הלכות בתי-המשפט

1. אבן היסוד לבחינת חבות המדינה בפיצויים לנאשם שזוכה מכוח סעיף 80 לחוק העונשין

ב- ע"פ 4466/98 {ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002)} נפסק מפי כב' השופט מ' חשין:

"משיצא זכאי בדין מאשמת אונס, ביקש המערער מבית-המשפט כי יחייב את המדינה ואת המתלוננת נגדו לשלם לו את הוצאות הגנתו ולפצותו על ימי שהותו במעצר ועל ימי ריתוקו לביתו. בית-משפט קמא סירב לבקשה, ועל-כך הערעור שלפנינו.

בעבר נשמעו דעות שונות בסוגיה זו של תשלום הוצאות הגנה ופיצוי בגין מעצר ומאסר לאחר זיכויו של נאשם בדין, ועל-כן החלטנו על הרחבת ההרכב וביקשנו כי באי-כוח בעלי-הדין יעלו את טיעוניהם על הכתב. ביקשנו ונענינו.

ראשי פרקים בהשתלשלות האירועים בבית-המשפט

2. המערער הועמד לדין לפני בית-המשפט המחוזי בירושלים באשמת אינוס בנסיבות מחמירות, עבירה כהגדרתה בסעיף 345(א)(1) ובסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק"). בכתב האישום נאמר כי המערער בעל את המתלוננת שלא בהסכמתה ותוך שימוש בכוח, והנסיבות המחמירות היו אלו, שהמתלוננת הרתה עקב אותו מעשה אינוס. כתב אישום זה הוגש בעוד המערער במעצר.

עם הגשת כתב האישום, ולבקשת המדינה, הורה בית-המשפט, על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. אך לאחר כחמישה שבועות, ובעקבות ראיות נוספות שנאספו אל תיק המשטרה, הוסיף בית-המשפט והחליט על שיחרורו של המערער ממעצר בתנאי "מעצר בית". כעולה מן המסמכים שלפנינו, שהה המערער במעצר סך הכל שבעים ימים.

3. משפטו של המערער נשמע כסדר, ולאחר סיום פרשת התביעה ופרשת ההגנה הודיעה המדינה לבית-המשפט כי החליטה לחזור בה מכתב האישום. וכלשון ההודעה מיום 21.5.1998:

לאחר בחינה מחודשת והערכה שנעשתה לאחרונה למכלול הראיות שהובאו בפני בית-המשפט, וכן בעקבות בירורים ובדיקות נוספות (כך) שערכה המאשימה עד ימים אלה, הגיעה המאשימה למסקנה כי לא ניתן יהיה בתיק זה לסמוך על החומר המרשיע שבחומר הראיות במידה מספקת כדי לבסס הרשעה במשפט פלילי נגד הנאשם.

לפיכך חוזרת בה המאשימה מכתב האישום ומבקשת לזכות את הנאשם.

לאחר קבלת הסכמתו של בא-כוח המערער החליט בית-המשפט לזכות את הנאשם בדינו.

4. לאחר זיכויו כך בדין, ביקש המערער לחייב את המדינה ואת המתלוננת בפיצויים בגין מעצרו ובתשלום הוצאות הגנתו, בייסדו את בקשתו על נימוקים מנימוקים שונים. המדינה התנגדה לבקשה, ולסופו של דיון החליט בית-המשפט לדחות את הבקשה. על-כך, כאמור, הערעור שלפנינו.

5. האם זכאי הוא המערער לשיפוי בגין הוצאות שעמד בהן ולפיצוי על מעצרו?

זו השאלה השנויה במחלוקת בין בעלי-הדין, ובה ובשלוחותיה נדון בהמשך דברינו. סדר הדיון יהא זה, שבתחילה נעיין בדין, נעשה כמיטבנו לפירושו - פירוש במובנו הצר של המושג ופירוש במובנו הרחב - ולאחר-מכן נעשה להחלתו של הדין על עובדות המקרה.

המיתווה הנורמטיבי
6. ענייננו סב-הולך את הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, הקובעת וזו לשונה:

הוצאות ההגנה מאוצר המדינה
80. (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה ביתהמשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.
(ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק-דין בפלילים. סעיף 80 מצוי בסימן ו' לחוק העונשין;
כותרת הסימן היא "פיצויים והוצאות" ובו הסעיפים 77 עד 81. הליך פלילי כרוך מטבע הדברים בהוצאות ובעוגמת - נפש לא-מעטה לנוגעים בדבר - בראשם לנאשמים ולמתלוננים - והוראות-חוק אלו נועדו - על-פי אמות-מידה הקבועות בהן - לפצות ולשפות מי שנמצאו ראויים לפיצוי ולשיפוי בעקבות הליך פלילי. כך, למשל, הוראת סעיף 77 מסמיכה בית-משפט לחייב נאשם שהורשע בדינו לפצות אדם שניזוק על-ידי מעשה העבירה; סעיף 79 לחוק מסמיך בית-משפט לחייב נאשם שהורשע בדינו בתשלום הוצאות המשפט, לרבות הוצאות העדים; סעיף 81 לחוק מסמיך בית-משפט לחייב מתלונן לשלם לנאשם שזוכה ולמדינה הוצאות שעמדו בהן, זה בהגנתו זו באישומה. בחברה זו מצוי סעיף 80, ולפיו מוסמך בית-משפט לחייב את המדינה לשלם לנאשם שזוכה הוצאות הגנתו, ולהוסיף ולפצותו על מעצר או מאסר בשל האשמה שממנה זוכה. אנו, ענייננו הוא בהוראת סעיף 80 לחוק העונשין ואל מימיה העמוקים נצלול. לא נדון בהוראות השילומים האחרות, אך נזכור ונשמור כי הוראת סעיף 80 לא לבדד שוכנת היא; בת היא למשפחה הדרה לה בשולי דין העונשין, ועניינה פיצויים ושילומים למעורבים בהליך הפלילי. בהמשך דברינו נידרש שוב לנושא זה של פיצויים ושילומים על דרך הכלל.

7. ניסוחה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין אינו ניסוח מוצלח ביותר, ואולם עיון בה יגלה לנו בבירור מה מסר שולחת היא לעברנו. שני תנאים חייבים להתקיים, ואם נתקיימו השניים רשאי בית-משפט לחייב את המדינה לשלם פיצויים לפלוני שהיה נאשם במשפט פלילי ולשפותו בגין הוצאות שעמד בהן במשפטו. ואלה הם התנאים: אחד, כי פלוני עמד לדין פלילי ויצא זכאי בדינו.

ראו והשוו: ע"פ 1767/94 חגי יוסף ומוסטפא סרסור נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505, 519 (1999). אותו דין יחול במקרה בו בוטל אישום כהוראת סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "חסד"פ"), קרא: במקום בו ביטל בית-משפט כתב אישום בהסכמת התובע והנאשם אף לאחר תשובת הנאשם לכתב האישום. שניים, בראות בית-המשפט אחד משני אלה: אחד, "שלא היה יסוד להאשמה", ושניים, במקרה בו "ראה" בית-המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות זאת ". בעוד אשר התנאי האחד - זיכויו של נאשם בדין או ביטול כתב אישום על-פי סעיף 94(ב) לחסד"פ - תנאי פורמלי ונוקשה הוא, התנאי השני תנאי גמיש הוא בתחומי התפרשותו. בעיקר אמורים הדברים בראש השני של התנאי השני, באותן "נסיבות ... המצדיקות" חיוב המדינה בפיצוי ובשיפוי. אלו הן "נסיבות ... המצדיקות" פיצוי ושיפוי, ואימתיי ישתכנע בית-משפט כי נתקיימו אמנם נסיבות "המצדיקות" פיצוי ושיפוי? החוק עשה את בית-המשפט - במפורש - מחוקק-משנה, והשאלה אינה אלא כיצד ידריך עצמו בית-המשפט ולא יחטא? מושג ה"צדק", וכמותו מושג ה"נסיבות המצדיקות" פיצוי ושיפוי, כזה כן זה מושגים חמקמקים להפליא הם השניים. שומה עלינו איפוא להעמיד ציוני-דרך, ולו ציוני דרך כלליים, שעל פיהם ישקול בית-המשפט אם ייעתר ואם לא ייעתר לבקשה לפיצוי ולשיפוי. במים עמוקים אלה ננסה לשחות ולא לטבוע.

מעט על ההיסטוריה של החוק
8. מסע לחיפוש שורשים ילמדנו כי הוראת סעיף 80 לחוק העונשין זכתה לשושלת הורים עניפה; ועוד נלמד, כי במהלך השנים הרחיב החוק עוד ועוד זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לזכות בפיצוי ובשיפוי בגין הליך פלילי שהיה נגדו.

9. תחילת הדברים הייתה בפקודת החוק הפלילי, 1936, בסעיף 44(2) בה. בהתאם להוראת חוק זו, במקום בו יצא נאשם זכאי בדין ובית-המשפט סבר כי כתב האישום הוגש בקלות-דעת או לשם הקנטה (frivolous and vexatious), הוסמך בית-המשפט לחייב את האדם שהביא להגשת ההאשמה או את מי שהגיש את ההאשמה לבית-המשפט, לשלם לנאשם שזוכה את הוצאות ההגנה; ואולם נקבע מפורשות כי אין לחייב בתשלום עובד הציבור אשר פעל בתוקף תפקידו. ניתן דעתנו לשלושה אלה: אחד, כי לא ניתן היה לחייב את התביעה הכללית בתשלום הוצאות הנאשם. שניים, כי נאשם לא יכול היה לזכות בפיצוי בגין מעצר או מאסר. שלושה, כי נאשם לא יכול היה לזכות בפיצוי אלא אם האישום מלכתחילה היה נעדר יסוד ראוי.

10. השלב הבא היה בהוראת סעיף 36 לחוק לתיקון דרכי ענישה, תשי"ד-1954.

הוראת סעיף 44(2) לפקודת החוק הפלילי בוטלה, ותחתיה נקבע כי במקום בו "ראה" בית-המשפט "שלא היה יסוד להאשמה", רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו בסכום שקבע בית-המשפט. הנה-כי-כן, ניתן היה מעתה לחייב גם את המדינה בתשלום הוצאות הנאשם, אך לבד מכך נותרה הוראת החוק, בעיקרה, כשהייתה. חוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, הוסיף הוראה לסעיף 36 ולפיה במשפט המנוהל בידי קובל רשאי בית-המשפט לצוות על תשלום גם בידי אותו קובל. הוראת סעיף 36 כפי שתוקנה שינתה את שמה - אך לא את תוכנה - להוראת סעיף 43 לחוק דיני העונשין (דרכי ענישה) (נוסח משולב), תש"ל-1970 (להלן: "חוק דרכי ענישה תש"ל").

11. הרחבה משמעותית לזכות נאשם שזוכה באה לאחר כשנה בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון), תשל"א-1971. מעתה הוענקה זכות לנאשם לא אך לתשלום הוצאות הגנתו אלא גם "פיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה"; והכל - גם הוצאות ההגנה גם הפיצוי - "בסכום שייראה לבית-המשפט." חוק זה נתקבל על-פי הצעת חוק של חבר הכנסת יורם ארידור.

12. הרחבה ושינוי משמעותיים נוספים באו בחוק דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ה-1974. ההרחבה - אשר גם היא הייתה פרי יוזמתו של חבר הכנסת יורם ארידור - באה על דרך הוספת עילה לטובתו של נאשם שזוכה. וכך, בצד מקרים בהם לא היה יסוד להאשמה, נוספה עילה והיא במקום "שראה (בית -המשפט) נסיבות אחרות המצדיקות זאת." הרחבת זכות זו באה, כדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשל"ד, 278) וכפי שהוסבר בכנסת ("דברי הכנסת" מישיבת הכנסת שמיום 12.11.1974) בשל מרחב פרישתה המצומצם של העילה הקודמת, דבר שהביא למיעוט מקרים בהם נפסקו פיצויים לנאשם שזוכה בדין. אשר לשינוי:

בצד הסמכות לפצות ולשפות נאשם שזוכה "בסכום שייראה לבית-המשפט", הוענקה סמכות לשר המשפטים לקבוע בתקנות, באישור ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים כאמור. שיקול-דעתו של בית-המשפט הותר לו איפוא לנוע במרחב כפי שייקבע בתקנות.

13. הוראת חוק זו שבסעיף 43 לחוק דרכי ענישה תש"ל כפי שתוקנה, כנסה עצמה אל הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, וסעיף 80 זכה עד לימינו לשני תיקונים משל עצמו: אחד, בשנת תש"ם-1980 (סה"ח, 61) ולפיו הוספה לו פיסקה (ג) וניתנה זכות ערעור לנפגע מהחלטת בית-המשפט, והשני בשנת תשנ"ה-1995 (סה"ח, 168) ולפיו הוספה העילה של אישום שבוטל. הוראת חוק זו שבסעיף 80, בדמותה וכצלמה כיום (ראו פיסקה 6 לעיל), היא העומדת לפנינו לבירור ולפירוש.
נוסיף עוד, והוא לענייננו במישרין כפי שנראה להלן, כי שר המשפטים באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, עשה שימוש בסמכות שהוענקה לו בסעיף 80(ב ) לחוק והתקין תקנות הקרויות תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (תקנות הפיצויים). תקנות הפיצויים קובעות את דרכי ההליכים בתביעה לתשלום הוצאות ופיצויים; את סכומי הפיצויים המירביים בעד כל יום של מעצר או של מאסר; ואת סכומי ההוצאות המירביים לתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם.

14. לא נעשה מלאכתנו שלמה אם לא נוסיף ונעיין בהוראת סעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק המעצרים"), ועניינה שיפוי ופיצוי מי שנעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום. הוראת חוק זו היא בת-דמותה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין, וכך דוברת היא אלינו:

פיצוי בשל מעצר
38. (א) נעצר אדם ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ומצא בית-המשפט שלא היה יסוד למעצר, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לו פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו בסכום שיקבע בית-המשפט.
(ב) נעצר אדם ושוחרר, ומצא בית-המשפט שהמעצר היה עקב תלונת סרק שהוגשה שלא בתום-לב, רשאי בית-המשפט לחייב את המתלונן, לאחר שנתן לו הזדמנות לטעון טענותיו לעניין זה, לשלם, למי שנעצר, פיצוי על מעצרו והוצאות הגנתו, בסכום שיקבע בית-המשפט.

(ג) שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי להתקין תקנות -
(1) לעניין ההליכים בבקשה לפיצוי לפי סעיף זה, בין לפני פניה לבית-המשפט ובין בבית-המשפט;
(2) לקבוע סכומים מירביים לפיצוי לסעיף סעיף-קטן (א).
(ד) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק-דין בפלילים.

הוראת חוק זו נולדה לאחר סעיף 80 לחוק העונשין, ומתחילתה נוצרה בדמותה כצלמה של הוראת סעיף 80 (ראו: ה"ח תשמ"א 172 ,168). גילגוליה היו אלה, שבתחילה הייתה זו הוראת סעיף 29א לחסד"פ כפי שהוספה לחוק סדר הדין הפלילי, תשכ"ה-1965, בתיקון מס' 15 שלשנת תשמ"א-1981 (סה"ח 192, 194); לאחר-מכן שינתה ההוראה את שמה לסעיף 32 לחסד"פ; ולסוף באה היא אלינו כהוראת סעיף 38 לחוק המעצרים.

בדברי ההסבר להצעת החוק (ה"ח תשמ"א, 172) קוראים אנו, בין השאר, דברים אלה (לאחר שמחבר דברי ההסבר מביא את הוראת סעיף 80 כנוסחה אותה עת):

הסעיף (סעיף 80 לחוק העונשין) מדבר במי שהוגש נגדו כתב אישום ואין הוא מאפשר תשלום פיצוי למי שנעצר ושוחרר לאחר שלא נמצא נגדו חומר שיצדיק הגשת כתב אישום. לא כל מעצר שנסתיים בלא כלום מצדיק תשלום פיצוי. אחוז ניכר מהמעצרים מבוצע כדין, והמעצר חיוני למשטרה ככלי עזר לשמירה על שלום הציבור ולמלחמה בפשיעה. אך יש מקרים שבהם מוצדק לפצות את מי שנעצר על לא עוול בכפו על הנזק שנגרם לו, וזאת בעיקר אם מתברר שמלכתחילה לא היה כל יסוד לעצם המעצר (בהבדל משחרור בשל היעדר ראיות מספיקות להגשת כתב אישום) או שיש נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי (כגון נזק חמור במיוחד). מוצע לאפשר תשלום פיצויים גם במקרים אלה, כשהפוסק בעניין הזכאות לפיצויים הוא בית-המשפט.

כן יוסמך בית-המשפט לחייב מתלונן לשלם פיצוי, בסכום שייקבע, למי שנעצר ושוחרר, אם מצא שהתלונה שגרמה למעצר הוגשה בקלות ראש או לשם קנטור או ללא יסוד. למתלונן תינתן הזדמנות סבירה לטעון את טענותיו לעניין זה.

שר המשפטים יוסמך להתקין תקנות לעניין הפיצויים ובין השאר לקבוע את ההליכים לבקשה - בין לפני הגשת הבקשה לבית-המשפט ובין בפני בית-המשפט - וכן לקבוע סכומי מקסימום לפיצויים.

הגם שהשיקולים לעניין פיצוי או תשלום הוצאות עבור מעצר לפני משפט אינם זהים בהכרח לשיקולים לעניין פיצוי או תשלום הוצאות לאחר זיכוי או ביטול כתב אישום, בכל זאת - ובתיתנו דעתנו לנוסחאות הזהות לעניין פיצויים או תשלום הוצאות - לא יהא זה ראוי אם נפרש את הוראת סעיף 80 ונקבע את התחומים לפרישת שיקול-דעתו של בית-המשפט בלא שנפזול להוראות סעיף 38 לחוק המעצרים; שאם לא נעשה כך אנו, יעשו זאת אחרים.

להשלמה נוסיף ונאמר, כי תקנות הפיצויים - אלו תקנות הקובעות בנושא שיפוי ופיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין (ראו פיסקה 13, לעיל) - אותן תקנות עצמן קובעות גם בנושא שיפוי ופיצוי לפי סעיף 38 לחוק המעצרים.

הוראת סעיף 80 בהלכה
15. כיצד פורש סעיף 80 לחוק העונשין בהלכה? לעניין זה יש להבחין בין שתי העילות המרכיבות הוראת חוק זו; העילה שעניינה כי "לא היה יסוד להאשמה" והעילה שעניינה "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".

"לא היה יסוד להאשמה"
16. עד שנגיע לכלל מסקנה כי לא היה יסוד להאשמה, אין די בכך שניווכח כי נאשם זוכה במשפטו. זיכויו של נאשם הוא תנאי מוקדם והכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. שומה עליו על בית-המשפט להוסיף ולבדוק את תשתית הראיות שהייתה עובר להגשת כתב האישום לבית-המשפט, שרק כך יוכל להגיע לכלל מסקנה אם היה ואם לא היה יסוד להאשמתו של פלוני בדין פלילי. כך, למשל, ניתן לומר כי לא היה יסוד להאשמה במקום שהמעשה אינו עולה כלל כדי היותו עבירה, או במקום - והוא השכיח - שאין תשתית ראיות ראויה. ראו, למשל: ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650, 654 עד 655, 650 (1994); ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(5), 796 ,793 (1994). יש לבחון באורח אובייקטיבי "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפיה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה": פרשת יוסף וסרסור, שם, 529-520, והאסמכתאות בו; נדע כי לא היה יסוד להאשמה מקום "ששום משפטן בר-דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו (נגד הנאשם)": ע"פ 269/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' יעקב דוד, פ"ד ט(2), 1825 ,1323 (1955). כך הוא כאשר "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה" פרטים מרכזיים באישום (ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2), 562 ,557 (1964)). עוד נאמר, כי יש מקום לבחון, לאחר מעשה, אם הזיכוי היה צפוי מראש: ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 503, 504 (1984); ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2), 204, 207 (1989).
17. בילוש בניסיון למצוא מכנה משותף לכל נוסחאות אלו כולן יוליכנו קוממיות - ולא להפתעתנו - אל מיבחן הסבירות קשישא, אותו מיבחן שהורגלנו בו זה מכבר בענפי המשפט כולם, או, אם נישמר בדברינו - ברובם; "סבירות" או היעדר "אשם" מצד התביעה בהגשתו של כתב האישום לבית-משפט (ראו: ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, 487 (1997) מפי השופט אליעזר גולדברג). פירוש הדברים הוא זה: במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו. במקום זה נאמר - בכפיפות לעילה השניה - כי הנזק והצער ינוחו על מקומם; ובלשון השאולה ממקום אחר נאמר: The loss lies where it falls.

ואילו אם התביעה נהגה שלא בסבירות ושלא בזהירות ראויה, תישא המדינה בהוצאותיו של הנאשם ותיאלץ לפצותו על מעצרו ועל מאסרו.

ככל גוף מינהלי חייבת התביעה לפעול בסבירות ובתום-לב, ואמת-המידה של הסבירות מאזנת בין השיקולים המושכים לצדדים. העמדה לדין חייבת שתעמוד במיבחן של סבירות - מיבחן סבירות מיוחד לה (למשל: בג"ץ 935/89 גנור נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(2), 485 (1990) - וכישלון באותו מיבחן סבירות יכול שיחייב מסקנות לעניין שיפוי ופיצוי הנאשם על נזקים שנשא בהם. מבחינה מושגית כללית, העילה של היעדר יסוד להאשמה כהצדק לחיוב המדינה בהטבת נזקיו של נאשם שיצא זכאי בדינו, ניתן לראות בה שלוחה ונגזרת של משפט הנזיקין ושל החובה אותה חבים אנו ל"שכנינו". השוו: על"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד מז(3), 397, 403 (1993) (מפי השופט ברק).

המדינה חבה כלפי היחיד את חובת דוניו נ' סטיבנסון - היא החובה בעוולת הרשלנות - והעמדתו של פלוני לדין בלא שהיה יסוד להאשמה שקולה כנגד הפרת אותה חובה.

אכן, העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, רוחה היא כרוחה של עוולת הרשלנות בנזיקין, ובחיי המעשה יכולה שתהא חפיפה, ולו חפיפה חלקית, בין השתיים. ראו והשוו: ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337 346-345; בג"ץ 61/94 חילף נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5), 653, 659 (1993); (Actions Against the Police (1992); (5 R. Clayton and H. Tomlinson, Civil 284-307). אמנם כן: אין זהות בין שתי העילות, בין עילת סעיף 80 ובין עוולת הרשלנות. כך באשר לסדר הדין: ראו סעיף 80(ג) לחוק העונשין ותקנות הפיצויים; כך באשר לראשי נזק ספציפיים, שהוראת סעיף 80 מגבילה עצמה לפיצויים בגין מאסר או מעצר ולהוצאות ההגנה בלבד, ושלא כמשפט הנזיקין אין היא מכילה ראש נזק של פגיעה בשמו הטוב של אדם (ע"פ 277/78 מדינת ישראל נ' טוביהו, פ"ד לג(1), 297 (1979), או ראש נזק של גרימת כאב וסבל (ע"פ 586/78 סולמי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 829, 830 (1979); וכך באשר לשיעור הפיצויים והשיפוי בגין הוצאות, שהוראת סעיף 80 - שלא כעילת הנזיקין - מגבילה אותו באורח סטטוטורי כדבר תקנות הפיצויים.

למרות כל אלה, לא נתקשה להבחין כי ראשי-הנזק שהוראת סעיף 80 אינה מכירה בהם במפורש - כאלה של כאב וסבל - נחבאים בתוככי הפיצוי הכללי הניתן בגידרן של "נסיבות אחרות המצדיקות" תשלום שיפוי ופיצוי. עוד נגלה, כי הגורם העיקרי אשר הביא להטלתה של חובת פיצוי ושיפוי על המדינה עשוי אותו חומר שעשה את עוולת הרשלנות בנזיקין. הוא אשר אמרנו:

הרוח המנשבת בהוראת סעיף 80 היא הרוח המנשבת בעוולת הרשלנות שבנזיקין אף-היא.

"נסיבות אחרות המצדיקות זאת"
18. קשה יותר לפיצוח היא העילה השניה לחיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי, העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". עילה זו צעירה מקודמתה. היא נולדה רק בשנת תשל"ה-1974, משנמצא כי העילה הוותיקה יותר - העילה הנבנית על-כך ש"לא היה יסוד להאשמה" - צרה בתחומי התפרשותה, וכי אין די בה כדי להיות לעזר לנאשמים אשר מלכתחילה אפשר היה יסוד להאשמתם אך בשל נסיבות וטעמים אחרים יש הצדק לפצותם ולשפותם. עילה זו של "נסיבות ... המצדיקות" שיפוי ופיצוי, עילה היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות-הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעיין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית-המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. מושג-מפתח לענייננו הוא מושג העוול. כפי שנאמר במקום אחר (פרשת טוביהו, שם, 304, מפי מ"מ הנשיא השופט לנדוי): "הוצאות ניתן להטיל רק בתור פיצוי על הוצאות ההגנה או על מעצר או מאסר שהיה בו משום עוול לנאשם ...". וכפי שנפסק, הביטוי "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" ביטוי עמום הוא - עמום הוא וראוי הוא כי יישאר עמום (פרשת רייש, שם, 496 -498, מפי השופט זמיר); שיקול-דעתו של בית-המשפט, שיקול-דעת הוא הפורש עצמו על-פני מרחבים, והוא שיכריע בנושא הפיצוי והשיפוי. השוו: פרשת יוסף וסרסור, שם, 524 ,528. ומתוך שאין להשאיר את השדה פרוצה לכל רוח, ניסתה ההלכה כוחה בניסוחן של אמות-מידה שתדרכנה את בית-המשפט בניהוגה של עילה זו.

19. כך באשר לפעילות בלתי-תקינה של רשויות החקירה והתביעה. למשל: אי-בדיקתה של טענת אליבי. החשוד העלה טענת אליבי; רשויות החקירה והתביעה לא בדקו טענה זו; ולסופו של דיון הביא הדבר לזיכויו של הנאשם: פרשת בדיר, שם, 208; ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1), 653, 659 (1990); פרשת מיכאלשווילי, שם, 653. כך אף במקרה (ההיפותטי) בו מעלילה התביעה עלילת שווא על הנאשם: ע"פ 406/74 והב נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1), 803, 805 (1975); או במקרה (ההיפותטי) בו ההחלטה על העמדה לדין טבלה בזדון או שלא תמכה עצמה בסיבה סבירה: ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 36, 43 (1978). ההלכה נתנה דעתה גם לשאלה אם נגרם לנאשם שזוכה עיוות דין או נזק משמעותי בשל ההליך; כך, למשל, מקום שהוכח כי הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא שהיטעתה את רשויות התביעה: פרשת סבאח, שם, 659-658. כך אף כאשר עקב ההליך הפלילי נפגע התא המשפחתי של הנאשם, נגרם לו נזק כלכלי או נפגעה בריאותו: פרשת יוסף וסרסור, שם, 528-527. הובעה אף דעה כי מקום בו זוכה הנאשם "זיכוי מוחלט", יש מקום לשפותו ולפצותו: רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294 (1999).

20. מן הצד האחר, נקבע כי בנסיבות מסויימות לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי. כך, למשל, נסיבות הקשורות בהתנהגות הנאשם - שהנאשם בהתנהגותו הביא להעלאת חשדות נגדו, לפתיחה בחקירה או להגשת כתב אישום נגדו: פרשת גבאי, שם, 43, ופרשת סבאח, שם, 660; או, מקום שהתנהגותו של הנאשם במהלך החקירה והמשפט לא תרמו לחקר האמת: פרשת מקמילן, שם, 305 (מפי השופטת דורנר); ע"פ 6/86 עפרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם). כך אף נסיבות הקשורות באשמתו של הנאשם, למרות זיכויו. למשל, מקום שהנאשם זוכה אך היה זה זיכוי מן הספק או בשל קושי טכני בהרשעתו.

בנסיבות אלו נקבע כי על-אף הזיכוי לא יהא זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי: ע"פ 6509/97 חדד נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1), 712 (1998); פרשת גבאי, שם, 43. לכל אלה, ועוד, ראו קיבוץ אסמכתאות בפרשת יוסף וסרסור, שם, 524 - 525.

מנגד, במקום שבית-המשפט סבר כי התנהגות התביעה הייתה התנהגות ראויה ורצויה, ניתן לגורם זה משקל לשלילת חיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי הנאשם. כך, למשל, מקום שהתביעה שקלה מחדש את עמדתה והחליטה לחזור בה מן האישום, נפסק כי אין לחייבה בהוצאות הגם שלא חל שינוי בנסיבות; טעם הדבר: יש לעודד את התביעה, ושלא לרפות את ידיה, לשקול מחדש המשך ניהולו של הליך הפלילי, ועל דרך זו להקטין את הנזק והטרחה העלולים לבוא על הנאשם: פרשת גבאי, שם, 43; השוו: ת"פ 290/89 מדינת ישראל נ' שיפרוט, פ"מ נא(3), 93, 97.

אבל ראו: פרשת מקמילן, שם, 307-306 (מפי השופט אנגלרד).

לסיכום
21. כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, זיכויו של נאשם בדין, זיכוי באשר הוא, אין בו כדי להעמיד עילה המחייבת את המדינה לשלם לנאשם פיצויים בשל מאסרו או מעצרו, או עילה המחייבת אותה לשאת בהוצאות הגנתו. על נאשם שזוכה להוסיף ולהראות כי לא היה יסוד להעמדתו לדין או שנתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות את חיובה של המדינה כאמור.

עד כאן - החוק החרות שאנו חייבים בכבודו. השאלה הנשאלת עתה היא, האם ניתן לקבוע אמות-מידה מעבר לאלו שנקבעו עד-כה לחיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי? לסוגיה זו נידרש עתה.

נתבונן סביבנו
22. שיטות משפט הזוכות להערכתנו, מגמה ניכרת בהן להרחיב זכותם של נאשמים שיצאו זכאים בדינם לקבל מן המדינה הוצאות שעמדו בהן להגנתם. כך, למשל, במשפט האנגלי. זכותו של נאשם-זכאי להחזר הוצאות הוכרה במשפט האנגלי כבר בתחילת המאה העשרים, ב- Costs in Criminal Cases Act, .1908 חוק זה לא קבע אמות-מידה לשיקול-דעת אימתי תיפסקנה הוצאות, וההכרעה בידי בתי-המשפט ניתנה, כנראה להם מעת לעת. ה- Costs in Criminal Cases Act 1973 הלך באותה דרך, ואולם לעניינם של בתי-משפט מסויימים (ה( Magistrates' Courts היתנה המחוקק פסיקת הוצאות כנראה להם צודק וסביר ("just and reasonable"). החוק האחרון בנושא זה הוא החוק הקרוי of Offences Act, .1985 Prosecution

לביצוע החוק נוהג זקן השופטים באנגליה ה- (Lord Chief Justice), על דעת השופטים האחרים, להוציא מעת-לעת הנחיות לדרך הפעלת שיקול-דעתם בתי-המשפט, כיצד יעשו לפסיקת הוצאות לנאשם שיצא זכאי בדינו. בהנחיות משנת 1959 הורה זקן השופטים כי כל עניין יוכרע על-פי נסיבותיו וכי אין לקבוע כללים נוקשים מראש. בה-בעת הוסיף זקן השופטים וקבע כי ניתן לשקול שיקולים כהתנהגות בלתי-סבירה של התביעה. ראו:

Lord Parker C.J., Practice Direction (Costs in Criminal Cases) (1959) W.L.R. 1090; 3 ALL ER .471 1 הנחיות אלו חייבו עצמן בביקורת. לדעת המבקרים, ראוי שיחול בהליך הפלילי כלל כבמשפט האזרחי, שהמפסיד משלם את הוצאות הצד האחר. עוד נאמר, כי אי-החזרת הוצאות לנאשם שזוכה עלולה לפגוע בזכותו לייצוג. הוצע איפוא כי תיקבע חזקה ולפיה ישולמו הוצאות לנאשם שזוכה אלא אם יימצאו טעמים טובים שלא לעשות כן. ראו:

Samuels, "Costs for the Acquitted Defendant" (1971) Crim.L.R. .409.A 23 בשנת 1973 שונו ההנחיות, לאחר התייעצות עם שופטי ה-

- Queen's Bench Division וה- ; Family Division ראו 2 All ER .592 (Lord Widgery C.J., Practice Note (1973 הנחיות אלו קבעו עיקרון ולפיו על דרך הכלל תיפסקנה הוצאות לנאשם שזוכה, אלא אם יימצא בנסיבותיו של עניין פלוני כי אין לעשות כן:

Although the award of costs must always remain a matter for the court s discretion, in the light of the circumstances of the particular' case, it should be accepted as normal practice that when the court has power to award costs out of central funds it should do so in favour of a successful defendant, unless there are positive reasons for making a different order...

בהנחיות אלו מובאים שיקולים לשאלת פסיקתן של הוצאות. למשל: מקום שהתביעה פעלה מתוך זדון או בלא סיבה סבירה; מקום שהנאשם בהתנהגותו החשיד את עצמו או הביא את התביעה לסבור, בטעות, כי אשמתו חמורה משהייתה לאמיתם-של-דברים; מקום שיש ראיות מספיקות להרשעה אך הזיכוי בא עקב טעם פרוצדורלי; מקום שנאשם זוכה מאישום אחד אך חוייב באישום אחר, ניתן לבית-המשפט שיקול-דעת אם לשפותו עבור חלק מן ההוצאות שעמד בהן. ראו עוד: פרשת סבאח, שם, 659 - 660; פרשת מיכאלשווילי, שם, 655-654; פרשת גבאי, שם, 43. הנחיות אלו תוקנו ושונו מעת לעת. ראו, למשל, ההנחיות הבאות שהוצאו בידי זקן השופטים הלורד ליין ;( Lord Lane, C.J.): (1981) 1 WLR 1383, (1981) 3 All ER 703 (1982) 1 WLR 1447, (1982) 3 ALL ER 1152; (1989) 2 ALL ER 604; (1991) 2 ALL ER WLR .498 1 (1991) ,924 סמכות לפסיקת הוצאות ניתנת גם במקרים בהם החליטה התביעה שלא להמשיך בהליך או חזרה בה מכתב האישום. לדין ולהנחיות כיום, ראו: Archbold 2001 (London) ( 6.3 ff.

ניתן דעתנו ונזכור, כי הוראות החוק במשפט האנגלי מזכות נאשם שזוכה אך בהוצאות המשפט ולא בפיצויים בגין מעצרו. ראו עוד:

J. Caplan, "Compensation for Wrongful Imprisonment", Public Law .34 (1983)

24. באוסטרליה נקבעו עקרונות מנחים בפרשת Latoudis v. Casey (1990) 170 C.L.R. .534 גם כאן, כבמשפט האנגלי, אין המדובר אלא בהחזר הוצאות לנאשם שזוכה בדינו.

בפסק-הדין הושמעו דעות מדעות שונות, ואולם הנטיה הכללית היא, בכפוף לחריגים, לזכות נאשם שזוכה בהחזר הוצאות שנשא בהן להגן על עצמו במשפט הפלילי.

25. מגמת ההרחבה שותפות לה מדינות נוספות. כך, למשל, במשפט הגרמני (סעיף 467 לחוק סדר הדין הפלילי, ה- StPO ) נקבע כי עם זיכויו של נאשם יש לפסוק לטובתו - ולחובת המדינה - החזר הוצאות שעמד בהן. באותו מקום נקבעו אף חריגים לכלל: הנאשם הפליל את עצמו או לא הדף האשמות שהוטחו בו ולא הפריך תשתית עובדות שדיברה נגדו; שעה שהזיכוי הוא זיכוי טכני; מקום שהנאשם שמר על זכות השתיקה באופן חלקי בלבד, ובכך גרם להתמשכות ההליך נגדו. כן קובע הדין הגרמני הסדר תשלום פיצויים בגין מעצר לפני המשפט לנאשם שזוכה בדינו או לנאשם שההליך נגדו לא נסתיים (סעיף 2 לחוק בדבר פיצויים בגין פעולות של התביעה הפלילית, ה- StrEG).

כהוראת סעיף 5 לאותו חוק, פיצויים לא ייפסקו כאשר הוחל בהליך, או שההליך נתמשך והלך, בשל התנהגות הנאשם. על-פי סעיף 6 לאותו חוק, יכול בית-המשפט שלא להעניק פיצויים שעה שהנאשם הפליל את עצמו או שהזיכוי היה זיכוי טכני.

26. בצרפת (סעיף 149 לקודקס הפרוצדורה הפלילית: ה- de procedure penale Code) נקבע הסדר ולפיו יכול נאשם שזוכה לקבל פיצויים בשל מעצר זמני (provisoire d(tention). נאשם שזוכה לא זכה בתחילה בפיצוי אלא אם גרם לו המעצר נזק ועוול "בלתי-רגיל ובעל חומרה יתירה" (cette d(tention lui a caus (un pr) judice manifestement anormal et d une particuli(re gravit( ). 'ואולם בתיקון שמיום 15.6.2000 הושמט תנאי זה, וכיום מוסמך בית-משפט לפסוק פיצויים בגין מעצר אך מטעם זה בלבד שהנאשם זוכה. אשר להוצאות, אלו לא תיפסקנה ככל הנראה גם בזיכויו של נאשם, אך ניתן לתבוע אותן מן המתלונן אשר פעל שלא בתום-לב (סעיף 472 לקודקס הפרוצדורה הפלילית).

27. שונה הדין בארצות-הברית, שהנטיה בה היא שלא לחייב את המדינה בהוצאות נאשם שזוכה בדין. ראו, למשל:

L. DiBartolomeo, "Sovereign Immunity Bars the Exercise of Supervisory Power for Fee Shifting Against the Federal Government - United States v. Horn 29 F. 3d 754", Suffolk U. L.Rev. 915 (1995). בה-בעת, במקרים מסויימים תחוייב המדינה בכל זאת בהוצאותיו של נאשם שזוכה.

כך, למשל, בשנת 1997 חוקק הקונגרס חוק במישור הפדרלי, ולפיו תישא מדינה בהוצאות נאשם שזוכה אם הוכח כי האישום הוגש לבית-המשפט בקלות דעת, בהקנטה או בהיעדר תום-לב, אלא-אם-כן נמצא לו לבית-המשפט כי פסיקת הוצאות לא תהא צודקת: 18 U.S.C. 3006A.

28. דין דומה שורר בקנדה, ולפיו על דרך הכלל אין פוסקים פיצויים והוצאות לנאשם שיצא זכאי בדינו. ראו:

R.S. Reid & P.T. Burns, "The Power to Award Costs in Criminal Cases or How Judicial Illusions Remain Illusions None The Less", 24 Crim.L.Q. 455 (1981-1982)). הלכה זו חייבה עצמה בביקורת, והושמעה דעה כי יש לאמץ הסדר ולפיו יינתן ביטוי לפגיעה בזכויות היסוד של הפרט על דרך הענקת זכות לפיצויים ולהוצאות. ראו:

A Proposal for Costs in Criminal Cases Law Reform Commission, Canada, 1973.

29. אשר למשפט הבינלאומי, נזכיר את פסק-דינו של בית-הדין האירופי לזכויות האדם בפרשת Sekanina v. Austria (1993) 17 E.H.R.R. .221 במקרה זה הואשם פלוני ברצח אישתו, ולאחר שזוכה בדינו ביקש לחייב את המדינה בהוצאות משפטו ובפיצויים בשל כך שישב שנה במעצר. בית-המשפט האוסטרי סירב לבקשה, בקובעו כי החשד נגד פלוני נותר בעינו. האיש פנה בתלונה לבית-הדין האירופי, ובית-הדין קבע כי שלילת פיצויים והוצאות בנסיבות אלו פוגעת בחזקת החפות הקבועה בסעיף 6(2) לאמנה האירופית לזכויות האדם, אשר-על-כן שלילה שלא-כדין היא. משעה שקבע כי הנאשם חף מן הפשע שהועמד עליו לדין, אל-לו לבית-המשפט לעשות שימוש בחומר ראיות כדי לסתור את חזקת החפות (שם, 235). לגישה המביאה במנין השיקולים גם את טיבו של הזיכוי כגורם לשלילת פסיקתן של הוצאות לטובת הנאשם, ראו:

Leutscher v. Netherlands (1996) 24 E.H.R.R. 181

ניתן דעתנו עם-זאת, כי בית-הדין האירופי לא קבע כי מכוח האמנה גופה זכאי נאשם שזוכה לפיצוי בגין מעצרו, שכן עניין זה מסור למשפטה של כל מדינה ומדינה:

Masson and Van Zon v. Netherlands (1996) 22 E.H.R.R. 491, 510-511.

עוד קבעה הוועדה שליד בית-הדין, כי אין פסול בשלילת פיצויים והוצאות מנאשם שזוכה מקום ששלילה זו סומכת עצמה להתנהגותו ואין היא מהווה עונש או תגובה לגופה של האשמה ממנה זוכה. ראו:

Fashanu v. United Kingdom (1998) 26 E.H.R.R. C.D. .217

30. לסיכום נוכל לומר כך: על דרך הכלל מקובל במשפט האנגלי ובמדינות אירופה (אך לא באותה מידה בארצות הברית ולא בקנדה) כי נאשם שיצא זכאי בדינו, יש לשפותו בגין ההוצאות שעמד בהן בהליך הפלילי. כלל זה מלווים אותו חריגים אלה ואחרים, אך זה הכלל ואלה החריגים. כך באשר לשיפוי בגין הוצאות, לא כך באשר לפיצוי בגין מעצר או מאסר. פיצוי מעין-זה אינו ניתן אלא במיקצת מדינות.
מודלים ושיקולים שלעניין
31. סוגיה זו שאנו נדרשים לה עתה - סוגיית זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לקבל מן המדינה שיפוי בגין הוצאותיו ופיצוי בגין מעצרו או מאסרו - מעלה שלושה מודלים עקרוניים לפתרון. מודל אחד, ולפיו אין להטיל על המדינה חובה לפצות או לשפות נאשם שיצא זכאי בדינו. מודל זה מעניק משקל לצורך בחיזוק ידיה של התביעה, למניעת נטל על תקציב המדינה ולמניעת עומס על בתי-המשפט. מודל שני - מודל נוגד מודל ראשון - ולפיו עצם זיכויו של אדם בדין פלילי מקים עילה לפיצוי ולשיפוי מן המדינה. מודל זה, למותר לומר, מעניק משקל לזכותו של היחיד, למעמדו כלפי המדינה ולצורך בפיקוח על התביעה. מודל שלישי הוא מודל ביניים, מודל שביל הזהב. מודל זה דוחה את מערכת הפתרונות הבינארית של הכל או לא-כלום, וכדרך הזהב מבקש הוא להכריע בשאלת זכותו של הנאשם הזכאי - ומנגד, בשאלת חבותה של המדינה - על-פי נסיבותיו של כל עניין ומקרה; כך, בהענקת משקל משתנה לאינטרסים שלעניין ותוך שיקלולם של האינטרסים הכרוכים במקרה הספציפי העומד לפני בית-המשפט להכרעה בו. על-פי מודל זה, ניתן להעניק לנאשם שזוכה רק שיפוי בגין הוצאותיו - כולן או מיקצתן - או גם שיפוי וגם פיצוי בגין מעצרו ומאסרו, שיפוי ופיצוי מלאים או חלקיים.

32. בעבר שלט בכיפה המודל הראשון, שהמדינה הייתה חסינה ומחוסנת מפני כל תביעת פיצוי או שיפוי; ובמקום בו העניקה המדינה בכל-זאת פיצוי או שיפוי לנאשם שיצא זכאי בדינו, היה זה פיצוי או שיפוי של-חסד, פיצוי או שיפוי שלפנים-משורת-הדין. ימים אלה חלפו-עברו זה-מכבר, וכיום לא יטען איש לחסינות מוחלטת של המדינה. הבחירה נותרה איפוא בין המודל השני - מודל הזכות המוחלטת של היחיד, לבין המודל השלישי - מודל הזכות היחסית של היחיד. לאמיתם של דברים, לא נמצאו לנו מי שמצדדים במודל השני, מודל הזכות המוחלטת של היחיד. החיים מגוונים הם מכדי שניתן יהיה לדוחסם בדל"ת אמותיו של כלל נוקשה וחסר-פשרות. כך הוא על דרך הכלל. כך בענייננו-שלנו אף-הוא. נותר איפוא המודל השלישי, מודל הביניים, מודל הזהב.

33. היגענו איפוא לתחילתה של השקלא-וטריא, לראשיתה של ההתלבטות. טעם הדבר הוא, שמודל-הזהב אינו אלא מסגרת-מודל: גוניו רבים ושונים הם זה-מזה, וראינו זאת במשפטיהן של מדינות אחרות. הוראת סעיף 80 לחוק העונשין בחרה באחד מגוניו של מודל-הזהב. כהוראת סעיף 80, אין המדינה חסינה ומחוסנת מפני פיצויו ושיפויו של נאשם אשר יצא זכאי בדינו. בה-בעת - ושלא כבמשפט האזרחי, אשר בו חייב צד שהפסיד לשלם, על דרך העיקרון, את הוצאות יריבו (המר' 28/77 קמארה נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2), 69, 70 (1977); ע"פ 1703/96 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(4), 708, 711-710 (1997); פרשת רייש, שם, 487-486; פרשת גבאי, שם, 42) - אין המדינה חייבת בשיפוי ובפיצוי בכל מקרה בו יצא נאשם זכאי בדינו. הנוסחאות לחיובה של המדינה לשפות נאשם ולפצותו, נוסחאות ביניים הן, והנטל על שיכמנו הוטל לנסות ולמלא תוכן-של-ממש אותן נוסחאות שהחוק צייד אותנו בהן.

34. שתי נוסחאות יש בה בהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, וכל אחת מן השתיים נדרשת לפירוש. המשימה קלה, יחסית, בעניינה של הנוסחה הראשונה, הנוסחה המדברת במקרים בהם נמצא לו לבית-המשפט כי לא היה יסוד להאשמה. גדריו של שיקול-דעת זה ברורים, פחות או יותר, והגם שלא נוכל למנוע עצמנו מחילוקי דעות במיסגרתה של נוסחה זו - כבמקומות אחרים במשפט - הנה חילוקי-דעות אלה יהיו, יחסית, לא רבים. לא כן הוא דינה של הנוסחה השניה, נוסחת אותן "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". נוסחה זו, נוסחה ללא-גבולות היא - לא למעלה, לא למטה ולא לצדדים - והצדק האמורפי הוא האמור להיות מורה דרכנו האחד והיחיד.

35. אלא שתחושת הצדק באשר היא - תחושה שכולנו שותפים לה - אין די בה, ולא יהא זה נכון וראוי אם נבקש לעשות אך ככל שתורנו תחושת הצדק. שומה עלינו לבחון את הדברים מקרוב; לאתר ולברור את האינטרסים המושכים לצדדים; להטיל את האינטרסים כולם אל קדירת-השיקולים; ולנסות להגיע להכרעה תוך שיקלול כל האינטרסים שלעניין כולם. על אינטרסים אלה עמדנו בדברינו לעיל, ואלה הם מיקצתם: מקומו והצורך בקיומו של ההליך הפלילי בחברה בת-ימינו; תפישת יחסי היחיד והמדינה בכלל ובהליך הפלילי בפרט; ההליך הפלילי כהליך הכולל אפשרות מובנה כי נאשם יצא זכאי בדינו; הנזקים הנגרמים ליחיד העומד לדין פלילי ויוצא זכאי בדינו; איתור תחנת-המוצא להכרעה בשאלה מי ראוי שישא בנזקים הנגרמים לנאשם בהליך הפלילי; הצדק שבהטלת הסיכון על היחיד שיצא זכאי בדינו, ומנגד, הפגיעה בהליך הפלילי אם בסופו-של-יום תיאלץ המדינה לפצות ולשפות את היחיד; שיקולי הסדר החברתי ופיזור הנזק; החשש שמא הטלת חיוב על המדינה לשפות ולפצות נאשם שיצא זכאי בדינו עלולה לרפות את ידי התביעה; העלות לחברה אם תיאלץ המדינה לשפות ולפצות את היחיד; יכולתו של היחיד למנוע את ההליך הפלילי בשיכנוע התביעה מבעוד-יום בחפותו על-אף הראיות לכאורה שנאספו לחובתו; זיכויו של נאשם שאינו זיכוי מטהר אלא זיכוי מן הספק או זיכוי טכני או זיכוי בשל נסיבות שאין לתביעה שליטה עליהן (למשל: עד שנעלם או עד שברח מן הארץ); ועוד.

כיצד ישפיעו אינטרסים אלה, הם ואחרים זולתם, על שיקול-דעתו של בית-המשפט לעת הכרעה בשאלה אם יורה על פיצויו או על שיפויו של נאשם שיצא זכאי בדינו?

קווים מנחים לשיקול-דעתו של בית-המשפט
36. בתשתיתה של שיטת המשפט - של כל שיטת משפט - מונחים עקרונות-יסוד ודוקטרינות השליטים על כל השיטה או על ענפים מסויימים בה; אם תרצו:

עקרונות-יסוד ודוקטרינות ששיטת המשפט כולה ספוגה בהם, והרי מהווים הם חלק בלתי-נפרד של כל כללי המשפט כולם או, למיצער, של רובם. עקרונות -יסוד ודוקטרינות אלה אמורים לשמש, ומשמשים הם בידינו, כלי-מלאכה, ועושים אנו בהם בחיי היומיום ליישומו של צדק במשפט. אחד מן החשובים בעקרונות אלה הוא העיקרון של השבת מצב הדברים לקדמתו - restitutio in integrum בלשונו של המשפט הרומי. עיקרון ההשבה לקדמות עיקרון שליט הוא במשפט הפרטי במקרים בהם מתחוללת הפרת איזון שהמשפט רואה בה הפרת-איזון הראויה להתערבותו של המשפט. כך בדיני נזיקין וכך בדיני חוזים, בדיני עשיית עושר ולא במשפט, בדיני הקניין ועוד. אכן, דרכי יישומו של העיקרון שונות הן בענפי משפט שונים - כך, למשל, לא הרי ישום עקרון ההשבה לקדמות בדיני נזיקין כהרי ישומו בדיני חוזים - ואולם עקרון-האב אותו עיקרון הוא.

המשפט יעשה כמיטבו להשיב מצב לקדמתו בעין; בהיעדר יכולת להשיב מצב לקדמתו בעין יעשה המשפט להשבת מצב לקדמתו קרוב ככל-הניתן להשבה בעין;(cy - pr(s) ובהיעדר יכולת לעשות אפילו כך, ישמש הסולבנט האוניברסלי - הכסף - תחליף להשבת המצב לקדמתו. כך היה מקדמת דנא; כך בימינו-שלנו אף-הם.

הנחת-היסוד היא שפלוני פרע חוק וסדר, ושלא כמותר בדין שינה את המאזן ואת איזון היחסים שבינו לבין זולתו. במקום זה יתעורר עקרון ההשבה לקדמות, ובשם שיטת המשפט יצווה אותנו כי נעשה כמיטבנו להשבת מצב הדברים לכמות שהיה עובר להפרת האיזון והמאזן. למצווה זו נישמע, בין בביצוע בעין, בין בביצוע בעין בקירוב ובין בתשלום פיצוי או שיפוי או בהוריית השבה.

37. שונה דרכו של המשפט הפלילי. השבת המצב לקדמתו - כהוראתו של העיקרון במשפט הפרטי - אינה אפשרית בתחומיו, ואולם העיקרון לא נעלם מן הזירה.

כך, למשל, יבטא העיקרון עצמו - אך במקצת, אמנם - בצוות בית-משפט על מי שהורשע בדינו כי יפצה את קורבן העבירה ולו באורח חלקי בלבד. העיקרון יוסיף ויחיל עצמו, ועל כל מערכת עובדות, אם אך יינתן לו והדבר לא יפגע בעקרונות אחרים; כך, למשל, לעניין שיפוי ופיצוי נאשם שיצא זכאי בדינו.

פלוני שנחשד כי פרע חוק, קרא: נחשד כי הפר במעשה או במחדל, ושלא כדין, סדר דברים שנהג קודם מעשהו, החברה תעמיד אותו לדין פלילי. ואולם משיצא פלוני זכאי בדינו, קרא: משמסתבר עם סיומו של ההליך הפלילי כי פלוני לא פרע חוק, מתהפכות היוצרות מאליהן. עתה ידענו כי בהליך הפלילי שיזמה הייתה זו דווקא המדינה שפגעה באיזון ששרר קודם לאותו הליך, וכמו מעצמו מתעורר עיקרון ההשבה לקדמות; מתעורר ומבקש הוא כי ייעשה להשבת המצב לקדמתו.

38. וכך משמיע אותנו העיקרון של השבת מצב לקדמתו. ראשית לכל, במהלך הדברים הרגיל מטיל הליך פלילי על נאשם הוצאות ממון, לעיתים הוצאות ממון רבות (שכר-טרחת עורך-דין ושאר הוצאות נילוות). שנית, עקב ההליך הפלילי יכול נאשם שישא אף בנזקי-ממון מעבר להוצאות הכרוכות בהליך עצמו. כך, למשל, אם היה במעצר או במאסר, ואולם לא רק כך. שלישית, מקום שהנאשם הוא אדם-מן-הישוב - ואולם לא רק כך - יגרום לו ההליך הפלילי צער ובושת, לעיתים צער ובושת קשים ומעיקים. שלא בטובתו עומד שמו הטוב של אדם למבחן - ובפומבי - ופרטיותו נפגעת. ראו והשוו: בג"ץ 7256/95 פישלר נ' מפכ"ל המשטרה, פ"ד נ(5), 1, 10. אכן, חזקת חפות עומדת לו לאדם כל העת - עד אם מורשע הוא בדין - ואולם חזקה זו אין בה כדי לנחמו בחיי היומיום או להפיג מהמתח שהוא שרוי בו לעת ההליך הפלילי. חייו של האדם אינם עוד כשהיו קודם ההליך הפלילי, ולעיתים לא יחזרו להיות כשהיו גם לאחר זיכויו בדין. ראו: דנ"א 7325/95 "ידעות אחרונות" בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב(3), 1, 61-59 (1996). לעת ההליך חשוף הנאשם לאמצעי-דיון שונים, ואלה יש גם בהם כדי לפגוע בזכויות היסוד שלו. מעצר או מאסר, לבד מכך שפוגעים הם - או עשויים הם לפגוע - במאזן הכספי של אדם, יש בהם אף כדי להביא להשפלה ולביזוי. אכן, בהליך הפלילי ובספיחיו מוכיחה המדינה במעשה מה רב הוא כוחה כלפי הפרט.

39. במקום בו מסתיים הליך פלילי בהרשעה, נבלעים ונטמעים בהרשעה כל פגעים אלה הפוגעים בנאשם. על מקרה מעין זה ייאמר, כי פגעים אלה היו - בכפיפות לעקרון המידתיות - הכרח-לא יגונה, שבלעדיהם לא ניתן היה לצייר הליך פלילי ראוי לשמו. לא כן הוא במקום שבו מחליט בית-המשפט לזכות נאשם.

במקרה של זיכוי מתעורר לחיים עקרון ההשבה לקדמות על שלוחותיו; מתעורר לחיים - ותובע כי ייעשה והמצב יושב לקדמתו: השבה לקדמות בעין; השבה לקדמות בערך ובקירוב; השבה לקדמות על דרך של פיצוי. כך דין במקומות אחרים במשפט. כך, יטען הטוען, ראוי שיהא בענייננו-שלנו אף-הוא. למותר להזכיר כי עיקרון ההשבה לקדמות אינו בן יחיד במשפט; ומשיתעורר לפעולה, יקומו מריבצם כמו-מעצמם עקרונות הנוגדים אותו, והכל - גם הוא גם הם - יתייצבו לפנינו ויטענו, כל אחד מהם לעצמו, כי זכותו-שלו עדיפה על זכותם של יריביו.

עד כאן - לעיקרון השבת המצב לקדמתו. נעבור עתה ונדון בטעמים נוספים שהועלו בנושא חיובה של המדינה בשיפוי ובפיצוי.

40. עיון בהלכה ובדברי חכמים ילמדנו כי טעמים עוד ועוד הועלו להצדקת חיובה של המדינה לשפות או לפצות נאשם שיצא זכאי בדינו. ראו רשימת טעמים שהבאנו בפסקאות 18 עד 20 לעיל. כך, למשל, אחד הטעמים נועץ עצמו בצורך לפקח על שיקול-דעתה של התביעה הכללית. כשם שבית-המשפט הגבוה לצדק מפקח על שיקול-דעתה של התביעה הכללית לעניין פתיחה או אי-פתיחה בחקירה או בהליכים פליליים, לעניין עיכוב ההליכים ועוד; וכשם שבית-המשפט הפלילי עצמו מפקח על התנהלותה של התביעה, כבהליך-הביניים שאין להשיב לאשמה; כן היא פסיקת הוצאות ופיצוי לנאשם שזוכה, שמהווה היא אמצעי לפיקוח ולבקרה על התביעה. טעם נוסף המועלה להצדקת חיובה של המדינה בשיפוי או בפיצוי הוא זה, שפסיקת פיצוי ושיפוי יש בה כדי לשפר ולאזן את מעמדו של היחיד כלפי המדינה, להבטיח לו ייצוג הולם, לעודד אותו לקבל ייצוג הולם ולעשות עימו צדק על דרך-הכלל.

מנגד, למותר לומר, מתייצבים אינטרסים ועקרונות אחרים המטילים ספק בטוב שבחיוב המדינה בפיצוי ובשיפוי. כך, למשל, החשש כי חיוב שכזה יכול שירפה את ידי התביעה וירתיע אותה מעשות למילוי חובתה. השוו: פרשת פלונית, שם, 715. "נקודת המוצא הינה כי קיים אינטרס ציבורי בהעמדתם של עבריינים לדין, מקום שבו הפרט מפר את כללי המשפט הפלילי המהותי המשקף את צורכי החברה המאורגנת להגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה" (פרשת יוסף וסרסור, שם, 518); ואין זה רצוי כי בשל החשש מחיוב בפיצוי ובשיפוי יצא אינטרס ציבורי חשוב זה נפגע ונפסד. למותר לומר כי חיובה של המדינה - או של כל רשות ציבורית אחרת - בפיצוי ובשיפוי יכול שיטיל נטל כבד על הקופה הציבורית (פרשת רייש, שם, 491; בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה, פ"ד נב(2), 222, 236-234 (1997). הדבר אף יגרור אחריו הליכים משפטיים לא מעטים שיספחו עצמם להליכים הפליליים, ולעומס יתר על העומס המוטל ממילא על בית-המשפט. השוו: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 135 (1985). עוד נטען, כי נאשמים עלולים לנהל את הגנתם בדרך שאינה ראויה, ובלבד שיזכו בפיצוי ובשיפוי. אם כך יהיה, עלול הדבר להוביל לעיוות ההליך הפלילי מעיקרו. ראו: P.S. Karlan, "Fee Shifting in Criminal Cases", Chicago-Kent L.R. .(1995) 583

41. לא נקל ראש אף באחד מן הטעמים שהועלו להצדקת חיובה של המדינה בשיפוי ובפיצוי, ואולם נראה לנו כי יש להבחין הבחן-היטב בין טעם עיקרי לבין טעמים טפלים לאותו חיוב; בין טעמים-שמראש לבין טעמים-שבדיעבד. לדעתנו, הטעם העיקרי שהביא ללידת זכותו של נאשם-זכאי כלפי המדינה הוא טעם ההשבה לקדמות. כל שאר טעמים, טעמים-שבדיעבד הם: שלאחר לידתן של הזכות ושל החובה מצאו חכמים בטעמים אחרים תנאי-דמסייעין לכלל ההשבה.

היקש להלוך חשיבה זה - הגם שאין הוא היקש מושלם - מצאנו בסוגיה של ההגנה על החזקה. טעמים עוד ועוד הועלו להסבר ולהצדק ההגנה שהמשפט פורש סביב החזקה באשר חזקה היא. כך, למשל, רצונו של המשפט להגן על רצונו החופשי ועל אישיותו של המחזיק; כוונת המשפט להגן על האדם ועל גופו; הרצון להגן על השוויון בין בני-אדם; תכלית ההגנה על הבעלות; הכוונה לשמור על שלום הציבור, ועוד. עד שבא חכם-המשפטים אוליבר וונדל הולמס ( ,(.Oliver Wendell Holmes, Jr ובספרו הקלאסי The Common Law (Boston, 1881) הסביר לנו מהו אותו טעם-שמראש להגנת החזקה, טעם-שמראש להבדילו מן הטעמים שבדיעבד (שם, 213):

"Law, being a practical thing, must found itself on actual forces. It is quite enough, therefore, for the law, that man, by an instinct which he shares with the domestic dog, and which the seal gives the most striking example, will not allow himself to be dispossessed, either by force or fraud, of what he holds, without trying to get it back again. Philosophy may find a hundred reasons to justify the instinct, but it would be totally immaterial if it should condemn it and bid us surrender without a murmur. As long as the instinct remains, it will be more comfortable for the law to satisfy it in an orderly manner, than to leave people to themselves. If it should do otherwise ,it would become a matter for pedagogues, wholly devoid of reality."

האינסטינקט שבנו יניע אותנו להגן על החזקתנו בנכס, והחוק נזעק לעזרתו של האינסטינקט. בענייננו-שלנו אין אנו מדברים באינסטינקט מולד אלא בנורמה שקבענו לרצוננו: הנורמה המורה אותנו כי במקום בו הייתה הפרת איזון בלתי-ראויה ביחסי אנוש, יש לעשות להשבת המצב לקדמתו. ואולם לא נתקשה לראות את הדמיון הרב בין העיקרון של השבת מצב לקדמתו לבין הגנת החזקה; שהגנת החזקה בנכסים פיזיים אינה אלא אחת משלוחות העיקרון הקובע כי בהפרת איזון ביחסי אנוש יש להשיב מצב לקדמתו. וכך, משנקבע העיקרון כי בהפרת איזון ביחסי אנוש יש - על דרך העיקרון - לעשות להשבת מצב לקדמתו, נדרשים אנו אך לצעד קטן כדי להגיע להבנת הצורך העקרוני ביצירתה של זכות לטובת נאשם שיצא זכאי בדינו לתבוע מן המדינה פיצוי ושיפוי.

42. אם כך היה לפני עשרות בשנים - ראינו כי המשפט האנגלי הגיע להכרה זו כבר בראשית המאה העשרים - לא-כל-שכן בימינו, שזכויות האדם עלו אל קידמת הבימה, קל-וחומר מאז חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק-יסוד: חופש העיסוק, משפט ישראל זיכה מקצת מאותן זכויות במעמד בכורה של זכויות-על.

ראו, למשל: יהודית קרפ "המשפט הפלילי: יאנוס של זכויות האדם: קונסטיטוציונליזציה לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו", הפרקליט מב 64 (תשנ"ה-1995); אהרון ברק "הקונסטיטוציונליזציה של מערכת המשפט בעקבות חוקי-היסוד והשפעותיה על המשפט הפלילי (המהותי והדיוני)", מחקרי משפט יג 5 (תשנ"ו-1996); מנחם אלון "חוקי היסוד - עיגון ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית: סוגיות במשפט הפלילי", מחקרי משפט יג 27 (תשנ"ו-1996).

Eliahu Harnon "The Impact of the Basic Law: Human Dignity and Liberty on the Law of Criminal Procedure and Evidence", Isr. L.R., vol 33(678 (1999).

לאחר היות חוקי-היסוד יפורש הדין שקדם להם ברוחם, ובכלל הדין תבוא הוראת סעיף 80 לחוק העונשין אף-היא. ראו: פרשת יוסף וסרסור, שם, 518; השוו: פרשת רייש, לעיל. אכן, חוקי-היסוד לא נתכוונו לשנות מתוכן הדין שקדם להם, אך עלה בידם להפיק מאותו דין גרעיני-זכויות שאפשר היו רדומים-משהו והנה עתה ניעורו לחיים. כך הוא בזכויות היסוד באשר הן, וכך הוא במאבק-האינטרסים ביניהן לבין אינטרסים הניצבים כנגדן (כגון ההכבדה על תקציב המדינה וכו'). השוו: בג"ץ 4541/94 אליס מילר נ' שר הביטחון, פ"ד מט(4), 94, 114 (1995); בג"ץ 205/94 נוף נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 449, 463 עד 464 (1997); אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך שלישי (תשנ"ד-1994), 528.

43. להלכה - הגם שלא כל-כך למעשה - החלו בתי-המשפט, בשנים האחרונות, רואים בעין יפה פסיקת הוצאות לנאשמים שיצאו זכאים בדינם. כך, למשל, בפרשת גבאי (שם, 43) הוזכרו ההנחיות שפורסמו באנגליה בשנת 1973 (ראו לעיל, פיסקה 23), והשופט שלמה לוין השמיענו דברים אלה:

ער אני לנטיית בתי-המשפט האנגליים להרחיב לאחרונה את תחום המקרים שבהם יחוב אוצר המדינה בתשלום הוצאות לנאשם שזוכה בדינו... כשלעצמי איני מצטער על הרחבה זו ומוכן אני להנחות עצמי על-ידי האמור לעיל, בשים-לב לכך שיש לשקול כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו בגדר שיקול-דעתו הכללי של בית-המשפט.

ב- ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1), 653, 660-659 (1990), אימץ השופט גבריאל בך אחת מן ההנחיות הנ"ל משנת 1973, בהותירו בצריך עיון קליטתן של ההנחיות כולן. הגדיל עשה השופט אליעזר גולדברג, שבפרשת רייש (שם, 490 - 491) ביקש ללמדנו דרך זו בפרשנות:

נקודת המוצא הראויה היא כי האינטרס הציבורי של אכיפת החוק והשלטתו, מחייבים העמדתו לדין של מי שיש כנגדו ראיות מספיקות כי פגע בנורמה הפלילית. בהגשמת אינטרס זה נחשף הפרט, כהכרח בל-יגונה, לפגיעה בזכויותיו. הסיכון כי נאשם ייחשף לפגיעות הכרוכות בניהול ההליך הפלילי נגדו, ולבסוף יצא זכאי בדין, נלקח בחשבון מראש, והינו בגדר סיכון מחושב.

סיכון כזה מתחייב מטיבו של המנגנון הפלילי, שרק בסופו יכריע בית-המשפט באשמתו, או בחפותו, של הנאשם. השלמת החברה עם סיכון כזה הינה תולדה של אינטרס ציבורי גובר, הוא הצורך באכיפת החוק, כדי לקיים חברה תקינה. אולם מכך שקיים צורך ציבורי באכיפת החוק לא מתחייבת המסקנה כי את העלויות הנלוות להפעלת מערכת זו יש לגלגל על הנאשם שזוכה ולא על הציבור... מבחינת הדין הרצוי ראוי היה להרחיב את הזכות להוצאות ולפיצוי לכל נאשם שיצא זכאי בדינו, יהא הטעם לזיכוי אשר יהא. משלא הוכחה אשמתו של הנאשם במידה הנדרשת בפלילים, והוא יוצא זכאי בדינו, הרי שחזקת חפותו שהייתה קיימת טרם המשפט, לא נסתרה. אם העמידה אותו המדינה לדין ולא עלה בידה להוכיח את אשמתו, עליה לפצותו על ההוצאות שגררה אותו להן ועל הסבל שסבל במעצר או במאסר. משכך, מה לי אם זוכה מחמת הספק ומה לי אם זוכה בזיכוי ברור ומוחלט. בכל אחד מן המקרים חוזר הנאשם לאחר הזיכוי ל"סטטוס" של חף מפשע שהועמד לדין...

ראו עוד: פרשת מקמילן, שם, 305-303, בה מבקשת השופטת דורנר לאמץ את הנחיות המשפט האנגלי משנת 1973, ולקבוע כהלכה - גם לאור חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו - כי על דרך הכלל ראוי לזכות בפיצויים ובהוצאות נאשם שיצא זכאי בדינו באורח "מוחלט", כנגזרת של אותו זיכוי "מוחלט". כן ראו: ב"ש 529/97 גואטה נ' מדינת ישראל, פ"מ תשנ"ז(א), 234, מפי השופט עודד מודריק.

44. עד כאן - הרוחות שהחלו מנשבות במחננו, רוחות שמגמת פניהן היא להרחיב - יש הסוברים: להרחיב עד לקצה - זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לקבל שיפוי בגין הוצאותיו ופיצוי בגין ימי מעצר ומאסר. ואולם, תהא אשר תהא השאיפה להרחיב זכותו של נאשם-זכאי, אל-יישכח מאיתנו כי מצויים אנו בגדריה של נורמה חקוקה - הלא היא הוראת סעיף 80 לחוק העונשין - ודין חרות הוא המורנו כי זיכויו של נאשם בדינו, זיכוי באשר הוא, אין די בו כדי להקים עילה לקבלת שיפוי ופיצוי מן המדינה. החוק גודר אותנו בשתי עילות - משפט פלילי "שלא היה יסוד להאשמה" שבו ו"נסיבות אחרות המצדיקות זאת". לא הותרנו לרחף מעל עילות אלו ולזכות פלוני בשיפוי ובפיצוי אך באשר זוכה במשפטו. כך על דרך הכלל; כך בענייננו אף-הוא; והוא שלטון החוק ברשות השופטת. ראו עוד והשוו: פרשת רייש, שם, 491; פרשת מקמילן, שם, 304. אכן, שלא כחוק האנגלי אשר היקנה שיקול-דעת "פתוח" לבית-המשפט לפסוק שיפוי לנאשם, הוראת סעיף 80 לחוק העונשין גודרת את שיקול-דעתו של בית -המשפט בשתי עילות. אנו, לא הותרנו לפרוץ את הגבולות, אך בפירוש החוק נעשה ברוח ימינו אלה.

45. בהקשר זה ראוי לעמוד על גורם נוסף, גורם שגם בו יש כדי להגמיש את שיקול-דעתו של בית-המשפט לטובת נאשם שיצא זכאי בדינו. כוונתנו היא לסמכות שניתנה לשר המשפטים - כהוראת סעיף 80(ב) לחוק - לקבוע בתקנות, באישור ועדת חוקה, חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום לשיפוי ולפיצוי. כפי שראינו (בפיסקה 13 לעיל), עשה שר המשפטים כסמכותו זו והתקין תקנות בהן קבע סכומי מקסימום לשיפוי ולפיצוי. סמכות שהוקנתה לשר המשפטים נועדה לשמש בלם, וסת וסייג לשיקול-דעתו של בית-המשפט לפסוק שיפוי ופיצוי; ומתוך שקביעתם של סכומי המקסימום נתונה לשיקול-דעתה של הרשות המבצעת - בפיקוחה של הרשות המחוקקת - יש בעצם הסמכות לקובעם כדי לפקח על ההוצאה הכוללת והפרטנית לשיפויים ולפיצויים של נאשמים שיצאו זכאים בדינם. ראו עוד והשוו: פרשת רייש, שם, 491.

46. כיצד זה איפוא יעשה בית-המשפט שימוש בשיקול-הדעת הניתן לו לפסוק שיפוי ופיצוי לנאשם שיצא זכאי בדינו? למותר לומר כי אין בכוונתנו - ואף לא נוכל - לכתוב קודקס מלא - או אף קודקס חלקי - לדרך בה ילך בית-המשפט לעת הידרשו לשאלת הפיצוי והשיפוי במקרה פלוני. הגוונים ובני-הגוונים רבים הם מספור וממילא לא נוכל אלא להתוות קווים מנחים, וגם את אלה לא נוכל לצייר אלא באורח כללי בלבד. בל-נשכח בהקשר זה, כי זכות לשיפוי ולפיצוי - כזכותו של נאשם שזוכה - עומדת אף למי שנעצר ושוחרר בלא שהוגש נגדו כתב אישום, ובית-המשפט מצא שלא היה יסוד למעצר או שראה נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי האדם (ראו סעיף 38 לחוק המעצרים המובא בפיסקה 14 לעיל).

העילה של "לא היה יסוד להאשמה"
47. העילה הראשונה - סוג המקרים בהם "לא היה יסוד להאשמה" - מדברת בעד עצמה, ולא נוסיף לדברים שנאמרו עד-כה בהלכה (ראו פסקאות 16 ו- 17 לעיל).

נאמר אך זאת, שהמושג "לא היה יסוד להאשמה" מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת; וגם אם אמרנו כי המושג "לא היה יסוד" פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים בהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע (השוו: פרשת ברגמן (ברטל), שם, 563), גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך. אכן, עיקר הוא בעילה השניה, אותה עילה הבונה עצמה על "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". במרחב המחיה של עילה זו רב לו ידו של בית-המשפט, והשאלה היא כיצד ידריך השופט עצמו לעת הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי.

העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"
48. הנחת-המוצא היא זו, שזיכויו של אדם בדין - אך באשר זיכוי הוא - אין די בו כדי להקים עילה לשיפוי ולפיצוי מן המדינה (ראו והשוו: המ' 511/79 בן בסת נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(1), 449, 450 (1979). זיכוי הוא תנאי הכרחי אך אין הוא תנאי מספיק. חייבות שתתקיימנה, בנוסף לזיכוי, "נסיבות אחרות המצדיקות" שיפוי ופיצוי - או אחד מן השניים - ורק אם יימצא לו לבית-המשפט כי נתקיימו נסיבות מעין-אלו רק-אז רשאי הוא לפסוק שיפוי ופיצוי או אחד מאלה. לשון אחר: חייב שיימצא דבר-מה נוסף לזיכוי; ולא אך דבר-מה על דרך הסתם, אלא דבר-מה המורה אותנו כי מוצדק לפסוק לנאשם שזוכה שיפוי או פיצוי. נוסיף כי הביטוי "נסיבות... המצדיקות זאת" אינו מכוון עצמו בהכרח לצדק בטוהרו. המושג "נסיבות המצדיקות", פירושו הוא - נסיבות העושות נאשם שזוכה בדינו אדם הראוי לזכות בשיפוי ובפיצוי או באחד מן השניים.

49. בראשית הדברים נאמר - ועיקרון זה ילווה אותנו לכל אורך הדרך - כי הליך פסיקתם של שיפוי ופיצוי אינו אלא ספיח למשפט הפלילי, הליך טפל להליך הפלילי העיקרי. שומה עלינו איפוא להיזהר שלא נהפוך זנב לראש, שלא ניגרר להליך ארוך ומורכב שנושאו הוא הפיצוי והשיפוי. חייבים אנו להזהיר עצמנו מפני הליך-של-מידרון, מידרון העשוי להפוך מידרון חלקלק. נהיה ערים וקשובים לכך שהליך השיפוי והפיצוי אסור לו שיהפוך לחזרה על משפט פלילי בהיפוך: שזו הפעם הנאשם שזוכה יהיה מאשים והמדינה תהא נאשמת. עוד נזכור, כי לרשות נאשם שזוכה בדינו עומדת, במקרה המתאים, עילה בנזיקין (ראו: פרשת עיריית ירושלים נ' גורדון, 128-127), ומכאן טעם נוסף לנהוג בהליך שיפוי ופיצוי כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין אך כהליך נספח וטפל להליך העונשין.

50. אשר לגופן של אותן "נסיבות אחרות". ראשית לכל, עשויה להישאל שאלת -מפתח זו: מנין תבאנה אותן "נסיבות אחרות" שהוראת סעיף 80(א) לחוק מדברת בהן? וביתר דיוק: האם כוונת הדברים היא רק לנסיבות ההליך הפלילי גופו, או אולי פורש הביטוי עצמו על נסיבות לבר-ההליך הפלילי כגון יכולתו הכספית של הנאשם? למשל, אם נשא הנאשם בהוצאות כבדות, אם סבל נזקים מיוחדים או אם נטל הלוואות המקשות עליו? ואולי נפרוש את חופת החוק גם על נסיבות ההליך גם על נסיבות לבר-ההליך? בבדיקת ההיסטוריה של הוראת סעיף 80(א) לא מצאנו רמז העשוי להיות לנו לעזר. לא כן באשר לשיפוי ולפיצוי על-פי חוק המעצרים.

כפי שראינו (בפיסקה 14 לעיל), יכול שיזכה בשיפוי ובפיצוי לא רק נאשם שיצא זכאי בדינו אלא גם מי שנעצר כחשוד בביצוע עבירה ולא הוגש נגדו כתב-אישום. זכותו של זה האחרון לשיפוי ולפיצוי נבנתה על-פי הנוסחאות של סעיף 80(א), וכך יכול הוא לזכות בשיפוי ובפיצוי אם נמצאו לו לבית-המשפט "נסיבות... המצדיקות" שיפוי או פיצוי. והנה, בדברי ההסבר להצעת החוק שהיקנתה זכות זו למי שנעצר ולא הוגש נגדו כתב אישום (ראו לעיל, בפיסקה 14) מוצאים אנו דוגמה אחת בלבד לנסיבות המצדיקות שיפוי או פיצוי והיא "נזק חמור במיוחד" שנגרם למי שנעצר. אין מובאת אף דוגמה לנסיבות ההליך עצמו. אכן, לעניין הליך המעצר גופו אין מדובר אלא בעילה הראשונה, דהיינו, במקום שלא היה יסוד למעצר. הדבר יכול שיעלה הירהורים בלב הפרשן שמא רק נסיבות אישיות לבר-ההליך-הפלילי באות בגידרי הנוסחה של "נסיבות... המצדיקות" פיצוי ושיפוי, והרהורים אלה יכולים אף שיתחזקו משנזכור כי לא כל המדינות מעניקות פיצוי בגין מעצר ובגין מאסר.

אני מסכים כי נסיבות חיצוניות להליך הפלילי - כגון נסיבות אישיות קשות של הנאשם הזכאי - עשויות להשפיע על פסיקת שיפוי ופיצוי. ראו לעניין זה דבריו של השופט טירקל בפרשת יוסף וסרסור, שם, 528-527. בה-בעת, לא אסכים כי יש הצדק לצמצם אותן "נסיבות אחרות" אך לנסיבות חיצוניות להליך הפלילי גופו. לשאלה זו נוסיף ונידרש עוד בהמשך דברינו.

מכל מקום, דומה שלא יחלוק איש על כי שיקולים אישיים של הנאשם שיקולים שלעניין הם לעת דיון בבקשתו לשיפוי ולפיצוי. ואולם עיקר הוא בנסיבות ההליך הפלילי עצמו, ולאלו נפנה עתה.

51. אשר ל"נסיבות" הנגזרות מן ההליך הפלילי גופו, יש להבדיל ולהבחין בהוראת סעיף 80(א) בין העילה הראשונה לבין העילה השניה. העילה הראשונה, כפי שראינו, גבולותיה הוצבו בנוסחה סגורה - הנוסחה ולפיה "לא היה יסוד להאשמה" - והגם שאף בגדירותיה של נוסחה זו כוחו של בית-המשפט עימו לפרש ולקבוע תחומי פרישה, הנה מרחב התנועה מוגבל הוא מתחילתו. שלא כעילה זו היא העילה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת", שעילה זו עילת-מסגרת היא ועשויה היא לפרוש עצמה על-פני מרחבים-עד-אופק. מתוך שזו צרה בתחומיה וזו רחבה בתחומיה, דומה עלינו כי לא יהא זה נכון אם נפרש את העילה השניה כעילה שנעשתה אותו חומר שעשה את העילה הראשונה. העילה הראשונה נבנתה מחומרים נוקשים וקשיחים ואילו העילה השניה נבנתה מחומרים רכים וגמישים. פירוש: הנסיבות המצדיקות שיפוי ופיצוי תהיינה רחבות בתחומי התפרשותן מן הנסיבות של העילה הראשונה. נסיבות העילה השניה לא תהיינה בהכרח נסיבות ממשפחת הנסיבות של "לא היה יסוד", ויכולות הן שתהיינה נסיבות רכות יותר וגמישות יותר. ראו עוד לעיל, פיסקה 12.

52. גמישות זו של נסיבות שלעניינו של פיצוי בעילה השניה, לא תמיד תדבר בזכותו של הנאשם הזכאי; לעיתים תדברנה הנסיבות בזכותו של הנאשם - שמא נאמר: בחובתה של המדינה - ולעיתים תדברנה בחובתו דווקא.

המשפט הפלילי, וכמותו המשפט האזרחי, פועל בשיטה בינארית ועל דרך הנדנדה:

אחד זוכה שני מפסיד, מי למעלה מי למטה. שיטה זו יתרונותיה עימה, ועם היתרונות תבואנה המיגרעות. והנה, מערכת הענקתם של שיפוי ופיצוי לנאשם אינה בנויה בצלמו כדמותו של המשפט הפלילי המהותי. בגדריה של מערכת השיפוי והפיצוי יכול בית-המשפט להגיע לפתרונות ביניים; אין הוא קשור בפתרון של הכל-או-לא-כלום ויכול הוא לבוא לפתרונות המצויים אי-שם בדרך שבין קצה אחד לקצה אחר. כך, למשל, אותה גמישות בהערכת הנסיבות "המצדיקות" יכולה שתביא את בית-המשפט לפסיקת שיפוי ופיצוי חלקיים בלבד. ואמנם:

הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין מסמיכה בית-משפט לחייב את אוצר המדינה לשלם לנאשם שזוכה בדינו פיצוי ושיפוי "בסכום שייראה לבית-המשפט", והוראת סעיף 80(ב) מוסיפה ומסמיכה את שר המשפטים לקבוע "סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים..."; המושג מקסימום, באשר הוא, ילמדנו כי ייקבע אמנם גג לשיפוי ולפיצוי, אך אין הכרח כי נשב על הגג דווקא.

53. אשר לנסיבות הקשורות בהליך עצמו, ובתיתנו דעתנו לעיקרון המורנו כי נעשה כמיטבנו שלא להפוך טפל לעיקר (ראו לעיל, פיסקה 49), דומה כי ראוי שבית-המשפט יגדור את בעלי-הדין - על דרך העיקרון - בחומר הראיות שהוגש לבית-המשפט, בין בהליכי המשפט בין בהליכי הטרום-משפט. אפשר, כמובן, כי במקרים מתאימים אלה ואחרים יותר להם לבעלי-הדין להשפיע על בית-המשפט מסמכים ומידע נוספים על אלה שנאספו אל תיקי בית-המשפט. כך, למשל, לעניין הנזקים שהנאשם נשא בהם עקב המשפט.
54. זאת ועוד. דומני שראוי כי נקבע כלל ולפיו במקום שנאשם זוכה בערכאת הדיון, עיקר שיקול-הדעת אם ייפסקו ואם לא ייפסקו פיצוי ושיפוי - ואם ייפסקו, מה יהא שיעורם - יינתן לערכאה שלדיון, ובית-המשפט שלערעור לא יתערב בהחלטות ערכאה קמא אלא מטעמים מבוררים. ראו והשוו: פרשת והב שם, 805; פרשת ברעלי, שם, 504; פרשת עפרי, שם. אכן, בית-המשפט שלדיון הוא ששמע את העדים והתרשם מעדותם; הוא שניתח את העדויות והחליט למי מן העדים להאמין ולמי מהם לא להאמין; והוא שלסופו של דיון החליט על זיכוי הנאשם.

אחר כל אלה, כך דומה, ראוי כי שיקול-דעתו לעת הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי יזכה אם לא לחסינות כי-אז למשקל כבד. אם נפל בית-משפט שלדיון לכלל משגה משפטי - כגון, שפירש את החוק שלא כהלכה (השוו: פרשת יעקב דוד, שם, 1825); שלא הביא במנין שיקול שלעניין; שהביא במניין שיקול שלא לעניין; שהעניק לשיקול שלעניין משקל-יתר ורב מן הראוי לו - למותר לומר שבית-המשפט שלערעור יתערב ויאמר את דברו. ואולם מרחב המחיה אשר יינתן לבית-משפט שלדיון ראוי, לדעתנו, שיהיה מרחב רב. גם כלל זה ייגזר, בחלקו, מן העיקרון ולפיו אל-לנו לנפח מעבר למידה הראויה הליך נילווה זה של פסיקת שיפוי ופיצוי. אמר על-כך חברנו השופט יצחק זמיר בפרשת יוסף וסרסור (שם, 528) בהביאו גם מדברים שאמר בפרשת רייש (שם, 499):

"...שיקולים של צדק יכולים אף הם, יחד עם טעמים של דין, ליצור "נסיבות אחרות" המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לנאשם לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין... עשיית צדק מחייבת שקלול ואיזון של כל נסיבות המקרה... מלאכת השקלול והאיזון מוטלת בעיקר על בית-המשפט בערכאה הראשונה: "הוא מיטיב להכיר את נסיבות המקרה; הוא התרשם באופן ישיר מן הנאשם; הוא עקב באופן שוטף אחר הדרך שבה ניהל כל צד את עניינו. לכן דרוש טעם מיוחד כדי שבית-המשפט לערעורים ... יתערב בשיקול-הדעת של הערכאה הראשונה בעניין זה." (פרשת רייש)

55. כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, תנאי מוקדם להענקת שיפוי או פיצוי הוא התנאי כי פלוני יצא זכאי בדינו. על הדרך הבינארית של המשפט יוצא אדם חייב או זכאי בדינו - כך ולא עוד - ואנו, מדברים אנו עתה אך במי שיצא זכאי בדין. השאלה שלעניין היא, אם נכון וראוי הוא - כשיקול להענקתם, לאי-הענקתם או להענקתם החלקית של פיצוי או שיפוי - כי ניתן דעתנו לסוג הזיכוי: אם היה זה זיכוי מוחלט, אם היה זה זיכוי מן הספק או אם היה זה זיכוי טכני? האם נאמר כי זיכויו של אדם בדין מעשה מיקשה הוא וכי אין להשגיח בסוג הזיכוי, או האם נאמר כי ניתן דעתנו גם לסוגו של הזיכוי?

56. שאלה זו אינה ניתנת להכרעה בנקל, ולא בקושי יתר נמצא בה שיקולים לכאן ולכאן. השאלה העקרונית הנשאלת היא, האם מותרים אנו - או אולי אין אנו מותרים - לבחון זיכויו של נאשם בדין, לבחון זיכוי לגופו ולשאול את עצמנו: טיבו של אותו זיכוי - מהו? על שום מה ולמה זוכה הנאשם בדין? האם זיכוי בדין היה כפרגוד אטום שאין רואים דבר דרכו ואין אנו מותרים להציץ מאחוריו? או שמא נאמר רשאים אנו לבחון טיבו של זיכוי להכרעה בבקשתו של נאשם שזוכה לפיצוי ולשיפוי?

מן הצד האחד יכול הטוען שיטען כי זיכוי הוא זיכוי הוא זיכוי. זיכוי הוא מעשה מיקשה ואין הוא ניתן לחלוקה. תחנת המוצא להכרעה בבקשת הנאשם לשיפוי ולפיצוי, כך יטען הטוען, היא התחנה הבינארית של המשפט, וזו גם דרכה של הוראת סעיף 80 לחוק העונשין. פירושו של זיכוי הוא, שהתביעה לא עמדה בנטל שהמשפט קבע לה להוכחת אשמתו של נאשם - הוכחה מעבר לספק סביר - יהא כאשר יהא טיבו של הזיכוי: זיכוי מוחלט, זיכוי מן הספק או זיכוי טכני, ויהיו טעמי הזיכוי לגופם כאשר יהיו. אם כך הוא דין בהליך העיקרי של המשפט הפלילי, מדוע לא כך יהיה גם בהליך הטפל להליך העיקרי, לעת בחינה והכרעה בשאלת השיפוי והפיצוי? ראו והשוו:

P. MacKinnon, "Costs and Compensation for the Innocent Accused", 67 Canadian Bar Journal 489, .496-499 (1988)

משזוכה פלוני בדינו, משפט הממלכה הוא שלא הוכח כי פלוני ביצע את המעשים (או את המחדלים) שיוחסו לו בכתב האישום; ואם אלה הם פני הדברים, מה לי זיכוי ממזרח מה לי זיכוי ממערב, מה לי זיכוי מצפון מה לי זיכוי מדרום?

השוו: פרשת מקמילן, שם.

מן הצד האחר יתייצב הטוען-שכנגד וכך ישמיע הוא אותנו: אכן, הכרעה במשפט הכרעה בינארית היא, שהצדק המופשט חייב לכנוס עצמו בזיכוי או בהרשעה, באחד משני אלה ואין בילתם. לא כן היא הכרעה בשיפוי ובפיצוי שגוונים רבים יכולים שיהיו בה. כך באשר לנסיבות המצדיקות ולנסיבות אשר אינן מצדיקות שיפוי או פיצוי וכך באשר לשיעור הפיצויים שייפסקו בנסיבות אלו או בנסיבות אחרות. כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, בית-משפט יפסוק פיצוי או שיפוי על-פי העילה השניה רק - ואך-ורק - אם ראה "נסיבות ... המצדיקות זאת". המושג "נסיבות", על-פי עצם טיבו מושג גמיש הוא, ובית-המשפט לא ידע אם יש נסיבות המצדיקות הוריה על פיצוי או שיפוי אם לא יתבונן סביבו ויבחן את ה"נסיבות" שלעניין; את כל הנסיבות שלעניין. הנאמר כי "נסיבות" המשפט נסיבות שמחוץ-לתחום הן וכי רק "נסיבות" שאינן מן המשפט נסיבות שלעניין הן? נניח, למשל, כך יוסיף הטוען ויטען, כי נאשם יוצא זכאי זיכוי "מוחלט" אך באשר העד הראשי אינו מתייצב לדיון, והתביעה מניחה על שולחנו של בית-המשפט ראיות המצביעות כי אותו עד ברח מן הארץ בשל איומי הנאשם עליו או כי העד הוברח מן הארץ בידי אנשים הנחזים להיותם שלוחיו של הנאשם. היש צדק או היגיון בפסיקת פיצוי ושיפוי לנאשם אך באשר יצא זכאי (באורח "מוחלט") בדינו? ואין זו אלא דוגמה.

57. דעתנו היא כגרסה בתרא. לא אמרנו - אף לא נאמר - כי זיכוי טכני או זיכוי מן הספק יביאו בהכרח לשלילת שיפוי או פיצוי מנאשם, אך בה-בעת גם לא נאמר כי זיכוי "מוחלט" יביא מעצמו לפסיקת שיפוי או פיצוי. כל שאומרים אנו אינו אלא זה, שטיב הזיכוי - כל זיכוי; ונסיבות הזיכוי - כל הנסיבות;

גם הזיכוי גם הנסיבות שיקולים שלעניין הם לבחינתו של בית-המשפט אם יורה או אם לא יורה על תשלום פיצוי או על שיפוי; ובמקום בו יורה על שיפוי או פיצוי - על שיעורם של אלה. לא נמצא לי טעם טוב, לא בשכל הישר ולא בהגיון הדברים, לקבוע כי שיקולי "נסיבות" המשפט וטיבו של הזיכוי שיקולים בלתי-רלבנטיים הם לפסיקת פיצוי או שיפוי.

אכן, דעתנו היא כי נטיל אל קדירת השיקולים, כשיקולים שלעניין, הן את טיב הזיכוי; הן את הטעמים שניתנו לזיכוי; הן את כל שאר הנסיבות שנראה בהן נסיבות שלעניין. כך נפסק בעבר, והלכה זו מקובלת עליי. ראו, למשל: ע"פ 870/81 טטרואשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו4), 445, 448 (1982); פרשת גבאי, שם, 43; פרשת סבאח, שם, 660-658; פרשת רייש, שם, 497; פרשת יוסף וסרסור, שם, 524. שיקול הזיכוי ה"מוחלט" - ויותר ממנו: הטעמים לאותו זיכוי "מוחלט" - יהוו שיקול חשוב, שיקול נכבד בין שיקולים, אך לא יהיה בהם כדי להכריע. בהקשר זה ראוי כי נביא - ובהסכמה - דברים שאמר חברנו השופט זמיר בפרשת רייש. חברנו מצביע על-כך שהמחוקק בחר ב"ביטוי עמום, שאין לו צורה ואין לו מידה כמו 'נסיבות אחרות'", וכי "הביטוי נולד עמום על-מנת שיישאר עמום ..." (בעמ' 496). ובהמשך, לאחר שהוא פוקד ביטוי זה במשפחת ביטויים עמומים אחרים - בהם צדק, מוסר, תקנת הציבור, סבירות וכו' - ממשיך חברנו ומסביר לנו פישרה של אותה עמימות (שם, 496 עד 497):

העמימות של ביטויים אלה היא טעם החיים שלהם. הם אמורים לרחף, בלתי-מוגדרים, מעל הכללים. אסור לקצץ את כנפיהם ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם.

אשר למניין השיקולים אותם ישקול בית-המשפט לאיתורן ולזיהויין של "נסיבות אחרות המצדיקות" שיפוי ופיצוי, ממשיך חברנו השופט זמיר וכך מלמד הוא אותנו (שם, 499):

רשימת השיקולים אינה סגורה ואינה מחייבת. היא פועל יוצא של נסיבות המקרה.
יש נסיבות שבהן לא יהיה מקום לשיקול זה או אחר, ויש נסיבות שבהן יהיה מקום להוסיף שיקול זה או אחר, והמשקל של כל שיקול עשוי להשתנות לפי הנסיבות של כל מקרה. בית-המשפט הוא שצריך לאזן בין השיקולים השונים שיש להם תחולה בנסיבות המקרה, במגמה להגיע לתוצאה צודקת מבחינת הצורך לפצות את הנאשם שיצא זכאי בדין, תוך התחשבות במגבלות של המשאבים העומדים לצורך זה, באילוצים שבהם פועלים הרשויות המופקדות על אכיפת החוק ובתפקוד הראוי של בית-המשפט.

ומה באשר לזיכוי "מוחלט"? אומר על-כך השופט זמיר (שם, 497):

... כלל שיאמר כי זיכוי ברור ומוחלט מן האשמה מצדיק, בכל מקרה, תשלום הוצאות ופיצוי לפי סעיף 80, יחטא, לדעתי, לרוח הסעיף: הוא ימנע בעד בית-המשפט את ההתחשבות בנסיבות אחרות, כמצוות הסעיף, שאולי יש בהן כדי לשלול את הזכות להוצאות ולפיצוי במקרה מסויים, אף אם הסתיים בזיכוי ברור ומוחלט. אכן, השופטים ברק ובייסקי נמנעו במפורש מלקבוע כלל זה
(פרשת סבאח, שם, 660)

58. שאלה זו של טיב הזיכוי כשיקול פסיקת הוצאות ופיצוי לנאשם, עלתה לדיון בפרשת פלונית (ע"פ 1703/96, פ"ד נא(4), 708 (1997). באותו עניין נדרש בית-המשפט לסוגיית חיובה של מתלוננת בתשלום הוצאות ופיצוי לנאשם שזוכה מאשמת אינוס, ואמר על-כך חברנו השופט אליעזר גולדברג (בהסכמת המשנה-לנשיא, השופט שלמה לוין והשופטת דליה דורנר; שם, 711):

שלושה תנאים מקדמיים להקמת סמכותו של בית-המשפט לחייב את המתלונן בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם: התנאי הראשון, והברור מאליו, הוא זיכוי של הנאשם ...
... התנאי הראשון מדבר בזיכויו של הנאשם. לאחר זיכוי מכל סוג שהוא ומכל טעם שהוא, רואים את הנאשם כחף מפשע. כפי שנאמר (בפרשת רייש, שם 491):

"... מה לי אם זוכה מחמת הספק ומה לי אם זוכה בזיכוי ברור ומוחלט. בכל אחד מן המקרים חוזר הנאשם לאחר הזיכוי ל'סטטוס' של חף מפעע שהועמד לדין."

אולם, לא כל זיכוי מכל טעם שהוא מקנה לבית-המשפט את הסמכות לפסוק את הוצאות הגנתו לחובת המתלונן. הזיכוי שאליו מתייחס סעיף 81(א) לחוק העונשין הוא זה הקרוי "זיכוי מוחלט". לא זיכוי מחמת הספק, ואף לא זיכוי המבוסס כולו על טעמים פרוצדורליים, מעניקים את הסמכות שבסעיף 81(א) לחוק העונשין. זיכויים אלה אכן הינם זיכויים לכל דבר, ואולם אין בכך לגרוע מהמסקנה כי הם אינם נובעים מתלונה חסרת שחר. בזיכוי מחמת הספק לא משתכנע בית-המשפט:

"... כי הובאו בפניו ראיות שאינן מותירות ספק סביר בדבר אשמתו של הנאשם.
במקרה כזה לא קובע בית-המשפט כי הנאשם לא ביצע את העבירה, אלא רק כי אשמתו לא הוכחה. זיכוי כזה כשלעצמו אינו הופך את הפגיעה (בנאשם - א' ג') עקב ההליך הפלילי לבלתי-חיונית, שכן, סופו מעיד על תחילתו, כי מן הבחינה הציבורית היה צורך בקיומו."
(פרשת רייש, שם, 492)

התנאי של זיכוי נאשם זהה בהוראת סעיף 81(א) לחוק העונשין - לעניין חיובו של מתלונן כלפי נאשם שזוכה - ובסעיף 80(א) שלחוק, ומכאן שדבריו של השופט גולדברג הם במישרין לענייננו. אכן, ניתן לטעון כי יש הבדל בין הוראות הסעיפים 80 ו- 81 לחוק העונשין; כי זיכוי נאשם כהוראתו בסעיף 80 כולל זיכוי מן הספק גם-כן, וכי בנסיבות מסויימות אפשר יהיה גם בזיכוי מעין-זה כדי להקנות עילה לקבל מן המדינה שיפוי ופיצוי, למיצער באורח חלקי. ואולם לא נסכים כי סוגו וטיבו של הזיכוי אינם מהווים שיקול בהכרעתו של בית-המשפט אם יפסוק ואם לא יפסוק לנאשם שזוכה שיפוי ופיצוי. ראו עוד דבריו של השופט גולדברג בפרשת רייש, שם, 493-492.

59. בפרשת מקמילן (לעיל) ניטשה מערכה כבדה סביב השאלה מה השפעה נודעת לזיכוי "מוחלט" על זכותו של נאשם לקבל שיפוי ופיצוי מן המדינה. דעת הרוב (השופטת דורנר והשופט אנגלרד) הייתה כי זיכוי מוחלט מצדיק, על דרך העיקרון, שיפויו ופיצויו של הנאשם. ובלשונה של השופטת דורנר (שם, 303):

... אני סבורה, כי זיכוי מוחלט מן האשמה - להבדילו מזיכוי מחמת הספק - מצדיק, ככלל, תשלום לנאשם של הוצאות הגנה, וכן פיצויים בשל מעצר או מאסר
(ההדגשה במקור - מ' ח')

ובהמשך (שם, שם):

... הכלל, שלפיו על המדינה לשאת בהוצאות ההגנה ובפיצויים בגין מעצר או מאסר של נאשם המזוכה בדינו זיכוי מוחלט, מתחייב מן הפרשנות הראויה של סעיף 80(א) לחוק העונשין לאור הוראות חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד: חופש העיסוק.

ועוד (שם, 304):

ככלל, שלילת זכאותם של נאשמים לתשלום הוצאות הגנה ופיצויים במקרה של זיכוי מוחלט - היינו, כאשר מתברר בדיעבד כי להאשמתם לא היה יסוד, שכן הם לא עברו את העבירות שבהן הואשמו - אינה כדין. זאת, משום שהימנעות מתשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים כאלה פוגעת בהם במידה העולה על הנדרש ...
הימנעות מתשלום הוצאות ופיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט - מצב שהניסיון מראה כי אינו שכיח ... אף עלולה לעודד להיטות-יתר של התביעה להמשיך ולנהל משפטים גם לאחר שהתברר לה, או שהיה בכוחה לברר, כי הם יסתיימו בזיכוי מוחלט.

אכן, כך קובעת השופטת דורנר, יש יוצאים לכלל (שם, 305):

הכלל המוצע, שלפיו יפסוק בית-המשפט הוצאות ופיצויים לנאשמים שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם, אינו מוחלט. עשויים להיות מצבים, ברוח אלה המוזכרים בהנחיות האנגליות שנידונו לעיל (הנחיות 1973), שבהם לא ייפסקו הוצאות או פיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט, או שסכום ההוצאות והפיצויים שייפסק יהיה מופחת. כך, למשל, הוצאות או פיצויים עשויים להישלל מנאשמים אשר נקבע כי העידו עדות-שקר, או מכאלה שנמנעו מלמסור בעוד מועד, או מלמסור בכלל, את גרסתם או ראיות שהיו בידיהם לחפותם.
ואולם, כך מוסיפה היא (שם, שם):

מצבים כאלה, מטבע הדברים, יהיו נדירים. הכלל צריך להיות תשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט.

השופט אנגלרד הצטרף לדעתה של השופטת דורנר, ואילו השופט אור, בדעת מיעוט, סבר אחרת. ובלשונו (שם, 311):

גישתי בנושא זה שונה מזו של חברתי השופטת דורנר, הגורסת קיומו של כלל על פיו כשהזיכוי הוא "מוחלט" זכאי הנאשם להוצאות הגנתו.

לאחר שהוא סוקר בקצרה את הכרעות בית-המשפט העליון בפרשות רייש (לעיל) ויוסף וסרסור (לעיל), מסכם השופט אור את דברו, וכך משמיע הוא אותנו:

הייתי נמנע מלקבוע כלל בדבר זכות לקבלת הוצאות הגנה ופיצוי לנאשם שזוכה, בהתקיים נסיבה אחת, אפילו נסיבה חשובה כמו "זיכוי מוחלט", של הנאשם. יש, לדעתי, לדבוק בהלכה, על פיה מוקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב בעניין, וכי כל מקרה ומקרה יש לשקול על-פי כלל נסיבותיו.
... הייתי מעדיף להמשיך לילך בדרך שהותוותה אך לאחרונה בפסקי-הדין (בפרשות רייש ויוסף וסרסור)

60. בפרשת מקמילן חזרה בה התביעה מן האישום לאחר שמיעת עדי ההגנה, ובית-המשפט החליט לזכות את הנאשם כהוראת סעיף 94(א) לחסד"פ. זיכוי זה, כך קבעו שופטי הרוב, זיכוי "מוחלט" (או זיכוי "מלא") הוא, ואמר בהקשר זה השופט אנגלרד (שם, 307):

לטעמי, זיכוי במסגרת סעיף 94(א) סיפה לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב התשנ"ב-1982 הוא בבחינת "זיכוי מלא". המחוקק קובע בפשטות כי חזרת התובע מן האישום, לאחר תשובת הנאשם לאישום, מביאה איתה את זיכויו של הנאשם מאותו אישום. במסגרת זיכוי זה אין מקום לתת משקל למחשבותיה ולשיקוליה של התביעה בחזרה מן האישום. החזרה מן האישום מונעת מתן פסק-דין מנומק מאת בית-משפט. בנסיבות אלה יש להניח, לצורך זכותו של הנאשם להוצאות הגנה מאוצר המדינה, כי הזיכוי הוא מלא.

61. חילוקי-הדעות בין שופטי הרוב לבין שופט המיעוט נסבו הן על הסוגיה העקרונית באשר למעמדו של זיכוי "מוחלט" (או זיכוי "מלא") והן על השאלה אם זכאי הוא הנאשם מקמילן לזכות בשיפוי על הוצאות שעמד בהן במשפטו (המדובר היה בעבירת תעבורה והנאשם לא נעצר כלל). ענייננו הוא, כמובן, אך בסוגיה העקרונית בלבד.

62. דומה כי חילוקי-הדעות העקרוניים בין הרוב ובין המיעוט בפרשת מקמילן, התנפחו והתעצמו מעבר לממדיהם הטבעיים והראויים. הדבר בא לידי ביטוי בדברי המיעוט של השופט אור, באומרו דברים אלה (שם, 313):

באשר לתוצאה המעשית במקרה שבו מתקיים זיכוי "מוחלט", יתכן מאוד שאין מרחק רב בין גישתה של חברתי השופטת דורנר לבין זו שלי. מחד גיסא, גם חברתי קובעת כי קיימים חריגים לכלל עליו השתיתה את פסק-דינה... מאידך גיסא, גם אני סבור שאם מוכח, פוזיטיבית, שהנאשם לא עבר את העבירה שיוחסה לו, הרי זהו שיקול בעל חשיבות ומשקל במסגרת השיקולים אם לחייב את המדינה לשאת בהוצאות ההגנה של נאשם. אך, כאמור, הייתי מעדיף להמשיך לילך בדרך שהותוותה אך לאחרונה בפסקי-הדין (בפרשת רייש ויוסף וסרסור).

אכן, דומני כי במקום בו קובע בית-משפט בלשון ברורה כי הנאשם לא עשה את המעשה המיוחס לו בכתב האישום - למשל: הוכח להנחת-דעתנו כי הנאשם לא עשה את המעשה המיוחס לו בכתב האישום - כי-אז קרוב להניח, בכפוף לחריגים, שבית-המשפט יזכה אותו בשיפוי ובפיצוי. לכך יסכים, דומני, גם השופט אור.

ואולם אינני מוצא הצדק לכלוא את שיקול-דעתו של בית-משפט בכלובים של זיכוי "מוחלט" (זיכוי "מלא"), זיכוי "סתם", זיכוי "מן הספק" וזיכוי "טכני". אין החוק מכתיב לנו לא קטיגוריזציה בינארית, לא קטיגוריזציה טרנארית, לא קטיגוריזציה קוואדרינארית ולא כל קטיגוריזציה אחרת לרבות לא קטיגוריזציה מולטינארית. הכל נתון לשיקול-דעתו של בית-המשפט, והרשות נתונה. וכלשונו של סעיף 80(א) לחוק העונשין: שיפוי ופיצוי ייפסקו לנאשם שזוכה בדינו "בסכום שייראה לבית-המשפט".

קטיגוריזציה אפריורית - כדבר הרוב בפרשת מקמילן - יש בה כדי לכבול את שיקול-דעתו של בית-המשפט בניגוד לכוונת המחוקק. על-פי אותה השקפה, משיקבע כי הנאשם שלפניו זוכה זיכוי "מוחלט" (או "מלא") ממילא ימנע בית-משפט עצמו מבירור עובדות המקרה לגופו, אם מעלות הן "נסיבות... המצדיקות" שיפוי הנאשם על הוצאותיו. כמו מאז הזיכוי יש להתחיל את הספירה מחדש, ועל דרך זו של ספירה מחדש מחליטים אנו בבקשת הנאשם לשיפוי ולפיצוי. כאמור, לא אכניס עצמי בעובדות אותו מקרה ולא אביע דעתי אם לגופו של עניין צדקו הרוב או צדק המיעוט. זאת אומר, כי לא מצאתי הצדק לרטיה שהניח הרוב על שתי עיניו, בהחליטו כי די לו בזיכוי "מוחלט" כדי לזכות נאשם בשיפוי ובפיצוי.

63. אכן, לעניין פיצוי ושיפוי יש, וראוי שיהיו, דרגי-ביניים בין זיכוי לבין הרשעה; ראוי שיהיו וצודק שיהיו. נזכור כי להבדיל מן העילה הראשונה שבסעיף 80 לחוק העונשין, העילה השניה עניינה בנסיבות "המצדיקות" תשלום פיצוי ושיפוי, ואתקשה להבין כיצד זה שיהא עלינו להתעלם בכוונת-מכוון מנסיבות המשפט עצמו, נסיבות שלכאורה הן הנסיבות הנוגעות לעניין ביותר.

השוו: (Canada, 1973 A Proposal for Costs in Criminal Cases (Law Reform Commission,.; השוו: Tentative Proposals for Compensation of Accused on Acquittal Saskatchewan, Canada, 1987) .23-28)

64. נסיבות המצדיקות - או שאינן מצדיקות - תשלום שיפוי ופיצוי הן כל נסיבות המשפט ונסיבות סמוכות למשפט. בדברינו למעלה (בפיסקאות 18 עד 20) עמדנו על נסיבות שלעניין, וביניהן: המדינה התרשלה או פעלה שלא-כהלכה בחקירה, בהעמדה לדין או בניהול המשפט; הנאשם נשא בנזקים-של-ממש וכו'. על דרך הכלל נחלקות נסיבות אלו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם; ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט). במקרים מתאימים ראוי גם לשלול או להפחית פיצוי או שיפוי, למשל: נאשם שהביא על עצמו, במעשים או בהתבטאויות, את כתב האישום שהוגש נגדו כגון בהטעיית רשויות החקירה; נאשם שנמנע מתגובה על האשמות שהוטחו בו בחקירה וכיו"ב.

65. ולבסוף: כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין, בית-המשפט לא יפסוק פיצוי או שיפוי לנאשם שיצא זכאי בדינו אלא אם נמצא לו כי "לא היה יסוד להאשמה" או שנתגלו לעיניו "נסיבות אחרות המצדיקות" היענות לבקשה. הנטל להוכיח אחת משתי עילות אלו מוטל על שיכמו של הנאשם; לעניינה של העילה הראשונה - כי אמנם לא היה יסוד להאשמה, ולעניינה של העילה השניה - כי נתקיימו נסיבות המצדיקות שיפוי ופיצוי. לעניין נטל זה נוסיף, שדומה כי לאחר חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ועד שיחליט על שיפוי ופיצוי, יספק בית-משפט עצמו בנסיבות שאינן חמורות במיוחד. כמובן לא נוכל לאמוד מישקלן של אותן נסיבות - מה-גם שאין מקרה אחד דומה לרעהו - ואולם זה הקו הכללי בו נלך.

ומן הכלל אל הפרט
66. ואלה היו עיקרי הדברים בענייננו: המתלוננת התגוררה בבית-שמש ועבדה במפעל פלוני בירושלים. המערער עבד כנהג בחברה שהסיעה אותה מידי יום-ביומו מבית-שמש לירושלים, ובחזרה. לטענת המתלוננת, הסיעה המערער יום אחד, לאחר שעות העבודה, לביתה בבית-שמש, ובדרך תקפה ואנסה. עוד טענה המתלוננת, כי עקב אותו אינוס הרתה והפילה את הוולד (בשבוע השישי להריונה) וכי התיעוד על-אודות ההפלה נותר בידי הרופא. בעקבות תלונתה נבדקה המתלוננת, ודו"ח הבדיקה קבע כי "קרוב לוודאי הפלה שלמה מוקדמת". המשטרה ערכה חקירה, גבתה הודעות, והוסיפה ואספה ראיות מראיות שונות לבירור התלונה. נערך אף עימות בין המתלוננת לבין המערער, אך המערער הכחיש את דבר האונס בהוסיפו כי אין הוא מכיר כלל את המתלוננת. המערער נעצר, ולבד מהכחשות מעשה האינוס הוסיף והעלה טענת אליבי, לאמור, כי ביום האינוס, כביכול - לטענתו - שהה במקום אחר בארץ. המשטרה גבתה עדיות ואספה ראיות גם בנושא זה.

67. לסופה של החקירה הוגש לבית-המשפט המחוזי בירושלים כתב אישום, בו הואשם המערער בעבירה של אינוס בנסיבות מחמירות (ראו פיסקה 2 לעיל). כתב האישום מתמצת את תלונתה של המתלוננת על דבר האינוס בידי המערער; על הריונה; ועל הפלת הוולד. המתלוננת נחקרה גם לאחר הגשת כתב האישום לבית-המשפט. היא חזרה על גרסתה הראשונה באשר לבדיקת ההריון, אך גם זו הפעם לא היה בידה טופס הבדיקה. היא אף לא זכרה את שמו של הרופא.

68. עם הגשת כתב האישום, ולאחר ששוכנע כי נאספו אל תיק החקירה ראיות לכאורה להוכחת האשמה, הורה בית-המשפט על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. בהחלטתו זו קבע בית-המשפט כי יש בתיק המשטרה ראיות המפריכות את גרסת האליבי שהעלה המערער.

69. המשטרה הוסיפה וחקרה את טענת האליבי ואל תיק המשטרה נאספו ראיות חדשות שהיה בהן כדי לחזק את טיעון האליבי שהעלה. המתלוננת מצידה הוסיפה ומסרה הודעה נוספת שהיה בה כדי להוסיף ולהפליל את המערער במעשה העבירה.

המערער ביקש עיון חוזר בהחלטת המעצר. בית-המשפט בחן שוב את חומר הראיות - לרבות את חומר הראיות החדש - ולמרות שסבר כי גרסת האליבי של המערער אינה מוצקה כל-צורכה ("צודקת ב"כ התביעה כי שאלת האליבי של המבקש טרם הובהרה בצורה מלאה, ונותרו עדיין תמיהות בגרסת המבקש ..."), החליט כי יש בה באותה גרסה כדי ליצור, ולו לכאורה, סדק בראיות התביעה ("מנגד, ברור היום שנוכח חומר החקירה שהושלם, גירסת האליבי שהציג המבקש נראית לכאורה מבוססת יותר ויוצרת ספק לכאורי בראיות התביעה"). וכך, למרות קביעתו כי "גם בשלב זה, לאחר השלמת החקירה, חומר הראיות מציב תשתית ראייתית לכאורה מספקת להוכחת מעשה האינוס המיוחס למבקש...", החליט בית-המשפט לשחרר את המערער ממעצרו בתנאי של ריתוק לביתו. המערער ערר על החלטה זו בטענה שיש לשחררו ללא תנאים מגבילים, אך בית-המשפט העליון דחה את הערר בהחליטו, בין השאר, כי יש "יותר מאשר ספק" בגרסת האליבי שהעלה המערער וכי "יש תשתית ראייתית לכאורית מספיקה למעצרו של העורר".

70. משפטו של המערער החל נשמע ביום 21.4.1998 כסדר. בעדותה לפני בית-המשפט חזרה המתלוננת על גרסת האינוס, לרבות על-כך שהרתה ועל ניתוח ההפלה שעברה. העידו עדים נוספים מטעם המדינה, ובמהלך פרשת התביעה הודיע חוקר המשטרה לבית-המשפט כי בבדיקה שנערכה "בימים האחרונים" לא נמצא תיעוד על אודות בדיקת ההריון - לא במרפאת קופת חולים ולא אצל רופא נשים. לאחר-מכן הוחל בפרשת ההגנה, והעידו המערער ועדים נוספים.

משנסתיימה פרשת ההגנה נדחה המשך הדיון למועד שנקבע, אלא שסמוך לאותו מועד, ביום 21.5.1998, הגישה המדינה לבית-המשפט הודעה בכתב על-אודות החלטתה לחזור בה מאישומו של המערער. הבאנו הודעה זו בראשית דרכנו (ראו פיסקה 3 לעיל) ונחזור ונביא אותה בשנית:

לאחר בחינה מחודשת והערכה שנעשתה לאחרונה למכלול הראיות שהובאו בפני בית-המשפט, וכן בעקבות בירורים ובדיקות נוספות שערכה המאשימה עד ימים אלה, הגיעה המאשימה למסקנה כי לא ניתן יהיה בתיק זה לסמוך על החומר המרשיע שבחומר הראיות במידה מספקת כדי לבסס הרשעה במשפט פלילי נגד הנאשם.

לפיכך חוזרת בה המאשימה מכתב האישום ומבקשת לזכות את הנאשם.

בא-כוח המערער הגיב על הודעה זו בכותבו לבית-המשפט כי "מבקש לזכות לאור החזרה מהאישום", ובית-המשפט החליט, אמנם, לזכות את המערער.

71. אחר הדברים האלה ביקש המערער את בית-המשפט כי יחייב את המדינה ואת המתלוננת לשלם לו הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו. את בקשתו נגד המדינה סמך המערער על שתי העילות המנויות בחוק: אחת, כי "לא היה יסוד להאשמה" ושתיים, כי נתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת". לבד מטענות כלליות שטען, סמך בא-כוח המערער את בקשתו על הרשלנות שנפלה, לטענתו, בבדיקה שערכה המשטרה בנושא ההריון, ואת הבדיקה החלקית - בדיקה שנערכה לשיעורין - באשר לטענת האליבי שהעלה המערער. כן טען בא-כוח המערער כי זיכויו של המערער מאשמה היה זיכוי מוחלט; כי נגרמו לו נזקים קשים עקב כך שהיה עצור במעצר מלא שבעים ימים; וכי לא יכול היה לעבוד במשך תקופה ארוכה עקב כך שהיה מרותק לביתו על-פי החלטת בית-המשפט.

באת-כוח המדינה השיבה לטיעוני בא-כוח המערער, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ובטיעוניה הדגישה שהמדינה חזרה בה מן האישום אך מטעם אחד בלבד, והוא "שכאשר אנחנו עומדים לפני בית-המשפט ומבקשים להרשיע, אנו רוצים להיות סמוכים ובטוחים שגם בליבנו שלנו אין שום ספק ולו הקל שבקלים בעניין זה". הוסיפה וטענה באת-כוח המדינה כך:

במקרה של התיק הזה התלבטנו, וזה לא רק הפרקליט שהגיש את האישום וכו', התלבטנו ברמה מאוד גבוהה עם פרקליט המחוז, ואני חושבת שאי-אפשר היה לטעון כנגדנו יותר מדי אם היינו מקבלים גם עמדה שהובעה על-ידי חלק מהאנשים שזה תיק שצריך היה להמשיך ולנהל אותו ואת כל הספקות והפקפוקים להביא לפני בית-המשפט ולתת את ההסברים ולתת לבית-המשפט להחליט. לבסוף, בגלל תחושות שהתקבלו כתוצאה מאירועים שקרו, שהם לא קבילים בבית-המשפט ושבית-המשפט לא היה יודע אותם בכלל, בנוסף לדברים האחרים שכן הובאו לפני בית-המשפט, הסך הכל אמר לנו שאנחנו צריכים לא להמשיך במשפט הזה.

באת-כוח המדינה הוסיפה וטענה כי לעת הגשתו של כתב האישום הייתה תשתית ראויה בידי התביעה - דבר שנתאשר בהחלטתו של בית-המשפט לעצור את המערער עד תום ההליכים - אלא שבהמשך הדרך, לאחר גביית ראיות נוספות ולאחר שיקול נוסף של נסיבות העניין, הוחלט כי אין זה ראוי להמשיך בהליכים. לטענת באת-כוח המדינה, לא הוכחה אף העילה השניה הקבועה בסעיף 80(א) לחוק, הואיל ולא נתקיימו נסיבות אחרות המצדיקות תשלום הוצאות ההגנה ופיצויים למערער.

72. בית-המשפט דחה את בקשתו של המערער לשיפוי ולפיצוי, בקובעו כי לא נתקיימה אף לא אחת מן העילות הקבועות בחוק. ובלשונו:
3. שמענו את ראיות התביעה וחלק מראיות ההגנה, ולדעתנו לא נתמלא במקרה זה אף אחד מהתנאים האלה (התנאים המזכים בפיצוי ובשיפוי).
4. נציין כי לא התרשמנו שגרסת הנאשם כפי שהציג אותה הן במשטרה והן בבית-המשפט היא גרסת אמת. בחומר הראיות יש יותר מרגליים לסברה שבין הנאשם לבין המתלוננת היה מגע מיני כלשהו שאותו הכחיש הנאשם מכל וכל כשטען שהוא כלל איננו מכיר את המתלוננת.
5. נוסיף כי הראיות שהביא הנאשם לעניין טענת האליבי, לכאורה אין בהן כדי לשלול בהכרח את גרסת המתלוננת שהנאשם ביצע בה את המעשה המתואר בכתב האישום, אלא אך מעמידות בספק שהמעשה נעשה בתאריך שצויין. על-כן, לכאורה, קבלת טענת האליבי של הנאשם בנסיבות אלה אין משמעותה בהכרח שהנאשם לא ביצע את העבירה אלא שלא ביצעה ביום הנקוב. גם אין משמעותה שהנאשם נקי מכל רבב.
6. כאמור, לאור מכלול הראיות בתיק, אנו סבורים כי לא נתקיימו בענייננו כלל וכלל העילות המצדיקות היעתרות לבקשה, ולכן אנחנו דוחים אותה.
7. בשולי החלטתנו משבחים אנו את הצהרת באת-כוח המאשימה שמדיניות המאשימה היא כי מקום שבשלב כלשהו בהליך פלילי מרגיש פרקליט המופיע מטעמה שאינו שלם עם המשך הטיעון בדבר אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, חוזר בו הוא מהאישום ומודיע על-כך לבית-המשפט. זו גישה הוגנת וראוי לנהוג על פיה.

73. על החלטה זו הערעור שלפנינו, ובקשת המערער היא כי נחייב בפיצוי ובשיפוי הן את המדינה הן את המתלוננת. בסיכומיו שבכתב (על-פי החלטתנו) חוזר המערער על טיעוניו בבית-משפט קמא, הן לעניין העילה הראשונה הן לעניין העילה השניה, בהדגישו שוב כי זיכויו היה זיכוי מוחלט. כן תוקף בא-כוח המערער את דברי בית-משפט קמא באשר לראיות שהובאו לפניו. המדינה השיבה לטיעוני בא-כוח המערער, בהדגישה כי לא הונחה תשתית ראויה לא להוכחת העילה הראשונה ולא להוכחת העילה השניה. אשר לטענת האליבי שהעלה בא-כוח המערער - טענה שהייתה, כמסתבר, הטענה החזקה ביותר שהועלתה מטעם המערער - גרסתו של המערער לא הייתה עקבית. הגרסה הועלתה בשלב מאוחר יחסית של החקירה, וגם פרטי האליבי לא נמצא שהם מדוייקים. פרטים שונים שמסר המערער טרם הגשתו של כתב האישום לא היו ניתנים לאימות, ולעת הגשתו של כתב האישום לבית-המשפט נראתה טענת האליבי "כטענה שניתן יהיה להתמודד עמה במהלך המשפט". בהקשר זה הוסיפה המדינה ואמרה דברים אלה:

אכן, בדיעבד, ניתן כיום, לאחר שהפרשה הסתיימה כפי שהסתיימה, לראות את חומר הראיות שהיה בידי התביעה עובר להגשת כתב האישום, במבט מושכל יותר, ולהבחין היכן ראוי היה לפעול אחרת, להוסיף לחקור בנושאים אשר לא נבדקו, להקדים ולבדוק נושאים אחרים, ויתכן והיה בכך כדי למנוע את השתלשלות העניינים המאוחרת. אולם חוכמה זו שלאחר מעשה אין בה כדי ללמד על-כך כי חומר הראיות שהיה בידי התביעה היה כזה שתובע סביר היה מחליט כי אין מקום להגיש את כתב האישום...
ניתן להסכים כי באופן אידיאלי ראוי שהמשטרה תבדוק לפרטי פרטים את המצוי בתיק החקירה, ותתחקה אחר כל קצות החוטים המצויים בתיק. עם-זאת, מטבע הדברים, חקירה כה עמוקה של הרשויות אינה ריאלית בכל תיק והדרך בה מתנהלת החקירה בפועל הינה תוצאה מאילוצים תקציביים, כוח אדם, וטיב המטלות המוטלות על החוקרים בתחנות השונות.
המדינה מסכימה כי התפתחויות שהיו לאחר הגשת כתב האישום החלישו את כוחו של חומר הראיות המרשיע, אך לטענתה לא היה בדבר כדי להשפיע, לאחור, על סבירות ההחלטה להגיש כתב אישום.

אשר לעילה השניה לפסיקת פיצוי ושיפוי - עילה הנסבה על "נסיבות אחרות" - טוענת המדינה כי לא היה זדון בהעמדה לדין וכי לא נגרם למערער עיוות דין.
המדינה לא התרשלה בבדיקת טענת האליבי - טענה אשר הועלתה באיחור, ולשיעורין - וטענה זו אף לא הוכחה בהכרח כטענה נכונה. יתר-על-כן:

בנסיבות העניין - ועל-פי החלטת בית-המשפט עצמו - ברור שזיכויו של המערער היה זיכוי מחמת ספק. אשר לשיקוליה בחזרתה-בה מן האישום, טענת המדינה הייתה כי אלה באו עקב הצטברותם של "קשיים" הן בנושא האליבי הן בנושא בדיקת ההריון. אכן, כך טוענת המדינה, כל שאירע במהלך ניהולו של המשפט נבע מהתפתחויות בלתי-צפויות. המדינה מודה כי היו טעויות במהלך החקירה, והיו עניינים שלא נבדקו אף שראוי היה כי ייבדקו. ואולם, כך טוענת היא, אין באלו כדי לזכות את המערער בפיצוי ובשיפוי, שכן חומר הראיות שהיה אותה שעה לפני התביעה הצדיק להמשיך בהליכים.

אשר לחיובה של המתלוננת בהוצאות המערער
74. משזיכה נאשם בדינו, כך מורה אותנו סעיף 81(א) לחוק העונשין, רשאי בית-משפט לחייב מתלונן בתשלום הוצאות הגנתו של הנאשם ובהוצאות התביעה, כפי שיקבע, אם נמצא לו "כי התלונה שגרמה למשפט הוגשה בקלות ראש או לשם קינטור או ללא יסוד". מוסיף סעיף 81(א) וקובע, כי בית-משפט לא יחייב מתלונן כאמור אלא "לאחר שיתן לו הזדמנות סבירה לטעון טענותיו לעניין זה".
המערער מבקש לחייב את המתלוננת בשיפוי ובפיצוי כהוראת חוק זו. המדינה מתנגדת בכל-תוקף לבקשה בטוענה, בין השאר, כי חיוב המתלוננת בהוצאות תרפה ידיהן של קורבנות עבירות מין. גם כך מהססת אישה עד שמגישה היא תלונה באשר לעבירת מין שבוצעה בגופה, וחשש שייווסף כי תחוייב בהוצאות עלול לפגוע אנושות בהגשת תלונות למשטרה. ראו והשוו: פרשת פלונית, שם, 715.

טענה זו שלמדינה ניכרים בה דברי טעם, הגם שראוי לייחד ולבודד אותם מקרים בהם מוכח בעליל כי הייתה זו עלילה שהביאה אישה להגשת תלונת-שקר נגד הנאשם.

ואולם אין צורך כי נביע דעתנו בבקשה זו שלמערער. טעם הדבר הוא, שהמערער לא ביקש כלל להזמין את המתלוננת להשתתף בדיון. אכן, המתלוננת לא הוזמנה כלל לטעון טענותיה לפני בית-משפט קמא בנושא חיובה בתשלום למערער, וממילא לא נתקיים תנאי מוקדם לחיובה בהוצאות. ראו והשוו: בג"ץ כהן נ' יו"ר ההוצאה לפועל, פ"ד יא 1084, 1086. אנו דוחים איפוא את ערעורו של המערער נגד אי-חיובה של המתלוננת בשיפויו ובפיצויו.

אשר לחיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי
75. המערער, לטענתו, נשא בנזקים לא-מעטים. כעולה מן המסמכים, הוא היה במעצר שבעים ימים. כן נמנע ממנו לעבוד במשך ארבעים ושבעה ימים נוספים בהם היה ב"מעצר בית" מלא. המערער הציג קבלות על הוצאות בסך של כ- 81,000 ש"ח. השאלה העיקרית היא, אם עלה בידי המערער להוכיח אחת משתי העילות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין, עילות אשר הוכחתן מקנה לנאשם שזוכה בדינו עילה נגד המדינה לתשלום הוצאותיו ולפיצוי על מעצרו. הבה נעבור על שתי העילות, אחת לאחת, כסידרן.

לעניינה של העילה כי לא היה יסוד להאשמה
76. העילה הראשונה לפיצוי ולשיפוי מן המדינה מתקיימת במקום בו "ראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה". העילה כניסוחה בחוק סבה את חומר הראיות כפי שנאסף אל תיק המשטרה עובר להגשתו של כתב האישום. אכן, האמירה "לא היה יסוד להאשמה" אמירה של-טעם היא אם עניינה הוא בשיקול-דעתו - ביתר דיוק:

בשיקול-דעתו הלוקה - של מי שהחליט להגיש כתב אישום על-פי חומר ראיות חסר שנאסף אל תיק המשטרה. כך אף פורשה העילה בהלכה, ובצדק כך פורשה.
(ראו פיסקה 16 לעיל)

והנה, קריאה בהחלטתו של בית-משפט קמא עשויה להביא קורא לכלל מסקנה כי בית-המשפט נדרש לראיות שבאו לפניו - לאחר מעשה - ולא לראיות שנאספו אל תיק המשטרה עובר להגשת האישום. ואולם רושם זה, דומני, רושם מוטעה הוא. בהחלטתו מדבר בית-המשפט אמנם בראיות שבאו לפניו, ואולם לא נתקשה להבין כי כוונתו היא לראיות שהיו נגד עיניה של התביעה עד שהוחלט להגיש אישום נגד המערער. אכן, כיצד ידע בית-משפט מה ראיות היו לפני התובע עובר להגשת כתב האישום? אף אתה אמור: בית-המשפט ידע על תיק המשטרה על-סמך הראיות שהוצגו לפניו - ראיות אשר מקורן בתיק המשטרה - וכזאת עשה בית -משפט קמא.

77. כך גם לגופם של דברים, שלדעתנו לא עלה בידי המערער להוכיח קיומה של העילה הראשונה. כפי שראינו (לעיל, בפסקאות 16 ו- 17) נקבעו בהלכה נוסחאות אחדות לקיומה של העילה הראשונה, ודומה עלינו כי עניינו של המערער לא בא אף באחת מאותן נוסחאות. כך, למשל, הנוסחה ולפיה יש להשיב על השאלה "אם חומר החקירה שהיה בפני התביעה עובר להגשת כתב האישום היה מעלה אצל תובע סביר ציפיה כי יש בו ראיות לכאורה לבסס הרשעה" (פרשת יוסף וסרסור, שם, 559). כך באשר לנוסחאות האחרות שהוצעו אף-הן. אכן, תשתית העובדות שהייתה נגד עיני התביעה עובר להגשת כתב האישום, תשתית עובדות ראויה הייתה זו להגשתו של כתב אישום. לעניין זה נזכור כי העבירה כתיאורה בידי המתלוננת בוצעה ברכב סגור ובלא שהיו עדים למעשה. גרסתה של התביעה נסמכה בעיקרה על מהימנות המתלוננת, והמתלוננת הייתה עיקבית בגרסתה ולא נמצאה עילה לפקפק בדבריה. אף טענתה של המתלוננת כי הרתה הוכחה לכאורה בבדיקת הרופא שהייתה ביום הגשת התלונה. כן הוא אף בראיות העקיפות שהיו נגד עיני התביעה, ביניהן הראיה - לעת הגשת כתב האישום - כי ביום המעשה עבד המערער בקו ירושלים-בית-שמש.

78. ההחלטה להעמיד את המערער הייתה החלטה סבירה, בוודאי הייתה זו החלטה רחוקה-במאוד מנוסחת החוק שלפיה יזכה נאשם-זכאי בשיפוי ובפיצוי רק מקום "שלא היה יסוד להאשמה". יסוד להאשמה היה-גם-היה, והעילה הראשונה אינה עומדת לו למערער.

קיומן של נסיבות אחרות המצדיקות שיפוי ופיצוי
79. השאלה הנשאלת בגידרי העילה השניה היא, האם הוכחו לבית-המשפט "נסיבות אחרות המצדיקות" חיובה של המדינה בשיפוי ובפיצוי? בית-משפט קמא השיב לשאלה זו בשלילה, והשאלה המציגה עצמה לפנינו היא, האם הוכחה להנחת-דעתנו עילה להתערב בהחלטתו? כפי שאמרנו במקום אחר (ראו לעיל, פיסקה 54), לא נמהר להתערב בשיקול-דעתו של בית-המשפט שלדיון, אך לא נהסס להתערב אם יוכח להנחת-דעתנו כי נפלה טעות משפטית בהחלטה העומדת לפנינו לדיון.

השאלה הנשאלת היא איפוא זו: האם נפלה טעות משפטית בהחלטתו של בית-משפט קמא?
80. בהחלטתו קובע בית-משפט קמא כי "לא התרשמנו שגרסת הנאשם כפי שהציג אותה הן במשטרה והן בבית-המשפט היא גרסת אמת ..."; ובהמשך: "הראיות שהביא הנאשם לעניין טענת האליבי, לכאורה אין בהן כדי לשלול בהכרח את גרסת המתלוננת שהנאשם ביצע בה את המעשה המתואר בכתב האישום, אלא אך מעמידות בספק שהמעשה נעשה בתאריך שצויין". אמירות אלו יוצרות חציצה ופער בין נושא זיכויו או הרשעתו של נאשם לבין נושא חיובה של המדינה בשיפוי ובפיצוי; שנאשם יכול שייצא זכאי בדין אך לעניין שיפוי ופיצוי יראו אותו כמעין-חייב בדין. השאלה היא, האם דיכוטומיה זו של הרשעה-זיכוי מזה ופיצוי-שיפוי מזה, דיכוטומיה לגיטימית היא?

81. יטען הטוען ויאמר כי דיכוטומיה זו בלתי-לגיטימית היא. משיצא נאשם זכאי בדינו, נבלעו ונטמעו באותו זיכוי הליכי המשפט כולם; ומשידענו כך, נוסיף ונדע שני אלה: אחד, כי אין התביעה רשאית ומותרת לסמוך טענתה לשלילת שיפוי ופיצוי על ראיות שהובאו בהליך הפלילי גופו, ושניים, כי אין בית-המשפט רשאי לסמוך החלטתו על אמון שנתן בגרסה זו או אחרת שהועלתה מטעם הנאשם. פסק הזיכוי מוריד מסך אטום על ההליך הפלילי, ומעת הורדת המסך מתחילה ספירה מחדש. פירושה של טענה זו הוא, למעשה, שטיעון הסומך עצמו על ראיות שעלו בהליך הפלילי טיעון פסול הוא מעיקרו באשר יש בו, בין השאר, כדי לפגוע בחזקת החפות, קרא: באותה חזקה העומדת לו לנאשם במשפט פלילי כל עת ההליך הפלילי והופכת היא לחזקה חלוטה עם הזיכוי. ראו והשוו: פרשת ,Sekanina לעיל. ודוק: התומכים בגרסה זו אינם טוענים כי ראיות מן ההליך הפלילי ראיות פסולות הן אך באשר ראיות הן מן ההליך הפלילי. כך, למשל, יסכימו אלה כי במקום בו העלה הנאשם בהתנהגותו-שלו חשד על עצמו, או התנהג במשפט באורח שהיה בו כדי להצדיק הטלת הסיכון עליו, ניתן יהיה לשלול - חלקית או לחלוטין - את זכותו לפיצוי ולשיפוי. ואולם, כך יוסיפו אותם טוענים ויטענו, ראיות אלו ראיות לגיטימיות הן באשר אין עניינן באשמתו או בהיעדר אשמתו של הנאשם. כך באשר לאירועים "חיצוניים" לשאלת האשמה, לא כן בראיות שעניינן אשמתו של נאשם לגופם של דברים.

ואילו הטוענים-שכנגד כך יאמרו: לעניין חיובה של המדינה בשיפוי ובפיצוי, לא תימצא ראיה הכרוכה במשפט ואשר אין היא ראיה ראויה - על סיפו של הדיון - לבוא בקדירת השיקולים. כל ראיה תירצה ותתקבל, ובלבד שפוקדת היא עצמה עם הנסיבות העשויות להצדיק - או שלא להצדיק - חיובה של המדינה בפיצוי ובשיפוי הנאשם. אכן, כך יטענו ויאמרו טוענים אלה, כהוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, לזיכויו של נאשם בפיצוי ובשיפוי אין די לו כי יצא זכאי בדינו, שהרי זיכוי בדין תנאי מוקדם הוא אך אין הוא תנאי מספיק לפסיקת שיפוי ופיצוי; חייב הוא הנאשם הזכאי להוסיף ולהצביע על נסיבות המצדיקות כי ייפסקו לזכותו פיצוי ושיפוי; ומה טעם שבדין או טעם שבהיגיון יימצא להוצאתן של ראיות שהוגשו במשפט אל-מחוץ-למחנה? ועוד יוסיף אותו טוען ויטען: עקרון הבינאריות השליט בהליך הפלילי, אין הוא שליט בהליך שעניינו פיצוי ושיפוי. ומדוע נמנע את בית-המשפט מתת משקל לראיות שהובאו במשפט, ולו כדי שתהא לאלו השפעה על מידת הפיצוי והשיפוי?

82. כשאני לעצמי, שותף אני לטוענים אלה האחרונים. לדעתי, ועל דרך העיקרון, אין ראיה מן המשפט שנדחה אותה על הסף כראיה שאינה ראויה לבוא בשיקול-דעתו של בית-המשפט לעת הכרעה בשאלת השיפוי והפיצוי; ולא נמצא לי לא הצדק ולא יסוד שבדין להוציא אל-מחוץ-למחנה ראיות שהובאו לפני בית-משפט לעת ההליך הפלילי. הליך השיפוי והפיצוי הליך שונה הוא מן ההליך הפלילי, והשיקולים הקובעים בו שונים משיקולי ההליך הפלילי. כך, למשל, אפשר שלא עלה בידי התביעה הכללית להוכיח מעבר לספק סביר את אשמתו של הנאשם כדי כליאתו בבית אסורים, ואולם בה-בעת אפשר לא נתקיימו נסיבות "המצדיקות" זיכויו בפיצוי ובשיפוי. אם כך יהא, מה הצדק יימצא לנו לזכות אותו בפיצוי ובשיפוי?

83. ולאחר אומרנו כל דברים שאמרנו, מציבה עצמה לפנינו השאלה האחרונה והמכרעת: האם נתקיימו בעניינו של המערער נסיבות המצדיקות כי נסעד אותו בפיצוי ובשיפוי - בשני הסעדים או באחד מהם? הכל יסכימו כי נתקיימו בו במערער תנאים מוקדמים לזכיה בפיצוי ובשיפוי: ראשית לכל, הוא יצא זכאי בדינו, ושנית, הוא ישב במעצר שבעים ימים ואף נשא, כמסתבר, בהוצאות כספיות. אלא שתנאים מוקדמים אלה, תנאים הכרחיים הם ואין הם תנאים מספיקים. חייב הוא מי שיצא זכאי בדינו להוסיף ולהוכיח נסיבות המצדיקות כי יזכה בסעד של פיצוי ושיפוי, והשאלה הנשאלת היא אם עמד המערער בנטל זה.
84. אין זה מעשה שבכל יום שהתביעה חוזרת בה מאישום שהגישה לבית-המשפט, ומוסיפה ומבקשת היא מבית-המשפט, כנדרש, כי יזכה נאשם בדינו. השאלה הנשאלת ממילא היא: מה טעם נהגה התביעה כפי שנהגה? לפיצוחה של שאלה זו אין אנו נדרשים למחקר מעמיק, והרי התביעה פורשת לפנינו את היריעה, והטעמים למעשה שעשתה נגלים לעינינו בבהירות. מסתבר - כך מדווחת לנו המדינה - כי נבעה פער בין מיקבץ הראיות שהיה נגד עיני התביעה עם הגשתו של כתב האישום לבין מיקבץ הראיות שנתגלה לאחר סיום פרשות התביעה וההגנה. פער זה נמצא לה למדינה, לגרסתה, כפער שאינו ניתן-לגישור, ובעיקר: מיקבץ הראיות שנתגלה עם סיום המשפט לא הצדיק, כך גרסה המדינה, שהמדינה תעמוד על הרשעת המערער. ראו דברים מדברי המדינה בפסקאות 70 ו- 71 - לעיל.

85. הצטברותם של כמה וכמה גורמים הביאה את המדינה לשינוי חזית, ואלה הם עיקרי הדברים. ראשית לכל, בנושא טענת האליבי שהעלה המערער. בעוד אשר עם פתיחת המשפט היה ברור לה לתביעה - ובאורח סביר - כי טענת האליבי שטען המערער טענה היא התלויה על בלימה, במהלך המשפט הסתבר (לדברי המדינה) כי "האליבי ... הלך והפך למבוסס יותר ויותר ... (ו)העדים שהעידו בישיבה האחרונה, חזרו ותמכו בו ...".

שנית, אי-הימצאותה של בדיקת ההריון שהמתלוננת טענה לה. כזכור, המערער עמד לדין בביצועה של עבירה כהגדרתה בסעיף 345(ב)(3) לחוק העונשין, דהיינו, אינוס "תוך גרימת ... הריון". לעת הגשת האישום הייתה בידי התביעה חוות-דעת רפואית שנכתבה על-סמך בדיקתה של המתלוננת לעת הגשת תלונתה על אינוסה, ולפיה עברה המתלוננת "קרוב לוודאי הפלה שלמה ומוקדמת". חוות-דעת זו נכתבה לאחר שהמתלוננת הפילה, לטענתה, ואולם הרופא שבדק אותה, לדבריה, לעת שהייתה בהריון לא נמצא, וממילא לא נתן חוות-דעת "לזמן אמת". חסר זה התעצם והלך, עורר קושי רב בליבה של התביעה, וכהנמקת המדינה לפנינו השליך אותו קושי "לכאורה על מהימנות המתלוננת".

שלישית, נמצא לה למדינה טעם נוסף לחזרתה-בה מאישומו של המערער, ואולם טעם זה לא נגלה לנו והוא היה ונותר טעם עלום. טעם זה עמדה עליו באת-כוח המדינה לעת הדיון לפני בית-המשפט המחוזי, בדברה על "תחושות שהתקבלו כתוצאה מאירועים שקרו, שהם לא קבילים בבית-המשפט ושבית-המשפט לא היה יודע עליהם בכלל...". ראו הציטוט שבפיסקה 71 לעיל. טעם עלום זה בא לידי ביטוי גם בהודעה שהגישה המדינה לבית-המשפט, הודעה אשר ביקשה בה לזכות את המערער. הודעה זו ציטטנו בפיסקה 3 לחוות-דעתנו ונסב את תשומת-הלב עתה לאמירה כי בקשתה של המדינה לחזור בה מאישומה נעשתה, בין השאר, "בעקבות בירורים ובדיקות נוספות (כך) שערכה המאשימה עד ימים אלה...".

86. וכך ניתן לסכם - בערך ובקירוב - את הטעמים לחזרתה-בה של המדינה מאישומו של המערער: לו ידעה המדינה בראשית את שידעה באחרית לא היה מוגש כתב אישום נגד המערער.

87. אשר לעניינו האישי של המערער, למותר לומר מה סבל עבר, הן בגוף הן בנפש ובשם טוב, והמרבה ימעיט.

88. שיקולי הזכות ניצבים על ראש גריזים, ומנגד, על ראש עיבל, ניצבים שיקולי החובה. אלה האחרונים נשמעים, בעיקר, מפיו של בית-המשפט המחוזי לעת שהוא דוחה את בקשת המערער לשיפוי ולפיצוי. דברים אלה הבאנו במלואם בפיסקה 72 לעיל, ואם נוסיף - נגרע. אכן, בית-המשפט המחוזי משמיע דברים קשים נגד המערער, והגם שאין הוא מרשיע אותו בדין - שהרי לבקשת התביעה מזכה הוא אותו - אומר הוא עליו דברים הקרובים במאוד להרשעה.

89. שיקולים אלה מכאן; שיקולים אלה מכאן; ועלינו המשימה להכריע ביניהם.

כפי שאמרנו כבר, שלא כהכרעת הדין לגופה, שהכרעה בינארית היא - לשבט או לזכות - הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי הכרעה בת-גוונים שונים היא ויש בה לא-מעט מיסוד הפשרה. בערבו-של-יום נזכור, כי זיכויו של המערער בא לו משום שהתביעה חזרה בה מאישומו, ודומני כי לאחר שקוראים אנו את טעמיה של התביעה להחלטתה - ותוך בחינת החלטתו של בית-המשפט המחוזי הדוחה את בקשת המערער לשיפוי ולפיצוי - ראוי הדבר כי נכיר, ולו במיקצת, בזכותו של המערער לשיפוי ולפיצוי. אציע לחבריי, איפוא, כי נקבל את הערעור, וכי נוסיף ונחייב את המדינה לשלם למערער עשרים וחמישה אחוזים מן הפיצויים ומהוצאות ההגנה המירביים שהוא זכאי להם, הכל כאמור בתוספת לתקנות הפיצויים. הואיל ואין בידינו פרטים מדוייקים על הנתונים שלעניין, יועבר התיק לכב' הרשם אשר יכריע בשאלה לאחר שמיעת טענות וקבלת ראיות כנדרש.

הנשיא א' ברק
הנני מסכים לפסק-דינו של חברי, השופט מ' חשין.

השופט ת' אור
אני מסכים לפסק-דינו של חברי, השופט מ' חשין.
השופטת ד' ביניש
אני מסכימה לפסק-דינו של חברי, השופט מ' חשין.

השופטת ד' דורנר
אני מסכימה לקבלת הערעור כמוצע בפסק-דינו של חברי, השופט מישאל חשין.

מקובלת עליי, על שני חלקיה, מסקנתו, כי חזרתה של המדינה מהאשמת המערער היא עילה לפסיקת הוצאות-משפט ופיצויים (להלן גם: "תשלום"); בעוד שנימוקי בית-המשפט המחוזי לדחיית בקשת המערער בשל הדברים "הקרובים במאוד להרשעה" שנאמרו על המערער בפסק-הדין שבו זוכה, מצדיקים פסיקת שיפוי ופיצוי חלקי בלבד. עם-זאת, דרכי המשפטית התומכת בתוצאה זאת שונה מזו של חברי. אציג איפוא את השקפתי.

1. כפי שפורט בפסק-הדין של חברי, השופט חשין, במהלך המשפט הגיע לידי התביעה מידע, שאילו היה ברשותה מלכתחילה, לא היה מוגש כתב האישום כנגד המערער. למרות זאת דחה בית-המשפט המחוזי את בקשת המערער להוצאות-משפט ופיצויים, וזאת משום שבית-המשפט היה קרוב להרשיעו. חברי סובר כי בנסיבות אלה זכאי המערער להוצאות-משפט ולפיצויים, ולכך שבית-המשפט היה קרוב להרשיעו יש לתת ביטוי בהפחתת התשלום. עם-זאת, חברי מצא לנכון לא לקבוע אמות-מידה להפעלת שיקול-הדעת בפסיקת הוצאות-משפט ופיצויים.

2. אף אני סבורה כי אין להגביל את עילת הסל בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות (תשלום הוצאות ההגנה ופיצויים)" שבסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), על-ידי קביעת רשימה סגורה של אמות-מידה להפעלת שיקול-הדעת לפי הסעיף. כדברי השופט יצחק זמיר ב- ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, 497 (1997) (להלן: "ע"פ רייש"), "אסור לקצץ את כנפיהם (של ביטויים עמומים) ולכלוא אותם בכלוב של כלל נוקשה. כלל כזה עלול להרוג אותם".

עם-זאת, הימנעות מקביעת רשימת שיקולים וקריטריונים סגורה, שרק העומדים בה יוכלו לזכות בהוצאות ובפיצויים, אינה שוללת את הצורך בקביעת אמות-מידה להפעלת הסמכות. אמות-מידה כאלה ינחו את בתי-המשפט בהפעלת שיקול-דעתם, ויבטיחו, ככל הניתן, התייחסות שוויונית ועקבית לנאשמים המזוכים בדינם. השוו, לעניין מימון על-ידי רשות מקומית של הוצאות ההגנה של ראש הרשות שזוכה מעבירות שיוחסו לו בקשר לכהונתו, בג"ץ 320/96 גרמן נ' מועצת עיריית הרצליה, פ"ד נב(2), 222, 237 (1997) (להלן: "בג"ץ גרמן"); וכן, לעניין הנחיות להפעלת שיקול-דעת של רשויות מינהליות, יצחק זמיר הסמכות המינהלית (תשנ"ו), 791-789. לדעתי, פסיקה קזואיסטית ללא אמות-מידה מנחות, תוך הליכה ממקרה למקרה לפי נסיבותיו המיוחדות והיעזרות ברשימה כללית של שיקולים שאין בהם כדי להוביל לתוצאה מוגדרת, תתקשה להשיג מטרה זו.

3. לדעתי, אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות-משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין היא סוג הזיכוי - אם מן הספק הוא, או מוחלט. זיכוי מוחלט, שיקנה לפי אמת-מידה זאת זכות לתשלום, הינו בין אם מלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב האישום, ובין אם בדיעבד התברר כי כך המצב.

אמת-מידה זו מתיישבת עם תכליתו של סעיף 80 לחוק, שעל פיו, מצד אחד, הזיכוי הוא תנאי לפסיקת הוצאות משפט ופיצויים אך כשלעצמו אינו מספיק; ומצד שני, היעדר יסוד לאשמה, שמשמעותו היא זיכוי מלא, מהווה עילה לתשלום. איני סבורה כי יש לצמצם עילה זו לאותם מקרים שבהם הגשת כתב האישום לא הייתה סבירה, כלומר, מקרים המקימים עילת רשלנות נגד המדינה המזכה את הנאשם לפיצויים מלאים, שבגדרה הזכאות לפי סעיף 80 לחוק מהווה אך מעין תשלום תכוף.

4. אמת-מידה המבוססת על סוג הזיכוי מקובלת אף בהסדרים המינהליים להחזר הוצאות משפט לעובדי מדינה שעמדו לדין בשל מעשה שעשו במילוי תפקידם. כך, בנוהל המסדיר את עבודתה של הוועדה לעזרה משפטית לעובד ציבור שהובא לדין בשל מעשה או מחדל שעשה לשם מילוי תפקידו נקבע, כי בבוא הוועדה לקבוע את שיעור השתתפות המדינה בהוצאות ההגנה היא תתחשב, בין היתר, בקביעות בפסק-דינו המזכה של בית-המשפט. על-סמך הנחיה זו נוהגת הוועדה לאשר השתתפות חלקית בלבד במימון הוצאות משפט לעובד שזוכה מחמת הספק. ראו הדוגמה שהובאה בבג"ץ גרמן, 235.

גם ב- בג"ץ גרמן, הדן בהחזר הוצאות הגנה לאישי ציבור שזוכו מחמת הספק, נפסק שהסכום שבו תישא קופת הציבור ייקבע, בין השאר, על-פי סוג הזיכוי.

נקבע, שם, 237-236, כי יש להתחשב בשיקול - האם נבחר הציבור זוכה זיכוי מוחלט וברור, או שמא הזיכוי היה מחמת ספק, ונבע ממידת ההוכחה הדווקנית הנדרשת במשפטים פליליים, שעל פיה נאשם עשוי לצאת זכאי בדין גם אם נמצא כי מאזן ההסתברויות נוטה לגרסה המרשיעה.

במקרה של זיכוי מחמת ספק יהיה שיעור ההשתתפות נמוך במידה משמעותית משיעורו במקרה של זיכוי מוחלט, המבוסס על קביעה כי נבחר הציבור לא ביצע את העבירות שיוחסו לו.

5. כלל המורה על פסיקת הוצאות הגנה ופיצויים במקרה של זיכוי מוחלט, להוציא חריגים השוללים את הזכות או מצדיקים להפחית את התשלום, אף נובע מהשפעת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו על פירושו של סעיף 80(א) לחוק.

עמדתי על-כך ב- רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294, 304 עד 305 (1999):

העמדה לדין פוגעת בזכויות הקבועות בחוקי היסוד - בזכות לפרטיות ולעיתים בזכות לחירות, לחופש העיסוק ולחופש הקניין... לכאורה איפוא משנמצא אדם זכאי בדינו קמה לו זכות לתשלום הוצאות הגנה ופיצויים בגין מעצרו או מאסרו מידי המדינה. ברם, ככל זכות אחרת, אף זכות זו אינה מוחלטת. כאמור, היא הוגבלה בסעיף 80(א) הנ"ל עצמו, המאזן בין האינטרסים המתנגשים - זכויות הנאשם מזה, והאינטרס הציבורי מזה.

יש לפרש איפוא את סעיף 80(א) הנ"ל ברוח חוקי היסוד - ככל שפירוש זה אפשרי - כך שהפגיעה בזכות הנאשם תהיה לתכלית ראויה ובמידה שלא תעלה על הנדרש.
...
הצמצום של הזכות להוצאות הגנה ולפיצויים לשתי העילות שנקבעו בסעיף 80(א) לחוק העונשין איננו מאפשר לפרש את הסעיף כך שככלל, עצם זיכויו של נאשם יחייב את המדינה בתשלום. זאת, הגם שלדעתי הרחבה כזו היא ראויה...
לעומת-זאת, ככלל, שלילת זכאותם של נאשמים לתשלום הוצאות הגנה ופיצויים במקרה של זיכוי מוחלט - היינו, כאשר מתברר בדיעבד כי להאשמתם לא היה יסוד, שכן הם לא עברו את העבירות שבהן הואשמו - אינה כדין. זאת, משום שהימנעות מתשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים כאלה פוגעת בהם במידה העולה על הנדרש. האינטרס התקציבי של המדינה והעניין הציבורי במניעה של הרתעת-יתר מהגשת תביעות זכו להגנה נאותה - ולדעתי, כאמור, אף למעלה מזה - בשלילת הוצאות ופיצויים מנאשמים שזוכו מחמת הספק, בלא שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם ובהגבלה של סכומי ההוצאות והפיצויים שבית-המשפט מוסמך לפסוק. הימנעות מתשלום הוצאות ופיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט - מצב שהניסיון מראה כי אינו שכיח - אינה דרושה באופן סביר להשגת התכליות הציבוריות האמורות, והיא אף עלולה לעודד להיטות-יתר של התביעה להמשיך ולנהל משפטים גם לאחר שהתברר לה, או שהיה בכוחה לברר, כי הם יסתיימו בזיכוי מוחלט.
עם-זאת, הכלל המוצע, שלפיו יפסוק בית-המשפט הוצאות ופיצויים לנאשמים שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם, אינו מוחלט. עשויים להיות מצבים, ברוח אלה המוזכרים בהנחיות האנגליות שנידונו לעיל, שבהם לא ייפסקו הוצאות או פיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט, או שסכום ההוצאות והפיצויים שייפסק יהיה מופחת. כך, למשל, הוצאות או פיצויים עשויים להישלל מנאשמים אשר נקבע כי העידו עדות שקר, או כאלה שנמנעו מלמסור בעוד מועד, או מלמסור בכלל, את גרסתם או ראיות שהיו בידיהם לחפותם. אך מצבים כאלה, מטבע הדברים, יהיו נדירים. הכלל צריך להיות תשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט.

6. אמת-המידה של סוג הזיכוי מצדיקה את התערבותנו בשיקול-הדעת של בית-המשפט המחוזי, שכאמור, סבר כי "כמעט הרשעה" היא עילה מספקת לדחיית הבקשה לפסיקת התשלום. שכן, לשיטתי, החזרה מן האישום, שמשמעותה כי בדיעבד מתברר שלא היה מקום להגשת כתב האישום, הינה בגדר זיכוי מוחלט וממנה מתחייבת חובת התשלום. ואילו נימוקיו של בית-המשפט המחוזי בדבר היות המצב משום "כמעט הרשעה", מצדיקים את הפחתת התשלום.

לאור טעמים אלה אני מסכימה לתוצאה המוצעת על-ידי חברי, השופט חשין.

השופט א' מצא
אני מסכים לקבלת הערעור, כמוצע בפסק-דינו של חברי, השופט מ' חשין.

בעקבות קריאת פסק-דינה של חברתי השופטת דורנר, אבקש להעיר: אין, ואף לא יכולה, להיות מחלוקת, כי סוג זיכויו של נאשם מהווה אחד השיקולים שבית-המשפט מביאם בחשבון בקביעת עצם, ולרוב אף בקביעת היקף, זכאותו של הנאשם המזוכה לפסיקת שיפוי ופיצוי. עם-זאת, ומטעמיו של השופט חשין, הייתי נמנע מכבילת שיקול-דעתו של בית-המשפט על-ידי חיובו לפעול על-פי אמות-מידה מוגדרות ומותוות מראש. כשלעצמי, אני אף מפקפק אם הגדרתן של אמות-מידה כאלה היא אפשרית. נסיבות המקרה שלפנינו עשויות להמחיש את הקושי: בהחלטתה לחזור בה מהאשמת המערער, לאחר שמיעת כל הראיות במשפט, גילתה המדינה את דעתה, כי לוא ידעה מראש את מה שנודע לה בדיעבד, הייתה נמנעת מהגשת כתב האישום. בעקבות הודעה זו זיכה בית-המשפט את המערער מן האשמה שיוחסה לו.

אלא שמנימוקי בית-המשפט, לדחיית בקשת המערער לפסיקת שיפוי ופיצוי, עולה, כי הראיות שהובאו במשפט ביססו לכאורה את אשמתו; משמע שאלמלא חזרה בה המדינה מן האישום, לא מן הנמנע - ואולי אף קרוב להניח - כי המערער היה מורשע בדינו.

אילו נדרשנו, לצורך ההכרעה בשאלת זכאותו של המערער לשיפוי ולפיצוי, לקבוע את סוג הזיכוי שזוכה המערער בעקבות הודעת המדינה, היינו ניצבים בפני קושי לא מבוטל. מחד, ולאור האמור בהצהרת המדינה, היה עלינו להגדיר את זיכויו כזיכוי "מוחלט". הלוא, לשיטת השופטת דורנר, המידה של "מוחלטות " הזיכוי יאה לא רק למקרה שבו מלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב אישום, אלא גם למקרה שבו בדיעבד התברר כי כך המצב; ובבקשתה לחזור בה מן האישום הודתה המדינה, למעשה, כי בדיעבד אכן נתברר לה כי לא היה יסוד להגשת כתב האישום. מאידך, ולנוכח נימוקי בית-המשפט לדחיית הבקשה לשיפוי ולפיצוי, ברי כי זיכויו של המערער שוב אינו יכול להיחשב אלא כזיכוי "טכני", המתחייב אך ורק מהודעת המדינה כי היא חוזרת בה מן האישום. אילו זכאותו של המערער לפיצויים הייתה נגזרת מסוג זיכויו, אפשר והיינו ניצבים לפני פער שכמדומה אינו ניתן לגישור: אילו הנחנו כי המדינה נתפסת על ההודיה הגלומה בהודעתה, כי אז היה עלינו לומר שענייננו במי שזוכה זיכוי מוחלט, וכי בהיעדר נסיבות המצדיקות שלילת או הפחתת השיפוי או הפיצוי, יש לזכותו בשיפוי ובפיצוי מלאים. ואילו אימצנו, כמות שהיא, את הערכת בית-המשפט ביחס לסיכויי ההרשעה, המסקנה הנגזרת מכך הייתה, כי ענייננו במי שאין זיכויו מעיד בהכרח כי לא היה מעורב בביצוע העבירה בה הואשם, ומכאן שאין לזכותו בשיפוי או בפיצוי כלשהם.

בצדק, איפוא, נמנע השופט חשין מקביעת אמות-מידה מוגדרות להפעלת שיקול-דעתו של בית-המשפט. אך הימנעותו מקביעתן של אמות-מידה כאלה אינה עתידה להכביד על יכולתן של הערכאות הדיוניות לגבש החלטות שקולות, בדבר עצם והיקף הזכאות לשיפוי ולפיצוי של נאשמים שזוכו. הלוא בפסק-דינו נמנו בהרחבה שיקולי ה"בעד" ו"הנגד", שעל בית-המשפט להביאם בחשבון בגיבוש הכרעתו בשאלות אלו; כאשר ההכרעה בכל מקרה נתון אמורה להתבסס על שקלול מאוזן של השיקולים הרלוונטיים לנסיבותיו הקונקרטיות. קביעת השופט חשין, כי בנסיבותיו של המקרה שלפנינו יש לזכות את המערער בשיפוי ובפיצוי חלקיים, בשיעור השווה לעשרים וחמישה אחוזים מן הסכומים המירביים, נותנת ביטוי מאוזן למכלול של שיקולים, בכללם נימוקי המדינה להחלטתה לחזור בה מהאשמתו של המערער וכן הערכת בית-המשפט המחוזי ביחס לסיכויי הרשעתו של המערער על יסוד הראיות שהובאו.

השופט א' ריבלין
1. המערער הועמד לדין באשמת אינוס בנסיבות מחמירות. בתום פרשת התביעה ולאחר סיום פרשת ההגנה הודיעה המדינה לבית-המשפט כי החליטה לחזור בה מכתב האישום, שהגישה כנגד המערער, וביקשה לזכותו. היא עשתה כן לאחר בחינה מחודשת של הראיות שכבר באו במשפט "ובעקבות בירורים ובדיקות נוספות". בית-המשפט זיכה את המערער בדין, אך מאן להיעתר לבקשתו לחייב את המדינה ואת המתלוננת בפיצויים בגין מעצרו, ובתשלום הוצאות הגנתו. בהחלטתו תיאר בית-המשפט המחוזי את התרשמותו השלילית מגרסת המערער, ונדרש לאפשרות כי הוא ביצע את העבירה, אף כי במועד אחר שאינו היום הנקוב בכתב האישום.

2. חברי השופט מ' חשין, בפסק-דינו היסודי, בחר שלא לכלוא את שיקול-דעתו של בית-המשפט, בבואו להחליט אם לפסוק לנאשם, שזוכה, פיצויים, "בכלובים של זיכוי 'מוחלט', זיכוי 'סתם', זיכוי 'מן הספק' וזיכוי 'טכני'". כך לגבי עצם הענקת הפיצוי, וכך באשר לסכום הפיצוי. ואולם לא ינתן פיצוי, כך הבהיר, אלא אם לא היה יסוד לאשמתו של הנאשם או שנתגלו "נסיבות אחרות" המצדיקות מתן פיצוי. השופט מ' חשין סבור כי "יסוד להאשמה" היה במקרה זה, וגם לי אין ספק כי כך הדבר. אלא שהוא סבור כי נתקיימו, במקרה זה, נסיבות אחרות המצדיקות כי יפסקו למערער פיצוי ושיפוי - ולו גם מקצת מן השיפוי הקבוע בתקנות. למסקנותיו מצטרפים רוב חברי להרכב.

חברתי השופטת ד' דורנר מצטרפת אף היא לתוצאה, אלא שהיא סבורה כי ראוי לקבוע אמות-מידה להפעלת סמכותו של בית-המשפט לפסוק פיצויים לנאשם שזוכה בדין. לדעתה, אמת-המידה הראויה לתשלום הוצאות משפט ופיצויים לנאשמים, שזוכו בדין, היא סוג הזיכוי - אם מן הספק הוא, או מוחלט. זיכוי מוחלט יקנה, לשיטתה, לנאשם, זכאות לפיצויים, בין אם מלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב האישום, ובין אם נתברר בדיעבד כי כך המצב. היעדר יסוד לאשמה, שמשמעו הוא זיכוי מלא, מהווה, כך מציינת השופטת דורנר, עילה לתשלום הפיצוי. הזיכוי, כך היא מבהירה, הוא תנאי לפסיקת הוצאות משפט ופיצויים, אך כשלעצמו אינו מספיק. הכלל שהיא מציעה הוא כי יפסקו פיצויים במקרה של זיכוי מוחלט (אף שיתכנו לכך חריגים). החזרה מן האישום, "שמשמעותה כי בדיעבד מתברר שלא היה מקום להגשת כתב האישום", הינה, לדעתה, בגדר זיכוי מוחלט, וממנה מתחייבת חובת התשלום.

3. אכן, חזרה מן האישום עשויה להקים לנאשם זכות לפיצויים. אלא שהבחינה צריכה להיות אחרת. על-פי האמור בסעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982, חזרה מן האישום יכול שתהא לפני תשובת הנאשם לאישום או לאחר-מכן. אם קדמה לתשובת הנאשם, יבטל בית-המשפט את האישום. אם באה לאחר-מכן, יזכה בית-המשפט את הנאשם מאותו אישום, אולם בהסכמה של התובע ושל הנאשם, רשאי בית-המשפט, גם באותו שלב, לבטל את האישום. סעיף 80(א) לחוק העונשין דובר בשתיים מן התוצאות האפשריות של חזרה מן האישום, ובשתיהן המדובר בחזרה מאישום לאחר מתן תשובת הנאשם: האחת, חזרה מן האישום שהביאה לזיכוי הנאשם, והאחרת, חזרה מן האישום שהביאה, בהסכמה, לביטול האישום, אף שבאה רק לאחר שכבר ניתנה תשובת הנאשם. בנוסף לשני המקרים האלה, דן סעיף 80(א) גם במקרה של זיכוי מטעמים אחרים, למשל על-פי הראיות שבאו במשפט.

תנאי הסף המנויים בסעיף 80(א) לחוק העונשין, דוברים ב"האשמה שממנה זוכה" או "אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב תשמ"ב-1982". לאמור, זיכוי או ביטול אישום בשל חזרה מאישום שבאה לאחר מתן תשובת הנאשם, וכן זיכוי מטעמים אחרים - כל אחד מאלה, לבדו, די בו כדי לשמש תנאי סף לתחולתו של סעיף 80(א) לחוק העונשין.

בתנאי סף אלה יש צורך - אך אין בהם די. על-מנת שתקום זכאות לפיצויים, נדרש גם קיומה של אחת משתי העילות המנויות בסעיף 80(א) הנ"ל: עילת היעדר יסוד לאשמה, מלכתחילה, ועילת הנסיבות המצדיקות האחרות.

הוו אומרים: אין לומר כי החזרה מן האישום מקנה, ככלל, את הזכאות לפיצויים. רק בעת שהיא מקיימת את אחד מתנאי סף האמורים, עשויה לקום תחולה לסעיף 80(א) לחוק העונשין, ובלבד שתתקיים גם עילת זכאות. כמותה - הזיכוי מטעמים אחרים - אף הוא תנאי סף, חלופי, לתחולתו של סעיף 80(א), וגם הוא עשוי להקים זכאות רק אם תתקיים עילת זכאות. לפיכך, אין די בחזרה מן האישום - ואין די בזיכוי, אפילו הוא "זיכוי מוחלט" - כדי להצדיק, על דרך הכלל, זכאות לפיצויים. חזרה מן האישום - "זיכוי מוחלט" כהגדרת חברתי השופטת דורנר - עשויה לשמש כאמור תנאי סף לזכאות, אולם גם משנתקיים תנאי כזה, נדרשים אנו לבחינה נוספת, לאמור - האם נתקיימו עילות הזכאות לפיצויים, שהן, כאמור, היעדר יסוד לאשמה, או התקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. נבחן כל אחת מעילות אלה - לגופה.

4. הראשונה בהם - "לא היה יסוד לאשמה" - משמעה כי, מלכתחילה, על-פי הראיות שהיו בידי התביעה, עובר להגשת כתב האישום - היה זה בלתי-סביר להגיש את כתב האישום. משנתקיימה עילה זו, ונצטרפה לתנאי הסף של הזיכוי, עשויה לקום זכאות לפיצויים. עילה זו של היעדר כל יסוד לאשמה, עשויה לקום במקרה נוסף בו, על-פי הראיות שהיו בידי התביעה, עובר להגשת כתב האישום, היה זה סביר להגיש כתב אישום, אלא שראיות אלה היו באותה עת חסרות, וזאת - בשל התרשלות המדינה. אלמלא התרשלות זו - הייתה התביעה מודעת, בעוד מועד, לכך שאין יסוד לאשמה (מקרה זה שונה מן המקרה בו התרשלה המדינה, ואך בשל התרשלות זו זוכה הנאשם. במקרה אחרון זה, התרשלות המדינה אינה מקנה לנאשם זכאות לפיצויים, שהרי אלמלא אותה התרשלות היה מורשע בדין).

5. עילת הזכאות השניה היא עילת הנסיבות המצדיקות האחרות. בעילה זו שתי קבוצות של נסיבות - אלה הנוגעות להליך המשפטי, ואלה הנוגעות לנסיבות אינדיווידואליות של הנאשם. בראשונות נכללת התנהגותה של התביעה, במהלך המשפט, והשתלשלות העניינים האחרת שבו. מקרה בו, מלכתחילה, היה אמנם יסוד לאשמה, ולא הייתה באותו שלב התרשלות מצד התביעה, אלא שלאחר הגשת כתב האישום נפל פגם בהתנהגותה, ופגם זה הביא להשהיית הזיכוי או להארכת המעצר - הוא מקרה הנופל בגדר הקבוצה הראשונה שבעילה השניה. כך, דרך משל, במקרה בו התרשלה המדינה בבדיקת ממצאים, שניתן היה לגלותם - אמנם רק לאחר הגשת כתב האישום, אך במועד מוקדם ממועד פסק-הדין. בחשבון הקבוצה האחרת עשויים לבוא סבל חריג ועינוי דין חמור שבאו על הנאשם בעטיו של ההליך המשפטי, אף בהיעדר "אשם" מצד התביעה. הענקת הפיצויים במקרה זה יש בה מידה של חמלה וחסד.

6. שלא כמו חברי להרכב, סבור אני כי לא נתקיימה כאן, אף לא אחת מן העילות האמורות. כפי שציין השופט מ' חשין, היה גם היה יסוד להגשת כתב האישום, בעת בה הוגש - לפיכך לא נתקיימה העילה הראשונה. נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי לא נתקיימו, נהפוך הוא: הרשעתו של המערער הייתה "קרובה" לדעת בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט סבר כי "כמעט הרשעה" הייתה כאן. פגם מן הקבוצה הראשונה שבעילה השניה - לא נתקיים. והנסיבות האישיות של המערער שסבל מאימת הדין, לא היו במקרה זה "נסיבה אחרת" המצדיקה פיצוי, בהתחשב ב"קרבת ההרשעה" - כלשונו של בית-משפט קמא. לדעתי, בדין נמנע בית-המשפט המחוזי מלהעניק למערער פיצוי, ומן הטעם הזה סברתי כי דין הערעור להידחות.

הוחלט ברוב דעות כאמור בפיסקה 89 לחוות-דעתו של השופט מ' חשין.

2. העילה "לא היה יסוד לאשמה" היא עילה מתוחמת, צרה ודווקנית ביותר ולכן הטוען לקיומה של עילה זו להוכיח "מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ולא די בחוסר סבירות סתם

ב- רע"פ 4121/09 {עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 2749 (2011)} נפסק מפי כב' השופט ס' ג'ובראן:

"פסק-דין
לפנינו בקשה למתן רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ע"פ 70944/08, כב' השופטת י' אמסטרדם) מיום 29.3.2009, בו נדחה ערעורו של המבקש על פסק-דינו של בית-משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (תיק 28889/05, כב' השופט י' ויטלסון).

רקע
1. כנגד המבקש הוגש כתב אישום, על פיו נטען כי ביום 26.6.2004 בשעה 17:10 נסע המבקש ברחוב אלוף שדה בדרך עירונית בה הוצב תמרור ב- 20 כשהוא נוהג במהירות העולה על מהירות הרשומה בתמרור, עבירה בניגוד לתקנה 54 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961. בתחילה הורשע המבקש במיוחס לו ודינו נגזר, אולם בהמשך בוטל פסק-הדין שניתן בהעדרו. לאחר שהמבקש טען כי אינו זוכר האם נהג ברכב במועד הרלוונטי לאישום נקבע התיק להוכחות. בהמשך ולאור טענתו כי למשיבה אין די ראיות להוכחת העבירה - הוכחת תמרור המהירות המותרת במקום נשוא העבירה - חזרה בה המשיבה מכתב האישום. בית-המשפט לתעבורה ביטל את כתב האישום נגד המבקש, אך נמנע מזיכויו, וגם נמנע מלפסוק לזכותו פיצויים.

2. המבקש ערער לבית-המשפט המחוזי מרכז על החלטתו של בית-המשפט לתעבורה (ע"פ 2985-08-07, כב' השופט מ' פינקלשטיין). ביום 20.3.2008 קיבל בית-המשפט המחוזי את טענתו של המבקש וקבע שיש לזכותו מן העבירה נשוא כתב האישום, מאחר שהמשיבה חזרה בה מהאישום בשלב שלאחר תשובת המבקש לאישום. בכל הנוגע לסוגיית הפיצויים לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 קבע בית-המשפט המחוזי, כי במקרה דנן, ומאחר שיש כאן טענה עקרונית הנוגעת לדרך הטיפול הראויה מצד גורמי האכיפה לגבי מקרים רבים של הגשת כתבי אישום בעבירות של מהירות בדרך עירונית, נראה כי מן הראוי שבית-המשפט לתעבורה - שמיומנותו בענייני תעבורה - ידון בטענה זו בכובד ראש, וממילא החלטתו לאחר בחינה יסודית של הנושא תהיה נתונה לערעור.

3. בהתאם להחלטתו של בית-המשפט המחוזי מרכז, חזר התיק לדיון בבית-המשפט לתעבורה, אשר קבע ביום 27.10.2008 כי בקשתו של המבקש, לא עונה על הקריטריונים המצויים בסעיף 80 לחוק העונשין. נקבע כי לא נפל כל פגם מהותי בהחלטת גורמי התביעה, במקרה דנן, לחזור בהם מכתב האישום טרם ניהול פרשת התביעה וכן נקבע כי אין מדובר במקרה עקרוני כללי, אלא מקרה של תקלה נקודתית אשר בגינה החליטה התביעה כפי שהחליטה, ואין לקבל את הטענה כי בידי התביעה לא היו די ראיות, כפי שציין בית-המשפט לתעבורה:

"משטרת ישראל מפעילה מכשירי אכיפה אלקטרוניים שונים ורבים. במקרה כאן הופעל רד"ר מסוג - 'מולטונובה'. מכשיר רד"ר זה מנפיק בנוסף למדידה גם תמונה. התמונה במקרה כאן התקבלה. בתמונה שכאמור, נמצאה בחומר החקירה - חלון נתונים ובו צויין שמו של השוטר שעסק באכיפה במקום. אילו הייתה ממשיכה התביעה בניהול פרשת התביעה, שוטר זה היה נקרא להעיד. במסגרת עדותו, הוא היה מציג את תעודת עובד הציבור המדברת על 'דוח -הצבה'. בדוח זה היה מתאר השוטר את מיקום התמרורים הרלוונטיים למקרה כאן, מקום הצבת מכשיר המדידה (הניידת), ביחס לתמרורים אלה, ומהירות נסיעת הרכב שנמדדה על ידו. זאת לדעת, פעמים, די בעדות זאת של שוטר - אף ללא תמונה כלל - יש כדי להביא להרשעתו של הנאשם... לטעמי, חסד עשתה התביעה עם הנאשם, שמתוך 'זהירות - מופלגת', החליטה לחזור בה מאישום, במקום שהייתה יכולה לשחזר את 'רב -התע"צ', להמשיך בהליכים ולעבור בלא קושי מיוחד את שלב 'אין להשיב לאשמה'."

4. המבקש לא השלים עם קביעות אלו וערער על החלטת בית-המשפט לתעבורה בפני בית-המשפט המחוזי, שפסק-דינו הוא נשוא בקשה זו. ביום 29.3.2009 דחה בית-המשפט המחוזי את ערעורו בקובעו כי המשיבה בחרה לחזור בה מכתב האישום, ולא לזמן את השוטר ששמו מצויין בתמונה בה נראה רכבו של המבקש. על-כן, לא ניתן לקבוע כי בעת הכנת כתב האישום "לא היה יסוד להאשמה". כמו-כן, נקבע כי במקרה דנן אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה מפורשת כי המבקש לא ביצע את העבירה המיוחסת לו. יתרה מכך, נקבע כי לאור נוסח תקנה 5(ב) לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית-המשפט), התשנ"ז-1997, איפשר מתקין התקנות לתביעה להכין תעודת עובד ציבור או חוות-דעת מומחה, אשר אמורים להיות מוגשים בצירוף צילום שיוגש לבית-המשפט עד לשלב שמיעת הראיות, או כלשון הסעיף "עד לשלב בירור האשמה", אם כי מתקין התקנות איפשר לנאשם לבקש מראש לעיין בצילום ובתעודת עובד ציבור כבר בשלב העיון בחומר חקירה. משמע, העורר היה רשאי לפנות ולבקש מהמשיבה בטרם מתן תגובתו לאישום לעיין בתעודת עובד ציבור. בשלב הכנת כתב האישום לא היה חייב התובע, עורך כתב האישום, לעיין בתעודת עובד ציבור. אשר-על-כן, לא ניתן לקבוע כי כתב האישום הוגש ללא יסוד להאשמה. בנוסף לכך, נקבע כי קיימת חשיבות רבה לביטול כתב אישום על-ידי המשיבה בטרם שמיעת ראיות, כל אימת שמתעוררים קשיים ראייתיים, והטלת תשלום פיצוי במקרים אלו עלולה להביא לכך שהמשיבה תעדיף להמשיך בניהול ההליך תוך המתנה לפסק-דינו של בית-המשפט, ובלבד שלא תיאלץ לשאת בהוצאות. כמו-כן ציין בית-המשפט המחוזי, כי בידי המערער לא הייתה כל אסמכתא לביסוס טענותיו בדבר פעולה שיטתית של המשיבה בהגשת כתבי אישום ללא יסוד להאשמה, להוציא המקרה דנן. אשר-על-כן, לאחר ששקל בית-המשפט המחוזי את טיעוני הצדדים, ולאחר בחינת איזון האינטרסים של המבקש מול האינטרס הציבורי נדחתה בקשתו לקבלת פיצוי.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפנינו.

טיעוני הצדדים
5. המבקש טוען כי המקרה דנן מעורר סוגיה משפטית עקרונית והיא, האם במקום שבו זוכה נאשם והסתבר כי עובר להגשת כתב האישום לא היו בידי רשויות התביעה ראיות להוכחת יסודות העבירה, תישלל מן הנאשם הזכות לפיצוי על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, רק משום ההנחה כי במהלך ניהול המשפט, לו קויים, יתכן והייתה מובאת ראיה שהיה בה כדי להשלים את החוסר הראייתי האמור. לטענת המבקש, במקרה דנן למשיבה לא היו ראיות להוכחת יסוד מרכזי בעבירה - תמרור המהירות המותרת במקום נשוא העבירה - ולכן ברור שלמשיבה לא היה יסוד להאשמה, וכך היא נוהגת בשיטתיות. בנוסף הוא טוען כי בהתאם להלכות של בית-משפט זה הוכח כי למשיבה לא היה בסיס ראייתי להוכחת היותה של הדרך "דרך עירונית" במועד הכנת כתב האישום, וברור הוא שלא ניתן להסתמך על הנחה היפותטית שלו היה מקויים משפט אזי המשיבה היה מצליחה להוכיח יסוד זה. כמו-כן, לטענתו שגה בית-המשפט המחוזי בהסתמכו על תקנה 5(ב) לתקנות התעבורה (הגשת צילומים לבית-המשפט), התשנ"ז-1997, שכלל אינה קשורה להוכחת תמרור הדרך. המבקש גם טוען כי יש לחייב את המשיבה בפיצוי גם בשל נסיבות אחרות המצדיקות זאת. שכן המשיבה התעלמה מפניותיו של המבקש עובר למועד הקראת כתב האישום, הטעתה את הערכאות הקודמות, ואף לאחר-מכן התנהלותה חייבה אותו להמשיך בהליכי ערעור. בסיכומו-של-דבר טוען המבקש, כי אם טענותיו לא יתקבלו אזי יהיה בכך כדי לרוקן מתוכן את עילת "לא היה יסוד להאשמה", תוך הפרת האיזון בין זכות הקניין של הנאשם לבין האינטרס הציבורי.

6. המשיבה, בתגובתה הכתובה לבקשת רשות הערעור, טוענת כי מקרה זה לא מצדיק מתן רשות ערעור לבית-משפט זה, ולא מתעוררת בו כל שאלה עקרונית. לטענתה במקרה דנן היו בידיה ראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש, וכך קבעו הערכאות הקודמות. בתגובתה מפרטת המשיבה את דרך הפעולה של צילום רכב נוסע. במקרה דנן, טוענת המשיבה, כי בידיה הייתה תמונה של רכבו של המבקש, ועליה מדבקה בה היו פרטי השוטר, מיקום הצבת המצלמה והמהירות המכסימלית המותרת באותו מקום, כפי שצויין על-ידי השוטר. אשר-על-כן, טוענת המשיבה, כי עיקר הראיות לכאורה להוכחת אשמתו של המבקש נמצאות בתמונה, שבה צולם הרכב, ובה כאמור גם יש יסוד להוכחת המהירות המותרת במקום. בנוסף היא טוענת שבמקרה דנן הלכה לאיבוד תעודת עובד הציבור, אולם אין בכך כדי ללמד שבעת הגשת כתב האישום לא היה בידיה יסוד להאשמה.

7. בתגובתו הכתובה לתגובת המשיבה טוען המבקש, כי המשיבה מעלה בפני ערכאה זו טענות עובדתיות חדשות שלא היו בפני הערכאות הקודמות. בדיון שנערך לפנינו, אליו הופיע רק המבקש, בעקבות שביתת הפרקליטים, טען המבקש כי במקרה זה ברור שבידי המשיבה לא הייתה הוכחה לתמרור הדרך המוצב במקום נשוא העבירה, והשאלה במקרה דנן הינה עקרונית, לאור השיטתיות בה נוהגת המשיבה במקרים מעין אלו.

דיון
8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובה ושמעתי את טענות המבקש במסגרת הדיון שהתקיים לפנינו, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות המקרה דנן לא מצדיקות מתן רשות ערעור לבית-משפט זה.

9. עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות שיפוטיות ולא על נקלה נדון בפעם שלישית בעניינו של המבקש. על-כן נמצאים אנו במסדרון אל עבר הטרקלין, ואכן המסדרון הינו ארוך ומרובה תנאים ומעליו מרחפת כל העת הלכת חניון חיפה הידועה (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982)). הלכה מושרשת זו מורה אותנו כי רשות ערעור ניתנת רק במקרים חריגים, המעלים שאלות בעלות חשיבות חוקתית; מקרים, בהם יש לתרום לאחידותה של ההלכה; מקרים, בהם ישנה חשיבות עניינית לבעיה משפטית המועלית בהם; מקרים בהם יש חשיבות ציבורית מיוחדת בעניין.

10. ביישום כללים אלו במקרה שלפנינו נראה כי בקשה זו לא מעוררת שאלה עקרוניות החורגות מעניינו האישי של המבקש, וזאת ביחוד מקום בו המבקש לא הביא תימוכין בראיות טובות, כי המשיבה במקרים רבים אחרים מגישה כתבי אישום מבלי שיש בידה ראיות לכאורה לביסוס האשמה, וזאת כפי שגם קבע בית-המשפט המחוזי בפסק-דינו (ראו פיסקה 25 לפסק-הדין). המבקש מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה סוגיה משפטית בעלת השלכות רוחב, אולם לאחר ניקוי "רעשי הרקע" ובדיקה מעמיקה של הטענות נראה כי עיקר טענותיו של המבקש נוגעות בראש ובראשונה ביישומן של ההלכות המשפטיות על המקרה שלפנינו. אין מדובר כאן בפסיקות הנוגדות הלכות של בית-משפט זה, אלא בעיקרו של דבר ביישומן של ההלכות המוכרות, בכל הנוגע לסעיף 80 לחוק העונשין, על המקרה הנדון. באופן טבעי, יישומן של הלכות אלו יניב לעתים הכרעות שונות, לאור הצורך באיזון בין השיקולים השונים בכל מקרה לגופו. אך עצם קיומם של טענות באשר ליישומן הקונקרטי במקרה כזה או אחר אינם באים, בדרך-כלל, במקרים המצדיקים דיון ב"גלגול שלישי" בבית-משפט זה.

11. למעלה מן הצורך אציין כי אף לגופו של עניין נראה שיש לדחות את טענותיו של המבקש. מנוסח סעיף 80 לחוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" (ראו ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 211 (6.4.2009) (להלן: "פרשת שתיאווי")). אולם חשוב להדגיש כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית-המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'" (פרשת שתיאווי, פיסקה 8). סעיף זה הוא אתר של איזון בין שיקולים נוגדים. מחד יש להביא בכלל חשבון הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו (ראו בג"ץ 88/10 שוורץ נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2010(3), 268 (12.7.2010) פיסקה 15 עד 16 לפסק-הדין (להלן: "פרשת שוורץ"); בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 769, 785 (1996); ע"פ 1767/94 חגי יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505, 518-517 (1999) (להלן: "פרשת יוסף")). "עצם העמדתו של אדם לדין עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכשהעמדה לדין כרוכה במעצר - גם בחירותו... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו" (פרשת שתיאווי, פיסקה 9). מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק. לציבור בכללותו יש אינטרס משמעותי כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק. עמד על-כך בית-משפט זה:

"הצד השני במשוואת השיקולים המתגלמת בסעיף 80 לחוק העונשין, עניינו בחשש כי חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת חוק. הדין העניק לגורם המוסמך שיקול-דעת בהחלטה אם די בראיות הקיימות כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של חשוד ולהעמדתו לדין (סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982). במקרים מסויימים עלול שיקול-הדעת הראשוני של גורמי התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי. במקרים אחרים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט הצובעות את המסכת הראייתית באור שונה מזה שהיה ידוע בטרם פתיחתו. בסוג שלישי של מקרים עשויים השופט או ההרכב היושבים בדין להתבונן בחומר הראיות בדרך שונה מזו שננקטה על-ידי התובעים. באלה, באלה וגם באלה, לא יהיה בזיכויו של הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על-כך שההחלטה להעמידו לדין הייתה בלתי-סבירה."
(פרשת שתיאווי, פיסקה 10)

במסגרת מגוון השיקולים באיזון בין האינטרסים הנוגדים בגדרי סעיף 80 עלינו להבטיח כי שיקולי התביעה יהיו עניינים ומקצועיים, ואסור ששיקולים תקציביים יכנסו לקדירת השיקולים של רשויות התביעה, שהרי "חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה" (פרשת שתיאווי, פיסקה 10). החשש כי חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם ובפיצוי יביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על אכיפת החוק, הוא חשש שאינו מבוטל ושיש להביא בכלל חשבון במשקלו הראוי. יתר-על-כן, בתוך אתר איזון זה עלינו להביא בכלל חשבון את השפעת הכרעתנו על התנהגותה העתידית של התביעה, במקרים מעין אלו, והחשש שהתביעה לא תיסוג בה מכתבי אישום, במקרים הראויים לכך, ותמתין להכרעת בית-המשפט. (פרשת שתיאווי, פיסקה 11). בסיכומו של עלינו לזכור את דבריו של השופט מ' חשין ב- ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73, 107-106 (2002) (להלן: "פרשת דבש"):

"הליך פסיקתם של שיפוי ופיצוי אינו אלא ספיח למשפט הפלילי, הליך טפל להליך הפלילי העיקרי. שומה עלינו איפוא להיזהר שלא נהפוך זנב לראש, שלא ניגרר להליך ארוך ומורכב שנושאו הוא הפיצוי והשיפוי. חייבים אנו להזהיר עצמנו מפני הליך-של-מדרון, מדרון העשוי להפוך מדרון חלקלק. נהיה ערים וקשובים לכך שהליך השיפוי והפיצוי אסור לו שיהפוך לחזרה על משפט פלילי בהיפוך: שזו הפעם הנאשם שזוכה יהיה מאשים והמדינה תהא נאשמת. עוד נזכור, כי לרשות נאשם שזוכה בדינו עומדת, במקרה המתאים, עילה בנזיקין ... ומכאן טעם נוסף לנהוג בהליך שיפוי ופיצוי כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין אך כהליך נספח וטפל להליך העונשין."

12. העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת" בהעמדתו לדין (פרשת דבש, 106), ולא די בחוסר סבירות סתם (ראו פרשת שתיאווי, פיסקה 12; ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 43 (3.7.2007) פיסקה 7 לפסק-הדין. גישה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית-משפט זה בכל הנוגע לבחינת שיקול-הדעת של רשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם. גישתו של בית-משפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול-דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית-משפט זה בשיקול-הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי-סבירה בעליל ובאופן קיצוני (ראו בג"צ 4190/05 נעים נ' פרקליט המדינה, תק-על 2006(3), 4122 (12.9.2006); בג"צ 2534/97 יהב נ' פרקליטת המדינה, פ"ד נא(3), 1, 24 (1997); בג"צ 223/88 שפטל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מג(4), 356, 368, (1989). ב- בג"צ 4736/98 מעריב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(1), 659 (2000) צויין כי:

"אם על דרך הכלל לא ימהר בית-המשפט הגבוה לצדק להתערב בהחלטתו של היועץ המשפטי להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין, ייאמרו דברים אלה בראש ובראשונה בשאלת הערכתן של ראיות, שאלה הניתנת במובהק להכרעתן של רשויות התביעה. רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין. מרחב שיקול-הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים בהם חרגה בְּיֶתֶר ממיתחם שיקול-הדעת אשר ניתן לה."
(בעמ' 666 לפסק-הדין)

בנוסף לכך קבע בית-משפט זה כי על מבקש הפיצוי להוכיח כי גם בהסתמך על החומר שהיה לנגד עיני התובע, בכוח או בפועל, לפני שעבר תחת מנגנון הבירור המשפטי, לא היה כל מקום להגשת כתב האישום נגדו (ראו ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 93 (8.1.2007)).

13. העילה השניה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית-המשפט שיקול-דעת רחב האם יש מקום להעניק פיצוי לנאשם שזוכה (ראו פרשת שתיאווי, פיסקה 18). בפרשת דבש חילק בית-משפט זה את העילה לשלושה סוגים של נסיבות: "נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)" (שם, 118). על השיקולים השונים בגדרי עילה רחבה זו עמד בית-משפט זה ב- ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, 498 (1997):

"ניתן לציין שיקולים אחדים, שיש בהם כדי לסייע בידי בית-המשפט להחליט בכל מקרה אם התקיימו "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום הוצאות ופיצוי לפי הסעיף. להלן רשימה של שיקולים כאלה: האם החקירה נפתחה והאישום הוגש בתום-לב, או שמא הנאשם נפל קורבן לעלילת שווא או לשיקולים זרים; האם החקירה נוהלה באופן ראוי, כגון: האם טענת אליבי של הנאשם נבדקה כנדרש והאם נערכה חקירה לעדים שנדרש לחקור אותם; האם התביעה נוהלה באופן שהכביד על הנאשם ללא הצדקה, וכתוצאה נגרמו לו הוצאות יתרות או מעצרו התמשך מעבר לנדרש; האם המשפט התארך יתר-על-המידה, ללא הצדקה, בעוד הנאשם נתון במעצר, ובלי שניתן לייחס את התארכות המשפט לנאשם עצמו; האם הנאשם ניסה לשבש את מהלך החקירה או המשפט; האם התברר בדיעבד, ואף שמלכתחילה היה יסוד להאשמה, כי לא היה מקום להגיש את כתב האישום, בשל שיקולים מיוחדים הנוגעים לנאשם, לעניין הציבורי או לנסיבות אחרות; האם בית-המשפט זיכה את הנאשם מחמת הספק, בשל היעדר ראיות מספיקות או בשל פגם דיוני בניהול המשפט, או שבית-המשפט קבע בצורה פסקנית כי הנאשם לא ביצע עבירה."

מובן הוא שרשימת שיקולים זו אינה רשימה סגורה ובכל מקרה ומקרה בית-המשפט צריך לבחון את הסוגיה הנמצאת בפניו על כלל הנסיבות, ולערוך איזון ראוי בין השיקולים השונים המתחרים על הבכורה בגדרי סעיף 80.

14. כפי שציינתי במקרה דנן, חרף טענות המבקש, הדיון מתמקד ביישום הכללים שתוארו לעיל, ואין בו כל הלכה חדשה בסוגיה זו. מטבע הדברים כאשר עסקינן באיזון בין שיקולים שונים במקרה נתון, תוצאותיו של איזון זה יהיו שונות ומותאמות לכל מקרה ומקרה. בפרשה אשר לפנינו גם בית-המשפט לתעבורה, שלו המומחיות בעבירה נשוא כתב האישום, וגם בית-המשפט המחוזי, קבעו כי ביישום הכללים, שנקבעו בפסיקתו של בית-משפט זה, על המקרה דנן אין כדי לתת פיצוי למבקש. לא מצאתי בשלל טיעוניו כל נימוק משכנע המצדיק מתן רשות ערעור לבית-משפט זה, ואף לגופו של עניין לא מצאתי הצדקה להתערבות בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי.

15. המבקש בענייננו השליך את מרבית יהבו על העילה הראשונה, כלומר "לא היה יסוד להאשמה". כפי שציינתי היה עליו להוכיח חוסר סבירות קיצוני של רשויות התביעה בעניינו. בית-משפט זה בפרשת שתיאווי דימה מי שרוצה להוכיח עילה זו כי עליו לחדור דרך הסדק הצר שהותירו אופייה הדווקני של העילה. במקרה דנן לא צלח המבקש משוכה זו, ולא ניתן לומר כי ההחלטה להעמידו לדין, בהסתמך על הראיות שהיו בידי המשיבה - התמונה של רכבו של המבקש נוסע במהירות של 95 קמ"ש, עם כל המפורט בה - לוקה בחוסר סבירות קיצוני. אף אם נפלה טעות בידי המשיבה במקרה דנן, או שמא תקלה שגרמה לאיבוד תעודת עובד הציבור, אין זהו מקרה הקיצוני החודר דרך הסדק הצר של עילה זו.

16. בנוסף לכך, במקרה דנן יש להביא בחשבון את הנטיה המצומצמת להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית בסוגיית הפיצוי לפי סעיף 80. בית-משפט שלערעור, ובטח במסגרת בקשת רשות ערעור, יתערב בהחלטת הערכאה הדיונית במקרים חריגים. בית-משפט זה עמד על-כך בפרשת דבש:

"דומני שראוי כי נקבע כלל, ולפיו במקום שנאשם זוכה בערכאת הדיון, עיקר שיקול-הדעת אם ייפסקו ואם לא ייפסקו פיצוי ושיפוי - ואם ייפסקו, מה יהא שיעורם - יינתן לערכאה שלדיון, ובית-המשפט שלערעור לא יתערב בהחלטות ערכאה קמא אלא מטעמים מבוררים... ראוי כי שיקול-דעתו לעת הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי יזכה אם לא לחסינות כי-אז למשקל כבד. אם נפל בית-משפט שלדיון לכלל משגה משפטי - כגון שפירש את החוק שלא כהלכה... שלא הביא במניין שיקול שלעניין; שהביא במניין שיקול שלא לעניין; שהעניק לשיקול שלעניין משקל יתר ורב מן הראוי לו - למותר לומר שבית-המשפט שלערעור יתערב ויאמר את דברו. ואולם מרחב המחיה אשר יינתן לבית-משפט שלדיון ראוי, לדעתנו, שיהיה מרחב רב. גם כלל זה ייגזר, בחלקו, מן העיקרון שלפיו אל-לנו לנפח מעבר למידה הראויה הליך נלווה זה של פסיקת שיפוי ופיצוי."
(שם, 109)

לא נראה כי המקרה דנן מצדיק התערבותו של בית-משפט זה ב"גלגול שלישי". אין מדובר במקרה חריג, אלא במקרה שגרתי בו יישמה הערכאה הדיניות את ההלכות של בית-משפט זה על המקרה דנן, ולא השתכנעתי מטענות המבקש כי נפלה ביישום זה טעות המצדיקה התערבותנו.

17. זאת ועוד, באיזון בין השיקולים השונים, שפורטו קודם לכן, בגדרי סעיף 80 לחוק העונשין, נראה כי הכף נוטה שלא לאפשר פיצוי במקרה דנן. מחד, פגיעתו של המבקש מפתיחת ההליך הפלילי כנגדו, בעבירת התעבורה נשוא כתב האישום, נמצאת במדרג הנמוך ביותר של הפגיעות מעצם העמדתו של אדם לדין פלילי. קשה לומר כי עצם העמדתו לדין במקרה דנן פוגעת פגיעה קשה בזכויות היסוד שלו, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו, בשמו הטוב וכדומה. חשוב להדגיש כי יש לסייג את הקביעה כי המשפט הפלילי תמיד פוגע בזכויות אדם בצורה דרסטית וחריפה ביותר. יהיו מקרים שבהם דווקא אמצעים משפטיים אחרים יפגעו בצורה חריפה יותר בפרט, מאשר המשפט הפלילי. "ההנחה, שלמשפט הפלילי יש השלכות קשות יותר על הפרט מאשר לענפי משפט אחרים... אינה יכולה לעמוד ככלל גורף. במשפט הפלילי הפוזיטיבי קיימות עבירות שעשויות להיתפס כקלות ערך בעיני ציבור האזרחים ואף בפני מערכת המשפט" (אסף הרדוף הפשע המקוון 78 (2010). ראו גם פרשת שוורץ, פסקה 21 , וכן, Henry M., Jr.Hart, The Aims of the Criminal Law, 23 Law & Contemp. Probs. 401, 404 (1958)). דומה כי המקרה דנן הוא אחד מאותם מקרים בהם עבירת התעבורה בה הואשם המבקש נתפסת כקלת ערך באופן יחסי, ואינה גוררת עימה, בדרך-כלל, פגיעה חמורה בזכויותיו. כמו-כן, אף הפגיעה בקניינו של המבקש לצורך ניהול הגנתו אינה משמעותית, בשים-לב שהמבקש הינו עורך-דין במקצועו. מאידך, הטענה כי הטלת פיצוי במקרה דנן עלולה לפגוע באינטרס הציבורי בתפקוד רשויות התביעה ובהתנהלותן העתידית, אינה טענה בעלמא, ויש לה בסיס, בשים-לב לאופיין הייחודי של עבירות התעבורה. בהשאלה ממבחני האיזון בגדרי עקרון המידתיות, ניתן לשאול האם היחס בין התועלת הצומחת מפיצוי המבקש במקרה דנן לבין הנזק האפשרי לאינטרס הציבורי הוא מידתי? לטעמי מתן פיצוי במקרה דנן, על נסיבותיו המיוחדות, ואופי העבירה נשוא כתב האישום, אינו עומד ביחס ראוי לנזק שעלול להיגרם לאינטרס הציבורי.

18. כמו-כן, בהתאם לאמור לעיל, לטעמי המקרה דנן אינו מצדיק מתן פיצוי גם בהתאם לעילה השניה, קרי, "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי. אין זה מקרה בו הוכח לאחר בירור העובדות כי המבקש זכאי מעל לכל ספק, אלא מקרה בו חזרה בה המשיבה מכתב האישום. כמו-כן, לא מתקיימות במקרה דנן נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי בהתאם לעילה השניה בגדרי סעיף 80. בנוסף לכך, אף בשאר טענות המבקש לא מצאתי כל ממש.

19. בסיכומו-של-דבר, חשוב לחזור ולהדגיש כי סעיף 80 נוקט בנוסח כי בית-המשפט "רשאי" לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו. המילה רשאי איננה בגדר סרח עודף מילולי מיותר, היא באה לסייג ולהקנות לבית-המשפט שיקול-דעת בגדרי סעיף 80, בו שיקולים רבים מתחרים על הבכורה, ולמתן הפיצוי יכולות להיות השלכות רוחב שיש להביא בכלל חשבון. כאמור, במקרה דנן אין כל הצדקה למתן רשות ערעור לבית-משפט זה, וכפי שציינתי, למעלה מן הצורך, אף לגופו של עניין אין כל מקום לקבל את טענות המבקש.

20. סוף דבר, לו תישמע דעתי נדחה את הבקשה.

השופט א' רובינשטיין:
מסכים אני לחוות-דעתו של חברי השופט ג'ובראן על נימוקיה. לאחר בחינה מדוקדקת ושמיעת כל הטיעונים, סבורני כי אין התיק מצדיק - בכל הכבוד למאמציו של המבקש - גלגול שיפוטי שלישי. אוסיף כי כשלעצמי סבורני, שמקרה זה שונה - למשל - מפרשת ע"פ 1109/09 שיבלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 392 (2010), שם ניתן פיצוי למי שזוכה זיכוי מוחלט מעבירות הריגה וגרימת חבלה בכוונה מחמירה. נאמר בפסק-הדין (פיסקה י"ב) "אין חולק כי 'זיכוי מוחלט' הוא שיקול נכבד ב'קדירת השיקולים', עד אשר התחבטה הפסיקה בעבר בשאלה האם שיקול זה כשלעצמו מצדיק פיצוי מכוח אותן 'נסיבות אחרות'" ("נסיבות אחרות המצדיקות זאת" שבסעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977). הבאתי שם, מתוך הסכמה עקרונית, את דברי השופטת דורנר ב- ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73, 131 (2002), כי:

"לדעתי, אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין היא סוג הזיכוי - אם מן הספק הוא, או מוחלט. זיכוי מוחלט, שיקנה לפי אמת-מידה זאת זכות לתשלום, הינו בין שמלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב האישום, ובין שבדיעבד התברר כי כך המצב."

ואולם, צויין בעניין שיבלי (פיסקה י"ג), כי יש להידרש לכגון דא:

"מתוך בחינה מדוקדקת של נסיבות המקרה. ראשית, אומר כי לא כן לטעמי באשר לזיכוי מחמת הספק או זיכוי 'טכני'. ההבדל הוא במישור הערכי-מוסרי. זיכוי מחמת הספק משמיע לא אחת כי בית-המשפט אינו משוכנע מעבר לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם, אך בליבו הוא מאמין כי הנאשם ביצע את העבירה. כך גם לעיתים נוכח זיכוי "טכני" מסוגים שונים שבית-המשפט יראהו ככזה."

באותו עניין הובאה ההיסטוריה החקיקתית של סעיף 80(א), ונאמר:

"עינינו הרואות, כי יסוד זה - של מניעת עוול לנאשם היוצא בדין חף מפשע - חוזר באופנים שונים לאורך ההליך החקיקתי של הסעיף... על-כן, כשהתוצאה, ולוא בדיעבד, משמעה במהות סוג של עוול לאדם, יש לכאורה מקום לשקול פיצוי... אם נקבע באופן חד-משמעי כי הנאשם לא עשה כל עיקר את המיוחס לו, או מקרים בהם התרשלה התביעה בבחינת נושא מהותי בתיק, קרוב אנכי להניח כי בית-המשפט יפסוק לו פיצויים."

בנידון דידן אין המדובר במקרה בו נקבע באופן חד-משמעי כי המבקש לא עבר את העבירה, וגם אם שגתה התביעה באיבוד החומר, אין זו רשלנות מהותית מן הסוג המצדיק גלגול שיפוטי שלישי. עם-זאת סבורני כי על התביעה להפיק לקחים ממקרה זה ולבדוק במבט כולל את דרך טיפולה בכגון דא. כאמור, מצטרף אני לחוות-דעת חברי.

השופט ח' מלצר:
הנני מצטרף - בנסיבות המקרה שלפנינו - לפסק-דינו של חברי, השופט ס' ג'ובראן ולהערותיו של חברי, השופט א' רובינשטיין.

עם-זאת, מוצא אני לנכון להעיר כי לגישתי ראוי שבית-המשפט יפעיל את סמכותו על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") - בגישה מרחיבה, במיוחד בשים-לב לזכויות הבסיס החוקתיות המעוגנות עתה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ולשינויים הפרשניים המתחייבים מחוק היסוד האמור. ראו: ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505, 518 (1999); רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294, 304 (1999); עיינו גם: עלב"ש 134/08 (בבית-הדין הצבאי לערעורים) ב/2313237 סא"ל (מיל') אלי בוחבוט נ' הפרקליט הצבאי הראשי (טרם פורסם, 30.6.2010), בפיסקה 18 (להלן: "עניין בוחבוט"). יצויין כי בעניין בוחבוט, בפיסקה 19, הובא אף חומר משווה רב-עניין בסוגיה - מאנגליה, והייתה הפנייה לפסק-הדין העדכני שם: The Law Society Of England and Wales v. The Lord Chancellor (2010) EWHC 1406 (Admin.). בפרשה שנדונה בפסק-הדין הנ"ל הוכרזו כבלתי-חוקיות תקנות שהותקנו על-ידי הלורד צ'נסלור (בדומה לתקנות המוצאות אצלנו, מכוח סעיף 80(ב) לחוק העונשין), שכן אלה הגבילו, יתר-על-המידה, את סכומי ההוצאות והפיצויים שניתן לפסוק בבריטניה לנאשם שזוכה.

הגישה המרחיבה נתמכת גם בצורך "לאזן" נטיה של נאשמים מסויימים להודות לעתים אף במה שלא ביצעו - על-מנת לנסות ו"לחסוך" בהוצאות ובשכר-טרחת עו"ד, אשר - על-פי גישה מצרה - לא מובטח שיוחזרו להם, אף לאחר זיכוי. עיינו: Stephan Parkinson and Sophie Kemp Reimbursing "Acquitted Defendants, New Law" Journal Volume 160, Issue 7423 (25.6.2010).

לצערי כלל הנתונים שבתיק זה - אינם מצדיקים היענות למבקש, אפילו על-פי הגישה המרחיבה, ולכן צירפתי דעתי לעמדת חבריי.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן."

3. למאשימה הייתה שהות מספקת לבחון את הסוגיה - חיובה בפיצויים

ב- תת"ע (תעבורה עכ') 2167-03-12 {מדינת ישראל נ' אבי הראל, תק-של 2013(2), 83701 , 83703 (2013)} נפסק מפי כב' השופט יעקב בכר:

"1. כנגד המבקש הוגש כתב אישום לפיו ביום 19.01.2012, שעה 10:50, שעה שנהג בכביש 70, נהג ברכב מנועי, כשרישיון הנהגה שלו אינו תקף לסוג רכב זה, בניגוד לתקנה 10(א) לתקנות התעבורה, וללא תעודת ביטוח בת תוקף על השימוש ברכב, עבירה בניגוד לסעיף 2(א) לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), תש"ל-1970.

2. הצדדים מסכימים כי יש להורות על ביטול כתב האישום.

הצדדים חלוקים בשאלה האם יש לחייב את המאשימה בהוצאות המשפט.

3. ההליך בבית-המשפט:

א. ביום 19.01.2012 נעצר הנאשם בכביש 70 בגין עבירה של נהיגה כאשר רישיון הנהיגה אינו תקף לסוג הרכב וללא פוליסת ביטוח.
ב. ביום 02.02.2012 דן כב' השופט קאופמן בבקשה לביטול איסור שימוש ברכב.

ב"כ המאשימה ציין בפרוטוקול בית-המשפט את הדברים הבאים:
"בהמלצת בית-המשפט לאחר שהאיר את עיניי, אני מסכים להפסקת צו איסור השימוש."

בית-המשפט בהחלטתו ציין את הדברים הבאים:

"לאור האמור לעיל אני מורה על החזרת האופנוע לידי המבקש.

מומלץ למשיבה לבדוק לגופו את התיק, ולשקול האם יש צורך בהמשך ההליך. המשיבה תעמוד בקשר עם הסניגור אשר כבר הודיע כי למבקש נגרמו הוצאות בגין האחסון ויש לבחון האם טענתו מוצדקת ומן הראוי להפסיק את ההליך בהקדם ולמנוע הגדלת ההוצאות."

ג. הישיבה הראשונה בתיק העיקרי נקבעה ליום 16.04.2012 והדיון נדחה ליום 12.09.2012 על-פי בקשת הסנגור.

ד. ביום 12.9.12, בדיון במעמד הצדדים ב"כ המאשימה רס"ב שקולניק דחה את בקשת הנאשם באמצעות סנגורו לביטול כתב האישום וטען כי רישיון הנהיגה של הנאשם אינו מתאים לאופנוע בו רכב.

ה. בדיון ביום 28.10.12 חזר הסנגור וביקש להורות על ביטול כתב האישום ולחייב את המדינה בהוצאות.

ב"כ המאשימה בדיון הנ"ל ציינה כי היא חוזרת על תגובת התובע בישיבה הקודמת.

בית-המשפט הורה לצדדים להגיש טיעונים בכתב.

4. טענות הנאשם בכתב
המבקש טען כי כתב האישום הוגש כנגדו וזאת על-אף שהמבקש מחזיק ברישיון נהיגה מסוג A1התואם את הרכב המנועי אותו נהג באותה עת וברישיון הנהיגה רשום מפורשות כי המבקש רשאי לנהוג ברכב עד 54.4 כ"ס, כאשר האופנוע עליו נהג המבקש הינו בעל 42 כ"ס.

המבקש עוד טען כי הוגשה בקשה להורות על ביטול הפסילה המינהלית, אשר נידונה בפני כב' השופט קאופמן ואשר המליץ למשיבה להסכים להפסקת צו איסור מינהלי. אולם, בקשותיו של המבקש, והחלטתו של בית-המשפט נפלו על אוזניים ערלות שכן המשיבה המשיכה להתעקש על מדיניות ענישה כלפי המבקש וסירבה בכל תקוף להכיר בטעותה.

על-כן, המבקש עותר לביטול כתב האישום ולהורות למשיבה לשפות את המבקש בהוצאות המיותרות אותן שילם.

5. טענות המאשימה בכתב
ב"כ המשיבה ביקש להורות על ביטול כתב האישום כנגד המבקש ללא צו להוצאות. לדבריו, המבקש הינו בעל דרגת רישיון A1, האופנוע בו נהג בעל נפח מנועי 644 סמ"ק המחייב דרגת רישיון A על-פי רישיון הרכב.

ב"כ המשיבה ציין כי בפלט מסוף של מצב רישיון הנהיגה של המבקש עולה כי דרגת רישיון נהיגה אופנוע עד 500 סמ"ק, לפיכך, השוטר עורך הדו"ח הסתמך על נתוני המסוף. כמו-כן, בפלט מסוף של מצב רישיון רכב מופיע דרגת רישיון נהיגה מתאים A ולא מופיע הנתון כמה כ"ס לאופנוע.

ב"כ המשיבה עוד ציין כי היה צורך בזמן על-מנת לבדוק את הסוגיה לעומק ואף להתייעץ עם גורמים מקצועיים באגף התנועה ורק לאחרונה ניתנה תשובה ברורה לגבי כ"ס של האופנוע נשוא כתב האישום.

5. ההכרעה
ב- ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002) נדרש בית-המשפט העליון בהרכב מורחב של 7 שופטים לשאלת פרשנותו ודרכי יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין. בהתאם לפסק-הדין הנ"ל על-מנת שתקום זכאות לפיצויים מכוח סעיף זה, נדרש נאשם לחלוף על פני 2 משוכות: הראשונה - תנאי הסף שהינו הנאשם זוכה בדינו או לחלופין, כתב האישום שהוגש נגדו בוטל על-פי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נ"מ) התשמ"ב-1982. השניה - עילת הזכאות, עילת נסיבות אחרות המצדיקות זאת.

במקרה שלפנינו אין מחלוקת כי הנאשם חלף על פני המשוכה הראשונה, שהינה תנאי הסף, כתב האישום כנגדו יבוטל על-פי סעיף 94(ב) לחסד"פ.

באשר למשוכה השניה אותה צריך הנאשם לעבור, היא הוכחת קיומה של אחת משתי עילות הזכאות המנויות בסעיף 80(א) לחוק העונשין.

העילה הראשונה הינה, עילת היעדר יסוד לאשמה והשניה, עילת הנסיבות המצדיקות האחרות.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי יש מקום לחייב את המדינה בהוצאות לטובת הנאשם וזאת לאור התנהלותה של המשיבה במקרה שבפניי.

הייתה למאשימה שהות מספקת לבחון את הסוגיה ולהגיע למסקנה אליה הגיעה רק בשלב הטיעונים בכתב.

המאשימה גרמה להתמשכות ההליכים בתיק זה וזאת בשל סירובה לבטל את כתב האישום. וזאת למרות המלצתו של כב' השופט קאופמן עוד ביום 02.02.2012.

בחינה יסודית של טענות המבקש הייתה חוסכת את הישיבות שהתקיימו בתיק העיקרי וחוסכת לנאשם חלק מההוצאות ששולמו על ידו בגין המקרה שלפנינו. שכן ברור הוא שהיה על הנאשם ליהנות מהספק מהסתירה המצויה ברישיון הרכב מול רישיון הנהיגה של הנאשם.

הנאשם הציג בפניי קבלות על התשלומים ששילם, שכר-טרחת עו"ד בסך 4000 ₪ וכן הוצאות אחסון בסך 572 ₪.

אין מקום לפצות את הנאשם בכל ההוצאות שהוציא.

אני פוסק לנאשם הוצאות בסך כולל של 1500 ₪ אשר יושלמו על-ידי המאשימה לנאשם תוך 60 יום מהיום."

4. מקום בו אלה הכשלים שנמצאו בדרך הפעלת מכשיר הינשוף - צריכה הייתה התביעה, כרשות תביעה סבירה ומנוסה, לדעת, או לכל הפחות לשער בסבירות רבה מאוד, כי לא ניתן יהיה כאמור לבסס הרשעה על יסוד הממצא המדעי

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 34059-09 {מדינת ישראל - ענף תנועה ת"א נ' תום גולן, תק-של 2013(2), 61848, 61849 (2013)} נפסק מפי כב' השופט עופר נהרי:

"זוהי החלטה בבקשת ההגנה לפסיקת הוצאות להגנה בעקבות זיכויו של הנאשם בתיק זה.

בהסכמת הצדדים שניתנה, הגישו הצדדים את טיעוניהם בכתב לעניין הבקשה, וזאת במתכונת כפי שהוצע ונקבע.

דין הבקשה להתקבל במהותה.

באשר לסכום ההוצאות - ינותח וייקבע.
דבר הדין הרלבנטי:
סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982.
לשם ההבנה:
עסקינן היה באישום בדבר נהיגה בשכרות, כאשר במסמך "הזמנה לדין וכתב אישום" שנמסר על אתר לידי הנאשם כנהג בליל האירוע בכביש, נטען כלפי הנאשם כי הוא נהג בהיותו שיכור.

נטען בכתב האישום כי נמצאה אצל הנהג, בבדיקת נשיפה שנערכה לו, כמות של 300 מ"ג אלכוהול בליטר אוויר נשוף.

בעקבות דיון הוכחות הנאשם זוכה.

המסקנות בהכרעת הדין היו שלא ניתן לבסס מסקנה בדבר שיכרות על יסוד הממצא המדעי באירוע דנן , וכן שאף אין בסיס להרשעה בנהיגה בשיכרות על יסוד התנהלות או התנהגות (לרבות מאפיינים), ואף לא נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים.

עובדות רקע נוספות:
לאחר הגשתו של כתב האישום לבית-המשפט ביקש סניגורו של הנאשם דחיות דיון ההקראה וזאת כאשר הוא אך מציין כי הנימוק לבקשות הדחיה הוא "כמות האלכוהול" (ישיבות בית-המשפט מהתאריכים: 20.10.09, 17.2.10, 23.5.10, 10.4.11).
רק בישיבת 28.6.11 נשמעה כפירה מפי ההגנה ואכן אז, בישיבה זו, פירט הסניגור את אשר לטעמו יש לראות ככשלים בדרך הבדיקה המדעית שנערכה למרשו על אתר.

בתאריך 24.9.12 החל דיון ההוכחות, ובעקבות עדותה של עדת תביעה מס' 1 (ומשנחשפתי אני לראשונה לחלק מחומר הראיות שבידי התביעה), ולכשביקשה התביעה לקבוע תאריך המשך לדיון ההוכחות בשל אי-התייצבות עד נוסף מטעמה, ציינתי בפני התביעה את הדבר הבא במסגרת החלטתי - ציטוט:

"בזהירות רבה, ובכל הסתייגות ראויה, אנצל את ההזדמנות לומר לתביעה כי לטעמי ובשים-לב לראיות שבפני עד כה, טוב תעשה התביעה באם תשקול צעדיה בשנית בתיק זה."

על הכרעת הדין המזכה שניתנה בסופו-של-יום בתיק זה ביום 27.2.13 לא הוגש ערעור על-ידי התביעה.

ולהלן נימוקי ההחלטה בדבר ההצדקה שמצאתי לפסיקת הוצאות:
לרשות התביעה עמד שפע של זמן, ועמדו גם שפע של אפשרויות, לבחון את חומר הראיות שברשותה ואת השאלה האם יספיק הוא להשגת הרשעה בפלילים.

לטעמי, מקום בו אלה הכשלים שנמצאו בדרך הפעלת מכשיר הינשוף (וראה נא לעניין זה את הפירוט בהכרעת הדין) צריכה הייתה התביעה, כרשות תביעה סבירה ומנוסה, לדעת, או לכל הפחות לשער בסבירות רבה מאוד, כי לא ניתן יהיה כאמור לבסס הרשעה על יסוד הממצא המדעי.

למקרא המצוי בתגובת התביעה לבקשה לפסיקת הוצאות, אף אומר כי, בכל הכבוד והערכה, ניכר בעיני שהתביעה הייתה גם צריכה לדעת, או לשער בסבירות רבה מאוד, שהעובדה שבבדיקת נשיפון נמצא שהנהג צרך אלכוהול אין בה בוודאי כלל כדי לבסס מסקנה בדבר נהיגה בשכרות (שהרי, כידוע, מותר לצרוך אלכוהול אך אסור לנהוג בשיכרות), וכך גם ,לטעמי, צריכה הייתה התביעה לדעת כי אין בכשל הבודד בבדיקת המאפיינים במקרה דנן כדי להחזיק לבדו מסקנה בדבר נהיגה בשכרות או תחת השפעה.

נמצאתי אומר אם כך כאמור כי ניכר שלו הייתה ניתנת הדעת כנדרש על-ידי רשות התביעה (כרשות תביעה סבירה הנדרשת לשקוד שקידה ראויה) לחומר הראיות שבידה אל מול מצב הדין המתבקש בסבירות לנוכח מצב הראיות שבידה, מסתמן כי צריכה הייתה התביעה לגלות לבדה, ובוודאי, בכל הכבוד, לגלות זאת לאחר פירוט דבר הכפירה והשגות הסניגור שנשמעו, ובוודאי, בכל הכבוד, בשלב שבו גם בית-המשפט העיר בזהירות אודות תמונת הראיות שנחשפה בפניו, כי פניה של התביעה לכיוון של אי-יכולת להשיג הרשעה.
במקרה זה ניתן לטעמי לומר שהתביעה הייתה צריכה אם כך להסיק, ולו בשלב כלשהו, שאין יסוד להאשמה.

בנסיבות אלה , זכאי הנאשם להוצאות.

באשר לשיעור ההוצאות אפנה לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 ולתוספת לתקנות (שם), וכן יצויינו ההיבטים הבאים:

באשר לישיבות בית-המשפט בהן הופיע הסניגור טרם הכפירה, ניכר לכאורה בכל הכבוד מן התוכן של דבריו של הסניגור בעתירותיו לדחיות מועד דיון ("מבקש דחיה לנוכח כמות האלכוהול") , כי אף הוא, על-אף שמן הסתם כבר נחשף לחומר הראיות במסגרת צילום החומר על-ידי ההגנה אצל התביעה, לא היה עדיין ער, כפי התביעה בשלב זה, לכשלים בראיות, או לכל הפחות למידת עוצמתם.

אכן, עובדה זו איננה גורעת ממחדלה של התביעה אך קיומה אולי מצביע על דבר תפיסה ראשונית של שני הצדדים את מצב הראיות, ואם כך יש בו אולי כדי להצביע על כי לכל הפחות לגבי השלב הראשוני של ההליך מבחינת שאלת עוצמת מחדל התביעה.

באשר לעתירה להחזר הוצאות על תקופת הפסילה המנהלית בת 30 יום, הרי שכאן, ובשים-לב גם להתייחסות לעניין זה בפסיקה אשר אליה הפנו אותי הצדדים, אבקש להביע את דעתי הצנועה כדלקמן:

את הפסילה המינהלית הטיל הרי קצין משטרה במסגרת סמכויותיו ויכולותיו. קצין המשטרה איננו תובע. שיקוליו הנדרשים של הקצין הם כמצוי בפקודת התעבורה.

הסמכות לפסול מניהלית רישיון נהיגה טרם בירור משפטי היא דבר מחוקק ואינה אות מתה בדין. טבעי אגב הוא הדבר כי יתכן שאדם שרשיונו נפסל מינהלית יזוכה בסופו-של-יום במשפטו. את החלטת הקצין הפוסל גם היה ניתן כידוע, בעת הרלבנטית לכך, להעמיד במבחן שיפוטי באמצעות הגשת בקשה לביטול הפסילה המינהלית.

יחד-עם-זאת, כפי מעצר או מאסר, ויצירת מנגנון בקשר לפיצוי בקשר אליהם (סעיף 80 המדובר לחוק העונשין), גם במצב של מניעת זכות לנהוג, ובמבחן התוצאה, מתקיימת פגיעה אשר אם בדיעבד מסתבר, בדרך של זיכוי מלא , כי נשמט הבסיס לטענת הפרת החוק, נשמט גם בסיס ההצדקה לפגיעה שנעשתה.

בסופו-של-יום, בשים-לב לדבר המחוקק (חוק העונשין) ומחוקק-המשנה (התקנות הנזכרות) ובשים-לב למיכלול, אני סבור כי מתבקש פיצוי אשר ייקח בחשבון סכום התקנות בדבר לימוד התיק וישיבה ראשונה, ועוד סכום התקנות בדבר ישיבות נוספות (החל מישיבת הכפירה ועד לישיבת מתן הכרעת הדין) ובסה"כ 4 ישיבות נוספות.

ובסה"כ תחת כותרת זו : 5,046 ₪ (2,294 ₪ ועוד 688 ₪ כפול 4 ישיבות).

סכום נוסף שיגלם את דבר היעדר הרשיון 30 יום (לא הוצגו אגב קבלות על תחבורה ציבורית או שכירת נהג או אף פרטים על טרחת אחר, כגון קרוב משפחה או מכר, להסעות בתקופת הפסילה המינהלית), ויגלם גם, במידה נתונה, את דבר התשלום המקיף יותר הלכה למעשה כשכ"ט ומע"מ, וכן פיצוי כללי, סה"כ תחת כותרת זו : 3,000 ₪ נוספים.

סה"כ כללי: 8,046 ₪.

הסכום האמור יועבר להגנה עד לא יאוחר מיום 8.8.13.

זכות ערעור כחוק."

5. משמצא בית-משפט כי דין קובלנה פרטית להתבטל מחמת סיבה כזו או אחרת, יש להתבונן על תהליך הביטול כעל זיכוי לכל דבר, וכפועל יוצא, לזכות את הנקבל בהוצאות

ב- ק"פ (שלום ת"א) 2217-02-13 {מרדכי נסימי נ' אסתר שרמן נסימי, תק-של 2013(2), 42145, 42147 (2013)} נפסק מפי כב' השופטת לימור מרגולין-יחידי:

"לפניי בקשתם של הנאשמים לפסיקת הוצאות הגנה, וכן בקשתו הנגדית של הקובל לבטל מעיקרו את הדיון שבו נמחקה הקובלנה, הואיל ולטענתו נפלו בו פגמים המחייבים ביטולו, תוך הטלת הוצאות לדוגמה על הנאשמים.
למען שלמות התמונה יצויין כי הקובל הגיש ערעור על החלטת בית-המשפט למחיקת הקובלנה.

עניינה של הקובלנה בטענת הקובל כי הנאשמים איימו עליו.

בדיון הראשון ביום 4.3.13, בטרם מענה, העלה ב"כ הנאשמים מספר טענות מקדמיות, ובהן טענה לפיה העובדות המפורטות בכתב האישום אינן מגלות עבירה. לאחר שהקובל סרב להמלצת בית-המשפט להיוועץ בעו"ד טרם תשובה לטענות המקדמיות, והשיב לטענות הנאשמים, ניתנה החלטה המקבלת את טענת הנאשמים, וכתב הקובלנה נמחק.

לאור האמור לעיל, הגישו הנאשמים והקובל בקשות כאמור לעיל.
מטעמי סדר, אדון תחילה בבקשתו של הקובל לבטל את הדיון ולאחר-מכן, בבקשת הנאשמים להשתת הוצאות.

ביטול הדיון
הקובל בבקשתו טוען כי היעדרה של הנאשמת מהדיון הוא בניגוד לסעיף 126 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 (להלן: "החסד"פ"), אשר קובע כי לא יתקיים דיון פלילי בעניינו של אדם אלא בפניו. לפיכך, לטעמו, הדיון התנהל בניגוד לדין ויש לבטלו. עוד נטענו טענות לגבי העדרן של אסמכתאות בקשר להיעדרות הנאשמת.

טענות הקובל אינן מצדיקות את ביטול הדיון וההחלטות שניתנו במהלכו. זאת משום שהנאשמת הייתה מיוצגת כדין, ובא-כוחה טען טיעוניו בדיון, ואף הוצגו האסמכתאות המבהירות טעמי היעדרותה. יש לזכור בהקשר זה כי חובת הנוכחות נועדה לשמור על זכויות הנאשם, ואין תכליתה לאפשר לקובל לעתור לביטול החלטות שניתנו בדיון ואינן נוחות לו.

אשר-על-כן, אני דוחה את טענותיו של הקובל.

פסיקת הוצאות
הנאשמים בבקשתם חזרו על טענתם כי לקובלנה לא היה בסיס, וכי ההאשמות אף פגעו בנאשמים פגיעה מהותית ותדמיתית, מעבר להוצאות הכלכליות להן הצטרכו במסגרת שכירת שירותיו של עו"ד מייצג. כך, על-פי הנטען, מעבר לטרדה שנגרמה לנאשמים מעצם מעורבותם בהליך, נפגע גם שמו הטוב של הנאשם 2, שהוא עורך-דין.
את עתירתם לפסיקת הוצאות מבססים הנאשמים על הוראות סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), הקובע כדלהלן:

"משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

על-מנת לבוא בשעריו של סעיף זה, נדרשת התקיימות תנאי בסיסי והוא זיכוי הנאשם.

ומהו אותו זיכוי המהווה תנאי בלעדיו אין לפסיקת הוצאות?

בהליך פלילי רגיל עסקינן בזיכוי במסגרת פסק-דין או בביטול לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ, כקבוע בהוראת החוק.

לעומת-זאת, נקבע בפסיקה כי בשל מאפייניה המיוחדים של הקובלנה, ניתן לחייב בפיצוי והוצאות במקרים המתאימים, גם כאשר ההליך מסתיים בעקבות העלאת טענות מקדמיות, טרם מתן תשובה לאישום.

ב- עפ"א (ת"א) 80159/02 חטר ישי נ' ארד, תק-מח 2007(3), 13749 (2007) עמד בית-המשפט על המאפיינים המיוחדים של הליך הקובלנה המצדיקים החלה של הוראת הפיצוי והחזר ההוצאות גם במקרים של ביטול קובלנה בעקבות טענות מקדמיות. ואלה נימוקי בית-המשפט אשר מפאת חשיבותם אביאם במלואם:

"כאשר התביעה הכללית מגישה כתב אישום, חזקה עליה שבחנה קודם לכן את חומר הראיות המצוי בתיק החקירה, והגיעה לכדי מסקנה כי חומר הגלם, אף שטרם עבר את כור ההיתוך של מבחני הקבילות, הרלוונטיות והחקירה הנגדית - יש בו כדי לבסס אשמה. לא כך הדבר בקובלנה פלילית פרטית, לגביה לא קיימת כל חזקת תקינות, שהרי לא ניתן לדעת מראש באם עסקינן בתלונה מבוססת, או שמא המדובר בתלונת סרק משוללת יסוד שמקורה בגחמה בלבד ואשר הוגשה לצורכי קנטרנות גרידא. מטבע הדברים, קיים החשש לניצול לרעה של הזכות הדיונית להגשת קובלנות סרק, ללא סנקציה בצידה.
הדעת איננה סובלת השלמה עם מצב לפיו חוסה הליך הגשת הקובלנה הפרטית במעין חיסיון המגן עליו מפני פסיקת הוצאות המצוי דווקא בד' אמות הסעיף שנועד לפצות נאשם בגין מאסרו ובגין הוצאותיו לאחר שיצא זכאי בדין.
פרשנות לפיה לעולם יופטר קובל מתשלום הוצאות ו/או מסקנציה כספית אחרת גם אם קובלנתו תמחק או תבוטל מחמת אחת מעשר הסיבות המנויות בסעיף 149 לחסד"פ - אינה עולה בקנה אחד עם מטרת סעיף 80(א) לחוק העונשין ואינה דרה בכפיפה את עימו.
פרשנות שכזו יש בה כדי לעודד הגשת קובלנות סרק ושפיכת דמם של נקבלים, על לא עוול בכפם, שהרי אם יבחר הקובל במסלול אזרחי, שהינו לכל הדעות מסלול קל יותר, צפוי הוא לשלם הוצאות באם תביעתו תמחק, בה בשעה שיצא פטור בלא כלום באם יבחר במסלול הפלילי, המכביד יותר עבור הנקבל, וקובלנתו תבוטל.
יש לבכר את חלופת הפרשנות האחרת, המבחינה, לעניין סעיף 80(א) לחוק העונשין, בין הליך פלילי רגיל לבין קובלנה פרטית, ולהתבונן על זו האחרונה, באספקלריה אזרחית באופן שביטולה של קובלנה מחמת קבלת טענת סף כזו או אחרת יושווה לדחייה על הסף של תובענה אזרחית מחמת טענה מקדמית, שאף היא מהווה "מעשה בית-דין" לכל דבר ועניין.
פרשנות מוצעת זו מתיישבת, לטעמי, אף עם נוסחו המילולי של סעיף 80 לחוק, שלא זו בלבד שאינו כורך בהיגד אחד את כתב האישום הפלילי עם הקובלנה הפרטית, אלא אף מוצא לנכון להפריד בינהם, באמירה: "משפט שנפתח שלא דרך קובלנה". רק בסיפא לסעיף מופיעה סמכות בית-המשפט להטיל על הקובל "תשלום כאמור".
האבחנה בין אישום פלילי לקובלנה פרטית אפשרית אף מכח סעיף 70 לחסד"פ הקובע כי "הוראות חוק זה הנוגעות לכתב אישום יחולו על קובלנה, בשינויים לפי העניין...".
לעניות דעתי, משמצא בית-משפט כי דין קובלנה פרטית להתבטל מחמת סיבה כזו או אחרת, יש להתבונן על תהליך הביטול כעל זיכוי לכל דבר, וכפועל יוצא, לזכות את הנקבל בהוצאות.
די בהנאה שנהנה הקובל במקרה כזה מהגבלת תקרת הפיצויים בהתאם לתוספת שבתקנות, ואין להפטירו כליל מתשלום הוצאות."

קביעותיו אלה של בית-המשפט המחוזי בהרכב שופטים אושרו בהערת אגב ב- רע"פ 1955/12 נמרי נ' בנימיני, תק-על 2013(2), 5168 (2013) שניתן לאחרונה, ומכל מקום הן מנחות אותי ומקובלות עליי.

משכך, די בהליך שלפניי בנסיבות שתוארו לעיל בהעלאת הטענות המקדמיות ובקבלת הטענה, כדי לאפשר פסיקת הוצאות בכפוף לעמידה ביתר התנאים.

אשר ליתר התנאים, במקרה שלפניי מבוססת הטענה על היעדר יסוד לאשמה. משהתקבלה הטענה המקדמית כי העובדות אינן מגלות עבירה, הרי שנגזרת מכך מסקנה כי לא היה יסוד לאשמה.

אשר לגובה הסכום, סעיף 80 לחוק העונשין דן בפיצוי על מאסר/מעצר ובהוצאות הגנה לשם ניהול ההליך, ובאלה בלבד. טענות נוספות שיש לנאשמים, המצדיקות לשיטתם פיצוי ופסיקת הוצאות, אין מקומן בהליך שלפניי.

זאת ועוד, תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982 קובעות את גובה ההחזר שיש לפסוק בגין הוצאות שכ"ט עו"ד. בהתאם להלכה הפסוקה תקנות אלה חלות גם על הליך של קובלנה (ע"פ (ת"א) 70053/08 אור עד מהנדסים (1987) בע"מ נ' קבוצת לב אופיר בע"מ). התקנות אמנם מאפשרות בנסיבות מתאימות פסיקת סכום גבוה יותר, אלא שלא מצאתי בנסיבות ההליך כי יש מקום לפסיקה החורגת מן הסכום הנקוב בתוספת לתקנות.

לפיכך, אני פוסקת לכל אחד מן הנאשמים הוצאות בגין ייצוג בסך של 2,294 בצירוף מע"מ תוך 30 יום מהיום."

6. בנסיבות המקרה נקבע כי המשיבה השחיתה כספי ציבור לריק

ב- תת"ע (תעבורה ת"א) 10575-11-11 {מדינת ישראל נ' כהן ליאור, תק-של 2013(2), 33014, 33016 (2013)} נפסק מפי כב' השופטת שרית קריספין-אברהם:

"בפני בקשה להטלת הוצאות ההגנה בתיק זה, על המשיבה, מכוח הסמכות הקבועה בסעיף 80 (א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין").

הרקע העובדתי
ביום 29.7.11, נערכה כנגד המבקש הזמנה לדין וכתב אישום, בגין עבירה על תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, כאשר העבירה נוסחה באופן הבא: "לא ציית להוראת שוטר במדים שהורה לך לא להפריע במילוי תפקידו בכך שחסמת את הרכב הנגרר בגופך כמו-כן לאחר שהורה לך לעזוב את המקום לא עשית כן (פרט העובדות)".

התיק נקבע להקראה ליום 30.11.11 ובמועד זה, התייצב המבקש בבית-המשפט וכפר במיוחס לו בכתב האישום, כאשר לגרסתו: "כופר, לא חסמתי שום רכב, לא הפרעתי לשוטר".

התיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 16.1.12 ובמועד זה, התייצב ב"כ המבקש וטען כי על-אף החלטה של כבוד הש' פראג, בבקשה לקבלת חומר חקירה נוסף, לא הועבר חומר החקירה המבוקש לידי ההגנה. ב"כ המשיבה, מצידה, טענה כי החלטת כב' השופט פראג לא הועברה לידי התביעה. עוד טען ב"כ המבקש כי עד הגנה, חייל בשירות סדיר, לא יכול היה להתייצב לדיון.

בנסיבות אלה, עתרו הצדדים במשותף לדחיית דיון ההוכחות, תוך שב"כ המבקש פונה אל המשיבה ומבקש כי תשקול המשך ההליכים בתיק.

הדיון נקבע ליום 28.6.12 ובמועד זה, טען ב"כ המבקש טענה מקדמית של "הגנה מן הצדק", כמפורט בפרוטוקול הדיון.

ב"כ המשיבה הגישה תגובתה בכתב, לאחר 30 יום וביום 3.9.12, דחיתי את הבקשה מהנימוקים המפורטים בהחלטה והתיק נקבע לשמיעת ראיות ליום 5.2.13.

במועד זה, לאחר שנשמעו ראיות התביעה וראיות ההגנה, הוריתי על זיכויו של המבקש מהמיוחס לו בכתב האישום ונימוקי הזיכוי נשלחו לצדדים ביום 16.2.13.

לטענת ב"כ המבקש, נוכח התנהלותה של המשיבה בתיק זה ונימוקי הזיכוי, יש מקום להטיל עליה הוצאות הגנתו של המבקש.

לשיטתו, משקבע בית-המשפט כי העבירה שיוחסה למבקש בכתב האישום, אין מקומה לידון בבית-המשפט לתעבורה וכן דחה גרסת עד התביעה באופן חד-משמעי, יש מקום לחייב את המשיבה בהוצאות, על-פי האמור ב- ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002) (להלן: "הלכת דבש"), שכן בית-המשפט שב והתריע בפני המשיבה, כי אין מקום להמשיך בהליכים כנגד המבקש, אך המשיבה בחרה לדחות את המלצת בית-המשפט.

לטענת המשיבה, אין מקום להטיל עליה הוצאות, שכן היה בסיס להגשת כתב האישום, על-אף החלטתי בפסק-הדין, הרי שמדובר באירוע תעבורתי ויש חפיפה בין עבירה פלילית של הכשלת שוטר לעבירה של אי-ציות להוראת שוטר במדים וכן, לא הצביע ב"כ המבקש בבקשה, על "נסיבות אחרות", המצדיקות תשלום פיצוי על-פי סעיף 80 לחוק העונשין.

כמו-כן, טענה המשיבה כי טענת ב"כ המבקש לפיה כתב האישום הוגש בבית-המשפט לתעבורה ולא בבית-משפט השלום, במסגרת הליך פלילי, אינה בגדר "נסיבות אחרות", כאמור בסעיף 80 שבנדון.

לשיטת המשיבה, בנסיבות אלה, אין המבקש זכאי להוצאות על-פי סעיף 80 לחוק העונשין ויש לדחות את הבקשה.

דיון והכרעה
ב- רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 2749 (2011) סקר בית-המשפט העליון את ההלכה הנוהגת באשר להטלת הוצאות הגנת נאשם על המדינה, בהקשר להליך בבית-המשפט לתעבורה וקבע כך:

"מנוסח סעיף 80 לחוק העונשין עולות שתי עילות שבהתקיימן עשוי נאשם אשר זוכה בדין לזכות בפיצוי. העילה האחת, עניינה כי לא היה יסוד להאשמתו של הנאשם, ואילו השניה עניינה בכך שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"... אולם חשוב להדגיש כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית-המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'" . סעיף זה הוא אתר של איזון בין שיקולים נוגדים. מחד יש להביא בכלל חשבון הנזק שנגרם לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו... הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם, באשר הוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם על שום הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם, לאורך המשפט ולפעמים גם לאחריו. מאידך, יש להביא בכלל חשבון את האינטרס הציבורי המשמעותי באכיפת החוק. לציבור בכללותו יש אינטרס משמעותי כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש, למען שמירתה של מדינת ישראל כמדינת חוק."

בית-המשפט העליון קבע כי: "העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת, צרה ודווקנית ביותר. הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ולא די בחוסר סבירות סתם... גישתו של בית-משפט זה היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול-דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו של בית-משפט זה בשיקול-הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאוד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי-סבירה בעליל ובאופן קיצוני".

במקרה שבנדון, איני סבורה כי מתקיימת הדרישה של " אי-סבירות בולטת", בהעמדת המשיב לדין, באותו "אופן קיצוני", אליו התייחס בית-המשפט העליון בפסיקתו.

באשר לעילה השניה בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות" פיצוי, קבע בית-המשפט העליון בפסק-דין שגיא, כי היא: "מתאפיינת בעמימות שנועדה להקנות לבית-המשפט שיקול-דעת רחב האם יש מקום להעניק פיצוי לנאשם שזוכה... ישנם שלושה סוגים של נסיבות: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם (נסיבות חיצוניות למשפט)".

לטעמי, יש בנסיבות המקרה שבפני, משום עילה לפיצוי בשל "נסיבות אחרות המצדיקות".

כמפורט בהכרעת הדין, הבעייתיות באישום עצמו וכן המגמתיות הניכרת בראיות שהוגשו מטעם עד התביעה היחיד בתיק, היו בפני המשיבה מראשית ניהול ההליך בתיק וכאשר נוספו לכך המלצות חוזרות ונשנות של בית-המשפט לשקול את המשך ההליכים בתיק, יש להיצר על-כך שהמשיבה בחרה לדחות את המלצות בית-המשפט ולהמשיך בהליכים.

בנסיבות אלה, בחרה המשיבה להשחית כספי ציבור לריק.

יודגש, כי בעניינו של המבקש, נוסף על חמשת הדיונים שהתקיימו בפני, התקיימו שני דיונים בפני כב' השופט פראג, במסגרת בקשה לקבלת חומר חקירה ובאותו עניין, התקיים דיון גם בבית-המשפט המחוזי, בפני כב' השופט קאפח.

בנוסף, כאמור בפסק-הדין, המבקש זוכה זיכוי מלא.

עוד אמר בית-המשפט העליון בעניין שגיא :"בסיכומו-של-דבר, חשוב לחזור ולהדגיש כי סעיף 80 נוקט בנוסח כי בית-המשפט "רשאי" לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו. המילה רשאי איננה בגדר סרח עודף מילולי מיותר, היא באה לסייג ולהקנות לבית-המשפט שיקול-דעת בגדרי סעיף 80, בו שיקולים רבים מתחרים על הבכורה, ולמתן הפיצוי יכולות להיות השלכות רוחב שיש להביא בכלל חשבון".

ברי, כי אין חובה על בית-המשפט להורות למשיבה לשלם הוצאות הגנתו של המבקש, אך במקרה שבפני, אני סבורה כי הפיצוי אכן מתבקש.

משלא הוגשו כל מסמכים מטעם המבקש באשר להוצאות הגנתו, הרי שאני קובעת כי על המשיבה לשלם למבקש סך של 1500 ₪ וזאת בתוך 60 יום ממועד החלטתי."

7. החלופה לפיה "לא היה יסוד האשמה" היא מתוחמת צרה ודווקנית ביותר, ותחולתה מוגבלת רק לאותם מקרים מיוחדים שבהם העמדת הנאשם לדין לקתה באי-סבירות בולטת

ב- רע"פ 6402/12 {עאדל אלוחידי נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(3), 10395, 10399 (2012)}נפסק מפי כב' השופט א' שהם:

"1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי מרכז שניתן על-ידי כב' השופטים א' טל, סג"נ; א' מקובר ו-ז' בוסתן ב- ע"פ 47536-03-12, מיום 3.7.2012. בפסק-הדין נדחה ערעור המבקש על החלטת בית-המשפט השלום בראשון לציון, ב- ת"פ 1683/09, אשר ניתנה על-ידי כב' השופטת ש' יעקובוביץ, ביום 4.12.2011.

רקע והליכים
2. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של ניסיון התפרצות לבניין או מבניין, שאינו מקום מגורים או תפילה, לפי סעיף 407(ב) ביחד עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); היזק בזדון, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; והחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.

3. בכתב האישום נטען כי ביום 2.3.2009, בסמוך לשעה 03:10, ניסה המבקש, ביחד עם אחר, להתפרץ לבית עסק בעיר חולון על-ידי כיפוף תריס הגלילה של בית העסק באמצעות מוט ברזל. בכל אותה העת עמד שותפו של המבקש בסמוך אליו וסייע לו בניסיונותיו. באותן נסיבות, גרמו המבקש ושותפו היזק בזדון לעסק בכך שכופפו את תריס הברזל וחיבלו במנעול בית העסק.

4. בבית-המשפט השלום כפר המבקש במיוחס לו בכתב האישום, תוך שטען כי על-אף שהיה בסמוך למקום האירוע במועד הרלוונטי לא היה לו כל קשר לאירוע נשוא כתב האישום.

לאחר שמיעת הראיות, קבע בית-המשפט השלום כי התביעה לא השכילה להרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיה ובראיות שהציגה לא הצליחה לקשור את המבקש, ברמת הוודאות הנדרשת במשפט הפלילי, לעבירות המיוחסות לו.

עוד קבע בית-המשפט כי לאותם קשיים ראייתיים חברו גם מחדלי חקירה שונים, הגורעים גריעה נוספת ממשקל הראיות שהציגה המאשימה. כך, בין השאר, נמנעה המשטרה מעריכת מחקרי תקשורת לאישוש או להפרכת טענות המבקש, ונמנעה מבדיקת טביעות אצבע על מוט הברזל שנתפס בזירת האירוע, בדיקה אשר לא הייתה כל מניעה טכנית מלבצעה. לפיכך, זיכה בית-המשפט השלום את המבקש מכלל העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

5. יצויין, כי המבקש היה נתון במעצר החל מיום האירוע ועד לזיכויו מכל אשמה ביום 17.11.2009, תקופה של כשמונה וחצי חודשים.

6. בעקבות זיכויו בדין, הגיש המבקש, לבית-המשפט השלום, בקשה לתשלום פיצויים בגין תקופת מעצרו, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין ותקנות סדרי הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות"). המבקש סמך את טענותיו על שני טעמים: ראשית, טען כי כפי שעולה מחומרי החקירה שהוצגו בתיק "לא היה יסוד להאשמה" כנגדו מלכתחילה; ושנית, טען כי נוכח זיכויו המוחלט ואופן התנהלות המאשימה התקיימו בעניינו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" פסיקת פיצוי לזכותו.

7. ביום 4.12.2011, דנה כב' השופטת ש' יעקובוביץ בבקשה וקבעה, לאחר דיון מעמיק, כי אין אפשרות לקבוע בעניינו של המבקש כי "לא היה יסוד להאשמה", אך יחד-עם-זאת אכן נתקיימו אותן "נסיבות אחרות המצדיקות" את פיצויו. זאת, הן לאור זיכויו המוחלט של המבקש, הן נוכח מחדלי החקירה המתוארים בהכרעת הדין והן לאור בחירתה של המאשימה להמשיך בהליך הפלילי, גם לאחר שנתגלו "בקיעים במארג הראייתי"; בקיעים אשר חייבוה לערוך בחינה מחודשת של עמדתה, בנוגע להמשך ההליך או, למצער, ביחס להמשך מעצרו של המבקש.

לצד שיקולים אלו קבע בית-המשפט כי אין להתעלם גם מהתנהלותו של המבקש, אשר נמנע מכל ניסיון לסיים את ההליך המשפטי, לאחר שסיימה המאשימה לשטוח את ראיותיה, בטענה כי "אין להשיב לאשמה". כמו-כן, אין להתעלם מהעובדה שלאחר זיכויו בתיק הנדון, הורשע המבקש במספר עבירות רכוש, שבעטיין נגזרו עליו 38 חודשי מאסר בפועל.
נוכח שיקולים אלו, ותוך הסתמכות על הלכות בית-משפט זה בעניין הנדון, קבע בית-המשפט השלום כי יש להכיר בזכאותו של המבקש לפיצוי חלקי בגין מעצרו. המדובר בפיצוי המגיע לכדי מחצית מהסכומים הקבועים בתקנות, בגין התקופה שבין תום פרשת התביעה ועד ליום זיכויו, ובסך הכל נפסקו לטובת המבקש פיצויים בסך של 22,417.62 ₪, בעבור 129 ימי מעצר.

8. המבקש ערער על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי מרכז. לטענת המבקש שגתה הערכאה הדיונית משלא העניקה לו פיצוי מלא, כקבוע בחוק ובתקנות, בגין כשמונה חודשים ומחצה, שבהם נתון היה במעצר. זאת, ממספר טעמים עיקריים: ראשית, טען המבקש כי, משלל סיבות שונות, שגתה הערכאה הדיונית בקובעה כי לא נתמלא התנאי של "לא היה יסוד להאשמה".

שנית, טען המבקש כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר, על-אף התקיימותן של "נסיבות אחרות המצדיקות מתן פיצוי", לא העניקה לו פיצוי מלא בעבור כל התקופה בה שהה במעצר. ועל-כך הוסיף המבקש כי, משתלתה הערכאה הדיונית את אותן "נסיבות אחרות" בהתנהלות המאשימה לאחר תום פרשת התביעה, לא היה מקום או הגיון לקבוע את סכום הפיצוי על כמחצית מסכום הפיצוי המירבי.

על טענותיו אלו מוסיף המבקש וטוען כי שגתה הערכאה הדיונית כאשר שקלה את עברו הפלילי בעבירות דומות, כשיקול רלוונטי בקביעת גובה הפיצוי המגיע לו.

9. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור בחלקו. בהתייחס לטענת המבקש, לפיה "לא היה יסוד להאשמה" קבעה ערכאת הערעור כי נוכח חומרי החקירה שעמדו לרשות המאשימה, בעת הגשת כתב האישום, צדקה הערכאה הדיונית בקביעתה כי המבקש אינו זכאי לפיצוי מכוח החלופה של "לא היה יסוד להאשמה".

בהתייחסה לטענות המבקש בדבר קביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לחלופה של "נסיבות אחרות המצדיקות את פיצויו של המבקש", קבעה ערכאת הערעור כי כאשר נפסק הפיצוי מכוחה של חלופה זו, על בית-המשפט להתחשב, בין השאר, באופי זיכויו של הנאשם, נסיבותיו האישיות, בהרשעת הנאשם בעבירות דומות לאחר זיכויו, במחדלי חקירה ובהתנהלות המאשימה. לפיכך, משנתנה הערכאה הדיונית את דעתה על מכלול הגורמים הנ"ל, לא מצאה ערכאת הערעור מקום להתערב בקביעותיה, בדבר התקופה שבעטייה זכאי המבקש לפיצוי.

יחד-עם-זאת, לעניין גובה הפיצוי, קבעה ערכאת הערעור כי שגתה הערכאה הדיונית משהחליטה כי הפיצוי יעמוד על מחצית מסכום הפיצוי המירבי. משכך, קבעה ערכאת הערעור כי מן הראוי להגדיל את סכום הפיצוי הכולל לסך של 30,000 ₪.

הבקשה
10. בבקשת רשות הערעור, שאותה הגיש המבקש נטען כי העניין "מעורר שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינו הפרטי". שכן, לטענת המבקש, ככל שהדבר נוגע לשאלת זכאותו של אדם לפיצוי, בגין מעצרו עד לתום ההליכים, המשטרה והתביעה גוף אחד הן. לפיכך, אין זה ראוי כי התביעה תתנער מאחריותה למחדלים שהתגלו בחקירה המשטרתית. שהרי, התביעה היא שבוחרת, בסופו-של-יום, האם להגיש כתב אישום מלכתחילה, והיא זו שיכולה להורות למשטרה על ביצוע השלמות חקירה, כאשר אלו נדרשות.

עוד טוען המבקש, כי בסכום הפיצוי שנפסק לטובתו יש משום עיוות דין, כיוון שסכום זה אינו משקף את העובדה שהוא הוחזק במעצר, תקופה של כשמונה חודשים ומחצה, שבסופם זוכה זיכוי מלא מכלל האישומים, שיוחסו לו בכתב האישום.

לפיכך, טוען המבקש, כי מן הראוי לקבל בקשתו, לדון בערעור ולהורות על תשלום פיצוי מלא בגין שמונה וחצי חודשים, שבהם היה נתון במעצר.

דיון והכרעה
11. למקרא האמור בבקשה, נחה דעתי כי אין עילה ליתן למבקש רשות לערער. כלל ידוע הוא, כי לא על נקלה תתקבל רשות ערעור ב"גלגול שלישי", היות שזו שמורה למקרים מיוחדים בהם מתעוררת סוגיה בעלת חשיבות ציבורית או משפטית נכבדה, החורגת מעניינם הפרטני של הצדדים לבקשה (ראו, לעניין זה, רע"פ 4600/12 יאשייב נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(2), 4917 (13.06.2012); רע"פ 4459/12 דגן נ' מדינת ישראל, תק-על 2012(2), 4732 (10.06.2012)). סבורני, כי המבקש מנסה לשוות למקרה דנן אופי עקרוני, המעלה סוגיה משפטית רחבת השלכות והיקף. ואולם, לאחר זיקוק הטענות, ולאחר בחינה מדוקדקת ומעמיקה של הבקשה, דומה כי עיקרן של טענות המבקש נוגעות ליישום ההלכות המשפטיות הקיימות, על המקרה הקונקרטי שלפנינו. משכך, מקרה זה הוא אינו אחד מאותם מקרים מיוחדים המצדיקים דיון "בגלגול שלישי" בבית-משפט זה. ויפים, לעניין זה, דברי השופט ס' ג'ובראן בציינו כי:

"(...) בעיקרו של דבר (מדובר - א.ש.) ביישומן של ההלכות המוכרות, בכל הנוגע לסעיף 80 לחוק העונשין, על המקרה הנדון. באופן טבעי, יישומן של הלכות אלו יניב לעתים הכרעות שונות, לאור הצורך באיזון בין השיקולים השונים בכל מקרה לגופו. אך עצם קיומם של טענות באשר ליישומן הקונקרטי במקרה כזה או אחר אינם באים, בדרך-כלל, במקרים המצדיקים דיון ב'גלגול שלישי' בבית-משפט זה."
(רע"פ 4121/09 שגיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 2749 (02.03.2012) (להלן: "עניין שגיא")

12. למעלה מן הצורך, אבקש לציין כי החלופה לפיה "לא היה יסוד האשמה" היא מתוחמת צרה ודווקנית ביותר, ותחולתה מוגבלת רק לאותם מקרים מיוחדים שבהם העמדת הנאשם לדין לקתה באי-סבירות בולטת (ראו, בין השאר, דברי השופטת ע' ארבל ב- ע"פ 5205/04 גואטה נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(3), 43 (03.07.2007)). קביעה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית-משפט זה, לפיה מתחם שיקול-הדעת של רשויות התביעה בכל הקשור לבחינה והערכה של חומר הראיות, שעל בסיסו מוגש כתב האישום, הוא רחב ביותר. לפיכך, התערבותו של בית-משפט-זה בשיקול-הדעת של רשויות התביעה בעניין זה, תהיה מצומצמת ונדירה ביותר (ראו, בהקשר זה, עניין שגיא, פיסקה 22 וההפניות שם).

קריאה מעמיקה של החומר שהונח לפניי, ובעיקר עיון בפסק-דינה ובהחלטתה של שופטת ש' יעקובוביץ' בבית-המשפט השלום, מצביע על-כך כי המקרה שלפנינו הוא אינו אחד מאותם מקרים נדירים שבהם "שום משפטן בר-דעת, לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה כנגדו" (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73, 88 (2002) (להלן: "עניין דבש"). ולפיכך, סבורני כי אין יסוד לטענות המבקש, לפיהן מתקיימת בעניינו העילה של "לא היה יסוד לאשמה", ויפים לעניין זה דברי השופט (כתוארו אז) מ' חשין:

"אמר אך זאת, שהמושג 'לא היה יסוד להאשמה' מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת, וגם אם אמרנו כי המושג 'לא היה יסוד (לאשמה - א.ש.)' פורש עצמו לא אך על מקרים קיצוניים שבהם לא היה כל יסוד להאשמה אלא גם על סוגי מקרים שבהם יסוד ההאשמה הוא יסוד רעוע (...) גם אז לא נוכל להרחיק לכת רב מכך."
(שם, 106)

13. יתירה מזאת, חשוב לזכור כי התנאי בדבר "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי המערער" הקבוע בסעיף 80 לחוק העונשין, הוא ביטוי עמום המותיר, וראוי שיותיר, בידי בית-המשפט מתחם רב של שיקול-דעת (ראה עניין דבש, 91). ממתחם זה לא חרגו הערכאות הקודמות.

לפיכך, לא מצאתי כי יש מקום ליתן למבקש רשות לערער."

8. אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה פוזיטיבית כי המערער לא ביצע את העבירה שיוחסה לו

ב- ע"פ 1382/00 {עמית בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 714 (2002)} נפסק לפני כב' השופטים ד' בייניש, א' פרוקצ'יה, א' א' לוי:

"השופטת ד' ביניש:
בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו התקבל ערעורו של המערער על פסק-דינו של בית-המשפט לתעבורה, והוא זוכה מעבירה של נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית. בקשתו להשבת הוצאות משפט לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין" או "החוק") נדחתה, ועל-כך הערעור בפנינו.

1. למערער ניתן דו"ח תנועה בו נטען כי נהג במהירות של 75 קמ"ש בדרך עירונית בה המהירות המותרת היא 50 קמ"ש, עבירה לפי תקנה 54(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: "התקנות"). מדו"ח התנועה עולה כי המערער נעצר בשעה 00:55 ברחוב סרלין בחולון בגין נהיגה במהירות מופרזת בדרך עירונית, על-סמך מדידה של שוטר שהפעיל ממל"ז.

בשל בקשתו להישפט, הועבר עניינו של המערער לבית-המשפט לתעבורה בתל-אביב-יפו. בישיבה הראשונה העידה השוטרת שרשמה את הדו"ח נגד המערער (ת/1), וכן השוטר שהפעיל את הממל"ז. עדותו של מפעיל הממל"ז נשענה רובה ככולה על הדו"ח ת/ 1, אשר כלל פרק הדן בהפעלת הממל"ז שנערך ונחתם על-ידו. לפי עדותו של מפעיל הממל"ז, הוא בדק את מכשיר המדידה אותו הפעיל בתחילת המשמרת ובסיומה, והבדיקות הראו כי המכשיר תקין. עוד העיד כי הקפיד שקו הראיה יהיה נקי מהפרעות פיזיות, כי היה בקשר עין רצוף עם הרכב הנמדד עד עצירתו, כי בעת המדידה לא ירד גשם והמקום היה מואר בתאורת רחוב, וכי רכב המטרה היה בודד בטווח גילוי של 200.1 מטר. הדיון נדחה לישיבה נוספת של בית-המשפט, לשם הבאת דף יומן המפעיל של המכשיר. במועד זה לא הגיע השוטר עם יומן המפעיל. בא-כוח המערער התנגד להגשת צילום מהיומן, ואף המערער נמנע מלהעיד להגנתו. בהכרעת הדין נקבע כי עדותו של השוטר שהפעיל את הממל"ז בדבר המהירות המותרת ברחוב הרלוונטי לאישום, לא נסתרה. כן נקבע כי התביעה אמנם "התרשלה באי הבאה פיזית של 'יומן-המפעיל' לדיון", אולם רישום זהה ואף מפורט יותר ביחס ליומן-המפעיל, מצוי בדו"ח ת/1 עליו חתום השוטר המפעיל, אשר עדותו נתקבלה כמהימנה על בית-המשפט. אשר-על-כן, הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו, והושת עליו קנס בסך 850 ש"ח. על פסק-הדין המרשיע הוגש ערעור לבית-המשפט המחוזי.

בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור על ההרשעה וזיכה את המערער. נקבע כי לא הוכח שהדרך בה מדובר היא דרך עירונית. עוד נקבע כי מאחר ולא הובא בפני בית-המשפט יומן המפעיל לגבי תקינות המכשיר, לא הוכח היסוד השני של העבירה, לפיו נהג המערער במהירות העולה על המותר. בעקבות הזיכוי ביקש סניגורו של המערער פסיקת הוצאות לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה בקובעו כי לא כל מקרה של זיכוי מלא מקנה זכות לפסיקת הוצאות, והדבר תלוי בנסיבות המקרה. בעניינו של המערער, קבע בית -המשפט קמא כי מדובר בעבירת תעבורה ובזיכוי הנובע מכך שלא הוכחו חלק מיסודותיה, ובנסיבות אלה אין לפסוק הוצאות. על החלטה זו הוגש הערעור לפנינו.
2. טענתו של בא-כוח המערער הינה כי מרשו זוכה זיכוי "מלא ומוחלט", כלשונו, ועל-כן זכאי המערער להשבת הוצאות הגנתו. את טיעוניו ביקש בא-כוח המערער לתמוך בדעת הרוב ב- רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294 (1999) (להלן: "פרשת מקמילן").

בתשובתה המפורטת בכתב ובטיעוניה בעל-פה ביקשה באת-כוח המדינה לדחות את הערעור, בהסתמכה על ההלכה שנפסקה ב- ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002) (להלן: "פרשת דבש") שנדון בהרכב מורחב של בית-משפט זה. לטענתה, אין בידי המערער עילה המצדיקה פיצוי ושיפוי.

3. על-פי לשונו הברורה של סעיף 80(א) לחוק העונשין, יפסוק בית-המשפט פיצויים לנאשם שזוכה, אך בגין מעצרו או מאסרו. בהתחשב בכך, בקשתו של המערער אינה יכולה להתייחס אלא להשבת הוצאות הגנתו.

כידוע, קובע סעיף 80(א) לחוק העונשין שתי עילות לפסיקת הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה במשפט פלילי שנפתח שלא על דרך קובלנה: האחת, שראה בית-המשפט שלא היה יסוד לאשמה; והשניה, שראה כי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. בעיקרי הטיעון שהגיש לנו, לא חלק בא-כוח המערער על התקיימות העילה הראשונה. ואמנם, הדו"ח ת/1 שנרשם עלבסיס הבדיקה שנערכה במכשיר הממל"ז, היווה תשתית לכאורית מספקת להגשת כתב האישום. לפיכך, יתמקד דיוננו בשאלת התחולה של העילה השניה על נסיבות המקרה שלפנינו. בפתח הדיון, אזכיר כי הכלל הנהוג בפסיקתו של בית-משפט זה הוא שפסיקת הוצאות ופיצוי נתון לשיקול-דעתה של הערכאה שזיכתה את הנאשם, ובית-המשפט שלערעור לא ימהר להתערב בהחלטתה (ראו: פרשת דבש, פיסקה 54 לפסק-דינו של השופט חשין).

4. החלופה של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" בסעיף 80(א) לחוק העונשין, נועדה להרחיב את מסגרת המקרים בהם יינתן פיצוי לנאשם שזוכה, והיא מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב לעניין פיצוי ושיפוי. עם-זאת, הרחבה זו אינה ללא מצרים ועל בית-המשפט המפעיל את שיקול-דעתו לאזן בין מכלול השיקולים הניצבים בפניו, ובהם הגנה על זכויות הנאשם והצורך לפצותו או לשפותו בגין הפגיעה בו עקב האישום; אל מול האינטרס הציבורי שבהעמדת עבריינים לדין בהתקיים ראיות מספיקות לאישום, בלא הרתעת יתר של התביעה. בהקשר זה, ציינתי ב- ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 450 (2002) (להלן: "פרשת טוויל") כי:

"בדונו בשאלת זכאותו של הנאשם לכיסוי הוצאות הגנתו ולפיצויים, על בית-המשפט לבחון את שאלת נזקו של הנאשם ולאזנה עם מכלול רחב של שיקולים. כך יונחו על כפות המאזניים מחד - התנהגות המשטרה והתביעה, אם וככל שאלה פגעו באופן בלתי-מידתי בנאשם מחמת אי-חוקיות או מעשה זדון ויתכן אף ברשלנות. מנגד יונחו על הכף הנסיבות הקשורות בנאשם וכן התנהגותו הן בחקירתו במשטרה והן במהלך המשפט. שיקולים אלה אינם רשימה סגורה; אל לו לבית-המשפט להתייחס אל פן בודד של הסוגיה שבפניו, אלא עליו לשקול את מכלול השיקולים ולבטא את האיזון הנכון שבין הפגיעה בזכויות הפרט המצדיקה פיצוי, לבין משקלו של האינטרס הציבורי שעלול להיפגע עקב מתן הפיצויים. הבאה בחשבון של מכלול השיקולים תסייע להכריע בכל עניין על-פי נסיבותיו הקונקרטיות."
(שם, בפיסקה 4 לחוות-דעתי)

שופטי בית-משפט זה הסכימו כי זיכוי באשר הוא, אין בו כדי להקים עילה המחייבת את המדינה לשלם לנאשם פיצויים בשל מאסרו או מעצרו, או לשאת בהוצאות הגנתו (ראו: פרשת דבש, פיסקה 48). עמדה על-כך גם השופטת דורנר בפסק-דינה בפרשת מקמילן, בציינה כי על-פי הדין המצוי "זיכוי כשלעצמו אינו מספיק לשם תשלום הוצאות או פיצויים", אף שלדעתה זהו המצב הרצוי (פיסקאות 8 ו- 13). עוד מוסכם כי זיכוי מן הסוג המכונה "זיכוי מוחלט", מהווה שיקול בעל חשיבות - אף כי לא שיקול בלעדי - לטובת פסיקת הוצאות ופיצויים. עמדה זו מתייחסת בעיקר למקרים בהם נקבע כי העבירה לא בוצעה, אם מחמת שהמעשים לא היוו עבירה ואם מחמת שנקבע כי הנאשם לא הוא שביצע אותה. ודוק, מדובר בכלל שאינו מוחלט, ועשויים להיות לו חריגים שייבחנו בנסיבותיו של כל מקרה (ראו: דברי השופט חשין בפיסקאות 57 ו- 62 לפסק-דינו בפרשת דבש). כך גם עולה מדבריה של השופטת דורנר בפרשת מקמילן (פיסקה 14 לפסק-דינה):

"... הכלל המוצע, שלפיו יפסוק בית-המשפט הוצאות ופיצויים לנאשמים שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם, אינו מוחלט. עשויים להיות מצבים... שבהם לא ייפסקו הוצאות או פיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט, או שסכום ההוצאות והפיצויים שייפסק יהיה מופחת... אך מצבים כאלה, מטבע הדברים, יהיו נדירים. הכלל צריך להיות תשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט."
(ההדגשה אינה במקור)

אף השופט אנגלרד בפרשת מקמילן סבר כי "זיכוי מלא" שישמש שיקול מרכזי לטובת פסיקת פיצוי או שיפוי, הוא זיכוי הנובע מקביעה ברורה כי העבירה לא בוצעה. זו הייתה אף גישתו של השופט אור בפרשת מקמילן (פיסקה 4 לפסק-דינו ), אשר עמדתו הייתה במיעוט בהתייחסו לשאלה שאינה מתעוררת בפנינו - האם חזרה של התביעה מאישום מהווה "זיכוי מוחלט". הנה-כי-כן, זיכוי "מוחלט" המשמש ככלל שיקול מרכזי לטובת פסיקת פיצויים או הוצאות, מושתת בעיקרו על קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא עבר עבירה. מאידך, זיכוי מחמת הספק או זיכוי "טכני" בהיעדר קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא עבר את העבירה, הם כשלעצמם, אינם מצדיקים פיצוי נאשם או שיפויו. אבחנה זו מקובלת לא רק בשיטת המשפט שלנו, אלא גם בשיטות משפט אחרות (ראו: פרשת טוויל, בפיסקה 6 לחוות-דעתי).

הדברים האמורים נכונים במיוחד בנוגע לעבירות תעבורה מסוג של ברירת-משפט.

מדובר בעבירות קלות שעונשן קנס והן אינן נושאות עימן סטיגמה פלילית.

בהתחשב בכך, ונוכח השאיפה להקל על המאבק בעבירות התנועה הכוללות פוטנציאל לפגיעה בגוף וברכוש, קבע המחוקק סדרי דין מיוחדים של ברירת -משפט, שתכליתם לעודד תשלום קנס ללא התדיינות. לפיכך, תשלום הקנס נחשב להודאה באשמה, הרשעה ונשיאה בעונש. מאידך, אם בחר המקבל הודעת תשלום קנס להישפט, הנטל על התביעה לשכנע כי ביצע את העבירה. במקרים בהם נעשה שימוש במכשיר טכני (כגון מצלמה בכביש או ממל"ז למדידת מהירות נסיעה), על התביעה להוכיח את תקינותו ואופן הפעלתו של המכשיר. זכותו של אדם לבחור במשפט, ולהילחם על חפותו גם בעבירת תעבורה. ואולם הבוחר להישפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה - כגון אם יתברר כי המעשה לא היווה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או בירוקרטית - כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו. מאידך גיסא, במקרים בהם זוכה הנאשם זיכוי "טכני" מחמת היעדר הוכחה - כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר להוכחה, בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה - הרי ככלל ובהיעדר נסיבות חריגות כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו. זוהי בעינינו נוסחת האיזון הראויה בין זכותו של אדם להגנה במשפט לבין האינטרס הציבורי. אם לא נאמר כן, עלולים אנו לעודד התדיינות ולסכל את מטרת המחוקק לפישוט ולקיצור הליכים בעבירות תעבורה, כחלק מהלחימה בעבירות תנועה.

5. במקרה שלפנינו, הושתת זיכויו של המערער על שני אדנים: האחד, קביעתו של בית-המשפט המחוזי כי לא הוכח שהדרך בה נהג המערער היא דרך עירונית (אף כי דובר ברחוב בתוך העיר חולון); והשני, מחדלה של התביעה להביא בפני בית-המשפט את יומן המפעיל של מכשיר הממל"ז. אין מדובר בזיכוי המושתת על קביעה פוזיטיבית כי המערער לא ביצע את העבירה שיוחסה לו. המערער אף לא טען זאת בפני השוטר שהפעיל את הממל"ז, והוא גם בחר שלא להעיד במשפט. התביעה אמנם התרשלה ביחס להבאת יומן המפעיל בישיבת בית-המשפט שנדחתה לצורך כך. עם-זאת, אין בכך כדי להוות התרשלות המצדיקה כשלעצמה שיפוי המערער; זאת במיוחד בהתחשב בכך שהתביעה הציגה את הדו"ח ת/1 בו פירט מפעיל הממל"ז במשבצות המיועדות לכך בטופס, את הבדיקות שערך למכשיר ואת תנאי הפעלתו, ואף העיד על-כך בפני בית-המשפט קמא. בנסיבות אלה, ובמיוחד נוכח העובדה שמדובר בעבירת תעבורה שלא הוכחה אך לא נקבע פוזיטיבית כי המערער לא ביצע אותה, אין מקום להתערבותנו בהחלטת בית-המשפט קמא לפיה אין מתקיימת עילה לשיפוי המערער בגין הוצאות הגנתו. נוסיף עוד כי הסניגור המלומד הפנה אותנו לפסק-הדין ב- ע"פ 3583/94 לעדן נ' מדינת ישראל, פ"ד מח (5), 793, אך הפניה זו אינה מסייעת לו. שם הסכימה המדינה לתשלום ההוצאות, תוך שנפסק כי לא היה יסוד להגשת כתב האישום. לא זה מצב הדברים בעניינו של המערער.

אשר-על-כן, הערעור נדחה.

השופטת א' פרוקצ'יה
אני מסכימה.

השופט א' א' לוי
אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק-הדין של השופטת ד' ביניש."

9. במקרים כגון דא, בהם קם צורך לכמת סעד בשל עוולת כליאת השווא, רצוי להימנע מלהשתמש בתקנות הפיצויים ובסעיף 80(א) לחוק העונשין כאינדיקציה לסכום הראוי

ב- רע"א 5932/08 {עמי שירי נ' מדינת ישראל - שירות בתי הסוהר, תק-על 2010(3), 2610, 2614 (2010)} נפסק מפי כב' המשנה לנשיאה א' ריבלין, כב' השופט ס' ג'ובראן, כב' השופט י' דנציגר:

השופט ס' ג'ובראן:
בפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה ב- ע"א 4323/07 (כב' השופטים: ש' וסרקרוג - סג"נ, י' כהן ור' שפירא), מיום 2.6.2008, במסגרתו התקבל ערעור המשיבה על פסק-דין בית-משפט השלום בחיפה מיום 8.3.2007 (ת"א 24894/01, כב' השופט ש' לבנוני).

העובדות הצריכות לעניין
1. המבקש הורשע ביום 9.6.1994 ב- ת"פ 1845/93 בבית-משפט השלום בחיפה, כאשר במסגרת עבודתו כנהג גרר, גרר משאית אחרת ללא שלט מתאים (להלן: "עבירת התעבורה"). בגין עבירה זו נגזר על המבקש קנס בסך 1,000 שקלים, או 30 ימי מאסר תמורתם. בנוסף, ביום 31.10.1995, הורשע המבקש ב- ת"פ 5207/94 בגין התנגדות למעצר. על עבירה זו נקנס המבקש בסכום של 1,500 שקלים או 30 ימי מאסר תמורתם.

2. המבקש בחר שלא לשלם את סכומי הקנסות הנזכרים, ועל-כן, ביום 24.3.1996, החל לרצות את עונשי המאסר לתקופה מצטברת של 60 ימים. ביום 14.5.1996 שוחרר המבקש ממאסרו.

3. דע עקא, ביום 3.12.1997, נאסר המבקש בשנית (להלן: "המאסר השני") כאשר לטענתו לא ידע מהי סיבת המאסר, אך לא התנגד לו בשל "נסיון העבר". תקופת מאסר זו נמשכה עד ליום 1.1.1998, בה שהה המבקש רוב הזמן בבית הסוהר "ניצן".

4. ביום 6.11.2001, הגיש המבקש תביעה כנגד המדינה בעילה של כליאת שווא לפי סעיף 26 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה"). בכתב ההגנה שהגישה טענה המדינה, כי פקודת המאסר בגינה נאסר המבקש הוצאה כדין, בשל "עבירה אחרת" שביצע. ברם, בפני בית-המשפט הוצג מכתב אישור (המוקדם לכתב ההגנה) מטעם שירות בתי הסוהר בו מודה המדינה למעשה כי פקודת המאסר השניה הוצאה שלא כדין, מאחר ופקודה זו הוצאה בטעות בשל עבירת התעבורה בגינה כבר ריצה המבקש עונשו. לפיכך, המשיכה המדינה וטענה כי עומדת לה ההגנה האמורה בסעיף 27(1) לפקודה, הקובע הגנה מיוחדת שיכול ותקום למדינה כאשר צו מאסר ניתן על-ידי בית-המשפט כרשות מוסמכת.

5. ביום 8.3.2007 קבע בית-משפט השלום כי קמה למדינה חבות בגין כליאת השווא. בפסיקתו, דחה בית-המשפט את טענת ההגנה שהציגה המדינה לפי סעיף 27(1) לפקודה, בין היתר, בשל היותה שינוי חזית בהגנת המשיבה. בית-המשפט מתח ביקורת על ניהול ההליך מטעם המדינה שבחרה לטעון כי מדובר בפקודת מאסר בשל עבירה אחרת תוך התעלמות מן האישור שניתן על-ידי שירות בתי הסוהר. מאחר ולא הייתה כל התייחסות בסיכומי המשיבה לשיעור הנזק שנתבע, אישר בית-משפט השלום את הפיצוי המלא שנדרש בעבור הכליאה, בתוספת הפסד השתכרות לתקופת הכליאה. יחד-עם-זאת, דחה בית-המשפט הנכבד את טענת המבקש בדבר אובדן כושר השתכרות בעתיד בהסתמכו על חוות-דעתו של המומחה מטעם בית-המשפט בעניין זה. בסופו-של-יום, חייב בית-המשפט את המשיבה בפיצוי של 15,000 ש"ח לכל לילה בו שהה המבקש במאסר, ובסך הכל 435,000 ש"ח. לסכום האמור הוסף פיצוי על סך 4,532 ש"ח בשל הפסד ההשתכרות והוצאות בסך 2,000 ש"ח נוספים.

6. המדינה ערערה על פסק-דינו של בית-המשפט השלום לבית-המשפט המחוזי, ומיקדה את ערעורה אך ורק על גובה הפיצוי שנפסק בגין ראש הנזק של כליאת שווא. לעמדת המדינה - הפיצוי שנפסק מוגזם ואינו משקף את הנזק שנגרם למבקש עקב המאסר השני.

7. ביום 2.6.2008 קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המשיבה, והפחית את סכום הפיצוי שנפסק תחת ראש הנזק של כליאת השווא. סכום הפיצוי שהוטל בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי נפסק בדעת רוב (בפסק-דינה של ס' הנשיאה השופטת ש' וסרקרוג לו הסכים כב' השופט י' כהן) והועמד על 3,000 ש"ח לכל יום כליאה, ובסך הכל 87,000 ש"ח, בתוספת הסכום שנפסק כבר בגין הפסד השכר בבית-משפט השלום. בית-המשפט עמד על-כך שמדובר בנזק לא ממוני המערב פגיעה בזכות חוקתית - חירותו של אדם - ובחר לבחון את הפיצוי במסגרת המשפט הפרטי של דיני הנזיקין, תוך התאמת עקרונות המשפט הציבורי לעקרונות הפיצוי של דיני הנזיקין. בקביעת שיעור הפיצוי נעזר בית-המשפט בהסדר דומה מן התחום הפלילי, אשר נקבע בסעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), והמאפשר פיצוי בגין ניהול הליך פלילי כאשר לא היה יסוד לאשמה או כאשר מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי. במסגרת סעיף 80(ב), מסמיך חוק העונשין את שר המשפטים לקבוע בתקנות (באישור וועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת), סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. ואכן, בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הפיצויים") - הוגבל הפיצוי בעד יום מעצר או מאסר לחלק ה- 25 של השכר החודשי הממוצע במשק (תקנה 8(א) לתקנות הנ"ל). מנקודת מוצא זו, ולאור העובדה ששיקולים רלוונטיים, הן מתחום המשפט הפרטי והן מתחום המשפט הציבורי לא הובאו בחשבון על-ידי בית-משפט השלום - בחר בית-המשפט המחוזי להתערב בשיעור הפיצוי שנפסק. כך, בחר בית-המשפט לייחס חשיבות לעובדה כי המבקש בחר בעבר לרצות עונשי מאסר במקום לשלם קנסות שעה שלדעת בית-המשפט היה ביכולתו לשלמם. בנוסף, המבקש לא טרח לברר את סיבת מאסרו, ולפעול בעניין לאורך כל תקופת המאסר, ועל-כן מצא בית-המשפט כי המבקש נושא באשם תורם, ובחובה בשל אי-הקטנת הנזק. ועוד - התשתית הראייתית שהוצגה, כמו גם חוות-הדעת של המומחה מטעם בית-המשפט, לא הצביעה על נזק שנגרם כתוצאה מהמאסר השני דווקא, והפיצוי שניתן על-ידי הערכאה הדיונית, לא הביא בחשבון את מצבו הנפשי של המבקש טרם מאסרו השני, ואת המשמעות הציבורית הנרחבת שיש בפסיקת פיצוי בשיעור כה גבוה. למרות האמור, ולאור הפגיעה החוקתית בחירותו של המבקש, פסק בית-המשפט פיצויים "מוגברים" לשיטתו, אך בסיכומו-של-דבר צומצמה באופן משמעותי מסגרת הפיצוי שנפסקה על-ידי בית-משפט השלום.

8. השופט ר' שפירא, בדעת מיעוט, סבר כי יש לצמצם את הפיצוי שנפסק בבית-משפט השלום עוד יותר, לסכום של 50,000 ש"ח. לשיטתו, הסכום הקבוע בתקנות הפיצויים, צריך להנחות את בית-המשפט גם כאשר לפניו המקרה הפלילי הרגיל המפורט בתקנות שם, וגם בתיק אזרחי נזיקי שעניינו מאסר או מעצר שווא, וזאת - כסכום מינימום (אשר יתכן ויופחת עוד בשל אשם תורם). על הטוען לנזק ממשי גדול יותר, כך על-פי דעת המיעוט, להרים את נטל ההוכחה ולהביא ראיות להוכחת נזקיו.

בקשת רשות הערעור
9. מכאן בקשת רשות הערעור שבפנינו, בגדרה טוען המבקש, שיצג את עצמו בהליך, כי שגה בית-המשפט המחוזי כשקיבל את ערעור המשיבה והפחית את סכום הפיצוי המגיע לו. בין היתר, עולה מטענותיו כי תחשיב המבוסס על תקנות הפיצויים הינו שגוי ואינו מתאים לפיצוי במקרה דנן.

10. המדינה מצידה טוענת, כי דין בקשת רשות הערעור להדחות. לטענתה, אין בשאלות המתעוררות במקרה דנן בכדי לאפשר מתן רשות ערעור למבקש. לגופו של עניין, נסמכת המדינה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי והנמקותיו. עוד טוענת המדינה, כי הסכום שנפסק עומד ברף העליון של פיצויים אשר ניתנו בערכאות הדיוניות במקרים דומים, ופיצויים גבוהים מאלו שניתנו כאן, הוענקו דווקא במקרים בהם התקיימו רכיבי נזק נוספים.

דיון והכרעה
11. כבר בפתח הדברים ייאמר - כי דין בקשת רשות הערעור להדחות.מן המפורסמות היא, כי אין מעניקים רשות לערעור שני, אלא-אם-כן עולה מבין טענות הצדדים טענה בעלת חשיבות כללית, בין משפטית ובין ציבורית, החורגת מעניינם הפרטי (ראו 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3), 123 (1982) (להלן: "חניון חיפה")). בענייננו, חרף טענות המבקש, הרי שבקשת רשות הערעור איננה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית שכזו והמבקש לא הצביע על כל עילה אחרת המצדיקה דיון "בגלגול שלישי", בהתאם להלכת חניון חיפה.

12. למעלה מן הצורך אוסיף, כי אין להיענות לבקשת רשות הערעור אף לגופו של עניין. אמנם יתכן וניהול ההליך על-ידי המדינה היה מיותר, ואין ספק כי היה על הרשות ליטול אחריות למעשיה החמורים ולהימנע מגרירת ההליך תוך טענות שונות. ברם, אין בביקורת זו די בכדי לשנות את קביעתו של בית-המשפט המחוזי באשר לסכום הפיצויים המגיע למבקש. אין להתעלם מהעובדה כי זהו לא מאסרו הראשון של המבקש. המבקש כבר בחר בעבר לרצות שני עונשי מאסר מצטברים ולא לשלם קנסות שהצטברו לסך של 2,500 ש"ח בלבד. המבקש לא טרח לנסות ולברר מהי סיבת מאסרו לאורך כלל התקופה בה שהה בבית הסוהר, על-אף שהבין לטענתו כי נעצר לצורך חקירה בעבירת תעבורה בלבד. השלמה עם התנהגות שכזו עלולה לגרום לניזוקים עתידיים בכוח שלא למהר ולהעמיד את הרשות על טעותה בהקדם האפשרי, בשל הכדאיות הכלכלית הטמונה בכך. לפיכך, אין להסכין עם פטירת ניזוק שכזה מאחריותו לעמוד על זכותו לכבוד ולחירות, ולאפשר לו לנקוט ב"שב ואל תעשה". רכיב זה, שלא נכלל בפסיקת בית-משפט השלום, מביא בחשבון עקרונות נזיקיים של אשמו התורם של המבקש ואי והקטנת נזק על-ידיו (ראו: ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתיות ובניה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא, תק-על 2006(4), 1811 (21.11.2006), בסעיף 13. בנוסף, המבקש לא הוכיח כי נותרה לו נכות נפשית כזו או אחרת, ואף לשיטתו, כך על-פי ממצאי בית-המשפט המחוזי, חל אצלו משבר עוד קודם למאסרו השני וללא קשר עמו.

13. כנגד שיקולים אלו להפחתת שיעור הפיצוי המגיע למבקש, עומדים שיקולים מנוגדים כבדי משקל. כאמור, חירותו של אדם היא זכות יסוד מן המעלה הראשונה, שעוגנה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ושרק אינטרס ציבורי מובהק מצדיק להגבילה (ראו: דנ"פ 2316/95 גנימאת נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(4), 589, 633 (1995)). קשה להפריז בחומרת מצב בו נלקח אדם ומושם מאחורי סורג ובריח, ואף נשאר שם משך 30 ימים, על לא עוול בכפו וללא הסמכה מפורשת כדין, שכן - "אין מידה ואין שיעור לערכה ולאורכה של חירות האדם" (ראו: בג"ץ 5304/92 פר"ח 1992 סיוע לנפגעי חוקים ותקנות למען ישראל אחרת - עמותה נ' שר המשפטים, פ"ד מז(4), 715, 765 (1993)). אמנם ברור כי המדינה לא פעלה בכוונה תחילה לפגוע בניזוק, אולם אין לאפשר רשלנות וחוסר שימת לב כגון אלו, בהן הרשות, ללא הקפדה יתרה הנדרשת ממנה, מוציאה שתי פקודות מאסר בגין אותו מעשה עבירה. שיקול נוסף לחומרא, הוא אופן ניהול המשפט על-ידי המדינה, שראוי היה שתודה באחריותה, ותפצה את הניזוק מבלי שהדברים יגיעו לפתחן של ערכאות משפטיות, ובוודאי שלא היה מקום לקיים הליך בשאלת עצם קיומו של מאסר השווא. יפה קבע בית-המשפט המחוזי כי "משהועלתה טענה על-ידי אדם, כי מדובר בשלילת חירותו, אין המדינה יכולה להסתפק בבדיקה 'שגרתית' פשטנית, ואין היא יכולה לקבל 'כזה ראה וקדש' בדיקה שנעשתה על-ידי הרשות הנוגעת בדבר. האחריות היא על שירות בית הסוהר ועל הפרקליט המטפל בנושא, לא לחסוך מאמצים כדי לבדוק ולוודא כי המידע המובא לבית-המשפט אינו נגוע עוד בטעויות".

14. בשולי הדברים ראיתי לנכון להעיר עוד, כי במקרים כגון דא, בהם קם צורך לכמת סעד בשל עוולת כליאת השווא, רצוי להימנע מלהשתמש בתקנות הפיצויים ובסעיף 80(א) לחוק העונשין כאינדיקציה לסכום הראוי. סעיף 80 לחוק העונשין עוסק במקרה פרטני מהמשפט הפלילי, ובנאשם שהובא בפני בית-משפט שלאחר-מכן הובהר כי לא היה יסוד להאשמתו, או שזוכה. שונים הדברים במקרה שבפנינו, החמור יותר, בו באופן שרירותי וללא הפעלת כל שיקול-דעת אסרה הרשות אדם ושללה את חירותו, מבלי למסור לו מידע בעניין. לפיכך, שימוש בתקנות אלו כאינדיקציה לעוולה אזרחית אינו במקומו, ועלול להקהות את חומרת המעשים ועומק הפיצוי, כך שיהפוך לפיצוי אחיד או נומינלי. נקודת המוצא של הוראת סעיף 8 לתקנות הפיצויים, המקנה פיצוי מקסימאלי שלא יעלה על החלק ה- 25 של שכר חודשי ממוצע - מבוססת על אבדן יום עבודה (והרי במסגרת זו כבר חויבה המדינה כאן לשלם למבקש הפסד השתכרות), ונעדר ממנה המימד של הצער, הבושה וחוסר האונים הנלווים למאסר או מעצר (בתי-המשפט בערכאות הנמוכות בחרו לעיתים להתעלם מהוראה זו, או נתקלו בקשיים שונים ביישומה, בין היתר, כשניסו להקיש ממנה לפיצוי בשל מעצר הנגזר מסעיף 38 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996; השוו: ת"א (ת"א) 46575/01 רוה נ' מדינת ישראל, פ"מ, תשס"ב(3), 445 (2003); ת"א (חי') 30145/99 עווזנה נ' מדינת ישראל, תק-של 2002(2), 36 (28.7.2002)). על-כל-פנים, על בית-המשפט הדן במקרה, לבחון את סוגיית הפיצוי במנותק מתחשיבים שונים המותווים בתקנות לעניין אחר, ובהתאם למכלול השיקולים הפרטני שהובא בפניו (במקרה דנן, למרות השימוש בתקנות הפיצויים כאינדיקציה מרכזית, הועמד הפיצוי על סכום הגבוה בכ- 890% אחוזים מהמפורט בתקנות הפיצויים).

15. לאחר שבחנתי את כלל השיקולים שתוארו לעיל, נחה דעתי כי הפיצוי שהוענק למבקש על-ידי בית-המשפט המחוזי הינו ראוי והוגן. אשר-על-כן, דין בקשת הערעור להדחות. בנסיבות העניין אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות.

המשנה לנשיאה א' ריבלין:
אני מסכים.
השופט י' דנציגר:
אני מסכים.

לפיכך הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ס' ג'ובראן."

10. ניתן לחשוב על מצבים בהם האינטרס הציבורי יצדיק הטלת הוצאות, רק בכדי להבטיח כי גורמי התביעה יתנהלו בצורה קפדנית יותר

�ב- ע"פ (מחוזי נצ') 27484-03-11 {רשיד נגם נ' ועדה מקומית לתכנון יזרעלים, תק-מח 2011(2), 27014 , 27019 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת אסתר הלמן:

"1. המערער הועמד לדין בבית-המשפט השלום בבית-שאן, על-פי כתב אישום, אשר ייחס לו עבירות של שימוש במקרקעין ללא היתר כדין, בסטיה מתוכנית ותוך שימוש חורג.

2. על-פי כתב האישום, נתגלה ביום 06.04.08, על-ידי פקח של המשיבה, כי בוצעו באחריות המערער, במקרקעין הידועים בגוש 17665 חלקות 20,11,10, בניה ושימושים במספר מבנים שפורטו בכתב האישום.

3. בישיבת ההוכחות שהתקיימה ביום 14.03.11, ולאחר שבית-המשפט קמא קיבל את התנגדות הסנגור להגשת ראיה, באמצעות עד התביעה, הודיע ב"כ המשיבה, כי היא חוזרת בה מכתב האישום. כפועל יוצא מן האמור, הורה בית-המשפט קמא על זיכויו של המערער מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

4. מיד לאחר זיכויו של המערער, עתר בא כוחו בפני בית-המשפט קמא, לפסוק לו הוצאות ופיצויים, מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), מן הנימוק שלא היה יסוד לאשמה כנגד המערער, לא הייתה הצדקה להגשת כתב האישום כנגד המערער, על-פי חומר הראיות שהיה בידי התביעה ונגרמו לו הוצאות וטרדה.

5. המשיבה התנגדה לפסיקת הוצאות ופיצוי כמבוקש; ב"כ המשיבה הבהיר, כפי עמדתו בהליך זה, כי משנפסלה הראיה על-ידי בית-המשפט קמא לא ראה עוד לנכון להאריך את הדיון ולנסות להוכיח את אשמתו של המערער.

6. בית-המשפט קמא הסתפק, למרבה הצער, בהחלטה לאקונית, שלפיה איננו סבור כי יש מקום לפסוק הוצאות ודחה את הבקשה.

7. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

8. סעיף 80(א) לחוק העונשין, קובע כי:

"(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית-המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית-המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור."

9. אין חולק כי המערער עונה על דרישת הסף, שעשויה לזכותו בהוצאות או פיצוי, והיא זיכויו מן האישומים שיוחסו לו.

10. השאלות בהן יש להכריע כעת הינן האם עלה בידי המערער לשכנע כי בית-המשפט קמא שגה כאשר דחה את בקשתו לפסוק לו הוצאות. לשם כך היה על המערער להראות כי מתקיימת בעניינו לפחות אחת מן העילות הקבועות בסעיף 80 לחוק העונשין, קרי, לא היה יסוד להאשמתו או שיש נסיבות אחרות המצדיקות להיענות לבקשתו.

11. על-פי ההלכה, גם מי שעבר את המשוכה הראשונה והוכיח כי מתקיימת אחת העילות דלעיל, עדין איננו זכאי לפיצוי באופן אוטומטי, שכן המחוקק הותיר את ההכרעה לשיקול-דעת בית-המשפט, בקובעו כי בית-המשפט "רשאי" לחייב את המאשימה בהוצאות (ראה רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 2749 (2011) ו- ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 211 (2009)).

12. בגדר שיקול-הדעת של בית-המשפט, הוא נדרש לבחון את האינטרסים הנוגדים, מחד, שיפוי הנאשם על ההוצאות והפגיעה שנגרמה לו כתוצאה מהליך פלילי, ממנו זוכה בסופו-של-יום, מול האינטרס הציבורי, שלא להביא להרתעת יתר של רשויות התביעה ולרפות את ידיהן מהגשת כתבי אישום, גם כשהדבר מתבקש לאור חומר הראיות (ראה ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל, הנ"ל).
13. באשר לעילות שנקבעו בסעיף 80 לחוק העונשין, נקבע כי העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת צרה ודווקנית ביותר, שלשם התקיימותה צריך הטוען לה להוכיח "מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ולא די בחוסר סבירות סתם (ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73, 135 (2002); ע"פ 6137/05 רובשן שלומוב נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1), 93 (2007); רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל, הנ"ל; ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל, הנ"ל).

14. באשר לעילה השניה, נסיבות המצדיקות פסיקת הוצאות, שיקול-הדעת שניתן במסגרתה לבית-המשפט הוא רחב. בפסיקה (ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, הנ"ל), הותוו מס' קריטריונים לבחינת התקיימותה של העילה: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם ונסיבותיו האישיות של הנאשם.

15. באשר לקריטריון הראשון, נסיבות שעניינן הליכי משפט: נקבע כי אלה יכולות להיווצר כאשר התביעה התנהלה בזדון, ברשלנות ברורה, ללא אינטרס ציבורי בהעמדה לדין או כשעצם הגשת התובענה נבעה מרדיפת המערער או מניסיונות להתנכל לו (ע"פ 6137/05 רובשן שלומוב נ' מדינת ישראל, הנ"ל).

השיקול השני נסוב אודות טיב הזיכוי, כאשר נפסק כי לא בכל מקרה בו הזיכוי הוא טכני או מחמת הספק יישלל הפיצוי. באותה מידה, זיכוי מוחלט, איננו בהכרח סיבה לפסוק הוצאות, אם כי הוא שיקול בעל משקל נכבד (ראה ע"פ 1109/09 סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 392 (2010)). נסיבות הזיכוי צריכות להבחן לגופן, בין יתר השיקולים בהחלטת בית-המשפט.
במסגרת הקריטריון השלישי נבחנת השפעת ההליך על הנאשם הספציפי.

16. ומן הכלל אל הפרט, בענייננו, עד התביעה היחיד בכתב האישום הינו מפקח מטעם המשיבה.

אין חולק, כי בעת הגשת כתב האישום היו בידי המשיבה ראיות אלו בלבד: מזכר שערך המפקח (להלן:"המזכר"), ראיה שנפסלה על-ידי בית-המשפט קמא ולא נתקבלה על ידו, דו"ח שערך המפקח, בו ריכז את הנתונים הרלוונטיים ובדיקות שערך, לגבי פרטי המקרקעין, פרטיו האישיים של המערער והשימושים בקרקע, ותמונות שצולמו ביום 06.04.08, בעת שהמפקח ערך ביקור במקום.

17. בישיבת ההקראה כפר המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום וטען, בין היתר, באופן מפורט, כי איננו המחזיק, המשתמש או הבעלים של המקרקעין.

18. משכפר המערער בביצוע העבירות, נקבע מועד לשמיעת ההוכחות. במהלך עדותו של עד התביעה, מפקח הוועדה, הוא תיאר את הביקור שערך במקרקעין ביום 06.04.08 והוגשו צילומים שערך באותה הזדמנות.

העד המשיך ותיאר את הבדיקות שערך לזיהוי מיקום המקרקעין, מהם עלה כי המבנים מצויים בתוך מתחם גן לאומי ציפורי ובמתחם של כביש ארצי מתוכנן.
19. מעדותו של המפקח עלה, בנוסף, כי הוא בירר עם אנשים אחרים מי משתמש במבנים הללו, קיבל מהם את פרטי המערער ומס' הטלפון שלו, שוחח איתו טלפונית, זימן אותו למשרדי הוועדה, ושם גבה את הודאתו. בשלב זה, ביקש ב"כ הוועדה להגיש את המזכר, בו פירט המפקח את פרטי החקירה, לכך התנגד ב"כ המערער, ועקב התנגדותו, לא הוגש המסמך, בנימוק כי משזומן המערער לחקירה, כחשוד בביצוע העבירות, מן הדין היה לגבות ממנו הודעה כדין לאחר הזהרתו.

20. נוכח החלטת בית-המשפט קמא, ביקש ב"כ המשיבה, כאמור, לחזור בו מן האישום, והמערער זוכה.

21. טוען ב"כ המשיבה, כי לא מתקיימת אף אחת מן העילות לחיוב המשיבה בהוצאות, בגדר סעיף 80 לחוק העונשין, ובעניין זה הנטל מוטל על המערער לשכנע בהתקיימותן של העילות לחיוב בהוצאות ובפיצוי.

22. עוד לטענת ב"כ המשיבה, בעת הגשת כתב האישום, היו בידיו ראיות מספיקות לשם הגשת כתב האישום, אלא שהעד, באופן מפתיע, העיד בניגוד לראיות אלה. על-פי טענה זו, מתוך המזכר, ניתן לראות כי הוא נערך במהלך או בעקבות שיחה שקיים המפקח עם המערער בעת הביקור במקרקעין, כאשר נוכח לדעת כי יש חשד לביצוע עבירה, ובטרם הוברר כי המערער חשוד בביצועה.

23. מטיעוני ב"כ המשיבה ניתן להבין, כי הוא איננו חולק על-כך שכאשר אדם נחשד בביצוע עבירה, מן הדין לזמנו לחקירה ולחקור אותו תחת אזהרה, בדרך הקבועה בחוק, וכי לא ניתן לסמוך על הודיה שנגבתה בדרך אחרת מן המערער. הטענה היא כי דברי המערער נרשמו על-סמך שיחה שנוהלה עימו במקום, כאשר נתגלתה הבניה, ולפי הנהלים צריך היה המפקח לזמנו לחקירה, משעלה חשד כנגדו כי הוא אחראי לבניה או השימוש הבלתי-חוקיים.
24. אין חולק, כי אין כל אסמכתא בתיק החקירה לגבי זימונו של המערער לחקירה, התייצבותו לחקירה כזו או סירובו להתייצב לחקירה.

25. למעשה, עיון מדוקדק בחומר הראיות שהיה בפני הועדה מלמד, כי הנחת המוצא של ב"כ המשיבה, לפיה המזכר מתאר פגישה אקראית של המפקח עם המערער בשטח, ולא חקירה במשרדי הוועדה, איננה נכונה.

בדו"ח שערך המפקח ביום 28.04.08, נרשם כי ביום 06.04.08 הוא ביקר בבוסטנאים ומצא שם שהמערער בנה את המבנים נשוא כתב האישום. מדובר במסמך שנרשם בדיעבד וכולל את פרטי המערער, כביכול כבר בזמן הביקור נתבררה זהותו.

המזכר, שלא נתקבל כראיה, נערך ביום 09.04.08, (3 ימים אחרי הביקור), בכותרתו נרשם "בוסטנאים", אך אין כל פירוט היכן נערך. המסמך ערוך כחקירה, שאלה ותשובה, איננו כולל אזהרת החשוד העמדתו על זכויותיו, ואיננו מאומת בחתימת ידו של המערער.

26. מתוך עדותו של המפקח עלה, כי הוא עצמו לא פגש את המערער בשטח ובירר רק מאוחר יותר מי המחזיק במקום. הטענה כי המפקח "נלחץ" בעת העדות ולכן מסר גרסה לא מדויקת, היא לדעתי מסקנה מוטעית, שכן דווקא עדותו בבית-המשפט מתיישבת היטב עם הראיות שהיו בתיק החקירה, הגם, שניתן היה להתרשם מן הראיות בצורה מוטעית כיון שהמפקח לא תיעד בצורה מדויקת את מלוא הפעולות שביצע ולא גבה את ההודעה כנדרש על-פי דין. כלומר, מעדות המפקח עלה לראשונה, בצורה ברורה כי "המזכר" נרשם בעקבות חקירת המערער במשרדי הוועדה ולא בזמן ביקור אקראי בשטח, כך שעדות המפקח לגבי מה שראה בעת הביקור במקום, לא יכולה הייתה לתרום לזיהוי הנאשם כמבצע העבירה ולהוות בסיס להרשעת המערער בעבירות שיוחסו לו.
27. המסקנה היא, כי למעשה לא היו בידי המשיבה ראיות שיש בהן כדי ליצור אצל תובע סביר צפי להרשעה, אך בפועל עקב הקשיים דלעיל, הוערך חומר הראיות בצורה שגויה. מדובר בתקלה או במידה מסויימת של רשלנות, אך יחד-עם-זאת, לא ניתן לומר כי מדובר באי-סבירות בולטת. הפרשנות שניתנה למסמכים שערך המפקח, נוכח הליקויים שנפלו בעבודתו, הביאו את התובע למסקנה מוטעית, כי יש בידיו ראיות שבכוחן להביא להרשעה.

28. ב- רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל, הנ"ל, ביקש המערער לפסוק לו הוצאות עקב הגשת כתב אישום, ממנו זוכה, לאחר שהתברר כי הייתה תקלה בהתנהלות התביעה. בית-המשפט העליון דחה את ערעורו בקובעו:

"המבקש בענייננו השליך את מרבית יהבו על העילה הראשונה, כלומר "לא היה יסוד להאשמה". כפי שציינתי היה עליו להוכיח חוסר סבירות קיצוני של רשויות התביעה בעניינו. בית-משפט זה בפרשת שתיאווי דימה מי שרוצה להוכיח עילה זו כי עליו לחדור דרך הסדק הצר שהותירו אופייה הדווקני של העילה. במקרה דנן לא צלח המבקש משוכה זו, ולא ניתן לומר כי ההחלטה להעמידו לדין, בהסתמך על הראיות שהיו בידי המשיבה - התמונה של רכבו של המבקש נוסע במהירות של 95 קמ"ש, עם כל המפורט בה - לוקה בחוסר סבירות קיצוני. אף אם נפלה טעות בידי המשיבה במקרה דנן, או שמא תקלה שגרמה לאיבוד תעודת עובד הציבור, אין זהו מקרה הקיצוני החודר דרך הסדק הצר של עילה זו."

29. יוצא, שגם אם הייתה תקלה או מידה מסויימת של רשלנות בבדיקת חומר הראיות, לא עמד המערער בנטל המוטל עליו להוכיח מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת בהעמדתו לדין.

30. המערער התמקד בקיומה של העילה הראשונה ולמעשה לא טען כלל בבית-המשפט קמא לקיומן של נסיבות המקימות את העילה השניה, וכך גם לא עלה הנושא בהודעת הערעור. למעשה, ניתן היה לסיים את הבדיקה בשלב זה, למרות זאת, ומעבר לדרוש אומר כי בחנתי גם האם קיימות "נסיבות אחרות המצדיקות פיצוי", מטעמי צדק, אולם יישום הקריטריונים לבחינת קיומה של עילה זו, כפי שהוגדרו בהלכת דבש, מוביל למסקנה כי המערער איננו זכאי לפיצוי או החזר הוצאות, גם בגין עילה זו.

31. המערער לא טען, כל שכן, לא הוכיח התנהלות בזדון של רשויות התביעה, רדיפה, רשלנות רבתי או התעמרות בו.

32. אמנם הייתה התרשלות מסויימת בשלב החקירה ובשלב בחינת החומר טרם הגשת כתב האישום (טענות שלא הועלו על-ידי המערער בפני בית-המשפט קמא), אך אלה אינן מגיעות עד כדי רשלנות המצדיקה פסיקת הוצאות. מיד כאשר נוכחה התביעה לדעת, כי חלה אי-הבנה בנוגע למצב הראייתי, חזרה בה מן האישום ולמעשה מדובר היה בישיבת הוכחות קצרה מאוד, שהסתיימה בזיכוי, במהלך תחילת עדותו של עד התביעה היחידי.

33. באשר לטיב הזיכוי, לא מדובר בזיכוי המבוסס על הכרעה שיפוטית, לפיה המערער לא ביצע את העבירות.

34. גם הקריטריון השלישי, בנוגע לנסיבות האישיות של המערער איננו מועיל לו, שכן, מדובר בהליך פלילי בעבירות שאינן נתפסות כחמורות במיוחד, לא נטען כי הייתה להליך השלכה יוצאת דופן על המערער. אין טענה לפגיעה בבריאותו של המערער, במשפחתו או בכלכלתו, פרט לטרדה ולהוצאות הישירות לצורך ניהול ההליך.

35. ההחלטה בשאלת חיוב התביעה בהוצאות או פיצוי הנאשם, הינה בסופו של דבר, פרי איזון של השיקולים הנוגדים, הפגיעה שנגרמה לנאשם כתוצאה מניהול ההליך הפלילי כנגדו, שהסתיים בזיכויו, אל מול האינטרס הציבורי, להבטיח כי רשויות החוק יפעלו לאכיפתו, בדרך של הגשת כתבי אישום, ללא חשש.

36. ניהול ההליך הפלילי, כרוך כמעט תמיד, בעלויות כספיות לשם מימון הגנת הנאשם, בהפסד זמן וממון, לעיתים תוך פגיעה ממשית ביכולת ההשתכרות של נאשם ואף בפגיעה בחירותו ובשלוותו. למרות האמור, מותיר המחוקק שיקול-דעת לבית-המשפט מתי לחייב את המאשימה בהוצאות או בפיצוי הנאשם ש"נגרר" להליך המשפטי.

37. התנהלות המשיבה במקרה זה איננה משביעת רצון. אין ספק, כי לכל הפחות, לאחר שלב ההקראה, מן הראוי היה לבחון שוב את טיעוני המערער ולוודא כי בידיה ראיות טובות הקושרות אותו לביצוע המעשים. למרות האמור, לא שוכנעתי, כי עלה בידי המערער להוכיח את העילות להפעלת שיקול-הדעת על-ידי בית-המשפט על-פי סעיף 80 לחוק העונשין.

38. לכך יש להוסיף, כי בדרך-כלל הנטיה היא לא להתערב בשיקול-הדעת של הערכאה הדיונית, אשר דנה בבקשה לפסוק הוצאות (ראה בהלכת דבש וכן ב- רע"פ 4121/09 שאוזכר לעיל). אמנם במקרה זה, הערכאה הדיונית לא נימקה את החלטתה, למרות זאת, ניתן להניח, כי עמדתה הייתה מבוססת על התרשמותה מאופן ניהול ההליך בפניה.

39. אף שהמערער לא הוכיח ברמה הנדרשת קיומן של עילות המצדיקות היענות לבקשתו, מן הראוי כי המשיבה תפיק לקחים ותיקח לתשומת לבה את הליקויים שנפלו בהתנהלות גורמי החקירה, מתוך מטרה שמקרים כאלה לא יישנו. ניתן לחשוב על מצבים בהם האינטרס הציבורי יצדיק הטלת הוצאות, רק בכדי להבטיח כי גורמי התביעה יתנהלו בצורה קפדנית יותר, אך במקרה זה ההתרשמות הינה כי מדובר בתקלה נקודתית, שאיננה מצדיקה כשלעצמה, חיוב בהוצאות.

סוף דבר, הערעור נדחה."

11. שקריו של המערער במשטרה שחזקו את הראיות נגדו - פסיקת פיצויים חלקיים

ב- ע"פ 6721/01 {אחמד עזאם נ' פרקליטות המדינה, פ"ד נז(3), 73 (2003)} נפסק לפני כב' הנשיא א' ברק, כב' השופטים מ' חשין, י' טירקל:

"השופט י' טירקל
1. בית-המשפט המחוזי דחה את בקשתו של המערער לשלם לו את הוצאות משפטו ולפצותו עבור מעצרו במשך 269 ימים, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"). המערער מערער לפנינו על החלטתו של בית-המשפט המחוזי.

רקע
2. ביום 11.9.93 בשעות הלילה נרצח סמיר האשול (להלן: "המנוח"). גופתו נמצאה באחד ממטעיו בגוש חלב. אמיר סעד (להלן: "אמיר"), שהיה באותו זמן נער בן 17, אמר בהודעותיו במשטרה ביום 11.9.93 בשעה 23:20 וביום 12.9.93 בשעה 00:30, כי המערער הוא שרצח את המנוח. לפי הודעותיו של אמיר, בתמצית, ביום 11.9.93 הגיע המערער לבית משפחת סעד ובסביבות השעה 22:00 ביקש המערער מאמיר לצאת עמו לשמור במטע התפוחים שלו. הם נסעו למטע ברכבו של המערער. כשהגיעו למטע, הגובל במטע של המנוח, ביקש המערער מאמיר לבצור ענבים שגדלו מעל הגדר שהפרידה בין המטעים. המערער ישב באותו זמן ברכב. המנוח שהיה במטע שלו הבחין במעשה, ואמר לאמיר שבכוונתו להתלונן במשטרה על גניבת הענבים. בהודעתו הראשונה של אמיר אמר כי כששמע המערער את דברי המנוח, נטל מקל והכה את המנוח ברגלו ואחר כך בראשו. בהודעתו השניה אמר שהמערער נטל מקל או מוט ברזל, עבר את הגדר לתוך שטחו של המנוח והכה אותו, כאמור. באותו זמן ישב אמיר ברכב. בשובם לכפר איים המערער על אמיר לבל יספר לאיש אודות המקרה. אמיר הפציר במערער לחזור ולבדוק את מצבו של המנוח ואז חזרו למקום וראו שהמנוח עודנו חי ונסעו לזרוק את הענבים.

לדברי אמיר בהודעתו הראשונה אחרי שנפרד מהמערער סיפר לאחיו על מה שהתרחש, אחיו התקשר לביתו של המנוח ומסר למשפחתו שהמנוח נמצא במטעו.

לדבריו בהודעתו השניה, התקשר בעצמו לביתו של המנוח ואחר כך התקשר למשטרה.

בהודעה של המערער במשטרה בליל הרצח, 12.9.03 בשעה 00:50, הכחיש כל קשר למקרה ואמר שלא יצא מביתו באותו לילה. בהודעותיו בימים שלאחר-מכן הודה שביקר בבית משפחת סעד בליל הרצח וכי היה ויכוח בינו לבין משפחת סעד בדבר עבודות טיח שהיה על אחיו של אמיר לבצע בביתו. גם בני משפחת סעד - אחיו ואביו של אמיר - מסרו הודעות במשטרה. לפי הודעותיהם, אכן ביקר המערער בביתם ביום 11.9.93 והם שוחחו על נושאים שונים אולם לא היה ביניהם ויכוח על עבודות טיח. אחר כך יצא המערער עם אמיר למטע של המערער. אחיו של אמיר הוסיף ואמר, כי בליל הרצח בסביבות השעה 23:00 העיר אותו אמיר משנתו וסיפר לו, כי המערער רצח את המנוח. לפי הודעתה במשטרה של אשת המנוח מיום 16.9.93, בליל הרצח התקשר לביתה אדם שלא הזדהה ומסר לה שהמערער הרג את בעלה. עוד מסרה כי המנוח והמערער היו מסוכסכים זמן ממושך וכי שמעה את המערער מאיים על המנוח שירצח אותו. על דברים אלה חזר גם בנו של המנוח בהודעתו במשטרה.

3. ביום 12.9.93 נעצר המערער עד תום ההליכים, בהסכמת סניגוריו. ביום 29.9.93 הוגש על המערער כתב אישום בבית-המשפט המחוזי בנצרת שייחס לו עבירות של רצח, הסגת גבול, גניבה, שיבוש מהלכי משפט ואיומים. המערער כפר באישומים. בתשובתו לאישום טען, שלא היה מעורב ברצח וכי לא היה נוכח במקום בזמן הרצח. לטענתו, יצאו הוא ואמיר מבית משפחת סעד בשעה 22:00, אולם לא הוא שביקש מאמיר לבוא עמו אלא אמיר כפה עליו את הצטרפותו לנסיעה בטענות מטענות שונות "ויתכן וכבר אז נעשה הדבר כחלק מבניית אותה עלילה כנגדו". בית-המשפט המחוזי התחיל לשמוע את ראיות התביעה. ביום 7.6.94 - ולפני שהסתיימה פרשת התביעה - הודיעה התביעה לבית-המשפט כי החליטה לחזור בה מכתב האישום. לפיכך, זיכה בית-המשפט את המערער מכל האישומים וציוה לשחררו מן המעצר.

ביום 20.6.94 עתר המערער לבית-המשפט המחוזי בבקשה לחייב את המדינה לשלם לו את הוצאות משפטו ולפצותו לפי סעיף 80 לחוק העונשין. המותב שישב במשפטו החליט לדחות את מועד הדיון בבקשה עד תום בירורה של תביעה אזרחית שהגיש עזבונו של המנוח נגד המערער. ביום 30.5.00 נדחתה התביעה האזרחית ואז חזר בית-המשפט לדון בבקשתו של המערער, במותב אחר מזה שישב במשפטו.

החלטתו של בית-המשפט המחוזי
4. בית-המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 24.7.01, דן בעילות הנקובות בסעיף 80 (א) לחוק העונשין - לאמור, "שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - וביישומן על עובדותיה של הפרשה, ודחה את בקשתו של המערער. אשר לעילה של "לא היה יסוד להאשמה" קבע, "שאין כל מקום לומר כי לא היה יסוד להאשמה מלכתחילה. הראיות שהיו בידי התביעה ערב הגשת כתב האישום לא זו בלבד שהצדיקו הגשת כתב אישום אלא התביעה הייתה מחוייבת על-פי דין להגישו". בעת הגשת כתב האישום הייתה בידי התביעה תשתית ראייתית מספקת: הודעותיו של אמיר במשטרה שנמצא להן חיזוק בהכחשותיו הבלתי-מוסברות של המערער ובראיות אחרות. כמו-כן קבע, כי לא השתכנע שהחקירה הייתה רשלנית או מגמתית. בראיות חל כרסום רק במהלך חקירת העדים במהלך המשפט. אשר לעילה של "נסיבות אחרות" קבע, ש"על-פי כללים שנקבעו בפסיקה לא די בכך שהנאשם מעורר טענת עלילה אלא עליו להוכיחה או לפחות להראות כי היא מתקבלת על הדעת. במקרה שלפנינו מלבד הטענה לא באו כל ראיות רציניות להוכחת העלילה". עוד קבע, כי "הזיכוי המוחלט" של המערער אינו בא בגדר "נסיבה אחרת".

המערער ערער על ההחלטה.

טענות בעלי הדין
5. בערעורו טוען המערער, בתמצית, כי חזרתה של התביעה מן האישום לפני שהסתיימה פרשה התביעה מלמדת כי לא היה יסוד להאשמה מלכתחילה. חקירה רשלנית של המשטרה היא שגרמה להגשת כתב האישום. המשטרה לא ערכה את הבדיקות הדרושות, לא אספה ראיות ולא אימתה את גרסתו של אמיר - שהיה העד היחיד שקשר את המערער לעבירה שיוחסה לו - מול ממצאים פיזיים; כמו פני השטח, טביעות הנעליים וטביעות צמיגי הרכב שנמצאו באתר, נתונים של בזק בדבר שיחות טלפון מביתו של אמיר ואל ביתו של המנוח. גרסתו של אמיר הייתה צריכה לעורר תמיהות גם משום שהמערער לא נהג לשמור בלילות על מטעיו ולצורך הטיפול במטעיו נעזר רק בילדיו; לפיכך לא היה מבקש סיוע מבן משפחת סעד אתה היה מסוכסך כספית. כמו-כן נמצאו סתירות בגרסתו של אמיר בדבר תוכן שיחת הטלפון שלו עם משפחת המנוח וכן בגרסתו כי המערער עבר את הגדר שבין המטעים בדרכו לרצוח את המנוח. המשטרה התרשלה גם בכך שבליל הרצח החזירה למשפחתו של המנוח, לפי בקשת בנו, את בגדיו של המנוח, נעליו והטרקטור שעליו נסע בלי לבדוק אותו שמכך ניתן היה ללמוד על מבצע הרצח.

המשטרה גם לא בדקה אם לאחרים היה מניע לרצוח את המנוח. גם ממצאיו של בית-המשפט בתביעה האזרחית, בדבר ראיות המפריכות את גרסתו של אמיר, מלמדים כי המשטרה התרשלה. עוד ציין המערער, כי המותב שדחה את בקשתו לא היה המותב שישב במשפטו, ומכאן שלא היה בכוחו להתרשם מן העדים ומן הראיות.

בתשובתה טענה המדינה, בתמצית, כי היה יסוד סביר להאשמה. התשתית הראייתית שהייתה בידיה לפני הגשת כתב האישום הייתה מספקת: הודעותיו המפורטות והעקביות של אמיר במשטרה; הודעותיהם של אשת המנוח ובנו במשטרה וכן של בני משפחת סעד שחיזקו את גרסתו של אמיר; ראיות בשטח שחיזקו את גרסתו של אמיר; וכן שקריו של המערער בהודעותיו במשטרה. סנגוריו של המערער הסכימו למעצרו ומכאן שגם הם סברו שהיו ראיות לכאורה בעת מעצרו. עוד טענה, שלא התקיימו נסיבות אחרות המצדיקות לחייבה בתשלום הוצאות ופיצויים: המשטרה והתביעה פעלו בסבירות; רק במהלך המשפט התעוררו תמיהות לגבי גרסתו של אמיר שכרסמו במהימנותו במידה שהעלתה ספק סביר באשמתו של המערער; התביעה "הזדרזה" לחזור בה מן האישום; המערער לא הוכיח קיומן של נסיבות אישיות מיוחדות.

דיון
6. לפי סעיף 80 לחוק העונשין:

"(א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 בסכום שייראה לבית-המשפט.
(ב) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים.
(ג) החלטת בית-המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק-דין בפלילים."

סעיף 80(א) לחוק העונשין מאזן בין זכויותיו של נאשם, כמו הזכות לחירות, פרטיות וכבוד - שניתן להן משנה תוקף בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, התשנ"ב-1992 - מחד גיסא, לבין האינטרס הציבורי בהעמדת עבריינים לדין שכרוך בו החשש שחיוב המדינה לשלם לנאשם את הוצאות משפטו ולפצותו, יביא לרפיון ידיים של התביעה, מאידך גיסא (דברי הנשיא א' ברק ב- ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505, 519-517 (1999) (להלן: "עניין יוסף"); רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294, 304-303 (1999) (להלן: "עניין מקמילן")). סעיף 80(א) לחוק העונשין מאזן בין השיקולים על-ידי התנאים שנקבעו בו: הנאשם זוכה או שבוטל האישום נגדו; וכן מתקיימת אחת משתי עילות זכאות ש"לא היה יסוד להאשמה" או שהתקיימו "נסיבות אחרות המצדיקות זאת"; והכל לפי שיקול-דעת בית-המשפט (לשון "רשאי" ו"בסכום שייראה" לו) (דברי השופט א' ריבלין ב- ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 1552 (2003) (להלן: "עניין חמדאן")). שתי עילות הזכאות הן גמישות ובית-המשפט עמד לאחרונה בהרחבה על מהותן ופרשנותן בפסק-הדין שניתן בהרכב מורחב של שבעה שופטים בבית-משפט זה (ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002) (להלן: "עניין דבש")).

7. אשר לעילת הזכאות הראשונה - "לא היה יסוד להאשמה" - הלכה פסוקה היא, כי בית-המשפט יבדוק אם היה יסוד להאשמה לאור התשתית הראייתית שהייתה בידי התביעה לפני הגשת כתב האישום (ע"פ 269/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד, פ"ד ט 1826 ,1823 (1955); ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 36 (1978); ע"פ 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח)3), 503 (1984); ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650, 654 1994) (להלן: "עניין מיכאלשווילי"); עניין יוסף, 520-519 והאסמכתאות הנזכרות שם). כך נאמר, כי "במקום שהתביעה נהגה בסבירות ובזהירות ראויה, כראוי לתביעה, לא נאמר כי לא היה יסוד להאשמה גם אם בערבו של יום יצא נאשם זכאי בדינו" (דברי השופט מ' חשין בעניין דבש, בעמ' 90 והאסמכתאות הנזכרות שם). עוד נאמר, כי "אין להסתפק בבחינת הראיות שהיו אז בפועל בידי התביעה... יש להוסיף ולבחון גם את הראיות בכוח, לאמור - את הראיות שהיו צריכות להיות, באופן סביר, בידי התביעה" (עניין חמדאן). אכן, הסכמתה של התביעה לזיכויו של נאשם בגמר פרשת התביעה עשויה ללמד על-כך שלא היה יסוד להאשמה. אולם, אין לומר שלא היה יסוד להאשמה, אם אירע במהלך פרשת התביעה דבר מה אשר החליש את מערך הוכחותיה של המאשימה לעומת משקלו של חומר הראיות שהיה בידיה בעת הגשת כתב האישום (עניין מיכאלשווילי, 656).

8. אשר לעילת הזכאות השניה - "נסיבות אחרות המצדיקות זאת" - מקובל עלינו, כי חלופה זאת מבוססת על "אדני צדק" ומקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב. (עניין יוסף, בעמ' 524 והאסמכתאות הנזכרות שם). מן הפסיקה עולה רשימה של נסיבות - רשימה שאיננה סגורה - שעל פיהן יש וייפסקו הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה. בעיקר כוללת עילה זאת שתי קבוצות של נסיבות: הקבוצה הראשונה שענינה ההליך המשפטי. כך, לדוגמה, כאשר התביעה פעלה בזדון או ללא סיבה סבירה; לא היה מלכתחילה אינטרס ציבורי בהעמדה לדין; לנאשם נגרם עיוות דין בשל התמשכות ההליכים; התביעה התרשלה בבדיקת טענת אליבי של הנאשם; היה זיכוי מוחלט מן האשמה, בנסיבות מסויימות, להבדיל מזיכוי מחמת הספק; הוכח שהנאשם נפל קורבן לעלילה. לכך ניתן להוסיף גם מצב שבו היה הנאשם נתון במעצר במשך תקופה ממושכת והתביעה הייתה יכולה לחזור בה מן האישום בשלב מוקדם יותר מן השלב שבו חזרה בה. הקבוצה השניה שענינה הנסיבות האינדיבידואליות של הנאשם. כמו, לדוגמה, כאשר נפגע התא המשפחתי של הנאשם; לנאשם נגרם נזק כלכלי או נפגעה בריאותו. על-כך אמרתי, כי:

"בין הנסיבות האחרות המצדיקות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם את הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו, לפי סעיף 80 לחוק העונשין, יש מקום לשקול גם קריטריונים ושיקולים שיסודם במידת החסד והרחמים ולא רק כאלה שיסודם במידת הדין. כוונתי לנסיבות אישיות יוצאות-דופן של הנאשם, שהתהוו עקב המעצר או המאסר, כגון: התפרקות התא המשפחתי, התמוטטות כלכלית, פגיעה חמורה בבריאות וכיוצא באלה.
חכמינו אמרו, אמנם לעניינים אחרים, כי 'הכל לפי המבייש והמתבייש' (כתובות, מ, א (א); בבא קמא, פג, ב (ב), במשנה, ובעוד מקומות). בהשאלה של הרעיון לענייננו, ניתן לומר שיש להביא בחשבון השיקולים לא רק את מעשי הרשויות אלא גם את הפגיעה בנאשם."
(עניין יוסף, 528)

לעומת השיקולים המצדיקים את הזכאות עולה מן הפסיקה גם שורה של נסיבות שיש בהן כדי לשלול אותה. כך לדוגמה, כאשר התנהגותו של הנאשם לפני הגשתו של כתב האישום או במהלך המשפט גרמה לחשד בו, או שהתנהגותו לא תרמה לחקר האמת; זיכויו של הנאשם היה "טכני" או "פרוצדורלי" או "מחמת הספק" (ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2), 204, 207 (1989); עניין מיכאלשווילי, 653; ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, 497-496 (1997); עניין יוסף, 525 והאסמכתאות הנזכרות שם; עניין דבש, 93-92 והאסמכתאות הנזכרות שם; ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4), 450 (2002); ראו גם: ח' משגב "זכות הערעור על החלטה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, התשל"ז -1977" הפרקליט לג (תש"מ) 20 ,17).

יצויין, כי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין הוסמך בית-המשפט לפסוק הוצאות ופיצויים בסכום שיראה לו. מכח הסמכות שניתנה לשר המשפטים לפי סעיף 80(ב) לחוק העונשין קבע השר בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982 (להלן: "התקנות") סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים. לעניין זה נאמר, כי "אותה גמישות בהערכת הנסיבות 'המצדיקות' יכולה שתביא את בית-המשפט לפסיקת שיפוי ופיצוי חלקיים בלבד" (עניין דבש, 110). כמו-כן נאמר, כי "שלא כהכרעת הדין לגופה, שהכרעה בינרית היא - לשבט או לזכות - הכרעה בנושא הפיצוי והשיפוי הכרעה בת גוונים שונים היא ויש בה לא-מעט מיסוד הפשרה" (שם, 131).

9. האם זכאי המערער כי ישולמו לו הוצאות הגנתו ופיצויים עבור מעצרו?
כאמור, יצא המערער זכאי בדינו אחרי שהתביעה חזרה בה מן האישום; אולם בית-המשפט המחוזי קבע, כאמור, כי היה יסוד להאשמתו של המערער. כמו-כן קבע, כי לא השתכנע שהחקירה הייתה רשלנית או מגמתית. לעניין זה יודגש, כי החלטת התביעה להגיש כתב אישום על המערער הושתתה על התשתית הראייתית שהייתה בידי התביעה לפני הגשת כתב האישום שכללה: הודעות מפורטות ועקביות של אמיר במשטרה שקשרו את המערער במישרין לרצח המנוח; הודעות של אשת המנוח ובנו במשטרה, כי המערער היה מסוכסך עם המנוח; הודעות של בני משפחת סעד, כי המערער ביקר בביתם בליל הרצח ויצא עם אמיר למטעו; הודעת אחיו של אמיר, כי אמיר סיפר לו שהמערער רצח את המנוח בליל הרצח; ראיות בשטח שתאמו את גרסתו של אמיר, כמו מקום המצאה של גופת המנוח; מציאתם של הענבים שזרקו המערער ואמיר; וכן שקריו של המערער בהודעתו הראשונה במשטרה, לפיהם לא יצא מביתו בליל הרצח. מכאן שבעת הגשת כתב האישום, לא היה לרשויות התביעה מקום לפקפק בהודעותיו של אמיר שסיבכו את המערער בעבירות שיוחסו לו, שלהן גם נמצא חיזוק בעדויות ובראיות אחרות וכן בשקריו של המערער. די היה בתשתית ראייתית זאת לצורך הגשת כתב האישום ומכאן שההחלטה להגישו הייתה סבירה.

בערעורו פירט המערער בהרחבה רבה תמיהות וסתירות שנמצאו לשיטתו בגרסתו של אמיר. אולם, תמיהות וסתירות אלה התעוררו רק במהלך המשפט, בעקבות עדויותיהם של עדי התביעה, ואין בהן כדי להעיד על התרשלות מצדה של המשטרה במהלך החקירה. המערער הצביע, לדוגמה, על-כך שגרסתו של אמיר בעדותו בבית-המשפט, לפיה ישב בזמן הרצח ישב על הגדר המפרידה בין המטעים, סותרת את הודעותיו במשטרה כי ישב ברכב בזמן הרצח. כמו-כן הצביע על התיאור שתיאר אמיר את מעבר הגדר בין המטעים שאינו מתיישב עם גובה הגדר; עוד עמד על-כך שהתיאור שתיאר אמיר בבית-המשפט כיצד היכה המערער את המנוח שאינו מתיישב עם הדו"ח הפתולוגי. אכן, אילו העלה המערער סתירות ותמיהות אלה כבר בדיון בעניין מעצרו, היה אולי מקום לטענה שהמשטרה התרשלה. המערער לא עשה כן, וסניגוריו אף הסכימו למעצרו ולא חלקו על קיומן של ראיות לכאורה. אין, אפוא, מקום להתערב במסקנתו של בית-המשפט המחוזי לפיה היה יסוד להאשמת המערער.

10. כאמור לעיל קבע בית-המשפט המחוזי, כי לא התקיימו "נסיבות אחרות" המצדיקות תשלום למערער של הוצאות משפטו ופיצויים על מעצרו. את מסקנתו השתית על-כך שהמערער לא הוכיח שנרקמה עלילה נגדו וכן על-כך שזיכויו המוחלט של המערער אינו בגדר "נסיבה אחרת". נקדים ונאמר, כי אין דרכה של ערכאת הערעור, בדרך-כלל, להתערב בשיקול-דעתה של הערכאה הדיונית שפסקה שנתקיימו או שלא נתקיימו נסיבות אחרות, משום ששקילה זאת "מחייבת שקלול ואיזון של כל נסיבות המקרה" המצויות במיוחד בידיעתה של הערכאה הדיונית (דברי השופט י' זמיר בעניין יוסף, 528; עניין דבש, 111-110 והאסמכתאות הנזכרות שם). עם-זאת, כאשר המותב שדן בבקשתו של המערער לשלם לו את הוצאות משפטו ופיצויים אינו המותב שישב במשפטו, הרי שאין לערכאה הדיונית יתרון בעניין זה על פני ערכאת הערעור.
האם נתקיימו כאן נסיבות המצדיקות תשלום למערער? שיקול כבד משקל הוא שהמערער ישב במעצר במשך 269 ימים עד שהתביעה חזרה בה מן האישום. זאת תקופת מעצר ארוכה ונוצר הרושם שיכולה הייתה התביעה להגיע למסקנות שהביאו אותה לחזור בה מן האישום כבר בשלב מוקדם יותר. כתוצאה מן המעצר נגרמו למערער נזקים רבים. מפירוט ההוצאות שהגיש עולה, כי הוצאות רבות נגרמו בשל כך שבנו של המבקש ומשפחתו נאלצו לבוא ממקום שבתם באלסקה לישראל על-מנת לשאת בנטל הפרנסה של המשפחה. כאמור, חזרה בה התביעה מן האישום במהלך פרשת התביעה בשלב מוקדם של המשפט, אחרי שסתירות ותמיהות שהתעוררו במהלך המשפט העלו ספק בדבר אשמתו של המערער. יש לזכור כי בסופו של דבר לא זוכה המערער מחמת הספק אלא זוכה "זיכוי מוחלט" ואף דבר זה עומד לזכותו (כאמור בעניין דבש, 111; עניין חמדאן). כנגד משקלן של נסיבות אלה עומדים לחובת המערער שקריו במשטרה, שחזקו את הראיות נגדו, לרבות הסכמתם של סנגוריו למעצרו שהיה בה משום הסכמה לכך שנתקיימו ראיות לכאורה. במצב דברים זה, ואחרי שקילתן של כל הנסיבות נראה שאין מקום לפסוק לו הוצאות ופיצויים בשיעור מלא אלא בשיעור חלקי בלבד.

11. לפיכך אני מציע, כי ייפסקו למערער הוצאות משפטו וכן פיצויים עבור מעצרו בשיעור של 15 אחוזים מהסכום המירבי הנקוב בתקנה 8 ו- 9(א), (ג) לתקנות.

הנשיא א' ברק
אני מסכים.

השופט מ' חשין
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט י' טירקל."

12. בית-המשפט שלערעור יתערב בהחלטת הערכאה הראשונה - אשר עניינה פיצוי מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין - רק במקרים חריגים, ואך בהימצא טעמים מיוחדים

ב- ע"פ 12003/05 {הישאם חמודה נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 3787 (2008)} נפסק מפי כב' השופטים א' א' לוי, ס' ג'ובראן, י' דנציגר:

"השופט א' א' לוי:
1. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטים ש' טימן, ש' ברוש ו- י' שנלר) זיכה את המערער מאשמת רצח, ובהליך מאוחר יותר דחה את בקשתו לתשלום הוצאות הגנה ופיצוי בגין מעצר, על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהחלטה אחרונה זו עוסק הערעור שבפנינו.

כתב האישום וזיכויו של המערער
2. נגד המערער וחברו, עדנאן קוסיני (להלן: "קוסיני"), הוגש כתב אישום בו יוחס להם רצח של חאדר שאמי ז"ל (להלן: "המנוח"). נטען, כי האירוע התרחש באחד מימיו של חודש אוקטובר 2003, מעט לאחר חצות, כאשר המערער וקוסיני הגיעו לבילוי במועדון בתל-אביב. באותו מקום בילו גם המנוח, אחיו בהג'ת וחברו עיסאם אלעביסאת. בעת ששלושת האחרונים החלו יורדים במדרגות המובילות מהקומה השניה של המועדון, פרץ ויכוח במהלכו סטר המנוח לקוסיני, ובעקבות כך התפתחה קטטה אלימה שבסופה מצא המנוח את מותו. נטען, כי המערער וקוסיני החלו להשליך לעבר המנוח שולחנות ושברי בקבוק, והם הוסיפו ודקרו אותו במספר חלקים בגופו, בין היתר, גם בבית חזהו. בהג'ת ועיסאם פינו את המנוח לכיוון היציאה מהמועדון, אולם המערער וקוסיני השיגוהו גם שם, בעטו בו בעודו שוכב מדמם, וחזרו וחבלו בו באמצעות אלה וסכין. בדיעבד התברר כי אחת הדקירות גרמה נזק ללבו של המנוח, וכתוצאה מכך נגרם מותו.

עם הגשתו של כתב האישום נעתר בית-המשפט המחוזי לבקשת המשיבה והורה על מעצרו של המערער עד תום ההליכים. באותה החלטה, כמו גם בהחלטה בערר שהתקיים בפני בית-משפט זה, נמצא כי בידי המשיבה ראיות לכאורה להוכחתו של כתב האישום.

3. בית-המשפט מצא כי המנוח אכן סטר לקוסיני שנפל, ובעקבות כך החלה ההתכתשות האלימה. בשלב מסויים נדקר המנוח, ושעה שהמתין לסיוע רפואי מחוץ למועדון בו אירעה הדקירה, הוא הוכה ונחבל. המערער עצמו הודה, כי אחז באלת-עץ בעת ששהה מחוץ לכתלי המועדון, אך כפר בטענה לפיה עשה בה שימוש. בית-המשפט המחוזי עמד על עובדות נוספות שהיה בהן כדי לעורר חשד ביחס לאשמתם של המערער ושל קוסיני. כך, נקבע כי השניים נמלטו יחדיו ממקום האירוע, וכי בהתאם לראיות המשיבה, נמצאו בכיוון בריחתם שתי חולצות מוכתמות בדם, אשר עדויות אחדות שייכו את שתיהן למערער, בעוד שאחרות שייכו אותן לקוסיני. המערער הותיר בחניון הסמוך למועדון את רכבו, ובזירת האירוע נמצא מכשיר הטלפון הנייד שלו וצרור המפתחות לרכב. מעקב אחר פלטי שיחות הטלפון ואיכון המכשיר שברכב גילו כי המערערים עמדו בקשר עם מספר בעלי גרר, אליהם פנו ככל הנראה בבקשה שיגררו את הרכב, אף שבסופו של דבר חזרו השניים לתל-אביב ונטלו את הרכב בעצמם. כשבוע וחצי לאחר ליל הרצח יצא המערער את הארץ, ומששב אליה לאחר ארבעה חודשים, נעצר והועמד לדין.

בתום שמיעת העדים ובחינתן של הראיות, החליט, כאמור, בית-המשפט המחוזי בתל-אביב לזכות את המערער ואת קוסיני מחמת הספק, וכך אמר בסעיף 72 של הכרעת הדין:

"אין מנוס מקביעה כי קשה היה לתת אמון בעדות מי מהמעורבים, במלואה ועל כל רכיביה... נוכחנו כי קיימות סתירות מהותיות בין עדות אחת לרעותה כפי שקיימות אף סתירות או מספר גרסאות בדברי אותו עד. לבסוף, לכאורה לא הובאו לעדות עדים שמצופה היה כי יובאו... על-סמך בליל העדויות הללו (שכל אחת מהן, בנפרד, נשעמה מפוקפקת) אין כל אפשרות לקבוע ממצא עובדתי בתיק זה, או לבסס הרשעה."

העתירה לקבלת פיצויים מאוצר המדינה
4. במשך 22 החודשים שחלפו מיום מעצרו ועד שניתנה ההכרעה בעניינו, שהה המערער מאחורי סורג ובריח. מעצר ממושך זה שימש בריח-התיכון בעתירתו לבית-המשפט המחוזי לקבלת פיצויים מאוצר המדינה, עתירה אשר סמכה עצמה על שתי העילות שבסעיף 80(א) לחוק העונשין: האחת, פסיקת פיצויים למי שלא היה יסוד להאשימו בעבירה שיוחסה לו, והשניה, קיומן של נסיבות אחרות אשר בית-המשפט סבור כי יש בהן כדי להצדיק פסיקת פיצוי. עובר להכרעה, חזר בו המערער מהסתמכותו על העילה השניה, ומשכך תחם בית-המשפט המחוזי את דיונו לזו הראשונה בלבד, ובסופו-של-יום דחה את הבקשה.

נקבע, כי כתב האישום התבסס על תשתית ראייתית אשר היה בה כדי להצדיק את החלטת המשיבה להעמיד את המערער ואת קוסיני לדין. עוד הדגישה הערכאה קמא, כי הספק בגינו זוכה המערער מקורו בהתרשמותו השלילית של המותב מן העדים השונים שהעידו בפניו, וכי רושם זה - אשר מטבע הדברים גובש תוך כדי ניהול המשפט - אינו דבר שהתביעה הייתה יכולה או חייבת לצפותו מראש. לפיכך, נקבע כי מלכתחילה היה יסוד להעמיד את המערער לדין, ועל-כן פעלה המשיבה כנדרש בהגישה את כתב האישום. בית-המשפט הוסיף וקבע כי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה לנסות להוכיח את אחריות המערער בפלילים בהסתמך על דוקטרינת הביצוע בצוותא, משלא נמצאו די ראיות שיצביעו על אשמתו הבלעדית. הן בהכרעת-דינו והן במסגרת ההחלטה נשוא הערעור שלפני, שב בית-המשפט קמא על קביעתו, לפיה:

"נוכח העולה מחומר הראיות ובמיוחד נוכח התנהלות הנאשמים, בעת הקטטה, לאחריה ובבית-המשפט, מצאנו לנכון לזכות את הנאשמים מחמת הספק בלבד. התנהגותם מעלה חשדות נגדם; מאלה המצדיקים מעצר. אולם אין אלה מספיקים להרשעה בהיעדר ספק סביר."
(פיסקה 105 להכרעת הדין; ההדגשות הוספו).
טענות הצדדים
5. בערעורו שבפנינו שב המערער על טענותיו, לפיהן נפל פגם בהחלטתו של בית-המשפט קמא, אשר לא נתן דעתו על-כך שהמשיבה לא הציגה כל ראיה ישירה הקושרת אותו לביצוע הרצח, וכל שהיה בידה הוא אוסף של ראיות נסיבתיות, אשר לא היה בהן כדי לאשש אלא את מה שממילא לא היה שנוי במחלוקת. להשקפת המערער, לא הייתה זו התרשמותו השלילית של בית-המשפט קמא מעדי התביעה אשר הובילה לזיכויו, שכן עדים אלו מעולם לא העידו כי ראו אותו אוחז בכלי הרצח או לוקח חלק בעימות פיסי עם המנוח. לשיטתו, הושתת הזיכוי על ראיות אחרות אשר היו מצויות בידי המשיבה טרם פתיחת המשפט, ואשר מלכתחילה לא היה בהן כדי לתרום למסקנה מרשיעה. אליבא דמערער, הפגם בהתנהלות המשיבה טמון בעצם התעלמותה ממצב דברים זה, ובמה שנראה לו כהתעקשות-סרק להעמידו לדין.

המערער מוסיף וטוען, כי טעם שני אשר הצדיק הימנעות מהעמדתו לדין, הוא שתיקתן של ראיות התביעה ביחס להוכחתו של היסוד הנפשי בעבירה. בפרט נאמר, כי הטענה לפיה הוא ביצע את הרצח בצוותא, על דרך של חבירה ספונטנית לקוסיני, חייבה את המשיבה להוכיח כי התקיים בו היסוד הנפשי הנדרש, היינו, על דרך של הוכחת מודעותו לאפשרות כי המנוח עתיד למצוא את מותו, וכי זה יכול שיבוא לו מידיו שלו או מידיו של קוסיני. המערער נסמך על קביעתו של בית-המשפט קמא, לפיה התגרה במהלכה בוצע הרצח התרחשה בשתי זירות התכתשות נפרדות, וטען כי עובדה זו אשר הייתה ידועה למשיבה עובר להעמדתו לדין, אינה מתיישבת עם ביצוע בצוותא המחייב את השותפים להיות מודעים זה למעשיו של זה.

6. טיעונו של המערער מתבסס על שורה של עדויות אותן הוא מונה אחת לאחת, ואשר הובילוהו למסקנה כי למשיבה לא היו די ראיות ישירות להוכחתו של האישום: אחי המנוח, בהג'ת, אשר שימש עד מרכזי, סתר את עצמו בהודעותיו השונות במשטרה בכל הנוגע למספר התגרות בהן היו הוא והמנוח מעורבים בליל הרצח, ואף נמנע מהצבעה על המערער כמי שהתקוטט עם אחיו או כמי שאחז בסכין בערב הרצח. עיסאם, חברו של המנוח שנכח בזירת הרצח, אמנם זיהה את המערער במסדר תמונות כמי שאחז סכין, אולם לאחר שהופגש עמו הצהיר בפני החוקרים כי שגה בזיהוי, ולמעשה מי שהחזיק בסכין היה קוסיני בעוד שהמערער אחז באלת-עץ בלבד. לבסוף, איש מעדי התביעה לא נקב בזהותו של מבצע הרצח, ולכך נוספה טענתו של אחד מהם לפיה הבחין באדם שתיאורו דומה לזה של קוסיני בועט בראשו של המנוח ואוחז בידו סכין מחוץ למקום הבילוי.

לצד אלו טוען המערער למחדלי חקירה שונים, ובהם אי-זימונן לחקירה של הרקדניות שנכחו בזירת הרצח, ואשר על דבר קיומן נודע לחוקרים מפי אחיו של המנוח, והימנעות מזימונו לעדות של מוזג המשקאות במועדון בו בוצע הרצח אשר לכאורה היה יכול למסור פרטים על הקטטה. להשקפת המערער מחדלים אלה של המשיבה מתחדדים, נוכח הגרסה שמסר לחוקריו, אשר תאמה את גרסת אחי המנוח וחברם, ולפיה הוא לא היה מעורב בביצוע הרצח.

7. אף שחזר בו מכך בערכאה קמא, שב עתה המערער ונאחז, בניסיונו לבסס את זכאותו לפיצויים, בחלופה השניה המוזכרת בסעיף 80(א). למסקנתו לפיה יש לפצותו מכוח אותן 'נסיבות אחרות' מובילים, להשקפתו, הזמן הממושך בו היה שרוי במעצר; החלטתה של המשיבה להמשיך ולנהל את התיק בעניינו אף שעם תום הבאת עדיה הובהר כי לא הונחה תשתית מספקת להרשעתו; הפגיעה הקשה בשמו הטוב, בתדמיתו ובכיסו - אשר אין לה מרפא אף נוכח זיכויו; אובדן מקום פרנסתו הקבוע ואי-יכולתו לשוב ולהשתלב בשוק העבודה; והנזק הנפשי והחברתי שנגרם לו עקב מעורבותו בהליכים פליליים ממושכים. לשיטת המערער, המסקנה אליה מובילות נסיבות אלה אך מתחזקת נוכח שיתוף הפעולה מצידו, ובכלל זה נכונותו להסגיר עצמו לישראל אף כי שהה בארצות-הברית עובר לחקירתו. לבסוף, נטען כי המכלול האמור מצדיק לא רק את פסיקתם של פיצויים, אלא אף העמדתם על שיעור גבוה מזה הקבוע בדין.

8. המשיבה טוענת מנגד, כי מעצרם של המערער ושל קוסיני התחייב לאור הראיות שנאספו, ובראשן הודייתו החלקית של המערער עצמו בכך שנכח במקום הרצח בעת התרחשותו ואף נטל חלק בקטטה שקדמה לו, וכן משום הראיה בדבר סכין שהוחזק בידי המערער או בידי קוסיני. אלו חברו יחד לרושם המפליל שהותירה התנהגותם של השניים באותו ערב: הימלטתם מזירת האירוע תוך הותרת חפצים יקרי ערך במקום; החלפת מפתחות ביתו ורכבו של המערער; בחירתו של המערער שלא להעיד במשפטו; שתיקתו המתמשכת של קוסיני בחקירותיו; הצהרתו בפני בית-המשפט כי מאחר שנחבל במהלך הקטטה אבדו לו זכרונו וכושרו להעיד; ובפרט - עזיבתו של המערער את גבולות הארץ, ראשית לירדן וממנה לארצות-הברית. לבסוף, מפנה המשיבה להחלטותיו של בית-משפט זה בבקשות להארכת מעצרם של המערער ושל קוסיני, בהן נקבע כי התשתית העובדתית אשר שימשה להעמדתם לדין הייתה מבוססת דיה.

המשיבה, הנסמכת על קביעתו של בית-המשפט קמא לעניין זה, טוענת כי העובדה שהמערער - שעמד על גרסת חפותו כל העת - לא טען כי אין לחייבו להשיב לאשמה, תומכת בהשקפתה כי בחומר העובדתי שהונח בפני בית-המשפט היה די כדי לבסס את הרשעתו. המשיבה מטעימה את שקבעה הערכאה קמא, היינו, כי לזיכויו של המערער הובילה בראש ובראשונה התרשמותה השלילית מעדי התביעה, דבר שלא ניתן היה לצפותו ערב הגשתו של כתב האישום. לעניין מחדלי החקירה נטען, כי הרקדניות, כמו גם המוזג, נחקרו במשטרה - אך לא נמצא בהודעותיהם דבר שיצדיק את זימונם לעדות, ומנגד, דבר לא מנע מהמערער לזמנם בעצמו לבית-המשפט, ככל שסבר כי היה בכוחם להוכיח את חפותו.

9. ביחס לעילה השניה שבסעיף 80(א) טוענת המשיבה, כי המערער מנוע מהעלאת טענות בעילה זו, לאחר שנסוג ממנה בערכאה קמא. לגופו של עניין נטען, כי לא עלה בידי המערער להוכיח כי עניינו עומד במבחני הפסיקה, הקובעים כי פיצוי מכוח סעיף 80(א) יתאפשר, בעיקר, אם הצביע המערער על פגם שנפל בהליכי המשפט, או אם הוא זוכה זיכוי מוחלט מן האשמה, ולחלופין, אם התקיימו בעניינו נסיבות אישיות מיוחדות שמכוחן ראוי לפצותו. זאת, מאחר שהתמשכות ההליכים לה טוען המערער, וכן מעצרו הממושך שנגזר ממנה, לא היו תולדה של התנהגות לקויה של המשיבה, אלא פועל יוצא של הצורך האובייקטיבי למצות את הליכי המשפט, ואשר מקורו, בין היתר, בבקשות דחייה שונות שהגישו באי-כוחם של המערער וקוסיני. עוד גורסת המשיבה, כי לא קמה חבות לפצות את המערער מאחר שזיכויו נשען על ספק ולא על הוכחת חפותו. לבסוף, נטען כי הנסיבות האישיות להן טוען המערער נשללו בפסיקה כנסיבות המקימות עילה לפיצויו של נאשם שזוכה בדין.

דיון
10. ההלכה הפסוקה קובעת, כי בית-המשפט שלערעור יתערב בהחלטת הערכאה הראשונה - אשר עניינה פיצוי מכוח סעיף 80(א) - רק במקרים חריגים, ואך בהימצא טעמים מיוחדים, שכן אותה ערכאה מיטיבה להכיר את נסיבות הבקשה ואת מאפייניו של ההליך בו היא עוסקת, ובפרט את אופני ניהול המשפט ואת התנהלותם של הצדדים בו, שהם הגורמים העיקריים המקימים עילה לפיצוי (ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, 499 (1997); ע"פ 10425/05 מדינת ישראל נ' פדרמן, תק-על 2007(4), 2145 (18.11.2007) בפיסקה 30 לפסק-דינה של כב' השופטת ד' ברלינר). גם בעניינו של המערער דרוש, איפוא, טעם מיוחד כדי להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי שלא לפסוק למערער פיצוי.

העילה הראשונה המנויה בסעיף 80(א) - היעדר יסוד להאשמה
11. עיון בפסיקה מלמד, כי הדרישה להיעדר יסוד להאשמה מתייחסת למקרה בו "שום משפטן בר-דעת לא היה חושב שיש מקום להביא האשמה נגדו (נגד הנאשם)" (ע"פ 269/55 היועץ המשפטי לממשלה נ' דוד, פ"ד ט(3), 1823, 1825 (1955); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73, 90 (2002)), או למקרה בו "לא היה לאל ידי התביעה הכללית, מלכתחילה, להוכיח בוודאות סבירה פרטים מרכזיים באישום", עד כדי כך ש"הזיכוי היה צפוי מראש" (ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 503, 504 (1984); ע"פ 425/88 בדיר נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(2), 204, 207 (1989); ע"פ 420/63 ברגמן (ברטל) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(2), 562, 557 (1964); עניין פדרמן, בפיסקה 9). הסבירות שבהעמדה לדין היא אם-כן העומדת בבסיסה של עילה זו (ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פד נג(1), 505, 516 (1999)); עניין דבש, 90).

כאמור, ליבה של המחלוקת בין הצדדים מצוי בשאלת איכותה של התשתית הראייתית אשר הייתה בידי המשיבה ערב הגשת כתב האישום, ובסבירות ההחלטה להעמיד את המערער לדין, על יסוד תשתית זו. אומר כבר עתה, כי לא שוכנעתי שהראיות עליהן התבססה המשיבה בהעמדתו של המערער לדין היו קלושות מכדי להצדיק את האישום. אף איני סבור, כי זיכוי המערער נסמך על עניינים אשר היו ידועים לתביעה עובר להגשת כתב האישום ולא כי היה תולדה של התרשמות ערכאת הדיון מן העדים ומיתר הראיות שהונחו בפניה. אבחן איפוא את אותה תשתית עובדתית שבהסתמך עליה הועמד המערער לדין.

12. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי, העובדות עליהן נסמכה המשיבה בהעמידה את המערער לדין היו כדלהלן:

"...עצם הימצאותם במקום, תוך שהם נאבקים באח ובמנוח. בנוסף, התנהגותם לאחר מעשה מחוץ לזירה ואף לאחר-מכן. כך גם אותה עדות בדבר סכין אשר אחז בה מי מבין הנאשמים לפחות לפי חלק מהעדויות."
(פיסקה 89 להכרעת הדין)

מנגד, נקבע, לא הונחה בפני המותב עדות ישירה באשר למעורבותו של מי מהנאשמים בקטילת המנוח, וייתכן שמי מעובדי המועדון בו התרחשה הדקירה, ובפרט מוזג המשקאות, הוא שהרגו. את הספק המתעורר, ציין בית-המשפט, היה על המשיבה לסלק באמצעות הבאתו של אדם זה לעדות.

מההודעות השונות שמסר אחי המנוח, בהג'את, לחוקריו עלה, כי המערער והמנוח לקחו חלק בתגרה אלימה אשר במהלכה החל המנוח לדמם, וכי להערכת הנחקר, המערער הוא שדקר את אחיו. "האח הסביר כי דבריו במשטרה כי (המערער) הוא זה שדקר את המנוח, נבעו מכך ש(המערער) והמנוח היו ביחד, דהיינו כמסקנה ולא כעדות ראיה" (פיסקה 8ז להכרעת הדין); "החשוד הגבוה (המערער) והמנוח עמדו ליד הבר... לקח הבחור הגבוה משהו שבר אותו על הבר ובו בזמן שהמתלונן עמד בקצהו השני של החדר הבחין (אחי המנוח) שאחיו מדמם" (פיסקה 9 להכרעת הדין). בית-המשפט קמא תאר הודעה נוספת שמסר בהג'את, והדגיש כי "רק בהודעה זו ציין לשאלה ביחס לסכין 'לא יודע אבל חבר שלי... ראה שהבחור הגבוה עם החולצה האדומה (המערער) לקח את הסכין...'. כן הוסיף וציין כי אותו בחור גבוה דהיינו (המערער), לקח גם אָלַה" (פיסקה 15 להכרעת הדין). בדומה לאח, אשר אחדות מהודעותיו סתרו זו את זו, אף חברו של המנוח, עסאם, מסר הודעות שלא היו חפות מסתירות, וכך מצא הדבר את ביטויו בהכרעת הדין (פיסקה 17): "בעימות בין החבר לבין (המערער) (ת/21) תיאר החבר כי (המערער) החזיק אלה ואילו 'השני תפס סכין'... עם-זאת במסגרת מסדר תמונות שנערך לחבר (ת/9) הוא זיהה את (המערער) תוך שהוא מציין 'זה האיש שבתמונה... שאני חושב שהוא דומה מחזיק את הסכין'" (פיסקה 17 להכרעת הדין).

כזכור, הודעות אלה נוספו להתנהגותו מעוררת החשד של המערער שארעה בסמוך לרצח, וכן לבחירתו לעזוב את גבולות המדינה זמן קצר לאחריו. מכלול זה מוביל למסקנה, כי אף שצודק המערער בטענתו כי לא הייתה בנמצא ראיה ישירה, הקושרת אותו לביצוע מעשה הרצח - הרי שלמצער, ראיות נסיבתיות לגבי מעורבותו במעשה היו קיימות גם קיימות, והן אף שהובילו את המשיבה לטעון להרשעתו כמבצע בצוותא. כפי שציין בית-המשפט קמא, היו אלה ניהול המשפט והבאת העדים אשר הובילו לפגיעה בכוחן הפוטנציאלי של הראיות, אולם בהן עצמן, טרם העמדתן למבחן, לא נפל פגם, ולא מצאתי כי היה "ברור מראש שחומר הראיות שבידי התביעה לא יספיק להשגת הרשעה בפלילים" (ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650, 654 (1994)). לא כל שכן, שלא ניתן לומר כי תשתית הראיות במתכונתה ערב הגשת כתב האישום, הייתה כה קלושה עד כי העמדה לדין על יסודה הייתה פעולה שאיננה סבירה, כאמור בתנאי שנקבע בפסיקה (עניין דבש, 107: "המושג 'לא היה יסוד להאשמה' מצייר מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת". פיחות זה שחל במשקלן של הראיות בעקבות הדיון, אינו דבר שהמשיבה הייתה חייבת לצפותו, ואין בו כדי להוביל למסקנה כי כבר בפתיחת המשפט היו הראיות נעדרות משקל ראוי (ע"פ 6721/01 עזאם נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3), 73, 80 (2003); ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 597, 605 (2004)). מכאן דעתי, שבהתבסס על ממצאי החקירה ועל הודעותיהם של הנחקרים השונים, אין לומר כי ההחלטה להעמיד את המערער לדין הייתה בלתי-סבירה באופן המצדיק פסיקתו של פיצוי עקב זיכויו של המערער.

13. כאמור, המערער גורס כי לצד העדרן של ראיות המעידות על התקיימות היסוד העובדתי, אף לא ניתן היה לייחס לו את היסוד הנפשי הדרוש, מאחר שמראיות המשיבה עלה כי הוא וקוסיני שהו במוקדים נפרדים של הקטטה במהלכה נרצח המנוח, ומכאן שלא ניתן היה לייחס להם ביצוע בצוותא של העבירה. על מהותו המדויקת של היסוד הנפשי הנדרש משותפים בצוותא, אף כאלה שאינם חוברים זה לזה מכוח תכנון מוקדם אלא במהלך האירוע ובאופן ספונטני, עמד פרופ' פלר: "השותפות, כשמדובר בביצוע בצוותא, מותנית, ראשית לכל, במודעות המבצעים למתכונת זו של ביצוע העבירה על כל רכיבי היסוד העובדתי שבה... נדרשת איפוא מודעות של כל אחד מהמבצעים העיקריים לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית עקב פעילותם המשותפת, ולא לפעילות הפיסית עצמה, בלבד" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין ב (1987), 291). על-כך הוסיפה הפסיקה, כי מודעותם של המבצעים בצוותא לאפשרות הפגיעה בקורבן הינה הכרחית (ע"פ 4693/01 מדינת ישראל נ' בביזאיב, פ"ד נו(5), 580, 587 (2002)), וכי היא תישלל כל אימת שיוכח כי לא פעלו במסגרת זירה אחת, אלא במספר מוקדים מפוצלים, ומבלי שקיימו ביניהם קשר עין או קשר אחר (ע"פ 872/76 ישראל נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3), 573, 581 (1977)).
14. האמנם שללו הראיות - במתכונתן ערב ההעמדה לדין - את האפשרות כי המערערים פעלו כמבצעים בצוותא? בעניין זה לא אוכל להסתפק בקביעתו של בית-המשפט קמא, לפיה "אין בפנינו עדות שניתן להסתמך עליה כאילו פרצה קטטה כללית בה היו מעורבים כל הארבעה, אלא הפוך מכך" (פיסקה 87 להכרעת הדין; ההדגשה הוספה), ויש לבחון אם הייתה קיימת הודעה או ראיה אחרת, אשר הונחה בפני בית-המשפט עובר לפתיחת ההליך, ממנה עלה כי המריבה במהלכה בוצע הרצח פוצלה לשתי זירות, אשר היה בהן כדי למנוע את ראיית הקטטה כמכלול אחד, והן מחייבות הכרה בעצמאות פעולתו ומחשבתו הפלילית של כל אחד מן המשתתפים בה.

עיינתי בהודעות המתייחסות לסוגיית מודעותם של המערער ושל קוסיני זה למעשיו של זה במהלך הקטטה - והגעתי לכלל מסקנה כי אין בהן כדי לשלול את אפשרות קיומה של המודעות הנדרשת. כך, למשל, עולה מן הסתירה שבין דברי בהג'את לפיהם התקוטט המנוח עם המערער בנפרד ממריבתו שלו עצמו ושל קוסיני, ובין עדות עסאם לפיה היה זה קוסיני שנאבק במנוח (פיסקה 8ב להכרעת הדין), כי לא ניתן היה לקבוע ברמה מספיקה - עד כדי מצב בו "ברור כי אין מקום להביא האשמה נגדו" - כי ההיאבקות במנוח לא כללה שיתוף פעולה של המערער ושל קוסיני אלא כללה מוקדי מריבה מרובים. אף בדבריו של המערער עצמו שררה עמימות ביחס להבחנה בין הזירות הנפרדות ובין אפשרות קיומה של התכתשות משותפת, ועל-כך אוכל ללמוד מדבריה של הערכאה דלמטה: "גם בהודעת האח מיום 4.3.03 (נ/7) תיאר האח, כי לאחר הפלתו ארצה של (קוסיני) על-ידי המנוח 'גם אני הלכתי איתו מכות כשהוא היה על הרצפה'", פיסקה 9 להכרעת הדין). על עניין זה עמד אף המערער עצמו בעיקרי הטיעון אשר הגיש לבית-משפט זה, בהם ציין כי ממרבית חקירותיו של אחי המנוח במשטרה עלה כי "אין זכר לטענה כי היו שתי תגרות נפרדות" (פיסקה 18ג לעיקרי-הטיעון).
הודעות אלה מלמדות, כי לא ניתן היה לשלול את התקיימותו של היסוד הנפשי הנדרש במערער, כפועל יוצא של היותו מעורב בקטטה רבת-משתתפים, שבמהלכה פעל כמבצע בצוותא ביחד עם קוסיני. קיומם של מוקדי מריבה נפרדים לא עלה באופן בהיר וחד-משמעי מן העדויות השונות, כשם שלא עלתה מהן התרשמות ברורה לפיה עבירת הרצח לא בוצעה במשותף. אדרבא, מקטעי ההודעות שהובאו לעיל עולה כי לא ניתן היה לשלול אפשרות לפיה הקטטה האלימה ארעה במקום אחד ובזמן אחד, וכי המערער וקוסיני נטלו בה חלק בצוותא. בסופו של דבר, קבעה הערכאה דלמטה בהתייחס ליסוד הנפשי, כי "אין בפנינו עדות שניתן להסתמך עליה כאילו פרצה קטטה כללית בה היו מעורבים כל הארבעה, אלא הפוך מכך... לא ניתן לקבוע במידה הדרושה שאכן הייתה שותפות ספונטנית ורצון משותף לביצוע עבירה זאת" (פיסקה 87 להכרעת הדין) וכן כי "רשאית הייתה התביעה לנסות ולבסס הרשעה של שני נאשמים בעבירת רצח, בהסתמך על היותם מבצעים בצוותא... אלא שביצענו הליך של איבחון, וקבענו כי בתיק הנדון מדובר היה בשתי זירות נפרדות. גם קביעה זו, נסמכה על אשר עלה מהחקירות בבית-המשפט" (עמ' 12 בהכרעת הדין; ההדגשה הוספה). במסקנה זו איני רואה מקום להתערב, מאחר ומקובל עלי כי המשיבה לא נדרשה לצפות את אופן התרשמותו של בית-המשפט קמא ממהימנות עדיה, אשר בדבריהם היה - על פניו - כדי להפליל את המערערים ולהוכיח את התקיימות היסוד הנפשי בהם, וכי לא נפל חוסר סבירות בהסתמכותה על חומר הראיות כמקים תשתית מספקת להרשעת המבקש. ההתרשמות מן הראיות, ובכלל זה מן העדים השונים, היא אחד מתפקידיו המובהקים של המותב בפניו מתנהל המשפט. מובן אפוא, כי בעניינו של המערער אין מקום למתוח ביקורת על המשיבה בנקודה זו, מחמת אי-צפייתה את הכרסום במהימנותם של עדיה. על-כך מעידה אף קביעתו של בית-המשפט המחוזי: "ודוק, יתכן וכל אחד מהנימוקים שהובאו לעיל (שמקורן בעדויות ובראיות אחרות), לא היה די בו לבדו להקים את אותו ספק, לרבות נוכח הסבר אפשרי להתנהלות זו או אחרת. אולם בהתחשב בהצטברותם של כל אותם נימוקים קם הספק וגם ניצב" (פיסקה 90 להכרעת הדין).

15. סיכומו-של-עניין, הנסיבות עליהן מצביע המערער אינן נמנות עם המצבים המקימים עילה לפיצויו של מי שזוכה. זיכויו של המערער לא רק שלא היה צפוי מראש עד כדי שייתר את ההעמדה לדין, אלא שכשם שקבעה הערכאה דלמטה, המכלול הראייתי ככלל והתנהגותו של המערער בתכוף לאחר הרצח בפרט, הצדיקו את מעצרו ואת הגשתו של כתב אישום, אף אם בדיעבד התברר כי לא היה די בהם כדי לבסס את ההרשעה ברמת הוודאות הנדרשת. בעקבות ניתוח התשתית הראייתית האמורה, סבורני כי בעניינו של המערער ניתן להשיב בחיוב על השאלה שהציבה הפסיקה: "(ה)אם התביעה בדקה כדבעי את חומר הראיות הקביל והרלוונטי לכתב האישום, ו(ה)אם מכיל חומר זה לפחות ראיות לכאורה לביסוס האישומים נגד הנאשם" (ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650, 655 (1994); עניין דבש, 89; עניין פדרמן, בפיסקה 14). למסקנה זו תורמות, באופן חלקי, גם החלטותיו של בית-משפט זה להאריך מעת לעת את מעצרם של המערער וקוסיני, המלמדות כי "חומר הראיות מצביע לכאורה על-כך כי (המערער) היה מעורב באופן פעיל באירוע שהביא בסופו של דבר לתוצאה הקטלנית" (בש"פ 6200/03 חמודה נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 3787 (23.07.2008)). אמנם, מאחר שלא נסבו על השאלות שמקים סעיף 80(א), החלטות אלה אינן בעלות משקל מכריע. אולם ניתן וראוי להיעזר בהן, בבואנו לחפש אותות נוספים שיעידו על טיבו של חומר הראיות אשר נמצא בידי המשיבה (בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2), 133, 143 (1996); עניין פדרמן, בפיסקה 21).

לאור כל האמור, לא מצאתי כי קיים טעם כלשהו - וודאי שלא אותו טעם מיוחד הנדרש בפסיקה - לשנות מהחלטת הערכאה קמא שלא לפסוק פיצוי למערער בגין היעדר מקום להאשמה. ברי, אפוא, כי היבט ההכרה במשגה, המהווה שיקול עיקרי בהפעלתו של סעיף 80(א), נעדר מן המקרה שלפנינו, ואין בכוחו להצדיק מתן פיצוי (עניין פדרמן, בפיסקה 10). החלטתה של התביעה להעמידו לדין בגין רצח עמדה בדרישות הסבירות המתחייבות בדין, והיה לה על מה לסמוך. מסקנה זו אינה נסתרת על-אף הזיכוי לסופו של הליך.

16. עניין נוסף לו טען המערער הוא העובדה כי המשיבה לא חזרה בה מכתב האישום לאחר שנשמעו עדיה. אף כאן, לא מצאתי כי בעניין זה יש כדי לחייב את המסקנה כי בהתנהלות משפטו של המערער נפל פגם כלשהו, שמכוחו מתחייבת פסיקת פיצוי. ונדמה כי אין לך ראיה טובה יותר מהחלטתו של המערער עצמו שלא לבקש מבית-המשפט לפטור אותו מלהשיב לאשמה.

העילה השניה המנויה בסעיף 80(א) - "נסיבות אחרות" המצדיקות פסיקת פיצויים
17. טענתו החלופית של המערער, המתייחסת לעילה השניה, נזנחה כאמור בפני הערכאה דלמטה בעקבות הצהרתו לפיה "צדקה המשיבה בטיעוניה שלא מתקיימות ה"נסיבות האחרות" שקבועות בסעיף 80(א)" (תגובת המערער לבית-המשפט המחוזי, מיום 20.09.2005). כהנמקה שבדיעבד - באשר המערער לא ביקש, ומילא לא הורשה להעלות בפני ערכאת הערעור טיעון שלא נשמע בערכאת הדיון - טוען המערער כי לשיטתו שגה מי שייצגו בפני הערכאה דלמטה כאשר בחר לוותר על הטענות הנוגעות לעילה השניה, ומכאן שנפל פגם בייצוגו, אותו יש לרפא בשלב הערעור. אף שנפסק, לא אחת, כי החלפת עורכי דין אינה מכשירה העלאת טענות שלא הובאו בפני ערכאת הדיון, וכי אין בדחייתו של קו טיעון מסויים כדי להצדיק נקיטת קו טיעונים שני, חלופי, שלא הועלה מלכתחילה (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים ג 1373 (2003); ע"פ 548/83 דהוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2), 6, 9 (1986); ע"פ 747/86 אייזנמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מב(3), 447, 456 (1988); מ"ח 6983/98 יעקובוביץ' נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(3) 86, 96 (1999); ע"פ 993/00 נור נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6) 205, 223 (2002)), סבורני כי המערער היה רשאי להעלות טענתו זו בפנינו. זאת, נוכח החריג הקבוע בדין, ולפיו יוכל צד למשפט להעלות לראשונה בפני ערכאת הערעור טענה שעניינה משפטי ולא עובדתי, ואשר נובעת מן הנתונים והראיות המונחים בפני בית-המשפט (יעקב קדמי על סדר הדין בפלילים ג (2003), 1374). לפיכך, איני מוצא מניעה לדון בהשגותיו המבוססת על העילה השניה, שעה שהן מצויות כולן במישור המשפטי, ולאחר שהתאפשר למשיבה להשיב עליהן (ע"א 4269/90 "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' דברת, פ"ד מז(5), 147, 156 (1993); עע"מ 3493/06 אלראי נ' קרן הגימלאות של חברה אגד בע"מ, תק-על 2007(2), 2062 (16.05.2008), בפיסקה 11).

18. הורתה ולידתה של העילה השניה המנויה בסעיף 80(א), התאפיינו בעמימות מכוונת (ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 436, 448 (2003); עניין דבש, 118; עניין פדרמן, בפיסקה 23). הביטוי נסיבות אחרות "נולד עמום על-מנת שיישאר עמום" (עניין רייש, 496), ומכאן שהצורך לפרשו ולעדכנו ממקרה אחד למשנהו מקנה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב, אשר יש בו אף כדי להרחיב את תחומם של השיקולים להם צריכה ההכרעה. עם העקרונות המרכזיים עליהם נדרש בית-המשפט לתת את דעתו בבואו להכריע אם התקיימו אותן 'נסיבות אחרות', נמנים קיומו של עוול אשר עשוי להיגרם לנאשם שזוכה מכוח פעילות בלתי-תקינה של רשויות החקירה והתביעה (עניין דבש, 92), וכן עיקרון השבת המצב לקדמתו, אשר מכוחו מתאפשרת בחינת היקף הפגיעה שנגרמה למי שזוכה בדין. הביקורת על נסיבותיו ומאפייניו של ההליך הפלילי, אשר עומדת בבסיסם של שיקולים אלה, היא המהווה את התשתית העיקרית, שמתוכה יוכלו לצמוח עילות הפיצוי. למעט אלו, תתאפשר קבלתו של פיצוי אף בהסתמך על נסיבותיו האישיות של הנאשם, החיצוניות להליך הפלילי, ואשר אף להן השפעה על השקלא וטריא הנדרשת לבית-המשפט בבואו להכריע בשאלת קיומן של 'נסיבות אחרות'. בראשן של אלו מצויה הפגיעה האפשרית שנודעת להעמדה לדין ולהחזקה במעצר במצב המשפחתי, החברתי והכלכלי של הנאשם אשר זוכה בדין (עניין יוסף, 527; עניין דבש, 109).

19. סבורני, כי הניסיון לתרגם מערכת זו של כללים ועקרונות המתווים את מסגרת שיקול-הדעת המסור לבית-המשפט, ולהחילה על עניינו של המערער, מחייב את המסקנה כי המערער לא הצליח להוכיח את זכאותו לפיצוי אף במסגרת העילה השניה. אין להקל ראש במשך המעצר בו היה נתון המערער, ובשלילה הממושכת של חירותו ושל זכויות נוספות הנלוות לה. עם-זאת, מקובלת עלי עמדת המשיבה - אשר גובתה גם במסמך המתעד את נסיבות השיהוי בהליכים - כי לבד מהעומס בו נתונות ערכאות המשפט כולן, התמשכות ההליכים במקרה דנן לא נגרמה בשל פגמים שנפלו בהתנהלותה שלה או של בית-המשפט, ואף לא בשל ליקויים אחרים, שמקורם חיצוני ואשר שהיה בהם כדי להצדיק פיצויים. הנה-כי-כן, קיומו של עוול, כדרישת ההלכה הפסוקה, לא הוכח (עניין דבש, 91).

20. במסגרת שיקול-הדעת אותו מפעיל בית-המשפט בבואו לבחון את התקיימותה של העילה השניה, עליו לדבוק בכלל לפיו אין די בהצבעה על מצוקה שהייתה מנת-חלקו של נאשם שזוכה, ואשר הולדתה במעצרו הממושך החובר לפגיעות שתחומן הולך ומשתרע על מישורי חייו האחרים של האדם. הקשיים שהם מנת-חלקו של הנתון במעצר טרם זיכויו כדין, נבחנים, בין היתר, אל מול משמעותה הציבורית של ההעמדה לדין והאינטרסים אותם קידמה ההחלטה בדבר הגשת כתב האישום (עניין מנצור, 443; עניין יוסף, 505; עניין פדרמן, בפיסקה 9). בענייננו, בחינת היקף הפגיעה שנגרמה למערער ומשקלה היחסי, והצבתן אל מול יתר השיקולים הקיימים בעניינו, מובילות למסקנה כי לא קמה עילה לפצותו. למעט העומס הנזכר הרובץ על בית-המשפט, הרי שבעצם מורכבותו של התיק ודיוני המשנה שנערכו בו, יש כדי להסביר את הזמן הרב שנדרש לסיומם של ההליכים. עצם הצורך לשים את המערער תחת משמורת נלמד אף הוא מתשתית הראיות שעמדה לנגד עיניהן של הערכאות בשלב שקדם לזיכוי, ומקורו בסכנה הממשית שנשקפה, לכאורה, מן המערער וקוסיני, ואשר היה בה כדי להצדיק את מניעת שחרורם. מסוכנות זו נלמדה, בין היתר, מהתנהגותו של המערער בסמוך להירצחו של המנוח - ובראשה הימלטותו אל מחוץ לגבולות המדינה, וכן החלפתו את מפתח רכבו ואת מכשיר הטלפון המשמש אותו, לאחר שהותירם בזירת הרצח, ואשר היה בה גם כדי להצביע על חשש ממשי כי ינסה לשבש הליכי המשפט ולפגוע בראיות. מכל אלה נלמד אפוא, כי מכלול הנסיבות המשמשות בעניינו של המערער אינו מקים עילה לפסיקתו של פיצוי.

21. זאת ועוד. זיכויו של המערער - זיכוי מחמת הספק הוא. אין במשפטנו זיכוי אשר מקים, מאליו, עילה למתן פיצוי מכוח איזו מן העילות המופיעות בסעיף 80(א) - וודאי שאין מוביל לכך זיכוי מחמת הספק (עניין דבש, 111; עניין פדרמן, בפיסקה 21). אדרבא, בזיכוי מסוג זה יש אף כדי להמעיט מזכאותו הפוטנציאלית של הנאשם לפיצוי. עמד על-כך בית-משפט זה בעבר, בקובעו:

"בבוא בית-המשפט להחליט, אם חלה החלופה השניה של סעיף 80, אל לו להתעלם ממכלול נסיבותיו של המקרה ולבחנו אך ורק במבחן אחד - אורך הזמן שנמשך בירורו של ההליך - תוך ניתוק מכל יתר הנסיבות. שיקול הצדק הוא שעומד ביסוד החלופה השניה הנ"ל, והשיקול, שהמערער שלפנינו זוכה בערעור רק בשל ספק קל בזיהויו, אף הוא בכלל מגוון השיקולים הראויים להישקל."
(ע"פ 870/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(4), 445, 447 (1982)).

דברים אלו יפים, מקל וחומר, למקרה כמו זה שבפנינו, בו טוען הנאשם המזוכה להתקיימות העילה השניה בעניינו הן מכוח המעצר הממושך בו היה נתון, והן מכוח הפגיעות השונות שנגרמו לו, ואשר מקורן בעצם ההחלטה להעמידו לדין. על כף המאזניים עליה הונחו כבר השיקולים הציבוריים שהצדיקו את העמדת המערער לדין, יש להציב עתה אף את קביעתו של בית-המשפט קמא בְּזָכּוֹתו אותו, ולפיה "נוכח העולה מחומר הראיות ובמיוחד נוכח התנהלות הנאשמים, בעת הקטטה, לאחריה ובבית-המשפט, מצאנו לנכון לזכות את הנאשמים מחמת הספק בלבד" (פיסקה 105 להכרעת הדין). ההידרשות ל"עוצמתו" של הזיכוי, ששני קטביה הם זיכוי מוחלט הנסמך על הוכחת חפותו של אדם וזיכוי מחמת הספק, שמקורו בחוסר-יכולת להוכיח אשמה, אינה חפה מקשיים - אשר נדונו לעמקם בפסיקה. חרף המגרעות המלוות את ההבחנה בין סוגי הזיכוי האפשריים, ולמרות השאיפה הטבעית לפצות את מי שלא נסתרה חזקת החפות בעניינו, הרי שכקביעתו של השופט גולדברג בעניין רייש שלעיל, מוצאים עצמם מאפיינים ועקרונות אלה מוגבלים על-ידי שיקולים כלכליים. רצון המחוקק, המוצא עצמו כבול בתכתיבי תקציב המורים על עריכת איזון בין צרכים, אפשרויות ורצונות, הוא המונח בבסיסה של הבחנה זו (בג"צ 7081/93 בוצר נ' מועצה מקומית "מכבים רעות", פ"ד נ(1), 19, 27 (1996)), ומכוחו אף נלמד הכלל המשמיע את דינו של הערעור שבפנינו.

22. אוסיף ואדרש בקצרה להשגותיו של המערער להימנעותה של המשיבה מזימון מוזג המשקאות למתן עדות, אשר עולה, לשיטתו, כדי התרשלות המחייבת את פיצויו מכוח העילה הראשונה שבסעיף 80(א). טענה הגורסת כי באופן ניהול המשפט נפל פגם, או לחלופין, כי המשיבה ניהלה את התביעה באופן רשלני, שומה עליה להיבחן במסגרת העילה השניה. המעלה טענות אלו אינו מפנה חיציו כלפי עצם ההחלטה בדבר הגשת כתב אישום, אלא כלפי התנהגות התביעה לאחר שזה הוגש, ולפיכך, אף שנכונה טענת המערער לפיה משהתעורר הספק בדבר אשמתו, ראוי היה להביא את עדותו של המוזג בכדי לשפוך אור על העובדות, הרי שעל משמעותו של עניין זה יש לעמוד בשלב השני של הבחינה לפי סעיף 80(א) ועליה אף להיבחן לפי השיקולים המתחייבים במסגרתו, ואין להידרש אליה כחלק מן העיסוק בתשתית הראייתית עובר לפתיחת המשפט. מכל מקום, בחינת מכלול טענותיו של המערער על רקע העילה השניה מובילה למסקנה, כי דינן להידחות. זיכויו של המבקש לא בא לו משום העדרותו של המוזג מדוכן העדים, אלא נוכח מסקנתה של הערכאה דלמטה, לפיה עדויות התביעה, שהיה בהן כדי לבסס תשתית מפלילה, אינן מספיקות לביסוסה ברמה שמעבר לספק סביר. או אז, ורק לאחר שנוכח בית-המשפט קמא באותו כרסום שחל במשקל הראיות, הסתבר כי לוּ היה המוזג מוזמן למתן עדות, ייתכן והיה בכך כדי להבהיר את העמום, ולפתור את הספק שהוביל לזיכוי. משמעות הדברים היא, כי משעה שנקבע כי התשתית הראייתית עליה נסמכה המשיבה לא נמצאה חסרה, וכי המשיבה לא נדרשה לצפות את הפיחות אשר יחול במשקלה של תשתית זו, הרי שהיעדרותו של המוזג מדוכן העדים - אף שראוי היה להימנע ממנה - אינה עולה כדי רשלנות. שכן, ככל שיכלה ידיעתה של המשיבה להגיע, לא היה בעדות זו נדבך מהותי אשר יהא בו כדי להשליך על הרשעתו או על זיכויו של המערער. מסקנה זו מתחזקת נוכח תשובתה של המשיבה לטיעוני המערער, עליה הוא לא חלק, ובה נאמר כי בחקירתו לא הצליח המוזג לספק פרטים כלשהם לגבי תקרית הרצח, ולא הייתה בהודעותיו תרומה ממשית כלשהי לביסוס ההאשמה. חקירתו של המוזג מעידה, כי נתקיימה הוראת הפסיקה המחייבת את בחינתן של הראיות בכוח, בנוסף לראיות בפועל - משמע את אותן ראיות שהיו צריכות להיות מונחות בפני התביעה (ע"פ 303/02 חמדאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(2), 550, 557 (2003)). על-כן, מאחר ועדות זו של המוזג לא נדרשה לה למשיבה כדי לבסס את אשמתו המערער, אלא המשיבה נצרכה לה אך בשלהי המשפט - ורק בעקבות התרשמותו של המותב מעדיה - לא ניתן לקבוע כי חסרונה עלה כדי התרשלות.

23. סיכומו-של-דבר, סבורני כי גם הטענות שהועלו במסגרת העילה השניה, דינן להידחות. הפגיעות שנגרמו למערער - והן מרכיב הנלווה למרבית מקרי ההעמדה לדין - הן דבר שיש להצר עליו, אולם במסגרת השיקולים המשמשים בענייננו, אין בפגיעות או בעוצמתן כדי לבטל את הנימוקים אשר הצדיקו את מעצרו של המערער ואת הגשת כתב האישום נגדו, והמובילים כולם למסקנה כי במסגרת האיזון הכללי, אין מוצדקת פסיקתם של פיצויים מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין.

לפיכך, ואם תישמע דעתי, הערעור ידחה.
שופט
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.

השופט י' דנציגר:
אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הלכות בתי-המשפט