פיצויים בגין מעצר מינהלי

1. כללי
פרק זה ידון בשאלה האם סעיף 80 לחוק העונשין, המעניק לבית-המשפט סמכות שבשיקול-דעת לפסוק הוצאות הגנה ופיצויים לזכותו של נאשם אשר בוטלו נגדו האישומים או שזוכה בדינו, מאפשר גם פיצוי בגין מעצר או צו פיקוח מינהלי?

2. הגישה הדווקנית - לפי לשון החוק
על פניו עצם הקביעה כי סעיף 80 לחוק העונשין יכול לשמש אכסניה לפיצוי על מעצר מינהלי, מעוררת קשיים {ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' נעם פדרמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כאשר בוחנים את סעיף 80 לחוק העונשין כמכלול על-פי לשונו בלבד, ניתן להגיע למסקנה כי ה"עוגנים" שבו לקוחים מההליך הפלילי המתנהל בין כתליו של בית-המשפט: משפט, יסוד להאשמה, הוצאות הגנה, האשמה ממנה זוכה וכיוצא באלה. זאת כאמור, מבלי להתייחס למהות ההסדרים הפרטניים שבו {ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' נעם פדרמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

אין בלשון סעיף 80 לחוק העונשין כל אסמכתא לכך שהוא התכוון לספח לעצמו תחומים או אירועים נוספים שהתרחשותם אינה חלק מההליך הפלילי ה"ממוסד" שהסתיים בדרך שאין עמה הרשעה, לפי כל אחת מהאופציות המנויות בו.

תמיכה במסקנה כי הסעיף הנ"ל לא התכוון להרחיב עצמו ולפרוש את חסותו גם על הליכים אחרים שלא הוזכרו בו במפורש ניתן למצוא בקיומו של הסעיף המקביל לו, סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"}.

סעיף 38 לחוק המעצרים עניינו בשיפוי ופיצוי של מי שנעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום.

כך שאם ניתן למתוח את גבולותיו של סעיף 80 לחוק העונשין כך שיכנוס תחת כנפיו גם פיצוי בגין מעצר מינהלי, על אחת כמה וכמה מעצר שהוא חלק אינטגרלי מההליך הפלילי.

לא כך סבר המחוקק כאשר הסדיר בנפרד את סוגיית הפיצוי בגין מעצר לצורכי חקירה.

בדברי ההסבר להצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 13), התשמ"א-1981, ה"ח 172 אשר עסקה בחקיקתו של סעיף 29א לחוק סדר הדין הפלילי, התשכ"ה-1965, ס"ח 161 {כיום סעיף 38 לחוק המעצרים} יש התייחסות לסעיף 80 לחוק העונשין.

כך, נאמר בדברי ההסבר כי סעיף 80 לחוק העונשין עוסק במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום.
כלומר, לא כל מעצר שנסתיים ללא כתב אישום מצדיק תשלום פיצוי.

לעיתים המעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי.

הוצע בדברי ההסבר לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כששיקול-הדעת לעניין הזכאות מוטל על בית-המשפט.

לאור האמור, ניתן לראות כי מכוחו של סעיף 80 לחוק העונשין לא ניתן לפצות מי שטרם הוגש נגדו כתב אישום.

כלומר, במקרים שההליכים נסתיימו במעצר בלבד ללא הגשת כתב אישום, יש לפנות לסעיף 38 לחוק המעצרים.

בנוסף לאמור, ההוראות הקבועות בחוק סמכויות שעת חירום (מעצרים), התשל"ט-1979, ס"ח 76, הן הוראות "מיוחדות" הקובעות הסדר ממצה והוראות חוק המעצרים לא חלות על מעצר מינהלי {יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים - הליכים שלפני משפט (מהדורה מעודכנת, 2003), 358}.

חריגותו של הכלי המינהלי של מעצר היא שמוציאה אותו מתחולתו של חוק המעצרים, ומאיינת גם את האפשרות להחיל עליו את סעיף 38 לחוק המעצרים.

לשון החוק במקרה זה כל כך ברורה ודווקנית, עד שדומה כי ניתן היה לסיים את הדיון בנקודה זו תוך קביעה חד-משמעית ונחרצת, לפיה לא ניתן לפצות בגין מעצר מינהלי בעזרתו של סעיף 80 לחוק העונשין.

3. הגישה המרחיבה - תכלית החוק
בחלק זה נבחן את תכלית הסעיף, הערך המוגן שבו וההסדרים הפרטניים שהוא קובע.

במשפט הישראלי מקובל שמילות החוק אינן מבצרים ויש לתת לדיבור שבחוק אותו מובן אשר מגשים את תכליתו {ע"פ 787/79 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(4), 421, 427 (1980); ע"פ 163/82 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1), 622, 645 (1983); ע"פ 6696/96 כהנא נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(1), 535, 549 (1998); ע"פ 2831/95 אלבה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 221, 310 (1996); אהרון ברק "על פרשנותה של הוראה פלילית" מחקרי משפט יז 347, 348 (תשס"ב); אהרון ברק פרשנות תכליתית במשפט, כרך שני 427-397 (2003)}.

בבסיסו של סעיף 80 לחוק העונשין עומדת ההכרה במשמעות הקשה, הפוגענית ובמקרים מסויימים ההרסנית, שיכולה להיות לקיומו של הליך פלילי על מי שנחשף לו.

זאת לאור העובדה שחייו של האדם משתנים לאחר שמתנהל נגדו הליך פלילי, ולעיתים לא יחזרו להיות כשהיו גם לאחר זיכויו בדין.

במהלך ההליך הנאשם חשוף לאמצעי דיון שונים אשר יש בהם כדי לפגוע בזכויות היסוד שלו.
המעצר או המאסר, לא רק פוגעים במאזן הכספי של אדם, אלא יש בהם להביא גם להשפלה ולביזוי {ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002)}.

המשמעות ההרסנית כמפורט לעיל מהווה את צידה האחד של המטבע כאשר מצידה השני מצוי אינטרס הציבור המתמקד ביכולת להעמיד עבריינים לדין ולהגן על שלטון החוק.

כמו בנושאים רבים אחרים, הפתרון המצוי בסעיף 80 לחוק העונשין הוא נוסחת איזון המשקללת, זה לעומת זה, את אינטרס הפרט מול אינטרס הציבור {ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' נעם פדרמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

האינטרס הציבורי צומח מן הצורך להגן על ערכיה החיוניים ועל תפקודה התקין של החברה כחברה מאורגנת.

זכות זו, הקבועה בסעיף 80 לחוק העונשין, האיזון בין שיקולים נוגדים אלה וכן הרצון להימנע מהרתעת יתר של רשויות האכיפה, הולידו זכות יחסית, מוגבלת על-פי מהותה.

עצם הזיכוי אינו מקנה לנאשם זכות לפיצוי או לשיפוי, ועל-מנת שזו תקום נדרש קיומה של אחת משתי עילות: היעדר יסוד להאשמה או נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

סכומי הפיצוי והשיפוי על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, אף הם מוגבלים לסכום מירבי הקבוע בתקנות 8 ו- 9 לתקנות הפיצויים, וכל ההליך כולו מתאפיין כמתכונת דיונית מקוצרת, הנלווית כספיח טפל להליך הפלילי העיקרי, וככזה הוא ניזון מחומר הראיות שהובא בהליך הפלילי העיקרי {דברי השופטת א' חיות ב- ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל פ"ד נח(1), 436 (2003)}.

הגם שההסדר שבסעיף 80 לחוק העונשין מייצג כאמור את נוסחת האיזון, אין ספק כי רק משמתרחש אירוע של זיכוי או ביטול כתב האישום - יוצא הסעיף לדרכו.

כיום, לפי המצב החוקי, יש אפשרות לתת פיצוי על-ידי בית-המשפט על מעצר או מאסר שניתן נגד נאשם אם הוא זוכה והתברר שלא היה יסוד להאשמה.

חבר הכנסת ארידור הציע כי נרחיב את האפשרות הזאת של מתן פיצוי למצבים בהם בית-המשפט ראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

זאת, כאמור, לאור העובדה כי פעמים רבות כשאדם נאשם, היה יסוד להאשמה ובכל זאת נגרם לו עוול.

היבט זה של הכרה במשגה - נעדר לחלוטין כאשר מדובר במעצר מינהלי שהופסק בשלב מסויים.

העיקרון הבסיסי לפיו יש לפצות את הניזוק בגין הנזק שנגרם לו שאוב מדיני הנזיקין, כלומר, הוא חלק מן המשפט האזרחי.

קביעה כי מדובר אכן בהסדר אזרחי על קרבו ועל כרעיו, שמא תוליך למסקנה כי כשם ש"יובא" להליך הפלילי "הקלאסי" - ניתן לייבאו גם להליך המעצר המינהלי שהוא מעין בן חורג.
הרעיון כי פיצוי משקף היבט אזרחי השתול בדיני העונשין, בא לידי ביטוי בפסיקתו של בית-משפט, בסיטואציה קרובה באופיה וקרובה ב"מקום המגורים" התחיקתי שלה לסעיף 80 לחוק העונשין.

סעיף 77 לחוק העונשין דן בסמכותו של בית-משפט לחייב נאשם שהורשע לשלם לקורבן העבירה פיצויים, התחומים בתקרה מקסימלית, בדומה להוראת סעיף 80(ב) לחוק העונשין.

ב- רע"פ 2976/01 {אסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 418 (2002)} דן בית-המשפט בסוגיית אופיו של הפיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין - האם עונש או תרופה אזרחית הוא?

דעת הרוב באותו עניין גרסה כי רק במשפט אזרחי מחייבים אדם לשלם פיצוי בשל סבל או נזק שגרם לאחר; רק במשפט אזרחי זוכה אדם לפיצוי בשל סבל או נזק שנגרמו לו, והעובדה, כשהיא לעצמה, שהוראת סעיף 77 באה בחוק העונשין ולא בדין האזרחי משמעותה המשפטית טפלה.

אין טעם או צדק בשליחת הנפגע לתביעה אזרחית לאחר שבית-המשפט קבע כי הנאשם עשה את המעשה אשר גרם לו נזק או סבל.

סעיף 77 לחוק העונשין מקנה לנפגע זכות אזרחית מוגבלת, ובכל זאת זכות אזרחית היא זו.

במקביל לאמור לעיל, סעיף 80 לחוק העונשין מבטא את ההכרה כי יהיה בכך אי-צדק וחוסר טעם לשלוח את הנאשם לכתת רגליו בתביעה אזרחית לאחר שהתקיים אחד משני האירועים המזכים המנויים בסעיף 80 לחוק העונשין.
יחד-עם-זאת, ההכרה בפיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין {כדי להקיש ממנו לעניין סעיף 80 לחוק העונשין} כהסדר אזרחי "טהור" איננה נקיה מספקות כפי שמעידה חוות-דעתה המקיפה של כב' השופטת מ' נאור {שופטת המיעוט בעניין אסף}.

כב' השופטת מ' נאור הגיעה למסקנה כי הפיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין מצוי בתחום הביניים שבין משפט אזרחי למשפט פלילי ומהווה סנקציה עונשית-אזרחית, שעל-כן סברה באותו עניין כי לא ניתן לחייב בפיצוי מכוח סעיף 77 לחוק העונשין מקום שההליך לא הסתיים בהרשעה.

גם בין שופטי הרוב נראה כי לא הייתה תמימות דעים מלאה באשר לכך שמדובר בהליך אזרחי טהור.

כב' השופט מ' חשין אכן סבר כי מדובר בזכות אזרחית גם אם בזכות מוגבלת, וכי ההגבלה בסכום שניתן לפסוק אינה יוצרת "מהפך גנטי מפיצוי אזרחי לפיצוי פלילי".

לעומת-זאת, כב' השופט א' ריבלין שהצטרף אליו לעניין התוצאה נימק את החלטתו בכך שתרופת הפיצוי אינה נזקקת להרשעת הנאשם, ולאו דווקא בכך שמדובר בהליך אזרחי טהור.

חרף קווי הדמיון בין סעיף 77 לחוק העונשין לסעיף 80 לחוק העונשין - ישנם גם קווים מפרידים. אין מדובר בסנקציה או חיוב {אזרחי או פלילי} המוטל על הפרט כי אם במנגנון פיצוי שבו נושאת המדינה.

זהות הנושא בחיוב - יוצרת שוני של ממש לעניין ההשוואה בין שני הסעיפים.
נקודת המוצא שבאה לידי ביטוי בסעיף 80 לחוק העונשין היא כי המדינה האחראית להליך הפלילי, מתחילתו ועד סופו, היא המאשימה והיא גם הנושאת בתוצאה הכלכלית המתבקשת אם וכאשר מסתבר כי שגתה וגרמה בכך נזק לנאשם.

היקף הנזק בו היא נושאת, אף הוא נקבע על ידה {ראה תקנות 8 ו- 9 לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, ואינו משקף בהכרח את הנזק האמיתי שנגרם ולעניין זה אין שוני בין סעיף 80 לחוק העונשין לסעיף 77 לחוק העונשין שאף בו נקבעה תקרה}.

המסקנה היא כי חרף המאפיינים האזרחיים, מדובר בהסדר ספציפי בחוק פלילי המותאם לנסיבות ולמטרה אותה הוא משרת, בהבדל מהסדר אזרחי שאותו ניתן "לשתול" בכל קרקע מזדמנת.

המעצר המינהלי, חרף הזהות בכלי {מעצר}, נועד בעיקרו לתכלית שונה מזו של המעצר הפלילי.

המטרה אותה הוא בא לשרת היא אחת, ואחת בלבד - מניעתו של סיכון לבטחון המדינה או לבטחון הציבור הכרוך בהשארתו של פלוני כשהוא משוחרר וחופשי לעשות ככל העולה על רוחו.

הגם שהמעצר הפלילי נועד אף הוא לקדם את החשש מפני מסוכנותו של פלוני, ההתמקדות במטרה דלעיל יוצרת אבחנה מהותית בין המעצר המינהלי למעצר הפלילי.

הכלל הוא כי מקום בו ניתן לעשות שימוש במשפט הפלילי, והמסוכנות נכנסת לגדר אחת העילות שהוגדרו בחוק המעצרים, לעולם יש לפנות לנתיב זה שהוא ברור, מוגדר, ותחום בתחומיו לעומת המעצר המינהלי שגבולותיו נזילים ועמומים יותר.

כלומר, אם קיימת אפשרות, כי בטחון המדינה ובטחון הציבור יובטחו כראוי, במקרים בהם מתחייב הדבר, על-ידי פקודת מעצר המעוגנת בסדרי הדין הפליליים הרגילים, אין הצדקה לפנות אל סמכויות שעת החרום המיוחדות, שנועדו לנסיבות יוצאות דופן, בהן מחייבים בטחון המדינה או בטחון הציבור את מעצרו של פלוני, מבלי שתהיה קיימת אפשרות משפטית אחרת להבטיח תוצאה זו {ב"ש 648/82 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 133 (1982); עע"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(3), 829 (1982)}.

על הצורך בזהירות בשימוש בכלי המעצר המינהלי - נשפכו נחלי דיו, אלא שלא זו הסוגיה שבפנינו.

4. המעצר המינהלי
המעצר המינהלי עניינו מניעת סכנה עתידית לבטחון המדינה והציבור ולא ענישה ואין התניה בין אפיק זה לבין החקירה הפלילית {בג"צ 6068/06 אלעפיפי נ' מפקד כוחות צה"ל בגדה המערבית, תק-על 2006(3), 1973 (2006)}.

המעצר המינהלי וההליך הפלילי פועלים במישורים שונים ונפרדים.

זאת לאור העובדה כי המעצר המינהלי לא בא להיות אמצעי ענישה על דברים שאירעו בעבר או לשמש כתחליף לאמצעי הפלילי {בג"צ 5784/03 סאלמה נ' מפקד כוחות צה"ל באיוש, פ"ד נז(6), 721, 727-726 (2003)}.

המעצר המינהלי והמעצר הפלילי נבדלים זה מזה גם בפן הראייתי, קרי, התשתית הראייתית הנדרשת לכל אחד מסוגי המעצרים.

התשתית הראייתית לעניין מעצר מינהלי די לה בעמידה בדרישות הראיה המינהלית ורשאי נותן הצו להסתמך על ראיות שאינן קבילות בבית-משפט {בג"צ 4400/98 ברהם נ' שופט משפטאי אל"מ משה שפי, פ"ד נב(5), 337 (1998)}.

לעומת-זאת, הראיות בהן עוסק סעיף 80 לחוק העונשין הן ראיות קבילות האמורות מלכתחילה להתגבש לכדי כתב אישום, ובפועל אכן שימשו בסיס להגשתו.

כיוון שכך, ההיבט הראייתי בפני עצמו - מהווה מחסום כמעט בלתי-עביר לעניין השימוש האפשרי בסעיף 80 לחוק העונשין כצינור דרכו יינתן פיצוי בגין מעצר מינהלי.

עילת הפיצוי הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין היא "לא היה יסוד להאשמה".

במסגרת עילה זו בוחן בית-המשפט את הראיות שהיו בידי התביעה, עובר להגשתו של כתב האישום, כדי להכריע האם מדובר בתשתית איתנה דיה להגשתו שדי בה כדי ליצור צפי סביר להרשעה.
המבחן להיעדר היסוד להאשמה, לעניין יישומו של סעיף 80(א) לחוק העונשין הינו כדלקמן: יש לבחון אם התביעה בדקה כדבעי את חומר הראיות הקביל והרלבנטי לכתב האישום, ואם מכיל חומר זה לפחות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד הנאשם.

אם התשובה לשאלות אלה היא בשלילה, אזי יש מקום לקביעה שלא היה יסוד להאשמה {ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650, 655 עד 656 (1994); ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002)}.

כאשר התשתית הראייתית הנדרשת מלכתחילה לא אמורה הייתה לספק חומר ראיות שמספיק לביסוס כתב האישום - ברור כי העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין אינה רלוונטית.

הדגש הוא על הפן הפוזיטיבי באמירה זו. אם קודם לכן אמרנו כי לשון הסעיף, כמו גם תכליתו, אינם מרמזים על-כך שהתכוון לספח לעצמו תחומים נוספים, הנה המחסום המצוי בעילה הראשונה כאמור לעיל, יש בו כאמור קביעה פוזיטיבית מובהקת השוללת את אפשרות השימוש בו למעט לימוד גזרה שווה בהיבט הרעיוני באשר לצורך לפצות מי שנפגע מהליכי מעצר כלשהם.

שתי שאלות ניתן להעלות באשר לקביעה דלעיל:

הראשונה, האם המסקנה תשתנה מקום בו אותו חומר ראייתי שימש תשתית לשני סוגי המעצרים, פלילי ומינהלי, בין אם בו-זמנית ובין אם בתקופות סמוכות או עוקבות.

השניה, האם קיומה של העילה השניה שבסעיף 80 לחוק העונשין "נסיבות אחרות המצדיקות" - משנה את התמונה, דהיינו את חלקו הראשון של סעיף 80 לחוק העונשין לא ניתן ליישם, אולם אין בכך כדי למנוע את הפעלתו כמכשיר לפיצוי בגין מעצר מינהלי, תוך שימוש בעילה השניה.

ב- ע"פ 10425/05 {מדינת ישראל נ' נעם פדרמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} קבע בית-המשפט כי התשובה לשתי השאלות שמנינו לעיל - היא שלילית.

באשר לזהות בתשתית הראייתית: אין כל מניעה כי אותו חומר ראיות כולו או חלקו ישמש הן את הגוף החוקר לצורך הגשת כתב אישום והן את המפקד הצבאי לצורך הוצאת צו מינהלי.

יודגש כי, מקום בו ניתן לפנות אל הליכי המעצר הפליליים מן הראוי להימנע משימוש במעצר המינהלי.

עדיין ייתכן כי חומר ראייתי קביל, שלא היה די בו למעצר עד תום ההליכים בתיק פלילי, יספק תשתית למעצר מינהלי בין אם בתוספת ראיות "מינהליות" חסויות וכיוצא באלה, ובין אם בלעדיהן.

הדעת נותנת כי פעמים רבות יהיה ממשק בין שני התחומים, שהרי מדובר באותו אדם ובשאלת מסוכנותו, גם אם בהיבטים שונים.

ואולם, אין בכך כדי לטשטש את מאפיונו ומרכיביו של המבחן הראייתי שמציב החוק {בעילה הראשונה} קרי, המבחן של "לא היה יסוד להאשמה".

כלומר, אפשרות ההאשמה היא הנבחנת. מקום בו אין צורך כלל באפשרות זו - הסעיף אינו ישים {ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' נעם פדרמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

באשר לשאלה השניה, סעיף 80 לחוק העונשין הוא יחידה אחת וכך יש לראותו, הוא קשור בטבורו להליך הפלילי ולבית-המשפט ואין לו תקומה מחוץ לכתליו.

האירוע ה"מכונן" לעניין שתי העילות גם יחד הוא סיום ההליך בזיכוי. היעדר הצורך באותו אירוע מכונן {לעניין מעצר מינהלי}, על פניו משמיט את הקרקע גם תחת אפשרות השימוש בעילה זו.

5. מעצר מינהלי במקביל למעצר פלילי
נשאלת השאלה מה דינה של תקופה חופפת, דהיינו תקופה במהלכה היה פלוני עצור הן במעצר מינהלי והן במעצר פלילי בו-זמנית, לעניין אפשרות הפיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין?

ב- ע"פ 10425/05 {מדינת ישראל נ' נעם פדרמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} נקבע כי הדעת נותנת כי האפשרות ש"בו-זמניות" זו תתרחש היא תיאורטית או כמעט תיאורטית, שהרי אם קיימת אפשרות, כי בטחון המדינה ובטחון הציבור יובטחו כראוי, במקרים בהם מתחייב הדבר, על-ידי פקודת מעצר המעוגנת בסדרי הדין הפליליים הרגילים, אין הצדקה לפנות אל סמכויות שעת החרום המיוחדות {ב"ש 648/82 לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 133 (1982); עע"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(3) ,829 (1982)}.

עדיין, ניתן להעלות על הדעת מקרים קיצונים שבהם מסיבות כאלה ואחרות יהיה פלוני עצור הן במעצר פלילי והן במעצר מינהלי בו-זמנית.

ב- ב"ש 648/82 {לרנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 133 (1982); עע"מ 2/82 לרנר נ' שר הביטחון, פ"ד מב(3), 829 (1982)} נקבע לעניין זה כי "בו-זמניות" אינה יוצרת מחסום בלתי-עביר לאפשרות להעניק פיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין בגין מעצר פלילי שבמקביל לו ישב העצור גם במעצר מינהלי, אלא מהווה נסיבה שיש לקחת בחשבון במכלול הנסיבות.

כאמור, ככלל, השיקולים שעל בית-המשפט לשקול לעניין מתן פיצוי אינם רשימה סגורה. אל לו לבית-המשפט להתייחס אל פן בודד של הסוגיה שבפניו, אלא עליו לשקול את מכלול השיקולים ולבטא את האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי, לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן הפיצויים. הבאה בחשבון של מכלול השיקולים תסייע להכריע בכל עניין על-פי נסיבותיו הקונקרטיות {ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 450, 461-460 (2002)}.

כאשר החירות נגזלה בשל שני הליכים שהתקיימו במקביל, יש לכך כמובן השלכה לעניין הפיצוי.

במצב דברים כזה עדיין יש מקום לבדיקה האם תנאי המעצר הפלילי היו קשים יותר והחמירו את מצבו של מי שהיה נתון במעצר מינהלי, זאת לצד השיקולים המוכרים האחרים לעניין פסיקת פיצויים {ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' נעם פדרמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיצויים בגין מעצר מינהלי