סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• חובת תשלום אגרה
• בית-המשפט לא ייזקק לכל הליך, אלא-אם-כן שולמה האגרה החלה או שמביא ההליך פטור מתשלום האגרה
• בקשה לפטור מאגרה תהא בכתב
• החובה לצרף תצהיר לבקשה לפטור מאגרה
• פטור מתשלומה של אגרה
• החלטה של בית-משפט לפטור את המבקש מתשלום אגרה (תקנה 14(ד)(1) לתקנות האגרות)
• הכרזת חייב כפושט רגל (תקנה 14(ד)(3) לתקנות האגרות)
• זכאות לגמלת הבטחת הכנסה (תקנה 14(ה) לתקנות האגרות)
• צירוף המדינה כצד לבקשת הפטור
• סכום התביעה כרכיב חשוב בשיקולי בית-המשפט בדונו בבקשה לפטור מאגרה
• חובת תום-הלב בהגשת בקשה לפטור מאגרה
• הגשת בקשה לפטור על-ידי מפרק חברה
• מעשה בי-דין והחלשת סיכויי התביעה
• חברות
• תובענה לפסק-דין הצהרתי
• בנקאות
• בוררות
• סמכות מקומית – תובע שיש לו מספר סניפים שאחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע (תקנה 3(א1) לתקסד"א)
• גילוי מסמכים ועיון בהם
• ביטול החלטה על-פי צד אחד (תקנה 201 לתקסד"א)
• תביעות לפי סדר דין מקוצר (חלק ג', פרק ט"ז לתקסד"א)
• הודעה לצד שלישי בתובענות מסויימות (תקנה 216 לתקסד"א)
• בקשה בכתב והדיון בה (תקנה 241 לתקסד"א)
• ערובה לתשלום הוצאות (תקנה 519 לתקסד"א)
• הארכת מועדים (תקנה 528 לתקסד"א)

ערובה לתשלום הוצאות (תקנה 519 לתקסד"א)

1. אי-צירוף תצהיר התומך בבקשה

ב- ת"א (מחוזי-מר') 08-07-4820[119] נפסק מפי כב' השופטת אסתר דודקביץ:

"החלטה
בקשה בהתאם לתקנה 519 בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") לחייב את המשיבים להפקיד ערובה בסכום גבוה, על-מנת להבטיח הוצאותיו של המבקש, אם תידחה או תימחק תביעת המשיבים.
העובדות והמחלוקת
1. ביום 21.12.00 הגישו המשיבים, יוסף ותמר תורכיה (להלן: "המשיבים") תביעה כספית בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ת"א (מחוזי-ת"א) 3108/00) נגד המבקש, בנק הפועלים בע"מ (להלן: "הבנק"). המשיבים רכשו ניירות ערך ספקולטיביים במיליוני שקלים. ניהול ניירות הערך נעשה בחשבון מספר 450851 שנפתח על-שם המשיבה 2, מאחר שהמשיב 1 הוכרז כלקוח מוגבל (להלן: "החשבון"). יתרת החובה בחשבון גדלה במשך מספר שנים עד לכ- 1.4 מליון ש"ח ולטענת המשיבים החליט הבנק למכור לפתע את כל ניירות הערך בחשבון בטרם תוכרז המשיבה 2 נפגעת אשראי. התביעה הוגשה בגין הנזקים שגרם הבנק למשיבים בשל מכירת ניירות ערך בחודשים מאי-יוני 1999 ללא רשותם או ידיעתם.
2. התביעה הוגשה על-סך 10,039,643 ש"ח ולצורכי אגרה הועמדה על-סך 7,000,000 ש"ח.
3. ביום 17.7.2001 קבעה כב' השופטת שיצר כי המשיבים ישלמו את אגרת המשפט בתשלומים חודשיים בני 200 ש"ח כל-אחד.
טענות הצדדים
4. לטענת הבנק – סיכויי התביעה קלושים לאחר שבית-המשפט (כב' השופט מ' יפרח) קבע בהחלטתו מיום 30.12.2007, בה דחה את בקשת המשיבים לפטור אותם מתשלום אגרה בגין תיקון סכום התביעה, כי אין למשיבים לכאורה סיכוי להצליח בתביעת הריבית כפי שזו נתבעה בהסתמך על חוות-הדעת של מומחה התביעה. המשיבים ניסו להשיג על החלטה זו, אך כב' השופט א' שילה ובית-המשפט העליון דחו ערעורם.
עוד טען הבנק, כי המשיבה 2 חבה מיליוני שקלים לבנק ולא פרעה את חובה ואין להלין על הבנק על שמימש את ניירות הערך ששימשו בטוחה להבטחת יתרת החוב. עוד טוען הבנק כי סכום התביעה הוא ספקולטיבי, משחושב לפי שער המימוש הגבוה ביותר של ניירות הערך וככזה הוא פרי של חוכמה בדיעבד.
5. עוד מוסיף הבנק וטוען שהמשיבים לא יוכלו לשלם את ההוצאות שייפסקו נגדם בבוא העת. זאת למד הבנק הן מכך שהמשיבים שבים וטוענים בכל הזדמנות לעוניים הן מעצם העובדה שהמשיבים לא שילמו את ההוצאות שנפסקו נגדם שוב ושוב לטובת הבנק במהלך ניהול התובענה הנדונה.
6. לטענת המשיבים – יש לדחות הבקשה על-הסף מחמת מעשה בי-דין ומחמת היותה רצופה טענות מטעות ביודעין מבלי שאלו נתמכו בתצהיר. לטענתם, בית-המשפט לא חייב את המשיבים לתת ערובה במשך תשע שנים ולא ברור מדוע "נזכר" המבקש להעלות בקשה זו רק עתה ולאחר שבית-המשפט "קם מכיסאו".
7. את העובדה שהמשיבים לא שילמו עד כה את ההוצאות שנפסקו לחובתם מסבירים המשיבים בכך שבהחלטות אלו 'נפלו טעויות שיפוטיות, לא מידתיות'.
8. עוד טוענים המשיבים כי מצבם הכלכלי הוא בכי רע וכי חיובם להפקיד ערובה יגרום לסגירת דלתות בית-המשפט בפניהם. זאת ועוד, מצבם הכלכלי העגום נובע ממעשי הבנק, אשר גרם להפסד כל רכושם ועסקיהם של המשיבים.
9. לטענת המשיבים סיכויי התביעה גבוהים וגם בית-המשפט הכיר בעילת התביעה ובסיכוייה הגבוהים לפחות שלוש פעמים כשאישר תיקון כתב התביעה. גם חוות-דעתו של המומחה להון – מר מיכאל תבור תומכת בטענות המשיבים וגם חוות-דעתו של המומחית לכתבי יד – גב' אורה כבירי תומכת בטענות המשיבים לפיהן לא חתמה המשיבה 2 על מסמכי שיעבוד ניירות הערך. תמיכה נוספת בסיכויי התביעה הגבוהים יש למצוא בכך שחמישה משרדי עורכי-דין הסכימו לייצג את המשיבים בעבר תוך הבטחה לשכר על בסיס אחוזי הצלחה בלבד וגם בכך שהבנק עצמו הציע בעבר לבא-כוח המשיבים דאז פשרה כספית בסך חמישה מליון ש"ח.
10. עוד מוסיפים המשיבים וטוענים שהבנק העלים מהמשיבים את מכירת ניירות הערך וכי היה על הבנק כ"בעל עניין" בחברת האם של הקידוחים לדעת שההשקעה בניירות הערך הנדונים היא בדרגת סיכון גבוהה וגם הבנק היה צריך לדעת שבקרוב עומדת להתפרסם "תגלית גז" שתעלה את ערך ניירות הערך פי כמה וכמה.
דיון
11. נחה דעתי כי דין הבקשה להתקבל.
צודקים המשיבים בטענתם שהבקשה אינה נתמכת בתצהיר, אך "הפוסל במומו פוסל" – תגובת המשיבים לבקשה, אשר רובה ככולה רצופה טענות עובדתיות, שכמעט כולן מצויות בגזרת המחלוקת, לא נתמכה אף היא בתצהיר, בעוד שהבקשה, כמו גם תשובת הבנק לתגובת המשיבים, נסמכות בעיקר על הטענה שהמשיבים אינם משלמים ההוצאות שנפסקו לחובתם ועל כך אין חולק.
12. הבקשה לחיובם של המשיבים בהפקדת ערובה נסמכת על תקנה 519(א) בתקנות שזו לשונה:
'בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן לו ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.'
בעניין רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2009(1) 1963 (ניתן ביום 11.2.09) קבע בית-המשפט כי:
'עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית-המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית-המשפט רק לבעלי אמצעים... מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית-המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות... לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו... שיקול-הדעת של בית-המשפט בבואו להחליט בעניין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא... בית-המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום-הלב בנקיטת ההליך...'
וראו: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5)865, 868-869 (2004); רע"א 3601/04 לין ו'נצ'ון נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4) 877 (ניתן ביום 18.10.07).
בעניין רע"א 10905/07 נאות אואזיס מלונות בע"מ נ' מרדכי (מוטי) זיסר (לא פורסם, ניתן ביום 13.7.08) קבע כב' השופט גרוניס כי:
'היותו של תובע בשר ודם במצב כלכלי קשה הינה בעלת פנים לכאן ולכאן בשאלת החיוב בהפקדת ערובה. מחד גיסא, ככל שהתובע במצב כלכלי קשה יותר, כך יקשה על הנתבעים לגבות את הוצאותיהם, אם יזכו בדין בסופו של המשפט. משכך, קם צורך ממשי יותר לחייב תובע מסוג זה בהפקדת ערובה. מאידך גיסא, חיובו של תובע שאין הפרוטה מצויה בכיסו בהפקדת ערובה להוצאות עלול לפגוע פגיעה משמעותית במימוש זכותו לגישה לערכאות, שכן באין אפשרות לתובע לשאת בתשלום הערובה, תידחה תביעתו מבלי שתתברר לגופה...'
13. ומן הכלל אל הפרט – אין חולק כי מצבם הכלכלי של המשיבים הוא בכי רע. אין חולק גם כי המשיבים לא עמדו בתשלום ההוצאות שהוטלו עליהם. רק את סכום ההוצאות, לגביו פסק כב' השופט שילה שתשלומם יהווה תנאי לתיקון תביעתם, הצליחו המשיבים לגייס מקרובי משפחתם.
בנסיבות אלו קיים חשש ממשי שהמבקש לא יוכל לגבות את הוצאותיו במידה ותידחה התביעה (וראו: ת"א (מחוזי-נצ') 640/07 יוסי שקד נ' מיניס יונתן, תק-מח 2008(2) 11211 (ניתן ביום 1.4.08).
לכך יש להוסיף את העובדה כי שנים הרבה חלפו למן הגשת התביעה בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב וטרם נשמעו הראיות בתיק. לטענת הבנק המשיבים הם שגוררים רגליהם ועל כל החלטה פונים הם בבקשות ערעור לבית-המשפט העליון, תוך שהם מפטרים ומחליפים את באי-כוחם חדשות לבקרים ומסתמכים על כך שבאי-כוחם יגבו שכר-טרחה רק מהסכום שייפסק לזכות המשיבים, אם ייפסק, בבוא היום (כמו גם המומחה מטעמם, וראו בעניין זה החלטת כב' השופט א' שילה מיום 11.2.2009 בתיק ע"ר 3175-09-08). המשיבים אינם כופרים בטענה זו והעיכוב בניהול התובענה הביא לכך שיתרת חובם של המשיבים לבנק (לאחר מכירת ניירות הערך) מסתכמת בכארבעה מליון ש"ח.
14. באשר לבחינת סיכויי התביעה – אין לחרוץ את דינה של התביעה בטרם עת, ברם כבר בשלב זה ניתן להצביע על מספר אבני נגף העומדות בדרכם של המשיבים: כך הסכימו המשיבים בישיבת יום 14.10.09 כי לא עקבו כלל אחר ההתנהלות בחשבון במשך שנים; כי לא עדכנו את כתובתם במשרדי הבנק וכי בטרם נמכרו ניירות הערך חרג החשבון ממסגרת האשראי המאושרת בבנק. כן מוסכם על המשיבים כי חוות-הדעת, עליה נסמכת תביעתם, אומדת את נזקי המשיבים על-פי יום הערך הגבוה ביותר שהשיגו ניירות הערך, וגם המשיבים בהגינותם מודים שלא הם ולא הבנק יכולים היו לדעת בזמן אמת כי זהו המועד האופטימאלי למכור את ניירות הערך נושא כתב התביעה. גם טענת המשיבים כי ניירות הערך והאשראי ניתנו ושייכים רק למשיב 1 עומדת בסתירה למסמכי פתיחת החשבון. גם כב' השופט יפרח בחן בזמנו את שני הראשים מהם מורכב הנזק הנתבע ובהחלטתו מיום 30.12.2007 סיכם עמדתו בזהירות רבה בקבעו כי – 'עילת הנזק היא בעלת סיכוי כלשהו להצליח; עילת הריבית אינה כזו', והדברים מדברים בעד עצמם.
ודוק: אין בעובדה שבית-המשפט אישר בעבר תיקון כתב התביעה כדי לשמוט את הבסיס תחת בקשה להפקדת ערובה. דווקא עכשיו, משהוטל על הבנק להגיש תצהירי עדות ראשית וחוות-דעת מטעמו ובטרם ישא בהוצאות כספיות נוספות לניהול התביעה הוגשה הבקשה והדבר מתיישב עם ההיגיון.
15. לנוכח כל האמור לעיל ובהביאי בחשבון גם את סכום התביעה ואת כל טענות הצדדים והחומר האחר, ועל-מנת שלא לנעול את שערי בית-המשפט בפני המשיבים, אבוא לקראת המשיבים ואחייב כל אחד מהם להפקיד ערובה בסכום שאינו גבוה.
סיכום
16. סופו של יום אני מורה לכל אחד מהמשיבים להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הבנק בסך 15,000 ש"ח במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד אשר אינה מוגבלת בזמן.
הערובה תופקד עד ליום 16.12.2009, אחרת תידחה התביעה – הכול כאמור בתקנה 519(ב) בתקנות.
המזכירות תמציא העתק החלטתי לצדדים באמצעות הפקסימיליה ותקבע התיק לתז"פ לבדיקת הפקדת הערובות ליום 17.12.2009."

2. בית-המשפט בערכאה הראשונה מורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע רק במקרים חריגים

ב- ת"א (שלום-ת"א) 08-51372[120] נפסק מפי כב' השופטת אביגיל כהן:

"החלטה
1. מונחות בפני שתי בקשות.
האחת, מיום 14.9.09 מטעם נתבעים 2 ו-3 (להלן: "מבקשים 2 ו-3") לסילוק על-הסף של התביעה שהוגשה נגדם על-ידי התובעת (להלן: "המשיבה") הואיל והפרסומים נשוא התובענה מותרים, בהתאם להוראת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע").
לחילופין, מבוקש להורות על מחיקת תצהירי עדות ראשית של המשיבה ו/או חלקים מהם, לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות, בהתאם לתקנה 519 לתקנות סדר דין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקסד"א") ולהאריך את מועד הגשת תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים עד למתן החלטה בבקשה דנן.
השניה, מיום 24.9.09 מטעם נתבע 1 (להלן: "המבקש 1") במסגרתה מציין מבקש 1 כי הוא מצטרף לטענות מבקשים 2 ו-3.
2. על-פי כתב התביעה, בהליך בוררות שהתנהל בין חברת שחר ושות', חברה לעבודות עפר, בניה, כבישים ופיתוח בע"מ (להלן: "חברת שחר") לבין מבקשת 2, בפני נשיא בית-המשפט המחוזי בירושלים השופט (בדימוס) ורדי זילר (להלן: "הבורר") יצגה המשיבה את חברת שחר ומבקש 1 ייצג את מבקשת 2.
מבקש 3 (שותף בכיר בחברה שניהלה את הבניה עבור מבקשת 2) היה מעורב בבוררות.
במסגרת הבוררות, ביקש הבורר מהמשיבה להיות אחראית על המוצגים הרבים שהוגשו על-ידי בעלות הדין.
עסקינן בתובענה שעילתה מספר פרסומים המהווים לשון הרע:
‏א. בסעיפים 8-9 לכתב התביעה נטען כי בישיבת בוררות שהתקיימה ביום 7.7.04 מבקש 1 האשים את המשיבה בזיוף מוצגים שהוחזקו בידה בנאמנות, בשינוים, בהחלפתם באחרים ובביצוע פעולות פליליות שונות בהם (נספח א' לכתב התביעה).
‏ב. בסעיף 10 לכתב התביעה נטען כי בישיבת בוררות שהתקיימה ביום 20.7.04 המשיך מבקש 1 להאשים את המשיבה בזיוף המוצגים, על-אף שטענותיו נבדקו על-ידי מומחה ונמצאו משוללות יסוד (נספח ב' לכתב התביעה).
‏ג. בסעיפים 18-20 לכתב התביעה נטען כי לאחר הבוררות, ביום 31.1.06, הגישה מבקשת 2 תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין (נספח ג' לכתב התביעה) נגד המשיבה, בה נטענו טענות בנוגע להתנהגותה של המשיבה במהלך העדויות וכן יוחס למשיבה ניסיון סחיטה וביצוע עבירות פליליות חמורות.
‏ד. בסעיף 22 לכתב התביעה נטען כי גם מבקש 3 פרסם בתלונה מיום 31.1.06 כי המשיבה ביצעה עבירות פליליות חמורות.
‏ה. בסעיף 27 לכתב התביעה נטען כי לאחר הבוררות, ביום 15.12.04, בתגובה שמסר מבקש 1 לוועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין (נספח ד' לכתב התביעה) בנוגע לתלונה שהוגשה נגדו על-ידי חברת שחר, פורסמו אודות המשיבה דברים חמורים בנוגע להתנהגותה בחקירה הנגדית.
‏ו. בסעיף 28-29 לכתב התביעה נטען כי לאחר הבוררות, ביום 8.3.06, מבקש 1 הגיש תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין (נספח ה' לכתב התביעה) בה ייחס למשיבה דברים חמורים, ובהם אי-אמירת אמת במהלך הבוררות.
3. תמצית טענות המבקשים בבקשות שבפני
‏א. התביעה דנן עיקרה, אם לא כולה, טענת המשיבה שמבקשים 2 ו/או 3 הוציאו לשון הרע בעניינה, במסגרת וסביב הליכים משפטיים, בין היתר, במסגרת בוררות ובהליכים משמעתיים על-פי חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"ה-1965.
‏ב. מדובר בפרסומים מותרים בהתאם לסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע.
‏ג. המשיבה הגישה תצהירי עדות ראשית המתייחסים בצורה מרכזית לטענות בדבר לשון הרע בהליך הבוררות וסביבו, כמו גם ההליכים בבית-הדין המשמעתי.
הן הבוררות והן בית-הדין המשמעתי כלולים בהוראות הנזכרות בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. בהתאם לפסיקת בית-המשפט העליון, גם המסמכים המוגשים עבור הליכים אלה, כלולים בפרסומים המוגנים (רע"א 3614/97 דן אבי יצחק, עורך-דין נ' חברת החדשות הישראלית בע"מ, פ"ד נג(1) 26).
‏ד. בעקבות ההכרעה ב- רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3) 2464 (ניתן ביום 19.8.09), פנה בא-כוח מבקשים 2 ו-3 לבא-כוח המשיבה לברר האם עדיין עומדת המשיבה על תביעתה ונענה בחיוב.
בא-כוח המבקשים 2-3 טוען כי מדובר בהלכה שמחייבת את בית-המשפט.
‏ה. בכל מקרה, מתבקש בית-המשפט, למצער, להורות על מחיקת תצהירי עדות ראשית של המשיבה ו/או חלקים מהם המתייחסים לפרסומים בבוררות, בהליכי הדין המשמעתי והסובב אותם, כמו גם הנזקים הנטענים מהם.
‏ו. לחילופין, מבוקש לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה ניכרת להוצאות בהתאם לתקנה 519 לתקסד"א לאור הסיכויים האפסיים של התביעה ורע"א 7543/04 ליסטר נ' ליסטר ואח', תק-על 2004(4) 51 (ניתן ביום 3.10.04).
‏ז. לכאורה, הבקשה מתייחסת לחלק הארי של התביעה בלבד וייטען כי יש להותיר את החלק הנוסף על כנו (טענה כי מבקש 3 אמר למבקשת 2 כי המשיבה אמרה לו במהלך משא-ומתן במהלך הבוררות כי היא יכולה להזיק למבקשת 2 וכן התלונה על כך ללשכת עורך-דין, כמו גם התלונה שהמשיבה סייעה לעדים במהלך העדות בבוררות). לא זו בלבד שעניינים אלה, אף הם נהנים מהגנות שונות, אלא שדומה שלאור השמטת נושא האמירות בבוררות (הנוגעות לזיוף), הרי שמדובר בעניין שהוא בגדר זוטי דברים של ממש.
‏ח. מבקש 1 מוסיף ומדגיש בבקשה מטעמו כי סילוק התביעה נגדו מתחייב ביתר שאת שכן לשון הרע המיוחסת לו על-ידי המשיבה פורסמה, לשיטת המשיבה, במסגרת הליכי הבוררות או במסגרת הליכים משמעתיים בפני גופים וטריבונליים שלהם ולמרותם כפוף המבקש 1 מבחינה חוקית ולהכרעותיהם השלכה ישירה ומהותית על המבקש, לרבות ובפרט לעניין הטלת עונשים וסנקציות עליו, כך שהליכים אלה מהווים, מבחינת המבקש, הליכים שיפוטיים שכל הנאמר במסגרתם וכל המסמכים המוחלפים במסגרתם זכאים לחסינות מוחלטת.
המבקש 1 זוכה מכל העבירות שחברת שחר ביקשה לייחס לו בהליך המשמעתי שנפתח נגדו בגין טענות זהות והדבר מלמד על כך שגם לגופה תביעה זו מופרכת וחסרת כל סיכוי ודין התביעה, במיוחד ככל שהיא נוגעת למבקש 1, לסילוק על-הסף.
4. תמצית טענות המשיבה
‏א. מרבית עילות התביעה מתבססות על פרסומים, שכלל לא נעשו בתקופת ניהולם של הליכי הבוררות, אלא זמן רב לאחר סיומם.
‏ב. אין בהלכת בית-המשפט העליון אשר ניתנה ב- רע"א 1104/07 כדי להשפיע על התביעה בגין הפרסומים שנעשו לאחר סיום הליך הבוררות.
‏ג. הוראת סעיף 13(5) לחוק כלל אינה רלבנטית לתביעה בגין תלונת מבקשת 2, תלונת מבקש 1 ותגובת מבקש 1.
תלונת מבקשת 2 תלונת מבקש 1 ותגובת מבקש 1 נמסרו לוועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין שאינה גוף בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית.
התלונות נגנזו "ללא היסוס" וכלל לא הוגשה בגינן קובלנה לבית-הדין המשמעתי.
ההגנה היחידה שנתבע בגין תלונה שהגיש ללשכת עורכי-הדין יכול להעלות ולנסות להסתמך עליה היא על-פי סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע.
ככל שהמבקשים טוענים כי עומדת להם הגנת סעיף 15(8) לחוק, יהא עליהם להוכיח זאת במהלך המשפט.
‏ד. פרסום המבקש 3 נעשה זמן רב לאחר סיום הליכי הבוררות ולא תוך כדי דיון בפני בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית וגם פרסום זה אינו חוסה תחת הוראת סעיף 13(5) לחוק.
אין בפרסומים דנן משום עיסוק ב"זוטי דברים של ממש".
‏ה. הואיל וקיים סיכוי סביר ביותר כי ההלכה שנקבעה ב- רע"א 1104/07 תשתנה במסגרת דיון נוסף, הגיוני הוא כי דיון ההוכחות יתקיים על בסיס הטענות ומסכת העובדתית הכוללת הנוגעת לכל הפרסומים, בגינם הוגשה התובענה, וההכרעה המשפטית תיעשה בהתאם להלכה הסופית שתיקבע.
‏ו. הפרסומים מיום 7.7.04 ומיום 20.7.04 אינם "פרסומים מותרים" בגדר סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
הפרסומים דנן לא נעשו תוך כדי דיון בפני הבורר.
הפרסום מיום 7.7.04 נעשה במסגרת שנועדה אך ורק לצורך עיון במוצגי הבוררות ולא במהלך דיון כלשהוא.
כמו-כן, הפרסום נגע לטענה בדבר ביצוע מעשים פליליים במהלך הבוררות עצמה, טענה שלא נמנתה עם הנושאים שנמסרו להכרעת הבורר ו/או נדונו בפניו.
הבורר הציע לצדדים, מתוך מחווה של רצון טוב, למסור את העניין לבדיקת מומחה חיצוני והצדדים הסכימו.
הישיבה ביום 20.7.04 נקבעה לבקשת מבקש 1, לאחר שדיוני הבוררות הסתיימו, שלא כחלק מהליך הבוררות, ללא כל תרומה להליך הבוררות, אלא כמסתבר בדיעבד, רק לצורך פרסום לשון הרע אודות המשיבה.
על-מנת להבהיר עד כמה פרסומי לשון הרע דנן, לא יכולים ולא ראויים להיכלל במסגרת הביטוי "תוך כדי דיון" יש לערוך בירור עובדתי, כחלק מבירור התביעה כולה ואין להורות על סילוקה על-הסף.
על-מנת להיכלל בהרחבה הפרשנית של הביטוי "תוך כדי דיון" יש להוכיח כי ה"צעד", הפרסום, נדרש במהלך הרגיל של המשפט ומשמשו כהלכה.
בירור של המסכת העובדתית העומדת בבסיס הפרסומים מיום 7.7.04 ומיום 20.7.04 יעלה כי אין הם עומדים בתנאים אלה.
‏ז. כפי שאין מקום לקבל את הבקשות לסילוק התביעה על-הסף, כך אין כל מקום למחוק דבר כלשהו מתצהירי העדות הראשית שהוגשו מטעמה של המשיבה.
גם לו היה מקום לסלק את התביעה בגין הפרסומים מיום 7.7.04 ומיום 20.7.04, עדיין לא היה בכך כדי להצדיק, ובוודאי לא כדי לחייב, מחיקת חלק מן התצהירים.
‏ח. יש לדחות את הבקשה להפקדת ערובה להוצאות.
מלבד טענתם הסתמית של המבקשים שלפיה סיכויי התביעה קלושים, הם לא הצביעו על נסיבות נדירות או חריגות, שיצדיקו הפעלת אמצעי כה חמור ודרסטי.
‏ט. יש לדחות את הבקשות לדחיית מועד להגשת תצהירים מטעם המבקשים.
היה על המבקשים להגיש בקשה להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית מטעמם לפני הגיע המועד האחרון להגשת תצהיריהם (או לפחות סמוך לכך).
5. בתשובה לתגובה מטעם מבקשים 2 ו- 3 מוסיפים המבקשים 2 ו- 3 וטוענים כי מכתב התביעה עצמו ותצהיר עדות ראשית מטעם המשיבה עולה כי הדברים הנטענים על-ידי המשיבה נאמרו במהלך הבוררות.
כמו-כן, כל עוד לא שונה פסק-הדין שניתן ב- רע"א 1104/07, הרי הוא מחייב את בית-המשפט כהלכה פסוקה.
המבקשים 2 ו-3 טוענים כי 'דומה שגם ההליכים בפני לשכת עורכי-הדין (ולרבות הפניה) הם חלק מהליך שיפוטי, ואף הם ראויים להגנה במסגרת רע"א 1104/07...' לשיטתם, ועדת האתיקה היא בעלת סמכויות שיפוטיות ועל-כן ההליכים בפניה (כולל המכתב אליה) מוגנים בהקשר זה.
זאת ועוד; תוכנו של הפרסום אף הוא מוגן, באופן מוחלט, גם במסגרת סעיף 13(7) לחוק איסור לשון הרע.
בתשובה לתגובה מטעם מבקש 1 הוסיף בא-כוח המבקש וטען כי כל הפרסומים המיוחסים למבקש 1 נהנים מהגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע; לרבות הגשת תלונה לוועדת האתיקה של לשכת עורך-דין.
6. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי למסקנה ולפיה דין הבקשה לסילוק התביעה על-הסף להתקבל ביחס לחלק מרכיבי התביעה ולהידחות ביחס לחלקה האחר וזאת מהנימוקים כדלקמן:
‏א. על-פי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, רשאי בית-משפט לדחות תובענה על-הסף או למחוק תובענה על-הסף, אך הוא אינו חייב לעשות כן.
כבר נקבע בפסיקה, כי תקנה 101 מיועדת 'לאפשר לנתבע לעשות קפנדריה, כאשר מפני טענת חוק או אפילו טענה עובדתית קצרה ניתן לסיים את המשפט, בלא אשר ידון בית-המשפט בכל השאלות השנויות במחלוקת'.
ראה לעניין זה: ע"א 316/56 קרמש נ' דבי, פ"ד יא 1336, 1341 וכן ע"א 7261/97 שרבני ואח' נ' חב' האחים שבירו בע"מ ואח', פ"ד נד(4) 464, 478.
‏ב. מחיקת תביעה ובוודאי דחיית תביעה על-הסף, הם אמצעי חמור שיש לנקוט בו רק במקרים קיצוניים ודרסטיים ובית-משפט מעדיף תמיד, הכרעה עניינית על פני פתרון דיוני. ראה לעניין זה: ע"א 335/78 שאלתיאל נ' שני, פ"ד לו(2) 151, 155-156.
‏ג. סילוקה על-הסף של תובענה הוא צעד דראסטי. יש להשתמש בו רק כאשר כלו כל הקיצין וברור שהתובע לא יוכל לקבל את הסעד שביקש, אפילו הוכיח את כל העובדות הכלולות בכתב התביעה.
(ראה לעניין זה: ע"א 109/84 ורבר ואח' נ' אורדן תעשיות בע"מ ואח', פ"ד מא(1) 577; ע"א 642/89 עזבון המנוח מאיר שניידר ז"ל נ' עיריית חיפה, פ"ד מו(1) 470; ע"א 50/89 פרופ' רות ליטן נ' פרופ' חיים אילתה ואח', פ"ד מה(4) 18; ע"א 450/78 מדינת ישראל נ' זאב יוליס, פ"ד כד(2) 522; ע"א 693/83 שמש נ' רשם המקרקעין תל-אביב-יפו, פ"ד מ(2) 668).
‏ד. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע קובע כי:
'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:
...
(5) פרסום על-ידי שופט, חבר של בית-דין דתי, בורר או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על-פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על-ידי בעל דין, בא-כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;'
‏ה. המחלוקת בפסיקה בעניין היקפה של החסינות המוענקת לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוכרעה לאחרונה במסגרת רע"א 1104/07 עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3) 2464 (ניתן ביום 19.8.09).
בית-המשפט העליון קבע ברוב-דעות, מפי המשנה לנשיאה א' ריבלין, בהסכמת כב' השופט דנציגר, כנגד דעתו החולקת של כב' השופט א' רובינשטיין כי החיסיון המוענק לפרסומי לשון הרע תוך כדי דיון שיפוטי לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הוא חיסיון מוחלט ואין לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום, שעניינו בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון.
כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין קבע כי:
'9. התפיסה שהביעו כמה משופטי בית-המשפט המחוזי היא שיש לקרוא לסעיף 13(5) לחוק סייג הנוגע לתוכן הפרסום. סייג זה מתמקד בשאלה האם ההתבטאות הדיבתית קשורה לדיון המשפטי ומשרתת אותו או שמא יסודה ברשעות ובזדון. יובהר מייד כי דרישה שלפיה הפרסום ייעשה 'לצורך הדיון ובקשר איתו' נכללה במקור בחוק, אך נשמטה ממנו על-פי הוראת סעיף 7 לחוק לשון הרע (תיקון), התשכ"ז-1967. מכאן ניתן לכאורה ללמוד שהמחוקק במפורש ביקש למנוע בירור תוכני באשר לקשר שבין התבטאות שנאמרה תוך כדי דיון משפטי לבין נושא הדיון...
10. הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסויים – גם אם מצומצם ביותר – לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי...
מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תוכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהיתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות.
משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) – הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר...'
כב' השופט דנציגר הוסיף, בין היתר, כי:
'לשון החוק ברורה וחד-משמעית והיא מציבה תנאי אחד ויחיד לקיומה של החסינות הנ"ל – אמירת הדברים "תוך כדי דיון"...
כחברי, המשנה לנשיאה, אף אני סבור כי החסינות המוענקת לגורמים הנזכרים בסעיף 13(5) לחוק – עליהם נמנים באי-כוח הצדדים להליך השיפוטי – היא חסינות מוחלטת ומטרתה למנוע מצב שבו אותם גורמים יחששו להתבטא באופן חופשי וירסנו את עצמם יתר על המידה בשל איום של תביעת לשון הרע.
סיוגה של החסינות דנן על-ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, היעדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על-ידי המחוקק. ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות ("לצורך הדיון ובקשר אתו"), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק.'
בא-כוח התובעת בתגובתו ציין: כי תלויה ועומדת בקשה לדיון נוסף בעניין זה; וציין כי לאחר שניתן פסק-דין ב- רע"א 1104/07 ניתן בבית-המשפט השלום בתל-אביב (על-ידי מותב אחר) פסק-דין ב- ת"א 22868/07 עודד שטייף נ' דוד בבאי, שם בית-המשפט מנע את החסינות שמקימה הוראת סעיף 13(5) לחוק על צד לבוררות שהשמיע דברי לשון הרע.
יצויין כי ביום 10.11.09 נדחתה על-ידי כב' הנשיאה ד' ביניש במסגרת דנ"א 7025/09 עתירה לדיון נוסף בפסק-הדין שניתן ב- רע"א 1104/07. והלכת בית-המשפט העליון ולפיה הגנת סעיף 13(5) היא מוחלטת; היא ההלכה המחייבת לכל הדעות; גם אם התוצאה שלה אינה צודקת אליבא דבא-כוח התובעת.
וכפי שציינה כב' הנשיאה בייניש בסעיף 4 להחלטתה:
'ובמקרה שלפנינו איני סבורה כי מתקיימות אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות עריכת הליך זה. זאת, במיוחד נוכח לשונו המפורשת של החוק, כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והשאלה האם יש לשנות מהיקפה הרחב של הוראת חוק זו היא עניין למחוקק לדון בו. עוד יצויין, כי דעת הרוב בפסק-הדין נשוא העתירה עמדה על דרכי פעולה חלופיות לנקיטה בהליכים אזרחיים ו/או פליליים לפי חוק איסור לשון הרע לשם מניעת התדרדרות תרבות הדיון בבתי-המשפט; ובהקשר זה יש לזכור כי המחסום מפני תביעה והליך משפטי כאמור הינו על-פי חוק איסור לשון הרע ועל-פי הוראות חוק זה בלבד. אך אין בכך כדי למנוע תגובה ראויה בגין שימוש לרעה בהליכים המתנהלים בבית-המשפט, ולשם כך קיימים כלים אחרים. מן הראוי שהגורמים הרלבנטיים (ובהם לשכת עורכי-הדין ובתי-המשפט) יפעלו בשיתוף פעולה ובכל התוקף לקידום התכלית של שמירה על רמת הדיון ותרבות הדיון ועל שמו הטוב של אדם, אף בהתקיים המחסום מפני תביעת לשון הרע.'
‏ו. ראשית, אדון בפרסומים מיום 7.7.04 ו- 20.7.04 (נספחים א' ו- ב' לכתב התביעה).
בענייננו, הצדדים הינם באי-כוח הצדדים להליך השיפוטי ומשכך, הם נמנים בגדר הגורמים הנזכרים בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
נותר אם כן לבחון האם הדברים נאמרו "תוך כדי דיון".
‏ז. גם בפסק-הדין שניתן ביום 17.9.08 במסגרת ע"א 1682/06 עורך-דין רסקין נתן נ' אברהם לב שם סברו כב' השופט ורדי וכב' השופט לבהר שרון כי מדובר בחסינות יחסית וכב' השופט שנלר קבע בדעת מיעוט כי מדובר בחסינות מוחלטת (וכאמור כיום, לאור הלכת רע"א 1104/07 נקבעה הלכה מחייבת ולפיה מדובר בחסינות מוחלטת).
אזי, באשר לפרשנות המונח "תוך כדי דיון" סברו כל השופטים כי יש ליתן למונח פירוש רחב שכולל את כל ההליכים הקשורים לדיון שבמחלוקת בין הצדדים, לרבות כתבי בית-דין התכתבויות וניהול משא-ומתן הקשורים למחלוקת נשוא הדיון.
‏ח. מכתב התביעה ונספחים א' ו- ב' שצורפו לו עולה ברורות, כי הפרסומים מיום 7.7.04 ו-20.7.04 נעשו במסגרת הליך הבוררות שהתנהל בין חברת שחר ומבקשת 2, בפני הבורר.
מעיון בנספח א' ו- ב' לכתב התביעה עולה כי מדובר בפרוטוקולים של ישיבות בוררות שהתקיימו בפני הבורר.
מסקנה זו עולה ברורות מכותרת הנספחים והאופן בו הם ערוכים.
לאור המסקנה כי הפרסומים מיום 7.7.04 ומיום 20.7.04 נעשו על-ידי עורך-דין תוך כדי הליך משפטי, הרי שמדובר בפרסומים מותרים לפי סעיפים 13(5) לחוק איסור לשון הרע ולא קמה למשיבה עילה על-פי חוק בגין הפרסומים דנן.
‏ט. באשר לפרסומים הנוספים – מכתב התביעה ונספחים ג', ד' ו- ה' שצורפו לו עולה כי עסקינן בפרסומי לשון הרע בתלונות ובתגובה לתלונה שהוגשו ללשכת עורכי-הדין בישראל.
אמנם בא-כוח המבקשים סבורים כי גם על הפרסומים הללו חלה הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, אך אני סבורה כי על פרסומים אלה לא חלה הגנת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.
הפרסומים נעשו במסגרת תלונות ללשכת עורכי-הדין בתור הרשות המוסמכת לבדוק ולחקור בתלונות על מעשיהם ומחדליהם של עורכי-דין במסגרת תפקידם, ובכך עוסק סעיף 15(8) לחוק איסור לשון הרע, שזה לשונו:
'במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום-לב באחת הנסיבות האלו:
...
(8) הפרסום היה בהגשת תלונה על הנפגע בעניין שבו האדם שאליו הוגשה התלונה ממונה על הנפגע, מכוח דין או חוזה, או תלונה שהוגשה לרשות המוסמכת לקבל תלונות על הנפגע או לחקור בעניין המשמש נושא התלונה; ואולם אין בהוראה זו כדי להקנות הגנה על פרסום אחר של התלונה, של דבר הגשתה או של תכנה.'
הגנת סעיף 15(8) מותנית בכך שהתלונה הוגשה בתום-לב.
סעיף 16(א) לחוק איסור לשון הרע קובע חזקת תום-הלב לטובת הנתבע:
'הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום-לב.'
פירוש המושג "תום-לב" בהקשרה של הגנה זו מתייחס לאמונה של המפרסם באמיתות הפרסום, גם אם מסתבר כי אמונתו מוטעית היא, וזאת בשל מדיניות של עידוד הגשת התלונות על-ידי הציבור לגוף המקצועי שהוסמך לבררן.
על-מנת לבדוק, אם במקרה דנן חלה הגנת תום-הלב, יש צורך בשמיעת עדויות ואין אפשרות להכריע בעניין זה רק על סמך כתבי הטענות.
לפיכך, אין אפשרות לסלק על-הסף את התביעה בגין הפרסומים נשוא נספחים ג', ד' ו- ה' לכתב התביעה.
7. לסיכומו של עניין זה: יש לדחות התביעה על-הסף באשר לפרסומים מיום 7.7.04 ו- 20.7.04 ולהותיר את התביעה באשר לפרסומים הנוספים בעינה.
8. באשר לבקשה להפקדת ערובה: הגעתי למסקנה לפיה אין מקום להורות בנסיבות הקיימות על הפקדת ערובה מהנימוקים כדלקמן:
‏א. בית-המשפט בערכאה הראשונה מורה על הפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע רק במקרים חריגים.
ראה לעניין זה: ספרו של כב' השופט גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה שביעית) 55.
שם נאמר בין היתר:
'כל הליך משפטי כרוך בהוצאות הן מצד מגיש ההליך והן מצד מי אשר ההליך הוגש נגדו. למרות זאת, אין בתקנות סדרי הדין השונות הוראה כללית, לפיה כל הנוקט הליך שיפוטי מחוייב בהפקדת ערבון להבטחת הוצאות הנתבע. אפשר לראות, כי הוראות אלה בדבר החובה להפקיד ערבון נשמרו אך באשר מדובר בהליכי ערעור: ערעור, בקשת רשות ערעור ודיון נוסף. הגשת הליך לבית-משפט בערכאה ראשונה אינה כרוכה, בהפקדת ערבון.'
וכן רע"א 2442/98 עורך-דין רוזן נ' עורך-דין מיוחס וארנונה ניהול נכסים ויעוץ (1965) בע"מ, פ"ד נג(3) 142.
‏ב. בית-משפט עושה שימוש בסמכותו זו בעיקר כאשר התובע הוא תושב חוץ או כאשר אינו מציין את מענו בתביעה, או כאשר התובע אינו מתפרנס בישראל, או שעשה מעשה שממנו ניתן להסיק כי בכוונתו להתחמק מתשלום ההוצאות אם יפסיד.
‏ג. במקרה דנן, לא שוכנעתי, כי מדובר במקרה יוצא דופן וחריג אשר אמור להצדיק הפקדת ערובה.
9. לסיכום
‏א. לאור התוצאה אליה הגעתי ולפיה נמחקו חלק מהעילות המופיעות בכתב התביעה, אזי על התובעת להגיש כתב תביעה מתוקן תוך 20 יום מקבלת החלטה זו.
‏ב. הנתבעים יגישו כתבי הגנה מתוקנים תוך 30 יום מקבלת כתב התביעה המתוקן.
‏ג. ישיבת קדם משפט תדחה ליום 21.1.10 בשעה 9:00.
‏ד. בשים-לב לכך שעסקינן בסוגיה משפטית; אשר היתה שנויה במחלוקת בעת הגשת התביעה, והוכרעה סופית רק בימים אלו, אינני פוסקת הוצאות בשלב זה והוצאות הבקשה תילקחנה בחשבון בעת מתן פסק-דין."

3. אם המדובר בתביעה הנחזית על פניה כתביעה שסיכוייה קלושים, תיטה הכף בעד החיוב בהפקדת ערובה. אם המדובר בתובע שיכולת הפירעון שלו אינה מוטלת בספק, תיטה הכף כנגד החיוב בהפקדת ערובה

ב- ת"א (שלום-ת"א) 06-65374[121] נפסק מפי כב' השופטת נועה גרוסמן:

"החלטה
כללי
לפני בקשת הנתבעים 2-4, לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להוצאות.
המבקשים עותרים לחיוב בהפקדת ערובה בסכום של 100,000 ש"ח לכל הפחות.
הבקשה
המבקשים מציינים כי עסקינן בתביעה אשר הוגשה ביום 27.11.06 לקבלת סעד כספי בסכום של 787,630 ש"ח.
המבקשים סבורים, כי מדובר בתביעה שסיכוייה קלושים וכי העובדה שהמשיבה הינה חברה שאינה אישיות משפטית בשר ודם, עומדת לה לרועץ.
המבקשים מפנים להוראות תקנה 519 לתקסד"א, התשמ"ד-1984, וכן להוראות סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999. סבורים הם כי במישור המשפטי, הואיל ומדובר בתובעת שהיא חברה בע"מ, התקיימו הוראות הדינים האמורים, ויש מקום לחייב בהפקדת ערובה.
לגופו של תיק מוסיפים המבקשים, כי המשיבה נמנעה מלציין את כתובתה בכתב התביעה, ואזכרה את מענו של בא-כוחה בלבד, דבר אשר מעורר חשש כי לא יעלה ביד הנתבעים לגבות את הוצאותיהם במידה ותידחה התביעה.
במישור של סיכויי התביעה, טוענים המבקשים כי זוהי תביעה קלושה, תביעת סרק מחוסרת עילה כלפיהם.
המבקשים אינם צד לחוזה נשוא ההליך, לגביו נטענת הפרה. עוולת התרמית הנטענת כלפי המבקשים וכן טענות בדבר הטעייה, חוסר תום-לב ועשיית עושר ולא במשפט, הן טענות המצריכות פירוט מיוחד, ונטל ההוכחה בגינן כבד במיוחד.
המבקשים סבורים, כי בענייננו נראה שהמשיבה לא תוכל להרים את הנטל. במיוחד כי לאור התנהלותה, דומה שזנחה את תביעתה כנגד הנתבעת העיקרית, היא הנתבעת 1, אשר עימה נחתם החוזה נשוא התביעה.
אשר לסכום הערובה המבוקש, נפסק כי יש לגזור את שיעור הערובה מתוך שיעור ההוצאות הצפויות להיפסק, שהרי לכך נועדה הערובה.
סכום התביעה גבוה, ובצירוף מע"מ הוא מגיע כדי 917,589 ש"ח.
ההליך הוא מורכב, והדין החל בו הוא הדין הצ'כי, דבר שייקר את ההליכים, ויצריך העדת מומחים לדין הצ'כי.
התביעה מתייחסת לאירועים שאירעו לפני למעלה מ-6 שנים ויש קושי ראייתי המיתרגם לעלות כספית.
המבקשים שילמו לפרקליטם שכר-טרחה גבוה, והם זכאים כי תובטחנה הוצאותיהם הריאליות.
מכאן הבקשה.
עמדת התובעת/משיבה
המשיבה גורסת, כי הבקשה מטרתה למנוע בירור ההליך ולא הבטחת ההוצאות.
לשיטתה, הבקשה נועדה להכביד עליה מבירור עניינה בבית-המשפט ללא צידוק.
המשיבה מציעה, כדי להסיר חשש כי בעלי מניותיה ה.ה. שומרוני ונדיבי יפקידו כתב ערבות עצמית לתשלום הוצאות, אם ייפסקו לחובת המשיבה בהליך דנן, בשיעור של 20,000 ש"ח בצירוף מע"מ. כלומר 2.5% מסכום התביעה.
ברם, המשיבה מדגישה כי הצעה זו היא לצורכי הפגת החשש גרידא, ובפועל כלל אין מקום לחייבה בהפקדת ערובה. היא סבורה, כי אף במצב בו לא הוכיחה חברה בע"מ כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבע אם יזכה בדין, רשאי בית-המשפט להימנע מן החיוב האמור. נועצת היא יתד טענותיה בדברי כב' השופט חנן מלצר ב- רע"א 10376/07 ל.נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים (פורסם ב'נבו').
שאלת סיכויי ההליך, כמו גם יכולת התובעת, הם שני פרמטרים שעל בית-המשפט לשקול. אם סיכויי ההליך גבוהים, ייתכן שיהיה בכך כדי להוות נסיבות בגינן מוצדק שלא לחייב בהפקדת ערובה.
בענייננו טוענת המשיבה, כי מצבה הכלכלי ניזוק דווקא בשל התנהגותם השלילית של הנתבעים/המבקשים.
אי-לזאת, לא יהא זה הוגן לדבריה, לשלול ממנה את האפשרות למצות את הדין עם המבקשים על דרך של השטת חיוב בהפקדת ערובה על שכמה.
עצם העובדה שמדובר בחברה בע"מ, כשלעצמה, אינו מצדיק חיוב בהפקדת ערובה, אלא זהו שיקול אחד מבין מכלול השיקולים אותו שוקל בית-המשפט.
אשר לסיכויי ההצלחה בתביעה, סבורה המשיבה כי התביעה מוצקה, מוצדקת ותעמוד למבחן במסגרת פרשת ההוכחות. המבקשים אינם טוענים דבר כנגד העובדות שבבסיס התובענה. הם מאשרים כי אכן נכרת הסכם, ומכוחו זכאית המשיבה לתשלום, אך לא מהם. לכן טוענת המשיבה כי סיכויי התובענה גבוהים, שלא כגרסת המבקשים.
אשר להימנעות מציון כתובתה בכתב התביעה, מציינת המשיבה כי אין המדובר ב"ניסיון ערמומי" כטענת המבקשים, אלא בהשמטה מקרית בלבד וכתובת המשיבה במועד הגשת התביעה היה ברח' בבלי 10 תל-אביב. ונכון למועד זה כתובתה הינה ברח' הירקון 113 תל-אביב, אצל עורך-דין שי צוקרמן.
למען הזהירות מתייחסת המשיבה לגובה הערובה. היא סבורה כי בנסיבות התיק, חלוף הזמן, והנזקים שגרמו לה המבקשים, יש לקבוע סכום הנע בין 2.5% לבין 5% מסכום התביעה.
לחילופין, מציעה המשיבה בטוחה בדמות ערובה עצמית לכל נזק, של בעלי המניות בה.
הכרעה
שניים הם התנאים לצורך חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות:
א. סיכויי התביעה.
ב. סיכויי הגבייה.
התנאים שלובים זה בזה.
אם המדובר בתביעה הנחזית על פניה כתביעה שסיכוייה קלושים, תיטה הכף בעד החיוב בהפקדת ערובה.
אם המדובר בתובע שיכולת הפירעון שלו אינה מוטלת בספק, תיטה הכף כנגד החיוב בהפקדת ערובה.
בספרו של המלומד אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית) 705 נאמר:
'אחת המטרות העיקריות להפעלת תקנה 519 היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד, כאשר נראה לבית-המשפט שהסיכויים להצליח בתביעה קלושים. עם זאת, אין להכביד יתר על המידה על מגישי תובענות ולהגביל את הגישה לבית-המשפט רק לבעלי אמצעים. על-כן, על בית-המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל בסבירות את שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט.'
אשר לחברה בע"מ, יכולת הפירעון שלה, על פניה, מוטלת בספק הואיל ומדובר בגוף משפטי יציר כפיו של הדין.
לצורך כך נחקק סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999, אשר אימץ את הדין שהיה נהוג בשעתו על-פי פקודת החברות, סעיף 232. המחוקק הציג בפנינו אינדיקציה ברורה לסוגיית הסולבנטיות וכושר הפירעון של תובעת שהינה חברה בע"מ. על פני הדברים, השקפת המחוקק, אותה אנו מצווים ליישם, היא שכאשר התובעת היא חברה בע"מ תיטה הכף לטובת החיוב בהפקדת הערובה להוצאות, מחמת החשש שהחברה תיקלע לחדלות פירעון.
העובדה שלחברה המשיבה אין כתובת מסודרת, והיא לא הצביעה על נכסים כלשהם, מחזקת את החשש האמור.
פרמטר זה של סיכויי הגביה, עומד איפוא לרועץ למשיבה. במישור זה מתקבלת עמדת המשיבים.
אשר לפרמטר של סיכויי ההצלחה בתביעה, בשלב הנוכחי מן הראוי שבית-המשפט ייזהר מהבעת דעה על תביעה התלויה ועומדת בפניו.
די אם אומר איפוא, כי אכן עסקינן בהליך מורכב, בו תידרשנה עדויות גם באשר לדין הצ'כי. כמו-כן טענות המירמה וחוסר תום-הלב המועלות בה הן טענות המצריכות פירוט מיוחד, וגם לכך יש ליתן את הדעת.
מסקנתי היא כי באיזון האינטרסים, בשים-לב לסיכויי הגביה ולמורכבות ההליך, מחד גיסא, ולצורך שלא לנעול דלתות בית-המשפט בפני תובע פוטנציאלי מאידך גיסא, יש לחייב בהפקדת ערובה.
אשר לסכום החיוב, אני סבורה כי הסכום צריך להיגזר מתוך סכום התביעה. סכום זה כשהוא בתוספת מע"מ בשיערוכו משנת 2006, מגיע לכ-1,000,000 ש"ח.
המבקשים עתרו לחיוב בשיעור של 10% מסכום זה, דומני כי תהא זו הכבדה בלתי-סבירה על שכמה של המשיבה, ולפיכך אינני נעתרת לכך.
גם בפרמטר שכר-הטרחה עליו הצביעו המבקשים ראוי לגזור את הסכום מתוך תעריף לשכת עורכי-הדין, שזוהי אינדיקציה אובייקטיבית לתעריף ממוצע.
אני מחליטה להעמיד את שיעור הערובה על סך של 40,000 ש"ח, כאשר סכום זה לוקח בחשבון את ההוצאות הפוטנציאליות כולל מע"מ.
את הצעת התובעת כי הערובה תופקד באמצעות ערבות אישית של בעלי מניותיה, אינני מקבלת.
הצעה זו אינה לוקחת בחשבון את היכולת הכלכלית של בעלי המניות, אותה יש לבדוק בנפרד.
כמו-כן, יישום הגביה באמצעות ערובה כספית שכבר מופקדת בקופת בית-המשפט, נוח ופשוט יותר מאשר היפרעות מערבות אישית.
סיכום
מן המקובץ לעיל מתקבלת הבקשה.
אני מחייבת את המשיבה/תובעת בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשים, במידה ותידחה תביעתה.
שיעור הערובה מועמד בזאת על סך של 40,000 ש"ח.
סכום זה יופקד בקופת בית-המשפט במזומן או בערבות בנקאית צמוד למדד הידוע היום, תוך 60 יום מקבלת החלטה זו במשרד בא-כוח המשיבה.
היה ולא תופקד הערובה תוך המועד שנקבע – תידחה התביעה."

4. אחת המטרות המרכזיות של תקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית-המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים

ב- ת"א (שלום-ת"א) 08-24002[122] נפסק מפי כב' השופטת מיכל שריר:

"החלטה
1. רקע עובדתי
התובעים הינם תלויים של המנוח, סטפן בארט ז"ל.
כנטען בכתב התביעה ביום 25.4.02 עבד התובע אצל הנתבעת 1 בעבודת בניה. במהלך עבודתו נפל מטה ממרפסת הבניין מגובה של כ-8 מטרים ונפטר ביום 29.3.03.
בפני שלוש בקשות מטעם הנתבעים:
בקשה להארכת מועד להגשת תצהירי עדות ראשית,
בקשה לפיצול הדיון כך שבית-המשפט ידון תחילה בשאלת האחריות ורק לאחר מכן בשאלת הנזק,
ובקשה למתן ערובה להוצאות הנתבעים.
2. הבקשה להארכת מועד להגשת תצהיר עדות ראשית
א. טענות הצדדים
הנתבעים מבקשים הארכת מועד להגשת תצהיריהם ב- 45 ימים לאחר מתן החלטות בבקשות הנ"ל.
לטענתם, בתצהירה המשלים של התובעת 2, אשת המנוח, נכתב כי היא מנסה לאתר את חבריו לעבודה של המנוח כדי שיעידו בתביעה זו ומשכך אין הם צריכים להגיש תצהירי עדות ראשית מטעמם בטרם יוגשו כל תצהירי התובעים.
התובעים מתנגדים לבקשה.
לטענתם, לא ניתן לדעת אם ומתי תאתר התובעת 2 את חבריו לעבודה של המנוח ובהנחה כי תאתרם הרי המדובר בעדים שאינם בשליטת התובעים וממילא לא ניתן להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם עדים כאלה.
ב. דיון
הגשת תצהירי עדות ראשית בכתב נועדה לייעל הדיון אך לא לפגוע בזכויות מוקנות על-פי דיני הראיות.
כל עוד לא המציאו התובעים כל ראיותיהם, פטורים הנתבעים מהגשת תצהיריהם.
אין לקבל כהנחה כי חברי המנוח יסרבו למסור תצהירים ואם לא יסרבו לא תותר העדתם ללא תצהיר.
לאור האמור לעיל, בשלב זה ועד להחלטה אחרת, פטורים הנתבעים מהגשת תצהיריהם.
התובעים ישלימו הגשת תצהירי עדויותיהם הראשיות לא יאוחר מיום 1.1.10.
הבקשה לפיצול הדיון
ג. טענות הצדדים
הנתבעים מכחישים את נסיבות התאונה. לטענתם, אחריות התאונה מוטלת כולה על המנוח שהיה שיכור בעת התאונה. לטענתם המנוח נדרש על-ידי מנהל העבודה לעזוב את האתר אך לא עשה כן.
לטענת התובעים, אין ספק כי המדובר בתאונת עבודה, כאשר המנוח נפל מגובה של 8 מטרים כאשר אחז בידיו אבן השוקלת 20 קילו והמדובר בבקשת סרק מכיוון שכבר הוכח בביטוח הלאומי כי זו תאונת עבודה.
ד. דיון
טענות הנתבעות אינן מכחישות עצם האירוע ונוגעות לאחריותן, אם בכלל, ורשלנותו התורמת של התובע ועל-כן אינן שונות מכל תיק נזיקין אחר ואין הצדקה לפיצול הדיון.
3. הבקשה למתן ערובה להוצאות הנתבעים
א. טענות הצדדים
לטענת הנתבעים, מדובר בתביעת סרק שסיכוייה קלושים. התובעים הינם תושבי חוץ אשר אין בידם נכסים בארץ שמהם ניתן להיפרע.
לטענת התובעים הבקשה לא ראויה כלל לכל התייחסות.

ב. דיון
כאמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על התובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של הנתבע.
(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, ...'
לשיקול-הדעת המסור לבית-המשפט לעניין הטלת ערובה, המתבסס גם על הערכת סיכויי התובענה, התייחס בית-המשפט ב- ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז(3) 846, 850:
'אחת המטרות המרכזיות של תקנה 519 לתקנות היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית-המשפט שהתביעה הינה בעלת סיכויי הצלחה קלושים. עם זאת אין הכוונה להכביד יתר על המידה על מגישי התובענות, ולהגביל את יכולת הגישה לבית-המשפט לאותם תובעים אשר לאל ידם לספק דרישה כספית זו של בית-המשפט בקלות יחסית. על-כן מצווה בית-המשפט לנהוג בנושא זה במתינות ולהפעיל את שיקול-דעתו בדבר אופן הבטחת הוצאות המשפט בסבירות.'
ג. מן הכלל אל הפרט
בענייננו מאחר והתביעה לתשלום קצבת תלויים אושרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, ענף ביטוח נפגעי עבודה והפסיקה לעניין אחריות מעביד ידועה בגישתה המקלה אין לומר שסיכויי התביעה על פניהם קלושים ועל-כן ומאחר וכאמור אושרה לתובעת קצבת תלויים תהיה בידיי הנתבעים האפשרות לגביית ההוצאות אם יפסקו לזכותם מתוך סכומים אלה.
4. לאור כל האמור לעיל מתקבלת הבקשה לארכה להגשת תצהירי הנתבעים.
יתר הבקשות נדחות."

5. ערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות ומכוח תקנה 519 לתקסד"א

ב- בש"א (שלום-ר"ל) 2410/09[123] נפסק מפי כב' השופט שאול מנהיים:

"החלטה
מבוא ותמצית טענות הצדדים
1. בקשה לחיוב המשיבה (התובעת 3) בערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות, התשנ"ט-1999 ומכח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
2. ביום 8.3.09 הגישה המשיבה כתב תביעה מתוקן ובמסגרתו עתרה (יחד עם שתי התובעות המקוריות) לקבלת הסעדים הבאים: סעד כספי בסך של 2,500,000 ש"ח, סעד הצהרתי, ופינוי. המבקשים (הנתבעים 2 ו-6) עותרים בבקשה זו לחייב את המשיבה להפקיד ערבון בסך של 500,000 ש"ח כערובה לתשלום הוצאותיהם אם התביעה שבפניי תדחה. במאמר מוסגר אציין כי ברישא של הבקשה עתרו המבקשים לחיוב המשיבה בהפקדת ערובה בסך של 500,000 ש"ח ואילו בגוף הבקשה ובסיפא לה שבו וציינו כי סכום הערבון המבוקש הינו 300,000 ש"ח.
3. בעניין חיוב בערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, טוענים המבקשים כי סיכויי קבלת תביעת הפינוי הינם קלושים מפני שהמשיבה אינה טוענת בכתב התביעה כי המבקשים מחזיקים במקרקעין נשוא תביעת הפינוי. בנוסף המבקשים טוענים כי המשיבה אינה טוענת לזכות בכספים נשוא התביעה. במישור של יכולתה הכלכלית של המשיבה לפרוע חיוב בהוצאות שעשויים להפסק כנגדה במידה והתביעה שהגישה תדחה, נטען כי המשיבה נעדרת זכויות בנכסים שניתן לממשן ובעלת "אופי פעילות חמקמק במיוחד".
4. בעניין חיוב המשיבה בערובה מכוח סעיף 353א לחוק החברות טוענים המבקשים כי על המשיבה רובץ נטל שכנוע בית-המשפט כי יש ביכולתה לשלם את הוצאות הנתבעים אם יזכו בדין, ומשלא עמדה בנטל זה יש לחייבה בהפקדת ערובה.
5. המשיבה טוענת בתגובה כי הינה חברה המאוגדת בפנמה ונרשמה כחברת חוץ אצל רשם החברות בישראל, וכי נהנית מאיתנות כלכלית. המשיבה טוענת כי רכישת המקרקעין נשוא התביעה ממקורותיה הכספיים ומבלי להיעזר במימון חיצוני מעידה על חוסנה הכלכלי. בנוסף, טוענת כי היעדר רישום שיעבודים על נכסיה אצל רשם החברות וחובתה להגיש דין וחשבון שנתי לרשם החברות מעידים אף הם על איתנות מצבה הפיננסי. המשיבה לא תמכה תגובתה בתצהיר.
דיון
6. סעיף 353א לחוק החברות קובע דין מיוחד לגבי חיובה של תובעת שהיא חברה, בערובה להוצאות. הכלל הרגיל שנקבע בפסיקה לגבי תובע שאינו חברה הוא, כי בבוא בית-המשפט לשקול חיובו בערובה מכוח תקנה 519(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תהיה נקודת המוצא שאין לחייב בערובה. לגבי תובעת שהיא חברה, סעיף 353א לחוק החברות קובע נקודת מוצא שונה והיא שיש לחייבה בערובה אם הדבר התבקש, אלא-אם-כן התובעת הוכיחה כי יש ביכולתה לעמוד בתשלום הוצאות המשפט של הנתבעים אם התביעה תדחה. בית-המשפט העליון קבע (כב' השופט מלצר) ב- רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2009(1) 1963 (ניתן ביום 11.2.09; להלן: "פרשת ל.נ. הנדסה ממוחשבת") כי חיוב חברה בהפקדת ערובה במקרה בו לא הוכחה יכולתה לשלם את הוצאות הנתבע מבטא את הכלל, והפטור מהפקדת ערובה על-ידי חברה תובעת שלא הוכיחה את יכולתה לשלם הוצאות הינו החריג לכלל. בנוסף נקבע כי יש להתחשב בזכויות החוקתיות הנוגדות של הצדדים (זכות הגישה לערכאות וזכויות הקניין של התובע והנתבע) ואף בסיכויי ההליך. בעניין סיכויי ההליך נקבע שם כי אין זה ראוי להידרש בהרחבה לניתוח סיכויי התביעה, וכי יש להיזקק לעניין זה רק כאשר סיכויי ההליך גבוהים במיוחד או קלושים מאוד (ראה סעיף 13 לפסק-דינו של השופט מלצר בפרשת ל.נ הנדסה ממוחשבת הנ"ל).
7. בית-משפט העליון התייחס, בפרשת ל.נ הנדסה ממוחשבת לעיל, ליחס הראוי בין סעיף 353א לחוק לבין תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי וקבע כי נוכח היותו של סעיף 353א לחוק החברות חלק מחקיקה ראשית המהווה חוק ספציפי ומאוחר, לעומת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי שהינה בגדר חקיקת-משנה ומוקדמת יותר לחוק, גובר סעיף 353א על תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, והוא מבטא את הדין שיחול עת נדרש בית-המשפט להכריע בבקשה לחייב חברה תובעת בערובה (ראה סעיף 8 לפרשת ל.נ הדסה ממוחשבת לעיל, והאסמכתאות המופיעות שם). די בנימוק זה כדי לא להידרש לשאלה האם ניתן לחייב את המשיבה בערובה מכוח תקנה 519 לתקנות סדר הדין, אולם גם לגופו של עניין לא מצאתי כי ניתן להיעתר לבקשה בהתבסס על התקנה לעיל. כידוע, אחד השיקולים המרכזיים המנחים את בית-המשפט בבואו להחליט בעניין חיוב בערובה מכוח תקנה 519(א) הינו סיכויי ההליך. ההליך שבפניי, מצוי בשלב בו טרם התקיימה ישיבת קדם משפט לאחר תיקון כתבי הטענות, וממילא הערכת סיכויי קבלת התביעה אינה פשוטה ובוודאי שאין לדבר כבר כעת על סיכוי איתן במיוחד או קלוש מאד. מטעמים אלה אבחן להלן: אם יש להיעתר לבקשה מכוח סעיף 353א לחוק החברות.
8. המשיבה טוענת כי מצבה הכלכלי איתן. יחד עם זאת המשיבה לא טענה ולא פירטה בפני בית-המשפט אם הינה בעלת זכויות קניין רשומות בנכסים בישראל, ומה שווי אותם נכסים ככל שהינם קיימים (כאן המקום להיער כי זכויות המשיבה במקרקעין נשוא התביעה טרם נרשמו על שמה, וקיימת לטובתה רק הערת אזהרה). לפיכך טענתה בדבר היעדר רישום שיעבודים על נכסיה אצל רשם החברות אינה נותנת מידע מספיק על מצבה הכלכלי ברמה המאפשרת לקבוע כי הוכחה יכולתה לשאת בתשלום הוצאות המשפט של המבקשים אם התביעה תידחה. המשיבה טוענת, ועל כך אין חולק, כי באוגוסט 2007 רכשה זכויות במקרקעין נשוא התביעה ולטובתה נרשמה הערת אזהרה. המשיבה טוענת בעניין זה כי רכישת המקרקעין ומימון העסקה באמצעות מקורותיה העצמאיים ולא באמצעות מקורות מימון זרים מעידים על חוסנה הכלכלי. לבית-המשפט אין דרך לוודא אם אכן מימון העסקה בוצע מבלי להיעזר במימון זר כגון נטילת הלוואות במדינה בה התאגדה ושיעבוד נכסיה שם, ככל שקיימים, לשם הבטחת החזר ההלוואה. המשיבה גם לא הציגה את הסכם רכישת המקרקעין נשוא התביעה על-מנת לנסות לתמוך את טענתה בדבר שווי המקרקעין וחסינותה הכלכלי. אין לבית-המשפט ידיעה בעת הזו מהו היקף הרכישה וסכום התמורה, ואף אין ידיעה על הסיבה או הסיבות שגרמו לכך שהזכויות הנרכשות טרם נרשמו על-שם המשיבה אף שכנטען חלפו למעלה משנתיים מאז כריתת חוזה הריכשה, שאף הוא לא הוצג בפני בית-המשפט. בנוסף, אף שהמשיבה טענה כי מוטל עליה חובה להגיש דין וחשבון שנתי לרשם החברות, היא לא טרחה להציג דו"ח כספי מבוקר אשר יכול להוכיח את חוסנה הכלכלי הנטען.
סיכום
9. מכל האמור עולה כי המשיבה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה לעניין איתנותה הפיננסית הנטענת.
10. התוצאה הינה כי הבקשה, ככל שהיא מבוססת על סעיף 353' לחוק החברות, מתקבלת כמפורט להלן:
א. בהתחשב בסכום התביעה (2,500,000 ש"ח), בסעדים הנוספים שהתבקשו במסגרת התביעה (פינוי, וסעד הצהרתי), במספר הנתבעים ובמורכבות ההליך שבפניי, וכן בהביאי בחשבון את זכות גישתה של התובעת לערכאות ואת העובדה שיחד עמה קיימות שתי תובעות שאין כלפיהן דרישה לחיוב בערובה, אני מורה כי המשיבה תפקיד ערובה בסכום של 250,000 ש"ח (מאתיים וחמישים אלף ש"ח) וכי הערובה תהיה בדרך של הפקדה במזומן או בערבות בנקאית אוטונומית צמודה למדד המחירים לצרכן, בסך הנ"ל. יובהר כי סכום זה ישמש כערובה להבטחת הוצאות כל הנתבעים בהליך שבפניי, במידה ויזכו בדין והתביעה נגדם תדחה.
ב. מועד ההפקדה הינו עד ליום 30.11.09.
ג. מורה על עיכוב ההליכים בתביעה על להפקדת הערובה הנ"ל.
ד. יובהר, כי המשיבה רשאית להגיש עד ליום 22.11.09 חוות-דעת שמאית בצירוף נסח טאבו מעודכן המעיד כי בבעלותה זכויות קנייניות רשומות בנכסים בישראל, וכי הזכויות נקיות מכל שיעבוד או זכות נוגדת. בנוסף על חוות-הדעת להצביע כי ערך הנכס/ים נשוא חוות-הדעת במימוש מהיר לא יהיה נמוך מ- 500,000 ש"ח לפני מע"מ. במידה והמשיבה תודיע על הסכמתה לשעבד את זכויותיה בנכס/ים נשוא חוות-הדעת אשר עומדים בקריטריונים לעיל, עד לסכום הערבות שנקבע, כשהוא צמוד למדד המחירים לצרכן, ישקול בית-המשפט את המרת הערובה הכספית ברישום שיעבוד כאמור.
11. המשיבה תשא בשכר-טרחת בא-כוח המשיבים בסך של 2,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין."



6. עיון בהחלטות מן הזמן האחרון מעלה, כי בקביעת החובה להפקיד ערובה בסכום של 20,000 ש"ח יהא כדי לאזן באורח ראוי בין זכותם של התובעים להביא את התביעה לכדי בירור משפטי לבין זכותם של הנתבעים כי תובטח יכולתם להיפרע את הוצאותיהם במקרה הצורך

ב- בש"א (מחוזי-יר') 8997/09[124] נפסק מפי כב' השופטת אורית אפעל-גבאי:

"החלטה
לפני בקשה שהגישו הנתבעים בהליך העיקרי לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות) לחייב את המשיבים – התובעים להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיהם.
הרקע לבקשה בתובענה שהגישו התובעים נגד הנתבעים לתשלום פיצויים עקב מותו של המנוח עומר מסאלמה (להלן: המנוח). המנוח, בן 23 במותו, נפטר ביום 25.8.04 בכלא מעשיהו, בעת שריצה עונש מאסר שהוטל עליו בגין ביצוע עבירות של שהיה בלתי-חוקית, נהיגה ללא רישיון, תקיפה והכשלת שוטר. התובעים טוענים, כי הנתבעים לא התייחסו לתלונותיו של המנוח אשר התלונן על כאבים, וגרמו ברשלנותם למותו. עוד נטען, כי המוות נגרם גם כתוצאה מתקיפה (בכך שהמנוח הועבר לבידוד) ותוך הפרת חובות חקוקות.
הנתבעים הגישו כתב הגנה בו נטען, כי המנוח סבל ממחלה פסיכיאטרית, המאופיינת גם בתלונות רבות על חוליים, ואושפז פעמיים במרכז לבריאות הנפש. החל מחודש פברואר 2007 סירב המנוח לקבל טיפול תרופתי, היה בהשגחתם של סוהרים כאסיר במצוקה נפשית, עבר שיחות עם עובדת סוציאלית ונבדק על-ידי פסיכיאטר פעם-פעמיים בחודש. על-אף שמחלתו הפסיכיאטרית לוותה בתלונות רבות, כל תלונה של המנוח נבדקה ברצינות על-ידי הצוות הרפואי בבית הסוהר, כולל עובר למותו. באותו בוקר התעורר המנוח לספירה, מפקד המשמרת שאל לשלומו, לאחר מכן ביצע המנוח מתיחות ידיים אינטנסיביות, ושעה לאחר מכן נפטר. משפחת המנוח התנגדה לנתיחת הגופה, ולכן לא ידועה סיבת מותו של המנוח. הנתבעים טוענים, איפוא, כי לא נפל כל פגם בטיפול שהוענק למנוח, ולכן הם אינם אחראים למותו.
בבקשה שלפני טוענים הנתבעים, כי יש לחייב את התובעים בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהם בסכום שלא יפחת מ- 15,000 ש"ח. זאת, על יסוד היותם של התובעים תושבי שטחים שאין ביכולתם להצביע על נכסים בבעלותם המצויים בישראל; סיכוייה הנמוכים של התביעה להתקבל; ומגמת הפסיקה להגדיל את שיעורי הערובה הנקבעים בנסיבות דומות על-מנת שיבטיחו נאמנה את תשלום הוצאות ההליך.
התובעים מתנגדים לבקשה וטוענים, כי הגשתה נועדה לחסום את דרכם לברר את התביעה לגופה. עוד נטען, כי לא צורף תצהיר לתמיכה בעובדות הכלולות בבקשה. לגופו של עניין, טוענים התובעים כי סיכויי התביעה להתקבל טובים, שכן המנוח נפטר בעת שהיה מוחזק במשמורת הנתבעים ובאחריותם.
ההלכה בעניין אמות-המידה להפעלתה של תקנה 519 לתקנות הובהרה ב- רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים, פ"ד נח(5) 865 (2004). באותו עניין קבע כב' השופט גרוניס, כי:
'מקובל כי בית-המשפט ישתמש בסמכותו האמורה כאשר התובע מתגורר מחוץ לתחום השיפוט, ואין בידיו להצביע על נכסים הנמצאים בארץ באופן אשר יקשה על הנתבע לגבות את הוצאותיו אם ייפסקו לטובתו... הלכה זו הוחלה גם על תושבי הרשות הפלסטינית, אשר נחשבים לצורך העניין כתובע המתגורר בחו"ל. עם זאת עובדת היות התובע תושב חוץ איננה הטעם היחיד להטלת חיוב להפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבע... בית-המשפט ישקול שיקולים רלבנטיים נוספים וידון בכל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו.' (בעמ' 869)
לאחר מכן, במסגרת רע"א 3124/08 נביל עומר חאמד נ' מדינת ישראל (מיום 3.8.08) אישר כב' השופט גרוניס את החלטתו של בית-המשפט המחוזי לחייב את המבקשים שם בהפקדת סך של 50,000 ש"ח כערובה להבטחת הוצאות המשיבה, וזאת על יסוד שלושה אדנים: ראשית, המבקשים הם תושבי הרשות הפלסטינית ואינם מתגוררים בישראל. שנית, התביעה אינה נתמכת בחוות-דעת רפואית כנדרש על-פי הוראת תקנה 127 לתקנות. ושלישית, על פני הדברים סיכוייה של התביעה אינם נראים גבוהים למדי (וראו גם החלטתו של השופט סובל ב-בש"א 8753/09 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח ענאן טיבי ז"ל, תק-מח 2009(4) 506 (מיום 12.10.09), המפנה לפסיקה נוספת)
יישומן של אמות-מידה אלה לענייננו מוביל לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להתקבל. במה דברים אמורים.
ראשית, התובעים הם תושבי הרשות הפלסטינית, וככלל כאשר מדובר בתובע המתגורר מחוץ לישראל – ושטחי הרשות הפלסטינית בכלל זה – ואין לו נכסים בישראל, יחוייב אותו תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת. שנית, אשר לסיכויי התביעה, אך מובן כי לא ניתן בשלב מוקדם זה להתייחס לעיצומם של דברים, אך עיון בכתב ההגנה מעלה כי בפי הנתבעים טענות הגנה טובות נגד התביעה. כמו-כן, התובעים לא צירפו חוות-דעת רפואית בדבר סיבת מותו של המנוח, כדרישת התקנות, ולפיכך לא יוכלו להוכיח כל עניין שברפואה. שלישית, התובעים לא התייחסו למצבם הכלכלי וליכולתם להפקיד ערובה. כפי שנאמר ב- רע"א 2146/04 הנ"ל, 'הדעת נותנת כי לו היתה טענה כזו בפיהם, היו טוענים אותה בפה מלא, בפירוש ובפירוט' (בעמ' 869-870). כאמור, התובעים לא מסרו כל פרט שהוא אודות מצבם הכלכלי, וממילא לא תמכו טענותיהם העובדתיות בתצהיר. לעומת זאת, אין כל פגם בכך שלא צורף תצהיר לבקשה, שכן זו נסמכת על עובדות שאינן שנויות במחלוקת (היותם של התובעים תושבי חוץ נעדרי נכסים בישראל).
העולה מן המקובץ, כי מכלול השיקולים והנסיבות מטים את הכף לטובת חיוב התובעים בהפקדת ערובה. אשר לגובה הסכום, הנתבעים ביקשו כי הסכום לא יפחת מ-15,000 ש"ח. עיון בהחלטות מן הזמן האחרון מעלה, כי בקביעת חובה להפקיד ערובה בסכום של 20,000 ש"ח יהא כדי לאזן באורח ראוי בין זכותם של התובעים להביא את התביעה לכדי בירור משפטי לבין זכותם של הנתבעים כי תובטח יכולתם להיפרע את הוצאותיהם במקרה הצורך.
התוצאה היא, כי הבקשה מתקבלת. על התובעים להפקיד סך של 20,000 ש"ח בקופת בית-המשפט או ערבות בנקאית צמודה למדד ובלתי-מוגבלת בזמן בסכום זה עד ליום 3.1.10. אם לא יעשו כן, תידחה התביעה."

7. כאשר החברה ריקה מנכסים, היא חברת מעטים, אינה פעילה עסקית, אין נושים מלבד המשיב, כאשר מי שעומד למעשה מאחורי ההליך הם בעלי מניותיה או בעלי השליטה בה, כאשר ברור ברמת ודאות גבוהה כי אם ידחה הערעור בחלקו או כולו, לא ניתן יהיה לגבות את חוב המס לא כל שכן את הוצאות המשפט ככל שייפסקו, דומה כי במקרה זה יש מקום לדרוש מהחברה, ליתן ערובה להבטחת תשלום הוצאות המשיב

ב- בש"א (מחוזי-ת"א) 11912/09[125] נפסק מפי כב' השופט מגן אלטוביה:

"החלטה
1. ביום 14.1.2004 הגישה המשיבה, ס.י.ל מזון בע"מ, הודעת ערעור על צו שהוצא לה על-ידי המבקש לשנות המס 1997-2001. החל משנת המס 2003 חדלה המשיבה מהגשת דו"חות שנתיים למבקש ומבדיקת המבקש עולה כי החל מינואר 2003 לא נוכה כל מס במקור עבור המשיבה בגין סחורה שסיפקה ללקוחותיה, וממועד זה אין המשיבה מדווחת על העסקת עובדים. עולה איפוא, לטענת המבקש, כי למצער החל משנת המס 2003 המשיבה אינה פעילה, אין ברשותה נכסים מלבד משאית משא בודדה, והיא אינה מנהלת כל פעילות עסקית. בנסיבות אלו מבקש פקיד השומה כי בית-המשפט יורה למשיבה להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו בהליך זה, ככל ויפסקו לטובתו.
2. המשיבה מצידה סבורה כי מפאת "השיהוי הרב והתמוה" בהגשת הבקשה, כ-5 שנים מתחילת ההליכים בערעור זה, דינה להידחות. המשיבה הדגישה כי כבר בנימוקי השומה טען המבקש כי המשיבה הפסיקה פעילותה ו'הגשת הבקשה כעת, ערב דיון ההוכחות, לאחר שבפני בית-המשפט נפרשה היריעה בתצהירי עדות ראשית מפורטים של המשיבה' אינה אלא ניסיון לחסום בירור הערעור. לגופם של דברים סבורה המשיבה כי היענות לבקשה פירושה קיפוח זכויותיה של המערערת כי שכבר נקבע בפרשת שווארמה שלנו (בש"א 15811/08 רשת המסעדות שווארמה שלנו בע"מ נ' פקיד שומה חולון, מיסים כב/6 (דצמבר 2008) ה-26, עמ' 200).
3. בתגובתו טען המבקש כי אין מקום לטענת השיהוי הואיל ובהוראות הדין אין הגבלה למועד הגשת בקשה להפקדת ערובה וכי חלוף הזמן רק מהווה חיזוק לטענתו בדבר הפסקת פעילותה של המשיבה. עוד טען המבקש כי יישומה של הלכת שווארמה שלנו במקרה הנדון יוביל לחיובה של המשיבה בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות ניהול ההליך.
4. בפרשת שווארמה שלנו נתבארה גישת הפסיקה הרווחת לפיה 'ניתן משקל יתר לזכות הערעור בהליך השומתי, אף מעבר לגביית החוב השומתי, מבלי שבית-המשפט נדרש לבחינת סיכויי ההליך, הגם שמדובר בפגיעה אפשרית בקופה הציבורית' (בש"א (חי') 2349/07 הוד השלום בע"מ נ' ממונה איזורי מע"מ חדרה, מיסים כא/3 (יוני 2007) ה-31, עמ' 217 וכן ראה גם עמ"ה (ב"ש) 578/04 מסעוד איברהים נ' פ"ש באר שבע, תק-מח 2006(2) 4124, וכן בש"א (ב"ש) 2177/06, בע"ש 1553/05 מנהל מע"מ באר שבע נ' חברת א.א. קהירי לבניין ופיתוח בע"מ, תק-מח 2006(2) 4058 (החלטה מיום 11.5.06)). בהקשר זה הדגיש כב' השופט אלון בפרשת קהירי כי:
'חברה המבקשת לערער כחוק כנגד דחיית השגתה על שומת המס, אותה זכות הערעור אינה מגלמת בתוכה רק את זכותה לגשת לערכאות המשפט, אלא בראש וראשונה את זכותה המובנית על-פי דין למצות הליכי הבחינה והבירור של השומה שהוצאה כנגדה על-ידי הרשות.'
5. כפי שציינתי בעניין שווארמה שלנו אין הדברים האמורים בבחינת סוף פסוק ועל הסוגיה הנדונה חולשת תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וההלכות שבפסיקה בקשר עימה. משכך ברגיל 'במסגרת השיקולים המנחים להפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט בהטלת ערובת הוצאות, פועל, בראש ובראשונה, השיקול כי אמצעי זה יופעל לעיתים נדירות ובנסיבות חריגות בלבד' (רע"א 2808/00 סופרסל בע"מ נ' אורי יניב, פ"ד נד(2) 845 (2000)). וממילא:
'כאשר מדובר בחברה שחדלה מלפעול ואינה מנהלת כל פעילות עסקית ולה נושים נוספים על המשיב, הרי שניהול הערעור על פניו, נופל במסגרת סעיף 11 לחוק החברות. על-כן זכותה של החברה לפנות לערכאות לשם בירור נכונות השומה, היא בעלת משקל רב. משקל העשוי להטות את כף המאזנים באופן שתתאפשר לה זכות הגישה לערכאות ותגבר על זכות המשיב להבטחת הוצאותיו.' (שווארמה שלנו)
ועם זאת:
'כאשר החברה ריקה מנכסים, היא חברת מעטים, אינה פעילה עסקית, אין נושים מלבד המשיב, כאשר מי שעומד למעשה מאחורי ההליך הם בעלי מניותיה או בעלי השליטה בה, כאשר ברור ברמת ודאות גבוהה כי אם ידחה הערעור בחלקו או כולו, לא ניתן יהיה לגבות את חוב המס לא כל שכן את הוצאות המשפט ככל שייפסקו, דומה כי במקרה זה יש מקום לדרוש מהחברה, ליתן ערובה להבטחת תשלום הוצאות המשיב.' (שם בהמשך)
6. יש להבחין איפוא בין מקום בו זכותה של חברה בע"מ להעמיד למבחן את שיקול-דעתו של המבקש שעה שקבע את שומתה ובין מקום בו יש לראות בהתנהלותה משום עמידה על זכות שלא בתום-לב, אשר נוסף על כך אינה נופלת במסגרת סעיף 11 לחוק החברות, התשנ"ט-1999. הבחנה זו אין לערוך אך ורק על רקע קיומם או היעדרם של נושים נוספים, אלא, בין היתר, גם לאור הנסיבות בהן נקלעה החברה למצבה הכלכלי הקשה:
'נניח לשם הדיון כי למצב זה מגיעה חברה בנסיבות "טבעיות", במובדל למשל ממצב בו חברה חדלה לפעול אולם פעילותה הוזרמה לחברה אחות או לחברה בבעלות בן משפחה קרוב לבעל המניות וכדומה. נניח כי אכן מגיעה חברה לסוף דרכה העסקית כאמור בשל אילוצים ושיקולים של ממש. אין חולק כי זכות הפניה לערכאות לשם העמדת שיקול-דעת המשיב שבסיס השומה זכות בסיס היא. דומה כי בין תכליותיה ומטרותיה של זכות זו היא רצון החברה ככל נישום, להגן על קניינה.' (שווארמה שלנו)
7. לא נטען כי למשיבה נושים נוספים זולת המבקש. בין הנושאים השנויים במחלוקת בהליך העיקרי: משיכות בעלי מניות, התרת הוצאות מימון המממנות בין השאר לטענת המבקש את יתרות החובה של בעלי המניות וחברות קשורות, חובות אבודים של חברה אשר היתה לטענת המבקש בבעלות המשיבה, תשלום דמי ניהול לחברות קשורות וכדומה. ממילא 'על בעלי המניות העומדים הלכה למעשה מאחרי ערעור המס, להעמיד ערובה להבטחת הוצאות המשיב אם כך יפסק. זאת כפי שהחברה או בעלי המניות שלה מסדירים את שכר-טרחת עורך-דין החברה בקשר עם הליכי הערעור, שהרי קופתה שלה ריקה'.
8. עם זאת אעיר כי יש ממש בטענתה של המשיבה בקשר עם השיהוי בהגשת הבקשה להפקדת ערובה, מקום בו לא נתגלו למבקש כל עובדות חדשות בקשר למצבה הכלכלי. בפרשת דמרי העיר בית-המשפט כי:
'אין גם להתעלם מכך שהמבקש לא הזדרז להגיש בקשתו למתן ערובה, אלא זמן ממושך לאחר הגשת הערעורים, ובשעה שהיה נהיר זה מכבר כי המשיבה פסקה מהגשת דו"חות, ומצבה הכלכלי רעוע.' (בש"א (ב"ש) 3109/09 ממונה מע"מ אשדוד נ' דמרי עיצוב ומכירת תכשיטים בע"מ, תק-מח 2009(2) 3678 (ניתן ביום 6.5.2009))
באותו העניין הגיש הממונה את בקשתו להפקדת ערובה כשנתיים לאחר הגשת הערעור מצד הנישומה. כאמור, בפרשה דנן מוגשת הבקשה רק בחלוף כחמש שנים.
9. בנסיבות אלו אני מוצא איזון נכון בקביעה כי המבקשת תפקיד ערבות צד שלישי, בעל יכולת, להבטחת הוצאות המשיב בסך 40,000 ש"ח. על המערערת להפקיד ערבות כאמור בתוך 30 יום, שאם לא כן ימחק הערעור. בשל השיהוי בהגשת הבקשה אני מוצא כי אין לעשות צו להוצאות."

8. תקנה 519(ב) לתקסד"א

ב- רע"א 4265/09[126] נפסק מפי כב' השופטת מ' נאור:

"החלטה
1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז (השופטת מ' נד"ב), לפיה נדחתה בקשת המבקש לביטול פסק-דין. פסק-הדין שביטולו התבקש דחה את תביעת המבקש מחמת אי-הפקדת ערובה להוצאות, על-פי תקנה 519(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות).
רקע
2. להלן אפרט את הרקע להחלטה שבמוקד הבקשה שבפניי, כפי שהוא עולה מהחלטות בית-המשפט המחוזי.
3. ביום 23.12.2003 הגיש המבקש תביעה כספית נגד המשיב, לתשלום 3,211,426 ש"ח בקשר לעסקה לרכישת נכסים באשדוד, בה היה המשיב בא-כוחו של המבקש. לטענת המבקש, המשיב התרשל במילוי חובתו המקצועית.
4. ביום 2.9.2007 ניתן פסק-דין כנגד המבקש, בשל כך שלא הופיע לדיון שהיה קבוע לאותו מועד. פסק-דין זה בוטל לבקשת המבקש ביום 29.11.2007, לאחר שנקבע כי לא בוצעה לו מסירה כדין. עם זאת, חוייב המבקש בהוצאות, עקב כך שהגיש בקשה להפסקת הייצוג על-ידי בא-כוחו, ועם זאת לא טרח לברר את מועד הדיון שנקבע.
5. ביום 25.9.2008 הגיש המשיב בקשה לחיוב המבקש בהפקדת ערובה להוצאות. זאת, בנימוק שהמבקש הגיש נגדו תביעה לא אמיתית על סך של למעלה מ-3 מיליון ש"ח, בחוסר תום-לב. לטענת המשיב, למבקש מוסר תשלומים ירוד, הוא אינו משלם סכומים שנפסקו כנגדו, לרבות הוצאות בסכומים צנועים שהושתו עליו בתביעה זו (1,000 ש"ח ו-5,000 ש"ח בתוספת מע"מ). לטענת המשיב, גם בהליכים אחרים שנקט בהם המבקש, הוא אינו משלם את הערבון שנקבע לו, גם במחיר זניחת ההליך.
6. ביום 14.12.2008 הורה בית-המשפט המחוזי למבקש להפקיד ערובה להבטחת הוצאותיו של הנתבע, בסך 40,000 ש"ח, עד ליום 15.2.2009. זאת, נוכח אי-תשלום הוצאות שנפסקו בהליך זה, אי-תשלום במסגרת הליכים שונים שהמבקש צד להם, טענת המבקש שאינו חדל אמצעים, אך עם זאת היעדר הצהרה בדבר רכוש שיש לו, וכן אי-המצאת תצהיר על ידו, כמו גם לאור סיכויי התביעה וסכומה הגבוה. בית-המשפט קבע, כי איזון ראוי בין זכות הגישה של המבקש לערכאות לבין הבטחת הוצאות המשיב במידה ותידחה התביעה, מורה על חיוב המבקש בהפקדת ערובה כאמור לעיל.
7. ביום 15.2.2009, הוא המועד האחרון להפקדת הערובה, הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להפקדת הערובה, בעשרה ימים. בקשה זו נשלחה לתגובה.
8. לאחר עיון בתגובת המשיב, החליט בית-המשפט לדחות את הבקשה להארכת מועד, בין היתר משום שלא נתמכה בתצהיר.
9. ביום 18.2.2009 הגיש המשיב לבית-המשפט המחוזי בקשה לדחיית התובענה מחמת אי-הפקדת הערובה, בהתאם לתקנה 519(ב) לתקנות. ביום 19.2.2009 הורה בית-המשפט למבקש להגיש תגובתו לבקשה זו עד ליום 23.2.2009.
10. המבקש לא הגיב לבקשת המשיב. זאת, למרות שהמשיב המציא לבא-כוחו של המבקש את הבקשה בצירוף החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 19.2.2009 בו ביום באמצעות הפקסימיליה, ועורך-דין יואל רביב ממשרד בא-כוחו של המבקש אישר שהודעת הפקס הגיעה.
פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מיום 24.2.2009
11. נוכח המפורט לעיל, ומנימוקי בקשתו של המשיב, הורה בית-המשפט בפסק-דינו מיום 24.2.2009 על דחיית תביעת המבקש על-פי הוראות תקנה 519(ב) לתקנות. כמו-כן, בהתחשב בהיקף התיק ובהליכים שהתנהלו בו, חייב בית-המשפט את המבקש בהוצאות המשיב, בסך 100,000 ש"ח, בצירוף מע"מ.
12. ביום 25.2.2009, למחרת מתן פסק-הדין, הגיש המבקש בקשה להארכת המועד להגשת תגובתו לבקשת דחיית התביעה. המבקש לא הסביר מדוע לא הוגשה תגובתו עד המועד שנקבע – 23.2.2009.
החלטת בית-המשפט המחוזי עליה מבוקש לערער
13. ביום 19.3.2009 הגיש המבקש בקשה לביטול פסק-הדין מיום 24.2.2009.
14. ביום 23.4.2009 דחה בית-המשפט את בקשת המבקש לביטול פסק-הדין. בית-המשפט קבע בהחלטתו, כי המבקש לא הצביע על "סיבה מספקת" שמנעה ממנו להפקיד הערובה, כמתחייב מתקנה 519(ב). כל שטען המבקש הוא, כי כספים המגיעים לו מעסקאות נדל"ן שביצע, מתעכבים. טענה זו נטענה בעלמא; המבקש לא פירט מהן אותן עסקאות שביצע ומהן ההתחייבויות הכספיות שהופרו כלפיו, באילו סכומים מדובר, מיהם אותם בעלי חוב ומהו מועד התשלום הצפוי. כן ציין בית-המשפט, כי המבקש בחר שלא להתייחס כלל בתצהירו למצבו הכלכלי, קרי, להכנסותיו ולרכושו. גם בתשובתו לתגובת המשיב לא השלים המבקש את החסר, ויתירה מזאת – התשובה הוגשה מבלי שהיא נתמכת בתצהיר. נוכח האמור קבע בית-המשפט, כי המבקש לא ביסס קיומה של סיבה לאי-הפקדת הערובה, לא כל שכן קיומה של "סיבה מספקת". עוד ציין בית-המשפט, כי בקשתו של המבקש להארכת המועד להפקדת הערובה נדחתה ביום 15.2.2009, אולם רק ביום 24.2.2009 נדחתה תביעתו. לרשות המבקש עמדו, איפוא, תשעה ימים, טרם נדחתה התביעה, לנסות ולתקן את מחדלו, אך המבקש לא עשה דבר. בית-המשפט הוסיף וציין, כי אין מדובר במחדלו הראשון של המבקש במשך כל שנות התנהלות ההליכים בתיק; בעבר כבר ניתן פסק-דין כנגדו בגין אי-התייצבות. פסק-הדין בוטל, אך המבקש חוייב בהוצאות בסך 1,000 ש"ח עקב כך שלאחר שהגיש בקשה להפסקת הייצוג על-ידי בא-כוחו לא טרח לברר את מועד הדיון. כמו-כן, נדחתה בקשה למחיקת התביעה עקב אי-הגשת תצהירי העדויות הראשיות על-ידי המבקש במועד, אך המבקש חוייב בתשלום הוצאות בסך 5,000 ש"ח עקב זלזול בהחלטות בית-המשפט.
טענות המבקש
15. המבקש טוען, כי דחיית תביעה על-הסף, מטעמים דיוניים, היא סנקציה חמורה, אשר יש להפעילה רק במקרים קיצוניים. על-פי הטענה, מחדלו של המבקש באי-הפקדת הערובה הוא פגם טכני הניתן לריפוי, אפילו באמצעות פסיקת הוצאות כתנאי להמשך ההליך לאחר שהפגם נרפא. לטענת המבקש, לא היה מקום לדחות את התביעה עקב פגם טכני כזה, אשר נגרם כתוצאה מהפרת התחייבויות כספיות של אחרים כלפי המבקש. המבקש טוען, כי הוא אמור היה לקבל כספים מעסקאות נדל"ן שביצע, ואלו התעכבו ו/או לא שולמו בשל המצב הכלכלי. כן טוען המבקש, כי כספים אלו התעכבו גם בשל מבצע "עופרת יצוקה", שמועדי תחילתו וסיומו היו רלבנטיים למועדים שנקבעו לקיום התחייבותו של המבקש להפקדת הערובה. לטענת המבקש, בקשה להארכת מועד להפקדת ערובה אינה עילה לדחיית תביעה בסך 3,000,000 ש"ח.
16. לטענת המבקש, ביום בו אמור היה להפקיד את הערובה בסך 40,000 ש"ח, הוא פינה את יומו על-מנת להגיע למזכירות כדי להסדיר עניין זה, וכך גם הודיע לבא-כוחו. אלא שאז הוא קיבל הודעה כי הכספים המגיעים לו מעסקאות נדל"ן שביצע מתעכבים, ובשל כך הוגשה בקשה דחופה למתן ארכה. מפאת דחיפותה ונוכח לוח הזמנים, הבקשה הוגשה ללא תצהיר תומך. הבקשה למתן ארכה נדחתה על-ידי בית-המשפט בנימוק שהוגשה ביום האחרון, אולם המבקש אינו אחראי-לכך, אלא צדדים שלישיים אשר לא העבירו לידיו כספים כמובטח.
17. באשר לבקשה להארכת מועד להגשת תגובה לבקשת דחיית תביעתו טוען המבקש, כי היא הוגשה כבר ביום 23.2.2009, ונשלחה בשנית לבית-המשפט ביום 24.2.2009. ביום 25.2.2009, לאחר שפסק-הדין נשלח למשרדו של בא-כוח המבקש, הוגשה שוב הבקשה להארכת המועד, ובה צויין כי בית-המשפט נתן את פסק-דינו מבלי להתייחס לבקשה להארכת מועד מיום 23.2.2009. המבקש מצרף שני אישורי פקס, המוכיחים, לטענתו, כי הבקשה למתן ארכה נשלחה לבית-המשפט ביום 23.2.2009. המבקש מלין על כך, כי החלטתו של בית-המשפט המחוזי ניתנה ללא התייחסות לבקשה זו. לטענת המבקש, גם לאחר הגשת בקשת המשיב לדחיית התביעה בשל אי-הפקדת ערובה, המבקש התכוון להפקיד ערובה. אולם, החלטת בית-המשפט ניתנה מבלי שניתנה למבקש ארכה להפקדת סכום הערובה.
18. עוד טוען המבקש, כי משנדחתה בקשת המשיב לסילוק התביעה על-הסף, בהחלטת בית-המשפט מיום 14.12.2008, כאילו נאמר על-ידי בית-המשפט כי יש משהו בתביעת המבקש המחייב את בירורה. במצב כזה, אין מקום לדחות את התביעה מנימוקים טכניים בלבד, שאינם באשמת המבקש.
19. לטענת המבקש, בבוא בית-המשפט לשקול האם לבטל פסק-דין שניתן בשל מחדלו של הצד הנפגע, ישנם שני מבחנים מצטברים: האחד – מהי הסיבה למחדל, והשניה – מהם סיכויי הצלחת הגנתו, אם תתקבל בקשתו ויבוטל פסק-הדין. אם המבקש מוכיח הגנה טובה לכאורה, יסתפק בית-המשפט בדרך-כלל בהטלת הוצאות, ויבטל את פסק-הדין. ביישום לענייננו טוען המבקש, כי כל מחדלו היה אי-קבלת כספים מצדדים שלישיים בשל המצב הכלכלי אליו נקלעו ובשל מבצע "עופרת יצוקה". באשר לסיכויי התביעה, מפנה המבקש להחלטת בית-המשפט המחוזי בדחותו את בקשת המשיב לסילוק התביעה על-הסף.
טענות המשיב
20. המשיב מדגיש, כי בקשת רשות הערעור מתייחסת רק להחלטה מיום 23.4.2009, שלא לבטל את פסק-הדין, אשר אינה כוללת את עניין הארכת המועד להפקדת הערובה ולא את החיוב בהוצאות בסך 100,000 ש"ח.
21. הבקשה להארכת מועד להפקדת הערובה בעשרה ימים הוגשה רק בחלוף חודשיים ממתן ההחלטה בדבר הפקדת הערובה, ביום האחרון שהוקצב למבקש לשם כך. לבקשה לא צורף תצהיר שיתמוך באמור בה. מכל מקום, המבקש לא קיבל הארכת מועד להפקדת הערובה דה-יורה, אך הוא קיבל אותה דה-פקטו, שכן ההחלטה על דחיית התביעה ניתנה בחלוף 9 ימים מהמועד האחרון להפקדת הערובה. אף-על-פי-כן, הוא לא הפקיד את הערובה. לטענת המשיב, אדם אמיד כמו המבקש יכול לגייס את סכום הערובה בקלות.
22. לטענת המשיב, למבקש אין עניין בניהול התיק, והוא מותיר את התיק "חי" מטעמים אחרים, זרים להליך הדיוני ולבירור העניין. כן נטען, כי המבקש עושה שימוש לרעה בהליכי משפט. הוא עושה שימוש רב בבתי-המשפט, אך לא מפקיד ערבון, גם במחיר של זניחת ההליך. כתימוכין לטענתו מציין המשיב, בין היתר, את הדוגמה הבאה: ב- ת"א 1024/04 תבע המבקש את בנק לאומי ואחרים בסכום של 10,000,000 ש"ח. בית-המשפט המחוזי בנצרת חייבו בהפקדת ערובה בסך 300,000 ש"ח. המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על החלטה זו לבית-המשפט העליון, וזו נדחתה עקב אי-הפקדת ערבון. המבקש ביקש הארכת המועד להפקדת הערבון, אולם גם לאחר שניתנה לו הארכה המבוקשת, הוא נמנע מהפקדת ערבון. בעקבות דחיית בקשת רשות הערעור ולאחר שהמבקש לא הפקיד את הערובה, נדחתה ביום 16.11.2005 התובענה האמורה.
23. כן טוען המשיב, כי המבקש לא שילם הוצאות בסכומים נמוכים, בסך 1,000 ש"ח ו-5,000 ש"ח שנפסקו כנגדו בתיק העיקרי.
24. לטענת המשיב, אי-עמידה בצו של בית-המשפט אינה יכולה להיחשב כפגם טכני. כמו-כן, על-אף שבבקשה לביטול פסק-הדין טען המבקש כי מדובר בפגם טכני הניתן לריפוי, עדיין לא הפקיד את הערובה ולא הציע להפקידה, וכן לא שילם את ההוצאות הקודמות שנפסקו כנגדו בהליך. המשיב מוסיף וטוען, כי בטענת המבקש, לפיה הפגם ניתן ריפוי בדרך של הוצאות או בהפקדת ערובה, שני צווים אותם המבקש מקפיד להפר, יש מידה לא מבוטלת של עזות מצח.
25. המבקש לא סיפק "סיבה מספקת" לאי-הפקדת הערובה במועד, אלא טען, כי אין זו אשמתו שהוא פנה לבית-המשפט בבקשת הארכה ברגע האחרון, אלא זו אשמתם של צדדים שלישיים אשר לא העבירו לידיו כספים כמובטח. לטענת המשיב, מדובר בתירוץ ילדותי; בעל דין החרד לעניינו אינו משליך את האחריות על אחרים. אילו עניינה את המבקש התביעה, הוא היה "הופך עולמות" כדי להשיג את סכום הערובה במועד, או למצער, היה מגיש בקשה לארכה, תוך מתן נימוקים משכנעים לה, ובתצהיר, זמן מספיק מראש, שמא יזקק לה.
26. באשר לנימוק המשפטי של המבקש, לפיו בית-המשפט רשאי לבטל החלטתו ולהורות על הפקדת ערובה כתנאי להמשך ההליך השיפוטי נטען, כי תקנה 201 כלל אינה רלבנטית לענייננו, שכן כאן נדחתה התביעה מכוח תקנה 519(ב). גם במבחנים שמציג המבקש, לפי תקנה 201, הם סיבת המחדל וסיכויי התביעה, הוא לא עומד.
27. כן נטען, כי ההחלטה שלא לדחות את התביעה על-הסף אינה מלמדת על סיכויי תביעה טובים. בית-המשפט ציין בהחלטתו כי 'טענת התובע מעוררת תמיהה ומעלה שאלות, אלא שמקומן במסגרת בירור התביעה'. כן טוען המשיב, כי משמעותו של המונח "סיכויי התביעה" בבקשה לסילוק על-הסף שונה ממשמעותו בבקשה לביטול פסק-דין שניתן בשל אי-הפקדת ערובה. זאת, במיוחד מקום בו תצהירי עדות ראשית וראיות הצדדים היו מונחים כבר בפני בית-המשפט. עצם ההוראה להפקיד ערובה מלמדת שסיכויי התביעה אינם גבוהים.
28. לטענת המשיב, למבקש ניתנה הזדמנות להשיב לבקשת דחיית התביעה, והוא בחר שלא להשיב, ולשלוח את תגובתו רק לאחר מתן פסק-הדין, ביום 25.2.2009. טענת המבקש, כאילו הוגשה התגובה ביום 23.2.2009 אינה נכונה. הבקשה הוחתמה בחותמת "נתקבל" ביום 25.5.2009. לאישורי הפקס לא צירף המבקש דף מלווה או אישור טלפוני כי הפקס התקבל בפועל, כנדרש בדין. כמו-כן, בבקשה זו טען, כי קיבל חלק מהכספים המגיעים לו באיחור. אם אכן קיבל את הכספים עד ליום 25.2.2009, מדוע לא הפקיד הערובה?
29. טענת המבקש, לפיה הכספים שהיה אמור לקבל ולהפקיד כערובה התעכבו בשל המצב הכלכלי ובשל מבצע "עופרת יצוקה" אינה יותר מתירוץ עלוב. מצב כלכלי הוא עניין עובדתי שיש להוכיחו בתצהיר ובאסמכתאות. כמו-כן, מבצע "עופרת יצוקה" החל בערבו של יום 27.12.2008 והסתיים ביום 17.1.2009, כך שהיה למבקש כמעט חודש ימים מתום המבצע ועד ליום 15.2.2009, המועד האחרון להפקדת הערובה, על-מנת להפקידה.
30. המשיב מדגיש, כי בעת הדיון בבקשה לדחיית התביעה בשל אי-הפקדת ערובה לא ישקול בית-המשפט את זכות הגישה לערכאות, ולא את סיכויי התביעה. זאת, משום שכל השיקולים הללו כבר נשקלו עובר להחלטה על הפקדת ערובה. לפיכך, משלא הופקדה הערבות במועד, אין לו לבית-המשפט אלא לדחות את התביעה. בית-המשפט רשאי יהיה לבטל את הדחיה אם הראה המבקש-התובע כי היתה לו סיבה מספקת למחדלו.
דיון והכרעה
החיוב בהפקדת ערובה והחיוב בהוצאות במסגרת פסק-הדין
31. בקשת רשות הערעור נסובה בעיקרה על דחיית בקשת המבקש לביטול פסק-הדין, אשר דחה את תביעתו. אולם, במסגרת הבקשה מלין המבקש גם על חיובו בהוצאות בסך 100,000 ש"ח, במסגרת פסק-הדין שדחה את תביעתו, ואגב אורחא אף על עצם חיובו בהפקדת ערובה.
32. באשר לעצם החיוב בהפקדת ערובה ייאמר, כי אין באפשרותו של המערער להשיג עליו. ההחלטה בדבר הפקדת הערובה ניתנה ביום 14.12.2008, ומשלא הגיש המבקש בקשת רשות ערעור עליה, היא הפכה חלוטה. למעלה מן הצורך ייאמר, לעניין ההחלטה בדבר הפקדת ערובה: הוראה על הפקדת ערובה בערכאה הראשונה אינה נעשית כדבר שבשגרה, הן מתוך התחשבות בזכות הגישה לבית-המשפט והן על-מנת שלא לפגוע יתר על המידה בזכות הקניין של התובע. תקנה 519 לתקנות מהווה איזון בין הצורך להבטיח את הוצאותיו של הצד ה"נגרר" להליך משפטי, באופן הגורם לו לשאת בהוצאות שונות, ובין הרצון שלא להטיל מגבלות על המבקש לפנות לבית-המשפט כדי לממש את זכויותיו, שיש בהן כדי לסכל את יכולתו להיזקק להליך המשפטי. תקנה 519 לתקנות נועדה למנוע תביעות סרק ולהבטיח את תשלום הוצאות הנתבע, במיוחד כאשר נראה לבית-המשפט שסיכויי התובע להצליח בתביעה קלושים (השוו: ע"א 8440/03 בן ציון כהן נ' חיה לחוביץ, תק-על 2004(3) 353 (21.7.2004)). לאור התנהלותו של המבקש, אשר פורטה לעיל ותוזכר להלן, ולאור סיכויי התביעה, כפי שאלו הוערכו על-ידי בית-המשפט המחוזי, בדין חייב בית-המשפט את המבקש בהפקדת ערובה.
33. טענותיו של המבקש כנגד חיובו בהוצאות – דינן להידחות. הדרך להשיג על החיוב בהוצאות, שניתן במסגרת פסק-הדין, הינה ערעור בזכות. מבחינת לוח הזמנים, לאור תקנה 398א לתקנות, המועד לערער על ההחלטה בעניין ההוצאות טרם חלף במועד הגשת בקשת רשות הערעור. לפיכך, אילו סברתי כי יש ממש בטענות המבקש לגופן, בכל הנוגע לחיובו בהוצאות, ייתכן והייתי מעבירה את בקשת רשות הערעור למסלול של ערעור, מכוח תקנה 410 לתקנות (השוו: רע"א 3864/08 יצחק לוי נ' אלברט בן פורת (לא פורסם, 5.8.2008)). ברם, אין כל בסיס לטענותיו של המבקש; טיעונו של המבקש בעניין ההוצאות, המתפרש על פני שתי שורות בלבד, נטען כלאחר יד ואינו מנומק כלל. מדובר בתובענה שהוגשה בשנת 2003, ומתנהלת, נכון למועד מתן פסק-הדין, במשך כ-6 שנים. התביעה הוגשה על סך של כ-3,000,000 ש"ח. לאור הנתונים הללו, ונוכח העובדה כי המבקש לא נימק כלל מדוע, לשיטתו, דינו של החיוב להתבטל, לא מצאתי כל יסוד להתערבות בקביעת בית-המשפט המחוזי.
דחיית הבקשה לביטול פסק-הדין
34. תקנה 519 לתקנות קובעת:
'519. ערובה לתשלום הוצאות (483)
(א) בית-המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.
(ב) לא ניתנה ערובה תוך המועד שנקבע, תידחה התובענה, אלא-אם-כן הורשה התובע להפסיקה; נדחתה תובענה לפי תקנה זו, רשאי התובע לבקש ביטול הדחיה, ואם נוכח בית-המשפט או הרשם שסיבה מספקת מנעה את התובע מליתן את הערובה תוך המועד שנקבע, יבטל את הדחיה בתנאים שייראו לו, לרבות לעניין ערובה והוצאות.'
35. על-פי התקנה האמורה, משלא הומצאה הערובה שנקבעה עד למועד שנקבע ולא ניתנה ארכה להמצאתה, ומשלא הוגשה בקשה מטעם התובע להרשות לו להפסיק את התובענה, מחובתו של בית-המשפט לדחות את התביעה, ואין הדבר מסור לשיקול-דעתו (ראו גם: ע"א 2877/92 סאלח עבד אל לטיף נ' מורשת בנימין למסחר ולבניה (קרני שומרון) בע"מ, פ"ד מז(3) 846). על-כן, משלא הפקיד התובע את הערובה עד למועד שנקבע, 15.2.2009, בדין נדחתה תביעתו.
36. לאחר מתן החלטה על דחיית התביעה, באפשרותו של התובע לבקש את ביטולה. ביטול כזה יעשה רק אם יצביע התובע על סיבה מספקת, אשר מנעה ממנו ליתן הערובה. במקרה דנן, המבקש תולה את מחדלו באי-קבלת כספים מצדדים שלישיים בשל המצב הכלכלי אליו נקלעו, ובשל מבצע "עופרת יצוקה". טענות אלו של המבקש נטענות כלאחר יד, ללא פירוט בסיסי, ואינן מעוררות אמון. יצויין, כי בית-המשפט המחוזי כבר עמד בהחלטתו על כך שטענות אלו נטענו בעלמא. יש להניח, כי אילו היה למבקש הסבר מפורט אשר בכוחו לבסס את טענותיו, הוא לא היה נמנע מלהביאו בפניי. מכל מקום, המבקש לא טען מפורשות, כי אין באפשרותו, מבחינה כלכלית, להפקיד הערובה ללא אותם תשלומים מצדדים שלישיים, וממילא לא הוכיח זאת.
37. יתירה מזאת; למבקש ניתנה, בפועל, הארכת המועד אותה ביקש לשם הפקדת הערובה, כמעט במלואה. שכן, המועד האחרון שנקבע להפקדת הערובה חל ביום 15.2.2009, אך פסק-הדין הדוחה את התביעה ניתן רק ביום 24.9.2009. הנה כי כן, על-אף שעמדו לרשותו תשעה מתוך עשרת הימים שביקש לשם הפקדת הערובה, המבקש נמנע מלהפקידה.
38. גם בהליך שבפניי לא עתר המבקש למתן רשות לתקן את מחדלו, על דרך של הפקדת ערובה באופן מיידי, אלא ביקש, באופן לקוני, ארכה להפקדת הערובה. יודגש: במועד הגשת בקשת רשות הערעור חלפו למעלה משלושה חודשים מן המועד האחרון להפקדת הערובה, ועדיין, המבקש לא הראה נכונות ממשית להפקידה. חלף זאת, עותר המבקש למתן ארכה נוספת, והפעם מבלי ליתן הסבר כלשהו לארכה המבוקשת. התנהלות זו של המשיב אינה משתמעת לשתי פנים, ומעידה כי כל מטרתו הינה להתחמק מתשלום הערובה.
39. זאת ועוד; מיום 14.2.2008, עת הורה בית-המשפט המחוזי על הפקדת ערובה בסך 40,000 ש"ח, נמנע המבקש מהפקדת הערובה, באמתלות שונות, לפיהן הסכום הדרוש אינו בידו. אולם, משכלו כל הקיצין, לאחר שנדחתה בקשתו לביטול פסק-הדין הדוחה את תביעתו, "מצא" המבקש סכום של 30,000 ש"ח להפקיד כערבון בהליך שבפניי, והדבר מדבר בעד עצמו.
40. לסיום אתייחס לטענת המבקש, לפיה החלטתו של בית-המשפט המחוזי פוגעת באופן בלתי-מידתי בזכותו לגישה לערכאות: אמנם, זכות הגישה לערכאות הינה זכות חשובה עד מאוד, אך היא איננה בלתי-מוגבלת. מול זכות הגישה לערכאות עומדת זכותו של הצד שכנגד לסיים את הדיון (השוו: בש"א 10730/05 במסגרת רע"א 4133/05 יחזקאל נחמיה נ' "אתרים בחוף ת"א, חברה לפיתוח אתרי תיירות" בע"מ, תק-על 2007(2) 978 (3.5.2007). להלן: עניין נחמיה). אמנם, באחד ההליכים שהתנהלו בין הצדדים לעניין נחמיה קיבל בית-משפט זה (השופטת ד' דורנר) בקשת רשות ערעור שהוגשה כנגד דחיית ערעור עקב אי-הפקדת ערבון, אולם מצב העניינים שם היה שונה מזה שבפניי עתה: המבקשים שם הפקידו לבסוף את הערבון, באיחור של מספר ימים, כך שבתאריך שנקבע לדיון בקדם הערעור היה הערבון מצוי בקופת בית-המשפט, ובכך הובטחו הוצאות המשיבה. כאמור, אין זה המצב במקרה דנן; המבקש לא הפקיד ערובה כלל, לא במועדה ולא משחלף המועד, ואף בהליך שבפניי שב ועתר למתן ארכה לשם הפקדת הערובה. עם כל חשיבותה של זכות הגישה לערכאות, בנסיבות העניין שבפנינו, נסיבות עליהן עמדתי בהרחבה, גוברת זכותו של הצד שכנגד.
41. במצב דברים זה, בדין דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת המבקש לביטול פסק-הדין הדוחה את התובענה. למבקש לא נותר אלא להלין על עצמו.
סוף דבר
42. לאור האמור לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית. המבקש ישא בשכר-טרחת עורך-דין המשיבה בסך 30,000 ש"ח."

9. סיכויי תביעה קלושים עד מאוד

ב- ת"א (שלום-נצ') 07-7616[127] נפסק מפי כב' השופט אברהים בולוס:

"החלטה
המבקש עתר בבקשה לחיוב המשיב בהפקדת ערובה.
רקע כללי וטענות הצדדים
1. המשיב הגיש נגד המבקש תביעה כספית על סך של 147,000 ש"ח. בתביעתו המשיב טען כי הזמין מאת המבקש מערכת טלוויזיה במעגל סגור עם כל הציוד הנלווה (להלן: המערכת), לאחר תשלום התמורה המערכת הותקנה בעסקו של המשיב.
2. המשיב מוסיף וטוען כי ביום 1.3.07 הוא הותקף במתחם העסק, אולם כשבקש המשיב להסתייע במערכת לצורך התלונה שהוגשה למשטרת ישראל, הסתבר כי האירוע לא צולם מפאת העובדה שהמערכת אינה תקינה.
3. המשיב פנה למבקש ששלח מספר טכנאים לתיקון התקלה, ואף הגיע בעצמו בחן את מערכת ומשלא עלה בידיו לתקנה החליט לפרקה תוך הבטחה שבהקדם המערכת, כשהיא תקינה, תוחזר או תוחלף במערכת אחרת.
4. הזמן נקף והמבקש, כך נטען, לא קיים את הבטחתו, כך שעסקו של המשיב נותר ללא אותה מערכת.
5. המשיב הוסיף וטען בבקשתו, כי ביום 15.7.07 ארע שוד בעסקו. בעקבות שוד זה נגרמו נזקים של ממש, ברם המבטחת דחתה את תביעתו. המשיב מדגיש בתביעתו שלו השוד תועד, המבטחת היתה משתכנעת ומשלמת את הפיצוי המגיע למשיב אותו כמת בסך של 87,000 ש"ח.
6. המשיב גם תיאר בתביעתו אירועים נוספים של תקיפה שהתרחשו בעסקו בשלב לאחר פירוקה של המערכת, והוא מוסיף שלו המערכת הוחזרה כמובטח היה ביכולתו לתבוע את התוקפים ולזכות בפיצוי בסך של כ 50,000 ש"ח.
7. לשם תמיכה בטענותיו אלו המשיב צרף את מכתב הדחיה של המבטחת, אך לא ראה לצרף כל מסמך אחר כגון חוות-דעת שמאית שתתמוך בהערכתו לנזקים הנטענים.
8. המבקש, כאמור, עתר בבקשה לחיובו של המשיב בהפקדת ערובה, ובבקשתו הוא טען כי המשיב לא פרע עד כה את ההוצאות שנפסקו לחובתו בהליך זה. המבקש הגיש השלמה לטיעוניו אליה צרף אישור המפרט את תיקי ההוצל"פ המתנהלים נגד המשיב, ולפיו המשיב חייב סך העולה על 5 מיליון ש"ח. נוסף לכך, הוא הגיש אישור שעל פיו מתנהלים כנגד המשיב לא פחות מאשר 15 תיקים אזרחיים שבהם נתבע המשיב בסכומי כסף שונים. נוכח מצבו הכלכלי הקשה של המשיב וכן סיכויי תביעתו הקלושים, סבור המבקש כי יהיה נכון בנסיבות לחייבו בהפקדת ערובה ראויה שתבטיח את הוצאותיו למקרה והתביעה נגדו תידחה.
9. לעומת זאת, המשיב דוגל בגישה אחרת ולשיטתו סיכויי התביעה טובים ואף מעבר לכך. לכל הפחות, כך סבור המשיב, הוא זכאי להחזר הכספים ששלם בגין המערכת וגם לפיצוי בגין עגמת הנפש שנגרמה לו בשל התנהלות המבקש.
דיון וכרעה
1. הסמכות שניתנה לבית-המשפט להורות על הפקדת ערובה קיבלה ביטוי בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי. יישומה של תקנה זו מערב מספר שיקולים נוגדים המתחרים ביניהם על הבכורה.
2. השיקול הראשון הינו זכותו של בעל דין לגשת לערכאות, שלא אחת נקבע כי הינה זכות בעלת אופי חוקתי, כב' השופטת פרוקצ'יה, סכמה והדגישה את חשיבותו של שיקול זה, וזאת ב- רע"א 3601/04 לין ונצון נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4) 877, בקובעה:
'זכותו של אדם למצות את יומו בערכאות המשפט הוכרה כזכות בעלת אופי חוקתי (ע"א 3833/93 ד"ר יוסי לוין נ' אילנה לוין ואח', פ"ד מח(2) 862; רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) נ' נילי מפעלי מתכת, פ"ד מד(1) 647; ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא(3) 577). מימוש זכות הגישה לערכאות הוא פעמים רבות תנאי ליכולת אכיפתן של זכויות יסוד אחרות (רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איבראהים ואח', פ"ד נח(5) 865). זכות הגישה לערכאות עומדת, כמובן, לכל אדם, בלא קשר ליכולתו הכלכלית, ונתונה גם למעוטי היכולת, אשר אין ברשותם אמצעים כלכליים למימון הוצאות ההתדיינות המשפטית (רע"א 2808/00 שופר סל בע"מ נ' אורי ניב ואח', פ"ד נד(2) 845; עניין אויקל, לעיל). בהפעלת שיקול-הדעת בעניין הפקדת ערובה להוצאות משפט יש לתת משקל ממשי לזכות החוקתית של פניה לערכאות (ש' לוין תורת הפרוצידורה האזרחית (תשנ"ט).'
3. מנגד אין להתעלם מהאינטרס הציבורי המיועד להבטיח זכותו של בעל דין – שנגרר להתדיינות משפטית הכרוכה, בלא מעט השקעה של זמן ומשאבים – לגבות ולממש את הוצאותיו מהיריב, למקרה ויזכה בהליך ויפסקו לטובתו הוצאות. אינטרס זה בפני עצמו, בעל משקל ממעלה ראשונה והוא טומן בחובו הגנה לזוכה בדין, מפני הימצאות בפני שוקת שבורה וחוסר יכולת לגבות את הוצאותיו בשל חסרון כיס של הצד שכנגד (ראה: ע"א 2877/92 סאלח עבד אלאטיף נ' מורשת בנימין למסחר, פ"ד מז(3) 846; רע"א 8010/01 יעקב מימון נ' גונר אלדן, תק-על 2002(2) 1128.
4. יחד עם זאת, אין לחייב בעל דין להפקיד ערובה בשל עוניו בלבד, אלא תוך שילוב נתון זה עם השיקולים שציינתי לעיל, כן עם סיכוייו הקלושים של ההליך המשפטי בו פתח (ראה: בר"ע 1793/07 י.ב.ג ל ניהול נ' בכר).
5. את האיזון הראוי יעשה בית-המשפט כשהוא מגלם את כלל השיקולים יחד עם נסיבותיו הספציפיות של המקרה המובא בפניו. שיקול-דעת זה הינו רחב ביותר, ועל בית-המשפט בהפעילו לשוות לנגד עיניו את המטרה העומדת מאחורי התקנה להבטחת הוצאות המבקש, סיכויי התביעה ומניעת תביעת סרק תוך הפעלת שיקול-דעת זה במתינות ושאיפה לפגיעה מינימאלית בזכות הגישה לערכאות (ראה: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים אבראהים, פ"ד נח(5) 865, רע"א 6066/00 עדילי נ' חב' סלקום ישראל בע"מ, תק-על 2001(2) 154).
6. בחזרה לענייננו, נראה על פני הדברים כי סיכויי התביעה להתקבל אינם מזהירים במיוחד ואף נראים, לכאורה, כקלושים עד מאוד. ודוק, המשיב עותר לקבלת מלוא נזקיו לא מהמזיקים הישירים אלא דווקא בחר להגיש תביעתו נגד המבקש מהטעם שאותן תביעות, שלא הוגשו על ידו, לעניות דעתו סוכלו אך מפאת העובדה שהמערכת לא תיעדה אותו שוד נטען גם לא את התקיפות שהמשיב חווה, כנטען, בעסקו. חשוב לחדד, המשיב אינו טוען שלו המערכת הותקנה ופעלה כמצופה הנזקים היו נמנעים, אלא הוא דבק בטענה שזכות התביעה נגד אחרים ירדה לטמיון הואיל והאירועים הנטענים לא הונצחו. אלא מאי, המשיב מתעלם מהמשוכה המוצבת בדרכו שעליו תחילה לצלוח עוד בטרם יוכל להפנות את חיציו ישירות כלפי המשיב. על המשיב הנטל להוכיח כדרישת סף כי תביעותיו בגין אותם אירועים הוגשו בפועל וכי השתדל להוכיח טענותיו, ברם אלה נפלו בזו אחר זו אך מפאת מחדל המבקש או למצער בעיקר בשל אותו מחדל נטען. המשיב אינו יכול לייחס את מלוא נזקיו למבקש, כל עוד לא מיצה את זכות התביעה כנגד המזיקים הישירים ולא צלח בהרמת הנטל המוטל עליו עקב אותו מחדל נטען.
7. ועוד, מעיון במכתב הדחיה של המבטחת מסתבר שסיבת הדחיה אינה נעוצה בהכחשת האירוע הנטען אותו מגדיר המשיב כשוד, אלא דווקא משום שהמבטחת סבורה שנטילת אותו רכוש נעשתה על-ידי שותפו של המשיב לעסק ששהה בעסק באופן חוקי. מכאן, ועל סמך טענה זו תביעתו של המשיב נדחתה ולא משום שהמשיב נכשל בהוכחת האירוע, שמסתבר שאין לגביו חולקים.
8. המשיב, כאמור, משליך את יהבו על הטענה שלכל הפחות הוא זכאי להחזר התמורה ששולמה על ידו למבקש וגם לעוגמת נפש. ברם, מעיון בכתב התביעה ניתן להיווכח כי המשיב לא תבע השבה מאת המבקש, ואילו באשר לדרישה לפיצוי בגין עגמת נפש הרי דרישה זו לא קיימת בזכות עצמה אלא מושתת כולה על העילות שצמחו עקב אותן תביעות שסוכלו, כך שבאם עילות אלו רופפות כפי שציינתי מקודם, ממילא גם הסעד לפיצוי בגין ראש הנזק של עגמת נפש אין לו, לכאורה, על מה לסמוך.
9. מקודם בחנתי את סיכויי התביעה, בצד היבט זה נכון גם להתחשב במצבו הכלכלי של המשיב כאשר בין שני השיקולים, כפי שנקבע בפסיקה, קיימים קשרי הזנה הדדים. הווי אומר, ככל שעוצמת סיכויי התביעה נמוכה יותר נכון יהיה לדקדק עם המשיב בנוגע למצבו הכלכלי ויכולתו לפרוע את ההוצאות למקרה והתביעה נגדו תידחה.
10. במקרה בו עסקינן ולנוכח המסמכים שהוגשו ברור כי המשיב שקוע בחובות עותק, זו היא ראיה חותכת בנסיבות, אותה המשיב לא טרח להפריך גם לא ראה להתמודד עם טענה זו.
11. אי-לכך, דעתי שהמבקש שכנע כי בקשתו בעובדות ובדין יסודה, וכי יהיה נכון בנסיבות לחייב את המשיב בהפקדת ערובה.
12. בהתחשב בכל האמור לעיל ובהוצאותיו של המבקש לרבות אלו הצפויות מהמשך ניהולו של הליך, ולאחר שנזהרתי שלא להטיל ערובה הגבוהה במיוחד שבפני עצמה עלולה לחסום את דרכו של המשיב מפאת עוניו, אני מחייב את המשיב להפקיד בקופת בית-המשפט ערובה על סך של 8,000 ש"ח במזון או בערבות בנקאית תוך 30 יום מהיום. היה והמשיב לא יפקיד ערובה זו תוך 30 ימים מהיום אשקול דחיית תביעתו.
13. אני גם מחייב את המשיב בתשלום הוצאות המבקש בגין בקשה זו בסך של 1,000 ש"ח."

10. חיוב בהפקדת ערובה להוצאות לא בא להעניש מאן דהוא, ולא חלילה להערים קשיים בדרכו. התקנה היא תקנה אינסטרומנטאלית, ותכליתה ברורה. היא באה אך ורק כדי לוודא את שמירת זכויותיו של הנתבע, ולהבטיח כי לא ייפגע

ב- ת"א (שלום-יר') 1289/09[128] נפסק מפי כב' השופטת יעל ייטב:

"החלטה
1. בפני בקשתה של הנתבעת 3 להורות על הפקדת ערובה לתשלום הוצאותיה, כאמור בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי).
2. עילתה של התביעה שבפני הינה תאונת דרכים שאירעה לתובע ביום 20.3.07.
בכתב התביעה שהוגש בתיק זה, טען התובע, שהינו יליד 8.9.92, תושב בית סירא באיזור הרשות הפלסטינית, שביום התאונה, את רכב על אופניים בבית סירא, נפגע על-ידי רכב הנהוג על-ידי נתבע 1. נטען שהתובע הועף מאופניו והובהל במצב קשה ומחוסר הכרה באמבולנס לבית חולים ברמאללה, ובעקבות החבלה הרב מערכתית ממנה בסל הוחלט להעבירו לבית החולים מוקאסד בירושלים.
3. הנתבעת כפרה בחבותה וטענה שיש לדחות את התביעה על-הסף, בין היתר בשל אי-תחולתו של חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בבקשה טענה הנתבעת שהטלת ערובה במקרה של תובע תושב חוץ, נועדה לאזן בין זכותו של התובע להביא תובענתו בפני בית-המשפט, לבין זכות הנתבעים להיפרע בגין הוצאות שהוציאו במהלך ניהול תביעה שנדחתה.
4. הפסיקה בעניין חיובו של תובע בהפקדת ערובה עניפה, ואינני רואה מקום לחזור עליה באריכות.
5. כפי שנפסק לא אחת, החלטה על הפקדת ערובה מחייבת עריכת איזון נאות בין זכות הגישה לערכאות, לבין זכותם הקניינית של הנתבעים, להעמיד לרשותם אמצעים לגבות הוצאות שייפסקו לטובתם אם יזכו במשפט.
6. וכפי שפירט כב' השופט נ' סולברג בפסק-הדין שניתן לאחרונה ב- בש"א (י-ם) 2572/08 טארק מחמוד עבאס נ' רשות השידור, תק-מח 2008(2) 12968 (מיום 30.6.08):
'חיוב בהפקדת ערובה להוצאות לא בא להעניש מאן דהוא, ולא חלילה להערים קשיים בדרכו. התקנה היא תקנה אינסטרומנטאלית, ותכליתה ברורה. היא באה אך ורק כדי לוודא את שמירת זכויותיו של הנתבע, ולהבטיח כי לא ייפגע. הבחינה האם תובע הוא 'תושב חוץ' או 'תושב פנים', לעניין יישומה של תקנה 519, לא צריכה איפוא להיות בחינה מהותית, אשר תביא בחשבון את האפשרויות שעומדות בפניו של התובע, ומהן הערכאות שאליהן הוא רשאי לפנות. הבחינה צריכה להתמקד בשאלת היכולת להיפרע ממנו הוצאות ולאכוף כלפיו החלטות של בתי-משפט בישראל בלבד. אם תושב ישראל הוא, חזקה כי ניתן יהיה להיפרע ממנו באמצעות מערכת ההוצאה לפועל, אם לא באופן ישיר אזי בדרך של הטלת עיקול על חשבונותיו או נכסיו. אם תושב חוץ הוא, ונכסים בישראל אין לו, ייקשה מאוד על הנתבע להיפרע, אף אם ישנה מערכת אפקטיבית של הוצאה לפועל במקום מושבו. נכון יהיה אז לשקול בחיוב הטלת ערובה לתשלום ההוצאות. על אחת כמה וכמה אם אין במקום מושבו של התובע מערכת אפקטיבית של הוצאה לפועל, כזו שתכבד צווים של בתי-המשפט בישראל ותאכפם. או אז אין בידי הנתבע כל דרך להיפרע הוצאותיו, אם לא ישלם התובע מרצונו הטוב. לפיכך, ההצדקה לחייב במתן ערובה לתשלום ההוצאות תגבר.
5. יש ליתן את הדעת על כך שהגשת תביעה גוררת באופן מיידי הוצאות אצל הנתבע, בלי קשר לסיכויי הגנתו. תובע שאין אפשרות לאכוף עליו תשלום הוצאות, איננו נמצא במצב של שוויון עם הנתבע. אין הוא נוטל על עצמו כל סיכון כספי בהגשת תביעה, אף אם תהא זו תביעת סרק. הנתבע יחוייב, כאמור, להוציא הוצאות רבות לצורכי הגנתו. אם תצליח התביעה – מה טוב לו לתובע, שיוכל לגבות את אשר ייפסק לטובתו. ואם לא תצלח – יישב הלה בארץ מגוריו נקי מכל נזק. לפיכך, את החובה לוודא כי הנתבע לא ייצא נפגע בכיסו אם לא יימצא חייב, יש להטיל על כתפי התובע.'
7. בעניינו מדובר כאמור בתובע תושב בית סירא ברשות הפלסטינית. על-פי הפסיקה מדובר בתושב חוץ, אשר מתקיים בו החריג שהוכר בפסיקה לגבי חיובו במתן ערובה.
8. התובע לא הצביע על נכסים כלשהם המצויים בארץ אשר מהם ניתן להיפרע, ככל שהתביעה תדחה, וככל שייפסקו הוצאות לטובת הנתבעת.
9. בשים-לב לאיזון הראוי, וכן להלכות בתי-המשפט בנושא זה, אני מורה שהתובע יפקיד בקופת בית-המשפט, ערובה להבטחת הוצאות הנתבעת, במזומן או בערבות בנקאית צמודת מדד, שאינה מוגבלת בזמן, בסכום של 7,500 ש"ח.
10. הערובה תופקד לא יאוחר מיום 1.12.09. ככל שהערובה לא תופקד במועד, ולא תינתן ארכה להגשתה, תדחה התביעה, בהתאם להוראות תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי."



[119] ת"א (מחוזי-מר') 08-07-4820 בנק הפועלים בע"מ נ' יוסף תורכיה, תק-מח 2009(4) 4511 (2009).
[120] ת"א (שלום-ת"א) 08-51372 עורך-הדין רות אלדן-אורנשטיין נ' עו"ד אברהם גן צבי, תק-של 2009(4) 9451, 9458 (2009).
[121] ת"א (שלום-ת"א) 06-65374 בילום נכסים בע"מ נ' Brooks Brothers L.T.D, תק-של 2009(4) 8249, 8251 (2009).
[122] ת"א (שלום-ת"א) 08-24002 עיזבון המנוח סטפן בארט ז"ל נ' ירדנה נבנה ארצנו, תק-של 2009(4) 9191, 9193 (2009).
[123] בש"א (שלום-ר"ל) 2410/09 נוריאלי יעקב נ' MARTISULI INVEST AND TRADE INC, תק-של 2009(4) 6148 (2009).
[124] בש"א (מחוזי-יר') 8997/09 מנהל כלא מעשיהו נ' ג'מיל מסאלמה, תק-מח 2009(4) 1865, 1867 (2009).
[125] בש"א (מחוזי-ת"א) 11912/09 פקיד שומה רחובות נ' ס.י.ל מזון בע"מ, תק-מח 2009(4) 1442, 1443 (2009).
[126] רע"א 4265/09 יעקב אללוף נ' אבי הורביץ, תק-על 2009(4) 1402 (2009).
[127] ת"א (שלום-נצ') 07-7616 נלסון הולנדר נ' אליעזר אוחיון, תק-של 2009(4) 3161 (2009).
[128] ת"א (שלום-יר') 1289/09 סונבאטי מוחמד נ' מוסא עומר, תק-של 2009(4) 2536, 2537 (2009).