ביטול החלטה על-פי צד אחד (תקנה 201 לתקסד"א)

1. בקשה לביטול פסק-דין לפיו המבקשים חוייבו לפנות את הדירה
ב- תא"ק (שלום-עכ') 08-2285[99] נפסק מפי כב' הרשמת דנה עופר:

"החלטה
1. תיק זה הועבר לטיפולי, לאור השינויים בסדרי העבודה בבית-משפט זה, לאחר יציאתה של כב' הרשמת שלאעטה-חלאילה לחופשת לידה, ולאור מינויה כשופטת לאחרונה.
2. בפניי בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהעדר, ביום 1.7.08, לפיו חוייבו המבקשים לפנות את הדירה הנמצאת ברחוב הרצל 55/30 עכו (להלן: "הדירה") וכן לשלם למשיבה שכר-טרחה והוצאות.
הואיל והבקשה הוגשה באיחור, הוגשה בצידה בקשה להארכת מועד.
3. בכתב התביעה שעל-פיו ניתן פסק-הדין נטען, כי בהתאם לחוזה שכירות מיום 1.11.05, השכירה המשיבה את הדירה, שהינה דירה ציבורית המנוהלת על ידה, לגב' אל סימי ז"ל אשר הלכה לעולמה ביום 14.11.07 (להלן: "המנוחה").
המבקשת מס' 1 (להלן: "המבקשת"), שהינה בתה של המנוחה, פלשה לדירה, לטענת המשיבה, ביום 15.11.07 ומאז החזיקה בה שלא כדין יחד עם בנה, המבקש מס' 2 (להלן: "המבקש").
4. המבקשים טענו בבקשתם, כי המציאות העובדתית שונה בתכלית השינוי מזו שהוצגה על-ידי המשיבה.
המבקשת טענה, כי הדירה נשוא התביעה הושכרה על-ידי המשיבה להוריה בשנת 1978, וכי אלה התגוררו בה ברציפות קרוב ל-30 שנה. לימים, כך נטען, הורחבה הדירה ואוחדה עם דירה נוספת הצמודה לה, לדירה אחת בשטח כולל של כ- 110 מ"ר.
במהלך שנת 2005, בעקבות גירושי הוריה של המבקשת, פוצלה הדירה על דעתה של המשיבה לשתי יחידות מגורים, כל אחת בשטח של 55 מ"ר, אז נחתמו הסכמי שכירות נפרדים וחדשים עם כל אחד מבני-הזוג ובכלל זה ההסכם עם המנוחה, מיום 1.11.05, עליו נשענת התביעה.
המבקשים טענו, כי טענת המשיבה לפיה המנוחה התגוררה בדירה החל משנת 2005, הינה טענה מטעה הואיל והיא התגוררה בה, כאמור, קרוב ל-30 שנה, אלא שבשנת 2005 נחתם הסכם חדש בעקבות פיצולה של הדירה.
5. המבקש טען, כי הוא התגורר בדירה, יחד עם סבו וסבתו, החל מסוף שנת 2002 ועוד קודם לגירושיהם, בעוד שהמבקשת טענה, כי היא עברה להתגורר בדירה, יחד עם שני ילדים נוספים, בחודש 9/06, ועוד לפני שנפטרה אמה.
המבקשים טענו, כי הם "דיירים ממשיכים", כהגדרתם בחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק זכויות הדייר") ומכאן אין מקום לפנותם מהדירה.
6. אשר לאי הגשת בקשה למתן רשות להתגונן, טענה המבקשת, כי הינה אישה קשת יום, אם חד-הורית לשלושה ילדים, אינה עובדת, מתקיימת מקצבת הבטחת הכנסה, וידה לא היתה משגת לשכור שירותיו של עורך-דין. כאשר ביקשה להתגונן בעצמה ולהגיש כתב הגנה במזכירות בית-המשפט נאמר לה, כי אינה יכולה להגיש כתב הגנה וכי עליה לפנות לעורך-דין.
ניסיונותיה של המבקשת, כך נטען, לגייס כספים לשכירת שירותי עורך-דין לא עלו יפה, דבר שהביאו בסופו של יום למתן פסק-הדין בהעדר הגנה. טיעונים דומים נטענו באשר להגשת בקשה לביטול פסק-דין בזמן החוקי שנקבע לכך, כאשר המבקשת טוענת כי בקשה זו הוגשה רק לאחר שבא-כוחה הנוכחי בחן את העניין, והסכים לייצגה ללא תמורה.
7. המשיבה מתנגדת לבקשה.
לטענתה, הבקשה מוגשת באיחור ניכר ולאחר חלוף יותר מחצי שנה מיום שנודע למבקשים על פסק-הדין. כך גם נטען כי המבקשים לא הכחישו את קבלת כתב התביעה, וכי הם בחרו להתעלם ממנו כליל ובכך עשו דין לעצמם.
לגוף העניין נטען, כי המבקשים מעלימים מעיני בית-המשפט את ההחלטה של משרד הבינוי והשיכון, מיום 17.6.08, הדוחה את בקשת המבקשת לאשר לה זכויות של דייר ממשיך וכל מטרתה של הבקשה הינה לדחות את הקץ, באין טענת הגנה כל שהיא מפני התביעה.
8. המבקשים הגישו תשובה לתגובה, במסגרתה הדגישו את העובדה כי המשיבה לא התייחסה כלל לטענתם כי המנוחה החזיקה בדירה קרוב ל-30 שנה, ולא שנתיים, כפי שנטען בתביעה. זאת ועוד, המבקשת הכחישה כי היא פנתה לוועדה לצורך הכרה בה כדייר ממשיך, וטענה כי היא פנתה לקבלת סיוע בשכירת דירה בדיור ציבורי, ללא קשר לדירה נשוא התביעה, זאת עוד בחודש 7/07 ולפני פטירת אמה, ולא לאחר הגשת התביעה, כפי שטענה המשיבה.
כך או אחרת, טענה המבקשת, הגנתה כנגד התביעה מבוססת על זכותה בדירה מכוח הדין, כדיירת ממשיכה, ולא מכוח החלטה כלשהי של הוועדה למשרד הבינוי והשיכון.
בהודעתם מיום 12.8.09 הבהירו המבקשים, במענה להחלטת בית-המשפט מיום 11.8.09, כי עיקר הגנתם על כך שהמבקש הוא בעל זכויות של דייר ממשיך, כנכדה של המנוחה, אשר התגורר עמה למעלה מחמש שנים ברציפות. באשר למבקשת עצמה הובהר, כי אכן אין לה זכות דייר ממשיך משל עצמה, שכן התגוררה עם אמה במשך פרק זמן הנופל משלוש שנים, אלא שנתונה לה הזכות להתגורר עם בנה, הדייר הממשיך.
9. כידוע, ביטול פסק שניתן בהעדר נבחן בשני מסלולים. האחד – ביטול מחובת הצדק, והשני – ביטול מתוקף שיקול-הדעת המוקנה לבית-המשפט, לפי תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
אין חולק כי עסקינן בבקשה לביטול פסק-הדין על-פי שיקול-דעת בית-המשפט, שכן המבקשים מודים בקבלת כתב התביעה, ואינם טוענים לפגם במתן פסק-הדין, המצדיק ביטולו מתוך חובת הצדק.
בהפעלת שיקול-דעת בית-המשפט, עליו לבחון שתי שאלות :
ראשית – הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקשים לא הגישו את הגנתם; שנית – ושאלה זו חשובה לאין ערוך מהראשונה – מה הם סיכויי ההצלחה של הנתבעים-המבקשים, אם יבוטל פסק-הדין והם יורשו להתגונן.
מדובר, איפוא, בשתי שאלות, הנבחנות באופן מצטבר, כאשר הפסיקה ביכרה את השאלה השניה ונתנה לה יותר חשיבות ומשקל ו'ככל שסיכויי הנתבע להצליח בהגנתו נראים טובים יותר, יכול בית-המשפט לנהוג בו ביתר סלחנות בעניין הסיבה למחדלו, אי-הגשת כתב הגנה או אי-התייצבות במשפט, שגרם לפסק-הדין.' (ראה ב- ע"א 276/72 פרידמן נ' פרידמן, פ"ד יז 349, 358א).
10. הפעלת המבחנים המקובלים במקרה דנן מביאה אותי למסקנה, כי דין הבקשה להתקבל, כפי שיפורט להלן.
ראשית, אינני סבורה כי הסיבה לאי הגשת בקשת רשות להתגונן מבעוד מועד, ולאי הגשת הבקשה לביטול פסק-הדין במועד, היא מתוך זלזול בהליכי המשפט דווקא. אני מקבלת את טענותיה של המבקשת, כי אזלת ידה ומצבה הכלכלי הקשה, הם שהקשו עליה בהתמודדות עם תביעת הפינוי המוגשת נגדה. המבקשת הציגה די מסמכים להוכחת מצבה הכלכלי הקשה, לרבות אישור המוסד לביטוח לאומי אודות קצבת הבטחת ההכנסה המשולמת לה, ואף מכתבו של ראש עיריית עכו, התומך בבקשתה למתן סיוע בשכר דירה. בשל אלו לא יכולה היתה לשלם שכר-טרחה עורך-דין, ואף לא יכולה היתה להגיש כתב הגנה מפני התביעה, שכן נדרשה להגיש בקשת רשות להתגונן, נתמכת בתצהיר כדין.
אמנם היתה למבקשת אפשרות לפנות לקבלת סיוע משפטי על-ידי הלשכה לסיוע משפטי, כפי שטענה המשיבה, אלא שגם קבלת סיוע כזה אורכת זמן רב, כידוע, ובסופו של דבר ניתן להניח, כי המבקשת היתה מאחרת בהגשת בקשותיה, אפילו אושר לה סיוע משפטי.
שנית, וזה העיקר, שעה שתביעת פינוי היא העומדת על הפרק, יש לבחון היטב את טענת ההגנה אותה מבקש הנתבע להעלות, ואף אם איחר בהגשת בקשותיו לבית-המשפט, אך יש לו טענת הגנה ראויה מפני תביעת הפינוי, יש ליתן לו יומו בהעלאתה בבית-המשפט, שאם לא כן יימצא עצמו ללא קורת גג.
טענת המבקשים סומכת, בעיקרה, על זכותו של המבקש כדייר ממשיך לסבתו המנוחה. לטענתם, המבקש התגורר בבית סבתו משנת 2002. טענה זו נתמכת בתצהירי המבקש והמבקשת, ובתצהיר נוסף, של אח המבקשת (דודו של המבקש), אשר אף הוא התגורר בבית המנוחה במהלך חלק מהתקופה הרלבנטית (עד לנישואיו).
המשיבה בתגובתה אינה מתייחסת כלל לטענה, כי המנוחה התגוררה בדירה מאז 1978, ונראה כי היא אינה חולקת על הנטען, שעה שמעיון בכתב התביעה ניתן היה להסיק, כי מדובר בדירה המושכרת מסוף שנת 2005 בלבד, ושלא יכולות היו להיווצר ביחס אליה זכויות של דייר מוגן עד למועד הגשת התביעה.
לטענת המבקשים, לפחות המבקש עונה על הגדרת "דייר ממשיך" שבסעיף 1 לחוק זכויות הדייר, לפיו דייר ממשיך הוא:
'בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, ובכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי.'
ואילו המנוחה ענתה על הגדרת ה"זכאי" שבאותו חוק, הואיל והתגוררה בדירה הרבה למעלה מחמש השנים הנדרשות, ולא היתה לה מעולם דירה אחרת.
טענה זו עשויה להקים הגנה למבקש, אם תוכח, ולצורך הדיון בבקשה לביטול פסק-הדין, די בתצהירים אשר צורפו לבקשה בשלב זה. משקלה של הטענה ממשי, והיא מצדיקה ביטולו של פסק-הדין.
מבלי להכביר מילים אודות המחלוקת בין הצדדים לעניין הבקשה שהגישה המבקשת למשרד הבינוי והשיכון (לשיטת המשיבה – בקשה להכיר בה כדייר ממשיך, ולגרסת המבקשת – בקשה לתת לה סיוע בשכר דירה, שהוגשה לפני פטירת אמה ולכן לא יכולה היתה להיות בקשה להכיר בזכויותיה כממשיכה), ואודות זכותה של המבקשת להתגורר עם בנה בדירה, הרי שאם עומדת טענת הגנה ראויה למבקש, יש לבטל את פסק-הדין כלפי שני המבקשים. כפי שמורה תקנה 201 סיפא לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984: 'החלטה שמטבעה אינה יכולה להיות מבוטלת לגבי אותו בעל דין בלבד, מותר לבטלה גם לגבי שאר בעלי הדין, כולם או מקצתם', והרי אם פסק הפינוי כלפי המבקש יבוטל בשלב זה, ממילא לא תפונה הדירה, ואין טעם בהותרת פסק-הדין כלפי המבקשת על כנו.
11. בשולי החלטה זו אני רואה לנכון להתייחס לתיקון שנעשה לאחרונה בסעיף 3 לחוק זכויות הדייר, ואשר שינה את ההסדר הקיים ביחס לדייר ממשיך לאחר פטירת הזכאי.
התיקון נעשה ביום 23.7.09, לאחר הגשת הבקשה לביטול פסק-הדין, ואף לאחר הגשת התגובה והתשובה לה. ממילא לא נדרשו הצדדים בטענותיהם להשלכות התיקון על המחלוקת בתיק זה, ואלו ייבחנו בבוא העת, לכשתידון המחלוקת לגופה.
12. אשר-על-כן, אני מבטלת את פסק-הדין מיום 1.7.08.
בשל האיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול פסק-הדין, איחור שאף הסב למשיבה הוצאות ממשיות, אני רואה לנכון לחייב את המבקשים בהוצאות המשיבה, בסכום של 2,000 ש"ח. סכום זה ישולם באמצעות הפיקדון שהופקד בקופת בית-המשפט לשם עיכוב ההליכים. המזכירות תדאג להעברת הפיקדון ישירות לבא-כוח המשיבה.
13. בהתאם לתקנה 214(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ולאחר שהגעתי לכלל מסקנה כי יש בפי המבקשים טענת הגנה מפני התביעה, ניתנת בזאת רשות להתגונן.
התצהירים שצורפו לבקשה לביטול פסק-הדין ישמשו ככתב הגנה."

2. בבקשות לביטול החלטות ו/או פסק-דין, בייחוד כאלו שהוגשו באיחור, על בית-המשפט ליתן את הדעת למידת הפגיעה בצפייתו של בעל-דין ביחס לסופיות ההליכים

ב- ת"ק (תביעות קטנות-יר') 1341/09[100] נפסק מפי כב' השופטת אנה שניידר:

"החלטה
1. עניינה של התובענה שלפנינו, ביטול עסקה לרכישת זכות שימוש בתוכנה אינטרנטית שרכשה התובעת מהנתבעים.
בדיון מיום 3.5.09 ניתן פסק-דין שקבל את התביעה במלואה לאור אי-התייצבותם של הנתבעים (להלן: פסק-הדין).
2. בפני בקשה מטעם הנתבעים לביטול פסק-הדין מן הטעם כי לא קיבלו לידם כל הזמנה לדיון ולא ידעו כי נקבע מועד לדיון.
לטענתם, כתב התביעה והחלטות אחרות בעניין בקשתם להעברת מקום הדיון אכן הגיעו אליהם, אולם ההודעה על מועד הדיון לא הגיעה לידם.
3. לטענת התובעת, הנתבעים ידעו על מועד הדיון ואף ימים ספורים לפניו שוחח הנתבע 2 עם עורך-דין מטעם התובעת והאחרון ציין בפניו את מועד הדיון הקרוב הקבוע ליום 3.5.09.
עוד טוענת התובעת, כי בתחילת חודש יולי 2009 מסרה בעצמה את פסק-הדין לידי הנתבע 2 והמועדים להגשת ערעור על פסק-הדין או בקשה לביטולו חלפו זה מכבר, וגם מטעם זה יש לדחות את הבקשה.
4. בבוא בית-המשפט לשקול בקשה לביטול פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, עומדים לפניו שני שיקולים:
האחד, סיבת היעדרותו של המבקש מהדיון בבית-המשפט והשני, מה הם סיכויי התביעה והאם טענותיו לגופו של עניין, יש בהן כדי לשנות את פסק-הדין שניתן בהיעדר, אם יינתן למבקש יומו בבית-המשפט.
כמובן שהיעדרות מדיון בשל העדר כל זימון או ידיעה מחייבת את ביטול פסק-הדין, שניתן בהעדר, מחובת הצדק.
במקרים בהם היתה הזמנה כדין לדיון, או לפחות ידיעה ממשית או קונסטרוקטיבית אודות מועד הדיון, יש לשקול את שני השיקולים האמורים במצטבר. אולם, ככל שהתשובה לאחת מן השאלות משכנעת יותר וכבדת משקל, קטן המשקל הנדרש ביחס לתשובה לשאלה האחרת, על-מנת להביא לביטול פסק-הדין.
המגמה בפסיקה היא כי על בית-המשפט להתייחס ברוחב לב אל בקשת ביטול פסק-דין, אך בית-המשפט לא ייעתר לה כדבר שבשגרה. אדם הבא לפני בית-המשפט מקבל על עצמו חובות מסויימות כלפי בית-המשפט וכלפי הצד שכנגד, ואם הוא מזלזל במילוי חובות אלה – עליו לשאת בתוצאות. על המבקש ביטול פסק-דין להסביר לבית-המשפט, ולו רק בדוחק, מה גרם למחדל.
5. בענייננו, מעיון באישורי המסירה שבתיק עולה כי ההזמנה לדיון נמסרה לנתבעים כדין יחד עם כתב התביעה, שלגביו לא הוכחש כי הוא הגיע לידי הנתבעים.
זאת ועוד, על-פי הקבוע בתקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, בקשה לביטול פסק-דין יש להגיש תוך 30 יום ממועד קבלת פסק-הדין.
העולה מדברי התובעת כי פסק-הדין נמסר לנתבעים כבר בתחילת חודש יולי 2009 ואלה הגישו את בקשתם רק ביום 7.9.09.
בבקשה דנן, הנתבעים כלל לא התייחסו לאיחור בהגשת הבקשה לביטול פסק-הדין ולא ציינו מתי ואיך נודע להם על פסק-הדין.
6. נאמר בפסיקה לא אחת, כי בבקשות לביטול החלטות ו/או פסק-דין, בייחוד כאלו שהוגשו באיחור, על בית-המשפט ליתן את הדעת למידת הפגיעה בצפייתו של בעל-דין ביחס לסופיות ההליכים (ראה בעניין זה בש"א 5925/01 נסימי נ' הודיה מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נו(1) 193).
7. על-אף אישור המסירה הקיים בתיק ועל-אף השיקול של סופיות הדיון כלפי התובעת, בכל זאת ראיתי לנכון, לפנים משורת הדין, לבטל את פסק-הדין ובלבד שהנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת הוצאת בסך 1,000 ש"ח.
הסכום האמור ישולם תוך 30 ימים, ותשלומו מהווה תנאי להמשך ההליכים בתיק.
8. התובעת תודיע לבית-המשפט על קבלת הסכום עד ליום 1.12.09."

3. ביטול פסק-דין שניתן בהסכמה

ב- ת"א (מחוזי נצ') 258/08[101] נפסק מפי כב' השופט זיאד הווארי:

"פסק-דין
1. בפניי מונחת תביעתה של המועצה המקומית כפר מנדא (להלן: "המועצה") לביטול פסק-הדין שניתן ביום 6.2.07, על-ידי בית-משפט זה (כב' השופט ח'טיב) ב- ת"א 737/06 (להלן: "פסק-הדין").
פסק-הדין עסק בתביעה שהגיש המנוח יאסין עבדלחלים ז"ל (להלן: "המנוח") בעודו בחיים, בה עתר לחייב את המועצה לשלם לו פיצויים בגין הפקעת קרקע שבבעלותו. בית-המשפט קיבל את התביעה וחייב את המועצה לשלם למנוח, בגין הפקעת מגרש 75/7/1 מחלקה 75 גוש 17572 מאדמות כפר מנדא (להלן: "המגרש" ו/או "החלקה" בהתאמה) סך של 60,000$ לפי שערו ביום התשלום.
2. טענות המועצה בתמצית, כי פסק-הדין, אשר ניתן בהסכמתה, בטל ומבוטל מעיקרו או שניתן לביטול ממספר עילות, כדלקמן: א. ההסכמה שניתנה בשמה של המועצה למתן פסק-דין נגדה איננה חוקית, ניתנה שלא בסמכות ו/או תוך חריגה מסמכות. ב. ההסכמה היתה נגועה בהפרת אמונים ובמעילה באמון שהמועצה נתנה בידי מי שהסכים בשמה למתן פסק-הדין, ואלמלא אותה הסכמה, ואילו המועצה היתה מתגוננת מפני התביעה, בית-המשפט היה דוחה את התביעה ואף דוחה אותה על-הסף. ג. בית-המשפט רומה ו/או הוטעה על-ידי המועצה באמצעות נציגיה ו/או הוטעה על-ידי בעלי הדין באותו הליך, ובעקבות כך ניתן פסק-הדין.
המועצה הוסיפה וטענה, כי התחייבות כספית כדוגמת ההתחייבות נשוא פסק-הדין, אינה חוקית כל עוד הגזבר והחשב המלווה לא אישרו אותה.
עוד טענה המועצה, כי ההסכמה שניתנה בשמה של המועצה, נוגדת את תקנת הציבור וניתנה אגב הטעיית בית-המשפט, ולחילופין, אגב טעות שהינה יסודית של בא-כוח המועצה אז, אשר בלעדיה פסק-הדין לא היה ניתן.
המועצה הוסיפה וטענה, כי המועצה או בעלי הדין באותו הליך, העלימו מעיני בית-המשפט – כב' השופט ח'טיב – עובדות מהותיות כגון העובדה שאין חלוקה בחלקה. מלכתחילה לא היה בסיס חוקי לטענת המנוח, כי דרך כלשהי שעברה בחלקה הנ"ל, עברה בחלקה שלו ושלו בלבד. ההפרשה לצורכי דרך בוצעה מתוך כל החלקה שהינה חלקה משותפת. לא אושרה שום תוכנית חלוקה של החלקה הנ"ל על-ידי ועדת התכנון והבניה, ולא אושר שום פירוק שיתוף בחלקה הנ"ל ובוודאי לא במועד הקובע לעניין תביעת פיצוי בגין הפקעה נטענת.
טענה עוד, כי לא ניתנה שום התחייבות כספית חוקית על-ידי המועצה לתשלום פיצויים למנוח.
המועצה טענה עוד, כי יורשי המנוח תפסו חזקה בלעדית בחלקה הנ"ל, דבר המלמד כי ההפקעה לא בוצעה ולא יושמה.
עוד טענה המועצה, כי חלוף הזמן מיום מתן פסק-הדין עד להגשת התביעה דנן אינו מונע מתן הסעד המבוקש על-ידי המועצה, הן משום הפגמים השורשיים שדבקו בהסכם שהפך לפסק-הדין, והן משום שפסק-הדין ניתן בעקבות מעשה הטעיה ו/או מרמה.
3. להלן עיקר הטענות שהעלו יורשי המנוח בכתב הגנתם
א. פסק-הדין לא ניתן בהסכמת המועצה, והסכמתה של זו נגעה רק לפן הדיוני, כך שהיא הסכימה, כי בית-המשפט ייתן פסק-דין, על-פי חומר הראיות שהונח לפתחו, לאמור, לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט.
ב. קיימת בחלקה חלוקה בעין, מוסכמת ומאושרת על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ויתר השותפים בחלקה קיבלו היתרי בניה ובנו על החלקה, מלבד חלקתו של המנוח שהיתה ריקה. המועצה ידעה או יכלה לדעת, כי אכן קיימת חלוקה בפועל ובעין בחלקה, והסכמתה לפצות את המנוח מהווה ראיה לכך שהיא אכן ידעה על קיום החלוקה.
ג. המועצה היתה מיוצגת כדת וכדין. אי-התגוננות ראויה אינה מהווה עילה לביטול פסק-דין חלוט. לא היתה הפרת אימונים מצד נציגי המועצה, וגם אם היתה, הרי הדבר לא מהווה עילה לביטול פסק-דין חלוט.
ד. גם אם היתה הטעיה של בית-המשפט, דבר המוכחש, הרי למנוח לא היה כל חלק בהטעיה זו.
ה. ההסכמה היחידה של המועצה לפצות את המנוח, ניתנה בהחלטת המליאה מיום 1.1.05 שהתקבלה כדין ובסמכות.
ו. אין צורך בסעיף תקציבי ולא בהתחייבות כספית מצד המועצה והחובה לפצות את המנוח קמה מכוח החוק, בפרט מכוח חוק התכנון והבניה.
ז. המועצה ידעה או יכלה לדעת על קיום פסק-הדין זמן רב לפני כן, ושתיקתה לאורך כל הדרך מהווה השתק, מניעות ושיהוי בהגשת התביעה.
4. בתיק דנן שמעתי ראיות; מטעם התביעה העיד מר ריאד ח'ורי – מהנדס הוועדה המקומית גבעת אלונים. מוסטפא עוראבי – מהנדס המועצה מתחילת שנת 2007 – ועדנאן חלומה – גזבר המועצה משנת 1988.
מטעם ההגנה העיד אבראהים עבדאלחלים שכיהן כראש המועצה מיום 17.11.03 ועד ליום 28.6.07.
בנוסף, הסכימו בא-כוח הצדדים, כי כל הנספחים שצורפו לתצהירי הצדדים, יהוו חלק מראיותיהם.
5. דיון והכרעה
א. ביטול פסק-דין – כללי
כידוע, בית-משפט איננו זכאי לבטל פסק-דין שלו עצמו – אלא במספר מוגבל של מקרים. כמובן ערכאת הערעור יכולה לבטל פסק-דין שניתן על-ידי הערכאה הדיונית, אם מוגש על פסק-הדין ערעור.
ניתן לבקש לבטל פסק-דין שניתן במעמד צד אחד, מכוח תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בקשה כזו מתייחסת למצב בו פסק-הדין ניתן בהעדרו של אחד הצדדים, אשר עליו להבהיר לבית-המשפט במסגרת הבקשה את הסיבה להעדרו, וכי לטענות שהוא מבקש להעלות, יש סיכוי להתקבל.
דרך אחרת להביא לביטול פסק-דין, מתייחסת לפסק-דין שהושג כתוצאה מתרמית.
דרך נוספת לביטול פסק-דין הינה, כאשר מדובר בפסק-דין במסגרתו ניתן תוקף להסכם פשרה, אז ניתן לבקש את ביטולו לאור פגם שנפל בהסכם.
(ראה בעניין זה בש"א (ת"א) 3395/08 קורניטוס ביזנס אינק נ' כנף מפעלי הנדסה וטקסטיל בע"מ, פורסם בנבו, עמ' 4 ו-5 להחלטה).
בענייננו, בא-כוח המועצה טען, בין היתר, כי התביעה דנן הינה לביטול פסק-דין שניתן בהסכמה, וכי המדובר בפסק-דין שהושג במרמה. הנתבעים מצידם טענו כי פסק-הדין נשוא התביעה דנן אינו פסק-דין שניתן בהסכמה, אלא פסק-דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט, שכן הצדדים הסמיכו את בית-המשפט שדן בתביעת המנוח לפסוק על סמך כתבי הטענות ונספחיהם, ולכן אין המדובר בפסק-דין שבהסכמה.
השאלה הראשונה שהנני נדרש לתת עליה את הדעת הינה, אם פסק-הדין נשוא התביעה דנן, הינו פסק-דין שנתן תוקף להסכמת הצדדים, או שמא המדובר בפסק-דין שניתן לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט?
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובפרוטוקול הדיון בפני כב' השופט ח'טיב, הגעתי למסקנה כי פסק-הדין במהותו, מהווה אישור של הסכמה בין הצדדים. אמנם, מעיון בפרוטוקול בית-המשפט עולה, כי הצדדים הסמיכו את בית-המשפט לפסוק על סמך כתבי הטענות ונספחיהם, אך עיון בכתבי טענות אלה, ועיון בפסק-הדין שניתן על סמך כתבי הטענות ונספחיהם וכן דברי באי-כוח הצדדים, מלמד כי המועצה באמצעות בא-כוחה דאז, הסכימה לתביעת המנוח ולטענתו, כי המועצה חייבת לפצותו עבור אותו שטח "שהופקע".
בכתב ההגנה שהוגש על-ידי המועצה באותו תיק, נטען כי על-פי תכניות המתאר המאושרות, כביש מס' 4 אשר עובר בחלקתו של המנוח, הוזז דרומה לכיוון חלקת המנוח, ומשמעות ההזזה הנ"ל הינה, הרחבת הכביש על חשבון חלקת המנוח, באופן שעל שטח של 504 מ"ר מחלקת המנוח, יעבור כביש ציבורי וכי בשל כך, קיים צורך בהפקעת חלק זה לצורכי ציבור. המועצה החליטה להעניק למנוח פיצוי בשיעור של 70% מהשטח המופקע, כאשר על החלק הנותר לא יינתן פיצוי. הוסכם על-פיצוי בסך של 60,000$ ארה"ב. לצורך התשלום ביקשה המועצה אישור של משרד הפנים, אשר בסופו של יום לא ניתן, בשל היות המועצה בתוכנית הבראה (ראה סעיפים 3-10 לכתב ההגנה בתיק הקודם).
בדיון בתביעת המנוח שהתקיים ביום 6.2.07, ציין בא-כוח המועצה, כי המועצה עומדת מאחורי ההחלטה שהיא קיבלה ביום 1.1.05, שעניינה תשלום פיצוי למנוח בגין "ההפקעה". בא-כוח המועצה הוסיף וציין בפני כב' השופט ח'טיב, כי אין מחלוקת באשר לחובת המועצה לשלם למנוח, וגם לא באשר לגובה הפיצוי והבהיר כי הסכום טרם שולם, רק משום שהמועצה לא הצליחה לקבל אישור משרד הפנים, בהיותה מועצה הנמצאת בתוכנית הבראה.
כל האמור לעיל מלמד כי המועצה הסכימה לתשלום הפיצוי בסך של 60,000$ למנוח, אך התשלום לא בוצע, בשל היעדר אישור של משרד הפנים.
בפסק-הדין כתב כב' השופט ח'טיב, כי המנוח הינו בעלים של 1/6 חלקים מהחלקה, כאשר בפועל קיימת חלוקה מוסכמת בין הבעלים המשותפים, אשר לפיה, המנוח הינו בעל הזכויות במגרש 75/7/1. עוד כתב, כי אין מחלוקת שעל-פי תוכנית מתאר שהמועצה יזמה, הופקע חלקו הארי של המגרש הנ"ל לטובת דרך ציבורית. המועצה החליטה לפצות את המנוח בגין כך ב- 60,000$, אך התשלום לא בוצע לאחר שבקשתה ממשרד הפנים לאישור התשלום נדחתה, בשל היותה נתונה לתוכנית הבראה.
כב' השופט ח'טיב ציין עוד, כי אין מחלוקות עובדתיות כלשהן בין הצדדים, ואי התשלום נבע רק מהיעדר אישור של משרד הפנים.
כב' השופט ח'טיב קבע, כי אין בתוכנית הבראה כדי לשלול או לפגוע בזכויות קנייניות של המנוח וזכותו לקבל פיצוי בגין הפקעת מקרקעיו בדין יסודה, ואין היא תלויה באישור משרד הפנים, או בהסכמתו לתשלום הפיצויים.
המסקנה העולה מכתב ההגנה, דברי בא-כוח המועצה ופסק-הדין הינה, כי מדובר בפסק-דין אשר ניתן בהסכמה, לאור הסכמתה של המועצה (בפני כב' השופט ח'טיב) לתשלום, ולאור הסיכום הקודם עם המנוח לתשלום סך של 60,000$, פועל יוצא מכך, כי בפנינו פסק-דין אשר ניתן בהסכמה.
ב. על-פי הפסיקה, קיימים שני מסלולים להשגה על פסק-דין מסוג זה. ב- ע"א 2536/90 אסתר סיטבון נ' פרדי סיטבון, פ"ד מה(2) 573, 574 נקבע:
'פסק-דין שבהסכמה, שהוא תולדה של הסכם בין בעלי הדין, מורכב משני חלקים:מן ההסכם שבין הצדדים ומהגושפנקה של השופט שהוטבעה עליו על-ידי מתן התוקף של פסק-דין להסכם.
אם בעל הדין גילה פגם בהליך השיפוטי, תרופתו היא לערער; למשל: כאשר נקבעלמתן פסק-הדין סדר דין מסויים, והשופט התעלם ממנו, או כאשר בהליך לפני בית-המשפט נפל פגם עקב לחץ על בעל הדין, דבר המעיד כי הצדדים לא הגיעו לידי הסכם מרצונם החופשי, לא היה זה מן הראוי שיינתן פסק-הדין על סמך הסכמה כזאת. במקרים כאלה בא בעל הדין בטרוניה עם השופט, ולכן יש להגיש ערעור כדי שערכאת הערעור תעמיד את הדברים על תיקונם.
אם ההליך השיפוטי היה תקין, אלא שהחלק ההסכמי נפגם, אין בעל הדין יכוללהלין על השופט, ואין בית-המשפט לערעורים יכול לסייע בידו. תרופתו היא להגישתביעה לביטול ההסכם מחמת הפגם שבו, ואם יבוטל ההסכם – יתבטל גם פסק-הדין.'
השאלה אשר מתעוררת כעת בפנינו, ולאור הפסיקה הנ"ל הינה, באיזה חלק נפל הפגם בפסק-הדין, האם מדובר בפגם אשר נפל בהליך השיפוטי, או שבפנינו פגם אשר נעוץ בהסכמת הצדדים?
במקרה דנן, כאמור, טענה המועצה, כי פסק-הדין ניתן על סמך ההנחה, כי המקרקעין הופקעו, וכי ישנה חלוקה בחלקה, והמכשול היחידי שעמד בפני תשלום פיצויים למנוח עקב הפקעת מקרקעיו, היה קיומה של תוכנית הבראה במועצה – קשיים כספיים שלא אפשרו את התשלום.
המועצה טענה עוד, כי הסכמת המועצה לשלם פיצויים למנוח פגומה ממספר נימוקים, ובין היתר משום שההסכמה אשר ניתנה, נוגדת את תקנת הציבור וניתנה אגב הטעיית בית-המשפט, ולחילופין אגב טעות שהינה יסודית של בא-כוח המועצה אז, אשר בלעדיה פסק-הדין לא היה ניתן.
בא-כוח המועצה לא ציין בפני בית-המשפט את העובדה החשובה, כי לא היתה הפקעה ולא בוצעה הפקעה. מדובר בהטעיה של בית-המשפט.
המועצה או בעלי הדין באותו הליך העלימו מעיני בית-המשפט עובדות מהותיות, לפיהן החלקה עדיין אינה מחולקת. לא אושרה שום תוכנית חלוקה של החלקה הנ"ל על-ידי ועדת התכנון והבניה, ולא אושר שום פירוק שיתוף בחלקה הנ"ל ובוודאי לא במועד הקובע לעניין תביעת פיצוי בגין הפקעה נטענת. ההפרשה לצורכי דרך, בוצעה מתוך כל החלקה שהינה חלקה משותפת.
לא היה סעיף תקציבי או מקור תקציבי לתשלום הפיצויים אשר נפסקו. התחייבות כספית כדוגמת ההתחייבות נשוא פסק-הדין, אינה חוקית, כל עוד הגזבר והחשב המלווה, לא אישרו אותה, ולא ניתנה שום התחייבות כספית חוקית על-ידי המועצה לתשלום פיצויים למנוח.
מנגד, טענו הנתבעים כי היתה הפקעה, החזקה בשטח נמסרה למועצה והכביש נסלל לפני זמן רב. קיימת חלוקה בחלקה שמלמדת כי השטח שהופקע עובר בחלקתו הוא. באשר לטענה כי אין הפקעה בחלקה, טענו הנתבעים, כי יש לדחות טענה זו על-הסף, משום שלא עלתה בכתב התביעה. לגופה של הטענה, הם טענו כי המועצה לא הוכיחה ולא צירפה כל מסמך, אשר מעיד כי הקרקע לא הופקעה והסתמכה רק על עדותו של מהנדס הוועדה השנויה במחלוקת ומלאה סתירות. המהנדס ריאד ח'ורי הודה כי השטח מיועד להפקעה לפי תוכנית מיום 10.12.01. הוועדה החליטה בישיבה מיום 26.3.07 על ביצוע הפקעה והתכניות שייעדו את השטח להפקעה, פורסמו ברשומות מה עוד והחלק המופקע כבר נתפס.
לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, עיינתי בכתבי הטענות, נראה לי כי בנסיבות העניין, טענות המועצה לפגם בפסק-הדין, מופנית בעיקר לחלק ההסכמי בפסק-הדין. ההליך השיפוטי על פניו נראה תקין, הטענות לפגם בחלק ההסכמי של פסק-הדין, מתבטאות, בין היתר, בעצם הסכמת המועצה לפסק-הדין. המועצה הסכימה למתן פסק-הדין בטרם שהופקעה החלקה, וכאשר החלקה לא היתה מחולקת ולא אושרה תוכנית חלוקה על-ידי הוועדה לתכנון ובנייה. יוצא, כי המועצה מסרה לבית-המשפט מידע מוטעה אודות מצבה התכנוני של החלקה. המדובר בעובדות מהותיות ויסודיות, וניתן להניח, שאילו עובדות אלה היו מונחות בפני בית-המשפט, הוא לא היה נותן את פסק-הדין כפי שניתן. על-פי סעיפים 14, 15 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), אי-גילוי עובדות אלה, מהווה טעות ו/או הטעיה, אשר בגינה ניתן לבטל את ההסכמה אליה הגיעה המועצה, שהיוותה כאמור בסיס למתן פסק-הדין. אוסיף, כי המועצה טענה לעובדות נוספות, כגון שלא היה תקציב לתשלום הפיצויים אשר נפסקו, וכי ההתחייבות הכספית לתשלום פיצויים, אשר ניתנה על-ידי המועצה, לא היתה חוקית, מכיוון שלא נחתמה על-ידי הגזבר והחשב המלווה של המועצה. בנוסף טענה, כי ההסכמה אשר ניתנה על ידה אינה חוקית ומנוגדת לתקנת הציבור. גם עובדות אלה, לטעמי, יש בהן כדי לפגום בהסכמת המועצה, וגם לגביהן ניתן להניח שאם היו מונחות בפני בית-המשפט, הוא לא היה מאשר הסכמה זו, ולא היה נותן פסק-דין כפי שניתן.
נוכח כל האמור, נראה לי, כי המסלול בו בחרה המועצה על-ידי הגשת התביעה הנדונה, הינו ההליך הראוי והמתאים, וזאת בעיקר כאשר טענות המועצה טומנות בחובן הן טענות משפטיות והן טענות עובדתיות הטעונות הוכחה, ומטבע הדברים הליך של ערעור אינו ראוי לשמיעת ראיות.
כאן המקום לציין, כי המועצה לא עתרה בסעדים המבוקשים לבטל את ההסכמה על-פיה ניתן פסק-הדין, אולם מעיון בתביעה עולה, כי המועצה אכן התייחסה בפרוטרוט לפגמים אשר נפלו בהסכמת הצדדים, ומכאן ניתן להסיק כי בקשתה אכן היתה לבטל את ההסכמה בין הצדדים, אשר היוותה בסיס לפסק-הדין.
לסיכום, המסלול אשר בחרה בו המועצה על-ידי הגשת התביעה הנדונה, הינו המסלול הראוי והנכון.
כעת מתעוררת בפנינו השאלה, אם הוכיחה המועצה את מי מהטענות אשר טענה ואשר מצדיקה את ביטולו של פסק-הדין ובאם לאו? על-מנת להשיב על השאלה, נבחן תחילה אם אכן היתה הפקעה בחלקה הנדונה ובאם לאו. אומנם המועצה בתביעתה לא טענה במפורש כי לא היתה הפקעה, אלא טענה בסעיף 10 לתביעתה כי החזקה הייחודית בחלקה על-ידי יורשי המנוח הינה ההוכחה לכך, כי ההפקעה לא בוצעה ולא יושמה. אולם, בסיכומיה טענה במפורש, כי לא היתה הפקעה בחלקה. עם זאת, אינני רואה בנסיבות העניין כל טעם לדחות טענה זו על-הסף, מאחר ובמהלך שמיעת הראיות נשאלו העדים אודות סוגיה זו, והם השיבו, ללא כל התנגדות או הסתייגות מטעם בא-כוח הנתבעים, למשל עד התביעה המהנדס ריאד ח'ורי בעמ' 8, 9 לפרוטוקול העיד, כי לא היתה הפקעה בחלקה וכי היתה החלטה של הוועדה המקומית גבעות אלונים, פה אחד, לאשר ביצוע ההפקעה הנדונה, אשר תכנס לתוקף עם קבלת הסכמת המחוז והגשת מכתב שיפוי ו/או קיזוז מהמועצה והגשת תשריט חתום על-ידי מודד מוסמך. הסכמת המחוז לא ניתנה בסופו של יום. בנוסף, עד ההגנה מר אבראהים עבד אלחלים, אשר שימש בעבר כראש המועצה, נשאל בעמ' 18, 19 לפרוטוקול על עניין ההפקעה, והשיב כי עת שהיה בתפקידו, היתה החלטה להפקיע ולשלם פיצויים, אולם לא היתה הפקעה בחלקה. נוכח האמור, הנני דוחה את טענת הנתבעים לדחיה על-הסף של טענת המועצה, כי לא היתה הפקעה לחלקה.
באשר לטענה אם היתה הפקעה או לא, מהנדס הוועדה מר ריאד ח'ורי העיד בהמשך לעדות שציינתי לעיל, כי לאחר שניתנה החלטה של הוועדה, היו דיונים בין המועצה לוועדה, ובסופו של דבר החליט יו"ר הוועדה הקרואה לעשות תוכנית חלוקה ללא הסכמה עם תשלומי איזון (ראה עמ' 8, 9 לפרוטוקול וכן ת/1). בהמשך אישר העד, כי אין חלוקה של החלקה, אשר חתומה על-ידי הוועדה המקומית. ראש המועצה לשעבר מר אבראהים עבד אלחלים בסעיף 10 לתצהירו מסר, כי הכביש שעובר בחלקתו של המנוח, נסלל שנים רבות בטרם נתקבל פסק-הדין בהליך הקודם, והחזקה בו היתה בידי המועצה, כך שבפועל המועצה הפקיעה מידי המנוח ויורשיו את החזקה בקרקע שבבעלותם.
במהלך חקירתו הנגדית, העיד מר אבראהים עבד אלחלים, כי עת שהיה ראש המועצה, לא היתה כאמור הפקעה, אך היתה החלטה מיום 26.03.07 של הוועדה לתכנון ובנייה להפקיע ולשלם פיצויים, וכי השטח מופקע מזה 5 שנים, והציבור משתמש בו (ראה עמ' 19 לפרוטוקול, שורות 3-5).
לסיכום, עדותו של מהנדס הוועדה, נראית לי מהימנה, המדובר בעד של וועדת התכנון והבניה, עד אובייקטיבי שלא היה לו כל אינטרס בתוצאות המשפט. עדותו נתמכה במסמכים בכתב של הוועדה המקומית לתכנון ובנייה (ראה ת/1 + ת/4). זאת ועוד, עדותו של מהנדס הוועדה נתמכה על-ידי עדות עד ההגנה – ראש המועצה לשעבר מר אבראהים עבד אלחלים – אשר העיד מפורשות כי לא היתה הפקעה.
נוכח כל האמור, הגעתי למסקנה, כי טרם בוצעה הפקעה בחלקה. אומנם היתה בקשה לאשר הפקעה בחלקה, אך הליך ההפקעה לא הגיע לתומו.
בא-כוח הנתבעים בפרק "ז" לסיכומיו שכותרתו טיעונים משפטיים, סוקר באריכות את ההוראות השונות של פקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943, וכן חלק מהוראות חוק התכנון ובנייה, סעיפים אלה דנים בהעברה של קרקע מרצון ותשלום פיצויים לפי הסכם, וכן דנים בסמכויות השונות של שר האוצר והוועדה המקומית לתכנון ובנייה להפקיע קרקע בכל מיני סיטואציות. עניינים אלה לא נטענו בכתב ההגנה, ואף לא במהלך הדיונים, ועל-כן אין כל מקום לדון בהם.
אוסיף עוד, כי הסעיפים השונים אשר צוטטו על-ידי בא-כוח הנתבעים, אינם מסמיכים את המועצה להפקיע קרקע, ואינם רלוונטיים למחלוקת בענייננו.
ג. שאלה נוספת הדורשת התייחסות והכרעה והינה, אם אכן היתה קיימת חלוקה מאושרת בחלקה.
מהנדס הוועדה מר ריאד ח'ורי, אישר כי חתם מסמך מיום 11.9.08 – על נספח א' לתצהיר מהנדס העיריה – לפיו, בין היתר, בחלקה 75 אין חלוקה מאושרת.
במהלך החקירה הנגדית העיד, כי בחלקה ישנם בערך שבעה בניינים וכי קיימת אפשרות להוציא היתרי בניה על סמך תשריט חלוקה, אך הבהיר כי הדבר לא אומר שהוועדה אישרה את החלוקה. הוא מסר גם כי יש בוועדה תשריט חתום על-ידי אנשים, שאינו יודע אם הם בעלים או מחזיקים, אבל התשריט לא אושר על-ידי הוועדה (עמ' 11 לפרוטוקול, שורות 3-4, 9-10, 17-18).
העד הבהיר כי על-מנת שהוועדה תאשר תשריט זה צריך קודם כל שהתשריט יהיה תואם לתוכנית מפורטת שחלה על השטח באותו זמן. התשריט אמור להיות חתום על-ידי כל הבעלים, ואת החתימות יש לאשר עורך-דין או ראש המועצה. היתה בקשה לאשר תשריט חלוקה והוחלט שאין לאשרו, אלא לאחר הכנת תוכנית מפורטת של איחוד וחלוקה בהתאמה לתוכנית מספר ג/12229 התוכנית המפורטת המאושרת כיום שחלה על שטח זה. תשריט החלוקה אודותיו העיד המהנדס ריאד ח'ורי, הוצג וסומן ת/2, וממנו עולה כי ביום 1.2.08 הגיש יוסף חסן עבדלחמיד תשריט חלוקה. בנו של המנוח – מוחמד יאסין עבדלחלים – התנגד לחלוקה המוצעת. מ- ת/3 – שהינו מכתב שנשלח על-ידי המהנדס ריאד ח'ורי לאותו מוחמד יאסין עבדלחלים בעניין התנגדותו לחלוקה הנ"ל – צויין כי, ביום 29.10.08 החליטה ועדת ההתנגדויות לדחות את תשריט החלוקה, בין היתר, בשל העובדה שאישור תשריט כזה ללא תשלומי איזון עלול לגרום לנזקים כספיים וגם תכנוניים. עוד צוין כי ראש המועצה ביקש שהוועדה תכין תוכנית חלוקה ללא הסכמה עם טבלאות איזון.
ראש המועצה מסר בתצהירו, כי מהנדס הוועדה המקומית אישר במכתבו מיום 27.6.05, כי אכן היתה חלוקה בחלקה והוא אף המליץ להסדיר את עניין הפיצויים למנוח (סעיף 7 לתצהיר עדותו הראשית).
מעיון במכתב זה, אשר צורף לתצהיר ראש המועצה (ראה נספח "ד") עולה, כי מר ריאד ח'ורי ציין כי על-פי תוכנית שבתוקף מיום 10.12.01 הדרך הציבורית מס' 4 הוזזה לכיוון מגרש בחזקת ובשימוש המנוח לפי מפת חלוקה מוסכמת.
לא נכתב בשום מקום, כי חלוקה זו מאושרת.
המסקנה העולה מכל האמור, ולאור עדותו של המהנדס ריאד ח'ורי, המקובלת עליי והנתמכת במסמכים בכתב, הרי אין כל חלוקה מאושרת בחלקה.
ד. השאלה האחרונה לה הנני נדרש במסגרת הדיון הזה הינה, אם קיימת הצדקה, בנסיבות העניין, כפי שהוכח בפניי, להורות על ביטול פסק-הדין ובאם לאו?
לא אחת נפסק על-ידי בית-המשפט העליון כי:
'בהיעדר טעם מיוחד, כבד משקל ומשכנע, לא יתקבלו טענות כנגד פסק-דין המעניק תוקף לפשרה, שניתן מתוך הבנת הצדדים באשר לויתוריהם ההדדיים ובהסכמתם.' (ראה רע"א 9614/05 רז גל נ' בנק לאומי (פורסם בנבו) עמ' 6 לפסק-הדין)
בענייננו סבור אני כי קיימים טעמים כבדי משקל לביטול פסק-הדין. המועצה הסכימה לשלם פיצויים למנוח בלא שהיתה הפקעה ובלא שהיתה חלוקה מאושרת. יש להדגיש כי במקרה דנן אין המדובר בהסכמה בין שני צדדים פרטים אלא המדובר ברשות ציבורית שהינה המועצה המקומית, וכאשר היא מתחייבת לפצות פלוני מסיבה כלשהי, היא צריכה לפעול ולהקפיד על הוראות הדין. המדובר בכספי ציבור וגריעה מקופת הציבור צריכה להיעשות רק על-פי דין. הרשות, ובתי-המשפט, אמונים על כספי הציבור ואין הם מוסמכים ורשאים לעשות בהם כרצונם.
מעבר לאמור, אציין, כי כב' השופט ח'טיב בפסק-הדין, הקובע את זכותו של המנוח לפיצויים, נשען על ההנחה כי זכויותיו של המנוח בחלקה הופקעו, לכן פסק כי תוכנית ההבראה בו היתה מצויה המועצה, אין בה כדי לשלול או לפגוע בזכויות קנייניות של המנוח, ולטעמי אלמלא אותה הנחה של הפקעת הזכויות בחלקה, פסק-דינו של כב' השופט ח'טיב לא היה ניתן. הנחה מוטעית זו, הובאה בפני כב' השופט על-ידי שני הצדדים, על-כן ומאחר ובבסיס פסק-הדין שניתן על-ידי כב' השופט ח'טיב, היתה הנחה עובדתית מוטעית, לכן דינו של פסק-הדין להתבטל.
בענייננו, סבור אני, כי קיים אינטרס ציבורי מובהק לביטול פסק-הדין, על-מנת שהנתבעים לא יקבלו מהקופה הציבורית כספים, אשר לא מגיעים להם לפי חוק. אוסיף עוד כי פסק-הדין, אשר נתן תוקף להסכמת הצדדים, נשען על עובדות לא נכונות, אשר לא שיקפו את המצב התכנוני האמיתי של המגרש הנדון ומכאן קיימת הצדקה לביטול אותו פסק-דין.
מעבר לכך, ניתן להורות על ביטול פסק-הדין משיקולי צדק, ולאור סעיף 14 לחוק החוזים, מאחר וכאמור הוכח בפניי כי פסק-הדין נשען על עובדות, אשר אינן משקפות את מצבה התכנוני האמיתי של החלקה הנדונה.
אוסיף גם, כי לא הוכח שעורך-דין קדח, אשר ייצג דאז את המועצה, פעל בניגוד להנחיות שולחתו, המועצה. הראיות מלמדות כי בשלב מסויים המועצה הסכימה לפצות את המנוח.
לאור המסקנה אליה הגעתי, מתייתר הדיון בשאר הטענות שהעלתה המועצה.
ה. בטרם סיום פסק-הדין, אעיר כי, על-פי חומר הראיות שהונח בפניי עולה בבירור כי אכן בשטח עוברת דרך (ששטחה לא הוברר). כך, מוסטפא עוראבי, מהנדס המועצה, מסר בתצהיר עדותו הראשית מיום 17.9.08 כי לפני כשבוע נחסמה הדרך, אשר נסללה בעקבות אישור תוכנית מפורטת מס' ג/7676 וכפי שעודכנה בתוכנית מפורטת מס' ג/12229.
בעקבות חסימת הכביש כאמור, הוציא העד לנתבעים מכתב שנמסר לאחמד עבדלחלים, והאחרון שלח מכתב תגובה בו ציין, כי החלקה הינה שלו וכי הוא שומר על זכותו לתבוע דמי שימוש. העד אישר כי הוא משתמש בכביש זה ברוחב 3 מטר והוא כבר אספלט שנלקחו מהשטח בו החזיק המנוח.
ראש המועצה העיד, כי הכביש אשר עובר בחלקתו של המנוח, נסלל שנים רבות טרם התקבל פסק-הדין והחזקה בו היתה בידי המועצה.
נוכח האמור, הנני מבהיר בזאת, כי אין בפסק-דין זה כדי לפגוע בטענות הנתבעים (שהינם בעלים של 1/6 חלקים מחלקה 75) לתבוע פיצויים ו/או כל סעד אחר על-פי כל דין, בגין גזילת חלק מחלקיהם בחלקה לצורכי הדרך או בגין כל עילה אחרת שהם זכאים לה על-פי דין.
6. אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה, ומורה על ביטול פסק-הדין אשר ניתן ביום 06.02.07 ב- ת"א 737/06 בית-משפט זה.
הנני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת הוצאות ושכר-טרחה עורך-דין בסכום של 5,000 ש"ח בתוספת מע"מ כחוק נכון להיום."

4. המבקש טען כי אינו בקיא ברזי המשפט, וסבר שהוא מיוצג על-ידי בא-כוח נתבעת 2 שהיתה מעסיקתו וכי התקשה למצוא ייצוג משפטי

ב- ת"א (שלום ת"א) 07-57706[102] נפסק מפי כב' השופט רחמים כהן:

"החלטה
בפני בקשה לביטול פסק-דין שניתן בהיעדר התייצבות.
בני-הזוג שלמה וציפורה בובה (להלן: התובעים) הגישו תביעה על סך 261,360 ש"ח נגד יורם טייב (להלן: הנתבע או המבקש) ו- 22 נתבעים נוספים בגין מעשי מרמה, שלטענתם ביצעו כלפיהם במסגרת התקשרות בחוזה לרכישת חברות במועדון נופש.
על-פי האמור בכתב התביעה, אחריותו של הנתבע למעשי המרמה קמה, בין היתר, מכוח היותו מנהל בכיר בנתבעת 2, חב' אוריינטל טרוול, במועד חתימת ההסכם. לטענת התובעים, הנתבע נפגש עימם והקריא להם את ההסכם טרם חתימתם עליו באופן מטעה, תוך שהוא מציג להם מצגי שווא שמדובר בחברות במועדון נופש והכל על-מנת לשכנע אותם לחתום על ההסכם, כשבפועל התברר, שלא תאם את המצגים שהוצגו בפניהם בעל פה, מאחר ורכשו זכאות לשימוש ביחידת נופש – דבר שלא ביקשו לרכוש.
ביום 21.11.2007 הגיש המבקש כתב הגנה בו טען, בין היתר, כי אין לתובעים כל עילת תביעה אישית נגדו מאחר והוא עצמאי המעניק שירותים למחלקת ההסכמים של נתבעת 2. כמו-כן טען, כי מעולם לא הציג לתובעים מצגי שקר ולא הטעה אותם. תפקידו היה לוודא שההסכם עליו חתמו התובעים ברור להם וכך עשה.
ביום 26.4.09 נמחק כתב ההגנה, שהוגש על-ידי הנתבע, לאחר שלא הגיע למועד שנקבע לדיון ההוכחות ולא הגיש תצהיר עדות ראשית. במועד זה ניתנה החלטה כדלהלן:
'נתבע מס' 12, יורם טייב, היה נוכח בדיון אשר התקיים ביום 25.9.08. בדיון זה, נצטוו הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית והתיק נקבע להוכחות להיום. נתבע 12 לא הגיש תצהיר עדות ראשית ולא התייצב. התנהגות זו מהווה זלזול בהליך המשפטי והתעלמות מההליך המשפטי ולפיכך, אני מורה על מחיקת כתב ההגנה של נתבע 12 והתובעים זכאים לפסק-דין על יסוד כתב התביעה.' (עמ' 5 לפרוטוקול)
רק בצהרי היום ולאחר שהתקבלה ההחלטה בעניינו התייצב הנתבע לדיון, שהיה קבוע לשעה 9:00 בבוקר, מבלי שהיה בפיו כל הסבר מדוע לא התייצב לדיון במועד. המבקש התנצל על האיחור וטען, שהגיע לבית-המשפט בשעה 11:15 (עמ' 17 לפרוטוקול מיום 26.4.09, שורות 17-19). בהתאם לכך ניתנה החלטה כדלהלן: 'לתשומת-לב מר טייב שכבר הוחלט על מתן פסק-דין נגדו בתחילת היום. מר טייב רשאי להגישבקשה לביטול פסק-דין, בהתאם לדין' (עמ' 18 לפרוטוקול).
ביום 30.4.09, הגישו התובעים בקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה כנגד הנתבע, לאחריו ניתנה החלטה לפיה הנתבע מצורף כחייב נוסף, יחד ולחוד, לפסק-הדין שניתן ביום 28.12.08 נגד נתבעים 2, 3 ו- 9, בו הוחלט על מחיקת כתב הגנתם וחיובם, יחד ולחוד, לשלם לתובעים סך של 261,360 ש"ח, בתוספת ריבית והצמדה כדין החל מיום 9.10.07 ועד לתשלום המלא בפועל.
תמצית טענות המבקש בבקשה לביטול פסק-דין
התביעה נגד המבקש הוגשה אך נוכח העובדה, שהיה עובד של נתבעת 2 ואין בינו לבין התובעים כל יריבות משפטית. לא היתה למבקש כל כוונה לזלזל בהליך המשפטי או להתעלם ממנו ולראיה, הוא הגיע לדיון שהתקיים ביום 26.5.09, אולם הגיע באיחור.
המבקש אינו בקיא ברזי המשפט, לא ידע כי עליו להגיש תצהיר והיה סבור, כי מי שמטפל בכך הוא מי שייצג את נתבעת 2, שהיתה מעסיקתו.
למבקש טענות הגנה כבדות משקל נגד התביעה שהוגשה נגדו ויש לקחת עובדה זו בחשבון במסגרת ההחלטה האם לבטל את פסק-הדין שניתן נגדו.
אין כל יסוד לתביעה שהוגשה נגד המבקש, שכן תפקידו היה רק לוודא שהלקוחות מבינים את תוכן ההסכם לאחר שהעסק הוצגה בפניהם. המבקש הוא אדם הגון, שומר חוק ואינו חב אגורה לאיש.
בית-המשפט מתבקש לבטל את פסק-הדין נגד המבקש, על-מנת למנוע עיוות דין.
לבקשה צורף תצהיר המבקש.
תמצית טענות המשיבים
כל התנהלות המבקש במסגרת התובענה אומרת זלזול מופגן בהליך המשפטי. המבקש לא התייצב לדיונים שהתקיימו ביום 27.1.08, 3.4.08, 10.7.08 ו-9.9.08 ונפסקו לחובתו הוצאות בגין אי-התייצבות, אותן לא שילם עד למועד הגשת התגובה. המבקש לא השיב כלל או כראוי על בקשות חוזרות ונשנות לגילוי מסמכים ומתן תשובות לשאלון חרף בקשות, התראות, צווים והחלטות רבות בעניין.
המבקש התייצב לדיון ביום 25.9.08 והצהיר לפרוטוקול, כי אינו מיוצג על-ידי עורך-דין, בית-המשפט המליץ לו לקחת עורך-דין והבהיר לו, כי עליו להגיש תצהיר עדות ראשית עד ליום 1.3.09 וכי דיון ההוכחות קבוע ליום 26.4.09 ולכן, טענת המבקש שלא ידע כי עליו להגיש תצהיר עדות ראשית אינה נכונה. המבקש טוען כי אינו חייב אגורה לאיש, אולם מזה כעשרה חודשים הוא ממאן לשלם את סכום ההוצאות שהושתו עליו בתיק לטובת המשיבים. באשר לסיכויי התביעה, הרי שבעניינו של המבקש סיכויי התובענה טובים עד למאוד מאחר והונה את התובעים, כפי שפורט באריכות בכתב התביעה ולכן אין לו הגנה כנגד התביעה.
בית-המשפט מתבקש לדחות את הבקשה לביטול פסק-הדין. לחלופין, במידה וימצא בית-המשפט לנכון לבטל את פסק-הדין, מן הדין להתנות את הביטול בהפקדת מלוא סכום פסק-הדין בקופת בית-המשפט והפקדת סכום ההוצאות שהושתו בעבר ויכול ויושתו כיום על המבקש.
המבקש הגיש תשובה לתגובת המשיבים, בה חזר על טענותיו בבקשה והוסיף, כי לא ידע על ההוצאות בהן חוייב.
דיון
תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 דנה בביטול החלטה על-פי צד אחד וקובעת כדלהלן:
'ניתנה החלטה על-פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שכנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך שלושים ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית-המשפט או הרשם שנתן את החלטה – לבטלה, בתנאים שייראו לו בדבר הוצאות או בעניינים אחרים...'
הלכה פסוקה היא, כי בבוא בית-המשפט להחליט אם לבטל החלטה שניתנה במעמד צד אחד, עליו להבחין בין שני מקרים: הראשון – ביטול החלטה מחובת הצדק, שעה שנוכח בית-המשפט כי נפל פגם בהליך. המקרה השני – לא נפל כל פגם בהליך. במקרה זה ביטול ההחלטה נתון לשיקול-דעת בית-המשפט, שישקול את הסיבה לאי ההתייצבות ואת סיכויי ההליך (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) 736-738).
במקרה דנן, לא טען המבקש, כי נפל פגם בהליך ואף לא סיפק כל הסבר להתייצבותו באיחור לדיון שנערך ביום 26.4.09. בהתאם לכך, ביטול פסק-הדין נתון לשיקול-דעת בית-המשפט.
אין חולק שהמבקש לא התייצב למספר דיונים שהתקיימו ונפסקו לחובתו הוצאות לטובת המשיבים, אותן לא שילם. כמו-כן אין חולק, שהמבקש התייצב באיחור משמעותי לדיון שהתקיים ביום 26.4.09, לאחר שכתב הגנתו נמחק עקב הזלזול שהפגין כלפי ההליך השיפוטי, שבא לידי ביטוי באי התייצבותו לדיונים ובאי הגשת תצהיר עדות ראשית מטעמו, אף שידע על חובת הגשתו לאחר שנכח בדיון שהתקיים ביום 25.9.08 בו ניתנה ההחלטה על הגשת תצהירי העדות הראשית מטעם כל הנתבעים.
המבקש מבסס את בקשתו לביטול פסק-דין על מספר נימוקים: הוא אינו בקיא ברזי המשפט, הוא סבר שהוא מיוצג על-ידי בא-כוח נתבעת 2 שהיתה מעסיקתו ולכן לא ידע שעליו להגיש תצהיר עדות ראשית וכן, כי התקשה למצוא ייצוג משפטי.
אין בנימוקים אלה כדי לספק הסבר לאי התייצבותו במועד לדיון ההוכחות ביום 26.4.09, אולם ייתכן, שיש בהם כדי לשכנע, ולו בדוחק, כי התנהגותו אינה מהווה זלזול חמור בהליך המשפטי, אלא נבעה מחוסר הבנה או רשלנות.
בחינת טענות המבקש לגופן מעלה, כי מחיקת כתב ההגנה היתה במקומה, מאחר והתנהגות המבקש לא נבעה מחוסר הבנה וגם בבקשה לביטול פסק-דין מוסיף הוא טוען לנימוקים הסותרים דברים שנאמרו על ידו בפני בית-המשפט במסגרת הדיון שנערך ביום 25.9.08. כך, טענת המבקש בבקשה לפיה סבר, שבא-כוח נתבעת 2 אמור לטפל בהגשת תצהירי העדות הראשית מטעמו עומדת בסתירה לדבריו בדיון הנ"ל:
'... חשבתי שאני מיוצג על-ידי החברה, שזה המשרד של רוזנברג, כמו שאני מבין היום אני לא מיוצג. לא הודיעו לי שאני לא מיוצג. ראיתי את כתב ההגנה.'
בהתאם לכך, המבקש ידע כבר ביום 25.9.08, כי אינו מיוצג על-ידי בא-כוח נתבעת 2 וידע, כי עליו להגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו.
גם טענת המבקש לפיה לא ידע על ההוצאות בהן חוייב אינה עומדת בקנה אחד עם דבריו לפרוטוקול באותו דיון:
'אני חושב שבדיון הקודם בית-המשפט פסק לחובתי 1,500 ש"ח, היו נודע לי שחוייבתי בסכום זה ואני צריך לשלם אותו. אני לא מבין למה. האם יש דרך לבטל את זה?'
באשר לסיכויי ההגנה, מבלי לקבוע מסמרות בעניין, ניכר, כי לנתבע טענות הגנה הדורשות ליבון במסגרת דיון הוכחות.
במסגרת האיזון בין השיקולים השונים יש להביא בחשבון גם, כי:
'בדחייתה של תובענה מטעמים שבסדר הדין, אשר אינם יורדים לגופה של העילה המשפטית הנטענת בה, יש כדי לגרום לפגיעה קשה בזכות הגישה לערכאות, שהינה זכות יסוד. החלטה שיש בה כדי לשלול את מימושה של זכות יסוד זו שקולה מבחינת תוצאתה האופרטיבית לשלילת הזכות המהותית שמכוחה מבקש אדם סעד מבית-המשפט, וזאת אף בלי להיזקק לבחינת העילה הנטענת לגופה. תוצאה זו קשה היא, ויש בה, במידה רבה, כדי לסכל את תכליתו הבסיסית ביותר של ההליך השיפוטי ולהכריע בסכסוכים בהתאם לזכויותיהם המהותיות של העלי הדין ולהביא לאכיפת שלטון החוק.' (רע"א 1958/00 נדב נ' סלון מרכזי למכונות כביסה, פורסם בנבו)
פסק-הדין מתייחס לדחיית תובענה מחמת אי-התייצבות לדיון, אך הרציונל קיים גם במחיקת כתב הגנה, מחמת אי-התייצבות.
לאור הזלזול הבולט של המבקש בהליך המשפטי, על רקע הכלל לפיו ראוי לאפשר לבעל דין לקבל את יומו בבית-המשפט, מקום בו הנזק שנגרם לבעל הדין האחר עקב מחדל דיוני ניתן לריפוי באמצעות פסיקת הוצאות ולאור עיקרון המידתיות אני מורה על ביטול פסק-הדין שניתן נגד המבקש והחזרת כתב ההגנה מטעמו לתיק בית-המשפט, בכפוף לתנאים הבאים:
1) הנתבע יפקיד בקופת בית-המשפט סך של 15,000 ש"ח.
2) הנתבע ישלם לתובעים את ההוצאות שנפסקו לטובתם במסגרת ההליכים בתיק עד כה, בסך של 6,500 ש"ח בתוספת מע"מ כדין (ככל שלא שולמו על-ידי נתבעים אחרים).
3) המבקש ישלם לתובעים הוצאות בקשה זו בסך 1,500 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.
ההפקדה והתשלומים יבוצעו עד ליום 15.10.09, שאם לא כן – תידחה הבקשה.
ככל שיבוטל פסק-הדין, המבקש יגיש תצהיר עדות ראשית עד ליום 1.11.09 וההוכחות יתקיימו, יחד עם נתבע 20, ביום 6.12.09, שעה 9:30."

5. דחיית הטענה כי המבקשים לא קיבלו לידיהם את כתב התביעה

ב- תא"ק (שלום-נצ') 07-4326[103] נפסק מפי כב' הרשמת אינעאם שרקאוי:

"החלטה
1. בפניי בקשה לביטול פסק-הדין שניתן בהעדר הגנה ביום 4.11.08.
העובדות
2. המשיב תבע את המבקשים בתביעה כספית על סך 47,880 ש"ח.
תחילה הוגשה התביעה לבית-המשפט השלום בחיפה, וניתן שם פסק-דין בהעדר הגנה. לאחר מכן, ובהסכמת הצדדים בוטל פסק-הדין, והועבר התיק לבית-המשפט כאן.
התביעה כאן נמחקה מחוסר מעש, אשר בהמשך בוטלה ההחלטה המוחקת את התביעה וניתן פסק-דין בהעדר הגנה ביום 4.11.09.
בקשתם הראשונה של המבקשים לביטול פסק-הדין נמחקה מחוסר מעש, ובפניי כעת בקשה שניה זו.
טענות הצדדים
טענות המבקשים
3. המבקשים טענו בבקשתם כי יש לבטל פסק-הדין מחובת הצדק שכן כתב התביעה מעולם לא נמסר למבקשים. ולחילופין, יש לבטל פסק-הדין מתוקף שיקול-דעת בית-המשפט. לטענתם, הם מעולם לא וויתרו על זכותם להתגונן בתביעה זו, והסיבה מדוע לא הגישו בקשתם למתן רשות להתגונן נבעה מהעובדה כי החלטת בי ת המשפט המבטלת את מחיקת התביעה מחוסר מעש לא הומצאה לידיהם.
הם מוסיפים כי יש להם סיכויי הגנה טובים.
טענות המשיב
4. הבקשה למתן פסק-דין בהעדר הגנה הומצאה לידי אימו של המבקש מספר 2 אשר אישרה כי המבקש מספר 2 מתגורר עימה, ומכאן שלא ניתן לקבל טענת המבקשים כי לא ידעו על בקשת המשיב למתן פסק-דין בהעדר הגנה, וכמובן אין מחלוקת לעניין מסירת כתב התביעה לידיהם.
5. המשיב מוסיף, כי אין לבטל פסק-הדין מתוקף שיקול-דעת בית-המשפט, שכן הסיבה לאי הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן, נבעה ממחדלם של המבקשים וזלזולם בהליכים המשפטיים שננקטו כנגדם.
המבקשים לא העלו כל נימוק המסביר את מחדלם לאי הגשת הבקשה למתן רשות להתגונן.
6. באשר לסיכויי ההגנה, טוען המשיב כי המבקשים שותקים בבקשה ולא מתייחסים לסיכויי הגנתם, כל אשר טענו היה מעין טענה כללית וסתמית שסיכויי ההגנה טובים וסבירים.
דיון
7. החלטה הניתנת בהעדר יוצרת צפיה בקרב בעל דין שזכה בהחלטה, כי לא יוטרד עוד בהליך, לאחר שניתנה החלטה סופית בעניינו. חרף זאת, מכיר הדין, מכוח תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") באפשרות ביטול פסק-דין שניתן בהעדר:
'ניתנה החלטה על-פי צד אחד או שניתנה באין כתבי טענות מצד שני, והגיש בעל הדין שנגדו ניתנה ההחלטה בקשת ביטול תוך 30 ימים מיום שהומצאה לו ההחלטה, רשאי בית-המשפט או הרשם שנתן את ההחלטה – לבטלה...'
יוצא איפוא, 'כי הדין מבכר, במקרים בהם לבעל הדין טענות הראויות להשמע, את הערך של מתן זכות טעון מלאה לבעל הדין – גם כאשר מחדלו שלו שלל ממנו מדעקרא את זכות הטיעון – על פני צפייתו של בעל הדין שכנגד לסיומם של הליכים אשר לכאורה הסתיימו' (רע"א 10292/01 סופר זול קינן את ביזמן בע"מ נ' ירמיהו עיני חברה לבניה בע"מ, תק-על 2002(1) 1820).
8. הפסיקה מתייחסת לשתי קטגוריות של ביטול פסק-דין: ביטול מחובת הצדק, קרי, האם קיים פגם בהליך, וביטול על-פי שיקול-דעת. באשר לקטגוריה הראשונה, כאשר ביטול פסק-הדין נעשה מחובת הצדק, 'עצם הפגם בהליך משמש עילה לביטול ההחלטה ובית-המשפט אינו רשאי לשקול, אם היתה החלטה נכונה, לגופו של עניין אם לאו.' (ראה ד"ר זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית)).
המבקשים טוענים כי לא קיבלו כתב התביעה לידיהם.
אין בידי לקבל טענה זו וזאת לאור השתלשלות העניינים בתיק זה. יש להזכיר כי התביעה הוגשה תחילה לבית-משפט השלום בחיפה, ולאחר שניתן פסק-דין בהעדר הגנה, הוא בוטל בהסכמת הצדדים והועבר התיק לבית-המשפט כאן. בהמשך הגישו המבקשים בקשה לגילוי מסמכים, והיה עליהם לשלם הוצאות הצילום, ולהגיש בקשתם למתן רשות להתגונן. מעולם לא נשמעה על-ידי המבקשים בשלבים אלו כי כתב התביעה לא נמסר לידיהם, ולכן תמוהה טענתם שמועלית רק עתה.
יתרת מזו, בקשת המשיב למתן פסק-דין בהעדר הגנה אשר הוגשה ביום 21.9.08 נשלחה לתגובת המבקשים, והבקשה הומצאה לידי אימו של המבקש מספר 2 כפי שעולה מאישור המסירה ותצהיר המוסר. המבקשים לא השיגו על טענות אלו ולא הכחישו את ההמצאה לידי אימו של המבקש מספר 2. מכאן, דין טענת המבקשים לביטול פסק-הדין מחובת הצדק להידחות.
9. האם יש מקום לבטל פסק-הדין מתוקף שיקול-דעת בית-המשפט?
במקרה דנן לעולם אין זכות קנויה בידיהם לדרוש את הביטול, אלא בית-המשפט יציב לעצמו שתי שאלות:
'ראשית: מהי הסיבה אשר גרמה לכך שהמבקש לא הגיש את הגנתו או לא הופיע בתאריך הקבוע לבית-המשפט? שנית: מהם סיכויי ההצלחה של הנתבע – המבקש, אם יבוטל פסק-הדין והנתבע יורשה להתגונן במשפט... השאלה השניה היא עיקר, ולשאלה הראשונה נודעת אך חשיבות משנית.' (כב' השופט זוסמן, בספרו סדר דין האזרחי (מהדורה שביעית))
לעניין זה, ראוי לציין גם את דברי כב' השופט לוין ב- רע"א 2694/92 אנג'י אליהו פבר נ' הסוכנות היהודית לארץ, תק-על 92(3) 2079:
'מוסכם על הכל שבין שני הטעמים שעל בית-המשפט לשקול, בבואו לדון בבקשה לביטול פסק-דין שניתן על-פי צד אחד – הטעם למחדלו של המבקש ועילת ההגנה או התביעה – הטעם השני עיקר והטעם הראשון טפל לו. עם זאת, אין להתעלם גם מהטעם הראשון ובית-המשפט זכאי לקבל מהנתבע הסבר מה מנע ממנו להתגונן כראוי...'
ב- בר"ע 88/72 אורן נ' מיכאל, פ"ד כו(1) 773, 772 כתב מ"מ הנשיא השופט י' זוסמן את הדברים הבאים:
'כידוע מתייחס בית-המשפט ברוחב לב אל בקשת ביטול של פסק-דין, אך הוא לא יעתר לה כדבר שבשגרה. תובע הבא לפני בית-המשפט מקבל על עצמו חובות מסויימות כלפי בית-המשפט וכלפי יריבו ואם הוא מזלזל במילויין, עליו לשאת בתוצאות. כמו שקבע השופט בהתאם להלכה הפסוקה העקבית של בית-משפט זה, על המבקש ביטול להסביר לבית-המשפט, ולו רק בדוחק מה גרם למחדלו...'
לישנא אחרת, בבואי לדון בבקשה לביטול פסק-דין, אבחן האם הבקשה עומדת במבחן ההלכה, קרי, האם נתנו המבקשים הסבר למחדלם והאם הצביעו על קיומה של עילת הגנה. באשר לשאלה הראשונה, הטענה היחידה אשר השמיעו המבקשים היתה כי לא ידעו על ביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש, ולכן לא פעלו להגשת הבקשה למתן רשות להתגונן. אין בידי לקבל טענה זו שכן ההחלטה המבטלת את מחיקת התביעה מחוסר מעש נשלחה למבקשים על-ידי בית-המשפט. אך גם במידה ואכן ההחלטה בדבר ביטול מחיקת התביעה לא התקבלה לידי המבקשים הרי בטרם מתן פסק-הדין נשוא הבקשה נשלחה הבקשה למתן פסק-דין למבקשים והתקבלה על-ידי אימו של המבקש מספר 2, והיה עליהם להגיב לבקשה, מה שלא עשו בפועל.
זאת ועוד, היה על המבקשים לעקוב אחרי תיק, ולבדוק אם התיק נפתח מחדש, שכן סביר הוא כי המשיב יפעל לביטול מחיקת התביעה מחוסר מעש, ולא יפטור את המבקשים מחובם כלפיו. יש להדגיש כי המבקש מספר 2, ואשר הינו בעל המניות של המבקשת מספר 1, הינו עורך-דין במקצועו, וידוע לו היטב, כי יש לעקוב אחרי התביעה, ולהגיש את הבקשה למתן רשות להתגונן.
לא נעלם מעיני בית-המשפט כי האינטרסים הניצבים על כפות המאזניים בבקשה לביטול פסק-דין, הינם מחד גיסא: זכות המבקשים כי ינתן להם יומם בבית-המשפט לשם הגנה על עניינם הליגיטימי, ומאידך גיסא: עיקרון סופיות הדיון המשקף את זכותם של צדדים להליך השיפוטי לסמוך או להסתמך על העשיה השיפוטית שהגיעה, ולו למראית עין, לסיומה ועל זכותם שלא להטלטל לבית-המשפט שוב ושוב באותו עניין, אך המבקשים הלכה למעשה לא עמדו בסדרי הדין, לא הגישו בקשה למתן רשות להתגונן.
10. נשאלת השאלה, האם יש להכריע את העניין כולו על-פי כישליהם או מחדליהם של המבקשים ולהותיר את פסק-הדין על כנו.
התשובה לכך במקרה דנן, תהיה חיובית.
כאמור, המבקשים לא טמנו ידם בצלחת ובחרו לגלגל עיניהם השמימה, בו בעת שעמדה לרשותם אפשרות אחת ויחידה ונהירה לכל בר-בי-רב, להגיש בקשה למתן רשות להתגונן כדין ואילו היו נוקטים בה, לא היתה נולדת בקשה זו.
נהיר לכל בר-בי-רב כי אם מוגשת נגד אדם כתב תביעה, לא ישקוט הוא על השמרים ויעשה כל אשר ידו משגת על-מנת להגיש כתב הגנה, על אחת כמה וכמה כשהמדובר בבעל דין שהוא עורך-דין במקצועו.
לישנא אחרת, היה על המבקש מספר 2 להגיש את הבקשה למתן רשות להתגונן מייד לאחר שצילם את המסמכים מאת המשיב, במידה והוא עשה זאת.
11. כאמור, בבואי לדון בבקשה לביטול פסק-דין, אבחן האם הבקשה עומדת במבחן ההלכה, קרי, האם נתנו המבקשים הסבר למחדלם והאם הצביעו על קיומה של עילת הגנה.
כפי שפורט לעיל, המבקשים נתנו בדוחק הסבר למחדלם והם לא הצביעו על סיכויי הגנה כלשהם שיש בכוחם בכדי להורות על ביטול פסק-הדין.
המבקשים הסתפקו לטעון בחצי משפט כי יש להם סיכויי הגנה טובים, ואין די בטענה כללית זו. על המבקשים לפרט את הגנתם ולהראות לבית-המשפט את טענות ההגנה אשר עשויים להועיל להם במידה ופסק-הדין יבוטל.
12. מכל המקובץ לעיל, מסקנתי היא איפוא, כי אין מקום להיעתר לבקשתם.
המבקשים ישאו בהוצאות בקשה זו בסך 1,500 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק."

[99] תא"ק (שלום-עכ') 08-2285 אורית סולברג אלביליה נ' עמידר חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ, תק-של 2009(4) 7382 (2009).
[100] ת"ק (תביעות קטנות-יר') 1341/09 אילנה חתניאן נ' ביוס מערכות מחשוב ואינטרנט בע"מ, תק-של 2009(4) 2538, 2539 (2009).
[101] ת"א (מחוזי-נצ') 258/08 מועצה מקומית כפר מנדא נ' יורשי המנוח יאסין עבד אלחלים ז"ל, תק-מח 2009(3) 13644 (2009).
[102] ת"א (שלום-ת"א) 07-57706 יורם טייב (נתבע 12) נ' שלמה בובה, תק-של 2009(3) 19209, 19211 (2009).
[103] תא"ק (שלום-נצ') 07-4326 מ. שר בע"מ נ' בנק לאומי סניף חצור הגלילית, תק-של 2009(3) 16917 (2009).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ביטול החלטה על-פי צד אחד (תקנה 201 לתקסד"א)