עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)
הפרקים שבספר:
- מבוא - תולדות
- הבסיס להתפתחות ההלכה הפסיקתית - פרשת דבש
- יישום תנאי סעיף 80 לחוק העונשין - כללי
- הגישות השונות בסוגיית יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין
- התערבות בית-משפט של ערעור
- טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין שהועלתה מיוזמתו של בית-המשפט
- מהו המותב היושב בדין בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין?
- תביעת הפיצוי מן המדינה בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות - מבוא
- מעמדם של ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, לרבות קביעות בהליך לפסיקת הוצאות הגנה על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, בתביעת רשלנות אזרחית
- שיקולי מדיניות בהפעלת סעיף 80(א) לחוק העונשין בהקרנתם על עוולת הרשלנות המיוחסת לרשות הציבורית
- היחס בין בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לבין בקשה לפי עילת הרשלנות
- פטור מאגרה בתביעת רשלנות
- השפעת טיב הזיכוי על פסיקת הפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין
- היקף הפיצוי בגין המעצר והוצאות ההגנה כאשר יש זיכוי מחמת הספק
- שיקול השמירה על זכות השתיקה במתן הפיצוי
- זיכוי מחמת הספק - הלכות שונות
- קובלנה פרטית - עקרונות הפיצוי - מבוא
- גובה ההוצאות
- עבירות תעבורה
- ההבדלים בין סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת) לבין סעיף 80 לחוק העונשין
- פיצויים בגין מעצר מינהלי
- הלכות בתי-המשפט
הבסיס להתפתחות ההלכה הפסיקתית - פרשת דבש
1. כלליפרשת דבש {ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002)} מהווה אבן יסוד לבחינת חבות המדינה בפיצויים לנאשם שזוכה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין.
ההלכות שנקבעו בפרשה זו מהוות את הבסיס לפסיקת בית-המשפט באשר מלוות ומאירות כמעט כולן או בחלקן את התפתחות פסיקה זו על גישותיה השונות.
למעשה, פסק-הדין הוא המכונן אשר כינס תחת כנפיו את מרבית ההלכות שנפסקו בנושא זה.
גם אם מוצאים אנו שינויים בגישת בתי-המשפט הרי הלכת דבש לא נס ליחה והיא משמשת נדבך בסיסי חשוב כמעט בכל פסיקה כלשהי של בתי-המשפט לערכאותיהם השונות.
2. פרשת דבש - עובדות המקרה
ראמי דבש {המערער} הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים באשמת אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(1) ובסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין.
עם הגשת כתב האישום, הורה בית-המשפט על מעצרו של המערער עד תום ההליכים, אך לאחר כחמישה שבועות, ובעקבות ראיות נוספות שנאספו אל תיק המשטרה, החליט בית-המשפט על שחרורו של המערער ממעצר בתנאי "מעצר בית".
לאחר סיום פרשת התביעה ופרשת ההגנה הודיעה המדינה לבית-המשפט כי החליטה לחזור בה מכתב האישום.
לאור בקשת המדינה, החליט בית-המשפט לזכות את המערער בדינו.
לאחר זיכויו כך בדין ביקש המערער לחייב את המדינה ואת המתלוננת בפיצויים בגין מעצרו ובתשלום הוצאות הגנתו. בית-המשפט המחוזי סירב לבקשה זו ועל החלטה זו הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
במקרה הנדון, לאחר בחינת האירועים והתנאים האמורים, החליט הרכב בית-המשפט, בראשות כב' הנשיא ברק, לחייב את המדינה בתשלום הוצאות הגנתו של המערער וכן בתשלום פיצויים בגין מעצרו.
בפסק-הדין נקבע כי המדינה תשלם סך העולה כדי 25% מן הפיצויים ומהוצאות ההגנה המירביים, הכל כאמור בתוספת לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982.
כאמור, בפרשת דבש הותוו תנאים לבדיקת התקיימות סעיף 80 לחוק העונשין.
בית-המשפט העליון, בבואו לבדוק האם המערער, אשר זוכה בדין, זכאי לפיצויים מהמדינה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התווה כללים מנחים לפרשנות הסעיף האמור.
כך, נקבע כי על-מנת לפסוק לנאשם הוצאות הגנתו או פיצוי בשל מעצרו או מאסרו, בשל האשמה שממנה זוכה או בשל האישום שבוטל, יש להוכיח שני תנאים מצטברים:
האחד, זיכוי או ביטול כתב אישום.
זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם, פורמאלי והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. כלומר, על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות כדי להגיע למסקנה אם היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי.
אותו דין יחול במקרה שבו בוטל אישום כהוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי. כלומר במקום שבו ביטל בית-משפט כתב אישום בהסכמת התובע והנאשם אף לאחר תשובת הנאשם לכתב האישום.
השני, לא היה יסוד לאשמה או נסיבות אחרות שמצדיקות.
"לא היה יסוד לאשמה" הוא מצב בו המעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום בו אין תשתית ראיות ראויה. הבחינה היא אובייקטיבית.
כלומר, יש לבחון את השאלה האם חומר החקירה היה מעלה אצל תובע סביר ציפיה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה.
זאת ועוד. כאשר התביעה לא הייתה יכולה מלכתחילה להוכיח בוודאות סבירה פרטים מרכזיים באישום, גם ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה בדין.
כלומר, יש לערוך את מבחן הסבירות ולבחון לאחר מעשה אם הזיכוי היה צפוי מראש.
יודגש, כי במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, לא נאמר שלא היה יסוד להאשמה גם אם נאשם יזוכה בסופו-של-יום.
באשר לנסיבות אחרות המצדיקות זאת - עילה זו היא קשה יותר לפיצוח. הקושי טמון בעובדה כי עילה זו היא ללא גבולות וסייגים, היא שואבת כוח ממעיין הצדק.
מושג מפתח לענייננו הוא מושג העוול, זאת לאור העובדה כי הוצאות ניתן להטיל רק בתור פיצוי על הוצאות ההגנה או על מעצר או מאסר שהיה בו משום עוול לנאשם {ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, פ"ד לג(1), 297 (1979)}.
כאמור, הביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" הוא ביטוי עמום ונקבע כי ראוי שהוא יישאר עמום. הכוח ניתן לבית-המשפט אשר, עליו להפעיל שיקול-דעתו ולהכריע.
שיקול-הדעת של בית-המשפט פורש עצמו על פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא הפיצוי והשיפוי.