חלוקתו של משק חקלאי (סעיף 114 לחוק)

1. כללי
סעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"114. משק חקלאי
(א) משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.
(ב) באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו - יחליט בית-המשפט לפני הנסיבות.
(ג) היו שני יורשים או יותר, ובהם בן זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי - בן זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים.
(ד) היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור."
הן מהפסיקה והן מהספרות המשפטית העוסקת בירושת משק חקלאי, עולות דילמות רבות. מקורן של הדילמות נובע מהמתח הקיים בין המסגרת הפנים משפחתית לבין תקנוני האגודה והוראות מינהל מקרקעי ישראל {או בשמו החדש: רשות מקרקעי ישראל}, אשר המשק החלקאי מהווה אך משבצת משטחו.

יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע"א 1662/99 {חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295} לפיהם:

"מערכת היחסים המשפטית בין מינהל מקרקעי ישראל (להלן: "המינהל"), הסוכנות היהודית, האגודה השיתופית וחבר האגודה בנויה על התשתית שלפיה הקרקע היא קרקע מדינה המנוהלת בידי המינהל, המשכיר אותה לסוכנות היהודית בתורת גורם מיישב. הסוכנות מצידה מעניקה רשות שימוש במשבצת קרקע לחבר אגודה בנחלה. מעמד חבר הגודה הוא כבר-רשות. זכות זו היא זכות אישית שאינה קניינית, אשר אופייה וגדריה נקבעים בהתאם להסכמת הצדדים בהסכם הרישיון. על-פי הסכם זה, אף שרשות השימוש היא זכות אישית, היא עבירה בכפוף לתנאי ההסכמה בין מעניק הזכות למקבל זכות השימוש. יוצא מכך, כי בר-רשות רשאי לעשות דיספוזיציה בזכותו - הכל בכפוף להסכמת הצדדים בעת יצירת הרישיון."

בעניין ברמלי {ע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3), 868 (1996)} קבע בית-המשפט כי גם זכויות של בר-רשות {שאינן מגיעות לכדי זכויות של חכירה} אינן ניתנות להורשה, אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינו מתיר זאת.

זאת ועוד. אם נותן הרשות מגביל את עבירות הזכות ואוסר על העברתה בירושה, הרי בר-הרשות אינו יכול להוריש את זכויותיו {ע"א 260/65 צ' חייקין ואח' נ' ממר ואח', פ"ד יט 183 (1965)}. רשות השימוש ניתנת להעברה רק בכפוף להיתר המשתמע מתנאי החוזה או ממכלול הנסיבות.

לפיכך, כשחוזה החכירה או הרשות קובע את זכות החכירה או הרשות לתקופת חייו של המתיישב בלי שאלה יהיו לחלק מעזבונו, התוצאה היא כי זכותו בנכס אכן אינה חלק מעזבונו.

חשוב להבהיר כי על-מנת לבחון את הסדרי הזכויות במשק חלקאי, יש להבין את ההסדרים המשפטיים הקיימים בנדון. לעניין זה, גורס חיים נועם בספרו {אגודות שיתופיות - הלכות ופסיקה (מהדורה דצמבר 2006), 157} כי "כידוע ההסדר המשפטי של זכויות חברי האגודות החקלאיות במדינה אינו אחיד, והוא שונה ממושב אחד לאחר בהתאם למסגרת החוזית הקיימת בין האגודה, מינהל מקרקעי ישראל, החבר והסוכנות היהודית. בהתאם לכך משתנות זכויותיהם של חברי האגודות החקלאיות".

ייחוד הסעיף לנושא המשק החקלאי, שורשו בהיסטוריה המשפטית של המשק החקלאי.

כדי להגשים את המטרה של הועדת הקרקע לעיבוד חקלאי במסגרת אגודות שיתופיות, התגבשה עוד מקדמת דנא מדיניות המוסדות המיישבים האוצלת על תנאי העברת הזכויות בנחלה מחבר אגודה לאחר. המשק נתפש כנחלה חקלאית, מהווה יחידה מישקית אחת שאינה ניתנת לחלוקה או לפיצול. מדיניות זו מצאה את ביטויה בהחלטות המינהל והסוכנות {ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו(6), 295 (2002)}.
הטעם למדיניות אי-פיצול הנחלה נעוץ ברצון לשמר את היחידה החקלאית כשלמות אחת על-מנת למצות מתוכה את הפוטנציאל המישקי כולו ולמנוע את חלוקתה בין מספר גורמים באופן העלול לפגוע באופן משמעותי בתועלת הכלכלית העשויה לצמוח ממנה.

הפן השני של מדיניות זו נועד להותיר בידי המוסדות המיישבים את היכולת לפקח על זהות הגורמים אליהם מבקש חבר האגודה להעביר את זכותו בנחלה. מאחר שמדובר באגודה שיתופית חקלאית הנושאת אופי חברתי-כלכלי ייחודי המתאפיין במחוייבות ליעוד החקלאי ובשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין החברים, ישנה חשיבות בבחינת התאמתם של אלה המבקשים להשתלב בחיי האגודה כדי להבטיח את המשך קיומה כמערכת חברתית הרמונית ואת שגשוגה הכלכלי.

מדיניות זו של הגורמים המיישבים שעניינה אי-פיצול הנחלה, ובקרה על זהות הגורם המבקש להשתלב באגודה, נועדה לשמר את הכושר החקלאי והמבנה החברתי המיוחד של האגודה השיתופית.

כאמור, רעיון זה בא לידי ביטוי אף בחקיקה, בסעיף 114 לחוק הירושה, בו נקבע כי משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה במשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית - יימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.

יצויין כי מדיניות זו מעלה קושי אמיתי. גזירת הבלעדיות של מוסד "הבן הממשיך" מתנגשת עם רצונותיהם הטבעיים של הורים, בעלי זכויות במשק, להוריש לילדיהם ולמשפחתם את חלקם - קרקע ומבנים, לאחר שיגיעו לאריכות ימיהם, זאת מבלי ליצור חיכוכים ומדונים בין בני המשפחה שיש חשש כי ילוו בסערת רגשות ובשימוש בכלים משפטיים, שלא לצורך.

התמודדות עם קשיים אלה מצריכה פתרון חקיקתי. אלא שהפתרון בושש לבוא ועל בית-המשפט, בבואו לפתור מקרה מעין זה, להפעיל שיקולי צדק.

כאמור, מטרתו המובהקת של ההסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה הינה לשמר את המשקים החקלאיים כמשקים מניבי תוצר חקלאי או משקי דווקא, ומכאן נובעת הקביעה כי מי שיזכה במשק הוא אותו יורש "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק ולא, למשל, היורש המרבה במחיר - כפי שנקבע בסעיף 113 לחוק הירושה לגבי נכסים שאינם ניתנים לחלוקה {ש' שילה, בספרו, שם, 301}.

ואולם, "מגמת סעיף 114 נראית כיום אנכרוניסטית. רוב תושבי המשקים במדינה אינם חקלאים והם מתגוררים במושב מטעמי נוחיות ואיכות חיים. הניסיון לשימור עיבודם של משקים חקלאיים קטנים המפרנסים משפחה אחת נראה היום כדבר שזמנו עבר" {ש' שילה, בספרו, שם, 306}.

ואכן, כיום פועלים משקים חקלאיים מועטים, עם-זאת, עקב החיפוש הגואה אחר "איכות חיים" מחוץ לעיר - הפך הפוטנציאל הכלכלי-נדל"ני הגלום במשקים למוקד התעניינות, וכל נושא הפוטנציאל החקלאי, שבעבר שיחק תפקיד משמעותי בכל הנוגע למשקים, איבד ממעמדו.

בנסיבות אלו, דומה כי השאיפה לשמר את המשקים כמשקים חקלאיים, והציפיה שבכל משק יימצא יורש המוכן ומסוגל לקיימו כ"משק חקלאי", אינן מציאותיות עוד, ונראה כי יש צורך בהתאמת המצב המשפטי למציאות החיים הנוכחית.

זאת ועוד, סעיף 114 לחוק הירושה, במתכונתו הנוכחית, אינו נותן מענה ברור למצבים השכיחים, בהם אף אחד מהיורשים איננו "מוכן ומסוגל" לקחת על עצמו להמשיך את הפעלת המשק כמשק חקלאי-יצרני, אך ישנו יורש המעוניין בכל זאת להחזיק במשק כנכס ולא כמשק פעיל.

באופן דומה, החוק אף אינו מציע פתרון למצבים בהם אף אחד מהיורשים איננו מעוניין בזכויות במשק והם מעדיפים למכור את הזכויות לצד שלישי.

ואף לא למצבים בהם כמה יורשים מעוניינים ומסוגלים לקיים את המשק, זאת אף שיחידה משקית יכולה לרוב לפרנס יותר מבן אחד.

ואכן, פרופ' ס' אוטולונגי במאמרה {"ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט', 469}, מותחת ביקורת על המצב המשפטי הקיים בו רק בן אחד יכול לקבל את הזכויות במשק. לטענתה, ההתפתחויות שחלו במרבית ענפי החקלאות מאפשרות הרחבה של מגבלה זו. לדבריה:

"קשה לומר שהמצב משביע רצון. המציאות לוחצת על מציאת פתרון משפטי לבעיית הירושה של משק במושב עובדים, פתרון אשר יביא בחשבון את האינטרסים של כל המעורבים בדבר, האינטרס של "הבן הממשיך", של היורשים האחרים, של המושב, ונוסף לכך של החבר עצמו, אשר נדרש לקבוע עמדה נחרצת בשלב די מוקדם בחייו.

בשל מספרם הרב של הישובים בהם מדובר ומספרם הרב עוד יותר של חברי המושבים שהדבר נוגע בהם, ייטיב המחוקק לעשות אם יסדיר את המצב באורח ברור וחד-משמעי, בטרם תחרפנה הבעיות עוד יותר."

פרשנות דווקנית של לשון סעיף 114 לחוק הירושה תוביל למסקנה שכאשר אין יורש "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק כמשק חקלאי - יוחזרו זכויות בר-הרשות במשק למינהל מקרקעי ישראל. שהרי, כאמור, אין המדובר בזכויות קנייניות, ואם לא ניתן להעבירן בהתאם לתנאי הרישיון - יוחזרו לבעליהן. {תמ"ש (יר') 7031/00 ד. א. נ' נ. י. ואח', תק-של 2009(1), 20441 (2009)}.

הוראת סעיף 114 לחוק הירושה אינה מקנה ליורש זכויות קנייניות מעבר לאלו שהיו למוריש. על-כן, כאשר לנפטר מעמד של בר-רשות בלבד בנחלה, הרי העברת זכויותיו בנחלה כפופה לאישורם של הסוכנות והמינהל. היורש איננו הופך עם הפטירה להיות בעל זכויות בנחלה, אלא הדבר כפוף להוראות הסכם המשבצת הרלבנטי בדבר אופן העברת זכויות ליורשים.

סעיף 114 לחוק הירושה מסדיר את היחסים בין היורשים-לבין עצמם, אך לא את היחסים בין היורשים-לבין הבעלים של הקרקע שבמחלוקת, ולכן לא די בהוראת סעיף 114 לחוק הירושה על-מנת להקנות זכויות קנייניות בנחלה, שלא על-פי ההסדרים הקבועים בחוזה המשבצת בין האגודה למינהל ולסוכנות היהודית {עמ"ש (ת"א) 7351-10-12 פלוני נ' רשות מקרקעי ישראל, תק-מח 2014(3), 565 (2014)}.

אם-כן, משק חקלאי, כהגדרתו בסעיף 114 לחוק הירושה, לא יחולק בין היורשים של בעל זכויות בר-הרשות בו אלא יינתן ליורש המוכן ומסוגל לקיימו. במקביל יפצה אותו יורש את היורשים האחרים "במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון" ותוך התחשבות בעבודה או הן שהשקיע במשק.

2. קרקע פרטית
במושבים בהם הקרקע היא פרטית ורשומה על-שם בעל המשק, יכול בעל המשק לצוותה או להורישה בהתאם לקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה, שאינו מאפשר לפצל משק חקלאי בין כמה יורשים וקובע הסדר מיוחד לפיו הבן המסוגל לקיים את המשק, מקבל את הזכויות במשק ומפצה את שאר היורשים בגין חלקו היחסי במשק.

נעיר כי ההסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה עורר מספר קשיים, ביניהם הקושי שהתעורר במצב בו לא היה ביכולתו של היורש "המוכן והמסוגל" לקיים את המשק, לפצות את יתר הירושים בגין חלקם בירושה.

3. זכות חכירה
ברוב חוזי החכירה, קיימת הוראה לגבי הורשת זכות החכירה של הנחלה.

זכות החכירה כפופה למגבלות מסויימות וביניהן הסכמת האגודה. הזכמה זו תינתן רק אם לדעתה מתאים היורש להמשיך ולנהל את המשק מבחינה חקלאית ואם חלוקתו במקרה של מספר יורשים אינה עלולה לדעת האגודה לגרום להתפוררות המשק.

יוצא שכל העברה בירושה של זכות החכירה כפופה בראש ובראשונה להסכמת האגודה וכל פעולת העברה כזו שלא קיבלה את הסכמת האגודה היא חסרת תוקף.
חוזה החכירה היוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה.

החוכר אינו יכול להוריש את מה שאין לו ומה שיש לו מוגבל מראש על-פי החוזה שיצר את הזכות.

המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה.

סעיף 114 לחוק הירושה יוצא מתוך הנחה שהמשק החקלאי, קרי זכותו הקיינית של המוריש עוברת בירושה ליורשיו. כלומר הסעיף חל רק על-מנת שהמוריש יכול להעביר ליורשיו. לכן, סעיף 114 לחוק הירושה אינו יכול לשנות מגבלה על העבירות שהיא חלק מהותי של הזכות {ע"א 390/85 הדרומי נ' אסיאס, פ"ד מא(3), 726 (1987)}.

4. היורש המוכן והמסוגל לקיים את המשק החקלאי
מטרתו המובהקת של ההסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה הינה לשמר את המשקים החקלאיים כמשקים מניבי תוצר חקלאי או משקי דווקא, ומכאן נובעת הקביעה כי מי שיזכה במשק הוא אותו יורש "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק ולא, למשל, היורש המרבה במחיר כפי שנקבע בסעיף 113 לחוק הירושה לגבי נכסים שאינם ניתנים לחלוקה {ש' שילה, בספרו, שם, 301; תמ"ש (יר') 7031/00 ד' א' נ' נ' י' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.09)}.

ואולם, "מגמת סעיף 114 נראית כיום אנכרוניסטית. רוב תושבי המשקים במדינה אינם חקלאים והם מתגוררים במושב מטעמי נוחיות ואיכות חיים. הניסיון לשימור עיבודם של משקים חקלאיים קטנים המפרנסים משפחה אחת נראה היום כדבר שזמנו עבר" {ש' שילה, בספרו, שם, 306}.

ואכן, כיום פועלים משקים חקלאיים מועטים, עם-זאת, עקב החיפוש הגואה אחר "איכות חיים" מחוץ לעיר, הפך הפוטנציאל הכלכלי-נדל"ני הגלום במשקים למוקד התעניינות, וכל נושא הפוטנציאל החקלאי, שבעבר שיחק תפקיד משמעותי בכל הנוגע למשקים, איבד ממעמדו.

בנסיבות אלה, דומה כי השאיפה לשמר את המשקים כמשקים חקלאיים, והציפיה שבכל משק יימצא יורש המוכן ומסוגל לקיימו כ"משק חקלאי", אינן מציאותיות עוד ונראה כי יש צורך בהתאמת המצב המשפטי למציאות החיים הנוכחית.

סעיף 114 לחוק הירושה, במתכונתו הנוכחית, אינו נותן מענה ברור למצבים בהם אף אחד מהיורשים איננו "מוכן ומסוגל" לקחת על עצמו להמשיך את הפעלת המשק כמשק חקלאי-יצרני, אך ישנו יורש המעוניין בכל זאת להחזיק במשק כנכס ולא כמשק פעיל.

באופן דומה, החוק אף אינו מציע פתרון למצבים בהם אף אחד מהיורשים איננו מעוניין בזכויות במשק והם מעדיפים למכור את הזכויות לצד שלישי. ואף לא למצבים בהם כמה יורשים מעוניינים ומסוגלים לקיים את המשק, זאת אף שיחידה משקית יכולה לרוב לפרנס יותר מבן אחד.

פרופ' ס' אוטולנגי במאמרה {"ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט, ט', 469} מותחת ביקורת על המצב המשפטי הקיים בו רק בן אחד יכול לקבל את הזכויות במשק. לטענתה, ההתפתחויות שחלו במרבית ענפי החקלאות מאפשרות הרחבה של מגבלה זו. לדבריה:

"אם הענפים של חברי המושב שמשפחות אחדים מהם יוכלו להתאחד לשם כך ולפעול יחד, יהפכו להיות תעשיה (היכולה להיות של תוצרת חקלאית, קייט ונופש וכדומה) כי אז שוב לא יהא קיים אותו נימוק יסודי של אי-פיצול המשק ושל הבעלות הנפרדת בו ופיתוחו באורח עצמאי.

שיתוף בענף החדש, כשגודלו של השטח החקלאי המעובד לא ישמש המרכיב השליט בו, יוכיח שניתן לגשת למחשבה מחודשת בדבר המבנה במושב והחלוקה של משבצות הקרקע בו...

בהכרה בחברות של בנים נוספים לגבי אותה יחידה משקית טמונים מספר יתרונות: לכולם יהיה אינטרס משותף שווה ערך במפעל המשפחתי, המסגרת המשפחתית לא תסבול בשל הכורח להתפצל. במשק תהיינה יותר ידיים עובדות של חברים. דבר שתהיה לו השלכה ישירה הן על הגידול בהכנסות המשק והן על ביטול הצורך בעבודה שכירה (אשר היא כשלעצמה נוגדת את חוק המושבים). המשק יבוסס על עבודה עצמית של החברים, שהוא ערך בפני עצמו. וכן תבוטל התחרות בין הבנים על מעמד ה'בן הממשיך'."

ואכן, כפי שמסכמת פרופ' אוטולנגי את דבריה שם:

"קשה לומר שהמצב משביע רצון. המציאות לוחצת על מציאת פתרון משפטי לבעיית הירושה של משק במושב עובדים, פתרון אשר יביא בחשבון את האינטרסים של כל המעורבים בדבר, האינטרס של 'הבן הממשיך', של היורשים האחרים, של המושב, ונוסף לכך של החבר עצמו, אשר נדרש לקבוע עמדה נחרצת בשלב די מוקדם בחייו.

בשל מספרם הרב של היישובים בהם מדובר ומספרם הרב עוד יותר של חברי המושבים שהדבר נוגע בהם, ייטיב המחוקק לעשות אם יסדיר את המצב באורח ברור וחד-משמעי, בטרם תחרפנה הבעיות עוד יותר."

פרשנות דווקנית של לשון סעיף 114 לחוק הירושה תוביל למסקנה שכאשר אין יורש "המוכן ומסוגל" לקיים את המשק כמשק חקלאי - יוחזרו זכויות בר-הרשות במשק למינהל מקרקעי ישראל {או בשמו החדש: רשות מקרקעי ישראל}. שהרי, כאמור, אין המדובר בזכויות קנייניות, ואם לא ניתן להעבירן בהתאם לתנאי הרישיון - יוחזרו לבעליהן.

זוהי תוצאה, אשר, ספק אם מוצדקת, ואף איננה מועדפת, ואיננה נדרשת על-ידי הגופים המיישבים.

זאת ועוד. באשר למבחן האובייקטיבי של מסוגלות לקיים את המשק, אנו סבורים כי כיום עם חידושי הטכנולוגיה - אין צורך בעבודה פיזית קשה במשק וניתן גם להיעזר בפועלים וכיוצא בזה.

בתחרות בין התובע לבין הנתבע על הזכות לקבל את המשק, יש עדיפות לתובע שגר במשק, התקבל לאגודה השיתופית, בנה את ביתו במשק ומעבד את אדמת המשק במשך שנים. לעומתו הנתבע שנים רבות לא עבד במשק ומסוגלותו לקיים את המשק אינה ודאית {תמ"ש 80170/96 אפרים גולדשטיין נ' אהרון גולדשטיין ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.03)}.

ב- תמ"ש (חי') 5340-08 {י' א' ואח' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.12)} קבע בית-המשפט כי הנתבע מוכן ומסוגל לקיים את המשק וזאת מן הטעמים הבאים:

הראשון, הנתבע החל לגאול את משק הוריו.

השני, הנתבע אישר כי יכל לקבל אדמות אחרות.

השלישי, הנתבע העיד כי היה עובד חקלאי ונעזר באשתו ובבנותיו. לעומת-זאת התובע העיד כי אין ברצונו להיות חקלאי.

הרביעי, קיים רציונל של מניעת פיצול משק על-מנת לשמר את הכושר החקלאי והמבנה החברתי של האגודות השיתופיות מתוך ראיית הסדר זה כאינטרס לאומי לפיתוח החקלאות וההתיישבות.

החמישי, רצון ההורים כפי שהובא בהסכם הבוררות והבעת רצונם הכללי בצוואות.

ב- תמ"ש (נצ') 3761/05 {י' צ' ואח' נ' ח' צ' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (08.06.10)} התובעים {בעל ואישה} הגישו, בין השאר, תביעה כנגד הנתבעים {אחיו ואחותו של התובע} בה ביקשו להצהיר עליהם כבעלים הבלעדיים של הזכויות בנחלה ולחילופין להצהיר כי הינם היורשים המוכנים והמסוגלים לקיים את המשק בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה.
בין הצדדים לא היתה מחלוקת כי התובע, בהיותו זה שתפעל והחזיק את המשק מזה עשרות שנים לאחר פטירת האב, הוא היורש המוכן ומסוגל לקיימו.

בית-המשפט קיבל את התביעה והצהיר על התובע כיורש היחיד של מלוא זכויות הוריו המנוחים בנחלה.

ב- תמ"ש (יר') 7031/00 {ד' א' נ' נ' י' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.09)} קבע בית-המשפט כי בהעברת הזכויות במשק לידי התובעת אין כדי להבטיח את המשך תיפקודו של המשק כמשק חקלאי, ועדיין נראה, כי בנסיבות הבמקרה הנדון, נוכח כך שאין יורש אחר ה"מוכן ומסוגל" לקיים את המשק והיות וכל היורשים הביעו את הסכמתם, יהא זה הצד הנכון ביותר - והכל בכפוף לפיצוי היורשים האחרים.

ב- תמ"ש (ת"א) 78700/97 {ס' ב' ואח' נ' ב' א', תק-מש 2002(2), 1 (2002)} שני הצדדים טענו שהם מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק.

בית-המשפט קבע כי התברר כי עיקר המשק הוא פרדסים או מטעים המטופלים על-ידי קבלני-משנה.

לפיכך, הואיל ולשתי הבנות ידע פחות או יותר זהה בחקלאות, והואיל ונדרש ידע מאוד מינימאלי לסוג החקלאות הקיימת בנחלת האב-המנוח, קבע בית-המשפט כי שתי הבנות מסוגלות לקיים את המשק.

5. "והוא יפצה את היורשים האחרים"
5.1 כללי
מנגנון הפיצוי הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה התקבל בפסיקה ובספרות גם לגבי מתיישבים שהם ברי-רשות בלבד, למרות שהזכות אינה חלק מעזבונם ואף כי הסכם המשבצת אינו מחיל את הוראות סעיף 114 לחוק הירושה.

מסירת המשק לאחד מהיורשים מתייחסת אך לחלוקה בעין של נכסי העזבון אך אין בהם כדי להפקיע את זכות היורשים האחרים בעזבון.

היורש שנמסר לו המשק יפצה את היורשים האחרים במידה ששוויו של המשק עולה על המגיע לו מן העזבון. משלא עלה בידי הזוכה בעין לשלם ליורשים האחרים את שוויו הריאלי של המשק יש להורות על מכירת המשק במכירה פומבית למרבה במחיר ותמורתו תחולק בהתאם לחלקי היורשים בעזבון {רע"א 1268/95 גמליאלי נ' גמליאלי, תק-על 95(2), 35 (1995)}.

פרופ' ס' אוטולנגי במאמרה {"ההסדרים המשפטיים בנוגע לירושת משק במושב עובדים" עיוני משפט ט', 481-478} מצאה כי מקובל לראות את סעיף 114 לחוק הירושה כנועד לחול על ירושת משק במושב עובדים וההסדר בעניין פיצוי יכול לשמש דוגמה לניסיון לפתור בעיות המתעוררות בין היורשים ובין עצמם.

מקל וחומר יש להחיל פרקטיקה זו על משקים בהם המתיישב בעל זכות חכירה ראשית לדורות הרשומה בלשכת רישום המקרקעין והיא חלק מעזבון ההורים {תמ"ש (ת"א) 25620/01 ישמח שמואל ואח' נ' סוקול אריה, תק-מש 2003(4), 166 (2003)}.
יש גם לדחות הטענה כי הטלת פיצוי המחייב את מכירת המשק סותרת את האינטרס לאפשר לחוכר היורש להמשיך להחזיק את המשק.

קבלת הזכויות במשק על-ידי התובעת כוללת בחובה פיצוי אחיה היורשים הנוספים. במצב בו מלוא הזכויות בנכס מועברות לידי יורש אחד, הפתרון ההוגן הוא לפצות את יתר היורשים. וכך אכן קובע ההסדר המשפטי בעניין זה, וזה ההסדר שאומץ ב"ההסכם המשולש" {תמ"ש (יר') 7031/00 ד' א' נ' נ' י' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.09)}.

כאשר נקבע בהסכם המשבצת שהזכויות במשק אינן חלק מהעזבון המנוח קרי, משאין המשק בר-הורשה, אין תחולה לסעיף 114 לחוק הירושה ואין הנתבע בכשירותו כיורש זכאי לפיצוי מהתובע בגין העברת הזכויות במשק על-שמו {תמ"ש 80170/96 אפרים גולדשטיין נ' אהרון גולדשטיין ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.03)}.

ב- תמ"ש (נצ') 3761/05 {י' צ' ואח' נ' ח' צ' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (08.06.10)} התובעים {בעל ואישה} הגישו, בין השאר, תביעה כנגד הנתבעים {אחיו ואחותו של התובע} בה ביקשו להצהיר עליהם כבעלים הבלעדיים של הזכויות בנחלה ולחילופין להצהיר כי הינם היורשים המוכנים והמסוגלים לקיים את המשק בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה.

במסגרת התובענה הגישו הנתבעים תביעה לחיוב התובעים בדמי שימוש ראויים בעבור שימוש שעשו בחלקם היחסי במשק וזאת במשך שבע שנים עובר להגשת התביעה.

בית-המשפט, בדחותו את התביעה לדמי שימוש קבע כי הוכח בפניו כי הנתבעת ויתרה על זכותה לקבלת פיצוי, בהתאם לאותו סיכום משפחתי שעל-פי הראיות נטלה בו חלק פעיל והיה על דעתה ובהסכמתה.

בית-המשפט לא התרשם מעדותה של הנתבעת. משנשאלה הנתבעת כמה פעמים הובטח לה במהלך השנים, כי התובע יפצה אותה כפי שטענה בחקירתה, מסרה כי היא אינה זוכרת בדיוק מתי ואף אינה זוכרת מתי בפעם האחרונה הובטח לה הדבר. באותה מידה הנתבעת גם לא ידעה לציין היכן התנהלו אותן שיחות בגדריהן הבטיח התובע לפצותה, כשם שלא זכרה האם התובעת היתה נוכחת באחת מן השיחות האלה.

לגבי הנתבע נקבע כי מרגע שקרסה גרסתה של הנתבעת, נתערערה גם גרסתו הוא.

עוד נקבע כי הנתבעים היו מודעים במשך עשרות השנים, למצב בו מתגוררים התובעים בנחלה, היו מודעים גם לכספים שהוציאו התובעים עבור אחזקת אותה נחלה ולהשקעה שהשקיעו בנחלה, כן היו מודעים לעובדה כי התובעים נהגו בנחלה כמנהג בעלים, נשאו בחובותיה, ובעיני כולם ואף בעיני האגודה ראו בהם כחליפיהם של המנוחים - בעלי הזכויות בנחלה.

במשך כל אותה תקופה הנמדדת בעשורים, הותירו הנתבעים עול המעמסה הפיזית, הניהולית והכלכלית של המשק על שכמי התובעים בלבד, מבלי שנטלו על עצמם ולו המעט הימנה.

עובדה זו כשלעצמה, כשהנתבעים אינם נוקפים אצבע, אינם עותרים לבית-המשפט במשך למעלה מ- 25 שנים מיום פטירת אביהם לקבלת פיצוי מאת התובעים כמצוות סעיף 114 לחוק הירושה, אך מחזקת את גרסת התובעים לפיה עוד מימים ימימה הוסכם על דעת כולם, כי התובעים הם שיזכו בנחלה מבלי שיידרשו לשלם כל פיצוי עבור מי מהנתבעים או שאר האחיות.

זאת ועוד. הנתבעים לא הוכיחו כי היתה הסכמה לפיה הפיצוי ידחה לשלב מאוחר יותר, הסכמה שהיה בה כדי לדחות את מירוץ ההתיישנות.

אילו דרישת הנתבעים היתה מועלית בזמן אמת ולא היו משתהים משך 30 שנה, הרי שלרשות התובע עמדה אז זכות הבחירה בין שתי חלופות, האחת, להמשיך ולהחזיק במשק ולקיימו ובה בעת לפצות את שאר היורשים, והשניה, לבחור למכור את המשק כבר אז, כאשר כולם מתחלקים בכספי התומרה שווה בשווה ומבלי שיידרש במשך 30 שנה לשאת בכל המעמסה של ניהולו של העסק בין אם פיזית ובין אם כלכלית, שעה שמנגד היה באפשרותו באותן שנים {בשנות ה- 70}, בהיותו יליד וחבר המושב ואף כמי שנתפס בעיני כולם לרבות האגודה השיתופית כ"בן ממשיך" לקבל משק אחר הנקי מחובות וללא כל שותף אחר.

אי-לכך הרי שהשיהוי שדבק בהתנהגות הנתבעים כמוהו כזניחת הזכות לפיצויים ודמי שימוש ומחייב דחיית תביעתם זו.

5.2 מה הדין כאשר הזכות עדיין לא נרשמה - האם יש בה כדי לעכב את תשלום הפיצוי?
ב- תמ"ש (ת"א) 25620/01 {ישמח שמואל ואח' נ' סוקול אריה, תק-מש 2003(4), 166 (2003)} הועלתה הטענה כי התובעים אינם זכאים לפיצוי באשר טרם נרשמה הזכות על-שם הנתבע.
בית-המשפט קבע כי טענה זו נטענה בחוסר תום-לב בהדגישו כי מעולם לא נקבע כי רישום הזכויות הוא מועד הפיצוי.

כמו-כן נקבע כי לאחר אישור פסק-הבורר, איש לא מנע מהנתבע לרשום את הזכויות על-שמו.

לפיכך, משבשלו התנאים לרישום הזכויות על-שם הנתבע והוא מחזיק בפועל בנחלה, זכאים התובעים לפיצוי.

5.3 הסכם דו-צדדי
בפסיקת בתי-המשפט נקבע כי סעיף 19 להסכם הדו-צדדי אינו כולל רכיב של פיצוי {ראה למשל תמ"ש (חי') 5340-08 י' א' ואח' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.12)}.

ב- תמ"ש (טב') 6770-01-11 {ר' ר' נ' ח' ת' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.12)} קבע בית-המשפט כי "החוזה הדו-צדדי אף אינו מאמץ את הוראות סעיף 114 לחוק הירושה שעה שאינו קובע מנגנון פיצוי בין צאצאיו של בעל הזכויות במשק אלא רק אפשרות שבמקרה של מחלוקת יקבע בית-המשפט מיהות הצאצא המסוגל לקיים המשק החקלאי (ללא חובת פיצוי של יתר הצאצאים וראה סעיף 19(ג)(3) לחוזה הדו-צדדי)".

מן המקובץ עולה כי על בית-המשפט לקבוע את בעל הזכויות במשק, ללא שנקבע מנגון פיצוי {וזאת בשונה מסעיפי ההסכם התלת-צדדי שלא חל למשל ב- תמ"ש 5340-08 המתואר לעיל; ראה גם ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3), 337 (2004); ת"ע (נצ') 1180/08 א' ד' ואח' נ' א' ד', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.02.11); ת"ע (יר') 4338-01-11 ב' א' נ' עזבון המנוחה ש' ח' ז"ל, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.11); תמ"ש (ת"א) 80170/96 אפרים גולדשטיין נ' אהרון גולדשטיין, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.01.03)}.

5.4 הסכם משולש
בניסיון לגשר בין הוראת ההסכם המשולש שלפיה המשק אינו חלק מהעזבון, לבין הפנייתו להסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה, ניתן לקבוע "יורש" של משק חקלאי במסגרת צוואה ואולם מעמדו של אותו זוכה הוא לא כשל יורש, אלא הוא כעין "בן ממשיך". מכאן עולה כי היורשים על-פי דין אשר לא נקבעו יורשים על-פי הצוואה לא יהיו זכאים לפיצוי.

הראציונל לקונסטרוקציה משפטית זו היא מצד אחד, החלת הוראות ההסכם המשולש ששוללות את האפשרות שהמשק הוא חלק מעזבונו של חבר האגודה ובו בעת מפנה להסדר שבסעיף 114 לחוק הירושה, ומצד שני, קיום עקרון העל בדיני הירושה - הגשמת רצונו של המוריש, בבחינת "מצווה לקיים דברי המת" {ת"ע (יר') 4338-01-11 ב' א' נ' צ' ח', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.11)}.

5.5 צדק חלוקתי
ב- תמ"ש (קריות) 10530/06 {נ' י' נ' מ' ר', פורסם באתר האינטרנט נבו (29.07.08)} דן בית-המשפט בטיעון שהועלה בדבר צדק חלוקתי. בית-המשפט דחה הטענה וקבע כדלקמן:

"עם כל הכבוד אין בטענות אלו ממש: לעניין שוויו של המשק אין משמעות לשאלת הזכות העקרונית לפיצוי...
אציין כי טענות אלו בעניין 'צדק חלוקתי' וזכות התובעות לפיצוי כנגזרת מ'חוקי היסוד וזכות האדם על קניינו', נראה כאילו הועתקו מפסק-דין של כב' השופטת צפת... אלא ששם, להבדיל מבענייננו, דובר היה במשק בר-הורשה."

6. "היה יורש עובד... או שהשקיע בו מהונו... יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי..."
סעיף 114 לחוק הירושה, המקנה פיצוי ליורש, יוצא מנקודת הנחה, שהמשק החקלאי עובר בירושה ליורשי המנוח. סעיף 114 לחוק הירושה חל רק על מה שהמוריש יכול להעביר ליורשיו {ע"א 633/82 לוקוב נ' מגדל, פ"ד מג(1), 397 (1985)}.

ב- תמ"ש (יר') 7031/00 {ד' א' נ' נ' י' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.09)} קבע בית-המשפט כי בבואו לפסוק פיצוי ליורשים יש להביא בחשבון השקעות שהשקיעה התובעת במשק מהונה האישי ולא קיבלה תמורה עליהן "כפי שאדם אחר היה מקבלה", כפי שנקבע בסעיף 114(ד) לחוק הירושה.

על-מנת לעמוד על גובה הפיצויים מונה שמאי מטעם בית-המשפט כמומחה להערכת שווי המשק ביום פטירת המנוחה, ושוויו הנוכחי, וכן להערכת גובה ההוצאות עבור השקעות אשר השביחו את המשק ממועד הפטריה של ההורים ועד היום, אם אכן היו.

ב- תמ"ש (ת"א) 25620/01 {ישמח שמואל ואח' נ' סוקול אריה, תק-מש 2003(4), 166 (2003)} קבע בית-המשפט כי טענת הנתבע, כי השקיע במשק, נשא בעלות הוצאות המשק עד פטירת הוריו וכן הסדיר את החובות שרבצו עליו על-פי חוק ההסדרים במגזר החקלאי-משפחתי - יכול וישמעו ואוזנו במסגרת תחשיב הפיצוי כאמור בסעיף 114(ד) לחוק הירושה.

7. תביעה לדמי שימוש
דרישה לדמי שימוש שעשה היורש שקיבל את זכויות בר-הרשות במשק לידיו חורגת אל מעבר למסגרת סעיף 114 לחוק הירושה ואל מעבר לסוגיית פיצוי שאר היורשים בגין חלקם במשק.

לפיכך, אנו סבורים כי דרישה לתשלום נוסף בגין שימוש היורש כאמור צריכה להיעשות באמצעות תביעה עצמאית.

8. שיקול-דעתו של בית-המשפט
חוק הירושה מאפשר לבית-המשפט הפעלת שיקול-דעת בהקשר זה לאופן הפיצוי הנדרש ליורשים הנוספים, זמני סילוקו והבטחתו {ש' שילה, בספרו, שם, 305}.

ב- תמ"ש (יר') 7031/00 {ד' א' נ' נ' י' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.09)} קבע בית-המשפט כי בנסיבות המקרה הנדון, והיות ולשמירה על הזכויות במשק בידי התובעת משמעות רבה לנתבעים 9-7, האינטרס שלהם הוא להמשיך לגור במשק ולהמשיך קבלת טיפול בצרכיהם ודאגה להם על-ידי התובעת, ולנתבע יש אינטרס שאחיו ימשיכו להית מטפולים על-ידי התובעת, בהתחשב בנתונים אלה קבע בית-המשפט שחלקו של הפיצוי לכל אחד מהנתבעים 9-7 ועזבון נתבע 6 {בקיזוז חלקה של התובעת בירושתו} ישולם בפועל בכסף, וחלקו ישולם על-ידי המשך מגורי נתבעים 9-7 במשק ועל-ידי המשך טיפולה של התובעת בהם.
9. הסכם בחיים
9.1 כללי
הסכם בחיים הינו הסדר נוסף להעברת זכויות במשק חקלאי. על-פי הסדר זה כוונת הצד המוריש היא לקבוע הוראה שנכס מסויים יועבר לבעלותו של פלוני לאחר פטירתו.

9.2 עסקאות בירושה עתידה - סעיף 8 לחוק הירושה
9.2.1 כללי
סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"8. עסקאות בירושה עתידה
(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.
(ב) מתנה שאדם נותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק זה."

לעניין הסכם בחיים כוונת המחוקק היתה כי לצורך העברת זכות שכזו יש לערוך צוואה. יחד-עם-זאת, יש להבחין בין הסכם ירושה שהוא אכן בטל לבין התחייבות חוזית שהיא מחייבת את הצדדים לה, גם במידה ולא הושלמה בחייו של מעניק הזכויות {חיים נועם, בספרו, שם, 193-192}.

להבחנה בין הסכם ירושה לבין התחייבות חוזית נקבעו המבחנים הבאים:

המבחן הראשון, כאשר מדובר בהסכם לפיו הזכויות עוברות לצד ג' והדבר לא יצא לפועל, ובינתיים נפטר מעניק הזכויות, ניתן לראות בכך "התחייבות לעשות עסקה" במובן סעיף 7(ב) לחוק המקרקעין.

התחייבות זו מחייבת את היורשים, בתנאי שניתן ללמוד מלשון ההסכם כי העברת הזכויות היתה סופית ונותן הזכויות היה רשאי לחזור בו מההעברה.

המבחן השני, כאשר ברור מלשון ההסכם שהעברת הזכויות תצא לפועל רק לאחר מות הנותן - ההסכם בטל.

המבחן השלישי, הסכם בין יורשים שנערך בטרם זכו בחלקם בירושה, אשר הותנה בכך שההתחייבות תיכנס לתוקפה כאשר היורשים יזכו בירושה, הינו תקף.

אין לקבוע בהסכם שכזה כי יורש אחד מוותר לטובת יורש אחר, שכן יש בכך משום קביעת סדרי הורשה אשר מנוגד לסעיף 8(ב) לחוק הירושה.

ברם, אם מי שעשוי להיות יורש בעזבון מסויים, מתחייב כלפי צד ג', בין אם הוא יורש ובין אם הוא עשוי להיות יורש, להעביר את חלקו בירושה, יש להתחייבות זו תוקף מחייב וניתן לממשה אם וכאשר אותו יורש זוכה בירושה {ע"א 489/78, 263/80 סנוב נ' סנוב, פ"ד לה(1), 401 (1980)}.

נעיר כי את סעיף 8 לחוק הירושה יש לפרש על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה בשל ההגבלה שהוא מטיל על חופש החוזים {ע"א 682/74 אברהם יקותיאל נ' בינה ואסתר ברגמן, פ"ד כט(2), 757, 762 (1975); ד"נ 39/80 ברדיגו ואח' נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ ואח', פ"ד לה(4), 197 (1985); אורי ידין "מבט מורחב על חשבון בנק משותף", הפרקליט לג (התש"ם-התשמ"א), 572}.

גישה זו נובעת מהעמדה המקדשת את חופש החוזים, והרואה בעין רעה ניסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו התחייבות בנוגע לרכושו. היא בוודאי נכונה במקרים בהם אין ספק כי ההתחייבות נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה זרה. הפרשנות המצמצמת של סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתחייבת איפוא הן על יסוד שיקולים כלליים והן על רקע ההלכה הפסוקה.

כאשר ישנה הוראה מפורשת בחוזה בין המינהל לאגודה לפיה המשק אינו חלק מהעזבון הרי שהסכם זה מחייב ולא ניתן בשלב יותר מאוחר לבוא ולקבוע כי הסכם זה אינו מחייב את הצדדים. לעניין זה נקבע ב- ע"א 3836/93 {ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ(3), 868 (1996)}:

"ניתן אם-כן לראות כי הזכויות הוקנו לאגודה המיישבת כשזו מוסמכת להעבירם לחבריה תוך הגבלות מפורשות על עבירותן, ובתנאי שהן לא יכללו בעזבונו. לאגודה המיישבת ולחבריה המתיישבים אין יותר ממה שניתן להם בהסכם המשולש, מכאן שעל-פי ההסכם העומד לפנינו הזכויות במשק אינן חלק מעזבונה של האם ואינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה."

ב- דנ"א 3231/00 {שמחה מדעי ואח' נ' משה מדעי ואח', תק-על 2000(2), 1484 (2000)} קבע בית-המשפט כי "זכויותיו של בר-רשות במשק אינן ניתנו להורשה אם ההסכם שמכוחו ניתנו הזכויות אינן מתיר זאת, וכי הקנייתן של זכויות כאלה 'לבן ממשיך' אינן כפופות להוראות סעיף 8 לחוק הירושה".

9.2.2 מהותו של סעיף 8(א) לחוק הירושה
ראוי הוא לפרש את סעיף 8(א) לחוק הירושה באופן שהוא יוגבל לאותם מקרים בהם זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון.

נראה כי במסגרת סעיף 8(א) לחוק הירושה, על-פי כוונת המחוקק, עניין לנו בזכות, אשר על תכונותיה, היקפה, וחולשותיה מועברת עם המוות מאדם לרעהו. כזה הוא המצב כאשר ראובן עושה הסכם עם שמעון ומורה בו, כי עם פטירתו, תעבור זכות פלונית משלו לשמעון, ולא ליורשים על-פי סדרי הירושה {ד"נ 39/80 גניה ברדיגו ואח' נ' ד' ג' ב' 9 טקסטיל בע"מ, פ"ד לה(4), 197, 228 (1985)}.

ש' שילה, בספרו {שם, 97-96} מציין, ביחס להבחנה זו, כי "החילוק בין הסכם בדבר ירושה, שבטל, לבין הסכם בדבר נכסי עזבון, שתקף, הוא מן הדקים ולא בנקל אפשר ליישם את העיקרון המופשט על מסכת העובדות".

מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי דין ולא על-פי צוואה ככתוב בחוק.

המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי העזבון. ואומנם אין סעיף 8(א) לחוק הירושה בא אלא לאסור שינוי, בדרך הסכם או ויתור בחיי המוריש, של סדרי ירושתו. ומאידך גיסא, עסקאות בעזבון אשר אינן נכנסות בגדר האיסורים שבסעיפים 6 או 7 לחוק, אין כל מקום לאסרן {ע"א 682/74 אברהם יקותיאל נ' בינה ואסתר ברגמן, פ"ד כט(2), 757, 762 (1975)}.

המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו ורצונו עד מותו {ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1991); ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 757 (1975)}.

9.2.3 מהותו של סעיף 8(ב) לחוק הירושה
בשיטות המשפט השונות, וגם בישראל, מקובל להבחין בין שני סוגי מתנה עיקריים. האחד, מתנה בין החיים {donatio inter vivos}. השני, מתנה מחמת מיתה {donatio mortis causa}.

הסוג האחד, מוסדר בחוק המתנה ועניינו במתנה אותה התכוון המקנה לתת בעודנו בחיים, בין אם באופן מיידי ובין אם במועד כלשהו בעתיד.

הסוג האחר, מוסדר בחוק הירושה, ועניינו במתנה אותה התכוון המעניק לתת לאחר מותו.

חוק המתנה, התשכ"ח-1968 {להלן: "חוק המתנה"} נותן תוקף משפטי למתנה בין החיים, בין אם מדובר במתנה המוקנית לאלתר {סעיף 2 לחוק המתנה}, ובין אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה {סעיף 5 לחוק המתנה}.

מתנה המוקנית לאלתר היא מתנה מוגמרת, בה הנותן אינו רשאי לחזור בו מנתינתה. גם בהתחייבות לתת מתנה, מעניק החוק להתחייבות תוקף, אולם הוא מתנה את מתן התוקף בקיום מסמך כתוב, והוא מאפשר לנותן המתנה לחזור בו בתנאים מסויימים מן ההתחייבות. מכאן שמדובר בהתחייבות "חלשה" מהתחייבות חוזית רגילה.

לעומת-זאת, אין חוק הירושה מכיר בתוקפן המשפטי של מתנות מחמת מיתה. כלל זה בא לידי ביטוי בסעיף 8(ב) לחוק הירושה.

המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. כמו-כן, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים. כל זאת רצה המחוקק למנוע ולכן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל אימת שירצה.

החשיבות העיקרית של סעיף 8(ב) לחוק הירושה היא בהיותו מונע את עקיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה באשר לירושה על-פי צוואה {ראה גם גד טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י 257, 261, המזכיר את הרקע ההיסטורי לחקיקת סעיף 8(ב) לחוק הירושה}.

הרציונל העומד מאחורי סעיף 8(ב) לחוק הירושה הוא העדפת חירות הצוואה, וזכות המצווה לעורכה או לשנותה בכל עת, מבלי שכבלי הסכם או התחייבות לתת מתנה יעמדו לו למכשול, אלא-אם-כן, כמובן, רצונו זה של בעל הנכס בא לידי ביטוי בצורת צוואה, כנאמר בסעיף 8(ב) סיפא לחוק הירושה.

לצורך סעיף 8(ב) לחוק הירושה, השאלה היא אחת בלבד והיא, האם המתנה ניתנה למערערים לאלתר או שמא הם זכו בה בפועל רק עם מות המנוחה וכאמור קובע סעיף 8(ב) לחוק הירושה את בטלותה של מתנה שכזו {דברי כב' השופט דב לוין ב- ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4), 521 (1991)}.

9.2.4 חוק יחסי ממון למול סעיף 8 לחוק הירושה
חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 {להלן: "חוק יחסי ממון"} הינו חוק מאוחר לחוק הירושה, והוא יצר במסגרתו הסדר ספציפי ומאוחר ביחס לסעיף 8(א) לחוק הירושה המשקף הסדר קודם וכללי.

הסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הרכוש ביניהם הינו הסכם ממון כמוגדר על-פי סעיף 1 לחוק יחסי ממון. ראינו כי מכוח סעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון, הסכם גירושין שאושר בפסק-דין גירושין על-ידי בית-דין רבני דינו כהסכם ממון.

סעיף 3 לחוק יחסי ממון קובע כי אם לא עשו בני הזוג הסכם ממון או אם לא נקבע בו אחרת, יראו אותם כמסכימים להסדר איזון משאבים, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף.

סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע את זכותו של בן זוג, בין היתר, בפקיעת נישואין עקב מות בן זוג. משמעות הדבר היא כי בגדר הסכם ממון או הסדר איזון משאבים בלא הסכם מניח המחוקק אפשרות כי ההסכם או ההסדר יחול על בן זוג גם בפקיעת נישואין מחמת מיתה.

פשיטא, שבנסיבות אלה מעדיף המחוקק בתחום יחסי ממון בין בני זוג את תכניו של הסכם הממון או הסדר איזון המשאבים על פני הוראות חוק הירושה, ואין הוא צופה אפשרות כי ההסדר, ככל שהוא נוגע לשלב שלאחר פטירת בן הזוג, יבוטל ויידחה מפני הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה.

הטעם שבמדיניות המשפטית העומד מאחורי כלל זה הוא ברור. ישנו עניין בסיסי לעודד בני זוג - בייחוד אלה המצויים בעיתות משבר ולקראת גירושין - להגיע להסדרי ממון כוללים אשר יפתרו במכלול אחד את כל ענייני הרכוש שביניהם, ובמידת הצורך גם יתייחסו באותה מסגרת למצבים שלאחר פטירת אחד מבני הזוג.

הרציונל העומד מאחורי הפרשנות המצמצמת את תחולת סעיף 8(א) לחוק הירושה ביחס להסכם רגיל המתייחס לנכס של העזבון, תקף על-אחת-כמה-וכמה לגבי הסכם ממון בין בני זוג הנוגע למאטריה מיוחדת שלגביה יש עניין מיוחד שבמדיניות להקל ולקדם פתרון בעיות כאובות בדיני משפחה שלעיתים נוקפות שנים רבות עד לפתרונן.

המחוקק עצמו נתן יותר מרמז לכוונתו זו בכך שביקש בחוק יחסי ממון לתקן את חוק הירושה בדרך כפי שתפורט להלן.

בפרק השני לחוק הירושה הדן ב"ירושה על-פי דין" נקבע בסעיף 10 לחוק הנ"ל כי יורש ראשון על-פי דין הינו בן זוגו של המוריש. סעיף 11 לחוק הירושה קובע מה יטול בין הזוג אם ישנם קרובים יורשים אחרים על-פי דין.

בסעיף 11(ג) לחוק הירושה נקבע כי המגיע לבן הזוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאישה מקבלת על-פי כתובתה ינוכה מחלקו בעזבון.
יחד-עם-זאת, מוסיף הסיפא לאותו סעיף כי "הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק ואינה באה לפגוע בזכותו של בן זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על-מנת להחזירו כשיפקע".

יוצא, איפוא, כי זכויות בן זוג על-פי הסכם ממון לא תנוכינה מחלקו בעזבון, והדבר משתלב עם האמור בסעיף 104 לחוק הירושה היוצר סדרי עדיפות מסויימים בין חובות העזבון, וביניהם ניתנה עדיפות למגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון או על-פי הסכם ממון כמשמעו באותו חוק.

ועוד ראוי להוסיף. סעיף 148 לחוק הירושה קובע כי חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות, אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון יחול רק חוק הירושה.

הוראה זו מוציאה במפורש את תחום יחסי הממון מגדר חוק הירושה.

מן האמור עולה כי המחוקק התייחס להסכם הממון כהסכם בעל תוקף מלא לאחר פטירת בן הזוג גם אם לא עוגן בצוואה כדין. מכאן גם ניתן להסיק כי צוואה הסותרת הסכם ממון מוקדם ממנה איננה תופסת.

תמיכה להשקפה לפיה גובר הסכם ממון על הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה ניתן למצוא בדבריהם של שמואל שילה, פנחס שיפמן ו- אריאל רוזן-צבי כפי שנפרט להלן.

פרופ' ש' שילה בספרו {שם, 97 ואילך}, מגיע למסקנה חד-משמעית, כי הוראות חוק יחסי ממון עדיפות על סעיף 8 לחוק הירושה, וזאת, ראשית, מאחר שמדובר בחוק מאוחר וספציפי לעומת חוק מוקדם וכללי.

יתר-על-כן, לטעמו, ברור על פניו כי המחוקק התכוון לעודד הסכמי ממון בין בני זוג והדבר אינו מתיישב עם מתן עדיפות ועליונות לסעיף 8(א) לחוק הירושה על פני הסכמים אלה.

הוא מציין היבט נוסף התומך במסקנה זו והוא כי להסכם הממון תכונות מיוחדות הנותנות לו אופי ממוסד יותר מהסכם רגיל, המזכירות את דרישות ה"מיסוד" של צוואה - כגון הצורך שיהיה בכתב, הצורך באישור בית-משפט או בית-דין והצורך להשתכנע כי ההסכם ניתן מהסכמה חופשית, תוך הבנת משמעויותיו ותוצאותיו.

גם פרופ' פ' שיפמן במאמרו {"יחסי ממון בין בני זוג" קובץ הרצאות בימי עיון לשופטים (התשל"ג), 126} מתייחס לשאלה זו במישרין ומביע עמדה דומה, באומרו כי "הסכם ממון שנערך כדבעי, כוחו עימו להשיג תוצאות שלפי הדין הקודם נבצר היה להשיגם. כך, למשל, חוק הירושה אינו מכיר בהסכמי ירושה, אפילו כשהם נערכים בין בני זוג. לפי אותו חוק, כל צוואה ניתנת לביטול על-ידי המצווה שאינו יכול לקשור עצמו לגבי ירושתו העתידה. התקשרות שכזאת, בה, למשל, מסכימים בני הזוג לצוות הדדית את רכושם זה לזה אינה בת-תוקף לפי חוק הירושה מחמת היותה פוגעת בחופש הצוואה, אך היא עשויה למצוא מקלט ב"הסכם ממון" לפי החוק ולזכות במסגרתו בתוקף מלא. הרי עצם שיטת "איזון המשאבים" מיועדת לקבוע את גודל הנכסים, בין היתר, עם מות אחד מבני הזוג ולא יגרע חלקו של הסכם המעביר לרשות הנותר בחיים לא את מחצית מכלל הנכסים אלא, למשל, אותם בשלמותם".
פרופ' אריאל רוזן-צבי בספרו {יחסי ממון בין בני זוג, 305} מציע דרך ליישב בין שני ההסדרים באופן שאם מדובר בהסכם ממון הקובע הסדר אחיד למקרה של פקיעת נישואין בין עקב גירושין ובין עקב פטירה יש לתת לו תוקף גובר על סעיף 8(א) לחוק הירושה.

לעומת-זאת, אם נקבע בו הסדר שונה למקרה גירושין ולעת פטירה, הוא יועבר ל"מישור אחר של הסכם בדבר ירושתו של אדם" שנדחה מפני חוק הירושה.

הנטיה הרווחת הינה שלא ללכת בדרך האחרונה המוצעת אלא להכיר בעליונות הסכם הממון על פני הוראות חוק הירושה בלא להיזקק לאבחנות האמורות.

כאמור, הסכם ממון מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, גובר על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

הסכם הממון הסטטוטורי הקבוע בחוק יחסי ממון חל הן בקרות אירוע של גירושין והן בקרות אירוע של פטירה {ראה סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג}.

הסכם הממון הוולנטרי שערכו בני זוג שנישאו לאחר 01.01.74 יכול לחול גם בקרות אירוע של פטירה {ראה סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג}.

הוראות הפרק הראשון של חוק יחסי ממון מאפשרות גם לבני זוג שנישאו לפני 01.01.74 לערוך הסכם וולנטרי שיכול ויאמץ את דפוסי ההסכם הסטטוטורי בחוק יחסי ממון השונה מהסדר איחוד המשאבים.

חופש החוזים נגזר מכבוד האדם. אין הגבלה על תוכן הסכם ממון בחוק יחסי ממון בין בני זוג. יתירה מכך, מהחוק משתמעת הוראה המאפשרת לבני זוג שנישאו לפני 01.01.74 להסדיר בהסכם ממון הקניית רכוש של בן זוג למשנהו לאחר מות בן הזוג. חוק יחסי ממון אינו מגביל את תוכן ההסכם רק לפעולות שתבוצענה בחיי בני הזוג.

נבהיר ונדגיש כי הקביעה שהסכם ממון, כמשמעו בחוק יחסי ממון, תקף חרף הוראת סעיף 8 לחוק הירושה - אינה נוגדת את תקנת הציבור.

ב- תמ"ש (ת"א) 32240/96 {פני פרידל בן נ' עורך-דין אמנון, תק-מש 99(2), 1 (1999)} קבע בית-המשפט כי הוראת סעיף 6(ג) להסכם הממון תקפה ואין מניעה להורות על אכיפתה.

ב- ע"א 103/89 {אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1991)} קבע בית-המשפט כי הסכם בדבר זכות בן ממשיך במשק חקלאי מהווה הסכם בדבר ירושה עתידית והוא בטל מחמת הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה.

מקל וחומר הוא הדין גם לגבי הסכם השולל באופן גורף זכות לירושה עתידית {דברי בית-המשפט ב- עמ"ש (ב"ש) 28507-10-10 {א.צ. ואח' נ' א.מ., תק-מח 2011(3), 13976 (2011)}.

10. הליכי אימוץ
ככלל, מבחינה משפטית ומעשית ניתן להנחיל הזכויות לנכד בתור "צאצא" וניתן להכיר לכאורה גם בילד שאומץ על-ידי המנוח.

ב- תמ"ש (טב') 6770-01-11 {ר' ר' נ' ח' ת' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.12)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן יש קושי לראות בנתבעת 1 כ"בתו" של המנוח שעה שאין חולק, כי לא נתקיים לגביה הליך אימוץ, היא אינה רשומה במשרד הפנים כבתו של המנוח ואין קשרי אבהות ביולוגיים בין המנוח לבינה {הנתבעת 1 והתובעת הינן אחיות למחצה, הואיל ושתיהן נולדו באותה אם אך מאבות שונים}.

קבלת הפרשנות לפיה יש לראות בנתבעת 1 כ"בת" לצרכי הנחלת הזכויות במשק עשויה למעשה להעמידה בנסיבות שונות כמי שיכולה לזכות בזכויות לשני משקים {בהנחה שגם להוריה הביולוגיים משק והם מעבירים לה הזכויות בה}.

ב- ע"א 8030/96 {לאה יהוד ואח' נ' ישראל יהוד ואח', פ"ד נב(5), 865 (1999)} נדונה הסוגיה של אימוץ בפועל לצורך חוק הירושה. בית-המשפט קבע לעניין זה כי אין אפשרות להכיר ב"אימוץ בפועל" לצורך קביעת המעמד הנדרש על-פי סעיף 16(א) לחוק הירושה שכן אין מדובר בטובת הנאה סוציאלית המוענקת מתוקפם של חוקים שונים אלא בקביעת מעמד אשר תוקפו כלפי כולי עלמא.

ב- ת"ע (רשל"צ) 16204-11-10 {מ' י' ואח' נ' ח' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (07.05.12)} קבע בית-המשפט כי על-מנת להיכנס לגדרו של החוק על התובעים להיות יורשים. דא עקא שהם אינם יורשים של המנוח שהם בניה של אשתו ז"ל. המנוח לא אימץ אותם כדין וגם אם אימץ אותם בפועל כטענתם הרי שעל-פי סעיף 16 לחוק הירושה הם אינם יורשים.

לאור האמור לעיל, נקבע כי משלא אומצו התובעים על-פי דין הרי שסעיף 114 לחוק הירושה מתוקפו הם תובעים, לא חל עליהם ומכן שיש לסלק את התביעה בהיעדר עילה.

11. הוראה מנחילה בצוואה
11.1 כללי
ברי כי הורשת הזכויות של החוכרים במשק כפופה למגבלות המפורטות בחוזה החכירה המקנה להם את זכויותיהם {ת"ע (כ"ס) 3350/06 {י' א' נ' עזבון המנוחה א' ז' ז"ל ואח', תק-מש 2010(1), 13 (2010)}.

ב- ע"א 633/82 {אליהו לוקוב נ' צפורה מגדל, פ"ד מג(1), 397 (1985)}, כדוגמה, הבהיר בית-המשפט כי "חוזה החכירה היוצר את הזכות של החוכר גם שולל מראש את זכות החוכר להוריש כרצונו את זכות החכירה. החוכר אינו יכול להוריש את מה שאין לו ומה שיש לו מוגבל מראש על-פי החוזה שיצר את הזכות. המגבלה בעבירות הזכות היא חלק מהותי של זכות החכירה עצמה" {ראה גם ע"א 5136/91 יצחק קוגלמס נ' דורה (דבורה) קוגלמס, פ"ד מט(2), 419 (1995)}.

זאת ועוד. מקום בו קיימת צוואה של בר-רשות ועל-פי צוואה זו עוברות הזכויות במשק ליורש אחד היכול ומסוגל לקיים היחידה המשקית, יש להעדיף הוראה זו שבצוואה על פני הוראות אחרות שבחוזה הדו-צדדי ולפיהן אמורות הזכויות לעבור לבן המסוגל להפעיל המשק, בהתעלם מהצוואה {לעניין זה ראה תמ"ש (טב') 6770-01-11 ר' ר' נ' ח' ת' ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.12)}.

סעיף 114 לחוק הירושה כפוף להוראת סעיף 2 לחוק הירושה. מקום והמוריש ערך צוואה ובה קבע זוכה אחד במשק הרי שבזה יזכה אותו נהנה על-פי הצוואה ולא היורשים על-פי דין. סעיף 114 לחוק הירושה בוודאי אינו מתעלם מצוואה ומהוראותיה ככל שהן עוסקות בזכויות במשק החקלאי ואינו מבכר יורשים על-פי דין על פני יורשים על-פי צוואה.

עקרון-העל בדיני ירושה לפיו "מצווה לקיים את דברי המת", חולש על כל הוראות חוק הירושה הקובעות זהות היורשים, וכך גם על הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, בשינויים המתחייבים.

משכך, מקום ואימץ הסכם המשבצת ההסדר שבסעיף 114 לחוק הירושה, יש ליישמו כמתחייב על-פי הוראות חוק הירושה, והדעת אינה סובלת פרשנות לפיה חרף אותו רצון חד וברור שהועלה על הכתב בגדרי צוואה, יזכו במשק אלה שהמנוח ביקש להדיר הימנה {ת"ע (נצ') 1180-08 א' ד' ואח' נ' א' ד' ואח', תק-מש 2011(2), 432 (2011)}.

בית-המשפט ב- ת"ע (נצ') 1180-08 {א' ד' ואח' נ' א' ד' ואח', תק-מש2011(2), 432 (2011)} קבע לעניין עמדתו של המינהל כדלקמן:

"עמדת המינהל
20. על כל אלה יש להוסיף, אף זאת: עמדת המינהל היתה כי ההסכם אינו שולל זכות הורשה של המשק על דרך עריכת צוואה וקיימת זכות ספציפית ברורה להורשת המשק ליורש יחיד על-פי הצוואה בהתאם לסעיף 114 לחוק הירושה המהווה חלק מההסכם המשולש וכי משנעשתה צוואה יש להלך על-פיה.

עמדתו של המינהל לא רק שהיא נכונה משפטית, אלא שבעקבותיה אין עוד להרהר אחר כוונות הצדדים להסכם ואומד-דעתם ביחס לדרך העברת הזכויות בעקבות פטירה. המינהל - הבעלים של המשק, הוא זה שערך את ההסכם המשולש בצוותא עם הסוכנות והאגודה השיתופית, הוא זה שהקנה זכויות של בר-רשות לאגודה, והוא זה שביקש להגדיר דרכי העברת הזכויות במשק. אם מטעמו של זה נשמעה הדעה האמורה, כאשר פרשנותו לסעיף 20ה' הינה סבירה ביותר ומתיישבת עם פרשנות הוראת סעיף 114 לחוק הירושה, כלום יכולים הנתבעים, שאינם צד להסכם ולא נטלו כל חלק בעריכתו, לבוא ולייחס למינהל ולשאר הצדדים להסכם כוונה אחרת?!."

ב- ת"ע (יר') 4338-01-11 {ב' א' נ' צ' ח', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.11.11)} קבע בית-המשפט כי אף אם המשק מוגדר כחוץ עזבוני, ניתן לקבוע את היורש באצמעות צוואה, אם ההסכם המשולש אינו גביל זאת במפורש. לפיכך, משקויימה צוואת המנוחה, ונתבעת 5 נקבעה כיורשת בלעדית של המשק, זכאית נתבעת 5 כבתם של המנוחים, לקבל את זכויות המנוחה במשק, בכפוף להסכמת יתר הצדדים להסכם המשולש.

11.2 חוזה דו-צדדי
זכויות מכוח חוזה דו-צדדי, אינן נכללות בעזבון ולא ניתן להורישן על-פי צוואה ללא קשר לחוזה הדו-צדדי {ראה למשל תמ"ש (חי') 5340-08 י' א' ואח' נ' ש' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (23.12.12); ע"א 566/89 דב שטיין נ' דבורה סופר ואח', פ"ד מז(4), 167 (1993); תמ"ש (ת"א) 8550/98 א' מ' נ' מ' י', פורסם באתר האינטרנט נבו; תמ"ש (ת"א) 99549/00 ב' ק' נ' ע' ק', פורסם באתר האינטרנט נבו (10.10.10); תמ"ש (ת"א) 48620/05 א' ק' נ' י' ע', פורסם באתר האינטרנט נבו 19.03.08); תמ"ש (קריית גת) 5680/05 ל' אב נ' ל' לא, פורסם באתר האינטרנט נבו (20.04.09)}.

11.3 צוואה הדדית
ב- ת"ע (כ"ס) 3350/06 {י' א' נ' עזבון המנוחה א' ז' ז"ל ואח', תק-מש 2010(1), 13 (2010)} נדונה השאלה האם הועבר המשק במתנה לנתבע 2 על-ידי המנוחה כדין?

בתביעתו טען הנתבע 2 כי המשק בכללותו הועבר אליו במתנה ללא תמורה על-ידי המנוחה ביום 27.1.06. לאישוש טענתו זו הציג הנתבע ייפוי-כוח בלתי-חוזר שניתן לו על-ידי המנוחה.

בייפוי-הכוח שכותרתו "ייפוי-כוח בלתי-חוזר מנותן המתנה" צויין, בין השאר, כי המנוחה מייפה את כוחם של עורכי-הדין המפורטים בו "למכור, להעביר, להשכיר, ללא תמורה, ולרשום בלשכת רישום המקרקעין ו/או במינהל מקרקעי ישראל... על-שם נכדי א' ז' א'... את מלוא זכויותי במשק מס' ___ ב ___ באופן ובתנאים... ימצאו לנכון...".

ייפוי-הכוח נחתם על-ידי המנוחה בנוכחות עורך-הדין המאשר על גבי ייפוי-הכוח כי זה נחתם על-ידי המנוחה בנוכחותו. בית-המשפט קבע:

"... כפי שהובהר לעיל אין בהסכם משנת 1992 כדי למנוע העברת הזכויות הקנייניות במשק על-ידי המנוחה שכן הסכם זה מוגבל אך ורק למתן זכות שימוש ניהול ומגורים במשק ואולם אין הוא מורה על העברת הזכויות הקנייניות במשק לתובע.
47. התובע טען בתביעתו כי המנוחים ערכו יחדיו צוואות ההדדיות בשנת 1992 כאשר האחד מסתמך על משנהו בכל הקשור להעברת המשק אחר מותם לתובע. לטענתו מעת ששינתה המנוחה את הוראות צוואתה אחר פטירת המנוח, בין בדרך של מתן המשק במתנה מחיים לנתבע ובין בדרך של צוואה אחרת, הרי שפגעה באינטרס ההסתמכות של המנוח ונהגה בחוסר תום-לב ולפיכך יש לבטל הן את הסכם המתנה והן את צוואתה האחרונה. יש לדחות טענתו זו של התובע.

48. בספרו על הפרשנות במשפט הבהיר כב' השופט א' ברק כי:

'צוואה הינה משותפת כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה. צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה.'

(א' ברק פרשנות במשפט (פרק 5, פרשנות הצוואה, תשס"א) 69, וכן ראה ע"מ 4282/03 לרנר נ' פייר, תק-על 2005(2), 3557 (2005); ע"א 4402/98 מלמד נ' סלומון, פ"ד נג(5), 703 (1999); ש' שוחט פגמים בצוואה (מהדורה שניה, 2001), 16-15)

מוסד זה של צוואה הדדית מקובל ונפוץ בעיקר בין בני זוג, כך, לדוגמה, בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005 (הצ"ח הכנסת 74, 15.3.05, 131-130) צויין כי חמישית מכלל הצוואות הנערכות בישראל הינן צוואות הדדיות. כיוון שכך הכירה הפסיקה משכבר הימים במוסד זה ואף פירשה באופן מצמצם את הוראות חוק הירושה... על-מנת להתאימן אליו (ראה, כדוגמה, ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973)).

49. ביום 01.08.05 תוקן סעיף 8א לחוק הירושה ובמסגרתו הוגבלה והוסדרה סוגית שינוי צוואה הדדית על-ידי אחד המצווים בחייהם של שני המצווים ו/או לאחר מותו של אחד מהם.

אלא שבנדון דנן נערכו הצוואות ההדדיות קודם לתיקון החוק ונשאלת השאלה האם יש מקום להחיל את אינטרס ההסתמכות על צוואות שכאלה ובכך למנוע את מתן המתנה אשר ניתנה על-ידי המנוחה לנתבע 2 ו/או את שינוי צוואתה ההדדית על-ידי עריכת צוואה אחרת המבטלת אותה.

50. בנדון ניתן למצוא תשובה לשאלה זו בגוף הצוואות עצמן. בסעיף 6 לצואותיהם ההדדיות מיום 14.06.92 כתבו הצדדים:

'קבעתי במפורש שאני רשאי/ת בכל עת וזמן לשנות צוואה זו, וזאת בכל דרך שאמצא לנכון.'

מעת שכך כתב כל אחד מהמנוחים בצוואתו ההדדית הרי שהכריז כלפי בן זוגו כי הוא עשוי ורשאי לשנות את צוואתו בכל דרך, היינו - בין בדרך של הכנת צוואה חדשה ובין בדרך של מתנה מחיים. מתוך שכך אין כל מקום לטעון להסתמכות של מי מכותבי הצוואה על משנהו!

אף כב' השופט א' ברק אשר העלה בעניין מלמד את סוגיית אינטרס ההסתמכות בצוואות הדדיות הבהיר כי כאשר עסקינן במקרה בו המצווים ציינו מפורשות בצוואותיהם כי יוכלו לשנות האמור בצוואה אזי אין כל מקום לטענת ההסתמכות של מצווה אחד על משנהו, ובלשונו:

'סברנו כי שאלות אלה ואחרות מצדיקות דיון בפנינו. דא עקא, כי עיון נוסף בצוואה שנערכה בין הצדדים מגלה כי המקרה שלפנינו אינו מצדיק דיון זה. כוונתי הינה להוראת סעיף 5 לצוואה - המופיעה בניסוח זהה בשתי הצוואות (זו של ויקטוריה מלמד וזו של ישראל מלמד) - הקובעת לאמור: 'הנני קובעת במפורש כי אני רשאית בכל עת שארצה, לבטל ו/או לשנות את צוואתי זו, להוסיף או לגרוע ממנה כרצוני. כל שינוי כזה יהיה מחייב במידה וייעשה בכתב ובנוכחות עדים כנדרש על-פי דין.' הוראה זו קובעת במפורש כי כל מצווה שומר לעצמו את הכוח לבטל או לשנות בכל עת את צוואתו. דומה שהדיבור "בכל עת" משתרע על פרק הזמן שמעת עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה, ואין הוא מוגבל אך ל"עת" אשר ממועד עריכת הצוואה ועד למותו של המצווה המשותף וההדדי. נמצא כי, כנגד אינטרס ההסתמכות המצוי לכאורה בידי מצווה בצוואה משותפת והדדית ביחסיו עם המצווה האחר, באה הודעה מפורשת בצוואה לפיה חרף ההדדיות נשמר כוח השינוי. לדעתי, גם אם היינו מגיעים למסקנה כי בצוואה משותפת והדדית יש להגן על אינטרס ההסתמכות ההדדית של המצווים - שאלה, שכאמור, מבקש אני להשאירה בצריך עיון - הגנה זו אינה נחוצה ואינה ראויה במקום שהמצווים צפו את האפשרות של ביטול הצוואה או שינוייה, ונקטו בצעדים מתאימים, בגדרי הצוואה, כדי להסדיר עניין זה.'
(ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נג(5), 703 (1999))

51. יתר-על-כן, בעניין זמיר הבהיר בית-המשפט כי אין מקום לטענת הסתמכות בצוואות הדדיות שנערכו קודם לתיקון בחוק באם לא הובאו ראיות מפורשות אשר יש בהן לאושש ולהוכיח באופן ברור את הסתמכות המצווים זה על צוואת חברו, ובלשונה של כב' השופטת נאור:

'... בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי-הטלת הגבלות על שינוי הצוואה... בעניין בני זוג שכאלה - ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת - לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. ייתכן שכן, אך ייתכן שלא. בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר.'
(בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל, תק-על 2007(1), 1216 (2007))

בעניין דנן, כאמור, לא הובאה כל ראיה על כוונה משותפת של הצדדים שלא לשנות צוואתם - היפוכו-של-דבר, בצוואתם ההדדית ציינו מפורשות כי יש לכל אחד מהם החופש לשנותה ומתוך שכך אין בצוואה ההדדית למנוע מהמנוחה לשנות מהוראות הצוואה ההדדית או בדרך של מתנה מחיים או בדרך של צוואה אחרת."

12. עניינים שונים
12.1 אף אם המשק מוגדר כחוץ עזבוני, ניתן לקבוע את היורש באמצעות צוואה, אם ההסכם המשולש אינו מגביל זאת במפורש
ב- ת"ע (משפחה יר') 4338-01-11 {ב. א. נ' צ. ח., תק-מש 2011(4), 636 (2011)} נפסק מפי כב' השופט דניאל טפרברג:

"קביעת היורש בצוואה
13. מכאן יש לפנות לשאלות העומדות במרכז המחלוקת - מהי המשמעות המשפטית של קביעת יורש בצוואה, וכן האם אותו יורש צריך לפצות את יתר היורשים על-פי דין, בהתאם לסיפא של סעיף 114(א)?

נענה על ראשון ראשון ואחרון אחרון.

לפני כב' השופט ס' ג'יוסי בפסק-דינו ב- ת"ע 1180/08 הנ"ל עמדה שאלה כמעט זהה לשאלה שלפנינו, ומסקנתו, לאחר ניתוח מעמיק וממצה, הייתה כי בעל משק חקלאי שהינו בר רשות יכול לצוות ליורש את המשק. התוצאה של קביעת יורש בצוואה תהיה, לדידו של כב' השופט ס' ג'יוסי, היא כי על היורש על-פי הצוואה לא מוטלת חובה לפצות את יתר היורשים על-פי דין, אם אלה לא נקבעו כיורשים בצוואה. ואולם במקרה שבו נקבעו בצוואה מספר זוכים למשק, הזוכה שייקבע כיורש המשק, יהא עליו לפצות את הזוכה שלא נקבע כיורש בסופו של יום.

למסקנה זו הגיע כב' השופט ס' ג'יוסי לאור פרשנותו למונח "יורש" שבסעיף 114(א). לדעתו, יש לקרוא את סעיף 2 לחוק הירושה המגדיר את המונח "יורשים" לאו דווקא כיורשים על-פי דין אלא גם יורשים על-פי צוואה. לדידו, סעיף 114 אינו בא בחלל ריק, ויש לקרוא אותו כך שהוא כולל בחובו גם יורש על-פי צוואה. לדבריו, באופן זה סעיף 114 אינו מתרוקן מתוכן שכן:

'יש לזכור, כי הרציונל שמאחורי סעיף 114 היה כי במקרה ולמוריש זכויות במשק חקלאי, הרי שככל שמדובר ביחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי, לא יחולק המשק בין היורשים על-פי דין ובאותה מידה גם לא בין היורשים על-פי צוואה, אלא שבמשק בשלמותו יזכה אותו יורש שמוכן ומסוגל לקיימו. במקרה כזה יהא עליו לפצות את שאר היורשים בין אם על-פי דין ובין אם על-פי צוואה, בגין חלקם היחסי בירושה. הסדר מיוחד זה למשקים חקלאיים בלבד, בא בעקבות אותה מציאות התיישבותית - היסטורית בארץ, שעה שהמוסדות המיישבים והמינהל החזיקו עד לאחרונה באותה דעה ישנה נושנה, עליה נמתחה ביקורת בפסיקה, לפיה לא ניתן לפצל נחלות.

רציונל זה לא ייפגע אם ניישם את סעיף 114 גם על אותם מקרים בהם המתיישב, בר הרשות של בר הרשות, הותיר אחריו צוואה ובה קבע מספר זוכים במשק. במקרה כזה, יקבע בית-המשפט מי מבין ה זוכים השונים מסוגל ומוכן לקיים את המשק, ואילו שאר הנהנים יקבלו פיצוי מאותו זוכה, וזה יהא בשווי החלק שהנחיל להם המצווה.'
(פסקה 16 ל- ת"ע 1180/08 הנ"ל).

14. חככתי בדעתי האם לאמץ את קביעתו של כב' השופט ס' ג'יוסי ככתבה וכלשונה, שכן הפרשנות שלפיה סעיף 114 דר בכפיפה אחת עם הגדרת המונח "יורש" שבסעיף 2 לחוק הירושה היגיון רב בצידה, מה גם שהיא מתיישבת בפשטות עם הכלל שבסעיף 2 לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981. ואולם, לנגד עיניי עמד החשש שפרשנות שלפיה ניתן להוריש זכויות במשק חקלאי באמצעות צוואה עשויה לעקוף את ההסדר של קביעת "בן ממשיך" על-פי תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג-1973 (להלן: "תקנות האגודות השיתופיות") ואולי אף לאפשר הורשה לזוכה שאינו צאצא של המתיישב. נוסף לכך, מתעוררת השאלה האם הורשה באמצעות צוואה יכולה לעלות בקנה אחד עם הוראת ההסכם שלפיה המשק אינו חלק מעזבונו של המתיישב.

לאחר עיון בפסיקה ובספרות, לרבות הביקורת הלא מועטה שנשמעת על הארכאיות שבהסדר הקיים במושבים החקלאיים (וראו לעניין זה פסק-דינה של חברתי כב' השופטת נ' מימון ב- תמ"ש (יר') 7031/00 ד.א. נ' נ.י, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.09)), סבור אני כי הפרשנות הראויה להוראות סעיף 114 לחוק הירושה ברוח הוראות ההסכם המשולש, היא שניתן לקבוע, או למצער לבקש, בצוואה את זהותו של יורש המשק, ובה בעת הזוכה על-פי הצוואה אינו חייב לפצות את היורשים על-פי דין שלא נקבעו כיורשים בצוואה. ואולם מסקנתי זו נובעת מנימוקים מעט שונים מאלה שהציע כב' השופט ס' ג'יוסי. ואבאר את דבריי.

15. ראשית, נסיר את המכשול בעניין נוסחו של ההסכם המשולש שלפיו המשק אינו חלק מעזבונו של המתיישב.

סבור אני כי בעניין זה יש לדייק מלשון ההסכם. "אינו חלק מעזבונו" נאמר, ולא נאמר - "לא ניתן להעבירו ליורש באמצעות צוואה". על דיוק זה כבר עמדו המלומדים שוחט, פלומין וגולדברג בספרם דיני ירושה ועזבון (2005) בעמ' 198-197, והשוו את מעמדו של המשק החקלאי לנכס חוץ עזבוני אחר - קופות גמל (וראו גם: ב- תמ"ש (ת"א) 80170/96 גולדשטיין נ' גולדשטיין, תק-מש 2003(1), 65 (2003)):

'...המתיישב המנוח ביקש בצוואה (להבדיל מ'קבע', שהרי הזכות אינה בת הורשה) את זהות מקבל הזכויות במשק. הוראה זו דומה למינוי מוטב בקופת גמל בצוואה. חרף העובדה שקופת הגמל אינה חלק מהעזבון, מקבל הזכויות מקבל את הזכויות לא בכשירות של יורש ועל-כן אינו חייב בפיצוי האחרים.'

מכאן יש לומר כי הגדרת המשק כנכס חוץ עזבוני אינה מפקיעה את האפשרות לקבוע את היורש במסגרת הצוואה. המשמעות במקרה זה להיות הנכס חוץ עזבוני היא, לדוגמה, שלא ניתן יהיה לגבות ממנו חובות שונים של העזבון, כגון כתובה, מזונות או שכר-טרחה של מנהל העזבון. הדבר דומה, כפי שראינו לעיל, למעמדן של קופות גמל שלגביהן, כל עוד הוראות התקנון מאפשרות זאת, ניתן לקבוע את המוטב במסגרת הצוואה (ולאו דווקא להגדירו כיורש), הגם שמדובר בנכס חוץ עזבוני.

באופן זה, וכל עוד ההסכם המשולש אינו שולל מפורשות את האפשרות של קביעת היורש באמצעות צוואה, נמצאנו למדים כי ניתן לקבוע את זהות היורש באמצעות צוואה, או אם נדייק, "לבקש בצוואה", מיהו "הבן הממשיך" כלשונם של המלומדים שוחט, פלומין וגולדברג.

16. וכאן אדגיש, כי מסקנה זו אף משתמעת מפסק-דינו של כב' השופט א' רובינשטיין ב- ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3), 337 (2004). משם עולה - אמנם באוביטר - כי ניתן לקבוע את היורש של משק חקלאי באמצעות צוואה:

'הצוואה דנא מורה למי המנוח מבקש להעביר את זכויותיו וחובותיו בנחלה, ובכל מקרה פשיטא שלא היה יכול להעביר יותר ממה שהיה לו בה; ב- 1995, כמו ב- 1988, היה המנוח יכול להעביר רק את שהיה לו, ובגדרים אלה פעל. רצון המנוח - כפי שציין בית-משפט קמא - היה לראות את המשיב כבן ממשיך. אף אילולא היה כן, סעיף 20ה(1) סיפה להסכם המשולש קובע כי "באין בן ממשיך כאמור יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לעקרונות הקבועים בסעיף 114 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965". אין להסיק מההפניה לסעיף זה כי קמה להם למערערים זכות לפיצוי כלשהו מן המשיב. הסעיף מתייחס להענקת פיצוי אך ורק מקום שבו אי-חלוקת המשק החקלאי גורמת לאחד מהיורשים לזכות ביותר מחלקו הראוי בעזבון, אך אינו רלוונטי לנידון דידן מקום שיש בו רק יורש אחד על-פי צוואה (התואמת במקרה דנן לכאורה גם את כוונות המנוח כפי שנתבטאו בהסכם 1988). המערערים מבקשים ללמוד מ- רע"א 1268/95 גמליאלי נ' גמליאלי, תק-על 95(2), 35 (1995) כי העברת המשק למשיב אינה מעידה על כוונת המנוח שלא להעניק להם מתוך רכושו, אך טענה זו בטעות יסודה. באותו מקרה מונה היורש כבן ממשיך ולא כזוכה על-פי צוואה, מצב שלגביו נאמר בפירוש: "המינוי כבן ממשיך אינו אלא הוראה המתייחסת לחלוקתו בעין של נכסי עזבונו. אילו אמר להפלות את בניו האחרים היה מצווה זאת בדרך של צוואה...'
(צוטט בהסכמה על-ידי כב' השופט ת' אור מדברי כב' השופט א' הגין, ב- ה"פ (ת"א) 1352/82)

עוד יש להוסיף כי אף פסק-דינו המקיף של כב' השופט י' גייפמן ב- תמ"ש (ת"א) 80170/96 גולדשטיין נ' גולדשטיין, תק-מש 2003(1), 65 (2003) (להלן: "עניין גולדשטיין"), אשר הוזכר בשורה של פסקי דין, אינו שולל את האפשרות של קביעת היורש באמצעות צוואה.

החובה לפצות את היורשים על-פי דין
17. הפועל היוצא של האפשרות לקבוע יורש למשק במסגרת צוואה, כפי שכבר נרמז לעיל, הוא שאין מקום לחייב את היורש על-פי הצוואה לפצות את היורשים על-פי דין, כדי חלקם בעזבון. מסקנה זו עולה אף מהפרשנות שהוענקה לסעיף 114. הווה אומר: אם הזוכה על-פי הצוואה אינו מוגדר כ"יורש" דווקא, אלא כמעין "בן ממשיך", היורשים על-פי דין אינם נכנסים עוד להגדרת "יורשים" אשר זכאים לפיצוי בהתאם לסעיף 114(א) סיפא. עניין זה עולה אף מעניין גולדשטיין שבו סווגו האפשרויות השונות בהעברת הזכויות במשק לאחר פטירת המתיישב, כאשר המשק מוגדר ככזה שאינו בר הורשה (ויש לדייק שמסקנתו שונה מהפרשנות שאותה מציע כב' השופט ס' ג'יוסי, שלפיה הזוכה על-פי הצוואה הוא יורש לכל דבר):

'...שלישית, המנוחה ביקשה בצוואה שהזכויות במשק יימסרו לתובע. הוראה זו דומה למינוי מוטב בקופת גמל בצוואה, חרף העובדה שקופת הגמל אינה חלק מהעזבון. התובע מקבל את הזכות לא בכשירות של יורש. הנתבע אינו זכאי לפיצוי.'
(תמ"ש 80170/96 הנ"ל)

הנה-כי-כן בניסיוננו לגשר בין הוראת ההסכם המשולש שלפיה המשק אינו חלק מהעזבון, לבין הפנייתו להסדר הקבוע בסעיף 114 לחוק הירושה, הגענו לכלל מסקנה כי אמנם ניתן לקבוע "יורש" של משק חקלאי במסגרת צוואה, ואולם מעמדו של אותו זוכה הוא לא כשל יורש, אלא הוא כעין "בן ממשיך" (ראו להלן הגדרה בתקנות האגודות השיתופיות). ומכאן עולה כי היורשים על-פי דין אשר לא נקבעו כיורשים על-פי הצוואה לא יהיו זכאים לפיצוי.

הרציונל לקונסטרוקציה משפטית זו היא מצד אחד, החלת הוראות ההסכם המשולש ששוללות את האפשרות שהמשק הוא חלק מעזבונו של חבר האגודה ובו בעת מפנה להסדר שבסעיף 114 לחוק הירושה, ומצד שני, קיום עיקרון-העל בדיני הירושה - הגשמת רצונו של המוריש, בבחינת "מצווה לקיים דברי המת".

הגבלת ההורשה במסגרת הצוואה
18. וכאן המקום לסייג את הדברים: הפרשנות שלפיה יורש יכול שייקבע במסגרת צוואה, כפופה להוראות ההסכם המשולש, ולא רק זאת - כפופות הם לאמור בתקנות האגודות השיתופיות. סעיף 1(א) לתקנות הנ"ל מגדיר מיהו "בן ממשיך": "בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי-חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה, במשק חקלאי, כבעל, כחוכר, כחוכר משנה, או כבר-רשות לתקופה בלתי-קצובה או לשנה לפחות של מוסד מיישב והאגודה או של האגודה כשאין מוסד מיישב; לעניין זה, "הורים" - לרבות אחד מהם במקרה שהשני חדל להיות בעל זכויות במשק החקלאי או שנפטר".

הוראת התקנה, המציגה שלוש חלופות לאותו "בן ממשיך", קובעת כי בן ממשיך עשוי לקבל זכויותיו באמצעות ירושה. מכאן יש ללמוד בהיקש, כי קביעתו של יורש למשק באמצעות צוואה חייבת להצביע על אחת משלוש החלופות המובאות בתקנה: בן (ולפי חוק הפרשנות הכוונה היא כמובן גם לבת), בן מאומץ או נכד. ולפיכך קביעת היורש בצוואה מוגבלת לשלוש חלופות אלה. מאחר שהמוריש לא יכול להעביר יותר זכויות משיש לו, והתקנות מגבילות בפירוש את זכותו להעביר את המשק, ברי כי אם מוריש יצווה את המשק לכל אדם שאינו בכלל הגדרת "בן ממשיך", כגון אחיו, חברו או המטפלת הסיעודית שלו, לא תהיה כל נפקות להוראת הצוואה וקביעת היורש במקרה זה תבוטל והיא תתבצע באמצעות יתר הכללים שבסעיף 114 לחוק הירושה.

סיכום
19. לסיכום האמור, מסקנתנו היא כי אף אם המשק מוגדר כחוץ עזבוני, ניתן לקבוע את היורש באמצעות צוואה, אם ההסכם המשולש אינו מגביל זאת במפורש. ומשאותו זוכה אינו בא בתורת "יורש", אלא כעין "בן ממשיך", לא חלה עליו החובה לפצות את יתר היורשים על-פי דין.

אם נחיל מסקנה זו על ענייננו, הרי שמשקויימה צוואת המנוחה, והנתבעת 5 נקבעה כיורשת בלעדית של המשק, זכאית הנתבעת 5 כבתם של המנוחים, לקבל את זכויות המנוחה במשק, בכפוף להסכמת יתר הצדדים להסכם המשולש, והיא אינה חייבת לפצות את יתר היורשים על-פי דין כדי חלקם במשק אילו היו יורשים על-פי דין.

לאור מסקנה זו, אני דוחה את התביעה על כל חלקיה..."

12.2 מקום והמוריש ערך צוואה ובה קבע זוכה אחד במשק הרי שבזה יזכה אותו נהנה על-פי הצוואה ולא היורשים האחרים על-פי דין
ב- ת"ע (משפחה נצ') 1180-08 {א.ד. נ' א.ד., תק-מש 2011(1), 479 (2011)} נפסק מפי כב' השופט סארי ג'יוסי:

"יישום סעיף 114
15. אכן, הסכם המשבצת קובע שזכויות המתיישב אינן ניתנות להורשה, משאינן חלק מהעזבון. בד-בבד, מורה ההסכם כי במקרה של פטירה זכויות אלו יעברו באחת משלוש הדרכים שמניתי לעיל, האחרונה מהן זו המחילה הוראת סעיף 114. מדובר בהחלה הסכמית של הסדר זה כך שאין נפקות לסיווג הזכות - כפנים - עזבונית או כחוץ - עזבונית.

לשון אחר: הסכם המשבצת מאמץ לתוכו את הוראת סעיף 114. מדובר בה חלה הסכמית להוראות סעיף זה וזאת כמנגנון חלופי לקביעת מי שיחזיק ומי שיזכה בזכויות בר הרשות במקרה של פטירה , מקום ולא הותיר המתיישב בן זוג ובאין בן ממשיך.

16. משנדרשים אנו ליישם אותה חלופה שלישית בדמות סעיף 114, כאשר חלוקים הצדדים לגבי תחולתו של סעיף זה ופרשנותו, עלינו לפנות לחוק הירושה, שכן אין עסקינן בהוראה הנמצאת בחלל ריק, אלא שהיא ניצבת לפנינו בתוך מבנה קיים המהווה מקשה אחת. כלום ניתן לומר כי החלה הסכמית זו של הוראת סעיף 114 מתעלמת מכל הגדרות ועקרונות היסוד שבחוק הירושה? כלום ייתכן כי זוכה על-פי צוואה, אותו אחד שביקש המתיישב להעניק לו את זכויותיו במשק, יראו בו כמי שאינו "יורש" על-פי סעיף 114, בעוד שאחרים שאינם יורשים על-פי הצוואה יראו בהם יורשים לצורך סעיף זה? יקשה השואל ויוסיף: כלום ניתן לקבוע שגם בהתקיים צוואה, זכויות שהיו למתיישב במשק, אשר ברגיל מהווים גולת הכותרת של הזכויות שהיו לו בחייו, יעברו ליורשיו על-פי דין אף שהותיר צוואה, בעוד ששאר הזכויות שאינן קשורות למשק, יעברו לבדן לאותו נהנה על-פי הצוואה?

ברור כי על-כך יש להשיב בשלילה ואבאר.

מי הוא "יורש" על-פי סעיף 114?

בעניין זה יש לפנות להגדרת מונח זה על-פי סעיף 2 לחוק הירושה הקובע:

'2. היורשים
היורשים הם יורשים על-פי דין או זוכים על-פי צוואה; הירושה היא על-פי דין זולת במידה שהיא על-פי צוואה.'

יש לקרוא את סעיף 114 בצוותא עם סעיף 2 לחוק, כך שהמונח "יורש" בסעיף 114, ככל שקיימת צוואה, ייקבע על-פיה, וטועים התובעים משהם מתעלמים מהעובדה הפשוטה לפיה הוראות חוק הירושה ככל שהן נוקבות בלשון "יורש" או "יורשים", הולכות כולן אחר אותו עקרון על שבסעיף 2 לחוק.

יש לזכור, כי הרציונל שמאחורי סעיף 114 היה כי במקרה ולמוריש זכויות במשק חקלאי, הרי שככל שמדובר ביחידה שחלוקתה הייתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי, לא יחולק המשק בין היורשים על-פי דין ובאותה מידה גם לא בין היורשים על-פי צוואה, אלא שבמשק בשלמותו יזכה אותו יורש שמוכן ומסוגל לקיימו. במקרה כזה יהא עליו לפצות את שאר היורשים בין אם על-פי דין ובין אם על-פי צוואה , בגין חלקם היחסי בירושה. הסדר מיוחד זה למשקים חקלאיים בלבד, בא בעקבות אותה מציאות התיישבותית-היסטורית בארץ, שעה שהמוסדות המיישבים והמינהל החזיקו עד לאחרונה באותה דעה ישנה נושנה, עליה נמתחה ביקורת בפסיקה, לפיה לא ניתן לפצל נחלות.

רציונל זה לא ייפגע אם ניישם את סעיף 114 גם על אותם מקרים בהם המתיישב, בר הרשות של בר הרשות, הותיר אחריו צוואה ובה קבע מספר זוכים במשק. במקרה כזה, יקבע בית-המשפט מי מבין ה זוכים השונים מסוגל ומוכן לקיים את המשק, ואילו שאר הנהנים יקבלו פיצוי מאותו זוכה, וזה יהא בשווי החלק שהנחיל להם המצווה.

17. התובעים גם טועים בפרשנות שהם מייחסים לפסק-הדין ב- תמ"ש (ת"א) 25620/01 ישמח שמואל נ' סוקול אריה, תק-מש 2003(4), 166 (2003) שכן עובדות המקרה שם אינן דומות לנידון דידן.

באותו מקרה ערך החוכר צוואה ובה ציווה את זכויותיו למספר יורשים ולא ליורש אחד, כפי המקרה שלפנינו. כמו-כן חוזה החכירה במקרה שם קבע הוראות שונות ביחס לדרכי העברת זכויות החכירה במשק אגב פטירה, ובאופן שונה מזה שבהסכם המשבצת שלפנינו.

לסיכום: סעיף 114 לחוק הירושה כפוף להוראת סעיף 2 לחוק. מקום והמוריש ערך צוואה ובה קבע זוכה אחד במשק הרי שבזה יזכה אותו נהנה על-פי הצוואה ולא היורשים האחרים על-פי דין. סעיף 114 בוודאי אינו מתעלם מצוואה ומהוראותיה ככל שהן עוסקות בזכויות במשק החקלאי ואינו מבכר יורשים על-פי דין על פני יורשים על-פי צוואה. עקרון-העל בדיני ירושה לפיו "מצווה לקיים את דברי המת", חולש על כל הוראות חוק הירושה הקובעות זהות היורשים, וכך גם על הוראת סעיף 114 בשינויים המתחייבים כמפורט לעיל.

18. משכך, מקום ואימץ הסכם המשבצת ההסדר שבסעיף 114, יש ליישמו כמתחייב על-פי הוראות חוק הירושה, והדעת אינה סובלת פרשנות לפיה חרף אותו רצון חד וברור שהועלה על הכתב בגדרי צוואה, יזכו במשק אלה שהמנוח ביקש להדיר הימנה."

12.3 גם אם נאמר, כי לא בא כל ויתור מצד התובעים או מי מהם, הרי שזכותם לקבל את אותו פיצוי על-פי סעיף 114 לחוק הירושה אינה נמשכת לעד
ב- תמ"ש (משפחה נצ') 3761/05 {צ. נ' ח.צ., תק-מש 2010(2), 379 (2010)} קבע כב' השופט סארי ג'יוסי כי "גם אם נאמר, כי לא בא כל ויתור מצד התובעים או מי מהם, הרי שזכותם לקבל את אותו פיצוי על-פי סעיף 114 לחוק הירושה אינה נמשכת לעד משהיא נתגבשה מיד עם פטירת האב המנוח בשנת 1978. סבורני כי על התובעים היה לתבוע זכות זו, לכל המאוחר, תוך 7 שנים ממועד פטירת המנוח ומשלא עשו כן הרי שתביעתה זו התיישנה".

12.4 הוראת סעיף 114 לחוק הירושה אינה מקנה ליורש זכויות קנייניות מעבר לאלו שהיו למוריש
ב- עמ"ש (ת"א) 7351-10-12 {פלוני נ' רשות מקרקעי ישראל, תק-מח 2014(3), 5565 (2014)} קבע בית-המשפט:

"39. הואיל והמערער איננו בבחינת "בן ממשיך", דבר החקיקה המסדיר את זכויותיו של המערער בנחלה הוא סעיף 114 לחוק הירושה, הקובע...

משמע, ככל שהמערער מוכן ומסוגל לקיים משק חקלאי, וככל שתהיה לכך הסכמה של שאר היורשים, הרי שהמשק יימסר למערער, ובלבד שהוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על מה שמגיע למערער מעזבון המנוחה. ראוי לציין כי המערער עצמו הודה במסגרת התובענה שהגיש בתיק ה"פ 198/06 בבית-המשפט המחוזי בתל אביב כי המשיבים זכאים לדרוש ממנו פיצוי לפי סעיף 114 לחוק הירושה (ראה סעיף 7 לתובענה).

ודוק: הוראת סעיף 114 לחוק הירושה אינה מקנה ליורש זכויות קנייניות מעבר לאלו שהיו למוריש. על כן, הואיל והמנוחה היתה במעמד של בר רשות בלבד בנחלה, והעברת זכויותיה בנחלה היתה כפופה לאישורם של הסוכנות והמינהל, הרי שהמערער לא הפך מניה וביה עם פטירתה להיות בעל זכויות בנחלה, אלא הדבר כפוף להוראות הסכם המשבצת הרלבנטי בדבר אופן העברת זכויות ליורשים. סעיף 114 לחוק הירושה מסדיר את היחסים בין היורשים לבין עצמם, אך לא את היחסים בין היורשים לבין הבעלים של הקרקע שבמחלוקת, ולכן לא די בהוראת סעיף 114 על-מנת להקנות למערער או למשיבים זכויות קנייניות בנחלה, שלא על-פי ההסדרים הקבועים בחוזה המשבצת בין האגודה למינהל ולסוכנות היהודית."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

חלוקתו של משק חקלאי (סעיף 114 לחוק)