גובה ההוצאות

1. כללי
כאמור לעיל, הסכומים שנקבעו בתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, מחייבים גם כאשר מדובר בקובלנה פרטית, ושיקול-הדעת של בית-המשפט מוגבל לאפשרויות המנויות בהן.

סעיף 80 לחוק העונשין מנסה לאזן בין שני שיקולים מרכזיים נוגדים:

האחד, הפגיעה שנגרמה לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו.

השני, ההיבט הציבורי-נורמטיבי - ההשפעה הפוטנציאלית של פסיקת הוצאות על ההחלטה להעמיד לדין.

2. הפגיעה שנגרמה לנאשם בעקבות ההליך הפלילי שנכפה עליו
לעניין זה, ניתן לומר כי עצם העמדתו של אדם לדין, עלולה לשאת עימה פגיעה בזכויות היסוד של הפרט, ובכלל זה בכבוד האדם, בחופש העיסוק שלו, בפרטיותו ובשמו הטוב.

בנוסף, כשהעמדה לדין כרוכה במעצר, עלולה היא לפגוע גם בחירתו {ראה, למשל, ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505 (1999); ע"פ 2366/03 עסאף נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(3), 597 (2004); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002)}.

זאת ועוד. הליך פלילי מביא עמו פעמים רבות גם פגיעה בקניינו של הנאשם.

זאת לאור העובדה שהוא כרוך ברגיל בעלויות כספיות ניכרות, בין אם לאור הצורך לממן את הוצאות ההגנה המשפטית, בין אם לאור פגיעה אפשרית ביכולת ההשתכרות של הנאשם לאורך המשפט ולפעמים גם אחרי המשפט {ע"פ 11024/02 מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(1), 436 (2003)}.

כך, לאור חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, תתעורר השאלה מדוע יגולגלו העלויות הנלוות לאינטרס הציבורי בדבר אכיפת החוק דווקא על הפרט הבודד, שזוכה מאשמה, ולא על הקופה הציבורית {ע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73 (2002)}.

במצב דברים זה, מתעורר צורך להשיב את מצבו של הנאשם, שזוכה, ככל הניתן לקדמותו, לאחר ששיגרת חייו הופרעה ונתערערה מחמת ההליך שנוהל נגדו {ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

3. ההיבט הציבורי-נורמטיבי - ההשפעה הפוטנציאלית של פסיקת הוצאות על ההחלטה להעמיד לדין
האינטרס הציבורי הוא אכיפת החוק והבאת עבריינים למשפט.

חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של אינטרס ציבורי זה {ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין, עלולה לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתיפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה.

כך למעשה, התקנות המגבילות את סכום הפיצויים, מאזנות את החשש מפני חדירת חישובים כלכליים לשיקולי ההעמדה לדין.

זאת, לאור העובדה שגם אם תצטרך המדינה לשלם, הסכום מוגבל ואינו צריך, על-כן, להוות איום על המדינה בהחלטה אם להעמיד לדין.

באשר למוסד הקובלנה הפרטית. לאחרונה נשמעו טענות כי קיומו של מוסד זה יוצר תמריץ שלילי לרשויות התביעה מלטפל בעבירות בעצמן.

כפועל יוצא, ביום 25.11.2011 הציע תזכיר חוק מטעם משרד המשפטים, לבטל את מוסד הקובלנה הפרטית.

בדברי ההסבר נאמר, כי ישנו חשש שקיום האפשרות להגשת קובלנה יוצר תמריץ שלילי לרשויות התביעה מלטפל באותן עבירות בעצמן, כי למעשה הן יודעות שניתן להביא את הפוגע לדין בעבירות מסויימות, גם אם לא יעשו זאת בעצמן.

זאת ועוד. נאמר בדברי ההסבר כי ישנו חשש שמתן אפשרות לאדם פרטי להעמיד אדם אחר בסיכון של הרשעה פלילית, עלול להוות פגיעה בזכותו של אדם להליך הוגן.

לכן, קביעה ולפיה ניתן לחרוג מסכומי הפיצוי הקבועים בתקנות ולהגדילם, בכל הקשור לקובלנה פרטית, סותרת את תכלית החוק.

זאת לאור העובדה שקביעה שכזו, מותירה את "התמריץ השלילי" הנזכר בדברי ההסבר.

הנחת המוצא תהיה, שהנקבלים יפוצו פיצוי שאינו מוגבל על כל נזק שייגרם להם, דבר שעלול לתמרץ את המדינה להותיר את הטיפול בעבירות מסויימות בידיים פרטיות במקום לטפל בהן בעצמה, שהרי הנקבלים יפוצו בצורה ריאלית.

מכל האמור ניתן להגיע למסקנה, כי אין בסיס משפטי או ערכי לחריגה ממגבלות התקנות באשר לסכומים {דברי בית-המשפט ב- ע"פ (ת"א) 70053/08 אור עד מהנדסים (1987) בע"מ נ' קבוצת לב אופיר בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

גובה ההוצאות