מנהל העזבון כמו מנסה לקבע את תוצאות מחדלו לפנות לבית-המשפט בבקשה למתן הוראות, עת החליט לפרש בעצמו את הצוואה באופן השולל מהמנוחה את התשלום החודשי. סרובו של המשיב ליתן דין וחשבון בנוגע לכספים ששולמו למנוחה שולל מניה וביה כל אפשרות לבדוק האם ביצע את הוראות הצוואה כראוי. קבלת עמדת המשיב משמעותה הינה הותרת פעולות ניהול העזבון באפילה מוחלטת בפני בית-המשפט והיורשים כאחד. ודוק, הגשת פרטה או דו"חות לאפוטרופוס הכללי אינה מרפאת את הפגם, מכמה טעמים: ראשית, משום שכבר בארתי כי חובה מנדטורית זו להגיש פרטה ודו"חות איננה מהווה הסדר שלילי באשר לחובה ליתן ליורשים דין וחשבון. שנית, משום שהדו"חות שהוגשו (ככל שהוגשו) לאפוטרופוס הכללי אינם חשופים בפני בית-המשפט והיורשים. שלישית, משום שבהתאם לתקנות הירושה (בדיקת פרטה ודו"חות כספיים של מנהלי עיזבונות), התשמ"ט-1989, אף האפוטרופוס הכללי עצמו איננו מחוייב לבדוק את כל הפרטות והוא פטור מפורשות מבדיקת הדו"חות (למעט אם אחד היורשים הינו קטין, חסוי או נעדר).

43. משכך, חוזרת השאלה למקומה: כלום זכאיות המבקשות לקבל דין וחשבון בנוגע לכספים ששולמו למנוחה בהיותן יורשותיה?

44. לטעמי התשובה לכך הינה בחיוב, והדברים פשוטים: כשם שהמנוחה היתה זכאית לקבל דין וחשבון אודות הכספים ששולמו לה (או למאן דהוא עבורה), כך זכאיות יורשותיה לקבל דין וחשבון, באשר הבעלות באותם כספים עברה מהמנוחה ליורשותיה. לו יצוייר שהמנוחה חסכה חלק מהכספים ששולמו לה על-ידי המשיב, ברי כי המבקשות/יורשותיה זכאיות לקבל דין וחשבון באשר לכל התשלומים ששולמו וכיצד שולמו, על-מנת לממש את בעלותן באותם כספים. לו יצוייר, כי מאן דהוא שקיבל כספים עבור המנוחה (בזוכרנו כי המשיב טוען ששילם כספים לצדדים שלישיים על-מנת "שיטיילו איתה") לא השתמש בהם לטובתה או לא נתן את השירות בעבורו שולמו. לשון אחר: זכות הקניין של יורש בכספים המשתלמים לו על-פי צוואה הופכת, עם פטירתו, לזכות הקניין של יורשיו וזכות זו מנביעה את זכות "הלווין" לקבל דין וחשבון באשר למוצאותיהם של אותם כספים.

45. הדברים קל וחומר, לנוכח טענת המשיב כי שילם כספים לא רק למנוחה עצמה אלא לצדדים שלישיים עלומים, אשר טיב השירות שנתנו, ככל שנתנו (לפי הנטען שולמו כספים על-מנת שאנשים יטיילו עם המנוחה...), אינו ברור וסכומי הכסף ששולמו לאותם גורמים אינם מבוארים ולו למצער. לטעמי, לא יכול מנהל עזבון להעביר כספים למאן דהוא שזהותו איננה גלויה, בסכום לא ידוע, למשך פרק זמן לא ידוע, ועדיין לעמוד בסירובו ליתן על כך דין וחשבון מלא ומדוייק! התנהלות כגון דא מנוגדת תכלית הניגוד להתנהלות ראויה ושקופה של מנהל עזבון.

46. לאותה מסקנה אגיע, גם לפי שיטת המשיב הגורסת כי התשובה נגזרת מפרשנותה של הצוואה. כאמור, המנוח קבע בצוואתו לאמור:

"לאחרונה פתחתי חשבון..., והפקדתי בחשבון זה סך 50,000$. אם אחותי - ס. מ. מרח'... תהיה בחיים בעת פטירתי, יש להעביר לה מדי חודש בחודשו, כל ימי חייה סך של 1,500 מרקים גרמניים, מחשבון זה. באם מצב בריאותה של אחותי תחמיר (כך במקור) והיא תזדקק לסכום חודשי יותר גדול, על מנהלי עזבוני להגדיל לה את הקצבה החודשית. באם יאזל הכסף מחשבון זה ואחותי תהיה בחיים, יש להעביר לה הקצבה החודשית מהכספים שיהיו בקרן - דהיינו הקצבה לאחותי קודמת לחלוקת הכספים מהקרן. באם אחותי תמות וישאר איזה סכום בחשבון הנ"ל, תקבל גב' ס. ט. הנ"ל."

47. שמע מניה, המנוח קבע בצוואתו בלשון שאיננה משתמעת לשני פנים, כי המנוחה זכאית לתשלום חודשי בשיעור של 1,500 מרקים גרמניים וזאת למשך אריכות ימיה ושנותיה. לשם כך פתח המנוח חשבון מיוחד ואף הורה כי אם המנוחה תזדקק לסכום חודשי גדול יותר בגין החמרה במצב בריאותה, יש להגדיל את התשלום החודשי ולשלמו מדין קדימה ממקורות אחרים.

48. כידוע, קובע סעיף 54(א) לחוק כי "מפרשים צוואה לפי אומד דעתו של המצווה כפי שהיא משתמעת מתוך הצוואה, ובמידה שאינה משתמעת מתוכה - כפי שהיא משתמעת מתוך הנסיבות".

49. המשיב טוען כי יש לקרוא אל תוך הצוואה תנאי מפסיק, לפיו ככל שצרכיה של המנוחה מסופקים באמצעים אחרים, יש לחדול מלהעביר לה את התשלום החודשי. המשיב סבור, כי מטרת הוראת הצוואה הנדונה היתה לדאוג לצרכיה השוטפים של המנוחה ומשאלה מסופקים ממקור אחר בטל הטעם לתשלום החודשי מעיקרו. תימוכין לגירסתו מוצא המשיב בהוראת הצוואה בדבר הגדלת התשלום החודשי ככל שתתרחש החמרה במצבה הרפואי של המנוחה.

50. אינני מקבל את גירסתו של המשיב מכמה טעמים:

א. הכלל היסודי בדיני צוואות הינו כי "מצווה לקיים את דברי המת" ואחד מביטוייו של כלל זה הינו האמור בסעיף 54 לחוק (ש. שילה פירוש לחוק הירושה, מהדורה שניה עמ' 230, להלן: "שילה"). משמעות הדברים הינה שבית-המשפט איננו עורך או משכתב צוואות אלא מקיים את הצוואה כמות שהיא.

ב. לנוכח האמור, יש מקום לנהוג זהירות כאשר מתיימרים לקרוא אל תוך הוראותיה של צוואה, ציוויים שלא נאמרו בה כלל, כבנדוננו. אכן, האמור בצוואה הינו המקור העיקרי להבנת אומד דעת המוריש, באשר הוא כבר איננו בין החיים להבהיר את אומד דעתו, ופניה לנסיבות חיצוניות מקום בו הוראת הצוואה נהירה, טומנת בחובה סכנה לעיוות רצון המצווה ("יש מידה רבה של הגיון בגישה המקובלת והשמרנית. מדובר בפירוש צוואה שהוא המסמך שממנו אנו חיים. ללא המסמך, אין צוואה ואין את מה לפרש. אם נפרש צוואה שהיא לכאורה ברורה על-ידי הבאת ראיות חיצוניות שיגרמו לאי התחשבות בכתוב, למעשה יש חשש של ממש שבית-המשפט יאשר דבר המבוסס על ראיות חיצוניות אלה ולא את הצוואה עצמה. אם זה יקרה, אז יסוד היסודות של עקרון הצוואה נפגע ונפגם. בסופו של דבר בית-המשפט מוציא צו קיום צוואה ולא צו קיום עדות" - שילה עמ' 452, וראה גם מראי המקום בעמ' 454-453 ה"ש 42-38).

ג. אומד דעתו של המצווה כפי שהוא עולה מהוראות הצוואה הינו ברור - תמיכה חודשית קבועה בסכום קצוב באחותו. יש הגיון בסברת המשיב כי תמיכה חודשית זו נועדה לסייע למנוחה בצרכיה השוטפים, אך לא ניתן להפוך השערה זו לתנאי מפסיק, לפיו ככל שצרכיה של המנוחה מסופקים ממקור אחר יתבטל התשלום החודשי. המדובר בהיסק שאיננו מחוייב המציאות ואין לו תימוכין בלשונה של הצוואה. מי לידינו יתקע כי המנוח לא רצה לתת לאחותו כספים גם אם אינם מחוייבי המציאות לצרכיה ההכרחיים? מי לידינו יתקע כי המנוח לא רצה להיטיב עם אחותו גם בכך שהיא תוכל לחסוך חלק מהכספים שייעד לה? איזו ראיה יש בפנינו כי הסכום שנקבע קורלטיבי לצרכיה השוטפים של המנוחה בפועל? למנוח היתה אפשרות ליצור קורלציה בין התשלום החודשי לצרכיה השוטפים של אחותו ולהגבילו כאוות נפשו. משנמנע המנוח מלעשות כן, אין מקום כי אנו נעשה כן בדיעבד במקומו ובכך נשכתב את הצוואה.

ד. דומני, כי קריאת תנאי מפסיק לפרעון התשלום החודשי, אינה עולה בקנה אחד גם עם גישתם של הסוברים כי ניתן לפנות לנסיבות עריכת הצוואה גם מקום בו לשונה ברורה לחלוטין, באשר חסרה בלשון הצוואה דנן אותה "נקודת אחיזה ארכימדית" המאפשרת להשעין עליה מנוף פרשני ארוך זרוע, כגירסת המשיב ("... אין להתחשב בתכלית האובייקטיבית אם לא ניתן להגשימה באמצעות לשון הצוואה. עמדתה של הפרשנות התכליתית שלפיה "מלאכת הפירוש אינה מוגבלת למילים, אך המילים מגבילות את הפירוש" חלה גם לעניין התכלית האובייקטיבית. חייב להיות "וו" לשוני - "נקודת אחיזה ארכימדית" בטקסט של הצוואה - שבאמצעותו ניתן להגשים את התכלית האובייקטיבית" (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט, עמ' 371).

ה. הציווי להגדיל את התשלום החודשי אם יחמיר מצבה הרפואי של המנוחה, איננו משמיע את המסקנה ההפוכה, לפיה אם יסופקו צרכיה הרפואיים (והאחרים) יש להפסיקו. נהפוך הוא, הצורך שמצא המנוח לציין נסיבות בהן יוגדל התשלום החודשי אך לא ראה צורך לציין נסיבות בהן יופסק, דווקא מחזקת את המסקנה שהמנוח היה מוטרד מכך שהתשלום לא יספיק ולא היה מוטרד מכך שישאר בידי אחותו "עודף". הדברים קל וחומר עת המנוח הורה כי המשיב ובתו יהיו מנהלי עזבונו תוך מתן הוראות ברורות ומפורטות בנוגע לביצוע תשלומים כאלה ואחרים. והינה, בכל הנוגע להפסקת התשלום החודשי אין מילה וחצי מילה, עובדה האומרת דרשני. הדברים קל וחומר עת, כמסתבר, הצוואה נערכה על-ידי המשיב. טענותיו של המשיב כיום אודות רצונו הנטען של המצווה, איננו עולה בקנה אחד עם היעדרה של הוראה כלשהיא בנדון בצוואה שהוא עצמו ערך.

ו. יודגש, כי לסברותיו של המשיב בכל הנוגע לפרשנות הצוואה אין משקל מיוחד מתוקף היותו מנהל העזבון. למנהל עזבון אין מעמד מיוחד בכגון דא ודעתו באשר לפרשנות הראויה של צוואה, הינה דיעה ככל הדיעות, הגם שהדעת נותנת כי בית-המשפט שומע אותה ביתר תשומת-לב, כפי שנשמעת דיעה שאיננה חשודה בנטיה לצד זה או אחר. דווקא בנדוננו, שם עצמו המשיב כעד וכבעל דין והתיימר להצהיר אודות אומד דעתו של המצווה מכוח ההיכרות האישית עימו. בכך ירד המשיב לזירת ההתגוששות ואיבד את תשומת הלב היתירה הנילווית לעמדה נטולת פניות. ממילא עמדתו בנדון טובה ככל עמדה אחרת, אשר ניתן לקבלה או לדחותה. יתירה-מזו, המשיב גילה את דעתו באופן ברור, כי עמדת המבקשות הינה לצנינים בעיניו והתנהל לכל אורך ההליך משל הוא בעל דין ולא נושה משרה (בקשתו לחיוב המבקשות בהוצאות לדוגמא ובערובה להוצאות, נסיונו להבנות ממחדלים דיוניים, ציון העובדה שהמבקשות לא דאגו לכאורה למנוחה בחייה, כינוי בקשתן של המבקשות כעמדה "נלוזה" - כך!). לטעמי טוב היה עושה המשיב לו התנהל באיפוק רב יותר, תוך שהוא מזכיר לעצמו כי איננו בעל דין וכי אין לו מחלוקת אישית עם המבקשות, עליהן התגולל באופן לא ראוי. האיפוק שגוזר על עצמו בית-המשפט ראוי שיאומץ על-ידי מנהל עזבון כידו הארוכה והתנהלות כוחנית ולעומתית כלפי בעל עניין לגיטימי עלולה להכתים את ההליך השיפוטי מכוחו שואב מנהל העזבון את סמכויותיו.

51. מן המקובץ עולה, כי אין מקום לקרוא אל תוך הוראות הצוואה הוראה בדבר הפסקת התשלום החודשי למשך אריכות ימיה ושנותיה של המנוחה וממילא, גם מכוח פרשנותה הנכונה של הצוואה, זכאיות המבקשות לקבל דין וחשבון בנוגע לתשלומים ששולמו, ככל ששולמו, על-ידי המשיב למנוחה.

52. יובהר, כי האמור איננו מהווה בהכרח מעשה מעשה-בית-דין לעניין עתירתן הנוספת של המבקשות לחייב את המשיב לשלם להן את התשלומים שלא שולמו למנוחה. עתירה כגון דא יש להגיש בתביעה נפרדת ותביעה כגון דא, אם וככל שתוגש, מהווה מסגרת דיונית רחבה מזו שהתוותה על-ידי כב' השופטת סיוון ז"ל, על כל המשתמע מכך לעניין קיומו של מעשה-בית-דין.

53. סוף-דבר, אני מקבל את הבקשה בכל הנוגע לקבלת מידע מלא באשר לתשלומים ששולמו על-ידי המשיב למנוחה, או למאן דהוא עבורה, בימי חייה ואני מחייב את המשיב להמציא למבקשות דין וחשבון מלא בנדון תוך 30 יום ממועד קבלת החלטתי.

54. אני דוחה את עתירת המבקשות לחייב את המשיב לשלם להן כספים בפועל, באשר עתירה כגון דא הינה עתירה כספית הנובעת מפרשנות הצוואה שיש לבררה בתביעה ולא על דרך בקשה למתן הוראות.

55. לנוכח התנהלות המשיב, כמתואר לעיל, ועובדה שהמבקשות נצרכו להגשת הבקשה לאחר שפניות רבות קודם לכן למשיב סורבו, ולאור העובדה שאף לו סבר המשיב כי אין זה מחובתו ליתן למבקשות דין וחשבון, ראוי היה שיעשה כן ולו לפנים משורת הדין ולמען נקיון ההליך, וכן לאור העובדה שהמשיב עשה בכספי העזבון כבתוך שלו (הן כאשר שילם לצדדים שלישיים סכומים עלומים והן כאשר הפסיק לחלוטין את התשלום על דעתו בלבד), אני מחייב את המשיב (להבדיל מעזבון המנוח) לשלם למבקשות הוצאות בגין בקשה זו בסך של 5,000 ש"ח.

56. בקביעת סכום זה נהגתי איפוק לנוכח היותו של המשיב מנהל עזבון אך תוך שנתתי דעתי לכך שהוא עצמו עתר לחיוב המבקשות בהוצאות לדוגמא ואף בערובה להוצאות וברי כי אין מקום לנהוג איפה ואיפה."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חשבונות, דו"ח ומתן ידיעות (סעיף 86 לחוק)