עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)
הפרקים שבספר:
- מבוא - תולדות
- הבסיס להתפתחות ההלכה הפסיקתית - פרשת דבש
- יישום תנאי סעיף 80 לחוק העונשין - כללי
- הגישות השונות בסוגיית יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין
- התערבות בית-משפט של ערעור
- טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין שהועלתה מיוזמתו של בית-המשפט
- מהו המותב היושב בדין בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין?
- תביעת הפיצוי מן המדינה בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות - מבוא
- מעמדם של ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, לרבות קביעות בהליך לפסיקת הוצאות הגנה על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, בתביעת רשלנות אזרחית
- שיקולי מדיניות בהפעלת סעיף 80(א) לחוק העונשין בהקרנתם על עוולת הרשלנות המיוחסת לרשות הציבורית
- היחס בין בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לבין בקשה לפי עילת הרשלנות
- פטור מאגרה בתביעת רשלנות
- השפעת טיב הזיכוי על פסיקת הפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין
- היקף הפיצוי בגין המעצר והוצאות ההגנה כאשר יש זיכוי מחמת הספק
- שיקול השמירה על זכות השתיקה במתן הפיצוי
- זיכוי מחמת הספק - הלכות שונות
- קובלנה פרטית - עקרונות הפיצוי - מבוא
- גובה ההוצאות
- עבירות תעבורה
- ההבדלים בין סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת) לבין סעיף 80 לחוק העונשין
- פיצויים בגין מעצר מינהלי
- הלכות בתי-המשפט
התערבות בית-משפט של ערעור
למתן פיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין יכולות להיות השלכות רוחב שיש להביא בחשבון.המילה "רשאי" שבסעיף 80 לחוק העונשין באה לסייג ולהקנות לבית-המשפט שיקול-דעת בגדרי סעיף 80 לחוק העונשין, בו שיקולים רבים.
שיקול-הדעת באשר לפיצוי נאשם שזוכה מסור, ככלל, לערכאה הדיונית שהתרשמה מן העדויות וזיכתה את הנאשם.
על-כן, התערבותה של ערכאת הערעור תיעשה איפוא רק במקרים חריגים, כאשר הוברר טעם מיוחד המצדיק זאת {ע"פ 1109/09 סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.
הלכה זו מקורה בעובדה שאותה ערכאה מיטיבה להכיר את נסיבות הבקשה ואת מאפייניו של ההליך בו היא עוסקת, ובפרט את אופני ניהול המשפט ואת התנהלותם של הצדדים בו, שהם הגורמים העיקריים המקימים עילה לפיצוי {ע"פ 12003/05 הישאם חמודה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.
ב- ע"פ 1109/09 {סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010) (להלן: "פרשת שיבלי")}, בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע שהתקיים טעם מיוחד אשר הצדיק את התערבות בית-המשפט שלערעור.
בפרשת שיבלי, כנגד הנאשם הוגש כתב אישום בו מיוחס לו עבירות של הריגה וחבלה חמורה בכוונה מחמירה.
המערער הודה בבית-המשפט במרבית העובדות, אולם כפר בעבירות שיוחסו לו וטען להגנה עצמית.
לאחר שמיעת הראיות, נתן בית-המשפט אמון בגרסת המערער וזיכה אותו מהאישומים שיוחסו לו.
בית-המשפט המחוזי סירב לבקשתו של המערער לפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין ועל החלטה זו הוגש ערעור לבית-המשפט העליון.
בית-המשפט שלערעור סבר שזיכויו של המערער במקרה דנא הוא דוגמה למצב בו "זיכוי מוחלט" ראוי לפיצוי בגין סעיף 80 לחוק העונשין ואת טיעוניו סמך על נסיבות המקרה המיוחדות כפי שיפורט להלן.
עסקינן במקרה בו פעל המערער כדי להגן על עצמו ואף שהמדינה עשתה כחובתה בנסיבות בכך שהגישה את כתב האישום, שכן היה מקום לבירור שיפוטי כי קופחו חיי אדם - בסופו-של-יום הוברר כי המערער גונן על עצמו וזכאי הוא.
בדיעבד נגרם למערער נזק של ישיבה במעצר וכן נאלץ להגן על עצמו בבית-המשפט, ולתחושת העוול יש איפוא יסוד מסויים, אנושי, גם אם אין אשם ודופי במשטרה ובתביעה.
בית-המשפט שלערעור הבהיר כי אינו מאמין כי מתן פיצוי במקרה כזה יהא "אפקט מקפיא" כלפי רשויות החקירה והתביעה. חזקה עליהן כי יעשו תפקידן כראוי וגם אם במקרים מסויימים יהא זיכוי, לא ירפו ידיהן.
אין להקל ראש בשלילת חירותו של אדם, גם אם לתקופה קצרה יחסית.
לכן, בפרשה זו התקבל הערעור והוענק למערער הפיצוי הניתן לפי תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, בעבור ימי מעצרו והוצאות הגנתו {ע"פ 12003/05 הישאם חמודה נ' מדינת ישראל, תק-של 2008(3), 3787 (2008)}.