עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)
הפרקים שבספר:
- מבוא - תולדות
- הבסיס להתפתחות ההלכה הפסיקתית - פרשת דבש
- יישום תנאי סעיף 80 לחוק העונשין - כללי
- הגישות השונות בסוגיית יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין
- התערבות בית-משפט של ערעור
- טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין שהועלתה מיוזמתו של בית-המשפט
- מהו המותב היושב בדין בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין?
- תביעת הפיצוי מן המדינה בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות - מבוא
- מעמדם של ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, לרבות קביעות בהליך לפסיקת הוצאות הגנה על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, בתביעת רשלנות אזרחית
- שיקולי מדיניות בהפעלת סעיף 80(א) לחוק העונשין בהקרנתם על עוולת הרשלנות המיוחסת לרשות הציבורית
- היחס בין בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לבין בקשה לפי עילת הרשלנות
- פטור מאגרה בתביעת רשלנות
- השפעת טיב הזיכוי על פסיקת הפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין
- היקף הפיצוי בגין המעצר והוצאות ההגנה כאשר יש זיכוי מחמת הספק
- שיקול השמירה על זכות השתיקה במתן הפיצוי
- זיכוי מחמת הספק - הלכות שונות
- קובלנה פרטית - עקרונות הפיצוי - מבוא
- גובה ההוצאות
- עבירות תעבורה
- ההבדלים בין סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת) לבין סעיף 80 לחוק העונשין
- פיצויים בגין מעצר מינהלי
- הלכות בתי-המשפט
היקף הפיצוי בגין המעצר והוצאות ההגנה כאשר יש זיכוי מחמת הספק
תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), התשמ"ב-1982, קובעות את הסכום המירבי לתשלום הוצאות.על-פי התוספת לתקנות הנ"ל ניתן לחייב בהוצאות בגין שני ראשי נזק: הוצאות בפועל כפי שהכיר בהן בית-המשפט והוצאות בעד שכר-טרחת עורך-דין.
כאשר מדובר בזיכוי "מוחלט", להבדיל מזיכוי מחמת הספק, יזכה הנאשם, בדרך-כלל, בפיצוי מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, ורק במקרים חריגים יימנע בית-המשפט מפסיקתם.
כלומר, טיבו של הזיכוי משליך ומשפיע על זכאותו של נאשם לפיצוי {תא"מ (יר') 32947-06-12 שרהבטוב מרכל נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פורסם בנבו (2013)}.
ואולם, הלכה פסוקה היא כי אין בזיכויו של נאשם מחמת הספק, כדי להוות חסם מפני זכאותו לפיצוי מלא מכוח סעיף 80 לחוק העונשין {ע"פ 5097/10 גל (אשר) בוגנים נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2013)}.
כלומר, על-פי נוסחה הקיימת של הוראת סעיף 80(א) לחוק העונשין, אין בזיכויו של נאשם, כשהוא לעצמו, כדי לחייב את המדינה בתשלום הוצאות ופיצוי.
בשיטתנו באה לידי ביטוי, לעניין פסיקת הוצאות ופיצויים, ההבחנה בין זיכוי מחמת הספק לבין זיכוי מוחלט.
במקרים של זיכוי "טכני" או זיכוי מחמת הספק הדעה הרווחת היא שיש בזיכויים אלה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם {ע"פ 292/78 גבאי נ' מדינת ישראל, פ"ד לג(1), 36, 43 (1978); ע"פ 1524/93 מיכאלשווילי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(2), 650, 653}.
כב' השופט מ' חשין דן בפרשת דבש בהבחנה בין נסיבות המצדיקות פיצויים בעניינו של נאשם שזוכה בזיכוי מוחלט לבין נאשם שזוכה מחמת הספק. לדבריו, יש בסיס מוצק להביא בגדר הנסיבות הרלוונטיות את טיבו של הזיכוי.
כב' השופטת ד' דורנר אף הוסיפה בפסק-דינה בפרשת דבש את שלדעתה, אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין, היא סוג הזיכוי - אם מן הספק הוא, או מוחלט.
אומנם, יש הסבורים כי מבחינת הדין הרצוי ראוי היה להרחיב את הזכות להוצאות ולפיצוי לכל נאשם שזוכה, יהא הטעם לזיכוי אשר יהא {ע"פ 7826/96 רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481 (1997); רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294 (1999)}.
אך עדיין, הפסיקה שהתפתחה בסוגיה מלמדת בבירור כי בית-המשפט מביא בחשבון לעניין הוצאות ופיצויים את טיב הזיכוי ואת הנסיבות הקשורות בהליך.
אף לעניין טיבו של זיכוי מוחלט והשלכתו על פסיקת הוצאות ופיצויים ניתן למצוא דעות מגוונים שונים {רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 294 (1999)}.
הכלל שבית-המשפט יפסוק הוצאות ופיצויים לנאשמים שנקבע כי לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם, אינו מוחלט.
כלומר, עשויים להיות מצבים שבהם לא ייפסקו הוצאות או פיצויים גם לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט, או שסכום ההוצאות והפיצויים שייפסק יהיה מופחת.
אך מצבים כאלה, מטבע הדברים, יהיו נדירים והכלל הוא שיש לפסוק תשלום הוצאות ופיצויים לנאשמים שזוכו זיכוי מוחלט.
יובהר כי חרף העובדה שטיב הזיכוי מהווה שיקול מרכזי לעניין הזכות לפיצוי, הוא לא שולל כשלעצמו פיצוי לנאשם.
המאפיין את ההכרעה בעניין פיצוי ושיפוי הוא שיקול-דעת רחב וגמיש המקיף את מכלול נסיבות העניין, שיש בהן כדי לתרום לעשיית צדק.
הנה-כי-כן, זיכוי מחמת הספק כשלעצמו אינו שולל בהכרח פיצויים, אך הוא משמש שיקול חשוב כנגד מתן הפיצוי {ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 450 (2002)}.